מכתב אישי מצה"ל
ג'אבר עסאקלה
ב–1997 נערך בחיפה מחקר שבחן את ההיענות של נשים לבדיקת ממוגרפיה. הממצאים היו מדהימים. התברר כי שליחת זימון אישי לבתיהן של הנשים הגדילה פי שלושה את שיעור היענותן לבדיקות. ייתכן שבצה"ל מאמינים, כי שליחת צווי גיוס לערבים הנוצרים - על פי ההחלטה שפורסמה לפני שבועיים - תוביל לתוצאות דומות; שכמו אותן נשים, גם המועמדים לשירות ביטחון מהעדה הנוצרית חשים בתוך תוכם, כי למעשה היו צריכים לגשת בעצמם ללשכת הגיוס, ודרוש להם רק דרבון קטן נוסף בצורת מכתב אישי, על מנת שילכו ויתחיילו.
המנהיג הרוחני של פורום גיוס הנוצרים לצה"ל, חביבו של סגן השר אופיר אקוניס, האב גבריאל נדאף, הרחיק לכת בתגובה שהשמיע בגלי צה"ל להחלטה: "אני מברך על הצעד החשוב וההיסטורי הזה. צה"ל מצא לנכון להוכיח, שהעדה הנוצרית היא חלק מהחברה הישראלית ולשלבה בחברה כאזרחים שווי זכויות ושווי חובות". נראה שלדעתו של נדאף, המצב שבו נאלצו הצעירים לפנות מיוזמתם לצה"ל היווה ביטוי לאפליה של האוכלוסייה הערבית.
תמונת העולם ההפוכה הזאת מבקשת לא רק ליצור קשר פסול בין חובות לזכויות, אלא לקבל את ההנחה כי אלה קשורות באלה באופן אינהרנטי. כלומר, עצם העובדה שהצעירים הערבים אינם מוזמנים למלא את חובותיהם לכאורה, מהווה אפליה. אך למעשה, שבירת הסטטוס־קוו בעניין צווי הגיוס חמורה מכך, שכן הפנייה אל הציבור הנוצרי היא בבחינת קריאה של הרגע האחרון למי שרוצה לעלות על ספינת הנאמנות למדינה הציונית ולסמליה.
"אנחנו איננו ערבים ואיננו פלסטינים", אומר האב נדאף (כפי שצוטט באתר "מידה"), "אנו ישראלים אזרחי המדינה הזאת, ורואים את עצמנו נאמנים לה ולמוסדותיה בדיוק כמו כל נוצרי החי במדינה אחרת בעולם, המקיים את דתו וחש עצמו נאמן למדינה שבה הוא חי. לכן, היום מרשה לעצמה העדה הנוצרית להציג אלטרנטיבה למצב ששרר עד כה והותיר את אנשיה מדשדשים בדרך ללא מוצא".
לכאורה, שליחת צווי הגיוס היא צעד סמלי בלבד, משום שהיא אינה משנה באופן מעשי את יישום חוק גיוס החובה כלפי האזרחים הערבים. עם זאת, אסור לראות בצעד זה אירוע מבודד - הוא מהווה חלק מתמונה גדולה יותר. אותה תמונה שבמסגרתה, מודיע, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן, כי אום אל־פחם לא תהיה חלק ממדינת ישראל בהסדר עתידי. ממשלת ישראל כבר אינה מנסה לספר לאף אחד מעשיות על ניסיונות להשתלבות באזור, ויש לה מסר אחד ברור לצעירים הערבים החיים במדינה, כדוגמת מג'ד כיאל, שנסע ללבנון ומצא עצמו עצור בידי השב"כ: או שאתה אתנו או שאתה נגדנו.
מדיניות ההפרד ומשול מנסה קודם לנתק את הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לבין העולם הערבי, ואחר כך בין רובדיה הפנימיים של החברה הפלסטינית. כך היה בשעה שהוחלט על גיוס בני העדה הדרוזית, וכך כעת. ואמנם, 50 שנה אחרי שהחלו לגייס את הדרוזים, הם עדיין סובלים מאפליה ניכרת בכל התחומים.
