‫הרב מרדכי וויליג‬

‫ראש ישיבה‬
‫ראש הכולל העליון ע"ש וקסנר‬

‫הערות במס' ביצה‬
‫מוקצה ונולד בשבת וביו"ט‬
‫א‪ .‬מחלוקת ר"ש ור"י במוקצה‬
‫תנן )ב‪ (.‬ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא‬
‫תאכל‪ .‬ובגמ' )שם( א"ר נחמן‪ ,‬לעולם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים‪ ,‬ודאית‬
‫לי' מוקצה אית לי' נולד‪ ,‬ודלית לי' מוקצה לית לי' נולד‪ ,‬ב"ש כר' שמעון‬
‫וב"ה כר' יהודה‪ .‬ובהו"א דהגמ'‪ ,‬דמאן דשרי במוקצה בנולד אסיר‪ ,‬פרש"י‬
‫דהמחלוקת במוקצה היא במותר השמן שבנר )שבת מד‪ ,(.‬דר"ש מתיר‪.‬‬
‫והנה במשנה )שם( נחלקו גם בנר ישן‪ ,‬שנקרא שם בגמ' מוקצה‬
‫מחמת מיאוס‪ ,‬ור"ש מתיר‪ ,‬ובזה קיי"ל כוותי' )שם קנז‪ .(.‬ובנר שהדליקו בו‬
‫באותו שבת‪ ,‬שנקרא מוקצה מחמת איסור‪ ,‬מפני שא"א להסתפק מהשמן בעוד‬
‫הנר דלוק משום איסור כיבוי‪ ,‬וכגמ' )כב‪ ,(.‬לא קיי"ל כר"ש‪ .‬ובתוס' )קנז‪ .‬ד"ה‬
‫לבר( כתבו‪ ,‬כגון איסור דדחיי' בידים‪ ,‬כגון נר שהדליקו באותו שבת‪ .‬ולפ"ז‬
‫בממ"א שלא דחיי' בידים קיי"ל כר"ש דמותר‪ ,‬וכגון בהמה שנשחטה בשבת‬
‫לחולה מסוכן‪ ,‬וכ"כ בשו"ע )סי' שי"ח ס"ב(‪.‬‬
‫ובגמ' )שם יט‪ (.‬נחלקו בתמרי דעסקא‪ ,‬ופרש"י העומדין להוליכן‬
‫לסחורה למקום אחר‪ ,‬בפלוגתא דר"י ור"ש‪ ,‬ופרש"י דלר"י אסור אא"כ הזמינן‬
‫מבעוד יום‪ ,‬ולר"ש שרי‪ .‬וז"ל המאירי )ב‪ ,(.‬ומ"מ מוקצה שאנו עסוקין בו‬
‫עכשיו הוא מוקצה מחמת שאדם מסיח דעתו ממנו‪ ,‬לא מחמת איסור ולא‬
‫מחמת מיאוס וכו' אלא שהוא דבר שמן הסתם אין דעתו של אדם עליו‬
‫לאכילה ונאסר מ"מ אא"כ הכינו מעיו"ט וגילה דעתו עליו והוא הנקרא‬
‫מוקצה מחמת הכנה כגון תמרים העומדים לסחורה ותרנגולת העומדת לגדל‬
‫ביצים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫נמצא שר"ש ור"י נחלקו בד' סוגי מוקצה‪ :‬מ"מ איסור‪ ,‬מ"מ מיאוס‪,‬‬
‫מ"מ הכנה‪ ,‬ונולד‪ .‬ויש סוגי מוקצה שמודה בהם ר"ש‪ ,‬כאבנים דלא חזו‬
‫בית יצחק לה • תשס"ג‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪195‬‬

‫לשימוש‪ ,‬וכמרדכי )סי' תרמ"ב(‪ ,‬ונקרא מ"מ גופו )מ"ב הקדמה לסי' ש"ח(‪.‬‬
‫וכן מ"מ חסרון כיס )גמ' ל‪ ,(.‬גרוגרות וצמוקים )גמ' מ‪-.‬מ‪ ,(:‬שמן המטפטף‬
‫מנר הדולק )גמ' שבת מד‪ ,(.‬וכוס קערה ועששית )שם(‪ .‬ולתוס' )ביצה ב‪ .‬ד"ה‬
‫הא( מודה ר"ש גם בנולד גמור שמתחילה לא הי' בעולם‪.‬‬
‫וכן בבסיס לדבר האסור מודה ר"ש )שבת מז‪ ,(.‬כנר שמן ופתילה‪,‬‬
‫ופרש"י שהכלי טפל לשלהבת שעודה בו‪ .‬ומלשון רש"י מוכח‪ ,‬דלאחר שכבה‬
‫הנר מותר לטלטלו לר"ש‪ .‬והא דמבואר בגמ' )שם מג‪ ,(.‬דסל שירדו מעליו‬
‫האפרוחין שהיו עליו כל בין השמשות אסור לטלטלו‪ ,‬דמגו דאתקצאי לבין‬
‫השמשות אתקצאי לכולי יומא‪ ,‬ע"כ קאי לר"י‪ .‬וכ"כ התוס' )שם מה‪ .‬ד"ה‬
‫עד(‪ ,‬דע"כ ר"ש לית לי' מגו דאתקצאי‪ ,‬מדמתיר מותר השמן שבנר אע"ג‬
‫דהוקצה בין השמשות‪.‬‬
‫ולפ"ז לכאורה י"ל‪ ,‬שבעצם יש רק מחלוקת אחת בין ר"י לר"ש‪,‬‬
‫דהיינו אם אמרינן מגו דאתקצאי או לא‪ .‬ובד' המחלוקות הנ"ל‪ ,‬לכו"ע הוי‬
‫מוקצה בעודו מ"מ איסור‪ ,‬מיאוס והכנה‪ ,‬או שהוא נולד‪ .‬ולא נחלקו אלא‬
‫כשנעשה ראוי ועומד לשימוש אח"כ‪ ,‬דלר"י אסור משום מגו דאתקצאי‬
‫לבה"ש‪ ,‬ולר"ש מותר כי לא אתקצאי לכולי יומא‪ .‬ולפי"ז מודה ר"ש במ"מ‬
‫מיאוס והכנה‪ ,‬דאסור לטלטלו לצורך מקומו‪.‬‬
‫ואמנם כ"כ בתורע"א )שבת פ"ג מ"ו( וז"ל‪ ,‬פלוגתייהו דר"י ור"ש‬
‫)בנר ישן דמ"מ מיאוס(‪ ,‬דעתה שרוצה להשתמש ואינו חושש למיאוסו‬
‫נסתלקה ממנו הקצאתו‪ ,‬ור"י אוסר משום מגו דאתקצאי בה"ש וכו' ור"ש ס"ל‬
‫דלא אמרינן מגו דאתקצאי‪ .‬לפ"ז מותר לר"ש לטלטל רק לאשתמושי בי'‪,‬‬
‫אבל לטלטל ממקום למקום עדיין מאיסותי' עליו לשמש בו‪ ,‬והוי מוקצה‬
‫לאסור בטלטול‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולמד כן מדברי הר"ן )ביצה כח‪ (:‬בשפוד שצלו בו‬
‫בשר‪ ,‬דאם לא חזי כלל אסור לר"ש מה"ט‪.‬‬
‫ובחזון איש )סי' מ"ג סק"ח( הקשה וז"ל‪ ,‬ואם באנו לאסור טלטול‬
‫נר ישן עד שעת שימוש‪ ,‬גם תמרי דעיסקא אסורין לר"ש עד אכילה‪ ,‬ובשבת‬
‫)קכח‪ (.‬מבואר דלר"ש שרי לטלטל בשר תפל מחמה לצל משום דחזי לכלבים‪,‬‬

‫‪196‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫אע"ג דאינו מוכן לכלבים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬כלומר דמ"מ הכנה מותר לטלטלו לר"ש גם‬
‫כשאינו עומד לשימוש‪ ,‬וה"ה מ"מ מיאוס‪ .‬ולפי רע"א צ"ל דמ"מ מיאוס‬
‫חמור יותר ממ"מ הכנה‪ ,‬דבמ"מ הכנה אינו מוקצה כלל לר"ש‪ .‬ובמ"מ מיאוס‬
‫הוי מוקצה רק דלא ס"ל מגו דאתקצאי‪ .‬ולחזו"א‪ ,‬מדע"כ נחלקו במ"מ הכנה‬
‫אם מוקצה הוא‪ ,‬נראה דגם במ"מ מיאוס נחלקו בזה‪.‬‬
‫ובכונת הר"ן בשפוד‪ ,‬דלהר"ן אסור אף לר"ש אם לא חזי כלל‪ ,‬כתב‬
‫החזו"א‪ ,‬דנחלקו ר"י ור"ש במיאוס שדעת האדם להקצותו קצת‪ ,‬וכעין‬
‫מחלוקתם במ"מ הכנה דתמרי דעסקא‪ .‬וה"נ נר‪ ,‬דחזי בעצמותו לתשמיש‪,‬‬
‫אלא שמפני מיאוסו הוא מוקצה קצת מדעת האדם ומחוסר הכנה‪ .‬ולכו"ע‬
‫מהני הכנה מע"ש לנר ישן‪ .‬אבל הכא בשפוד‪ ,‬אי לא הוי רק כמאוס דנר‪ ,‬אין‬
‫כאן חסרון הכנה‪ ,‬כיון שהי' מוכן מע"ש וכו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפ"ז במ"מ מיאוס‬
‫גמור מודה ר"ש‪ ,‬וכעין נולד גמור לתוס' )ב‪ (.‬הנ"ל‪.‬‬

‫ב‪ .‬נולד‬
‫הרא"ש )פ"ה סוס"י י"ד( כתב דר"ת פסק דנולד אסור בשבת‪ ,‬וכס"ד‬
‫בגמ' )ב‪ ,(.‬דמאן דשרי במוקצה בנולד אסיר‪ .‬וצ"ב‪ ,‬לר"ת לדינא ולשאר‬
‫פוסקים לס"ד‪ ,‬מ"ש נולד ממוקצה‪ .‬ופרש"י )ד"ה קס"ד( וז"ל‪ ,‬דבמוקצה ס"ל‬
‫לא מקצי איניש מדעתי' מידי דחזי לי'‪ .‬אבל נולד לא הוה ידע דניהוי דעתי'‬
‫עלוי'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומזה נראה‪ ,‬דגם לר"ש צריך הכנת הגברא‪ ,‬אלא דמכין כל דבר‬
‫שראוי לו עכשיו או לאחר זמן‪ ,‬וכמותר שמן שבנר‪.‬‬
‫אבל בנולד‪ ,‬שאין דעתו עליו כלל‪ ,‬דהרי אינו בעולם‪ ,‬וכביצה‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫ואף דעכשיו דעתו עליו‪ ,‬והרי ר"ש לא ס"ל מגו דאתקצאי‪ ,‬צ"ל דכל זה‬
‫באתקצאי ממילא‪ ,‬מדאסור באכילה או בטלטול בבה"ש‪ ,‬וכגון מותר השמן‬
‫ובסיס‪ .‬אבל אם הוא עצמו מקצה מדעתו לכל השבת מודה ר"ש דאסור אף‬
‫אם נעשה ראוי אח"כ‪ ,‬וכגון כוס קערה ועששית‪ ,‬שחשב שידלק עד לאחר‬
‫שבת‪ .‬וה"ה לס"ד בנולד‪ ,‬דבבה"ש לא הי' בעולם‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪197‬‬

‫וכ"כ בתוד"ה קס"ד‪ ,‬דרק בנולד שלא הי' בעולם ס"ד דמודה ר"ש‪,‬‬
‫משא"כ בנולד דשברי כלים )שבת כט‪ ,(.‬דמותר לר"ש‪ .‬ולפ"ז יש ג' דינים‬
‫בנולד‪ ,‬נולד גמור דאסור לר"ש‪ ,‬נולד שלא הי' בעולם )כלומר שהי' מכוסה‬
‫מעינינו‪ ,‬אבל באמת הי' קיים בצורתו‪ ,‬דלא כנולד גמור( דס"ד דר"ש אוסר‪,‬‬
‫ונולד שהי' בעולם‪ ,‬דבודאי מותר לר"ש‪ ,‬כשברי כלים‪ .‬וגדרו המדויק של‬
‫נולד גמור צ"ב‪ ,‬עי' שש"כ )פכ"ב הק"מ(‪ ,‬וכנראה נחלקו בגוש שנהפך לנוזל‬
‫)סי' שיח סט"ז(‪ ,‬דלשו"ע מותר ולרמ"א אסור‪.‬‬
‫אך עוי"ל‪ ,‬דלא כרש"י‪ ,‬דנולד גרע ממוקצה ע"פ דין‪ ,‬ולא משום‬
‫שאין דעתו עליו‪ ,‬שהרי בנולד גמור אסור אף בדעתו עליו‪ ,‬כדבר גוש שנפשר‬
‫להרמ"א‪ ,‬וכמיא בעיבא אם מיבלע בליעי‪ ,‬וכתוס' )שם(‪ .‬וא"כ י"ל דה"ה‬
‫בביצה שנולדה‪ ,‬דאף אם דעתו עלי'‪ ,‬וכבתרנגולת שמטילה ביצה בכל יום‪,‬‬
‫מ"מ לס"ד אסור לר"ש‪ .‬וכ"נ בר"ן וז"ל‪ ,‬דכיון דתרנגולות עומדת לגדל‬
‫ביצים יצתה מתורת אוכל לגמרי‪ ,‬וביצה שלה אע"פ שהוא אוכל גמור‪ ,‬ואפילו‬
‫חשב לאכלה מע"ש‪ ,‬ע"כ נולד הוא ומיתסר‪ ,‬דהשתא הוא דמשוי אוכל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי דנולד גרע ע"פ דין‪ ,‬אף בדעתו עליו‪.‬‬
‫והנה רש"י פירש דר"ש ל"ל מוקצה‪ ,‬במ"מ איסור‪ .‬ולכאורה הול"ל‬
‫מ"מ הכנה‪ ,‬כדנראה במאירי‪ ,‬דבזה עסקינן‪ .‬ונראה‪ ,‬דמ"מ הכנה קל יותר‪,‬‬
‫ומ"מ איסור חמור יותר‪ ,‬דהרי קי"ל במ"מ הכנה כר"ש ובמ"מ איסור כר"י‪,‬‬
‫וכנ"ל‪ .‬ואם לס"ד נחלק בין מ"מ הכנה לנולד‪ ,‬עדיין קשה‪ ,‬דהוי ר"ש מתיר‬
‫אף במ"מ איסור‪ ,‬דדומה טפי לנולד‪ .‬וע"כ פרש"י דמ"מ יש לחלק בין מ"מ‬
‫איסור‪ ,‬שהוא המוקצה הכי קרוב לנולד‪ ,‬לנולד עצמו‪ .‬וטעמו כנ"ל לרש"י‪,‬‬
‫דאין דעתו על נולד‪ ,‬כביצה דלא ידע ממנה‪ ,‬ודומה לכוס קערה ועששית‪,‬‬
‫וכנ"ל‪.‬‬
‫ולפ"ז יתכן דלדינא‪ ,‬דקיי"ל כר"י במ"מ איסור דאף דבמציאות דעתו‬
‫עליו לאחר סילוק האיסור‪ ,‬כלר"ש ]ובצ"ל לרש"י ל‪ :‬ד"ה בסוכה‪ ,‬דלא אמרינן‬
‫דעתי' עלוי' ר"ל ע"פ דין‪ ,‬ולא שנחלקו במציאות[‪ ,‬מ"מ מגו דאתקצאי‪ ,‬י"ל‬
‫דגם לרש"י נולד אסור מה"ט‪ ,‬דגרע ע"פ דין ממ"מ הכנה ודינו כמ"מ איסור‪,‬‬

‫‪198‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫דבדבר שאינו בעולם בה"ש‪ ,‬וכן בדבר שאסור לאכול או לטלטל בה"ש‪,‬‬
‫איתקצאי לכולי יומא‪ ,‬ודעתו לא מהני‪.‬‬
‫ור"ת‪ ,‬ברא"ש )שם(‪ ,‬פסק דנולד אסור‪ ,‬אף בשברי כלים שהיו‬
‫בעולם ככלים שלמים בבה"ש‪ .‬וכנראה ששברי כלים נידונים כחפצא בפ"ע‪,‬‬
‫שלא היו בעולם בבה"ש‪.‬‬

‫ג‪ .‬ההלכה בשבת וביו"ט‬
‫והנה בגמ' )ב‪ (:‬החמירו יותר ביו"ט מבשבת‪ ,‬דקיל ואתו לזלזולי‬
‫בי'‪ ,‬וכן פסקו הרי"ף )סופ"ה( והרמב"ם )יו"ט פ"א הי"ז(‪ ,‬במ"מ הכנה כתמרי‬
‫דעיסקא‪ ,‬ובנולד‪ .‬אבל הר"ח )שם( פסק במ"מ הכנה ביו"ט כר"ש‪ ,‬ורק במ"מ‬
‫איסור ונולד וכיוצא באלו פסק כר"י ביו"ט‪.‬‬
‫וצ"ע‪ ,‬דבמ"מ איסור קיי"ל כר"י אף בשבת‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬וצ"ל דס"ל‬
‫כתוס' )קנז‪ ,(.‬דקיי"ל מ"מ איסור רק בדחיי' בידים‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬וביו"ט קיי"ל כר"י‬
‫במ"מ איסור אף כשלא דחיי' בידים‪ .‬וכ"כ המג"א )סי' תצה סק"ט(‪ .‬והצד‬
‫השוה שבהם כנ"ל‪ ,‬דאין חפץ זה בעולם בה"ש‪ ,‬או שא"א לאוכלו או לטלטלו‬
‫בבה"ש‪ .‬ולהר"ח בזה קיי"ל כר"ש בשבת וכר"י ביו"ט‪ .‬וכ"פ הרמ"א )סי'‬
‫תצה ס"ד( בנולד‪ .‬ועפ"ז החמיר המג"א גם בממ"א בלי דחי' בידים‪.‬‬
‫ולפ"ז צ"ל דלר"י עצמו מ"מ איסור אסור אף בלא דחי' בידים‪,‬‬
‫מדקיי"ל כן ביו"ט‪ .‬וכ"כ המ"מ )שבת פ"ב ה"ט(‪ ,‬דרק לדידן דקיי"ל כר"ש‬
‫אין מוקצה בשבת אלא מ"מ איסור ודחי' בידים כנר‪ ,‬אבל בבהמה שנשחטה‬
‫לחולה‪ ,‬שלא דחה בידים‪ ,‬מותר‪ .‬ומוכח דלר"י אסור אף בלא דחי' בידים‪,‬‬
‫ולהר"ח קיי"ל כן ביו"ט ולא בשבת‪ ,‬וכן בנולד‪ ,‬שבשניהם החסרון בבה"ש‬
‫הוא חסרון בעצם‪ ,‬ולא רק בדעתו כמ"מ מיאוס ומ"מ הכנה‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬וקיי"ל‬
‫מגו דאתקצאי ביו"ט ולא בשבת‪ .‬ובשבת קיי"ל מגו דאתקצאי רק במ"מ‬
‫איסור שדחי' בידים‪ ,‬כגון נר ובסיס לדבר האסור‪ ,‬וכן במ"מ מצוה )סוכה‬
‫מו‪.(:‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪199‬‬

‫ולשון כיוצא באלו בר"ח )הנ"ל( צ"ב‪ .‬ואולי כונתו לתנאי בנר‪,‬‬
‫שנחלקו בו הפוסקים )סי' רע"ט ס"ד(‪ ,‬ויש להשוותו למ"מ איסור בלא דחיי'‬
‫בידים‪ ,‬שהתנאי מועיל לסלק הדחי'‪ .‬וא"כ להר"ח דינו שמותר בשבת ואסור‬
‫ביו"ט‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה הרמב"ן )חולין טו‪ (.‬פסק דמ"מ איסור אסור בשבת גם בלא‬
‫דחי' בידים‪ ,‬וכשיטת ר"י‪ ,‬אף דבנולד דביצה פסק )ב‪ (.‬דמותר‪ .‬וזהו להפך‬
‫משיטת ר"ת‪ ,‬שפסק שנולד דשברי כלים אסור‪ ,‬וכנ"ל )ססק"ב(‪ ,‬אף שכנראה‬
‫פסק במ"מ איסור אסור רק בדחיי' בידים‪ ,‬וכתוס' )קנז‪ (.‬שכ"כ ע"פ דבריהם‬
‫ספ"ק‪ ,‬וע"ל תוס' יט‪ :‬ד"ה הני – בשם ר"ת‪ .‬וצ"ל דנולד גרע ע"פ דין‪ ,‬דחפצא‬
‫זה לא הי' בעולם בה"ש ולא הי' לו הכנה‪ ,‬משא"כ במ"מ איסור‪ ,‬שהי' בעולם‪.‬‬
‫ולהרמב"ן מ"מ איסור גרע‪ ,‬כי צריך לעבור על איסור שבת כדי ליהנות ממנו‪,‬‬
‫משא"כ בנולד‪ .‬והרמב"ן לשיטתו )יא‪ .‬בדפי הרי"ף(‪ ,‬דאם קפץ מעליו האיסור‬
‫ממילא‪ ,‬דמותר‪ ,‬וכגמ' )ב‪ (:‬שבת בעלמא תשתרי‪ ,‬דקפץ איסור שחיטה‬
‫מהביצה ממילא כשנולדה‪ .‬ובנשחטה בהמה לחולה אסור‪ ,‬דנעשית מלאכה‪,‬‬
‫אף דלא דחיי' בידים‪.‬‬
‫ואין לתמוה על מה דנחלקו הרמב"ן ור"ת בסברות חלוקות‪ ,‬דגם‬
‫בגמ' )חולין יד‪ (:‬מצינו כן‪ ,‬דמ"מ מיאוס חמיר טפי ממ"מ איסור‪ ,‬להפך‬
‫מהגמ' שבת )מד‪ ,.‬קנז‪ .(.‬ופרש"י‪ ,‬דמידי דמאיס מקצה איניש מדעתי' לגמרי‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דמדמהו לכוס קערה ועששית‪ ,‬שהוא בעצמו אקצי' לכולי יומא‪,‬‬
‫ומודה ר"ש‪ .‬משא"כ במ"מ איסור‪ ,‬שדחיי' רק לבה"ש‪ ,‬ולר"ש דלא ס"ל מגו‬
‫דאתקצאי מותר לאחר שכבה‪ .‬וקיי"ל להפך‪ ,‬דמ"מ איסור חמיר טפי‪ ,‬דמגו‬
‫דאתקצאי וכו'‪ .‬ובמ"מ מיאוס קיי"ל דאינו מוקצה כלל‪ ,‬דבמדרגה זו של‬
‫הקצאה נחלקו ר"ש ור"י‪ ,‬וכחזו"א‪ ,‬הנ"ל )אות א'(‪ ,‬וקיי"ל כר"ש‪.‬‬
‫ובבעה"מ )ב‪ (.‬פי' שבת דעלמא תשתרי‪ ,‬בתרנגולת העומדת לגדל‬
‫ביצים לאכילה‪ ,‬ורק בלגדל ביצים לגדל אפרוחים יש איסור נולד‪ ,‬וכגמ' )ב‪.(.‬‬
‫ומזה נראה דנולד חמור ממוקצה כסברת רש"י שאין דעתו עליו‪ ,‬ולא משום‬
‫שאינו בעולם‪ ,‬אף לר"י‪ ,‬ולכן בלגדל ביצים לאכילה דעתו עליו‪.‬‬

‫‪200‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫והראב"ד )שם( פירש שבת בעלמא תשתרי‪ ,‬לר"ש‪ ,‬הא לר"י אסור‪,‬‬
‫ומשום מ"מ איסור‪ .‬ונולדה אסור לר"י גם בעומדת לגדל ביצים לאכילה‪ ,‬אף‬
‫שדעתו עליו‪ ,‬ודינו כמ"מ איסור‪ ,‬דמגו דאתקצאי וכו'‪ ,‬דצריך הכנה לחפצא זה‬
‫בה"ש‪ ,‬וליתא‪.‬‬
‫וגם הר"ן ס"ל דנולד גרוע ממוקצה ע"פ דין‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל ס"ל‬
‫דבתרנגולת העומדת לאכילה‪ ,‬אף דבשבת אסור לשוחטה‪ ,‬עדיין שם אוכל‬
‫עלי'‪ ,‬וא"כ הביצה שנולדה היתה אוכל ועכשיו הוי אוכל‪ ,‬ואינה נולד‪ ,‬ודין‬
‫מ"מ איסור חל רק על התרנגולת ולא על הביצה‪ .‬ורק בעומדת לגדל ביצים‪,‬‬
‫דאינה אוכל‪ ,‬יש דין נולד כשחל שם אוכל כשנולדה ביו"ט‪.‬‬

‫ד‪ .‬מוקצה מחמת איסור‬
‫בגמ' )קנז‪ (.‬קיי"ל כר"י במ"מ איסור‪ ,‬וכנ"ל )אות א'(‪ .‬ולרע"א‬
‫)הנ"ל שם( ר"ש חולק כי לא ס"ל מגו דאתקצאי‪ ,‬ובכוס קערה ועששית מודה‬
‫ר"ש‪ ,‬כי הוא עצמו אקצי' לכל השבת‪ ,‬וכפרש"י )מד‪ (.‬דלא חשב שיכבו כל‬
‫היום )עי' בית יצחק תש"נ עמ' ‪ .(117‬ולפ"ז ר"ש לית לי' מגו דאתקצאי‪ ,‬וכ"כ‬
‫בבה"ל )סי' רעט ס"א ד"ה מותר(‪ ,‬ולבו"ש ומחה"ש )שם(‪ .‬וכ"כ התוס' )מה‪.‬‬
‫ד"ה עד(‪ ,‬ועפ"ז נדחקו דסיפא דברייתא‪ ,‬דאוסרת סוכה בשמיני עצרת‪ ,‬לא‬
‫אתיא כר"ש‪ ,‬אף דבגמ' העמידו הרישא כר"ש‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫אבל לפי החזו"א )הנ"ל שם(‪ ,‬דבמ"מ מיאוס והכנה ר"ש ס"ל דאינו‬
‫מוקצה מעיקרא‪ ,‬יתכן דמודה ר"ש לדין מגו דאתקצאי כשהי' מוקצה בבה"ש‪,‬‬
‫כגון מוקצה מחמת חסרון כיס‪ ,‬וכ"כ בחזו"א )שם סקכ"א(‪ .‬ולפ"ז י"ל דהגמ'‬
‫)קנז‪ (.‬כפשוטו‪ ,‬דלא קיי"ל כר"ש במ"מ איסור‪ ,‬דבמגו דאיתקצאי מודה ר"ש‪,‬‬
‫וחולק על דין מ"מ איסור מעיקרא‪ ,‬וכנ"ל במ"מ מיאוס והכנה‪ .‬וכ"נ בר"ן‬
‫)מד‪ (.‬וז"ל )כ‪ ,:‬וכא‪ .‬בדפי הרי"ף(‪ ,‬דל"ל לר"ש אפילו מ"מ איסור דלימא בי'‬
‫מגו דאתקצאי וכו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומשמע דאין מחלוקת במגו דאתקצאי‪ ,‬ור"ש חולק‬
‫במ"מ איסור עצמו‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪201‬‬

‫ולפ"ז י"ל‪ ,‬דכמו דמודה ר"ש במ"מ מיאוס גמור ובנולד גמור‪,‬‬
‫וכנ"ל )ססק"א(‪ ,‬כן במ"מ איסור גמור מודה ר"ש דאסור‪ ,‬וממילא י"ל מגו‬
‫דאתקצאי‪ .‬וכ"נ בר"ח )מד‪ ,(.‬דבכוס קערה ועששית מודה ר"ש‪ ,‬דיתכן‬

