‫הרב אברהם גארדימר‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬
‫א‪ .‬בענין דרישות וחקירות‬
‫תנן בסנהדרין )מ‪ (.‬היו בודקין אותן בז' חקירות וכו'‪ .‬ועי' ברש"י‬
‫שם )ד"ה מכירין( דשאלות דמכירין אתם אותו‪ ,‬התרתם בו‪ ,‬מי עבד ובמה עבד‬
‫הוו בדיקות ולא דרישות וחקירות‪ ,‬שהרי יש רק ז' שאלות דדו"ח )שהן‬
‫מ"באיזו שבוע" עד "באיזה מקום" המפורטים במשנה(‪ ,‬וכל שאר שאלות הוו‬
‫רק בדיקות‪ .‬וטעמא למילתא היינו משום דדו"ח הוו לצורך הזמה‪ ,‬שתהא‬
‫עדות שאתה יכול להזימה‪ .‬ומשום הכי אין שאלות דמכירין אתם אותו וכו'‬
‫בגדר דו"ח‪ ,‬דאינן נוגעות כלל לזמן ומקום העדות‪ .‬ופי' היד רמ"ה )שם ד"ה‬
‫היו בודקין וד"ה והני בדיקות( דהני שאלות אינן בדיקות סתמא‪ ,‬אלא הרי הן‬
‫בדיקות של עיקר העדות‪ ,‬דא"א לחייב את הנידון אי לא ידעינן שהותרה‪,‬‬
‫ושהנהרג היה ישראל‪ ,‬וכו'‪ .‬ולפיכך כתב הרמ"ה דאי אמרי סהדי איננו יודעים‬
‫אם התרינו אותו או איננו מכירין אותו וכו'‪ ,‬עדותן בטלה‪.‬‬
‫מיהו‪ ,‬עי' ברמב"ם בהל' עדות )א‪:‬ד‪-‬ה( שכתב וז"ל‪ ,‬ומכלל החקירות‬
‫יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע"ז שואלין להן את מה‬
‫עבד ובאי זו עבודה עבד‪ ,‬העידו שחילל את השבת שואלין אותו אי זו מלאכה‬
‫עשה והיאך עשה ‪ . . .‬וכן כל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות‪ .‬החקירות‬
‫והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר וכו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי פליג הרמב"ם עם רש"י והרמ"ה וס"ל דהפרטים המחייבים הוו בגדר‬
‫דו"ח‪ .‬והיה נראה לפרש דטעמא דהרמב"ם היינו משום דלא ס"ל דדו"ח הוו‬
‫בעיקר לצורך הזמה‪ ,‬אלא ס"ל דהוו בתורת בירור הדבר‪.‬‬
‫וע"ע ביד רמ"ה )שם ד"ה היו ובדף מ‪ :‬ד"ה תניא( דכתב דשיילינן‬
‫לסהדי כל ז' שאלות דדו"ח )של זמן ומקום( רק כשבאו העדים ואמרו דהרגו‬
‫סתמא‪ ,‬משא"כ אי אמרו סהדי דבשנה זו ליובל הרגו‪ ,‬ואינם יודעים באיזה‬
‫שבוע‪ ,‬עדותן קיימת‪ .‬וכן אי אמרו אמש הרגו או עכשיו הרגו‪ ,‬לא רמינן‬
‫עלייהו דו"ח‪ .‬אולם עי' בהל' עדות )א‪:‬ד‪ ,‬יב‪:‬א( דכתב דשיילינן לסהדי כל ז'‬
‫דו"ח בכל ענין‪ ,‬אפילו כשהעידו דאמש הרגו או דעכשיו הרגו‪ .‬ופשוט מדברי‬
‫הרמב"ם דאפילו אמרו אמש הרגו ואינן יודעין באיזה שבוע וכדומה דעדותן‬
‫בטלה‪ .‬וליכא למימר דס"ל להרמב"ם דהיינו משום דין בירור )כעין דין‬
‫דמסיעין את העדים בדף לב‪ ,(:‬שהרי הרמ"ה נמי ס"ל דאיכא דין בירור‬
‫דמסיעין וכו' ומ"מ לא בעי הרמ"ה כל ז' דו"ח בכה"ג דאמרו אמש הרגו‪ .‬א"כ‬
‫בית יצחק לו • תשס"ד‬

‫‪86‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫צ"ב אמאי ס"ל להרמב"ם דשיילינן לסהדי כל שאלות דדו"ח אפילו כשאמרו‬
‫אמש הרגו וכדומה‪.‬‬
‫ואיכא לאקשויי טפי‪ ,‬שהרי מוכחא דהרמב"ם ס"ל דאין העדים‬
‫מגידין את עדותם קודם דו"ח‪ .‬הרי כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין )יב‪:‬א(‬
‫דכשבאו עדים ואמרו דפלוני עשה עבירה פלונית‪ ,‬שיילינן להו אם התרוהו‬
‫ואם מכירין אותו‪ ,‬ומאיימים ודורשין וחוקרין את העדים מיד‪ ,‬וכל פרטי‬
‫העדות )את מי עבד ובמה עבד‪ ,‬באיזה כלי רצח‪ ,‬וכו'( נדרשים ע"י ב"ד בשעת‬
‫דו"ח‪ .‬נמצא דכל עיקרי המעשה נדרשין כחלק מהדו"ח‪ ,‬ואין הגדת עדות‬
‫מפורטת קודם לכן‪.‬‬
‫ונ"ל דהרמב"ם ס"ל דיסוד דו"ח אינו רק לברורי מילתא‪ .‬אלא נ"ל‬
‫דס"ל דדו"ח מהווין את העדות‪ ,‬דגזרה תורה דחפצא דעדות נתהווה רק ע"י‬
‫הגדה דרך דו"ח‪ .‬ומהאי טעמא אין העדים מגידים את הפרטים המחייבים‬
‫קודם דו"ח כלל‪ .‬ומה"ט ס"ל להרמב"ם דלעולם שיילינן לסהדי כל ז' שאלות‬
‫השוות בדו"ח אפילו אי אמרו דאמש הרגו – מפני דכל הפרטים צריכים‬
‫להאמר דרך דו"ח‪ .‬והיינו דכתב הרמב"ם )שם א‪:‬ה( החקירות והדרישות הן‬
‫הדברים שהן עיקר העדות ובה יתחייב או יפטר עכ"ל‪ .‬כלומר‪ ,‬דדו"ח מהוות‬
‫ממש את העדות‪ ,‬ולכך אי אמרי סהדי דאינן יודעים‪ ,‬או אם ב"ד לא שאלו כל‬
‫ז' השאלות השוות‪ ,‬לא נתהווה סהדותא כלל‪ .‬ומשום הכי בע"כ הוו כל‬
‫הפרטים המחייבים בגדר דו"ח‪ ,‬דהפרטים האלו הוו גופה של עדות ממש‪ ,‬ולכן‬
‫‪1‬‬
‫צריכין להמסר לב"ד דוקא דרך דו"ח‪.‬‬
‫ע"פ זה שפיר מובן לשון הרמב"ם בענין אי‪-‬ידיעה והכחשה בדו"ח‪.‬‬
‫שהרי כתב הרמב"ם בהל' עדות )ב‪:‬א( בחקירות ודרישות אם כיון האחד את‬
‫עדותו והעד השני אומר איני יודע עדותן בטלה‪ ,‬ע"כ‪ .‬ובה"ב כתב בענין‬
‫בדיקות‪ ,‬אמר אחד כלים שחורים הי' לבוש והשני אמר לא כן אלא לבנים הי'‬
‫לבוש עדותן בטלה‪ .‬וכאילו אמר אחד ברביעי בשבת והשני בחמישי שאין כאן‬
‫‪ .1‬יוצא מזה ביאור חדש בדברי הרמב"ם )הל' עדות פ"א ה"ד( מצות עשה לדרוש את העדים‬
‫ולחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה ‪. . .‬‬
‫ובז' חקירות בודקין אותן וכו'‪ .‬משתמע דס"ל דמסיעין את העדים הוי חלק דדו"ח שהרי‬
‫נקט דינא דמסיעין את העדים בה"ד תוך ביאור דדו"ח‪ .‬והיינו ע"פ הנתבאר‪ ,‬דגזרה תורה‬
‫דעדות נתהווה דוקא דרך בירור דעניית שאלות דדו"ח‪ ,‬וכדי לסייע את הבירור הזה‪,‬‬
‫מדקדקין על העדים ומסיעין אותן כחלק דסדר דו"ח‪ .‬משא"כ לרש"י‪ ,‬דס"ל דדו"ח הוו‬
‫רק לצורך הזמה‪ ,‬וא"כ בע"כ ס"ל דמסיעין את העדים הוי דין נפרד דלא שייכא לדו"ח‬
‫כלל‪ .‬ודו"ק‪ ,‬דנקט הש"ס )לב‪ :‬וכן הוא ברש"י וברמ"ה( לישנא דמסיעין את העדים‬
‫ממקום למקום‪ ,‬אולם כתב הרמב"ם )הל' עדות פ"א ה"ד( דמסיעין את העדים מענין‬
‫לענין‪ ,‬והיינו משום דס"ל דהוי דינא בדו"ח ולא דבר נפרד‪.‬‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪87‬‬

‫עדות ‪ . . .‬שנאמר נכון הדבר וכיון שהכחישו זה את זה באי זה מכל הדברים‬
‫אין זה נכון עכ"ל‪ .‬הרי יש לדייק דרק הכחשה פוסלת את העדות מגזה"כ‬
‫דנכון‪ ,‬ודאיני יודע בדו"ח מיפסל מטעמא אחרינא‪ ,‬שהרי לא כתב הרמב"ם‬
‫דפסולא מגזה"כ דנכון‪ .‬משמע דביטול העדות אינו מחמת פסולא אלא מחמת‬
‫חסרון בעיקר העדות עצמה‪ .‬ונראה דה"ט משום דגזרה תורה דעדות נתהווה‬
‫דוקא ע"י דו"ח‪ ,‬וכשהעדים אינם נותנים את הפרטים הנשאלים ע"י דו"ח‬
‫)דאמרו איננו יודעים(‪ ,‬לא נתהווה עדות כלל‪) .‬משא"כ בענין הכחשה‪ ,‬דשפיר‬
‫נתהווה עדות ע"י כל א' וא' לעצמה אלא דא"א דתרוייהו אמרו אמת; בכה"ג‬
‫פסלה תורה את ב' העדויות בתורת וודאי מגזה"כ דנכון וקבעה דליכא סהדותא‬
‫כלל‪(.‬‬
‫ויש נפקא מינא בין שיטת רש"י והרמ"ה לשיטת הרמב"ם לענין דינא‬
‫דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לאחר דו"ח‪ .‬הרי רוב ראשונים ס"ל דיכולין‬
‫סהדי לחזור קודם דו"ח משום דעדיין לא נגמרה הגדתן‪ .‬אולם עי' ברמב"ם‬
‫)הל' עדות ג‪:‬ה(‪ :‬כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני‬
‫נפשות אין יכול לחזור בו וכו'‪ .‬ואיכא לאקשויי אמאי נקט הרמב"ם דין דכיון‬
‫שהגיד שוב אינו חוזר הכא בפ"ג מהל' עדות דמיירי בדין דו"ח‪ ,‬ולא הביאו‬
‫בפי"ב דהל' סנהדרין‪ ,‬דמיירי בסדר הגדת עדות? ועוד אפשר לאקשויי אמאי‬
‫כתב הרמב"ם מתי אין העד יכול לחזור; הרי ה"ל לכתוב "יכול העד לחזור בו‬
‫עד שלא נחקרה עדותו בב"ד‪ ".‬אלא נראה לבאר דכיון דס"ל להרמב"ם דקודם‬
‫דו"ח ליכא חפצא דעדות כלל‪ ,‬נמצא דאי חוזר העד קודם דו"ח שפיר עביד‪,‬‬
‫דלא סתר סהדותי' כלל‪ ,‬שהרי עדות נתהווה דוקא ע"י דו"ח‪ ,‬ועדיין ליכא שום‬
‫עדות בשעת חזרתו‪ .‬וטעמא דאינו חוזר אחר דו"ח היינו משום דרק אז נתהווה‬
‫עדות‪ ,‬ואין העד יכול לסתור אותה‪ .‬ולהכי לא נקט הרמב"ם הזמן דיכול העד‬
‫לחזור )דהיינו קודם דו"ח(‪ ,‬דפשיטא דיכול לחזור אז‪ ,‬דעדיין לא נתהווה‬
‫עדות‪ .‬אולם כיון דנחקר ונדרש‪ ,‬שפיר חלה שם עדות ובע"כ אינו יכול‬
‫לסתרה‪ .‬ומובן נמי אמאי נקט הרמב"ם האי דינא בפ"ג דהלכות עדות‪ ,‬דמיירי‬
‫בדו"ח‪.‬‬
‫וע"פ מאי דנתבאר בשיטת הרמב"ם שפיר מתורצת קושיית הלח"מ‬
‫)להל' עדות ב‪:‬ג(‪ .‬הרי כתב הרמב"ם )שם(‪ :‬היו העדים מרובים ב' מהן כיוונו‬
‫עדותן בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים‬
‫ויהרג‪ .‬אבל אם הכחיש את שניהן אפילו בבדיקות עדותן בטלה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫הקשה הלח"מ דלכאורה הרמב"ם סתר את דבריו להלן )ה‪:‬ג‪ ,‬יב‪:‬ג( דהרי פסק‬
‫כר"ע בנמצא א' מהן קו"פ פסולה כל העדות‪ ,‬וכר"ש נמי פסק דאינן זוממין עד‬
‫שיוזמו כולן‪ .‬אי הכי אמאי כשרה העדות כשאמר א' איני יודע? ואיכא למימר‬

