‫הרב דניאל שטיין‬

‫חבר כולל העליון ע"ש וקסנר‬

‫בגדר הצלת בלועין‬
‫א‪ .‬הבולע ב' טבעות‬
‫איתא בתוספתא דמס' כלים )פ"ו ה"ו(‪ ,‬שלשה דברים מצילין באהל‬
‫המת‪ ,‬הבלועין וצמיד פתיל ואהלין‪ .‬ומלשון התוספתא נראה דבלועין יסוד‬
‫דינו כהצלה בפני הטומאה דומיא דאהל וצמיד פתיל‪ .‬וכן נראה מהמשנה‬
‫במס' כלים )פ"ח מ"ה(‪ ,‬תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור‪ ,‬טהור‬
‫וכו' ע"ש‪ .‬וביארו הראשונים התם‪ ,‬דאע"ג דבעלמא השרץ מטמא באויר כלי‬
‫חרס שאני כאן שהוא בלוע בתוך התרנגול ולכן אינו מטמא את הכלי‪ .‬אבל‬
‫לבד דין הצלה בפני הטומאה ע"י דין בלוע דומיא דאהל וצמיד פתיל‪ ,‬נראה‬
‫שיש עוד דין בבלועין דליתא בשאר דרכי ההצלה‪ .‬דהנה איתא במשנה‬
‫מקואות )פ"י מ"ח(‪ ,‬בלע טבעת טהורה נכנס לאהל המת‪ ,‬הזה שנה וטבל‬
‫והקיאה הרי היא כמות שהיתה‪ ,‬בלע טבעת טמאה‪ ,‬טובל ואוכל בתרומה‬
‫הקיאה טמאה וטמאתו ע"כ‪ .‬ועי' ברש"י לחולין )עא‪ (:‬ד"ה כי קאמר‪ ,‬דהיה‬
‫ס"ד לפרש את המשנה דמס' מקואות ע"ד הגמ' בנדה )מג‪ (.‬דמגע בית‬
‫הסתרים לאו שמיה מגע‪ ,‬וכדדרשינן וידיו לא שטף במים‪ ,‬מה התם נגיעה‬
‫מאבראי אף הכא מאבראי‪ .‬אבל הנה בגמ' חולין )שם( הובא דעתו של רבה‬
‫דס"ל לחדש עוד יותר מדינה דמתני' מס' מקואות‪ ,‬דאפילו בלע שתי טבעות‬
‫אחת טמאה ואחת טהורה בבת אחת לא מטמיא הטמאה לטהורה כיון‬
‫דטומאה בלועה לא מטמאה‪ ,‬ויליף דבר זה מהגזה"כ וא"כ לעולם דינא דמס'‬
‫מקואות ג"כ הוי מטעמא דבלוע אינו מטמא וכעין הא דבולע ב' טבעות וע"ש‪.‬‬
‫ובס' עמק הנצי"ב על הספרי )לפר' חקת עמ' קפא‪-‬קפג( ובמאמרו‬
‫של הג"ר מיכל פיינשטיין ז"ל‪ ,‬בקובץ הפרדס )שנה טו חוברת ד סי' כד(‪,‬‬
‫כתבו בביאור דינא דרבה‪ ,‬דבאמת רבה חידש דין שני בדין הבלועין‪ ,‬דהנה‬
‫בבלע ב' טבעות אחת טמאה ואחת טהורה הרי לא מהני דין הצלה בפני‬
‫הטומאה כדי שלא תטמא הטבעת הטמאה את הטהורה‪ ,‬דמשל למה הדבר‬
‫דומה‪ ,‬למי שהושיט ידו לאהל המת ונגע במת עצמו‪ ,‬דלכו"ע הוא נטמא ולא‬
‫מהני בכה"ג הצלת האהל שהרי אע"ג שהאהל מציל על טומאת המת בתוכו‬
‫אבל אין זה פוגע בעצם החפצא של הטומאה‪ ,‬דעדיין שם "חפצא של‬
‫טומאה" עליה אע"ג שהוא בתוך האהל‪ .‬אבל רבה חידש דשאני בזה טומאה‬
‫וטהרה בלועה משאר דרכי הצלה בפני הטומאה‪ ,‬דהוא אינו רק דין "הצלה"‬
‫בפני המת אלא הוא ג"כ פוגע בעצם החפצא של הטומאה‪ ,‬דכל זמן שהוא‬
‫בלוע א"א לטמא אחרים כלל ואפילו במגע דנתבטל מיניה שם חפצא של‬
‫בית יצחק לו • תשס"ד‬

