‫פרק ראשון‬

‫הּבׂשר‬
‫ָ‬
‫דרך‬

‫יער אׁשּוח אפֵל הקדיר פנים משנ ֵי עֶברי הנהר הקפוא‪ .‬רוח‬
‫חולפת הֵסירה מהעֵצים את מעטֵה הּכפור הלבן‪ ,‬והיה נדמֶה‬
‫שהם נוטים זה אל זה‪ ,‬שחורים ּומאיימים ּבָאור הדועֵך‪ .‬דממה‬
‫הׂשתררה בארץ‪ .‬האדמה היתה שומֵמה‪ ,‬חסרת חיים ותנועה‪,‬‬
‫בודדה וקרה‪ּ ,‬וברוחה לא היה אפילו עצב‪ .‬היה בה רמז לִצחוק‪,‬‬
‫אך צחוק נורא מּכָל עצב ‪ -‬צחוק אדיש ּכחיוך הַספינ ְקס‪ .‬צחוק‬
‫קר ּכַקרח‪ ,‬רוּוי וַדאּות אכזרית‪ .‬היתה זו תבּונת הנ ֶצח שאין‬
‫לתָארה‪ ,‬הלועֶגת לכישלון החיים והמאמץ לִחיות‪.‬‬
‫כזו היתה העָרבה ‪ -‬הערבה הצפונית‪ ,‬הּפָראית‪ ,‬קפּואת הלֵב‪.‬‬
‫אך היו חיים על פני האדמה‪ ,‬ג ֵאים ונחּושים‪ּ .‬במוַרד הנהר‬
‫הקפוא עָמלה שורה של כלבי זאב‪ּ .‬פַרוֹותיהם היו מצּוּפות ּכפֹור‪,‬‬
‫‪-9-‬‬

‫‪  |  10‬ג'ק לונדון‬

‫ּונשימתם קפאה ּבָאוויר ּברגע שיצאה מִּפיהם‪ ,‬ניתֶזת ּבאֵדים‬
‫ּובקֶצף‪ ,‬נ ִתלית ּבַּפרווה ומתגּבֶשת לִנטיפֵי קֶרח‪ .‬הכלבים היו‬
‫רתּומים לִרתמת עור‪ ,‬ורצועות עור חיברו אותם אל מזחֶלת‬
‫שנ ִגררה מאחוֵריהם‪ ,‬מזחלת נטּולת מגלׁשַיים‪ ,‬עשויה קליפה‬
‫עבָה של עץ שַׁדָּ ר‪ ,‬שגופּה נח ּבמלואו על השלג‪ .‬חֶלקּה העליון‬
‫התעַגל מַעלה ּכקֹונכי ַית ׁשַּבלול‪ ,‬ודחק מטָה את נ ַחשול השלג‬
‫הרך שזינ ֵק כג ַל לפניה‪ .‬על המזחלת ניצב ארגז מלּבְני ארוך‬
‫וצר‪ ,‬קשור היטב‪ .‬היו עוד דברים על המזחלת ‪ -‬שמיכות‪,‬‬
‫גרזן‪ ,‬קנקן קפה ומחבת‪ ,‬אבל הארגז המלּבְני הארוך והצר בלט‬
‫מכולם‪ ,‬תופס את מרבית שִטחה‪.‬‬
‫לפני הכלבים עמַל גבר בנעלי שלג רחבות‪ .‬מֵאחורי המזחלת‬
‫עמל גבר שני‪ .‬על המזחלת‪ ,‬בתוך הארגז‪ ,‬שכב גבר שלישי‬
‫שעמָלֹו תם ‪ -‬גבר שהעָרבה כבשה והִכניעה‪ ,‬שלא יזוז ולא‬
‫ייאָבק עוד לעולם‪ .‬אין זו דרּכּה של הערבה לחּבֵב תנועה‪ .‬החיים‬
‫הם עלבון עבּורה‪ ,‬מכיוָון שהחיים הם תנועה‪ .‬הערבה שואפת‬
‫תמיד להרוס כל תנועה‪ .‬היא מַקּפיאה את המים ומונ ַעת מהם‬
‫לזרום לים‪ ,‬מוצֶצת את לׁשַד העצים עד שליבם הגדול קופא‪,‬‬
‫ּובפראות ואכזריּות רבה מכול‪ ,‬מסתערת הערבה ומַכניעה את‬
‫האדם ‪ -‬חסר המנוחה שביצורים‪ ,‬המוֵרד הנצחי ּכנגד הציוּוי‬
‫שּכָל תנועה חייבת להגיע לבסוף לעצירה מוחלטת‪.‬‬
‫אך מלפָנים ומאחֹור עמלו שני הגברים שעוד לא מתו‪ ,‬בלי‬
‫פחד או נכונּות להיּכָנע‪ .‬גופם היה מכוסֶה ּפרוות ועור מעּוּבד‪.‬‬
‫הריסים‪ ,‬הלחיים והשפתיים שלהם ּכוסו גבישֵי קרח מִנשימתם‬
‫הקפואה‪ ,‬עד שלא היה ניתן להבחין בתוֵוי פניהם‪ .‬זה שיוָוה‬