‫‪88‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫כביאורנו‪ ,‬דהרמב"ם ס"ל דעדות נתהווה רק ע"י עניית ז' שאלות דדו"ח‪ ,‬ואי‬
‫אמר איני יודע‪ ,‬לא נתהווה סהדותא כלל‪ .‬ע"פ זה‪ ,‬כשעונה איני יודע‪ ,‬ליכא‬
‫פסול בכת וליכא עד‪ ,‬וכיון דלא הגיד עדות כמאן דליתא הוי‪.‬‬
‫הרי כתב הרמב"ם )הל' סנהדרין יב‪:‬א(‪ :‬כשיבואו עדים לב"ד‬
‫ואומרים ראינו פלוני זה שעבר עבירה פלונית‪ ,‬אומרין להם מכירים אתם אותו‬
‫התריתם בו וכו'‪ .‬הרי ס"ל להרמב"ם דמכירין אתם אותו דמתניתין קאי‬
‫אנידון; אולם רש"י )שם ד"ה מכירים( ביאר דקאי אהנהרג‪ ,‬דבעינן למידע אי‬
‫ישראל או גוי הוא‪ .‬וכן פי' הנ"י )שם דף יד‪ .‬בדפי הרי"ף( והרמ"ה )שם ד"ה‬
‫והני(‪ .‬ופירשו הם ע"פ הסוגיא בדף מ‪ .:‬ודייק חבירי הרב ישראל בלשים‬
‫שליט"א דב' השאלות דשיילינן לסהדי קודם איום )מכירין אתם אותו‬
‫והתירתם בו( קאי על הגברא‪ ,‬דבעינן למידע אם הוא ניכר לסהדי ואי איתרו‬
‫בי'‪ .‬ודייק הרב ישראל דב' שאלות אלו נפרדות משאלות דו"ח לשיטת‬
‫הרמב"ם‪ ,‬דדו"ח קאי אמעשה העבירה‪ .‬ונ"ל עוד ע"פ האי חילוקא דשאלות‬
‫הנוגעות להגברא נשאלות תחילה קודם איום משום דעל ידי ב' השאלות האלו‬
‫נקבע על הגברא שם נידון‪ .‬וכיון דנקבע עלי' שם נידון‪ ,‬טעון משפט‪ ,‬ומשום‬
‫הכי בע"כ נתהווה חיובא לאיום ולדו"ח ולשאר סדר המשפט‪ .‬אולם מוכחא‬
‫דרש"י והרמ"ה ס"ל דמכירין אתם אותו והתריתם בו אינן שאלות נפרדות‬
‫משאר הבדיקות‪ .‬ומשמע מפירושייהו דלא ס"ל דבעינן דיקבע עלי' שם נידון‬
‫כדי לדונו; אדרבה‪ ,‬כיון דהעידו סהדי ונדקשו ונחקרו‪ ,‬ב"ד נושא ונותן ופוסק‬
‫את דינו‪.‬‬
‫ואיכא לבאר עוד דלפי זה‪ ,‬נמצא דהרמ"ם ס"ל דדיני נפשות בכללן‬
‫נהוגין בעיקר ע"י ב"ד‪ .‬דהיינו‪ ,‬כיון דנקבע שם נידון‪ ,‬מחוייב ב"ד לדרוש‬
‫ולחקור ולהוות עדות )שהרי העדים רק עונין את הדו"ח דב"ד להוות את‬
‫העדות(‪ .‬נמצא‪ ,‬דכל העדות ומשפט נתהווה ע"י ב"ד‪ .‬מיהו‪ ,‬רש"י והרמ"ה‬
‫ס"ל דעיקר ד"נ נתהווה ע"י סהדי‪ ,‬שהרי כל יסוד דו"ח הוי רק כדי שהעדות לא‬
‫תהא עדות שא"א להזימה‪ ,‬ואין דו"ח מהווה עדות כלל; ע"כ ס"ל דעדות‬
‫נתהווה דוקא ע"י הגדת סהדי עצמן ולא ע"י ב"ד‪.‬‬
‫ונראה דפלוגתא דא תליא אמאי דבארנו בחוברת בית יצחק שנת‬
‫תשס"ג‪ .‬בארנו שם דהרמב"ם ס"ל דחיובי מיתה ומכות נתהווין ע"י ב"ד‪,‬‬
‫דמסרה תורה אלו עונשין לב"ד להוותן מעמדן ע"פ גדרי התורה; והסברנו‬
‫דפליגי ר"ר וס"ל דחיובי מיתה ומכות נתהוות ע"י העבירה‪ ,‬והעדות רק מגלה‬
‫את המחייב )דחל בשעת העבירה( כדי שב"ד יפסקוהו לחיוב משפט ב"ד‪.‬‬
‫ונראה דהרמב"ם אתא בישטתי' בנוגע לשאר סדר ד"נ‪ ,‬שהרי כמו דב"ד עצמו‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪89‬‬

‫מהווה חיובי מיתה‪ ,‬ה"נ מהווה ב"ד כל עיקר ד"נ‪ ,‬דהיינו העדות גופה וסדר‬
‫משפט נפשות‪ .‬מיהו‪ ,‬רש"י והרמ"ה והנ"י ס"ל דכמו דב"ד אינו מהווה עונשי‬
‫מיתה ומלקות‪ ,‬ה"נ אינו מהווה עדות‪ ,‬שהרי הגדת עדות נעשית כולה ע"י‬
‫סהדי‪ ,‬ודו"ח הוו רק כדי שלא תהא עדות שא"א להזימה‪ ,‬ואין דו"ח מהווה‬
‫עצם החפצא דעדות כלל‪.‬‬

‫ב‪ .‬בענין בדיקות‬
‫הרי פליגי רבנן )שיטת רב חסדא( ור"י בן זכאי )מא‪ (:‬בהוכחשו‬
‫בבדיקות‪ .‬רבנן ס"ל דאין העדות בטלה עד דיתכחשו בבדיקות הנוגעות לגוף‬
‫העדות‪ ,‬כגון א' אומר בסייף הרגו וא' אומר בארירן הרגו‪ .‬בכה"ג אין החיוב‬
‫תלוי על הבדיקה‪ ,‬דגם סייף וגם ארירן ממיתין )עי' ברמ"ה מא‪ :‬ד"ה אמר‬
‫להו(‪ .‬ופליג ריב"ז ארבנן וס"ל דהכחשה בבדיקות שאינן נוגעות לגוף‬
‫המעשה‪ ,‬כגון שהרגו תחת תאנה והוכחשו סהדי בעוקצי תאנה‪ ,‬מבטלת את‬
‫העדות‪ .‬הרי פירשו רש"י )ט‪ :‬ד"ה חקירות( והרמ"ה )שם ד"ה וע' בעית(‬
‫דרבנן ס"ל דאין הכחשה בבדיקות שאינן מגוף המעשה מבטלת את העדות‬
‫משום דלא רמי סהדי אדעתייהו להבדק כולי האי‪ ,‬שהרי אין עוקצי תאנה חלק‬
‫מגוף העדות‪ ,‬וע"כ הכחשת העדים הויא רק טעות ולא ביטול דסהדותייהו‬
‫וכיון דכן‪ ,‬איכא למשאל אמאי ס"ל לריב"ז דהכחשה בעוקצי תאנה חשיבא‬
‫ביטול העדות‪ ,‬דגם לדידי' ליכא למימר דבעו סהדי לאסוקי אדעתייהו דיבדקו‬
‫אעוקצי תאנה דלא נגעי אעצם סהדותא כלל‪.‬‬
‫והי' נראה לפרש לפי הפשטות דפליגי רבנן וריב"ז במהות דינא‬
‫דבדיקות‪ .‬רבנן סברי דבדיקות אתו לברר את נאמנות העדות בדבר שהעידו‬
‫עליו; דהיינו דבעי ב"ד לידע אי באמת חזו סהדי מה שהעידו עליו‪ .‬ולהכי‬
‫הכחשה בבדיקות הנגועות לגוף המעשה מבטלת את העדות‪ ,‬דמוכחא דלא חזו‬
‫סהדי את המעשה או לא דקדקו כדבעו בראיית המעשה; אולם כשהוכחשו‬
‫במאי דאינו ממעשה שמעידין עלי'‪ ,‬לא אכפת לן‪ ,‬דאינה מגרעת את נאמנותם‬
‫דראו מה שהעידו עליו‪ .‬מיהו‪ ,‬פליג ריב"ז וס"ל דבדיקות הוו חלק דדו"ח‪,‬‬
‫ולהכי ממילא חל פסולא דאינו נכון על בדיקות מוכחשות כמו דחל על דו"ח‬
‫גופייהו‪) .‬אולם אין "אינני יודע" דבדיקות מבטלות את העדות‪ ,‬דאינני יודע‬
‫בדו"ח לא הוי פסולא‪ ,‬אלא הוי חסרון בעצם העדות‪ ,‬שהרי אי ענו סהדי איננו‬
‫יודעין לדו"ח‪ ,‬הויא עדות דלא נחקרה בב"ד‪ ,‬ובטלה הויא‪ ,‬דאין דו"ח‪ .‬בכה"ג‬
‫אי ענו סהדי לבדיקות דאינן יודעין‪ ,‬הוי כאילו ליכא בדיקות‪ ,‬ועדותן עדיין‬
‫כשרה בהכי‪ .‬משא"כ הכחשה‪ ,‬דהוי פסול בדו"ח‪ ,‬ולהכי שייכא נמי לבדיקות‬
‫כיון דהוו חלק דדו"ח‪(.‬‬

