‫בס"ד‪ .

‬ש"פ פקודי ה'תש"ל [מאמר ד"ה אלה פקודי עם ביאורים]‬

‫אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה גו'‪ ,‬וידוע הדיוק מ"ש‬
‫המשכן משכן ב' פעמים [במקום 'אלה פקודי משכן העדות אשר פוקד']‪ .‬גם צריך‬
‫להבין‪ ,‬שבמשכן הא' נאמר משכן סתם ובמשכן הב' נאמר משכן העדות‪ .‬גם צריך‬
‫להבין מ"ש אשר פוקד על פי משה‪ ,‬דשני פירושים בזה‪ .‬שקאי אדסמיך לי'‪ ,‬על‬
‫משכן העדות‪ .‬ולכן נאמר פוקד לשון יחיד‪ ,‬כי רק משכן אחד פוקד על פי משה‪,‬‬
‫בחינת משכן העדות [אמנם מה שיש ב' בחינות משכן הוא פירוש על דרך הרמז‪,‬‬
‫אבל גם במקצוע הרמז שבתורה צריכים הדברים להיות מדויקים‪ ,‬ולכן יש מקום‬
‫להבין למה כתוב פוקד בלשון יחיד]‪ .‬ועוד פירוש‪ ,‬שאשר פוקד על פי משה קאי על‬
‫כללות המשכן‪ ,‬גם על בחינת משכן סתם [שהוא נקרא "משכן העדות"]‪ .‬ואדרבה‪,‬‬
‫הפירוש הפשוט (דאין מקרא יוצא מפשוטו) באשר פוקד על פי משה הוא שקאי על‬
‫אלה פקודי המשכן (שבתחלה אומר פקודי סתם ואח"כ מפרש שזה הי' על פי‬
‫משה)‪ .‬וצריך להבין הקשר דשני הפירושים [אם "אשר פוקד על פי משה" מתייחס‬
‫למשכן סתם‪ ,‬או למשכן העדות]‪.‬‬
‫ב) ונקודת הביאור בזה הוא‪ ,‬כדאיתא בלקו"ת‪ ,‬דענין המשכן הוא השראת‬
‫השכינה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם‪ ,‬ושני הענינים שבמשכן [משכן סתם‬
‫ומשכן העדות] הם ב' דרגות בשכינה‪ ,‬שכינתא תתאה ושכינתא עילאה [ראה בענין‬
‫דרגות בשכינה בד"ה באתי לגני התשי"א (המאמר חסידות הראשון של הרבי)‪.‬‬
‫ונראה הכוונה במה שהתחיל 'ונקודת הביאור בזה' לומר שיש קשר בין ב' בחינות‬
‫משכן‪ ,‬בהיותם שתיהן קרואות 'משכן'‪ ,‬והן שתי בחינות ודרגות בשכינהף‪ ,‬ומשה‬
‫מובן ש‪"-‬אשר פוקד על פי משה" – כשמתייחס לאחד מהם קשור גם לשני]‪ .‬וע"פ‬
‫הידוע שכל אחד מישראל הוא משכן ומקדש לו ית' [כמארז"ל עה"פ ‪ 7‬ועשו לי‬
‫מקדש ושכנתי בתוכם‪ ,‬בתוכו לא נאמר אלא בתוכם‪ ,‬בתוך כל אחד ואחד‬
‫מישראל]‪ ,‬מובן‪ ,‬דשני הענינים שבמשכן [משכן סתם ומשכן העדות] הם גם‬
‫בהמשכן דישראל‪ .‬וע"פ מאמר רז"ל עה"פ משכן העדות‪ ,‬עדות היא לכל באי עולם‬
‫שהקב"ה נתרצה לישראל‪ ,‬יש לומר‪ ,‬דזה שישראל הם משכן (סתם) הוא ע"י‬
‫העבודה דתומ"צ‪ ,‬וזה שהם משכן העדות הוא ע"י עבודת התשובה [לפי זה 'עדות‬
‫היא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל' אינו מדגיש כל כך ענין העדות‪ ,‬אלא‬
‫בעיקר שהקב"ה נתרצה לישראל‪ ,‬ולפי זה קשה שהעיקר – הריצוי שעל ידי התשובה‬
‫‪ ,-‬חסר מן הספר בביטוי "משכן העדות"‪ .‬ומאידך‪ ,‬גם במצוות שייך 'עדות היא‬
‫לישראל' כמו שאמרו חז"ל ענין המנורה 'וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות היא‬
‫לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל' (שבת דף כב‪ ,‬ב)‪ .‬וראה גם רש"י פרשת כי‬
‫תשא (לא‪ ,‬יג – לגבי שבת)‪" :‬לדעת" – 'האומות בה כי אני ה' מקדשכם']‪ .‬ויש‬
‫לקשר זה עם המובא לעיל מלקו"ת דמשכן סתם ומשכן העדות הם שכינתא‬
‫תתאה ושכינתא עילאה‪ ,‬כי שכינתא תתאה היא מלכות ושכינתא עילאה היא‬
‫בינה‪ ,‬ועד"ז הוא החילוק בין העבודה דתומ"צ להעבודה דתשובה‪ ,‬שקיום‬
‫המצוות‪ ,‬מצוות המלך‪ ,‬הוא במלכות‪ ,‬ותשובה היא בבינה [זהו פירוש ראשון‬
‫שמאמץ הרבי במאמר זה מהן ב' בחינות משכן‪ .‬והרבי מקשר פירוש זה לפירושו‬
‫של אדה"ז בלקו"ת שב' בחינות משכן הן שכינתא עילאה ושכינתא תתאה]‪ .‬גם יש‬
‫לומר‪ ,‬דכיון שהמשכן (כללות המשכן) הי' כפרה על חטא העגל‪ ,‬לכן‪ ,‬גם במשכן‬
‫סתם נכללת גם עבודת התשובה‪ ,‬והחילוק בין משכן סתם למשכן העדות הוא‪,‬‬
‫שמשכן סתם הוא תשובה תתאה ומשכן העדות הוא תשובה עילאה‪ .‬וזה מתאים‬
‫עוד יותר עם המובא לעיל מלקו"ת שמשכן סתם ומשכן העדות הם שכינתא‬
‫תתאה (מלכות) ושכינתא עילאה (בינה)‪ ,‬כי תשובה תתאה היא תשוב ה' תתאה‬
‫(מלכות) ותשובה עילאה היא תשוב ה' עילאה (בינה) [זהו פירוש שני מהן ב'‬
‫בחינות משכן‪ ,‬לפי הרבי‪ .‬גם פירוש זה קשור לפירוש אדה"ז]‪ .‬וע"פ הדיעה שהציווי‬
‫ועשו לי מקדש וגם נדבת המשכן היו קודם חטא העגל‪ ,‬שאז היו כל ישראל‬
‫במדריגת צדיקים‪ ,‬יש לומר‪ ,‬דשתי הבחינות שבמשכן (משכן סתם ומשכן העדות)‬
‫הם שתי בחינות בעבודת הצדיקים‪ .‬וכמבואר בלקו"ת‪ ,‬דזה שישראל הם משכן‬
‫סתם הוא ע"י קיום מ"ע וזה שהם משכן העדות הוא ע"י קיום מל"ת [זהו פירוש‬
‫שלישי מהן ב' בחינות משכן‪ .‬הפירוש הוא של אדה"ז]‪ .‬ואולי יש לומר [למרות‬
‫ה‪'-‬אולי' הרבי מבאר באריכות בהמשך פירוש זה]‪ ,‬ששני הענינים דמשכן בעבודת‬
‫הצדיקים הם גם בהעבודה דכחות הפנימיים‪ .‬משכן סתם הוא עבודת הלב‪ ,‬ומשכן‬
‫העדות הוא עבודת המוח [זהו פירוש רביעי מהן ב' בחינות משכן‪ ,‬אלא שממשיך‬
‫לבאר שפירוש זה קשור לפירוש הקודם]‪ .‬ויש לקשר זה [הפירוש השלישי והרביעי]‬
‫עם המבואר בלקו"ת [שם] ששני הענינים דמשכן הם מ"ע ומל"ת‪ ,‬כי מ"ע הם‬
‫בו"ה – מדות (וא"ו ז"א‪ ,‬וה"א אחרונה – מלכות)‪ ,‬ומל"ת הם בי"ה – מוחין (יו"ד‬
‫– חכמה‪ ,‬ה"א – בינה ‪[ )18‬ראה הערה ‪ .19‬הרי כאן חמשה פירושים מהן ב' בחינות‬
‫משכן‪ :‬א‪ .‬פירוש ראשון של אדה"ז שהן שכינתא תתאה ושכינתא עילאה‪ .‬ובזה ב'‬
‫פירושים של הרבי‪ :‬ב‪ .‬מצות‪ ,‬ותורה‪ .‬ג‪ .‬תשובה תתאה ותשובה עילאה‪ .‬ד‪ .‬פירוש‬
‫שני של אדה"ז שהן מצוות עשה ומצוות לא תעשה‪ ,‬ובזה הרבי מוסיף‪ :‬ה‪.‬שזהו‬
‫כנגד עבודת הלב ועבודת המוח‪ .‬בהמשך המאמר מבאר מה הקשר בין כל בחינות‬
‫אלו]‪.‬‬
‫ג) ויובן זה [שב' בחינות משכן הם לב ומוח] בהקדים המבואר בלקו"ת שי"ה הם‬
‫נסתרות וו"ה הם נגלות‪ .‬והענין הוא‪ ,‬די"ה הם מוחין וו"ה הם מדות (כנ"ל)‪,‬‬
‫ומהחילוקים בין מוחין למדות הוא‪ ,‬דמוחין הם לעצמו ומדות הן לזולתו‬
‫(כדלקמן בארוכה)‪ ,‬ועד"ז הוא למעלה‪ ,‬שהמדות הן לצורך העולמות והמוחין הם‬
‫למעלה מעולמות [משמע מזה שסובב הוא בחינת מוחין‪ ,‬ובדרך כלל מבואר שסובב‬
‫הוא בחינת כתר‪ .‬ויש לומר שמוחין הם סובב שמתגלה לעולמות‪ .‬וראה לעיל ד"ה‬
‫וארא אל אברהם שזו בחינת שם ש‪-‬ד‪-‬י בממשמעות ש‪'-‬די באלקותי לכל בריה]‪,‬‬
‫ולכן‪ ,‬המדות הם בבחינת גילוי להזולת‪ ,‬נגלות‪ ,‬והמוחין הם בהעלם מהזולת‪,‬‬
‫נסתרות‪ .‬והנה זה שמוחין הם נסתרות ומדות הן נגלות‪ ,‬הכוונה בזה היא‪,‬‬
‫שכללות ענין המדות‪ ,‬גם המדות שבלב (לפני שמגלה אותם לזולתו)‪ ,‬הן בחינת‬
‫נגלות‪ ,‬ועד"ז לאידך‪ ,‬שכללות ענין המוחין (גם לאחרי שמגלה ההשכלה שלו‬
‫לזולתו) הם בחינת נסתרות [המהות של מדות הוא לזולתו ושל מוחין ‪ -‬לעצמו]‪.‬‬
‫והענין הוא‪ ,‬דזה שמדות שייכים לזולת‪ ,‬הוא לא רק בנוגע לפעולת המדות אלא‬
‫גם בנוגע להמדות עצמם‪ .‬וכמו מדת החסד שענינה הוא להטיב לזולתו‪ ,‬ובלי‬
‫זולת‪ ,‬לא שייך ענין החסד‪ .‬והגם שמבואר בכ"מ דזה שא"א למדות בלי זולת הוא‬
‫דוקא בנוגע לפעולת המדות‪ ,‬משא"כ התעוררות המדות (ומכש"כ עצם המדות)‬
‫אפשר להיות גם בלי זולת‪ ,‬וכמו אברהם אבינו שנצטער על שלא היו אורחים ‪ ,‬דזה‬
‫שנצטער על זה שאין ביכלתו להשפיע הוא לפי שמדת החסד היתה אצלו‬
‫בהתעוררות (גם כשלא הי' זולת)‪ ,‬הרי זהו דוקא כשיש מציאות בעולם (זולת) על‬
‫מי להתחסד‪ ,‬אבל באם לא הי' נמצא בעולם זולת למי להשפיע‪ ,‬לא הי' אפשר‬
‫להיות ההתעוררות דמדת החסד‪ ,‬ויתירה מזה‪ ,‬שאז לא הי' שייך גם ענין החסד‬
‫(עצם המדה)‪ ,‬כי ענין החסד הוא להיטיב לזולתו‪ .‬ולהוסיף‪ ,‬דמזה גופא שאברהם‬
‫אבינו הצטער על זה שלא הי' לו למי להשפיע‪ ,‬מוכח‪ ,‬שההשפעה (בפועל) להזולת‬
‫נוגע גם למדת החסד עצמה‪ .‬דצער הוא כשיש איזה חסרון‪ ,‬וזה שאברהם נצטער‬
‫על זה שאין ביכלתו להשפיע הוא כי ענין החסד הוא להשפיע‪ ,‬וכשלא ישנה‬
‫ההשפעה בפועל‪ ,‬חסר בהשלימות דמדת החסד [יש לומר המשמעות של מה‬
‫שמדות הם לזולתו דווקא‪ ,‬למעלה באלקות‪ ,‬שמיד שמדברים על חסדו של הקב"ה‪,‬‬
‫הרי זה כולל משמעות שיש זולת‪ ,‬מה שאין כן בבחינת מוחין‪.‬‬
‫ולהעיר מספר שערי גן עדן אורח צדיקים פתח א' דרך ג'‪' :‬מה שאמרו 'אין דורשין‬
‫מה לפנים ומה לאחור' נלמד ממקרא דכתיב "כי שאל נא לימים ראשונים‪ ..‬למן‬
‫היום אשר ברא (ה') אלקים אדם על (האדמה) הארץ"‪ ,‬ואמרו‪ :‬מכאן אתה שואל‬
‫ואין שואלים מה לפנים ומה לאחור‪ .‬והנה יש לדקדק בזה המקרא כמעט שיש לו‬
‫שפת יתר דהו"ל לכתוב 'שאל נא למן היום וגו''‪ ,‬וימים ראשונים למה לי? ועוד מאן‬
‫אינון "ימים ראשונים"‪ ,‬מכלל דאיכא אחרונים‪ ,‬היה ניהו ראשונים והי ניהו‬
‫אחרונים‪ .‬אלא הוא הדבר עצמו‪ ,‬שהכתוב מתיר לשאול מהשמיטה שקדמה לזו‬
‫השמיטה‬
‫[בספר התמונה מבאר ששבעת אלפים נקרא שמיטה אחת‪ ,‬והשמיטה אשר אנו בו‬
‫נקרא שמיטת הפחד‪ ,‬ר"ל כי יש עשר ספירות‪ ..‬ומבואר שם שקודם שנתחדש זה‬
‫העולם שהם שבעה אלפין שנין שאנו בו היה גם כן עולם מלא‪ ,‬ושימש גם כן ז'‬
‫אלפי שנין‪ ,‬והיה נקרא שמיטה אחת‪ ,‬שמיטת החסד‪ ,‬נגד ספירה ראשונה מן שבעה‬
‫ספירות הנ"ל‪ ..,‬והשמיטה שאנו בו הוא נגד ספירת הפחד‪ ,‬ולכן יצה"ר גובר בזה‬
‫השמיטה (ראה שם דרך ב'‪ .‬ותורה אור שמות נא‪ ,‬ד‪ .‬וראה שיחה ש"פ נח ה'תשמ"ט‬
‫הערה ‪,])34‬‬
‫והשמיטה שקדמה לזו נקראת "ימים ראשונים"‪ ,‬והאחרונים הם השמיטות העתידות‬
‫לשמש עד יובל הגדול‪ ,‬כמו שמבואר בתמונה‪ .‬ומ"ש מכאן אתה שואל‪ ,‬אין הדברים‬
‫כפשטן‪ ,‬רק הם ממש עפ"י דברי התמונה הנ"ל‪ ..‬אמרו חכמי האמת שמותר לחקור‬
‫ולתור בחכמה כל אחד לפי השגתו‪ ..‬היינו דווקא בז' ספירות דלמטה מן החסד עד‬
‫מלכות‪ ..‬אבל מה לפנים‪ ,‬היינו קודם שמיטת החסד‪ ,‬שאז היה משמש אור הבינה‬
‫שהוא למעלה מן החסד הנקרא עולם‪ ..‬וגם לאחור‪ ,‬היינו אחר שיכלו כל השבע‬
‫שמיטות ויחזור לשמש אור הבינה שהוא סוד יובל הגדול‪ ,‬אסור השאלה‪ ..‬כי אין לנו‬
‫השגה בהנהגת מהותה'‪ .‬עד כאן‪.‬‬
‫ולפי המבואר במאמר מובן שכל התבוננות של האדם‪ ,‬אפילו המופשטת ביותר‬
‫בענייני אלקות‪ ,‬אם אכן היא מופשטת מן העולם (הזולת) ביחס לאדם המתבונן‬
‫(בבחינת מוחין)‪ ,‬אבל ביחס להקב"ה‪ ,‬הרי עצם ההתבוננות מניחה שיש מישהו‬
‫שמתבונן על הקב"ה‪ ,‬כלומר שמצד הקב"ה הרי זה אחרי שיש כבר זולת‪ ,‬דהיינו‬
‫בבחינת מדות שלו‪ .‬הרי שהמוחין שלנו נכלל במה שהוא בבחינת מדות ביחס‬
‫להקב"ה] ‪.‬‬
‫ד) והנה כמו שבמדות‪ ,‬גם המדות עצמם שייכים לזולת‪ ,‬עד"ז הוא לאידך‬
‫במוחין‪ ,‬דזה שהמוחין הם לעצמו למעלה משייכות לזולת הוא לא רק בנוגע‬
‫להמוחין עצמם‪ ,‬דענין השכל הוא לעצמו [ודלא כהמדות‪ ,‬שענינם (גם ענינם‬
‫דהמדות עצמם) הוא להשפיע לזולתו]‪ ,‬אלא שגם בשביל פעולת המוחין אין צריך‬
‫לזולת‪ ,‬דגם כשהאדם הוא לעצמו (בלי זולת) יכול להשכיל השכלות [אלא שבכל‬
‫זאת צריך חומר להתבונן בו‪ .‬ולפי הנ"ל שכל התבוננות של האדם היא בכלל חסדו‬
‫של הקב"ה‪ ,‬יש לומר שחסדו של הקב"ה אינו בכלל ענין המוחין שהן לעצמן‪,‬‬
‫ומחסדו של הקב"ה נמשך חומר למחשבה למוחין שהן לעצמו]‪ .‬והגם שע"י השפעה‬
‫אל הזולת נעשה הוספה בהשכל‪ ,‬ומתלמידי יותר מכולן‪ ,‬הרי זהו דוקא בנוגע‬
‫להוספה בשכל‪ ,‬אבל עצם ההשכלה (גם השכלה בפועל) אפשר להיות גם בלי זולת‪.‬‬
‫דגם כשלא יש למי להשפיע יכול להשכיל השכלות גדולות ועמוקות‪ .‬ואדרבה‪,‬‬
‫בכדי לבוא על דבר שכל ולעמוד על בוריו‪ ,‬לפעמים הזולת מבלבל‪ .‬ולכן רוב‬
‫החכמים היו מתבודדים‪ .‬וזהו שארז"ל שהסנהדרין היו נושאין ונותנין כל הלילה‪,‬‬
‫ופירש רש"י איש איש לעצמו‪ ,‬כי בכדי לעמוד על אמיתית הסברא הוא כשמעיין‬
‫לעצמו דוקא‪ .‬וגם לפירוש הרמב"ם שכל אחד הי' נושא ונותן עם בן זוגו – הרי זה‬
‫עם בן זוגו דוקא‪ ,‬ולא כולם יחד‪.‬‬
‫ה) וזהו [מה שהמדות לזולת והשכל לעצמו מביא לכך] שמוחין הן נסתרות ומדות‬
‫הן נגלות [ו"ה נגלות ‪" -‬לנו ולבנינו"]‪ ,‬דמדות‪ ,‬כיון שענינם הוא להשפיע לזולתו‪,‬‬
‫הם בחינת גילוי‪ ,‬אלא שבהיותם בלב לא בא עדיין הגילוי בפועל‪ .‬ומוחין‪ ,‬כיון‬
‫שענינם הוא שהם לעצמו למעלה משייכות לזולת‪ ,‬לכן‪ ,‬גם כשמגלה את השכל‬
‫שלו לזולתו‪ ,‬הוא בחינת העלם‪ .‬ושני ענינים בזה [שהשכל הוא בחינת העלם‪ .‬לגבי‬
‫המדות פשוט הדבר שכיון שמדות הם לזולת‪ ,‬לכן הם בבחינת גילוי‪ .‬אבל לגבי‬
‫השכל‪ ,‬הצורך לבאר נובע מכך שבודאי השכל אינו בבחינת העלם לעצמו‪ ,‬ואדרבה‬
‫הוא בבחינת גילוי לעצמו דווקא‪ ,‬לכן יש צורך לבאר שענין ההעלם של השכל הוא‬
‫ביחס לזולת – גם כשהשכל מתגלה‪ ,‬שבכל זאת הוא שייך להעלם‪ ,‬ועל זה אומר‬
‫שיש שני ענינים]‪ .‬דהשכל שמתגלה להזולת אינו כהשכל שהשכיל בעצמו‬
‫[וכמבואר בכ"מ דהשפעת השכל לזולתו היא ע"י אמצעות המדות]‪ ,‬ונמצא‪ ,‬שעצם‬
‫השכל (כמו שהוא בעצמו) נשאר בהעלם‪ .‬ועוד ענין בזה‪ ,‬שגם דרגת השכל‬
‫שמתגלה להזולת‪ ,‬הגילוי שלו להזולת הוא לא לפי שענינו הוא גילוי לזולתו‪ ,‬כי‬
‫כללות השכל (גם דרגת השכל שמתגלה להזולת) הוא ענין שלעצמו‪ ,‬אלא שהוא‬
‫מגלה לזולתו הענינים שבעצמו (שלמעלה מגילוי להזולת) [כנ"ל ששכל הוא גילוי‬
‫המקיף‪ ,‬והמקיף עצמו נשאר למעלה מגילוי]‪.‬‬
‫ולהוסיף‪ ,‬דזה שהשכל הוא למעלה משייכות לזולת‪ ,‬הכוונה בזה היא לא רק‬
‫לזולת שמחוץ להאדם‪ ,‬אלא גם להענינים שבאדם עצמו שהם "זולת" לגבי השכל‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬בכדי לבוא על דבר שכל צריך לצמצם ולהעלים כל הכחות (גם הרצון להבין‬
‫את השכל)‪ ,‬כי כיון שהם זולת לגבי השכל‪ ,‬הם מבלבלים להבנת השכל (כמו‬
‫הזולת שמחוץ להאדם) [כמו שמבואר באות הקודם שהשכל לעצמו]‪ .‬ועד"ז‬
‫לאידך‪ ,‬דגם כשהוא מבין את השכל‪ ,‬ההשגה היא בריחוק ובהבדלה משאר‬
‫הענינים והכחות שבאדם [כמו שמבואר בקטע הקודם שהשכל‪ ,‬גם כשמתגלה‪ ,‬הוא‬
‫בבחינת העלם]‪ ,‬ועד שאפשר שההשגה לא תפעול עליו‪ .‬וזה שהשגת השכל מביאה‬
‫(בכלל) למדות שבלב ועד למעשה בפועל (גדול תלמוד שמביא לידי מעשה)‪ ,‬הוא‬
‫[לא מפני שענין השכל הוא לפעול בהמדות ובהמעשה‪ ,‬אלא] לפי שהשכל הוא‬
‫בדוגמת אור‪ ,‬שמאיר בכל מקום [אלא אם כן יש מחיצה שעוצרת את האור –‬
‫שמצד המסך והמחיצה 'אפשר שההשגה לא תפעול עליו']‪ .‬ומזה מובן‪ ,‬דבפעולת‬
‫השכל על כל הכחות והענינים שבאדם‪ ,‬אין מתגלה ענינו של השכל [אין הכוונה‬
‫שהשכל הוא כמו מאור לגבי שאר הכוחות שבאדם‪ ,‬והוא מאיר עליהם‪ ,‬ושאר‬
‫הכוחות מקבלות אור ממנו‪ ,‬אך המאור אינו מתגלה‪ .‬זה אינו כי אדרבה‪ ,‬ענין האור‬
‫הוא לגלות את המאור‪ ,‬וכאן מבאר שאין מתגלה ענינו של השכל‪ .‬אלא הכוונה‬
‫לומר‪ ,‬שגם כשהאור של השכל מאיר‪ ,‬עניינו אינו אלא לגלות את המאור‪ ,‬באופן‬
‫ש'מחוייב' רק למאור‪ ,‬ולא למי ולמה שמאירים לו‪ ,‬כך שנשאר בחינת ריחוק לגבי‬
‫מקבל האור‪ ,‬וזהו ש‪'-‬אין מתגלה ענינו של השכל']‪ .‬ועפ"ז יש לומר‪ ,‬דזה שהמוחין‬
‫הם נסתרות‪ ,‬הוא‪ ,‬שהם בהעלם גם מהענינים והכחות שבהאדם עצמו‪.‬‬
‫ו) וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה‪ ,‬משכן סתם הוא‬
‫עבודת הלב‪ ,‬ולכן נאמר המשכן בה' הידיעה‪ ,‬כי מדות שבלב הם בחינת גילוי‪.‬‬
‫ומשכן העדות‪ ,‬דענין העדות הוא על דבר הנעלם דוקא (כמבואר בלקו"ת) [כי‬
‫מעידים על דבר שאינו נראה ואינו ידוע; ובזה מבואר הקשר בין תוכן הבחינה‬
‫השנית של המשכן לבין שמו 'משכן העדות' (שלא כמו לגבי הפירוש שמשכן‬
‫העדות קשור לעבודת התשובה‪ ,‬כנ"ל אות ב')]‪ ,‬הוא עבודת המוח‪ ,‬שהמוחין הם‬
‫בחי' העלם‪[ .‬ולהוסיף‪ ,‬דבמוחין עצמם‪ ,‬עיקר הענין דמשכן העדות (שעדות הוא‬
‫בדבר הנעלם) הוא בפנימיות המוחין שלמעלה משייכות למדות [כאן המשמעות‬
‫של פנימיות היא הדרגה הגבוה יותר שלהם‪ ,‬אלא שמגלים אותה על ידי העמקה‬
‫בדבר החיצוני יותר (שזהו בחינת התלבשות הפרצופים זה בזה)‪ ,‬ולכן הבחינה‬
‫הגבוה נקראת פנימית (ואין הכוונה לעניין ההתלבשות – וכל הקשור לזה ‪-‬‬
‫בפנימיות)]‪ .‬וענין משכן העדות הוא‪ ,‬שההשגה באלקות [כולל גם ההשגה‬
‫דפנימיות המוחין] מתאחדת עם האדם המשיג‪ ,‬ועד שמציאותו הוא זה שהוא‬
‫משכן העדות – משכן ומכון להאור האלקי שמאיר במוחין שלמעלה מהאור‬
‫שמאיר במדות [אינו מבאר מדוע ההשגה מתאחדת עם האדם‪ .‬ויש לומר שהוא‬
‫יסוד בעניין השגה כמו שכותב בתניא סוף פרק ה'‪' :‬בידיעת התורה והשגתה בנפש‬
‫האדם שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסה בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים‪,‬‬
‫נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה וכו''' – דהיינו שעצם ההשגה היא התאחדות עם‬
‫הדבר הנלמד‪ ,‬ובתורה זה מביא ל‪'-‬חיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא‬
‫המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה'] ‪ .‬וזהו שגבי משכן העדות נאמר אשר פוקד על‬
‫פי משה‪ ,‬כי בכדי שהאדם יהי' משכן לאור זה [האלקי]‪ ,‬הוא ע"י בחינת משה‬
‫שבכל אחד מישראל [בתניא רפמ"ב‪' :‬משרע"ה הוא כללות כולם ונקרא רעיא‬
‫מהימנא‪ ,‬דהיינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל לידע את ה' כל אחד כפי‬
‫השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משרש נשמת משרע"ה המושרשת בדעת‬
‫העליון שבי"ס דאצילות המיוחדות במאצילן ב"ה שהוא ודעתו אחד והוא המדע‬
‫כו'']‪ .‬ואין מקרא יוצא מידי פשוטו [הקשר דשני הפירושים (השאלה בסוף א') –‬
‫שעל ידי עבודת המוחין נמשך גם בעבודת הלב]‪ ,‬דאשר פוקד על פי משה קאי (גם)‬
‫על אלה פקודי המשכן (כנ"ל סעיף א)‪ ,‬כי ע"י העבודה דמשכן העדות (מוחין)‪ ,‬גם‬
‫המדות (משכן סתם) הם באופן אחר [יש לבאר בזה שעבודת המדות היא עבודה‬
‫מפרכת‪ ,‬כמו במצוות אהבת ישראל‪ ,‬קשה להתנתק מתגובה רגשית (שלילית) בסגנון‬
‫'למה אתה כועס? הוא הרגיז אותי' (וגם אהבה בלתי נשלטת יכולה לחנוק את מקבל‬
‫האהבה) שכיון שהמדות הם לזולת‪ ,‬לכן ניתוקם מהזולת הוא היפך הטבע שלהם‪.‬‬
‫ואף שהאדם הוא בעל בחירה לשלוט על מדותיו‪ ,‬בכל זאת זה נעשה באופן של‬
‫שבירה (ותשכול)‪ .‬אבל כשהאדם מונח (או מתחבר) לשכל (עיוני לפי ערכו)‪ ,‬אזי‬
‫כיון שהשכל הוא לעצמו‪ ,‬הקשר הטבעי של המדות לזולת מתרופף‪ ,‬ובזה המדות‬
‫הם באופן אחר‪ ,‬יותר בחירי ופחות כפייתי] [וכמשנת"ל סעיף ה שהמוחין הם‬
‫דוגמת אור שמאיר בכל מקום] [ובזה מבאר את הקשר שבין שני הפירושים למה‬
‫מתייחס "אשר פוקד"‪.‬‬
‫בהמשך הרבי מבאר את שאר הפרושים מהן שתי בחינות משכן – תו"מ ותשובה‪,‬‬
‫תשובה תתאה ותשובה עילאה‪ ,‬מ"ע ומל"ת]‪.‬‬
‫ז) והנה ידוע שהמעלה דעבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים היא‪ ,‬שעבודת‬
‫הצדיקים היא בסדר והדרגה‪ ,‬ועבודת התשובה היא לדלג שור [על פי שמואל ב‬
‫כב‪ ,‬ל‪ ,‬תהלים יח‪ ,‬ל‪ .‬במצודת ציון‪' :‬שור ‪ -‬ענין חומה כמו "בנות צעדה עלי שור"‬
‫(ויחי מט‪ ,‬כא); 'לדלג שור' – לפרוץ את החומה והשורה והסדר‪ ,]:‬שלא בהדרגה‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שמהביאורים בזה שתשובה (דוקא) היא בבינה (כנ"ל סעיף ב)‪ ,‬אף שגם‬
‫בעבודת הצדיקים ישנה גם עבודה שמצד המוחין (כולל העבודה שמצד פנימיות‬
‫המוחין) [תוכן השאלה היא מה ההבדל בין עבודת המוחין של הצדיקים לבין‬
‫עבודת המוחין של התשובה‪ .‬אלה שלפי זה ניתן לבאר שתומ"צ ותשובה אינם‬
‫בדיוק שכינתא תתא ושכינתא עילאה כמו שמבאר בתחילת המאמר (אות ב')‬
‫ששכינתא תתאה במלכות קשורה לתומ"צ – כיון שמבאר כאן את עבודת המוחין‬
‫(בינה) שבקיום תומ"צ של הצדיקים‪ .‬ויש לומר שגם בשכינתא עילאה יש ב'‬
‫בחינות]‪ ,‬הוא‪ ,‬כי עיקר מעלת המוחין על המדות הוא שהאור דמוחין הוא למעלה‬
‫ובהבדלה ממציאותו של האדם (כנ"ל סעיף ה)‪ ,‬ולכן‪ ,‬ענין המוחין (בינה) הוא‬
‫(בעיקר) בעבודת התשובה‪ ,‬הדילוג והיציאה ממציאות [אולי יש לבאר שמציאות‪,‬‬
‫וכל שכן מצב של היפך קיום תומ"צ שייך לשבירת הכלים דמדות דתהו (שיש לומר‬
‫שמצד קרבתם לאור השכל היה בהם בתוקף יותר בחינת 'לעצמו'‪ ,‬אך בהיותם מדות‬
‫הם המשיכו בחינה זו בענין של הזולת לבטל אותו כדי שיהיה הוא לעצמו‪ ,‬ובזה‬
‫נפעל השבירה של הכלי – כלומר שהכלי של המדה נאלץ להיות מדה ולהתחשב‬
‫בזולת‪ ,‬אלא שבזה הוא הפסיד את בחינת האור שבו (עד שנבנו על ידי הארת מ"ה‬
‫החדש – שכל שיש לא כבר יותר שייכות לזולת); אלא שבזה נפעל תוקף של‬
‫מציאות יש במדות‪ ,‬בהיות הכלים של המדות מנצלים את ה‪'-‬לעצמו' של השכל‬
‫במדות (אלא שמאידך‪ ,‬בזה הם מבטלים זה את זה‪ ,‬ולכן אין להם קיום אלא על ידי‬
‫הארה חדשה של שכל‪ ,‬ואז כל בחינה שקרובה יותר לשכל לעצמו‪ ,‬קשה לה יותר‬
‫להתחבר למדה שונה ויורדת למטה יותר‪ ,‬באופן של תוספת רבוי (שבירה)‪ ,‬עד‬
‫שנהיו מדות של נפש הבהמית‪ ,‬שיש בהם בחינת ישות מצד שורשם ומקורם בשכל‬
‫שהוא לעצמו (וזהו מקור ההרגש שבעולם שמציאותו מעצמותו)‪ ,‬ומאידך יש בהם‬
‫בחינת ביטול הזולת בתוקף (מאותה סיבה)‪ ,‬אלא שתוכן התוקף של ביטול הזולת‬
‫הוא מחולשתם דווקא – שעניינם 'לזולתו' (ובזה יסוד לבירורם – על ידי התחברות‬
‫לשכל עצמי שהוא רק לעצמו – ביחס למטה ממנו‪ ,‬מחד‪ ,‬ומאידך‪( ,‬שכל עצמי)‬
‫שהוא בביטול מוחלט של אור שכל עניינו לגלות את המאור))‪ .‬וזהו שעל ידי‬
‫התשובה מתוסף תוקף גדול בעניין ה‪-‬לעצמו של השכל‪ ,‬כי עבודת התשובה היא‬
‫להכליל את השכל ורבוי האור של עולם התוהו במקורו ושורשו ששם הוא בתכלית‬
‫הביטול (ואח"כ להמשיכו למטה באופן שלא תהיה שבירה)‪ .‬מה שאין כן צדיקים‪,‬‬
‫השייכות שלהם לענין הזולת אינו כל כך גדול (ושייכים יותר לאור של שם מ"ה‬
‫החדש שיש לו יותר שייכות לזולת)‪ ,‬לכן הענין של 'לעצמו' אינו כל כך בתוקף כמו‬
‫בחזרה בתשובה (למרות שהם מעבירים לחוזרי בתשובה גם את האור העצמי‬
‫שזקוק להם בעבודתם)‪ .‬אצל צדיקים יש את המעלה של 'לעצמו' באופן של חיוב –‬
‫אור ישר‪ ,‬ובעבודת התשובה הענין 'לעצמו' הוא בדרך השלילה (מצד שלילת תוקף‬
‫המדות) – אור חוזר (וזהו הקשר עם מצות עשה ומצוות לא תעשה‪ ,‬דרך החיוב‬
‫ודרך השלילה)]‪ .‬ועפ"ז‪ ,‬שני הענינים שבמשכן הם עבודת הצדיקים ועבודת‬
‫התשובה‪ .‬דעבודת הצדיקים (גם עבודת המוחין) הוא משכן סתם‪ ,‬ומשכן העדות‬
‫הוא עבודת התשובה‪ .‬והקשר דשני הפירושים באשר פוקד על פי משה (לפי ביאור‬
‫זה) יש לומר‪ ,‬דענינו של משה הוא ביטול במציאות‪ ,‬ונחנו מה [שיש בזה משום‬
‫דילוג]‪ ,‬ולכן עיקר הענין דפוקד על פי משה הוא במשכן העדות [הדבר צריך עיון‬
‫כי רק בתחילת הקטע ביאר שיש הבדל בין העבודה שמצד המוחין (ופנימיות‬
‫המוחין) של הצדיקים לבין עבודת התשובה‪ ,‬ואם כן קשה איך "פקד על פי משה"‬
‫שהוא צדיק‪ ,‬וה‪"-‬נחנו מה" של משה שאמנם קשור לדילוג וביטול‪ ,‬בכל זאת אין זה‬
‫הדילוג של התשובה לעומת העבודה של הצדיקים‪ ,‬אלא זו עבודת הדילוג של היא‬
‫העבודה של המוחין של הצדיקים? ויש לבאר שה‪'-‬נתינת כח' לעבדות התשובה של‬
‫ה‪-‬חוזרי בתשובה‪ ,‬היא מעבודת התשובה של הצדיקים‪ ,‬שבסופו של דבר כל‬
‫העבודה מלמטה למעלה נובעת מכוחות שניתנו למטה על ידי המעלה‪ .‬עוד יש לומר‬
‫לפי המבואר בתו"א (פ' שמות) ששורש נשמתו של משה היא מעולם התוהו‪ ,‬כלומר‬
‫מאותו עולם ששם היו המוחין לעצמן בכל התוקף‪ ,‬ולכן הוא זה שממשיך למטה‬
‫בחינת המוחין בעצם‪ ,‬גם של ה‪-‬חוזרי בתשובה (ואף ששם המדות נשברו מזה – כי‬
‫הם לזולת ‪ -‬היפך השכל המולידם ‪ ,-‬וגם בגלל שרצו לפעול על הזולת בכל התוקף‬
‫של 'לעצמו' של המוחין‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬מצד המוחין זו היתה מעלתו של משה)] מראה‬
‫על "משכן העדות"‪ .‬אלא שאעפ"כ שייך זה גם לאלה פקודי המשכן‪ ,‬כי ע"י‬
‫התשובה‪ ,‬גם קיום התומ"צ הוא באופן נעלה יותר‪ .‬וכפירוש הידוע בלשון רז"ל‬
‫תשובה ומעשים טובים‪ ,‬שע"י התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים‬
‫טובים ומאירים [על דרך המבואר לעיל בענין המדות של פי שכל‪ ,‬שאור השכל‬
‫מאיר למטה והמעשים נהיו מאירים]‪.‬‬
‫והנה גם בתשובה עצמה ישנם שני הענינים דמדות ומוחין (משכן סתם ומשכן‬
‫העדות)‪ ,‬דתשובה תתאה‪ ,‬תשוב ה' תתאה (להוא"ו)‪ ,‬היא במדות‪ ,‬ותשובה עילאה‪,‬‬
‫תשוב ה' עילאה (להיו"ד ‪ ,)46‬היא במוחין‪ .‬ויש לומר הביאור בזה בעבודת האדם‪,‬‬
‫דתשובה תתאה היא בעיקר בנוגע להעבודה דתומ"צ (סור מרע ועשה טוב)‪ ,‬היינו‬
‫שהדילוג שבתשובה תתאה הוא בנוגע להמציאות שלו ‪ ,48‬ולכן היא נכללת בבחינת‬
‫המדות (מציאות)‪ ,‬ותשובה עילאה היא להשיב את נפשו למקורה כמו שהיתה‬
‫מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה‪ ,‬שעי"ז הוא יוצא ומתבטל‬
‫ממציאותו‪ ,‬ולכן היא במוחין‪ ,‬בינה [יש לומר שזהו בחינת ביטול היש וביטול‬
‫במציאות]‪ .‬ועפ"ז‪ ,‬שני הענינים שבמשכן הם גם בתשובה עצמה‪ .‬משכן סתם הוא‬
‫תשובה תתאה ומשכן העדות הוא תשובה עילאה‪ .‬והביאור דשני הפירושים באשר‬
‫פוקד על פי משה יש לומר‪ ,‬שעיקר הענין דפוקד ע"פ משה (ביטול במציאות) הוא‬
‫בתשובה עילאה‪ ,‬משכן העדות‪ .‬אלא שמ"מ שייך זה גם לאלה פקודי המשכן‪ ,‬כי‬
‫ע"י תשובה עילאה‪ ,‬גם התשובה תתאה היא באופן נעלה יותר‪.‬‬
‫[סיכום‪ :‬אחרי שהרבי ביאר את ההבדל בין מוחין למדות‪ ,‬שמוחין לעצמן ומדות‬
‫לזולת‪ ,‬הוא ביאר שבחינת מוחין נמשכת על ידי משה ושייכת לעבודת התשובה‬
‫שהיא באופן של דילוג‪ ,‬ואתה יש להמשיך לעבודה של תומ"צ‪ .‬ובתשובה עצמה‬
‫היא בחינת תשובה עילאה שנמשכת גם בתשובה תתאה‪ .‬הרי ג' בחינות תומ"צ‬
‫ותשובה‪ ,‬ובתשובה‪ ,‬תשובה עילאה ותשובה תתאה‪ ,‬שעל ידי התשובה עילאה נמשך‬
‫בתשובה תתאה‪ ,‬ובקיום תורה ומצוות‪.‬‬
‫ומה שמתחיל לבאר שתשובה מוסיפה בתומ"צ ואח"כ שתשובה עילאה מוסיפה‬
‫בתשובה תתאה‪ ,‬יש לומר שהעבדה צריכה להיות מלמטה למעלה על מנת שלא‬
‫תהיה שבירת הכלים על ידי המשכת מוחין לעצמן של התשובה עילאה‪.‬‬
‫בהמשך המאמר מבואר יותר על אופי ועל מהות המשכה זו – איך שמתלבשת‬
‫למטה‪.‬‬
‫ויש לבאר שהמוחין בעצם הם בחינת אורות דתוהו‪ .‬והמשכתם למטה היא בבחינת‬
‫כלים דתיקון]‪.‬‬
‫ח) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בלקו"ת בפירוש הכתוב אלה פקודי המשכן‪ ,‬דפקודי‬
‫הוא (גם) מלשון פקידה ויחוד [יש לקשר את זה לעבודת היחודים שבאה אחרי‬
‫שמסתיימת עבודת בירורים]‪ ,‬כמו חייב אדם לפקוד את אשתו‪ .‬ומבואר במק"א‬
‫בענין שארה כסותה ועונתה‪ ,‬דשארה (מזון) הוא המשכה שמתלבשת בכלי‬
‫המקבל‪ ,‬כסותה (לבוש) הוא ההמשכה שבבחינת מקיף שלמעלה מפנימיות‪,‬‬
‫ועונתה הוא המשכת העצם שלמעלה גם מהמקיף דלבוש [בחינת ממלא‪ ,‬סובב‪,‬‬
‫וכולא קמיה כלא חשיב‪ .‬ואולי ג' בחינות אלו הם כנגד ג' בחינות‪ :‬תומ"צ‪ ,‬תשובה‬
‫תתאה ותשובה עילאה]‪ .‬ולהוסיף‪ ,‬שהמעלה דעונתה היא לא רק בנוגע לההמשכה‬
‫דלמעלה (שעונתה הוא המשכת העצם) אלא גם בנוגע לישראל‪ ,‬שהם מקבלים‬
‫המשכה זו שלא ע"י לבוש‪ .‬ויש לומר דזהו שארז"ל האומר כו' אני בבגדי והיא‬
‫בבגדה יוציא ויתן כתובה‪ ,‬דשלילת אני בבגדי הוא שההמשכה דלמעלה היא בלי‬
‫לבוש‪ ,‬ושלילת היא בבגדה הוא שקבלת הגילוי הוא שלא ע"י לבוש‪ .‬וצריך להבין‪,‬‬
‫דפירוש זה (שבלקו"ת) באלה פקודי המשכן (שפקודי הוא מלשון פקידה ויחוד)‬
‫בא בהמשך להמבואר שם שמשכן העדות הוא ההמשכה (שע"י מל"ת) שלמעלה‬
‫מהתלבשות בכלים‪ ,‬ופקודי המשכן הוא ההמשכה (שע"י מ"ע) שמתלבשת בכלים‬
‫(בחינת שארה שלמטה גם מבחינת כסותה)‪ ,‬ואעפ"כ נאמר בה אלה פקודי המשכן‬
‫מלשון פקידה ויחוד‪ .‬גם צריך להבין הקשר דפירוש רש"י שמשכן משכן שני‬
‫פעמים הוא רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל עם‬
‫הפירוש בלקו"ת שהמשכן משכן שני פעמים הם המשכות נעלות ביותר (המשכה‬
‫שע"י מ"ע והמשכה שע"י מל"ת)‪ ,‬ועד לפקודי המשכן‪ ,‬פקודי מלשון פקידה ויחוד‪.‬‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪ ,‬שע"י המשכן שהי' כפרה על חטא העגל‪ ,‬נתגלה‪ ,‬שהכוונה‬
‫(דלמעלה) במעשה העגל מלכתחילה היתה בכדי שעי"ז יגיעו למעלת התשובה‬
‫[ענין "נורא עלילה על בני אדם" – מצב בלתי אפשרי של בחירת האדם‪ ,‬שמצד אחד‬
‫עליו לבחור לקיים תומ"צ בכל התוקף‪ ,‬ומאידך שלימות התגלות נקודת הבחירה‬
‫שלו היא כשמתגלה מקורה של עצם הנשמה בעצמותו ית' (בבחירה העצמית של‬
‫הקב"ה)‪ ,‬שלכן בכוחו לתקן את כל הקלקולים‪ .‬יש לבאר שענין ההמשכה‬
‫שהתשובה פועלת בתומ"צ והתשובה עילאה פועלת בתשובה תתאה‪ ,‬היא שעל ידי‬
‫המשכה זו מתגלה גם בעבירה שתכלית העבירה היא התשובה‪ ,‬ובזה מתבטלת‬
‫המועקה של עבירה – ועל דרך זה של כל דבר לא רצוי שהאדם צריך לעבור ‪,-‬‬
‫ומתגלה בסוף‪ ,‬בדיעבד‪ ,‬שגם דבר זה היה כדאי לכתחילה]‪ .‬ועד"ז הוא בנוגע לזה‬
‫שהמקדש שנתמשכן שני פעמים ע"י עונותיהן של ישראל‪ ,‬שהכוונה בזה היא בכדי‬
‫שיגיעו למעלת התשובה‪ ,‬ועי"ז יוחזר אח"כ המשכון לישראל באופן נעלה יותר‬
‫מכמו שהי' קודם החורבן‪ .‬והנה מהמעלות שבתשובה לגבי העבודה דקיום‬
‫התומ"צ הוא‪ ,‬דזה שישראל עושה תשובה גם לאחרי ההבדלה שנעשה ע"י‬
‫החטאים (עונותיכם מבדילים) הוא לפי שהתשובה באה מעצם הנשמה שהיא‬
‫מקושרת תמיד עם העצמות‪ .‬וכיון שעצם הנשמה היא ה"עצם" (גם) דכחות‬
‫הגלויים‪ ,‬לכן‪ ,‬ע"י התשובה‪ ,‬גם קיום התומ"צ שמצד כחות הגלויים דהנשמה היא‬
‫למעלה ממדידה והגבלה [דהיינו שקיום תומ"צ בדרך הרגילה היא באופן של‬
‫התלבשות בכלים (בחינת ממלא)‪ ,‬ועל ידי התשובה‪ ,‬מתגלה גם בקיום המצות עצם‬
‫הנשמה המקיימה (כלומר עצם נקודת הבחירה של האדם שבוחר מצד מקורו‬
‫בבחירת עצמותו ית' לקיים תומ"צ)]‪ .‬וזהו הקשר דשני הענינים באלה פקודי‬
‫המשכן‪ ,‬פקודי מלשון פקידה ויחוד‪ ,‬ומשכן מלשון משכון‪ ,‬כי ע"י התשובה הבאה‬
‫ע"י שנתמשכן המקדש מתגלית עצם הנשמה‪ ,‬ועי"ז גם קיום התומ"צ היא למעלה‬
‫מהגבלה‪ ,‬ועד באופן דפקודי מלשון פקידה ויחוד [מבאר מהי התוספת שהתשובה‬
‫פועלת בתומ"צ – שתורה ומצוות הם בבחינה שארה – המשכה שמתלבשת בכלים‪,‬‬
‫ועל ידי התשובה מתגלה גם העצם‪ ,‬שלמעלה גם מהמשכה שלמעלה מהתלבשות‬
‫בכלים‪ ,‬במקום של ההמשכה שמתלבשת בכלי – בבחינה דירה לו ית' בתחתונים‪,‬‬
‫אורות דתוהו (מוחין לעצמן של התשובה) בכלים דתיקון (של קיום תומ"צ)]‪,‬‬
‫ישראל וקוב"ה כולא חד‪.‬‬
‫ט) ויש להוסיף‪ ,‬דזה שמביא בלקו"ת ראי' על זה שהיחוד נק' פקידה מזה‬
‫שארז"ל חייב אדם לפקוד את אשתו‪ ,‬הוא‪ ,‬כי במארז"ל זה מדבר בהחיוב לפקוד‬
‫את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך‪ ,‬ובזה מרמז‪ ,‬דנוסף להענין דפקודי המשכן‪,‬‬
‫שהכוונה בזה שהמקדש נתמשכן היא בכדי שע"י התשובה יהי' אח"כ (לע"ל)‬
‫היחוד (פקידה) באופן נעלה יותר‪ ,‬גם בשעה זו עצמה (כשנתמשכן המקדש) הי'‬
‫היחוד‪ .‬וכמבואר במק"א מה שארז"ל בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים‬
‫המעורין זה בזה‪ ,‬דלכאורה תמוה‪ ,‬הרי כרובין מעורין זה בזה מורה על גודל‬
‫החיבה דהקב"ה וישראל כחיבת איש ואשה‪ ,‬ובשעה שנכנסו נכרים להיכל הרי הי'‬
‫לכאורה היפך החיבה‪ .‬והביאור בזה‪ ,‬דכיון שבזמן הגלות כנסת ישראל היא‬
‫כאשה שהלך בעלה למדינת הים‪ ,‬לכן‪ ,‬לפני יציאתו של הבעל (הקב"ה) לדרך‪,‬‬
‫היתה הפקידה‪ ,‬ולכן היו אז הכרובים כמער איש ולויות‪ .‬אלא שהפקידה שהיתה‬
‫אז היתה בהעלם‪ ,‬ובגילוי הי' החורבן והגלות‪ ,‬והכוונה בזה היא [הכוונה של‬
‫הגלות‪ ,‬וכן הכוונה בזה שהיו מעורין זה בזה (אלא שזה נשאר בהעלם) היא נתינת‬
‫כח לעבודה של הגלות] שע"י העבודה שבזמן הגלות‪ ,‬ובפרט ע"י עבודת התשובה‪,‬‬
‫תהי' הפקידה בגילוי בבנין ביהמ"ק השלישי‪ ,‬ואז יוחזר גם המשכון‪ ,‬המשכן‬
‫ומשכן העדות‪ ,‬בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש‪.‬‬
‫["אשר פוקד על פי משה" מגדיר את אופי העבודה שצריכה להיות בביטול –‬
‫תשובה לעומת תומ"צ (מל"ת לעומת מ"ע)‪ .‬ולא רק לדלג ממציאותו לאהוב את ה'‬
‫– תשובה תתאה‪ ,‬אלא גם לדלג ממציאות אהבתו את ה' להתבטל במקורו כמו‬
‫שהנשמה היתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה‪ .‬ויש לומר‪ ,‬לפי תחילת‬
‫המאמר‪ ,‬שצריך לצאת ממציאותו הרגשית – המשכן‪ ,‬כנגד ו"ה‪ ,‬לב‪ ,‬וגם ממציאותו‬
‫השכלית – משכן העדות כנגד י"ה‪ ,‬מוחין‪ .‬ומבחינת "משכן העדות אשר פוקד על‬
‫פי משה" נעשה עליה גם ב‪"-‬משכן" עצמו‪ .‬ויתירה מכך שבזה ממשיכים מבחינת‬
‫פקודי – יחוד עצמי‪ ,‬ישראל וקוב"ה חד‪ ,‬למטה‪ ,‬לא רק בבחינת משכן העדות –‬
‫מצות ל"ת‪ ,‬המשכה שלמעלה מהתלבשות בכלים‪ ,‬אלא גם במשכן סתם – מצות‬
‫עשה‪ ,‬המשכה שמתלבשת בכלים‪ ,‬שגם שם יתגלה העצם‪ .‬שכל זה נעשה על ידי‬
‫התשובה‪ ,‬וזו הכוונה הפנימית שהמשכן נתמשכן פעמיים – "משכן משכן העדות"‪,‬‬
‫שהכוונה הפנימית של החורבן היא התשובה‪ ,‬שעל ידה ממשכים העצם למטה]‬
‫**********‬
‫) יצא לאור בקונטרס כ"ה אדר – תנש"א‪" ,‬לקראת יום ב' כ"ה אדר‪ ,‬יום הולדת הרבנית הצדקנית‬
‫מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע ‪ . .‬א' ויקרא כד אדר‪ ,‬שנת ה'תנש"א"‪.‬‬
‫) ריש פרשתנו (פקודי)‪.‬‬
‫) רד"ה זה בלקו"ת פרשתנו (ג‪ ,‬א)‪ .‬תו"ח שם (תרמז‪ ,‬ב‪ .‬תרנה‪ ,‬ב [בהוצאה החדשה – פקודי ח"ב‬
‫תמב‪ ,‬ג‪ .‬תנב‪ ,‬א])‪.‬‬
‫) תו"ח שם‪.‬‬
‫) לקו"ת שם (ה‪ ,‬א)‪ .‬תו"ח שם (תרנח‪ ,‬סע"א [שם תמד ד])‪.‬‬
‫) שבת סג‪ ,‬א‪ .‬וש"נ‪.‬‬
‫) שם (ג‪ ,‬א ואילך)‪ .‬וראה גם תו"ח שם (תרמז‪ ,‬ב ואילך‪ .‬תרנה‪ ,‬ב ואילך [שם תמב‪ ,‬ג ואילך‪ .‬תנב‪ ,‬א‬
‫ואילך])‪.‬‬
‫) תרומה כה‪ ,‬ח‪.‬‬
‫) לקו"ת שם (ד‪ ,‬ד)‪.‬‬
‫) הובא בלקו"ת ר"פ נשא (כ‪ ,‬סע"ב) בשם "ארז"ל"‪ .‬וראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב‬
‫לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים – סט‪ ,‬ב)‪ .‬ועוד‪ – .‬נסמן בלקו"ש חכ"ז ע' ‪.414‬‬
‫) יל"ש ריש פרשתנו‪ .‬ועד"ז הוא בשמו"ר פרשתנו פנ"א‪ ,‬ד‪ .‬וראה עד"ז פרש"י עה"פ‪.‬‬
‫) ראה תקו"ז בהקדמה (א‪ ,‬ב)‪ .‬ובכ"מ‪.‬‬
‫) לקו"ת שלח מ‪ ,‬א (הובא בלקו"ת פקודי שם ג‪ ,‬ג)‪ .‬ואתחנן יו"ד‪ ,‬ג‪ .‬נצבים מט‪ ,‬ג‪ .‬וראה גם תו"ח‬
‫שם (תרנב‪ ,‬ב [שם תנה‪ ,‬ג])‪.‬‬
‫) ראה אוה"ת יוהכ"פ ע' א'תקנו‪ .‬וש"נ‪.‬‬
‫) תנחומא תרומה ח‪ .‬וראה גם מקומות שבהערה ‪ .10‬פרש"י שמיני ט‪ ,‬כג‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫) תניא (אגה"ת) רפ"ד‪ .‬וראה שם ספ"ח ורפ"ט‪.‬‬
‫) זח"ב רכד‪ ,‬א‪ .‬וראה לקו"ש ח"ו ע' ‪ 153‬ואילך‪ ,‬דלפי דיעה זו – ענין המשכן שייך לעבודת‬
‫הצדיקים‪.‬‬
‫) פרשתנו ד‪ ,‬ג‪ .‬תו"ח שם (תרנב‪ ,‬ב ואילך‪ .‬תרנז‪ ,‬א ואילך [שם תנה‪ ,‬א ואילך‪ .‬תמג‪ ,‬ד ואילך])‪.‬‬
‫) כ"ה גם באגה"ת פ"ד (צד‪ ,‬ב)‪ .‬ובכ"מ‪.‬‬
‫) שם (ג‪ ,‬ב ואילך [מתחילת אות ב'])‪ .‬תו"ח שם (תרמח‪ ,‬א ואילך‪ .‬שם תרנה‪ ,‬ב ואילך [שם תנב‪ ,‬ג‬
‫ואילך‪ .‬תמב‪ ,‬ג ואילך])‪.‬‬
‫) תקו"ז ת"י (כה‪ ,‬ב)‪ .‬וראה (בנוסף להנסמן בהערה שלפנ"ז) לקו"ת פ' ראה (כט‪ ,‬א)‪ .‬תניא רפמ"ד‪.‬‬
‫) בהבא לקמן (ובסעיף ד) – ראה המשך והחרים תרל"א ס"ע מח ואילך‪ .‬תרס"ו ס"ע קיא ואילך‪.‬‬
‫סה"מ עזר"ת ס"ע קסח ואילך‪ .‬עטר"ת ע' תז‪ .‬קונטרסים ח"ב רצט‪ ,‬ב ואילך‪ .‬ה'ש"ת ע' ‪.82‬‬
 ‫) ראה המשך תרס"ו ע' קיד‪ .‬סה"מ תפר"ח ע' צג‪.‬‬
‫) המשך תער"ב ח"ג ע' א'שסב [ושם‪ ,‬שהחילוק בין מוחין למדות הוא בנוגע להפעולה‪" ,‬שבמוחין‬
‫ביכולת להיות הפעולה היינו ההתחכמות בפועל בלא הזולת ובמדות א"א להיות ההשפעה בפועל‬
‫בלא הזולת"]‪ .‬סה"מ עטר"ת ע' שכד‪ .‬ה'ש"ת ע' ‪.22‬‬
‫) פרש"י ר"פ וירא‪.‬‬
‫) וכמו שהוא באהבה‪ ,‬דהגם שאפשר להיות אהבה לאיזה דבר גם כשהדבר הוא בריחוק ממנו‬
‫[ואדרבה‪ ,‬מצד הריחוק האהבה היא בתוקף יותר]‪ ,‬הרי זהו דוקא כשישנו הדבר הנאהב (סה"מ‬
‫עזר"ת ע' קסט‪ .‬קונטרסים ח"ב רצט‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫) תענית ז‪ ,‬א‪.‬‬
‫) וזה שע"י ההשפעה אל הזולת מיתוסף בהשכל‪ ,‬אין זה מצד כח השכל עצמו‪ ,‬שכח השכל צריך‬
‫להזולת‪ ,‬אלא לפי שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן (המשך תרס"ו שבהערה ‪[ )21‬כיון‬
‫שההשפעה היא סוף השכל‪ ,‬היא נעוצה בתחילת השכל ושורשו‪ ,‬ומשם נובע תוספת לשכל‪ .‬זו‬
‫גם שיטה איך להוסיף בשכל‪ .‬ומזה מובן ג"כ שמה שהשכל לעצמו אינו ביחס למה שלמעלה‬
‫ממנו אלא רק ביחס למה שלמטה ממנו]‪.‬‬
‫) סנהדרין מ‪ ,‬א (במשנה)‪.‬‬
‫) ועפ"ז‪ ,‬בהמשא ומתן דסנהדרין היו ג' דרגות‪ :‬בתחלה היו דנים כולם יחד; לאח"ז היו "מזדווגין‬
‫זוגות זוגות" במשך היום (משנה שם); ולאח"ז היו נושאין ונותנין (כל הלילה) כל אחד לעצמו [יש‬
‫לומר שכך הסדר ודרגות הסולם של העליות בכל נושא שלומדים‪ .‬ויש להעיר בענין מעלת‬
‫הלימוד בלילה לצורך השגת השכל העצמי שהוא לעצמו]‪.‬‬
‫) הל' סנהדרין פי"ב ה"ג [ביאור המחלוקת ראה ערול"נ סנהדרין מ‪ ,‬א ד"ה כל הלילה]‪.‬‬
‫) ברמב"ם שם "ונושאין בדבר כל הלילה כל אחד ואחד עם זוג שלו או עם עצמו בביתו"‪ .‬ומה‬
‫שהובא בהדרושים "כל אחד עם בן זוגו" – לכאורה הכוונה‪ ,‬שלדעת הרמב"ם מספיק שכל אחד‬
‫יעיין עם בן זוגו [לכאורה הכוונה שעומק זה מספיק לצורך פסיקת הדין (שהוא דיני נפשות)] ‪,‬‬
‫והעיקר הוא שלא ישבו כולם יחד* [אלא שלפי זה צ"ע למה אין מצריכים עומק יותר גדול‬
‫שיושב לעצמו כיון שמדובר בדיני נפשות‪ ,‬לכן מבאר בהערה‪.]:‬‬
‫*) ואדרבה‪ ,‬יש יתרון בזה שמעיין יחד עם בן זוגו – ראה המשך והחרים שבהערה ‪" 21‬ע"י בן זוגו‬
‫מאיר ההעלם כו'" [כלומר‪ ,‬שעניין בן זוגו אינו גורע מהעיון לעצמו‪ ,‬ואינו שלו שלפני ההעמקה‬
‫לעצמו שגם מפריע ומונע ההעמקה לעצמו‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬העיקר הוא העיון לעצמו‪ ,‬כנ"ל הערה‬
‫‪ ,29‬אלא שיש עוד בחינה גבוה יותר‪ :‬כשמעיין לעצמו‪ ,‬וממשיך את ההעלם של העיון לעצמו‬
‫שיאיר (בבחינה נמוכה יותר) לזולתו]‪ .‬ועפ"ז יש לפרש מ"ש הרמב"ם "עם זוג שלו או עם עצמו"‪,‬‬
‫שצריך להשתדל לעיין "עם זוג שלו"‪ ,‬אלא שאין זה חיוב‪ ,‬ואפשר גם "עם עצמו"‪.‬‬
‫) ועפ"ז‪ ,‬לדעת הרמב"ם היו רק שני דרגות בהמשא ומתן דסנהדרין‪ :‬כולם יחד‪ ,‬וכל אחד עם בן‬
‫זוגו‪ .‬ודרגא השני' היתה ביום ובלילה‪ .‬וע"פ מ"ש בשוה"ג להערה הקודמת שיש יתרון כשמעיין עם‬
‫בן זוגו‪ ,‬יש לומר‪ ,‬שגם לדעת הרמב"ם הם שתי דרגות (אלא שבאופן הפוך)‪ :‬ביום היו צריכים לעיין‬
‫דוקא עם בן זוגו‪ ,‬ובלילה הי' אפשר גם עם עצמו [ובזה גם לדעת הרמב"ם יש ג' דרגות‪ ,‬וקרובים‬
‫דעתם של רש"י והרמב"ם יותר]‪.‬‬
‫) המשך תרס"ו ע' רפח‪ .‬שם ע' רצג‪.‬‬
‫) המשך תרס"ו ע' קיב‪ .‬סה"מ עזר"ת ע' קסח‪ .‬קונטרסים ח"ב ש‪ ,‬א‪.‬‬
‫) ראה בארוכה סה"מ תרנ"ה ע' עד‪ .‬וראה גם המשך תרס"ו ע' קיג‪ .‬סה"מ תרע"ג ע' פג‪.‬‬
‫) קידושין מ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫) המשך תרס"ו שם ע' קיד‪.‬‬
‫) וע"ד החילוק בין אור וכח‪ ,‬דכח שענינו הוא לפעול‪ ,‬לכן ע"י הפעולה מתגלה הכח‪ ,‬והאור מכיון‬
‫שאין ענינו להאיר (לפעול פעולת האור)‪ ,‬לכן אינו מתגלה ע"י שמאיר (ראה סה"מ תרס"ד ע' קכט‪.‬‬
‫עת"ר ע' לב) [הביאור בזה‪ :‬במערכת של הקשר בין פועל ומתפעל‪ ,‬ישנה באמצע הפעולה‪ ,‬ועל‬
‫דרך זה במערכת של מאור ומואר‪ ,‬ישנו האור המחברם‪ .‬בהבנה שטחית נראה שהדבר המחבר‬
‫(הפעולה או האור) קשור הן למקורו והן למקום ששם פועל‪ .‬אך במערכת של הקשר בין בורא‬
‫לנברא הדבר שונה‪ :‬מצד האור ישנו קשר למאור‪ ,‬אבל אין האור מחויב למואר‪ ,‬ואין המואר‬
‫ענינו‪ .‬ולהיפך בענין הכח‪ ,‬הכח שענינו לפעול‪ ,‬קשור למתפעל‪ ,‬אך מצד מקורו – הבורא – ישנו‬
‫ניתוק הנקרא 'יש מאין'‪ .‬הרי לעניננו שהאור מאיר בכל מקום‪ ,‬מצד מה שהאור מעין המאור –‬
‫ומחויב לגלות את המאור‪ ,‬אבל לא מצד המואר]‪.‬‬
 ‫) פקודי (ד‪ ,‬א ואילך)‪.‬‬
‫) ראה תניא רפמ"ב‪ .‬וראה לקו"ת שם ה‪ ,‬סע"ד בענין "פוקד על פי משה"‪.‬‬
‫) ולהעיר מהמבואר ברשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור ע' שכו) בפירוש הכתוב יושב בסתר עליון‬
‫בצל שדי יתלונן (תהלים ריש קאפיטל צא*)‪ ,‬דבסתר עליון הוא יחוד או"א – משכן העדות‪ ,‬ובצל‬
‫שדי הוא יחוד זו"ן – אלה פקודי המשכן‪ .‬ויש לומר (וראה בארוכה ד"ה אראנו ולא עתה אשורנו‬
‫ולא קרוב תש"ל [סה"מ תש"ל ס"ע ‪ 261‬ואילך]) שהקשר דשני הענינים הוא שבחינת בסתר עליון‬
‫(יחוד או"א) נמשך גם בבחינת בצל שדי (יחוד זו"ן)‪.‬‬
‫*) הקאפיטל דבעלת יום ההולדת כ"ה אדר (הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע) דכל שנה זו‬
‫(תנש"א)‪.‬‬
‫) לקו"ת שבת שובה סד‪ ,‬ב ואילך‪ .‬וראה בארוכה סה"מ מלוקט ח"א ע' קסז ואילך‪ .‬ובכ"מ‪.‬‬
‫) בשלח טז‪ ,‬ח‪ .‬ובלקו"ת פקודי שם (ה‪ ,‬א) מקשר זה עם "פוקד על פי משה"‪.‬‬
‫) לקו"ת דרושים לשמע"צ פה‪ ,‬א‪ .‬שה"ש יז‪ ,‬ג‪ .‬וראה לקו"ש ח"ד ע' ‪ 1053‬ואילך‪.‬‬
‫) אבות פ"ד מי"ז‪.‬‬
‫) ראה לקו"ת בלק עה‪ ,‬א‪-‬ב‪.‬‬
‫) ראה לקו"ת שם (עג‪ ,‬ג ואילך)‪.‬‬
‫) ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' ‪ 403‬ואילך‪.‬‬
‫) אגה"ת פ"ח‪ .‬ובלקו"ת שם (עד‪ ,‬א) דתשובה עילאה היא על זה שהוא יש מי שאוהב‪.‬‬
‫) וראה לקו"ש שם ע' ‪ 405‬ואילך‪.‬‬
‫) יבמות סב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫) ראה אוה"ת משפטים ע' א'קצז‪.‬‬
‫) כתובות מח‪ ,‬א‪.‬‬
‫) ישעי' נט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫) אף שבסוגיא זו עצמה (יבמות סב‪ ,‬ב) נאמר לשון פקידה בנוגע יחוד גם לפנ"ז‪.‬‬
‫) לעיל ע' פד‪.‬‬
‫) יומא נד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫) כמו שהקשה בחדא"ג מהרש"א ליומא שם (נד‪ ,‬א)‪.‬‬
‫) יומא שם‪ ,‬א‪ .‬וראה ב"ב צט‪ ,‬א‪.‬‬
‫) תענית כ‪ ,‬א‪ .‬סנהדרין קד‪ ,‬סע"א‪ .‬איכ"ר עה"פ (איכה א‪ ,‬א) היתה כאלמנה‪ .‬זח"ב קכב‪ ,‬א‪ .‬וראה‬
‫סידור (עם דא"ח) נח‪ ,‬ב ואילך‪ .‬אוה"ת נ"ך כרך ב ע' א'מז ואילך‪.‬‬
‫) מלכים‪-‬א ז‪ ,‬לו [כְמַעַר אִיש וְלֹיות]‪ .‬וראה יומא שם‪ ,‬סע"א ואילך‪.‬‬