‫הרב יעקב יפה‬

‫חבר הכולל העליון‬

‫בענין יוצא*‬
‫‪ .I‬מקור‬
‫טרם נבדק מה הוא המקור לדין "יוצא" ‪ -‬בשר או דם שיצא ממקום הראוי לו ‪ -‬צריכים אנו להתייחס‬
‫לדין דומה‪ ,‬אכילת קדשים במקומם‪ .‬אכילת קדשים במקום מסוים הוא חיוב על הגברא )ע' גרי"ז ע' רל"ה(‬
‫שכשבא לאכול קדשים חייב לאוכלם במקום הראוי‪ .‬ממילא‪ ,‬יכול להיות שאדם האוכל קדשים בחוץ עובר בשני‬
‫ענינים שונים‪ -‬איסור יוצא‪ ,‬וחיוב אכילת קדשים במקומם‪.‬‬
‫בזבחים נה‪ .‬יש גזה"כ שמתיר אכילת קדשי קדשים לפנים מן הקלעים‪ ,‬ואכילת קדשים קלים בכל העיר‪.‬‬
‫מי שאכל קדשים בחוץ למקומם בטל עשה של אכילתם‪ 1,‬ועבר על לאו )מכות יז‪ ,‬הובא ברמב"ם‪ ,‬סה"מ ל"ת‬
‫קמה(‪ .‬משמע מהקבלה לשאר הלימודים שבאותו פסוק של הלאו‪ ,‬שכל החיוב שם הוא מצד הגברא‪ .‬אולם‬
‫עדיין אפשר שאם החזירם קודם אכילתם קיים עשה‪ ,‬ולא עבר על לאו‪ .‬ומתוך כך‪ ,‬צריכים אנו לדון בענין יוצא‪.‬‬

‫א‪ .‬אל הקדש פנימה‬
‫יש מקור לפסול דם היוצא בזבחים קא‪ ,.‬ששאל משה לאהרון שאולי נפסל דם שעיר נחשון ביציאתו‪,‬‬
‫ואמר לו אהרון למשה "פנימה היתה‪] ".‬בתוס' פסחים פב‪ ,.‬זבחים פב‪ :‬נותנים קריאה אחרת מזו של רש"י ואינו‬
‫נראה[‪ .‬פשוטו של מקרא מדבר על דם שנכנס בלבד‪ ,‬וכן נדרש בזבחים דף פב‪ ,.‬וכן ברש"י על התורה‪ .‬על כל‬

‫*תודתי לדוד נכבר ואליאב סילברמן על הערותם‪.‬‬
‫‪1‬כן איתא בכותרת להל' מעה"ק )אות ז( "שיאכלו הכהנים בשר קדשי קדשים במקדש‪ ",‬והשווה סה"מ עשה פט‪ .‬והוא לשטתו‬
‫דאכילת בעלים וקק"ל רק נגרר בעשה‪ ,‬דפשטיה דקרא "ואכלו ]לעתיד[ אתם ]המפורש במקום אחר דרק נאכל להם‪ ,‬ק"ק[ אשר‬
‫כופר ]עכשיו[ בהם"‪ -‬ורק מדובר על אכילת כהנים‪ .‬אולם לרש"י חולין )יב‪ ,(.‬ופסחים )נט‪ (.‬ועוד‪ .‬הפסוק הוא במקורו על‬
‫אכילת קק"ל לבעלים‪ ,‬ומפרש הפסוק "ואכלו ]עכשיו[ אותם ]המפורש כאן‪ ,‬שלמי המלואים[ אשר כופר ]עכשיו[ בהם‪ ",‬וזה‬
‫אכילת בעלים בשלמים‪ ,‬ולא אכילת כהנים‪.‬‬

‫קול צבי ח' ● תשס"ו‬

‫‪194‬‬

‫בענין יוצא‬

‫פנים‪ ,‬נראה שיש דרשה מסוימת שכאן מדובר גם על דם היוצא‪ ,‬ונלמד שהוא נפסל‪] .‬וכשנפסל כל הדם‪,‬‬
‫ממלא אי אפשר לאכל הבשר‪ ,‬שאין כאן זריקה כהוגן‪[.‬‬
‫פשוט שדם היוצא פסול )משנה זבחים פב‪ ,(.‬אלא שיש לדון אם פסוקים אלו מקור לדין‪ ,‬או שיודעים‬
‫אנו הדין ממקום אחר‪ 2‬והפסוקים הם כספור דברים בעלמא‪ .‬בתוס' הקשו )פסחים פג‪ (.‬איך לומדים קדשי דורות‬
‫מקדשי שעה‪ ,‬וסבורים שאולי כל זה רק ספור דברים‪ .‬כן משמע גם דעת הרמב"ם שלא הביא דרשה זו בשום‬
‫מקום‪ .‬לדעתם‪ ,‬הדרשה בגמרא על דם רק ספור אגדי בלבד‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬שמפרש רש"י שזה מקור לדין שדם שיצא מהעזרה נפסל‪ .‬כן פירש בזבחים פב‪) :‬ע' תוס' שם‪,‬‬
‫שחולקים עליו(‪ ,‬פסחים פב‪) :‬ע' רש"ש שם(‪ ,‬מנחות ד‪) .‬לענין אמורים(‪ ,‬ובמקומות אחרות‪ .‬כל הדין שדם‬
‫היוצא ממקומו נפסל‪ -‬נלמד ממקרא הזה‪.‬‬
‫אם נלמד דין יוצא מקרא המדבר על נכנס‪ ,‬נאמר שדין יוצא ונכנס קרובים הם זה לזה‪ .‬פשוט שבדם‬
‫הנכנס יש פסול קרבן ולא רק פסול חפצא או דבר יותר קל‪ -‬מדמכניס מקצת דם פסל את כל דם הקרבן‪ .‬ואם‬
‫‪4‬‬
‫יוצא כנכנס‪ -‬נאמר שגם הוא כעין פסול‪ 3.‬ואם יצא הדם‪ -‬אז נפסל אותו דם‪.‬‬
‫מה פירוש "פסול"? פסול הוא שהלכה קובע שהחפצא אינו כשר‪ ,‬ואינו יכול להכשר לעולם‪ .‬מפרשים‬
‫הסוגיות שאף אם החזיר היוצא למחיצתו עדיין היוצא פסול דאין חזרה מכשיר פסול )ע' חולין סח‪ ,5:‬וזבחים‬

‫‪2‬יש הרבה פסוקים המחייבים קדשים לשאר במקום קדושה "תכבס ]דם חטאת[ במקום קדוש" )ע' זבחים צד‪" ,(:‬בקדש באש‬
‫ישרף ]פסולי ק"ק[" )פסחים כד‪" ,(.‬תאכלו במקום קדש"‪" ,‬אכל תאכלו אותה בקדש כאשר צוויתי‪".‬‬
‫‪3‬יש הרבה דעות בתנאים בענין נכנס )זבחים פא‪-:‬פב‪ .(.‬לרבנן‪ ,‬הפסול הוא שקרבן שנכנס דמה נעשית כ"חטאת פנים" )ולפיכך‬
‫הדין קיים רק בחטאת‪ ,‬ורק אם נכנס וכפר‪ -‬דאז הוא נעשית חטאת פנים – אולם‪ ,‬אם כן‪ ,‬יש לעיין למה נפסל כשנכנס דם כהן‬
‫המשיח לפנים(; ולר"א שאמר אף אשם‪ ,‬יש לעיין אם ס"ל כרבנן ונעשית אשם פנים – או דס"ל שזה דין אחר לגמרי‪ .‬לר"ע‬
‫הפסול קיים בכל קדשים‪ ,‬וכשנכנס מקצת דם )וזה דין רק בדם( נפסל כל הקרבן‪ .‬אולם‪ ,‬לרבי יוסי‪ ,‬אין נכנס פסול קרבן אלא‬
‫פסול חפצא‪ -‬ואם מקצת דם רק נפסל אותו מקצת ולא הקרבן כולו‪ .‬מענין שרק לרבי יוסי מובא "הן לא הובא" כמקור היחיד‬
‫של נכנס‪ ,‬וא"כ לשטתו שני דינים מאותו פסוק הם פסולי חפצא )ולשאר תנאים נלמד נכנס בגדול מויקרא ו‪:‬כג(‪ ,‬ושניהם פסול‬
‫מחיצות )אף שאחד למקום אסור לו‪ ,‬ואחד למקום שרק אינו מקום התירו(‪.‬‬
‫פסק הרמב"ם בעניין הוא מסובך‪ .‬בהל' מעשה הקרבנות )יא‪:‬ג‪ ,‬ובכותרת( השתמש ב"כל חטאת" כרבי יוסי לגבי שרפת פרים‬
‫ושעירים הנשרפים‪ ,‬ולא לגבי נכנס‪ .‬וכן יש לפרש בסה"מ לאו קלט שמשעה חטאת פנים ולא פסולי המוקדשים )שהם לאו קמ;‬
‫דלא ככ"מ(‪ .‬ועיין באבן האזל שם‪ ,‬שהעיר שבהלכות סנהדרין יט‪:‬ד‪:‬עה מנה הרמב"ם שאר פסולי המוקדשים‪ ,‬ולא רק חטאת‬
‫פנים‪ ,‬ולא רק נכנס! ותימה‪ ,‬שאין הוכחה בש"ס שיש לאו כללי האוסר אכילת פסולי המוקדשים מכאן )אף אם זה שיטת ר"א‬
‫בתו"כ(‪ ,‬וצ"ע‪ .‬בפסה"מ ב‪:‬יג‪-‬יז פסק כרבנן‪ ,‬ואולי הלאו בפסולי המוקדשים או בחטאת פנים‪ ,‬והפסול רק לגבי נכנס‪.‬‬
‫‪4‬איתא שם שבכורים ומעשר שני אינם אסורים אם יצאו וחזרו לירושלים שאין איסור "יוצא" בפרות הללו‪ ,‬ורק יש הדין דלעיל‬
‫של "אכילת קדשים במקומם" הנלמד מ"לא תוכל לאכל בשעריך‪".‬‬
‫‪5‬שיטת התוס' שקרבן שנכנס דמה בעי עבור צורה )דף כג‪ ,‬פב‪ ,‬פג(‪ .‬הגר"ז מפרש דנכנס הוא פסול קרבן ולא פסול חפצא‪,‬‬
‫ופסול קרבן יותר קל ובעי עבור צורה ]גר"ז על הרמב"ם עמוד ‪ .[94‬אולם אין נראה‪ ,‬דפסול קרבן פוסל כולו ולא בעי עבור‬
‫כלל‪ ,‬וא"כ נאמר שיש לתרץ קושיית התוספות בפשטות‪ .‬ונכנס יותר חמור מיוצא‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪195‬‬

‫כו‪] (.‬ואף דגם אם אין "פסול" אפילו הכי יש לומר דאי אפשר בחזרה; אם יש פסול‪ ,‬בודאי אי אפשר בחזרה‪[.‬‬
‫וזה לשון הרמב"ם )הל' מעשה הקרבנות ד‪:‬י( "נפסל ונאסר לעולם‪".‬‬

‫ב‪ .‬בשר בשדה טרפה לא תאכלו‬
‫בשר קדש שיצא חוץ למחצתו נאסר באכילה מקרא ד"בשר בשדה טרפה לא תאכלו" )חולין סח‪,:‬‬
‫מכות יח‪ ,.‬זבחים פב‪ .(:‬כל הראשונים קבלו את המקור הזה ]המובא בסוגיות הלכתיות בש"ס[ לגבי בשר‬
‫היוצא‪ .‬וא"כ‪ ,‬צריכים אנו לבדוק אם יש פרטים בענין יוצא שנוכל ללמד ממקור זו‪ ,‬גם כן‪.‬‬
‫האם יש שווי בין "יוצא" לבין אסור "בשר מן החי" שגם נלמד מהפסוק הזה )חולין קב‪ ?(:‬לדעת‬
‫רש"י ותוס'‪ ,‬בודאי יש! פירש רש"י )שם( " 'בשר בשדה' משמע שפירש ממקומו‪ -‬זהו בשר מן החי ו'טרפה'‬
‫כמשמעו" רש"י מפרש שיש שני אסורים בפסוק )א( טרפה ]כלומר‪ ,‬בהמה שהיא טרפה במקצתו[ ו)ב( בשר‬
‫בשדה‪ 6‬ונכלל בשם "בשר בשדה" כל בשר שהוא חוץ ממקומו‪ ,‬בין בשר מן החי‪ ,‬בין בשר קדש שיצא ממחיצתו‬
‫)ע' תוס' שם(‪ .‬פירש רש"י בדף סח‪ .‬הטעם )לגבי עובר שהוציא ידו(‪:‬‬
‫שרחם זה הוה ליה מחיצה להתרו בשחיטה וכיון שיצא הרי היא כטריפה ולא תאכלו‪ .‬וכל מי שיש לו‬
‫מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן‪.‬‬
‫ומשמע מכאן דענין בשר בשדה היא שבשר בשדה שהוא מחוץ למקומו נאבד ממנו חלות המתיר )וכן‬
‫בתוס' שם סח‪] .(:‬אף שאפשר לחלק בין יצא קודם שעת המתיר ויצא אחר המתיר‪ [.‬כעין זה פירש רש"י מכות‬
‫יח‪ .‬שכל האסור על הבשר הוא מתוך שאבד המחיצות שלו‪) ,‬וממילא אבד המתיר(‪ .‬וע' תוס' וריטב"א שם‪.‬‬
‫אם נאמר שכל ענין "בשר בשדה" הוא שאין מתיר כשאינו במחיצתו‪ ,‬נוכל להבין הא דכלל רש"י חולין‬
‫שנשחטו בעזרה בתוך הפסוק הזה‪) .‬קדושין נח‪ ,.‬פסחים כב‪ 7.(.‬קל להבין‪ 8‬שחולין שנשחטו אינם פסול אלא‬
‫שאין היתר שחיטה כשהוא בעזרה )ע' קדושין נז‪ ,:‬ור"מ הל' מ"א(‪ ,‬דאינם בתוך המחיצות הראויות להם‪ .‬א"כ‬
‫נאמר שכל ד' דינים הללו‪ -‬קדשים שיצאו‪ ,‬עובר שהוציא ידו‪ ,‬חולין שנשחטו בעזרה‪ ,‬ובשר מן החי כולם נאסרו‬
‫באכילה רק משום דלא חל מתיר עליהם‪ ,‬ולא דחל עליהם איסור‪.‬‬
‫אלו הם שווים לטרפה‪ ,‬אף דאינם טרפה )דאינם מבשר ש"טרפה" במהותה(‪ .‬כל זה יעלה יפה יותר אם‬
‫נאמר שגם כל איסור טרפה אינו מחמת איסור שבתוך הבשר אלא שאין הכשר שחיטה עליו כשנטרף‪ .‬כן יש‬

‫‪6‬‬

‫וכן בשטמ"ק לרב שלמה עדני חולין מב‪) .‬אות ו(‪.‬‬

‫‪7‬ובזה גם מפורש דברי רג"מה‪ ,‬מנחות מח‪..‬‬
‫‪8‬ויש לחלק שזה נכנס ולא יוצא‪ ,‬אלא שרש"י השווה אותם‪.‬‬

‫‪196‬‬

‫בענין יוצא‬

‫בספר שיעורי הרב )יו"ד‪ ,‬ס' כז( בשם הגר"ח‪ .‬כמו כן יש לפרש דברי הרמב"ן עה"ת )שמות כב‪:‬ל( "השרצים‬
‫משקצין הנפש‪ ,‬והטרפה אין בה שקוץ‪ -‬אבל יש בשמירה ממנה קדושה‪ ".‬אין איסור אלא חסרון היתר‪ ,‬ואינו‬
‫‪9‬‬
‫משקץ הלב‪ ,‬ורק יש חסרון קדושה‪.‬‬
‫הרמב"ם מפרש הלימוד אחרת‪ .‬לדעת הרמב"ם )וכן פירש חת"ס חולין קב‪ (:‬אין איסור טריפה לאכול‬
‫בהמה שהיא טריפה‪ ,‬אלא לאכול חתיכת בשר הנטרף‪ .‬יש שני מקרים של בשר הנטרף‪ -‬אם נטרף ע"י חיה‬
‫)ונעשית "טריפה"( ואם נטרף מהבהמה ע"י הטבח )כלומר‪ ,‬בשר מן החי(‪] .‬בהמה שסופה למות )הנקראית‬
‫טרפה בלשון חז"ל( אינו חתיכת בשר הנטרף אלא שדמי לנטרף ע"י חיה‪ ,‬ודבר הכתוב בהווה‪ [.‬וזה לשונו‬
‫בהלכות מאכלות אסורות )ד‪:‬י(‪:‬‬
‫"וכן החותך בשר מן החי‪ ,‬מן הטהורים‪ -‬הרי אותו בשר טריפה‪ ,‬והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל‬
‫טריפה‪ ...‬ומה לי טריפה אותה חיה‪ ,‬מה לי חתכה בסכין‪ ,‬מה לי בכולה מה לי במקצתה‪ .‬הרי הוא אומר "ובשר‬
‫‪10‬‬
‫בשדה‪ -‬טריפה לא תאכלו"‪ -‬כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טריפה‪".‬‬
‫לדעת הרמב"ם‪ ,‬אין שני לאוין בפסוק אלא לאו אחד‪ 11,‬ואין בשר מן החי דבר שונה‪ ,‬אלא הוא טריפה‬
‫בעצמו‪ .‬וכמן שטריפה פסול‪ ,‬כמו כן יוצא פסול‪.‬‬
‫כשנבדוק את כל היד החזקה‪ ,‬נדייק שלדעת הרמב"ם‪ ,‬אין חולין שנשחטו בעזרה נלמד מפסוק זה )ע‪,‬‬
‫סה"מ‪ ,‬שחיטה ב‪:‬א‪-‬ג( ‪ -‬וא"כ יותר נח לומר שאין הפסוק מדבר על חסרון הכשר אלא על פוסל‪.‬‬
‫מה דינו של עובר שהוציא ידו? לדעת הרמ"א )יו"ד יד‪:‬ב( אם נולד העובר אחר שחיטת האם‪ ,‬ואח"כ‬
‫שחט העובר‪ -‬אז האבר ניתר באכילה‪ ,‬שכל האיסור אכילה נובע מחסרון מתיר של שחיטה )וכששוחטו מותר(‬
‫ולא דנפסל או נאסר במהותו‪ .‬הרמב"ם פוסק )פה"מ חולין ד‪:‬יא‪ ,‬מ"א ה‪:‬ט( שהאבר "נאסר אותו לעולם"‪,‬‬
‫כטרפה שאין לה היתר לעולם‪ .‬מה הדין אם שחט העובר? להבנת הב"י בשיטת הרמב"ם משמע שהבהמה‬
‫ניתרת‪ ,‬אבל יש לומר בדעת הרמב"ם דנאסר לעולם‪ -‬דנפסל‪ ,‬ואין מתיר אחרת יכול להתירו‪ .‬ואם כן‪ ,‬אפשר‬
‫לומר לדעת הרמב"ם ששאר דברים הנלמדים מהכתוב הזה הם פסולים ולא רק דאין חלות מתיר עליהם‪.‬‬

‫‪9‬וע' רש"י ותוס' פסחים לו‪ ,.‬ובחולין ט‪) .‬וברש"י ורשב"א( דמחזקין מאסורים קודם מיתה‪/‬שחיטה לאסור טרפה‪ ,‬וע' רש"ש‬
‫חולין לב‪ .‬שחולק על הב"ח‪ ,‬וסובר דלדעת רש"י אסור נקובת הושט אינה ש'בהמה שוושט שלה נקובה אסורה באכילה'‪ -‬אלא‬
‫ד'אי אפשר לשחיטה לחול על וושט נקובה'‪ -‬ומשמע משם גם כן דכל ענין טריפות הוא מניעה בהכשר השחיטה‪ ,‬וברגיל חל‬
‫השחיטה רק למנוע טומאה ‪ ,‬ולא להכשירו באכילה‪.‬‬
‫‪10‬אין כאן מקום לדון ביותר הרחבה על ההבדל בהתייחסות לבשר מן החי כאן ובסה"מ‪.‬‬
‫‪11‬וזה עולה בקן אחד אם דברי הרמב"ם בשורשים לספר המצוות שמחמיר הרבה בענין לאו שבכללות‪) .‬וע"ע תוס' מכות יח‪,.‬‬
‫ותוס‪ ,‬יומא לו‪(.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪197‬‬

‫וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות )ל"ת קפ"א(‪:‬‬
‫"שהזהרנו מלאכל את הטריפה והוא אמרו "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" פשט הכתוב ]ט'אהר‬
‫אלנץ[‪ 12‬הוא במה שהיזרנו במכילתא והוא אמרם דבר הכתוב בהווה מקום שרוב הבהמות להטרף‪ 13.‬אבל בא‬
‫בקבלה שיש לפסוק הזה עוד ענין ]אל‪-‬נקל[ והוא כך‪ -‬ובשר בשדה‪ -14‬טריפה הוא‪ ,‬ולפיכך לא תאכלנו; כונתם‬
‫בזה‪ -‬שכל בשר שיצא חוץ למחצתו נעשית כטריפה כגון ]בשר קדשים‪ ,‬פסח‪ ,‬ויד עובר[ שכל סוגי בשר אלו‬
‫נקראין טרפה‪".‬‬
‫רואים מכאן בישירות שאין דין ארבע יוצאי מחיצה שווים לבשר מן החי או טרפה‪ ,‬אלא שהם הרחבה‬
‫מלאכותית מדיני טריפה‪ .‬אולם‪ ,‬אפילו הכי‪ ,‬שווים הם זה לזה‪.‬‬
‫יש שלשה נסוחים שונים ברמב"ם להרחבה זו‪ .‬בפה"מ )זבחים ח‪:‬יב( הוא אומר שזה אסמכתא ]ואינו‬
‫דין מה"ת כלל[‪ ,‬ובסה"מ הוא מפרש שזו קבלה או מסורה ]ע' שורש השני לסה"מ[‪ .‬ככל הנראה מספר משנה‬
‫תורה‪ ,‬אין זה שהל"מ שיצא ממחיצה פירושו טריפה‪ ,‬אלא שהוא כמו טריפה‪ ,‬ואסור כמותה‪ .‬וכן לשון הרמב"ם‬
‫‪15‬‬
‫הל' מ"א )ה‪:‬ט(‪ ,‬הל' מעה"ק )ד‪:‬י(‪ ,‬והל' ק"פ )ט‪:‬א‪-‬ב(‪.‬‬
‫נסכם את מחלקת רש"י ורמב"ם‪ .‬לדעת רש"י יש שני סוגי יוצא‪:‬‬
‫אחד‪ -‬יוצא באוכלים שצריכים מתיר‪ .‬כשהאוכל יוצא‪ -‬אז נאבד מתירו‪ .‬לאו זה כולל בשר שיצא ממחיצתו‪,‬‬
‫עובר שיצא מאמו‪ ,‬חולין שיצאו ממקום חול‪ ,‬וקדשים שיצאו ממקומם‪ ,‬ונוגע לבשר )חולין מב‪ .‬זבחים כו‪,(.‬‬
‫ומנחות )פסחים לח‪ 16,(:‬ששניהם מידי דאכילה דבעי מתיר להתירם‪.‬‬