‫‪90‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫ע"פ זה הי' נראה לומר דשפיר פליגי הרמ"ה והרמב"ם דפסק‬
‫הלכתא‪ ,‬דהרמ"ה כתב )מא‪ :‬ד"ה אמר רב חסדא( דקיי"ל כרבנן‪ ,‬והרמב"ם‬
‫פסק )הל' עדות ב‪:‬א( כריב"ז‪ .‬שהרי כבר בארנו דהרמ"ה )ורש"י( ס"ל דדינא‬
‫דמסיעין את העדים לא שייכא כלל לדו"ח‪ ,‬דדו"ח הוו לצורך הזמה‪ ,‬ולהכי‬
‫בע"כ מסיעין את העדות )דהוי משום בירור( הוי דין נפרד‪ ,‬דלא שייכא לדו"ח‬
‫)הזמה( כלל‪ .‬ה"נ ס"ל להרמ"א בענין בדיקות‪ ,‬דליכא למימר דהוו חלק‬
‫דדו"ח‪ ,‬שהרי לא שייכי בדיקות להזמה כלל‪ ,‬וע"כ לא שייכא דינא דנכון‬
‫להכחשה בעוקצי תאנה מפאת דו"ח; וכיון דלא הוה להו לסהדי לאסוקי‬
‫אדעתא דיבדקו על עוקצי תאנה‪ ,‬לא מסתברא דהכחשה בהו מבטלת את‬
‫העדות מדינא דנכון מצד עצמה )שלא בתורת דו"ח(‪ .‬ע"כ ס"ל להרמ"ה‬
‫דאתיא סוגיא כרבנן‪ ,‬ודבדיקות הוו הבחנה דנאמנות העדים‪ .‬מיהו‪ ,‬הרמב"ם‬
‫ס"ל דכמו דמסיעין את העדים הוי חלק דדו"ח‪ ,‬ה"נ בדיקות‪ ,‬דהכל הוי קיום‬
‫ד"מצות עשה לדרוש את העדים ולחקור אותן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין‬
‫עליהן‪) ". . .‬הל' עדות א‪:‬ד(‪ ,‬דעדות נתהווה דווקא ע"י שאלות ותשובות מב"ד‬
‫דרך בירור‪ .‬ולהכי ס"ל להרמב"ם דסוגיין היא כשיטת ריב"ז‪.‬‬
‫אולם עי' ביאור שיטת ר' יוחנן בן זכאי בסוגיין להלן )מא‪ :(:‬אמר‬
‫רבי יוסף ‪ . . .‬שאני בן זכאי דבדיקות כחקירות משוי לי'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועי' ברש"י‬
‫)שם ד"ה כחקירות( דפירש דכי היכי דהכחשה בחקירות במאי דאינו מחייב –‬
‫דהיינו הכחשה במקום העבירה – מבטלת את העדות‪ ,‬ה"נ ס"ל לריב"ז‬
‫דהכחשה בבדיקות דאינן נוגעות לגוף המעשה מבטלת את העדות‪ .‬והא פירש‬
‫רש"י דלא כפשטות מימרא דרב יוסף‪ ,‬דריב"ז ס"ל דבדיקות הוו כחקירות‬
‫ממש לענין הכחשה )כדפי' הר"ן שם בד"ה אי אומר בסייף(; אולם הוצרך‬
‫רש"י לפרש כדפי' מחמת שיטתי' בדין דו"ח; דהיינו‪ ,‬דכיון דס"ל דכל יסוד‬
‫דו"ח הוי לצורך הזמנה‪ ,‬לא ס"ד דישתייכו בהו בדיקות כלל‪ ,‬ולהכי ליכא‬
‫למימר דריב"ז ס"ל דבדיקות הוו חלק דסדר דו"ח ודהכחשות בתרווייהו שוות‬
‫ממש‪ .‬לכן פרש"י דריב"ז ס"ל דבדיקות דמיין לדו"ח בחד גוונא גרידא )ולא‬
‫כפשטות דברי רב יוסף בגמ'(‪ .‬מיהו‪ ,‬הר"ן פסק כריב"ז ולכאורה הבין את‬
‫הסוגיא כביאורנו בשיטת הרמב"ם‪ ,‬ולכן שפיר פירש הר"ן שלא בדוחק דס"ל‬
‫לריב"ז דבדיקות שוות ממש לדו"ח לענין הכחשה‪ ,‬והיינו משום דס"ל‬
‫דבדיקות הוו חלק דדו"ח ולהכי שייכא נמי גזה"כ דנכון לבדיקות‪ .‬ונראה‬
‫דהרמב"ם הבין את מימרא דרב יוסף נמי כביאור הר"ן )כמדוייק בדבריו‪ ,‬עי'‬
‫הל' עדות ב‪:‬ב(; וע"כ באורינו לעיל בשיטת ריב"ז אתא כפירוש הרמב"ם‬
‫והר"ן‪ .‬ועכ"פ‪ ,‬כיון דמסתברא להרמ"ה שיטת רבנן טפי משיטת ריב"ז )לפי‬
‫הבנתו בפלוגתייהו‪ ,‬דתליא אשיטתי' בענין דו"ח(‪ ,‬פסק כרבנן ולא כריב"ז‪.‬‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪91‬‬

‫מוכחא מדברי הרמב"ם כדבארנו בשיטתי'‪ ,‬דהיינו דבדיקות הוו חלק‬
‫דסידורא דדו"ח ודמיפסלי מדינא דנכון מפאת הפסול כשחל אדרישות‬
‫וחקירות‪ .‬עי' בהל' עדות )א‪:‬ו(‪ ,‬דמבואר דבדיקות הוו שאלות של המשך‬
‫הדו"ח‪ ,‬שהרי שאלינן לסהדי שאלות דבדיקות הנוגעות לעדות דאתיא ע"י‬
‫דו"ח‪ ,‬הכל ע"פ סדר דו"ח וכחלק מינייהו‪ .‬וה"נ מוכחא דבדיקות הוו‬
‫מדאורייתא‪ ,‬שהרי עדות נפסלת על ידן )עי' דברי רמי בר חמא בדף מא‪ ,(:‬ולא‬
‫נקט הרמב"ם מקור מיוחד לבדיקות לא בכותרת ולא בתוכן דהל' עדות;‬
‫משמע דכלולות בדיקות ב"מצות עשה לדרוש את העדים ולחקור אותן‬
‫ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ‪) ". . .‬שם א‪:‬ד(‪ .‬ועי' בפיה"מ דמוכחא‬
‫התם כדבארנו‪.‬‬
‫ועי' בסוגיא לעיל )ל‪ :(:‬אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו‬
‫בבדיקות כשרה בדיני ממונות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והביא הרמב"ם להלכה בהל' עדות‬
‫)ג‪:‬ג( תוך ביאורו דד"מ לא בעו דו"ח‪ ,‬ולא נקט הרמב"ם טעם מיוחד להכשרה‬
‫דעדות דד"מ כשיש הכחשה בבדיקות‪ .‬אולם י"ל דכיון דהביאו תוך ביאור‬
‫פטורא דד"מ מדו"ח‪ ,‬משתמע דהיינו משום פטורא מבדיקות דאתא ע"י‬
‫פטורא דדו"ח בד"מ‪ ,‬ולכן שפיר י"ל דהכחשה בבדיקות בד"מ לא אכפת לן‪.‬‬
‫רק הסביר חבירי הרב ישרא' באלסים שליט"א ע"פ דברי הקרן אורה‪ .‬ומשום‬
‫הכי נמי לא נקט הרמב"ם טעמא מיוחד‪ ,‬דהכל אתא מפטורא דדו"ח בד"מ‬
‫כדנתבאר‪ .‬ולפי זה שפיר ליכא למיפרך אמאי לא מיפסלא סהדותא ע"י‬
‫הכחשה בבדיקות בד"מ משום דינא דנכון‪ ,‬דהלא חזינן דהכחשה בדו"ח בד"מ‬
‫מבטלת עדות משום נכון‪ ,‬אע"ג דפטור מעיקרא מדו"ח )ע"ש ברמב"ם(; וא"ה‬
‫מאי שנא הכחשה בבדיקות דאינה פוסלת? אלא י"ל דהכל אתא שפיר ע"פ‬
‫מאי דנתבאר דס"ל להרמב"ם דעדות גופה נתהווה דווקא ע"י דו"ח; וע"פ זה‪,‬‬
‫כשפטרו חכמים ד"מ מדו"ח‪ ,‬תיקנו ביסוד דעדות יכולה להתהוות בלי דו"ח‪,‬‬
‫ודהגדה לחוד מהווה עדות‪ .‬ע"כ‪ ,‬יש לחלק )בד"מ לאחר התקנה( בין הכחשה‬
‫בדו"ח להכחשה בבדיקות‪ .‬דהיינו אע"ג דפטור מדו"ח‪ ,‬אי עבידנהו דו"ח‬
‫ומתכחשי‪ ,‬העדות בטלה משום דינא דנכון‪ ,‬דגזרה תורה דהכחשה בעיקר‬
‫העדות מפסלת אותה בכל מקום‪ ,‬וכיון דהכא הוכחשו סהדי בעיקר העדות‪ ,‬אין‬
‫עדותן נכונה וגופה נפסלת‪ .‬משא"כ כשהוכחשו בבדיקות בד"מ‪ ,‬דכיון דתיקנו‬
‫חכמים דעדות נתהווה ע"פ הגדה לחוד ולאו דווקא ע"פ דו"ח‪ ,‬נמצא דבדיקות‬
‫אינן שייכות בעצם לדו"ח‪ ,‬דאינן נצרכות עוד בסדר דו"ח בתורת מדקדקין על‬
‫העדים וכו' כדי לשמש בהוויות העדות; להכי‪ ,‬ממילא נפרדות הוו בדיקות‬
‫מדו"ח ולא חל על בדיקות פסולא דנכון כלל‪ ,‬דהוא פסולא הנוגע לעדות על‬

‫‪92‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫עצם מעשה המחייב‪ ,‬ושייכא לאחר התקנה רק לדו"ח משום דנוגעות עדיין רק‬
‫הן לעצם אותו המעשה‪.‬‬

‫ג‪ .‬דיני נפשות‪ ,‬פשרה‬
‫תנן במס' סנהדרין )לב‪ ,(.‬דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה‬
‫ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה ‪ . . .‬דיני ממונות מחזירין בין‬
‫לזכות בין לחובה ד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה ד"מ הכל מלמדין‬
‫זכות וחובה ד"נ הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה ד"מ המלמד חובה‬
‫מלמד זכות והמלמד זכות מלמד חובה ד"נ המלמד חובה מלמד זכות אבל‬
‫המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה ‪ . . .‬עכ"ל המשנה‪ .‬ועי' בתוס'‬
‫)שם ד"ה אחד( דפי' בזה"ל‪ :‬אע"ג דשוים )ד"מ וד"נ‪ ,‬מגזה"כ דמשפט אחד(‬
‫בדרישה וחקירה ‪ . . .‬לענין מילי דתלו בזכות וחובה אין להשוותן דלא שייך‬
‫בד"מ‪ ,‬עכ"ל התוס'‪ .‬כלומר‪ ,‬דס"ל לתוס' דלעולם שפיר יש להשוות ד"מ לד"נ‬
‫בכל מילי‪ ,‬אלא דכיון דבד"מ הרי זכותו של זה היא חובתו של האחד ולהיפך‬
‫)עי' בגמ' דף לב‪ ,(:‬א"א להשוותן במילי דזכות‪ .‬ועי' ברש"י )לב‪ .‬ד"ה אינו(‬
‫בענין ד"נ דאינו חוזר ומלמד חובה‪ ,‬וז"ל‪ :‬סברא היא דבעינן והצילו ‪ . . .‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי ס"ל לרש"י דיש דין מיוחד בד"נ דוהצילו העדה‪ ,‬ודין זה שנאמר רק בד"נ‬
‫מהווה הלכות בסדר משפטי נפשות לזכות הנידון‪ .‬וע"כ פליגי רש"י ותוס'‪,‬‬
‫דתוס' ס"ל דד"מ וד"נ שווין הן בעצם‪ ,‬אלא דא"א בד"מ להיות הלכות לזכות‬
‫הנידון‪ ,‬דלא שייכו‪ ,‬דזכותו של זה היא חובתו של זה וכו'‪ .‬אולם רש"י ס"ל‬
‫דשאני ד"נ בעיקרן מד"מ‪ ,‬דד"מ הוו משפט סתמא‪ ,‬וד"נ הוו משפט מיוחד‪,‬‬
‫דהיינו דהוו משפט בתורת זכות‪ .‬ועי' ביד רמ"ה )שם ד"ה אי( וז"ל‪ :‬אינו יכול‬
‫לחזור וללמד חובה‪ .‬אית דאמרי טעמא משום דבעינן והצילו העדה‪ ,‬ולא‬
‫מסתברא ‪ . . .‬אלא מסתברא דמהאיך קרא נפקא לן דכתיב גבי מסית לא תחמול‬
‫ולא תכסה הא באינך כולהו חמול וכסה ‪ . . .‬עכ"ל‪ .‬הרי ס"ל להרמ"ה כתוס'‪,‬‬
‫דכל משפט חוץ ממסית צ"ל שווה בענייני זכות‪ ,‬ולא שאני ד"נ בעצם דין זכות‬
‫דידהו‪) .‬ועי' בחידושי הר"ן לב‪ .‬ד"ה דיני דכתב דלא הוקשו ד"מ לד"נ אלא‬
‫לענין דו"ח‪ ,‬שהרי חמירי ד"נ מד"מ בענייני הנהגת הדיינין‪ .‬ואפשר דס"ל‬
‫להר"ן ממש כשיטת רש"י בהגדרת ד"מ וד"נ‪(.‬‬
‫ונ"מ לענין פתיחה לזכות בד"נ‪ .‬עי' ברש"י )לב‪ :‬ד"ה היכי( דכתב‬
‫דפתיחה לזכות הויא בתר קבלת העדות‪ ,‬דהיינו אחר דהגידו העדים את עדותן‬
‫ונדרשו ונחקרו‪ ,‬וכן דייקו התוס' )ד"ה היכי( בדברי רש"י‪ .‬מיהו ס"ד לתוס'‬
‫עצמן דפותחין לזכות תוך קבלת העדות‪ ,‬קודם דרישת וחקירת העדים‪ .‬ונראה‬
‫דפליגי רש"י ותוס' לשיטתן‪ .‬לרש"י‪ ,‬כיון דד"נ הוו משפט בתורת זכות‪ ,‬דיני‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪93‬‬