‫שידלקו כל היום כולו‪ .‬ומשמע דא"צ שהוא בעצמו יקצה לכל היום וכנ"ל‬
‫לרש"י‪ ,‬שהרי להר"ח יתכן גם דיכבה באמצע היום‪ .‬אלא דבהני דנפישי ולאו‬
‫דעתי' עלוי' מודה ר"ש‪ ,‬וכגמ' )מד‪ ,(.‬לא מפני שהוא מקצה לכל היום‪ ,‬כרש"י‪,‬‬
‫אלא דזהו מ"מ איסור גמור‪ ,‬דמודה בו ר"ש‪ ,‬ולא מצינו שחולק על דין מגו‬
‫דאתקצאי‪.‬‬
‫וכ"נ במיוחס להר"ן )מד‪ (:‬וז"ל‪ ,‬וא"ת ור"ש נמי אית לי' מגו‬
‫דאתקצאי וכו' דמה"ט הוא דאסר כוס קערה ועששית‪ .‬וי"ל דשאני מוכני‬
‫דמתחלה דעתו שיהא המוכני בסיס למעות עד שינטלו‪ ,‬וכל זמן שינטלו או‬
‫יפלו דעתו על המוכני להשתמש בו‪ ,‬ואפשר דאפי' בין השמשות ינטלו משם‬
‫או יפלו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי שפירש שבכוס אסור לר"ש משום מגו דאתקצאי‪ ,‬וכנ"ל‬
‫להר"ח‪ ,‬והוסיף דבבסיס אפשר דינטל בה"ש‪ ,‬ומשמע דאל"כ מודה ר"ש‪.‬‬
‫ובמ"מ איסור גמור לא מהני אפשרות זו‪ ,‬דגם בכוס אפשר שיכבה בבה"ש ע"י‬
‫הרוח‪.‬‬
‫ולפ"ז צ"ל דיש ב' דינים בבסיס‪ ,‬דלר"ש דל"ל מ"מ איסור‪ ,‬יש דין‬
‫מיוחד דבסיס‪ ,‬אשר מה"ט אסור לטלטלו בעוד המעות על המוכני )מד‪,(:‬‬
‫ובעוד השלהבת על הנר )מז‪ ,(.‬אבל בדין המיוחד הזה אין דין מגו דאתקצאי‪.‬‬
‫ולר"י יש דין נוסף דמ"מ איסור‪ ,‬אשר מה"ט י"ל מגו דאתקצאי‪ .‬וכעין זה‬
‫בת"י )מד‪ ,(.‬דתנאי מהני במ"מ איסור ולא בבסיס‪ ,‬הרי שיש בבסיס דין מיוחד‬
‫בנוסף למ"מ איסור‪ ,‬ונ"מ גם לר"י‪ ,‬דלא מהני תנאי‪ ,‬ואסור מדין מ"מ איסור‬
‫כל היום‪ ,‬משום מגו דאיתקצאי‪ .‬ולר"ש מותר בלי תנאי‪ ,‬דלא ס"ל מ"מ‬
‫איסור‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ובמיוחס להר"ן )שם( כתב עוד וז"ל‪ ,‬ואע"ג דסוכה בשמיני אסורה‬
‫לר"ש בכל היום משום מגו דאתקצאי לבה"ש‪ ,‬התם הוא דע"כ מיתסר לי'‬
‫לכולי בה"ש באיסור של חיוב דלא סגי לי' בלא"ה‪ ,‬ובהא הוא דאמרינן מגו‬

‫‪202‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫וכו' וכן בכוס‪ ,‬אבל במידי אחרינא לא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי דחולק על התוס' )מה‪(.‬‬
‫וס"ל דר"ש ס"ל מגו דאתקצאי באיסור של חיוב‪ ,‬כלומר דדינו כמ"מ איסור‬
‫גמור שמודה בו ר"ש‪ ,‬כבכוס‪ ,‬וממילא י"ל מגו דאתקצאי‪.‬‬
‫ולכאורה צ"ע‪ ,‬דבגמ' )שם( אסרו נר שבת משום מ"מ מצוה‪.‬‬
‫ואעפ"כ מותר לר"ש משכבה‪ .‬ולתוס' ניחא‪ ,‬דס"ל דר"ש לא ס"ל מגו‬
‫דאתקצאי‪ ,‬וכמש"ש )מב‪ :‬ד"ה ואין(‪ ,‬דלכן אסר שמן המטפטף מן הנר בהנאה‬
‫רק בשעה שהוא דולק‪ ,‬דזהו זמן מצותו‪ ,‬וא"כ לדידן אסור כל היום‪ ,‬וכמג"א‬
‫)סי' רעט סק"ב(‪ ,‬וכמתה"ש ולבו"ש )שם(‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל למיוחס להר"ן צ"ע‪,‬‬
‫למה אסור רק בשעה שהוא דולק לר"ש‪ ,‬הלא הי' אסור בה"ש באיסור של‬
‫חיוב דלא סגי לי' בלא"ה‪ ,‬וכסוכה בבה"ש דשמיני‪ .‬ואולי י"ל‪ ,‬דהדרך‬
‫להדליק הרבה נרות‪ ,‬ובכל אחד י"ל דסגי לי' בלא"ה‪ ,‬משא"כ בסוכה דיש רק‬
‫אחת‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫ה‪ .‬מוקצה לחצי השבת ובטעות‬
‫גרסינן )כו‪ (:‬בעי מיני' הלל מרבא‪ ,‬יש מוקצה לחצי שבת או אין‬
‫מוקצה לחצי שבת‪ .‬ה"ד אי דאחזי בה"ש‪ ,‬אחזי‪ ,‬אי דלא אחזי לא אחזי‪ .‬לא‬
‫צריכא דאחזי והדר אדחי והדר אחזי‪ ,‬עכ"ל הגמ'‪ .‬ופרש"י )ד"ה ואי(‪ ,‬דאי לא‬
‫אחזי בה"ש ודאי אסורין‪ ,‬דאין כאן הכנה מבעוד יום‪ ,‬ומאן דאית לי' מוקצה‬
‫הכנה מבעוד יום בעי‪ .‬הרי דהגמ' כמאן דאית לי' מוקצה‪ ,‬וכונתו לר"י‪,‬‬
‫דלר"ש‪ ,‬דלית לי' מגו דאיתקצאי )ע"ל סק"ד(‪ ,‬ק"ו דלית לי' מוקצה לחצי‬
‫השבת‪.‬‬
‫וצ"ע‪ ,‬דברש"י )ד"ה היכי( כתב‪ ,‬דסתם מוקצה היינו גרוגרות‬
‫וצימוקים‪ ,‬והרי בגו"צ מודה ר"ש שאסור )מ‪-.‬מ‪ ,(:‬ולמה פרש"י דהסוגיא רק‬
‫כמאן דאית לי' מוקצה‪ .‬ונראה‪ ,‬דבברייתא הוכיחו דיש מוקצה לחצי השבת‬
‫מגו"צ וכן אפרסקין וחבושין‪ .‬ובגמ' )שבת מה‪ (.‬העמידו ברייתא זו כר'‬
‫יהודה‪ ,‬דלר"ש גו"צ אסורים‪ ,‬ולא אפרסקין וחבושין‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪203‬‬

‫ובגמ' דחו הראי' מהברייתא‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא‬
‫חזו‪ ,‬והא"ר כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפי‬
‫הנ"ל מוכח דדין זה‪ ,‬דמוקצה בטעות אינו מוקצה‪ ,‬נאמר גם לר"י דהברייתא‬
‫קאי אליבי'‪.‬‬
‫והנה בירושלמי )פ"א ה"א( איתא דביצה שנולדה ביו"ט כמוקצה‬
‫שיבש ולא ידע‪ ,‬כלומר שלא ידע שמאתמול גמרה לה‪ ,‬ולכן אסור לב"ה דס"ל‬
‫כר' יהודה‪ .‬ובמראה הפנים )שם( הקשה מסוגיין‪ ,‬שמוקצה שיבש ולא ידע‬
‫מותר‪ ,‬ותירץ‪ ,‬דדין מוקצה בטעות תלוי במחלוקת ר"י ור"ש‪ ,‬והירושלמי כר"י‪,‬‬
‫והבבלי כאן כר"ש‪ .‬וצ"ע‪ ,‬דבגמ' )שבת מה‪ (.‬מוכח דהברייתא שעלי' נאמר‬
‫דין זה דמוקצה בטעות מותר אתי כר"י‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דרש"י )ד"ה מותר( כתב וז"ל‪ ,‬דכי אסקי' מעיקרא לא אקציי'‬
‫אלא ליבש‪ ,‬והרי יבש והוכן מבעוד יום‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכונתו‪ ,‬דלפי סוגיין אינו‬
‫מוקצה אא"כ דחיי' בידים‪ ,‬ובדחיי' בטעות אינה דחי'‪ ,‬ולכן אם באמת הי'‬
‫ראוי לפני שבת מותר אף שהבעלים לא ידעו‪ .‬וכן קיי"ל לדינא‪ ,‬דצריך דחיי'‬
‫בידים‪ ,‬וכגון במוקצה מחמת איסור‪ ,‬וכתוס' )קנז‪ .‬ד"ה לבר( ושו"ע )סי' שיח‬
‫ס"ב( ומ"ב )סק"ח(‪ ,‬וכנ"ל )סק"ג(‪.‬‬
‫והנה במ"מ )שבת פ"ב ה"ט( מוכח דלפי ר"י מוקצה אסור אף בלי‬
‫דחיי' בידים‪ ,‬וכנ"ל )שם(‪ .‬ולפ"ז י"ל‪ ,‬דכ"ה שיטת הירושלמי‪ ,‬ולפ"ז צריך‬
‫הכנת הגברא מבעוד יום‪ ,‬ואף כשטעה וחשב שלא הי' יבש‪ ,‬סוף סוף אין הכנה‬
‫חיובית‪ ,‬ולכן אסור‪ .‬אבל להבבלי‪ ,‬דבעינן דחי' בידים‪ ,‬דס"ל דר"י אוסר רק‬
‫בזה‪ ,‬או דקיי"ל כר"י רק בזה ]והגמ' )מה‪ (.‬ר"ל דהברייתא דלא כר"ש שאוסר‬
‫רק בגו"צ‪ ,‬וכשיטת ר"י דאוסר באפרסקין‪ ,‬אבל לא כר"י לגמרי דאוסר אף בלי‬
‫דחיי' בידים[‪ ,‬א"כ מוקצה בטעות מותר‪ ,‬וכפרש"י דדחי' בטעות אינה דחי'‪,‬‬
‫וניחא קושית מראה הפנים הנ"ל‪.‬‬

‫‪204‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫הכנה דרבה‬
‫א‪ .‬בגמר ביצה והנחת עירוב‬
‫גרסינן )ב‪ (:‬אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה‪,‬‬
‫וביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן‪ ,‬ומשום הכנה‪ ,‬וקסבר רבה כל ביצה‬
‫דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה‪ .‬ורבה לטעמי'‪ ,‬דאמר רבה מאי דכתיב‬
‫והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו‪ ,‬חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט‪,‬‬
‫ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט‪ .‬א"ל אביי אלא מעתה יו"ט‬
‫בעלמא תשתרי‪ .‬גזרה משום יו"ט אחר השבת‪ .‬שבת בעלמא תשתרי‪ .‬גזירה‬
‫משום שבת אחר יו"ט‪ ,‬עכ"ל הגמ'‪.‬‬
‫וברש"י פירש וז"ל‪ ,‬ורבה דאסר בהכנה שאינה בידים ממש‪ ,‬לטעמי'‬
‫דאמר רבה בפסחים )מז‪ (:‬ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובשיטה‬
‫מקובצת כתב ג' קושיות על רש"י‪ .‬א'‪ ,‬רבה חזר בו בפסחים‪ .‬ב'‪ ,‬אפילו גמרה‬
‫האידנא נמי ליתסר‪ .‬ג'‪ ,‬ביו"ט גרידא ליתסר משום מוקצה‪.‬‬
‫ותירץ‪ ,‬א'‪ ,‬רבה חזר בו מטעם אחר‪ ,‬ולעולם ס"ל מוקצה דאורייתא‪.‬‬
‫ב'‪ ,‬אה"נ דהי' אסור בנגמרה האידנא‪ ,‬אבל האמת נקט‪ .‬ג'‪ ,‬וז"ל‪ ,‬הכנתה‬
‫שבידי שמים נעשית בחול‪ ,‬וליכא משום נולד דאוכלא דאפרת הוא‪ .‬אבל‬
‫בי"ט שלאחר השבת אסירא מפני שאותה הכנה שבידי שמים נעשית בשבת‬
‫והויא כמאן דליתא שיו"ט צריך הכנה דחול‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ועיי"ש בש"מ‪ ,‬שבגמ' )ערובין לח‪ (:‬דנו בעירב עירובי תחומין‬
‫מיו"ט לשבת מצד הכנה דרבה‪ ,‬לס"ד דסוף היום בע"ש קונה עירוב‪ .‬ותירצו‬
‫דתחלת היום קונה עירוב‪ ,‬ושבת מכינה לעצמה‪ ,‬ומכאן קשה לרש"י‪ ,‬ולפירוש‬
‫הנ"ל לק"מ‪ .‬והנה ז"ל בעה"מ )ב‪ (.‬והלא אתה יכול ללמוד מזאת‪ ,‬שאם היתה‬
‫הכנה זו תלוי' בתורת מוקצה‪ ,‬לא היתה שבת מכינה לעצמה‪ ,‬שאין שבת ולא‬
‫יו"ט מכינים לעצמם שום מוקצה בעולם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולרש"י‪ ,‬שפירש שהכנה‬
‫דרבה משום מוקצה‪ ,‬צ"ע מהא דשבת מכינה לעצמה בערובי תחומין‪ .‬ודברי‬
‫הש"מ‪ ,‬דלהנ"ל לק"מ‪ ,‬צ"ב‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪205‬‬

‫ונראה‪ ,‬דבלא"ה מהגמ' בערובין מוכח דלא כרש"י‪ ,‬שהרי בערובי‬
‫תחומין אין נידון של מוקצה כלל‪ ,‬ומ"מ דנו מצד הכנה דרבה‪ .‬לכ"נ לרש"י‪,‬‬
‫דקושיא אחת מתורצת בחברתה‪ ,‬דהכנה דרבה איננה דין בפ"ע‪ ,‬אלא פרט‬
‫בדין דאורייתא דמוקצה‪ .‬שאם לא הכין כלל‪ ,‬אסור מדאורייתא‪ ,‬שנאמר‬
‫והכינו‪ .‬ורבה מחדש‪ ,‬דהכנה מיו"ט לשבת כמאן דליתא‪ ,‬וכלשון ש"מ הנ"ל‪.‬‬
‫ונמצא שדינו כבלי הכנה כלל שאסור משום מוקצה מדאורייתא‪ .‬ובעירוב‪,‬‬
‫דאין דין מוקצה‪ ,‬אם יו"ט הי' מכין לשבת‪ ,‬וכס"ד דסוף היום קונה עירוב‪ ,‬לא‬
‫מהני‪ ,‬דהכנה מיו"ט לשבת כמאן דליתא‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬וקיי"ל דשבת מכינה לעצמה‬
‫ואין בעית הכנה דרבה‪ ,‬וניחא הכל‪.‬‬
‫והנה בתוד"ה והי' כתבו דבבשול לא שייך בי' הכנה‪ ,‬שאינו מחוסר‬
‫רק תיקון בעלמא‪ ,‬ורק גבי ביצה‪ ,‬שהוא דבר חדש שלא היה בעולם ולא היה‬
‫ראוי מעיקרא‪ ,‬נאמר דין הכנה‪ .‬ולכן בערוב תחומין‪ ,‬שהוא ג"כ דבר חדש‪ ,‬דנו‬
‫מצד הכנה דרבה‪ ,‬שהנחת העירוב מיו"ט לשבת כמאן דליתא ואינו חל‪ .‬ולזה‬
‫תירצו בגמ'‪ ,‬דתחלת היום קונה ערוב ושבת מכינה לעצמה‪ .‬ומכיון שאין שם‬
‫דין מוקצה כלל‪ ,‬לכן שבת מכינה לעצמה‪ ,‬והדמיון לביצה הוא רק בזה שדבר‬
‫חדש הוא‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫והנה דין זה ע"כ דרבנן‪ ,‬דכל דין עירוב תחומין דרבנן‪ ,‬רק כעין‬
‫דאורייתא תקון בדבר חדש‪ ,‬ואם סוף היום קונה עירוב אינו חל‪ .‬אבל בביצה‪,‬‬
‫שמדין מוקצה דאורייתא היא‪ ,‬אין שבת מכינה לעצמה לרש"י‪ ,‬שזהו עיקר דין‬
‫מוקצה‪ ,‬והכנה דרבה הוא פרט נוסף‪ ,‬דהכנה מיו"ט לשבת כמאן דליתא‪,‬‬
‫וכנ"ל‪ .‬וכ"כ בקונטרס הכנה )שבגמ' הלכה ברורה וברור הלכה‪ ,‬סקי"ג(‪.‬‬

‫ב‪ .‬בלידת ביצה‬
‫אתמר )ד‪ (.‬שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה‪ ,‬ור' יוחנן‬
‫אמר נולדה בזה מותרת בזה וכו' בהכנה דרבה קמיפלגי רב אית לי' הכנה‬
‫דרבה‪ ,‬ור' יוחנן לית לי' הכנה דרבה‪ ,‬עכ"ל הגמ'‪.‬‬

‫‪206‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫וז"ל התוס' )שם ד"ה אלא(‪ ,‬ותימה דהא אמרינן כל היכא דמתילדא‬
‫האידנא מאתמול גמרה לה ואם כן כשחל יום טוב לאחר השבת והביצה‬
‫נולדה בשבת היא נגמרת ביום שהוא חול ואם כן מאי הכנה איכא‪ .‬וי"ל דמכל‬
‫מקום כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה‪ .‬ועוד יש‬
‫לומר דכיון דאם נולדה ביו"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי‬
‫היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת אם כן הוי שבת מכין ליום טוב‪ ,‬עכ"ל‬
‫התוס'‪.‬‬
‫והנה לרש"י א"א לומר כתירוץ הראשון דתוס' דלידה הוי הכנה‪,‬‬
‫דא"כ הנולדת בשבת תיאסר מדאורייתא משום מוקצה‪ ,‬ובגמ' )ב‪ (:‬אסרו רק‬
‫מגזירה אטו שבת שאחר יו"ט‪ .‬ומלשון התוס' בתירוץ השני נראה דדין‬
‫דאורייתא הוא‪ ,‬כתירוצם הראשון שהשוו לידה לגמר‪ ,‬ושניהם דאורייתא‪.‬‬
‫אבל הרמב"ן כתב וז"ל‪ ,‬שאין לידה דומה להכנת גמר‪ ,‬שהכנת גמר‬
‫אינה ליומא אלא למחר‪ ,‬ואין יום קדש מכין לחבירו דבר תורה‪ .‬אבל הכנת‬
‫לידה מדין תורה הכנה ליומא היא ומותרת היא ביומה‪ ,‬דשבת מכינה לעצמה‪,‬‬
‫וכן ביו"ט‪ ,‬ואצ"ל למחר בשני שמותרת‪ .‬ולמה אסרו אותה מדבריהם‪ ,‬מפני‬
‫שכבר נאסרה ביומא‪ ,‬ונמצאת הכנתה ליום שני‪ ,‬והוה לי' יו"ט מכין לשבת‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫והנה אף דמסברא נראה כהרמב"ן‪ ,‬דאם הביצה מותרת בשבת איך‬
‫יתכן שאסורה מדאורייתא ביו"ט שלאחרי'‪ ,‬מ"מ מסתימת התוס' נראה שאכן‬
‫אסור מדאורייתא לרב ולרבה‪ .‬וכ"נ ברא"ש )סוף סי' א'( וז"ל‪ ,‬וטעמא משום‬
‫הכנה‪ ,‬שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו‪ .‬הלכך בשבת ויו"ט‬
‫ושני ימים טובים של ר"ה אסור להדליק בלילי יו"ט שיורי פתילה שכבו‬
‫בראשונה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וצ"ע‪ ,‬דבר"ה נימא דיו"ט ראשון מכין לעצמו‪ .‬אע"כ‬
‫דגזה"כ הוא‪ ,‬דאף שהכין לעצמו‪ ,‬מ"מ נאסר ליום הבא – מדאורייתא בשבת‬
‫ויו"ט‪ ,‬ומדרבנן בב' ימי ר"ה‪ .‬וכ"כ בק"נ )סק"ז(‪.‬‬
‫והנה בקונטרס הכנה )הנ"ל‪ ,‬סקנ"ט( הוכיח שהתוס' )ב‪ :‬ד"ה והי'(‬
‫ס"ל כהרמב"ן‪ ,‬מדכתבו דרבה ס"ל הואיל ואי מקלעו אורחין חזי לי' השתא‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪207‬‬

‫נמי חזי לי'‪ ,‬ולכן אין דין הכנה דרבה במבשל מיו"ט לשבת‪ ,‬הרי שאם יו"ט‬
‫מכין לעצמו ע"כ מכין גם לשבת מדאורייתא‪ ,‬וכהרמב"ן‪.‬‬
‫ונראה דאדרבה‪ ,‬ע"כ התוס' דלא כהרמב"ן‪ ,‬דהרמב"ן כ"כ בלי‬
‫סברת הואיל‪ ,‬דדי בראוי ליומו‪ ,‬והתוס' לא ס"ל כן מדהוצרכו להואיל‪ .‬ודין‬
‫מיוחד הוא‪ ,‬דנידון כאילו מכין ליומו‪ ,‬ולא רק שראוי ליומו‪ ,‬ובזה אין דין‬
‫הכנה דרבה‪ .‬אבל בביצה שנולדה בזה י"ל שאסורה בזה מדאורייתא‪ ,‬וכנ"ל‬
‫לתוס' )ד‪ ,(.‬דאף שהיתה ראוי' ליומה‪ ,‬גזה"כ דאסורה בשבת מדין הכנה‬
‫דרבה‪.‬‬

‫ג‪ .‬בבישול מיו"ט לשבת‬
‫והנה לתוס' )ב‪ ,(:‬המחלוקת בגמ' )פסחים מו‪ ,(:‬אם ההיתר‬
‫מדאורייתא בבישול מיו"ט לשבת הוא משום הואיל או צרכי שבת נעשים‬
‫ביו"ט‪ ,‬קאי אאיסור מלאכה‪ ,‬וקושית התוס' קאי אאיסור הכנה‪ ,‬וכמש"כ‬
‫החתם סופר )ב‪ .(:‬ולפ"ז צרכי שבת נעשים ביו"ט ר"ל כתוס' )פסחים מז‪.‬‬
‫ד"ה ואי(‪ ,‬דע"י מצות שבת נעשה כמו אוכל נפש ביו"ט‪ .‬ופי' הנצי"ב )העמק‬
‫שאלה סי' מז סק"א( דר"ל מתוך‪ ,‬שמצות הכנה לשבת היא מצות היום‪.‬‬
‫אבל הרמב"ן )שם( פי' דהמחלוקת בגמ' קאי אדין הכנה דרבה‪,‬‬
‫וצרכי שבת נעשים ביו"ט ר"ל דלא קיי"ל דין הכנה דרבה‪ ,‬וכמש"כ הר"ח‬
‫)שם(‪ .‬וצ"ע‪ ,‬שהרמב"ן )ד‪ (.‬הנ"ל כתב דמדאורייתא כל שראוי ליומו מותר‬
‫למחר גם בלי הואיל‪ ,‬ואילו בגמ' מבואר דמותר רק מדין הואיל‪ .‬ובקונטרס‬
‫הכנה )הנ"ל סקנ"ח( מחלק בהכנה דרבה גופא בין נעשה בידי אדם‪ ,‬דמותר רק‬
‫ע"י הואיל‪ ,‬לנעשה ממילא כביצה‪ ,‬דכל שראוי ליומו מותר מדאורייתא גם בלי‬
‫הואיל‪ .‬אך קשה לחלק בדין הכנה דרבה גופא בין נעשה ע"י אדם לנעשה‬
‫ממילא‪ ,‬והדק"ל‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דלתוס' )ב‪ (:‬קושית הגמ' )פסחים מו‪ ,(:‬שעלי' תירצה הואיל‬
‫או צרכי שבת נעשים ביו"ט‪ ,‬היא מאיסור מלאכה‪ .‬והתוס' הקשו מאיסור‬
‫הכנה‪ ,‬ותירצו הואיל או תקון בעלמא‪ ,‬וכנ"ל בשם החת"ס )ב‪ .(:‬אבל‬

‫‪208‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫להרמב"ן ע"פ הר"ח‪ ,‬שכל קושית הגמ' מהכנה דרבה‪ ,‬צ"ע למה אין איסור‬
‫מלאכה למאן דלית לי' הואיל כמו שלוקה באופה מיו"ט לחול‪.‬‬
‫והנה בבה"ל )רסי' תקכ"ז( צדד דלשיטת הרמב"ם אף למ"ד הואיל‪,‬‬
‫דסבר דאינו לוקה באופה מיו"ט לחול‪ ,‬מ"מ יש איסור דאורייתא‪ .‬וצע"ג‪,‬‬
‫דבגמ' מפורש דהואיל מתיר בישול מיו"ט לשבת מדאורייתא‪ ,‬ואם להרמב"ם‬
‫אסור מדאורייתא‪ ,‬איך מבשלים מיו"ט לשבת‪ .‬ובקרן אורה )שבת כב( הקשה‬
‫כן‪ ,‬ותירץ דהגמ' חזרה בה מהנחתה הקודמת שהואיל מתיר האיסור‬
‫מדאורייתא‪ ,‬משחדשה שצרכי שבת נעשין ביו"ט‪ .‬וצ"ע‪ ,‬שבגמ' אין שום זכר‬
‫לזה‪.‬‬
‫לכן נראה‪ ,‬דבפשוטו האופה מיו"ט לחול לוקה לכו"ע כשאין שייך‬
‫הואיל‪ ,‬כגון בסוף היום‪ ,‬וכמש"כ התוס' )כא‪ .‬ד"ה הואיל(‪ .‬וה"ט‪ ,‬דהיתר‬
‫אוכל נפש לא נאמר כלל אא"כ אופה לצורך יו"ט‪ .‬ולהרמב"ם אינו כן‪ ,‬דהיתר‬
‫אוכל נפש נאמר בסתם ופוטר ממלקות‪ ,‬למ"ד הואיל‪ ,‬גם באופה בסוף היום‪.‬‬
‫וכ"כ בשם מו"ר הגרי"ד זצ"ל )מסורה ח"ח עמ' לב(‪ ,‬דאף אם מאכל זה אינו‬
‫ראוי לאורחים ביו"ט‪ ,‬מ"מ מכיון שמאכל אחר הנעשה לחול ראוי לאורחים‬
‫ביו"ט נידון כמלאכת אוכל נפש בכל ענין ואינו לוקה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬אבל מצינו‬
‫כיו"ב במבשל לנכרים‪ ,‬לכלבים ולגבוה‪ ,‬דיש מיעוט דלכם )כא‪ ,(:‬ויש איסור‬
‫דאורייתא בלי מלקות‪ ,‬וכתוס' )יב‪ .‬ד"ה השוחט(‪ .‬וה"ה באופה מיו"ט לחול‬
‫להרמב"ם‪ ,‬וכבה"ל הנ"ל‪.‬‬
‫ובמכלתא דרשב"י על הפסוק כל מלאכה לא יעשה בהם‪ ,‬אך אשר‬
‫יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם‪ ,‬דרשו וז"ל‪ ,‬יכול יעשה מן היום למחר‪,‬‬
‫ת"ל אשר יאכל לכל נפש יעשה בהם‪ ,‬את שנאכל בהם יעשה‪ ,‬ואת שאינו נאכל‬
‫בהם לא יעשה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והכוונה‪ ,‬דמלת בהם דרישא דקרא‪ ,‬כל מלאכה לא‬
‫יעשה בהם‪ ,‬כאילו נכתבה גם בסיפא‪ ,‬אך אשר יאכל לכל נפש בהם‪ ,‬הוא לבדו‬
‫יעשה לכם‪.‬‬
‫ולפ"ז יש לחלק בין האופה לחול להאופה לשבת למ"ד הואיל‪,‬‬
‫דס"ל דאין מלקות במלאכת אוכל נפש כלל‪ ,‬וכהרמב"ן )ויקרא כג‪:‬ו( דאפי'‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪209‬‬