‫הרב דניאל שטיין‬

‫‪383‬‬

‫טומאה לגמרי‪ .‬ולכן אפילו באדם אחד שבלע טבעת טהורה וטבעת טמאה‬
‫אין הטבעת הטמאה מטמאה לטבעת הטהורה ואפילו במגע שהרי נתבטל מן‬
‫הטבעת הטמאה דין חפצא של טומאה לגמרי‪.‬‬
‫וחזינן שיש ב' דינים בבלועה גם ממקומות אחרים‪ ,‬דהנה איתא‬
‫במשנה חולין )עא‪ ,(.‬האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה‬
‫ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שתצא הולד‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ובגמ' חולין )עב‪ ,(.‬נחלקו ר' עקיבא ור' ישמעאל אמאי החיה טמאה‪ ,‬דר'‬
‫עקיבא ס"ל דהחיה טמאה מדאורייתא‪ ,‬ופרש"י )שם( משום דס"ל דעובר‬
‫במעי אמו לא חשיב כטומאה בלועה והאשה רק טהורה משום דמגע בית‬
‫הסתרים לאו שמיה מגע‪ ,‬ור' ישמעאל חולק דעובר במעי אמו חשיב כטומאה‬
‫בלועה והחיה טמאה רק משום גזירה דרבנן‪ ,‬וע"ש‪ .‬אבל הנה בדעת ר' עקיבא‬
‫יש להקשות מהמשניות במס' אהלות )פ"ז מ"ד‪-‬ה(‪ ,‬אין לנפלים פתיחת הקבר‬
‫עד שיעגילו ראש כפיקה‪ ,‬יצא הראשון מת והשני חי טהור‪ ,‬הראשון חי והשני‬
‫מת טמא‪ ,‬רבי מאיר אומר בשפיר אחד טמא בשני שפירים וכו' ע"ש‪ .‬והנה‬
‫מבואר להדיא דעובר קודם שיעגיל ראש כפיקה הרי דינו כטומאה בלועה‬
‫ואינו מטמא באהל‪ ,‬וכתב בס' עמק הנצי"ב )שם( דע"כ צריך לחלק כנ"ל בין‬
‫הב' דיני בלועה‪ ,‬דלענין הצלה בפני טומאת אהל לכו"ע עובר במעי אמו‬
‫חשיב כבלוע‪ ,‬ורק נחלקו בדין השני דטומאה בלועה שיש פגיעה לעצם‬
‫החפצא של טומאה אפילו היכא שנוגעת החיה בעובר שמת במעי אמו‪ ,‬ורק‬
‫לענין זה ס"ל לר' עקיבא דעובר במעי אמו לא חשיב כבלוע‪.‬‬
‫וע"ע בהר"ש לאהלות )שם( שחולק על רש"י בהבנת המח' בין ר'‬
‫עקיבא ור' ישמעאל‪ ,‬אלא ס"ל דלכו"ע עובר במעי חשיב כבלוע אפילו למי‬
‫שנוגע בו‪ ,‬ורק נחלקו היכא שכבר נפתח הקבר דר' עקיבא ס"ל דהואיל ונפתח‬
‫הקבר ויצא ראשו כפיקה שוב אין דינו כבלוע‪ ,‬ור' ישמעאל חולק דעד שיצא‬
‫הולד לחוץ לגמרי דינו עדיין כבלוע‪ ,‬והמשנה באהלות‪ ,‬דנפל במעי אמו‬
‫שהעגיל ראשו כפיקה מטמא באהל‪ ,‬רק אתיא אליבא דר' עקיבא‪ ,‬וכן כתבו‬
‫התוס' לחולין )עב‪ (.‬ד"ה גזירה‪ .‬אולם‪ ,‬אפילו עפ"י ביאורו של הר"ש והתוס'‪,‬‬
‫נראה לחלק בין ב' הדינים בטומאה בלועה‪ ,‬אחד דין הצלה בפני טומאת אהל‬
‫ואחד דין פגיעה בעצם החפצא של טומאה‪ .‬דהנה איתא במשנה אהלות‬
‫הנ"ל‪ ,‬דבנולד הראשון מת והשני חי השני טהור‪ ,‬ופירש הר"ש‪ ,‬דמיירי כגון‬
‫שסלקוהו הראשון שמת מחדר הלידה קודם לידת השני‪ ,‬ולכן השני טהור דכל‬
‫זמן שהיה אחיו המת עמו בחדר היה בלוע במעי אמו וניצול מטומאת אהל‬
‫מדין טהרה בלועה‪ .‬אבל בנולד הראשון חי והשני מת‪ ,‬אפילו אם סלקוהו‬
‫לראשון החי מן החדר קודם לידת השני המת‪ ,‬ס"ל לחכמים דעדיין נטמא‬

‫‪384‬‬

‫בגדר הצלת בלועין‬

‫הראשון מדין סוף טמאה לצאת‪ ,‬ור' מאיר חולק דאין הראשון החי נטמא מדין‬
‫סוף טומאה לצאת‪ ,‬דאין העובר המת מטמא באהל עד שהוציאו אותו לגמרי‪.‬‬
‫ועוד כתב הר"ש דנחלקו החמכים ור' מאיר במחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל‬
‫הנ"ל‪ ,‬דהנה לאחר לידת הראשון כבר נפתח רחמה ולדעת ר' עקיבא פקע‬
‫מיניה דין טומאה בלועה ולכן נטמא מדין סוף טומאה לצאת‪ ,‬אבל לדעת ר'‬
‫ישמעאל דדין טומאה בלועה עליו עד שיצא לחוץ לגמרי‪ ,‬הרי אינו מטמא‬
‫כלל אפילו מדין סוף טומאה לצאת‪ ,‬וע"ש‪.‬‬
‫ויש להקשות לדעת הר"ש במה דס"ל בדעת ר' עקיבא והחכמים‪,‬‬
‫דבנולד הראשון חי והשני מת דנטמא הראשון מדין סוף טומאה לצאת‪,‬‬
‫דאמאי בעי לטעמא דסוף טומאה לצאת דאי מיירי לאחר פתיחת הקבר‪ ,‬הרי‬
‫קיי"ל במשנה התם הנ"ל‪ ,‬דלאחר שנפתח רחמה והעגיל את ראשו כפיקה‬
‫הולד מטמא באהל‪ ,‬וא"כ אמאי בעי לדין סוף טומאת לצאת והרי יטמא הולד‬
‫המת מדין טומאת אהל דעלמא‪ .‬וביאר בחי' הגרי"ז לבכורות )כב‪ (.‬בדעת‬
‫הר"ש‪ ,‬דלעולם יש ב' דינים בבלועה‪ .‬יש דין הצלת בלועה שמציל מטומאת‬
‫אהל וגם יש דין בעצם החפצא הבלוע שאינו מטמא וכנ"ל‪ .‬וא"כ י"ל דאע"ג‬
‫דלאחר שנפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה דשוב לא חשיב כבלועה‪ ,‬זה אינו‬
‫מפקיע אלא דין בלועה הפוגע בחפצא של טומאה אבל עדיין קיימת דין הצלה‬
‫דבלועה כל זמן שכנוס הוא בתוך מעי אמו עד שתצא לגמרי לאויר העולם‪,‬‬
‫ולכן בעי לטעמא דסוף טומאה לצאת בכדי שיטמא הולד השני המת את‬
‫הראשון החי שכבר נולד‪] ,‬וע"ע בס' יד הלוי למס' אהלות )פ"ז מ"ה([‪.‬‬

‫ב‪ .‬בגדרי חפצא של טומאה‬
‫אבל הנה העירו הני אחרונים דנראה שנחלקו הראשונים בגדר דין‬
‫השני דהצלת בלועין שפוגע בעצם החפצא של טומאה שאינו יכול לטמא‬
‫לאחרים כלל‪ .‬דהנה כתב רש"י לנדה )מב‪ (:‬ד"ה טומאה‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דהרי היא כמי‬
‫שאינה ואין בה לא מגע ולא משא וטהורה אשה זו עכ"ל‪ .‬דמשמע שבטל‬
‫מיניה הדין חפצא של טומאה לגמרי‪ ,‬וכן נראה בדעת הר"ש למקואות )פ"י‬
‫מ"ח(‪ ,‬דהנה איתא בסיפא דהמשנה הנ"ל לאחר כל דיני בלוע‪" ,‬חץ התחוב‬
‫באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ובזמן שהוא אינו נראה טובל ואוכל בתרומה‪".‬‬
‫והקשו הראשונים דאמאי נשנה דין זה דהל' חציצה דוקא במשנה זו שעוסקת‬
‫בדין טומאה וטהרה בלועה‪ .‬וביאר הר"ש עפ"י התוספתא‪ ,‬דחץ התחוב באדם‬
‫שאינו נראה אינו חוצץ משום "שכל הבלועים באדם ובבהמה טהורים‪".‬‬
‫וביאר הר"ש‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דכי היכי דלענין טומאה בטל אגב גופו כשקרם עליה עור‬
‫מלמעלה ותו לא מטמא ומיטמא‪ ,‬לענין חציצה נמי בטל אגב גופו עכ"ל‪.‬‬

‫הרב דניאל שטיין‬

‫‪385‬‬

‫והנה ממה שדימה הר"ש את הדין ביטול בדבר תחת עורו שהוא אינו חוצץ‬
‫לדין טומאה בלועה שהוא אינו מטמא‪ ,‬משמע דס"ל ג"כ דדין טומאה בלועה‬
‫הוי כדין ביטול לגמרי של החפצא של טומאה ולא רק מדיני הצלה בפני‬
‫הטומאה‪] 1.‬ועי' במש"כ בחי' הגרי"ז סטנסיל )ח"ד‪ ,‬בחי' בנו הגרי"ד ז"ל סי'‬
‫לו( במש"כ בדברי הר"ש[‪.‬‬
‫אולם אינו משמע כן בדעת הרמב"ם‪ ,‬דהנה כתב הרמב"ם )פכ"ה‬
‫טו"מ הי"ב( שהחיה שנגעה בולד שמת בתוך האשה‪ ,‬טהורה דלאו שם מגע‬
‫עליה‪" ,‬דאין מגע בית הסתרים מגע" וע"ש‪ .‬והנה משמע בדעת הרמב"ם‬
‫דאפילו בנוגע בטומאה הבלועה שאינו מטמא אפילו בנגעו‪ ,‬וכדינא דרבה‪,‬‬
‫אבל עדיין שם חפצא של טומאה עליה‪ ,‬אלא דמגע כי האי לאו שם מגע עליה‪,‬‬
‫אבל דין חפצא של טומאה שפיר אית ביה‪ .‬וכן משמע בדעת הרמב"ם )פ"א‬
‫טו"מ ה"ח( וז"ל‪ ,‬הנושא בתוך בית הסתרים נטמא‪ ,‬שאע"פ שאין הנגיעה שם‬
‫נגיעה הנושא שם נושא הוא‪ ,‬אא"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו‪ ,‬שמאחר‬
‫שהנגיעה לתוך בטנו אינו לא נוגע ולא נושא עכ"ל‪ .‬הרי עוד כתב דכל הדין‬
‫דטומאה בלועה אינו מטמא במגע הוי משום דמגע בית הסתרים לאו שמיה‬
‫מגע‪ ,‬אבל שפיר משמע מדבריו דלא בטל מיניה דין חפצא של טומאה לגמרי‪.‬‬
‫אבל הנה א"א לומר בכונת הרמב"ם דמגע בית הסתרים לאו שם‬
‫מגע עליה‪ ,‬דכיון לדין דעלמא דמגע דבית הסתרים וכהגמ' בנדה )מג‪ (.‬הנ"ל‪,‬‬
‫דזה לא מהני אלא היכא שעצם הנגיעה היה נגיעה במקום בגוף שהוא בית‬
‫הסתרים‪ ,‬וכגון שנגע בו הטומאה בתוך אפו‪ ,‬אבל בחיה שהושיטה ידה לתוך‬
‫מעי האשה ונגעה בעובר שמת או בב' טבעות הנוגעים זה בזה בתוך מעיו‪ ,‬אין‬
‫זה מגע בית הסתרים דומיא דהגמ' בנדה שהרי הטומאה נגע בידה של החיה‬
‫והטבעת הטהורה נגע בכולו לטבעת הטמאה‪ .‬אלא צ"ל דכאן גזה"כ דהגמ'‬
‫חולין בדין הבלועין דכל מגע בטומאה הבלועה חשיב כמגע בבית הסתרים‬
‫אף היכא שבמציאות נגע בו במקום שהוא מאבראי‪ .‬וכן מדוייק בלשונו של‬
‫‪ .1‬עי' בתשו' אגרות משה )יו"ד ח"א סי' רל ענף ז(‪ ,‬בענין כהן שנחתכך אברו ורוצים‬
‫הרופאים לחזור ולחברו שהוא אסור לכאורה מטעם טומאת אבר‪ .‬וכתב הגרמ"פ כאחד‬
‫מצדדיו להתיר‪ ,‬לדמות את זה לדין טומאה בלועה‪ ,‬דכמו דס"ל להר"ש הנ"ל שדבר‬
‫הבלועה בטל אגב הגוף ואינו מטמא ה"ה דכל הבטל אגב הגוף אינו מטמא וה"ה לאבר‬
‫שחיברו אותו מבחוץ ג"כ אינו מטמא הואיל והוא בטל אגב שאר הגוף‪ ,‬וע"ש‪ .‬אבל הנה‬
‫לפענ"ד דבריו טעונים ביאור יותר‪ ,‬דהנה אין כונת הר"ש ללמוד מגזה"כ דבלוע דכל‬
‫הבטל אגב הגוף אינו מטמא‪ ,‬אלא רק ר"ל דגדר הגזה"כ דכל הבלוע אינו מטמא הוי‬
‫מטעם ביטול החפצא של טומאה דומיא לדין ביטול אגב הגוף‪ ,‬אבל א"א לנו דרוש‬
‫טעמא דקרא ולומר דה"ה לכל הנתבטל להגוף אפילו מאבראי שיהיה בגדר גזה"כ‬
‫דבלוע‪.‬‬

‫‪386‬‬

‫בגדר הצלת בלועין‬

‫הרמב"ם‪ ,‬שהרי כשהביא הרמב"ם דינא דגמ' נדה‪ ,‬כתב הרמב"ם )פ"א טו"מ‬
‫ה"ג( וז"ל‪ ,‬אבל אם תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו וכו' לא‬
‫נטמא הבולע משום מגע זה שהרי לא נגעה בבשרו שנגיעת פנים אינה נגיעה‬
‫עכ"ל‪ .‬אבל לגבי מגע בית הסתרים כתב הרמב"ם‪" ,‬משום דאין מגע בית‬
‫התסירם מגע‪ ".‬ובואר מזה דדין ביה"ס בבלועין הוי דינא אחרת מנגיעת‬
‫ביה"ס דעלמא‪.‬‬
‫ובביאור נקודת המחלוקת בין הראשונים אי בבלועין בטל מיניה שם‬
‫חפצא של טומאה לגמרי או דרק הוי גזה"כ דא"א לטמא אחרים משום דכל‬
‫נגיעה ביה חשיב כנגיעה בבית הסתרים‪ ,‬היה נראה לי להציע לבאר עפ"י דברי‬
‫הספרי זוטא )לפר' חקת אות יא(‪ ,‬דאיתא התם‪ ,‬הנוגע במת טמא‪ ,‬אין מת‬
‫עצמו טמא ע"כ‪ .‬כלומר‪ ,‬דס"ל לספרי זוטא‪ ,‬דהמת עצמו לא הוי בגדר חפצא‬
‫של טומאה כלל‪ ,‬אלא שדין הוא‪ ,‬שהנוגע בו נטמא‪ ,‬אבל זה אינו משום שהמת‬
‫הוי חפצא של טומאה‪ ,‬אלא דין נגיעה הוא‪ 2.‬ועי' בס' אמבוה דספרי )שם(‬
‫שהקשה טובא על דברי הספרי זוטא‪ ,‬דמוכח מכמה מקומות דהמת עצמו הוי‬
‫חפצא של טומאה דדינו כטומאה היוצאת עליו מגופו‪ ,‬וע"ש‪ 3.‬אבל בתירוץ‬
‫‪ .2‬וע"ד זה עי' בס' אוצר הספרי‪ ,‬להג"ר מנחם זעמבא הי"ד )סי' א(‪ ,‬שהביא את מש"כ בס'‬
‫טהרת הקודש למס' זבחים )לג‪ ,(.‬דהאיסור על הטמא בנגיעת תרומה הוי אפילו היכא‬
‫שלא הוכשר התרומה לקבלת טומאה עדיין‪ ,‬דהנה כתיב "ובכל קודש לא תיגע"‪ ,‬ומשמע‬
‫שהאיסור הוא אינו איסור "לטמא" את התרומה אלא הוי איסור נגיעה אפילו באופן‬
‫שאינו מקבל טומאה‪ ,‬וכן ראיתי חידוש זה בס' מכתבי תורה‪ ,‬להגאון בעל הצפנת פענח‬
‫ז"ל‪) ,‬סי' כ"ד(‪ ,‬ועי' כזה ברש"י לבכורות )כז‪ (.‬ד"ה בנגיעה‪ ,‬דמשמע כדבריהם‪ .‬ושו"ר‬
‫שכבר נתכוין לזה בתשו' אחיעזר )חיו"ד סי' מ( דבזה חלוק האיסור ובכל קודש לא תיגע‬
‫מדין משמרת תרומותי‪ ,‬דרק עובר בדין דמשמרת תרומותי במטמא את התרומה ולא‬
‫בנגיעה בעלמא‪ .‬וכן משמע מחי' הריטב"א לנדה )ו‪ (:‬שהביא ב' דעות אי יש איסור‬
‫לטמא ליגע בתרומה שכבר נטמאת‪ ,‬וע"כ ס"ל להאי מ"ד שיש איסור בכה"ג דיש איסור‬
‫נגיעת טמא לתרומה ולא רק במטמא את התרומה‪ .‬ובעצם חידוש דין זה דיש איסור‬
‫בנגיעת טמא לתרומה אפילו באופן שאינו מטמאו‪ ,‬עי' במאמרו של הרב שמואל וורנר‪,‬‬
‫בקובץ "מוריה" )ניסן תשל"ח עמ' לב(‪ ,‬ובתשו' אחיעזר )חיו"ד סי' מ( ובס' מעדני ארץ‪,‬‬
‫להגרש"ז אויערבאך ז"ל‪) ,‬פ"ה תרומות ה"ז אות ב(‪ ,‬שהביאו כמה ראיות מוכרחות‬
‫דלמעשה לא נקטינן הכי‪.‬‬
‫‪ .3‬הנה בתשו' אבני נזר )חיו"ד סי' תסו אות כג( הביא מהמהר"ל בביאור הספרי זוטא‪,‬‬
‫דלעולם כל טומאה החל על האדם אינו באה אלא מכח חטאי הגוף אבל לאחר שמת‬
‫הגוף הרי רק נשאר בו הנשמה הטהורה‪ ,‬ונכנס האדם למצב של כולו טהרה‪ ,‬והיכא‬
‫שנוגע בו החי שעדיין שרוי בטומאת חטאת הגוף‪ ,‬ממילא חל על הנוגע טומאה מחמת‬
‫ההתקרבות לדבר שהוא כולו טהור‪ ,‬וע"ש‪) .‬וזה דלא כמש"כ בס' החינוך )מצוה שלא(‬
‫בביאור אמאי גופי צדיקים אינם מטמאין(‪ .‬ושמעתי מידידי ר' משה קריסטל הי"ו דבזה‬
‫יש לבאר את מה שהעיר בס' דרכי שמואל למס' אהלות )פ"א סי' ב( שבש"ס ורמב"ם לא‬
‫הוזכר לשונו של רש"י עה"ת )לפ' חקת י"ט‪ ,‬כ"ב( דהמת חשיב כ"אבי אבות הטומאה"‪,‬‬
‫ואף בלשון המשנה בכלים )פ"א מ"ד( המת נמנה רק כאב הטומאה‪ .‬ועפ"י דברי הספרי‬