‫פנג הלבן |  ‪11‬‬

‫להם מראֶה של מסֵכות רפאים‪ ,‬קברנים מעולַם השֵדים ּבִלוויה‬
‫של איזו רוח‪ .‬אבל מִתחת לכל זה הם היו גברים‪ ,‬חודרים‬
‫לארץ הׁשמָמה‪ ,‬הדממה והלעג‪ .‬הַרּפַתקנים זעירים המסּורים‬
‫לְהרּפַתקה ענקית‪ .‬מַציבים עצמם מול עוצמתֹו של עולם נידָ ח‬
‫כל כך‪ ,‬זר וחסַר דופֶק‪ּ ,‬כמעמקֵי החלל החיצון‪.‬‬
‫הם התקדמו בלי לדּבֵר‪ ,‬שומרים את נשימתם לעבודת גופם‪.‬‬
‫הדממה לחצה עליהם מּכָל עֵבר ּבנוכחּות מּוחׁשית‪ ,‬והִשּפיעה‬
‫על מוחם‪ ,‬כפי שלַחץ אַטמֹוספֶרי מַשּפיע במים עמוקים על‬
‫גופו של צוללן‪ .‬מָחצה אותם תחת משקל המֶרחב העָצום והצַו‬
‫הקבּוע‪ .‬דָ חקה אותם אל הּפינות הנידָ חות של מַחׁשבותיהם‪,‬‬
‫וסָחטה מהם‪ ,‬כמו מיץ מעֵנב‪ ,‬את כל הלַהט והעליצּות הּכוזבים‪,‬‬
‫ואת הַהערכה העַצמית המּוגזמת של הנׁשָמה האנושית‪ ,‬עד‬
‫שראו עצמם קטנים ובנ ֵי חֲלוף ּכגרגיֵרי אבק‪ ,‬מיטַלטלים בלי‬
‫דַ עת ּבמִׂשחקם העיוֵור של יסודות הטֶבע וכוחותיו העצּומים‪.‬‬
‫שעות חלפו‪ .‬אור היום הקצָר‪ ,‬החיוֵור וחסַר השמש‪ ,‬הֵחל‬
‫לדעוך‪ּ ,‬כשיללה רחוקה וקלּושה עלתה ּבָאוויר הׁשָקט‪ .‬היא‬
‫נ ָסקה ּבזינּוק זריז עד שהגיעה לַצליל הגבוה ביותר‪ ,‬ובו‬
‫הִתמידה‪ ,‬רועֶדת ומתּוחה‪ ,‬עד שג ָוועה לאיטה‪ .‬זה נשמע‬
‫כמו קינה של נשמה אבּודה‪ ,‬אך היתה בה גם איזו עַגמּומיּות‬
‫ּפראית והִשתֹוקקּות רעֵבה‪ .‬הגבר מלפָנים סובֵב את ראשו‪,‬‬
‫ועינ ָיו ּפָגשו את אלו של הגבר מאחור‪ .‬הם נ ָדו זה לזה בראשם‪,‬‬
‫מעֵבר לארגז המלּבְני הצר‪.‬‬
‫יללה שנייה עלתה‪ ,‬מנַקֶבת את הׁשֶקט כמחט‪ .‬שני הגברים‬
‫איתרו את מְקור הצליל‪ .‬הוא הגיע מאחור‪ ,‬ממקום ּכלשהּו‬