‫מלאכת הנאה היא‪ ,‬ורק מלאכת עבודה לוקה עלי'‪ .‬ומ"מ באופה מיו"ט לחול‬
‫יש איסור דאורייתא‪ ,‬ממיעוט דבהם‪ ,‬וכמכלתא דרשב"י‪ ,‬שדומה למעוט דלכם‬
‫ולא לכלבים ולנכרים‪ ,‬דאסור מדאורייתא ואין לוקין עליו‪ .‬אבל שבת בכלל‬
‫הימים שכל מלאכה לא יעשה בהם‪ ,‬ולכן א"א למעט האופה מיו"ט לשבת‬
‫מבהם‪ ,‬ולכן אין איסור דאורייתא‪ ,‬אף להרמב"ם דס"ל דבאופה לחול יש‬
‫איסור דאורייתא‪.‬‬
‫ולפ"ז י"ל להר"ח ולהרמב"ן דלמ"ד דלא אמרינן הואיל‪ ,‬לוקין‬
‫מיו"ט לחול‪ ,‬אף דמלאכת הנאה היא‪ ,‬ממיעוט דבהם‪ ,‬וס"ל דאהדרי' לאיסורא‬
‫קמא‪ ,‬וכסברא שדחו התוס' )יב‪ ,.‬הנ"ל(‪ .‬וכ"נ ברשב"א )שם(‪ ,‬דלמ"ד דנדרים‬
‫ונדבות אין קרבין ביו"ט ממיעוט דלכם ולא לגבוה‪ ,‬לוקין‪ ,‬דלא כתוס'‪ ,‬וע"כ‬
‫ס"ל דאהדרא לאיסור קמא‪ .‬וא"כ כל זה לחול‪ ,‬אבל מיו"ט לשבת‪ ,‬דאין‬
‫מיעוט דבהם‪ ,‬דגם שבת בכלל הימים שכל מלאכה לא יעשה בהם‪ ,‬וכנ"ל‬
‫להרמב"ם‪ ,‬אינו לוקה ]אלא שלהרמב"ם חילוק זה בין חול לשבת נאמר למ"ד‬
‫הואיל ולהרמב"ן והר"ח נאמר למ"ד דלא אמרינן הואיל[‪.‬‬
‫ולפ"ז י"ל‪ ,‬דכל זה באופה מיו"ט לשבת‪ ,‬אבל אם אופה מיו"ט‬
‫בע"ש למוצ"ש פשוט דלוקה‪ .‬וא"כ לרבה דאין יו"ט מכין לשבת מדאורייתא‪,‬‬
‫גם באופה ומבשל‪ ,‬א"כ ע"פ דין האופה לשבת נידון כאופה למוצ"ש‪ ,‬דכיון‬
‫דהמאכל אסור באכילה בשבת מדאורייתא מדין הכנה‪ ,‬כביצה‪ ,‬ממילא יש‬
‫איסור דאורייתא גם במעשה האפי' והבישול מע"ש לשבת‪.‬‬
‫ומ"מ למ"ד הואיל מותר‪ ,‬כי נידון כאופה לבו ביום‪ ,‬ומותר מן‬
‫התורה להרמב"ן‪ .‬ולרב חסדא‪ ,‬דלית לי' הואיל‪ ,‬ע"כ צרכי שבת נעשין ביו"ט‪,‬‬
‫כלומר דיו"ט מכין לשבת‪ ,‬וכהר"ח‪ ,‬ומכיון שאין איסור הכנה על המאכל‬
‫ממילא אין איסור מלאכה כשאופה מיו"ט לשבת‪ ,‬כי המיעוט דבהם לא נאמר‬
‫בזה וכנ"ל‪.‬‬
‫וסמך לזה‪ ,‬דכשאין היתר בדיעבד משום הכנה דרבה נוצר איסור‬
‫לכתחילה לעשותו‪ ,‬בגמ' )עירובין לח‪ (:‬הנ"ל‪ ,‬שהנחת עירוב מיו"ט לשבת לא‬

‫‪210‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫מהני מדין הכנה דרבה‪ ,‬וממילא אסור להניח את העירוב‪ ,‬וכרש"י )שם לט‪.‬‬
‫ד"ה לא( ושו"ע )סי' תט"ז ס"ב(‪.‬‬
‫והנה ז"ל רבנו דוד‪ ,‬תלמיד הרמב"ן )פסחים מו‪ ,(:‬הלכך כיון דקיי"ל‬
‫כרבה שאין יו"ט מכין לשבת‪ ,‬דבר ברור הוא שאין צרכי שבת נעשין ביו"ט‪,‬‬
‫וכ"ש הוא‪ ,‬דהשתא אין יו"ט מכין לשבת בהכנה דממילא כגון ביצה שנולדה‪,‬‬
‫כ"ש שאין יו"ט מכין לשבת בהכנה דבידים‪ .‬דליכא למימר שכשם שהותרה‬
‫מלאכה לצורך יו"ט כך הותרה לצורך שבת‪ ,‬דכיון דאמר קרא והכינו את אשר‬
‫יביאו‪ ,‬דדרשי' מיני' אין יו"ט מכין לשבת‪ ,‬תו לית לן למימר דשרא רחמנא‬
‫מלאכה ביו"ט לצורך השבת‪ ,‬שהרי נאסרה המלאכה לצורך שבת מקרא‬
‫דהכנה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכונתו כנ"ל‪ ,‬דכיון דאסור באכילה‪ ,‬ע"כ יש איסור מלאכה‪.‬‬
‫נמצא דלהרמב"ן למ"ד הואיל‪ ,‬דנידון כנעשה ליומו‪ ,‬אין איסור‬
‫הכנה וא"כ אין איסור מלאכה‪ .‬ולמ"ד דלא אמרינן הואיל‪ ,‬יש איסור הכנה‬
‫וא"כ יש איסור מלאכה‪ ,‬אף דראוי ליומו‪ ,‬כל שנעשה לצורך שבת דנידון‬
‫כנעשה למוצ"ש‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל בביצה כל שראוי' ליומה מותרת‪ ,‬דאין כאן‬
‫כונת הגברא להפקיע מהא דראוי ליומו‪.‬‬

‫יום טוב שני של גליות‬
‫גרסינן )ד‪ (:‬איתמר שני ימים טובים של גליות‪ ,‬רב אמר נולדה בזה‬
‫מותרת בזה‪ ,‬ורב אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה‪ .‬לימא קא סבר רב אסי‬
‫קדושה אחת היא‪ ,‬והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחברי'‪ ,‬רב אסי ספוקי‬
‫מספקא לי'‪ ,‬ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא‪.‬‬
‫אמר ר' זירא‪ ,‬כותי' דרב אסי מסתברא‪ ,‬דהאידנא ידעינן בקביעא‬
‫דירחא וקא עבדינן תרי יומי‪ .‬אמר אביי כותי' דרב מסתברא‪ ,‬דתנן בראשונה‬
‫היו משיאין משואות‪ ,‬משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין‪ ,‬ואילו‬
‫בטלו כותים עבדינן חד יומא‪ ,‬והיכא דמטו שליחים עבדינן חד יומא‪ ,‬והשתא‬
‫דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי‪ ,‬משום דשלחו מתם‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪211‬‬

‫הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם‪ ,‬זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי‪,‬‬
‫עכ"ל הגמ'‪.‬‬

‫א‪ .‬ידיעה בקביעא דירחא בזמן שקדשו ע"פ הראיי'‬
‫והנה פשוט שבזמן רב ורב אסי קדשו את החודש ע"פ הראיי'‪.‬‬
‫וברמב"ם )הל' קידוש החודש פ"ה ה"ג( מבואר ]וכן מוכח בגמ' )ר"ה כא‪(.‬‬
‫דרבא התענה ב' ימים ביו"כ מספק‪ ,‬וזה א"א בחשבון‪ [.‬שעד ימי אביי ורבא‬
‫על קביעת א"י היו סומכין‪.‬‬
‫והקשה במנחת חינוך )סי' ש"א( דמאי מהני בקיאותו דרב אסי‬
‫להבדיל‪ ,‬וכפרש"י דקסבר קים לן בקביעא דירחא‪ ,‬הלא קדשו ע"פ הראיי'‪.‬‬
‫ובחזון איש )סי' ק"ל סק"ב( תירץ ע"פ שיטת הרמב"ם )שם ה"א וב'(‬
‫דקביעות ע"פ חשבון הלכה למשה מסיני כשאין סנהדרין בעולם‪ ,‬ומקורו‬
‫בגמ' )ר"ה כ‪ (:‬אמר שמואל יכילנא לתקוני לכולה גולה‪ ,‬וכפירוש הר"ח‬
‫)שם(‪ ,‬וז"ל יש בי כח לחשוב חשבון השנים ולתקן איזו שנה צריכה עיבור וכן‬
‫בחדשים איזה חודש צריך להתעבר עד ביאת הגואל ויתישב הסנהדרין‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והוסיף החזו"א‪ ,‬דכמו דיכול לתקן כן בעד הדורות שלא יהי'‬
‫סנהדרין‪ ,‬כן יכול לתקן גם בדור שיש סנהדרין‪ ,‬בעד המקומות שלא הגיעו‬
‫השלוחין אליהן לפני פסח וסוכות‪ ,‬וזהו סוד העיבור )בגמ' שם‪ ,‬ועיי"ש בחי'‬
‫הגרי"ז(‪.‬‬
‫ועפ"ז תירץ החזו"א וז"ל‪ ,‬ולפ"ז מבואר הסוגיא‪ ,‬שהראשונים עוד‬
‫לא הי' להם חשבון בזה‪ ,‬אלא היו מסורין להן עד שבא"י שהיו מקדשין ע"פ‬
‫ראי'‪ ,‬והיו עושין ב' ימים מספק‪ .‬אבל אח"כ ישבו ב"ד וקדשו להן את חדשי‬
‫בני הגולה ע"פ חשבון שתקנו להן‪ .‬ומה"ת אין להם לעשות רק את יום היו"ט‬
‫ע"פ חשבונם‪ ,‬אלא משום אבותיהם שעשו ב' ימים וכדמסקינן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וע"פ זה פירש הגמ' )שם כא‪ (.‬שלוי ידע שבני בבל אוכלים ביום‬
‫כיפור‪ ,‬כי הב"ד שבא"י עיברו את חודש אלול‪ ,‬ואם היה מעיד שקדשוהו ביום‬
‫ל"א‪ ,‬היו מתענים‪ ,‬אבל כיון שלא שמעו‪ ,‬אכלו‪.‬‬

‫‪212‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫והקשו בתוד"ה לוי‪ ,‬וז"ל וא"ת והיאך יניחם לאכול ויש כאן ודאי‬
‫איסור כרת דאורייתא‪ ,‬וי"ל אתם אפי' מוטעין‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וקשה‪ ,‬דזה נאמר בבי"ד‬
‫שבא"י‪ ,‬וכאן טעו בבבל‪ .‬ופירש החזו"א‪ ,‬דאם שמעו קביעות דא"י‪ ,‬נגררים‬
‫אחר בית הועד‪ .‬אבל כל זמן שלא שמעו‪ ,‬רשאין לקבוע חדשים ומועדים ע"פ‬
‫חשבון‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬וא"כ אין איסור כלל‪ ,‬שיש הל"מ דנקבע ע"פ חשבון‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫והנה כוון מרן החזו"א לדברי היסוד עולם )תלמיד הרא"ש(‪,‬‬
‫שהובאו בתורה שלימה )כרך יג עמ' קכד‪-‬ה(‪ ,‬שמסורת וקבלה בידם מהר סיני‪,‬‬
‫ואלו שלא הגיעו שלוחין אליהן סומכין על זה‪ ,‬ואם יש שום אדם מא"י ויעיד‬
‫על היום שקדשו ב"ד את החדש‪ ,‬היו מקבלים ממנו וקובעים יו"כ וסוכות על‬
‫פיו‪ ,‬ופירש כן הגמ' דלוי הנ"ל‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬להיסוד עולם החשבון מסורה מסיני‪ ,‬וכנראה סמכו עליו גם‬
‫בזמן התנאים‪ ,‬משבטלו המשואות‪ ,‬אבל להחזו"א‪ ,‬הראשונים לא הי' להם‬
‫חשבון זה‪ ,‬ולכאורה י"ל התנאים‪ ,‬דהרי בתחלת ימי האמוראים‪ ,‬שמואל ולוי‪,‬‬
‫כבר ידעו החשבון‪ .‬ולפ"ז ניחא קושית המנ"ח הנ"ל‪ ,‬שהקשה החזו"א‬
‫)סק"א(‪ ,‬דמאי מהני בקיאותו דר"א‪ ,‬דהרי בני חו"ל סומכין על החשבון‬
‫מתחילת ימי האמוראים‪.‬‬
‫ובחדושי הרא"ה נזהר מקושית המנ"ח הנ"ל‪ ,‬ופירש דרב אסי הבדיל‬
‫רק כשידע בודאי שיום הא' הי' יו"ט בא"י‪ ,‬וכנראה מתרמי דידע‪ ,‬אף‬
‫שבדוכתי' לא מטו שלוחי ב"ד ולהכי עבדי ב' ימים‪ ,‬כשהשליח מהר יותר‬
‫מהרגלו‪ .‬ולפ"ז לא סמיך ר"א על בקיאותו‪ ,‬אלא מיירי כשנודע לו בודאי‪.‬‬
‫וז"ל רש"י )ד"ה והא(‪ ,‬ומברך ומבדיל בין קודש לחול‪ ,‬דקסבר קים‬
‫לן בקביעא דירחא‪ ,‬ויו"ט שני חול גמור הוא‪ ,‬משום מנהג אבותינו‪ ,‬שלא ידעו‬
‫בקביעת החדש כמונו ועשאום מספק מאליהם‪ ,‬אנחנו עושין אותם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ומלשונו נראה‪ ,‬דלא כחזו"א ודלא כרא"ה אלא דסומכין על הרוב שקדשו ע"פ‬
‫הראי' ביום שיש לקדש בו ע"פ חשבון‪ .‬ולפ"ז נראה דלמ"ד שתי קדושות‪ ,‬מי‬
‫שידע בקביעת החדש קיים רק יום א' בחו"ל‪ ,‬ולכן ברך ר"א המבדיל בין קדש‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪213‬‬

‫לחול‪ .‬וקיים יום שני רק כי נסתפק דאולי קדושה אחת הן‪ .‬ולכאורה גם‬
‫להחזו"א הדין כן‪.‬‬
‫אבל הרא"ה ס"ל דלא סמכו על הרוב או על החשבון‪ ,‬ובודאי קיים‬
‫ב' ימים‪ ,‬אף כשמתרמי שנודע לו שיום א' הוא יו"ט בא"י‪ .‬ולכן הרא"ה‪,‬‬
‫לשטתו‪ ,‬כתב שמברך המבדיל בין קדש לקדש‪ ,‬דאף לצד ב' קדושות קיים‬
‫יו"ט שני‪ ,‬ומבדיל כי דינו קל מיו"ט ראשון לכמה דברים‪ ,‬כגון מת )ו‪ (.‬ורפואה‬
‫)כב‪.(.‬‬
‫והנה בגמ' פסחים )נא‪-:‬נב‪ ,(.‬א"ל רב ספרא לר' אבא‪ ,‬כגון אנן‬
‫דידעינן בקביעא דירחא‪ ,‬בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת‪ ,‬פרש"י‬
‫וז"ל‪ ,‬מלאכה ביו"ט שני הואיל ונהגו בו איסור לא אשנה לעיניהם את המנהג‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬הרי דמי שבקי בקיבעא דירחא מקיים רק יום אחד כשאין חשש‬
‫מחלוקת‪ ,‬כגון במדבר ובצינעא‪ .‬וכ"כ התוס' )סוכה מג‪ .‬ד"ה לא( בשם רש"י‬
‫בפסחים דהבקי בסוד העיבור עושה רק יום אחד‪ .‬ובערול"נ )שם( הקשה דלא‬
‫מצא כן ברש"י‪ .‬ולכאורה לק"מ‪ ,‬דמסתימת רש"י מוכח דהיודע בקבעא‬
‫דירחא עושה רק יום אחד‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫והתוס' )שם( פירשו דהגמ' מיירי בדר במקום דמטו שלוחי תשרי‪,‬‬
‫ואזיל בניסן היכא דמטו שלומי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי‪ ,‬דגזרו ניסן אטו‬
‫תשרי‪ ,‬וכגמ' )ר"ה נא‪ .(:‬וכונתם‪ ,‬דיודע ע"י השלוחין שהגיעו בניסן‪ .‬ומיירי‬
‫בדעתו לחזור‪ ,‬כלומר לא"י‪ .‬ובזה הוא דמותר במדבר‪ .‬אבל בן חו"ל עושה ב'‬
‫ימים מדינא אף במדבר‪ ,‬ודלא כרש"י‪.‬‬
‫עכ"פ נראה דרש"י לשיטתו‪ ,‬דסומכין על הרוב‪ ,‬למ"ד ב' קדושות‪,‬‬
‫ומבדיל בין קדש לחול‪ ,‬ומקיים רק יום אחד בצינעא ובמדבר‪ .‬והתוס' ס"ל‬
‫כהרא"ה‪ ,‬דאין סומכין על הרוב‪ ,‬וכשמתרמי שיודע‪ ,‬ע"י שליח מהיר‪ ,‬או ע"י‬
‫ששלוחי ניסן הגיעו‪ ,‬עושה ב' ימים מדינא ומבדיל ביניהם‪ .‬ורק בן א"י‬
‫שנמצא שם מותר במדבר ואסור בישוב רק מפני המחלוקת‪.‬‬

‫‪214‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫ב‪ .‬ראית ר' זירא‬
‫עוד הקשה המנ"ח שם‪ ,‬דמאי ראי' מביא ר' זירא דהם קדושה אחת‪,‬‬
‫הלא גם בימי רב אסי ידעינן בקביעא דירחא‪ ,‬ומ"מ אפשר שב' קדושות הן‪,‬‬
‫וכשיטת רב וכספקו של רב אסי עצמו‪ ,‬וה"נ בימי ר' זירא י"ל דהאידנא עבדינן‬
‫תרי יומי‪ ,‬אף דידעינן בקביעא דירחא‪ ,‬ולעולם ב' קדושות הן‪.‬‬
‫והנחת קושיתו‪ ,‬דהאידנא ר"ל בזמן ר' זירא בניגוד לזמן רב ורב‬
‫אסי‪ ,‬ועל זה הקשה דלא נשתנה כלום ביניהם‪ .‬ובחזו"א )הנ"ל( נראה שחולק‬
‫על עיקר ההנחה‪ ,‬וס"ל שהראשונים שלא הי' להם חשבון כונתו לתנאים‪,‬‬
‫ובזמן האמוראים הי' להם חשבון‪ .‬ולכן לרב מי שידע החשבון עשה רק יום‬
‫א' ע"פ חשבון זה‪ .‬ור' זירא מוכיח מהא שבזמנו הכל עשו ב' ימים דקיי"ל‬
‫כרב אסי )עכ"פ מספק(‪.‬‬
‫והרא"ה פירש‪ ,‬דר' זירא אחר התקנה של הלל השני‪ ,‬שתקן חשבון‬
‫שבידינו‪,‬ואין ספק בכל גבולי ישראל‪ ,‬ואפ"ה עבדינן תרי יומי‪ ,‬אלמא תקנה‬
‫קבועה היא‪ ,‬וב' ימים אלו קדושה אחת הן‪ ,‬עכ"ד‪ .‬ואזיל לשיטתו‪ ,‬שבימי רב‬
‫ורב אסי לא ידעו החשבון‪ ,‬ורב אסי הבדיל רק כשמתרמי שליח‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫והוכיח ר' זירא‪ ,‬שאם כרב‪ ,‬שעשו ב' ימים רק מספק‪ ,‬א"כ כשנתבטל הספק‬
‫בימי הלל הי' להם לעשות רק יום אחד‪ .‬ומדעשו ב' ימים ש"מ דיש תקנה‬
‫קבועה‪ ,‬וקדושה אחת הן‪ ,‬וכרב אסי‪.‬‬
‫עכ"פ הרא"ה כנראה ס"ל כהנחת המנ"ח‪ ,‬דראית ר' זירא היא‬
‫מתקופה אחת לחברתה‪ ,‬כל' מזמן קדוש ע"פ חשבון לזמן קדוש ע"פ הראי'‪.‬‬
‫וראיתי בספר יו"ט שני כהלכתו )מהד' תשנ"ח עמ' תנא( שהקשה על הרא"ה‪,‬‬
‫דאיך הוכיח מזמן החשבון לזמן הראי'‪ ,‬ודלא כמנ"ח )ואולי החזו"א ס"ל כן(‪.‬‬
‫ותירץ דאה"נ‪ ,‬דאינו ראי'‪ ,‬והרא"ה ל"ג מסתברא‪,‬ור' זירא אמר רק דנוהגים‬
‫בזמנו‪ ,‬ע"פ חשבון‪ ,‬כשיטת רב אסי בזמן הראי'‪ .‬וצ"ע‪ ,‬דנימא דעשו בימי ר'‬
‫זירא ב' ימים מספק‪ .‬וצ"ל דבזמן החשבון אין ספק‪ ,‬ודו"ק ויותר נראה דס"ל‬
‫כהמנ"ח‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪215‬‬

‫ונראה‪ ,‬שלפי הנחת המנ"ח‪ ,‬שע"כ אירע שינוי בין תקופת ר"א‬
‫לתקופת ר"ז‪ ,‬ודלא כדנראה בחזו"א‪ ,‬יש לפרש השינוי דלא כהרא"ה שר"ז‬
‫הוכיח מהזמן שאחר תקנת הלל‪ .‬דבחזו"א )סק"ב( הוכיח יסודו‪ ,‬שיש קדוש‬
‫ע"פ חשבון גם בזמן הראי'‪ ,‬מלשון שמואל )ר"ה כ‪ ,(:‬יכילנא לתקוני לכולה‬
‫גולה‪ .‬אבל י"ל‪ ,‬דאף דיכול הי' שמואל לעשות כן‪ ,‬מ"מ לא עשה כן באמת‪,‬‬
‫וכדנראה מלשון יכילנא‪ .‬וא"כ י"ל דבימי ר' זירא כבר עשו כן‪ ,‬וזהו האידנא‬
‫בלשונו‪ .‬ומאז לא הי' ספק‪ ,‬ואעפ"כ עשו ב' ימים‪ ,‬ומוכח דקדושה אחת הן‪.‬‬
‫וכמש"כ הרא"ה ]אמנם לפ"ז א"א לומר כפירושו )סק"ג( בדברי לוי‪ ,‬שהי'‬
‫בזמן שמואל ורב ור"א[‪.‬‬
‫עוי"ל‪ ,‬דהרמב"ן )סהמ"צ מ"ע קנג( חולק על עיקר היסוד דהל"מ‬
‫דקדוש ע"פ חשבון‪ .‬ופירש דהלל השני קדש לדורות בב"ד‪ ,‬וכ"כ הרא"ה‬
‫תלמידו‪ .‬ומ"מ י"ל דרשאים לסמוך על החשבון שרובא דרובא שאין נוטים‬
‫בבית הועד שבא"י מהחשבון‪ .‬ולרש"י ר"א בעצמו סמך על זה‪.‬‬
‫אך בחת"ס צדד‪ ,‬שבימי ר"א לא היו בקיאין בחשבון )וי"ל דר"א‬
‫איתרמי לו שליח‪ ,‬וכרא"ה(‪ .‬אבל בימי ר"ז רבו יודעי העתים‪ ,‬ורשאים לסמוך‬
‫על החשבון‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ומדעשו ב' ימים ש"מ דקדושה אחת הן מתקנת חז"ל‪.‬‬
‫עוי"ל‪ ,‬דבירושלמי )ערובין פ"ג ה"ט( נראה שעוד לפני שתקן הלל‬
‫קדוש לדורות‪ ,‬ע"פ שקדש הוא ובית דינו או מהל"מ‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬כבר תקנו שבבית‬
‫הועד יקדשו כל חדש בזמנו ע"פ חשבון בלי עדי ראית הלבנה‪ .‬וכ"כ בס'‬
‫דורות הראשונים )ח"ב עמ' ‪ ,(396‬ושתקנת הלל היתה לאחר חתימת‬
‫הירושלמי‪ .‬ולרא"ה צ"ל דר' זירא האריך ימים עד לאחר תקנת הלל )עיי"ש‬
‫עמ' ‪ .(390‬אבל להנ"ל י"ל דהאידנא ר"ל לאחר תקנת הירושלמי‪ ,‬דכבר מאז‬
‫אין שום ספק ליודעים בקביעא דירחא‪ ,‬ומדעשו ב' ימים ש"מ דקדושה אחת‬
‫הן‪.‬‬

‫‪216‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫ג‪ .‬דחיית הראי'‬
‫והנה בגמ' דחו ראית ר' זירא‪ ,‬דעבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם‬
‫הזהרו במנהג אבותיכם בידכם‪ ,‬זמנין דגזרי המלכות גזירה ואתי לאקלקולי‪.‬‬
‫ומהמשך הגמ' נראה דאביי‪ ,‬שהוכח כרב‪ ,‬הוא שדחה ראית ר' זירא‪ .‬ולהרא"ה‬
‫אאל"כ‪ ,‬דאביי נפטר לפני תקנת הלל )דוה"ר שם עמ' ‪ ,(396‬וצ"ל דסתמא‬
‫דגמ' הוא‪ .‬וכ"נ בריטב"א )ר"ה יח‪ (.‬שכתב כהרא"ה רבו‪ ,‬דהאידנא ר"ל לאחר‬
‫תקנת הלל‪ ,‬וכתב דחיית הגמ' בלשון אמרינן‪ ,‬והשיבו‪ ,‬דהיינו סתמא דגמ'‪,‬‬
‫ולא דברי אביי‪ .‬וגם ברא"ה‪ ,‬והשתא מ"ט עבדי תרי יומי קטע חדש הוא‪,‬‬
‫ואינו בכלל אמר אביי‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫אכן לפי' דוה"ר )הנ"ל( ע"פ הירושלמי י"ל דבדברי אביי הן‪ ,‬וקאי‬
‫על השינוי שנעשה בימי הירושלמי‪ ,‬דאז שלחו מתם שלא לשנות מנהג‬
‫אבותיהם‪ ,‬וכלשון הירושלמי )שם(‪ ,‬וגם לשאר הפירושים הנ"ל י"ל דדברי‬
‫אביי הן‪.‬‬
‫וגדר דחיית הגמ'‪ ,‬פי' הריטב"א )שם(‪ ,‬דנהי' כאילו אין אנו יודעין‬
‫כלום‪ ,‬וז"ש בגמ' )סוכה מג‪ ,(.‬דלא ידעינן בקביעא דירחא‪ ,‬כל' אפילו בזה"ז‪,‬‬
‫]ודלא כש"מ )ד‪ (:‬שפירש הגמ' )שם( דוקא קודם תקנת הלל[‪ ,‬כל' שאנו‬
‫כאילו אין אנו יודעין כלל‪ .‬נמצא שאינו מנהג בלבד‪ ,‬אלא חיוב כבתחילה‪,‬‬
‫עכ"ד‪.‬‬
‫ובתוס' )שם( כתבו וז"ל‪ ,‬לא ידעינן בקביעא דירחא‪ ,‬לאו משום דלא‬
‫ידעינן‪ ,‬דהא אמרינן בריש ביצה דהאידנא ידעינן אלא עבוד רבנן כאילו לא‬
‫ידעינן‪ ,‬משום גזירה דהתם דזמנין גזרו גזירה ואתי לקלקולי‪ .‬ובפסחים )נא‪(:‬‬
‫דא"ל רב ספרא כגון אנא דידענא בקביעא דירחא בישוב לא עבידנא במדבר‬
‫מאי‪ ,‬לא כמו שפי' בקונטרס שהי' בקי בסוד העבוד‪ ,‬דמ"מ אסור כדפרישית‪,‬‬
‫אלא מפרש ר"ת וכו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וע"ל )סק"א(‪ ,‬דלר"ת הי' בן א"י‪ ,‬ומסתימת‬
‫רש"י הי' בן חו"ל‪ ,‬וניחא קושית הערול"נ‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪217‬‬

‫והקשה באבני נזר )סי' תנא סקי"ט( וז"ל‪ ,‬ואינו מובן‪ ,‬דזה הוא‬
‫לאחר שפסק קדוש ב"ד וסמכינן על החשבון‪ .‬אבל רב ספרא הא הי' בזמן‬
‫שמקדשין ע"פ הראיי'‪ .‬וצ"ל דס"ל לתוס'‪ ,‬שאם לא הי' המנהג תחילה שאף‬
‫אותם שיודעין יעשו שני ימים‪ ,‬לא הי' שייך שיחזיקו במנהגם הראשון כיון‬
‫שעכשיו יודעין‪ .‬א"ו תחלה אף היודעין עשו שני ימים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והמתבאר מתוס' והריטב"א‪ ,‬שגדר שלחו מתם הוא‪ ,‬שנעשה את‬
‫עצמנו כאילו אין אנו יודעין‪ ,‬ואין להקל ע"פ ידיעתנו‪ .‬ומאידך‪ ,‬אין להחמיר‬
‫יותר ממי שידע לפני תקנת הלל‪ ,‬וע"כ גם היודע עשה שני ימים‪ ,‬וכשיטת‬
‫הרא"ה‪ .‬ומלשון האבנ"ז נראה דכל זה ממנהג‪ ,‬וכלשון סוגין דמנהג‬
‫אבותיכם‪ ,‬וכתוס' )שם מד‪ :‬ד"ה כאן(‪ ,‬שנתקשו למה מברכין ביו"ט שני ולא‬
‫בערבה‪ .‬ואילו להריטב"א לק"מ‪ ,‬ומש"ש‪ ,‬דיו"ט שני תקנה וערבה מנהג‪,‬‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫והנה מהר"ם שי"ף כתב דע"כ לא ידע ר' זירא הא דשלחו מתם‬
‫משום מנהג אותיכם‪ ,‬דאל"כ מאי קדייק‪ .‬ולכאורה זה דוחק‪ .‬וי"ל דלר' זירא‬
‫א"א שנעשה את עצמנו כאינם יודעים‪ ,‬דהרי אין לנו להחמיר יותר מבתחילה‪,‬‬
‫וכסברת האבנ"ז‪ .‬והרי במציאות אנחנו יודעים בקביעא דירחא‪ .‬ומכיון‬
‫שאנחנו יודעין‪ ,‬ואעפ"כ עושין ב' ימים‪ ,‬ע"כ קדושה אחת הן‪ .‬ומדאין לנו‬
‫להחמיר יותר מבתחילה‪ ,‬ע"כ גם בתחלה קדושה אחת הן‪ ,‬וכרב אסי‪.‬‬
‫ולתוס'‪ ,‬שפירשו הגמ' כרב דקיי"ל כוותי'‪ ,‬צל"ח‪ ,‬דאמנם א"א‬
‫שהיודע בקביעא דירחא בתחלה עשה יום א' ועכשיו עושה ב'‪ ,‬וכהאבנ"ז‪,‬‬
‫דאין לנו להחמיר יותר מבתחלה‪ .‬אבל אם בתחלה גם היודע עשה ב' ימים‪,‬‬
‫מפני שקדשו ע"פ הראי' ]כ"נ‪ ,‬ודלא כהאבנ"ז שפירש דגזרו שמא לא ידעו‬
‫החשבון‪ ,‬ע"י גזירת המלכות‪ ,‬דל"מ גזירה זו בתקופת הראי'[‪ ,‬ונמצא דאינו‬
‫יודע בודאי מתי ר"ח‪ ,‬א"כ כשאנו עושין את עצמנו כאינם יודעים‪ ,‬אין זה‬
‫חומרא יותר מתחלה‪ ,‬אלא המשכת מצב דתחלה אף כשנשתנה המציאות‬
‫וקובעים ע"פ חשבון‪ .‬וא"כ י"ל דב' קדושות הן בזמן החשבון כבזמן הראיי'‪.‬‬

‫‪218‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫ורש"י חולק על עיקר יסוד האבנ"ז לתוס'‪ ,‬וס"ל דזמן החשבון חמור‬
‫יותר מזמן הראי'‪ ,‬שבזמן הראי' היודע את החשבון סמך על הרוב שהב"ד‬
‫קדשו בזמן שראוי ע"פ החשבון‪ ,‬ומי שלא ידע עשה שני ימים מספק כב'‬
‫קדושות לרב‪ .‬אבל בזמן הזה‪ ,‬שכולנו יודעין החשבון‪ ,‬גזרו שנעשה את‬
‫עצמנו כאינם יודעין משום חשש גזירת המלכות‪ ,‬ועושין ב' ימים בב' קדושות‬
‫מספק‪ ,‬וכרב‪.‬‬
‫וכיסוד הזה‪ ,‬דזמן הזה חמיר יותר מבזמן הראי'‪ ,‬כתב בספר החינוך‬
‫)שם(‪ ,‬וז"ל אמרו מן המפרשים שלא נאמר עכשיו בשני ימים טובים של גליות‬
‫נולדה בזה מותרת בזה‪ ,‬דבזמן שהי' הדבר ספק היו אומרים כן‪ .‬אבל עכשיו‬
‫מכיון שמתקנת חכמים הוא‪ ,‬ולא מתורת ספק כלל‪ ,‬לא נאמר כן‪ ,‬אלא דינם‬
‫כקדושה אחת‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אך עיי"ש די"ח וז"ל‪ ,‬דמחמת הספק הראשון תקנום‬
‫חז"ל‪ ,‬ולא נחמיר בהם יותר מבראשונה‪ .‬ועוד דכי אתמר בגמ' נולדה בזה‬
‫מותרת בזה כבר הי' בטל הקבוע ע"פ הראי'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכונתו‪ ,‬ששלחו מתם הי'‬
‫אחר תקנת הלל‪ ,‬וכהרא"ה‪ .‬ולשיטה א' צ"ל‪ ,‬דלא כהרא"ה‪ ,‬דשלחו מתם הי'‬
‫לפני הלל‪ ,‬ועדיין הי' מקום ספק‪ .‬ולאחר הלל‪ ,‬שאין ספק‪ ,‬החמירו יותר‬
‫מבראשונה‪ ,‬לדון ב' הימים כקדושה אחת‪.‬‬

‫ד‪ .‬ראית אביי‬
‫עוד הקשה המנ"ח שם‪ ,‬אראית אביי וז"ל‪ ,‬ומה זה ראי' לרב‪ ,‬דודאי‬
‫במקומות שהשלוחים מגיעין עושים יום אחד ועליהם לא היתה תקנה כלל‪ ,‬או‬
‫כל זמן שהיו משיאין משואות שהיו כולי עלמא יודעין‪ .‬וגם רב אסי מודה‬
‫דבא"י במקום שהיו השלוחים מגיעין לא היו עושין אלא יום אחד‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן‬
‫הקשה המהר"ם וז"ל‪ ,‬מאי מייתי ראי' מזה‪ ,‬הא מ"מ יכולין לומר דכל היכא‬
‫דלא מטו שלוחים הטילו עליהם חכמים חק קבוע שיהיו עושים לעולם ב'‬
‫ימים וקדושה אחת הן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ותירץ וז"ל‪ ,‬ונראה דה"פ‪ ,‬דאפילו בזמן הכותים דעבדי ברחוקים ב'‬
‫ימים אין כל השנים שוין‪ ,‬דהא השלוחים לא הגיעו בכל השנים לכל המקומות‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪219‬‬

‫במרחק אחד בשוה‪ .‬אלא הי' בנמצא איזה מקום שלא הגיעו השלוחים לשם‬
‫בשנה זו‪ ,‬והיו צריכים בני אותו המקום לעשות ב' ימים בשנה זו‪ .‬ובשנה‬
‫אחרת הגיעו שם שלוחים ואז לא עשו כ"א יום אחד‪ .‬א"כ ש"מ שלא הי'‬
‫הענין דבר קבוע‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה פירוש זה נאמר לשיטת רש"י‪ ,‬דמי שיודע‪ ,‬ע"י הרוב דקביעא‬
‫דירחא וק"ו ע"י שליח מהיר‪ ,‬מתי קדשו את החדש‪ ,‬עושה רק יום אחד‪ .‬אבל‬
‫להרא"ה )הנ"ל סק"א(‪ ,‬דאף כשאתרמי ששליח הגיע דבקדם‪ ,‬מ"מ כיון שאינו‬
‫מגיע שם בכל שנה עושה ב' ימים‪ ,‬אאל"כ‪ ,‬והדק"ל‪.‬‬
‫וז"ל הרש"ש‪ ,‬פי' ואילו הי' תקנה קבועה לדורות דאפי' ירבו בהם‬
‫חכמים יודעי העתים ה"ל לתקוני אפי' במקום דמטו השלוחים‪ ,‬דילמא יארע‬
‫איזו סבה דע"י לא יגיעו שלוחים לשם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וצ"ב‪ .‬ואולי ר"ל דתקנה‬
‫קבועה היא רק תקנה הנוהגת בכל מקום‪ .‬ואם אין יו"ט שני בא"י‪ ,‬ע"כ אינו‬
‫תקנה קבועה אלא דנוהגין כן כל שיש ספיקא דיומא‪ ,‬וע"כ הוי שתי קדושות‪,‬‬
‫וכרב‪ .‬וכ"כ החת"ס ע"פ תוס' )ו‪ .‬ד"ה והאידנא(‪ ,‬דמים מגולים אינו תקנה‬
‫קבועה‪ ,‬דמעולם לא הי' נוהג במקום שאין נחשים‪ ,‬וה"ה יו"ט שני אם אינו‬
‫נוהג בא"י‪.‬‬
‫והנה בגמ' לא נתבאר איך דוחה רב אסי את ראית אביי‪ .‬ונראה‬
‫דלרש"י ומהר"ם ר"א חולק בזה גופא וס"ל דמי שיודע מתי ב"ד קדש את‬
‫החדש עושה ב' ימים‪ ,‬וכשיטת הרא"ה‪ .‬ולהרא"ה והרש"ש ר"א ס"ל דהוי חק‬
‫קבוע בחו"ל‪ ,‬אף דאינו נוהג בא"י‪ .‬ואינו דומה למים מגולים‪ ,‬דשם חילוק‬
‫המקומות תלוי במציאות‪ ,‬ומדלא גזרו במקום שאין נחשים‪ ,‬ע"כ אינו תקנה‬
‫בלא פלוג‪ ,‬אלא גזירה רק כששיך הטעם‪ .‬אבל כאן החילוק בין א"י לחו"ל‬
‫הוא ע"פ דין‪ ,‬וא"כ י"ל דהוי תקנה קבועה בחו"ל‪.‬‬
‫והנה למאי דקיי"ל כרב י"ל‪ ,‬דבאמת אין שום חילוק בעצם בין א"י‬
‫לחו"ל‪ ,‬ותלוי רק במציאות במקום שהשלוחין מגיעין‪ ,‬וכמש"כ הרמב"ם‬
‫)קה"ח פ"ה הי"א(‪ ,‬וא"כ קיי"ל כראית אביי‪ ,‬דאינו לא פלוג‪ ,‬מדאינו נוהג‬
‫במקום שהשלוחין מגיעים‪ ,‬וכהרש"ש וחת"ס‪ .‬אבל הריטב"א )ר"ה שם(‬

‫‪220‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫חולק על הרמב"ם‪ ,‬וס"ל דיש לנו לילך אחר הרוב‪ ,‬וברוב חו"ל לא מגיעים‬
‫שלוחים‪ ,‬ולכן עושים ב' ימים בכל חו"ל‪ .‬וברוב א"י הגיעו שלוחין‪ ,‬ועושים‬
‫יום א' בכל א"י‪.‬‬
‫ולהריטב"א י"ל דקיי"ל כרב‪ ,‬אף שאין ראית אביי קיימת‪ ,‬דבחילוק‬
‫ע"פ דין‪ ,‬כבין א"י לחו"ל‪ ,‬י"ל דהוי תקנה קבועה בחו"ל אף שאינו נוהג בא"י‪.‬‬
‫עוי"ל‪ ,‬דגם להריטב"א תלוי במציאות דהרוב‪ ,‬וזוהי ראית אביי‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ולרב‬
‫אסי צ"ל דאף דבעצם תלוי במציאות‪ ,‬כל שלמעשה החילוק הוא בין א"י‬
‫לחו"ל‪ ,‬ע"פ דין י"ל דתקנה קבועה היא בחו"ל‪ .‬עוי"ל דאביי ס"ל דאף אם‬
‫החילוק בין המקומות הוא ע"פ דין‪ ,‬אינו תקנה קבועה אם אינו נוהג בכל‬
‫מקום‪ ,‬ורב אסי חולק בזה‪.‬‬

‫כיסוי הדם בדקר נעוץ ובמוקצה‬
‫שנינו )ב‪ (.‬השוחט חי' ועוף ביו"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה‪.‬‬
‫ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעוד יום‪ ,‬ומודים שאם שחט‬
‫שיחפור בדקר ויכסה‪ .‬ובגמ' )ז‪-:‬ח‪ ,(.‬והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום וכו'‬
‫והא קא עביד גומא וכו' החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור‪ .‬ובתוד"ה אמר‬
‫כתבו בשם הירושלמי‪ ,‬שכשיש לו רק אפר מוקצה לכסות בו‪ ,‬לא ישחוט‬
‫לכתחילה‪ ,‬ובדיעבד יכסה בו‪ ,‬דומיא דדקר נעוץ לב"ה‪ .‬וכ"כ בשו"ע )סי'‬
‫תצח סט"ו(‪.‬‬
‫וכתב הרמ"א )שם(‪ ,‬ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ בעפר‬
‫תיחוח אם יש לו‪ .‬ובמג"א )סקל"א( חולק‪ ,‬וכ"כ הגר"א )סקל"ג( מסברא‪,‬‬
‫דאיסור טלטול מוקצה קל מאיסור מלאכה שאצל"ג או מקלקל‪ ,‬שהרי‬
‫משאצל"ג אסורה ע"י נכרי‪ ,‬ולטלטל מוקצה מותר ע"י נכרי )סי' רעו ס"ג(‪,‬‬
‫וכ"ש ביו"ט דמותר לטלטל מוקצה לצורך או"נ‪ ,‬וכמש"כ התוס' )הנ"ל(‪ .‬ויש‬
‫לדחות‪ ,‬דשימוש במוקצה חמיר טפי מטלטול‪ ,‬ולכן אסור לכסות לצורך או"נ‪,‬‬
‫וכמש"כ הקרני ראם )ח‪ ,(.‬וא"כ י"ל דחמיר טפי ממשאצל"ג‪ .‬ועוד‪ ,‬דבנכרי‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪221‬‬

‫טלטול מותר מטעם צדדי‪ ,‬דאפשר בטלטול מן הצד‪ ,‬וכמ"ב )שם סקל"א(‪ ,‬וזה‬
‫אינו שייך בשימוש‪.‬‬
‫ורע"א חולק על המג"א מכח הגמ' )ח‪ (.‬והתוס' )ט‪ (:‬דמוכח דעדיף‬
‫לכסות בדקר נעוץ מבמוקצה‪ .‬ובמלאכת יו"ט )סקל"ז( דחה‪ ,‬דשם מיירי‬
‫לב"ש‪ ,‬דשוחט לכתחילה‪ ,‬ובזה הדוחה הוא או"נ‪ ,‬וא"כ י"ל דכמו דאו"נ ממש‬
‫מתיר איסור מלאכה דאורייתא‪ ,‬מתיר גם איסור דרבנן דמכשירי או"נ שאפשר‬
‫מעיו"ט‪ ,‬כמו חופר שאצל"ג‪ .‬אבל איסור שימוש במוקצה דומה לאיסור‬
‫אכילת מוקצה שלא הותר לאו"נ‪ .‬אבל לשו"ע )סי"ד( שפסק כב"ה‪ ,‬הדוחה‬
‫הוא הכיסוי‪ ,‬ובזה י"ל הקל הקל תחלה‪ ,‬ואיסור שימוש במוקצה קל מאיסור‬
‫מלאכה דרבנן‪ ,‬וכמש"כ המג"א‪ .‬ושיטת הרמ"א צ"ע‪ ,‬דאף בלי ראיות הגר"א‬
‫הנ"ל נראה כן מסברא‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דרש"י פירש שחופר מקלקל הוא‪ .‬וקשה‪ ,‬דבגמ' מבואר‬
‫דהוי משאצל"ג‪ .‬וי"ל‪ ,‬דר"ל כהש"מ )ח‪ ,(.‬דמקלקל ואצל"ג מותר‪ ,‬ולכך‬
‫הוצרך רש"י לשני טעמים‪ .‬וכ"נ מרש"י )ט‪ :‬ד"ה וממאי(‪ ,‬דבדקר נעוץ ליכא‬
‫צד איסור‪ ,‬ולכן א"צ היתר מיוחד דשמחת יו"ט‪ ,‬וכגמ' שם‪ .‬ולכן עדיף לכסות‬
‫בו מבמוקצה‪ ,‬דאסור לכתחילה רק גזירה אטו עפר שאינו תיחוח דבעי כתישה‬
‫)שם ד"ה אבל התם(‪ ,‬ואיסור זה קל יותר ממוקצה‪.‬‬
‫ומ"מ בלי דקר נעוץ אסור‪ .‬וצ"ע דבעשית גומא‪ ,‬דחייב משום בנין‬
‫וכרש"י )ח‪ .‬ד"ה והא(‪ ,‬מותר משום אצל"ג ומקלקל‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬ונימא כן גם בלי‬
‫דקר נעוץ‪ .‬וי"ל‪ ,‬דרש"י )ז‪ :‬ד"ה והא( כתב דע"י דקר נעוץ כבר חפור ועומד‬
‫הוא‪ .‬וקשה‪ ,‬דבגמ' הקשו והא קא עביד גומא כשמגבי' את העפר ע"י הדקר‬
‫הנעוץ מבעוד יום‪ ,‬וכן הקשה הרשב"א )ט‪ .(:‬ונראה‪ ,‬דהגמ' אסרה משום‬
‫בנין‪ ,‬וכרש"י )ח‪ ,(.‬ורש"י )ז‪ (:‬מיירי במלאכת חרישה‪ ,‬שעיקרה ריפוי הקרקע‪,‬‬
‫ובזה אינו מקלקל וגם צריך לגוף הכיסוי‪ .‬ולכן צריך דקר נעוץ‪ ,‬דכבר חפור‬
‫ועומד ואין איסור חרישה כלל‪ .‬ובעפר תיחוח בלי דקר נעוץ‪ ,‬אע"פ שהוא‬
‫כחפור ועומד )רש"י ט‪ :‬ד"ה אבל היכא(‪ ,‬כלומר שיש כבר ריפוי קרקע‪ ,‬מ"מ‬
‫יש צד רמז חפירה‪ ,‬וכמש"ש‪ ,‬ולכן אסור‪.‬‬

‫‪222‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫כל זה לרש"י‪ ,‬ולפ"ז ניחא שיטת הרמ"א‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל התוס' )ח‪.‬‬
‫ד"ה ואינו( ס"ל דיש איסור מלאכה דרבנן‪ ,‬והותרה משום שמחת יו"ט‪ ,‬ודקר‬
‫נעוץ מכין העפר מבעוד יום‪ .‬וכתב המהרש"א )שם( וז"ל‪ ,‬לב"ה לא שייך‬
‫למימר משום שמחת יו"ט מותר‪ ,‬כיון דלא שרו ב"ה אלא בשכבר שחט ליכא‬
‫בי' משום שמחת י"ט‪ ,‬דמשום דלא מכסי דם לא מתסר באכילה‪ ,‬אלא דכל‬
‫דבריהם אלו לב"ש הם‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפ"ז י"ל דלב"ה אין שוחטים לכתחילה ע"י דקר נעוץ‪ ,‬דלא ס"ל‬
‫דיש היתר מיוחד דשמחת יו"ט‪) .‬ולרש"י‪ ,‬לב"ה יש איסור דרבנן אף באצל"ג‬
‫ומקלקל‪ (.‬אבל הרשב"א‪ ,‬אע"פ שכתב )ח‪ (.‬כתוס'‪ ,‬דהתירו משאצל"ג משום‬
‫שמחת יו"ט‪ ,‬פירש )ז‪ (:‬דבדקר נעוץ אסור לכתחילה לב"ה משום מוקצה‪,‬‬
‫דאינה הכנה גמורה לסמוך עלי' לכתחילה‪ ,‬ורק בשחט מותר‪ ,‬דכמוכן קצת‬
‫דמי‪ .‬ודבריו צ"ב‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דהתוס' )ח‪ .‬סוד"ה ואמר( והרשב"א )שם ע"פ הירושלמי(‬
‫כתבו דרק במכניס מלא קופתו עפר עושה בו כל צרכו‪ ,‬וכגמ' )שם(‪ .‬אבל‬
‫בהכניס עפר לגינתו מותר רק לכסות בו‪ ,‬והרשב"א )בב"י סי' תצח סט"ז(‬
‫השוה דין זה לדקר נעוץ‪ ,‬וכשיטתו )ז‪ (:‬הנ"ל‪ .‬ונראה לפרש כהראב"ד )לג‪,(.‬‬
‫דעצים ביו"ט אין עליהם תורת כלי‪ ,‬ויש היתר מיוחד להסקה‪ .‬וה"ה בהכניס‬
‫עפר לגינתו ודקר נעוץ‪ .‬אלא‪ ,‬שבעצים להסקה‪ ,‬דא"א לבטל שם מוקצה מהם‪,‬‬
‫ע"כ התירו לכתחילה‪ .‬אבל בעפר‪ ,‬דאפשר לבטל שם מוקצה ממנו לגמרי ע"י‬
‫שמכניס מלא קופתו‪ ,‬דבזה עושה כל צרכיו וכנ"ל‪ ,‬לא התירו לכתחילה‬
‫בהכניס לגינתו ודקר נעוץ‪ ,‬ורק בדיעבד מותר‪.‬‬
‫ולפ"ז נראה‪ ,‬דלב"ש דקר נעוץ כמלא קופתו‪ ,‬דעפר הכנוס בדקר‬
‫ככנוס בקופה‪ ,‬ואינו מוקצה כלל‪ .‬ולב"ה‪ ,‬מכיון שהדקר נוגע בעפר רק מצד‬
‫אחד‪ ,‬דלא כקופה שמסבבת העפר מכל הצדדים‪ ,‬דינו כהכניס לגינה ואסור‬
‫לכתחילה‪.‬‬
‫ומ"מ ק"ק‪ ,‬למה הוצרך הרשב"א לכל זה‪ ,‬ולמה לא פירש כמשכ"ל‬
‫לתוס' והמהרש"א‪ ,‬דלב"ש התירו איסור בונה מדרבנן משום שמחת יו"ט‪,‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪223‬‬

‫ולב"ה לא התירו‪ ,‬ורק בדיעבד התירו למצות כיסוי‪ .‬ונראה‪ ,‬דבמג"א )שם‬
‫סקכ"ה( פירש דברי השו"ע )סי"ד(‪ ,‬דאם עבר ושחט מכסה בעפר תיחוח בדקר‬
‫נעוץ מבעוד יום‪ ,‬דהתירו משאצל"ג משום שמחת יו"ט‪ ,‬וכהרא"ש )ותוס'(‪.‬‬
‫ובנתיב חיים )שם( כתב דשגג בזה‪ ,‬דהרא"ש כתב טעם זה לב"ש‪ ,‬דשוחט‬
‫לכתחילה‪ .‬אבל לב"ה אם שחט אין הכיסוי מעכב האכילה‪ ,‬וטעמא דב"ה‬
‫דמשום מצות כיסוי שרינן‪ ,‬וכמש"כ מהרש"א‪ .‬והנה מסברא נראה כן‪ ,‬אבל‬
‫צע"ק‪ ,‬דהתוס' כ"כ אגמ' דקאי לב"ה שמודים שאם שחט יכסה‪ ,‬ודוחק קצת‬
‫לומר שכ"כ רק לפי ב"ש‪ .‬וי"ל דזהו מקור המג"א‪ ,‬אבל מסברא צ"ע‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫ואולי י"ל‪ ,‬דכיסוי אינו מצוה בפ"ע‪ ,‬אלא גמר מצות שחיטה‪ .‬וכ"כ‬
‫רש"י )ז‪ :‬ד"ה הא(‪ ,‬לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו כיסוי‪ .‬וכ"ה בירושלמי‬
‫)פ"א ה"ג(‪ ,‬דכיון שהתחיל במצוה )שחיטה( אומרים לו מרק )גמור‪ ,‬ע"י‬
‫כיסוי(‪ .‬וכן נראה מהרא"ש )חולין פ"ו סוסי"ו(‪ ,‬דמהאי טעמא מברך אחר‬
‫הכיסוי‪ ,‬שלא לברך באמצע המצוה‪.‬‬
‫ולפ"ז י"ל‪ ,‬דאף לב"ה‪ ,‬שמותר לכסות רק בדיעבד שכבר שחט‪ ,‬יסוד‬
‫ההיתר הוא‪ ,‬שכיון שע"י השחיטה מקיים מצות שמחת יו"ט‪ ,‬התירו לגמור‬
‫המצוה ע"י כיסוי‪ ,‬אף כשיש איסור דרבנן‪ .‬ולפ"ז צ"ב‪ ,‬למה לא התירו‬
‫לשחוט לכתחילה‪ .‬וברא"ש כתב דבאין דקר נעוץ אסור לכתחילה‪ ,‬דלא התירו‬
‫שני איסורים‪ ,‬דאינו מוכן ועביד גומא‪ ,‬אבל לדינא דאסור אף בדקר נעוץ צ"ב‪.‬‬
‫וי"ל דכיון דהוי רק גמר מצות שחיטה לא התירו משום שמחת יו"ט לכתחילה‬
‫אלא בדיעבד‪ .‬והרשב"א לא ניחא לי' בחילוק זה‪ ,‬ולכן פירש דאף כשדקר‬
‫נעוץ מבעוד יום יש איסור מוקצה במקצת‪ ,‬ושוב י"ל כהרא"ש‪ ,‬דלא התירו‬
‫שני איסורים לכתחילה‪.‬‬
‫והנה הגר"א )הנ"ל( הוכיח דעדיף לכסות במוקצה מבדקר נעוץ‬
‫מהרשב"א‪ .‬ולהנ"ל יש לדחות‪ ,‬דהרשב"א לשיטתו‪ ,‬דבדקר נעוץ יש אסור‬
‫מוקצה ואיסור מלאכה דרבנן‪ ,‬ופשוט דעדיף לכסות במוקצה גרידא כאפר )אף‬
‫שמוקצה גמור הוא(‪ .‬אבל הרמ"א ס"ל דבדקר נעוץ אין איסור מלאכה כלל‪,‬‬
‫וכרש"י‪ ,‬וקל יותר ממוקצה‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬עוי"ל‪ ,‬דס"ל כמג"א )סקכ"ה( הנ"ל‪,‬‬

‫‪224‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫דההיתר משום שמחת יו"ט‪ ,‬אף דמותר רק בדיעבד‪ ,‬דכיסוי גמר השחיטה‪,‬‬
‫וכנ"ל‪ ,‬וא"כ י"ל דאף דאיסור מלאכה חמור יותר ממוקצה‪ ,‬ניתר טפי ע"י‬
‫שמחת יו"ט‪ ,‬כעין היתר מלאכה דאורייתא לאוכל נפש‪ ,‬וכמלאכת יו"ט‬
‫)הנ"ל(‪ .‬והמג"א )סקל"א(‪ ,‬שחולק על הרמ"א אע"פ שההיתר משום שמחת‬
‫יו"ט‪ ,‬חולק על סברא זו‪.‬‬
‫והנה בתוס' )ט‪ :‬ד"ה אמר( כתבו דלר"ת‪ ,‬שמוחלפת השיטה ומותר‬
‫לשחוט לכתחילה בדקר נעוץ‪ ,‬א"צ הכנה‪ .‬והקשו‪ ,‬דגם לב"ש דמתני' צריך‬
‫הכנה ע"י דקר נעוץ‪ ,‬ולשיטתם )ח‪ (.‬הנ"ל‪ .‬וכתב הב"ח דלר"ת‪ ,‬דקר נעוץ‬
‫מתיר איסור מלאכה‪ ,‬ולעולם מוקצה הוא‪ ,‬ואעפ"כ מותר לשמחת יו"ט‪,‬‬
‫וכתוס' )ח‪ .‬ד"ה אמר(‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ולפ"ז יש פירוש רביעי במחלוקת ב"ש וב"ה‬
‫)בנוסף על תוס'‪ ,‬רש"י והרשב"א(‪ ,‬דלכו"ע דקר נעוץ מתיר איסור מלאכה‬
‫)וכרש"י לב"ש(‪ ,‬ולא איסור מוקצה‪ ,‬ולב"ש התירו שימוש מוקצה לשמחת‬
‫יו"ט‪ ,‬דומיא דטלטול‪ ,‬ולב"ה שימוש אסור וכקרני ראם )הנ"ל(‪ ,‬ולכן לא‬
‫ישחוט‪ ,‬ורק בדיעבד התירו שימוש במוקצה למצות כיסוי‪.‬‬

‫מתוך‬
‫תנן )יב‪ (.‬ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא‬
‫את ס"ת לרה"ר וב"ה מתירין‪ .‬ובגמ' )שם( מבואר שנחלקו במתוך‪ ,‬שלב"ה‬
‫מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש‪.‬‬
‫ולב"ש לא אמרינן מתוך‪.‬‬
‫וכן נחלקו בשחיטה שלא לצורך או"נ‪ ,‬בשוחט עולת נדבה‪ ,‬דלב"ש‬
‫לוקה‪ ,‬דלא אמרינן מתוך‪ ,‬ולב"ה אינו לוקה‪ .‬וכן בהבערה ובישול שלא‬
‫לצורך או"נ‪ ,‬במבשל גיד הנשה‪ ,‬דלב"ש לוקה ולב"ה אינו לוקה‪ .‬ומקור וגדר‬
‫מתוך לא נתבאר בגמ'‪ ,‬ונחלקו בו הראשונים‪.‬‬
‫היראים )סי' ש"ד( פירש דמקורו בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש‪,‬‬
‫ולשון יאכל כולל הנאת הגוף‪ ,‬וכבגמ' )פסחים כא‪ .(:‬ומתוך אותו הפסוק‬
‫נלמד דה"ה בהנאת הנשמה‪ ,‬שלשון נפש ר"ל הנשמה בלי הגוף‪ .‬וב"ש‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪225‬‬

‫חולקים בשני הדינים‪ ,‬דתנן )כא‪ (:‬ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו וכו'‬
‫וב"ה מתירין‪ ,‬וזוהי הנאת הגוף‪ .‬ובהוצאה למצוה‪ ,‬שהיא הנאת הנשמה‪ ,‬ג"כ‬
‫אסור לב"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז נראה‪ ,‬שהמחלוקת היסודית היא‪ ,‬אם הנאת הגוף נכללת‬
‫באוכל נפש‪ ,‬ולב"ה דס"ל כן‪ ,‬ממילא מתוך אותו הפסוק הותרה נמי שלא‬
‫לצורך אוכל נפש או הנאת הגוף‪ ,‬אלא גם לצורך הנאת הנשמה‪ .‬ולב"ש‪ ,‬שאף‬
‫להנאת הגוף אסור‪ ,‬א"א ללמוד היתר להנאת הנשמה‪.‬‬
‫והנה בגמ' )כתובות ז‪ (.‬התירו ביאת בתולה ביו"ט‪ ,‬אף אם אסורה‬
‫בשבת‪ ,‬שמתוך שהותרה חבורה לצורך שחיטה‪ ,‬הותרה נמי שלא לצורך או"נ‪.‬‬
‫ובפשוטו‪ ,‬ההיתר הוא הנאת הגוף‪ ,‬וליראים ק"ק‪ ,‬דלשון מתוך קאי אהנאת‬
‫הנשמה‪ .‬ולהנ"ל ניחא‪ ,‬דהא בהא תליא‪ ,‬דאם הנאת הגוף מותרת‪ ,‬ממילא‬
‫נלמד גם הנאת הנשמה מתוך אותו הפסוק‪ ,‬ולכן גם היתר הנאת הגוף נקרא‬
‫מתוך‪ .‬וב"ש‪ ,‬דלית להו מתוך בהנאת הנשמה‪ ,‬ע"כ אוסרים גם הנאת הגוף‪,‬‬
‫וכנ"ל‪.‬‬
‫הראב"ד )בש"מ בכתובות שם( מסיק דמתוך נלמד מגזה"כ דלכם‬
‫ומשמע לכל צרכיכם‪ ,‬וכדמצינו במכשירי או"נ )כח‪ .(:‬וכמו שבמכשירין‬
‫נתמעט מהוא לבדו )יעשה לכם( כשאפשר מעיו"ט‪ ,‬ה"ה במתוך דאסור‬
‫כשאפשר מעיו"ט‪.‬‬
‫ובש"מ )בעל שיטה ישנה בשם רבנו( חולק בפרט זה‪ ,‬דהנאת הגוף‬
‫דמיא לאכילה‪ ,‬ומותרת גם באפשר מעיו"ט‪ ,‬דלא כבמכשירין‪ .‬אבל נראה‬
‫שמודה להראב"ד שמקור מתוך הוא גזה"כ דלכם לרבות כל צרכיכם‪.‬‬
‫וז"ל הראב"ד בתחלת הדבור‪ ,‬מתוך שהותרה חבורה וכו'‪ ,‬כלומר כל‬
‫אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה‪ ,‬והאי דכתב‬
‫רחמנא אשר יאכל לכל נפש‪ ,‬לסימנא בעלמא הוא דכתבה‪ ,‬שכל המלאכות‬
‫הצריכות לאכילה יהיו מותרות‪ ,‬ובלבד לצורכי ישראל‪ ,‬אבל לא לצורכי‬
‫עכו"ם‪ .‬אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪226‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫המבואר בדבריו‪ ,‬דיש מקור נוסף למתוך‪ ,‬והוא דלשון אך אשר יאכל‬
‫משמע דמלאכה הנעשית לאו"נ לא נאסרה מעולם בלאו דיו"ט‪ .‬אמנם לצורך‬
‫גוי אסורה‪ ,‬משום איסור עשה בפ"ע‪ ,‬דלכם ולא לנכרים )כא‪ .(:‬וכ"כ המגיני‬
‫שלמה )מובא במלאכת יו"ט סק"ד( ונכדו הפנ"י )ביצה כא‪ .(.‬ובפנ"י כתב‬
‫דמתוס' )שבת צה‪ (.‬שדנו במתוך במלאכת בונה‪ ,‬אע"פ שאינה מלאכה‬
‫המיוחדת לאו"נ‪ ,‬מוכח דלא כשיטה זו‪ .‬ומלשון הראב"ד בש"מ נראה דנדחית‬
‫שיטה זו למסקנה מהא דאסור כשאינו שוה לכל נפש‪ ,‬דאם אינו בכלל הלא‬
‫תעשה כלל אין טעם לאסור‪ ,‬דכאן אין איסור עשה כבנכרים‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫ובעל שיטה ישנה מסיק‪ ,‬דשחיטה עצמה אינה בכלל ל"ת כל‬
‫מלאכה‪ ,‬וכל שחיטה מותרת והיינו דשחיטת עולת נדבה שריא לכ"ע‪ .‬אבל‬
‫מין חבורה אחרת בכלל ל"ת כל מלאכה‪ ,‬ומ"מ מותר כשיש צורך הנאת הגוף‬
‫משום מתוך‪ ,‬וכביאת בתולה‪.‬‬
‫וכ"כ בהבערה‪ ,‬דלצורך תבשיל שריא וז"ל‪ ,‬והיינו מבשל גיד הנשה‬
‫דלא לקי לב"ה )ביצה יב‪ ,.‬ואצ"ל כתוס' )כאן ד"ה מתוך(‪ ,‬דאף דאינו או"נ‪,‬‬
‫דאסור‪ ,‬מ"מ צורך היום הוא כיון שאוכלו(‪ .‬ואע"ג דהאופה מי"ט לחול לוקה‬
‫לרב חסדא )שם כא‪ ,(.‬היינו משום דמכין לחול‪ ,‬וה"ה נמי שוחט לצורך חול‬
‫אסור דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה‪ ,‬שאינו לצורך חול‪ ,‬אע"ג‬
‫דלצורך יו"ט נמי ליתא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ בהוצאה‪ ,‬וז"ל דלצורך אכילה אע"ג דאין בה צורך לישראל‬
‫שרי וכו' ולכך נהגו להוציא לצורך עכו"ם )ואצ"ל כתוס' הנ"ל‪ ,‬דרה"ר דידן‬
‫שאני‪ ,‬עיי"ש שנשארו בקושיא(‪ .‬ושלא לצורך אכילה בעינן שיהא לצורך‬
‫הנאת הגוף‪ ,‬א"נ למצוה גמורה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה בזה שהתיר הוצאה לאו"נ ממש דנכרי צע"ג‪ ,‬דבגמ' )ביצה‬
‫שם( מיעטו שחיטה לנכרי מלכם ולא לנכרים‪ .‬וכן אסרו להזמינו שמא ירבה‬
‫בשבילו‪ ,‬ומוכח דבישול לנכרי אסור‪ .‬והרי אלו או"נ ממש‪ ,‬ומ"ש מהוצאה‬
‫לאו"נ ממש דנכרי שמותרת לשיטה זו‪ .‬ואולי ס"ל דלא קיי"ל כדרשת לכם‬
‫ולא לנכרים‪ .‬וכ"נ מדהתיר שחיטת עולת נדבה לכ"ע‪ ,‬והרי בגמ' )שם כ‪(:‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪227‬‬

‫מבואר דלב"ה אסור משום לכם ולא לגבוה‪ .‬וע"כ צ"ל דלא קיי"ל כדרשה זו‬
‫וכנ"ל‪ .‬וכנראה קיי"ל כאבא שאול )שם(‪ ,‬דנדרים ונדבות קרבים ביו"ט‪ ,‬וקאי‬
‫גם אעולות )עיי"ש במהר"ם שיף שדן בזה(‪ .‬וה"ה בלכם ולא לנכרים‪.‬‬
‫עוי"ל דקיי"ל כדרשת לכם למעט נכרים רק ביחס למה שנתרבה‬
‫מלכם‪ ,‬כשאר הנאת הגוף‪ ,‬וכהראב"ד דקאי השיטה ישנה כוותי'‪ .‬וכ"נ‬
‫מדהתיר הוצאה לנכרי רק לצורך אכילה‪ .‬ומ"מ לצורך מחר אסור‪ ,‬דעיי"ל‬
‫)הכנה דרבה אות ג'( דזה נלמד מגזה"כ דבהם‪ ,‬וכאילו נכתב אך אשר יאכל‬
‫בהם וכו' יעשה לכם‪ .‬ומיעוט זה קאי אאו"נ עצמו‪ ,‬דלא כמיעוט דלכם דקאי‬
‫רק אריבוי דלכם‪.‬‬
‫והנה הראב"ד כתב להמקשן‪ ,‬דמלאכות או"נ אינן בכלל ל"ת‪ ,‬ומ"מ‬
‫אסורות לנכרי‪ .‬אבל א"א שאסורות כשאינן שוה לכל נפש‪ ,‬ולכן נדחית שיטה‬
‫זו למסקנה‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ונראה‪ ,‬דכל זה לשיטתו‪ ,‬דמלאכות אלו אינם בכלל הל"ת‪,‬‬
‫דא"א לאסור אלא לנכרי‪ ,‬דיש איסור עשה‪ ,‬משא"כ באינו שוה לכל נפש‪ ,‬דאין‬
‫שום איסור עשה‪ ,‬וא"א לאוסרו משום ל"ת‪ ,‬דאין ל"ת במלאכה זו כלל‪ .‬אבל‬
‫להשיטה ישנה‪ ,‬דהמלאכה בכלל הל"ת כשאינה או"נ ממש‪ ,‬וכשאר חבורה‬
‫והבערה והוצאה‪ ,‬יש לאסור כשאינו שוה לכל נפש‪ ,‬וכשנעשה לצורך מחר‪,‬‬
‫וכנ"ל‪ .‬ורק באו"נ דיומו מותר‪ ,‬אף לנכרי ולגבוה דבזה אין מיעוט דלכם‪,‬‬
‫וכנ"ל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ובשחיטת עולת נדבה מתיר בעל שיטה ישנה‪ ,‬אע"ג דלצורך יו"ט‬
‫נמי ליתא‪ .‬ולפ"ז נראה דבאו"נ ממש א"צ שוה לכל נפש‪ ,‬דרק לגבי דין לכם‬
‫לכל צרכיכם נתמעט אינו שוה לכל נפש‪ ,‬דאינו צורך‪ .‬אבל באו"נ ממש א"צ‬
‫צורך‪ .‬וכ"כ הרמב"ן )ביצה יב‪ .‬בדפי הרי"ף( דבאו"נ ממש א"צ שוה לכל‬
‫נפש‪ ,‬ודלא כבעה"מ )שם(‪ .‬ולצורך מחר שאני‪ ,‬דאף או"נ ממש אסור‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫ובעיקר שיטה זו יש להעיר‪ ,‬דאם פעולת אכילה אינה בכלל הל"ת‪,‬‬
‫ולכן המבשל גיד הנשה אינו לוקה לב"ה‪ ,‬נימא דאינו לוקה לב"ש ג"כ‪ ,‬ולמה‬
‫תלוי במתוך‪ .‬ונראה‪ ,‬דעיי"ל דליראים יסוד מחלוקת ב"ש וב"ה היא אם הנאת‬
‫הגוף כאכילה‪ ,‬כב"ה‪ ,‬או לא‪ ,‬כב"ש‪ .‬דאם אמנם הנאת הגוף כאכילה‪ ,‬ע"כ‬

‫‪228‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫נפש כגוף וי"ל מתוך בהוצאה למצוה‪ .‬וכעי"ז י"ל לשיטה ישנה‪ ,‬דהמחלוקת‬
‫היסודית היא אם פעולת או"נ ממש מותרת מדאורייתא שלא לצורך‪ ,‬כמבשל‬
‫גיד הנשה‪ .‬ואם אמנם מותרת‪ ,‬כלב"ה‪ ,‬ע"כ מותרת גם שלא לצורך או"נ‪,‬‬
‫דהואיל ]כלשון הגמ' פסחים ה‪ [:‬ואשתרי אשתרי וכסברת המלאכת יו"ט‬
‫)סק"ה(‪ ,‬וכגמ' )קדושין כא( ורשב"א )שם(‪ ,‬דכ"ה בהותרה‪ .‬ולב"ש‪ ,‬דמותר‬
‫רק לצורך‪ ,‬וא"כ או"נ ביו"ט דחוי'‪ ,‬ממילא לא אמרינן מתוך‪.‬‬
‫אכן במלואים למלאכת יו"ט )שם( הקשה‪ ,‬דהואיל ואשתרי אשתרי‬
‫נאמר רק באותו מעשה פעמים רבות‪ ,‬ולא במעשה אחר‪ ,‬כמתוך‪ .‬ונראה‪,‬‬
‫דאה"נ‪ ,‬דאינה סברה פשוטה‪ ,‬אבל זהו גדר גזה"כ דלכם דמחדש דין מתוך‪,‬‬
‫וכנ"ל‪.‬‬
‫והנה התוס' )ביצה יב‪ .‬ד"ה השוחט( כתבו וז"ל‪ ,‬אבל הכא גבי יו"ט‬
‫דאו"נ הותר‪ ,‬דכתיב אשר יאכל וכו'‪ ,‬וה"ה בנדרים ונדבות מתוך שהותרה‬
‫וכו'‪ ,‬וא"כ אשכחנא דהותרו בהדיא‪ ,‬וכיון דאשכחנא דהותרו בהדיא לא‬
‫אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולכן לב"ה השוחט עולת נדבה אינו‬
‫לוקה כלב"ש‪ .‬ולא דמי לגיזת פסולי המוקדשים דלוקה‪ ,‬שלא הותר בהדיא‪,‬‬
‫ולכן אהדרי' לאיסורא קמא ע"י דרשת תזבח ולא גיזה‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬דאמנם או"נ הותר בהדיא‪ ,‬אבל מתוך לא הותר בהדיא‪,‬‬
‫והראי'‪ ,‬שב"ש חולקים‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ולשיטה ישנה י"ל‪ ,‬דלב"ה‪ ,‬דאו"נ הותרה‪,‬‬
‫נידון כהותר בהדיא‪ ,‬ולכן המבשל גיד הנשה אינו לוקה‪ .‬ואף שב"ש חולקים‪,‬‬
‫מכיון שנחלקו בפירוש הפסוק‪ ,‬דלב"ש דחוי' ולב"ה הותרה‪ ,‬ונ"מ לשלא‬
‫לצורך‪ ,‬נידון כהותר להדיא לב"ה‪ ,‬דאינו דרשה או ריבויא‪.‬‬
‫ולפ"ז בדרשת לכם לרבות מתוך כשאינו או"נ ממש‪ ,‬אף לתוס'‬
‫ושיטה ישנה י"ל דאהדרי' לאיסורא קמא‪ ,‬דהרי לא הותר בהדיא‪ .‬ולפ"ז ניחא‬
‫שיטת הרמב"ם )יו"ט פ"ג ה"ח(‪ ,‬דיש איסור ל"ת בשריפת קדשים‪ .‬ובפר"ח‬
‫)סי' תצה סק"א( הקשה‪ ,‬שהרמב"ם )שם פ"א ה"ד( מתיר הבערה משום מתוך‪,‬‬
‫ולמ"מ )שם( מותר שלא לצורך כלל‪ .‬ולהנ"ל י"ל דיש דין מיוחד דלכם ולא‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪229‬‬

‫לגבוה‪ ,‬ואהדרי' לאיסורא קמא‪ .‬ואף דבשוחט עולת נדבה אין ל"ת‪ ,‬מדאינו‬
‫לוקה לב"ה‪ ,‬יש לחלק בין שחיטה‪ ,‬שהיא פעולת או"נ והותרה בהדיא‪,‬‬
‫להבערה‪ ,‬שהותרה רק משום מתוך‪ ,‬דבזה י"ל אהדרי' לאיסורא קמא ויש ל"ת‪.‬‬
‫והנה בעיקר שיטת הרמב"ם‪ ,‬פירש הנצי"ב )העמק שאלה סי' נ‬
‫סק"א(‪ ,‬דמתוך נאמר רק בהוצאה והבערה‪ ,‬ע"פ גזה"כ דביום השביעי וביום‬
‫השבת‪ ,‬וכערוה"ש )סי' תצה סט"ו(‪ .‬ואף דבגמ' נאמר מתוך בחבורה‬
‫ובבישול‪ ,‬זהו לשיטת רב חסדא )ביצה כא‪ ,(.‬ולדבריו בעינן לצורך היום‪ .‬אבל‬
‫לרב הונא )שם( נאמר רק בהוצאה והבערה‪ ,‬ובזה א"צ לצורך היום‪ .‬ולפ"ז‬
‫צ"ל דבשול מים לרחיצה מותר )שם(‪ ,‬משום דהנאת הגוף כאכילה )פהמ"ש‬
‫שם‪ ,‬ופ"א הט"ז(‪.‬‬
‫ולכאורה קשה‪ ,‬דא"כ מהו לשון מתוך‪ ,‬הלא מותר שלא לצורך‬
‫מגזה"כ‪ .‬וי"ל דאם המלאכות ביו"ט היו אסורות לצורך‪ ,‬לא היו דורשים‬
‫מגזה"כ דביום השבת וביום השביעי למעט הבערה והוצאה‪ .‬אבל מכיון‬
‫שהותרו לצורך או"נ‪ ,‬ככל המלאכות‪ ,‬דרשו מגזה"כ להתיר שתי מלאכות אלו‬
‫אף שלא לצורך‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה בגמ' )כתובות ז‪ (.‬מבואר שחבורת ביאת בתולה מותרת משום‬
‫מתוך‪ .‬ולהרמב"ם קשה‪ ,‬דנימא דהוי או"נ ממש משום הנאת הגוף כרחיצה‪,‬‬
‫וכן הקשה בש"מ )ביצה כא‪ ,(:‬וחילק בין ביאה לרחיצה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ולהנ"ל י"ל‬
‫דהגמ' )ז‪ (.‬קאי לשיטת רב חסדא‪ ,‬דס"ל מתוך בכל המלאכות‪ ,‬ולפ"ז הנאת‬
‫הגוף אינה כאו"נ ממש‪ .‬והרמב"ם פסק כרב הונא‪ ,‬דאין מתוך בשאר‬
‫מלאכות‪ ,‬ועכצ"ל דהנאת הגוף כאכילה‪ ,‬כבשול מים לרחיצה‪.‬‬
‫והנה הרמב"ם השמיט דין הגמ' )ז‪ (.‬דבעינן דבר השוה לכל נפש‪.‬‬
‫ופירש הנצי"ב )שם( ע"פ הנ"ל דבהוצאה והבערה מותר אף שלא לצורך כלל‪,‬‬
‫ובשאר המלאכות אין דין מתוך כלל‪ .‬ורק לרב חסדא‪ ,‬דיש דין מתוך בכל‬
‫מלאכות אבל רק לצורך היום‪ ,‬נתחדש דאם אינו שוה לכל נפש אינו צורך‬
‫היום ואסור‪ ,‬ולהרמב"ם לא קיי"ל כן‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬

‫‪230‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫וז"ל הגמ' )שם(‪ ,‬אלא מעתה ]די"ל מתוך[ מותר לעשות מוגמר‬
‫ביו"ט וכו'‪ .‬א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש‪ ,‬דבר השוה לכל‬
‫נפש וכו'‪ .‬אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש ה"נ‬
‫דאסור למשחטי'‪ .‬א"ל אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא‪ ,‬צבי צריך לכל נפש‬
‫הוא‪ ,‬עכ"ל הגמ'‪.‬‬
‫ובתוד"ה אלא הקשו על המקשן‪ ,‬דאם לא אמרינן מתוך איך נפרש‬
‫שיטת ב"ה במוציאין לולב )ביצה יב‪ .(.‬ותי'‪ ,‬דס"ל דלב"ה אין איסור הוצאה‬
‫ביו"ט כלל‪ .‬עוי"ל‪ ,‬דהותרה שלא לצורך‪ ,‬ובלבד שיהא דבר הרגיל‪ ,‬וביאת‬
‫בתולה אינה רגילה טפי ממוגמר‪ .‬ולפ"ז יש ג' דרגות‪ ,‬דלמקשן מותר רק‬
‫ברגיל‪ .‬ולתרצן די בשוה לכל נפש אף דאינו רגיל‪ .‬ובסוף הסיקו דא"צ שוה‪,‬‬
‫דרוב בני אדם אינם אוכלים בשר צבי כלל‪ ,‬וגרע מאינו רגיל‪ ,‬והוי אינו שוה‪.‬‬
‫ומ"מ מותר דהוי דבר הצורך לכל נפש‪.‬‬
‫ובש"מ כתב בזה וז"ל‪ ,‬אה"נ דלא אמרינן מתוך אלא בדבר הרגיל‪.‬‬
‫מיהו ביאה מגופי' דקרא נפקא‪ ,‬דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום‬
‫דשוה לכל נפש‪ ,‬צורך ביאה נמי שוה לכל נפש‪ .‬וצורך מוגמר אינו שוה לכל‬
‫נפש‪ ,‬ולא אתיא לה מקרא ולא משום דמתוך‪ .‬והקשה לו מצבי‪ ,‬ותירץ דה"ק‬
‫דבר הצריך לכל נפש קאמר‪ ,‬וצבי צריך הוא לכל נפש‪ ,‬דמזון לכל הוא‪ ,‬ובכלל‬
‫מאי דקאמר בקרא אך אשר יאכל וכו' איתא הך דצבי‪ ,‬וכן ביאה דצורך לכל‬
‫נפש הוא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה בכונתו‪ ,‬דלעולם לא אמרינן מתוך אלא בדבר הרגיל‪ .‬וביאת‬
‫בתולה מותרת‪ ,‬אף דאינה דבר הרגיל‪ ,‬כי אינה משום מתוך‪ ,‬אלא משום אוכל‬
‫נפש‪ ,‬ובזה די בשוה לכל נפש אף דאינו דבר הרגיל‪ .‬ומוגמר אסור‪ ,‬דאינו‬
‫בכלל אוכל נפש כי אינו שוה לכל נפש‪ ,‬ואינו בכלל מתוך מה"ט גופא‪.‬‬
‫והסיקו דא"צ שוה לכל נפש אלא צריך לכל נפש‪.‬‬
‫ולהרשב"א )שם( רק להמקשן צריך רגיל‪ ,‬כלתוס'‪ .‬ולתרצן‪ ,‬א"צ‬
‫רגיל‪ ,‬אבל צריך מצוי ]וכ"נ להגי' בש"מ‪ ,‬שמצוי אצל הכל‪ ,‬ולא שמצוה‪,‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪231‬‬

‫ע"ש[‪ ,‬כלומר פעם אחת בחיים‪ ,‬וא"צ תדיר‪ .‬והסיקו דא"צ מצוי‪ ,‬כדמוכח‬
‫מצבי‪ ,‬אלא דבר הצורך לכל נפש‪.‬‬

‫שינוי במלאכת אוכל נפש‬
‫בגמ' )יד‪ (.‬מבואר דדיכת תבלין צריך שינוי‪ .‬וז"ל הר"ן )ו‪ :‬בדפי‬
‫הרי"ף(‪ ,‬ואיכא למידק אשמעתין דעל כרחין דיכת תבלין ומלח מלאכת אוכל‬
‫נפש היא ולא מכשירין‪ ,‬דלא אשכחן מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט‬
‫דלשתרו בשינוי‪ ,‬ומלח הא אפשר‪ .‬אלא על כרחין מלאכת אוכל נפש עצמו‬
‫היא‪ .‬ואי הכי קשיא לן שינוי ]זה למה[‪ ,‬דהא באוכל נפש עצמו לא חלקו בין‬
‫אפשר ללא אפשר‪ ,‬וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד‪ .‬י"ל שמתוך שאדם עשוי לדוך‬
‫תבלין ומלח לימים הרבה‪ ,‬ואיכא למיחש דמיתחזי כעביד לצורך חול‪ ,‬אסרוה‬
‫עליו בלא שינוי‪ .‬אלא שהתירו בתבלין לפי שלא פשע כשלא דך מאתמול‪ ,‬אי‬
‫משום שמפיגין טעמא ואי משום דלא ידע מאי קדרה בעי בשולי ואין כל‬
‫הקדרות צריכות תבלין‪ .‬אבל כל היכא שהיה לו לדוך ולא דך החמירו‬
‫להצריכו שינוי‪ ,‬שמא יחשוב הרואה דלצורך חול קא עביד‪ .‬ודמיא לבקוע‬
‫עצים דאמרינן לקמן )דף לא‪ (.‬דבעי שינוי‪ ,‬מפני שדרך בני אדם לבקען לימים‬
‫הרבה‪ ,‬ומיחזי כמאן דעביד לצורך חול‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וברפ"ג )יב‪ :‬בדפי הרי"ף( כתב הר"ן וז"ל‪ ,‬אבל הקרוב אצלי לפי‬
‫גמרתנו שכל מלאכת אוכל נפש האסורה ביו"ט אינה אלא מדבריהם‪ ,‬שחכמים‬
‫אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה‪ ,‬כקצירה וטחינה וכיוצא בהן‪ .‬ואף‬
‫לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו‪ ,‬לפי שהלכו אחרי רובה של‬
‫לקיטה שאינה ליומה‪ .‬ואע"פ שהתירו שחיקת הפלפלין ולא הלכו אחרי רובה‬
‫של טחינה‪ ,‬היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה נעשית באותה‬
‫ענין שהיא נעשית לימים הרבה‪ ,‬שזו במדוך וזו ברחים‪ .‬ואף פלפלין ברחים‬
‫שלהם אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפ"ז נראה דלשונו )בפ"ק(‪ ,‬שאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים‬
‫הרבה‪ ,‬אין ר"ל דהיא מהמלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה‪,‬‬

‫‪232‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫דבזה אסור מדרבנן אף בשינוי‪ .‬ואדרבה כתב )פ"ג( שאין אותה שחיקה שהיא‬
‫ליומה‪ ,‬בתבלין‪ ,‬נעשית כטחינת חטין לימים הרבה‪ .‬וע"כ לשון עשוי לימים‬
‫הרבה ר"ל דיתכן שאחד יעשה כן‪ ,‬ולכן נראה כעושה לחול‪ ,‬ולכן הצריכו‬
‫שינוי‪ .‬וצ"ל דגם לשונו )פ"ק(‪ ,‬שדרך בנ"א לבקוע עצים לימים הרבה ומחזי‬
‫כעושה לחול‪ ,‬ולכן בעי שינוי‪ ,‬דאין ר"ל דע"פ רוב נעשה לימים הרבה‪,‬‬
‫כקצירת וטחינת חטין‪ ,‬דבזה אסור גם בשינוי‪ ,‬וכמ"ב )סי' תקד סק"ט(‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה הרמב"ם )פ"א מיו"ט ה"ה( כתב שכל מלאכה שאפשר‬
‫להעשות מעיו"ט ולא יהי' בה הפסד או חסרון‪ ,‬אסור מדרבנן ביו"ט אף‬
‫לאו"נ‪ ,‬ודלא כהר"ן שאסר רק בעשוי לדוך לימים רבים‪ .‬ובב"י )סי' תצה‬
‫ס"ב( כתב דברי הרמב"ם ואח"כ דברי הסמ"ג‪ ,‬דאפילו דבר שאינו מפיג טעמו‬
‫ואפשר לעשות מעיו"ט מותר ע"י שינוי‪ ,‬וכמלח במדוך של עץ )יד‪ .(.‬ובד"מ‬
‫)סק"ב( כתב וז"ל‪ ,‬ובמהרי"ל אוסר לעשות או"נ שאפשר לעשותו מעיו"ט‪,‬‬
‫ולכן אוסר לעשות חלב שקדים ביו"ט‪ .‬ודעת הטור משמע כדעת הסמ"ג וכן‬
‫דעת הר"ן‪ .‬אבל באו"ז כתב כדברי מהרי"ל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובבה"ל )ס"א ד"ה מיהו( הקשה‪ ,‬דהטור והר"ן מתירים באפשר‬
‫מעיו"ט גם בלי שינוי‪ ,‬ודלא כהסמ"ג‪ .‬ותירץ‪ ,‬דר"ל דשוים דיש להקל עכ"פ‬
‫ע"י שינוי‪ ,‬ודלא כהאו"ז ומהרי"ל דאוסרים אף בשינוי‪ .‬ולעולם להטור והר"ן‬
‫מותר שלא ע"י שינוי‪ ,‬וכשו"ע‪ ,‬ודלא כהסמ"ג שמצריך שינוי‪ .‬והרמ"א‬
‫החמיר לכתחילה כהאו"ז ומהרי"ל‪ ,‬וסמך בדיעבד על הסמ"ג‪ .‬ומש"כ הד"מ‪,‬‬
‫דהר"ן מתיר בשינוי‪ ,‬הוא דוקא בעשוי לדוך לימים רבים‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬דבלא עשוי‬
‫לימים רבים כלל א"צ שינוי אף שאפשר מעיו"ט‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬וכשהרגילות לעשות‬
‫לימים רבים לא מהני שינוי‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬מדכתב הב"י דברי הסמ"ג אחר דברי הרמב"ם‪ ,‬שלא חילק‬
‫בין נעשה לימים רבים או לא‪ ,‬נראה דמותר בשינוי אף בנעשה לימים רבים‬
‫כקצירה‪ ,‬וכ"נ מלשון הסמ"ג )ריש ה' יו"ט(‪ .‬וא"כ יתכן שרק בזה מצריך‬
‫שינוי‪ ,‬ובלא נעשה לימים רבים א"צ שינוי‪ ,‬וניחא דברי הד"מ כפשוטם‪ ,‬דלא‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪233‬‬

‫כבה"ל‪ ,‬דהטור והר"ן והסמ"ג שיטה אחת באפשר מעיו"ט אבל לא נעשה‬
‫לימים רבים‪ ,‬דא"צ שינוי‪ .‬ומ"מ יותר נראה כבה"ל בזה‪.‬‬
‫ובאו"ז נראה דמותר בשינוי‪ ,‬ודלא כהבנת הד"מ‪ ,‬שהרי הוכיח‬
‫ממלח דבאפשר מעיו"ט אסור‪ ,‬ושם מותר בשינוי‪ .‬ולמהרי"ל במלח יש קולא‬
‫מיוחדת‪ ,‬דא"א לתבשיל בלא מלח‪ ,‬וכמש"כ בבה"ל‪ ,‬וקשה ללמוד כלל‬
‫ממלח‪ ,‬אף לחומרא‪ .‬ולפ"ז האו"ז והסמ"ג שיטה אחת‪ ,‬דכל שאפשר מעיו"ט‬
‫צריך שינוי ומותר בשינוי‪ .‬ומותר אף להמתין לכתחילה עד יו"ט ע"מ‬
‫לעשותו בשינוי‪ ,‬וכמלח‪ ,‬כ"כ המג"א )סק"ג(‪ .‬ובמ"ב )סק"י( ושה"צ )סקי"ב(‬
‫כתב דיש חולקים אמג"א‪ ,‬וס"ל דגם במלח מותר רק בדיעבד‪.‬‬
‫ובנעשה תמיד לימים רבים‪ ,‬לסמ"ג ואו"ז מותר בשינוי‪ ,‬ולהר"ן‬
‫אסור‪ ,‬וכ"כ המ"ב )סקי"ג(‪ .‬ובבה"ל )ד"ה וכן( משמע שמקיל בזה‪ ,‬ע"פ דברי‬
‫הגר"א )סק"ג(‪ ,‬וכ"כ בבה"ל )סי' תקי ס"ג ד"ה אין(‪ .‬ובשעה"צ )סקי"ח( כתב‬
‫דהגר"א מודה בקוצר‪ ,‬דאסור בשינוי‪ .‬ועשית גבינה‪ ,‬אף שהדרך לעשות‬
‫לימים הרבה‪ ,‬מותרת בשינוי‪ .‬וצ"ב‪.‬‬
‫וגדר נעשה לימים הרבה לא נתבאר‪ .‬ובשה"צ )סי' תקד סקל"ב(‬
‫כתב דבמכין לב' וג' ימים‪ ,‬כבתמכא‪ ,‬אינו בכלל הרבה‪ ,‬וכהא"ר‪ ,‬וכ"נ פשוט‪.‬‬
‫ובא"ר פירש דברי המג"א )סק"ז(‪ ,‬שאוסר בתמכא שדרך לגרור הרבה לב' וג'‬
‫ימים‪ ,‬שאוסר אף ליומו מדין לימים הרבה‪ .‬ובפשוטו י"ל דהמג"א אוסר רק‬
‫כשעושה כדרכו‪ ,‬כלומר לב' וג' ימים‪ ,‬דאז אינו לצורך יו"ט‪ ,‬וכ"נ במ"ב‬
‫)סקי"ט(‪.‬‬
‫ולכאורה בעושה ליומו א"צ שינוי‪ ,‬ומש"כ )בשעה"צ סקל"ג( דאינו‬
‫מפיג טעם כשמכסהו‪ ,‬והראי' שעושה לב' וג' ימים‪ ,‬הרי הרמ"א )סי' תצה‬
‫ס"א( מחמיר רק באינו מפיג טעם כלל‪ ,‬ובתמכא אינו כן‪ .‬ומש"כ דלמג"א‬
‫אסור אף בשינוי כפלפלין בריחיים‪ ,‬לפנינו המג"א מתיר בשינוי‪ .‬ונראה דכ"ה‬
‫בסוגריים‪ ,‬ולשעה"צ אינו מדברי המג"א‪ .‬וכצ"ל למשכ"ל דבעושה ליומו אין‬
‫צריך שינוי‪ ,‬והמג"א אוסר בלמחר‪ ,‬ובזה לא מהני שינוי‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫‪234‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫ולהרשב"א )בשעה"צ סקל"ב( אסרו בטחינה גזירה שמא יעשה‬
‫למחר‪ .‬ולפ"ז אסור אף בנעשה לב' וג' ימים‪ ,‬אף שהוא עושה ליומו‪ ,‬ואולי‬
‫זוהי כונת המג"א‪ .‬אבל להר"ן‪ ,‬והרמב"ן‪ ,‬שבנעשה לימים הרבה אינו בכלל‬
‫היתר או"נ‪ ,‬להר"ן מדרבנן ולהרמב"ן מדאורייתא‪ ,‬נראה דב' וג' ימים אינו‬
‫בכלל ימים הרבה‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫ולענין בורר‪ ,‬כתב בבה"ל )סי' תקי ס"ב ד"ה אם(‪ ,‬דלהרמ"א )סי'‬
‫תצה ס"ב( כל שאפשר מעיו"ט צריך שינוי‪ .‬וכתב דקנון ותמחוי‪ ,‬אף דבשבת‬
‫חייב בפסולת מתוך אוכל‪ ,‬דאינו שינוי גמור‪ ,‬מ"מ לענין יו"ט חשיב שינוי‪,‬‬
‫וכ"ש אם בורר ביד‪ .‬ומזה נראה דראיתו שחייב בשבת היא כ"ש מביד דחייב‬
‫)סי' שיט ס"ד(‪ .‬ויש לדחות‪ ,‬דביד אינו שינוי‪ ,‬דיש שבוררים ביד‪ .‬ומ"מ קנון‬
‫ותמחוי הוי שינוי‪ ,‬אף בשבת‪ ,‬דמי שבורר בכלי בורר בנפה וכברה דוקא‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬עיי"ש בבה"ל דבאוכל מתוך פסולת בודאי חשיב שינוי‪.‬‬
‫וצ"ע‪ ,‬דבשבת חייב )שם ס"ב(‪ ,‬ומנ"ל דהוי שינוי ליו"ט‪ .‬והגר"ז )סי' תקי‬
‫ס"ה( אוסר אוכל מתוך פסולת לאחר זמן כי אפשר מעיו"ט‪ ,‬הרי דאינו שינוי‪,‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬

‫תענית בראש השנה‬
‫א‪ .‬חצי היום‬
‫גרסינן )טו‪ (:‬ר' יהושע אומר חלקהו חצי לה' וחצי לכם‪ .‬וביש"ש‬
‫)סי' ד'( פסק כן‪ ,‬וכתב וז"ל‪ ,‬ומש"ה אין לאחר התפלה יותר מחצות‪ ,‬וכן בכל‬
‫שבתות השנה‪ .‬ומ"מ בר"ה‪ ,‬שאימת יום הדין עלינו‪ ,‬וספרי חיים וספרי מתים‬
‫לפניו נפתחים‪ ,‬יכולין להאריך בתפלה ובד"ת יותר מחצי היום‪ .‬ואע"ג דהאי‬
‫קרא דעזרא‪ ,‬לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים אר"ה קאי וכו'‪ .‬ומ"מ ר"ה‬
‫שחל בשבת לא גרע משאר שבתות שהכל מודים שחציו לה' ולא יותר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובמ"ב )סי' תקפד סק"ה( כתב שאם חל ר"ה בשבת אין להאריך‬
‫יותר מחצות‪ ,‬וכיש"ש‪ .‬וצ"ע דלא נהגו כן‪ .‬עוד קשה‪ ,‬דהמ"ב כתב לשון‬
‫היש"ש‪ ,‬דיכול להאריך‪ ,‬אבל מלשון הרמ"א )ס"א(‪ ,‬ומאריכים בפיוטים‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪235‬‬

‫ובתפלות עד חצות‪ ,‬נראה דמצוה להאריך‪ .‬וכן נראה במ"ב שכתב עד חצות‪,‬‬
‫לכל הפחות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ונראה שמקור הרמ"א במהרי"ל‪ ,‬וז"ל‪ ,‬מצוה להאריך בתפלה בר"ה‬
‫עד חצות היום לכל הפחות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובדברי המ"ב ערבב לשון לכל הפחות‬
‫דמהרי"ל‪ ,‬עם לשון יכול דהיש"ש‪ ,‬צ"ע‪.‬‬
‫ולפ"ז יש ליישב מנהג ישראל להאריך אף בשבת‪ ,‬דז"ל האור שמח‬
‫)עבודת יוה"כ פ"ד ה"א(‪ ,‬דקדושת יוה"כ חיילא על שבת ג"כ להקדישו‬
‫בשבות מכל אכילה‪ ,‬דקדושת יוה"כ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש‪.‬‬
‫ולכן ביוה"כ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה‪ ,‬שצריך לאכול‪ ,‬מורה אני דלא‬
‫מקדש גם על שבת )דלא כמו שצדד רע"א סוס"י תריח(‪ ,‬דזה קדושת שבת אז‬
‫שלא לאכול בו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה בכונתו‪ ,‬דאין ב' קדושות נפרדות של שבת ושל יוה"כ‪ ,‬אלא‬
‫שתיהן מצטרפות יחד‪ ,‬וא"כ אין מעמד לשבת בפ"ע לחייב בקידוש‪ .‬ולפ"ז‬
‫י"ל‪ ,‬דכשר"ה חל בשבת‪ ,‬אין מעמד לשבת בפ"ע‪ ,‬ולכן מצוה להאריך יותר‬
‫מחצות כבחול‪.‬‬
‫וכל זה לפי המהרי"ל‪ ,‬דיש מצוה להאריך‪ ,‬דמצוה זו בתוקפה אף‬
‫בשבת‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל לפי היש"ש אין שום מצוה להאריך‪ ,‬ורק יכול להאריך אם‬
‫ירצה‪ .‬ולפ"ז בשבת י"ל דחצי לה' ולא יותר‪ ,‬דאינו ממצות היום דר"ה‬
‫להאריך בכדי שנאמר שמצוה זו נוהגת אף בשבת‪ .‬ומעתה כיון דהרמ"א פסק‬
‫כמהרי"ל‪ ,‬דין שבת כדין חול‪ ,‬וכדנראה מסתימת מהרי"ל ורמ"א‪ .‬ולכן נהגו‬
‫להאריך בר"ה בשבת‪ ,‬ודלא כהיש"ש והמ"ב‪.‬‬
‫וטעם מצוה זו נראה ע"פ הגמ' )ע"ז ג‪ ,(:‬דהקב"ה דן אותנו בבוקר‬
‫של ר"ה‪ ,‬ויש שתי לשונות אם דן בג' שעות הראשונות או בג' שעות‬
‫שאחריהן‪ ,‬כלומר עד חצות‪ .‬ומכיון שלשיטה אחת יש דין בשמים עלינו עד‬
‫חצות‪ ,‬מצוה להאריך בתפלה עד חצות לכל הפחות‪ ,‬כדי שבשעת הדין נהי'‬

‫‪236‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫עסוקים בתפלה ולא בדברים אחרים שאולי יביאו לידי חטא וקטרוג במשפטנו‬
‫ח"ו‪.‬‬
‫וכעין זה כתב הכף החיים )סי' תקפג סקל"ה( וז"ל‪ ,‬וכתב )הא"ר(‬
‫וכן נהגתי אני בעצמי לישן אחר חצות ולא קודם שמלך יושב על כסא דין‪,‬‬
‫ואפשר דגם מהר"ם שהי' רגיל לישון‪ ,‬היינו אחר חצות היום‪ ,‬שהרי בר"ה‬
‫מתעכבים בתפלה ואח"כ עושין סעודה ולומדים איזה דבר וא"כ מוכרח שכבר‬
‫עבר חצות‪ ,‬ולא הוצרך לבאר לפי שהדבר מובן ממילא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי דהדין‬
‫נמשך עד חצות‪ ,‬ונ"מ למנהג לישון‪ .‬ולפי מהרי"ל‪ ,‬דמה"ט מתפללים עד אחר‬
‫חצות דוקא‪ ,‬אצ"ל דאינו ישן‪ ,‬דמובן מאליו‪.‬‬
‫]ומ"מ ק"ק‪ ,‬דבתוס' ג‪ :‬כתבו דלמסקנה הדין הוא בג' שעות‬
‫הראשונות‪ .‬וכ"נ בשו"ע )סי' תקצא ס"ח( ולפ"ז אין לישון מעלות השחר‪,‬‬
‫וככף החיים )שם סקל"ט(‪ ,‬דשעה ראשונה היא התחלת ג' שעות הראשונות‬
‫שבהם ה' דן את העולם‪ .‬ואדרבה‪ ,‬לאחר ג' שעות מותר לישון‪ ,‬וא"צ להאריך‬
‫את התפלה עד חצות‪ .‬ובמהרי"ל )הל' שופר( כתב וז"ל‪ ,‬דהא עיקר תקיעת‬
‫היחיד לא נתקבלת לרצון רק אחר חצות היום‪ ,‬אבל בתלת שעות קמייתא אז‬
‫ה' יושב ודן את העולם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וצ"ע‪ ,‬דאם דן בג' הראשונות‪ ,‬למה ימתין‬
‫בתקיעות עד חצות‪ .‬וכנראה חשו לשתי השיטות בגמ' כשאפשר‪ ,‬ודו"ק‪[.‬‬

‫ב‪ .‬כל היום‬
‫והנה הרמ"א )סי' תקצז ס"ג( כתב די"א דמצוה להתענות בר"ה‪,‬‬
‫וכתב המ"ב )סקי"ב(‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ואף דאין הלכה כן‪ ,‬מ"מ עכ"פ לא נחזיק זה‬
‫לעבירה שיצטרך אח"כ להתענות ע"ז בחול עכ"ל‪ .‬וכן הדין אפילו כשחל‬
‫ר"ה בשבת )סקי"א(‪ .‬וצ"ע‪ ,‬שהמ"ב עצמו פסק כהיש"ש‪ ,‬דאין שבת כחול‪.‬‬
‫ולפי הנ"ל ניחא‪ ,‬דהמ"ב חש לשיטת היש"ש‪ ,‬שאין מצוה להאריך‬
‫יותר מחצות‪ ,‬ואם רק יכול להאריך‪ ,‬דאין מצות שמחה ביו"ט דר"ה‪ ,‬וכמש"כ‬
‫היש"ש‪ ,‬אזי בשבת אסור להאריך‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬אבל כאן סמכו בדיעבד על השיטה‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪237‬‬

‫דמצוה להתענות בר"ה‪ ,‬ואם מצוה היא‪ ,‬נוהגת גם בשבת‪ ,‬דאין מעמד לשבת‬
‫שחל בה יו"ט לבטל מצות יו"ט‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫והנה הרא"ש )ר"ה פ"ד סי' י"ד( הוכיח שאין מתענין בר"ה מהפסוק‬
‫בעזרא‪ ,‬אכלו משמנים ושתו ממתקים‪ ,‬כי קדוש היום לאדוננו‪ .‬וענין זה בר"ה‬
‫כדכתיב בחדש השביעי באחד לחדש‪ ,‬ואכלו משמנים חובה‪ ,‬כ"כ המרדכי‬
‫)שם סי' תשח(‪ .‬והשיטה שמצוה להתענות צע"ג‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דהתוס' )ר"ה יט‪ :‬ד"ה מימות( פירשו הגמ' )שם(‪ ,‬דמימות‬
‫עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר‪ ,‬דעברוהו בימי עזרא בשנה שאמר עזרא‬
‫אכלו משמנים‪ .‬וכ"כ רש"י )ביצה ו‪ ,(.‬דכתיב וביום השני‪.‬‬
‫והוסיפו התוס'‪ ,‬דבפסוק בעזרא נראה דיום כ"ד בחדש הי' מוצאי‬
‫סוכות‪ ,‬והרי כ"ג הוא מוצאי סוכות‪ .‬אלא ודאי דעברוהו לאלול‪ .‬ומזה מוכח‪,‬‬
‫דבאותה השנה עיקר יו"ט דר"ה‪ ,‬שמשם מנו ליוה"כ וסוכות‪ ,‬הי' ביום השני‬
‫דר"ה‪ .‬ולכן סוכות התחיל ביום ט"ז למנין אשר מנו מעיקרא שנאמר באחד‬
‫לחדש‪ ,‬ונגמר ביום כ"ג‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫ומעתה נראה‪ ,‬דזהו מה שחדש להם עזרא‪ ,‬דאף שעברוהו לאלול‪,‬‬
‫ומעיקר הדין אין חיוב לאכול ביום שנקרא אחד בחדש‪ ,‬מ"מ מכיון שהתחילו‬
‫בקדושה דין יו"ט עליו‪ ,‬וכעין הגמ' )ביצה ה‪ ,(:‬שנוהגין אותו היום קדש‬
‫ולמחר קדש‪ ,‬ולכן חייבים לאכול‪.‬‬
‫ולפ"ז יש לתרץ השיטה דמצוה להתענות‪ ,‬דזהו רק בר"ה בשנה‬
‫רגילה‪ ,‬ומשום דהוא יום הדין‪ .‬וכמו שלמהרי"ל מצוה להתענות עד אחר‬
‫חצות ולהאריך בתפלה‪ ,‬לשיטה זו מצוה להתענות כל היום‪ .‬אבל ביום‬
‫הראשון של ר"ה שבימי עזרא לא הי' יום הדין‪ ,‬שהרי מנו יוה"כ וסוכות מיום‬
‫השני‪ .‬ולכן אמר להם עזרא שמצוה לאכול‪ ,‬שאינו יום חול אלא יו"ט‪ ,‬וגם‬
‫אינו יום הדין‪] .‬שו"ר בס' המועדים בהלכה )ע' נה‪-‬נו( שהצ"פ תירץ קושיא זו‬
‫כעין זה‪ ,‬לחלק בין אלול חסר למלא‪ ,‬אבל פירש החילוק בענין אחר לגמרי‪,‬‬
‫עיי"ש‪[.‬‬

‫‪238‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫עירוב תבשילין‬
‫א‪ .‬שיטת המרדכי והראבי"ה‬
‫כתב המרדכי )סי' תרעב( וז"ל‪ ,‬ומתנה ואומר בהדין יהא שרי לן‬
‫לבשולי ולאפויי מיו"ט לחבירו ומיו"ט לשבת וכו' עד מוצאי יו"ט האחרון‪,‬‬
‫ובלבד שיהא עירובו שמור עד מוצאי יו"ט האחרון‪ .‬אכלו או שאבד‪ ,‬צריך‬
‫לערב ביו"ט ]וט"ס‪ ,‬וצ"ל בעיו"ט‪ ,‬עי' ראבי' סי' תשמח[ האחרון‪ ,‬עכ"ל‬
‫הירושלמי‪ .‬והשתא שמעינן מן הירושלמי דיו"ט דסוכות העירוב שהניח‬
‫בעיו"ט ראשון מועיל גם לימים טובים אחרונים‪ .‬ובלבד שיאמר בפירוש עד‬
‫מוצאי יו"ט האחרון וכו'‪ .‬והא דקאמר בירושלמי מיו"ט לחבירו פי' ראבי'‬
‫כגון אם חל יו"ט ע"ש ושבת אז צ"ל מיו"ט לחבירו דהיינו נמי מיו"ט לשבת‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ובב"י )סי' תקכז סי"ד( כתב מחלוקת אם יכול לערב בעיו"ט על‬
‫דעת לסמוך עליו ליו"ט אחר כל זמן שהוא קיים‪ .‬ופירש שלהמרדכי מותר‬
‫מערב סוכות לערב שמיני עצרת‪ ,‬דהכל כיו"ט אחד‪ ,‬ולא לשאר יו"ט‪ .‬וכ"כ‬
‫בבה"ל )שם(‪ ,‬ועפ"ז צדד דרק בזה די בכזית א' לב' הימים‪ ,‬אבל בר"ה וסוכות‬
‫צריך כזית לכל יו"ט‪ ,‬אא"כ אומר בהדין עירובא בערב סוכות‪ ,‬דזהו עירוב‬
‫חדש‪ .‬ובישן‪ ,‬ע"כ מכין כזית מתחלה לכל עיו"ט‪ .‬אבל ברא"ש נראה דדי‬
‫בכזית אחת‪ ,‬וצ"ל דמכינו לכל עיו"ט שקיים‪.‬‬
‫ובהע' לראבי' )שם( כתב דאינו בירושלמי‪ ,‬ומקורו בספר הירושלמי‬
‫ע"פ הגאונים‪ .‬ופירש לשון יו"ט האחרון‪ ,‬דאין ר"ל שמיני עצרת‪ ,‬דא"כ לשון‬
‫מתנה צ"ע‪ .‬וצ"ל ע"פ הבה"ג‪ ,‬דכשיו"ט בה' וו' מערב שני עירובים לשני‬
‫ימים‪ .‬אבל יש תקנה בערוב אחד אם מתנה ואומר‪ ,‬אם ראשון קודש ערובי‬
‫ליו"ט‪ ,‬ואם שני קודש עירובי לשבת‪ ,‬ומיו"ט לחברו ומיו"ט לשבת ר"ל או‬

‫מיו"ט לשבת‪ ,‬וכתנאי הנ"ל‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫וצ"ב‪ ,‬דאם יו"ט ראשון קודש ושני חול‪ ,‬א"צ ערוב תבשילין כלל‪,‬‬
‫וכרש"י )יז‪ .‬ד"ה מיום( ושו"ע )סכ"ב( ומ"ב )סקע"ג(‪ ,‬דע"ש יום חול ויכול‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪239‬‬

‫לבשל‪ .‬ואולי י"ל‪ ,‬דבטוש"ע )סי"ג( אסר לבשל מיו"ט ראשון לשבת‪ .‬אבל‬
‫בב"י )שם( כתב שהרשב"א מסופק בדבר מתוך גירסת הירושלמי‪ .‬וכנראה‬
‫ר"ל הירושלמי הנ"ל‪ ,‬ופירש דחל הערוב ביום ד' להתיר בישול בה' אם יו"ט‬
‫הוא‪ ,‬וביום ה' להתיר בישול בו' אם יו"ט הוא‪ ,‬וזהו מה שמתנה‪ .‬ולפ"ז מיו"ט‬
‫לחבירו ע"כ ר"ל מיו"ט א' לשבת‪ ,‬אע"פ שיו"ט חבירו‪ ,‬כלומר יום ב' דיו"ט‪,‬‬
‫מפסיק ביניהם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ויותר נראה‪ ,‬דהראבי' )שם( כתב לשון הבה"ג וז"ל‪ ,‬וכשם שאין‬
‫אופין ומבשלין מיו"ט לחבירו אא"כ עירב בתבשיל‪ ,‬כך אין אופין ומבשלין‬
‫מיו"ט לשבת אא"כ עירב בתבשיל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפ"ז לשון מיו"ט לחבירו‬
‫כפשוטו‪ ,‬דמותר לבשל מיום ה' ליום ו' ע"י ע"ת‪ ,‬וכשמתנה מבשל מיום ו'‬
‫לשבת ע"י אותו ע"ת‪ .‬ומ"מ צ"ב‪ ,‬דת"ר )יז‪ (.‬אין אופין מיו"ט לחבירו‪ .‬וי"ל‬
‫דאיסור זה מדרבנן‪ ,‬דמדאורייתא מותר משום הואיל‪ ,‬וכגמ' )כא‪ ,(.‬והתירו‬
‫איסור זה לכבוד שבת ע"י ע"ת במבשל ביו"ט שבע"ש לשבת וכגמ' )פסחים‬
‫מו‪ .(:‬וס"ל לבה"ג וראבי'‪ ,‬דה"ה במבשל מיום ה' לע"ש‪ ,‬כששניהם יו"ט‪,‬‬
‫דעי"ז ישאר לשבת‪ ,‬וגם לא יגמר מה שיש לו כבר וישאר לשבת‪.‬‬
‫והנה עשו"ת מהר"ם חלאווה )סי' כח( שמתיר לבשל מיום ה' לשבת‬
‫ע"י הואיל‪ ,‬דכשיש ע"ת לא גזרינן אטו חול ודלא כטוש"ע )סי"ג(‪ .‬ולבה"ג‬
‫וראבי' מותר לבשל אף ליו"ט שני מה"ט‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬

‫ב‪ .‬ספק ומחלוקת בחלות העירוב‬
‫איתא בגמ' )טז‪ ,(:‬במעשה דההוא סמיא ששכח לערב ע"ת ב'‬
‫פעמים‪ ,‬דבפעם הראשונה א"ל שמואל סמוך אדידי‪ .‬ובפעם השניה א"ל‬
‫פושע את‪ ,‬לכו"ע שרי לדידך אסור‪ .‬ופירש הר"ן‪ ,‬דמי שסומך על הרב נכלל‬
‫בערובו‪ ,‬וכשמואל דמערב אכולה נהרדעא )שם(‪ .‬והסמיא לא סמך על הרב‪,‬‬
‫מדנתעצב כשנזכר ששכח‪ ,‬ובפעם הראשונה‪ ,‬שאינו פושע‪ ,‬דעת שמואל עליו‪,‬‬
‫ובפעם השניה‪ ,‬דפשע‪ ,‬אין דעתו עליו‪.‬‬

‫‪240‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫אבל הרא"ש )סי' ב'‪ ,‬ו'( כתב דאסור לסמוך על הרב‪ ,‬ואם סמך דינו‬
‫כפושע‪ .‬וכ"כ בשו"ע )ס"ז(‪ ,‬וז"ל מצוה על כל אדם לערב‪ ,‬ומצוה על כל גדול‬
‫העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח‬
‫עירוב ואבד‪ .‬אבל מי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו‬
‫של גדול העיר‪ ,‬נקרא פושע ואינו יוצא בו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובמ"ב )סקכ"ו( פירש‪,‬‬
‫שאין החכמים מקנים עירובם למי שהוא יכול לעשות בעצמו ומתעצל‪.‬‬
‫והשעה"צ )סקל"ז( כתב וז"ל‪ ,‬שמכיון ששמואל לא הוציא הפושעים‪ ,‬מסתמא‬
‫אין להוציאם‪ ,‬דזלזול הוא בתקנת חכמים שתקנו ע"ת‪ ,‬ושום גדול אין רשאי‬
‫לכוון להוציאם‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ומקורו באו"ז )סי' שמג סק"ח(‪ .‬ולשון האו"ז‪ ,‬ואסור‬
‫לסמוך על אחרים אלא בשכח וכו' ואסר לו )שמואל לסמיא( לסמוך עליו‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬ונראה דהאיסור על הסומך ולא על הגדול‪ ,‬ודלא כשעה"צ‪.‬‬
‫והנה במ"ב )שם( צדד דבדיעבד יש לסמוך על הר"ן שיכול כל אדם‬
‫לסמוך על הגדול‪ ,‬והגדולים מכוונים להקנות לכל אדם בכל אופן‪ .‬וצ"ע‪ ,‬דזה‬
‫ניחא למשכ"ל‪ ,‬דאין איסור על הגדול‪ ,‬והגדול מכוון לו‪ ,‬ובדיעבד סומך על‬
‫הר"ן שיוצא בו‪ .‬אבל לשעה"צ‪ ,‬שלפי השו"ע אסור לגדול לכוון להוציאו‪,‬‬
‫איך סומך עליו בדיעבד‪ .‬וצ"ל דהגדול מכוון בסתמא כפי הדין‪ ,‬דאם כהרא"ש‬
‫הסומך עליו אינו בכלל‪ ,‬ואם כהר"ן מכון גם להם‪ .‬ואולי י"ל בזה‪ ,‬דכיון‬
‫דלעתיד לבא יתברר הדין‪ ,‬מהני מדין יש ברירה בדרבנן‪.‬‬
‫וראי' לזה‪ ,‬שהרי כשהרב מערב‪ ,‬עדיין לא נתברר מי ישכח ומי‬
‫יסמוך עליו להר"ן‪ .‬וא"א שמהני עירובו להם בודאי‪ ,‬דא"כ כשיערבו אח"כ‬
‫הוי ברכה לבטלה‪ .‬וע"כ צ"ל דיש ברירה בדרבנן‪ .‬ועדיין צ"ב‪ ,‬דאף דע"ת‬
‫דרבנן‪ ,‬מ"מ צריכים לקבוע אם מקנה לאדם זה או לא ע"פ מה שיתברר אח"כ‪,‬‬
‫וקנין ממוני נראה דדינו כדאורייתא‪ ,‬ואין ברירה‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דברש"י )טז‪ :‬ד"ה צריכים( מבואר דשאלת הגמ' אי בעינן‬
‫דעת מי שהניחו לו‪ ,‬היא אם צריך שימלך בו תחילה‪ .‬ומשמע‪ ,‬דעכ"פ בסוף‬
‫בודאי בעינן דעתו‪ ,‬ואם בשל בלי שידע שעירבו לו‪ ,‬עובר באיסור בישול אף‬
‫שבאמת עירבו לו‪ .‬ולפ"ז י"ל‪ ,‬דזוכה בקנין ממון דע"ת אף בלי דעתו‪ ,‬דזכין‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪241‬‬

