‫מיד כשחליתי ידעתי שאני עומד למות‪.

‬‬
‫בחודשים האחרונים לחיי‪ ,‬כאשר עדיין הצלחתי ללכת ברגל‬
‫את הדרך המפרידה בין הבית שלנו לבית המלאכה‪ ,‬הייתי מתיישב‬
‫על ערמה של לוחות‪ ,‬ובלי יכולת לעזור אפילו בדברים הפשוטים‬
‫ביותר — ליישר מסגרת של דלת‪ ,‬לדפוק מסמר — הייתי מתבונן‬
‫בפרנסישקוּ שעבד בריכוז‪ ,‬אפוף ענן של שבבי נסורת‪ .‬גם אני הייתי‬ ‫ַ‬
‫ככה בצעירותי‪ .‬בשעות אחר הצהריים ההן‪ ,‬זמן רב באופן לא ייאמן‬
‫מאז הייתי צעיר‪ ,‬ניסיתי לוודא שלא אותי עצמי אני רואה‪ ,‬וכשלא‬
‫החזקתי עוד מעמד‪ ,‬הייתי מניח את הראש בין הידיים‪ .‬הייתי מחזיק‬
‫את המשקל העצום של ראשי — העולם — מכסה את העיניים בכפות‬
‫הידיים כדי לסבול בתוך החושך‪ ,‬בתוך איזו דממה שהמצאתי‪ .‬אחר‬
‫כך‪ ,‬בשבועות האחרונים לחיי‪ ,‬הייתי בבית החולים‪.‬‬
‫מרתה אף פעם לא באה לבקר אותי בבית החולים‪ .‬היא היתה‬
‫רמס‪ .‬אלה היו החודשים האחרונים של ההיריון‪,‬‬ ‫אז בהיריון עם ֶה ֶ‬
‫ומרתה במצבה היתה חייבת להישמר מאוד בתקופה הזאת‪ .‬פתאום‬
‫אני נזכר בה בזמן שהיתה קטנה וכמה שמחה עם הקורקינט המשומש‬
‫שקניתי לה‪ ,‬אני נזכר בה כשהיתה הולכת לבית הספר‪ ,‬בכל כך הרבה‬
‫דברים אני נזכר‪ .‬בזמן ששכבתי בבית החולים וחיכיתי למוות‪,‬‬
‫מרתה שכבה בבית חולים אחר‪ ,‬לא מאוד רחוק‪ ,‬וחיכתה להרמס‬
‫שייוולד‪.‬‬
‫"מה שלום אבא שלי?" מרתה היתה שואלת כששכבה שם בשיער‬
‫סתור‪ ,‬והסדינים של מיטת בית החולים כיסו על הבטן שלה‪.‬‬
‫"הכול שם אותו הדבר‪ ",‬היה מישהו משקר לה בתשובה‪ .‬מישהו‬

‫‬
 ‫ז'וזה לואיז פיישוטו‬

‫פרנסישקוּ ‪ ,‬כי לאף אחד מהם לא‬ ‫שלא היה אשתי‪ ,‬לא מריה וגם לא ַ‬
‫היו כוחות לשקר לה‪.‬‬
‫בערב האחרון לחיי אשתי‪ ,‬מריה ופרנסישקו הגיעו לבקר‪ .‬במשך כל‬
‫ימאוּ אף פעם לא רצה לבוא לבקר אצלי‪ .‬היה‬ ‫התקופה שהייתי חולה‪ִ ,‬ס ָ‬
‫יום ראשון‪ .‬שכבתי בנפרד מכל שאר החולים כי עמדתי למות‪ .‬ניסיתי‬
‫לנשום והנשימה שלי נשמעה כמו זמזום מחוספס‪ ,‬ניחר‪ ,‬שמילא את‬
‫כל החדר‪ .‬לרגלי המיטה אשתי התייפחה‪ .‬הדמעות‪ ,‬הפרצוף המעוות‬
‫מכאב‪ ,‬הייסורים‪ ,‬כל אלה גרמו לה להשתנק‪ .‬היא לא בררה מילים‪,‬‬
‫אלא פלטה אותן ביבבות ארוכות‪ ,‬מתמשכות‪ ,‬שנמתחו לאורך זמן‬
‫ונקטעו רק לצורך שאיפות אוויר חטופות‪ .‬המילים האלה צרבו את‬
‫גופה הכחוש‪ ,‬שמעליו לבשה סוודר צמר‪ ,‬חצאית שאהבה ונעליים‬
‫שצוחצחו במשחת נעליים‪.‬‬
‫"אוי איש יקר שלי חבר שלי שהוא החבר הכי טוב שלי והנה אני‬
‫נשארת פה בלעדיך איש יקר שלי שותף שלי חבר כל כך נפלא כל כך‬
‫נפלא שלי‪".‬‬
‫מריה בכתה וניסתה לחבק את אמא שלה‪ ,‬לנחם אותה‪ ,‬כי שתיהן‬
‫הרגישו בחזה אותה ריקנות מוחלטת ואיומה שגם אני הייתי מרגיש‬
‫לו הייתי מאבד אחת מהן אי־פעם‪ .‬פרנסישקו הסתכל מבעד לחלון‪.‬‬
‫הוא ניסה לא לראות‪ .‬הוא ניסה לא לדעת את מה שידע‪ .‬הוא ניסה‬
‫להיות גבר‪ .‬אחר כך‪ ,‬בפנים רציניות‪ ,‬הוא התקרב אלי‪ַּ .‬בזמן האינסופי‬
‫המוחשי הזה הוא ליטף לי את הפנים והניח את היד שלו על שלי‪.‬‬
‫על הארונית שליד המיטה‪ ,‬על משטח הברזל האפרפר‪ ,‬הוא מצא כוס‬
‫מים וקיסם שחתיכת צמר גפן נכרכה סביב קצהו‪ .‬הוא טבל את פקעת‬
‫הצמר גפן הקטנה במים והניח אותה בתוך הפה היבש הפתוח‪ .‬נשכתי‬
‫אותה בכל הכוח‪ ,‬ופרנסישקו הופתע להיווכח בפעם האחרונה בכוחי‪.‬‬
‫הוא הוציא את הקיסם‪ .‬הביט בי ובכה גם הוא‪ ,‬כי לא היה מסוגל‬
‫להתאפק עוד‪ .‬מריה חיבקה אותו ודיברה אליו כמו שהיתה מדברת‬
‫אליו כשהיה קטן‪:‬‬
‫"אל תפחד‪ ,‬ילד‪ ,‬לא נשאיר אותך לבד‪ .‬אנחנו נדאג לך‪".‬‬

‫‪10‬‬
 ‫בית קברות לפסנתרים‬

‫את כל הכוחות שלי‪ .‬את כל הכוחות שלי גייסתי‪ ,‬וכל מה שהצלחתי‬

‫להוציא היה קול נוראי של גוססים‪ .‬רציתי להגיד לפרנסישקו ולמריה‬
‫שגם אני אף פעם לא אעזוב אותם‪ ,‬רציתי להגיד להם שאני החבר‬
‫הכי טוב שהיה להם בחיים‪ ,‬שאף פעם לא אעזוב אותם ואף פעם לא‬
‫אפסיק להיות אבא שלהם ולדאוג להם ולהגן עליהם‪ .‬במקום זאת‬
‫גייסתי את כל הכוח שנשאר לי‪ ,‬וכל מה שהצלחתי להוציא היה קול‬
‫נורא של גוססים‪ .‬קול שלא היה מסוגל עוד לדבר‪ ,‬קול שגם אחרי‬
‫שאזר את כל כוחו הצליח לפלוט רק טרטור צרוד מהגרון‪ ,‬קול נוראי‪,‬‬
‫קול של גוססים‪ .‬הם הסתכלו עלי ובכו עוד יותר‪ ,‬והרגישו בחזה את‬
‫כל הריקנות האיומה‪ ,‬השחורה — העמוקה־עמוקה — שגם אני הייתי‬
‫מרגיש אילו איבדתי אי־פעם אחד מהם‪.‬‬
‫הם נסעו לבית של מריה‪ ,‬וכל אחד מהם ישב עכשיו עזוב באחת‬
‫הפינות‪ ,‬מכונס בסבלו‪ .‬הרחק מהם‪ ,‬מוגנת‪ ,‬אנה בת השנתיים ישבה‬
‫בבית של סבא וסבתא שלה‪ ,‬עם אבא שלה‪ .‬אשתי‪ ,‬מריה ופרנסישקו‬
‫חיכו חשופים מכל מגן לצלצול הטלפון‪ .‬הם חיכו לטלפון מבית‬
‫החולים שיודיע להם על מותי‪ .‬זה מה שהאחות אמרה להם‪:‬‬
‫"בעיקרון‪ ,‬נטלפן עוד היום‪ .‬נטלפן ברגע שבעלך ילך לעולמו‪".‬‬
‫כך בדיוק האחות אמרה‪ .‬בלי להבחין כנראה שאשתי כבר מחוקה‬
‫לגמרי‪ .‬בלי להבחין כנראה שהמילים שאמרה לה התפוגגו ולא הותירו‬
‫שום הד בחשכה שהשתלטה עליה‪.‬‬
‫הלילה השתרך לאט‪ .‬באיטיות האינסופית ששמורה לדברים‬
‫הארציים‪ ,‬הלילה כיסה את כל המקומות בעולם‪ ,‬שהתרכזו כולם שם‬
‫ורק שם‪ :‬את הבית של מריה — את בובות הפורצלן שניצבו על המדפים‬
‫בארונות‪ ,‬את כיסויי הספות‪ ,‬את הפינות המקופלות של השטיחים‪,‬‬
‫את פמוטי הקיר דמויי הבדולח‪ ,‬את הדפסי השמן שבמסגרות — ואת‬
‫הבית של חגיגות ימי ההולדת שבהן שרנו בזיופים יום־הולדת־שמח‪,‬‬
‫מחאנו כפיים והחטאנו את המחיאה‪ ,‬וצחקנו — והבית של חגיגות חג‬
‫המולד‪ ,‬שבהן הייתי מתיישב על הספה‪ ,‬והיו פורשים את מפת השולחן‬
‫עם הציור של עצי אורן ופעמונים‪ ,‬ומשתמשים בגביעים עם הרגל‬

‫‪11‬‬
 ‫ז'וזה לואיז פיישוטו‬

‫הגבוהה‪ .‬בבית הזה כל אחד מהם ישב עכשיו עזוב באחת הפינות‪,‬‬
‫מכונס בסבלו‪.‬‬
‫בתשע בלילה הטלפון צילצל‪ .‬הטלפון צילצל במשך רגע אחד‪,‬‬
‫רגע ארוך מאוד‪ ,‬משום שאיש לא רצה לענות לו‪ ,‬משום שכולם חששו‬
‫לענות לו‪ ,‬משום שכולם ידעו בוודאות ניכרת כי ברגע שיענו לו תבוא‬
‫אל ִקצה באופן סופי התקווה שקיימת עד לרגע האחרון‪ ,‬יבואו אל קצן‬
‫כמעט שלוש שנים של מחלה שתמיד היה ברור שתביא אותי אל מותי‪,‬‬
‫שתביא אותי עד לצלצול הטלפון ההוא שאיש לא רצה לענות לו‪.‬‬
‫הטלפון צילצל‪ .‬הצלצול פילח את הבית ואת בית החזה של אשתי‪ ,‬של‬
‫מריה ושל פרנסישקו‪ .‬מי שענה היה בעלה של מריה‪ .‬המילים שאמר‬
‫תוך השעיה אפלה של הזמן‪ ,‬כאילו בתוך איזו צללית של זמן‪ ,‬היו‪:‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ .‬בסדר‪ .‬אני אמסור‪ ".‬והוא התקרב אל אשתי ואל הילדים‬
‫שלי ואמר להם‪ .‬חומה בלתי נראית בין הפנים שלו לבין המילים שאמר‪.‬‬
‫חומה בלתי נראית בין הפנים שלו לעולם‪ .‬חומה שלא הניחה להבין‬
‫רמס‪.‬‬
‫בצורה מיידית מילים פשוטות כל כך‪ .‬ממש עכשיו נולד ֶה ֶ‬
‫ממש עכשיו נולד הרמס‪.‬‬
‫המילים היו‪:‬‬
‫"הבן של מרתה נולד‪".‬‬
‫ממש עכשיו נולד הרמס‪.‬‬
‫בבית החולים מרתה שכבה ונחה‪ .‬ואיש לא ידע איך להיות מאושר‪,‬‬
‫אבל האושר היה עז כל כך‪ ,‬והוא התעצם בתוכם‪ .‬כאילו מתוך בית‬
‫החזה שלהם נבע מעיין של מים‪ ,‬והאושר היה המים האלה‪ .‬אירע נס‬
‫שגרם לדמעות להיות לדמעות‪ .‬והם הניחו את ידיהם על בית החזה‪.‬‬
‫והעפעפיים שלהם ירדו אט־אט וכיסו את העיניים כדי להרגיש את‬
‫גשם האושר הרך הזה שכיסה אותם‪ ,‬ששטף אותם‪.‬‬
‫חלפה שעה‪ .‬הטלפון צילצל שוב‪.‬‬
‫אני בדיוק ַמ ִּתי‪.‬‬

‫‪12‬‬