‫הרב דניאל שטיין‬

‫‪387‬‬

‫קושיתו נראה לומר דאין כונת הספרי זוטא לומר דמת עצמו לא חשיב כחפצא‬
‫של טומאה‪ ,‬אלא כונת הספרי זוטא להשמיענו דכל עצם יסוד של כל חפצא‬
‫של טומאה אינו אלא במה שהוא יכול לטמא אחרים‪ ,‬דעל ידי זה חל עליו‬
‫חלות שם חפצא של טומאה‪ .‬וכונת מאמרו של הספרי‪ ,‬דמת עצמו אינו טמא‬
‫אלא הנוגע בו טמא‪ ,‬ר"ל דלא חשיב כחפצא של טומאה אלא משום שהוא‬
‫יכול לטמא אחרים‪ ,‬אבל אילו היה במקום שא"א לטמא אחרים שוב פקע‬
‫ממנו חלות שם חפצא של טומאה‪] ,‬ושו"ר בחי' ר' שמואל רוזובסקי ז"ל‬
‫)לב"ב סי' טו עמ' צא( שדן בזה[‪ .‬ונראה דבעצם האי נקודה של הספרי זוטא‬
‫נחלקו בו האשונים כאן‪ ,‬דרש"י והר"ש ס"ל דהואיל ודבר הבלוע א"א לטמא‬
‫אחרים כלל וכלל ממילא פקע ממנו חלות שם חפצא של טומאה‪ ,‬אבל‬
‫הרמב"ם לית ליה כל הנחת הספרי זוטא דאפילו בבלועין שאינו יכול לטמא‬
‫אחרים כלל‪ ,‬לא באהל לא במגע ולא במשא וכו'‪ ,‬אפ"ה לא בטל מיניה החלות‬
‫‪4‬‬
‫שם חפצא של טומאה לגמרי‪.‬‬

‫ג‪ .‬בלועה בכלים‬
‫איתא במשנה אהלות )פ"ג מ"ב(‪ ,‬מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך‬
‫הבית הבית טמא‪ ,‬ר' שמעון מטהר‪ ,‬רביעית דם שנתבלעה בתוך הבית‪ ,‬הבית‬
‫טהור‪ ,‬נבלעה בכסות‪ ,‬אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה ואם לאו‬
‫טהורה‪ ,‬שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור‪ ,‬ע"כ‪ .‬ורש"י לנדה )סב‪ (.‬פירש‬
‫דכאן טהור הדם שנבלעה בכסות משום דטומאה בלועה אינה מטמאה‪ .‬אולם‬
‫הנה כתב הרמב"ם )פ"כ טו"מ ה"ה( וז"ל‪ ,‬אין הבלועין ניצלין אלא בבטן נפש‬
‫החיה כמו שביארנו‪ ,‬אבל הבלועין בגוף הכלים והאבנים אינן ניצלים‪ ,‬כיצד‬
‫כוש שנבלעה בו הצנור של מתכת וכו'‪ ,‬אע"פ שאין נראין והרי הן מחופין‬
‫שאין הבלועין בכלים מצילין אלא בצמיד פתיל וכו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והנה לדעת‬
‫הרמב"ם דאין דין בלוע בכלים יש להקשות מהמשנה באהלות הנ"ל‪ ,‬אמאי‬
‫הדם שנבלעה בכסות טהורה‪.‬‬

‫זוטא הנ"ל יש לבאר דבאמת המת לא חשיב כאבי אבות הטומאה אע"ג דהנוגע בו נעשה‬
‫כאב הטומאה‪ ,‬דלעולם הטומאה לא אתי מכח המת אלא מחמת פגישת טומאת החי‬
‫לטהרת המת‪ ,‬דממילא חל על החי דין אב הטומאה‪ ,‬אבל לעולם לא קיבל טומאתו מן‬
‫המת‪.‬‬
‫‪ .4‬אלא דצ"ע ממש"כ הרמב"ם )פט"ו טו"מ ה"ג( דפחות מכזית מן המת שהוא אינו יכול‬
‫לטמא אחרים לא הוי אפילו בכלל חפצא של טומאה ואפילו חוצץ בפני הטומאה‪ ,‬אבל‬
‫יש לחלק בין חצי כזית מן המת שאינו מטמא אחרים לנידון דידן‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫‪388‬‬