‫זכות צ"ל חלק דהמשפט‪ ,‬דהיינו המשא ומתן‪ ,‬ולהכי ס"ל לרש"י דפתיחה‬
‫לזכות הויא דווקא בתר קבלת העדות ובתחילת המו"מ‪ .‬מיהו‪ ,‬כיון דתוס' ס"ל‬
‫דאין ד"נ בעצם משפט חדש ומיוחד של משפט בתורת זכות‪ ,‬אלא הוו רק‬
‫משפט סתם‪ ,‬ע"כ לית לן בה אי פותחין לזכות בשעת מו"מ או בשעת קבלת‬
‫העדות‪ ,‬דאין פתיחה לזכות או שאר דברים שהן לזכות הנידון נוגעים לעצם‬
‫המשפט‪.‬‬
‫וע"ע בסוגיין )לג‪ (:‬דילפינן מג"ש דרוצח רוצח ורשע רשע דבדיני‬
‫גלות ומלקות נמי מחזירין לזכות ולא לחובה‪ ,‬כד"נ‪ .‬ועי' ברש"י שם )ד"ה‬
‫תניא נ"ה( דמשתמע דשווין דיני גלות ומלקות לד"נ בהאי מילתא לחוד‪ ,‬ודלא‬
‫שייכי שאר ענייני הטיי' לזכות של ד"נ לדיני גלות ומלקות‪ .‬ברם‪ ,‬עי' ברמב"ם‬
‫)הל' סנה' יא‪:‬ד( דכתב דשווין דיני גלות ומלקות לד"נ בכל מילי חוץ ממספר‬
‫הדיינין בדיני מלקות )דהוא ג' ולא כ"ג(‪ .‬ונראה דאתי רש"י בשיטתי'‪ ,‬דכיון‬
‫דד"נ הוו משפט חדש של דין בתורת הטיי' לזכות‪ ,‬ודיני גלות ומלקות הוו‬
‫משפט סתמא‪ ,‬ליכא לדמויי דיני גלות ומלקות לד"נ אלא היכא דגלי לן קרא‪,‬‬
‫דהיינו בענין דינא דמחזירין לזכות‪ .‬ומסתמא תוס' והרמ"ה ס"ל דשוו דיני‬
‫גלות ומלקות לד"נ בכל מילי דזכות‪ ,‬דלא שייכא טעמא דזכותו של זה היא‬
‫חובתו של זה‪ ,‬שהרי ליכא ב' בעלי דין‪ .‬אולם שיטת הרמב"ם צריכה יתר‬
‫ביאור‪.‬‬
‫הרי כתב הרמב"ם )הל' סנה' יא‪:‬ד( בזה"ל‪ :‬אחד ד"נ ואחד דיני‬
‫מלקות ואחד דיני גלות כל הדרכים האלו שוין בהן אלא שהמלקות בשלשה‬
‫וכו' עכ"ל‪ .‬וכבר בארנו והוכחנו בחוברת בית יצחק שנת תשס"ג דס"ל‬
‫להרמב"ם דדיני מכות הוו כד"נ לענין דחיובן נתהווה ע"י ב"ד ולא ע"י עשיית‬
‫עבירה‪ .‬וע"פ זה נראה לפרש דס"ל להרמב"ם דכל תורת משפט נפשות שייכא‬
‫נמי לדיני מלקות )ולדיני גלות(‪ ,‬דג' דינין אלו הוו תורת משפט א'‪ ,‬וד"מ הוו‬
‫תורת משפט אחר‪) .‬דהיינו דד"נ‪ ,‬גלות ומלקות הוו משפט בתורת זכות וד"מ‬
‫הוו משפט סתם‪ (.‬ופליג הרמב"ם ארש"י‪ ,‬דרש"י ס"ל דדיני מכות וגלות הוו‬
‫בעצם כד"מ‪ ,‬אלא דחידשה תורה דמחזירין בהו לזכות ולא לחובה‪.‬‬
‫]והרי מצינו כעין החילוקים האלו בענין פשרה‪ .‬איתא בגמ' )לב‪. . (:‬‬
‫‪ .‬תניא צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה‪ .‬ועי' ברש"י )שם ד"ה אבל קראי(‬
‫וז"ל‪ :‬צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את הא' יותר‬
‫מחבירו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי ס"ל לרש"י דדין ופשרה הוו ב' תורות נפרדות‪ ,‬וב"ד‬
‫צריכין לברר אם ילכו בדרך דין או בדרך פשרה‪ .‬אולם הרמב"ם לא נקט דין‬
‫מיוחד דעשיית פשרה‪ ,‬וז"ל )הל' רוצח יג‪:‬יב(‪ :‬וכן ב' ספינות ‪ . . .‬וכן ב' גמלים‬
‫‪ . . .‬כיצד הן עושין ‪ . . .‬קרובה ורחוקה תעבור קרובה מפני שאינה קרובה ‪. . .‬‬

‫‪94‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫שתיהן רחוקות שתיהן קרובות ‪ . . .‬הטל פשרה ביניהן והן מעלות שכר זה לזה‪.‬‬
‫וזה וכיוצא בו נאמר בצדק תשפוט עמיתך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי אין מצות פשרה נמסרת‬
‫כדין בפני עצמה‪ ,‬ומשתמע דהויא פשרה רק חלק דדין‪ .‬דהיינו‪ ,‬דס"ל‬
‫להרמב"ם דכא"א לבעל דין א' לנצח בכה"ג‪ ,‬דשתיהן שווין‪ ,‬גזרה תורה דיעשו‬
‫פשרה; ופשרה זו גופה הויא חלק דמצות דין‪ ,‬דהדין בכה"ג הוי דב"ד יסדרו‬
‫דא' יעלה ויעלו שכר זל"ז או כדומה‪ ,‬והכל הוי בתורת משפט‪ .‬ונראה דמה"ט‬
‫נקט הרמב"ם קרא דבצדק תשפוט עמיתך ולא קרא דצדק צדק תרדוף‪ ,‬דצ"צ‬
‫תרדוף משמע ב' תורות‪ ,‬דין ופשרה )ולהכי נקטו רש"י כמקור למצות פשרה(‪,‬‬
‫ובצדק תשפוט עמיתך משמע דהכל הוו בתורת משפט‪ ,‬דגזרה אורייתא‬
‫דבכה"ג אי ב' בעלי דין שווין‪ ,‬המשפט הוי דב"ד יסדרו דא' יעלה ויתנו שכר‬
‫זל"ז וכו'‪) .‬ועי' ביד רמ"ה שם ד"ה תניא דדייק הכי נמי בלישנא דקרא דבצדק‬
‫תשפוט וכו'‪(.‬‬
‫ועי' ברמ"ה )שם( דכתב דאע"ג דבדיני נפשות אין הכל מלמדין‬
‫חובה‪ ,‬מ"מ אם קדם תלמיד היושב בשורות לפני ב"ד וטען טעם נכון לצד‬
‫חובה‪ ,‬שומעין לו‪ .‬מיהו‪ ,‬כתב התפארת ישרא' )סנה' א‪:‬ד ביכין‪ ,‬אות י'( דאין‬
‫שומעין לו‪ .‬ונראה דהאי פלוגתא תליא אפלוגתת תוס' והרמ"ה אש"ר‪ .‬לתוס'‬
‫והרמ"ה‪ ,‬שומעין לתלמיד‪ ,‬שהרי דינא דאין הכל מלמדין חובה אינו נוגע לעצם‬
‫טיב המשפט והוי רק דין של סדר ניהוג ב"ד‪ ,‬שהרי ד"נ הוו מפשט שקול כד"מ‬
‫ולא משפט בתורת זכות‪ ,‬ולהכי דנינן לי' על מאזני האמת והדין; להכי‪ ,‬אם‬
‫קדם תלמיד ואמר סברא נכונה לחובה‪ ,‬שמעינן לי'‪ .‬אולם רש"י‪ ,‬הרמב"ם‬
‫ולכאורה הר"ן ס"ל דאין שומעין לו אפילו אם אמר טעם נכון‪ ,‬דקבעה התורה‬
‫דד"נ הוו משפט בתורת זכות‪ ,‬דהיינו דיסוד ועצם הדין מוטין לזכות הנידון‪,‬‬
‫ולהכי שפיר אין משגיחין בדברי חובה של התלמיד‪ ,‬אפילו אם נראין‪.‬‬
‫ועי' לקמן )מד‪ (:‬במסכתין‪ ,‬וז"ל‪ :‬עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד כי‬
‫היכי דלא מיתחזי ב"ד רוצחין וכו'‪ .‬ועי' ברש"י )שם ד"ה כי היכי( דפי'‬
‫בזה"ל‪ :‬דגנאי הדבר דתנן )מכות ז‪ (.‬סנהדרין ההורגת פעם א' בשבוע נקראת‬
‫חבלנית וכ"ש אם יהי' קרוב למקומן מיחזי מקום איבוד נפשות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬מיהו‪,‬‬
‫עי' ביד רמ"ה )מב‪ :‬ד"ה ודייקינן( דפי' "דלא מיתחזי ב"ד רוצחין" בסוגיין‬
‫היינו "דהרואה אומר א' מן הדיינין הרגו שלא כדין‪ ".‬ונ"ל דפלוגתת רש"י‬
‫והרמ"ה תליא אפלוגתתן ביסוד ד"נ‪ .‬דהיינו‪ ,‬כיון דרש"י ס"ל דיסוד סדר ד"נ‬
‫הוי היפוך לזכות‪ ,‬ע"כ קפדינן דלא ליתחזי ב"ד מקום איבוד נפשות‪ ,‬דרגילות‬
‫לאבד נפשות הויא סתירה לכל סדר ד"נ של היפוך לזכות‪ .‬אולם כיון דס"ל‬
‫להרמ"ה דד"נ וד"מ שווין בעצם‪ ,‬דהיינו דתרוייהו הוו שיקול ישר של זכות‬
‫וחובת הנידון‪ ,‬אין איבוד נפשות סתירה לעסק ב"ד בד"נ‪ ,‬ולהכי נדחק הרמ"ה‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪95‬‬

‫לפרש כדפירש‪) .‬וצ"ל דהרמ"ה ס"ל דב"ד חבלנית היינו דלא בדקו ב"ד ולא‬
‫ביררו ולא הכריעו את הדין היטב‪ ,‬ולכן חייבו את הנידון שלא כראוי; ולכן‬
‫ס"ל דלא שייכא דינא דב"ד חבלנית לסוגיין‪ ,‬דסוגיין מיירי בד"נ דנעשו כראוי‪.‬‬
‫אולם רש"י ס"ל דב"ד חבלנית היינו דסתרו ב"ד דינא דהיפוך לזכות‪ ,‬דומיא‬
‫לדינא דלא ליתחזי ב"ד מקום איבוד נפשות‪ ,‬כדנתבאר‪(.‬‬

