‫הסדין החָרּור‬

‫נולדתי בעיר בומביי‪ .‬פעם‪ ,‬לפני שנים‪ .‬לא‪ ,‬זה לא יספיק‪ ,‬אין להתחמק‬
‫ליקר ב־‪ 15‬באוגוסט‬ ‫מהתאריך‪ :‬נולדתי בבית היולדות של דוקטור נַ ְר ַ‬
‫‪ .1947‬והשעה? גם לשעה יש חשיבות‪ .‬אם כך‪ :‬בלילה‪ .‬לא‪ ,‬חשוב להיות‬
‫יותר‪ ...‬בדיוק בחצות הלילה‪ ,‬לאמיתו של דבר‪ .‬מחוגי השעון הצמידו‬
‫כפות ידיים בברכה של יראת כבוד כשהגחתי‪ .‬נו‪ ,‬תגיד כבר‪ ,‬תשפוך‪:‬‬
‫ברגע המדויק שבו זכתה הודו לעצמאותה‪ ,‬מעדתי החוצה אל העולם‪.‬‬
‫נשמעו השתנקויות‪ .‬ומחוץ לחלון‪ ,‬זיקוקים והמון אדם‪ .‬כמה שניות‬
‫אחר כך שבר אבא שלי את הבוהן של רגלו‪ ,‬אבל התאונה שלו היתה‬
‫כאין וכאפס לעומת מה שפקד אותי באותו רגע נבער וראשוני‪ ,‬מפני‬
‫שהודות לעריצויות המאגיות של אותם שעונים מנעימי ברכה‪ ,‬נאזקתי‬
‫במסתוריות־משהו להיסטוריה‪ ,‬וגורלותי נכבלו לבלי ַהתר באלה של‬
‫ארצי‪ .‬במשך שלושת העשורים שלאחר מכן לא היה כל מפלט‪ .‬בעלי‬
‫אוב ניבאו אותי‪ ,‬עיתונים חגגו את הגעתי‪ ,‬עסקנים פוליטיים אישררו‬
‫את האותנטיות שלי‪ .‬נשארתי ללא זכות דיבור בעניין‪ .‬אני‪ ,‬סאלים‬
‫ף־ס ַמ ְרק‪ ,‬פני כתם‪,‬‬
‫סינאי‪ ,‬שמאוחר יותר דבקו בי כינויים מגוונים כמו ַא ְ‬
‫ָקרוּ ַח‪ ,‬רחרחן‪ ,‬בודהה ואפילו פיסת ירח‪ ,‬הסתבכתי קשות עם הגורל —‬
‫מעורבות מסוכנת גם בעתות שלווה‪ .‬ובשלב ההוא אפילו לקנח את אפי‬
‫לא ידעתי‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הזמן (שכבר אין לו שימוש בי) אוזל‪ .‬בקרוב‬
‫אהיה בן שלושים ואחת‪ .‬אולי‪ .‬אם גופי המתפרק והמשומש יתר על‬
‫המידה יתיר זאת‪ .‬אבל אין לי תקווה להציל את חיי‪ ,‬ואני אפילו לא‬
‫יכול להסתמך על אלף לילה ולילה‪ .‬אני חייב לעבוד מהר‪ ,‬מהר יותר‬
‫משחרזדה‪ ,‬אם אני רוצה שבסופו של דבר תהיה לי איזושהי משמעות‪.‬‬
‫כן‪ ,‬משמעות‪ ,‬אני מודה‪ :‬יותר מכל דבר אחר אני פוחד מאבסורדיות‪.‬‬
‫ויש כל כך הרבה סיפורים לספר‪ ,‬יותר מדי‪ ,‬כזה גודש של חיים‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪20‬‬

‫מקומות שמועות אירועים נסים שזורים‪ ,‬תמהיל כה סמיך של היומיומי‬

‫והלא־הגיוני! הייתי בלען של צורות חיים‪ ,‬וכדי להכיר אותי‪ ,‬אותי האחד‬
‫בלבד‪ ,‬תצטרכו לבלוע גם אתם את המכלול‪ .‬המון רב של מעוכלים‬
‫נדחף ונדחק בתוכי‪ ,‬ובהיותי מונחה אך ורק על ידי זכרו של סדין לבן‬
‫אשר באמצעו חור פחות־או־יותר־עגול‪ ,‬שקוטרו עשרים סנטימטרים‬
‫בערך‪ ,‬ובעודי נלפת בחלום של ריבוע הפשתן המושחת והמנוקב ההוא‪,‬‬
‫הקמע שלי‪ ,‬סומסום־היפתח שלי‪ ,‬אני חייב לפצוח במעשה של שחזור‬
‫חיי מהנקודה שבה החלו באמת‪ ,‬כשלושים ושתיים שנים לפני אותו‬
‫דבר ברור כל כך‪ ,‬נוכחי כל כך‪ ,‬כמו לידתי נשלטת השעונים‪ ,‬מוכתמת‬
‫החטא‪.‬‬
‫(הסדין‪ ,‬אגב‪ ,‬מוכתם גם הוא‪ ,‬בשלוש טיפות של אדמומיות עתיקה‬
‫"ספרוּ ‪ ,‬בשם אלוהים בוראכם‪ ,‬שיצר‬
‫ודהויה‪ .‬כפי שאומר לנו הקוראן‪ּ :‬‬
‫את האדם מאגלי דם‪)".‬‬

‫בוקר קשמירי אחד‪ ,‬בתחילת אביב ‪ ,1915‬חבט סבי‪ ,‬אדם עזיז‪ ,‬את אפו‬
‫על תלולית כפור בזמן שניסה להתפלל‪ .‬שלוש טיפות דם זלגו מנחירו‬
‫השמאלי‪ ,‬התקשו מיד באוויר הפריך‪ ,‬ועכשיו שהפכו לאבני אודם‪ ,‬נחו‬
‫למול עיניו על מחצלת התפילה‪ .‬כשנטה לאחור עד שכרע על ברכיו‬
‫וראשו שוב התיישר‪ ,‬גילה שהדמעות שנבעו מעיניו התגבשו גם הן‪,‬‬
‫ובאותו רגע‪ ,‬כשניגב בבוז יהלומים מריסיו‪ ,‬גמר אומר שלא לשוב עוד‬
‫לעולם לנשק את האדמה‪ ,‬ולא משנה למען איזה אל או אדם‪ .‬אלא‬
‫שההחלטה הזאת נקבה בו חור‪ ,‬חלל ריק בחדר פנימי חיוני‪ ,‬והשאירה‬
‫אותו פגיע לנשים ולהיסטוריה‪ .‬בלא שהיה מודע לכך בתחילה — אף‬
‫שזה עתה השלים את לימודי הרפואה שלו — הוא נעמד‪ ,‬גילגל את‬
‫מחצלת התפילה שלו לסיגר עבה‪ ,‬ובעודו מחזיק אותה מתחת לזרועו‬
‫הימנית‪ ,‬השקיף על העמק מבעד לעיניים צלולות ונטולות יהלומים‪.‬‬
‫עוּברוּ ת חורפית בקליפת‬
‫העולם חזר להיות חדש‪ .‬אחרי תקופת ּ‬
‫הביצה הקרחית שלו ניקר העמק את דרכו אל האוויר הפתוח‪ ,‬והוא צהוב‬
‫ולחלוחי‪ .‬הירק החדש חיכה לשעת הכושר מתחת לקרקע‪ .‬ההרים נסוגו‬
‫אל ערי הגבעה שלהם לרגל העונה החמה‪( .‬בחורף‪ ,‬כשהעמק התכווץ‬
‫מתחת לקרח‪ ,‬ההרים סגרו על העיר שעל שפת האגם וכיתרוה בשיניים‬
‫חשופות כמו מלתעות זועמות‪).‬‬
‫‪21‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫בימים ההם אנטנת הרדיו טרם הוקמה‪ ,‬ומקדש ׁ ַשנְ ָק ָרה ָא ַצ ְ'ריה‪,‬‬
‫אבעבועה שחורה קטנה על גבעת חאקי‪ ,‬עדיין חלש על הרחובות ועל‬
‫אגם ְסרינָ ָגר‪ .‬בימים ההם לא היה מחנה צבאי לחוף האגם‪ ,‬לא היו‬
‫נחשים אינסופיים של משאיות וג'יפים מוסווים שפקקו את כבישי‬
‫ההרים הצרים‪ ,‬לא היו חיילים שהתחבאו מאחורי פסגות ההרים מעבר‬
‫לב ָרמוּ ָלה וגוּ ְל ַמ ְרג‪ .‬בימים ההם לא נורו תיירים בחשד לריגול אם צילמו‬
‫ָּ‬
‫את הגשרים‪ ,‬וחוץ מספינות המגורים של האנגלים על האגם‪ ,‬העמק‬
‫כמעט לא השתנה מאז ימי האימפריה המוֹ גוּ לית‪ ,‬עם כל ההתחדשויות‬
‫האביביות שלו‪ ,‬אבל העיניים של סבא שלי — שהיו בנות עשרים וחמש‪,‬‬
‫כמו שאר חלקיו — ראו דברים בצורה שונה‪ ...‬והאף שלו התחיל לגרד‪.‬‬
‫כדי לתת פומבי לסוד הראייה המשתנָ ה של סבא שלי‪ :‬הוא שהה‬
‫חמש שנים‪ ,‬חמישה אביבים‪ ,‬הרחק מהבית‪( .‬התלולית‪ ,‬עד כמה‬
‫שנוכחותה היתה משמעותית כשארבה מתחת לקפל במחצלת התפילה‪,‬‬
‫היתה בעיקרו של דבר לא יותר מזָ ָרז‪ ).‬עכשיו‪ִ ,‬משחזר‪ ,‬הוא ראה מבעד‬
‫לעיניים שידעו מסעות‪ .‬במקום לתת את דעתו על יופיו של העמק הזעיר‬
‫שמוקף בשיני ענק‪ ,‬הוא הבחין ַּבצרוּ ת‪ ,‬בקרבה של האופק‪ ,‬הוא חש עצב‪,‬‬
‫להיות בבית ולהרגיש מאוגף במידה כה מוחלטת‪ .‬נוסף על כך הוא‬
‫חש — ולא היה לזה הסבר — כאילו האזור הנושן נטר לשובו המלומד‪,‬‬
‫ענוד הסטתוסקופ‪ .‬מתחת לקרח החורף‪ ,‬המקום היה ניטרלי וצונן‪ ,‬אבל‬
‫לא היה כל ספק‪ :‬החיים בגרמניה החזירו את סבי למקום עוין‪ .‬שנים‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬כשהחור שבתוכו נסתם משנאה‪ ,‬והוא בא להקריב את‬
‫עצמו במקדש ֵאל האבן השחורה על הגבעה‪ ,‬הוא ניסה לשחזר את אביבי‬
‫ילדותו בגן עדן‪ ,‬כפי שהיתה לפני שהמסעות והתלוליות והטנקים הרסו‬
‫הכול‪.‬‬
‫ביום שבו העמק הכניס לו אגרוף באף ומחצלת התפילה שימשה‬
‫לו כפפה‪ ,‬הוא ניסה להעמיד פנים‪ ,‬באופן אבסורדי‪ ,‬שדבר לא השתנה‪.‬‬
‫באותו בוקר הוא התעורר בקור המר של ארבע ורבע‪ ,‬רחץ את עצמו‬
‫הא ְס ְט ָר ָחן של אביו‪ .‬לאחר כל‬ ‫באופן הקבוע‪ ,‬התלבש וחבש את כובע ַ‬
‫אלה נשא את מחצלת התפילה המגולגלת לסיגר אל הגינה הקטנה‬
‫שלצד האגם‪ ,‬בחזית הבית הישן הכהה שלהם‪ ,‬ופרש אותה על התלולית‬
‫הממתינה‪ .‬הקרקע מתחת לרגליו העניקה תחושה מתעתעת של רכות‪,‬‬
‫וגרמה לו להיות חסר ודאות וחסר זהירות בה בעת‪" .‬בשם אלוהים‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪22‬‬

‫הרחמן והרחום" — סוּ רת הפתיחה של הקוראן‪ ,‬שדיקלם בכפות ידיים‬

‫מוצמדות לפניו כספר‪ ,‬ניחמה חלק ממנו‪ ,‬ובחלק אחר‪ ,‬גדול יותר‪ ,‬נסכה‬
‫אי־נוחות — "התהילה לאללה‪ ,‬ריבון העולמים" — אבל עכשיו היידלברג‬
‫פלשה למחשבתו‪ :‬הנה היא אינגריד‪ ,‬שלרגע קט היתה אינגריד שלו‪ ,‬פניה‬
‫סונטים בו על הדקלום התוּ ִּכיי הזה לכיוון מכה‪ ,‬הנה הם חבריהם אוסקר‬
‫לוּבין‪ ,‬האנרכיסטים‪ ,‬שלועגים לתפילתו באנטי־אידיאולוגיות‬ ‫ואילזֶ ה ּ‬
‫שלהם — "הרחמן‪ ,‬הרחום‪ ,‬אדון יום הדין!" — היידלברג‪ ,‬העיר שבה למד‬
‫לא רק רפואה ופוליטיקה‪ ,‬אלא גם שהודו — כמו הרדיוּ ם — "התגלתה"‬
‫על ידי האירופים‪ .‬אפילו אוסקר התמלא הערצה לוואסקו דה גאמה‪,‬‬
‫וזה מה שהפריד בסופו של דבר בין אדם עזיז לחבריו‪ ,‬האמונה הזאת‬
‫שלהם שאיכשהו זאת היתה המצאה של אבותיהם — "אותך נעבוד וממך‬
‫נבקש עזר" — אז הנה הוא‪ ,‬למרות נוכחותם במחשבתו‪ ,‬מנסה לאחד את‬
‫עצמו מחדש עם עצמי מוקדם יותר שמתעלם מהשפעתם‪ ,‬אבל יודע כל‬
‫מה שהוא אמור לדעת‪ ,‬על כניעוּ ת לדוגמה‪ ,‬על מה שהוא עושה כרגע‪,‬‬
‫בזמן שידיו‪ ,‬המונְ חות על ידי זיכרונות ישנים‪ ,‬מרפרפות כלפי מעלה‪,‬‬
‫האגודלים צמודים לאוזניים‪ ,‬האצבעות פרושות‪ ,‬בזמן שהוא יורד על‬
‫ברכיו — "הנחנו באורח מישרים‪ ,‬אורח אלה אשר חנוֹ ָת אותם‪ ".‬אבל‬
‫זה לא הועיל‪ ,‬הוא נתפס בשטח ביניים משונה‪ ,‬נלכד בין אמונה לחוסר‬
‫אמונה‪ ,‬ואחרי ככלות הכול זאת רק פארסה — "אשר לא החרון עליהם‬
‫ולא מן התועים‪ ".‬סבא שלי הטה את המצח שלו לכיוון הקרקע‪ .‬הוא‬
‫המשיך להתכופף‪ ,‬והקרקע‪ ,‬המכוסה במחצלת תפילה‪ ,‬התקמרה לקראתו‪.‬‬
‫ועכשיו הגיעה שעת התלולית‪ .‬נזיפה בו בזמן מאילזה־אוסקר־אינגריד־‬
‫היידלברג‪ ,‬כמו גם מעמק ואל‪ ,‬שהכתה בו בקצה החוטם‪ .‬שלוש טיפות‬
‫נפלו‪ .‬אבני אודם ויהלומים הופיעו‪ .‬וסבא שלי‪ ,‬שהזדקף בטלטלה‪ ,‬גמר‬
‫אומר‪ .‬נעמד‪ .‬גילגל סיגר‪ .‬השקיף על האגם‪ .‬ונדחף לנצח לאותו שטח‬
‫ביניים‪ ,‬לא מסוגל לסגוד לאל שבקיומו לא היה יכול לפקפק לחלוטין‪.‬‬
‫שינוי תמידי‪ :‬חור‪.‬‬
‫הרופא הצעיר שזה עתה הוסמך‪ ,‬אדם עזיז‪ ,‬עמד ופניו אל האגם‬
‫האביבי‪ ,‬הוא ריחרח את ניחוחות השינוי‪ ,‬בזמן שגבו (שזקיפותו‬
‫קיצונית) היה מופנה לשינויים נוספים‪ .‬בזמן ששהה בחו"ל‪ ,‬לקה אביו‬
‫בשבץ מוחי‪ ,‬ואמו הסתירה את זה ממנו‪ .‬קולה של אמו לחש באיפוק‪:‬‬
‫"מפני שהלימודים שלך היו חשובים מדי‪ ,‬בני‪ ".‬אמא זו‪ ,‬שחיה את חייה‬
‫‪23‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫מרותקת לביתה‪ ,‬עטוית רעלה‪ ,‬מצאה לפתע פתאום כוח עצום ויצאה‬
‫לנהל את החנות הקטנה לממכר אבנים טובות (טורקיז‪ ,‬אודם‪ ,‬יהלומים)‪,‬‬
‫שבשילוב עם מלגה‪ ,‬מימנה את לימודי הרפואה של אדם‪ .‬כך קרה שהוא‬
‫חזר ומצא את הסדר היציב לכאורה של משפחתו הפוך על פיו‪ ,‬את‬
‫אמו יוצאת לעבודה בזמן שאביו יושב נסתר מאחורי הרעלה שהעטה‬
‫השבץ על מוחו‪ .‬בחדר מוחשך‪ ,‬על כיסא עץ‪ ,‬הוא ישב ועשה קולות של‬
‫ציפורים‪ .‬ציפורים משלושים מינים שונים ביקרו אותו וישבו בחוץ‪ ,‬על‬
‫אדן החלון המוגף‪ ,‬שוחחו על דא ועל הא‪ .‬הוא נראה שמח למדי‪.‬‬
‫(ואני כבר רואה את ההתחלה החוזרת ונשנית‪ ,‬שהרי גם סבתא‬
‫שלי מצאה הרבה‪ ...‬והשבץ‪ ,‬גם הוא‪ ,‬לא היה הדבר היחיד‪ ...‬ולקופיפת‬
‫הנחושת היו ציפורים משלה‪ ...‬הקללה כבר מתחילה‪ ,‬ואפילו לא הגענו‬
‫עדיין לנושא האפים!)‬
‫פני האגם כבר לא היו קפואים‪ .‬ההפשרה מיהרה להגיע‪ ,‬כרגיל‪.‬‬
‫הש ָיקארוֹ ת‪ ,‬נתפסו מנמנמות‪ ,‬גם זה היה שכיח‪.‬‬
‫רבות מהסירות הקטנות‪ׁ ,‬‬
‫אבל בעוד העצלניות האלה ממשיכות לישון‪ ,‬על קרקע יבשה‪ ,‬ונוחרות‬
‫בשלווה לצד הבעלים שלהן‪ ,‬התעוררה הסירה הזקנה ביותר עם הנץ‬
‫השחר‪ ,‬כפי שקורה לעתים קרובות אצל קשישים‪ ,‬ועל כן היתה כלי‬
‫השיט הראשון שנע על פני האגם הלא־קפוא‪ .‬השיקארה של טאי‪ ,‬גם זה‬
‫היה מראה שגור‪.‬‬
‫תראו איך טאי‪ ,‬הסיראי הזקן‪ ,‬חולף במהירות במים המעורפלים‪,‬‬
‫עומד שפוף בירכתי כלי השיט שלו! איך המשוט שלו‪ ,‬לב מעץ המשופד‬
‫על מוט צהוב‪ ,‬נע עוויתי דרך העשבים! באזור זה הוא נחשב מוזר מאוד‬
‫מפני שהוא חותר בעמידה‪ ,‬בין שאר הסיבות‪ .‬טאי‪ ,‬שנושא עמו קריאה‬
‫בהולה אל דוקטור עזיז‪ ,‬עומד להניע את גלגלי ההיסטוריה‪ .‬בזמן שאדם‪,‬‬
‫המשפיל מבט אל המים‪ ,‬נזכר במה שטאי לימד אותו לפני שנים‪" :‬הקרח‬
‫תמיד מחכה‪ ,‬אדם באבא‪ ,‬ממש מתחת לעור של המים‪ ".‬צבע עיניו של‬
‫אדם כחול צלול‪ ,‬הגוון הכחול המפליא של שמי ההרים‪ ,‬שיש להם הרגל‬
‫לטפטף לתוך אישוניהם של גברים קשמירים‪ .‬הן לא שכחו איך להביט‪.‬‬
‫הן רואות — שם! כמו שלד של רוח רפאים‪ ,‬ממש מתחת לפני השטח של‬
‫אגם דאל! — המרקם העדין‪ ,‬השתי וערב הסבוך של קווים נטולי צבע‪,‬‬
‫הוורידים הקרים הממתינים של העתיד‪ .‬שנותיו בגרמניה‪ ,‬שטישטשו‬
‫דברים רבים אחרים‪ ,‬לא שללו ממנו את מתת הראייה‪ .‬המתת של טאי‪.‬‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪24‬‬

‫הוא מרים מבט‪ ,‬רואה את ה־‪ V‬המתקרב של הסירה של טאי ומנופף‬

‫לשלום‪ .‬זרועו של טאי מתרוממת — אבל זוהי פקודה‪" .‬חכה!" סבא שלי‬
‫מחכה‪ ,‬ובמהלך ההפוגה הזאת‪ ,‬בעודו חווה את רגעי השלווה האחרונים‬
‫בחייו‪ ,‬שלווה מהסוג המנבא רעות‪ ,‬כדאי שאתפנה לתאר אותו‪.‬‬
‫בעודי נמנע מלשרבב לקולי את הקנאה הטבעית של האדם המכוער‬
‫באלה המרשימים להפליא‪ ,‬אני נזכר שדוקטור עזיז היה איש גבוה‪.‬‬
‫כשנצמד לקיר בבית המשפחה שלו‪ ,‬היה גובהו עשרים וחמש לבנים (לבנה‬
‫לכל שנה מחייו)‪ ,‬או קצת יותר ממטר ושמונים ותשעה סנטימטרים‪ .‬גם‬
‫היה אדם חזק‪ ,‬נוסף על כך‪ .‬הזקן שלו היה עבות ואדמוני ועיצבן את אמא‬
‫שלו‪ ,‬שאמרה כי רק חאג'ים‪ ,‬אנשים שעלו לרגל למכה‪ ,‬אמורים לגדל‬
‫זקן אדמוני‪ .‬השיער שלו‪ ,‬עם זאת‪ ,‬היה כהה יותר‪ .‬על עיני השמים שלו‬
‫אתם כבר יודעים‪ .‬אינגריד אמרה‪" ,‬הם השתוללו עם הצבעים כשיצרו‬
‫את הפנים שלך‪ ".‬אבל הפרט המרכזי באנטומיה של סבי לא היה צבע‬
‫או גובה‪ ,‬גם לא כוח זרוע או זקיפות גב‪ .‬זה היה שם‪ ,‬השתקף במים‪ ,‬נע‬
‫באדוות כמו ׁ ָש ָר ְך מטורף באמצע פניו‪ .‬אדם עזיז‪ ,‬מחכה לטאי‪ ,‬מביט‬
‫באפו הגלי‪ .‬חוטם שבנקל היה משתלט על פנים דרמטיים פחות מפניו‬
‫שלו‪ ,‬ואפילו על פניו שלו‪ ,‬זה היה הדבר שראית ראשון וזכרת יותר‬
‫"ח ֶדקולוסאלי‪".‬‬‫מכול‪" .‬רב־חוטם‪ ",‬אמרה אילזה לובין‪ ,‬ואוסקר הוסיף‪ֵ ,‬‬
‫אינגריד הכריזה‪" ,‬אפשר לחצות נהר על האף הזה‪( ".‬הגשר שלו היה‬
‫רחב‪).‬‬
‫האף של סבי‪ :‬נחיריים מתרחבים‪ ,‬מעוגלים כמו חמוקיים של רקדניות‪.‬‬
‫ביניהם גואה קשת הניצחון של האף‪ ,‬תחילה כלפי מעלה והחוצה‪ ,‬ואז‬
‫כלפי מטה ומתחת‪ ,‬שוצפת בואכה שפתו העליונה בהשתברות רבת‬
‫הדר‪ ,‬ולעת עתה אדומת קצה‪ .‬אף אשר קל לפגוע בו בעזרת תלולית‪.‬‬
‫אני מבקש שתצוין בפרוטוקול הכרת התודה שלי לאיבר העצום הזה —‬
‫שהרי אילולא הוא‪ ,‬מי היה מאמין שאני אכן בנה של אמי‪ ,‬נכדו של‬
‫סבי? — לקונסטרוקציה העצומה הזאת שנועדה להיות גם זכותי מלידה‪.‬‬
‫החוטם של דוקטור עזיז — שאפשר להשוותו אך ורק לחדק של ָגנֵ ש‪,‬‬
‫האל בעל ראש הפיל — הבהיר ללא עוררין את זכותו להיות פטריארך‪.‬‬
‫טאי הוא שלימד אותו גם את זה‪ .‬כשאדם הצעיר אך עבר את שלב‬
‫הבגרות המינית‪ ,‬אמר הסיראי המעורער‪" ,‬זה אף שאפשר להקים עליו‬
‫הש ֶגר‪ .‬קיסרים מוגולים‬‫משפחה‪ ,‬נסיכון שלי‪ .‬לא יהיו טעויות של מי ֶ‬
‫‪25‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫היו נותנים את ימינם בשביל אף כזה‪ .‬שושלות שלמות מחכות שם‬

‫בפנים" — ובשלב הזה טאי הידרדר לוולגריות — "כמו סמרק‪".‬‬
‫על אדם עזיז קיבל האף חזות פטריארכלית‪ .‬על אמא שלי הוא נראה‬
‫אצילי ומעט ידוע סבל‪ .‬על דודתי אמרלד‪ ,‬סנובי‪ .‬על דודתי עאליה‪,‬‬
‫אינטלקטואלי‪ .‬על דודי חניף זה היה איבר של גאון שלא צלחה דרכו‪.‬‬
‫דודי מוסטפה הפך אותו לרחרחן מסוג ב'‪ .‬קופיפת הנחושת נחלצה ממנו‬
‫עלי — גם עלי זה היה משהו שונה‪ .‬אולם אל לי לגלות‬ ‫לחלוטין‪ .‬אבל ַ‬
‫את כל הסודות שלי בבת אחת‪.‬‬
‫(טאי הולך ומתקרב‪ .‬הוא‪ ,‬שגילה את עוצמת החוטם‪ ,‬ושעכשיו מביא‬
‫לסבא שלי את ההודעה שתשגר אותו כבליסטרה אל העתיד‪ ,‬משיט את‬
‫השיקארה שלו באגם השכם בבוקר‪).‬‬
‫איש לא יכול לזכור מתי היה טאי צעיר‪ .‬הוא שייט באותה סירה‬
‫ובאותו מסלול‪ ,‬עמד באותה תנוחה גבנונית על פני האגמים דאל ונאגין‬
‫מאז ומעולם‪ .‬ככל שהיה ידוע לכולם‪ .‬הוא חי היכנשהו בקרביים הלא־‬
‫סניטריים של רובע בתי העץ הישן‪ ,‬ואשתו גידלה שורשי לוטוס ושאר‬
‫ירקות משונים על "גן צף"‪ ,‬אחד מני רבים‪ ,‬שעלה וירד על פני מימי‬
‫הקיץ והאביב‪ .‬טאי עצמו הודה בעליצות שאין לו מושג מה גילו‪ .‬גם‬
‫לאשתו לא היה מושג — היא אמרה שכבר כשנישאו היה ָקמוּ ט‪ .‬פניו‬
‫היו פסל של רוח ומים‪ :‬אדוות עשויות מעור‪ .‬היו לו בפיו שתי שיני‬
‫זהב ותו לא‪ .‬בעיר היו לו כמה חברים‪ .‬סוחרים או סיראים היו מזמינים‬
‫אותו לחלוק איתם נרגילה כשצף וחלף על פני מעגני השיקארות או‬
‫אחת מהחנויות הרעועות המרובות שמכרו תה או מצרכי מזון על שפת‬
‫המים‪.‬‬
‫הדעה הרווחת על טאי הושמעה מזמן על ידי אביו של אדם עזיז‪,‬‬
‫סוחר אבני החן‪" :‬המוח נפל לו עם השיניים‪( ".‬אלא שעכשיו ישב‬
‫עזיז סאהיב הזקן אבוד בציוצי ציפורים‪ ,‬בעוד טאי ממשיך‪ ,‬בפשטות‬
‫מרשימה‪ ).‬זאת היתה סברה שהסיראי הנחיל על ידי הפטפוט שלו‪ ,‬שהיה‬
‫בדיוני‪ ,‬מליצי ושוצף‪ ,‬ושברוב המקרים הופנה רק אל עצמו‪ .‬הקול נישא‬
‫על פני המים‪ ,‬ואנשי האגם ציחקקו על המונולוגים שלו‪ ,‬אבל בנימה‬
‫של יראת כבוד‪ ,‬ואפילו פחד‪ .‬יראת כבוד‪ ,‬מפני שקהה השכל הזקן הזה‬
‫היטיב להכיר את האגמים וההרים יותר מכל מלגלגיו‪ ,‬ופחד‪ ,‬בגלל טענתו‬
‫לקדמוניות כה כבירה‪ ,‬שהיא מסכלת כל ספרור‪ ,‬ושיתרה מזו‪ ,‬הסתברה‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪26‬‬

‫כמעמסה קלילה בלבד על צווארו התרנגולי‪ ,‬ואפילו לא מנעה ממנו‬

‫לזכות באישה נחשקת במיוחד ולהיות אב לארבעת בניה‪ ,‬ולעוד כמה‬
‫ילדים‪ ,‬טענו השמועות‪ ,‬מנשים אחרות לחוף האגם‪ .‬הזכרים הצעירים‬
‫במעגני השיקארות היו משוכנעים שהוא מחביא ערמה של כסף במקום‬
‫כלשהו — אולי מצבור של שיני זהב יקרות מפז‪ ,‬שמשקשקות בשק כמו‬
‫אפס ניסה למכור לי את בתו‬ ‫אגוזי מלך‪ .‬שנים מאוחר יותר‪ ,‬כשהדוד ּפ ְ‬
‫והציע לעקור את שיניה ולהחליף אותן בזהב‪ ,‬חשבתי על האוצר הגנוז‬
‫של טאי‪ ,‬וכשהיה ילד‪ ,‬אדם עזיז אהב אותו‪.‬‬
‫הוא התפרנס מעבודה בתור מפעיל מעבורת פשוט‪ ,‬למרות כל‬
‫השמועות על עושר‪ ,‬והעביר חציר ועזים וירקות ועצים על פני האגמים‬
‫תמורת כסף; גם אנשים‪ .‬כשניהל את שירות ההסעות שלו‪ ,‬הוא הקים‬
‫אפריון באמצע השיקארה‪ ,‬מבנה עליז עם יריעות מעוטרות בדוגמאות‬
‫פרחים‪ ,‬חופה וכריות תואמות‪ ,‬והדליק קטורת לבישום הספינה‪ .‬מראה‬
‫השיקארה של טאי מתקרבת‪ ,‬עם הווילונות המתנופפים‪ ,‬תמיד היה‬
‫עבור דוקטור עזיז אחד המראות המגדירים של בוא האביב‪ .‬עד מהרה‬
‫הסאהיבים האנגלים‪ ,‬וטאי יעביר אותם אל גני שאלימר ואל מעיין‬
‫ּ‬ ‫יגיעו‬
‫המלך‪ ,‬פטפטני וחד ושפוף‪ .‬הוא היה אנטיתזה חיה לאמונה של אוסקר־‬
‫אילזה־אינגריד ששינוי אינו נמנע‪ .‬רוח עמק גחמנית‪ ,‬מתמידה ומוכרת‪.‬‬
‫ליבן של המים‪ ,‬שאהב קצת יותר מדי ברנדי קשמירי זול‪.‬‬‫ָק ָּ‬
‫זיכרון מהקיר הכחול של חדר השינה שלי‪ :‬על הקיר‪ ,‬לצד המכתב‬
‫של ראש הממשלה‪ ,‬היה תלוי שנים רבות הנער ראלי‪ ,‬משקיף באושר על‬
‫דייג זקן שלבש מה שנראה כמו ְדהוֹ טי אדום וישב על — על מה? — עץ‬
‫סחוף? — והצביע הלאה על הים בעודו מספר את סיפוריו המקושׂ קשׂ ים‪.‬‬
‫והנער אדם‪ ,‬סבי לעתיד‪ ,‬התאהב בסיראי טאי בדיוק בגלל שלשלת‬
‫המילים האינסופית שגרמה לאחרים לחשוב שהוא מטורלל‪ .‬זה היה דיבור‬
‫קסום‪ ,‬מילים שנשפכו ממנו כמו כסף של שוטים‪ ,‬עקפו את שתי שיני‬
‫הזהב שלו כשהן אפופות ברנדי ושיהוקים‪ ,‬המריאו אל הרי ההימלאיה‬
‫הכי רחוקים‪ ,‬של העבר‪ ,‬ואז עטו בערמומיות על איזה פרט עכשווי‪ ,‬האף‬
‫של אדם‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬כדי לנתח את משמעותו משל היה עכבר מעבדה‪.‬‬
‫אדם נכווה ברותחין מהחברות הזאת‪ ,‬בתכיפות רבה‪( .‬במים רותחים‪.‬‬
‫פשוטו כמשמעו‪ .‬בזמן שאמא שלו אמרה‪" ,‬אנחנו נהרוג את הפשפשים‬
‫של הסיראי גם אם זה יהרוג אותך‪ )".‬ועדיין התבטל המונולוגיסט הזקן‬
‫‪27‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫בקדמת הגינה שלחוף האגם‪ ,‬ועזיז היה יושב למרגלותיו עד שקולות‬

‫זימנו אותו פנימה‪ ,‬לשמוע הרצאה על כך שטאי מטונף‪ ,‬ואזהרה מפני‬
‫הצבאות הבוזזים של החיידקים שאמא שלו דמיינה מנתרים מהגוף‬
‫הזקן‪ ,‬השמח לארח‪ ,‬היישר על הכותונת הלבנה המעומלנת של בנה‪.‬‬
‫אבל אדם תמיד חזר לשפת המים‪ ,‬לסרוק את הערפיליות בחיפוש אחר‬
‫דמותו המגובננת והממורטטת של המנודה החותר בסירת הקסמים שלו‬
‫במים המכושפים של הבוקר‪.‬‬
‫"אבל בן כמה אתה באמת‪ ,‬טאיג'י?" (דוקטור עזיז‪ ,‬מבוגר‪ ,‬אדום זָ ָקן‪,‬‬
‫נוטה לכיוון העתיד‪ ,‬נזכר ביום שבו שאל את השאלה שאין לשאול‪).‬‬
‫לרגע השתררה דממה‪ ,‬רועשת יותר ממפל מים‪ .‬המונולוג הופרע‪ .‬חבטת‬
‫משוט במים‪ .‬הוא הפליג בשיקארה עם טאי‪ ,‬רבץ בינות לעזים‪ ,‬על ערמת‬
‫חציר‪ ,‬בידיעה מלאה שבבית מחכים לו מקל ואמבט‪ .‬הוא בא בשביל‬
‫הסיפורים — ובשאלה אחת השתיק את מספר הסיפורים‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬תגיד‪ ,‬טאיג'י‪ ,‬בן כמה‪ ,‬באמת?" ועכשיו צץ לו בקבוק ברנדי‬
‫מן האין‪ :‬משקה זול מנבכי הקפלים של מעיל הצ'וֹ ְגהא החם הגדול‪ .‬ואז‬
‫רעד‪ ,‬גיהוק‪ ,‬מבט רושף‪ .‬הבזק זהב‪ .‬ואז — סוף־סוף! — דיבור‪" .‬בן כמה?‬
‫אתה שואל בן כמה‪ ,‬יבחוש קטן שתוחב את האף‪ ".‬טאי‪ ,‬שניבא את הדייג‬
‫על הקיר שלי‪ ,‬הצביע לכיוון ההרים‪" .‬בן גילם‪ ,‬נאקוּ !" אדם‪ ,‬הנאקו‪,‬‬
‫תוחב האף‪ ,‬עוקב אחר האצבע המצביעה‪" .‬ראיתי את ההרים נולדים‪,‬‬
‫ראיתי קיסרים מתים‪ .‬שמע‪ .‬שמע‪ ,‬נאקו‪ "...‬שוב בקבוק הברנדי‪ ,‬ואחריו‬
‫קול ברנדי‪ ,‬ומילים משכרות יותר מאלכוהול — "ראיתי את עיסא ההוא‪,‬‬
‫ישוע ההוא‪ ,‬כשהגיע לקשמיר‪ .‬תחייך‪ ,‬תחייך‪ ,‬את ההיסטוריה שלך‬
‫אני מאחסן בראש‪ .‬פעם היא היתה רשומה בספרים עתיקים אבודים‪.‬‬
‫פעם ידעתי איפה נמצא קבר שעל המצבה שלו מגולפות כפות רגליים‬
‫מנוקבות‪ ,‬והיא מדממת פעם בשנה‪ .‬עכשיו אפילו הזיכרון שלי מתפוגג‪,‬‬
‫אבל אני יודע‪ ,‬אפילו שאני לא יודע לקרוא‪ ".‬פוטר אנאלפביתיות‬
‫בנפנוף‪ ,‬הספרות קורסת תחת חמת ידו הסוחפת‪ .‬והיד נסחפת שוב אל‬
‫מעיל צ'וגהא‪ ,‬אל בקבוק ברנדי‪ ,‬אל שפתיים סדוקות מקור‪ .‬לטאי תמיד‬
‫היו שפתי אישה‪" .‬תקשיב‪ ,‬נאקו‪ ,‬תקשיב‪ .‬ראיתי כהוגן‪ .‬יארא‪ ,‬היית‬
‫צריך לראות את עיסא הזה כשהגיע‪ ,‬עם זקן עד הביצים‪ ,‬וראש קירח‬
‫כמו ביצה‪ .‬הוא היה זקן ומותש כשהגיע‪ ,‬אבל נימוסים היו לו‪' .‬אתה‬
‫ראשון‪ ,‬טאיג'י‪ ',‬היה אומר‪ ,‬וגם 'בבקשה לשבת'‪ .‬תמיד דיבר בכבוד‪,‬‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪28‬‬

‫אפ‪.‬‬
‫מעולם לא קרא לי מטורלל‪ ,‬גם לא פנה אלי בכינוי טוּ ‪ .‬תמיד ּ‬
‫מנומס‪ ,‬אתה מבין? ואיזה תיאבון! איזה רעב‪ ,‬הייתי תופס את האוזניים‬
‫מרוב פחד‪ .‬קדוש או שטן‪ ,‬אני נשבע לך שהיה מסוגל לבלוע ילד שלם‬
‫בביס‪ .‬אז מה? אמרתי לו‪ ,‬תאכל‪ ,‬תמלא את החור שלך‪ ,‬הבנאדם מגיע‬
‫לקשמיר ליהנות מהחיים‪ ,‬או לגמור אותם‪ ,‬או שניהם‪ .‬העבודה שלו‬
‫הסתיימה‪ .‬הוא הגיע לפה סתם כדי לבלות קצת‪ ".‬מהופנט מהתיאור‬
‫הנסוך בברנדי של ישוע קירח ורעבתן‪ ,‬עזיז הקשיב‪ ,‬ומאוחר יותר חזר‬
‫על כל מילה למגינת לבם של הוריו‪ ,‬שסחרו באבנים ושלא היה להם זמן‬
‫לפטפוטים רברבניים‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אז אתה לא מאמין?" הוא ליקק את שפתיו הפצועות בחיוך‬
‫רחב‪ ,‬ביודעו שזה ההפך מהאמת‪" ,‬הריכוז שלך אובד?" שוב‪ ,‬הוא ידע‬
‫באיזה עוז נאחז עזיז במילותיו‪" .‬אולי החציר דוקר לך באחוריים‪ ,‬מה?‬
‫היי‪ ,‬אני כל כך מצטער‪ ,‬באבאג'י‪ ,‬שלא סיפקתי לך כריות משי עם‬
‫רקמות זהב — כריות מהסוג שהקיסר ֵג'האנגיר ישב עליהן! אתה בטח‬
‫מדמיין את הקיסר ג'האנגיר כגנן ותו לא‪ ",‬האשים טאי את סבי‪" ,‬מפני‬
‫שהוא בנה את שאלימר‪ .‬טיפש! מה אתה מבין? משמעות השם שלו היא‬
‫חובק העולם‪ .‬זה שם של גנן? אלוהים יודע מה מלמדים ילדים בימינו‪.‬‬
‫בעוד שאני‪ ",‬פה הוא התנפח מעט‪" ,‬אני ידעתי את המשקל המדויק‬
‫שלו‪ ,‬עד הטוֹ ָלה האחרונה! תשאל אותי מה המספרים המדויקים! כשהיה‬
‫מאושר הוא נעשה כבד יותר‪ ,‬ובקשמיר היה הכבד מכולם‪ .‬נשאתי את‬
‫האפריון שלו‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬תשמע‪ ,‬אתה שוב לא מאמין‪ ,‬והמלפפון הגדול‬
‫הזה שתקוע לך בפרצוף מכשכש כמו זה הקטן שבמכנסיים שלך‪ .‬אז‬
‫קדימה‪ ,‬קדימה‪ ,‬תשאל אותי! תחקור! תשאל כמה פעמים נכרכו רצועות‬
‫העור סביב האפריון — התשובה היא שלושים ואחת‪ .‬תשאל אותי מה‬
‫היתה המילה האחרונה של הקיסר — אני אומר לך שהיא היתה 'קשמיר'‪.‬‬
‫היו לו ריח רע מהפה ולב טוב‪ .‬מי אתה חושב שאני? איזה שקרן בור‪,‬‬
‫כלב מנודה? קדימה‪ ,‬תרד עכשיו מהסירה‪ ,‬האף שלך כבד ומקשה על‬
‫החתירה‪ .‬חוץ מזה אבא שלך מחכה להוציא ממך את הפטפוטים שלי‬
‫במכות‪ ,‬ואמא שלך מחכה לשלוק אותך‪".‬‬
‫בתוך בקבוק הברנדי של טאי הסיראי‪ ,‬אני רואה‪ ,‬כמו נבואה‪ ,‬את‬
‫החזקה שיקנו להם השדים באבי‪ ...‬ויהיה עוד נוכרי קירח‪ ...‬והפטפוטים‬
‫הגולמיים של טאי מנבאים חומר גולמי אחר‪ ,‬שהיה נחמתה של סבתא‬
‫‪29‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫שלי בגיל מאוחר‪ ,‬ושגם היא העתירה סיפורים‪ ...‬והכלבים המשוטטים‬

‫אינם רחוקים‪ ...‬די‪ ,‬מספיק‪ .‬אני מפחיד את עצמי‪.‬‬
‫למרות ההכאות והשליקות‪ ,‬אדם עזיז צף עם טאי בשיקארה שלו‪,‬‬
‫שוב ושוב‪ ,‬בינות לעזים חציר פרחים רהיטים שורשי לוטוס‪ ,‬אם כי‬
‫מעולם לא עם הסאהיבים האנגלים‪ ,‬ושמע שוב ושוב את התשובות‬
‫הפלאיות על אותה שאלה מבעיתה אחת‪" :‬אבל טאיג'י‪ ,‬בן כמה אתה‪,‬‬
‫בכנות?"‬
‫מטאי למד אדם את סודות האגם‪ :‬איפה אפשר לשחות בלי שהעשבים‬
‫ימשכו אותך למטה‪ ,‬מה הם שמות אחד־עשר הזנים של נחשי מים‪,‬‬
‫איפה משריצות הצפרדעים‪ ,‬איך לבשל שורש לוטוס‪ ,‬ואיפה טבעו‬
‫שלוש הנשים האנגליות לפני כמה שנים‪" .‬יש שבט של נשים ְפ ַרנג'יוֹ ת‪,‬‬
‫אירופיות‪ ,‬שבאות לאגם הזה כדי לטבוע‪ ",‬אמר טאי‪" .‬לפעמים הן‬
‫יודעות את זה‪ ,‬לפעמים לא‪ ,‬אבל אני יודע ברגע שאני מריח אותן‪ .‬הן‬
‫מתחבאות מתחת למים‪ ,‬השד יודע ממי או ממה — אבל ממני הן לא‬
‫יכולות להתחבא‪ ,‬באבא!" צחוקו של טאי‪ ,‬שמגיח כדי להדביק בו את‬
‫אדם — צחוק עצום ורועם שנראה מקאברי כשהשתבר מתוך הגוף הזקן‬
‫והכמוש ההוא‪ ,‬אבל היה כל כך טבעי כשבקע מסבי הענקי‪ ,‬שאיש לא‬
‫ידע‪ ,‬מאוחר יותר‪ ,‬שזה לא היה באמת הצחוק שלו (דודי חניף ירש את‬
‫הצחוק הזה‪ .‬אז עד שהוא מת‪ ,‬חלק מטאי חי בבומביי)‪ .‬ונוסף על כך‪,‬‬
‫שמע סבא שלי על אפים‪ ,‬גם זה מטאי‪.‬‬
‫טאי נקש על הנחיר השמאלי שלו‪" .‬אתה יודע מה זה‪ ,‬נאקו? זה המקום‬
‫שבו העולם החיצוני פוגש את העולם שבתוכך‪ .‬אם הם לא מסתדרים‪,‬‬
‫אתה מרגיש את זה פה‪ .‬אז אתה משפשף את האף שלך במבוכה כדי‬
‫לגרום לגירוד להיעלם‪ .‬אף כזה‪ ,‬אידיוט קטן‪ ,‬הוא מתנה גדולה‪ .‬אני‬
‫אומר‪ :‬בטח בו‪ .‬כשהוא מזהיר אותך‪ ,‬תישמר או שתחוסל‪ .‬לך בעקבות‬
‫האף שלך ותגיע רחוק‪ ".‬הוא כיחכח בגרונו‪ ,‬עיניו התגלגלו הלאה‪ ,‬אל‬
‫הרי העבר‪ .‬עזיז התרווח על החציר‪" .‬פעם הכרתי קצין — בצבא של‬
‫אלכסנדר הגדול ההוא‪ .‬לא משנה איך קראו לו‪ .‬היה לו בולבוס בדיוק כמו‬
‫שלך‪ ,‬תלוי בין העיניים‪ .‬כשהצבא נעצר ליד גנדהרה‪ ,‬הוא התאהב באיזו‬
‫נפקנית מקומית‪ .‬מיד התחיל לגרד לו האף בטירוף‪ .‬הוא גירד אותו‪ ,‬אבל‬
‫זה לא הועיל‪ .‬הוא שאף אדים מעלי אקליפטוס מעוכים ומורתחים‪ .‬וגם‬
‫זה לא הועיל‪ ,‬באבא! הגירוד הוציא אותו מדעתו‪ ,‬אבל השוטה הארור‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪30‬‬

‫התחפר במקום ונשאר עם המכשפה הקטנה שלו כשהצבא חזר הביתה‪.‬‬

‫הוא הפך — ְלמה? — ליצור טיפש‪ ,‬לא לכאן ולא לשם‪ ,‬איש חצי־חצי עם‬
‫אישה נודניקית ואף מגרד‪ ,‬ובסופו של דבר הוא תקע לעצמו את החרב‬
‫בבטן‪ .‬מה אתה אומר על זה?"‬
‫דוקטור עזיז (ב־‪ ,)1915‬שאבני אודם ויהלומים עשו אותו לאיש‬
‫חצי־חצי‪ ,‬נזכר בסיפור הזה כשטאי נכנס לטווח שמיעה‪ .‬האף שלו עדיין‬
‫מגרד‪ .‬הוא מגרד בו‪ ,‬מושך בכתפיו‪ ,‬מטלטל את ראשו‪ ,‬ואז טאי צועק‪.‬‬
‫"היי! דוקטור סאהיב! הבת של ְגהאני‪ ,‬בעל האדמות‪ ,‬חולה‪".‬‬
‫המסר‪ ,‬שמשוגר בקיצור נמרץ‪ ,‬נצעק על פני האגם ללא גינוני טקס‪,‬‬
‫אף על פי שהסיראי והתלמיד לא נפגשו זה חצי עשור‪ ,‬ומבוטא על ידי‬
‫שפתי אישה שאינן מחייכות בברכת מזמן־לא־נפגשנו‪ ,‬ומשלח את הזמן‬
‫לתוך סערת התרגשות מאיצה‪ ,‬מסוחררת‪ ,‬מטושטשת‪.‬‬
‫"רק תחשוב‪ ,‬בני‪ ",‬אומרת אמו של אדם בעודה לוגמת מי לימונית‬
‫הט ְחת‪ ,‬הכורסה‪ ,‬כולה אומרת תשישות של השלמה‬ ‫טריים ונשענת על ַ‬
‫עם הגורל‪" ,‬איך החיים מסתובבים‪ .‬שנים רבות אפילו הקרסוליים שלי‬
‫היו סוד‪ ,‬ועכשיו זרים שאפילו אינם בני משפחה חייבים ללטוש בי‬
‫עיניים‪".‬‬
‫גהאני בעל האדמות עומד מתחת לציור שמן גדול של אלת הציד‬
‫דיאנה‪ ,‬הממוסגרת בסלסולי זהב‪ .‬הוא חובש משקפיים כהים עבים ועוטה‬
‫את החיוך הארסי הנודע שלו ודן באמנות‪" .‬קניתי אותו מאנגלי שמזלו‬
‫הכזיב‪ ,‬דוקטור סאהיב‪ .‬רק חמש מאות רופיות‪ ,‬ולא טרחתי להתמקח‬
‫איתו‪ .‬מה זה חמש מאות ג'וקים? תבין‪ ,‬אני אוהב תרבות‪".‬‬
‫"תבין‪ ,‬בני‪ ",‬אומרת אמו של אדם כשהוא מתחיל לבדוק אותה‪,‬‬
‫"שאין דבר שאמא לא תעשה בשביל הילד שלה‪ .‬תראה איך אני סובלת‪.‬‬
‫אתה רופא‪ ,‬תיגע בפריחות האלה‪ ,‬באזורים של הכתמים‪ ,‬ותבין שהראש‬
‫שלי כואב בוקר צהריים וערב‪ .‬תמלא שוב את הכוס שלי‪ ,‬ילד‪".‬‬
‫אבל הרופא הצעיר נאחז ריגוש לגמרי לא היפוקרטי לשמע קריאת‬
‫הסיראי‪ ,‬והוא צועק‪" ,‬אני בא מיד! חכה רגע שאני אביא את הדברים!"‬
‫חרטום השיקארה נוגע בשפת הגינה‪ .‬אדם ממהר פנימה‪ ,‬מחצלת התפילה‬
‫מגולגלת כמו סיגר מתחת לזרועו‪ ,‬עיניו הכחולות ממצמצות בקדרות‬
‫הפנימית הפתאומית‪ .‬הוא מניח את הסיגר בראש ערמת גיליונות של‬
‫רטס" ו"מה יש לעשות?" של לנין ומנשרים אחרים‪ ,‬הדים מאובקים‬ ‫"פוֹ רוֵ ְ‬
‫‪31‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫מחייו הגרמניים הדהויים למחצה‪ .‬מתחת למיטה שלו הוא מושך תיק‬
‫עור מיד שנייה שאמא שלו מכנה "התיק הדוֹ קטוֹ רי"‪ ,‬וכשהוא מניף את‬
‫התיק ואת עצמו כלפי מעלה‪ ,‬המילה "היידלברג" נגלית לרגע קט לעין‪,‬‬
‫צרובה בעור בתחתית התיק‪ .‬בתו של בעל אדמות היא חדשות טובות‬
‫בהחלט לרופא שהקריירה שלו עדיין לפניו‪ ,‬אפילו אם היא חולה‪ .‬לא‪,‬‬
‫מפני שהיא חולה‪.‬‬
‫בברכה של אור ממנורת‬ ‫בעוד אני יושב כמו צנצנת שימורים ריקה ֵ‬
‫אנגלפוֹ יז‪ ,‬פוקד אותי החיזיון הזה של סבי לפני שישים‬
‫ּ‬ ‫שולחן תוצרת‬
‫ושלוש שנים‪ ,‬שדורש להיות מתועד‪ ,‬והוא ממלא את נחירי בצחנה‬
‫החריפה של מבוכת אמו‪ ,‬מבוכה שגרמה לה לפתח שלפוחיות על‬
‫עורה‪ ,‬בכוח החומצי של נחישותו של אדם עזיז להקים מרפאה‬
‫מצליחה כל כך שלעולם לא תצטרך עוד אמו לשוב לחנות אבני‬
‫החן‪ ,‬בעיפוש העיוור של בית גדול ורדוף צללים שבו עומד הרופא‬
‫הצעיר‪ ,‬נבוך‪ ,‬אל מול ציור של בחורה פשוטת מראה‪ ,‬בעלת עיניים‬
‫ערניות‪ ,‬שמאחוריה באופק צבי מנוקב‪ ,‬משופד בחץ מאמתחתה‪ .‬רוב‬
‫מה שחשוב בחיינו מתרחש בהיעדרנו‪ ,‬אבל נראה שאני גיליתי איפשהו‬
‫את התכסיס איך למלא את החורים בידיעה שלי‪ ,‬כך שהכול נמצא‬
‫בראשי‪ ,‬עד הפרט האחרון‪ ,‬אפילו הצורה שבה התלכסן הערפל באוויר‬
‫הבוקר המוקדם‪ ,‬הכול‪ ,‬ולא רק מעט הרמזים שנתקלים בהם בדרך‬
‫כלל‪ ,‬לדוגמה כשפותחים ארגז מסע ישן עשוי פח שהיה אמור להישאר‬
‫סגור ומלופף בקורי עכביש‪.‬‬
‫אדם ממלא מחדש את הספל של אמו וממשיך‪ ,‬בדאגה‪ ,‬לבדוק אותה‪.‬‬
‫"שימי קצת משחה על הפריחות והכתמים האלה‪ָ ,‬א ָמא‪ .‬לכאב הראש יש‬
‫כדורים‪ .‬את השלפוחיות צריך לנקר‪ .‬אבל אולי אם תלבשי רעלה כשאת‬
‫יושבת בחנות‪ ,‬כך ששום עין חסרת כבוד לא תוכל‪ ...‬מיחושים כאלה‬
‫מתחילים לעתים קרובות בראש‪"...‬‬
‫חבטת משוט במים‪ .‬נתז רוק באגם‪ .‬טאי מכחכח בגרונו ורוטן בכעס‪,‬‬
‫"יופי של דבר‪ .‬ילד נאקו ראש כרוב נוסע מפה לפני שלמד משהו‪ ,‬ואז‬
‫חוזר דוקטור סאהיב גדול עם תיק מלא תרופות זרות‪ ,‬והוא עדיין טיפש‬
‫כמו ינשוף‪ .‬נשבע לך‪ :‬עסק רע מדי‪".‬‬
‫בהשפעת חיוכו של בעל האדמות‪ ,‬איש שבנוכחותו אי־אפשר‬
‫להרגיש נינוח‪ ,‬מתנועע דוקטור עזיז באי־נוחות‪ ,‬מעביר משקל מרגל‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪32‬‬

‫לרגל ומחכה לאיזשהו שמץ תגובה להופעה יוצאת הדופן שלו עצמו‪.‬‬
‫הוא כבר התרגל לעוויתות הלא־רצוניות מחמת ההפתעה לנוכח ממדיו‪,‬‬
‫פניו מרובי הצבעים‪ ,‬האף שלו‪ ,‬אבל גהאני לא מראה סימן‪ ,‬והדוקטור‬
‫הצעיר מחליט‪ ,‬בתגובה‪ ,‬שלא להניח לאי־הנוחות שלו להיראות‪ .‬הוא‬
‫מפסיק להעביר משקל מרגל לרגל‪ .‬הם עומדים זה מול זה‪ ,‬כל אחד מהם‬
‫מדחיק (או לפחות כך זה נראה) את דעתו על האחר‪ ,‬ויוצקים את הבסיס‬
‫מאוהב‬
‫ֵ‬ ‫ליחסים העתידיים שלהם‪ .‬ועכשיו גהאני משתנה‪ ,‬מחליף צורה‬
‫אמנות לטיפוס קשוח‪" .‬זאת הזדמנות גדולה עבורך‪ ,‬בחור צעיר‪ ",‬הוא‬
‫אומר‪ .‬עיניו של עזיז נודדות אל דיאנה‪ .‬משטחים נרחבים של עורה‬
‫הוורוד הפגום נראים לעין‪.‬‬
‫אמא שלו נאנקת‪ ,‬נדה בראשה‪" .‬לא‪ ,‬מה אתה מבין‪ ,‬ילד‪ ,‬נעשית‬
‫רופא‪ ,‬קליבר‪ ,‬אבל עסקי האבנים הטובות שונים‪ .‬מי יקנה טורקיז‬
‫מאישה שמתחבאת בתוך ברדס שחור? זאת שאלה של ביסוס אמון‪ .‬אז‬
‫הם חייבים להביט בי‪ ,‬ואני חייבת לחטוף כאבים ושלפוחיות‪ .‬לך‪ ,‬לך‪,‬‬
‫אל תדאיג את עצמך בגלל האמא האומללה שלך‪".‬‬
‫"קליבר‪ ",‬טאי יורק לאגם‪" ,‬תיק גדול‪ ,‬קליבר גדול‪ .‬חה! חסרים לנו‬
‫תיקים מתוצרת מקומית שאתה חייב לחזור עם תיק מעור חזיר שמטמא‬
‫אותך רק מזה שאתה מסתכל בו? ובפנים‪ ,‬רק אלוהים יודע מה עוד‪".‬‬
‫מחשבותיו של דוקטור עזיז‪ ,‬שיושב בינות לווילונות פרחוניים וריח‬
‫קטורת‪ ,‬נעקרות בכוח מהחולה שמחכה מעבר לאגם‪ .‬המונולוג המריר‬
‫של טאי חודר להכרה שלו ויוצר תחושה של הלם עמום‪ ,‬ריח כמו של‬
‫חדר מיון‪ ,‬שמתגבר על הקטורת‪ .‬ניכר שהזקן רותח מכעס בגלל משהו‪,‬‬
‫אחוז זעם בלתי מובן שנראה מכוון אל החסיד שלו לשעבר‪ ,‬ואולי‪ ,‬מה‬
‫שמדויק ומוזר יותר‪ ,‬מכוון אל התיק שלו‪ .‬דוקטור עזיז מנסה לפתח‬
‫שיחת חולין‪" ,‬אשתך מרגישה טוב? עוד מדברים פה על שק שיני הזהב‬
‫שלך?" הוא מנסה לשחזר ידידות ישנה‪ ,‬אבל טאי כבר צבר תנופה‬
‫מלאה‪ ,‬ופרץ של עלבונות בוקע ממנו‪ .‬התיק מהיידלברג רועד תחת שטף‬
‫"מ ַש ְג ֵלל מחו"ל תיק מעור חזיר מלא בטריקים של נוכרים‪.‬‬
‫הגידופים‪ְ .‬‬
‫תיק קליבר‪ .‬ועכשיו‪ ,‬אם מישהו שובר את היד שלו‪ ,‬התיק הזה לא ייתן‬
‫למרפא העצמות לעטוף אותה בעלים‪ .‬עכשיו‪ ,‬גבר צריך להניח לתיק‬
‫הזה לנוח ליד אשתו ולהביט בסכינים נשלפות ממנו ופותחות אותה‪.‬‬
‫יופי של דבר‪ ,‬מה שהנוכרים האלה הכניסו לראשים של הצעירים שלנו‪.‬‬
‫‪33‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫נשבע לך‪ :‬זה עניין רע מאוד‪ .‬התיק הזה צריך להיצלות בגיהינום יחד‬
‫עם האשכים של הכופרים‪".‬‬
‫גהאני בעל האדמות משך בכותפות שלו באגודליו‪" .‬הזדמנות גדולה‪,‬‬
‫בהחלט‪ ,‬כן‪ .‬אומרים עליך דברים טובים בעיר‪ .‬הכשרה רפואית טובה‪.‬‬
‫משפחה‪ ...‬טובה‪ ...‬טובה למדי‪ .‬ועכשיו הרופאה שלנו עצמה חולה‪ ,‬אז‬
‫לך יש הזדמנות‪ .‬האישה הזאת‪ ,‬כל הזמן חולה בימים אלה‪ ,‬זקנה מדי‪,‬‬
‫אני חושב‪ ,‬וגם לא מעורה בהתפתחויות האחרונות‪ ,‬מה? אני אומר‪:‬‬
‫רופא‪ ,‬רפא את עצמך‪ .‬ואני אגיד לך משהו‪ :‬אני אובייקטיבי לחלוטין‬
‫ביחסים העסקיים שלי‪ .‬רגשות‪ ,‬אהבה‪ ,‬את זה אני שומר למשפחה שלי‬
‫בלבד‪ .‬אם מישהי לא עושה בשבילי עבודה טיפטופ‪ ,‬היא מוצאת את‬
‫עצמה בחוץ! מבין אותי? ובכן‪ :‬הבת שלי‪ ,‬נָ אסים‪ ,‬לא מרגישה טוב‪ .‬אתה‬
‫תעניק לה טיפול מעולה‪ .‬תזכור שיש לי חברים‪ .‬ובריאות רופפת לא‬
‫מבדילה בין עשיר לעני‪".‬‬
‫"אתה עדיין כובש נחשי מים בברנדי לשיפור כוח הגברא‪ ,‬טאיג'י?‬
‫אתה עדיין אוכל שורש לוטוס בלי תבלינים?" שאלות מהוססות‪,‬‬
‫שנהדפות על ידי שפך הזעם של טאי‪ .‬דוקטור עזיז מתחיל באבחנה‪.‬‬
‫מבחינת איש המעבורת‪ ,‬התיק מסמל את חו"ל‪ ,‬זהו הדבר הנוכרי‪,‬‬
‫הקדמה‪ .‬ואכן‪ ,‬זה השתלט על מחשבתו של הרופא‪ .‬וכן‪ ,‬הוא‬ ‫הפולש‪ִ ,‬‬
‫מכיל סכינים‪ ,‬ותרופות למלריה ולכולרה ולאבעבועות‪ ,‬וכן‪ ,‬הוא נח בין‬
‫הרופא לסיראי והפך אותם אנטגוניסטים‪ .‬דוקטור עזיז מתחיל להילחם‪,‬‬
‫נגד העצבות‪ ,‬ונגד כעסו של טאי‪ ,‬שמתחיל לדבוק בו‪ ,‬להיות לשלו‪,‬‬
‫כעס שמתפרץ רק לעתים נדירות‪ ,‬אבל כשהוא מגיע‪ ,‬הוא מגיע‪ .‬ללא‬
‫ומכרית כל‬ ‫אזהרה‪ ,‬בשאגה שפורצת מהמקומות העמוקים ביותר שלו‪ַ ,‬‬
‫מה שנמצא בסביבה‪ ,‬ואז נעלם ומשאיר אותו תוהה למה כולם מוטרדים‬
‫כל כך‪ .‬הם מתקרבים לביתו של גהאני‪ַ .‬ס ָּבל שמחכה לשיקארה עומד‬
‫באצבעות שלובות על מזח עץ קטן‪ .‬עזיז מתמקד במשימה שלפניו‪.‬‬
‫"האם הרופאה הקבועה שלך הסכימה לביקור שלי‪ ,‬גהאני סאהיב?"‬
‫שוב‪ ,‬שאלה מהוססת שנהדפת בקלילות‪ .‬בעל האדמות אומר‪" ,‬הו‪ ,‬היא‬
‫תסכים‪ .‬עכשיו בואו אחרי‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
‫הסבל מחכה על המזח‪ .‬מייצב את השיקארה כשאדם עזיז יורד ממנה‬
‫ותיקו בידו‪ .‬ועכשיו‪ ,‬סוף־סוף‪ ,‬טאי מדבר ישירות אל סבא שלי‪ .‬כשבוז‬
‫על פניו שואל טאי‪" ,‬תגיד לי דבר אחד‪ ,‬דוקטור סאהיב‪ :‬יש לך בתיק‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪34‬‬

‫הזה שעשוי מחזירים מתים אחת מהמכונות האלה שהרופאים הזרים‬

‫מריחים איתן?" אדם מנענע בראשו‪ ,‬לא מבין‪ .‬בקול של טאי נאגרות‬
‫שכבות חדשות של גועל‪" .‬אתה יודע‪ ,‬אדוני‪ ,‬הדבר ההוא‪ ,‬כמו חדק של‬
‫פיל‪ ".‬עזיז‪ ,‬שמבין כעת למה הוא מתכוון‪ ,‬שואל‪" ,‬סטתוסקופ? ברור‪".‬‬
‫טאי מרחיק את השיקארה מהרציף בדחיפה‪ .‬יורק‪ .‬מתחיל לחתור משם‪.‬‬
‫"ידעתי‪ ",‬הוא אומר‪" .‬עכשיו אתה תשתמש במכונה כזאת במקום באף‬
‫הגדול שלך‪".‬‬
‫סבא שלי לא טורח להסביר שסטתוסקופ משמש כזוג אוזניים יותר‬
‫מאשר כאף‪ .‬הוא מדכא את הרוגז שלו עצמו‪ ,‬הכעס הנוטר של ילד‬
‫שננטש‪ ,‬חוץ מזה‪ ,‬החולה מחכה‪ .‬סערת הזמן נרגעת ומתרכזת בחשיבות‬
‫הרגע‪.‬‬

‫הבית היה שופע‪ ,‬אבל התאורה היתה גרועה‪ .‬גהאני היה אלמן‪ ,‬וניכר‬
‫שהמשרתים מנצלים זאת היטב‪ .‬בפינות היו קורי עכביש ועל המדפים‬
‫אבק‪ .‬הם פסעו בפרוזדור צר‪ ,‬אחת הדלתות היתה פתוחה למחצה ועזיז‬
‫ראה דרכה חדר במצב של אי־סדר פראי‪ .‬המבט החטוף הזה‪ ,‬שמתחבר‬
‫להבזק אור במשקפיים הכהים של גהאני‪ ,‬הביא פתאום את עזיז לידיעה‬
‫שבעל האדמות עיוור‪ .‬הדבר מחמיר את תחושת אי־הנוחות שלו‪ :‬עיוור‬
‫שטוען שהוא מעריך ציורים אירופיים? הוא גם התרשם משום שגהאני‬
‫לא נתקל בכלום‪ .‬הם עצרו מחוץ לדלת טיק עבה‪ ,‬וגהאני אמר‪" ,‬חכה פה‬
‫רגע או שניים‪ ",‬ונכנס לחדר שמאחורי הדלת‪.‬‬
‫שנים אחר כך נשבע דוקטור עזיז שבאותם שני רגעים של בדידות‬
‫בפרוזדורים העכבישיים העגמומיים של אחוזת בעל האדמות‪ ,‬הוא נאחז‬
‫תשוקה בלתי נשלטת כמעט לסוב על עקבותיו ולברוח במהירות רבה‬
‫ככל שיישאו אותו רגליו‪ .‬עצביו התערערו בשל תעלומת חובב האמנות‬
‫העיוור‪ ,‬קרביו התמלאו חרקים זעירים מתרוצצים בגלל הארס הבוגדני‬
‫ברטינותיו של טאי‪ ,‬נחיריו גירדו עד כדי כך שהשתכנע שאיכשהו‬
‫נדבק במחלת מין‪ ,‬והוא הרגיש את רגליו מתחילות לפנות לאט‪ ,‬כמו‬
‫כלואות במגפי עופרת‪ ,‬הרגיש את הדם הולם ברקותיו ונתקף תחושה‬
‫כה עזה שהוא ניצב בנקודת אל־חזור‪ ,‬שכמעט הרטיב את מכנסי הצמר‬
‫הגרמניים שלו‪ .‬בלי להיות מודע לכך‪ ,‬הוא התחיל להסמיק בעוז‪ ,‬ובשלב‬
‫הזה הופיעה לנגד עיניו אמו‪ ,‬ישובה על רצפה לפני שולחן נמוך‪ ,‬ובעודה‬
‫‪35‬‬ ‫|‬ ‫ילדי חצות‬

‫מחזיקה אבן טורקיז מול האור‪ ,‬פריחה מתפשטת כמו סומק בלחייה‪ .‬את‬
‫כל הבוז של טאי הסיראי לבשו פניה של אמו‪" .‬קדימה‪ ,‬תברח‪ ",‬אמרה‬
‫לו בקולו של טאי‪" ,‬אל תדאג לאמא הזקנה האומללה שלך‪ ".‬דוקטור‬
‫עזיז מצא את עצמו מגמגם‪" ,‬איזה בן חסר תועלת יש לך‪ָ ,‬א ָמא‪ ,‬את לא‬
‫רואה שיש לי באמצע חור בגודל של ֶמלון?" אמו העלתה חיוך דואב‪.‬‬
‫"תמיד היית ילד חסר לב‪ ",‬נאנחה‪ ,‬ואז הפכה ללטאה על קיר הפרוזדור‬
‫ושירבבה את לשונה לעומתו‪ .‬דוקטור עזיז הפסיק להרגיש סחרחר‪ ,‬לא‬
‫היה בטוח אם הוא באמת דיבר בקול רם‪ ,‬תהה למה התכוון בסיפור הזה‬
‫על החור‪ ,‬גילה שרגליו כבר לא מנסות להימלט והבין שמישהו מביט בו‪.‬‬
‫אישה בעלת זרועות של מתאבק לטשה בו עיניים והזמינה אותו ללכת‬
‫אחריה לחדר‪ .‬מצב הסארי שלה רמז לו שהיא משרתת‪ ,‬אבל היא לא‬
‫התרפסה‪" .‬אתה נראה ירוק כמו דג‪ ",‬אמרה‪" .‬אתם הרופאים הצעירים‪.‬‬
‫נכנסים לבית זר והכבד שלכם הופך לג'לי‪ .‬בוא‪ ,‬דוקטור סאהיב‪ ,‬הם‬
‫מחכים לך‪ ".‬הוא לפת את התיק שלו מעט חזק מדי והלך בעקבותיה‬
‫דרך דלת הטיק הכהה‪.‬‬
‫אל תוך חדר שינה מרווח שתאורתו דלה כמו התאורה בשאר חלקי‬
‫הבית‪ ,‬אף על פי שפה היו קרני שמש מאובקות שהסתננו מבעד לצוהר‬
‫גבוה בקיר‪ .‬הקרניים המאובקות ההן האירו את המחזה המדהים ביותר‬
‫שראה הרופא מעודו‪ :‬תמונה דוממת של מוזרות כה עילאית‪ ,‬שרגליו‬
‫שוב התחילו לקרטע לכיוון הדלת‪ .‬שתי נשים נוספות‪ ,‬שגם הן היו‬
‫בנויות כמו מתאבקים מקצועיים‪ ,‬עמדו קשיחות באור‪ ,‬כל אחת מחזיקה‬
‫בפינה של סדין לבן ענקי‪ ,‬זרועותיהן מורמות גבוה מעל לראשן‪ ,‬כך‬
‫שהסדין היה תלוי ביניהן כמו מסך‪ .‬מר גהאני עלה אל פני השטח מתוך‬
‫האפלה שהקיפה את הסדין מואר השמש‪ ,‬והניח לאדם המבולבל לבהות‬
‫בטיפשות בתמונה המשונה כחצי דקה‪ ,‬ובסופה‪ ,‬לפני שנאמרה ולו מילה‪,‬‬
‫היתה לרופא תגלית‪:‬‬
‫בדיוק באמצע הסדין נחתך חור‪ ,‬עיגול גס בקוטר של עשרים‬
‫סנטימטרים בערך‪.‬‬
‫"תסגרי את הדלת‪ ",‬הורה גהאני למתאבקת הראשונה‪ ,‬ואז פנה אל‬
‫עזיז ונעשה צופן סוד‪" .‬בעיר הזאת יש הרבה לא־יוצלחים שפה ושם‬
‫מנסים לטפס לחדר של בתי‪ .‬היא זקוקה‪ ",‬הוא החווה בראשו לעבר‬
‫שלוש השרירניות‪" ,‬להגנה‪".‬‬
 ‫סלמאן רושדי‬ ‫|‬ ‫‪36‬‬

‫החרוּ ר‪ .‬גהאני אמר‪" ,‬בסדר‪ ,‬קדימה‪ ,‬אתה‬ ‫עזיז עדיין הביט בסדין ָ‬
‫תבדוק את נאסים עכשיו ומיד‪ .‬צ'יק צ'ק‪".‬‬
‫סבא שלי הביט מסביב לחדר‪" .‬אבל איפה היא‪ ,‬גהאני סאהיב?" פלט‬
‫בסוף‪ .‬המתאבקות העלו על פניהן הבעות שחצניות‪ ,‬ונראה לו שהן גם‬
‫הקשיחו את השרירים שלהן‪ ,‬למקרה שהוא ינסה משהו מפוקפק‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אני מבין מנין נובע הבלבול שלך‪ ",‬אמר גהאני‪ ,‬חיוכו מלא הארס‬
‫מתרחב‪" ,‬אתם הברנשים שחוזרים מאירופה שוכחים דברים מסוימים‪.‬‬
‫דוקטור סאהיב‪ ,‬בתי נערה צנועה‪ ,‬מיותר לציין‪ .‬היא לא מפגינה את‬
‫הגוף שלה מתחת לחוטמם של גברים זרים‪ .‬בוודאי תבין שלא אוכל‬
‫להרשות לך לראות אותה‪ .‬לא‪ ,‬בשום תנאי‪ .‬לכן דרשתי ממנה להתייצב‬
‫מאחורי הסדין הזה‪ .‬היא עומדת שם כמו ילדה טובה‪".‬‬
‫נימה של פאניקה התגנבה לקולו של דוקטור עזיז‪" .‬גהאני סאהיב‪,‬‬
‫תסביר לי איך אני אמור לבדוק אותה בלי להביט בה?" גהאני המשיך‬
‫לחייך‪.‬‬
‫"אתה תציין ברוב טובך איזה חלק מהבת שלי הכרחי לבחון‪ .‬או־אז‬
‫אני אורה לה להציב את המקטע הנדרש מול החור שאתה רואה שם‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬באופן הזה הדבר יתאפשר‪".‬‬
‫"אבל‪ ,‬בכל מקרה‪ ,‬מה התלונה של העלמה?" — סבא שלי‪ ,‬בייאוש‪.‬‬
‫ועל כך ענה מר גהאני‪ ,‬עיניו מתרוממות בחוריהן‪ ,‬חיוכו מתעוות בהעוויה‬
‫של יגון‪" ,‬הילדה האומללה! יש לה כאב בטן מחריד‪ ,‬איום ונורא‪".‬‬
‫"במקרה הזה‪ ",‬אמר דוקטור עזיז באיפוק מסוים‪" ,‬האם היא תוכל‬
‫להראות לי את הבטן שלה‪ ,‬בבקשה‪".‬‬