‫בגדר הצלת בלועין‬

‫ועי' בחי' הגר"ח על הש"ס )סי' שצח( ובצ"פ )השמטות תרומה עמ'‬
‫סג‪ (.‬ובחזון איש )כלים סי' יא אות כ‪-‬כג(‪ ,‬שכתבו לבאר בדעת הרמב"ם‬
‫דאע"ג דהנבלע בכסות אין עליו דין בלועה‪ ,‬אבל יש בו משום דין ביטול‬
‫בכהת"כ‪ ,‬דמה שנבלע בכלים נתבטל במציאות והוי כמי שאינו‪ ,‬והוא עפ"י‬
‫הגמ' בב"ק )קא‪ ,(:‬דאיתא התם בסוגיא דחזותא מילתא היא‪ ,‬דרמי תנן בגד‬
‫שצבעו בקליפי ערלה ידלק‪ ,‬אלמא חזותא מילתא היא‪ ,‬ורמינהי רביעית דם‬
‫שנבלעה בבית הבית טמא‪ ,‬ואמרי לה הבית טהור וכו' ע"ש‪ .‬ואילו היה דין‬
‫המשנה באהלות משום טומאה בלועה‪ ,‬הרי זה אינו נוגע כלל לדיון דחזותא‬
‫מילתא היא‪ ,‬דהוה מדיני ביטול‪ .‬אלא לכאורה חזינן דגם דם הנבלע בכסות‬
‫טהור לא הוי מטעמא דבלועה‪ ,‬אלא טעמו משום דין ביטול בכהת"כ שהוא‬
‫שייך ג"כ למח' דחזותא מילתא היא או חזותא לאו מילתא היא‪ .‬אבל דין זה‬
‫אינו אלא במשקין שנבלעו בכסות ונתבטלו‪ ,‬אבל כונת הרמב"ם במש"כ‬
‫במשנה תורה דאין דין בלועה בכלים היינו במשקין המכונסים תוך הכלי או‬
‫דבר שהוא קשה העומד בתוך הכלי‪ ,‬דס"ל לרמב"ם דזה לא חשיב כטומאה‬
‫בלועה‪ .‬אבל הנה לדעת רש"י‪ ,‬דלשיטתו ס"ל דדין טומאה בלועה עצמו הוי‬
‫מדיני "ביטול" דהחפצא של טומאה‪ ,‬ממילא א"א לדייק מהגמ' בב"ק הנ"ל‬
‫דיש דין מחודש של ביטול משקין בבגדים מדיני ביטול בכהת"כ‪ ,‬שהרי י"ל‬
‫‪5‬‬
‫שפיר דהגמ' מיירי בדיני טומאה בלועה שהוא עצמו הוי מדיני ביטול‪.‬‬
‫והנה השיג הראב"ד )פ"כ מהל' טו"מ ה"ה( על הרמב"ם‪ ,‬מהמשנה‬
‫במס' כלים )פ"ט מ"ד(‪ ,‬ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפל לאויר‬
‫התנור‪ ,‬התנור טמא שסוף משקה לצאת וכו' ע"ש‪ ,‬ועוד איתא בתוספתא‬
‫דכלים )פ"ו ה"י(‪ ,‬דשאני ספוג הואיל והעשוי להכניס ולהוציא‪ ,‬ואמאי בעי‬
‫לב' הטעמים )א' שסוף משקין לצאת וב' ששאני ספוג דעשוי להכניס‬
‫‪ .5‬והנה לעולם היה אפשר להציע בדעת הרמב"ם שמה שדם הנבלע בכסות אינו מטמא לא‬
‫הוי מדין ביטול דכהת"כ אלא רק מדין ביטול השם משקה שעליו‪ ,‬וכל שאין עליו שם‬
‫משקה אינו מטמא‪ .‬אבל הנה כבר הוכיח בחי' הגר"ח על הש"ס )סי' שצ"ח( שיש חילוק‬
‫בזה בין משקין חמורים ומשקין קלים‪ ,‬דבמשקין חמורים כמו דם‪ ,‬הרי הוא מטמא אפילו‬
‫לאחר שנקרש ופקע מיניה השם משקה וכדאיתא במשנה אהלות )פ"ג מ"ג( ]ועי' בחי'‬
‫המאירי לעירובין )ד‪ (.‬ובהערותיו של הג"ר שמחה זיסל ברוידא )הערה ‪ (187‬בענין דם‬
‫שנקרש[‪ .‬משא"כ במשקין קלים‪ ,‬דאיתא במשנה טהרות )פ"ג מ"א(‪ ,‬דמשקין טמאין‬
‫שנקרשו נעשו שניים לטומאה‪ ,‬ובר"ש לטהרות )שם( שביאר דלאחר שנקרשו אינם‬
‫מטמאין דפקע מהם השם משקה‪] .‬ועי' בס' מקדש דוד )סי' מ"ב( וס' קהלת יעקב‬
‫לטהרות )סי' מ"ד(‪ ,‬בביאור דברי הר"ש[‪ .‬וא"כ כיון שהרמב"ם מיירי כאן בדיני דם‬
‫הנבלע בבגד‪ ,‬והרי דם הוי אחד מהמשקין החמורים שמטמאין אפילו לאחר שפקע מהם‬
‫השם משקה‪ ,‬א"כ לא היה סגי כאן בטעמא דביטול שם משקה‪ ,‬וע"כ שהוא מדיני ביטול‬
‫דכהת"כ‪.‬‬

‫הרב דניאל שטיין‬

‫‪389‬‬

‫ולהוציא( בכדי להפקיע דין ביטול גרידא‪ ,‬אלא ע"כ חזינן דלעולם ישנן ב'‬
‫טעמים לטהר המשקין שנבלעו בספוג‪ ,‬אחד מדין ביטול בכהת"כ ואחד מדין‬
‫בלועה‪ ,‬וע"ש בדברי הראב"ד‪ .‬אבל הנה נראה לתרץ בדעת הרמב"ם דלעולם‬
‫ס"ל דלמסקנא אין הב' הטעמים קיימים אלא יש כאן מח' בין המשנה‬
‫והתוספתא אמאי משקין שנבלעו בספוג טמאים‪ ,‬אי הוי משום דשאני משקין‬
‫שסופם לצאת מן הספוג‪ ,‬או דשאני ספוג הואיל והוא עשוי להכניס ולהוציא‪,‬‬
‫אבל לעולם אין ב' הטעמים אמיתיים שיש לדייק מיניה דיש דין בלועה‬
‫בכלים‪.‬‬

‫ד‪ .‬טהרה בלועה‬
‫אע"פ שביארנו לעיל דשאני הצלת בלוע משאר דרכי ההצלה‪ ,‬דהוא‬
‫אינו רק מציל על מה שבתוכו אלא פוגע בעצם החפצא של טומאה שאינו‬
‫יכול לטמא אחרים כלל‪ ,‬אבל הנה מסתבר לחלק בזה בין טומאה בלועה‬
‫וטהרה בלועה‪ ,‬דאע"ג דע"י דין טומאה בלועה יש כאן ביטול בחפצא של‬
‫טומאה במקצת אבל בטהרה בלועה אין "ביטול" של החפצא של טהרה ע"י‬
‫מה שהוא בלוע‪ .‬דהנה מקור לדין טהרה בלועה הוא בגמ' חולין )עא‪,(.‬‬
‫אשכחן טומאה בלועה‪ ,‬טהרה בלועה מנלן‪ ,‬קל וחומר‪ ,‬ומה כלי חרס המוקף‬
‫צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאמר מר וכו'‪ ,‬מציל על‬
‫טהרה שבתוכו מלטמא‪ ,‬אדם שמציל על טומאה שבתוכו אינו דין שמציל על‬
‫טהרה שבתוכו מליטמא וכו' ע"ש‪ .‬והנה כיון דמקור לדין טומאה בלועה הוי‬
‫בק"ו מצמיד פתיל‪ ,‬נראה דלא עדיפא מצמיד פתיל שהוא רק בגדר הצלה על‬
‫הטהרה שבתוכו אבל אינו מבטל את החפצא של טהרה כלל‪ ,‬וע"ע כזה‬
‫בקושיית התוס' לחולין )עא‪ (:‬ד"ה כי‪] .‬וכן נקט במאמרו של הג"ר מיכל‬
‫פיינשטיין הנ"ל דלכו"ע דין טהרה בלועה לא הוי חלות דין בהחפצא הנבלעת‬
‫אלא דין הצלה גרידא[‪.‬‬
‫והנה הש"ך )יו"ד רס"י שעא( הביא מספ' הרוקח דאשת כהן‬
‫מעוברת מותרת ליכנס לאהל המת מטעם ס"ס‪ ,‬שמא נפל הוא‪ ,‬ואפילו בר‬
‫קיימא הוא‪ ,‬שמא נקבה הולד‪ .‬ותמה עליו המג"א )או"ח סי' שמג( דמאי‬
‫איריא מטעם ס"ס‪ ,‬תיפוק ליה דהולד הוא טהרה בלועה‪ ,‬וטהרה בלועה לא‬
‫מיטמא‪ ,‬כמבואר במשנה בפ' בהמה המקשה‪ .‬ובתשו' אחיעזר )ח"ג סי' סה‬
‫אות ה( ביאר בדעת הרוקח דאף דאה"נ דליכא טומאה על העובר בכניסת האם‬
‫לאהל המת‪ ,‬מכ"מ‪ ,‬לולא הס"ס היה אסור‪ ,‬דאסור לכהן להתקרב אל המת‬
‫אפילו באופן שהוא אינו מתטמא‪ ,‬וכ"ה בס' קוב"ש )ח"ב סי' מא(‪ ,‬וע"ש‬
‫באריכות בזה‪ .‬ועפ"י דבריהם כתב בס' בעקבי הצאן )סי' לה אות ד בהערה(‬