‫ד‪ .‬בענין דיין שטעה‬
‫תנן במס' סנהדרין )לב‪ :(:‬ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה‪ .‬ועי'‬
‫בגמ' )שם לג‪ :(.‬ורמינהו דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את‬
‫הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו‪ .‬ואוקי רב חסדא מתנ'‬
‫בבכורות בדיין שנטל ונתן ביד‪ ,‬דאז מיחייב לשלומי מביתי'‪ ,‬ומתני' בסנה'‬
‫אוקי בלא נטל ונתן ביד‪ .‬ועי' בבכורות )שם(‪ :‬לימא תנן סתמא כר' מאיר‬
‫דדאין דינא דגרמי א"ר אילעא אמר רב כגון שנטל ונתן ביד ‪ . . .‬עכ"ל‪ .‬ע"פ זה‬
‫כתב הרא"ש )סנה' ד‪:‬ה( דרב חסדא אתי שלא כהלכתא‪ ,‬שהרי שיטת ר"ח היינו‬
‫כשיטת ר' אילעא דאזיל בשיטת רבנן )נגד ר"מ( דלא דייני דינא דגרמי‪] .‬ועי'‬
‫בתוס' )סנה' לג‪ .‬ד"ה השתא( דכתבו נמי בקיצור כהרא"ש‪ [.‬מיהו‪ ,‬כתבו‬
‫הרמ"ה )לג‪ .‬ד"ה ואיכא( והנימוקי יוסף )י‪ :‬בדפי הרי"ף ד"ה רב חסדא( דס"ל‬
‫לר"ח כר"מ‪ ,‬אלא דלא שייכא דינא דגרמי בסוגיין‪ ,‬דרב חסדא ס"ל דכשלא‬
‫נו"נ ביד הדר דינא‪ ,‬ולכן לא שייכא דד"ג‪ ,‬שהרי לא עבד דיינא ולא מידי‪ ,‬דאי‬
‫איתא לחפצא קמן הוה הדר למרי'‪ ,‬ונמצא דכשליתא קמן )שנפסד וכדומה( אין‬
‫הדיין משלם‪ ,‬דהויא גרמא בעלמא ולא גרמי‪ ,‬שהרי בעל דין הוא דהפסיד את‬
‫החפצא‪ .‬מיהו‪ ,‬בענין דקם דינא שפיר ס"ל לרב חסדא דהדיין חייב לשלם‬
‫מביתי'‪ ,‬דהוא הפסיד את בעל הדין‪ ,‬ומיחייב ע"פ דינא דגרמי כר"מ‪ .‬אולם‬
‫ס"ל לתוס' והרא"ש דחייב הדיין ע"פ דינא דגרמי אפילו כשלא נו"נ ביד‪.‬‬
‫וצ"ב‪.‬‬
‫ונ"ל דתוס 'והרא"ש ס"ל דדד"ג הוי דין דאחריות בעד ההפסד‪.‬‬
‫דהיינו‪ ,‬דקבעה תורה דמי שגרם להפסד הניזק דרך ודאי וישרי חייב בשביל‬
‫ההפסד‪ ,‬ולהכי מיחייב דיינא בסוגיין‪ .‬ואע"ג דאי הוה החפצא קמן הוה הדר‪,‬‬
‫לא אכפת לן מידי‪ ,‬שהרי עיקר חיובא אתא ע"י שזיכה הדיין בעל דין בחפצא‬
‫שלא כדין וע"י זה הפסיד בעל דין אחר; איבוד החפצא הוי רק עיכוב בחזרתה‬
‫)דממילא לא מפקיע את חיובא לשלומי(‪.‬‬
‫וי"ל דהרמ"ה ופנ"י דפליגי ס"ל דדד"ג הוי מעשה היזק שלא בידים‪,‬‬
‫ולהכי מיחייב רק היכא דמעשיו הזיקו את החפצא; ולכן בסוגיין לא שייכא‬
‫דד"ג כשהדיין טעה ופסק דחייב ראובן לתת את החפצא לשמעון ושמעון‬

‫‪96‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫איבדה‪ ,‬דבכה"ג מעשה פסק של הדיין לא איבד את החפצא כלל‪ ,‬דבעל הדין‬
‫)שמעון( הוא דאיבדו מעצמו‪ .‬מיהו‪ ,‬ס"ל לתוס' והרא"ש דשפיר שייכא דינא‬
‫דגרמי‪ ,‬דאחריות הדיין להפסד החפצא מראובן הויא ודאית וישרית כדנתבאר‪.‬‬
‫וע"ע ברא"ש )שם( שכתב דמתני' בבכורות )כח‪ (.‬דמי שאינו מומחה‬
‫ורואה את הבכור ונשחט על פיו חייב אתיא אפילו כרבנן‪ ,‬שהרי הדיין הזיק‬
‫בדיבורו‪ ,‬דומיא דמתני' בגיטין )נד‪ (:‬דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין‪,‬‬
‫ופי' הרא"ש דחייבין לכו"ע משום דהזיקו בדיבורן‪) .‬והגהות לחי' הרשב"א‬
‫על גיטין )נג‪ (.‬הביאו את שיטת תוס' בב"ק ק‪ .‬ד"ה טיהר דביארו נמי‬
‫כהרא"ש‪ (.‬מיהו‪ ,‬פליגי רוב ראשונים אתוס' והרא"ש וס"ל דמיחייבי כהני‬
‫משום מחשבת פיגול )דהיינו שההקרבה נעשית במחשבת פיגול – כך ביאר‬
‫חבירי הרב ישרא' באלסים‪ ,‬שליט"א( ולא משום דהזיקו דרך דיבור‪ .‬ואיכא‬
‫לאקשויי אשיטת תוס' והרא"ש‪ ,‬שהרי קיי"ל דאין דיבור חשיב כמעשה )עי'‬
‫סנה' סה‪ .‬ושם – כך העיר חבירי הרב ישרא'(‪ ,‬ולהכי לא לקי כהני דפיגלו‬
‫בדיבור )זבחים כט‪ ;(:‬וא"כ הרי ליכא למימר דדיבור חשיבא כמעשה היזק‪.‬‬
‫ונ"ל דס"ל לתוס' והרא"ש דהיזק ע"י דיבור שפיר הוי מעשה היזק‬
‫זוטרא‪ ,‬דכשהזיק והפסיד ע"י דיבורו‪ ,‬מיחייב משום אדם המזיק‪ ,‬דשאני מעשה‬
‫דנזקין ממעשה דעבירה )כעין כל הני מעשי עבירה ע"י דיבור בסוגיא דסנה'‬
‫סה‪ .‬ושם(‪ ,‬דמעשה דעבירה צ"ל פעולה חשובה‪ ,‬ורק בהכי מיחייב ומיענש‬
‫איניש; מיהו‪ ,‬מעשה דנזקין קבוע ע"י תולדת היזק ודאית מחמת הגברא‪ ,‬ולכן‬
‫שפיר הוי דיבור מעשה היזק‪ ,‬שהרי הגברא הפסיד את החפצא )הבכור שנשחט‬
‫והקדשים שנפגלו( בדיבורי' ממש‪ .‬והראשונים דפליגי אתוס' והרא"ש ס"ל‬
‫דמעשה דהיזק שוה למעשה דעבירה‪ ,‬דתרווייהו נקבעין ע"י פעולת הגוף‪,‬‬
‫ולהכי אין דיבור מעשה היזק‪ ,‬דאינה פעולה חשובה למהווי מעשה ע"פ דין‪.‬‬
‫ונ"ל ע"פ זה דתוס' והרא"ש אזלי בשיטתן הנתבארה לעיל בענין‬
‫דינא דגרמי‪ ,‬דהתם ס"ל דמיחייב ע"י דד"ג משום דהחפצא נפסד מבעליו‬
‫כתולדה ודאית וישרית מחמת הגורם‪ ,‬וה"נ ממש בענין דיבורא‪ ,‬דדיבורי'‬
‫דדיינא גרם דרך ישרי וודאי את הפסד הבהמה‪ ,‬ודיבורן דכהני הספיד את‬
‫הקרבן‪ .‬ולכן צ"ל דס"ל לתוס' והרא"ש דקבעה תורה כללא דמעשה היזק‬
‫נגדר ונקבע ע"י תולדתו‪ ,‬דכשהגברא גרם את ההפסד דרק ודאי וישרי‪ ,‬מיקרי‬
‫מעשה היזק‪ ,‬דתולדת עסק הגברא קובעת עלי' שם מזיק‪) .‬ופליגי רבנן אדר"מ‬
‫כשאין תולדת הנזק בחפצא‪ .‬זו הגדרת דד"ג לתוס' והרא"ש‪ (.‬מיהו‪ ,‬פליגי‬
‫הרמ"ה והנ"י וס"ל דדמי מעשה היזק למעשה עבירה‪ ,‬דתרווייהו נקבעין ע"י‬
‫מעשה הגברא‪ ,‬ודד"ג נגדר כמעשה היזק שלא בידים )שהרי עסק הגברא‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪97‬‬

‫הפסיד את החפצא‪ ,‬ור"מ ס"ל דחידשה תורה דעסקי' חשיבא כמעשה(; ע"כ‬
‫ס"ל להרמ"ה והנ"י דנזק ע"י דיבור לא מיקרי נזק )לשיטת רבנן( כיון דאין‬
‫דיבור מעשה‪ ,‬דקבעה תורה דיסוד נזק הוא המעשה‪.‬‬
‫]ועי' במסורת הש"ס לב"מ ז‪ .‬ד"ה במסותא‪ ,‬דכתב רע"א התם‬
‫דמיחייב גזלן בדיבורא גרידא‪ .‬ומשתמע דס"ל לרע"א דהכי ס"ל לכו"ע; וא"כ‬
‫לכאורה קושיא לרמ"ה ולנ"י דס"ל דאין דיבורא מעשה היזק‪ .‬מיהו‪ ,‬י"ל‬
‫דשאני נזקין מגזילה‪ ,‬דבגזילה בעינן רק קשר של תורת גזילה בין הגזלן‬
‫להקרקע )בסוגיא התם( כדי להוות דין גזל‪ ,‬וסגי דיבורא להכי; אולם דיני‬
‫נזקין‪ ,‬דנקבעין ע"י הפסד החפצא‪ ,‬לא סגיין בדיבורא ובעו פעולה; כך נראה‬
‫לבאר לפי הרמ"א והנ"י‪[.‬‬

‫ה‪ .‬עוד בנ"ל‬
‫ע"ע בסנה' )לג‪ (.‬בתירוץ קושיית הגמ' מן המשנה בבכורות‪ :‬אמר רב‬
‫יוסף לא קושיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ‪ . . .‬אמר רב נחמן כאן שיש‬
‫גדול הימנו בחכמה ובמנין ‪ . . .‬עכ"ל הגמ'‪ .‬פי' רש"י )שם ד"ה במומחה( את‬
‫דברי רב יוסף‪ ,‬דמומחה יש לו כח להחזיר "ולא מצי למימר לי' בעל דין אנא‬
‫כי טעמא קמא דידך עבידנא"‪ ,‬אבל אינו מומחה אין לו כח להחזיר‪ ,‬דבעל דין‬
‫לא ציית לדיינא לאהדורי‪ .‬מיהו‪ ,‬פי' הרמ"ה )שם ד"ה פיסקא( דמומחה מחזיר‬
‫את הדין משום דמומחה נאמן לומר דטעה; מיהו הדיוט אינו נאמן לומר‬
‫דטעה‪ ,‬דאמרינן לי' מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר; דילמא טעמא קמא‬
‫וכו'‪ .‬ועי' בהגהות התם דהביאו את קושיית נתיבות המשפט )כה‪ :‬סק"ח בפי'‬
‫לש"ך אות ט‪-‬י(‪ ,‬דהקשה אמאי לא מהימן הדיוט לומר דטעה‪ ,‬שהרי ביארה‬
‫הגמ' דמיירי בטעות בשיקול הדעת‪ ,‬דהיינו דסוגיא בעלמא כאידך ]עי' בגמ'‬
‫)לג‪ (.‬לקמן[‪ ,‬ולהכי שפיר הו"ל למהימני להדיוט‪ ,‬דשפיר יכול לדעת אי קיי"ל‬
‫כשיטה נגד פסקי'‪ .‬ותירץ הנה"מ דלא מצי דיין מחזיר אא"כ יכריע מדעתו‬
‫דטעה ודהלכתא כאידך‪ ,‬והדיוט לא מהימן לטעון הכי‪ .‬מיהו‪ ,‬נראה דרש"י‬
‫פליג‪ ,‬שהרי ס"ל דשפיר היה ההדיוט יכול להחזיר אי לאו דבעל דין הי'‬
‫מעכבו; ולהכי נראה דרש"י ס"ל דאין החזרה בעי הכרעה ממש מסברת הדיין‪,‬‬
‫אלא יכול דיין להחזיר אפילו כשנודע לו דקיי"ל להלכה כאידך שיטה שפסק‬
‫כנגדה‪ ,‬אפילו אם אין הדיין יכול להכריע את הדבר‪) .‬זה כשיטת פוסקים‬
‫אחרים שהובאו בנה"מ‪ (.‬ונראה לבאר דביסוד פליגי רש"י והרמ"ה בדינא‬
‫דדיין הדיוט דקבלוהו בעלי הדין עלייהו )דבהכי איירי סוגיין‪ ,‬ועי' בראשונים(‪.‬‬
‫נ"ל דרש"י ס"ל דאין להדיוט כזה דינא דדיינא‪ ,‬וקבלת בעלי הדין מהניא רק‬
‫כנדר‪ ,‬דקבלו לנהוג כפי דבריו אע"ג דהוא אינו דיין ודבריו אינן פסק ע"פ דין‪.‬‬