‫‪  |  12‬ג'ק לונדון‬

‫ּבַמרחָבים שחָצו‪ .‬יללה שלישית עלתה ּבמענ ֶה לַקודֶ מת‪ ,‬גם‬
‫היא מאחור‪ּ ,‬ומׂשמאל לַיללה השנייה‪.‬‬
‫"הם ּבעקבֹותינו‪ּ ,‬בִיל‪ ",‬אמר האיש מלפָנים‪.‬‬
‫קולו נשמע צָרוד ומּוזר‪ .‬ניּכָר שהדיּבור עולֶה לו ּבמאמָץ‪.‬‬
‫"הּבשר ּבַסביבה מּועט‪ ",‬ענה חבֵרו‪ּ" .‬כבָר ימים שלא ראיתי‬
‫סימן של ארנבת‪".‬‬
‫אחרי זה לא הוסיפו לדּבֵר‪ ,‬אך אוזניהם היו קַשּובות לי ִללות‬
‫הצי ִד שהמשיכו לַעלות מאחוריהם‪.‬‬
‫ּכשיַרד החושך‪ ,‬הִיטו את הכלבים אל חֻרׁשַת אשּוחים על‬
‫גדַ ת הנהר‪ ,‬והקימו מחנה‪ .‬ארון המתים לצַד המדורה שימֵש‬
‫מושב ושולחן‪ .‬כלבי הזאב‪ ,‬מקּוּבָצים בצידה הרחוק של‬
‫המדורה‪ ,‬נהמו והתקוטטו‪ ,‬אך לא הֶראו כל חֵשק לשוטט‬
‫הרחק ּבָאפֵלה‪.‬‬
‫"נראֶה לי‪ ,‬הֶנרי‪ ,‬שהם נׁשארים קרוב ּבמיוחד לַמחנה‪ ",‬הֵעיר‬
‫ביל‪.‬‬
‫הנרי‪ ,‬שרכַן מעל המדורה וי ִיצב את קנקן הקפה ּבעזַרת גוש‬
‫קֶרח‪ ,‬הינהן‪ .‬הוא לא דיבר עד שתפס את מקומו על ארון‬
‫המתים‪ ,‬והתחיל לאכול‪.‬‬
‫"הם יודעים איפה התַחת שלהם ּבטוח‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"הם מַעדיפים לאכול מאשר להיות אוכל‪ .‬הם די חכמים‪,‬‬
‫הכלבים האלה‪".‬‬
‫ביל נ ָד בראשו‪" .‬אה‪ ,‬אני לא יודע‪".‬‬
‫חבֵרו הביט בו ּבסַקרנּות‪" .‬זאתי הפעם הראשונה שאני שומע‬
‫אותך אומר משהו על זה שהם לא חכמים‪".‬‬

‫פנג הלבן |  ‪13‬‬

‫"הנרי‪ ",‬אמר ביל‪ ,‬לועס באיטיות ּובריּכּוז את השעּועית שאכַל‪,‬‬
‫"ׂשַמ ָת לב ּבמקֶרה לַּבלגן שהכלבים עשו ּכשהֶאכַלתי אותם?"‬
‫"הם ּבֶאמת השתוללו יותר מהָרגיל‪ ",‬הודָ ה הנרי‪.‬‬
‫"כמה כלבים יש לנו‪ ,‬הנרי?"‬
‫"שישה‪".‬‬
‫"אז הנרי‪ "...‬ביל השתַהה לֶרגע כדי שמילותיו יהַדהדו בי ֶתר‬
‫חשיבּות‪.‬‬
‫"כמו שאמרתי‪ ,‬הנרי‪ ,‬יש לנו שישה כלבים‪ .‬הוצאתי שישה‬
‫דגים מהׂשַק‪ .‬נתתי דג אחד לכל כלב‪ .‬והנרי‪ ,‬היה חסֵר לי דג‬
‫אחד‪".‬‬
‫" ָספַר ָת לא נכון‪".‬‬
‫"יש לנו שישה כלבים‪ ",‬חזר על דבריו ּבַאדישּות‪" .‬הוצאתי‬
‫שישה דגים‪ .‬חד–אוזן לא קיבל דג‪ .‬חז ַרתי לשק והבֵאתי לו‬
‫דג‪".‬‬
‫"יש לנו רק שישה כלבים‪ ",‬אמר הנרי‪.‬‬
‫"הנרי‪ ",‬המשיך ביל‪" .‬אני לא אגיד לך שהם היו כולם‬
‫כלבים‪ ,‬אבל הם היו ׁשָם שבעה שקיבלו דג‪".‬‬
‫הנרי הפסיק לאכול כדי להציץ מֵעבר למדורה ולסּפור את‬
‫הכלבים‪.‬‬
‫"יש רק שישה עכשיו‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫"ראיתי את האחד הנוסף חוצֶה את השלג ּבריצה‪ ",‬הכריז‬
‫ביל ּבוַודאּות צונ ֶנת‪" .‬ראיתי שבעה‪".‬‬
‫הנרי הביט בו במּבָט מנחֵם ואמר‪" ,‬אני אהיה נורא ׂשמֵח‬
‫ּכשהמסע הזה ייג ָמר‪".‬‬

‫‪  |  14‬ג'ק לונדון‬

‫"לְמה אתה מתּכוון כשאתה אומר את זה?" תבַע ביל‪.‬‬
‫"אני מתּכוֵון לזה שהמטעָן הזה של האֵפר מתחיל לׂשַחק לך‬
‫על העצַּבים‪ ,‬ואתה מתחיל לראות דברים‪".‬‬
‫"חשַבתי על זה‪ ",‬ענה ביל במבט חמּור‪" ,‬ובגלל זה‪ ,‬כשראיתי‬
‫אותו חוצֶה בריצה את השלג‪ ,‬הסתּכַלתי בשלג וראיתי עקֵבות‪.‬‬
‫אז ָספַרתי את הכלבים‪ ,‬והם עדיין היו שישה‪ .‬העקֵבות נמצאים‬
‫שם בשלג עכשיו‪ .‬אתה רוצה לראות אותם? אני אַראה לך‬
‫אותם‪".‬‬
‫הנרי לא ענה אלא המשיך ללעוס בשתיקה‪ .‬כשנגמרה‬
‫הארוחה קינ ַח בספל קפה אחרון‪ ,‬ניג ֵב את פיו בגב ידו‪ ,‬ואמר‪:‬‬
‫"אז אתה חושב שזה היה—"‬
‫את דבריו קטעה יללה ארוכה‪ּ ,‬פראית ועצּובה‪ ,‬שּבָקעה‬
‫מהחושך‪ .‬הוא עצר כדי להַאזין לה‪ ,‬ואז סיים את המשפט‬
‫כשהוא מַחוֶוה בידו לעֵבר מקור היללה ‪" -‬אחד מֵהם?"‬
‫ביל הינהן‪" .‬אני מעדיף בהרּבֵה לחשוב ככה מאׁשֶר כל דבר‬
‫אחֵר‪ׂ .‬שַמ ָת לב ּבעצמך לָרעש שהכלבים עשו‪".‬‬
‫יללה ועוד יללה‪ ,‬ויללות שענו להן‪ ,‬הלכו והפכו את הׁשֶקט‬
‫לִמהומה‪ .‬הן עלו מּכָל עֵבר‪ ,‬והכלבים הסגירו את אֵימתם‬
‫כשהתקַּבצו יחד קרוב כל כך לאש‪ ,‬עד ששַערות ּפַרוותם נ ֶחרכו‬
‫בחום‪ .‬ביל זרק עוד עץ למדורה לפני שהדליק את מקטַרתֹו‪.‬‬
‫"נראֶה לי שאתה קצת מצּובָרח‪ ",‬אמר הנרי‪.‬‬
‫"הנרי‪ "...‬הוא ינ ַק מהמִקטרת שלו‪ ,‬שוקע בהרהור‪ ,‬ואז‬
‫המשיך‪" .‬הנרי‪ ,‬חשבתי על כמה שהוא הרּבֵה יותר ּבַר מזל‬
‫ממָה שאני ואתה נהיה‪".‬‬

‫פנג הלבן |  ‪15‬‬

‫הוא סימֵן שּכוונתו לגבר השלישי‪ ,‬כשחבַט ּבאגודָ לו על‬
‫הארגז שעליו ישבו‪.‬‬
‫"כשנמות אתה ואני‪ ,‬הנרי‪ ,‬יהיה לנו מזל אם יכ ַסו אותנו‬
‫ּבמספיק אבנים כדי לשמור שהכלבים לא יאכלו אותנו‪".‬‬
‫"אבל לנו אין אנשים וכסף וכל השאר‪ ,‬כמו שי ֵש לו‪ ",‬השיב‬
‫הנרי‪" .‬הלוָויות למֶרחקים ארוכים זה לא משהו שאני ואתה‬
‫יכולים להַרשות לעצמֵנו‪".‬‬
‫"מה שהורג אותי‪ ,‬הנרי‪ ,‬שאני לא מבין מה ּבחּור כזה‪ ,‬שהוא‬
‫לורד או משהו כזה בארץ שלו‪ ,‬ואף פעם לא היה צריך לדאוג‪,‬‬
‫לא לאוכל ולא לשמיכות ‪ -‬מה יש לו להידָ חף לַקצָוות הכי‬
‫נידָ חים של הארץ ‪ -‬זה מה שאני לא מצליח להבין‪".‬‬
‫"הוא היה יכול להגיע לשֵיבה טובה אם היה נשאָר ּבבית‪",‬‬
‫הסכים הנרי‪.‬‬
‫ביל פתח את פיו לדּבֵר אבל שינה את דעתו‪ּ .‬בִמקום זה‬
‫הצּביע לעֵבר קיר החושך שלחַץ עלֵיהם מּכָל עֵבר‪ .‬לא היה‬
‫שום ֶרמז לצורה ּבָאפֵלה המוחלטת‪ .‬היה אפשר רק לראות‬
‫זוג עינ ַיים זוהרות כמו ּפֶחמים ּבועֲרים‪ .‬הנרי הֶחוָוה ּבראשו‬
‫לעֵבר זוג שני ּושלישי‪ .‬מעגל של עיניים נוצצות הִקיף את‬
‫המחנה שלהם‪ּ .‬פֹה ושם זז זוג עיניים או נ ֶעלם וׁשָב להופיע‬
‫אחרי רגע‪.‬‬
‫חוסר הׁשֶקט של הכלבים הלך וגבַר‪ ,‬והם נ ָסו ּבפֶרץ של חרדה‬
‫אל הצד הקרוב של האש‪ ,‬מִשתופְפים וזוחלים לרגלֵי הגברים‪.‬‬

‫‪  |  16‬ג'ק לונדון‬

‫ּבָערּבוביה התהּפֵך אַחד הכלבים על קצֵה המדורה‪ .‬הוא י ִלל‬
‫ּבִכאב ופחד‪ ,‬וריח הפרווה החרּוכה עלה ּבָאוויר‪ .‬ההמּולה הזו‬
‫גרמה למעגל העיניים לנוע בחוסר נוחּות‪ ,‬אפילו לסֶגת מעט‪,‬‬
‫אך אז היא ׁשָככה והכלבים השתַתקו‪.‬‬
‫"הנרי‪ ,‬זה חוסר מזל נוראי שנגמרה לנו התַחמוׁשֶת‪".‬‬
‫ביל סי ֵים לעׁשֵן את מקטַרתו‪ ,‬ועזר עכשיו לחבֵרו לסדֵ ר את‬
‫מצַע הּפרוות והַׂשמיכות על ענפֵי האשּוח שהִניח על השלג‬
‫לפני הארוחה‪ .‬הנרי נ ֶאנח והִתיר את ׂשרוכֵי המֹוקָסינים שלו‪.‬‬
‫"כמה קליעים אמַר ָת שנשארו לָך?" שאל‪.‬‬
‫"שלושה‪ ",‬היתה התשובה‪" .‬והלוַואי שהיו לי שלוש מאות‪.‬‬
‫אז הייתי מַראֶה להם מה זה‪ ,‬לַמנּוולים‪".‬‬
‫הוא נופף ּבאגרופו ּבכעס ּכלּפֵי העיניים הּבורקות‪ ,‬ופנה‬
‫להַשעין את המֹוקָסינים שלו לפני המדורה‪.‬‬
‫"והייתי רוצֶה שהּכפור הזה ייג ָמר ּכבר‪ ",‬המשיך‪" .‬כבר‬
‫שבועיים שיש מינּוס חמישים מַעלות‪ .‬הלוואי שלא הייתי‬
‫מתחיל את המסע הזה‪ ,‬הנרי‪ .‬אני לא אוהב את איך שזה נראֶה‪.‬‬
‫זה לא מרגיש לי טוב‪ .‬ואם אני כבר מּביע מִׁשאָלות‪ ,‬הלוואי‬
‫שהמסע הזה ייגמר כבר‪ ,‬ואני ואתה נשב‪ ,‬כמו שעכשיו‪ ,‬ליד‬
‫האח ּבמצּודת מֶק'ג ָארי‪ ,‬ונשחֵק קְִריּבָאג'* ‪ -‬זה מה שהייתי‬
‫רוצה‪".‬‬
‫הנרי נ ֶאנח וזחל אל מצָעו‪ .‬כשהתחיל להיָרדם‪ ,‬הֵעיר אותו‬
‫קולו של חברו‪.‬‬
‫* משחק קלפים‪ .‬ההערות הן של המתרגם‪.‬‬

‫פנג הלבן |  ‪17‬‬

‫"תגיד‪ ,‬הנרי‪ ,‬ההוא שבא לקַחת דג ‪ -‬למה הכלבים לא תקפו‬
‫אותו? זה מה שמֵציק לי‪".‬‬
‫"אתה דואג יותר מדַ י‪ ,‬ביל‪ ",‬הגיעה התשובה הַמנּומנ ֶמת‪.‬‬
‫"אף פעם לא היי ָת ככה לפני זה‪ .‬פשוט תשתוק כבר ותלך לישון‪.‬‬
‫תהיה כמו חדש ּבבוקר‪ .‬הקיבה שלך צוֶרבת ‪ -‬זה מה שמציק לך‪".‬‬
‫הגברים י ָשנו‪ ,‬נושמים ּבכבֵדּות זה לצד זה‪ ,‬מִתחת לכיסוי‬
‫אחד‪ .‬האש דעכה‪ ,‬והעיניים הּבורקות הקטינו את המעגל‬
‫שהִתוּו סביב לַמחנה‪ .‬הכלבים הצטופפו ּבפחד‪ּ ,‬פולטים מדֵ י‬
‫פעם נ ְהמה מאי ֶימת ּכשהתקרב זוג עיניים‪ּ .‬באחת הּפעָמים‬
‫היה הׁשָאון חזק כל כך‪ ,‬עד שהֵעיר את ביל‪ .‬הוא יצא מהמיטה‬
‫בזהירות‪ ,‬כדי לא להפריע את שנתו של חבֵרו‪ ,‬וזַרק עוד‬
‫עצים לַמדורה‪ .‬כשהֵחלה הלֶהבה לַעלות‪ ,‬נ ָסוג מעגל העיניים‬
‫לאחור‪ .‬הוא הביט ּבפיזּור נפש ּבַכלבים המצטופפים‪ ,‬שיפשף‬
‫את עיניו‪ ,‬והביט שוב במבט מרּוּכז יותר‪ .‬אז זחל בחזרה אל‬
‫השמיכות‪.‬‬
‫"הנרי‪ ",‬אמר‪" ,‬היי‪ ,‬הנרי!"‬
‫הנרי גנח ּכשעבַר מׁשֵינה לעֵרות‪" .‬מה לא בסדר עכשיו?"‬
‫שאל‪.‬‬
‫"כלום‪ ",‬הגיעה התשובה‪" .‬הם פשוט שוב שבעה‪ .‬הֶרגע‬
‫ספַרתי‪".‬‬
‫הנרי סימֵן שקלַט את המידע ּבִנהמה‪ ,‬שהפכה לנ ַחרה ּכׁשֶשקע‬
‫שוב אל תוך השינה‪.‬‬
‫בבוקר הנרי הוא שהתעורר ראשון והוציא את חבֵרו מהמיטה‪.‬‬
‫אור היום היה עדיין ּבמרחק שלוש שעות‪ ,‬אף שהשעה היתה‬

‫‪  |  18‬ג'ק לונדון‬

‫כבר שש‪ .‬הנרי החל להכין ארוחת בוקר ּבַחושך‪ ,‬וביל גילגל‬
‫את השמיכות והֵכין את המזחֶלת לִרתימה‪.‬‬
‫"תגיד הנרי‪ ",‬שאל פתאום‪" .‬כמה כלבים אמַר ָת שי ֵׁש לנו?"‬
‫"שישה‪".‬‬
‫"טעות‪ ",‬הכריז ביל ּבִתרּועת ניצָחון‪.‬‬
‫"שוב שבעה?" חקַר הנרי‪.‬‬
‫"לא‪ .‬חמישה‪ .‬אחד נעלם‪".‬‬
‫"לעזאזל!" צעק הנרי בזעם‪ ,‬עזב את הּבישּול וניגש לסּפור‬
‫את הכלבים‪.‬‬
‫ׁש ֶמנ ְדִריק נעלם‪".‬‬
‫"אתה צודק‪ ,‬ביל‪ ",‬פסַק‪ְ " .‬‬
‫"והוא עף מהֵר כמו ּבָרק ּברגע שיצא‪ .‬השאיר מאחוריו‬
‫עׁשָן‪".‬‬
‫"לא היה לו סיכוי‪ ",‬פסַק הנרי‪" .‬הם ּבָלעו אותו חי‪ .‬אני‬
‫מתעָרב שהוא עוד י ִלל ּבזמן שיַרד להם ּבַגרון‪ ,‬לַמנוּולים‪".‬‬
‫"הוא תמיד היה כלב טיפש‪ ",‬אמר ביל‪.‬‬
‫"אבל אף כלב טיפש לא אמור להיות כזה טיפש עד שי ֵלך‬
‫ויתאּבֵד ככה‪ ".‬הוא הביט אל שאֵרית הקבוצה במבט בוחֵן‪,‬‬
‫שסיּכֵם ברגע את התכּונות הּבולטות של כל חיה‪.‬‬
‫"אני מתערב שאף אחד מהאחֵרים לא היה עוׂשֶה את זה‪".‬‬
‫"לא היי ָת יכול להזיז אותם מהמדורה אפילו עם ַאלָה‪ ",‬הסכים‬
‫ביל‪" .‬גם ככה תמיד חשבתי שמׁשֶהו לא ּבסדר אצל שמֶנדריק‪".‬‬
‫זה היה ההֶסּפֵד של כלב מת ּבַדרך הצפונית ‪ -‬ארוך יותר מז ֶה‬
‫של כלבים רּבים אחֵרים‪ ,‬של גברים רּבים‪.‬‬