‫‪390‬‬

‫בגדר הצלת בלועין‬

‫דבאשת כהן מעוברת שאמרו לה הרופאים שכבר מת עובר במעיה‪ ,‬אלא‬
‫שאינם רוצים להוציאו עדיין עד לאחר זמן‪ ,‬לכאורה יאמרו דבכה"ג ג"כ יהיה‬
‫הכהן מוזהר מליכנס לביתו‪ ,‬מקום שאשתו שם עם העובר המת‪ ,‬מפני‬
‫שמתקרב למת‪ ,‬דאף דבודאי קיי"ל דטומאה בלועה לא מטמאה‪ ,‬מכ"מ עדיין‬
‫יש כאן משום התקרבות אל המת‪.‬‬
‫אבל הנה בס' בעקבי הצאן )שם( הביא בשם גאון אחד‪ ,‬לחלק בזה‬
‫בין טומאה בלועה לטהרה בלועה‪ ,‬דאע"ג דס"ל להגרח"ע והגרא"ו ז"ל‪,‬‬
‫דבעובר במעי אמו שנכנס לאהל המת דיש בו משום התקרבות אל המת‬
‫ואיסור דטומאת כהנים אע"ג שאינו נטמא‪ ,‬זה אינו אלא בטהרה בלועה שאין‬
‫עליו אלא דין הצלה בפני הטומאה אבל לא בפני התקרבות אל המת‪ ,‬משא"כ‬
‫בעובר שמת במעי אמו ונכנס בו כהן לאותו אהל‪ ,‬אולי אינו עובר אפילו‬
‫משום התקרבות אל המת‪ ,‬דשאני בזה טומאה בלועה מדין טהרה בלועה‪,‬‬
‫דבטומאה בלועה לדעת רש"י והר"ש וכו'‪ ,‬חשיב החפצא של טומאה כנתבטל‬
‫לגמרי ופקע מיניה דין חפצא של טומאה‪ ,‬וא"כ אולי אינו חשיב אפילו‬
‫כהתקרבות אל המת‪ ,‬משא"כ בטהרה בלועה שהוא דין הצלה גרידא‪ ,‬וכל זה‬
‫כחילוק הנ"ל בין טומאה בלועה לטהרה בלועה‪ .‬אבל הלכה למעשה דלדעת‬
‫הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬דס"ל דאפילו בטומאה בלועה לא חשיב כנתבטל החפצא של‬
‫טומאה לגמרי‪ ,‬נראה דיש להחמיר בדין של כניסת כהן לאהל האשה שמת‬
‫עוברה במעיה‪ ,‬והדבר תלוי במח' הראשונים בגדר חידושא דרבה בדין ב'‬
‫טבעאות הבלועין‪.‬‬

‫ה‪ .‬עובר ירך אמו וטומאה בלועה‬
‫כבר הבאנו לעיל )אות ב( את פרש"י לחולין )שם( בדעת ר' עקיבא‬
‫דס"ל דעובר שבמעי אמו לא חשיב כבלועה והחיה טהורה משום דמגע בית‬
‫הסתרים לאו שמיה מגע‪ .‬אבל הנה בחי' הרמב"ן לחולין )שם( ביאר בדרך‬
‫אחרת את דעת ר' עקיבא‪ ,‬דלעולם האם טהורה משום דעובר ירך אמו‪ ,‬אבל‬
‫החיה נטמאת מגזה"כ‪ ,‬דמת בנפש‪ ,‬איזהו מת שבנפש אדם הוי אומר זה עובר‬
‫שבמעי אמו‪ ,‬ע"ש‪ .‬ועפ"י דברי הרמב"ן נראה למצוא מקור לסברת האחרונים‬
‫בתירוץ קושייתו של המג"א על הרוקח הנ"ל‪ ,‬דהרוקח ס"ל להתיר לאשת כהן‬
‫מעוברת ליכנס לאהל המת מטעם ס"ס והקשה עליו המג"א דאמאי בעי‬
‫לטעמא דס"ס והרי טהרה בלועה אינו מטמאה‪ .‬ובס' אבני מילואים )סי' פב‬
‫ס"ק א( ובמנ"ח )רסג‪:‬ג( ובהגהות חת"ס )ליו"ד סי' שעא( והאמרי ברוך‬
‫בהגהותיו לשו"ע‪ ,‬ביארו בדעת הרוקח דס"ל דהעובר במעי אמו לא חשיב‬
‫כטהרה בלועה‪ ,‬הואיל ועובר ירך אמו‪ .‬כלומר דרק יש דין טומאה בלועה‬