‫‪98‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫ולהכי‪ ,‬שפיר מצי הדיין ההדיוט לסתור את פסקי' ולמימר דטעה – אף בלי‬
‫הכרעה – דאין על פסקי' שם ודין פסק כלל‪ .‬משא"כ להרמ"ה‪ ,‬דכמו דאמרו‬
‫חכמים דג' הדיוטות אית להו שם ב"ד‪ ,‬ה"נ בענין הדיוט א' כשקבלוהו עלייהו‪,‬‬
‫דחשיב הוא מדרבנן נמי כדיין‪ ,‬וא"כ דבריו הוו פסק ממש‪ ,‬ולהכי יכול הוא‬
‫לסתור ולהחזיר את פסקי' רק ע"י הכרעה‪.‬‬
‫הרי פליגי רש"י והרמ"ה נמי בשיטת רב נחמן )הובאה לעיל(‬
‫בסוגיין‪ .‬רש"י ביאר )ד"ה יש גדול( דהגדול מחזיק ותומך את דברי הדיין‬
‫כשטוען שטעה בפיסקי'‪ ,‬והרמ"ה )ד"ה ומתמהינן( פי' דגדול מבטל את דברי‬
‫הדיין‪ .‬ופלוגתא דא צ"ב‪.‬‬
‫הרי ביאר רש"י )שם( דרב נחמן ס"ל דגדול מחזיר גם את דברי‬
‫מומחה א' וגם את דברי הדיוט א' כשטעו‪ .‬ונ"ל דלהכי פי' רש"י דחזרה ע"י‬
‫גדול היינו שהגדול תומך ומחזיק את טענת הדיין כשאומר דטעה‪ ,‬שהרי‬
‫נתבאר דס"ל לרש"י דאין לפסק הדיוט דקבלוהו עלייהו דין ושם פסק‪ ,‬וכיון‬
‫דרש"י ס"ל דאמר רב נחמן דגדול מחזיר גם במומחה וגם בהדיוט דטעו‪ ,‬ע"כ‬
‫לא שייכא דין ביטול דברי ב"ד ע"י ב"ד גדול ממנו בחכמה ובמנין בענין טעות‬
‫הדיוט‪ ,‬דביטול דברי ב"ד שייכא רק לפסק של ב"ד‪ ,‬ודינא דרב נחמן קאי גם‬
‫אמילי דעלמא דאמר הדיוט א' ודקבלו עלייהו בעלי הדין לנהוג על פיהן‪ ,‬אע"ג‬
‫דאינן פסק ב"ד; בכה"ג לא שייכא כלל דינא דב"ד מבטל את דברי ב"ד חבירו‬
‫כשגדול ממנו בחוב"מ‪ .‬אולם הרמ"ה כתב )שם( דרב נחמן מיירי בחזרת‬
‫מומחה לחוד‪ ,‬ולהכי פי' את הסוגיא כפשטה דחוזרין ע"פ גדול בתורת דינא‬
‫דב"ד מבטל את דברי ב"ד חבירו וכו'‪) .‬ואפילו אי הוה פי' הרמ"ה דרב נחמן‬
‫ס"ל דגדול מחזיר את דברי הדיוט דקבלוהו עלייהו‪ ,‬מ"מ הוה קאי הרמ"ה‬
‫בשיטתי'‪ ,‬דאית לדברי הדיוט דקבלוהו עלייהו דין ושם פסק הלכה מדרבנן‪,‬‬
‫ולהכי הוה שייכא ביטול‪ .‬ועי' להלן לביאור פלוגתת רש"י והרמ"א בשיטת רב‬
‫נחמן‪(.‬‬
‫ועי' ברא"ש )שם( דכתב דאין גדול מחזיר דברי הדיוט א' שקבלוהו‬
‫בעלי הדין עלייהו‪ ,‬שהרי קנסינן לי' להדיוט ע"י חיוב תשלומין מביתי'‬
‫כשטעה‪ ,‬ולא מהדרינן דיני'‪ ,‬דלא הי' לו לעסוק בדין זה כל עיקר‪ .‬וכתב‬
‫הרא"ש דחזרה ע"י גדול היינו רק כשטעה מומחה‪ .‬אולם הביא הרא"ש את‬
‫דברי רב האי גאון דפליג וס"ל דשפיר מהדרינן דברי הדיוט א' כשטעה ויש‬
‫גדול‪ ,‬והיינו כשיטת רש"י‪ .‬ועי' ברמ"ה )שם ד"ה ופריק( דביאר כהרא"ש‪,‬‬
‫דאין גדול מחזיר פסק של הדיוט‪ ,‬דקנסינן לי' להדיוט ע"י תשלומין‪ .‬וצ"ל‬
‫דהרמ"ה אזיל בשיטתי' הנתבארה לעיל‪ ,‬דכיון דס"ל דאית להדיוט דינא‬
‫דדיינא‪ ,‬להכי שייכא למקנסי' על שדן ופסק בדבר שלא הי' לו ליכנס מעיקרא‪.‬‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪99‬‬

‫אולם כיון דרש"י ס"ל דאין להדיוט דין ושם דיין כלל‪ ,‬ודאין לדבריו דין ושם‬
‫פסק‪ ,‬לא שייכא למיקנסי'‪ ,‬דבעלי הדין התחייבו את עצמן לנהוג כדברי‬
‫ההדיוט בתורת קבלת דבריו כנדר‪ ,‬והוא לא פסק מידי‪.‬‬

‫ו‪ .‬בענין אין עד מלמד אפילו זכות‬
‫עי' בגמ' )לג‪-:‬לד‪ (.‬דביאר ריש לקיש דס"ל לרבנן )דבד"נ( דאין‬
‫העדים מלמדין אפילו זכות‪ ,‬משום דמיחזי כנוגע בעדותן‪ .‬ופי' רש"י )לד‪ .‬ד"ה‬
‫ורבנן( והרמ"ה )לד‪ .‬ד"ה פיסקא( דהיינו דעדי חיוב לא ילמדו אפילו זכות‬
‫משום דדואגין שמא יגמר הדין על פיהם לחיוב ויבואו עדי הזמה‪ ,‬ומשום‬
‫דמתחטרין העדים על שהעידו לחיוב ואינן יכולין עוד להעיד לזכות משום‬
‫כיון שהגיד וכו'‪ ,‬רוצין ללמד זכות כדי שיפטר הנידון והם לא יזומו‪ .‬ועי' ביד‬
‫רמ"ה )מ‪ .‬ד"ה מתני'( דהקשה אמאי לא ילמדו עדי חיוב זכות‪ ,‬שהרי להצלת‬
‫נפשם בעו למעבד הכי‪ ,‬והרי אפילו הנידון יכול ללמד על עצמו זכות )משנה ד'‬
‫מ‪ ;(.‬ומ"ש עדים מן הנידון? ותירץ הרמ"ה דהנידון אתא כבר לכלל בעל דין‪,‬‬
‫וסהדי לא אתו לכלל הכי‪ ,‬וע"כ אינם יכולים ללמד זכות להצלת נפשם מהזמה‪.‬‬
‫אולם המאירי תירץ )שם( דסהדי לא ילמדו זכות שמא ימשכו הדיינין אחריהם‬
‫ויאמרו שבכל לבן אומרים את דבריהם )דומיא דעדותן(; משא"כ הנידון‪ ,‬דאין‬
‫הדיינים סומכים על דבריו אא"כ יש בהן ממש‪.‬‬
‫ונראה דאזיל הרמ"ה בשיטתי'‪ ,‬דכיון דס"ל דד"נ דמו בעצם לד"מ‬
‫והוו בירור שקול‪ ,‬אין לקבל טענות דסהדי )או אפילו דתלמידים( להצלת‬
‫נפשם‪ ,‬דאינן טענות לשם בירור הדין אלא לשם ד"א‪ ,‬והויא עוות המשפט‪.‬‬
‫מיהו‪ ,‬כתב הרמ"ה )שם בא"ד( דיש לנידון זכות לטעון בעד עצמו כשאר בעלי‬
‫דין‪.‬‬
‫אולם המאירי ס"ל כרש"י והרמב"ם‪ ,‬דשאני ד"נ מד"מ‪ ,‬דבד"נ איכא‬
‫דינא דהטיי' לזכות הנידון‪ ,‬ולכן טענות לשם זכות מתקבלות ושייכות לסדר‬
‫המשפט אפילו כשאינן לשם בירור שקול של הדין‪ .‬ולהכי אפילו עדים היו‬
‫יכולים לטעון להצלת נפשם אי לאו משום חששא דמשיכת לב הדיינים וכו'‪.‬‬
‫ועי' במאירי )לב‪ .‬ד"ה והמשנה( דכתב בהדיא דשאני ד"נ מד"מ משום דבד"נ‬
‫"אנו מהפכין בזכות כדי להצילו"‪ ,‬כשביאר אמאי ענייני זכות שייכים רק לד"נ‬
‫ולא לד"מ‪ ,‬והיינו ממש כשיטת רש"י והרמב"ם‪ ,‬נגד שיטת תוס' והרמ"ה‪.‬‬
‫ויש לפלוגתת רש"י‪ ,‬הרמב"ם והמאירי אהרמ"ה נ"מ לענין ד"מ‪ .‬הרי‬
‫משתמע מדברי הרמב"ם )הל' סנה' י‪:‬ח( דהנידון יכול ללמד זכות על עצמו‬
‫דווקא בד"נ‪ ,‬והיינו ע"פ הנתבאר בשיטתו‪ ,‬דזכות הנידון ללמד זכות על עצמו‬

‫‪100‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫הויא דינא בתורת היפוך לזכות בד"נ‪) .‬וס"ל להרמב"ם דאין זכות זו של‬
‫הנידון בד"נ ללמד זכות על עצמו זכות טענה בעלמא‪ ,‬שהרי כתבו הרמב"ם‬
‫)שם( והמאירי )מב‪ .‬ד"ה המשנה( דאם נראין דברי הנידון‪ ,‬הרי הוא עולה‬
‫למנין הדיינין המזכין‪ (.‬אולם כתב הרמ"ה בהדיא דהנידון יכול ללמד זכות על‬
‫עצמו כמו ששאר בעלי דין יכולים לטעון בעד עצמן; הרי מוכחא דס"ל דאין‬
‫זה דין מיוחד בד"נ‪ .‬ופשיטא דס"ל להרמ"ה הכי משום דס"ל דשווין ד"מ‬
‫לד"נ בעצם‪ ,‬דתרווייהו הוו בירור שקול‪ ,‬וא"כ אין לנידון בד"נ זכות ללמד‬
‫זכות על עצמו יותר מבד"מ‪.‬‬

‫ז‪ .‬בענין עדים גידמין וד' מיתות ב"ד‬
‫איתא במסכתין )מה‪ :(:‬אמר שמוא' נקטעה יד העדים פטור מאי‬
‫טעמא דבעינא יד העדים תהי' בו בראשונה וליכא אלא מעתה עדים גידמין‬
‫דמעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר מיתיבי‬
‫כל מקום שיעודוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד‬
‫פלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג תרגמא שמוא' בהן הן עדיו ומי בעינן קרא‬
‫כדכתיב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו‬
‫מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה‬
‫שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת מכל מקום שאני רוצח דאמר קרא מות‬
‫יומת וכו'‪ ,‬ע"כ דברי הגמ'‪.‬‬
‫ועי' ברמב"ם )הל' סנה' יד‪:‬ח( וז"ל מי שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד‬
‫לאסור אותו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה‬
‫שיכולין להמית אותו בה מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמית‬
‫אותו תחילה‪ .‬לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור ואם היו העדים גידמין‬
‫מתחילה יהרג ביד אחרים‪ .‬במה דברים אמורים בשאר מחוייבי מיתת בית דין‬
‫חוץ מן הרוצח אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל‬
‫אדם עד שממיתין אותו‪ ,‬עכ"ל הרמב"ם‪.‬‬
‫ואיכא לאקשויי טובא‪ ,‬שהרי משתמע מפשטות דברי הרמב"ם‬
‫דפטורא כשנקטעה יד העדים שייכא רק למי שבורח מב"ד‪ ,‬שהרי נקט‬
‫הרמב"ם את הפטור רק בביאור דין דמי שברח מב"ד‪ ,‬ולא הביאו בכלל שאר‬
‫הלכות מיתת ב"ד‪ .‬וצ"ע אמאי אין הפטור נוהג אפילו כשהמחוייב לא ברח‬
‫מב"ד‪ .‬ועוד‪ ,‬דלישנא ד"לפיכך אם נקטעה יד העדים‪ ". . .‬נמי צ"ב‪ ,‬דמאי‬
‫"לפיכך"? הרי לא כתב הרמב"ם קודם כן כללא דעדים גידמין דקאי "לפיכך"‬
‫עלי'‪.‬‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪101‬‬