‫‪12‬הרב מרדכי כהן הוראה לי שבאמת יש לתרגם "נגלה של הכתוב" שאינו האמת‪ ,‬אלא רק מה שנראה לעין בלי בדיקה יותר‪.‬‬
‫הוא כבר דן בביטוים האלו הרבה במאמריו‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫‪13‬כנ"ל‪ ,‬דאין הכתוב אוסר כל בהמה שסופה למות‪ ,‬שכולם נקראים טריפה‪ ,‬אלא שאסר הנטרף והוא סוג אחת של "בהמה‬
‫שסופה למות" שכולם כעין בשר הנטרף‪.‬‬
‫‪14‬לא פרש הרב למה אלו כבשר "בשדה"‪ .‬נראה שהוא מפרש כרש"י‪ ,‬דחוץ למחצתה הרי הוא כשדה‪ .‬הקבלה )א( שאלו בשר‬
‫בשדה‪) ,‬ב( ולפיכך דהוו טריפה )וכן בפה"מ פסחים ט‪:‬יב(‪.‬‬
‫‪15‬הל' מ"א‪" -‬אותו אבר אסור משום טריפה‪ ,‬שכל בשר שיצא חוץ למחצתו‪ -‬נאסר כבשר שפירש מן החי שנאמר ובשר בשדה‬
‫טריפה‪ ,‬כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה‪".‬‬
‫בהל' מעה"ק‪" -‬נפסל ונאסר לעולם‪ .‬ואע"פ שחזר למקומו אסור לאכלו‪ ,‬והאוכל ממנו כזית לוקה שנאמר "ובשר בשדה‬
‫טריפה לא תאכלו‪ -‬כיון שיצא בשר חוץ למחצתו‪ ,‬נעשית כטרפה כמו שבארנו בהל' מ"א‪".‬‬
‫בהל' ק"פ‪" -‬שכיון שהוציאו הראשון נפסל‪ ...‬נאסר באכילה והרי הוא כבשר ק"ק שיצא חוץ לעזרה או בשר קק"ל שיצא חוץ‬
‫לירושלים שהכל כטריפה ]גירסת נשאי כלים[ ולוקין על אכילתו כמו שבארנו בהל' מעה"ק‪ ",‬ובמקביל בסה"מ ל"ת קכ"ג‪.‬‬
‫‪16‬דעת המנחת חינוך )טו( שאין לאו בשום דבר בלבד בשר ממש; כלומר‪ ,‬אין לאו במנחות‪.‬‬

‫‪198‬‬

‫בענין יוצא‬

‫השני‪ -‬יוצא במוקדשים‪ .‬כשדבר קדוש יוצא ממחצתו הוא נפסל‪ .‬דין זה כולל דם‪ ,‬ואימורים )זבחים כו‪,(.‬‬
‫דאינם בר אכילה ]אולם‪ ,‬השווה לגרי"ז ריש פסולי המוקדשים[‪ .‬במקומות נדרות רש"י ממתח את זה אפילו‬
‫לדברים שהם בר אכילה ואינם בר הקרבה כשדיון הגמרא מבוסס על העקרון שגם בשר שיצא נפסל לגמרי‪ ,‬ולא‬
‫דחסר הכשר )וכן סוגיא פב‪ .‬דבשר היוצא בעי שרפה יותר משאר פסה"מ‪ ,‬רש"י פסחים לד‪ :‬דנפסל כל כך‬
‫דלשיטת ר"י אין זורקין‪ ,‬ואין זורקין בכלל על יוצא אפילו ע"י ציץ‪ ,‬וחולין סח‪ :‬שאינו אפשר בחזרה( ]וזה דלא‬
‫כחזון איש ליקוטים זבחים ס' צ' ואינו נראה[‪.‬‬
‫לדעת הרמב"ם יש רק סוג אחד של יוצא שדברים שיצאו ממחצתם נפסלו‪ .‬דין זה שייך למידי דאכילה‬
‫)ד‪:‬י‪ ,‬ט‪:‬ב( שאם אכלם בפיסולם גם כן לוקה דעבר על לאו דבשר בשדה טריפה )הכולל בשר קדשים שנפסלה‪,‬‬
‫ועובר שהיוצא ידו(; וגם למידי דהקרבה )כגון דם‪ -‬הל' פסה"מ א‪:‬לה‪ ,‬ב‪:‬יד(‪ .‬אינו כל כך ברור ברמב"ם מנין לו‬
‫‪17‬‬
‫שדם היוצא פסול )אולי זה פשוט(‪ ,‬אבל כן ברור שכל היוצאים נחשבים כפסולים לשיטתו‪.‬‬
‫מתוך כך‪ ,‬קשה מאד להבין את דברי הגרי"ז המודפסים בהל' פסולי המוקדשים‪ ,‬וסוף חלק ג' )מס'‬
‫נזיר( לחדושיו בסטנסל"ס )עמוד רט"ז‪ ,‬ורל"ה(‪ .‬דברי הגרי"ז מבוססים על החילוק הנ"ל בין הפסול הנלמד‬
‫מ"אל הקדש פנימה"‪ ,‬וחסרון ההכשר הנלמד מ"בשר בשדה‪ ".‬הגרי"ז מעלה עוד חילוק אחר בין המקורות‬
‫האלו‪ ,‬שכל דין הנלמד מ"הן לא הובא" הוא חמור שהוא דין "בפסולי המוקדשים‪ ",‬וכל דין הנלמד מ"ובשר‬
‫בשדה‪ ",‬שהוא דין בכל התורה כולה הוא יותר קל‪ ,‬ואינו עליו שם "פסולי המוקדשים‪".‬‬
‫אולם‪ ,‬יש לעלות כמה קושיות על דבריו‪) .‬א( הוא מעלה חילוק זה בדעת הרמב"ם‪ ,‬וכבר ראינו שאין‬
‫לרמב"ם שום למוד מ"הן לא הובא‪ ",‬ואין לו שני מסלולים ביוצא‪) .‬ב( הוא חלק בדעת הרמב"ם בין ק"פ לשאר‬
‫יוצא‪ -‬וראינו שאין חילוק בלשון הרמב"ם בינהם דכולם כטריפה‪ ,‬וכולם פסולים‪) .‬ג( לא כל כך ברור מדוע אין‬
‫איסור "בשר בשדה" גורם מציאות של פסולי המוקדשים‪ -‬ועוד נתיחס בזה להלן‪.‬‬
‫עוד יש להראות דלדעת הגרי"ז‪ ,‬דינו של "בשר בשדה טריפה" שייך לדעת רש"י בין בבשר בין‬
‫באמורים )ובמשנת יעב"ץ יו"ד צ‪:‬ד האריך לכת ואמר שכן הדין בדם(‪ ,‬ודינו של "הן לא הובא" גם כן שייך בין‬
‫בדם בין בבשר‪ .‬אולם‪ ,‬ככל הנראה בדעת רש"י דין הראשון במידי דאכילה‪ ,‬ודין השני במידי דהקרבה ‪ -‬לבד‬
‫ממקצת מקומות שפירש אחרת כדי לפרש הוות אמינא וסוגיות נדירות שיש להם מבט אחרת‪] .‬וכן אין לפרש‬
‫כדעת החזון איש בלקוטים הנ"ל‪[.‬‬

‫ג‪ .‬והבשר‬

‫‪17‬לצל"ח )חולין סח‪ (:‬שיטה אחרת בכל זה‪ .‬הוא סבר שהרבה מדינים אלו אינם רק הרחבה של לאו "לא תוכל לאכל בשעריך"‬
‫דלעיל‪ .‬אולם כדבריו אינו נראה בפירושים אלו של הראשונים‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪199‬‬

‫מקור שלישי מופיע בפירוש ר"ח )פה‪ (.‬על פי תו"כ )צו פרשתא ט‪ ,‬ספרא ו‪-‬ז(‪ .‬אין מקור זה מובא‬
‫בגמרא‪ ,‬ורק נדון בה בקצור עכשיו‪ .‬וז"ל ר"ח‪:‬‬
‫"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל"‪ -‬בכל לרבות היוצא‪" ,‬והבשר כל טהור יאכל בשר"‪ -‬לרבות‬
‫בשר הפנימי שהוא מותר‪ ,‬מכאן אמרו אבר שיצא מקצתו ]חותך עד שמגיע לעצם וקולף[‪.‬‬
‫לומדים יוצא ממקור המשוה אותו לטמא )שהוא בודאי פסול החפצא(‪ ,‬ויש הווה אמינא שלא רק‬
‫היוצא אסור אלא אולי נפסל כל האבר כולו‪ .‬יוצא מזה שאסור בשר היוצא הוא כפסול ממש‪ ,‬לדעה זו‪.‬‬
‫בספרא שלנו אין הלימוד הראשון האוסר יוצא מרבוי דטמא‪ ,‬ורק יש את הלימוד השני הפוטר יצא‬
‫מקצתו‪ .‬מתוך כך הקשה הר"ש דאם אין יוצא פסול בעצמותו )ורק יש איסור אכילה(‪ ,‬מה ה"א שיפסל מה‬
‫שבפנים‪ ,‬ויפסול אף דבר שחוצה לו‪ .‬אולם‪ ,‬לגרסת ר"ת בספרא מובן שדעת התו"כ שיוצא באמת כטמא שפוסל‬
‫החפצא לחלוטין‪ ,‬ואולי גם דברים שחוצה לו‪.‬‬
‫לא ידוע איך גרס רש"י בתו"כ‪ ,‬אבל בפירוש עה"ת שלו )ויקרא ז‪:‬יט( מובא רק ההיתר שהפנימי מותר‪,‬‬
‫ולא המקור לאסור מ"כל טמא לא יאכל‪ ".‬וזו רש"י לשטתו דכל מקור אסור בשר היוצא הוא מפסוק דטריפה‪,‬‬
‫‪18‬‬
‫שאין לה היתר‪ ,‬ולא שיש פסול על החפץ כעין טמא‪.‬‬
‫נסיים שמכל המקורות הנ"ל אין ללמוד איסור הנאה ביוצא‪ .‬שני המקורות האחרונות רק מדברים על‬
‫אכילה‪ ,‬והראשון רק מדבר על פסול‪ .‬אין נראה לומר שיש איסור הנאה מהא ד"כל איסור אכילה הנאה במשמע"‬
‫)פסחים כא‪ ,(:‬דמפורש שם באורך הסוגיא את כל הנפקי מינה של הכלל הזאת )ובפרט שם כד‪ ,(:‬ולא הוזכר שם‬
‫יוצא בכלל‪ .‬דעת התוספות שיש איסור הנאה ביוצא‪ ,‬שכל קדשים שנפסלו נאסרו בהנאה בנוסף לאיסור הנאה‬

‫‪18‬הרבה דברים נלמדו מפסוק היתרה הזה )ע' דף כד‪:(:‬‬
‫)א( "והבשר" – שאפילו עצי קודש מקבלים טומאה )כלומר‪ ,‬דין חיבת‬
‫הקודש; לה‪.(.‬‬
‫)ב( "אשר יגע בכל טמא" – שקודש נעשה שלישי לטומאה )טז‪.(:‬‬
‫)ג( "לא יאכל" – ששור הנסקל נאסר בהנאה )כד‪.(.‬‬
‫)ד( "באש ישרף" – שיש עשה לשרוף קדשים שנטמאו )פב‪(.‬‬
‫)ה( "ובשר" – לאו לאכל אימורין שנטמאו )כד‪.(:‬‬
‫)ו( "כל טהור יאכל בשר" – אין איסור אכילת טמא על בשר פסול )רש"י‬
‫שם(‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬אין שום ייתור אחר שנשאר לדרשת רח‪ ,‬אם נקבלה להלכה; וצ"ע‪.‬‬

‫‪200‬‬

‫בענין יוצא‬

‫הבאה מכח איסור מעילה )כב‪ .‬ד"ה אותו‪ ,‬כד‪ :‬ד"ה אמרת; ולשיטתם כד‪ .‬ד"ה ואם – ע' קובץ שיעורים‬
‫שם(‪ 19.‬ברם‪ ,‬קשה מניין להם שנוצר איסור הנאה על פסולי המוקדשים‪ .‬ומשמע ממהרי קורקוס )שגגות ב‪:‬יד(‬
‫שאין איסור הנאה כזה‪ .‬וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם )מעה"ק יא‪:‬ו(‪ ,‬שאין איסור הנאה חדש בקדשים שיצאו‪.‬‬
‫ורק חולין שנשחטו נאסרו בהנאה )שחיטה ב‪:‬ב‪ ,‬קידושין נו‪ ,(:‬מגזרת הכתוב‪.‬‬

‫‪ .II‬נפקי מינא‬
‫טרם שנבדק אם יש חילוקים בין סוגי יוצא‪ ,‬נראה איזה נפקי מינא העולים בגמרא ובראשונים‬
‫ובאחרונים בין ההבנות השונות בעניין יוצא‪.‬‬

‫א‪ .‬בלאוין‬
‫‪ .1‬לאכלו‬
‫אחד מהראיות שהביא הגרי"ז לשיטתו הוא שלא כלל הרמב"ם אכילת יוצא )בקרבן פסח( בלאו הכללי‬
‫האוסר אכילת פסולי המוקדשים‪ .‬אין כ"כ ראיה מהדיון בהל' סנהדרין אם יוצא בק"פ בלאו הכללי‪ ,‬כשנדון‬
‫להלן‪ .‬כל ההוכחות נמצאות בפרק יח של הלכות פסולי המוקדשים‪ .‬וז"ל הרמב"ם )יח‪:‬ג‪-‬ה(‪:‬‬
‫כל קרבן שנאמר שהוא פסול‪ -‬בין שנפסל במחשבה‪ ,‬בין במעשה‪ ,‬בין שאירע לו דבר שפסלו‪ -‬כל‬
‫האוכל ממנו כזית במזיד‪ -‬לוקה‪ 20.‬שנאמר "לא תאכל כל תועבה‪ "21‬מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר‬
‫אלא על פסולי המוקדשים‪ 22.‬וכן קדשים שהוטל בהם מום‪ -‬האוכל מהם כזית לוקה‪ ,‬הרי הם בכלל תועבה‪.‬‬

‫‪19‬הם לומדים שחיוב שרפה מורה שיש איסור הנאה‪ .‬אולם‪ ,‬יש לחלק‪ ,‬שיש עשה לשרפו כ"דין שרפה"‪ ,‬כעין עבודה‪ ,‬ולא מכח‬
‫איסור הנאה‪ .‬ועוד נדון בזה להלן‪.‬‬
‫‪20‬ואין זה לאו שבכללות‪ ,‬דכולם משם אחד "פסולי המוקדשים‪ ",‬ע' תוס' מכות יח‪ .‬הנ"ל‪ ,‬ובהערות לרמב"ם בשם המאירי‪.‬‬
‫]ולענין תוס' ע"ז סו‪ .‬ע' בהערה הבאה[‪ ,‬וע' תוס' מכות יח‪ :‬החולק עליו‪.‬‬
‫‪21‬שתי סוגיות בש"ס נתקלים באיסור זה‪ .‬חולין קיד‪ :‬מביא שיטת רב אשי דבשר בחלב אסור באכילה מפסוק זה‪ ,‬ד"הרי תעבתי‬
‫לך להתרחק מבשולו שלא לבשלם יחד‪) ".‬רש"י שם(‪ .‬רק אסור שנאסר בלאו במקום אחר נכלל בפסוק הזה ]ופרש רש"י ‪,‬‬
‫אפילו אם נתבשל ע"י קטן שלא נעשה עברה‪ ,‬אפ"ה החפצא הוא תועבה‪ ,‬שהיא חפצא אסורה מדין תורה‪ [.‬אולם‪ ,‬רק חפצא‬
‫שהוא תוצאה של עברה בכלל‪ :‬מעשה שבת‪ ,‬מעשה כלאים‪ ,‬שחיטת אותו ואת בנו‪] .‬ולפיכך דחק רש"י שם קטו‪ .‬בעניין שלוח‬
‫הקן דלפירוש הראשון אינו בא ממעשה אסור‪ ,‬ולפירוש השני הוא רק אסור לשעה‪ [.‬אם הרמב"ם סובר שהסוגיא שייך ללאו‬
‫דפסולי המוקדשים‪ -‬אז רק פסה"מ שיש בהם לאו בעשייתן )כגון פיגול‪ ,‬טמא‪ ,‬ונותר‪ -‬ע' להלן( יהיו בכלל‪ .‬ואולי זה משמעות‬
‫לשון הרמב"ם )סה"מ ק"מ( "כשאנחנו נעשה המום בם בכוונה‪ ".‬הסוגיא השניה הוא ע"ז סו‪ ,.‬שפירש ר"מ שכל מאכלות‬
‫אסורות )שתעבתי באכילתם במקום אחר( הוא אסור בלאו שני של לא תאכל )וזה כולל כל מאכלות אסורות‪ ,‬ולא רק פסה"מ(‪.‬‬
‫הרמב"ם פוסק דלא כרב אשי בחולין )הל‪ ,‬מ"א ט‪:‬א‪-‬ב‪ ,‬סה"מ קפה‪-‬קפו(‪ ,‬ודלא כרב מאיר בע"ז )שם טז‪:‬יד‪-‬טו‪ ,‬שצרוף תלוי‬
‫בשם הדבר ]אף שלעניין מין במינו תלוי בטעם; כש"ך ריש סימן צח דלא נחלקו אביי ורבא בדבר זה[ ולא בשם האיסור‪ ,‬וזה‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪201‬‬

‫משמע מלשון הרמב"ם דכל מיני יוצא נכללים בלאו הזה‪ ,‬דכולם "פסולים"‪ .‬דנו האחרונים מה‬
‫סובר הרמב"ם בקדשים שיצאו‪ -‬אבל אין ראיה מלשון הרמב"ם לאיזה צד‪ -‬ורק נשמע מדברי האחרונים איך הם‬
‫רואים ענין יוצא‪.‬‬
‫לדעת ערל"נ )מכות יח‪ (.‬וחזון איש )לקוטים שם ועל הרמב"ם שם( יוצא כן בכלל‪ ,‬ולדעת האו"ש‪,‬‬
‫ואגרות משה )או"ח‪:‬טז( אינו בכלל דאינו פסול‪/‬תועבה‪ 23.‬וכאמור‪ ,‬הגרי"ז חלק בן יוצא רגיל ובין יוצא בקרבן‬
‫פסח‪ .‬אולם‪ ,‬אין ראיה מהגמרות ומהרמב"ם‪.‬‬
‫לדעת הרמב"ן )שורש ט' עמוד קסט( כל פסולי המוקדשים בכלל הלאו הכללי לאכול פסולי‬
‫המוקדשים‪ -‬טמא‪ ,‬יוצא‪ ,‬לן דמה‪ ,‬נשחט בלילה‪ ,‬פיגול‪ ,‬וזולתם‪ .‬אולם הוא משתמש בפסוק אחר‪ ,‬כפשטות‬
‫‪24‬‬
‫הגמרא‪ ,‬פסחים כד‪..‬‬
‫רש"י )פסחים כד‪ ,.‬ד"ה כל( מפרש שבכלל הלאו "שאר פסולי קדשי קדשים‪ 25‬כגון פיגול‪ ,‬ויוצא‪,‬‬
‫ונשפך דמו‪ ".‬מדכלל רש"י פיגול )שהוא פסול קרבן( ונשפך )שהוא חסרון מתיר מסיבות טכניות( בלאו‪ -‬אין‬
‫ללמד כלום מזה על טיב אסור יוצא‪ .‬אלא דמשמע מדברי רש"י דרק פסולים שאין להם לאו במקום אחר‬
‫)לאפוקי נותר וטמא( בכלל לאו זה‪) .‬ע' רש"י כריתות ב‪ .(.‬אלא‪ ,‬דכאן יש לשאול הלוא יוצא גם אסור בלאו‬
‫במקום אחר‪ .‬ועוד נדון בזה להלן‪.‬‬

‫‪ .2‬להוציא‬

‫כרבנן שם )ע' ל"מ(( ‪ .‬ואם כן‪ ,‬נשאר לרמב"ם לאו במקרא בלי איסור שייך לו בש"ס‪ ,‬ותפס דרך הספרי להיות לאו כללי‬
‫לפסה"מ‪ .‬ברם‪ ,‬לדעת החינוך )קמד‪ ,‬תסט( הלאו כולל שאר איסורים וגם פסה"מ – וקשה להבין איך לוקים על לאו שיש לו שני‬
‫פנים שונים‪ ,‬ואין כאן מקום להוסיף‪.‬‬
‫‪22‬גם כאן הוצרך הרמב"ם לשמועה או קבלה כדי להפך פשט‪/‬נגלה של הפסוק )שלא לאכול מאכלות מתועבות( לפרוש יותר‬
‫נסתר שמדובר על פסולי המוקדשים‪ .‬וכן במנין הקצר מצוה ק"מ )אולם אינו בסה"מ שם( על פי דברי הר"מ בשורש השני של‬
‫סה"מ‪.‬‬
‫‪23‬לדעת האו"ש נכנס‪ ,‬צלי קדר‪ ,‬וטמא אינם בכלל דכולם אינם "תועבה" )אף אם מקצתם פסולים(‪ ,‬לדעת הגרמ"פ אפילו פיגול‬
‫ונותר אינם בכלל!‬
‫‪24‬פשוטו של המקרא הזה )שמות כט‪:‬לד( רק מדובר בנותר ]אף דנראה דהיה גרסא מוטעה לרמב"ם‪ ,‬ע' לאו קלא‪-‬קלב‪ ,‬יח‬
‫פסה"מ י‪ ,‬ובהערות רב חיים העלר לסה"מ‪ [.‬ולענין סה"מ כל מצוה צריך להיות או פשוטו של מקרא או הל"מ המפרש מה הוא‬
‫פשוטו של מקרא‪ -‬ולא דרשה בלי טעם‪ .‬ולפיכך סבור הרמב"ם דאי אפשר שפסוק המדבר על נותר יהפך ללאו על שאר פסולי‬
‫המוקדשים‪ ,‬אפילו אלו היה מסורה כך‪ .‬עוד‪ ,‬שמשמע שהפסוק רק ספור דברים ולא לאו‪ .‬בנותר ופיגול יש פסוק לכרת‪ -‬ואז‬
‫יותר קל לקרא לפסוק ללאו שלהם‪ -‬ומאד קשה שיהיה לאו לשאר פסולים בלי שום דבור עליהם בתשב"כ‪.‬‬
‫‪25‬ע' רש"ש‪ .‬כנראה זה לאו דוקא‪ ,‬אלא שבא לפרש הקרא יותר טוב‪.‬‬

