Professional Documents
Culture Documents
שרה לוטן
אנחנו מוקפים בדור שלנו יותר מכל דור אחר בתרבות ויזואלית .שפה אומנותית שהוא משולש שווה
צלעות :היצירה ,האומן שאינו יכול שלא ליצור ומה היחס בינו לבין הצופה והקהל -אלה בעצם אנחנו.
הקהל זה שפיקאסו אמר עליו שהיצירה קמה לתחייה רק כשהצופה צופה בה .וזה עונה על השאלה למה
האומן מתעקש להמשיך וליצור.
צריך להיות הבדל בין השפה המדוברת לשפה הכתובה :לכל שפה כזו ישנם קודים ואיפיונים ואם
האיפיונים של השפה הכתובה זה התחביר בין היתר ,כלומר -מה שבונה את המשפט התחבירי או את
המילה הבודדת ,הרי השפה החזותית גם לה יש את המרכיבים שלה שזה קו וצבע וקומפוזיציה
ופרספקטיבה המתחילה מהמאה ה 15 -והלאה.
נשאלה השאלה מדוע כל שפה כזאת יוצרת נדבך נוסף על היסודות שלה.
השפה הסימבולית :למה השושנה מסמלת את האהבה והירח את הרומנטיקה .המשוררים ,הסופרים
נדרשו לביטויים חדשים.
אצל צ'רניכובסקי "ימים של פלדה נשפכו" -מיד המח שלנו מתרגם את זה איזה עוצמה של חום צריך.
יצירה של המאה ה 19 -של הצייר הרומנטי הצרפתי יוזין אז'ן דלקרואה-והוא קורא לה "החרות הצועדת
עלי בריקדות" אנחנו נמצאים אחרי המהפכה התעשייתית .והינה בוחר לו הצייר להלביש את הרעיון
המופשט -חירות ,חופש והוא בוחר להלביש את זה בדמות קונקרטית של אישה .האישה גדולה
והקומפוזיציה שמה אותה כך שהיא בעצם חולשת על הדמויות האחרות .אטריביוט= איפיון ,סימן היכר.
האטריביוט כאן היא הנפת היד .הנפת היד היתה תמיד אטריביוט של שילטון ,מנהיגות .אנחנו מבינים
טוב מאוד מי כאן המנהיג וזה החירות.
החיבור בין המופשט לבין הקונקרטי .אפלטון אמר שאי אפשר להביע בחומר דבר שהוא מופשט .בימי
הביניים :האב ,הבן ורוח הקודש ואומרים לנו שזה בעצם משהו אחיד שמחליף פרסונה .איך הצייר מביע
משהו מופשט?
כאן אנחנו נכנסים לחומרים האומנותיים שמהם מורכבת יצירת אומנות .מה שמשותף לכל תקופת
היצירה ולמדיה השונה של היצירה זה בעצם הפער שקיים בין מה שהעין שלנו רואה לבין המטען הרוחני,
רגשי ,דתי היסטורי ואחר שהאומן רוצה להביע ביצירה .יש הבדל בין העין החיצונית שקולטת לבין העין
הפנימית של האומן ושל הצופה(=ראי הנפש) .הקונפליקט הזה לא נח על מי מנוחות -צריך חומרים
להביע ,צריך לקרוא את יצירת האומנות .ואנחנו קוראים יצירת אומנות בדיוק כפי שאנחנו קוראים כל
טקסט אחר.
אלגוריה=מטפורה ,סמל בדרך כלל מופשט והוא מולבש באמצעים קונקטיים .יונג בסיפרו על האדם
וסמליו אומר תשימו לב התינוק לפניי שהוא מתחיל לדבר הוא בעצם רואה את העולם בתמונות ואנחנו
בעצם חולמים בתמונות ולא במילים .באותו מאמר יונג אומר שיש איזשהו סף להכרה של האדם ,מה
שהוא יכול להבין ולתפוס בחמשת החושים שלו ולבין מה שנובע מתת ההכרה שלו .האומנים נחשבו פעם
למכשפים ,למי שהצליחו לצלול לתוך השאול ,לתוך עולם התת מודע.
- 1250התקופה הבשלה של ימי הביניים ,עידן הקתדרלות הגדולות ואנחנו מוצאים בשער הצפוני שתי
דמויות נשיות ,שתיהן לבושות בבגדים האופיייניים של המאה ה 13 -ושתיהן משוייכות למעמד הגבוה.
לשתיהן יש פיבולות= בימי הביניים היו קושרים את הטוגה בעזרת הפיבולה וזה סימן למעמד גבוה .יחד
עם זאת שתי הדמויות נושאות אטריביוטים שונים לחלוטין .זאת משמאל מכותרת והיא מחזיקה שתי
אביזרים שהם אטריביוטים -האחד זה צלב גדול ,מונומנטלי והיד שמחזיקה בצלב מכוסה בבגד מפאת
האביזר שהיא נוגעת בו ומצד שמאל היא מחזירה גביע וזהו הגביע הקדוש שמלהיב את הדימיון של
העולם המערבי .הגביע הקדוש מגיע מסעודת הפסח ,הסעודה האחרונה שישו אוסף את תלמידיו ונותן
להם לאכול לחם ואומר שזה גופו והיין זה דמו.
כנסיה= מקום של פולחן
קתדרלה = גם היא כנסיה אבל יושב שם בישוף ולכן הקתדרלות הן יותר גדולות מטבען.
הדמות השנייה אין לה כתר ,הראש שלה כפוף וגם לה שני אביזרים .אביזר אחד הוא רומח שבור
והאביזר השני ביד שמאל שלה היא מחזיקה ספר בצורה כזאת שעוד רגע הספר הזה הולך להישמט
מידה .הדבר שהכי מאפיין אותה שעיניה קשורות בצעיף והיא לא רואה .שתי הדמויות הללו הן שני
סמלים במחשבה הנוצרית .הן מסמלות את האיגלזיה= הכנסיה הנוצרית באשר היא הכוונה לממסד.
וזאת משמאלינו מסמלת את הסינגוגה ,את בית הכנסת.
הרומח הוא אחד מכלי הפסיון= מסכת היסורים של ישו .כשישו על הצלב דוקרים אותו עם הרומח .הספר
הוא הברית הישנה= התנ"ך של היהודים .התנ"ך של הנוצרים נקרא הברית החדשה.
הברית הישנה שהנצרות לא מבטלת אותו .ישו היה יהודי וצמח מתוך היהדות.
הנצרות מתייחסת אל הברית הישנה כאל פרה פיגורציה= בשורה ,נבואה .כלומר -מאורעות שמסופרים
בברית הישנה יש להם הצדקה מבחינת הנצרות כי הם מנבאים את הברית החדשה .משה רבינו מנבא
את פטרוס.
הצעיף שקושר את עיניה של הסינגוגה.
הנצרות מאמינה שברגע שהגיע ישו לעולם הגיע אור שחודר לכל פינה ומי שלא מצליח או לא רוצה
לראות את האור הזה הוא מבחינת חוטא ולראייה -תראו מה קרה למדינת היהודים .העיוורון כאן הוא
עיוורון לא פיזי אלא עיוורון רוחני שקשור בקונספציה ,במחשבה מופשטת .הספר של סרמגו על העיוורון
שמראה קבוצה של הולכים ומי שמוביל אותם הוא עיוור וגם הם עיוורים והציור מתבסס על פסוק
ממתיתינו אם תלכו אחרי העייור סופכם שתיפלו על העיוורון.
מגריט ,אומן בלגי סוראליסטי ,סוריאליזם= מה שנמצא מעל המציאות .הקווים שלו והדמויות שלו הם כל-
כך מדוייקים ,אם זה העניבה ,הצבע ,האור ..לתמונה שלו הוא קורא "הנאהבים" ואילו הוא עוטף להם את
הפנים כך שהם לא רואים את העיניים שלהם.
פיקאסו ב 1903התעסק הרבה בעיוורון והשאלה היא האם עיוורון פיזי גורע מהעיוורון הנפשי של
הדמות.
מה זה בעצם העיוורון? האם זה שהם לא רואים אחד את השני האם הם אוהבים פחות או שיש
רומפנסציה על העיוורון הפיזי.
הנושא שלנו הוא הסימליות שאליה נדרש האומן.
טיציאן במאה ה 16 -מצייר את שלושת גילאי האדם -נערות בגרות וזיקנה .הוא מוסיף ראש של חיה
מתחת לכל פורטרט שחלק ממנה יש לה מוסכמות כלליות .כמו האריה שנמצא מתחת לדמות המרכזית.
וישנו גם הכלב שהוא גם לקוח מהאסוציאציות הפרטיות של האומן.
סלבדור דאלי ,סוריאליסט ,אמר שהעינייים שם בעצם הנגטיבים של המחשבות שלו .מה שעושה את
התמונה לסוריאליזם= מעל המציאות זה בעצם החיבור המשונה בין האובייקטים המדוייקים.
כאן השמיים משתקפים בעין הצופה
רודקו -מספרו של שרפשטיין פילוסוף"יצירת אומנות היא תמיד נוכחות חושית מסויימת ,לא תיתכן יצירה
אומנותית סתם ככל שלא יתכן אדם סתם ..הרי שקשה לנסח הכללות שתסברנה את האומנות ..האומנות
משקפת את מכלול קיומינו ואיננה מאפשרת שום הסברים פשוטים" האומנות לעולם לא נולדת בחלל
ריק .לא משנה איזה זרם באומנות אי אפשר להציב גבולות חדים ומדוייקים בכל תקופות האומנות כי
דבר נובע מדבר.
דבר נוסף שאפשר ללמוד מהציטטה הזאת היא על הוקטורים שעובדים על יצירות האומנות ,אז אמרנו
עולמו של האומן ועולמו של הצופה והאסוציאציות של האומנות
ג'וסף טרנר מצייר שרפת בתים בצורה מופשטת.
אותם כוחות נוספים שעובדים על יצירת האומנות אלה ההקשרים שהאומנות קשורה אליהם -היסטוריה,
אירועים שונים.
אימפרסיוניסטים במאה ה 19 -בצרפת הרי גם כאן ישנה התעוררת של הטבע ,הטפה לצאת מהסטודיו
הצר של האומן ולצייר את הטבע .ציורו של מונה "אימפרסיו"=רושם.
הקתדרלה של נורמנדי שהוא מבנה מאוד יציב ומונה מצייר אותה בזמנים שונים של היממה כשכל פעם
היא נראית אחרת .כלומר -על האובייקט שהצייר מצייר פועלים גם גורמי הטבע.
המשפט שהאומנות לא נולדת ולא פועלת בחלל ריק הוא מאוד חשוב ,יש לנו תקופות עד המאה ה, 15 -
16שהאומנות משמשת גם מסמך .לא נשארו הרבה מסמכים כתובים .אם אנחנו לוקחים מה שהאנשים
של פיקסו אמרו עליו זה מסמך בפניי עצמו .אבל המאות קדומות יותר האומנות מדברת בעד עצמה
וממנה אפשר להסיק ולהבין
מומלץ לקרוא " -עמודי תבל" כתב אותו קן פולטken follet .
מי שחוקר את התקופה של ימי הביניים בתקופה מדעית יוצא מתוך הפיגורות עצמן .הולכים לעדויות
נסיבתיות ,בעיקר היסטוריות -מי שלט באותה תקופה .היציאה היא מתוך האומנות עצמה.
אנחנו עדיין בצלע הראשונה של היצירה.
בעיקר כשאנחנו עוברים מתקופה לתקופה נכנס הנושא של השיפוט -איך אנחנו שופטים יצירות אחרות
של תקופות אחרות .אנשים ימי הביניים לא ידעו שהם חיים בימי הביניים ,זה אנשי הרנסנס קבעו שהם
תקופה ימי הביניים .אם אנחנו נשפוט תקופות שונות לפי אמות המידה שלנו ,ומה שקורה לאנשים עם
שיפוט מופשט .צריך תמיד לא להסתפק במראה עיניים אלא לראות מי האומן ומה העולם שלו .לכן צריך
לשפוט יצירת אומנות לפי ערכי התקופה שהיא נוצרה .ברור שאנשי הרנסנס שיצאו מחדש לכבוש את
המציאות אמרו מה כל העיוותים של הטיפוסים בימי הביניים .אולי צריך לשפוט את היצירות של ימי
הביניים לפי המושגים של ימי הביניים.
אנחנו לא מדברים כאן על טעם אישי אלא על הבנת היצירה ,על הרחבת הקשר של התתייחסות שלי
עצמי דווקא לאותן יצירות שאנחנו לא מבינים באופן טבעי.
אנחנו רואים בתקופה הקלאסית "אפולו מבין ודרה " התיארוך הוא מהמאה ה-
לוקח ליוונים הרבה מאות בשנים כדי לעמוד על מסתורי הגוף האנושי עד שהם מעצבים את זורק
הדיסקוס שמראה את השרירים שלו ועל הסיבוביות שלו .אנחנו מזהים גם את הפאטוס ולא רק את א
האתוס .הלאוקון הוא זה שהלשין על הסוס שהכניסו לטרויה ואז האלים שולחים נחשים שמכישים אותו
ואת בניו .הלאוקון מראה את הפאטוס של היסורים ,מראים את הייסורים -וזה השיא שהצליחו לחבר את
הגוף לנפש.
אנחנו מגיעים למאה ה 8 -לספירה ואנחנו מוצאים במרכז איטליה מזבח אבן שהיה שייך לאחד הנסיכים
הלומברדיים והוא בנה לו מזבח -זוהי סצינה שלקוחה מהברית החדשה זוהי מרייה שיושבת על כיסא
ומדובר פה על שלושת המאגים שהם חכמי המזרח והם שמעו שנולד משיח והם מגיעים להביא מתנות
למריה וישו .אנחנו מזהים את המשיח כי יש לו הילה מוצלבת .אבל יש פני אגס של הדמות האנושית .מה
קרה כאן 10 , 9מאות אחרי אפולו? אין כאן שום דבר נטורליסטי שמעיד על הטבע.
סצינה שנקראת "הביקור" מריה מבקרת את אלישבע -אורך היד לא קיימת בטבע ,רגליים דקות וקטנות.
מה קרה כאן? האומן של המאה ה 8 -לא ידע לצייר ולפסל כמו זה של המאה ה 4 -לפני הספירה? הוא
לא ראה איך אנשים נראים? האם אנחנו בערכים של האומנות הקלאסית או אומנות הרנסנס יש לנו
אפשרות לומר שזאת האומנות הכי ירודה שאנחנו מכירים? יש בזה מין האמת כי באותה תקופה לא היה
מרכז אחד ,היו מרכזים נודדים .מה שמשונה היא שדמות האדם לכשעצמו לא השתנתה במשך עשרות
אלפי שנים.
פיקסו 1903 -מצייר את הדמויות הכחולות שלו .זה תקופה שרע לו ,אין לו כסף לקנות אפילו כרטיס
נסיעה ,הוא מתגורר בעליית גג והוא שורף יצירות שלו כדי להתחמם .ישנה היצירה "הנגן העיוור"
"משפחה" אנחנו רואים אנשים מאוד מנוכרים שרק הילד מעיד על איזשהי חמימות אבל אנחנו יכולים
לקרוא את המשפחה הזאת.
פיקסו של " 1934אישה מתייפחת עם ממחטה" או "הילדה" -האם אפשר לומר על פיקאסו שהוא לא
ידע לצייר דמויות .והתשובה היא לא כמובן בוודאי שהוא ידע .אבל בתקופות אחרות שבהם גם הזרמים
באומנות משתנים ,כשמצבו האישי מתשנה -אנחנו יודעים למשל כשהוא חוזר למצבי העיוורון כשהוא או
אישתו נוטשים .כלומר -הוא חוזר לנושא העיוורון בשעות משבר .כלומר -יש הרבה מאוד כוחות
שפועלים על יצירות האומנות.
היוצר עצמו צריך שיהיה בו הכישרון ,שיהיה לו מה להגיד ,כמו הסופר והמשורר כך גם האומן החזותי.
ואח"כ שידע לומר בשפה המיוחדת הזאת מה שיש לו .רואים ראש של שור והוא מורכב מכיסא של
אופניים וכידון .זה "רדי מייד" .מי שעשה את החיבור הזה היה פיקסו ,הניצוף של חיבור בין הדברים
עשה האומן .הוא קורא ליצירה הזאת "ראש של שור" עוד לפני שראינו ממה זה מורכב.
מיכלנצ'לו -האימרה הידועה שלו כשהוא היה רואה גוש של שייש הוא ראה כבר את היצירה שבפנים ,
אבל יש לו הרבה יצירות שהוא לא הצליח לסיים והביא לליטוש הסופי .אם כן -המוזה ,אותה ישות בלתי
נתפסת.
גוסטב קורבה -סוף המאה ה" 19 -הסטודיו של האומן " -המוזה שלו היא האישה העירומה שרק הוא
רואה אותה .כל מי שנמצא שם לא רואה את האישה הזאת.
רוברנקוזי -יצירה שלו בפריז אנחנו רואים את הראש של המוזה שלו.
אחד האומנים הכי מתוסכלים הוא ג'קומטי הוא אומן שוויצרי והוא מספר על עצמו שכשהוא היה בן 19
הוא נכנס לסטודיו של אביו והיה לו הכישרון של הציור .הוא לקח 2אגסים והניח אותם שידה על הסטודיו
של האב .כל הניסיוניות שלו לצייר את האגסים כפי שהם לא צלחו בידיו .לא היה שום דבר בציור שלו
שדמה בכלל לאגסים שהיו מונחים שם .ועליו מסופר שהפסלים השבורים היו רבים יותר מאלה הגמורים.
הפיסול של ג'קומטי אנחנו מבינים שאלה הן דמויות אבל אין להם קונטור או נפח כפי שיש לדמויות
רגילות.
האומנות של ימי הביניים מאוד קשורה לאומנות מודרנית -זאת אומנות מושגית ,גם אומנות ימי הביניים
כי היא נשענת על אומנות מופשטת ,מחשבה נוצרית דתית .האומנות המודרנית גם כן נשענת על
אידאות .כמובן שבימי הביניים אין את חופש הביטוי שיש בתקופה המודרנית .האומנות המודרנית היא
קונצפטואלית .לפעמים החופש הזה יוצר תסכולים גדולים מאוד ואצל ג'קומדי זה עושה תסכול כזה אז
נשאלת השאלה למה הוא ממשיך ליצור? אולי התשובה היא שאי אפשר אחרת.
אותו ג'קומטי מספר על עצמו שהוא נכנס לאולם קולנוע והוא הולך עד הסטודיו שלו והוא מדוכא והוא
מגיע ומפסל בברונזה את דמות הכלב הזה .אלא שג'קומטי קורא ליצירה "פורטרט עצמי".