‫לאדם שלא בפניו‪ ,‬ובפרט דזכות גמור הוא‪ .‬אבל אינו יוצא בע"ת אא"כ דעתו‬
‫לצאת בו‪ .‬ובזה יש ברירה בדרבנן‪ ,‬ובמערב בעצמו אח"כ אין דעתו לצאת עם‬
‫הע"ת של הגדול‪ .‬וא"כ גם בדעת המניח י"ל דיש ברירה‪ ,‬ואם יתברר שהדין‬
‫כהר"ן מהני למפרע‪.‬‬

‫ריבוי בשיעורין‬
‫ת"ר )יז‪ (.‬אינו אופה אלא מה שצריך לו‪ .‬ר' שמעון בן אלעזר אומר‬
‫ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא‪ .‬אמר‬
‫רבא הלכה כרשב"א‪ .‬וצ"ב במה נחלקו ת"ק ורשב"א‪.‬‬
‫הטור )סי' תקג ס"א( כתב וז"ל‪ ,‬וי"א דאפילו אמרה בפירוש שהיא‬
‫רוצה אותו לצורך מחר שהוא מותר‪ .‬ויש אוסרין‪ .‬ונראה שהוא מותר‪ ,‬כיון‬
‫דטעם ההיתר מפני שהתוספת גורם טעם לתבשיל א"כ אפילו פירשה בפירוש‬
‫נמי מותר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ושיטת האוסרין צ"ב‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דבר"ן )יב‪ (.‬מבואר דלצורך מחר גרע משלא לצורך כלל‪,‬‬
‫וע"כ יש מיעוט מיוחד‪ .‬ועי"ל )הכנה דרבה אות ג'( דבמכלתא דרשב"י‬
‫נתמעט מכל מלאכה לא יעשה בהם‪ ,‬אך אשר יאכל לכל נפש בהם ‪ -‬כלומר‬
‫ליום שאסור במלאכה‪ ,‬דהיינו יו"ט‪ ,‬ולאפוקי חול ‪ -‬הוא לבדו יעשה לכם‪.‬‬
‫ולפ"ז י"ל‪ ,‬דלת"ק אם מוסיף פת להשביח התבשיל ולבסוף ילך לאיבוד‪,‬‬
‫מותר‪ .‬אבל אם נתכוון לצורך מחר‪ ,‬מפקיע בזה היתר אוכל נפש דהשבחה‪.‬‬
‫ולרשב"א‪ ,‬כיון דבמציאות יש השבחה לפת שאוכל ביו"ט ע"י הוספת פת זו‪,‬‬
‫אין כונתו למחר אוסרת‪ ,‬שהרי הפעולה שעושה יש בה צורך יו"ט‪ .‬וליש‬
‫אוסרין שבטור‪ ,‬אם אמר בפירוש שעושה למחר נידון כעושה למחר אף‬
‫שבמציאות יש צורך יו"ט‪.‬‬
‫גרסינן )כא‪ (.‬עיסה חצי' של נכרים וחצי' של ישראל אסור לאפותה‬
‫ביו"ט‪ ,‬דהא אפשר לי' למפלגה בלישה‪ .‬ובתוד"ה עיסה הקשו דיש שבח‬
‫הפת‪ ,‬וקי"ל כרשב"א‪ .‬ותירצו וז"ל‪ ,‬דשאני התם דכל הפת של ישראל‬
‫שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה‪ .‬ועוד דלמא מקלעי לי'‬

‫‪242‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫אורחים‪ .‬אבל הכא דחצי' של נכרי אסור לאפותה ביו"ט‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וצ"ב‪ ,‬דסוף‬
‫סוף יש שבח לפת שאוכל‪.‬‬
‫ולפי משכ"ל י"ל‪ ,‬דלת"ק יש מיעוט מיוחד דלצורך מחר שמפקיע‬
‫היתר אוכל נפש‪ .‬ורשב"א חולק על מיעוט זה‪ ,‬אבל כשיש מיעוט מודה‬
‫ליסודו של ת"ק שהיתר אוכל נפש נפקע‪ .‬ולכן בשל נכרים‪ ,‬דיש מיעוט דלכם‬
‫ולא לנכרים )כ‪ (:‬מודה רשב"א לת"ק שאסור אע"פ שיש שבח הפת‪ .‬ולפ"ז‬
‫לדינא צורך מחר לא גרע משלא לצורך כלל‪ ,‬ודלא כהר"ן )יב‪ (.‬הנ"ל‪.‬‬
‫ולתירוץ השני בתוס'‪ ,‬ועוד דלמא מקלעי לי' אורחים‪ ,‬נראה דמודה‬
‫רשב"א לת"ק דיש מיעוט דלמחר שמפקיע היתר אוכל נפש‪ .‬אבל מכיון‬
‫שמדאורייתא נידון כלצורך יו"ט משום הואיל‪ ,‬ואסור רק מדרבנן‪ ,‬ס"ל‬
‫לרשב"א דכשיש שבח הפת מותר‪ .‬אבל כשא"א לומר הואיל‪ ,‬כגון בשל נכרי‪,‬‬
‫המיעוט דלכם ולא לנכרים‪ ,‬וגם המיעוט דלמחר‪ ,‬מפקיעים היתר אוכל נפש‬
‫דשבח הפת‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬לתוס' )פסחים מו‪ ,.‬מובא בגליון(‪ ,‬ולהר"ן‪ ,‬דמיירי כאן תחת‬
‫הגחלים או יותר מכדי תנור‪ ,‬כל שיש שבח הפת מותר לרשב"א בכל ענין‪.‬‬
‫ולתוס' י"ל דלית לי' מיעוט דלמחר‪ ,‬ולא לנכרים אינו הפקעה אלא שנידון‬
‫כשלא לצורך יו"ט‪ .‬ולהר"ן‪ ,‬דלמחר גרע משלא לצורך כלל‪ ,‬ע"כ ס"ל‬
‫דלרשב"א כיון שבמציאות יש שבח הפת אין הכונה למחר אוסרת‪ ,‬וה"ה‬
‫דהמיעוט דולא לנכרים אינו אוסר‪.‬‬
‫ובמרדכי )סי' תרעט( מתיר באותו תנור ע"י הואיל‪ ,‬ולכאורה ס"ל‬
‫כתירוץ השני בתוס' )הנ"ל(‪ .‬אבל בבגדי ישע פירש דבריו‪ ,‬דס"ל כהרא"ה‪,‬‬
‫דשבח הפת מתיר מדאורייתא רק כשכונתו להשביח‪ .‬ובכונתו להרבות‪,‬‬
‫דלהרא"ה אסור‪ ,‬להמרדכי מותר כשי"ל הואיל‪ ,‬דבדרבנן שבח הפת מתיר אף‬
‫בלי כונה להשביח‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪243‬‬

‫רפואה ביו"ט‬
‫גרסינן )כב‪ (.‬מהו לכחול את העין ביו"ט וכו' א"ל אסור‪ .‬אמימר‬
‫שרי למכחל עינא מנכרי בשבתא‪ .‬א"ל ר"א לאמימר מאי דעתך‪ ,‬דכל דבר‬
‫שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה‪ ,‬הני מילי היכא דלא מסייע בהדי'‪ ,‬אבל מר‬
‫קמסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח וכו'‪ .‬מסייע אין בו ממש‪ .‬אמימר שרא‬
‫למכחל עינא ביו"ט שני של ר"ה וכו'‪ ,‬עכ"ל הגמ'‪.‬‬
‫וכתב הרשב"א וז"ל‪ ,‬מהא דאמימר שמעינן לדידן ליו"ט שני של‬
‫גליות דשרי‪ ,‬ולא גזרינן בי' משום שחיקת סממנין‪ .‬ואין דעת בעל התוס' ז"ל‬
‫כן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובהע' ‪ 193‬הקשה דדברי התוס' תמוהים‪ ,‬שהוא נגד המבואר‬
‫בסוגיא‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דז"ל הרא"ה‪ ,‬שאין זה רפואת חולי‪ ,‬שהרי עתיד הוא‬
‫להתרפאות אלא שמחזק עכשיו ראותו וה"ז צורך אוכל נפש שיראה ויתאוה‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬הרי שבסוגיין אין דנים כלל באיסור גזירת רפואה משום שחיקת‬
‫סממנין אלא באיסור מלאכה‪ ,‬ודינו כמכשירי אוכל נפש‪ ,‬וכתחלת הסוגיא‪.‬‬
‫ולעולם כשיש איסור רפואה‪ ,‬נאמר גם ביו"ט שני‪ ,‬וניחא שיטת בעלי התוס'‪.‬‬
‫וז"ל הש"מ )שם(‪ ,‬ולא חיישינן לשחיקת סממנין כיון דביו"ט מותר‬
‫לשחוק פלפלין ותבלין לצורך יו"ט‪ .‬ולא אסרו אלא בשבת ששחיקתן אסור‬
‫דבר תורה ולית בהו מתוך‪ .‬ואילו ביו"ט ראשון אסרו כיון שאין בדבר שום‬
‫סכנה ואינו יודע בברור אם תהא ההנאה מגעת ביו"ט‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובהע' ‪242‬‬
‫כתב דמבואר בדבריו דביו"ט ראשון ישנו איסור רפואה‪ .‬ויותר נראה דאין‬
‫איסור רפואה כל שברור שההנאה תגיע ביו"ט‪ ,‬דכשגורם צער אסור‪ ,‬וכסברת‬
‫האבני נזר )סי' שצה( שהובא שם‪.‬‬
‫והנה הר"ן פירש שהאיסור משום מלאכה‪ ,‬כהרא"ה‪ ,‬ודינו‬
‫כמכשירין‪ .‬והוסיף וז"ל‪ ,‬ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין‬
‫ע"י ישראל ביו"ט שני של גליות‪ .‬מיהו י"ל דה"מ כגון מיכחל עינא‪ ,‬דמלאכה‬
‫גופה שבות היא‪ .‬אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ הרמ"א‬

‫‪244‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫)סי' תצו ס"ב(‪ .‬ולפ"ז לא נתבאר דין גזירת רפואה ביו"ט‪ ,‬די"ל דלא גזרו‬
‫כלל‪ ,‬וכש"מ‪ ,‬וי"ל דגזרו אף ביו"ט שני‪ ,‬וכתוס'‪.‬‬
‫והנה מלשון הגמ'‪ ,‬צרכי חולה‪ ,‬לכאורה מוכח דלא כהרא"ה וש"מ‬
‫שכתבו שכיון שאמוד להתרפאות אינו כחולה‪ .‬ונראה‪ ,‬שהם כ"כ להסביר‬
‫למה נידון רק כמכשירי אוכל נפש ולא כאוכל נפש ממש‪ ,‬ולעולם דינו כחולה‬
‫להתיר מלאכה ע"י נכרי‪ .‬והש"מ לא כתב סברת סופו להתרפא להתיר גזירת‬
‫שחיקת סממנים‪ ,‬דלדבריו לא גזרו כן ביו"ט כלל‪ .‬ולהרא"ה‪ ,‬שלא כתב דלא‬
‫גזרו ביו"ט יתכן שיש גזירת שחיקת סממנים‪ ,‬אבל לא נאמר בסוגין מטעם‬
‫סופו להתרפא‪ ,‬דבזה אינו בהול‪ ,‬ולא גזרינן שמא ישחק‪ ,‬וכהרי"ף והרא"ש‬
‫)שבת נג‪ (:‬ברפואת בהמה‪.‬‬
‫ואם כונת הרא"ה כן‪ ,‬דכאן לא גזרינן איסור רפואה כי עתיד‬
‫להתרפאות‪ ,‬א"כ בחולה ממש מוכח שיש גזירת שחיקת סממנין‪ .‬ובבה"ל )סי'‬
‫שכח סל"ז ד"ה וכן( כתב שכן הוא לרוב הפוסקים‪ ,‬ודלא הרמ"א )שם(‪.‬‬
‫והראי' לקולא היא דכל צרכי חולה נעשין ע"י נכרי‪ ,‬והלא הישראל שותה‬
‫הרפואה אף כשנכרי מכינו‪ .‬ולמחמירים דחה הבה"ל‪ ,‬דכיון שנעשה ע"י גוי‬
‫ומיד מסר לו יש היכר‪ ,‬ואל"כ אסור‪ ,‬כבמוכן מאתמול‪.‬‬
‫ולכאורה יש לדחות בפשיטות‪ ,‬דצרכי חולה הנעשים ע"י נכרי מיירי‬
‫במלאכה בעלמא‪ ,‬כהדלקת הנר‪ ,‬וכגמ' )שבת קכח‪ ,:‬קכט‪ ,(.‬דאין בו איסור‬
‫רפואה דשחיקת סממנים‪ .‬משא"כ בשותה רפואה או מניחו על גופו‪ ,‬דבזה‬
‫גזרו בחולה שמא ישחק סממנים‪ .‬וי"ל‪ ,‬שבבה"ל לא כ"כ‪ ,‬כי בסוגין נאמר דין‬
‫זה דנעשה ע"י גוי‪ ,‬אף דמיירי בכחול העין‪ ,‬שהיא רפואת סממנים‪ .‬אכן‬
‫לסברת הרא"ה הנ"ל י"ל‪ ,‬דבסוגיין לא גזרו כי סופו להתרפאות‪ ,‬ואינו בהול‪,‬‬
‫ולעולם כל שיש גזירת איסור רפואה נאמר גם בחולה שאין בו סכנה‪.‬‬
‫והנה בשו"ע )סי' שכח ס"א( כתב‪ ,‬מי שיש לו מיחוש בעלמא‪ ,‬והוא‬
‫מתחזק והולך כבריא‪ ,‬אסור לעשות לו שום רפואה‪ ,‬ואפילו ע"י גוי‪ ,‬גזירה‬
‫משום שחיקת סממנים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולעיל )סי' שז ס"ה( כתב וז"ל‪ ,‬דבר שאינו‬
‫מלאכה‪ ,‬ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות‪ ,‬מותר לישראל לומר‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪245‬‬

‫לגוי לעשותו בשבת‪ ,‬והוא שיהי' שם מקצת חולי וכו' כיצד אומר ישראל לגוי‬
‫בשבת וכו' להביא מים דרך חצר שלא ערבו לרחוץ בו המצטער‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובשש"כ )פל"ח סי"ד‪-‬ט"ז( מחלק בין מיחוש בעלמא‪ ,‬דאסור לומר לנכרי‪,‬‬
‫למקצת חולי ומצטער‪ ,‬דמותר‪ .‬וכעי"ז בתפא"י )כלכלת השבת‪ ,‬אמירה לנכרי‬
‫סי' ז' סק"א(‪ .‬וגדרם צ"ב‪ .‬ולהנ"ל י"ל דהכל אחד‪ ,‬והתירו איסור מלאכה‬
‫דרבנן‪ ,‬כהוצאה‪ ,‬ואסרו גזירת רפואה משום שחיקת סממנין‪.‬‬

‫תנאי במוקצה‬
‫א‪ .‬תנאי במוקצה מחמת איסור‬
‫גרסינן )ל‪ (:‬ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה‪ ,‬ואם התנה עליה‬
‫הכל לפי תנאו‪ .‬ומי מהני בה תנאי‪ ,‬והאמר רב ששת משום ר' עקיבא מנין‬
‫לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה'‪ ,‬ותניא ר'‬
‫יהודה בן בתירא אומר מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם‬
‫שמים על הסוכה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה'‪ ,‬מה חג לה' אף סוכה לה'‪.‬‬
‫אמר רב מנשיא בריה דרבא סיפא אתאן לסוכה דעלמא‪ ,‬אבל סוכה דמצוה לא‬
‫מהני בה תנאה‪ ,‬עכ"ל הגמ'‪.‬‬
‫ובתוד"ה אמר כתבו וז"ל‪ ,‬מצי נמי למפרך דלמאי דס"ל דהוי מוקצה‬
‫מחמת איסור לא אשכחנא דמהני ביה תנאה אלא דאינו חושש למפרך משום‬
‫דאינו נשאר במסקנא אלא נקט האמת עכ"ל‪ .‬והראב"ד כ"כ גם מסברא וז"ל‪,‬‬
‫לעולם לר"י לא מהני בה תנאי‪ ,‬כשם שאין מועיל צפית האדם שמצפה מתי‬
‫תכבה נרו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אבל הרשב"א כתב דתנאי מהני בנר של מתכת לר"י‪,‬‬
‫ושכ"ה בירושלמי )שבת פ"ג ה"ז(‪ ,‬וכפשטות דסוגין בסוכה רעועה דעלמא‪.‬‬
‫וצ"ב‪ ,‬וכקושית הראב"ד‪ .‬והנה בירושלמי )שם( איתא דלר"ש תנאי מהני‬
‫בכוס קערה ועששית‪ ,‬ומשמע דלר"י לא מהני‪ ,‬אף דמהני בנר של מתכת‪ .‬וגם‬
‫זה צ"ב‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דנתבאר )מוקצה ונולד בשבת וביו"ט אות א'( ע"פ החזו"א‬
‫)סי' מג סק"ח(‪ ,‬דנחלקו ר"ש ור"י במקצה קצת‪ ,‬דלר"ש מותר ולר"י אסור‪.‬‬

‫‪246‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫ועפ"ז י"ל‪ ,‬דיש כח בתנאי להוריד מדרגת ההקצאה‪ .‬ובכוס קערה ועששית‪,‬‬
‫דמקצה לכל היום ולכן מודה ר"ש דאסור‪ ,‬אם מתנה מוריד מדרגת המוקצה‬
‫למדרגת נר של מתכת בלי תנאי‪ ,‬ומותר לר"ש ואסור לר"י‪ .‬ובנר של מתכת‪,‬‬
‫וסוכה רעועה דכוותי'‪ ,‬דנחלקו בהם ר"י ור"ש כי מקצה קצת‪ ,‬וכחזו"א הנ"ל‪,‬‬
‫מודה ר"י כשהתנה עליהם‪ ,‬דמוריד במדרגת המוקצה‪ ,‬וכדמצינו לר"ש בכוס‬
‫קערה ועששית‪.‬‬
‫והנה הרשב"א פסק )עה"ק ש"ב ס"ו( דתנאי לא מהני בסוכה בריאה‬
‫דאין אדם יושב ומצפה שתפול‪ .‬והרמב"ן )שבת מה( נסתפק בזה לר"י‪ .‬ובחי'‬
‫הר"ן )שם( כתב דמהני‪ ,‬דמ"ש מכוס קערה ועששית‪ .‬ולהנ"ל לק"מ‪,‬‬
‫דלהירושלמי תנאי בכוס מהני רק לר"ש‪ ,‬ולא לר"י‪ .‬והרמב"ן נסתפק‪ ,‬דאולי‬
‫אה"נ מהני גם לר"י‪ ,‬דתנאי מבטל דין מוקצה לגמרי‪ .‬ורק במוקצה מחמת‬
‫מיאוס דנר חרס איתא בירושלמי )שם( דלא מהני תנאי לר"י‪ ,‬ובזה י"ל דבטלה‬
‫דעתו‪ ,‬דבודאי מקצה דבר מאוס עכ"פ קצת‪ ,‬ובמדרגה זו הוי מוקצה לר"י‪.‬‬
‫ולתוס'‪ ,‬דתנאי לא מהני במ"מ איסור‪ ,‬וכ"כ בנר )שבת מד‪ .‬ד"ה‬
‫שבנר(‪ ,‬צ"ע מהירושלמי‪ ,‬דכנראה מהני בנר מתכת לר"י‪ ,‬מדאסר רק בחרס‬
‫דמאיס‪.‬‬
‫ובפי' עבודת עבודה )להגרח"ג צמבליסט שליט"א( לעה"ק )שם‪,‬‬
‫סקנ"א בתוספת ביאור( כתב דהבבלי חולק אירושלמי‪ .‬או‪ ,‬דגם לירושלמי לא‬
‫מהני לר"י‪ ,‬מדהעמידו כר"ש‪ .‬ומש"ש דלא מהני לר"י במאיס‪ ,‬ע"כ לרווחא‬
‫דמילתא נקט‪.‬‬
‫ובשו"ע )סי' רעט ס"ד( פסק דתנאי מהני בנר‪ ,‬ובסוכה דעלמא‬
‫השמיטו )סי' תקיח ס"ח(‪ .‬ובמג"א )סקי"ג( הבין דלשו"ע לא מהני )אמנם‬
‫בב"י נראה דמהני אף בסוכה בריאה‪ ,‬וצ"ע(‪ .‬ותירץ דנר עשוי להכבות יותר‬
‫ממה שסוכה רעועה עשויה ליפול‪ ,‬עכ"ד‪ .‬והנה נר בודאי יכבה‪ ,‬וכונתו דאין‬
‫ודאות שישאר שמן ]ובזה ניחא קושית הלבו"ש )בט"ז סי' שי סק"ד(‪ ,‬דהוי‬
‫גמרו בידי אדם כשברי שיכבה בשבת[‪ ,‬ומ"מ מצוי יותר מנפילת סוכה‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪247‬‬

‫ובע"ע )שם( תירץ דהמחלוקת בירושלמי בתנאי היא מחלוקת‬
‫בפ"ע‪ ,‬וקיי"ל בשבת כר"ש וביו"ט כר"י‪ .‬והמג"א לא כ"כ‪ ,‬כי ס"ל כמשכ"ל‪,‬‬
‫דלכו"ע תנאי מהני להוריד מדרגת המוקצה‪ ,‬ומחלוקתם בתנאי תלוי'‬
‫במחלוקתם במוקצה מחמת איסור‪ ,‬דקיי"ל כר"י אף בשבת‪ ,‬וכמש"כ )סי' רעט‬
‫סק"ו(‪ .‬ומ"מ צ"ע‪ ,‬דלמשכ"ל )מוקצה ונולד בשבת ויו"ט אות ד'( למג"א‬
‫עצמו )שם סק"ב( נחלקו במגו דאתקצאי‪ ,‬ולא במ"מ איסור עצמו‪ ,‬ולכאורה‬
‫אינו ענין לתנאי‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫ב‪ .‬תנאי במוקצה מחמת מצוה‬
‫עוד גרסינן )שם(‪ ,‬וסוכה דמצוה לא‪ ,‬והתניא סככה כהלכתה ועטרה‬
‫בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים‬
‫ופרכילי ענבים יינות שמנים וסלתות ועטרות שבלים אסור להסתפק מהן עד‬
‫מוצאי יום טוב האחרון של חג‪ ,‬ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו‪ .‬אביי ורבא‬
‫דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות‪ ,‬דלא חלה קדושה‬
‫עלייהו‪ ,‬אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ופרש"י )ד"ה אביי( וז"ל‪ ,‬דלא דמו לסוכה לענין תנאה ואע"ג דבטלי‬
‫לגבה‪ ,‬דכי מהני תנאה באומר מבעוד יום איני בודל מהם מהיות כוחי וזכותי‬
‫בהם ליטלן כל שהות אורך של בין השמשות של ערב י"ט‪ ,‬הלכך בשעת ביאת‬
‫היום שהיתה קדושה צריכה לחול עליהם לא חלה‪ ,‬לפיכך לא הוקצה‪ .‬אבל‬
‫עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה‪ ,‬שהרי על כרחו יבדל מהם בין‬
‫השמשות משום דסתר אהלא‪ ,‬ובין השמשות ספק י"ט הוא‪ ,‬חלה קדושה‬
‫עליה‪ ,‬ועל ידי קדושה זו הוקצה לשבעה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי דבעצי סוכה ע"כ בודל‬
‫בבה"ש משום איסור סתירה‪ ,‬וממילא ע"כ חלה הקדושה על עצי הסוכה‪.‬‬
‫משא"כ בנוי‪ ,‬שאין איסור סתירה‪ ,‬דאיני בודל מהני שלא תחול הקדושה‪.‬‬
‫אבל הרשב"א סובר‪ ,‬דאיני בודל מהני אף לעצי סוכה‪ ,‬ולשון הגמ'‪,‬‬
‫אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו‪ ,‬אין ר"ל בניגוד לנוי‪ ,‬אלא בניגוד לעצי‬

‫‪248‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫סוכה דלא חלה קדושה עלייהו‪ ,‬כבאיני בודל‪ .‬ורק תנאי שישתמש בעצי סוכה‬
‫לכשתפול לא מהני בסוכת מצוה‪ ,‬אף דמהני בסוכה דעלמא‪.‬‬
‫ונראה דהרשב"א לשיטתו שכתב דבסוכת גנב"ך‪ ,‬אף שיוצא בה‪,‬‬
‫מ"מ אם ישב בה פעם אחת לא חלה עלי' קדושה‪ ,‬הרי שבידו לצאת ידי חובת‬
‫המצוה בלי קדושה‪ .‬ולרש"י א"א‪ ,‬וכל שיצא ידי חובת מצות סוכה ע"כ חלה‬
‫קדושה על הסוכה‪ ,‬אא"כ בודל מהעצים‪ ,‬וזה א"א משום איסור סתירה‪.‬‬
‫ובמ"ב )סי' תרלח סק"ג( פסק כהרשב"א‪ ,‬ובשעה"צ )סק"ג( נסתפק‬
‫בדעתו בישב בה כמה ימים‪ .‬ובמ"ב )סק"ט( כתב דברי המג"א )סק"ב(‪,‬‬
‫דאפילו לא נעשית לשם סוכה‪ ,‬אם ישב בה פעם אחת אסורה‪ .‬ופירש דבריו‬
‫בהזמינה מתחילה או בשעת ישיבה‪ ,‬ובשעה"צ )סקי"א( הוכיח כן‪ ,‬דאל"כ‬
‫הלא קיי"ל גבי תיק תפלין )סי' מב ס' ג( דצר בי' ולא אזמני' לאו מילתא‪.‬‬
‫והנה מפשטות דברי המג"א לא נראה כן‪ ,‬אלא דחלה הקדושה בפעם‬
‫אחת בלי שום הזמנה‪ .‬ולראית שעה"צ י"ל ע"פ האבנ"ז )סי' תנט סקי"א(‪,‬‬
‫דגוף מצוה כגוף קדושה דקיי"ל הזמנה מילתא‪ .‬עוי"ל‪ ,‬כשיטה שהביא שם‬
‫)וע"ש סקי"ג(‪ ,‬דקדושה מעכבת במצות סוכה‪ ,‬ובזה חל בע"כ וא"צ הזמנה‪.‬‬
‫ומ"מ צ"ע‪ ,‬למה פסק המג"א כנגד הרשב"א‪ .‬ולפי הנ"ל ניחא‪,‬‬
‫דהרשב"א לשיטתו דס"ל דתנאי דאיני בודל מהני לעצי הסוכה‪ .‬אבל אנן‬
‫קיי"ל )ס"א( דלא מהני‪ ,‬וא"כ ע"כ לא קיי"ל כהרשב"א‪ .‬ואדרבה‪ ,‬שיטת‬
‫המ"ב לפסוק כהרשב"א צ"ע‪ .‬וצ"ל דס"ל‪ ,‬דאף דאינו יכול להתנות שלא‬
‫תחול קדושה על הסוכה‪ ,‬מ"מ כל שלא ישב בה בקביעות‪ ,‬ונבנה ע"י גנב"ך‪,‬‬
‫נידון כישב שם במקרה‪ ,‬ולא חלה הקדושה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה הדמיון להזמנה נמצא בהג"א )סי' ג'( וברמ"א )ס"א( באזמני'‬
‫ולא צר בי'‪ ,‬דהזמנה לאו מילתא‪ ,‬וה"ה בהזמין סוכה ולא ישב בה‪ .‬ולפ"ז‬
‫א"צ להתנות איני בודל לפני בה"ש‪ ,‬אלא לפני שיושב בסוכה‪ .‬ובע"ע‬
‫)סקנ"ב‪-‬ג‪ ,‬בתו"ב( פי' כן שיטת מהרי"ל שבד"מ )סק"ג(‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪249‬‬