‫הרב דניאל שטיין‬

‫‪391‬‬

‫וטהרה בלועה‪ ,‬היכא שיש חפצא א' הכנוס בתוך חפצא ב'‪ ,‬אבל כאן ששניהם‬
‫הוי חפצא אחת והיכא שנטמאת האם נטמא ג"כ העובר שבמעיה‪ ,‬ממילא אין‬
‫‪6‬‬
‫על העובר דין בלועה‪ ,‬ועי' כזה בחי' המאירי לסוכה )כא‪.(.‬‬
‫אבל הנה בתשו' הר צבי )יו"ד סי' רפא( ובתשו' עונג יו"ט )סי' קטו(‬
‫ובס' קוב"ש )ח"ב סי' מא( הקשו על תירוצם של האחרונים הנ"ל‪ ,‬דהנה את"ל‬
‫דאין כאן דין בלועה משום דחשיב העובר כאדם אחד עם האם ‪ ,‬א"כ עוד‬
‫נתחזק הקושיא על הרוקח דאמאי בעי ס"ס להתיר אשת כהן מעוברת ליכנס‬
‫לביה"ק והרי העובר במעיה‪ ,‬אפילו את"ל דהוי זכר‪ ,‬הרי דינו כהאם עצמה‬
‫ונשים אינם מוזהרת על הטומאת מת‪ .‬וכתבו לתרץ‪ ,‬דאם יהיה הולד זכר יש‬
‫איסור עליה לגרום שיהיה הולד נולד בטומאה‪ ,‬ועל זה קאי דברי הרוקח‪,‬‬
‫לאחר שנולד‪ ,‬וע"ש והדברים עתיקים אבל דחוקים ומלבד קושייתם של‬
‫האחרונים הנ"ל‪ ,‬יש להקשות עוד שהרי אפילו את"ל דס"ל לר' עקיבא דעובר‬
‫במעי אמו לא חשיב כבלועה מחמת הדין דעובר ירך אמו‪ ,‬אבל זה רק לענין‬
‫הדין השני בבלועין דלא חשיב עוד כחפצא של טומאה‪ ,‬אבל לענין הצלת‬
‫בלועין לכאורה עדיין ישנו אפילו בעובר שבמעי אמו‪ ,‬וכמו שהוכחנו לעיל‬
‫)אות ב( מכל הני משניות במס' אהלות דמשמע דעובר במעי אמו שפיר הוי‬
‫דינו כטומאה בלועה ולכן אינו מטמא באהל עד שיעגילו ראש כפיקה וכנ"ל‪.‬‬
‫אבל הנה על הקושיא השניה הנ"ל‪ ,‬ראיתי בהגהותיו של הברכי יוסף‬
‫לאו"ח )שם( ובמנ"ח ואבנ"מ )שם(‪ ,‬דהרגישו בזה וכתבו לחלק‪ ,‬דמה דאיתא‬
‫בכל המשניות דלעיל‪ ,‬שהעובר במעי אמו חשיב כבלועה לענין הצלת טומאת‬
‫אהל‪ ,‬אינו אלא בעובר מת במעי אמו‪ ,‬דאע"ג דכל זמן שהעובר הוי בחיים הרי‬
‫הוא כחלק מהאם מדין עובר ירך אמו‪ ,‬אבל לאחר שמת העובר במעי האשה‬
‫שוב דינם כב' גופים נפרדים ושפיר ישנו בדין טומאה בלועה‪ .‬והדברים‬
‫מבוארים היטב‪ ,‬דהנה בחי' הגר"ח )פ"ז מהל' עבדים ה"ה( כתב לחדש בדין‬
‫עובר ירך אמו‪ ,‬דלעולם בין למ"ד עובר ירך אמו ובין למ"ד עובר לאו ירך‬
‫אמו‪ ,‬לעולם חשיב העובר והאם כאדם ונפש אחת‪ ,‬ורק נחלקו אי דינו כאדם‬
‫שיש לו גוף אחד או אדם שיש לו ב' גופים‪ .‬ונראה לבאר שהטעם דחשיב‬
‫לכו"ע כאדם אחד‪ ,‬הוי משום דחיותו של העובר תלוי בחיותו של האם‪ .‬וכן‬
‫מוכח הדברים בתשו' אחיעזר )ח"ג סי' עב( ובתשו' תורת חסד )ח"ב סי' מב‬
‫‪ .6‬אולם הנה בהגהות נתיב חיים בגליון שו"ע או"ח )סי' שמג(‪ ,‬כתב לבאר בדעת הרוקח‬
‫דלעולם הולד במעי אמו הוי טהרה בלועה‪ ,‬אלא דמיירי כאן באשה שקירבו ימיה ללדת‪,‬‬
‫ויש חשש שמא תילד בבית הקברות עצמה‪ ,‬ועל זה הביא הרוקח ס"ס להתיר‪ ,‬וע"ש‪.‬‬

‫‪392‬‬

‫בגדר הצלת בלועין‬

‫אות ד(‪ ,‬דלאחר שישבה על המשבר ועומד העובר לצאת ויכול לחיות מעצמו‪,‬‬
‫לכו"ע חשובים כב' נפשות נפרדים‪ ,‬אבל כל זמן שחיותו של העובר תלוי‬
‫בחיותו של האם דינם כנפש אחת לכו"ע‪ .‬ולכן כתב עוד בחי' הגר"ח שם‪,‬‬
‫דאפילו מה שדינם כנפש אחת אינו אלא מצד העובר שחיותו תלוי בהאם‪ ,‬ולא‬
‫מצד האם שאין חיותה תלוי בחיותו של העובר‪ ,‬וע"ש‪ .‬ועפי"ז יש לבאר‬
‫סברת הני אחרונים לחלק בין עובר חי ועובר מת‪ ,‬דבעובר חי שחיותו תלוי‬
‫בחיותה של האם ממילא דינו כנפש אחת עם האם ולא כטהרה בלועה‪ ,‬אבל‬
‫לאחר שמת העובר‪ ,‬ונפסק חיותו מחיותה של האם‪ ,‬ממילא דינו כחפצא וגוף‬
‫‪7‬‬
‫אחרת וחוזר להיות כלול בדין טומאה בלועה‪.‬‬

‫‪ .7‬ושמעתי מחכם אחד‪ ,‬דא"נ יש לחלק כחילוקו של הגר"ח ז"ל באופן אחרת‪ ,‬דהנה חידש‬
‫הגר"ח )שם( דרק יש דין עובר ירך עמו מצד העובר ולא מצד האם‪ ,‬וא"כ רק כשדנים על‬
‫העובר החי אי נטמא או לא יש דין עובר ירך אמו להפקיע דין טהרה בלועה‪ ,‬אבל‬
‫כשדנים על אחרים אולי לא אמרינן עובר ירך אמו להפקיע דין טומאה בלועה‪ ,‬הואיל‬
‫ומהבטו של האם לא אמרינן עובר ירך אמו דחיותה אינו תלוי בחיותו של הולד‪ ,‬וממילא‬
‫חשיב כב' גופים נפרדים וכחפצא אחד בתוך חפצא אחרת ושפיר אמרינן טומאה בלועה‬
‫וטהרה בלועה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