‫כאב, עובר ושב‬ ‫ואליד באדיר, צעיר ערבי שמסתכל ישר בעיניים, הוא שהניף את צלחת האליפות באיצטדיון

של מועדון‬ ‫הכדורגל הפאשיסטי היחיד כאן. זה קרה דווקא ביום הציון של הנאכבה, וזה יכול להטריף עד קצות‬ ‫הציפורניים את מי שעודם מאמינים באחד מקודשי היהדות: עליונות הגזע‬ ‫***‬ ‫הערבי מכפר קאסם, הוא ולא אחר, הניף את צלחת האליפות, באיצטדיון של בית"ר בירושלים. וואליד‬ ‫באדיר, לבוש באדום, רחמנא ליצלן, הניף אותה בביתם של הצהובים-השחורים. זה חזק וחשוב בהרבה‬ ‫מהניצחון במאבק מול מכבי חיפה, המתחרה הספורטיבית, וגם מהחבטה במכבי תל אביב, היריבה‬ ‫העירונית. כי באדיר זה ההוא ששותק בשירת ההמנון, גם כששיחק בנבחרת "הלאומית" הוא שתק, נמנע‬ ‫מלשיר "נפש יהודי הומיה". והגורל רצה שאותו באדיר יניף את הצלחת ב-51 במאי, תאריך ההכרזה על‬ ‫מדינת ישראל. זו שאם היתה מוכנה להכיל בקירבה את הגר, היתה מכריזה על תאריך זה כיום המכונן‬ ‫שלה, ולא על אותו "ה' באייר" המתחזה לחג קדום תנכ"י )המשכו של תהליך, שתחילתו ביצור הכלאיים‬ ‫המופלא "כ"ט בנובמבר" וסופו, הזמני, במדינה שאחת משתי השפות הרשמיות שלה לא באמת נלמדת‬ ‫בבתי הספר של דוברי השפה האחרת(.‬ ‫ה-51 במאי, לגמרי לא במקרה, הוא גם המועד לציון הנאכבה. האסון הפלסטיני. הוא צוין בשבת ברחבי‬ ‫הטריטוריה שפוצלה לה יחדיו. בסופו של אותו היום באדיר הניף את הצלחת. הוא האלוף, ולא אחר. אם‬ ‫צריך לבחור נקודה בישראל שהיא מיצויה של גזענות ציונית נתעבת, זהו איצטדיון טדי. שם באדיר,‬ ‫הערבי שהפועל תל אביב העזה לבחור לקפטן שלה, צהל והתחבק עם חבריו בני מגוון אמונות ודעות‬ ‫ודתות. אחוות האדם קוראים לזה. אותה אהבה השנואה כל כך על רבים מדי מאוהדי בית"ר.‬ ‫כהרגלו, גם ביום הנאכבה, באדיר לא דיבר פוליטיקה. הוא עשה אותה. כל נוכחותו, כאדם וככדורגלן,‬ ‫אומרת "צומוד". מושג פלסטיני מרכזי שמשמעו היצמדות. לאדמה, למקום בו נולדת וגדלת. אנחנו לא נזוז‬ ‫מפה היום, אנחנו לא נלך לשום מקום. רק בכוח תיקחו אותנו. הנאכבה היא אסון משום שהיא היפוכו של‬ ‫הצומוד. היא הגירוש מארצך וממולדתך. במרכזה הגירוש, הטרנספר, חלומם הרטוב של בית"רים רבים‬ ‫מדי. אבל הצומוד תמיד יחזור. גם הטבח בערביי כפר קאסם בשנות החמישים, בו נהרגו קרובי משפחתו‬ ‫של באדיר, לא הצליח לסלקם. כי ישראל, והזכות המלאה לחיים ראויים בה, היא של תושביה הערבים,‬ ‫מוסלמים כנוצרים, לפחות כפי שהיא של היהודים, ציונים כלא-ציונים..‬ ‫זאת האמת, היא מאוד לא נוחה, ולכן הם שונאים כל כך את מיייצגיה. זועמים על המראה המשקפת את‬ ‫מלוא הכיעור. התחליף שמציעה הפועל תל אביב – כולנו בני אדם – בלתי נסבל עבורם. אוכל אותם עד‬ ‫קצות הציפורניים. כי הוא סותר, ואבוי אם הדבר מזדעק דווקא בעיר הקודש, את אחד מקודשי הקודשים‬ ‫של היהדות: עליונות הגזע.‬ ‫באדיר, מטובי השחקנים כאן, ותיק ומנוסה וספורטאי לתפארת, מעולם לא היה מועמד לתפקיד קפטן‬ ‫נבחרת ישראל. עד כאן. שהרי עד אמצע שנות התשעים כמעט לא שיחקו ערבים בליגות הבכירות, וכדי‬ ‫לחצות את מגבלות הגזע היית צריך להיות תותח כדורגל כמו רפעת טורק מיפו או זאהי ארמלי משפרעם.‬ ‫לא במקרה שני אלה, הערבים היחידים בליגה של שנות השמונים, שיחקו והצטיינו גם בנבחרת: היית‬ ‫צריך להיות כישרון נדיר כדי שיספרו אותך, ערבי שכמותך.‬ ‫שני המועדונים שחיבקו את טורק וארמלי, הפועל תל אביב ומכבי חיפה )שניהם בהמשך חיבקו גם את‬ ‫באדיר(, ידעו למנף את הרב-תרבותיות כאחד האמצעים החשובים להצלחתם. שהרי כל עירוב - עדתי,‬ ‫דתי, תרבותי - משבח בסופו של דבר את האדם יותר מכל גזע טהור. לעומתם, שני מועדוני הצמרת‬ ‫האחרים, מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, ה"אשכנזי" ביותר וה"מזרחי" ביותר, מדשדשים בבוץ )ובוץ‬ ‫בערבית זה באסה, כשמו של האיצטדיון ביפו, עד שבשנות החמישים הוחלף באיבחה מפא"יניקית חדה‬ ‫ל"בלומפילד", על שם תורמים יהודים עשירים מקנדה. או מהוליווד עם הבה נגילה(.‬

‫כשהערבים הראשונים זומנו לנבחרת ישראל, אחד, שלמה קירט, סירב לשחק עימם. וואלה, אומרים‬ ‫הוותיקים לעצמם, קירט, בטח שהיה אחד כזה. טורק וארמלי, לעומתו, הפכו לנכסי צאן ברזל בכדורגל‬ ‫המקומי. כי הם לא קשקשו, הם היו חזקים וגאים והסתכלו ישר בעיניים. העובדה שיש בתל אביב או‬ ‫בחיפה מי שאוהבים אותם, מוכנים לחבקם ממש כאילו היו יהודים, יכולה להוציא מהדעת כמה וכמה‬ ‫בית"רים. שהרי, כמאמר המנון התנועה הציונית בית"ר, "בדם וביזע / יוקם לנו גזע / גאון ונדיב ואכזר".‬ ‫והם לא מהגזע. זה שאינו מקור לגאווה, ולא נדיבות בו, אבל אכזר הוא כן.‬ ‫ואף על פי כן: הפאשיזם לא יעבור. יש במדינת המהגרים )ברובם יהודים( והוותיקים )ברובם ערבים(‬ ‫הזאת, את היכולת, מהירה למדי במונחים היסטוריים, לשלב בקרבה את כל מי שחיים תחת אותה שמש‬ ‫צורבת. אפילו ערבים, אפילו חרדים. בסופו של דבר, זו לא אותה תרכובת כור היתוך ציונית-לאומנית של‬ ‫בן-גוריון, אלא תערובת של בני כל העדות והדעות. והכדורגל, מי כמו אותו משחק אהוב, הוא אחד‬ ‫התחומים המובילים בשילוב הזה. אחרי הכל, כמעט בכל המועדונים העירוב הרב-תרבותי כבר מתקיים לו‬ ‫בנחת, בין השחקנים וגם בקהל. אחרי הכל, ה"קומץ" של בית"ר, אמנם עודנו גדול ומרושע מדי, במבט‬ ‫כלל-ישראלי הוא אכן רק קומץ. אחרי הכל, באליפות זכתה בשבת הקבוצה מהעיר המעורבת הגדולה‬ ‫בישראל: תל אביב יפו. ואת הצלחת הניף ואליד באדיר. בירושלים של בית"ר.‬ ‫איתן בקרמן‬