‫ונראה לבאר ע"פ שיטת הרמב"ם ביסוד ד' מיתות ב"ד‪ .‬הרי בפ' י"ב‬
‫וי"ג מהל' סנה' ביאר הרמב"ם כל דיני פסק וחלות חיוב מיתה; מיהו‪ ,‬לא הביא‬
‫שמה הרמב"ם דין ד' מיתות ב"ד כלל‪ ,‬ולא כתבן עד פ' י"ד‪ .‬משתמע דחלות‬
‫חיוב מיתה הויא חיוב כללי‪ ,‬ודד' מיתות הוו דין נפרד‪ .‬ונראה עוד לבאר דד'‬
‫מיתות הוו דין על ב"ד‪ ,‬דמצווין ב"ד להמית דרך ד' מיתות כשנתחייב‬
‫הנידון מיתה בב"ד )וציותה תורה באיזה מיתה יענישו ב"ד את המחוייב‪ ,‬כל‬

‫עבירה לפי דינה וחומרה(‪ .‬והיינו דכתב הרמב"ם )שם יד‪:‬ב(‪ :‬כל מיתה מהם‬
‫מצות עשה היא לב"ד להרוג בה למי שנתחייב בה ‪ . . .‬עכ"ל‪ .‬כלומר‪ ,‬דד'‬
‫מיתות הוו צווי בניהוג ב"ד אחר דנתחייב הנידון מיתה‪ ,‬ולא הוו ד' מיתות חלק‬
‫דעצם חיוב הנידון‪ .‬וה"נ בכותרת המצוות )ריש הל' סנה'(‪ :‬ו( להרוג בסקילה‪,‬‬
‫ז( להרוג בשריפה וכו'; ובסה"מ )מ"ע קכו( וז"ל‪ :‬היא שצונו להרוג את‬
‫העוברים על קצת מצוות בסייף וכו'; וכן הלשון שם לכל ד' מיתות‪ .‬הרי‬
‫מדוייק שפיר דהוו ד' מיתות דין על ב"ד בהריגת המחוייב ולא הוו חלק דעצם‬
‫חיובו דנתהווה מחמת העבירה‪ .‬ונראה דס"ל להרמב"ם דזהו פי' של "ד'‬
‫מיתות נמסרו לב"ד" )הל' סנה' יד‪:‬א ממשנה דר"פ ז' דסנה'(‪ ,‬דהיינו דד'‬
‫מיתות הוו דינא על ב"ד ולא חלק דעצם חיוב הנידון‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬ס"ל להרמב"ם בסוגיין דאם נקטעה יד העדים קודם שברח‬
‫המחוייב מב"ד‪ ,‬אינו פטור‪ ,‬שהרי מצות הריגתו מוטלת עדיין על ב"ד‪,‬‬
‫וכשנקטעה יד העדים ואינם יכולים להמיתו מחמת דנעשו גידמין‪ ,‬שפיר ימנו‬
‫ב"ד אנשים אחרים להמית את המחוייב; ואת מי שימנו ב"ד עכשיו להמית את‬
‫המחוייב יהיו צריכין להמית דרך ד' מיתות‪ ,‬דשלוחי ב"ד הוו‪ ,‬וקבעה תורה‬
‫דכל מיתה ע"י ב"ד בעי למהווי דרך ד' מיתות‪ .‬מיהו‪ ,‬ס"ל להרמב"ם דכשברח‬
‫המחוייב מב"ד‪ ,‬העבירה תורה מצוות מיתת המחוייב מב"ד והטילה על‬
‫העדים‪ ,‬ואז לא שייכא דינא דד' מיתות‪ ,‬דהוו ד' מיתות דין וניהוג רק כשב"ד‬
‫ממיתין את המחוייב; ולהכי‪ ,‬כיון דמצות הריגתו הוטלה רק על סהדי‬
‫והופקעה מב"ד‪ ,‬שפיר ימיתנו עדים בכל דבר‪) .‬ונראה דהרמב"ם ס"ל דמצות‬
‫מיתת המחוייב שברח הופקעה מב"ד והועברה לעדים עפ"מ דכתב "לא יכלו‬
‫ב"ד לאסור אותו עד שימיתוהו ‪ .". . .‬כלומר‪ ,‬דלא הי' אפשר לב"ד להמיתו‪,‬‬
‫וע"כ העבירה תורה חיוב זה לסהדי‪ .‬ומהאי טעמא נראה דנקט הרמב"ם‬
‫לישנא ד"מי שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד לאסור אותו" ולא נקט לישנא‬
‫דמתני' )מכות ז‪ (.‬ש"מי שנגמר דינו וברח‪ (".‬להכי‪ ,‬ע"כ‪ ,‬רק בכה"ג דברח‬
‫שייכא פטורא כשנקטעה יד העדים‪ ,‬דכיון דנעשו העדים גידמין‪ ,‬אינן יכולים‬
‫להמית את המחוייב‪ ,‬וכיון דהועברה מצות מיתת המחוייב מב"ד לסהדי‪ ,‬והם‬
‫לבדם חייבין בה‪ ,‬כיון דאינם יכולים לקיימה‪ ,‬ממילא מיפטר המחוייב לגמרי‪.‬‬

‫‪102‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫אולם כשלא ברח המחוייב‪ ,‬שפיר אין פטורא כשנקטעה יד העדים‪ ,‬דמצות‬
‫מיתת המחוייב מוטלת עדיין על ב"ד‪ ,‬ואי נעשו העדים גידמין‪ ,‬ימנו ב"ד‬
‫אנשים אחרים להמיתו‪ .‬וע"פ דא מובן לישנא ד"לפיכך"‪ ,‬דכשברח המחוייב‬
‫ונקטעה יד העדים )ולכן אינן יכולין להמיתו(‪ ,‬ממילא ובע"כ )"לפיכך"( פטור‬
‫המחוייב‪ ,‬דאין מישהו אחר המצווה להמיתו‪.‬‬
‫וע"פ כל זה שפיר מובן לישנא דהרמב"ם )שם הל' ח'( בענין מי‬
‫שברח מב"ד‪" ,‬ואין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה"‪ .‬דהיינו דכיון‬
‫דהועבר חיובא להמיתו מב"ד וחל על סהדי‪ ,‬אין לאחרים להמיתו‪ ,‬דרק סהדי‬
‫נצטוו השתא במילתא‪ .‬מיהו‪ ,‬קודם שברח‪ ,‬כשמצוה להמיתו היתה על הב"ד‪,‬‬
‫היו העדים רק שלוחי ב"ד בדבר‪ ,‬והעדים עצמן היו מופקדין להמית את‬
‫המחוייב כמצוה בעלמא; להכי‪ ,‬שפיר היה אפשר לב"א אחרים להמית את‬
‫המחוייב ג"כ כשלוחי ב"ד או כחלק דכלל ישרא'‪ ,‬שהרי מצוה על ב"ד להמית‬
‫את המחוייב היינו בתורת שלוחי כלל ישרא'‪ .‬מיהו‪ ,‬עכשיו שהועבר חיובא‬
‫להמית את המחוייב מב"ד לסהדי‪ ,‬לית רשותא לשאר אינשי להמיתו כלל‪,‬‬
‫דהדבר נצטווה עתה רק לעדים‪.‬‬
‫ונראה לבאר עוד ע"פ כל זה דס"ל להרמב"ם דמיתתו בכל דבר אינו‬
‫משום גזה"כ או דין חדש‪ ,‬אלא דכשהועבר חיובא להמיתו לסהדי‪ ,‬ממילא‬
‫הויא מיתתו בכל דבר‪ ,‬דד' מיתות נהיגי רק ע"י ב"ד‪ ,‬דמסירת התורה לב"ד את‬
‫ד' מיתות היינו דקבעה תורה דד' מיתות הוו ניהוג מיוחד לב"ד‪ .‬ולהכי ממילא‬
‫כשהועבר חיוב להמית את המחוייב מב"ד וחל על העדים עצמן‪ ,‬ממיתין‬
‫העדים את המחוייב בכל מיתה דיכולין להמיתו בה‪.‬‬
‫רוב ראשונים פליגי אהרמב"ם ומפרשי דינא דנקטעה יד העדים כפי‬
‫פשטות לשון הסוגיא‪ ,‬דהיינו דנוהג בין ברח המחוייב בין לא ברח‪ .‬ונראה‬
‫דפלוגתתן אהרמב"ם בהבנת הסוגיא תליא אפלוגתתן עלי' בדין ד' מיתות ב"ד‪.‬‬
‫הרי בארנו בבית יצחק שנת תשס"ג דס"ל לר"ר דעצם עשיית עבירה מחייבת‬
‫ד' מיתות ומלקות‪ ,‬ולא ציותה תורה לב"ד בנפרד אלא לדון בעונשין האלו‬
‫דנתחייב בהן כבר המחוייב ע"י עשיית העבירה‪ .‬לפיכך‪ ,‬ס"ל לר"ר דמצות‬
‫הריגת המחוייב מוטלת על העדים משנגמר דינו למיתה ]מגזה"כ דיד העדים‬
‫תהי' בו בראשונה להמיתו )דברים יז‪:‬ז([‪ ,‬שהרי אין ד' מיתות צווי מיוחד‬
‫לב"ד‪ .‬וע"כ לא שנא ברח ל"ש לא ברח‪ ,‬דבכל עניין מיתתו מוטלת על סהדי‪,‬‬
‫אפילו מעיקרא‪ .‬להכי‪ ,‬פטורא דנעשו העדים גידמין שייכא נמי בין ברח בין‬
‫לא ברח‪ ,‬דלא אשתני דין מיתתו כשברח‪ ,‬דגם קודם וגם לאחר בריחתו נצטוו‬
‫סהדי להורגו‪.‬‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪103‬‬

‫ועי' ברש"י בפי' אמאי כשהיו העדים גידמין מעיקרא לא מיפטר‬
‫המחוייב )מה‪ :‬ד"ה יד העדים(‪ ,‬וז"ל‪ :‬יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה‬
‫אבל גידמין מעיקרא לא משתמעו מיניה דזו היא יד שלהם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי ס"ל‬
‫לרש"י דקבעה תורה שם יד על קשרי יד או זרוע דעדים גידמין כשנקטעה ידן‬
‫מעיקרא‪ ,‬קודם חלות חיוב מיתה על הנידון‪ ,‬ולהכי בכה"ג ימיתו העדים את‬
‫המחוייב ע"י קשרי ידן או זרוע שלהם‪ .‬אולם עי' ברמ"ה )שם ד"ה אמר‬
‫שמוא'( וז"ל‪ . . . :‬דאמר קרא יד שהיתה להן כבר‪ ,‬אבל אם לא היתה מתחילה‬
‫לא איירי בה ‪ .". . .‬הרי ס"ל דלית להו לעדים גידמין מדעיקרא שם יד‪ ,‬ומ"מ‬
‫אין הנידון פטור ממיתה בכה"ג דנקטעה ידן קודם חלות חיובא‪ ,‬ולא איירי‬
‫בהכי פטורא דקרא; וס"ל דבנקטעה יד העדים מעיקרא שפיר ימנו ב"ד אנשים‬
‫אחרים להמית את המחוייב‪.‬‬
‫ונראה דפליגי רש"י והרמ"ה בדינא דיד העדים‪ .‬הרמ"ה ס"ל‬
‫דלעולם לא בעינן יד העדים כדי להוות מצות הריגת המחוייב‪ ,‬ואין יד העדים‬
‫תנאי בהריגתו‪ .‬אולם‪ ,‬כשנקטעה יד העדים אחרי שכבר חלה על העדים מצוה‬
‫להמית את המחוייב‪ ,‬הופקעה מצוותן להורגו מפני דנפסלו סהדי כשנעשו‬
‫גידמין‪ ,‬וכיון דאין מישהו אחר שמצווה להמית את המחוייב‪ ,‬ע"כ פטור‪] .‬כבר‬
‫בארנו דהרמב"ם ס"ל דבכה"ג עדיין חייב‪ ,‬דב"ד הם המצווים להמית את‬
‫המחוייב )כשלא ברח(‪ ,‬ולהכי שפיר ימנו ב"ד מישהו אחר אי לא יכלי סהדי‬
‫להמית את המחוייב‪ [.‬מיהו‪ ,‬פליג רש"י וס"ל דבעינן דווקא יד העדים כחלק‬
‫דמצות מיתת המחוייב‪ ,‬ולהכי ייחדה תורה ידי העדים למיתתו וחל עלייהו שם‬
‫ודין דיד העדים; לכן כשנקטעה יד העדים מעיקרא‪ ,‬שפיר מצווין הם להמית‬
‫את המחוייב ע"י קשרי ידן או זרוע שלהם )עי' בהגהות על היד רמ"ה(‪ ,‬דחל‬
‫עלייהו שם ודין דיד העדים בשעת גמר דין‪ .‬מיהו‪ ,‬כשנקטעה ידן אחר כך‪,‬‬
‫פטור‪ ,‬דליכא יד העדים‪ ,‬דכיון דקבעה תורה דהמחוייב צריך למות דווקא ע"י‬
‫יד העדים‪ ,‬והרי נקטעו‪ ,‬ממילא מיפטר‪ .‬וע"ע ברש"י וברמ"ה דפליגי נמי‬
‫בקושיית הגמ'‪" ,‬אלא מעתה עדים גידמין מעיקרא הכי נמי דפסילי"‪ .‬הרי‬
‫ביאר רש"י )שם ד"ה גידמין‪ ,‬וז"ל(‪ :‬וא"כ נימא עדים גידמין פסולין למה לי‬
‫דנקט נקטעה לאחר מכאן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אולם ביאר הרמ"ה )שם ד"ה אמר שמוא'(‬
‫בזה"ל‪ :‬וכי תימא ה"נ‪ ,‬א"כ היכי דפלגינן בין ד"מ לד"נ גבי דיינים ניפלוג נמי‬
‫גבי עדים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי ס"ל להרמ"ה דדומיא פטורא דנקטעה יד העדים‬
‫לפסולא דדיינים פסולים‪ ,‬דהיינו דהוי מעין פסול גברא‪ ,‬וא"ש לפי באורנו‬
‫לעיל בשיטת הרמ"ה‪ ,‬דפסולא דעדים גידמין הוי פסול גברא‪ .‬מיהו‪ ,‬נתבאר‬
‫לעיל דרש"י ס"ל דהמחוייב מיפטר מחמת חסרון בעצם קיום מצות ד' מיתות‪,‬‬
‫דבעינן יד העדים כדי לקיים מצות הריגת המחוייב מיתת ב"ד‪ ,‬והא ליתא יד‬

‫‪104‬‬

‫קונטרס המשפט‪ :‬עיונים בעניני סנהדרין‬

‫העדים‪ ,‬דנקטעה‪ ,‬וע"כ ממילא מיפטר ממיתה‪ .‬ומפני זה פי' רש"י כדפירש‬
‫ולא דימה דין עדים גידמין לדין דיינים פסולין‪ ,‬דפסולא דדייני הוי פסול גברא‪,‬‬
‫ופסולא דעדים גידמין הוי פסול בעצם קיום מצוות מיתה‪ ,‬כדתנבאר‪.‬‬
‫הובאו לעיל דברי הרמב"ם )הל' סנה' יד‪:‬ח(‪ . . . :‬מי שעמד על נפשו‬
‫‪ . . .‬הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולים להמית אותו מאחר שנגמר דינו ואין‬
‫רשות לשאר העם להמית אותו תחילה ‪ . . .‬במ"ד בשאר מחוייבי מיתת ב"ד‬
‫חוץ מן הרוצח אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל‬
‫אדם‪ .". . .‬הרי ס"ל להרמב"ם דבכל מחוייבי מיתה שברחו דינא הוא דממיתין‬
‫אותן בכל דבר‪ .‬מיהו‪ ,‬ס"ל לרש"י )מה‪ .‬ד"ה אלא מיתה( ולרמ"ה )שם ד"ה‬
‫מיתיבי( דרק ברוצח אמרינן דממיתין אותו בכל דבר; וס"ל דשאר מחוייבי‬
‫מיתה אינן נהרגין אלא במיתה שחייבום ב"ד‪] .‬עי' בב"מ )הל' סנה' יד‪:‬ח ד"ה‬
‫בד"א(‪ [.‬ופלוגתת רש"י והרמ"ה אהרמב"ם צ"ב‪] .‬ונראה דאין פלוגתתן תליא‬
‫אפלוגתת רש"י והרמב"ם בענין עדים גידמין מעיקרא )דהיינו דהרמ"ם ס"ל‬
‫דבעדים גידמין מעיקרא אין העדים ממיתין את המחוייב ודאחרים ימיתנו‬
‫במקומם‪ ,‬ורש"י ס"ל דבכה"ג העדים ממיתין אותו בגופן‪ ,‬שהרי הרמ"ה ס"ל‬
‫נמי כהרמב"ם )נגד שיטת רש"י( בהאי עניינא )מה‪ :‬ד"ה אמר שמוא'(‪ ,‬וס"ל‬
‫כרש"י )נגד שיטת הרמב"ם( בדינא דמיתתו בכל דבר‪[.‬‬
‫ונ"ל דפלוגתת רש"י והרמ"ה אהרמב"ם בדינא דמיתתו בכל דבר‬
‫תליא אעצם חיוב מיתה דחייבו ב"ד‪ .‬עי' בתוס' )מה‪ :‬ד"ה משום( דכתבו‬
‫בתירוצם הראשון כדברי רש"י והרמ"ה‪ ,‬ומשתמע מדברי התוס' דשאני רוצח‬
‫כיון דחל עלי' חיוב מיתה כללי‪ .‬ונראה דאזלי רש"י והרמ"ה בשיטת התוס'‪,‬‬
‫דמחוייב מיתת ב"ד חייב דווקא במיתה דחייבוהו‪ ,‬והוציא הכתוב רק רוצח‬
‫וחידשה תורה דשאני רוצח‪ ,‬דחייב הוא בעצם במיתה כללית‪ ,‬אלא דמצוה‬
‫להרגו בסייף‪ .‬להכי‪ ,‬שפיר ס"ל לרש"י והרמ"ה דשאר מחוייבי מיתת ב"ד‬
‫שברחו אינן נהרגין בכל דבר‪ ,‬דגבייהו לא חידשה תורה דמיתתן בכל דבר‪,‬‬
‫וממילא צריכין להמיתן רק במיתה היחידה דחייבום ב"ד‪ .‬מיהו‪ ,‬הרמב"ם‬
‫פליג וס"ל דעיקר חלות חיוב מיתה דכל מחוייבים הויא מיתה כללית‪ ,‬אולם‬
‫קבעה תורה דב"ד יהרגו כל מחוייב במיתה המפורשת לו‪ ,‬הכל לפי חטאו‪.‬‬
‫וז"ל הרמב"ם )הל' סנה' יד‪:‬ח(‪ . . . :‬הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין‬
‫להמית אותו בה מאחר שנגמר דינו ‪ . . .‬עכ"ל‪ .‬הרי פשיטא דמיירי דינא במי‬
‫שנגמר דינו למיתה‪ ,‬ולכאורה לא הוצרך הרמב"ם לכתבו; אלא צ"ל דנקט הוא‬
‫האי לישנא כדי לבאר דכל מי שברח יהרג בכל דבר מפני דכבר חל עלי' חיוב‬
‫מיתה כללי‪.‬‬

‫הרב אברהם גארדימר‬

‫‪105‬‬

‫וליכא לאקשויי אבארנו בשיטת הרמב"ם )דס"ל דאיכא חלות מיתה‬
‫כללית( משיטתו בסה"מ )עשין רכו‪-‬רכט( ובריש הל' סנה' דמנה ד' מיתות ב"ד‬
‫כד' מצוות נפרדות‪ ,‬דלא משתמע מזה כלל דס"ל להרמב"ם דליכא חיוב מיתה‬
‫כללי; שהרי נתבאר לעיל דס"ל להרמב"ם דדין ד' מיתות חל ונוהג רק ע"י‬
‫ב"ד‪ ,‬ואין דין ד' מיתות חלק דעצם חיוב מיתה; וא"ה שפיר הוי עצם חיוב‬
‫הנידון חיוב כללי‪ ,‬רק דציותה תורה לב"ד ד' מצות מיתה דעל פיהן ימיתו כל‬
‫מחוייב כפי חטאו‪ .‬לפיכך‪ ,‬שפיר כתב הרמב"ם דכל מחוייבי מיתה שברחו‬
‫מב"ד ממיתין אותן עדים בכל דבר‪ ,‬דכיון דאין מיתתם השתא מיתה הנהוגה‬
‫ע"י ב"ד )כיון דברחו והוטלה מצוות מיתתן רק על סהדי(‪ ,‬ממילא ליכא דין ד'‬
‫מיתות‪ ,‬ונהרגין השתא בכל דבר מחמת חיוב מיתה כללי דידהו‪ .‬ולפי זה שפיר‬
‫פליגי רש"י והרמ"ה אהרמב"ם כפי שיטתן בדינא דד' מיתות‪ ,‬דכיון דס"ל‬
‫לרש"י והרמ"ה דעצם עשיית עבירה מחייבתו בדין ד' מיתות‪ ,‬ממילא ע"כ‬
‫ליתא חיוב מיתה כללי‪ ,‬ולכן רק הרוצח דחידשה תורה דכשברח יהרג בכל דבר‬
‫ממיתין אותו בכ"ד; אולם‪ ,‬כיון דלא חידשה תורה כן בשאר מחוייבי מיתה‬
‫שברחו‪ ,‬נשאר חיובן בגדר ד' מיתות‪ ,‬הכל כפי חטאן‪.‬‬
‫ועי' בסה"מ‪ ,‬דפליגי הרמב"ם והרמב"ן במנין ד' מיתות ב"ד‪ .‬הרי‬
‫נתבאר דהרמב"ם מנאן כד' מצוות נפרדות )מ"ע רכו‪-‬רכט‪ ,‬וה"נ בכותרת להל'‬
‫סנה' ‪ -‬מצוות ו‪-‬ט‪ ,‬הכל כדהובא לעיל(; אולם כתב הרמב"ן )סוף שורש יד‪,‬‬
‫ד"ה והנראה אלי( דיש רק מצוה אחת להרוג את כל מחוייבי ד' מיתות ב"ד‪,‬‬
‫והיא מצות ובערת הרע מקרבך‪ .‬ונראה ע"פ באורנו בשיטת הרמב"ם דשפיר‬
‫מנה ד' מיתות ב"ד כד' מצוות נפרדות‪ ,‬ודהרמב"ן אזיל בשיטת רוב ראשונים‪.‬‬
‫דהיינו‪ ,‬דכיון דס"ל להרמב"ם דעשיית עבירה המחייבת מיתה מהווה רק חיוב‬
‫מיתה כללי‪ ,‬ע"כ בעינן ד' מצוות נפרדת כדי להוות דיני ד' מיתות‪ ,‬דהמיתות‬
‫הנפרדות אינן נתהוות כחלק דחיוב של כל עבירה ועבירה‪ .‬כלומר‪ ,‬דבעינן‬
‫צווי על ב"ד לכל מיתה ומיתה מד' מיתות‪ ,‬דאין ד' מיתות נתהווה כלל מחמת‬
‫עשיית עבירות המחייבות מיתה‪ ,‬דהעבירות עצמן מחייבות רק חיוב מיתה‬
‫כללי ולא יותר‪ .‬ונראה דס"ל להרמב"ן כר"ר‪ ,‬דהיינו דעשיית עבירה המחייבת‬
‫מיתה מהווה חיוב מיתה פרטית מד' מיתות; ולהכי שפיר ס"ל דלא נצרכו צווין‬
‫נפרדין לכל ד' מיתות‪ ,‬דדי במצוה א' להרוג כל מחוייב לפי המיתה הפרטית‬
‫דכבר נתחייבה ע"י עשיית העבירה‪ .‬וה"ט דס"ל דילפינן להרוג כל מחוייב‬
‫מיתה מקרא דבערת הרע וכו'‪ ,‬דהיא מצוה כללית‪ ,‬שהרי כל פרטי המיתה כבר‬
‫נתחייבו ע"י עשיית העבירה‪ ,‬ולכן ציותה תורה רק לגמול למחוייב לפי‬
‫המחייב דכבר הוטל עלי' מחמת עשיית העבירה‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful