‫חבורה י'‬

‫בענין גזירה לגזירה‬

‫א‪ .‬שם בשר‬ ‫איתא במתני' )ריש פרק כל הבשר(‪" ,‬כל הבשר אסור לבשל בחלב ‪ -‬חוץ מבשר דגים‬ ‫וחגבים‪ .‬ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן ‪ -‬חוץ מבשר דגים וחגבים‪ ".‬ומשמע מהמתני'‬ ‫דשם "בשר" שייך לכמה בעלי חיים‪ ,‬ולא כל דבר דמיתקרי "בשר" אסור לבשל בחלב‪ .‬והכי‬ ‫מוכח מהא דנחלקו התנאים והראשונים לקמן )קיג‪ .‬במתני'( אי בשר עוף בחלב אסור‬ ‫מדאורייתא או אסור לא‪ .‬אמנם פשיטא דבשר עוף נקרא בשר בלשון התורה‪ ,‬כדכתיב גבי‬ ‫השלו )במדבר י"א‪ ,‬ל"ג(‪" ,‬הבשר עודנו בין שיניהם‪ ".‬והעיר היעב"ץ דהה"נ בדגים‪ ,‬דאיתא‬ ‫בתורה )במדבר י"א‪ ,‬כ"ב( קודם שבאו השלו‪" ,‬ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר‬ ‫אנכי בקרבו‪ ,‬ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים‪ .‬הצאן ובקר ישחט להם ומצא‬ ‫להם‪ ,‬אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם‪ ".‬אלא מן ההכרח דאשכחן כמה דברים‬ ‫שנקראים "בשר‪ ",‬ואעפ"כ מותר לבשלם בחלב‪ .‬ומשמע מהמתני' דבשר חגבים ג"כ קרוי בשר‪,‬‬ ‫וגם אין בהם איסור בב"ח‪.‬‬ ‫והטעם לזה הוא משום דמבואר בגמ' לקמן )סוף קיג‪ – .‬קיד‪ (:‬דבעינן כמה וכמה דרשות‬ ‫לרבות שאר מינים‪ ,‬כגון צאן ובקר‪ ,‬בכלל גדי בחלב אמו‪ .‬ומן ההכרח מינים האלו ג"כ קרויים‬ ‫בשר‪ ,‬אלא דאעפ"כ בעינן ריבוי ללמד בכלל איסורי בב"ח‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אכילת דגים וחלב‬ ‫הביא הב"י )סי' פ"ז‪) ,‬ג' ]ב'[( ( דין דהמתני'‪ ,‬והוסיף דאסור לאכול דגים עם חלב‪ .‬וז"ל‬ ‫הב"י‪" ,‬דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב‪ .‬ריש פרק כל הבשר )קג‪] (:‬כל הבשר[ אסור לבשל‬ ‫בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים‪ .‬וכתב הר"ן )לז ריש ע"א( דכיון דלבשלן שרי משמע דלאכלן בחלב‬ ‫נמי שרי דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא וכן כתבו הרמב"ם )שם ה"ה( והרשב"א‬ ‫)תוה"א ב"ג ש"ד פה‪ (:‬דלאכלן בחלב נמי שרי‪ .‬ומכל מקום אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה‬ ‫כמו שנתבאר בספר אורח חיים סימן קע"ג‪ ".‬דהיינו‪ ,‬דמפשטות הלשון דהמתני' משמע דמותר‬ ‫לבשל וגם לאכול בשר דגים וחגבים בחלב‪ .‬אבל הביא הב"י ממק"א דאין לאכול דגים עם חלב‬ ‫משום סכנה‪ ,‬ולא משום דינא‪ .‬והאריכו בזה הפוסקים‪ ,‬דבאו"ח סי' קע"ג שציין הב"י‪ ,‬לא כתב‬ ‫סכנה זו‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫ג‪ .‬קינוח והדחה לאחר חלב‬ ‫איתא במתני'‪" ,‬כל הבשר אסור לבשל בחלב‪...‬ואסור להעלות עם הגבינה על השולחן‪".‬‬ ‫ועמד הרש"ש על שינוי לשון המתני' מ"חלב" ל"גבינה‪ ",‬וכתב ליישב בב' אופנים‪ .‬א'‪ ,‬דחלב‬ ‫שהוא נוזלי מותר להעלות עם הבשר על השולחן‪ .‬דהא מבואר בגמ' לקמן )קז‪ (:‬דבב' תפיסות‬ ‫מותר להעלות בשר וגבינה‪ .‬וכיון דהחלב הוא בכלי‪ ,‬הוי כב' תפיסות‪ .‬ב'‪ ,‬דמבואר בהמשך הגמ'‬ ‫דלאכול בשר אחר גבינה‪ ,‬בעי קינוח והדחה‪ .‬אבל איכא למימר דבחלב לא בעינן קינוח‪ ,‬כ"א‬ ‫הדחה בלבד‪ .‬והביא הבדי השולחן )סי' פ"ז( דברי הרש"ש‪ ,‬וכתב דלכאורה כבר פליג עליו‬ ‫האיסור והיתר‪ .‬דכתב האו"ה )כלל מ' אות ח'(‪" ,‬אבל אם אכל מקודם החלב או גבינה‪...‬או כל‬ ‫מיני חלב‪ ,‬מותר לאכול מיד בשר אחריו‪ ,‬אפילו באותה סעודה עצמה ע"י קינוח והדחה לידיו‬ ‫ולפיו‪ ".‬ומשמעות לשונו הוא דבעינן קו"ח בין לחלב ובין לגבינה‪ .‬ויש לעיין בזה‪ ,‬דלכאורה לשון‬ ‫האו"ה סתום‪ ,‬דכתב "מיני חלב‪ ",‬ולכאורה יש רק מין א' של חלב‪ .‬אלא דמן ההכרח כוונת האו"ה‬ ‫היא למאכלי חלב‪ .‬וא"כ‪ ,‬אולי אין לדייק גם מתחילת דבריו דכתב "אכל מקודם חלב‪ ",‬דאולי‬ ‫קאי ג"כ רק על מאכל חלב‪ ,‬כדמשמע מלשון "אכל‪ ".‬ויל"ע בזה‪.‬‬ ‫ויל"פ הא דנקט הש"ס חלב והדר גבינה בעוד ב' אופנים‪ .‬א'‪ ,‬בדרך כלל מבשלים עם דבר‬ ‫נוזלי כמו בשר‪ ,‬ובדרך כלל אוכלין על השולחן דבר מוצק וגוש‪ .‬ב'‪ ,‬כבר הסבירו המפרשים )ספר‬ ‫באר שבע למס' הוריות ב‪ .‬ד"ה על פיהם‪ ,‬מבוארים בספר נחלת משה עמ"ס קידושין מא‪ .‬ד"ה‬ ‫תוד"ה האיש(‪" ,‬כשרבי סידר את המשניות קיבץ את כל חכמי דורו‪ ,‬וכל אחד אמר מה ששמע‬ ‫מרבו‪ ,‬וכאשר אמר אחד איזה דין וכתבה רבי‪ ,‬ואח"כ בא אחר ואמר חידוש יותר גדול בדין הזה‪,‬‬ ‫כתב רבי גם מה שאמר השני‪ ,‬אבל מ"מ לא מחק מה שאמר הראשון‪) ",‬לשון הנחלת משה שם(‬ ‫משום שכבר קיבלו התלמידים את חלק הזה מן המתני'‪ .‬ומה"ט אמרינן לא זו אף זו )ולפי"ז ג"כ‬ ‫מובן מש"כ התוס' ריש פרק האיש מקדש דבשתי בבות איכא למימר לזא"ז‪ ,‬אבל לא בשתי‬ ‫תיבות(‪ .‬ולפי"ז איכא למימר דגם הכא שמע רבי ב' בבות בב' זמנים נפרדים‪ ,‬בב' לשונות‬ ‫נפרדים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ד‪ .‬דעת ר' יוסף‬ ‫איתא במתני' ד"כל הבשר אסור לבשל בחלב‪ ".‬ומבואר בגמ' )קד‪ - .‬קד‪ (:‬דפליגי ר' יוסף‬ ‫ואביי אי מוכרח מהאי דינא דבשר עוף בחלב דאורייתא‪ .‬לדעת ר' יוסף‪ ,‬כיון דנכלל בשר עוף‬ ‫בכלל האיסור דהעלאה‪ ,‬ממילא מבואר דאיסור אכילת עוף בחלב הוא דין דאורייתא‪ .‬דאי אכילת‬ ‫עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן‪ ,‬וגזירת העלאת עוף בחלב היא אטו אכילתם ביחד‪ ,‬נמצאת‬ ‫דאיסור העלאה היא גזירה לגזירה‪ .‬והיינו דאמר ר' יוסף "דאי סלק"ד דרבנן אכילה גופא גזירה‬
‫כעי"ז העיר שמחה וויליג‪.‬‬

‫ואנן נגזר העלאה אטו אכילה‪ ".‬והמשיך ר' יוסף להוכיח כדבריו‪" ,‬ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה‬ ‫לגזירה‪]...‬ד[חלת חו"ל נאכלת עם הזר על השולחן‪".‬‬ ‫ה‪ .‬ביאור ההוכחה ממתני' דחלה‬ ‫ויש לעיין בכוונת הא דאמר "ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה‪ ".‬ועי' ברמב"ן‬ ‫ובריטב"א‪ ,‬דמשמע מדבריהם דכוונת ר' יוסף היא לאפוקי מהא דאשכחן במק"א בש"ס )עי'‬ ‫יומא יא‪ (.‬דאע"ג דנראית כגזירה לגזירה‪ ,‬נקט הש"ס דכולה חדא גזירה היא‪ .‬דכתב הרמב"ן )קד‪.‬‬ ‫ד"ה השתא(‪" ,‬ומנא תימרא דלא גזרינן גזל"ג‪ ,‬כלומר דהעלאה ואכילה תרתי מילי נינהו וגזל"ג‬ ‫היא‪ ,‬דלא תימא סתם העלאה לאכילה היא וחדא גזירה היא זו‪ ".‬וכ"כ הריטב"א )ד"ה אמר ר'‬ ‫יוסף(‪" ,‬פי' אע"ג דבכולי תלמודא לא קיימי הא ואמרי' דכולי' חדא גזירה היא‪...‬להכי איצטריך‬ ‫ר"י לאתויי דכה"ג גזירה לגזירה היא מדתן חלת ח"ל וכו'‪ ".‬דסלקד"א דבעניני העלאה ואכילה‬ ‫איכא למימר דכולה חדא גזירה היא‪ .‬אתי ר' יוסף להוכיח להוכיח מחלה דבהעלאה ואכילה לא‬ ‫אמרינן דכולה חדא גזירה היא‪ .‬וממילא אין דברי ר' יוסף נוגעים בכלל לענין גזירה לגזירה בכל‬ ‫הש"ס‪ .‬דהא דאין גוזרין גזירה לגזירה ילפינן ממק"א‪ ,‬ואתי ר"י רק להוכיח דהכא ג"כ הויא גזירה‬ ‫לגזירה‪.‬‬ ‫ועי' בתוס' )קד‪ .‬ד"ה ומנא תימרא( דכתבו "בכמה מקומות אמר היא גופא גזירה ואנן‬ ‫ניקום ונגזר גזל"ג‪...‬והכא בעי לאתויי ראויה לענין גזירה דהעלאה אטו אכילה‪ ,‬ויש מקומות נמי‬ ‫דגזרינן גזל"ז ולא חיישינן‪ ".‬ויל"פ בכוונת התוס' דר"ל כנ"ל‪ ,‬דאשכחן בכמה מקומות דלא גזרינן‬ ‫גזירה לגזירה‪ .‬והכא ג"כ פשיטא דלא גזרינן גזל"ג‪ .‬אלא דהו"א דכולה חדא גזירה היא‪ ,‬דגזרו‬ ‫העלאת עוף ג"כ בכלל האיסור דאכילת עוף‪ .‬ולכך הוכיח ר' יוסף מחלת חו"ל דבעניני העלאה‬ ‫ואכילה לא אמרינן דכולה חדא גזירה היא‪ .‬והדר כתבו התוס' בסוה"ד מילתא אגב אורחא‪,‬‬ ‫דלפעמים דכן גזרינן גזל"ג‪ ,‬ואין להקשות איך לפעמים גוזרין ולפעמים אין גוזרין‪ ,‬דאין לדמות וכו'‪.‬‬ ‫וגם הרמב"ן כתב הוספה זו בסוה"ד דרך אגב‪" ,‬שמצינו בכמה מקומות בתלמוד שגוזרין‬ ‫גזל"ג‪...‬ומצינו מקומות שאין גוזרין גזל"ג‪...‬ומצינו מקומות שנחלקו בהן‪...‬והכל משום קירוב‬ ‫הגזירות דאי לא הא לא קיימא הא‪ ".‬וכעי"ז כתב המהר"ם בביאור דברי התוס'‪.‬‬ ‫ו‪ .‬דעת אביי‬

‫אועי' אנציקלופדיה תלמודית )כרך ה' עמי' תק"מ ‪ -‬ערך גזרה לגזרה‪ ,‬הערה ‪ (6‬שכתבו‪" ,‬שממשנה זו ]דחלה[ למדו‬ ‫שאין גוזרים גזירה לגזירה‪ ".‬ולפי"ד הראשונים לכאורה זה אינו‪ .‬דלא אתי הש"ס להוכיח מהתם אלא דהעלאה‬ ‫ואכילה יהיו בכלל גזירה לגזירה‪ ,‬אבל לא ילפינן הכלל דגזל"ג מהתם‪ ,‬וכמשנ"ת‪ .‬אבל עי' בקונטרס לולי תורתך‬ ‫)חבורה א'(‪ ,‬דמשמע מדברי הרש"ש ביאור אחר בדברי התוס'‪ .‬ולפי"ד איכא למימר דהכא המקור לדין דגזל"ג‪.‬‬

‫ובהמשך הגמ' דחה אביי הוכחת ר' יוסף ממתני' דחלה‪ ,‬דיש לחלק‪ ,‬ד"הכא אי שרית ליה‬ ‫לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה‪ ,‬ומיכל בב"ח דאורייתא‪ ".‬ולפי"ד הרמב"ן‬ ‫והריטב"א‪ ,‬לכאורה כוונת אביי היא דהעלאה ואכילה תמיד חדא גזירה היא‪ .‬וממילא‪ ,‬בכל מידי‬ ‫דאסרו חז"ל באכילה מדרבנן‪ ,‬אסרו גם איסור העלאה ביחד‪ .‬וטעמא דמילתא הוא דאי שרינן‬ ‫העלאה‪ ,‬אתי לאכול בב"ח דאורייתא‪ .‬וממילא‪ ,‬כשאסרו חז"ל אכילת עוף וגבינה‪ ,‬אסרו בצוותא‬ ‫גם לאסוקי אפילו עוף גבינה כגזירה חדא‪ .‬דאי לא אמרו חדא גזירה כזה‪" ,‬אתי לאסוקי בשר‬ ‫וגבינה‪ ,‬ומיכל בב"ח דאורייתא‪".‬‬ ‫ועי' בפירש"י )ד"ה אבל הכא(‪ .‬ואולי יל"פ בדברי רש"י ג"כ כנ"ל‪ .‬והיינו מש"כ רש"י‬ ‫בביאור הגזירה )בסוה"ד(‪" ,‬דכי מסיק להו היינו אכילה‪ ,‬דאתי למיכלינהו בהדדי‪ ".‬דלכל איסור‬ ‫אכילה הוסיפו חז"ל גם איסור העלאה‪ .‬וממילא‪ ,‬אם האכילה היא אסור מדאורייתא‪ ,‬הוסיפו‬ ‫חז"ל איסור העלאה לה‪ .‬ואי האכילה היא אסור מדרבנן‪ ,‬הוסיפו חז"ל איסור העלאה לה ביחד‬ ‫עם איסור האכילה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ז‪ .‬ביאור דברי ר' ששת‬ ‫ובהמשך דברי הש"ס‪" ,‬מתקיף לה ר' ששת‪ ,‬סוף סוף צונן בצונן הוא‪ ".‬ונקטו התוס' )ד"ה‬ ‫מתקיף‪ ,‬והכי דייקו ג"כ מפירש"י( דכוונת ר' ששת היא למיפרך דוקא אר' יוסף‪ ,‬ולא אאביי‪.‬‬ ‫ולפמשנ"ת מובן בטוב טעם‪ .‬דעיקר מחלוקת אביי ור' יוסף היא אי העלאה ואכילה היא חדא‬ ‫גזירה או ב' גזירות נפרדות‪ .‬לאביי העלאה ואכילה היא גזירה חדא‪ ,‬ולא בעינן דע"י העלאה זו‬ ‫אתי לעבור על אכילה דאורייתא‪ .‬דתמיד אסרו חז"ל העלאה יחד עם איסור אכילה‪ .‬וממילא‪ ,‬אם‬ ‫אסור לאכול עוף וגבינה‪ ,‬אסור גם להעלותן ביחד‪ .‬אבל לר' יוסף‪ ,‬דהעלאה ואכילה ב' גזירות הן‪,‬‬ ‫בעינן דיכול לבא ע"י איסור אכילה דאורייתא ע"י אכילה זו‪ .‬וממילא שפיר קפריך ר' ששת דצונן‬ ‫בצונן הוא‪ .‬ולזה תירץ אביי לדעת ר' יוסף בלבד דהיא גזירה שמא יעלה באילפס ראשון‪.‬‬

‫ח‪ .‬ביאור דברי רש"י במתני'‬ ‫ולפי"ז לכאורה ג"כ מובנים דברי רש"י במתני' )ד"ה ואסור להעלות(‪ .‬דפירש"י בטעם‬ ‫איסור ההעלאת בשר דהוא משום‪" ,‬דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי‪ ,‬דקא נגעי ובלעי מהדדי‪".‬‬ ‫ומקשים העולם הא איסור העלאה היא אפילו בדברים צוננים‪ ,‬ואפילו אי נגעי לא בלעי מהדיי‬ ‫כלל‪ .‬אלא דאיכא למימר דכוונת רש"י היא לפרש כמשנ"ת בדברי אביי‪ .‬דכל ב' דברים האסורים‬ ‫באכילה אסורים מדרבנן ג"כ בהעלאה‪ .‬וטעמא דמילתא הוא משום דכשאוכלם ביחד חם יכול‬ ‫לבא לידי איסור אכילה דאורייתא‪ .‬ולא אתי לפרש רש"י דבאכילה זו שהוא אוכל עכשיו יבא לידי‬ ‫איסור בב"ח דאורייתא‪ .‬אלא דר"ל דבאכילת ב' מינים אלו אשכחן איסור דאורייתא‪ ,‬וממילא‬ ‫אסורים בהעלאה תמיד‪ ,‬אפילו אם שניהם צוננים‪.‬‬ ‫ט‪ .‬דעת הרמב"ם‬ ‫ועי' ברמב"ם )פ"ט מהל' מאכ"א ה"כ( דכתב "אסור להעלות העוף עם הגבינה על‬ ‫השלחן שהוא אוכל עליו גזירה משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה‪ ,‬אע"פ שהעוף בחלב‬ ‫אסור מדברי סופרים‪ ".‬והעיר הלח"מ שם דלא משמע מהרמב"ם כנ"ל דגזרינן לא משום בישול‬ ‫בשר וגם לא משום אכילת בשר אלא משום אכילת עוף עצמו עם חלב‪ .‬וקשיא טובא‪ ,‬חדא דהוא‬ ‫נגד מסקנת הגמ'‪ ,‬ועוד הא למעשה הויא גזירה לגזירה‪ .‬והאריך בזה הלח"מ שם‪ .‬וכעין לשון‬ ‫הרמב"ם הוא ג"כ לשון השו"ע )ריש סי' פ"ח(‪.‬‬ ‫ולכאורה יל"פ דנקט הרמב"ם כפשטות דברי הגמ'‪ .‬דאמר ר' ששת דגזירת העלאת עוף אטו בשר‬ ‫הויא גזירה לגזירה‪ .‬והמשיך ר' ששת‪ ,‬ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה‪ .‬וע"ז השיב אביי דאין‬ ‫ראיה מהתם‪ .‬דהיינו‪ ,‬דנקט אביי דאיכא למימר דגזרינן גזירה לגזירה‪ .‬ואסרו להעלות העוף עם‬ ‫הגבינה שמא יעלה הבשר עם הגבינה‪ ,‬והעלאת בשר וגבינה אסורה אטו אכילת בשר וגבינה‪.‬‬ ‫והדר מתקיף ליה ר' ששת‪ ,‬דלדבריך אביי‪" ,‬סוף סוף‪ ,‬צונן בצונן הוא‪ ".‬דהיינו‪ ,‬דאפילו האכילה‬ ‫דבשר עם גבינה אינו אלא אכילת בשר צונן עם חלב צונן‪ .‬והשיב אביי למסקנתו דהכי אמרינן‪,‬‬ ‫אסור להעלות עוף וגבינה שמא יאכל עוף וגבינה שנתבשלו יחד‪ ,‬ואכילת עוף וגבינה שנתבשלו‬ ‫יחד אסור אטו אכילת בשר וגבינה שנתבשלו יחד‪ .‬ולפי"ז אתי שפיר לשון הרמב"ם‪ ,‬דאסור‬ ‫להעלות בשר עוף וגבינה "שמא יאכל זה עם זה‪ ",‬ר"ל בשר העוף עם הגבינה שנתבשלו יחד‪,‬‬ ‫ודו"ק‪.‬‬