‫ובעשה סוכה בחוה"מ‪ ,‬כתב היש"ש )סי' ג'(‪ ,‬דאף לרש"י מהני תנאי‬
‫דאיני בודל בעצי הסוכה‪ ,‬שהרי אין איסור סתירת אהל‪ ,‬ויכול להבדל מהסכך‬
‫מתחלת בנייתו‪ .‬ולהנ"ל‪ ,‬אף מי שבנה סוכה לפני החג‪ ,‬אבל לא הי' בביתו‬
‫וסוכתו עד חוה"מ‪ ,‬יכול להתנות איני בודל לפני שיושב בה‪.‬‬
‫והנה בגמ' שבת )מה‪ (.‬פסקו דר"ש ס"ל מ"מ מצוה גם כשאין מ"מ‬
‫איסור‪ ,‬כגון סוכה בחוה"מ‪ .‬וביש"ש )שם( הקשה מכאן על הב"י‪ ,‬שצדד‬
‫דבנוי‪ ,‬שאין מ"מ איסור‪ ,‬מותר‪ .‬ואולי י"ל‪ ,‬דהגמ' מיירי בסוכה‪ ,‬שמתחילה‬
‫הי' בה מ"מ איסור וגם מ"מ מצוה‪ ,‬ומודה ר"ש בחוה"מ שנסתלק האיסור‪,‬‬
‫משא"כ בנוי שמעולם לא הי' בו איסור‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫עוד צדד הב"י דיו"ט קיל משבת‪ ,‬וביש"ש )שם( הקשה מהגמ' )ב‪(:‬‬
‫דיו"ט חמור משבת‪ .‬וי"ל דהגמ' מיירי באכילה‪ ,‬והב"י מיירי בטלטול‪,‬‬
‫שהתירו משום שמחת יו"ט‪ ,‬וכתוס' )לא‪ :‬ד"ה אמר(‪.‬‬

‫ג‪ .‬תחילת זמן מוקצה מחמת מצוה‬
‫עוד גרסינן )שם(‪ ,‬ומאי שנא מהא דאתמר הפריש שבעה אתרוגים‬
‫לשבעת הימים‪ ,‬אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר‪ ,‬ורב אסי‬
‫אמר כל אחת יוצא בה ואוכלה למחר‪ .‬התם דמפסקו לילות מימים‪ ,‬כל חד‬
‫וחד יומא מצוה באפי נפשיה הוא‪ .‬הכא דלא מפסקו לילות מימים‪ ,‬כולהו‬
‫יומי כחדא יומא אריכתא דמי‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ופרש"י )ד"ה ורב אסי( וז"ל‪ ,‬דכיון דאתקצאי לבין השמשות‬
‫אתקצאי לכולי יומא‪ .‬והא עצי סוכה נמי‪ ,‬כיון דאתני עלייהו ליהנות מהן‬
‫בחולו של מועד‪ ,‬כהפרישה ליום ראשון דמי‪ .‬ומשום דבין השמשות קמא‬
‫קדיש קא אמרת דאתקצאי לשבעה‪.‬‬
‫וצ"ע‪ ,‬דבה"ש הוא לפני שהגיע זמן מצות אתרוג‪ ,‬ואיך פרש"י‬
‫דאתקצאי לבה"ש‪ .‬ובאבני נזר )סי' תצג סק"ה( כתב דלרש"י האתרוג נאסר‬
‫בהזמנה בעלמא‪ ,‬וטעמו )סק"ט( כנ"ל‪ ,‬דבגוף מצוה הזמנה מילתא‪ ,‬ושכ"כ‬
‫הריטב"א )סוכה ט‪ (.‬בציצית‪.‬‬

‫‪250‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫וז"ל תוד"ה כל‪ ,‬לאו דוקא לאלתר‪ ,‬דהא אתרוג של יום ראשון אסור‬
‫כל היום עד למחר‪ ,‬ולא פליג רב ורב אסי אלא בשאר ימים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובאבנ"ז )סק"ד( הקשה‪ ,‬דאין מוקצה לחצי השבת‪ ,‬ואף דבמ"מ‬
‫מצוה י"ל דנאסר כל זמן מצותו )עי' בית יצחק תשנ"א ע' ‪ ,(92-93‬מ"מ צ"ע‬
‫למ"ד אוכלו לאלתר‪ ,‬דע"כ זמן מצותו נגמר משיצא בו‪ ,‬ולמה אסרו התוס' כל‬
‫יום הראשון‪ .‬ועכצ"ל כנ"ל לרש"י‪ ,‬דנאסר מבה"ש ע"י הזמנה‪ ,‬ואתקצאי‬
‫לכולי יומא‪ ,‬ורק בחוה"מ‪ ,‬דאין קדושת היום‪ ,‬יוצא בה ואוכלה לאלתר‪.‬‬
‫והנה בשו"ע )ס"ב( כתב דאיני בודל מהן כל בה"ש מהני לנוי סוכה‪.‬‬
‫ועפ"ז כתב בבה"ל )ד"ה אסור( וז"ל‪ ,‬אסור להסתפק מהם )מהנוי(‪ ,‬זהו אם‬
‫תלאן קודם בה"ש הראשון‪ .‬ואם תלאן ביום א' או בחוה"מ‪ ,‬מתחיל איסורו‬
‫מן בה"ש הראשון שאחר זה עד סוף יו"ט‪ ,‬אבל מן עת התלי' עד הערב לא‬
‫מיתסרא ]כן מוכח לקמי'[‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וראיתי בעבודת עבודה )סקנ"ג בתו"ב( שפי' ראית בה"ל מדבריו‬
‫במ"ב )סקי"ח(‪ ,‬דלשון הרמ"א‪ ,‬של ח' ימים‪ ,‬ר"ל דבה"ש דח' ימי החג‬
‫קובעים‪ ,‬ולכן מותר משתלה עד בה"ש‪ .‬והקשה‪ ,‬דאין שום משמעות לבה"ש‬
‫דחוה"מ‪ ,‬וע"כ כונת הרמ"א‪ ,‬דכיון דנגמר התנאי דאיני בודל‪ ,‬ממילא חלה‬
‫עלי' קדושת הסוכה‪ ,‬וה"ה כשנגמר באמצע היום מיד נאסר‪ .‬ובה"ל לשיטתו‬
‫)ד"ה דהזמנה(‪ ,‬דבה"ש קובע‪ ,‬ובלא ישב בה בה"ש לכי נפיק תשתרי‪ ,‬אבל‬
‫באמת תלוי בזמן מצותו‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דמלשון הגמ' והשו"ע‪ ,‬איני בודל כל בה"ש‪ ,‬מוכח דדי בזה‪,‬‬
‫ולא חלה הקדושה לאחר גמר בה"ש‪ ,‬וע"כ ה"ט‪ ,‬דתלוי בתחילת זמן מצותה‪,‬‬
‫כמו שמ"מ איסור תלוי בתחילת השבת‪ .‬ולהמו"ק‪ ,‬די"ל מגו רק בישב בסוכה‬
‫בה"ש‪ ,‬ומובא בבה"ל )שם ד"ה בהזמנה(‪ ,‬ניחא‪ ,‬דע"כ מיירי כשבה"ש הוא‬
‫תחלת זמן מצותו‪ .‬ומסתמא כן הי' בזמנם‪ ,‬שהתפללו מבעוד יום‪ ,‬וכבר חזרו‬
‫לביתם‪ ,‬ולסוכתם שדרו בה כל ז' ימים‪ ,‬בבה"ש‪ .‬וכן נשים היו בסוכה בבה"ש‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪251‬‬

‫ולפ"ז י"ל‪ ,‬דלמש"כ דזמן מצותו קובע‪ ,‬וא"צ בה"ש דוקא‪ ,‬וכדנראה‬
‫מאתרוג‪ ,‬דבפשוטו האיסור מתחיל רק בבקר‪ ,‬וכהרשב"א )ד(‪ ,‬ודלא כנראה‬
‫מרש"י ותוס' וכהאבנ"ז הנ"ל‪ ,‬ע"כ לשון הגמ' איני בודל מהם כל בה"ש מיירי‬
‫כשמישהו נכנס לסוכה בבה"ש‪ ,‬ודי לומר איני בודל בתחלת זמן מצותו‪ .‬וא"כ‬
‫בזמננו‪ ,‬שמצוי שאין אף אחד בסוכה בבה"ש‪ ,‬צ"ל איני בודל בתחלת זמן‬
‫מצותה‪ ,‬דהיינו כשנכנס לסוכה לאחר גמר בה"ש‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה יש לעיין במצוה דבסוכות תשבו שבעת ימים‪ ,‬האם יש מצוה‬
‫בפ"ע בכל יום‪ ,‬או הכל המשך אחד‪ .‬ואולי נפק"מ‪ ,‬כשהברירה בידו לישב‬
‫בסוכה כל היום ולהיות חוץ לסוכה כל היום הבא‪ ,‬או לישב בסוכה שעה אחת‬
‫בכל אחד משני הימים‪) .‬וכעין זה דנו הפוסקים במצות תפילין‪ ,‬ע"י כס"מ‬
‫יסוה"ת פ"ה ה"א בסופו‪ ,‬ובמועדים וזמנים סוף סי' רצט בשם הגרי"ז(‪.‬‬
‫ואם ננקוט כצד הא' י"ל‪ ,‬דאף דמבואר בגמ' דכולהו יומי כחדא‬
‫יומא אריכתא דמי‪ ,‬זהו לחומרא‪ ,‬דאם חל איסור מוקצה בבה"ש דראשון‪,‬‬
‫אתקצאי לשבעה‪ .‬אבל עדיין יתכן שיש להחמיר גם לאידך גיסא‪ ,‬שיש מצוה‬
‫מיוחדת חדשה בכל יום )ומשל למה הדבר דומה‪ ,‬לשני ימי ר"ה‪ ,‬שיומא‬
‫אריכתא הם לחומרא‪ ,‬ולא לקולא(‪ .‬ואולי זוהי כונת שעה"צ )סקכ"ג(‪ ,‬דרק‬
‫לחומרא אמרינן דיומא אריכתא הוא‪ ,‬ולא לקולא‪.‬‬
‫ולפי"ז ניחא שיטת הרמ"א‪ ,‬דצ"ל איני בודל כל בה"ש דח' ימים‪,‬‬
‫דכל אחד מהם הוא תחלת זמן המצוה המיוחדת לאותו יום‪ .‬ומ"מ אין ראי'‬
‫לדין הבה"ל הנ"ל‪ ,‬דעיקר מצות סוכה היא המשך אחד‪ ,‬וביחס לנוי מתחילה‬
‫מיד כשתולה אותם‪ ,‬ונמשכת עד סוף החג‪.‬‬
‫ובזה לפי האבנ"ז‪ ,‬שהזמנה מילתא בגוף מצוה‪ ,‬ודלא כהג"א ורמ"א‪,‬‬
‫צ"ע איך מהני איני בודל כל בה"ש‪ ,‬הלא הזמין את הסוכה למצוה בשעת‬
‫עשייתה לשם מצוה‪ ,‬ודוחק להעמיד כל הסוגיא בסוכת גנב"ך וכדומה‪ .‬ונראה‬
‫דא"א לאיסור מ"מ מצוה לחול לפני תחילת זמן מצותו‪ ,‬שהוא בה"ש‪ ,‬ולכן‬
‫איני בודל כל בה"ש מהני‪.‬‬

‫‪252‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫אך א"כ צ"ע מאתרוג‪ ,‬דלהאבנ"ז‪ ,‬ע"פ רש"י ותוס'‪ ,‬האיסור חל‬
‫בבה"ש דראשון‪ ,‬אף דתחלת זמן מצותו הוא רק בבקר‪ .‬ונראה‪ ,‬דאף שזמן‬
‫מצות אתרוג מתחיל בפועל רק בבוקר‪ ,‬מגזה"כ דביום הראשון‪ ,‬מ"מ מכיון‬
‫שהיא ממצות החג‪ ,‬כבר מתחלת החג בבה"ש מיקרי זמנו במקצת‪ .‬ונפק"מ‬
‫לדיחוי‪ ,‬וכרש"י )סוכה לג‪ ,(.‬דבעלתה לה תמרה משקדש היום מיקרי נראה‬
‫ונדחה‪ .‬וכ"כ בארץ הצבי )סי' י' ססק"ב( בשם מו"ר הגרי"ד זצ"ל‪ ,‬ושכ"נ‬
‫בגמ' )חגיגה ט‪ ,(:‬דלילה אינו מחוסר זמן‪ .‬וא"כ י"ל דגם איסור מוקצה חל‬
‫מבה"ש‪ ,‬דמיקרי זמן חיוב המצוה‪ ,‬וחל שם מצוה על האתרוג‪.‬‬

‫ד‪ .‬מוקצה בלי שם שמים‬
‫התוס' )ד"ה אבל( הקשו דמלשון הגמ'‪ ,‬עצי סוכה דחלה קדושה‬
‫עלייהו אתקצאי לשבעה‪ ,‬נראה דיש רק איסור מוקצה דרבנן‪ .‬ולעיל קאמר מה‬
‫חג לה' אף סוכה לה' אלמא דאסורין מדאורייתא‪ .‬והר"י תירץ דכל זמן‬
‫שהסוכה עומדת שייך בה מה חג לה' אף סוכה לה'‪ .‬אבל כשנפלה אסורה רק‬
‫משום מוקצה‪.‬‬
‫ור"ת תירץ וז"ל‪ ,‬דמה שאמר מה חג לשם אף סוכה לשם‪ ,‬היינו לפי‬
‫שיעור סוכה‪ ,‬כגון ב' דפנות ושלישית אפי' טפח‪ .‬אבל אי עביד דפנות שלמות‬
‫יותר משיעור סוכה‪ ,‬לא נפיק מקרא‪ .‬ועל היותר קאמר שאסור מטעם מוקצה‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫וז"ל הר"ן‪ ,‬ומיהו לאחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם‬
‫הכשר הסוכה‪ ,‬כגון שתי דפנות וג' טפח‪ ,‬אם אח"כ הוסיף דופן משמע דלא‬
‫מיתסרא‪ .‬אבל עשאן לארבעתן סתם‪ ,‬כולם אסורות ומוקצות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ובחדושי אנשי שם כתב דהתוס' לא חילקו בין הוסיף בהן או עשאן יחד‪.‬‬
‫ועוד נראה‪ ,‬דלתוס' המותר אסור מדרבנן משום מוקצה‪ ,‬ולהר"ן מותר‪,‬‬
‫כהרמב"ן‪ ,‬דאיסור מוקצה נאמר בסוכה בשמיני‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ומ"מ קשה למה לא‬
‫חילקו התוס' כהר"ן‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪253‬‬

‫ונראה דמכאן ראי' לפירוש מו"ר הגרי"ד זצ"ל‪ ,‬דלר"ת האיסור‬
‫דאורייתא הוא לבטל מצות סוכה‪ ,‬וכל שמשאיר ב' דפנות וג' טפח‪ ,‬דהסוכה‬
‫כשירה‪ ,‬לא עבר אדאורייתא‪ ,‬ולא תלוי כלל בסדר העמדת הדפנות כלהר"ן‪.‬‬
‫וכ"נ מלשון הרשב"א בשם ר"ת וז"ל‪ ,‬דמה שצריך לסוכה אסור דאורייתא‬
‫ומה שאינו צריך לסוכה אסור מדרבנן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫ולפ"ז נראה כהט"ז‪ ,‬דמותר לסמוך על דופן הסוכה מבחוץ‪ ,‬דאינו‬
‫מבטלו ממצותו‪ ,‬ובעונג יו"ט )סי' מט( אוסר‪ ,‬וראיתו מהילפותא מחגיגה‪,‬‬
‫דקרבן אסור בכל הנאה‪ .‬אכן כבר העיר מו"ר הגרי"ד מלשון רש"י )סוכה ט‪(.‬‬
‫וז"ל‪ ,‬שלמי חגיגה שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין‬
‫וכו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וצ"ע למה לא נקט עיקר האיסור שהוא לפני זריקת הדם‪ .‬ופירש‬
‫מו"ר שא"א ללמוד מצוה מקרבן שיש בו איסור הנאה מקדשים‪ .‬אבל אחר‬
‫זריקה‪ ,‬יסוד האיסור הוא בטול מצותו‪ ,‬דכל שלא הקטיר האמורין ומחוסר‬
‫מצוה זו אסור לאכול הבשר‪ .‬ולכן אם נאבדו האמורים מותר לאכול )פסחים‬
‫נט‪ (:‬עכ"ד‪ .‬וכעין זה‪ ,‬אם מבטל הסוכה ממצותה אסור ליהנות‪ ,‬כחגיגה‪,‬‬
‫משא"כ בסומך על הדופן‪ ,‬וכהט"ז‪.‬‬
‫והנה להר"ן‪ ,‬דבשמיני אסור רק משום מוקצה‪ ,‬דלא חל שם שמים‬
‫כחגיגה אלא ז' ימים‪ ,‬נפק"מ דבשמיני מהני תנאי דלכשתפול‪ ,‬וככל דין מגו‬
‫דאתקצאי לשיטתו )שבת כא‪ .‬בדפי הרי"ף ד"ה והא(‪ .‬אבל הרשב"א כנראה‬
‫חולק וס"ל דתנאי דלכשתפול לא מהני בשמיני‪ .‬ובעבודת עבודה )שם(‬
‫הקשה למה לא מהני‪ ,‬ונדחק‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דבפשוטו תנאי דלכשתפול מהני‪ ,‬רק לאחר שתפול‪ ,‬ובעודה‬
‫קיימת הוי מוקצה‪ .‬ונ"מ‪ ,‬דהרי יש איסור סתירה‪ ,‬אם נפל עץ אחד מהסוכה‪,‬‬
‫דמוקצה הוא אף בתנאי‪ .‬אבל מלשון התוס' )שבת מד‪ .‬ד"ה שבנר(‪ ,‬שדנו‬
‫בתנאי לגבי שמן המטפטף בעודו דלוק‪ ,‬והסיקו דלא מהני רק מפני שדחיי'‬
‫בידים‪ ,‬וכדין נר לאחר שכבה‪ ,‬מוכח דכשלא דחיי' בידים‪ ,‬כבסוכה לשיטתם‬
‫)שם(‪ ,‬מהני תנאי אף בעודה קיימת‪ .‬וכ"נ מהרמב"ן )מה‪ (.‬שדן בתנאי לר"ש‬
‫בנר דלוק ושמן המטפטף‪ ,‬ולמסקנתו ע"פ הירושלמי נראה דמהני‪.‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫‪254‬‬

‫ולפ"ז נראה דתנאי מהני לא רק למנוע מגו דאתקצאי‪ ,‬אלא גם‬
‫להוריד מדרגת המוקצה מעיקרו‪ ,‬וכנ"ל )סק"א אות ג'(‪ .‬וגדרו‪ ,‬דהתנאי מכין‬
‫את השמן מיד‪ ,‬ונ"מ במטפטף‪ ,‬והסוכה מיד‪ ,‬ונ"מ כשיפול עץ אחד‪.‬‬
‫ומעתה י"ל דמ"מ מצוה חמיר טפי‪ ,‬וכלשון הראב"ד‪ ,‬דכל ז' קדשי‪,‬‬
‫ואי נפלה הדר בני לה‪ ,‬וכלשון בן הרמב"ן‪ ,‬שבע"כ היא חובה מוטלת עליו‬
‫שיעשה סוכה בחג‪ ,‬וחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה‪ ,‬דמאחר שנתבאר‬
‫שתנאי מהני ע"י שמעיקרא אינו מוקצה‪ ,‬שמכינו לאחר זמן כשתפול‪ ,‬י"ל‬
‫דבסוכת החג א"א להתנות כן‪ ,‬שהרי חייב לחזור ולבנותה‪ .‬ורק בנר שבת‬
‫וסוכה דעלמא מהני תנאי כזה‪.‬‬
‫וא"כ בסוכת החג‪ ,‬דזמן מצותה נמשך עד סוף בה"ש דז'‪ ,‬גם החיוב‬
‫לבנותה נמשך עד אז‪ ,‬ומדאורייתא מותר ע"י נכרי ואולי גם בבנין עראי‪.‬‬
‫ומאחר שחלה הקדושה בבה"ש דיום ח'‪ ,‬א"א לתנאי לסלק את המוקצה אף‬
‫אם תפול באמצע יום ח'‪.‬‬
‫והר"ן ס"ל כפשוטו‪ ,‬דבתנאי דלכשתפול יש מוקצה גמור מעיקרא‪,‬‬
‫וע"י התנאי לא אמרינן מגו דאתקצאי‪ .‬ולפ"ז תנאי מהני ליום ח' מכיון שעבר‬
‫זמן מצותו ואסור רק משום מגו דאתקצאי‪.‬‬

‫ה‪ .‬תנאי בנוי סוכה‬
‫הטור כתב מחלוקת באומר איני בודל מנוי סוכה דמבואר בגמ'‬
‫דמהני‪ ,‬האם מותר ליהנות בעודו תלוי בסוכה‪ ,‬או רק לאחר שנפל‪ ,‬וכתירוץ‬
‫אחד בתוס'‪ .‬ובב"י כתב דכונת הטור לתוס' )שבת מה‪ .‬ד"ה ואם(‪ .‬אבל שם‬
‫מיירי בסוכה עצמה‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דכונתו לתוס' הרא"ש )שבת כב‪ (.‬שכתב שיטה זו‪ ,‬שאסור‬
‫משום ביזוי מצוה‪ ,‬אף באמר איני בודל‪ .‬והקשה הרא"ש‪ ,‬דאם אסור בעודו‬
‫תלוי משום ביזוי מצוה‪ ,‬איך מהני איני בודל כל בה"ש‪ ,‬והלא ע"כ בודל משום‬
‫ביזוי מצוה‪.‬‬

‫הרב מרדכי וויליג‬

‫‪255‬‬

‫וי"ל דשיטה זו ס"ל כדנראה בראב"ד‪ ,‬ומפורש ברא"ה‪ ,‬דבנוי אף‬
‫תנאי דלכשתפול מהני‪ ,‬ודלא כהר"ן‪ .‬והטעם כנ"ל‪ ,‬דתנאי לא מהני בסוכה‬
‫מפני שחייב לחזור ולבנותה‪ ,‬ובנוי אין חיוב לחזור ולתלותו‪ .‬וצ"ל עוד‪ ,‬דאיני‬
‫בודל‪ ,‬כשע"כ בודל‪ ,‬לא גרע מלכשתפול‪.‬‬
‫עוי"ל‪ ,‬דרק כשיש איסור מלאכה‪ ,‬כסתירת אהל‪ ,‬אמרינן דע"כ בודל‪,‬‬
‫ואיני בודל לא מהני‪ .‬אבל כשיש איסור צדדי‪ ,‬כגון ביזוי מצוה‪ ,‬לא אמרינן כן‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬אם לא אמר איני בודל‪ ,‬ואתקצאי הנוי למצותן‪ ,‬אתקצאי לז'‬
‫מדין מ"מ מצוה‪ .‬אבל כשאמר איני בודל לא חל דין מ"מ מצוה כלל‪.‬‬
‫ואעפ"כ אסור ליהנות כל זמן שתלוי‪ ,‬שבמציאות נוי הוא לסוכה‪ ,‬ויש דין ביזוי‬
‫מצוה‪ .‬אבל באיסור זה דביזוי מצוה אין דין מגו דאתקצאי‪.‬‬
‫ולהרא"ש שדחה שיטה זו‪ ,‬וכ"פ בשו"ע )ס"ב( שמסתפק מהם בכל‬
‫עת שירצה‪ ,‬נראה דע"י תנאי דאיני בודל לא חל עליו שם נוי סוכה וחפצא‬
‫דמצוה מעיקרא‪ ,‬וכלשון תוס' ישנים )שבת כב‪ ,(.‬לא חייל עלייהו קדושה כלל‪,‬‬
‫וליכא ביזוי‪.‬‬
‫ועיי"ש בטור ותוס' הרא"ש‪ ,‬שתירוץ זה‪ ,‬דיש איסור ביזוי גם באמר‬
‫איני בודל‪ ,‬בא על הקושיא‪ ,‬למה לי טעם ביזוי וטעם מוקצה‪ ,‬ותירצו דנפק"מ‬
‫להתנה‪ ,‬דאין איסור מוקצה ויש איסור ביזוי מצוה‪ .‬והרא"ש‪ ,‬שחולק‪ ,‬וכנ"ל‪,‬‬
‫תירץ‪ ,‬דאיסור מוקצה מחמת מצוה נאמר רק כשחייב לבנותה כשנפל‪ ,‬וא"כ‬
‫בנוי‪ ,‬דאינו חייב לחזור ולתלותו‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬הדין נותן דאין מ"מ מצוה כלל‪,‬‬
‫ומותר ליטלו וליהנות ממנו בעודו תלוי‪ .‬אבל כיון שאסור לעשות כן בלי‬
‫תנאי‪ ,‬ומשום ביזוי מצוה‪ ,‬שוב י"ל מגו דאתקצאי לאוסרו כשנפל ואין ביזוי‬
‫ליטלו וליהנות ממנו‪ .‬נמצא דבעינן טעם ביזוי מצוה כדי לומר מגו דאתקצאי‪,‬‬
‫ובעינן טעם מגו דאתקצאי לאסור כשנפל ושוב אין ביזוי מצוה‪.‬‬

‫ו‪ .‬מוקצה מחמת איסור דרבנן‬
‫התוס' )לא‪ :‬ד"ה ונפחת( הביאו פרש"י‪ ,‬דבאיסור דרבנן כסתירת‬
‫בנין עראי אין דין מ"מ איסור‪ .‬והקשו עליו מהגמ' )שבת מג‪ ,(.‬דכשאסור‬

‫‪256‬‬

‫הערות במס' ביצה‬

‫לטלטל סל בבה"ש‪ ,‬כי יש עליו אפרוחים‪ ,‬אמרינן מגו דאתקצאי‪ ,‬אף דאיסור‬
‫טלטול דרבנן‪ .‬ועוד קשה‪ ,‬כמש"כ הר"ן‪ ,‬דאפילו בבנין קבוע אין איסור‬
‫דאורייתא‪ ,‬דאינו סותר ע"מ לבנות‪ ,‬ואעפ"כ יש דין מ"מ איסור‪ ,‬ומ"ש בנין‬
‫עראי מבנין קבוע‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דכבר נתבאר )לעיל אות ה'( דבמ"מ מצוה אין דין מגו‬
‫דאתקצאי אלא בחפצא של מצוה ממש‪ ,‬ולא כשיש איסור חיצוני כביזוי מצוה‪,‬‬
‫אף שלמעשה אסור ליהנות בבה"ש‪ .‬ולרש"י י"ל כעין זה‪ ,‬דרק באיסור‬
‫מלאכה בעצם נאמר דין מ"מ איסור ומגו דאתקצאי‪ ,‬אבל לא באיסור חיצוני‪,‬‬
‫אף שלמעשה אסור בבה"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז נראה לרש"י‪ ,‬דאיסור שעיקרו דרבנן אינו איסור מלאכה‬
‫בעצם וכמש"כ במקום אחר )בי"צ תשס"א ע' ‪ (355‬לענין פסיק רישי' בדרבנן‪,‬‬
‫דהוי איסור מרד בדברי חז"ל‪ ,‬ולא איסור מעשה כבדאורייתא‪ .‬אבל כשעיקרו‬
‫דאורייתא‪ ,‬אף שמשום כללי שבת האיסור רק מדרבנן‪ ,‬נידון כאיסור מעשה‪,‬‬
‫עיי"ש‪ .‬וא"כ בסותר שלא ע"מ לבנות‪ ,‬דלרש"י )שבת לא‪ (:‬פטור רק משום‬
‫מקלקל‪ ,‬הוי איסור מעשה‪ ,‬ובאיסור בעצם י"ל מגו דאתקצאי‪ ,‬אבל בבנין‬
‫עראי‪ ,‬דחסר בעיקר שם מלאכת בונה‪ ,‬ועיקרו דרבנן‪ ,‬אין דין מגו דאתקצאי‪.‬‬
‫וכל זה באיסור מלאכה‪ .‬אבל באיסור מוקצה עצמו‪ ,‬א"א לדונו‬
‫כאיסור חיצוני כדי שלא נאמר מגו דאתקצאי‪ .‬ולכן בסל שיש עליו אפרוחים‬
‫בה"ש מודה רש"י די"ל מגו דאתקצאי אע"פ שאיסור טלטול מוקצה בבה"ש‬
‫רק מדרבנן‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