במערכת הביטחון מודים, כי לכל היותר יוכלו לגייס כאלף חיילים מקרב העדה הנוצרית. העובדה שבמיזם הזה מושקעים משאבים למרות סיכויי ההצלחה הלא גבוהים שלו, מצביעה על כך שהוא לא נועד למלא צורך ביטחוני דחוף, אלא להשיג דבר שונה בתכלית: סימונו של הציבור הערבי בישראל כגורם זר ועוין.
אין פלא אפוא, שבצה"ל מפתחים טכניקות הדומות למאבק בסרטן השד. בעיניהם, אך טבעי להילחם בנגע הזה, שנקרא זהות ערבית־פלסטינית, ולכן הם רק מעניקים שירות לציבור ומזמינים אותו לסור למשרדיהם ולהתנתק ממנו. זה שנים ארוכות שבישראל מתקשים להבין את המשמעות של חיים משותפים ושל שוויון. כל עוד "מילוי חובות" או "נשיאה בנטל" כרוכים במחיקת הזהות הלאומית כפי שמציע נדאף, הרי שמדובר בדורסנות פסולה של המיעוט על ידי הרוב.
הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת "סיכוי" ויו"ר משותף של "שותפות־שראקה" - ארגונים לחברה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת. הוא ריצה עונש מאסר בגין סירובו לשרת בצה"ל
מכתב אישי מצה"ל
ג'אבר עסאקלה
ב–1997 נערך בחיפה מחקר שבחן את ההיענות של נשים לבדיקת ממוגרפיה. הממצאים היו מדהימים. התברר כי שליחת זימון אישי לבתיהן של הנשים הגדילה פי שלושה את שיעור היענותן לבדיקות. ייתכן שבצה"ל מאמינים, כי שליחת צווי גיוס לערבים הנוצרים - על פי ההחלטה שפורסמה לפני שבועיים - תוביל לתוצאות דומות; שכמו אותן נשים, גם המועמדים לשירות ביטחון מהעדה הנוצרית חשים בתוך תוכם, כי למעשה היו צריכים לגשת בעצמם ללשכת הגיוס, ודרוש להם רק דרבון קטן נוסף בצורת מכתב אישי, על מנת שילכו ויתחיילו.
המנהיג הרוחני של פורום גיוס הנוצרים לצה"ל, חביבו של סגן השר אופיר אקוניס, האב גבריאל נדאף, הרחיק לכת בתגובה שהשמיע בגלי צה"ל להחלטה: "אני מברך על הצעד החשוב וההיסטורי הזה. צה"ל מצא לנכון להוכיח, שהעדה הנוצרית היא חלק מהחברה הישראלית ולשלבה בחברה כאזרחים שווי זכויות ושווי חובות". נראה שלדעתו של נדאף, המצב שבו נאלצו הצעירים לפנות מיוזמתם לצה"ל היווה ביטוי לאפליה של האוכלוסייה הערבית.
תמונת העולם ההפוכה הזאת מבקשת לא רק ליצור קשר פסול בין חובות לזכויות, אלא לקבל את ההנחה כי אלה קשורות באלה באופן אינהרנטי. כלומר, עצם העובדה שהצעירים הערבים אינם מוזמנים למלא את חובותיהם לכאורה, מהווה אפליה. אך למעשה, שבירת הסטטוס־קוו בעניין צווי הגיוס חמורה מכך, שכן הפנייה אל הציבור הנוצרי היא בבחינת קריאה של הרגע האחרון למי שרוצה לעלות על ספינת הנאמנות למדינה הציונית ולסמליה.
"אנחנו איננו ערבים ואיננו פלסטינים", אומר האב נדאף (כפי שצוטט באתר "מידה"), "אנו ישראלים אזרחי המדינה הזאת, ורואים את עצמנו נאמנים לה ולמוסדותיה בדיוק כמו כל נוצרי החי במדינה אחרת בעולם, המקיים את דתו וחש עצמו נאמן למדינה שבה הוא חי. לכן, היום מרשה לעצמה העדה הנוצרית להציג אלטרנטיבה למצב ששרר עד כה והותיר את אנשיה מדשדשים בדרך ללא מוצא".
לכאורה, שליחת צווי הגיוס היא צעד סמלי בלבד, משום שהיא אינה משנה באופן מעשי את יישום חוק גיוס החובה כלפי האזרחים הערבים. עם זאת, אסור לראות בצעד זה אירוע מבודד - הוא מהווה חלק מתמונה גדולה יותר. אותה תמונה שבמסגרתה, מודיע, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן, כי אום אל־פחם לא תהיה חלק ממדינת ישראל בהסדר עתידי. ממשלת ישראל כבר אינה מנסה לספר לאף אחד מעשיות על ניסיונות להשתלבות באזור, ויש לה מסר אחד ברור לצעירים הערבים החיים במדינה, כדוגמת מג'ד כיאל, שנסע ללבנון ומצא עצמו עצור בידי השב"כ: או שאתה אתנו או שאתה נגדנו.
מדיניות ההפרד ומשול מנסה קודם לנתק את הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לבין העולם הערבי, ואחר כך בין רובדיה הפנימיים של החברה הפלסטינית. כך היה בשעה שהוחלט על גיוס בני העדה הדרוזית, וכך כעת. ואמנם, 50 שנה אחרי שהחלו לגייס את הדרוזים, הם עדיין סובלים מאפליה ניכרת בכל התחומים.
במערכת הביטחון מודים, כי לכל היותר יוכלו לגייס כאלף חיילים מקרב העדה הנוצרית. העובדה שבמיזם הזה מושקעים משאבים למרות סיכויי ההצלחה הלא גבוהים שלו, מצביעה על כך שהוא לא נועד למלא צורך ביטחוני דחוף, אלא להשיג דבר שונה בתכלית: סימונו של הציבור הערבי בישראל כגורם זר ועוין.
אין פלא אפוא, שבצה"ל מפתחים טכניקות הדומות למאבק בסרטן השד. בעיניהם, אך טבעי להילחם בנגע הזה, שנקרא זהות ערבית־פלסטינית, ולכן הם רק מעניקים שירות לציבור ומזמינים אותו לסור למשרדיהם ולהתנתק ממנו. זה שנים ארוכות שבישראל מתקשים להבין את המשמעות של חיים משותפים ושל שוויון. כל עוד "מילוי חובות" או "נשיאה בנטל" כרוכים במחיקת הזהות הלאומית כפי שמציע נדאף, הרי שמדובר בדורסנות פסולה של המיעוט על ידי הרוב.
הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת "סיכוי" ויו"ר משותף של "שותפות־שראקה" - ארגונים לחברה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת. הוא ריצה עונש מאסר בגין סירובו לשרת בצה"ל
מכתב אישי מצה"ל
ג'אבר עסאקלה
ב–1997 נערך בחיפה מחקר שבחן את ההיענות של נשים לבדיקת ממוגרפיה. הממצאים היו מדהימים. התברר כי שליחת זימון אישי לבתיהן של הנשים הגדילה פי שלושה את שיעור היענותן לבדיקות. ייתכן שבצה"ל מאמינים, כי שליחת צווי גיוס לערבים הנוצרים - על פי ההחלטה שפורסמה לפני שבועיים - תוביל לתוצאות דומות; שכמו אותן נשים, גם המועמדים לשירות ביטחון מהעדה הנוצרית חשים בתוך תוכם, כי למעשה היו צריכים לגשת בעצמם ללשכת הגיוס, ודרוש להם רק דרבון קטן נוסף בצורת מכתב אישי, על מנת שילכו ויתחיילו.
המנהיג הרוחני של פורום גיוס הנוצרים לצה"ל, חביבו של סגן השר אופיר אקוניס, האב גבריאל נדאף, הרחיק לכת בתגובה שהשמיע בגלי צה"ל להחלטה: "אני מברך על הצעד החשוב וההיסטורי הזה. צה"ל מצא לנכון להוכיח, שהעדה הנוצרית היא חלק מהחברה הישראלית ולשלבה בחברה כאזרחים שווי זכויות ושווי חובות". נראה שלדעתו של נדאף, המצב שבו נאלצו הצעירים לפנות מיוזמתם לצה"ל היווה ביטוי לאפליה של האוכלוסייה הערבית.
תמונת העולם ההפוכה הזאת מבקשת לא רק ליצור קשר פסול בין חובות לזכויות, אלא לקבל את ההנחה כי אלה קשורות באלה באופן אינהרנטי. כלומר, עצם העובדה שהצעירים הערבים אינם מוזמנים למלא את חובותיהם לכאורה, מהווה אפליה. אך למעשה, שבירת הסטטוס־קוו בעניין צווי הגיוס חמורה מכך, שכן הפנייה אל הציבור הנוצרי היא בבחינת קריאה של הרגע האחרון למי שרוצה לעלות על ספינת הנאמנות למדינה הציונית ולסמליה.
"אנחנו איננו ערבים ואיננו פלסטינים", אומר האב נדאף (כפי שצוטט באתר "מידה"), "אנו ישראלים אזרחי המדינה הזאת, ורואים את עצמנו נאמנים לה ולמוסדותיה בדיוק כמו כל נוצרי החי במדינה אחרת בעולם, המקיים את דתו וחש עצמו נאמן למדינה שבה הוא חי. לכן, היום מרשה לעצמה העדה הנוצרית להציג אלטרנטיבה למצב ששרר עד כה והותיר את אנשיה מדשדשים בדרך ללא מוצא".
לכאורה, שליחת צווי הגיוס היא צעד סמלי בלבד, משום שהיא אינה משנה באופן מעשי את יישום חוק גיוס החובה כלפי האזרחים הערבים. עם זאת, אסור לראות בצעד זה אירוע מבודד - הוא מהווה חלק מתמונה גדולה יותר. אותה תמונה שבמסגרתה, מודיע, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן, כי אום אל־פחם לא תהיה חלק ממדינת ישראל בהסדר עתידי. ממשלת ישראל כבר אינה מנסה לספר לאף אחד מעשיות על ניסיונות להשתלבות באזור, ויש לה מסר אחד ברור לצעירים הערבים החיים במדינה, כדוגמת מג'ד כיאל, שנסע ללבנון ומצא עצמו עצור בידי השב"כ: או שאתה אתנו או שאתה נגדנו.
מדיניות ההפרד ומשול מנסה קודם לנתק את הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לבין העולם הערבי, ואחר כך בין רובדיה הפנימיים של החברה הפלסטינית. כך היה בשעה שהוחלט על גיוס בני העדה הדרוזית, וכך כעת. ואמנם, 50 שנה אחרי שהחלו לגייס את הדרוזים, הם עדיין סובלים מאפליה ניכרת בכל התחומים.
במערכת הביטחון מודים, כי לכל היותר יוכלו לגייס כאלף חיילים מקרב העדה הנוצרית. העובדה שבמיזם הזה מושקעים משאבים למרות סיכויי ההצלחה הלא גבוהים שלו, מצביעה על כך שהוא לא נועד למלא צורך ביטחוני דחוף, אלא להשיג דבר שונה בתכלית: סימונו של הציבור הערבי בישראל כגורם זר ועוין.
אין פלא אפוא, שבצה"ל מפתחים טכניקות הדומות למאבק בסרטן השד. בעיניהם, אך טבעי להילחם בנגע הזה, שנקרא זהות ערבית־פלסטינית, ולכן הם רק מעניקים שירות לציבור ומזמינים אותו לסור למשרדיהם ולהתנתק ממנו. זה שנים ארוכות שבישראל מתקשים להבין את המשמעות של חיים משותפים ושל שוויון. כל עוד "מילוי חובות" או "נשיאה בנטל" כרוכים במחיקת הזהות הלאומית כפי שמציע נדאף, הרי שמדובר בדורסנות פסולה של המיעוט על ידי הרוב.
הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת "סיכוי" ויו"ר משותף של "שותפות־שראקה" - ארגונים לחברה דמוקרטית, שוויונית ומשותפת. הוא ריצה עונש מאסר בגין סירובו לשרת בצה"ל