‫‪202‬‬

‫בענין יוצא‬

‫לדעת הרמב"ן )לאו ששכח ד'( יש לאו להוציא‪ .‬לדעת הרמב"ם יש לאו ליצר שאר פסולי גוף‬
‫ופסולי קרבן כמו פיגול ושלא לשמו )פסה"מ יח‪:‬א‪-‬ב(‪ ,‬ויש לאו להותיר )יח‪:‬ט‪ ,‬וסה"מ קכ(‪ ,‬ולאו לטמא קדשים‬
‫)יח‪:‬יב(‪ ,‬אבל אין לאו להוציא‪ .‬וא"כ אולי יש ראיה מכאן דאין יוצא כמו שאר פסולי גוף‪ .‬אלא‪ ,‬בדעת הרמב"ם‬
‫יוצא הוא פסול כמו טמא‪ ,‬ויש רק קושיא למה אין לאו להוציא‪.‬‬
‫אף אם יש דיונים בלאוים האלו‪ ,‬ואף שיש לעלות שאולי הם נפקי מינה בין הסברות השונות בענין‬
‫יוצא‪ ,‬רואים אנו שאינם כל כך ראיה לשיטות השונות‪ ,‬בסופו של דבר‪.‬‬

‫ב‪ .‬טומאה‬
‫לדעת הר"ח הנ"ל טומאת בשר היוצא הוא נ"מ בין ההבנות של איסור יוצא‪ .‬משמעות הגמרא )פה‪(.‬‬
‫הוא שכל שאלת טומאה בקדשים שיצאו מבוסס על נתונים טכנים‪ ,‬ואין זה קשור למהות האיסור‪ .‬אולם‪ ,‬לדעת‬
‫הר"ח‪ ,‬חז"ל יגזרו טומאה רק אם האיסור הוא מצד פסול‪ .‬וז"ל‪:‬‬
‫טהור ומותר הוא ולאו הכתוב ביה "לא תוצא מן הבית מן הבשר חוצה" כלאו דשבירת עצם מה שבירת‬
‫עצם לא פסל ליה אף יציאתו לא פסל ליה‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬בהה"א השבר טהור דאין איסור אכילה כלל בבשר היוצא מחבורה )ויש רק איסור להוציא‬
‫מהחבורה(‪ ,‬ולפיכך פשוט דהוא טהור‪.‬‬
‫ואקשינן א"ה טהור ומותר הוא‪ ,‬אימא סיפא האוכלו ה"ז בל"ת דתניא בתו"כ והבשר אשר יגע בכל‬
‫טמא לא יאכל‪...‬‬
‫‪26‬‬

‫במסקנה יש טומאה בפיגול ונותר‪ ,‬ואין טומאה ביוצא בקרבן פסח‪ ,‬ויש ספק בטומאת יוצא רגיל‪.‬‬
‫משמעות הגמרא שכל זה מסיבות טכניות‪ ,‬אבל יש לעיין אם זה לא במקרה דפסולי גוף בודאי‪ -‬טמאים‪ ,‬יוצא‬
‫בק"פ שאולי אין אפילו אסור אכילה‪ -‬אינו מטמא‪ ,‬ויוצא רגיל שאולי יש בה איסור אכילה רק מצד חסרון‬
‫הכשר‪ -‬הוא בספק טומאה‪.‬‬

‫ג‪ .‬אם עלו לא ירדו‬

‫‪26‬להלכה בספק הזה‪ ,‬סבור הראב"ד )א פסה"מ טו( שמטמא‪ ,‬ולשון הרמב"ם )ח שאה"ט ה( ש"ספק טומאת ביצים טהור"‪,‬‬
‫ופירש הצל"ח דדעת הרמב"ם דטמאים מספק אלא שאם נגע בידיים אז טהור דספק טומאת הידיים הוא טהור‪ .‬ואם כן‪ ,‬יוצא‬
‫בק"פ אינו מטמא בשום מקום דאין זה נחשב כפסול או איסור אכילה במסקנה )ע' משנה סוף ע"פ(‪ ,‬ויוצא בשאר קדשים חלו‬
‫בספק ובמקרים שונים‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪203‬‬

‫לשיטת רב יהודה )זבחים פד‪ (:‬בשר שיצא שעלה‪ -‬לא ירד‪ ,‬ודם שיצא ועלה‪ -‬ירד‪ .‬הסבר הדבר‬
‫לשיטת רש"י הוא שדם שיצא נפסל והווה כפסול שלשטתו ירד‪ ,‬ובשר שיצא רק אבד מתירו ולפיכך אם עלה לא‬
‫ירד‪ .‬אולם‪ ,‬פסק הרמב"ם את החלוק הזאת )ג פסה"מ ו‪-‬ז( אף דלדעתו אין הבדל בין יוצא בדם ליוצא בבשר‪.‬‬
‫א"כ נוצרך לומר לרמב"ם דהא דאם עלו לא ירדו אינו תלוי במהות האיסור של יוצא‪.‬‬
‫הביא האבי עזרי )א פסה"מ לג( מכאן ראיה דאיסור של "ובשר בשדה טרפה" הוא גם כן אסור פסולי‬
‫המוקדשים‪ ,‬הגם שהוא שייך לכל התורה כולה‪ -‬דאם היא איסור בכל התורה בלבד‪ ,‬אז נאמר דאם עלתה‪ -‬תרד‪.‬‬

‫ד‪ .‬בשרפתו‬
‫‪ .1‬מקור‬
‫כבר דננו בסוגיא בפסחים פב‪ ..‬בה"א חושבת הגמרא דחיוב שריפת קדשים שייך רק על חפצות‬
‫שנפסלו גופן כמו טמא ונותר‪ .‬ולפיכך‪ ,‬בה"א הוצרך הגמרא לומר שבשר שיצא נפסל לגמרי כדי לחייבו‬
‫בשרפה‪ ,‬והוא בכלל "הן לא הובא"‪ .‬במסקנא‪ ,‬כשהגמרא מבינה שגם יש יוצא במידי דחסרון הכשר‪ ,‬כגון אם‬
‫נפסל דמה בלבד‪ ,‬אז הגמרא חוזר בו‪ ,‬ואומר דבשר שיצא גם כן רק חסרון הכשר )מ"ובשר בשדה טריפה"(‬
‫‪27‬‬
‫ואפילו הכי הוא בשריפה מהלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫במשנת יעבץ )יו"ד ד‪:‬ד( פירש הסוגיא כעין זה‪ ,‬דאף דנאסר בשר היוצא מקרא ד "ובשר בשדה‬
‫טריפה"‪ ,‬עדיין אינו נחשב כפסול המוקדשים ואינו בשריפה בהוה אמינא‪] .‬אף שלדעתו השאלה אם זה דין‬
‫בפסול קדשים או דין בכל התורה ולדעתנו כנ"ל השאלה אם זה פסול או חסרון מתיר‪ [.‬ולפיכך הוצרך הגמרא‬
‫)פסחים פב‪ (.‬להביא קרא ד "הן לא הובא" לגבי יוצא כדי שישרף‪ .‬לא פירש מה דעתו במסקנא ]וגם מהו‬
‫‪28‬‬
‫החילוק בין ק"פ לשאר יוצא‪ ,‬וכבר הוכחנו שאין סברא לחלק כן בדעת הרמב"ם‪[.‬‬
‫לא כל כך ברור איזה מקור לשריפת יוצא פסק הרמב"ם‪ .‬משמע לדעתו דיצא בשריפה )פשט הבנת יט‬
‫פסה"מ ח‪ ,‬ופשטות יט‪:‬יג(‪ ,‬אבל אין מקור מסוים לזה‪ .‬בריש הל' פסה"מ כתב הרמב"ם "ובכלל הנותר‪ -‬הפיגול‬
‫וכל פסולי המוקדשים‪ ".‬דעת המ"ח )קמג‪:‬א( ששאר פסהמ"ק נלמדים מהל"מ‪ ,‬שכן פירוש גמרא גמרי לה‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬פירוש החוות יאיר )שו"ת קצב‪:‬לו(‪ ,‬וכן משמע יותר בלשון הרמב"ם‪ ,‬דאין הל"מ‪ ,‬אלא יש דרשה‬

‫‪ 27‬ואם כן‪ ,‬במסקנא‪ ,‬איננו נתקלים בקושיית התוספות זבחים‪ ,‬שאנחנו לומדים בשר ממקור של דם‪.‬‬
‫‪28‬בהמשך שם חידש שריצוי ציץ שייך רק על יוצא שהוא מדין פסולי מוקדשים‪ ,‬ולא על יוצא שנלמד מ"בשר בשדה" וגם כאן‬
‫יש להקשות מנין שחלות אסור "בשר בשדה" בענייני מקדש אינו נחשב פסולי מוקדשים? וכי נבלה במקדש אינו פסולי‬
‫המוקדשים? וגם מה שכתב שלדעת הרמב"ם שייך "בשר בשדה" לדם אינו נראה‪ -‬שרק הביא הרמב"ם אותו פסוק לעניין בשר‪.‬‬

‫‪204‬‬

‫בענין יוצא‬

‫שמרחיב דין נותר לשאר פסולים‪ .‬לא כל כך ברור מה היא ההרחבה אבל נראה לומר דאינו דין תורה ואינו‬
‫קיום מצוה‪.‬‬
‫וכן נראה‪ ,‬דאין קיום עשה לשרף יוצא )גרי"ז תמורה לג(‪ ,‬ואין צורך לשרפה ביום )מח שם( דאינו "דין‬
‫שריפה" ]ע' חדושי הגר"מ סוף פסה"מ[ אלא רק הדרכת התורה מה ייעשה לה‪.‬‬
‫מענין לדעת הרמב"ם שיש הרבה דינים השייכים בשווה לנותר‪/‬פיגול‪/‬וטמא‪ .‬אסור לאוכלם מלאו‬
‫כללי של פסה"מ‪ ,‬אסור ליצר אותם‪ ,‬הם מטמאים מדרבנן‪ ,‬ויש קיום עשה בשרפתם‪ ,‬וכל הדינים האלו אינם‬
‫קיימים ביוצא לדעת הרמב"ם‪ .‬ויש לשאול אם יוצא נפסל‪ ,‬ויש לאו בתורה עליו‪ -‬מדוע הוא כל כך קל לגבי אלו‪.‬‬
‫]אולם לרש"י אין קשיא למה יוצא יותר קל‪ ,‬דכל האחרים הם פסולים‪ ,‬ובשר הכרוך ביוצא אינו פסול‪ -‬או דחסר‬
‫הכשר אם יצא הבשר או דחסר הכשר אם יצא הדם‪ ,‬ולא נזרק‪[.‬‬

‫‪ .2‬עבור צורה‬
‫"כל שפיסולו בגופו יישרף מיד‪ ",‬ופירש רש"י שפסולי הגוף כולל יוצא‪ ,‬פיגול‪ ,‬וטמא‪) .‬עג‪ ,:‬לד‪.(.‬‬
‫פשוט בסוגיות שפיגול לא בעי עבור צורה לתנא דברייתא‪ ,‬ומשמע ממשנה פב‪ .‬דטמא ויוצא לא בעי עבור צורה‬
‫)וכן פירש רש"י שם(‪ 29.‬ומשמע מזה דיוצא פסול גוף‪ ,‬ולא חסרון הכשר בלבד‪ .‬פרשו בתוס' דהא דלא בעי‬
‫עבור צורה "סברא הוא" ואינו נלמד משום קרא‪ .‬ומשמע מדבריהם דיוצא פסול גוף גמור‪ ,‬ולא שיש איזה למוד‬
‫צדדי שאומר שאף שאינו פסול גוף ממש‪ ,‬אפילו הכי לא בעי עבור צורה )משמע כמו כן ברמב"ם יט‪:‬ב‪-‬ד(‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬פירש רש"י במעילה ז‪ .‬דאם זרקה מועיל ליוצא )כלומר‪ ,‬דאינו כל כך פסול ולפיכך חל זריקה‬
‫עליו אף שיצא(‪ ,‬אז בעי עבור צורה‪ .‬וזהו רש"י לשטתו‪ ,‬דאין יוצא בבשר כל כך פסול גוף )והתוס' שם חלקו‬
‫עליו(‪ .‬ואולי למסקנא סבור רש"י דבעי עיבור צורה! גם בחזון איש פסולי המוקדשים יז‪:‬יח יש מקרה של‬
‫יוצא שעדיין בעי עבור צורה‪ -‬דאינו פסול כל כך‪.‬‬

‫‪ .3‬מקום שרפתו‬

‫‪29‬רש"י מפרש שעובר צורה הוא לינת לילה‪ ,‬ולא הזכיר כלום שבלילה נעשית נותר וכדומה‪ .‬ומשמע שעבור צורה אינו דין‬
‫בעשיית נותר אלא באבדין הבשר )כדעת הר"ח לד‪ ,‬עג‪ ,‬וכדעת ההרמב"ם פה"מ פ"ב(‪ .‬וכן פירש רש"י עג‪ ,:‬שעבור צורה הוא‬
‫שעבר "צורת בשר" ]ופסול לינה על כרחנו אין פרשו נותר‪ ,‬שקראה לינה ולא נותר‪ [.‬וכן בתוס' ע"ז עו‪ .‬לדעת רש"י דעבור‬
‫צורה שייך בחולין ועל כרחנו הוא אבדון הבשר במציאות ולא בהלכה‪ .‬וזה דלא כרש"י פסחים לד‪ ,.‬וצ"ע שם‪ .‬ואם כן דין‬
‫עיבור צורה ללילה אחד לדעת רש"י הוא בכל הקדשים ולא רק בנאכלין ליום ולילה‪ ,‬ובן כתבו בתוס‪ ,‬לעיל‪ ,‬דף טו‪..‬‬
‫יש לציין דברי הערה"ש )סוף פסה"מ( שכל דין עבור צורה רק נאמרה בפסח – שרק בפסח‪ ,‬שניתן לבשר יותר מעמד – אין‬
‫לשרפו כרגיל‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪205‬‬

‫איתא במשנה מט‪ ,.‬ובסוגיא פא‪ ,:‬שקדשים נשרפים במקום אכילתם‪ .‬רש"י מפרש שדין זה שייך גם‬
‫ליוצא‪ ,‬אולם דן באור חדש פסחים פב‪ .‬מנין שזה הפירוש הנכון של הדין‪ .‬לדעת רש"י‪ ,‬חייב להחזיר הבשר‬
‫שיצא‪ ,‬ולשרפו במקום הקדוש‪.‬‬
‫בשעת הדחק אינו צריך לחזור לירושלים‪ ,‬אלא שורף קדשים קלים במקומם‪ .‬למה? לדעת התוס' )מט‪(.‬‬
‫דין שרפה במקומם הוא דרבנן בקדשים קלים‪ -‬ואם כן בכל קדשים קלים שנפסלו‪ ,‬באיזה פסול שיהיה ‪ -‬שריפתן‬
‫בחוץ בשעת דחק ]או שמחיצת קדשים קלים אינו כל כך חשוב בכלל‪ ,‬ע' להלן‪ ,‬או שיש קולא בשרפתן בכלל‪.[.‬‬
‫אולם‪ ,‬משמע מרש"י שם שאף בקדשים קלים שריפתן במקום הוא דין תורה‪ .‬ופירש הרש"ש את שיטת רש"י‪,‬‬
‫דפסול יוצא אינו פסול בקדש אלא פסול בחוץ‪ .‬וממילא פסול יוצא הוא שונה משאר פסול המוקדשים דעלמא‪,‬‬
‫ורק ביוצא אין חיוב לשרוף רק במקומו‪.‬‬
‫יש מכאן פתח להבין את כל עניין יוצא‪ .‬לדעת הרש"ש‪ ,‬יוצא הוא פסול בחוץ‪ ,‬כלומר‪ ,‬הכנסה למקום‬
‫האסור לו; אינו פסול בקדש‪ ,‬אלא יציאה ממקום ההיתר;‪ 30‬ועוד נדון בזה להלן‪.‬‬

‫ה‪ .‬חלות הלכתית‬
‫‪ .1‬קיום מצוה ביוצא‬
‫דן המנחת חינוך )סוף מצוה ז( אם מקיים מצות אכילת פסח בפסח שיצא‪ .‬נראה שאם יוצא דינו יותר‬
‫כפסול אז כשנפסל הבשר אינו עדיין "בשר פסח" אלא "בשר פסול" ואין לצאת בה ידי חובה‪ .‬אולם‪ ,‬אם יוצא‬
‫יותר כחסרון הכשר או פחות‪ ,‬נאמר שהוא בשר פסח בלי הכשר‪ -‬ומקיים מצותו כשאוכלו‪ .‬נשוב לזו כנדון‬
‫בסוגיא צה‪ ,.‬להלן‪ .‬המנחת חינוך מעלה שגם יצא אם אכל פסח שנטמא וזה ודאי פסול גוף‪ ,‬ואם כן אין לראות‬
‫מה הוא טיב פסול יוצא לדעתו‪.‬‬

‫‪ .2‬חלות נא ומבושל על יוצא‬
‫דנה הגמרא בדף מא‪ .‬אם יש אסור אכילת המבושל אם נתבשל בחמי טבריא‪ .‬בסוף ספר מראה כהן‪,‬‬
‫בהערות שלמה הכהן‪ ,‬בשם משה הכהן‪ ,‬הקשה בשם חכם אחד גדול מחכמי ירושלים עיר הקדש דאם בשלו‬
‫בחמי טבריא לוקה משום יוצא‪ .‬דעת החכם לשאול שאלה טכנית‪ -‬דאין הה"א דהאוכל פטור‪ -‬דחייב ממה‬
‫נפשך‪ .‬אולם שלמה הכהן שואל עליו שאלה עקרונית‪ ,‬דאינו ראוי שיחול חלות נא ומבושל על יוצא‪ ,‬דאינם‬
‫‪ 30‬ואולי זה ספק הירושלמי "ההן יוצא מה את עביד ליה – כי מטמא בחוץ או כי מטמא בפנים" )פסחים ג‪:‬ח ]כד‪ ,[:‬ובק"הע(‪.‬‬
‫אולם אם נפרש כן אז ס"ל שלמ"ד יצא כ"טמא בחוץ" אז כל יוצא נשרף בחוץ ולא רק בשעת הדחק – וזהו דלא כמשמעות‬
‫המשנה‪ .‬לפיכך פירש האו"ש )יט‪:‬ו‪ ,‬ובפ"מ כאן( שכל הספק הוא איפה חל טומאה דרבנן על יוצא‪ ,‬ולא על טיב יוצא ]אם לא‬
‫שנאמר שמקום חלות טומאה דרבנן מורה על טיב האיסור‪[.‬‬

‫‪206‬‬

‫בענין יוצא‬

‫אסורים בפסח פסול‪ .‬תירץ רב שלמה הכהן שהדיון בגמרא בשעת היתר במות‪ -‬ואה"נ לא חלו נא ומבושל על‬
‫יוצא‪ .‬ומשמע לדבריו שיוצא נפסל‪ ,‬ולא רק שנאסר באכילה )אם לא שנאמר שהדין הזה שאין אסור נא ומבושל‬
‫שייך בפסולים‪ -‬פירושו דאין אסור בין אם הפסח נפסל‪ ,‬כגון פיגול וטמא‪ ,‬בין אם הוא רק אסור באכילה כגון‬
‫יצא מירושלים ואבד הכשרו(‪ .‬לדעת החכם‪ ,‬דחל נא ומבושל על יוצא‪ ,‬נראה דאין יוצא פסול אלא רק חסרון‬
‫הכשר בלבד‪ ,‬ולפיכך עדיין נחשב כפסח לאיסור נא ומבושל‪.‬‬
‫בתורה תמימה )שמות יב‪:‬ט‪:‬פט( תירץ דרש"י שם פירש חמי טבריא "מעינות רותחים"‪ ,‬ומדובר על‬
‫מעיין בתוך ירושלים הרותחת‪ ,‬דאה"נ אם יצא מן העיר נפסל ביוצא טרם בואו עד טבריא‪] .‬וע' אגלי טל אופה‬
‫אות כו‪[.‬‬
‫במקביל לעניין שחל שני איסורים אלו על יוצא‪ ,‬כמו כן פסק הרמב"ם )בהלכות קרבן פסח י‪:‬ו( שאיסור‬
‫שבירת עצם חל על יוצא‪ .‬ברם‪ ,‬אין כל כך ראיה מכאן מהו טיב יוצא‪ ,‬דגם חל איסור שבירת עצם על שאר‬
‫פסולים כטמא‪ ,‬נא‪ ,‬ומבושל‪.‬‬

‫‪ .3‬חלות יוצא על שאר פסולים‬
‫דעת המנ"ח שאין יוצא חל על בשר הקדש שכבר נפסל‪ ,‬וכן דעת מכילתא דרשב"י ומשמעות הרמב"ם‬
‫)ט ק"פ א( ע"פ הירושלמי‪ .‬אם יוצא הוא פסול‪ ,‬פשוט לומר שאין פסול חל על קדשים שכבר נפסלו‪ .‬אולם‪ ,‬אם‬
‫יוצא הוא אבדון הכשר‪ ,‬נאמר שאף אם כבר נטמא הבשר עדיין יש איסור יוצא אם הוציאו ועכשיו הוא קדשים‬
‫פסולים בלי מכשיר‪.‬‬
‫יש להביא ראיה לזה ממשנה בשקלים )ח‪:‬ו‪-‬ז( בעניין קדשים שנטמאו‪ .‬ז"ל המשנה‪:‬‬
‫בש"א הכול יישרף בפנים )חוץ מנטמא באב הטומאה בחוץ(‪ ,‬ובה"א הכול יישרף בחוץ )חוץ מנטמא בוולד‬
‫הטומאה בפנים(‪ ,‬רא"א אב הטומאה בחוץ‪ ,‬ולד הטומאה בפנים‪ ,‬ורע"א מקום טומאתו שם שרפתו‪.‬‬
‫דעת ר"ע שדין 'שרפת קדשים במקומם' יותר חשוב מהוצאת טומאה ממקום קודש ואיסור הכנסת‬
‫טומאה למקדש‪ 31,‬ולדעת שאר התנאים יש מקרים שיותר חשוב להוציא הטומאה )וס"ל שדין שרפת קדשים‬
‫‪ 31‬לעניין הכנסת טומאה למקדש‪ ,‬שיטת הרמב"ם )הל' ב‪:‬מ ג‪:‬טז‪-‬יז( שרק לוקה ואינו חייב כרת‪ ,‬ורק על אב הטומאה –‬
‫שאיסור המקורי הוא כניסת אדם טמא למקדש )ולפיכך כלל הלכות אלו בהילכת ביאת מקדש( ולא טומאת המקדש‪ .‬שיטת רשי‬
‫עירובין קד‪) :‬דלא כפירושו לויקרא יז‪:‬ט( שגם יש חיוב כרת על ראשון לטומאה‪ .‬לשיטתו‪ ,‬האף שהלאו הוא על כניסת הטמא‬
‫למקום קדוש )פסחים סח‪ ,‬ובמדבר ה‪:‬א‪-‬ה(‪ ,‬הכרת אינו כל כך קשור ללאו‪ ,‬והכרת על מציאות שטמא מקדש ולא על מעשה‬
‫הכניסה‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬אין חיוב חטאת על טומאת מקדש בלי גז"הכ )ויקרא ה(‪ ,‬שאין חטאת אלא על לאו של כרת )ע' רשי צג‪ ,(.‬וכאן יש פער‬
‫בין לאו לכרת‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪207‬‬

‫במקומם הכשרן אינו נוגע בטמא )ע' ריבבן(‪ .‬ויש להקשות‪ ,‬שעדיין למה יוציא הטומאה‪ ,‬הא עדיין יעבור על‬
‫לאו של הוצאת קדשים ממקום הכשרן )לעיל א‪ ?(2.‬וממילא נשמע שאין חלות פסול יוצא על טמא או שאין‬
‫איסור להוציא טמא‪ .‬על כל פנים‪ ,‬פסק הרש"ש )שם( כר"ע‪ ,‬שסבר שחיוב שרפת קדשים במקומם עדיף‪ ,‬ולא‬
‫כשאר התנאים המורים להוציאו‪ ,‬ואין ראיה לדעתו אם יש לאו להוציא קדשים שנטמאו‪] .‬ובפ"י )יד‪ (.‬נתן טעם‬
‫אחר לפסוק כר"ע‪ ,‬ופסק הרמב"ם )יט‪:‬ו( משמע כדבריו‪[.‬‬
‫מקור נוסף לעניין הוא הסוגיא לעיל יז‪" .‬משקה בית מדבחיא ]כלומר‪ ,‬משקה קודש[ שנטמאו בפנים‬
‫והוציאן לחוץ – טהורים‪ ",‬דס"ל ללוי שמשקה מזבח טהור מלטמא אחרים‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬שאף שיצאו "ונפסלו‬
‫ביוצא" אפילו הכי‪ ,‬עדיין קדושת מזבח עליהם ועדיין טהורים מלטמא אחרים‪ .‬לא כל כך ברור אם החידוש הוא‬
‫שאין חלות יוצא על טמא כלל‪ ,‬או שכן חל‪ ,‬ואפילו הכי אינו מטמא אחרים מסיבות אחרות ]דלא פקע קדושתם‪,‬‬
‫דפקע קדושה אבל אין 'טומאה למפרע' בשעת יציאה‪ ,‬וכו'[‪.‬‬
‫דעת הרמב"ם שבקרבן פסח הוצאה אחר הוצאה פטור )ט‪:‬א(‪ ,‬שכבר נפסל בהוצאת הראשון‪ .‬וזה‬
‫לשטתיה‪ ,‬שכל יוצא נחשב כפסול‪.‬‬

‫‪ .4‬חלות זריקה על יוצא‬
‫אין רצוי ציץ ביוצא דאינו עוון לפני ה' אלא בחוץ‪] .‬וע' משנת יעבץ הנ"ל שדן בזה[ אין יוצא כפיגול‬
‫ונותר דלא שייך בהו רצוי שהם כל כך פסולים ד "לא ירצה" אבל עדיין אין רצוי ציץ עליהם‪ .‬האם משמע מכאן‬
‫דיוצא יותר קל מטמא? )רש"י פסחים טז‪ :‬ע"פ מנחות כה‪.(.‬‬
‫יש דיון בכמה סוגיות בש"ס אם חל זריקה על יוצא להתרו במקצת או לא‪ .‬פירש רש"י בזבחים קד‪.‬‬
‫)על פי הסוגיא שם( דאין ה"א שיחול זריקה על יוצא )דבין אם יוצא פסול‪ ,‬בין אם יוצא חסרון הכשר – אין‬
‫סברא שיחול זריקה עליו(‪ .‬כל דין "זרקה מועיל ליוצא" הוא שזריקה מועיל בלי בשר‪ ,‬ומועיל לעצמו לרצות‬
‫לבעלים‪ ,‬אף אם הבשר יצא‪ .‬לשיטת ר"י אם אין בשר אין דם‪ ,32‬אולם הקלו בו אף אם יצא הבשר )או נאבד(‪,‬‬
‫אפילו הכי חל הזריקה עליו‪ .‬אין זה רצוי רגיל‪ ,‬ואין צורך בציץ‪.‬‬
‫אולם בפסחים לד‪ :‬משמע שיש רצוי רציני ביוצא ע"י ציץ‪ ,‬שמשווה הגמרא בין טמא "דמרצי ציץ"‪,‬‬
‫ופסול טבול יום ד "הורצה ציץ" ]ע' גירסת מסורת הש"ס[‪ ,‬ויוצא‪ .‬ולפיכך פירש רש"י )ד"ה אי אמרת(‪:‬‬
‫‪32‬סברת רבי יהושע או שכלולים דם ובשר אחד בשני ולא שייך האחד בלא חברו )כמשמעות לשון הכתוב "ודם זבחך ישפך‬
‫והבשר תאכל"( או סברת רבי יהושע דאין זריקת הדם נחשב כמעשה בעל חשיבות אם לא דיש נפקא מינה לזריקה במקום אחר‪-‬‬
‫ולפיכך אין דם אין בשר‪ .‬לסברה השנית‪ -‬נכשר הזריקה אם יש שום חלות על יוצא )כגון להצריך עבור צורה‪ ,‬כנ"ל(‪.‬‬
‫רש"י פירש באורך כל הסוגיא‪ ,‬פסחים עז‪-‬עט כהבנה השניה‪ .‬אולם‪ ,‬פשט לשון הגמרא משמע כראשונה‪ ,‬דהרי חידוש הוא‬
‫בעט‪ .‬שזורקים אפילו על החלב‪ ,‬אף שאין כ"כ חידוש שזורקים על הדם‪ .‬ואם דין המקורי רק בדם – אז י"ל כסברא הראשונה‪.‬‬

‫‪208‬‬

‫בענין יוצא‬

‫ויוצא אע"ג דלא מהני ליה ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דר"י בעי תרתי דם ובשר‪ -‬מיהו הואיל‬
‫והבשר בעין‪ ,‬ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר הוא‪) -33‬חשבינן ליה פסול חסרון מחצות‪ 34‬בפרק קמה דמנחות‬
‫בסופו( איכא למימר בדיעבד הורצה‪.‬‬
‫רש"י אינו מפרש דלא בעי בשר לרצות‪ ,‬אלא דבאמת יוצא אינו כל כך פסול ולפיכך חל זריקה עליו‪.‬‬
‫וזה הוא רש"י לשיטתו דיש חסרון מחיצות‪ ,‬ולפיכך חסרון הכשר‪ ,‬אבל אין פסול‪ ,‬ואף שברגיל אין חלות זריקה‬
‫על בשר פסול – הלוא כאן‪ ,‬אין בשר פסול אלא רק חסר מתיר! לא כל כך ברור לשטת רש"י עד כמה חל‬
‫הזריקה‪ :‬מי יצאו בעלים חיובם? מי הוכשר הבשר באכילה?‬
‫בהרבה מקומות הגבלו החלות הזריקה הזו במאד מאד עד שכמעט אין חלות‪ .‬עדיין היא חשובה לנו‬
‫)דמשמע דאין יוצא פסול כל כך( אבל אינה כה מרחק לכת‪ 35.‬לתוס' פסחים שם‪ -‬החלות רק להרצאת בעלים‪,‬‬
‫ולהוציא הבשר מיד מעילה‪ 36.‬במעילה ו‪ :‬איתא דפסולי נותר‪ ,‬טמא‪ ,‬ופיגול כולם חלים על הבשר שיצא )קודם‬
‫זריקה( על ידי הזריקה‪ ,‬וגם חל הזריקה להוציאו מיד מעילה‪ .‬אולם‪ ,‬שם ח‪ .‬יש שאף לשיטת ר"ע המיקל אינו‬
‫מועיל להתיר הבשר שיצא באכילה‪ .‬במנחות יב‪ :‬יש שחלת לחם פנים שיצאת עדיין חשובה למנין יב' חלות‬
‫שמעכב‪.‬‬
‫משמע מכל הסוגיות שראינו עד כה דאינו משנה איפה הבשר בשעת זריקה‪ ,‬שכל קדשים שיצאו יש שם‬
‫יוצא עליהם ודינו שווה בין החזרו או לא‪ .‬אולם‪ ,‬במנחות מז‪ :‬רב פפא מגביל את המחלוקת שהוא רק אם לא‬
‫עיילנו לפנים‪ .‬ואף שנראה מזבחים צ‪ .‬שכל החילוק הזה הוא רק במנחות ולא בשאר קרבנות‪ ,‬עדיין אינו מובן‬
‫מה ההבדל בהדר עיילינהו אם נאמר שנפסל כשיצא‪ .‬לא ברור מנין שזריקה על יוצא בשעת חוץ "איזה הוגנת‬
‫‪37‬‬
‫יותר‪".‬‬
‫ותירץ הגרי"ז )על הרמב"ם‪ ,‬סוף תו"מ‪ ,‬עמוד ‪ (86‬שאין עניין חלות זריקה שווה בין בשר למנחות‬
‫)כלומר‪ ,‬לחם תודה(‪ .‬שבבשר שיצא‪ ,‬זריקה הוא רק מרצה לקרבן ומתיר לבשר הנאכל‪ ,‬ויש חידוש התורה‬
‫שזריקה מועיל לבשר אף שיש עליו "שם יוצא"‪ ,‬אף שברגיל אין חלות זריקה על דבר פסול‪ .‬ברם‪ ,‬בתודה‪,‬‬

‫‪33‬וכעין זה רשי סב‪:‬‬
‫‪34‬במנחות יב‪ .‬פירש רש"י דהפסול מחמת אויר ירושלים‪ .‬זה דיון שעוד נתייחס אליה אם הפסול הוא שיצא ממקום הראוי או‬
‫דנכנס למקום הפסול‪ .‬בתוס‪ ,‬יומא ז‪ :‬משמע שהאיסור הוא הכנסה לחוץ‪.‬‬
‫‪35‬במעילה ז איתא דכל הה"א של זריקה מועיל הוא רק בבשר ולא בדם‪ ,‬ופשוט כדברנו לעיל‪.‬‬
‫‪36‬אולם ע' באחרונים שראיית התוס' שמכשיר לבעלים אינו כל כך פשוט‪.‬‬
‫‪37‬בתוס' זבחים כו‪ .‬הקשו מממרא זו על בשר‪ ,‬וקשה מנין להם שדין במנחות שייך לבשר‪ .‬גם גרסתם שם קשה‪ ,‬דמשמעות‬
‫זבחים צ‪ .‬הוא דכשהלחם בחוץ אין זריקה חל עליו כלל‪ ,‬וכשהוחזר לפנים רק נכשר לר"ע‪ .‬לגרסת התוס' כשהם בפנים אפילו‬
‫ר"א מודה דפסול‪ ,‬וקיים בפיגול‪ -‬ואין זה במשמעות שאר הסוגיות‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪209‬‬

‫זריקה אינו רק מרצה ומתיר‪ ,‬אלא הוא גם כן מקדיש ללחם‪] .‬דייק הגרי"ז כן מסוגייא מנחות מז‪) .‬ופסחים‬
‫יג‪ (.‬שכשיש זריקה שלא לשמה אז הלחם "קדוש ואינו קדוש"‪ .‬ואף אם נאמר כדעת רבא שם שחל קדושה כבר‬
‫במקצת )ומפסל בט"י ויוצא(‪ ,‬אפ"ה‪ ,‬הא דאינו ניתר באכילה הוא עיכוב בחלות קדושה גמורה על הלחם ולא‬
‫עיכוב במתיר בלבד‪ .‬וכן משמע פסק הרמב"ם )פסה"מ יז‪:‬יח( שרק מדבר על עיכוב קדושה ולא על אי‪-‬חלות‬
‫המתיר לאכלו‪ [.‬ולגבי חלות קדושה‪ ,‬יש הבדל אם הלחם בחוץ או בפנים‪ ,‬שקשה שקדושה יחול כשהוא בחוץ‪,‬‬
‫ואין זה שייך לדיון חלות זריקה כמכשיר או מתיר על דבר שיש לו "שם יוצא"‪.‬‬
‫פסק הרמב"ם גם כן שזריקה מועיל להרבה דברים‪:‬‬
‫במעילה כתב "נזרק הדם‪ ,‬אע"פ שעדיין ]האמורים[ בחוץ ולא החזירם‪ -‬מועלין בהם‪ -‬שהזריקה מועלת‬
‫ליוצא בין להקל בין להחמיר" )ב‪:‬א(‪ ,‬ואף אם האמורים בחוץ‪ -‬חל הזריקה עליהם לעניין מעילה‪ ,‬שפסק כר"ע‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫וכן פסק לגבי שיירי מנחות )ג‪:‬ט( "אע"פ שהן אסורים באכילה אין מועלין בהם‪ ,‬שכבר קרב הקומץ כמצוותו‪".‬‬
‫יש רק פרט אחד שלא חל להוציא מידי מעילה‪ -‬וזה אם יצא כל הבשר ולא חזר )ג‪:‬א( דאינו חל עליו‪] .‬ומשמע‬
‫מזה שהזריקה שחלה על יוצא צריך מקום אחר לחול כדי לחשב "זריקה"‪[.‬‬
‫זריקה גם כן מועיל ליוצא שיחול אסורי פיגול‪/‬נותר‪/‬וטמא עליו ויחייב כרת‪ .‬כן פסק הרמב"ם )יז‬
‫פסה"מ יט( לגבי מנחות‪ ,‬ו)פסה"מ א‪:‬לד( לגבי אמורים שיצאו ולא חזרו קודם זריקה ונפסלו ביוצא בשעת‬
‫זריקה‪ -‬ואפילו הכי חל הזריקה כדי שתהיה נותר‪ ,‬פיגול‪ ,‬וטמא‪ .‬ומשמע שאולי דין זה אפילו יצא כולו‪.‬‬
‫לעניין הכשר הקרבן משמע שחל בכל אופן )יא פסה"מ כ‪ ,‬וא פסה"מ לא(‪ .‬לא כל כך ברור אם זה‬
‫כרש"י זבחים קד‪) .‬ד"ה מידי( שחל הזריקה רק על הדם שלא יצא‪ ,‬ולפיכך כשר‪ ,‬או כרש"י פסחים )ד"ה אי‬
‫אמרת( שבאמת יש חלות גמור לזריקה‪ ,‬אפילו על הבשר‪ .‬ומסתמא לשון הרמב"ם משמע שלגבי זה‪ -‬אין חלות‬
‫זריקה על יוצא‪ ,‬אלא שכשר הדם בפני עצמו‪[.‬‬
‫פסק הרמב"ם שבדברים שעדיין אינם קדושים שיצאו שלא נפסלו )א‪:‬יג‪ ,‬טו‪ ,‬לג( אבל אין זה דין‬
‫בחלות זריקה )וכן ברש"י זבחים פט‪ (:‬אלא שאין פסולי קדשי קדשים עליהם עדיין‪ .‬כמו כן פסק הרמב"ם‬
‫)א‪:‬לב(‪:‬‬
‫בשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת דמים אע"פ שנזרק הדם והבשר בחוץ הזבח כשר‪,‬‬
‫מפני )א( שסוף הבשר לצאת ו)ב( זריקה מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאוכלו‪.‬‬

‫‪38‬מעילה ב‪:‬ז‪ -‬מדבר על חסרו‪ -‬שיש ספק אם זריקה חל עליו )ערה"ש‪ ,‬או"ש(‪.‬‬

‫‪210‬‬

‫בענין יוצא‬

‫משמע שכשיש תרתי‪ ,‬דין זריקה מועיל ליוצא וגם עיכוב ביוצא )שסופו לצאת( לא רק שהורצה‬
‫אלא שנחשב כ"כשר‪] 39".‬וא"כ יש ג' דרגות )א( דבר שלא נפסל כלל )אמורים ובשר קק"ל שיצאו מעזרה קודם‬
‫זריקה וחזרו(‪) ,‬ב( דבר שאין כל כך יוצא‪ ,‬וזריקה נחשב ככשר )בשר קק"ל שיצאו ולא חזרו קודם זריקה(‪ ,‬ו)ג(‬
‫דבר שיוצא גמור שחל זריקתו רק לגבי מעילה‪ ,‬פיגול‪ ,‬נותר וטמא )והקרבן רק נתרצה בפיסולו(‪ [.‬ואם נסכם את‬
‫דעת הרמב"ם‪ :‬שאם יצא כל הבשר וזרק – אז הזריקה נתרצה לבעלים )בלי בשר(‪ ,‬וחל הזריקה על הבשר לחייב‬
‫עליו בפיגול‪/‬נותר‪/‬טמא‪ ,‬אבל אינו נאכל‪ ,‬ולא נחשב "כשר" )מלבד בקק"ל(‪ ,‬ואולי עדיין שייך למעילה‪.‬‬
‫יש לעיין אם חלויות הזריקה נחשבים כהרבה חלויות בבת אחת‪ ,‬ולעניינינו רק במקצתן יש פסול יוצא‪,‬‬
‫או שהם חלות אחיד‪ ,‬ואם מצאנו דאינו ניתר באכילה ממילא אין זרוקה ועניין מעילה ופיגול הוא רצוי צדדי ולא‬
‫הכשר זריקה‪ .‬דן רב משה סאלאוויציק )א‪:‬לב( בעניין ‪ -‬מי חל על מקצת דברים ולא להתיר אכילה )ויש בה‬
‫חסרון מתיר( או חל על כולם והאסור אכילה הוא מצד פסול צדדי של "יוצא‪ ".‬טוב לומר בשיטת הרמב"ם שיש‬
‫פסול בשר ביוצא האוסר אכילה‪ ,‬אלא גם קשה לומר לשיטתו )שיוצא פסול חפצא( שחל הזריקה לכל דבר ויוצא‬
‫רק מייצר איסור אכילה‪ .‬מסקנת הגר"מ נראה שיש חלות זריקה לגבי מקצת דברים ולא לגבי שאר דברים )כמו‬
‫היתר אכילה(‪.‬‬

‫‪ .III‬הבדלים בין סוגי יוצא‬
‫א‪ .‬מנחות‬
‫רש"י מפרש דגם במנחות יוצא כחסרון הכשר‪ ,‬שהשתמש בפסוק "בשר בשדה" גם לעניין מנחות‬
‫)פסחים לח‪ .(:‬לגבי בהמות איסור יוצא מתחיל רק בשעת שחיטה; קודם לכן אין לבהמה מחיצות ואין אסור‪.‬‬
‫אולם לגבי מנחות אפשר שמשעת קדוש בכלי נפסלים ביוצא‪) .‬רש"י עה"ת שמות ל‪:‬כט ע"פ פירוש רב יהודה‬
‫קרנצקי בפירוש מנחת יהודה(‪ .‬אולם משמע שזה דין בקדושת מנחות ולא דין ביוצא‪ ,‬שנתקדש בשעת קידוש‬
‫בכלי‪ ,‬ואם יצא משעת קדוש )או שנפסל או שא"א שהמתיר )או קמיצה במנחת נדבר‪ ,‬או מתן דמים בקרבן‬
‫תודה(( עדיין חל עליו קדושה‪ .‬בלחמי תודה‪ ,‬אינו נפסל ביוצא עד שישחט עליהם הזבח )שאין נתקדש עד אותו‬
‫זמן( ]רש"י עה"ת ויקרא ז‪:‬יג‪ 40,‬רש"י פסחים יג‪ :‬ע"פ מנחות מז‪ [:‬וזה כמו זבחים הרגילים בפסול יוצא‪ .‬נוכל‬

‫‪39‬הרבה אחרונים פרשו שמשמעות כשר שמותר באכילה )כן בספר ליקוטים‪ ,‬וכן בחזון איש כאן(‪ .‬אבל אפשר לומר שאסורים‬
‫הם באכילה‪ ,‬דכו"ע מודו שאין זריקה מועיל לשום יוצא להכשירו באכילה‪ -‬אלא שהקרבן נחשב ככשר בעקרונו‪ ,‬ולא כפסול‪,‬‬
‫שמרוצה אעפ"כ‪.‬‬
‫‪40‬במנחת נדבה פירש "כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף להפסל ביוצא ולינה וטבול יום ואינו נפדה‬
‫לצאת לחולין‪ ".‬דבריו על פי זבחים פג‪ ,:‬אבל ד' הנפקי מינה הללו הם דברי רש"י עצמו ולא נמצא שם בסוגיא שהוא מקור‬
‫דבריו‪.‬‬
‫בלחמי תודה פירש "שאין הלחם קדוש קדושת הגוף לפסל ביוצא ולינה וטבול יום ולצאת לחולין בפדיון עד שישחט הזבח‪".‬‬
‫והוא על פי מנחות עח‪ ,.‬אבל הנפקי מינה הללו גם כן אינם שם‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪211‬‬

‫לאומר שיוצא במנחות כיוצא בבהמות וכל הנפקי מינה מחמת חלוקי דינים אחרים שביניהם‪ ,‬כגון שעת‬
‫התחלת קדושה‪.‬‬
‫דעת התוספות )מנחות ט‪ (.‬שאין דין יוצא במנחות הבאים בלי זבח )כגון מנחת נדבה או מנחת חוטא(‪,‬‬
‫ומשהוקדשו בכלי‪ ,‬רק נפסלו בלינה או בט"י‪ ,‬ולא ביוצא‪ .‬ונראה לומר דסבירה להו‪ ,‬שכל דין "בשר בשדה‬
‫טרפה" הוא שדברים שמתירים את הבשר כמו שחיטה )בחולין( וזריקה )בקדשים( אינם חלים כשהבשר בשדה‪,‬‬
‫אבל לא נאמר דין זה בקמיצת מנחות! ברם‪ ,‬בתודה‪ ,‬הלחם נגרר אחר הבשר‪ ,‬ויש איסור יוצא‪.‬‬
‫ואיתא בפסחים לו‪ .‬דבלילת מנחות בפנים‪ .‬לדעת רש"י דין זה משום פסול יוצא )שכבר קדוש בשעת‬
‫בלילה(‪ ,‬ולדעת תוספות‪ ,‬שאין יוצא במנחות‪ ,‬זה רק "אורחא דמילתא" )תוס' שם(‪ .‬אולם‪ ,‬הגר"מ הסביר )הל'‬
‫תו"מ ה‪:‬ז( שאין הסוגיא מדבר בעניין יוצא כלל‪ ,‬אלא הוא אם בלילה כעבודה )ובעי פנים ו"מנחה" שנתקדש‬
‫כבר(‪ ,‬או לא; וכעין דבריו ברש"י ותוספות מנחות צו‪ .:‬וזה יעלה יותר יפה עם שיטת התוספות שאין יוצא‬
‫במנחת נדבה‪ ,‬ולפיכך צריכים אנו לדין פרטי שבלילה בעי פנים‪.‬‬

‫ב‪ .‬פרים הנשרפים‬
‫פשוט שכשהגיע זמן פרים ושעירים הנשרפים לצאת לשרף אין פסול יוצא דהא יש מצוה להוציאן‪.‬‬
‫אלא שיש קושיא בגמ' )זבחים קד‪ (:‬אם שייך יוצא בהם קודם זמן יציאתן ]כלומר‪ ,‬קודם זריקת הדם[‪ ,‬יכול‬
‫להיות שזה חלק משאלה יותר גדולה אם שייך פסולי המוקדשים בהם שאינם כל כך כעין קרבן ]שאין להם‬
‫זריקה רגילה על המזבח‪ ,‬ולפיכך אין הבשר נאכל‪ ,‬ומטמא בשעת שרפה – שמשום שהוכנסו לפנים נפגע שם‬
‫קרבן שלהם[ ‪ 41.‬אין בהם נותר ופסולי מחשבה‪ ,‬ואולי אין בהם פסול טומאה )ג"ש זבחים קד‪ ,(:‬ופסול לינה‬
‫)שם בגמרא(‪ .‬אם רק יש להם פסול יציאה‪ ,‬משמע שיוצא הוא פסול יותר חזק וקבוע שחל על כל הקרבנות יותר‬
‫מפסולים אחרים‪.‬‬
‫אף אם נאמר שפרים ושעירים הנשרפים באמת כעין קרבן רגיל ושייך פסולים להם עדיין יש מקום לדון‬
‫בעקבות הסברא ש"סופן לצאת"‪ .‬סברא זו הובאה בזבחים פט‪ :‬אבל משמע במסקנה שאין זו סברא קיימת‪.‬‬
‫אולם ראינו ברמב"ם )א‪:‬לב( שכן יש לה נ"מ להלכה; משמע מזבחים קד‪ :‬שלבעל סברא זו בודאי אין פסול‬
‫יוצא בפרים‪.‬‬

‫נראה‪ ,‬שרש"י רצה להשוות בין קדושת הנדבה בכלי‪ ,‬וקדושת לחמי תודה בשחיטה )ע' מנחות מז‪ (.‬שעניינם שווה אף שאלו‬
‫מעשה‪-‬קדוש שונים‪] .‬וכמו כן‪ ,‬נאמר שהמתיר לשניהם שווה – קמיצה לנדבה‪ ,‬וזריקה ללחמי תודה; ואכמ"ל‪[.‬‬
‫‪41‬אולי זה פירוש "סופן לצאת חובה" שאינם קרבן כל כך‪) .‬ע' גרי"ז על הש"ס‪ ,‬כאן(‪ .‬וע' בגרי"ז בילקוטי הרמב"ם דנתן הסבר‬
‫אם שריפת פרים הנשרפים הוא כעין הקרבה רגיל או לא‪.‬‬

‫‪212‬‬

‫בענין יוצא‬

‫אם אנו סבורים שאין נפקא מינה להא ד"סופן לצאת" אז הספק הוא אם שאני פרים ואין בהם פסול‬
‫יוצא אף בלי ש"סופן לצאת"‪ .‬כאן‪ ,‬הספק בהבנת מהות יוצא‪ 42.‬שביוצא רגיל יש מקום היתר לדבר והיוצא‬
‫ממקומו הולך למקום איסור‪ .‬כאן אין המקדש נחשב כמקום היתר לו )שאין שום מצוה עליהם כשהם בפנים ורק‬
‫חלות זריקה( ורק חוץ למקדש נחשב "מקום אסור‪ ".‬אולי ספק הגמרא אם יוצא תלוי ביציאה ממקום היתר‪/‬ראוי‬
‫)שאין כאן( או הכנסה למקום אסור )שיש כאן(‪ ,‬וכבר ראינו שני ניסוחים לדבר רש"י פסחים לד\מנחות יב‪.‬‬
‫שיטת הרמב"ם הוא שאף שיש צד קולא בהא ד"סופו לצאת" אפילו הכי אין זה מספיק להוציא דין‬
‫יוצא בפרים מידי ספיקא‪ ,‬ופסק שהדבר ספיקא לחומרא‪ .‬ודנו האחרונים בדבריו‪ 43.‬ונוצרך לומר שקולא של‬
‫"סופן לצאת" שונה בפרים‪ ,‬אבל עדיין צ"ע למה יוצא נופל על אלו יותר מעל בשר קדשים קלים‪ .‬וע' בנשאי‬
‫כלי הרבמ"ם הל' מעה"ק )ז‪:‬ג(‪ ,‬והל' פסה"מ )יט‪:‬ג(‪.‬‬
‫עוד דבר לחשוב עליו הוא שאין אלו נאכלים‪ .‬ואם כן‪ ,‬אולי אם יצאו נחשב כדם שיצא ולא כבשר‬
‫שיצא‪ .‬דן הערל"נ בזה )מכות יז‪ ,(.‬ועוד נתייחס לזה בהערות‪.‬‬
‫]אין כאן מקום לדון בסוגיית "יוצא במעט אבר‪ ".‬לשיטת רש"י )זבחים קד‪ (:‬אין זה שייך כלל לדין‬
‫יוצא‪ .‬גם לשיטת הרמב"ם אם נפסל פנים ביציאת חוץ תלוי יותר בדיני רוב וכדומה ולא בדיני יוצא‪[.‬‬

‫ג‪ .‬קדשים קלים‬
‫כל הראשונים סבורים דיש עניין יוצא בין בק"ק ובין בקק"ל )זבחים כו‪ ,.‬פט‪ ,.‬רש"י זבחים ‪ ,‬חולין סח‬
‫‪,‬פסחים מט‪ ,‬רמב"ם יא מעה"ק ז(‪ .‬האם יש אפשרות שאין יוצא בקק"ל לאיזה דעה בתנאים או באמוראים?‬
‫המשנה פסחים מט אולי מדבר בפסול אחר ולא יוצא‪ ,‬ומשנה דף פב אולי מדבר בפסח שיצא מן הבית ולא‬
‫בקק"ל רגיל‪ .‬ואולי נוכל לומר שיש איזה דעות שכל פסול יוצא הנלמד מחטאת אינו שייך לקדשים קלים‪.‬‬
‫אחד מהבעיות בבדיקת המעמד של יוצא בקק"ל הוא שהרבה מהנפקי מינה אינם שייכים להם‪ .‬אין‬
‫להם דין מקום שריפה מה"ת )תוס' מט(‪ ,‬אולי אין בהם קיום "שריפת קדשים" כלל )הוה אמינא דף פב(‪ ,‬אין‬
‫להם לאו כללי של אכילת פסולי המוקדשים )רש"י דף כד על פי פשוטו של מקרא ודלא כרש"ש(‪.‬‬
‫בזבחים פד‪ :‬הגמרא סבור שיוצא הותר מקצתו אצל קק"ל בכל הרואה‪ ,‬או בכל ערי ישראל‪ .‬מסוגיא‬
‫זבחים קיב‪ :‬משמע שהגדרת "מחנה ישראל" שונה לגבי במה ולפיכך כל הרואה או כל ערי ישראל הוא מקום‬

‫‪42‬בירושלמי יומא )ו‪:‬ו( יש פן רביעי שאולי הספק תלוי בטיב המחצה‪.‬‬
‫‪43‬דבר שהם ישפה אינם מובנים אף שהוא נכון שלפשטות הגמרא בפט‪ :‬אין שני הסוגיות תלויים זה בזה‪ ,‬לפסק הרמב"ם ראוי‬
‫להיות תלויים‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪213‬‬

‫אכילתם‪ .‬אולם‪ ,‬סוגייא פד‪ :‬מפרשת שזה היתר ביוצא ולא שוני בהגדרת מחנות‪ ,‬ואם כן ראינו שכל מערכת‬
‫פסול יוצא יותר קל לגבי קדשים קלים )וכן משמע פסחים לח‪] 44.(:‬אולי זה בשביל שהוא מקום טהור ולא‬
‫מקום קדוש )נב‪[(.‬‬
‫דן הערל"נ בענין יוצא בקדשים קלים באריכות )מכות יז‪ ,:‬ובמהרש"א שם(‪ ,‬ובהוה אמינא שאין דין‬
‫יוצא בקדשים קלים כלל‪ .‬ואולי יש קצת סמוכים לדבר בדברי רש"י מכות יח‪ ..‬באמת‪ ,‬אם אין יוצא בקק"ל‪ ,‬אז‬
‫נראה שזה יותר בנוי על קולות של קדשים קלים ולא על קולות יוצא‪ .‬אולי נוכל לומר שאין יוצא אם המחצה‬
‫חוץ למקדש שיוצא רק מוגדר על יציאה ממקום קדוש‪.‬‬

‫ד‪ .‬דם מול בשר‬
‫כבר דננו בעניין זה באריכות בחלק הראשון של המאמר‪ .‬נראה מפרוש רש"י דדם ואימורין היוצאים‬
‫נפסלים ובשר ומנחות אבדו המכשיר אותם לאכילה‪ .‬לדעת הרמב"ם כולם פסולים‪ ,‬אבל רק יש לאו לאכול‬
‫‪45‬‬
‫הבשר‪ .‬נפקה מינה אפשרי ביניהם הוא "אם עלי לא ירצו‪".‬‬

‫ה‪ .‬בקרבן פסח‬
‫‪ .1‬רש"י‬
‫יש לאו מן התורה להוציא בשר מן הבית שבו הבשר נאכל )רמב"ם סה"מ לאו קכ"ג(‪ .‬אולם‪ ,‬יש לעיין‬
‫אם אסור זה הוא כאריא דרביע עליה בלבד‪ -‬כלומר‪ ,‬שיש לאו במעשה ותו לא‪ ,‬או אם יש בה גם דין "יוצא" על‬
‫הבשר אפילו החזרו‪ .‬אם באמת יש דין יוצא יש לעיין אם הוא פסול בבשר או רק חסרון המכשר‪.‬‬
‫בפסחים צה‪ .‬מפרש הגמרא שיש אסור יוצא בפסח שני‪ ,‬שהוא דומה לנותר ששייך בפסח שני מגזה"כ‪.‬‬
‫ופירש רש"י )ד"ה לא תוציא(‪:‬‬
‫לא תוציא‪ -‬לאו הניתק לעשה הוא‪ ,‬דכתיב בבית אחד יאכל‪ 46‬בעמוד והחזיר קאי‪ 47‬אם הוציאו‪ .‬ולית‬
‫ליה להאי תנא הא דתני בכיצד צולין האוכלו הרי זה בל"ת דובשר בשדה טריפה אלא מותר‪ 48‬להחזירו ולאוכלו‪.‬‬

‫‪44‬אולם‪ ,‬ראיה שזה היתר יוצא ולא הרחבת מחצות הוא היתר מצורעים בכל הרואה האסורים בכל העיר‪.‬‬
‫‪45‬דברי משנת יעב"ץ יו"ד ד‪:‬ד בנויים על השארה שלדעת הרמב"ם יש אסור "בשר בשדה טריפה" על דם שנכנס להיכל ולפיכך‬
‫אין רצוי ציץ עליו שאין זה דין בפסה"מ ]אף שהוא "לפני ה'"[‪ .‬דבר זה מחודש בדברי הרמב"ם כמו שפתחנו עד כה‪.‬‬
‫‪46‬כבר פרכו בתוס' שם )תד"ה לא( שמשמע מדברי רש"י שזה לאו שקדמו עשה‪ ,‬ולא לאו הניתק לעשה‪ .‬ולא תרצו בתוס' את‬
‫קושיא זו‪ ,‬ואדרבא המשכו לומר )בתד"ה בפרטיה( שבל יראה ובל ימצא )שהשוו ליוצא( גם הם לאו הניתק לעשה )לשיטתם‬

‫‪214‬‬

‫בענין יוצא‬

‫לדעה זו פשוט שהלאו היא רק איסור צדדי דרביע עליה אבל אינו פוסל או מעכב הכשר הבשר מהא‬
‫דמחזירו ואוכלו‪ .‬ואין הבשר נפסל‪ ,‬ולא נשרף‪ ,‬ואין לאו באכילתו או מכות על יציאתו‪ .‬יש רק לאו צדדי‪,‬‬
‫לגברא‪ ,‬שלא להוציא‪.‬‬
‫לדעת רש"י‪ ,‬דיון העיקרי של הגמרא ביוצא בבשר הפסח מתחיל בסוף דף פה‪ .‬וממשיך עד דף פה‪.:‬‬
‫אנו לומדים שאינו מטמא )אולי מסבות טכניות(‪ ,‬שיש איסור להוציאו‪ ,‬ושיש ל"ת לאוכלו )חומרא בדף פה‪ ,‬ולא‬
‫בדף צה( ‪ -‬אבל יש מקום לומר שאפילו הכי אין כאן שום פסול "יוצא"‪ .‬כן משמע מרש"י דף פה‪ ,.‬שפירש שכל‬
‫האיסור לאכול פסח שיצא הוא מדין הכללי של אכילת פסולי המוקדשים‪" ,‬לא יאכל כי קודש הם"‪ .‬אין כאן‬
‫"פסול יוצא" ‪ -‬שמחיצת ירושלים היא מחיצת ק"פ ולא הבית‪ .‬יש רק איסור אחר של "מן הבית" ואם הוציאו‬
‫עבר על לאו‪ ,‬אבל אינו כטריפה; יש רק איסור "מן הבית" שעבר עליה‪] .‬זה באמת הפוך מדברי הגרי"ז שהוא‬
‫סבר דבק"פ יש רק יוצא‪-‬של כל‪-‬תורה ולא יוצא‪-‬דפסה"מ‪ ,‬ולדעת רש"י יש רק יוצא‪-‬דפסה"מ ולא של כל‪-‬‬
‫התורה‪ [.‬וכן סבור רש"י בשבת צא‪ ,:‬האיסור לאוכלו הוא רק מצד דין רחב של פסולי קדשים )שרש"י לעיל‬
‫הרחיב גם לעניין נשפך כשלא נפסל הבשר כלל(‪.‬‬
‫ולפיכך בשאר פסולי יוצא אין לאו פרטי להוציא‪ ,‬שהעניין שם הוא דין או חלות התלוי בחפצא של‬
‫בשר קודש‪ .‬וכאן‪ ,‬אין "דין בבשר" אלא רק איסור מעשה צדדי על האדם‪ ,‬ולפיכך הוצרך ללאו בפני עצמו‪.‬‬
‫העירו האחרונים )מהרש"א‪ ,‬ע' ג"ש שם( שיש סתירה בין דברי רש"י מהו הלאו באכילת יוצא בק"פ‪:‬‬
‫בדף פה פירש "לא יאכל כי קודש הם – כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת באכילתו"‪ ,‬ובדף צה פירש‬
‫"האוכלו הרי זה בל"ת דובשר בשדה טריפה"‪ .‬ומשמע בדף צה שיש לאו של בשר בשדה‪ -‬וא"כ יש איסור‬
‫אכילה מצד חסרון הכשר בבשר אפילו ביוצא בק"פ‪ ,‬ולא רק איסור אכילת פסה"מ!‬
‫אולם פירש בספר תורה שלימה )שמות יב‪:‬מו( שהפסוק בדף צה הוא הוספת תלמיד‪ ,‬ואין ציטוט לאו‬
‫זה מדברי רש"י‪ ,‬ולכל דברי רש"י אין "בשר בשדה טרפה" בק"פ‪ .‬יש ב' ראיות לדעת התו"ש שזה אינו מדברי‬
‫רש"י‪) .‬א( שבשני מקומות בש"ס פרש רש"י שהלאו הוא "כל שבקדש פסול" ורק היה מפרש כן אלו לא שייך‬
‫לאו ד "בשר בשדה‪) ".‬ב( אם הל"ת הוא "בשר בשדה"‪ -‬אז יש מחלוקת רחבה בין סוגיא פה וסוגיא צה‪ .‬בדף‬
‫כט‪ ,:‬ד‪ ,:‬יב‪ (:‬שעיקר קיום תשביתו הוא לבער חמץ אחר שנאסר‪ .‬אולם‪ ,‬נראה לפרש לדעת רש"י שמדובר כאן על לאו שקדמו‬
‫עשה‪ .‬שלשיטת רש"י עיקר קיום תשביתו הוא בקום ועשה למנוע אסור לאו )כרש"י יב‪] :‬ובפרוש הפנ"י שם לתרץ קושיות‬
‫תוס'[‪ ,‬כז‪ ,:‬ד‪ :‬וכפשעיה דקרא‪ ,‬ושיטת הרמב"ם‪ ,‬דלא כמ"ח מצוה ט‪ -‬ע' מאמרי בבית יצחק לח(‪ .‬אם זה נכון‪ ,‬נוצרך לומר או‬
‫)א( דסוגיא זו משוה בין לאו הניתק לעשה ללאו שקדמו עשה או )ב( גם נותר הוא כמו לאו שקדמו עשה שעשה של שריפת‬
‫נותר גם שייך קודם ללאו‪ .‬וכעין זה פירוש הפ"י בפסחים יב‪ :‬לדעת רש"י‪ .‬ועוד יש לדון בעניין‪.‬‬
‫‪47‬כלומר‪ ,‬אם הוציאו חייב לעשות שני דברים להחזירו ולאוכלו‪ .‬ומשמע שכדי לקיים העשה של אכילת פסחים חייב הבשר‬
‫להיות בתוך הבית‪ ,‬ד "בבית אחד" מעכב העשה ד "ואכלו" כמו שראינו לעיל בעניין אכילת קדשים רגילים שלא במקומם‬
‫)מקרא ד "לא תוכל לאכל בשעריך" או "במקום קדוש יאכל" וכדומה‪(.‬‬
‫‪48‬צ"ע למה לא נקט חייב‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪215‬‬

‫פה סבור שיש חסרון הכשר בבשר שיצא מן הבית‪ ,‬ודף צה סבור שאין שום אסור אכילה ורק יש איסור‬
‫דרביע עליה‪ .‬אולם‪ ,‬לפי הבנת התורה שלמה שני הסוגיות מודים שרק יש איסור דרביע עליה ואין "יוצא"; וכל‬
‫המחלוקת הוא אם שייך להרחיב הלאו הכללי לאכילת פסולי המוקדשים כשהלאו שעבר עליו הוא רק דבר צדדי‬
‫כמו כאן‪.‬‬
‫משמעות הסוגיות כפרוש רש"י‪ ,‬שאין פסול בשר בפסח שיצא‪ ,‬דיש כמה הבדלים בין יוצא רגיל ויוצא‬
‫בקרבן פסח‪) :‬א( לאו להוציא‪) ,‬ב( מן הפשטות אין הבית "מחיצת אכילה"‪) ,‬ג( ואינו נשרף כשיצא )ע' משנת‬
‫יעב"ץ(‪) ,‬ד( ואינו עובר על הוצאתו עד שיניח )סוגיא פה‪) 49,(:‬ה( ומן הסתם אינו נפסל גם כן עד שיעקר ויניח )‬
‫דעת מנחת חינוך )טו(‪ -‬שאין כאן דין "בשר בשדה"‪ 50‬מול הצל"ח ]דיש פסול בלי לאו[‪ ,‬ומובן מאליו למה נקט‬
‫הגרי"ז כצל"ח בפשטות(‪ .‬אין זה איסור יוצא אלא בריה חדשה של "מן הבית‪".‬‬
‫וע' ברבנו חננאל דף פה‪ .‬שפירש דבהוה אמינא היא "כלאו דשבירת עצם‪ -‬מה שבירת עצם לא פסל‬
‫ליה‪ -‬אף יציאתו לא פסל ליה"‪ -‬וזה כדברינו‪ ,‬שהוא לאו במעשה אכילה כמו שבירת עצם‪ 51,‬ואינו שייך לדין‬
‫"יוצא" כלל‪ .‬ואף דמסקנא פירש דיש פסול‪) :‬א( אולי זה רק לסוגיא פה )או כהווה אמינא שם( ולא כסוגיא צה‪.‬‬
‫)ב( אף אם יש פסול‪ -‬אולי אין זה כיוצא בכל התורה אלא לימוד שונה וכדלעיל‪.‬‬

‫‪ .2‬רמב"ם‬
‫כבר ראינו ששיטת הרמב"ם שונה לחלוטין משיטת רש"י‪ .‬דעת הרמב"ם בל"ת קכג‪ ,‬ל"ת קפא‪ ,‬והל'‬
‫ק"פ ט‪:‬א הוא שבשר הפסח שיצא מהבית נפסל‪ ,‬והרי הוא ככל בשר קדשים שיצא ממקום אכילתו‪ ,‬ולוקה משום‬
‫בשר בשדה טריפה‪.‬‬
‫רש"י פירש את הסוגיא בדף צה ש"יוצא" הוא לאו הניתק לעשה‪ .‬אבל באמת‪ ,‬אפשר להבין כדעת ר"ח‬
‫שם )שהוא לשיטתו מדף פה‪ (.‬שכל דברי הגמ' הם רק שיוצא דומה לנותר ששניהם פסולים‪ ,‬אבל לא ששניהם‬
‫ניתק‪ .‬וזה עולה יפה עם שיטת הרמב"ם‪ ,‬שהוא סבר שבשר שיצא נפסל כמו נותר‪.‬‬
‫ראינו שהגרי"ז הבין את הרמב"ם אחרת‪ ,‬ורצה לומר שלדעת הרמב"ם בשר שיצא מן הבית אינו נפסל‬
‫ואינו בכלל דיני "פסולי מוקדשים" אלא שרק אבד המתיר כשאר בשדה בטריפה‪ .‬וכבר הוכחנו שאין זה שיטת‬
‫הרמב"ם אבל עדיין יש לנו לדון באחד מראיותיו‪.‬‬
‫‪49‬ולחד שיטה בירושלמי )ז‪:‬יג( אינו חייב בהוצאתו עד שיאכל ממנו‪.‬‬
‫‪50‬כן נכון לקרות את דברי המ"ח‪ ,‬אף שיש שפקפקו בזה‪.‬‬
‫‪51‬אף שאיסור להוציא נראה כחלק בדיני אכילה )שהוא מבית אכילתו‪ ,‬ורק בזמן אכילתו(‪ ,‬ושבירת עצם דין עצמי בקרבן הפסח‬
‫)והוא בכל זמן‪ ,‬ובכל מקום‪ ,‬ואפילו בפסח שנפסל; ע‪ ,‬פד‪ – (:‬עדיין שווים הם דשניהם איסור מעשה ולא תלויים בחלות‬
‫בחפצא‪.‬‬

‫בענין יוצא‬

‫‪216‬‬

‫במניין הלאוין שלוקים עליהם )סנהדרין יט‪:‬ד( הרמב"ם מנה הרבה לאוין שקשור לעניינינו‪ .‬מכות‬
‫מספר נד הוא "האוכל מפסולי המקודשים"‪ -‬הלאו הכללי שנחלקו בה האחרונים אם שייך לבשר היוצא‪ ,‬ומכות‬
‫מספר פט הוא "האוכל טריפה" שנראה הוא שם כולל לכל טריפה ויוצא שכולם "נקראים טריפה" )כדעת תוס'‬
‫מכות יח‪ .(.‬גם מנה הרמב"ם מכות שלישי‪ ,‬מכות מספר עה "האוכל מבשרו חוץ לחבורה‪ ",‬ופירש הגרי"ז וכל‬
‫האחרונים )חזון איש‪ ,‬דרך מצוותיך( שזה הוא האוכל מבשר פסח שיצא‪ ,‬ולא האוכל פסח בחוץ‪.‬‬
‫ופירש הגרי"ז את דברי הרמב"ם‪ ,‬שרק מנה אוכל בשר פסח שיצא מן הבית ולא אוכל בשר שאר‬
‫קדשים שיצאו ממקומם ‪ -‬שכבר יודעים אנו שמקבלים מכות על אלו מלאו הכללי של פסולי המוקדשים )ולא‬
‫צריך למנותם בפרט‪ ,‬שכבר מנם במכות מספר נד(‪ ,‬והרמב"ם רק הוצרך לאשמועינן החידוש שמקבלים מכות על‬
‫בשר פסח היוצא‪.‬‬
‫נוכל לשאול הרבה קושיות על הבנה זו‪.‬‬
‫אין שום ראיה ברמב"ם שהאוכל יוצא לוקה מן הלאו הכללי של פסולי המוקדשים )אלא לוקה בכולם‬
‫)א(‬
‫רק משום לאו דטרפה(‪ .‬ואף אם נחדש דלוקה מלאו הכללי של פסה"מ‪ ,‬אולי לוקים עליו אפילו בק"פ ) שהוא‬
‫דעת רש"י(‪.‬‬
‫נראה מהרמב"ם דהא דלוקה על אוכל יוצא בכל מקום הוא משום אוכל טריפה‪) .‬כן משמע בסה"מ‪,‬‬
‫)ב(‬
‫ומעה"ק )ד‪:‬י "לוקה שנאמר ובשר בשדה טריפה"(‪ ,‬וק"פ )ט‪:‬ב "שהכול כטריפה ולוקים על אכילתו כמו‬
‫שבארנו במעשה הקרבנות"((‪ -‬וכבר מנה הלאו הזה במניין המכות מספר פט‪.‬‬
‫לא כתב הרמב"ם כאן דלוקה על 'אוכל בשר פסח שיצא'‪ ,‬אלא דלוקה על 'אוכל חוץ לחבורה' ומשמע‬
‫)ג(‬
‫שאם החזיר הבשר אינו עובר בלאו הזה‪.‬‬
‫הנראה לומר בדעת הרמב"ם דמכות עה אינו קשור ליוצא בכלל‪ ,‬אלא ללאו של אוכל קדשים חוץ‬
‫ממחיצתם‪ .‬וזה לשון הרמב"ם )סה"מ קמ"ה(‪:‬‬
‫שהזהרנו מאכול חטאת ואשם חוץ לעזרה ואפילו הכוהנים‪ .‬והוא אמרו כאן בזה הפסוק בקרך וצאנך‬
‫כאילו אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך בקרך וצאנך‪ -‬ובאנו הפרוש‪ 52‬בקרך וצאנך לא בא הכתוב אלא‬
‫לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שהוא עובר בלא תעשה‪ ,‬וזה לוקה‪ 53.‬וכן אוכל קדשים קלים חוץ לחומה גם‬

‫‪52‬בהל' מעה"ק )יא‪:‬ה( כתב "מפי השמועה למדנו" שזו מסורה מסיני‪.‬‬
‫‪53‬הוצרך הרמב"ם לכל האריכות לפרש האיך לוקין על ז' לאוין )קמא‪-‬קמז( מאזהרה אחד‪ .‬ואפילו הכי אחר כל הטורח אין‬
‫נראה איך בדיוק לוקין מז' שמות מפסוק אחד בלי ענין לאו שבכללות )ובפרט להבנת הרמב"ם בענין לאו שבכללות(‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪217‬‬

‫כן לוקה‪ 54‬כמו שהתבאר בגמרא מכות‪ -‬שאכילת כל דבר חוץ למקום אכילתו "לא תוכל לאכול בשעריך"‬
‫קרינן ליה‪ -‬וזכור זה‪.‬‬
‫מדוע חזר הרמב"ם "שאכל כל דבר חוץ למחיצתו לא תוכל לאכל בשעריך קרינן ליה"? האם זה רק‬
‫לקבוע פרשנות הפסוק שבאמת הלאו נובע מפשוט הקריאה ולא מדרשה מיתורא? או שבא לרבות שאפילו בשר‬
‫פסח חוץ לחבורה "לא תוכל לאכל בשעריך קרינן ליה‪".‬‬
‫לא מנה הרמב"ם את הלאו הזה בשם כלל "אכילה בחוץ" במנין הלוקין )יט‪:‬ד( אלא פירט במכות‬
‫מספר נה "כהן שאכל בשר ק"ק חוץ לעזרה‪ ",‬ומכות סא "האוכל קק"ל חוץ לירושלים‪ "55‬ונראה שמנה כאן‬
‫אכילת חוץ שלישי "האוכל מבשרו חוץ לחבורה"‪ -‬ולוקה משום אכילה בחוץ ולא משום אכילת יוצא במכות‬
‫עה‪ ,‬דלא כגרי"ז‪.‬‬
‫מחיצת קרבן פסח הוא הבית‪ .‬ואם אכל מחוץ לבית‪ ,‬אפילו הוא בירושלים לוקה על אכילה חוץ‬
‫למקומו מלבד מכות של אכילת טריפה‪/‬יוצא‪ .‬וכן לשון הרמב"ם בפה"מ דף פה‪:‬‬
‫קדשי קדשים אינן נאכלים אלא בעזרה בלבד‪ ,‬וקדשים קלים בכל העיר‪ ,‬והפסח בחבורתו בלבד לפי‬
‫שאמר ה' בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית‪ .‬והגבולות הללו ]חלונות‪ ,‬עובי החומה[ שעשה מקצתן כלפנים‬
‫‪56‬‬
‫ומקצתן כלחוץ כוללים שלשת המקומות כלומר העזרה והעיר וחבורת הפסח‪.‬‬

‫‪54‬משמעות הגמ' מכות יז‪ .‬דקק"ל נאסרים בקל וחומר ממעשר ולא ב"וכן" מקדשי קדשים‪ .‬אולם הוצרך הרמב"ם לזה‬
‫דלשיטתו אי אפשר דילקה על אלו ]מפשוטו של מקרא[ אם לא דנרחבו מקדשי קדשים )וכעין ענין עשה פט(‪.‬‬
‫הקשה הערל"נ )מכות יז‪ (.‬איך פרוש "בקרך וצאנך" חטאת ואשם! ניחא שפירש "צאנך אלו אשמות" שכל אשם הוא צאן‪ .‬אבל‬
‫כמעט כלום יש בקר בחטאת ואיך נאמר "בקרך אלו חטאות"! ]וכנראה שמשום זה השמיט רש"י עה"ת דרשה זו )ורק כתב‬
‫הדרשות האחרות( ואולי לא סבירא ליה לכל הסוגיא במכות הנ"ל‪ [.‬הערל"נ תירץ דמדובר כאן על פרים הנשרפים שהם חטאות‬
‫שבאים דוקא מן בקר שאינם נאכלים ואם כן אין בהם איסור "בשדה טריפה" אלא רק פסול כדם היוצא‪ ,‬ומנין דלוקה אם אכלן‬
‫בחוץ )שלדברינו לעיל – אין מכות באוכל מדם היוצא שנפסל(? וזה הדרשה כאן‪ -‬וממילא שאר קדשי קדשים שיצאו נגררים‬
‫אחריו‪ .‬ובכן תירץ קושיית הל"מ הל' מעה"ק‪.‬‬
‫‪55‬מדוע חלק הרמב"ם בין הדומים? במעה"ק יא‪:‬ה משמע שאוכל ק"ק בחוץ לוקה מן התורה מן הפסוק בפרשת ראה ומן‬
‫הפריש המקובל‪ .‬אבל‪ ,‬באכילת קדשים קלים לוקים מאיזה מסורה או הקיש אבל לא מן פסוק )ולפיכך הוצרך הרמב"ם להגדיר‬
‫בסוף ההלכה ש"בשר חטאת ואשם ושיירי מנחות בכלל" דרק עליהם לוקה מן התורה ועל השאר לוקה בלבד‪(.‬‬
‫וכן מצאנו גם כן בעניין שלוח טמאים‪ ,‬דפשוט בביאת מקדש ג‪:‬ח דמצורע שנכנס לירושלים אינו "עובר בלא תעשה" שאין‬
‫פסוק בתורה שאוסר הכנסת מצורע לירושלים לשיטת הרמב"ם )וכן בכותרת ובל"ת עז‪-‬עח( ורק לוקה מהרחבה )ולפיכך פרט‬
‫"וכן"(‪ .‬וגם כאן חלק הרמב"ם ביניהם בהל' סנהדרין )ע' ערה"ש(‪ .‬כנראה רצה הרמב"ם לחלק בין מכות דאורייתא‪ ,‬ומכות של‬
‫הרחבה בלבד‪ .‬וע"ע הל' קרבן פסח ט‪:‬ז‪ ,‬ד "עובר בלא תעשה" כשמאכיל הפסח לגר תושב או משומד‪" ,‬ואין מאכילים ממנו‬
‫לגוי" – ומשמע דגם כאן אין "לא תעשה" אבל יש איסור‪) .‬כאן אין מכות; ע' באחרונים שם(‪.‬‬
‫‪56‬וממשיך הרמב"ם‪:‬‬

‫‪218‬‬

‫בענין יוצא‬

‫הרי שהשווה הרמב"ם ביניהם‪ :‬מחיצת העזרה לק"ק וירושלים לקק"ל כבית לפסח‪.‬‬
‫ובזה מתורץ הבנת הרמב"ם בעניין אגף ולחוץ‪ .‬שמשמע מסוגיא פה‪) :‬וכן פרוש רש"י( שכל הדיון‬
‫בקדושת אגף הוא לעניין דעת עזרא כשקדש הבית והעיר‪ -‬ואין שום קשר ליוצא "מן הבית" דאינו תלוי בקדושת‬
‫מקום ואולי יש לו הגדרה אחרת‪ .‬והרמב"ם פירש בפהמ"ש ובהל' ק"פ ט‪:‬א‪-‬ב שמדובר על יוצא מן הבית‪ .‬ומנין‬
‫לו שאגף כלחוץ בבית שאין בו קדושה? אבל אם אין ירושלים כמחיצת הפסח כלל ממילא הוצרך הרמב"ם‬
‫לפרש המשנה רק על יוצא מן הבית )בפרק המדבר רק על פסח(‪ ,‬ואין לקבל סוגית הגמ' כשהוא חולק על‬
‫משמעות סתימת לשון המשנה‪] 57.‬ובמהר"י קורקוס דייק מלשון הרמב"ם שמפרש המשנה רק לעניין הבית‪,‬‬
‫ומביא מקור אחר לדברי הרמב"ם‪[.‬‬
‫נוכל להבין את דין זה בשתי הבנות‪ .‬או שאין מחיצות ירושלים נחשב מאומה לגבי קרבן פסח‪ ,‬וכל‬
‫מחיצותיו אך ורק הם בבית‪ ,‬או שמחיצה העיקרי שלו היא הבית‪ ,‬לגבי רוב דינים )כמו אכילת חוץ ויוצא( אף‬
‫דיש מקצת דינים ששייכים גם לירושלים‪.‬‬
‫אם נסביר שמחיצת ירושלים אינו מחיצה לו‪ ,‬נוכל להבין עניין פסח בחמי טבריא )וכן פסק ברמב"ם(‪.‬‬
‫דביד' אין איסור להוציא מן הבית )ובמכילתא דרשב"י; ט ק"פ א(‪ ,‬ואין איסור להוציא פסח מירושלים כלל‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫ואם כן מותר לשחטו בירושלים‪ ,‬ולהביאו בטבריא ביד'‪ ,‬ומותר לאוכלו אם נמצא בתוך בית בליל ט"ו‪.‬‬
‫אם כן גם כאן יש ראיה לדבר שכל עניין יוצא הוא יציאה ממקום היתר ולא הכנסה למקום איסור‪.‬‬
‫וביד' שאין מקום היתר לבשר פסח אז אין איסור יוצא אף שאפשר לומר שיכול להיות מקום איסור לו‪.‬‬

‫ואמר ה' ובשר בשדה טריפה‪ ,‬ובא בקבלה שעניין פסוק זה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא לו כשדה נעשה טריפה‪,‬‬
‫וכאילו אמר ובשר שיצא לשדה טריפה הוא‪ .‬ולפיכך אם יצא כל שהוא מבשר ק"ק חוץ לעזרה או מבשר קק"ל חוץ לירושלים‬
‫או מבשר הפסח חוץ לבית נאסר אותו הדבר היוצא ואסור לאוכלו‬
‫‪57‬וכן לעניין כניסת בעל קרי להר הבית פסק בהל' בה"ב )פרק ז'( והלכות ביאת מקדש )פרק ג( שמותר‪ ,‬כסתימת לשון המשנה‬
‫כלים פרק א‪ ,‬ודלא כסוגיא פסחים דף סז‪] .‬ופסק זה גם עולה אם הבנת הרמב"ם שבעל קרי אינו כזב כלל‪ ,‬ואולי רק מטמא‬
‫כנוגע ולא כרואה‪ -‬ולפיכך דיני בעל קרי רק בהלכות מטמא משכב ומושב‪ ,‬ע"ש‪[.‬‬
‫‪58‬וכנראה‪ ,‬דין זה כולל כל מקום‪ ,‬ולא רק טבריא‪ .‬אולם‪ ,‬ע' מגילה ה‪ ,:‬דטבריא מוקף חומה מימות יהושע בין נון‪ .‬וידוע‬
‫מכלים פרק א שמצורע משולח מעיר מוקפת חומה‪ ,‬ופירש הרב ]עקבי הצאן )קז( שעורי הרב חלה )קלב‪ ,‬קעז‪-‬קעח(‪ ,‬נפש הרב‬
‫)עז(‪ ,‬וגן שושנים )א‪:‬ז[( שזה משום שיש מקצת קדושת מקדש בעיירות מוקפות חומה מימות יהושע‪ .‬וא"כ אולי אכילת פסח‬
‫רק מותר בטבריא דיש שם מקצת קדושת מקדש )וכן פירש בקרית ספר(‪ .‬אלא דיש להקשות על הגרי"ד )א( אין ערכין לב ראיה‬
‫שאולי אין זה תלוי בקדושת מקדש‪) ,‬ב( לא משמע שרק משולח מעיר מוקף מימות יהושע )רש"י פסחים סז‪ .‬מ"ב ז‪:‬ג‪ ,‬ברכות‬
‫ה‪ (.‬זו פירש הר"ש במשנה כלים אבל יש לחלק ]ובודאי כן חלק רש"י שאין שלוח טמאים קשור למקדש כלל לשיטתו[ )ג( מנין‬
‫שיש קדושת מקדש אף בהפסק מקום חול‪) ,‬ד( לרמב"ם רק לוקה מצורע מדין הכנסת טמא אם נכנס לירושלים דאה"נ זה תלוי‬
‫בקדושת מקדש )ב"מ ג‪:‬ח( אבל שאר עיירות הוא אחד מדיני מצורע )צרעת י‪:‬ז‪ ,‬מח קע"א‪-‬קע"ב‪ ,‬ערכין טז‪ (:‬ואינו תלוי‬
‫למקדש‪ ,‬והוא בכל עיר אפילו שלו מימות יהושע ]דלא כמ"ל יא‪:‬א‪ ,‬יג‪:‬ה‪ ,‬בה"ב ז‪:‬יג[‪ -‬ע' גר"ח על הש"ס סימן עג )דף מג(‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪219‬‬

‫גם הגרי"ז חידש שלדעת הרמב"ם אין איסור להוציא הפסח מירושלים‪ ,‬ונתן טעם דאי אפשר לדבר‬
‫אחד להיות לו שתי מחיצות‪ ,‬ומדמחיצת קרבן פסח הוא הבית‪ -‬אז אין מחיצת ירושלים נחשב לו ]ולא נתן‬
‫הסברא שאין זה "מקום היתר" ולפיכך אין איסור יוצא‪ ,‬אלא בפשיטות שאין זה מחצתו כלל[‪ .‬אלא שבסוף חזר‬
‫בו בסוגריים ואמר דאה"נ יש איסור יוצא להוציא הפסח מירושלים‪.‬‬
‫בהקדמה למסכת זבחים‪ ,‬פירש הרמב"ם "הבכור ומעשר בהמה ]שניהם[ דומים לשלמים ]במהדורא‬
‫קמא שלמים[ אלא שמעשר בהמה אוכלים אותו בעליו בירושלים" ולא הזכיר שם פסחים כלל‪.‬‬
‫אלא שנראה שאי אפשר ליתן הבנה כה מרחיק לכת ברמב"ם‪ .‬שבפה"מ זבחים ה‪:‬ח כן כלל הפסח‬
‫כשלמים שרק נאכל בירושלים‪ ,‬וכן איתא במשנה תורה מעה"ק י‪:‬ה‪.‬‬
‫במסגרת זו‪ ,‬צריכים אנו להתיחס גם לפה"מ דף פב‪ .‬דין המשנה שפסח שיצא יישרף מיד‪ .‬בפשטות זה‬
‫מדבר על בשר שיצא מירושלים ביד' שנפסל )ולא בעי עבור צורה(‪ ,‬ונשרף מיד קודם יו"ט‪ .‬וכן פירש רש"י‪,‬‬
‫והרמב"ם ביד החזקה )ד ק"פ ג(‪.‬‬
‫בפה"מ כתב הרב "ר"ל יצא מן הבית שנאכל בו‪ ".‬וזה לשיטתו שאף יוצא מן הבית נחשב כפסול גמור‬
‫ולא בעי עבור צורה‪ .‬אלא שמסבות טכניות אי אפשר לפרש כן‪ ,‬דא"א לומר שיישרף מיד ביו"ט ששריפת‬
‫קדשים אסור ביו"ט )פג‪ ,:‬וכן הקשה שם בתוי"ט(!‪ 59‬ואולי מה שדחק הרמב"ם לפרש כך הוא דלא רצה‬
‫שהמשנה יתייחס לירושלים כמחיצת הפסח כיון שעיקר מחיצתו באמת הוא הבית‪.‬‬

‫ו‪ .‬בבית אחד יאכל‬
‫יש מצות עשה באכילת פסחים לאכלו בבית אחד‪ .‬לא מנה הרמב"ם עשה זה‪ ,‬וחשבה כחלק מאכילת‬
‫פסחים בעשה נה‪ .‬נוכל לומר שהוא שונה לחלוטין מכל עניין יוצא‪ ,‬התלוי בלאוין ובפסולי בשר‪ ,‬ולא בקיום‬
‫מצות עשה של אכילת פסחים‪.‬‬

‫‪59‬וכן אין לומר שהוציאוהו מין הבית ביד' ולפיכך נאסר‪ ,‬דאין איסור יוצא עד הלילה )ט‪:‬א‪ ,‬מ"ח ריש מצוה טו‪ ,‬צל"ח פה‪ ,.‬ע"פ‬
‫תוספתא(‪ .‬וכן נראה‪ ,‬שאין חלות "בית" או "חוצה" עד ליל טו‪ ,‬אף שיש שפקפקו גם בזה‪ .‬בערה"ש הרחיק לכת יותר‪ ,‬ואמר‬
‫שאפילו בליל טו'‪ ,‬כשגמרו לאכול אז ממילא פקע שם "בית" ו "חוצה"‪ ,‬ואין איסור להוציא הנותר מהבית אפילו בליל טו'‪.‬‬
‫ואף אם תתחדש שאין שאר ראשנים סבורים כן‪ ,‬יש להניח שדעת הרמב"ם בפה"מ לשיטתייה ביד‪.‬‬

‫‪220‬‬

‫בענין יוצא‬

‫פירש אונקלוס )שמות יב‪:‬מו( שאף שבפסוק דומים העשה והלאו "בבית אחד יאכל‪ ,‬לא תוציא מן‬
‫הבית מן הבשר חוצה"‪ ,‬מכל מקום שונים הם‪ .‬העשה הוא "בחבורא חדא יתאכיל"‪ ,‬והלאו הוא "לא תפיקון מן‬
‫‪60‬‬
‫ביתא מן בשרא לברא‪".‬‬
‫וזהו גם כן שיטת רש"י שאינם קשורים אחד לשני‪ .‬לא קיים העשה בשלמותה אם אכל בשני "בתים"‬
‫אפילו קרבן פסח אחד‪ .‬אבל‪ ,‬הלאו רק אם הוציא בשר מן הבית פיזי‪ ,‬או ממקום החבורה לחבורה שאוכל מפסח‬
‫‪61‬‬
‫אחרת )פה‪ .(:‬מתוך כך‪ ,‬לא נתייחס לשיטת רש"י במישורים אלא בעקבות דיוננו ברמב"ם‪.‬‬
‫בסוגיא דף פו יש שש דינים השייכים לעשה )א( חלוק פסח לחבורות‪) ,‬ב( אכילת פסח במקומו הרבה‬
‫)ג( הפכת פנים בין חבורות )ד( מחיצה שנפל )ה( הלכות כלה )ו( הלכות שמש‪] .‬דין בני חבורה נכנסין בשלשה‬
‫)ט‪:‬ו‪ ,‬פו‪ (:‬אין זה דין בעשה שלנו אלא בחושן משפט ובהלכות דעות‪[.‬‬
‫המקור העיקרי לכל שש הדינים הוא ברייתא שמובא בגמרא )פו‪(.‬‬
‫על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות‪ .‬יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות?‬
‫ת"ל בבית אחד יאכל‪ ,‬מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור‪ ...‬רש"א על הבתים אשר יאכלו אותו בהם‬
‫מלמד שהאוכל אוכל בשתי מקומות‪ .‬יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת"ל בבית אחד יאכל‪.‬‬
‫משמע שהפסוק רצה להגביל את אכילת פסחים‪ ,‬אבל נחלקו התנאים מה היא ההגבלה‪ .‬לדעת ר"י כל‬
‫גברא צריך לאכול במקום אחד‪ ,‬ולדעת ר"ש כל פסח הנאכל צריך להיות נאכל ע"י כל החבורה ביחד‪.‬‬
‫ומשמעות הסוגיות לקמן )פט‪ ,:‬קיט‪ (:‬כרבי יהודה‪.‬‬

‫‪62‬‬

‫מה היא סברת המחלקת? המלבי"ם מפרש )ויקרא טז‪:‬ז( ששיטת רבי יהודה היא שלשון רבים בפסוק‬
‫מורה רבים לכל אחד‪ ,‬ושיטת ר"ש שלשון רבים יכול להיות רבים לרבים‪ -‬ואחד לכל אחד ואחד‪ .‬וא"כ רבי‬
‫יהודה מתיר בתים )חבורות( הרבה לכל פסח‪ ,63‬ולר"ש חבורות הרבה לכלל ישראל ורק חבורה אחת לכל פסח‪.‬‬
‫‪60‬ברם‪ ,‬יונתן תרגם "בחבורא חדא יתאכיל לא תפיקון מן ביתא מן בשרא בר מחבורתא‪".‬‬
‫‪61‬כאמור‪ ,‬יש קשר בין העשה ללאו‪ ,‬שנחשב כלאו שקדמו עשה; אבל עדיין אינו כלאו הניתק שהעשה קיים אפילו מבלעדי‬
‫הלאו אף דממילא גם כן מתקן הלאו כמו שלוח הקן ושלוח טמאים‪.‬‬
‫‪62‬בפשטות‪ ,‬כל האכילה של הפסח מתחילה ועד סוף בעי חבורה אחד‪ .‬וכן משמע במכילתא )שהוא כשיטת רבי שמעון(‪ ,‬ובדין‬
‫נפרסה מחיצה‪ ,‬דשני מקמות רק ניתר "אם היו בחצר ירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית" שכל החבורה היה בשני‬
‫המקומות‪ .‬וכן משמע מרש"י עה"ת‪ .‬אלא שברש"י על הש"ס פירש שרק תחילת אכילתו בעי חבורה אחת‪ .‬אולי לשון הגמ'‬
‫"שהאוכל אוכל משני מקומות" משמע שאפילו אוכל אחד רשאי לחלק מהחבורה למקום אחר‪ .‬או דאי אפשר לצמצם שאם‬
‫גמר אחד תחלה לא נאמר דממילא נאסר גם האחרים לאכול דאז נחלק מהחבורה‪] .‬בירושלמי משמע שלדעת ר"ש רק תחילת‬
‫אכילתו בעי מקום אחד‪[.‬‬
‫‪63‬אולם‪ ,‬בעי ב' בני אדם לעשות זאת‪ -‬כפרש רש"י ריש הגמרא‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪221‬‬

‫ופירש דאזלי לשטתייהו בסוגיא סז‪ .‬שלרבי יהודה מחניהם משמע שיש לכלל ישראל ב' מחנות‪ ,‬ולדעת ר"ש‬
‫לא משמע כן‪ 64,‬ולפיכך חלקו אם מצורע מקבל מכות אם נכנס לירושלים‪.‬‬
‫הגמרא נותן פירוש שני‪ ,‬שר"י סבר יש אם למקרא‪ ,‬ור"ש סבר יש אם למסורת‪ .‬אבל קשה להבין פירוש‬
‫זה‪ .‬בעלי התוס' שואלים מנין שזה באמת שיטת ר"ש‪ ,‬וגם יש לשאול איך זה עניין מקרא ומסורת! רש"י הביא‬
‫פרוש "ואני שמעתי" שהמסורת כאן הוא מסורת אונקלוס הגר ואין זה מסורת רגיל )וע"ע בפרוש רבינו דוד(‪ .‬גם‬
‫ֹאכל ]הגברא[' קשה שאין הגמרא מדבר כאן על קרי וכתיב‬
‫לפרש רש"י שהמסורת הוא הכתיב ש'בבית אחד י ַ‬
‫אלא על מקרא ומסורת‪ .‬ברוב המקורות )ע' סנהדרין דף ד'‪ ,‬רשי לעיל טו‪ ,.‬תוס לו‪ (.‬עניין מקרא ומסורת הוא‬
‫שאף דלכו"ע נקרא המילה באופן הנמסר‪ ,‬השאלה הוא אם יש לדרוש כשחסר אות אחת או שתים שהוא‬
‫‪ morphological marker‬בעצמו‪ .‬אבל כאן‪ ,‬לדעת רש"י‪ ,‬כל הדיון אם לילך אחר כתיב שהגברא בעי מקום‬
‫‪65‬‬
‫אחד או הקרי שפסח בעי חבורה אחת‪.‬‬
‫בין כך ובין בך‪ ,‬יש לנו שני מחלוקות כאן‪ .‬לדעת ר"ש יש איסור שני חבורות‪ ,‬אף שיש התר שני‬
‫מקומות; ולדעת ר"י יש התר שני חבורות‪ ,‬אבל יש איסור אכילה בשני מקומות‪.‬‬
‫הרמב"ם פסק כרבי יהודה‪ .‬ולפיכך כתב שמותר לאכל בב' חבורות לכל הפחות בדיעבד )בפרק ב‬
‫הלכה טו; ע' מעשה רוקח ט‪:‬א(‪ .‬הרמב"ם הביא ההיתר הזה בפרק ב שאין זה קשור כלל למחיצת או למקום‬
‫אכילה )שהוא עניין תחילת פרק ט(‪] .‬וכן הבין הראב"ד את פסק הרמב"ם ק"פ ט‪:‬ו‪ ,‬אבל יש לפקפק בהבנתו‪[.‬‬
‫אלא דבלשון הרמב"ם אין פרוש "חבורה" שווה לפרוש המילה בלשון הגמרא‪ .‬בגמרא‪ ,‬ובשיטת ר"ש‪,‬‬
‫פירוש "חבורה" הוא קבוצת בני אדם האוכלים הפסח ביחד‪ .‬ואם כן‪ ,‬דין "חבורה אחת" הוא שהפסח נאכל רק‬
‫בקבוצה אחת של אנשים‪ .‬הרמב"ם מגדיר המלים אחרת )ב‪:‬א(‪" .‬אלו המתמנין על הפסח הן הנקראים בני‬

‫‪64‬וא"כ עולה ששיטת רב יהודה כאן נובע מהעניין דבעי מחנות הרבה לכלל ישראל‪ ,‬ולא שהטמאים מושלחים כחלק מטומאתן‬
‫שלא יטמאו את המקדש‪ .‬כן פרש רש"י סז‪ ,.‬עה"ת‪ ,‬ויקרא יג‪:‬מו; ודלא כרמב"ם שלקח מקור אחר מספרי )דלא כר"י או כר"ש(‬
‫שתולה הדין ברמת טומאה ולא בחיוב חילוק מחנות‪.‬‬
‫‪65‬המהר"ם שי"ק כתב )צה‪ (.‬שאין החילוק רק בהבנת הפסוק בלבד‪ ,‬אלא דמר סבר שהוא "דין בחפצא" ומר סבר שהוא "דין‬
‫באכילת הגברא;" ויש עוד נ"מ הלכתי דלרבי יהודה לא שייך בהוצאה מן המקום חלות יוצא )שרק יש "דין באכילת הגברא"(‪,‬‬
‫אבל לר"ש כן נעשה הבשר אסור ביוצא אחר ההוצאה )דיש "דין בחפצא"(‪ .‬אולם קשה‪ ,‬שפשטות לשון רש"י שאין איסור לאו‬
‫ופסול הבשר אם הוצאה בשר חבורה א' של פסח א' לחבורה שנייה של אותו פסח לכו"ע‪.‬‬
‫אולי נוכל לפרש הרש"י הנ"ל ריש פו‪ .‬גם כן על פי הבנה זו שדין של איסור ב' חבורות הוא דין בפסח‪ ,‬ומשמע דיש עיכוב‬
‫בחפצא אם אכלו שלא כהוגן‪ .‬וזה שייך רק בתחילת אכילה‪ .‬אבל אחר שכבר אכלו‪ ,‬אין לומר שנפסל החפצא למפרע ע"י חלוק‬
‫לשני חבורות‪ ,‬וזה רק היה שייך אם אסור בית אחד יאכל הוא מצוה באכילת הגברא‪.‬‬

‫‪222‬‬

‫בענין יוצא‬

‫חבורה" וכן דקדק בלשונו ב‪:‬ג‪ ,‬וב‪:‬טו‪ .‬וא"כ פסק הרמב"ם דלא כר"ש הוא באמת ש"הפסח נאכל אפילו אם‬
‫‪66‬‬
‫חלקו בני חבורה לשנים‪ ".‬ולא ד"פסח נאכל בשני חבורות‪".‬‬
‫"חבורה" בלשון הרמב"ם הוא אכילת אנשים במקום מסוים‪ .‬ואם כן בלשונו שיטת ר"י שצריך לאכול‬
‫במקום אחד הוא באמת ש"צריך לאכל בחבורה אחת‪ ",‬ולא ש"חייב אדם לאכול במקום אחד‪".‬‬
‫וכן רואים אנו שדין רבי יהודה‪ ,‬שיש איסור לאכול בב' מקומות הוא דין יותר חזק לדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫מאשר יראה מפשט הסוגיא‪ .‬וזה לשונו )ט‪:‬ג(‪:‬‬
‫שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד‪ ,‬צריכה כל חבורה מהן לעשות לה הקיף שנאמר מן הבשר חוצה‬
‫מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו "חוצה" למקום אכילתו‪ .‬ואילו הופכין את פניהם הילך ואכולין ואלו הופכין‬
‫את פניהם הילך ואולכין כדי שלא יראו מעורבין‪.‬‬
‫רש"י חילק על שני דינים הללו‪ .‬אף דיש איסור ליחיד לילך ממקום למקום אין שום חיוב שיהא מקומו‬
‫ניכר‪ .‬גרסתו בדף פה‪ :‬הוא שאין דין שחייב לעשות "חוצה" )מחיצה( למקום אכילתו‪ ,‬ופירושו במשנה פו‪ .‬שיש‬
‫רשות להפוך פנים ואין חובה‪ .‬אבל‪ ,‬לדעת הרמב"ם אכילה במקום אחד הוא אכילה במקום מוגבל ומסוים‪ ,‬דין‬
‫‪67‬‬
‫קיומית‪ ,‬ולא רק איסור עשה לאכול במקום אחר‪ ,‬ולפיכך חידש שני דינים הללו‪.‬‬
‫ומתוך כך‪ ,‬נוכל לומר שלדעת הרמב"ם יש שני דיני מחיצה לאכילה‪ :‬יש איסור לאו יוצא בבשר )שאם‬
‫יצא ממחיצת החבורה נפסל(‪ ,‬ויש קיום עשה לעשות מחיצה ולאכל בה )דאסור לצאת ולאכול מן הפסח בחוץ‬
‫אף אם הבשר לא יצא(‪ .‬מעניין שהמאירי קיט‪ :‬למד דין אכילה מפסוק של לאו להוציא בקרבן‪ ,‬והפה"מ‬
‫השתמש מפסוק של אכילה ללמד דיני יוצא בחפצא‪.‬‬
‫ובזה נבין לשון הרמב"ם בפרק ט‪ ,‬הלכה א‪:‬‬
‫הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה‪.‬‬
‫ויש לשאול כמה שאלות על לשון הרמב"ם כאן‪.‬‬

‫‪66‬וא"כ פשוט שאין צורך לגרגרן לאכול עם בני אדם אחר ד"חבורתו" משמע מקום אחר‪ ,‬ולא אנשים אחרים‪ ,‬ודלא כשיטת‬
‫ההפלאה המובא בספר המפתח‪.‬‬
‫‪67‬בענין הפיכה ומחיצה‪ :‬לדעת הכ"מ בעי שניהם ולדעת התוי"ט בעי אחד מהם‪ .‬הנראה כשפ"א וחזון איש שהמחיצה הוא‬
‫קיום דאורייתא‪ ,‬והפכות פנים הוא רק חומרא "שלא יראו מעורבן" ושלא יאכל מחבורה השנייה‪ .‬בברכת אברהם ס' ח' כתב‬
‫כתוי"ט שהפיכת פנים מועיל כמו עשיית מחיצה גמורה‪ .‬וברבינו דוד משמע שהוא רק דין דרבנן‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫)א(‬

‫נראה שפסק כר"ש דבעי "חבורה אחת" ]ותקן הרמב"ם זה בלישנא בתרא[ וכן הקשה ר"ד הבבלי‪.‬‬

‫)ב(‬

‫התחיל בדיני אכילה וסיים בדיני יוצא ומה הקשר ביניהם‪.‬‬

‫)ג(‬

‫שנה דין יציאה מן הבית בתשב"כ ובתרגום אונקלוס ל"יצאה מן החבורה"‪.‬‬

‫‪223‬‬

‫אולם לפי דברינו ניחא‪ ,‬דיש ב' דיני יוצא‪ ,‬לאו ועשה‪ ,‬הקשורים הם אחד לשני‪ .‬הרמב"ם התחיל הפרק‬
‫עם כותרת שהוא בא לפרש דיני יוצא באכילת פסח‪ ,‬וזה כולל שני דברים‪ -‬שפסח נאכל בחבורה אחת ואין‬
‫מוציאים מן החבורה‪] .‬ובאמת‪ ,‬השורה הזו ברמב"ם הוא פרשנות לשמות יב‪:‬מו‪") .‬בבית אחד יאכל" = פסח‬
‫נאכל בחבורה אחת‪" ,‬לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" = ואין מוציאים ממנה מן החבורה(‪[.‬‬
‫ושני הדינים שופכים אור אחד על השני‪ .‬הלאו שהוא דין ביציאת מחיצה קובע שהעשה מצריך עשיית‬
‫מחיצה‪ ,‬והעשה שהוא חובה לאכול "בחבורה אחד" )תרגום יב‪:‬מו( קובע שהלאו של יציאה הוא גם כן‬
‫מחבורה‪ .‬ויש לדון ברמב"ם אם האסור יוצא הוא עדיין מהבית או רק מהחבורה )ע' מ"ח טו(‪.‬‬
‫מה היא סברת ר"י? לרמב"ם יש הבנה שלישית‪ .‬רבי יהודה מבין הפסוק "בבית אחד יֵאָכֵל )הפסח("‬
‫ֹאכל ]הגברא[‪ '".‬וגם‬
‫כלומר‪ ,‬שיש חובה לאכול בחבורה אחת‪ -‬עם מחצות ובלי יציאה‪ .‬ולא ש'בבית אחד י ַ‬
‫לר"י הוא דין של יאכל הפסח‪ ,‬ואינו דין באכילת הגברא ) ולא ס"ל לרמב"ם כשיטת רש"י(‪ .‬א"כ‪ ,‬לדעת‬
‫הרמב"ם העשה והלאו שניהם דינים בחפצא‪) ,‬דלא כמהר"ם שיק צה‪.(.‬‬
‫ובזה מובן פסק הרמב"ם בענין נפילת מחיצות‪ .‬פשט הסוגיא פו‪ :‬הוא שאם נפל מחיצה אז "נתערבו‬
‫כאלו באו אלו לתוך אלו ואלו לתוך אלו‪ ",‬והווה שני מקומות; ואם נפרסה מחיצה בתוך חבורה אז הווה‬
‫כנחלקו בני החבורה לשנים‪ .‬ר"י אוסר בראשון ומתיר בשני ור"ש מתיר בשני ואוסר בראשון )ע' רש"י‪ ,‬ר"ח(‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬הרמב"ם )ט‪:‬ה( פסק לחומרא בשניהם‪ ,‬ונחלקו נשאי כליו למה‪ .‬לדעת ערה"ש זו הבנת הרמב"ם‬
‫לדברי רב אשי בסוגיא; לדברי המאירי פסק הרמב"ם לחומרא כשניהם‪ 68,‬אולם אין פירושם נראים בלשון‬
‫הרמב"ם ובלשון הסוגיא‪ .‬וזה לשון הרמב"ם‪:‬‬

‫‪68‬רש"י גם כן הביא שני הדעות בפירושו לדף מא‪ .‬וכבר האיר מלוא הרואים שאין צורך לזה‪ ,‬ואין הבנה למה הוצרך רש"י‬
‫להביא את שני הדינים‪ .‬אולי נוכל לתרץ ד"או או" קאמר אבל עדיין צ"ע‪) .‬גם צ"ע למה הביא דברי התרגום שם(‪.‬‬
‫ואולי אפשר לומר שהוצרך רש"י לפרש "שאין האוכל אוכל בב' מקומות" שלשון הגמרא הוא שבאכילתו במקום אחר "פסל‬
‫עצמו מבני חבורתו" ואם אסור לו בב' מקומות אז פסל עצמו‪ .‬אבל אם רק סבורים כר"ש‪ ,‬אז נאסרו כולם מלאכול )שהם‬
‫חבורה אחרת ואסור( ולא שהוא נפסל מהם‪ .‬והוצרך לפרש "אין הפסח נאכל בב' חבורות" לפרש למה הגמרא נתקל בעניין‬
‫"בני חבורתו" דלר"י אין הם שייכים לו כלל באכילתו‪ .‬ורק אם מחמיר כשניהם אז הפרוש שאם בני חבורה אוכלים במקום אחר‬
‫אז נפסל לגמרי‪ ,‬שאכילה במקום שני הוא ב' מקומות‪ ,‬ומקום הראשון הוא ב' חבורות‪ .‬ועדיין צ"ע‪.‬‬

‫‪224‬‬

‫בענין יוצא‬

‫שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהם אינן אוכלין‪ ,‬וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה‬
‫בינהם אינם אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשני חבורות ואין נעקרין מחבורה לחבורה‪.‬‬
‫רב אברהם בן הרמב"ם )ברכת אברהם ס' ח' הובא בקצור בכ"מ( רצה לפרש שאין הטעם ברמב"ם‬
‫משום ש"אינו נאכל בב' חבורות" שחזר הרמב"ם מפירוש זו‪ .‬וכבר הראנו שלפרוש המילים בדעת הרמב"ם לא‬
‫חזר בו )ורק תיקן הלשון ב ט‪:‬א כדי שלא יטעה הקורא(‪ ,‬וגם אין שום ראיה מה"ספר המוגה" שחזר בו‪ .‬ומפליא‬
‫שאע"פ שמילים אלו כתובים אפילו בספר המוגה‪ ,‬אפילו הכי רצה הר"א לומר שחזר מהם‪ ,‬ותמוה‪ .‬ורצה לפרש‬
‫שטעם שני הבבות הוא שאוכל בשני מקומות "שעריכת מחצה וסילוק מחצה כשני מקומות" וזה אי אפשר‬
‫בלשון הגמרא שלנו‪.‬‬
‫אלא נראה לומר‪ ,‬בעקבות דבריו‪ ,‬שהבין הרמב"ם דבסוגיא פו‪ :‬מיקל ר"י בנפרסה מחיצה רק אם דברי‬
‫ר"י מפורשים דיש צורך שלא יאכל בב' מקומות בלבד‪ ,‬מדיני הגברא‪ .‬אבל אם נרחיב דברי ר"י כהבנת הרמב"ם‪,‬‬
‫דר"י באמת הוצרך שהפסח יאכל בחבורה המוקף‪ -‬אז ר"י יחמיר בשני המקריים; ולא משום ב' מקומות‪ ,‬אלא‬
‫שבשניהם יש איסור ב' חבורות )הרחב של ר"י אליבא דרמב"ם( שאין קיום של "תן חוצה לה" ואכילה‬
‫"בחבורה אחת" ‪" :‬אין הפסח נאכל בב' חבורות" מצד הפסח‪" ,‬ואין נעקרין מחבורה לחבורה" מצד הגברא‬
‫‪69‬‬
‫לאכול בב' הקפות של הפסח‪.‬‬
‫להבנה זו ניחא פסק הרמב"ם בעניין כלה )ט‪:‬ד(‪ .‬דין המשנה הוא שכלה "מהפכת פניה ואוכלת‪".‬‬
‫לדעת רש"י‪ ,‬אף שזה נחשב כשתי חבורות ‪ -‬אין בעיא‪ ,‬דלשיטתיה‪ ,‬לר"י אין שום איסור ב' חבורות‪ ,‬ורק יש‬
‫איסור שני מקומות‪ .‬תוס' מוסיפים שאף אפשר לומר שיש ה"א שהפכת פנים עושה ב' מקומות‪ ,‬וקמ"ל שאין‬
‫‪70‬‬
‫זה כן‪.‬‬

‫‪69‬לדעת מהר"י קורקוס טעם הראשון "שאין הפסח נאכל בשני חבורות" הוא דין שני מקומות והוא פירוש לנפילת מחיצה‪-‬‬
‫אלא שלא ראינו דין "שני מקומות" ברמב"ם בלי ההרחבה ל"צורך במקום אחד המוקף בלבד‪ ".‬והטעם השני "שאין נעקרין‬
‫מחבורה לחבורה" הוא דין שאי אפשר לשנות לחבורה אחרת וקשה להבין איך זה שונה משיטת ר"ש של "אכילה בב'‬
‫קבוצות‪ ",‬ופשוט לגמרי שפסק הרמב"ם דלא כר"ש ]אם לא נאמר שזה חומרה דרבנן ככ"מ‪ ,‬אבל לא משמע כן מלשון‬
‫הרמב"ם[‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬לפי הבנתנו ניחא דשני טעמים לשני מקריים‪ ,‬ושניהם מורים שיש צורך לאכל במקום מוקף אחד‪ ,‬בין מדיני הפסח ובין‬
‫מדיני הגברא‪ ,‬אבל שניהם יונקים מאותו מקום‪.‬‬
‫"שאין הפסח נאכל בשני חבורות" – ומצד הפסח יש איסור בשני מקרים‬
‫"ואין נעקרין מחבורה לחבורה"" – ומצד האוכל יש איסור בשני מקרים‬
‫‪70‬לכולי עלמא באה משנתנו כאן לאשמעינן היתר שרשאי ולא שחייבת )אם לא כתוס' שיש חיוב בהלכות צניעות(‪ .‬וזו ראיה‬
‫כהבנת רש"י במשנה דגם הפכת פנים דרישא רשות ולא חובה )ולא כדברי הרמב"ם(‪.‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬פרש"י דהפיכת פנים‪ ,‬כלה‪ ,‬ויחם כולם באופן רשות‪ .‬ומשמע ברמב"ם )ט‪:‬ד( שאין המיחם זה לא חובה ולא רשות אלא‬
‫ספור דברים בעלמא‪ .‬לדעת תוס' קיט‪ :‬שמש באמצע חובה משום היכר‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪225‬‬

‫אבל‪ ,‬לשיטת הרמב"ם קשה‪ ,‬למה אין זה נאסר משום אכילה בשני חבורות‪ ,‬שאסור לדעת‬
‫הרמב"ם? אולם‪ ,‬להבנתנו‪ ,‬שאין רצון הרמב"ם לאסור שני חבורות‪ ,‬כר"ש‪ ,‬אלא לחייב מחיצה והבדל לכל‬
‫חבורה )באופן חיובי‪ ,‬ולא שלילי( – אז כאן בשרק אחת שדרכה בכך‪ ,‬מהפכת את פניה – אין נחשב לסתירה‬
‫במחיצות החבורה‪ ,‬ואין איסור "שני חבורות" החדש ברעת הרמב"ם‪.‬‬
‫עד כאן ראינו ברמב"ם דיש חפיפה בין העשה והלאו‪ -‬דשניהם מראים צורך להקיף הפסח במחיצות‪-‬‬
‫אחד לאו להוציא הפסח ממנה‪ ,‬ואחד עשה לעשות מחיצות ולאכול הפסח רק במקום אחד מוקף‪ .‬אולם‪ ,‬רצו‬
‫מקצת אחרונים להפריד ביניהם ולומר שיש מקומות שאף שאין לאו‪ -‬עדיין יש עשה‪.‬‬
‫הדין הששי בסוגיא הוא "כשהשמש עומד למזוג‪ -‬קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל‬
‫חבורתו ואוכל"‪ -‬שאסור לאכל כשהוא בסביבת החבורה האחרת‪ .‬רש"י מפרש שהאיסור לאכול במקום אחר‬
‫הוא מחמת שני מקומות‪] ,‬וקפיצת פיו אינו משום מאכל שבפיו‪,‬שהרי אין אוכל בפיו‪ ,‬אלא משום חשד‪ [.‬אף אם‬
‫סבורים אנו דיש איסור יוצא מחבורה לחבורה בפסח אחד )תוס' פו‪ ,71:‬כדעת הרמב"ם(‪ ,‬אם אין אוכל בפיו‬
‫‪72‬‬
‫ממילא אין איסור יוצא כשהוא בא לחבורה האחרת‪.‬‬
‫פירש הרמב"ם את דין שמש קופץ את פיו שקופץ משום אוכל שיש לו בפיו‪ .‬ואם כן קשה שאם בא‬
‫לחבורה אחרת למה אין כאן איסור יוצא? ולפיכך פירש המ"ח )מצוה ט"ו( שאף דאינו עבר על הלאו במקרה‬
‫שיצא מחבורתו ולא בא לחבורה אחרת‪ ,‬עדיין אינו מקיים העשה כשהוא חוץ לחבורה‪ .‬ולפיכך אסור לשמש‬
‫לאכול מצד העשה‪ ,‬ואין לאו של יוצא‪ .‬אולם ‪-‬‬
‫)א( אין נראה שלדעת הרמב"ם יש צורך לכנס לחבורה אחרת לעבור על הלאו‪,‬‬

‫‪73‬‬

‫‪71‬יש לעיין לדעת תוס' מה טיב הדין‪ .‬לרש"י הדין שאין לערב בין ב' פסחים‪ ,‬ומובן‪ .‬לדעת הרמב"ם הוא שכל חבורה הוא מקום‬
‫אכילה נפרדת‪ ,‬ואסור להוציא ממנה‪ ,‬ומובן‪ .‬לדעת תוס' יש לשאול אם הוצא בשר ממקום למקום בתוך היקף פסח אחד‪ -‬מי‬
‫נאמר שנפסל הבשר באכילה? נאמר שיש חלות דאורייתא בחילוק פסח לב' קבוצות לדעת ר"י? נראה ששיטת רש"י עדיף‪-‬‬
‫שלבעלי התוס' דבר מעוט גורם שוני עצום )וכן במהרש"א פו‪.(:‬‬
‫‪72‬לדעת רש"י האיסור לאכל בשני מקומות הוא אף אם הוציא הבשר אחר התחלת האכילה )דלא נפסל אם לא יצא מן הבית או‬
‫לחבורה של פסח אחר‪ -‬אבל נחשב שני מקומות אם הוציא לחדר אם "אויר חדש"(‪ ,‬אולם כל הדין לדעת רמב"ם ותוס' הוא אם‬
‫חלק הבשר לשני המקומות קודם האכילה )או קודם ליל ט"ו( דלא נפסל ברמב"ם ]ומנחת חנוך פירש רק לשיטתם‪ ,‬ולא אליבא‬
‫דרש"י[‪.‬‬
‫יש ראיה לשיטת רש"י מהא דשמש דאכל בצד התנור )ואולי זוהי אף מקור לשיטתו(‪ .‬לדעת התוס'‪ ,‬אם כשמש אכל מקצת‬
‫הקרבן אצל התנור אז אסור להוציאו מאותו מקום בצד התנור‪ ,‬אז קשה לפרש למה הם "עושין לו טובה" כשיושבים בצדו דהא‬
‫שיעורים להוציאו ממקום התנור‪ .‬לדעת רש"י השאלה הפוכה למה לא יאכל הוא בעצמו בצד התנור והם יאכלו לבדם‪ .‬ונוצרך‬
‫לומר דהא דעושין לו טובה דמתירים לו ליקח בשר לאכל לבדו‪ ,‬ולא יקחו כל הפסח לאכל וישארו לו בלי כלולם‪) ,‬ע' רש"י סוף‬
‫פו‪ (.‬וכעין זה משמע בפרוש רבנו דוד‪ ,‬ובירושלמי‪.‬‬
‫‪73‬‬

‫)א( בק"פ ט‪:‬א כתב "אין מוצאים ממנו מן החבורה שיאכל בה‪ ",‬אפילו אם לא הכניס למקום אחר‪.‬‬

‫בענין יוצא‬

‫‪226‬‬

‫)ב( אין במשמע שיש חלוק בין העשה ללאו בדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫ונראה לתרץ אחרת‪ ,‬שכאן השמש לא בטל את הלאו‪ ,‬שהאוכל מוקף במחיצות פיו ואין יוצא‪ .‬כל זמן‬
‫שמחיצת הפה סביב לאוכל – אין זה הוצאה מין מחיצות החבורה )כדברי הסוגיא חולין סח‪ .(:‬ברם‪ ,‬יש‬
‫אפשריות לבטל העשה‪ ,‬שברגע שאכלו‪ ,‬אז יצא ממחיצות פיו וממילא יצא מהחבורה – והרי עבר על אכילה‬
‫מחוץ לחבורה‪ .‬ואם כן הלאו והעשה יותר שווים‪.‬‬
‫לדברינו‪ ,‬פרק ט' בהלכות קרבן פסח מתייחס להגדרת וחלות חבורה בפסח – ואינו מתייחס אך ורק‬
‫ללאו צדדי באכילת פסחים )כמו פרק ח' וי'(‪ .‬בהמשך פרק ט' יש עוד ג' לאוין‪ :‬האיסור להאכיל פסח לבן נכר‬
‫‪75‬‬
‫]משומד לרמב"ם‪ ,‬כפשטות סוגיא פו‪ ,.‬ולא כמכילתא דכולל גם בן‪-‬נכר ממש‪ ,[74‬ולגר תושב או גר שכיר;‬
‫ואיסור לערל לאכול פסח‪ .‬ומצוות אלו נכללים באותו פרשה בתורה )שמות יב‪:‬מג‪-‬מז(‪ ,‬ובאותו פרק ברמב"ם‪.‬‬
‫ופירש ב"שבית שבי" )בספר ליקוטים על הרמב"ם( דגם אלו דינים בחבורה "האיסור הוא לצרף מומר או תושב‬
‫ושכיר לחבורת פסח‪ ".‬וזה רק פירוש לשיטת הרמב"ם‪ ,‬דשני לאוין אלו על המאכיל ולא האוכל‪) 76‬ולרש"י צו‪,.‬‬
‫אפשר שרק יש לאו על ערל ישראל ומומר ישראל‪ ,‬ושניהם על האוכל‪ ,‬וע‪ ,‬צל"ח עג‪ .(.‬אבל עדיין קשה למה אין‬
‫האיסור להאכיל לערל גם כן‪.‬‬

‫)ב( וממשיך "מן האגף ולחוץ כלחוץ" – שכל שעבר האגף אסור‪ ,‬אף אם לא הכניס לחבורה אחרת‪.‬‬
‫)ג( ובהל' סנהדרין )יט‪:‬ד( "המוציא מבשר הפסח חוץ לחבורתו" בלי שום זכר לחבורה אחרת‪.‬‬
‫)ד( הגדיר הלאו )קכג( "מלהוציא כלום מבשר הפסח מן המקום שנתקבצו שם לאכול‪ ",‬כלומר‪ ,‬חוץ למקום אכילתו‪.‬‬
‫)ה( ואין לומר שיש שני מסלולים ברמב"ם‪ ,‬דלא משמע כן בלשונו )ע' מ"ח(‪.‬‬
‫)ו( אינו מצריך הכנסה למקום אחרת בשום מקום בפה"מ‪.‬‬
‫רק כשהרמב"ם מצטט הגמרא בדף פה‪ ,‬הוא מסביר עניין "מחבורה לחבורה‪ ".‬פשט הגמרא שאה"נ‪ ,‬יש צורך לחבורה אחרת‪,‬‬
‫שכרגיל אזל הגמרא כשיטת רש"י‪ ,‬שרק יש איסור להוציא מחבורה )בלא יציאה מן הבית( כשיש חבורה שנייה בבית‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫אבל לדעת הרמב"ם פשוט שאין צורך להכנסה למקום אחר; ו"מחבורה לחבורה" לאו דווקא‪ ,‬ובא בציטוט מהגמרא )שכאמור‪,‬‬
‫לא ס"ל כרמב"ם(‪ .‬וגם יש ראיה שכל זה הוא ציטוט בעלמא – דכתבה הר"ם בלשון עברית בסה"מ הערבי‪ ,‬והוא רק עושה זה‬
‫כשמצטט ממקור עברי‪ ,‬ופשוט כדברינו‪.‬‬
‫‪74‬לו יש איסור‪ ,‬בלי "לא תעשה"; וכדברינו לעיל בענין מצורע שנכנס ) הל' ב"מ ג‪:‬ח(‬
‫‪75‬לא פירש הרמב"ם מה זה "גר שכיר‪ ".‬אבל משמע מדבריו בסה"מ דקבל עליו כל ז‪ ,‬מצוות בני נח‪.‬‬
‫ע' ויקרא כה‪:‬ו‪ ,‬ששם יש מושג "גר תושב" ומושג "גר שכיר‪ ".‬מפשטות נראה‪ ,‬כרש"י עה"ת‪ ,‬דגר שכיר הוא גוי גר שאינו מותר‬
‫ליישב בינינו )הל' א"ב יד‪:‬ז( שלא קבל שבע מצוות בני נח‪ ,‬ולפיכך רק מותר לשכרן לישב בינינו למקצת זמן‪ .‬ובמקביל‪ ,‬עבד‬
‫תושב גר בינינו להרבה זמן )רש"י צו‪ ,(.‬ועבד שכיר רק שש שנים )שם‪ ,‬ודברים טו‪:‬יח(‪.‬‬
‫‪76‬ולפיכך הוצרך לפסוק דמותר להם לאכול מצה ומרור; כלומר‪ ,‬דמותרים הם לישב בחבורה לאכל מצה ומרור עימהם כל זמן‬
‫שאין אוכלים לפסח )וע' רבינו דוד כח‪ ,:‬דאין חידוש דמותר לאכל מרור לבדם(‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪227‬‬

‫מקום אחר שיש שרצו לחלק בין העשה ללאו בדעת הרמב"ם הוא בפסח שני‪ .‬פסק הרמב"ם )י‪:‬טו(‬
‫הוא ש "מוציאין אותו חוץ לבית אכילתו‪ ".‬קשה להבין למה לא נקט כגמרא )וטעם הכ"מ אינו נראה‪ ,‬שדעת‬
‫הרמב"ם שיוצא דומה לנותר ששניהם פסה"מ ולא דשניהם ניתק‪ -‬כר”ח ולא כרש"י )צה‪ ,(.‬וגם פירש החוק נתן‬
‫שיש לרבות אותו מפסוק של שבירת עצם על כל פנים(‪ .‬אולי סבירה ליה דדין יוצא הוא דין במחיצה ולא בגוף‬
‫הקרבן ואין לומר ששייך בפסח שני בלי פסוק מדויק‪) .‬ולפיכך‪ ,‬דחיית שבת‪ ,‬מצה ומרור‪ ,‬נותר‪ ,‬ועצם מפורשים‬
‫‪77‬‬
‫בקרא שפסח שני שאינם בגוף הקרבן‪(.‬‬
‫וכתב הרמב"ם "דנאכל צלי בבית אחד"‪ ,‬וכתב הצל"ח דבעשה הוא חלק מגוף הקרבן ומדאיתא בפ"ר‬
‫איתא בפ"ש והלאו יותר צדדי )וכן יש לדקדק ממניין המצות עשה נה ]אבי עזרי א‪:‬א[( וא"כ יש שוני בין העשה‬
‫והלאו‪ .‬אולם‪ ,‬הרש"ש כתב שאין לגרוס מלים אלו ברמב"ם‪ -‬וא"כ עדיין יש שווי ביניהם‪ .‬ואולי נפל הטעות‬
‫בדברי הרמב"ם מצד הדמיון לעשה בפ"ר ששם גם יש הלשון צלי ובית אחד ומצה ומרור‪.‬‬
‫בירושלמי )ז‪:‬יג( יש עוד דעה שמחלק בין לאו לעשה‪" :‬הוציא אחד כזית חייב‪ ,‬שלשה פטור מפני שבני‬
‫חבורה באין להמשך אצלן אלא שעוברין בעשה‪ ",‬שהעשה של שני מקומות אף פעם לא הותר מכללו בליל‬
‫ט"ו‪ ,‬אבל הלאו דיציאה הותר כשיש כדי חבורה בהוצאה ]וכסברא דפי שמש‪ ,‬שעדיין לא יצא מחבורה‬
‫הראשונה‪ [.‬וזו רק אליבא דרבי יהודה דבבלי דרק נאסר ב' מקומות‪ .‬אבל לרמב"ם דס"ל דרבי יהודה מצריך‬
‫‪78‬‬
‫הקיף‪ -‬נראה דכן עבר על לאו במקרה כזה‪.‬‬

‫‪ .VI‬סיכום‬
‫ראינו שיש שני הבנות בעניינים אלו‪ .‬דעת הרמב"ם הוא לשוות כל מערכת הדיניים השייכים ל"יוצא‪".‬‬
‫כולם פסולי חפצה )דם‪ ,‬בשר‪ ,‬ואפילו פסח(‪ ,‬וכולם מתמקדים על הוצאת חפצה ממקום הראוי לו )כולל עשה‬
‫בפסח‪ ,‬ולאווים במקומות אחרות(‪ .‬אף אם יש חילוקי דינים בין הדומים – בגדול שווים הם‪.‬‬

‫‪77‬בפסחים צה‪ .‬איתא שמצוות שבגוף הפסח שייכים לפ"ר ולפ"ש‪ ,‬ומצוות שלא על גופו בפ"ר אינם בפ"ש‪ ,‬ויש לעיין מה‬
‫המסקנה לגבי מצוות שעל גופו )אינם בגוף‪ ,‬ואינם שלא על גוף(‪ .‬יש ארבע מצוות מפורשים בקרא בפ"ש )שחיטה‪ ,‬אכילה‪,‬‬
‫עצם‪ ,‬ונותר(‪ .‬מלבד אלו יש שש מצוות אחרות בפ"ר )לן באימורים‪ ,‬נא ומבושל‪ ,‬יוצא‪ ,‬משומד‪ ,‬תושב‪ ,‬וערל(‪ .‬פסק הרמב"ם‬
‫דאלו שבגופו יש בפ"ש בלי לאו פרטי )כגון נא ומבושל ]ח‪:‬ד[(‪ ,‬ואלו שבחוץ לחבורת פסח אינם בפ"ש )דרק חל פ"ש בחבורתו‬
‫ואין יוצא או לן באימורים; וכן בשפת אמת צו‪ ,.‬ורש"י ע"הת במדבר ט‪:‬י‪ ,‬מול המ"ח שם(‪ .‬ובזה יובן חילוק הרמב"ם שאיסור‬
‫ערל ומשומד קיים בפ"ש )ט‪:‬ז( שזה איסור על בני חבורה העושים פ"ש להכניסם לחבורתם‪ .‬אבל איסור על הערל הוא על אדם‬
‫שלא הקריב ומחוץ לפסח – ואין לאו עליו בפסח שני‪ .‬רוצים אנו לצמצם החידוש של "פסח שני" למקומו בלבד – והחזון‬
‫נהרס ביציאה לחוץ‪) .‬וע' מ"ח יז‪:‬כו(‬
‫‪78‬בהמשך הירושלמי יש דעה שלרבי יהודה האוסר שני מקומות‪ -‬יש היתר אם כל החבורה תפסו להם מקום אחר‪ .‬ומ' דדעת‬
‫הירושלמי הוא שבסברת ר"י האוסר שני מקומות אינו משום שהמקום גורם אלא שנחשב כחבורה אחר )כגון סברת המרב"ם(‪,‬‬
‫ולפיכך אסור‪ .‬אולם‪ ,‬אם כל החבורה יצאו‪ -‬אז זה כחבורה הראשון אף אם זה במקום אחר פיזי ]בתחילת הירושלמי איתא שזו‬
‫שיטת ר"י ובמשך ר"י כר"י בבבלי וזו שיטת ר"ש‪[.‬‬

‫‪228‬‬

‫בענין יוצא‬

‫אולם‪ ,‬דעת רש"י שכל מקרה של יוצא מבוסס על נתונים אחרים‪ .‬לדעתו יש ארבע סוגי יוצא‬
‫ששונים זה מזה‪.‬‬
‫)א(‬

‫יוצא במקודשים כמו דם שהוא פסול תפצא‪.‬‬

‫)ב(‬

‫יוצא שהחפצה נאסר שאבד המתיר לו – כמו בשר קדשים שיצאו‪.‬‬

‫)ג(‬
‫יוצא שאין בו איסור בחפצה‪ ,‬ורק איסור עומד מול הגברא להוציא‪ ,‬בבשר פסח‪ .‬וכאן אין זה בדיוק‬
‫יציאה ממחיצתו‪ ,‬שאין כאן "מחיצה" שלו‪.‬‬
‫)ד(‬

‫מקרה שאין אפילו לאו‪ ,‬וזה הוצאה חוץ לחבורתו‪.‬‬

‫רצונו של רש"י הוא לראות כל השכבות של העדינות בעניין‪.‬‬

‫‪ .VII‬הלכה למעשה‬
‫חז"ל גזרו שני גזרות כדי למנוע מאכילה בשני מקומות‪ .‬הגזירה האחת היא שאם ישנו כל החבורה לא‬
‫יאכלו עוד )קכ‪ ,(.‬ופרשו רש"י ורשב"ם ורמב"ם על פי הסוגיא קכ‪ :‬שזה גם כן שייך במצה אטו פסח‪ ,‬אולם‬
‫בתוס' חלקו ואמרו דלא שייך במצה )קיט‪ :‬ד"ה אמר רב(‪.‬‬
‫ולמה גזרו? רש"י מפרש שנראה כשתי חבורות שכשישנו הווה כחבורה אחרת אף אם הם באותו‬
‫מקום‪ ,‬ורשב"ם מפרש שהוא נראה כשני מקומות‪ .‬על כל פנים‪ -‬שייך גזרה זו גם במצה ]אלא שהחמיר מלוא‬
‫הרועים ואמר שאין חלות חבורה במצה ולכו"ע אפילו ישנו מקצתן לא יאכלו הישנים שדמי לשני מקומות[;‬
‫והראב"ד )ח חו"מ יד( פירש כל הסוגיא אחרת באופן שאינו קשור לעניינינו‪.‬‬
‫יש גזירה שנית ד"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן‪ ",‬ומחלקת בגמרא אם שייך גזירה זו למצה‪ .‬יש‬
‫דעה בגמרא שטעם הפסח פיזית קשור לעניין )רשב"ם מפרש שזו שיטת שמואל וכן פסק הרמב"ם ח‪:‬ט‪ (79‬אבל‬
‫דעה אחרת )כן פרשו הראשונים( שמהות הגזרה הוא שאם יאכל דבר )בחבורה אחר( אחר הפסח יבוא לאכול‬
‫הפסח בשני מקומות‪ .‬תוס' לשיטתם )קיט‪ (:‬סבירא להו שאם הטעם אטו שני מקומות‪ -‬אז אינו שייך במצה בזמן‬
‫הזה‪ .‬ומפרש רבנו דוד שלכל הדעות בגמרא במצה אין לאכל אחריו גזירה אטו פסח‪.‬‬

‫‪79‬מעניין שאף שבחו"מ )ח‪:‬ט( כתב הרמב"ם שכל העניין הוא בטעם פסח כדעת שמואל‪ ,‬על כל פנים פסק בק"פ ט‪:‬ה שיש‬
‫איסור בעקרה מחבורה לחבורה‪ ,‬כדעת רב שם‪ .‬מתוך הרחבת עניין שני מקומות‪.‬‬

‫הרב יעקב יפה‬

‫‪229‬‬

‫לדעת התוס' אין גזירות אלו שייכים בזמן הזה‪ ,‬ולדעת כמה ראשונים רק אליבא לחד אמורא שייך‬
‫גזירת אפיקומן לעניינינו של שני מקומות‪ 80.‬על כל פנים‪ ,‬פסק המחבר בשו"ע )תע"ח( ששני הגזירות שייכים‬
‫במצה‪ ,‬ודייק משם הרמ"א דיש איסור ב' מקומות באכילת מצה‪] .‬וא"כ צ"ע על המ"ב שפירש שטעם החומרא‬
‫הוא "טעם מצה‪[".‬‬
‫פסק הרמ"א כרש"י‪ ,‬שיש להחמיר במצה שלא לאכלו בשני מקומות‪ ,‬אבל יש לעיין אם גם יש להחמיר‬
‫לכל מערכת הדינים בהלכות קרבן פסח פרק ט ברמב"ם‪ -‬כגון אכילה במקום אחד מוקף מחיצה שזו הבנת‬
‫הרמב"ם לדין "שני מקומות" של רבי יהודה והוא דין דאורייתא‪ .‬ואם יש הרבה סדרים בשולחן אחד )או הרבה‬
‫אוכלין לדעת מלוא הרועים( בעי היקף מחיצות )או אולי הפכת פנים( לכל קבוצה לאכול אפיקומן‪.‬‬
‫איתא בשם רב שלמה זלמן אורבך שפתיחת הדלת "לשפוך חמתך" הוא לומר שעד כאן נאסר ביוצא‬
‫ועכשיו מותר‪ 81.‬ואם נחמיר דנבעי הקף מחצות לאכילת אפיקומן‪ ,‬אז יקיים מנהג פתיחת הדלת בירידת‬
‫המחיצות‪ -‬וזה רעיון טוב לקיים פתיחת הדלת לעושי סדר במלון‪.‬‬
‫אולם יש לדון‪ :‬שאף אם דין שני מקומות שייך במצה‪ ,‬מנין שהלאו של יוצא שייכים אליו מדרבנן‪.‬‬
‫שהלאו איסור צדדי להוציא ואינו דין במעשה אכילה‪ ,‬ואולי רק דיני מעשה אכילה שייכים במצה‪ .‬וכשגזרו‬
‫להביא דיני פסח למצה – רק העבירו דינים במעשה אכילה )ששווה ביניהם( ולא דינים בחפצה )שחלוק‬
‫ביניהם(‪ .‬ולכן דין שני מקומות של רש"י שהוא דין במעשה אכילה ‪ -‬אפשר להעבירו לאכילת מצה‪ .‬אבל דין‬
‫שני חבורות של הרמב"ם שהוא דין בחפצא של הפסח אין להעביר דיניו למצה דהחפצא שונה אף דמעשה‬
‫אכילה שוה‪.‬‬

‫‪80‬ובזה מובן שאף שתשובת בן חכם בתשב"כ הוא "ויתן ה' אותות ומפתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו‪,‬‬
‫ואותנו הוציא משם" שייך לתרץ לו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" שפרוש אין מפטירים הוא שאסור לאוכלו חוץ למקומו‬
‫ופירוש הדבר דה' פסח על בתי בני ישראל שעליהם דם הפסח‪ ,‬ולפיכך אסור לצאת מן הבית ]אף שפירשו הרמב"ם והחינוך‬
‫שאיסור הוצאה שאין דרך חירות וחפזון בכך[‪ .‬ותירוץ לשאלת בן החכם הוא שאוכלים הפסח במקום אחד לזיכרון שבמצרים‬
‫היה אסור לנו לצאת כשפסח ה' על בתי בני ישראל בשעה שנתן " אותות ומפתים גדולים ורעים במצרים"‪ " ,‬ואותנו הוציא‬
‫משם‪".‬‬
‫‪81‬בספר הררי קדם‪" ,‬בעניין שפך חמתך‪ ".‬אולם בספר שלמי מועד איתא בשמו שפותחים הדלת לאליהו הנביא‪ .‬ומיצוה‬
‫ליישב‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful