‫רב יעקב יפה‬

‫חבר הכולל העליון ע"ש וקסנר‬

‫וכל "מנחת כהן"‬
‫כליל תהיה לא תאכל‬
‫אחד מאיסורי התורה הוא שכל קרבן מנחה שהביא כהן אסור‬
‫באכילה‪ .‬המאמר הזה יבדוק את דיני הלאו ההיא – איזה קרבנות שייכים‬
‫ללאו‪ ,‬איזה פרטים כלולים באיסור‪ ,‬ומה ההשלחות הנובעות מהאיסור‬
‫הזה‪.‬‬

‫א‪ .‬הגדרת "מנחת כהן"‬
‫‪ .1‬מנחת נדבה‬
‫כל מנחה שהביא כהן נדבה אסור באכילה‪ .‬יש חמישה מיני מנחת‬
‫נדבה )ויקרא ב‪:‬א‪-‬יא( – מנחת סלת‪ ,‬מנחה במרחשת‪ ,‬מנחה במחבת‪ ,‬ושני‬
‫מיני מנחות הנעשות בתנור )חלות ורקיקין(‪ .‬כשכהן מביא שום אחד מאלו‪,‬‬
‫אז אין המנחה נאכל‪ .‬ולכן‪ ,‬הפסוק )ב‪:‬י( "והנותרת מן המנחה לאהרון‬
‫ולבניו‪ ,‬קדש קדשים‪ 1‬מאשי ה'" רק שייך כשבעל הקרבן הוא ישראל‪ ,‬ולא‬
‫כהן‪.‬‬
‫יש הווה אמינא בתורת כהנים )נדבה יא‪:‬ב( שמנחת נדבה של‬
‫ישראל גם כן אינו נאכל‪ ,‬אבל מובן מאליו שהאיסור שם אינו משום שזה‬
‫"מנחת כהן"‪ .‬ההוא אמינא שם הוא שמנחת ישראל יהיה דומה רק למנחת‬

‫‪ 1‬פירוש הביטוי "קדש קדשים" הוא שהכהנים חייב לאכלו במקום קדוש‪ ,‬בחצר אהל‬
‫מועד – כמו אכילת חטאת ואשם )ויקרא ו‪:‬ט‪-‬י‪ ,‬ז‪:‬ו(‪.‬‬
‫הרמב"ם מנה עשה לאכול מנחות בפני עצמו )ע' פח‪ ,‬הל' מעה"ק י‪:‬א‪-‬ב(‪ .‬מצות‬
‫אכילת קדשי קדשים ברגיל שהאכילה הוא חלק מתהליך הכפרה "ואכלו אותם אשר‬
‫כופר בהם" – ואם כן רק חטאת ואשם הבאים לכפרה יהיו בכלל‪ .‬ולכן‪ ,‬כדי שיהיה‬
‫עשה דאורייתא לאכול אפילו מנחות‪ ,‬יש צורך לפסוק אחר בשבילן‪.‬‬

‫קול צבי ט' ● תשס"ז‬

‫‪62‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫נסכים‪ ,‬המוקטר כולו בלי אכילה‪ .‬וכבר העיר הר"ש שם שאין זה הווה‬
‫אמינה – שבודאי מנחת נסכין לחוד )מתנה נוספת של דגן‪/‬תירוש‪/‬ויצהר‬
‫לקרבן נדבה(‪ ,‬ומנחת נדבה לחוד‪.‬‬
‫‪ .2‬שמן המנחות‬
‫כל מה שנאמר כאן לענין סלת המנחה‪ ,‬הוא הדין לגבי שמן‬
‫המנחה‪ ,‬שהשמן נתחבר אם סלת המנחה‪ ,‬ונעשה אחיד אחד ִא ָתּה‪ .‬בכל‬
‫מנחות הרגילות שמים שמן בכלי‪ ,‬ושמים הסלת על גבה‪ ,‬ובוללין‪) 2‬מנחות‬
‫עד‪ ,:‬רמב"ם הל' מעה"ק יג‪:‬ו( והם נתחברו אחד עם השני‪ .‬ואם אין לאכול‬
‫את ה"מנחה" – אין לאכול הסולת והשמן‪ ,‬ששניהם ביחד הם ה"מנחה"‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬כשאדם מביא מנחת רקיקין – אין השמן נבלל אם הסולת‪,‬‬
‫אלא אופין רקיקין תחילה‪ ,‬ואחר כן מושחין שמן על גבה )עד‪ ,:‬עה‪.(.‬‬
‫ובלילת שמן בה אסורה )שם‪ ,‬תוספתא ח‪:‬ג(‪ ,‬שאם בלל – עשאה חלות‪,‬‬
‫ופסלה )מנ"ח קטז‪ ,‬וע' הערות שם(‪.‬‬
‫מה היא המשיחה הזאת? בשאר מנחות )כלומר‪ ,‬במחבת‬
‫ומרחשת( מצאנו יציקת שמן על גבי מנחה אחר אפייתה‪ .‬נראה שאין‬
‫היציקה לחבר שמן וסולת )שהרי כבר יש חיבור על ידי הבלילה ואפייה!(‪.‬‬
‫היציקה הוא מעשה סימלי‪ ,‬לסמן הדבר ע"י שימת שמן על ראשה‪ .‬וכן‬
‫מצינו לשון יציקה אצל יעקב אבינו בבית אל )בראשית כח‪:‬יח‪,‬לה‪:‬יד(‪,‬‬
‫אצל הכהנים )שמות כט‪:‬ז‪ ,‬ויקרא ח‪:‬יב‪,‬כא‪:‬י(‪ ,‬ואצל מלכים )ש"א י‪:‬א‪,‬‬
‫‪3‬‬
‫מ"ב ט‪:‬ג‪,‬ט(‪.‬‬

‫‪ 2‬אפשר שבמנחת מרחשת השמן ששמים בתחילה הוא יותר חשוב להרכבה הזאת‬
‫)ע' מנחות סג‪ ,(.‬ובמנחת מחבת ובחלות שמן הבלילה יותר חשוב‪ .‬ולגבי מנחת‬
‫סולת‪ ,‬דעת מהר"ם הורוויץ )עה‪ (.‬ששמן היציקה הוא המרכיב‪ .‬ובכך יש לפרש את‬
‫ההדגשות בויקרא פרק ב'‪.‬‬
‫בסולת‪" :‬ויצק עליה שמן"‪ ,‬בחלות "חלות מצות בלולות בשמן"‪ ,‬במחבת "סולת‬
‫בלולה בשמן"‪ ,‬במרחשת "סולת בשמן"‪] .‬לרוב השיטות גם בוללין מנחת סולת‬
‫)רש"י יח‪ ,.‬ר"מ פה"מ ג‪:‬ח(‪[.‬‬
‫‪ 3‬ובמנחת סלת מצאנו יציקה )ויקרא ב‪:‬א( ולא בלילה – ומשמע שמדובר כאן על‬
‫יציקה על ראשה בסופה )דלא כרא"ם הורוויץ(‪ .‬וע' בתוס' מנחות עה‪ .‬שהעלו‬
‫אפשרות שבמנחת סלת יש רק יציקה אחרונה סמלית ‪ ,‬ולא בלילה – שאי אפשר‬
‫לחבר שמן וסלת כאן‪ ,‬שאינה נאפת‪ .‬ואין לימוד לבלילה במנחת סלת כלל )אף‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪63‬‬

‫ברם‪ ,‬ברקיקין יש "משיחה" ולא "יציקה"‪ .‬ברגיל‪ ,‬יציקה‬
‫ומשיחה שמות נרדפים זה אם זה )אלא שיציקה מתאר יציקת הנוזל‪,‬‬
‫ומשיחה מתאר התוצאה שבא שמן על ראשה ונתקדש(‪ .‬וכן פשוט במ"ב‬
‫ט‪:‬ג‪-‬יב‪ ,‬בראשית לא‪:‬יג‪ ,‬שמות כט‪:‬ז‪ ,‬וש"א י‪:‬א‪ .‬אבל כאן שינה הכתוב‬
‫לשונו וכתב "משוחים בשמן" בכל מקום אצל רקיקין )שמות כט‪:‬ב‪ ,‬ויקרא‬
‫ב‪:‬ד‪,‬ז‪:‬יב‪ ,‬במדבר ו‪:‬טו( ולא הזכיר יציקה‪ ,‬וכן לא הזכיר משיחה אצל שאר‬
‫מנחות‪ .‬וזה מורה שאין משיחת רקיקין שווה ליציקת שאר מנחות‪.‬‬
‫דעת התנא קמא בבריתא )ומפליא שכן פסק הרמב"ם מעה"ק‬
‫יג‪:‬ט(‪ ,‬שיציקה מורה שרק הציף קצת שמן על פניה )וכן בכל יציקה‬
‫המקדשת במקרא(‪ ,‬אבל משיחה הוא כל שימת שמן על דבר‪ ,‬ואפילו הרבה‬
‫שמן‪ .‬בא הכתוב להורות שמשיחת רקיקין אינו סמלי אלא יש בה הרבה‬
‫שמן‪ ,‬והיא כעין בלילה‪ ,‬ששמים כל השמן על הסולת‪ ,‬ואולי השמן נבלע‬
‫בה )ע' רדב"ז(‪.‬‬
‫דעת המשנה )עד‪ (:‬שיציקה הוא משיחת הנוזל גרידא‪ ,‬ומשיחה‬
‫הוא מעשה סימלי‪" .‬משוחים בשמן" יש בה רק מקצת שמן‪ ,‬כעין משיחת‬
‫כהנים )עה‪ .(.‬ברקיקין רק שמים מקצת שמן על הסולת‪ ,‬ולכן אין השמן‬
‫אחיד עם הסולת אלא חוצה לה‪ .‬ושיירי השמן אינו נמשח על הסולת אלא‬
‫נאכל לכהנים‪.‬‬
‫והיה אפשר לומר שדין מנחת כהן אינו שייך לשמן הזה‪ ,‬שאינו‬
‫חלק המנחה )זבחים צא‪ .(:‬ולפיכך פסק המשנה בזבחים )צא‪ ,(.‬שהשמן‬
‫‪4‬‬
‫עדיין נחשב חלק המנחה ואיסור אכילת מנחת כהן עדיין שייך לו‪.‬‬

‫שמסקנת התוס' שם‪ ,‬ורמב"ם יג‪:‬ה לא סבורים כן(‪ .‬ע' במל"מ שם‪ .‬וע' להלן‪,‬‬
‫שמשמע מזבחים שהיה בלילה במנחת סלת‪.‬‬
‫‪ 4‬כל זמן שמצאנו שינויים בין חלות לרקיקין‪ ,‬עלינו לבחון אם הם נחשיבים כשני‬
‫מיני מנחות‪ ,‬או הם עדיין כשני דוגמאות של מנחה אחת‪ .‬בתשב"כ יש להם שם‬
‫משותף "מאפה תנור"‪ ,‬ובמשנה )וברמב"ם ]ע' לח"מ יג‪:‬י[ נט‪ (.‬מנה אותם כשנים‪,‬‬
‫וכן דעת התנאים סג‪ ..‬נפקא מינה הוא שינוי קודש )ת"י א‪:‬א(‪.‬‬
‫לדעת רבא ג‪ :‬אולי יש לכל מנחות שם אחד – ואין כאן מקום להוסיף‪.‬‬

‫‪64‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪ .3‬תודה‬
‫תודה היא קרבן אם שני חלקים‪ ,‬בהמה ועמה לחם מסולת ושמן‪,‬‬
‫והיה אפשר לומר דדין מנחת כהן שייך אליה‪ .‬אלא שכל הדעות במנחות‬
‫מו‪ :‬סבורים שלחמי תודה של כהנים נאכל‪ .‬ומבואר שם שאין תודה נחשב‬
‫כמנחה‪ ,‬אלא כקרבן שלמים‪ ,‬והלחם נגרר אחר הבשר‪ 5.‬דיני מנחת כהן רק‬
‫שייכים לדבר המוגדר כ"מנחה" – ותודה אינה מנחה‪ ,‬ולפיכך אין דיני‬
‫מנחת כהן שייכים לה‪.‬‬
‫וכן פשוט בתשב"כ‪ ,‬שאין תודה נחשב "מנחה"‪ ,‬שדיני תודה‬
‫בויקרא פרק ז' עם דיני זבח שלמים ולא בפרק ו' עם דיני מנחות‪ .‬והלחם‬
‫נאכל בכל העיר‪ ,‬ואינם קדש קדשים הנאכל בעזרה לזכרי כהונה בלבד‬
‫כשאר מנחות‪ .‬וכן דעת הרמב"ם‪ ,‬שהביא דיני תודה בתוך דבורו על זבח‬
‫שלמים וקרבנות בהמה )הל' מעשה הקרבנות פרק ט( ולא בתוך דיני‬
‫מנחות )פרק יב‪-‬יג(‪.‬‬
‫יש מהאחרנים שחידשו )צפנת פענח נדרים א‪:‬יב‪ ,‬כעין דברי‬
‫השפת אמת נט‪ (.‬שתרומת לחמי תודה הנחשב "חלק כהנים" כן נשרף אם‬
‫הביא כהן תודה – כלומר‪ ,‬החלה האחת המורם והניתן לכוהנים כן נשרף‪.‬‬
‫אלא שגם לחם זה הוא קדשים קלים )ונאכל בכל העיר לבתי כוהנים( ואינו‬
‫מנחה‪ .‬דעתם‪ ,‬כנראה‪ ,‬ש"מנחה" היא כל קרבן קמח שיש במקדש‪ 6,‬ואין‬
‫שם "מנחה" השייך למקצת קרבנות קמח‪ .‬ופשט הסוגיאות דלא כדבריהם‪.‬‬
‫‪ .4‬קנאות‬
‫דעת הגמרא בסוטה )כג‪ (.‬דמנחת קנאות כן נחשב מנחה )אף דיש‬
‫חריגה דאין בה שמן ולבונה(‪ ,‬אלא שיש ספק אם זה נחשב מנחה של כהן‬

‫‪ 5‬כן פשוט בכל המסכתא‪ ,‬ע' טו‪ ,.‬עח‪ ,:‬ששחיטת הזבח מקדש הלחם‪ .‬וע' רש"י‬
‫ויקרא ז‪:‬יב‪.‬‬
‫‪ 6‬ע' רש"' עה"ת ויקרא כד‪:‬ט שגם פירש כן; אולם ראית רש"י מהעובדה שנקרא‬
‫לחם הפנים בלשון נקבה רק שופך אור על הגדרת לחם הפנים‪ ,‬ויש לחלק בינה לבין‬
‫קרבן תודה‪ .‬וע' להלן‪) .‬גם יש לעיין בלחם הפנים‪ ,‬שאין בהם דיני מנחות הרגילות‪,‬‬
‫וגם אינם מוזכרים בויקרא פרק ב'‪ .‬ויש לשאול כיצד להבין הרמת והקטר בזיכין אם‬
‫דינים מספיק ליחשב אותו כמנחה‪ .‬ע' ז‪-.‬ח‪ ,:‬גפ"ת מנחות פז‪(:‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪65‬‬

‫– שהרי אף שהמנחה באה מממון כהן‪ ,‬הכפרה באה לאשת כהן הסוטה‪,‬‬
‫שהיא ישראלית‪.‬‬
‫יש מחלוקת ראשונים כיצד להבין את הגמרא‪ ,‬דעת רש"י‬
‫והמאירי שיש ספק בגמרא איזה קנה‪-‬מדה קובע לענין מנחת כהן‬
‫)ומשתמשים בלשון ספק "דלמא בתר דידה"‪" ,‬שמא אחר חלק שלה"(‪ .‬או‬
‫שהקובע הוא בעלות ממוני )ממונה דידיה(‪ ,‬או שהקובע הוא חלות כפרה‬
‫)כפרה דידה(‪ .‬ראיה שכאן יש ספק היא ההקבלה ליבמות ק‪ ,.‬שגם שם יש‬
‫ספק מי הבעלים על מנחה‪ .‬לדעת רש"י‪ ,‬הספק קיים בכל מנחת נדבה של‬
‫אשת כהן שקנה בעלה בשבילה‪.‬‬
‫אלא שהעלו האחרונים שאי אפשר לומר שיש כאן ספק‪ ,‬שבאמת‬
‫אי אפשר לומר שממון כהן קובע בלבד‪ .‬כבר ידענו שאם נדב ישראל‬
‫מנחה‪ ,‬וקנה הכהן הסלת בשבילו מממונו שאין זה נחשב מנחת כהן!‬
‫דעת התוס' )ד"ה דמסיק( והרמב"ם שאין כאן ספק אלא ודאי‬
‫תערובת‪ .‬שיש שני קני‪-‬מדה לדעת מי הבעלים של קרבן זה‪ ,‬ויש לו שני‬
‫בעלים אחד כהן ואחד ישראלית‪ .‬ולפיכך פרשו תוס' )ד"ה כל‪ ,‬וד"ה קומץ(‬
‫שכל השאילה אם ממון כהן קובע היא רק במנחת קנאות – שרק שם יש‬
‫שני בעלים על הקרבן‪ ,‬האיש‪ ,‬ואשתו‪ .‬קרבן זה הא חלק מתהליך של סוטה‬
‫שהיא לברור עוון השייך לשניהם )מנחות ס‪ .(:‬אבל בודאי בכל שאר‬
‫מנחות המנחה הולך אחר המכפר‪ .‬ורק כאן ממונו של הבעל מורה שהקרבן‬
‫שייך אליו‪ :‬רק כאן ממון הבעל הוא דין עקרוני המורה על בעלות הקרבן‬
‫)ע' ר"מ סוטה ג‪:‬יב(‪ ,‬ולא דין טכני בלבד )אבי עזרי מעה"ק יב‪:‬יב(‪] 7‬ע'‬
‫רדב"ז‪ ,‬נצי"ב‪ ,‬וקר"א[‪.‬‬
‫וע' בשו"ת רע"א )ב‪:‬קיא(‪ ,‬שהנראה מדבריו )אף שיש צורך‬
‫להגיה שם( שיש צורך במנחת קנאות להקדש הקמח לשם שניהם‪ .‬ואף אם‬
‫הביא האישה הקרבן ממון שלה ‪ -‬עדיין יש צורך להקדיש לשם הבעל‪ .‬וזה‬
‫כדברנו שבא הגמרא לומר שזה קרבן של שניהם‪ ,‬ולא שיש ספק אם‬
‫‪ 7‬וברמב"ם כתב כתוס' שזה דין ודאי‪ ,‬אבל גם כתב כרש"י שזה בכל מנחות שהביא‬
‫בעל לצורך אשתו )מעה"ק יב‪:‬ב( והוצרך האבי עזרי לתרץ שלדעת הרמב"ם כל זמן‬
‫שבעל מביא מנחה לצורך אשתו הוא קרבנו עקרוני ולא שטכני הממון שלו בלבד‪,‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬

‫‪66‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫הולכים אחר ממון או כפרה )כמחלקת האחרנים רדב"ז ומנ"ח מול ערה"ש‬
‫וקרן אורה(‪] .‬וע' בגרי"ז )כא‪ (:‬שדן אם הולכים אחר ממון או כפרה[‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬גם כאן יש צורך שהקרבן יהיה מוגדר כ"מנחת כהן" כדי‬
‫לחייב בדיני מנחת כהן – וזה שייך לטיב הקרבן‪ ,‬ולא לאיזו דבר פרקטי‪.‬‬
‫ועוד נחזור להמשך סוגיא זו בסוטה להלן‪.‬‬
‫‪ .5‬עומר ולחם הפנים‬
‫איתא בדף כא‪ ,:‬שהכהנים דרשו שהם פטורים ממחצית השקל‪,‬‬
‫שאם הם נתנו ממון לשם קרבנות צבור‪ ,‬אז יהיו אותם קרבנות בגדר מנחת‬
‫כהן‪ ,‬ולא יהיו נאכלין‪ .‬ופסק הגמרא שאין זה כן‪ .‬שאף שהכהנים נותנים‬
‫שקלים שבהם קונים מנחות צבור )עמור ולחם הפנים‪ – (8‬אפילו הכי אין‬
‫אלו נחשבים כמנחת כהן‪ ,‬ומותרים באכילה‪.‬‬
‫דעת בן בוכרי שם שהכוהנים מוסרים שקלם לציבור )אילו יתנו‬
‫שקלים(‪ ,‬ואם כן אף כשקונים קרבנות צבור עדיין אין הקרבנות להם‪ .‬רב‬
‫יוחנן סבור שחייבים כהנים בשקלים‪ ,‬וקונים קרבנות מממונא דידהו‪,‬‬
‫ועושים בהם כפרה דידהו‪ ,‬ואפילו הכי אין זה נחשב כ"מנחת כהן" במקצת‬
‫)לאסור מקצתו באכילה‪ ,‬או כולו אם מב"מ בקדשים אינו בטל(‪.‬‬
‫ופירש רבי הטעם )מו‪ ,(:‬והוא גם בירושלמי שקלים )א‪:‬ד( שכל‬
‫דין מנחת כהן כליל נאמר רק במנחת יחיד‪ ,‬ולא במנחת ציבור‪ 9.‬למה?‬
‫פירש רש"י בריש ערכין )ד‪" (.‬דבמנחת צבור אזלינן בתר רובא"‪.‬‬
‫יש ג' אפשריות לפרש דברי רש"י אלה‪.‬‬
‫א‪ .‬יש כאן בטול ברוב‪ .‬ובאמת שייך כאן דין "מנחת כהן"‬
‫בחלק הכהנים של הלחם‪ ,‬אלא שיש כאן תערובת שקלים מב"מ‪ ,‬או‬
‫‪ 8‬ודייק הרש"ש מכאן )נט‪ (.‬שלחם הפנים מוגדר כמנחה‪ ,‬דאם אינו מנחה פשוט‬
‫שאינו מנחת כהן‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫‪ 9‬עדיין יש מקום לעיין בלשון רש"י‪ ,‬שכתב שהדין רק "במנחה שהכהן מביא בפני‬
‫עצמו" – שכח אחר המעורב בו הוא המפקיע‪ .‬ואולי גם מנחת שותפים מופקע )אילו‬
‫היה כשר; ע' מנחות קד‪) :‬מפסוקים(‪ ,‬ורמב"ם יד‪:‬ב )מהל"מ((‪ .‬ולשון שטמ"ק )יב(‬
‫"במנחה שהכהן מביא מבתו" אולי בא ביתר בהירות למעט מנחת צבור דוקא‪,‬‬
‫לעומת מנחת יחיד‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪67‬‬

‫תערובת בעלים מב"מ – ובכאן אזלינן בתר רוב‪ .‬באפשרות זו‪ ,‬יש‬
‫לעיין אם באמת רש"י סבור שיבטלו ברוב מה"ת‪ ,‬שהוא סבור שמב"מ‬
‫אסור במשהו )ע"ז סט‪ – (.‬וגם יש לעיין אם יש כאן תערובת או לא‪,‬‬
‫ולהתייחס אם זה בטול אסור לכתחלה‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬אזלינן בתר רוב‪ ,‬ונחשב כ"קרבן הצבור" עד כדי כך‬
‫שביחידים אינם נחשבים מאומה כנגד הרוב‪ .‬וזה כעין ענין רובו ככולו‬
‫בסנהדרין שאף המעוט נחשב כאילו הוא חלק מהרוב )תוס' סנהדין ג‪:‬‬
‫והסוגיא שם(‪ .‬אלא‪ ,‬שנראה שדעת רש"י שיש בקרבן ציבור חלות‬
‫כפרה על כל יחיד ויחיד בעצמו‪ ,‬ולכל יחיד חלק פרטי קטן בכל קרבן‬
‫צבור‪ ,‬ולא שרק יש חלות כפרה על "צבור"‪) 10‬רש"י במדבר טז‪:‬טו(‪.‬‬
‫ג‪ .‬הקרבן מוגדר אחר הרוב‪ ,‬ומוגדר כקרבן צבור או כקרבן‬
‫ישראל‪ .‬ואף שיש לכל כהן חלק – ממון דידיה וכפרה דידה‪ ,‬אפלו הכי‬
‫אין זה מוגדר כמנחת כהן‪ ,‬אלא כמנחת ישראל‪ ,‬שהוא הרוב‪.‬‬
‫וזה כדברינו – שקביעות קרבן כמנחת כהן תלוי בהגדרת הקרבן‬
‫הזה‪ ,‬ולא בקנה‪-‬מדה אחת או אחרת‪.‬‬
‫וכזה מדויק בלשון המקרא‪ ,‬שהרי כתוב‪" :‬וכל מנחת כהן כליל‬
‫תהיה" ולא כתב "וכי תקריב כהן מנחה – לא תאכל"‪ .‬ומשמע מהלשון‬
‫שיש סוג קרבן "מנחת כהן"‪ ,‬ובא התורה לומר שכל קרבן מזו הסוג חייב‬
‫בשרפה‪ .‬ולא שמנחה של כהן חייב שרפה )שאולי יהיה תלוי בכפרת‬
‫הקרבן או ממונא( אלא שסוג מוגדר "מנחת כהן" טעון שריפה‪.‬‬
‫‪ .6‬שתי הלחם‬
‫דעת אביי ששתי הלחם כמו עומר ולחם הפנים )מו‪ ,(:‬דבאלו יש‬
‫הגדרה של "מנחה"‪ 11‬ואין הגדרה של "כהן" ולפיכך אין נשרפין‪ ,‬אף‬
‫שנותנים כוהנים שקלים לצורך אלו הקרבנות‪.‬‬

‫‪ 10‬ע' גרי"ז מנחות כא‪.:‬‬
‫‪ 11‬מעניין שאף שלחמי תודה הם שלמים‪ ,‬שתי הלחם נחשבו מנחה – אף שהזבח‬
‫מקדש ומתיר שניהם )טו‪ ,:‬מו‪ .(:‬וכן משמעות הגמרא מו‪ ,.‬מז‪ ,:‬שאפשר לתודה‬
‫להעשות שלמים‪ ,‬אבל אין אפשריות להכשיר כבשי עצרת לעשותם שלמים בלבד‪.‬‬

‫‪68‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫דעת רבה שם שאילו יהיו שתי הלחם מובאים אם הזבח אז ודאי‬
‫לא יהיו נשרפין‪ ,‬כתודה‪ .‬ונראה מדבריו דסבר דאין שתי הלחם קרואים‬
‫מנחה‪ .‬הם "קרבן ראשית" )ויקרא ב‪:‬יב(‪ ,‬וגם "מנחה חדשה" )כג‪:‬טז( אבל‬
‫אינו מוגדר כמנחה אלא כשלמים‪ .‬דעה זו מורה שיש קשר חזק בין הלחם‬
‫לכבשים שהלחם נגרר אחר בשר‪ .‬אולם‪ ,‬כשהלחם בפני עצמו‪ ,‬אינו קשור‬
‫בלחם – ויש מקום לו לחשב מנחה לעצמו‪ ,‬ולא שלמים‪.‬‬
‫‪ .7‬מנחת חביתין‬
‫בדף נא‪ :‬יש פסוק פרטי המלמד שמנחת חביתין )הנקרב כל יום‬
‫לצורך כהן גדול( נקרבים כליל כמו כל מנחת כהן‪ .‬ואף שהוא קרבן יחיד‪,‬‬
‫ממון כהן‪ ,‬ולכפרת כהן‪ 12.‬ופירש הגרי"ז‪ ,‬כדברנו )יח‪ (:‬שאין זה מוגדר‬
‫הנראה לומר‪ ,‬שבתודה‪ ,‬הבהמה עיקרית‪ ,‬והלחם רק נחשב כחובה אטו הבהמה‪.‬‬
‫לעומת כן‪ ,‬בשתי הלחם‪ ,‬אף שיש קשר חזק בין הלחם והבשר – יש ללחם חשיבות‬
‫לעצמה‪] .‬וזה דלא כהו"א טו‪ ,:‬שיש יתר זיקה בשתה"ל מתודה )ע' רש"ש צד‪.[(.‬‬
‫ראיה לכך הוא דעת ר"ע שאפשר להביא לחם בלי כבשים )דעת ר"ע מה‪ ,:‬ואמוראים‬
‫מו‪ ,:‬וסתם הגמרא עד‪ ,:‬הוריות יג‪ ,(.‬ואולי משום זה הם נחשבים לעצמן; והוין מנחה‬
‫ולא חלק מהשלמים‪ .‬ואף יש לחלק שאולי במקרה שאין זבח נחשב מנחה )שאם אין‬
‫זבח תנופתם מתירים ]גרי"ז מו‪ :‬לדעת רבא‪/‬רבה[‪ ,‬או נשתנה יעודם ]שם לדעת רב‬
‫יוסף[( אבל אם יש זבח נחשב לחם חלק שלמים )שאם יש זבח – הזבח מתירים( ‪-‬‬
‫משמעות הגמרא מו‪ :‬דלא כזה‪ ,‬שבכל מקרה יש ללחם מעמד לעצמו‪) .‬אבל עדיין יש‬
‫לעיין מה הדין אחר שהוזקקו אם יש חילוק בין תודה לשתה"ל; מו‪ ,.‬מח‪.(.‬‬
‫עומר קרוי "מנחת בכורים" )ב‪:‬יד‪-‬טז(‪ ,‬ויש לה הרבה דיני מנחות )מנחות סז‪.(:‬‬
‫אולם‪ ,‬ע' חידושי מהרי"ח סז‪ ,:‬שאף שעומר היא מנחה‪ ,‬עדיין אינו קרבן‪ .‬ולפיכך יצא‬
‫מן הכלל ללמד‪ ,‬והוצרך להחזירו לכללו לגבי קמיצה ושמן )בויקרא ב'( ואין בו מלח‬
‫)ובזה מפורש דעת המב"ם לענין מתן שמן(‪ ,‬ורש"י עד‪ ,:‬ותוס' ריש עה‪ .‬בהו"א‪.‬‬
‫ועומר שעורים‪ ,‬ואינו כקרבן )רש"י ה‪ ,(:‬ולפיכך בעי תנופה )כשתה"ל ולוג מצורע(‬
‫ואין קדוש בכלי )כן נראה לפרש ברמב"ם ז‪:‬יב‪ ,‬ע' גרי"ז סז‪ .(:‬ויש גזה"כ להגשה‬
‫)ס‪ (:‬ולבונה )נט‪ - .‬ע' רש"י(‪ ,‬ע' תוס' נז‪ :‬לענין חמוץ‪ ,‬ולאכלת שיריים )עג‪ .‬דלא‬
‫כרמב"ם פה"מ – ודוק ברש"י שם(‪ .‬ויש לראות קמיצה שבה שגנאי בדבר שלא‬
‫לקטרו – ולפיכך נקט לשון "ואם" בויקרא ב' )ע' רמב"ן(‪ ,‬ולא נזכר קמיצה בפסוק‬
‫כלל )רק הקטר אזכרה(‪ ,‬ולגבי מתיר )נתיבות הקדש סח‪ (.‬וקדימות )לח"מ תו"מ‬
‫ז‪:‬יב( נחשב כמוקטר‪/‬מובא אחר התנופה בלבד‪.‬‬
‫‪ 12‬אף שאפשר לומר שהחובה אינו על הכהן‪ ,‬והוא כקרבן צבור )וכן פשוט לומר‬
‫לרש"י ותוס' נא‪ ,:‬כשקרב משל צבור(‪ ,‬אולם נראה דברגיל החובה על כהן גדול‬
‫להביא – וכן לשון הרמב"ם בהל' תו"מ )בכותרת(‪ ,‬ופשט הפסוקים בתשב"כ )ויקרא‬
‫ו‪:‬יג‪-‬טו(‪ ,‬וכן דייק רש"ש )נא‪ ,(:‬שאף אם בניו מביאים הקרבן בשבילו‪ ,‬עדיין זה רק‬
‫יורשיו שמביאים מממונו – שבעקרון זה רק קרבן יחיד‪ ,‬הבא לרצוי לתמיד‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪69‬‬

‫כ"מנחת כהן" אלא כ"מנחת חביתין" והיינו אומרים שאינו טעון שרפה‬
‫לולא גזה"כ‪.‬‬
‫וכן דייק הרמב"ם בלשונו‪ ,‬שכתב אצל מנחת חביתין )לאו קל"ח(‬
‫"שגם היא מנחה"‪ ,‬והיא גם היא כלולה בדין מנחת כהן‪ .‬מה החידוש שזה‬
‫מנחה? צריכים אנו לומר שדין מנחת כהן תלוי בהגדרה ולא בממון וכפרה‬
‫בלבד‪ ,‬וכאן היה אפשר לומר שאין זה מנחה בהגדרה‪ ,‬שדיניה משונים‬
‫ממנחות הרגילות‪ .‬ולפיכך חידש הרמב"ם‪ ,‬שגם זה מנחה )ואינה קרבן‬
‫עולה וכדומה(‪ ,‬וששיך בה דיני מנחת כהן‪.‬‬
‫למה אין מנחת חביתין נחשב כמנחת כהן קודם גזה"כ? יש‬
‫למנחת חביתין קשר אדוק למערכת התמידים‪ ,‬שגם הוא חציו בבקר וחציו‬
‫בערב‪ .‬וכן ברמב"ם בסה"מ‪ ,‬ובהל' תו"מ‪ .‬וכן דעת רבי ישמעאל בנו של‬
‫ריב"ב מנחות נא‪ ,.‬וכן היה סברת רבי מסדר המשניות‪ ,‬שבמשנה מט‪ .‬דן‬
‫בקטורת אם "כולו היתה קרב" או מחצה ומחצה‪ ,‬ואמר שחביתין כמו‬
‫קטרת‪ ,‬ש"שלמה היתה קרב" כשמת כה"ג )נא‪ (:‬וגם ראינו קשר בין‬
‫חביתין למוספים )פסחים נח‪ ,.‬יומא לג‪.(.‬‬
‫וגם ראינו שמנחת חביתין דוחה שבת‪ .‬דעת אביי ורבי ישמעאל‬
‫)נ‪ (:‬שהסיבה הוא שהיא "כמנחת תמידים" שדוחה שבת מגזה"כ "אפילו‬
‫בשבת‪ ,‬אפילו בטומאה" כתמיד )פסחים סו‪] .(.‬ברם‪ ,‬דעת רבא‪ ,‬שאפייה‬
‫דוחה שבת מדין טכני )צורך באפיה בכלי שרת ]"על מחבת"[‪ ,‬ואם אפה‬
‫בע"ש יפסול בלינה(‪ ,‬והקטרה )ע' תוס'( אולי רק דוחה שבת מטעם‬
‫שהקרבן קרבן קבוע לו זמן )ע' פסחים עז( ודוחה שבת‪] .‬וכן משמע לשון‬
‫הרמב"ם תו"מ ג‪:‬יח(‪ ,‬דבעקרונו דוחה שבת שקבוע לו זמן‪ ,‬וא"כ כל דבר‬
‫שא"א מאתמול )שלא יהא נאה‪ ,‬או שתפסל בלינה( דוחה‪[[.‬‬
‫והיה לבעל דין לומר שאין זה מוגדר כמנחת כהן אלא כמנחת‬
‫תמיד )אף שבא לכפרת כהן מממון כהן(‪ .‬העיקרון כאן להיות איזה עבודת‬
‫תמידיות במקדש‪ 13‬ואף זה כן‪ .‬וקמ"ל דאף זה יש לו דיני מנחת כהן‪.‬‬

‫‪ 13‬וע' מט‪ .‬דמערכת התמידים היא היא חינוך )יום–יומי( של כל הכלים‪ .‬ואם נאמר‬
‫שאף הכהונה היא אחד מכלי המקדש )כדעת הרמב"ם( – אף היא צריכה לחינוך יום‬
‫יומי‪ ,‬וזה היא טעם מנחת חביתין‪.‬‬

‫‪70‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪ .8‬מנחת חינוך‬
‫פסק הרמב"ם‪ ,‬לגבי מנחת חינוך )יג‪:‬ד( שהוא כמו מנחת חביתין‬
‫)כדבריו כה"מ ה‪:‬טז‪-‬יז(‪" ,‬ושתיהן כליל לאישים"‪ .‬ויש לעיין בדעת‬
‫הרמב"ם מנין שמנחת חינוך הוא כליל לאישים – אם משום שקרבן זו‬
‫שמובא ע"י כהן נקרא "מנחת כהן"‪ ,‬או שהוא נובע מדין מנחת חביתין‪,‬‬
‫ומתוך כך כל דיני מנחת חביתין )כולל חיוב כליל( שייך בה‪.‬‬
‫קשה להבין בפסוקים בעניין על כמה קרבנות מדובר‪:‬‬
‫זה קרבן אהרון ובניו אשר‪-‬יקריבו לה' ביום הימשח‬
‫אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד‪ :‬מחציתה‬
‫בבוקר‪ ,‬ומחציתה בערב‪) .‬על‪-‬מחבת‪ ,‬בשמן תיעשה‪--‬‬
‫מורבכת תביאנה; תופיני מנחת פיתים‪ ,‬תקריב ריח‪-‬‬
‫ניחוח לה'(‪ .‬והכוהן המשיח תחתיו מבניו‪ ,‬יעשה אותה;‬
‫חוק‪-‬עולם‪ ,‬לה' כליל תוקטר‪.‬‬
‫בפסוק הראשון יש קרבן "אהרון ובניו" ביום המשחם‪ ,‬ובפסוק‬
‫טו' יש קרבן כהן משיח‪ .‬מסתבר שפסוק טו' מדבר על מנחת חביתין –‬
‫ש"כהן משיח"‪ ,‬פרושו כהן הגדול )ויקרא ד‪:‬ג‪ ,‬טז‪:‬לב(‪ .‬ואפשר לומר‬
‫שפסוק יג' גם מדבר על חביתין‪ ,‬ופרושו שזה קרבן תמיד של אהרון ובניו‬
‫הכ"ג‪.‬‬
‫אלא שיש סתירה בתוך פסוק יג! שקרבן "תמיד" הוא חביתין‪,‬‬
‫וקרבן "ביום המשך" הוא חינוך! ועל כרחנו לקרוא בפסוק "זה קרבן אהרן‬
‫)ובניו‪ ,‬ביום המשח( הנקרב תמיד"‪ .‬ואם כן כאן יש שני קרבנות – מנחת‬
‫חינוך ומנחת חביתין )וכן בנא‪ ,:‬ורש"י עה"ת‪ ,‬דלא כרמב"ם כה"מ ה‪:‬טז(‪.‬‬
‫ואם כן גם מנחת חינוך רק כלול במנחת כהן מגזה"כ כמו חביתין – דאולי‬
‫אין זה מוגדר מנחת כהן אלא בשם אחר מפורט – מנחת חינוך‪.‬‬
‫יש דיוק אפשרי אחר בדעת הרמב"ם לדברנו‪ ,‬ש"מנחת כהן" הוא‬
‫שם סוג הלכתי ולא רק תיאור למציאות‪ .‬ידוע שכתב הרמב"ם את ספר‬
‫המצוות בלשון ערבי‪ ,‬וכל שם סוג הלכתי השאיר בלשון עברית‪ .‬ולפיכך‬
‫כתב "פסולי המוקדשים" בעברית בלאו קמ‪ ,‬ובשר חטאות בערבית בלאו‬
‫קלט‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪71‬‬

‫וזה לשונו כאן‪ ,‬בלאו קלח – "אלנהי אלד'י נהינא ען אכל 'מנחת‬
‫כהן'‪ ,‬וזהו קולה תעאלי 'וכל מנחת כהן כליל תביא לא תאכל" ‪ -‬הרי שדעת‬
‫הרמב"ם ש'מנחת כהן' הם שם סוג הלכתי ולא תיאור מציאות גרידא‪.‬‬
‫‪ .9‬מנחת חוטא‬
‫כאן יש קרבן מממון כהן לכפרת כהן‪ ,‬אבל יש לעיין אם באמת‬
‫היא נקראת מנחה‪ .‬פסק המרב"ם )מעה"ק יב‪:‬ג( שיש ט' מיני מנחת יחיד –‬
‫חמשה מנחת נדבה‪ ,‬קנאות )כנ"ל(‪ ,‬חינוך וחביתין )כמסקנה הנ"ל( וגם‬
‫מנחת חוטא‪.‬‬
‫אלא שיש הרבה דינים בה שאינם דינים רגילים בכל שאר מנחות‪.‬‬
‫אין בה שמן ולבונה )נט‪-.‬ס‪ 14,(.‬וכל הדברים הכלולים בהם )כמו יצקה‪,‬‬
‫בלילה‪ ,‬קמיצת שמן‪ .(15‬וכל שאר מנחות הרגילות או באות בנדבה )חמשה‬
‫מיני נדבה(‪ ,‬או באות חובה לזמן )חביתין‪ ,‬עומר ]שתהל"ח‪ ,‬לחה"פ[(‪- ,‬‬
‫ואינם באים לתגובה למעשה מסויים כמו מנחת חוטא ‪.‬‬
‫בתורה שבכתב מנחת חוטא חטאת )ולא ישים עליה שמן ולא יתן‬
‫עליה לבנה כי חטאת הוא(‪ ,‬בפרק ה' )יא‪-‬יג( עם דיני החטאת‪ ,‬ולא בפרק‬
‫ב' אם דיני המנחות‪ .‬וראוי להדגיש שבתשב"כ יש חמש מיני קרבנות‬
‫)ז‪:‬לז( – עולה‪ ,‬מנחה‪ ,‬חטאת‪ ,‬אשם‪ ,‬ושלמים‪ .‬וכל קרבן פרטי הוא רק‬
‫ממין אחד – עולה )פרק א(‪ ,‬מנחה )פרק ב(‪ ,‬שלמים )פרק ג(‪ ,‬חטאת )פרק‬
‫ד‪-‬ה(‪ ,‬ואשם )סוף פרק ה'(‪ .‬ואין זה שכל קרבן סלת היא מנחה‪ ,‬אלא שכל‬
‫מקריב "מנחה" )כלומר‪ ,‬שנדר "מנחה"( סלת‪ .‬אין פרוש המילה "מנחה"‬
‫סלת אלא דורון‪ ,‬וגזרת התורה שכל מי שנודר מנחה )נדבת יחיד קדשי‬
‫קדשים הנאכל( חייב להביא סלת ]כי תקריב מנחה לה' – סלת יהיה‬
‫קרבנו[‪ ,‬ולא שכל סלת מוגדר מנחה‪.‬‬

‫‪ 14‬אין שמן בשתי הלחם‪ ,‬ואולי לדעת רבה לא אקרי מנחה‪ ,‬ואין שמן בלחם הפנים‬
‫ואולי גם היא אינה מנחה )רש"ש הנ"ל(‪ ,‬אין לבונה במנחת נסכין שאינה מנחה‪ ,‬ואין‬
‫שניהם בלחמי תודה‪ .‬החורג היחיד לכלל הוא מנחת קנאות‪ ,‬שלשון המקרא "לא יצק‬
‫עליו שמן‪ ,‬ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות היא‪ ,‬מנחת זכרון מזכרת עוון"‪.‬‬
‫‪ 15‬ע' להלן‪.‬‬

‫‪72‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫הפסוק המרכזי להגדרת מנחת חוטא כמנחה היא בפסוק בסוף‬
‫הענין )ה‪:‬יג( "והיה לכהן כמנחה"‪ .‬כל מילה בביטוי קשה להבין‪ .‬המילה‬
‫"והיה" יש לפרש בשני אופנים‪ ,‬או כבעלות וקנינים על החפץ‪ ,‬או כמילה‬
‫המעביר תיאור או מעמד לדבר‪.‬‬
‫ראב"ד מפרש )תו"כ יט‪:‬יא( שאחד הדרשות כאן הוא להעביר‬
‫בעלות‪" .‬והיה לכהן" ‪ -‬בעלות החטאת הווה לכהן "כמנחה" כמו שאר‬
‫מנחות‪ .‬וזה בא להורות או שהכהן בעלים עליו שיכול לאכלו‪ ,‬או שהוא‬
‫הבעלים ולפיכך יש לו לעשות העבודה בה‪) .‬וכן פירשו הראשונים עג‪ :‬את‬
‫הברייתא המוצט בבבלי‪ ,‬רש"י מפרש שעבודה בו כמו הראב"ד‪ ,‬ורש"י כ"י‬
‫מפרש שיירה לכהנים כראב"ד(‪ 16.‬יש קצת הוכחה שאינה מנחה‪ - ,‬היא‬
‫"כמנחה" ולא מנחה – אבל אפשר שזה כן מנחה‪ ,‬והפירוש רק "כמו שאר‬
‫מנחות"‪.‬‬
‫ר"ש חולק ואומר שהפסוק בא ללמוד על השייכות של מנחת‬
‫חוטא של כהן לדינים של מנחת כהן‪ .‬ר"ש סובר שאינו נאכל‪ ,‬כמו כל‬
‫מנחת כהן – אלא שיש הבדל בינה לשאר מנחת כהן – שיש בה קמיצה‬
‫והקטר קמיצה לבדה )בשאר מנחת כהן – הכל מוקטר כאחד(‪.‬‬
‫ר"ש דורש "והיתה לכהן כמנחת ישראל" – אבל אינו ממש‬
‫כמנחת ישראל שאין שיריים נאכלין לכהן כאן‪ ,‬ולפיכך ממשיך ודורש‬
‫)בבלי מנחות עד‪" (.‬והיתה לכהן כמנחה – והיה לכהן‪ :‬לכהן כמנחה‪ ,‬ולא‬
‫לאשים כמנחה"‪ .‬יש שני אופיינים כאן‪:‬‬
‫א‪ .‬מצד אכילת כהן‪ ,‬זה מנחה‪ .‬אם זה מנחה‪ ,‬אז ממילא הוא‬
‫מנחת כהן‪ ,‬ולפיכך אסור באכילה‪.‬‬
‫ב‪ .‬מצד המזבח אינו מנחה אלא חטאת‪ .‬ואין בחטאת שום‬
‫הבדל בין ישראל לכוהנים‪ .‬ולפיכך אין הבדל בינה לשאר חטאת‬
‫סולת‪ ,‬שקרב קומץ לבדו )וע' רש"י ורש"י כ"י(‪.‬‬

‫‪ 16‬רש"י מפרש שיירים לכהנים כדלהלן – והיה כמנחה‪ ,‬ורש"י כ"י מפרש עבודה‬
‫כשרה בו "והיה לכהן" – והיה כשרה לכהן‪ .‬ואולי זה גם כעיון הדרשה לבעלות‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪73‬‬

‫ר"ש דורש שמאופן אובייקטיבי אין זה מנחה אלא חטאת‪– 17‬‬
‫ולכן יש חיוב קמיצה בה כשאר חטאת של סולת אף שהיא של כהן‪ .‬אלא‬
‫שיש צווי לכהן מפן סוביקטבי להתייחס אילה כאלו היא מנחה‪ ,‬שלא‬
‫לאכלה – אף שאין זה נכון באמת )שפת אמת ס‪.(.‬‬
‫בהרבה מקומות במקרה יש דקדוק משפט כזה והיה )החפץ‪-‬‬
‫הדבר( ל‪ X‬כ‪ .Y‬ובכל המקורות באמת החפץ או הדבר אינו כ‪ ,Y‬אלא כ‪.Z‬‬
‫והמקרא אמר לזו האיש ‪ X‬שאינו נכון‪ ,‬בחשבו את הדבר כ‪.Y‬‬
‫‪ .1‬כשנבוכדנצר ראה בכבד וזרק חיצים לידע אם יבא לירושלים‪,‬‬
‫יחזקאל מנבא )כא‪:‬כח( "והיה לכם כקסם שוא"‪ .‬באמת אין זה קסם שוא‬
‫אלא קסם אמת‪ ,‬שה' רצה להורות לנ"נ לבוא נגד ירושלים‪ ,‬ורק לכם )לבני‬
‫ישראל(‪ ,‬ההשארה הלא‪-‬נכונה שזה קסם שוא‪.‬‬
‫‪ .2‬ירמיה מתלונן כלפי מעלה )ירמיה טו‪:‬ה( שה' "היו תהיה לי‬
‫כמו אכזב‪ ,‬מים לא נאמנו"‪ ,‬ופשוט שהקב"ה אינו מקור מי אכזב אלא הוא‬
‫מקור מים חיים )שם ב‪:‬יג‪ ,‬יז‪:‬ז(! ורק לפני ירמיה היה נראה כן‪.‬‬
‫‪ .3‬יחזקאל מצווה שגרים‪ ,‬בגאולה העתידה "יהיו לכם כאזרח‬
‫בבני ישראל" )מח‪:‬כב(‪ .‬ופשוט שאינם אזרחים – שסוף כל סוף גרים הם‪,‬‬
‫ויש להם דיני גרים )שאין להם יחס‪ ,‬ויש אסור הונת גר עליהם(‪ ,‬ואינם‬
‫אזרחים – אלא שהנביא מצוה שבשעת חלוקת הארץ נתייחס אליהם‬
‫‪18‬‬
‫כאזרחים וינתן להם ארץ‪ ,‬אף שאינם כן‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬דעת ר"ש כאן‪ ,‬שבאמת אין זו מנחה אלא חטאת – ורק‬
‫‪19‬‬
‫הכהן צריך להתייחס אליו כמנחה‪.‬‬

‫‪ 17‬ולפיכך‪ ,‬דין מותר מנחת חוטא כחטאת )מנחות קח‪(.‬‬
‫‪ 18‬מקרה האחרון של הבנין הוא האיסור )שמות כב‪:‬כד( לא תהיה לו כנשה‪ .‬עיין‬
‫מאמרי בבית יצחק לט ליתר בירור בעניין‪.‬‬
‫‪ 19‬יש מקומות שבהן היה ל‪ X‬כ‪ ,Y‬אינו מדובר על חפץ‪ ,‬אלא שזה מלאכה או מעשה‬
‫)‪ (Y‬נעשה לבן אדם‪ .‬אין אלו קשור לעניננו‪) .‬אסתר ב‪:‬יב‪ ,‬ישעיה ל‪:‬כח ]יהיה שירה‬
‫נעשית לכם כמו שירת ליל התקדש חג[‪ ,‬ישעיה כג‪:‬טו(‪ .‬ישעיה כט‪:‬ב קשה להבין‪,‬‬
‫וע' רד"ק שפירש היה לי כאריאל‪ ,‬לי – לשמי‪ ,‬וזה פירוש נדיר של לי – לשמי שלא‬
‫שייך בשאר המקומות‪.‬‬

‫‪74‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫ראיה לדבר שזה "חטאת" ולא מנחה היא הסוגיא ריש מנחות‬
‫)ב‪-.‬ו‪ ,(.‬דשינוי קודש פוסל במנחת חוטא‪ ,‬ולא בשאר מנחות )מלבד מנחת‬
‫קנאות(‪ .‬נחלקו הראשונים מנין המקור לפסול‪ ,‬ותלו בגדול בסוגיא דף ד‪,.‬‬
‫בשלמא מנחת חוטא ]פסול[‪ ,‬חטאת קרייה רחמנא‪,‬‬
‫דכתיב "לא ישים עליה שמן‪ ,‬ולא יתן עליה לבונה‪ ,‬כי‬
‫חטאת היא‪ ".‬אלא מנחת קנאות מנלן? ‪ ...‬אלא מנחת‬
‫חוטא ומנחת קנאות דפסולין שלא לשמן מנלן? חטאת‬
‫טעמא מאי משום דכתיב בה היא‪ ,‬ה"נ כתיב בהו היא‪.‬‬
‫דעת בעלי התוספות שבשני המנחות‪ ,‬הלמוד ששינוי קדש פוסל‬
‫הוא גזה"כ צדדי‪ ,‬דכתיב בהו "היא" )ב‪ .‬ד"ה כל; ב‪ :‬ד"ה מנחת; ד‪ .‬ד"ה‬
‫חטאת קרייה; סא‪ .‬ד"ה הני מילי; שטמ"ק ד‪] ,.‬יח‪ ,‬ג[(‪ ,‬כמו בכל חטאת‬
‫שיש לה גזה"כ דכתב בה היא )ד‪" .‬חטאת טעמא"(‪ .‬וכן היא ביד החזקה‬
‫)פסה"מ טו‪:‬ג(‪ .‬אלא שקשה שם בסוגיא‪ ,‬דבתחילת הסוגיא נאמר שאין‬
‫צורך בלימוד אחר לגבי מנחת חטא‪ ,‬דהא היא קרויה חטאת‪ ,‬ויש לה דיני‬
‫חטאת‪ ,‬ופסולה שלא לשמן כשאר חטאת! ורק יש פרכא בסוגיא מנין‬
‫מנחת קנאות‪ ,‬שעדיין קשה "מנלן" עד שיש מיעוט מהיא – אבל אין‬
‫קושיא במנחת חוטא! וכן נראה מדברי רש"י )ד"ה מנלן( – שאפילו‬
‫במסקנא מנחת חוטא פסולה משום שהיא חטאת )ואולי לא גרס "מנחת‬
‫חוטא" בסוף הסוגיא(‪.‬‬
‫השורה "וחטאת טעמא מאי משום דכתיב בה היא" רק מדבר על‬
‫חטאת נשיא לדעת רש"י )ד"ה דכתיב(‪ ,‬שבחטאת של סולת באמת אין‬
‫‪20‬‬
‫הטעם משום דכתיב בה היא‪ ,‬אלא שנקראת חטאת‪ ,‬וכן פירש זבחים סג‪..‬‬
‫וכן היא בפה"מ לרמב"ם‪.‬‬
‫וכן משמע מדברי רש"י מנחות ה‪ ,:‬שאיתא שם שכל מנחת‬
‫שעורים אינה כקרבן‪ ,‬אלא חידוש התורה‪ ,‬ולפכיך אין בהם שום פסול‬
‫מחשבה )ואולי לפי זה טעונים הם הגשה וגם תנופה )סא‪ (.‬להורות שהם‬
‫כקרבן אף שאינם קרבן(‪ .‬והקשה רש"י‪ ,‬הלוא מנחת קנאות באה משעורים‪,‬‬
‫‪ 20‬לדעת התוס'‪ ,‬זבחים סג‪ :‬מדבר על דבר אחר‪ ,‬ולפיכך השוו הסוגיא שם למנחות‬
‫פא‪ ..‬ולדעת רש"י‪ ,‬מנחות סא‪ .‬משתמש בפסוק אחר לגמרי )קדדש קדשים היא‬
‫כחטאת( ולדבר אחר לגמרי )יסוד(‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪75‬‬

‫ונפסלה במחשבה אסורה‪ ,‬ותירץ "דרחמנא קרייה חטאת"‪ .‬מדהזכיר למוד‬
‫זה‪ ,‬משמע לשיטתו שקיים לימוד הזאת במסקנא בדף ד )ולפיכך‪ ,‬לא נתן‬
‫רש"י אחד מתשובות תוספות(‪ .‬ורע"א הקשה‪ ,‬הלוא הלמוד אינו קיים‬
‫למסקנא‪ ,‬והתשובה פשוטה שלדעת רש"י כן קיימת היא‪ .‬וכן כתב במצפה‬
‫איתן על אתר‪.‬‬
‫אלא שעדיין יש לדון‪ ,‬דמשמע מדברי רש"י שאפלו מנחת קנאות‬
‫אקרי חטאת )וכן בפה"מ(‪ ,‬וזה לכו"ע שלא כסוגיא דף ד‪ ..‬ותירץ במצפה‬
‫איתן שבאמת יש לומר שמקרים מסויימים הדרשה של "מנחת זכרון‬
‫מזכרת עוון" עושה מנחת קנאות כעין חטאת‪ .‬אולם‪ ,‬לדברנו אי אפשר‬
‫לומר שהיא חטאת בהחלט שהרי יש בה דיני "מנחת כהן"‪ ,‬במקצת ועדיין‬
‫צ"ע‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬התורה צוותה לחוטא‪ 21‬להביא חטאת ואם אין לו‬
‫בהמה‪ ,‬חטאת יורד לסלת – אבל אין זה מנחה בשום פנים לדעת רש"י‬
‫ור"ש‪ 22.‬וכן דעת הגרי"ז בתחילת המסכתא )ב‪.(.‬‬
‫דיני "מנחת כהן" אזי קיימים רק בדבר המוגדר כ"מנחת כהן"‬
‫ולא בשלמים )תודה(‪ ,‬ולא בחטאת )"מנחת חוטא"(‪ ,‬ולא במנחת ישראל‬
‫)קנאות?( ‪ ,‬ולא במנחת צבור‪.‬‬

‫ב‪ .‬יחס אסור אכילה לחיוב "כליל"‬
‫במנחת כהן יש עשה לעשותו "כליל"‪ ,‬ולאו שלא לאכלו‪ 23.‬מה‬
‫הקשר בין שני המצוות אלו? אפשר שהם שני דינים נפרדים‪ ,‬ושניהם‬

‫‪ 21‬אם עבר על לאו חמור בלי כרת )שבועת העדות ושבועת ביטוי(‪ ,‬או על כרת שאינו‬
‫תוצאת מעשה העבירה של הלאו אלא תוצאת עובדה )שכרת ביאת מקדש על עובדה‬
‫שטמא מקדש ואינו קשור ללאו שנכנס טמא לפנים ממחיצתו(‪.‬‬
‫‪ 22‬גם אפשר שאפילו רבנן מודו לר"ש בקביעות הקרבן כחטאת ולא מנחה‪ .‬אלא‬
‫לדבריהם‪ ,‬כאשר התורה צוותה שחטאת הכהן היא כמנחה – אז צוות שנקרב כולו‪,‬‬
‫ואפלו אינה נקמצתץ ולדעת ר"ש רק שאינו נאכל‪ ,‬ולא שאינו נקמץ‪.‬‬
‫‪ 23‬והדינים כלולים בפרשת צו‪ ,‬שבה מופיעים דיני אכילת קרבנות‪ ,‬ולא בפרשת‬
‫ויקרא‪ ,‬שבה דיני הקרבת קרבנות‪.‬‬

‫‪76‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫חיובים על כהן המקריב מנחתו‪ .‬וגם אפשר שאחד מהם עיקר צווי התורה‪,‬‬
‫והשני רק סייג או תוצאה ממנו‪.‬‬
‫‪ .1‬שני דינים נפרדים )רש"י(‬
‫משמע מהסוגיא נא‪ :‬ששני דינים נפרדים אלו‪ ,‬וז"ל הגמרא שם‪,‬‬
‫ע"פ תו"כ‪:‬‬
‫אין לי אלא עליונה )מנחת כ"ג( בכליל תקטר‪ ,‬ותחתונה‬
‫)מנחת כהן הדיוט( בלא תאכל‪ 24.‬ומנין ליתן את האמור‬
‫של זה בזה‪ ,‬ואת האמור של זה בזה? ת"ל כליל כליל‬
‫לגזרה שוה‪.‬‬
‫הרי‪ ,‬שיש אפשרות של קרבן שיש לאו בלבד‪ ,‬וקרבן שיש עליו‬
‫דין כליל בלבד‪ 25.‬ומשמע שכן קרא רש"י את הפסוק‪" :‬כליל תהיה" וגם‬
‫"לא תאכל"‪.‬‬
‫‪ .2‬כליל תהיה משום שלא יאכל )תוס'(‬
‫הסוגיא שם באר את דין כליל בחביתי כהן גדול ביתר פרוט לעיל‬
‫בסוגיא‪ ,‬שאיתא שם )מתו"כ(‪" ,‬כליל תקטר – שתהא כולה בהקטרה"‪.‬‬

‫‪ 24‬הקשו בתוס' )ד"ה אף( למה אין אנו דורשים לאו מהמילה "לאמר"‪ ,‬כמו שדרשו‬
‫בפסחים )מב‪ .(.‬ונראה לתרץ‪ ,‬שרק דורשים כן באופן שהמילה לאמר יתירה‪ ,‬ואי‬
‫אפשר לפרשה אם לא נאמר שהיא מורה על לאו‪ .‬שהרי‪ ,‬ידוע דעת רש"י‪ ,‬שכל לאמר‬
‫בתורה פירושו "לאמר את הדבר לאיש אחר"‪ .‬ובכל מקום שאי אפשר לומר כן‪,‬‬
‫הוצרכו חז"ל לדרש‪ :‬לאמר – אני מדבר אילך‪ ,‬שאתה יאמר לי תשובה )שמות כ‪:‬א‪,‬‬
‫ויקרא י‪:‬טז‪ ,‬במדבר יב‪:‬יג‪ ,‬במדבר כז‪:‬טו‪ ,‬דברים ג‪:‬כג(‪ ,‬או לאמר אמירה מסויימת‬
‫שאינו בקרא )ויקרא א‪:‬א‪ ,‬במדבר כו‪:‬ג‪ ,‬דברים א‪:‬יט( או לאדם שאינו בקרא )ויקרא‬
‫יא‪:‬יא‪ ,‬דבברים לד‪:‬ד(‪ ,‬או לאמר לאחרים )שמות יט‪:‬ב‪ ,‬דברים יג‪:‬יג‪ ,‬כט‪:‬ח(‪ .‬בפסחים‬
‫מב‪ ,‬אין פירוש אחרת למלה "לאמר" – שכבר נאמר "דבר לבנ"י )יב‪:‬א‪-‬ג(‪ ,‬ורק כאן‬
‫דורשים – לאו אמור‪ .‬אבל‪ ,‬במקרה רגיל‪ ,‬אין לומדים לאו מ"לאמר"‪.‬‬
‫‪ 25‬לדעת ההוא אמינא‪ ,‬הייתי אומר שמנחת כהן רגיל רק יש עליו אסור "לא תאכל"‪,‬‬
‫ולא קיום כליל‪ .‬אם כן‪ ,‬במה היינו מוקים הפסוק "כליל תהיה"? דעת הראב"ד )תו"כ‬
‫ה‪:‬ד( שהיינו אומרים לשומו כליל על בית הדשן‪ ,‬ולא להקטרו כלל )שהאיסור אכילה‬
‫דין נפרד ממהעשה להקטרו בכליל(‪ .‬דעת המזרחי ושפתי חכמים )עה"ת( היא שהיינו‬
‫אומרים שהיא כולו שווה להדיוט‪ ,‬ולא להקטר )קרוב לדברי ראב"ד(‪ .‬דברי השפת‬
‫אמת )עד‪ (.‬שיקטר כולו על המזבח בשני פעמים‪ ,‬ולא ביחד )ועוד נדון בזה(‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪77‬‬

‫כלומר‪ ,‬יש דין שיקטר כל מנחת חביתין בבת אחת‪ 26.‬ר"ש לומד אותו דין‬
‫‪27‬‬
‫מחידוש "כליל"‪ ,‬ור"י דורש אותו ממקום אחר )וכליל נשאר לג"ש(‪.‬‬
‫תוס' שם )ד"ה שתהא( שואלים למה ר"י לומד שיקטר כולו בלי‬
‫שיריים ממקום אחר‪ ,‬ור"ש לומד אותו מ"כליל"? ותירצו שבאמת אין‬
‫כוונת הפסוק להתייחס למנחת חביתין רגיל‪ ,‬אלא למנחת חביתין שמת‬
‫כה"ג‪ ,‬ששנינו בה "משל מי היתה קריבה? ר"ש אומר‪ :‬משל ציבור‪ ,‬ר'‬
‫יהודה אומר‪ :‬משל יורשין"‪ .‬ולפיכך "כיון דהוא מנחת כהן )לרבי יהודה‪,‬‬
‫שהקירבוהו יורשי כ"ג כהנים( ‪ 28‬פשיטא דכולה כליל"‪ .‬כלומר‪ ,‬מדובר על‬
‫מנחת כ"ג כשמת כ"ג – ולר"י פשוט שכולה כליל שהוא מנחת כהן‪ ,‬ורק‬
‫יש צורך בלימוד לר"ש שלדעתו הוא מנחת כלל ישראל כשמת כה"ג‪.‬‬
‫אלא שיש לדקדק בדברי התוספות‪ ,‬שמשמע לדעתם שפשוט‬
‫שכל מנחת כהן כולו כליל – אפילו קודם הג"ש דכליל כליל )שכל הדיון‬
‫בגמרא הוא כדי לאפשר יצירת הלימוד‪ ,‬המביא חיוב "כליל תקטר"‬
‫ממנחת חביתין למנחת כהן(‪ .‬ואם כן יש לדקדק כיצד יודעים בפשטות‬
‫שמנחת כהן נקטר כליל‪ ,‬ומה היא חידוש הג"ש‪.‬‬
‫ותירץ הקרן אורה‪ ,‬דס"ל לתוס' שמנחת כהן יש בה שני דינים –‬
‫א' לאו על אכילתו‪ ,‬וב' חיוב להקריב הקרבן כליל הנובע מתוך אותו לאו‪.‬‬
‫ובמנחת כהן גדול יש שני דינים‪ ,‬א' חיוב עשה להקטרו )נלמד ממלת‬
‫תקטר( וב' חיוב להקריב כל הקרבן )מלת כליל(‪ .‬תירוץ התוספות הוא‬

‫‪ 26‬פרוש רש"י בלשון שני שזה דין "שיקטרו שלמה ולא לחצאין" – ועוד נדון בפרוש‬
‫מילה כליל לגבי דין הקטר כולו בבת אחת‪.‬‬
‫‪ 27‬משמעות הש"ס שחביתי כה"ג יש להם שם קרבן אחד אף אם יש לו שני הקרבות‬
‫)וכן משמע ז‪ ,:‬שכו"ע מודו בזה‪ ,‬ורק פליגי אם קידוש תלוי בהקרבה או בשם קרבן‪.‬‬
‫וכמו כן בסוף נב‪ .‬וכמו כן יש לפרש חידוש הרמב"ם פה"מ ו‪:‬א‪ ,‬וביד יג‪:‬ד‪ .‬וכשמינו‬
‫אחר תחתיו‪ ,‬בעי חצי מעשרין שלם בערב )נ‪ ,(:‬שאין חצי עשרון הקרבן אלא חצי של‬
‫קרבן עשרון שלם‪ .‬כאן‪ ,‬שמקריבים אותו שלמה גם כן מורה על אותו צורך )אף‬
‫שפשט המשנה ]והקבהל למט‪ [.‬אינו מסקנת הסוגיא ע"פ גזה"כ בנב‪(..‬‬
‫‪ 28‬ע' מנ"ח אם זה כל יורשיו או רק יורשיו בנים‪.‬‬
‫לדעת ר"ש‪ ,‬כשמת כ"ג החביתין נהפכין לקרבן צבור )ע' לעיל – כמו מערכת‬
‫התמידים(‪ .‬לדעת ר"י או יורשיו שלוחי דידן‪ ,‬או הם עומדים במקום אביהם‪ .‬אם רק‬
‫מקריבין מממון אביהם )רש"ש( אז יותר סביר שעומדים במקום אביהם‪.‬‬

‫‪78‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫שמנחה זו המובא על ידי כהנים יש לה שני דיני מנחת כהן‪ ,‬ולפיכך פשוט‬
‫יש בהם הדין השני של מנחת כה"ג )והמילה יתירה(‪ ,‬ולומדים ג"ש לדין‬
‫השני בכ"ג‪ .‬הדין השני בכה"ג נובע מדין השני של כהן הדיוט – ולפיכך‬
‫אותו מילה כליל מיותר לג"ש‪ ,‬שיודעים אנו שיש חיוב להקטיר כולו ממה‬
‫שיש בה לאו‪.‬‬
‫והיוצא מדבריו‪ ,‬שלדעת בעלי התוספות כל דין כליל במנחת כהן‬
‫הוא יצירה של הלאו‪ ,‬ואינו עשה וחיוב נפרד לעצמו )כדעת רש"י(‪.‬‬
‫ומשמע‪ ,‬שאף אחר ג"ש שיש חיוב עשה להקטיר כולו אפילו במנחת כהן‬
‫הדיוט‪ ,‬עדיין הטעם קיים‪ ,‬שהוא בכדי להבטיח על קיום הלאו – שאם כולו‬
‫מוקטר‪ ,‬אי אפשר לאכלו‪.‬‬
‫ואולי כן גם אפשר לקרוא תוס' ד"ה אף – "אסורא נפקא לן‬
‫מכליל תקטר" – דלא היה לו לתורה לצוות להקטרו כולו לולא להבטח על‬
‫לאו של לא תאכל‪.‬‬
‫שיטה זו‪ ,‬שהעיקר הוא לאו של לא תאכל‪ ,‬ודין כליל רק מגן‬
‫בעדו‪ ,‬יעל יפה אם דבר דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק )שלדעת‬
‫פוזנסקי‪ ,‬נתחבר במאה הי"ג בצרפת(‪ ,‬שכל טעם האיסור הוא כדי שלא‬
‫יאכל הכהן מנחתו בלבד‪ .‬הקומץ המוקטר הוא דבר מעוט )בנגוד לחטאת‬
‫ואשמות שמקריבים הרבה על האישים(‪ ,‬ואם יאכל הכהן כל השיריים –‬
‫כמעט כלום ניתן לגבוה‪ ,‬והכל לאדם‪ .‬ולפיכך גזרה תורה שלא לאכלו‪,‬‬
‫וחיוב כליל מבטיח כן‪.‬‬
‫לדעת רש"י‪ ,‬נאמר שהחיוב כליל הוא גזרת התורה‪ ,‬שמשום רום‬
‫מעלת הכהן‪ ,‬וקרבתו לאלוקנו – ראוי שמנחתו יהיה מוקטר יותר ממנחת‬
‫ישראל‪ .‬וזה רעיון דברי הגמרא עג‪" :‬לבו לשמים" – שיהא קרבנו כליל‬
‫לשמים ולא שיאכלנו )רש"י עג‪.(:‬‬
‫כן דעת הרמב"ם בחיבוריו הקשורים לפשטי המקראות‪ .‬הרמב"ם‬
‫מנה את הלאו בל"ת קל"ח בתוך איסורי אכילה בקדשים‪ ,‬ולא בתוך מעשי‬
‫הקרבנות‪ ,‬שהאיסור אכילה הוא העיקר‪ .‬בפירוש המשניות יבמות יא‪:‬ה‬
‫אפלו החליף את הפסוק "לא תאכל באש תשרף" – ופשוט שבפסוק כזה‬
‫העיקר יהיה האיסור אכילה‪ ,‬ולא השריפה היוצאת ממנו )ע' ויקרא ו‪:‬כג‪,‬‬
‫ובסוגיא זבחים פא‪.(:‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪79‬‬

‫גם כתב בסה"מ שכבר נכפל הלאו במנחת חביתין‪ .‬ויש לעיין מנין‬
‫לו לרמב"ם שיש לאו במנחת חביתין גם כן? אם נאמר כדעת הגרי"ז )נא‪(:‬‬
‫שזה מדבר על הג"ש – אין מקום לו בסה"מ‪ ,‬שכל דבר הנלמד בג"ש אינו‬
‫כלול במצות התורה )רמב"ם שורש שני(‪ .‬אלא‪ ,‬נראה לומר שס"ל כתוס'‪,‬‬
‫שיודעים אנו שכל דין כליל הוא להגן בעד איסור אכילה‪ .‬ואם יש חיוב‬
‫כליל בחביתין‪ ,‬ממילא יש איסור לאכלו‪.‬‬
‫וגם ס"ל לרמב"ם טעמו של הדעת זקנים‪ .‬לדעתו‪ ,‬קוראים את‬
‫הפסוק "כל מנחת כהן – כליל תהיה‪ ,‬כדי שלא תאכל"‪.‬‬
‫‪ .3‬לא יאכל‪ ,‬משום כליל )רמב"ם(‬
‫דעת הרמב"ם ביד החזקה אחרת‪ .‬אף שסה"מ קשור לפשוטו של‬
‫תשב"כ‪ ,‬משנה תורה בא להביא את פסקי דין תשבע"פ‪ ,‬אף אם עוקבים הם‬
‫את המקרא‪ .‬דעתו מבוסס על לימוד קשה במכות יח‪:.‬‬
‫ולילקי נמי כאידך דר"א? דתניא 'רא"א כל שהוא בכליל‬
‫תהיה‪ ,‬ליתן לא תעשה על אכילתו'? אה"נ‪ ,‬ורבא מהאי‬
‫קרא קאמר‪.‬‬
‫משמע דכו"ע ס"ל כר"א‪ ,‬וגם רבא ס"ל כן – ולפיכך יש לפסוק‬
‫כדרשתו‪ .‬הוא סבור שהפסוק אומר לנו שיש למנחת כהן דין כליל‪,‬‬
‫וכהמשך מהחיוב של כליל‪ ,‬יש לאו לאכלו – וכמו כן כל דבר שיש עליו‬
‫‪29‬‬
‫חיוב להקריבו כליל‪ ,‬יש לאו לאכלו‪.‬‬
‫ולפיכך פסק הרמב"ם שאף אם עיקר שם הלאו במנחת כהן‪ ,‬יש‬
‫לאו ומלקות על "האוכל מנחת כהן‪ ,‬וכן מכל דבר שהוא כליל לאישים"‬
‫)סנהדרין יט‪:‬צ‪:‬ע(‪ .‬וכן פסק לגבי אמורי עולה )מעה"ק יא‪:‬ג(‪:‬‬

‫‪ 29‬נראה שהדרשה בא מהחסרון ו"ו בין שני החיובים בפסוק‪ ,‬וכן פירש המלבי"ם‪,‬‬
‫ולפיכך דורשים שאין זה שני דינים אלא אחד בא לצורך האחר‪ .‬הערל"נ פירש‬
‫שהדרשה בא מחסרון מלת "תהא"‪ ,‬וראב"ן )שו"ת ל"ב( פירש שג"ש של כליל כליל‬
‫מלמד שיש לאו אפילו בעולה )אולם דבריו קשה‪ ,‬שזה דלא כבבלי נא‪ ,:‬וגם המילות‬
‫"כליל תקטר" אינם מופיעים לגבי עולה בשום מקום‪ .‬ע' יומא כו‪.(.‬‬

‫‪80‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫וכן כל הואכל כזית מכל האמורים‪ 30‬בין לפני זריקה בין‬
‫לאחר זריקה בין כהן בין ישראל לוקה‪ 31.‬שהאמורין‬
‫כליל למזבח‪ 32‬ככל העולה‪ 33‬והרי נאמר במנחת כהנים‬
‫כליל תהיה לא תאכל – כל שהוא כליל למזבח‪ ,‬אכילתו‬
‫‪34‬‬
‫בלא תעשה‪ ,‬ולוקין עליו בכזית‪.‬‬
‫ולפכך‪ ,‬כשדן הרמב"ם במנחתו של כהן בהלכות מעשה הקרבנות‬
‫)יב‪:‬ט( לא דבר כלל על איסור אכילה אלא אך ורק על "מקטירן אותו כולה‬
‫שנאמר‪ ,‬וכל מנחת כהן וגו'"‪ .‬יש דין פרטי כאן המחייב להקריבו כליל‪,‬‬
‫והאיסור אכילה הוא דין כללי השייך לכל כליל שכבר פירשו בפרק יא'‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬הרמב"ם קרא את הסוגיא בנא‪ :‬כפשוטו כרש"י )ולא‬
‫כראב"ן(‪ .‬אבל לא דיבר במפורט על הסוגיא ובלמודים שם בשום מקום‬
‫ביד‪ .‬הגמרא קצת קשה‪ ,‬שאם כל כליל יש לאו עליו‪ ,‬אין צורך ללמוד פרטי‬
‫למנחת חביתין‪ .‬אולי הוא סבר שהגמרא אליבא דר"י‪ ,‬החולק על ר"א‬
‫במכות‪ .‬וע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד ס' שא‪ ,‬ובמאמרי בקול צבי י'‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬קוראים את הפסוק – "וכל מנחת כהן כליל תהיה‪,‬‬
‫ולפיכך לא תאכל"‪.‬‬

‫‪ 30‬מילת "וכן" קשה‪ ,‬שהיה לו לומר שאפילו בעולה עצמה לוקיו משום לאו דכליל‬
‫תהיה‪ .‬וכבר דן בזה הרדב"ז‪ ,‬ולח"מ )הל' א( – אבל משמע דס"ל שגם לוקים על‬
‫עולה משום כליל תהיה לא תאכל‪ .‬דעת ערל"נ וערה"ש שאין לאו זה בעולה – אבל‬
‫לא ברור למה לא‪ .‬דעת אהע"ז שזה לאו שבכללות ואין לוקין על עולה – אבל משמע‬
‫שזה שם כליל אחד‪ ,‬ואינו לאו שבכללות )תוס' מכות יח‪.(.‬‬
‫‪ 31‬העיר הרש"ש )מנחות עד‪ (:‬שזה הפירוש הפשוט‪ ,‬בנגוד לרש"י )שכתב שזה רק‬
‫אם אכל כהן מזבח של כהן הראוי להיות כליל – שעיקר של הלאו )שהוא רק בכהן(‬
‫לא פקע אף אחר הדרשה(‪ .‬וכתב הרש"ש‪ ,‬שדעת הרמב"ם נראה‪.‬‬
‫‪ 32‬בא למעט פרים הנשרפים )ע' כ"מ(‪.‬‬
‫‪ 33‬לא ברור מה הצורך להשוות עולה לאמורים‪ .‬אולי הטעם‪ ,‬דאל תתמה על לאו של‬
‫אכילת כל דבר שהוא כליל – שהרי יש לאו )של "ונדרך"( שלא לאכול עולה‪.‬‬
‫‪ 34‬ופרוש הרדב"ז שבא להרות שזה איסור אכילה‪ ,‬ולא שהאיסור הוא כדי להגן על‬
‫קיום כליל עד כדי כך שברגע שאכל שום בשר אז אבד כליל וחייב מכות – אלא‬
‫שעדיין נשאר איסור אכילה בכזית‪ ,‬אף שהוא רק באה בעד העשה‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪81‬‬

‫‪ .4‬שני דינים נפרדים‪ ,‬סוג ב'‬
‫דעה רביעית אינה מופיע בראשונים אלא אך ורק בדעת ראב"ש‬
‫במנחות עד‪ :‬הקריאה הזאת הוא הכי קשה בפסוק‪ ,‬ולפיכך לא תפסו בה‬
‫הראשונים‪.‬‬
‫הגמרא דן בדעת ראב"ש‪ ,‬הסבור שאין דין כליל שייך במנחת‬
‫חוטא של כהן )שכן סבור אביו ר"ש – ע' לעיל(‪ ,‬וקרב השיירים חוץ‬
‫‪35‬‬
‫למזבח‪.‬‬
‫הגמרא שואל מנין שיש איסור אכילה במנחת חוטא של כהן‬
‫האוסרו באכילה והמחייב לשרוף השיירים בחוץ‪ 36‬כדי להבטיח שלא יבוא‬
‫לאוכלו? ומתרץ רבא "כל מנחת כהן – כליל תהיה נדבתו‪ ,‬לא תאכל‬
‫חובתו"‪ .‬כנראה‪ ,‬לית ליה לרבא הלמוד בנא‪ ,:‬וקורא הפסוק לחצאין‪] .‬אף‬
‫אפשר היה להבין שדברי רבא הם ל"ד‪ ,‬וכל הדיון בסוגיא אם העשה של‬
‫"כליל תקטר" הנלמד מחביתי כה"ג )נא‪ (:‬גם הובאה למנחת חוטא של‬
‫כהן‪ .‬וכן מורה מילת "הקשתיו"‪ ,‬ותירוץ הגמרא "תדירא לא חטי בסים‬
‫ריחיה"[‬
‫הפסוק מדובר על שני סוגי מנחת כהן – אחד מהם יש עליו דין‬
‫כליל תהיה )כמגן בעד איסור אכילה‪ ,‬וממילא יש לו ג"כ איסור אכילה‬
‫]תוס' לשיטתייהו[(‪ ,‬ואחד מהם יש עליו דין לא תאכל‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬הוא קורא הפסוק באופן רביעי – "כל מנחת כהן – או‬
‫כליל תהיה‪ ,‬או לא תאכל"‪.‬‬

‫‪ 35‬יש מחלקת שם בענין זה בין רבא לאביי‪ .‬תוס' ושטמ"ק מפרשים שלאביי הנדבה‬
‫כליל תהיה וגם אסור באכילה‪ ,‬והחטאת רק אסור באכילה – וקשה כיצד לקרוא‬
‫הפסוק כך – ואולי אפשר לומר שלא פליגי‪ ,‬ורק פרשו דבריהם באופן דידקטי‬
‫משונה‪.‬‬
‫‪ 36‬איפה קרבים? דעת רש"י שהוא במקום ברגלי המזבח ששם שמים תרומת הדשן‬
‫ונוצה של עוף‪ .‬תוס' שואלים על פירוש זה )בד"ה אי( שהרי אין דשן זה חם‪ ,‬ולא‬
‫שייך לומר בה ששורפים שם‪ .‬אלא פירשו שיש מקום דשן בעזרא ששורפים אותו‬
‫שם‪ .‬וזה כעין גרסתנו ברש"י כ"י –שדלא כגרסת התוס' שהיה להם ברש"י כ"י‪.‬‬
‫והקשה הגרי"ז על תוס' למה לא ישרפו חוץ לעזרא אם זה מצוותו! וע' מאמרי בקול‬
‫צבי ח'‪ ,‬חלק ‪ III‬ב'‪.‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪82‬‬

‫ג‪ .‬טיב דין כליל‬
‫לכל הדעות‪ ,‬יש מצוה המחייב אותנו לשרוף את מנחתו של כהן‬
‫כליל‪ .‬יש לעיין מה הוא המצוה לשורפה כליל‪.‬‬
‫המילה "כליל" בא משורש "כל"‪ ,‬שכל המנחה יהיה נשרף‪ .‬כן‬
‫דעת הרד"ק בספר השורשים שלו‪ .‬וכן יש לפרש רוב המקראות שבהם‬
‫מופיע כליל במקרא – כליל תכלת = כולו תכלת )שמות כח‪:‬לא‪ ,‬לט‪:‬כב‪,‬‬
‫במדבר ד‪:‬ו – ע' רש"י‪ ,‬ראב"ע‪ ,‬וזבחים פח‪ ,(:‬כלילת יופי )איכה ב‪:‬טו‪,‬‬
‫יחזקאל כח‪:‬יב(‪ ,‬וכן שריפת כליל )א"ע דברים יג‪:‬ז‪ ,‬שופטים כ‪:‬מ(‪ ,‬וקרבן‬
‫‪37‬‬
‫כליל )דברים לג‪:‬י‪ ,‬תהלים נא‪:‬כא‪ ,‬ש"א ז‪:‬ט(‪ ,‬ישעיה ב‪:‬יח‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬יש לפרש את המילה מלשון שלם‪ ,‬או במלואו – שאף על‬
‫זה נופל לשון כל‪ .‬וכן פירש רש"י את הפסוק "כליל הוא" ביחזקאל טז‪:‬ד‪.‬‬
‫וכן יש לפרש גם את מקצת שאר המקראות הנ"ל‪ .‬וכן נראה שפירש רגמ"ה‬
‫מנחות מב‪,:‬כליל תכלת – כולו נעשה תכלת ביחד )וכליל תכלת – כולו‬
‫‪38‬‬
‫תכלת‪ ,‬לדעת ר"י(‪.‬‬
‫קל לומר‪ ,‬שלדעת בעלי התוספות‪ ,‬שאין כליל קיום לעצמו אלא‬
‫אופן שלא נבוא לאכול הקרבן ‪,‬שכל חיוב כליל רק לשרוף את כולו‪ ,‬כדעת‬
‫הרד"ק בספר השורשים‪ .‬צוות תורה לשרוף כולו על המזבח )בנגוד לשאר‬
‫מנחות ישראל שרק נשרף הקומץ‪ ,‬תוספתא מנחות א‪:‬י(‪ ,‬שלא נאכל אפילו‬
‫קצתו‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬לדעת רש"י‪ ,‬שיש חיוב כליל קיומית‪ ,‬אפשר לומר‬
‫שהתורה צוותה יותר‪ ,‬וזה לשון רש"י עה"ת‪:‬‬
‫)טו( כליל תקטר – אין נקמצת להיות שיריה נאכלין‪,‬‬
‫אלא כולה כליל‪ .‬וכן כל מנחת כהן של נדבה‪ 39‬כליל‬
‫‪40‬‬
‫תהיה‪ .‬כליל – כולו שווה לגבוהה‪.‬‬

‫‪ 37‬והביא המלב"ם דעה‪ ,‬דכליל פירושו כליון לגמרי‪ .‬וזה ג"כ כדברי התוס' להלן‪.‬‬
‫‪ 38‬דעת רש"י שצריכים כל = עיקר התכלת‪ ,‬ולא תכלת חלש‪ .‬לתוס' צריכים כולו‬
‫תכלת ולא 'תכלת וגם צבע שאינן נקרא תכלת‪'.‬‬
‫‪ 39‬עוד נדון במילים אלו‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪83‬‬

‫רש"י פירש בשני פעמים שאחד מדיני כליל דאורייתא הוא שאין‬
‫קומצים את המנחה‪ .‬כולו נקרב כאחד‪ ,‬בלי קמיצה‪ ,‬וכולו שווה‪ 41.‬ואף‬
‫שבעלי תוספות מודו שאין קמיצה במנחת כהן )מנחות עה‪ – (:‬לדעתם אין‬
‫‪42‬‬
‫זה פירושו של קיום כליל‪ ,‬אלא דין חצוני לגמרי‪.‬‬
‫וידוע‪ ,‬כשיש פעל שהוא משורש הוה‪ ,‬יש שני נשואים אפשריים‬
‫– אחד הוא נשואי שם תואר‪ ,‬שהתואר מתאר את הנושא‪ ,‬ואחד הוא נשואי‬
‫שם עצם‪ ,‬והפעל משווה שני שמות עצם‪ .‬לדעת רש"י כאן יש נשואי שם‬
‫תואר‪ ,‬ובא הפסוק לומר שהמנחה תהיה מנחת כליל‪ .‬אולם‪ ,‬לדעת תוס'‪,‬‬
‫שפרוש המילה הוא "כל" – אי אפשר להיות כך‪ ,‬אלא יש נשואי שם עצם‪,‬‬
‫שהמנחה תהיה כמו כליל – קרבן‪ ,‬שעושים אותו דבר בכולו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫היוצא מזה‪ ,‬שיש מחלקת חשובה בין רש"י לתוס' להלכה‪ .‬לדעת‬
‫תוספות אפשר לקיים דין כליל כשכל המנחה נשפרת בשני זמנים או שני‬
‫מקומות – ולא ביחד‪ .‬לדעת רש"י‪ ,‬אפשר לקיים כליל אך ורק אם הכל‬
‫נקטר בבת אחד במקום אחת‪ ,‬כאחת‪ .‬גם יכול להיות מחלוקת בסברא‪:‬‬
‫לתוס'‪ ,‬אף אם מקריבים כולו עדיין אפשר שנשאר על מקצתו שם קומץ‬
‫)כלומר‪ ,‬עיקר הקרבה לריצוי( ועל מקצתו שם שיריים‪ .‬לדעת רש"י‪ ,‬הכל‬
‫‪43‬‬
‫נקטר בבת אחד במקום אחת ביחד‪ ,‬ויש לכולו שם קומץ אחד‪.‬‬
‫טיב הדין שופך אור על כמה סוגיות בש"ס‪.‬‬

‫‪ 40‬נראה שכל זה פרוש על פסוק טו‪.‬‬
‫‪ 41‬ואף שעולה אינו נקרב כולו ביחד‪ ,‬בשלמות – ואפלו הכי נקראת כליל בלשון‬
‫רש"י שמות )יח‪:‬יג( – על כל פנים נראה שאף שיש מקומות שבהם פירוש המילה‬
‫כליל הוא הכל ולא כולו ביחד – כאן פירוש המילה הוא כולו בשלמות‪.‬‬
‫‪ 42‬לשון הרמב"ן בויקרא )ו‪:‬ז( הוא "כפי מדרשו – דברים הרבה מחודשים בה‪,‬‬
‫שאפילו מנחת כהנים נקמצת"‪ ,‬ומשמע שהוא סבור דמנחת נדבת כהן כן נקמצת‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬העיר הרב חיים דוד שעועל שיש צורך להגיה בדברי הרמב"ן אלו‪ .‬אולם‪ ,‬אם‬
‫גרסתנו נכונה – פשוט דס"ל כתוס'‪ ,‬ולא כרש"י‪] .‬גם קשור לעניננו הצורך להגיה‬
‫תוספתא מנחות )ג‪:‬ז( – ואין כאן מקום להוסיף[‪.‬‬
‫‪ 43‬וע' לשון הראב"ד על התו"כ‪ ,‬שבה"א "נשפרת על בית הדשן‪ ,‬אכל ע"ג המערכה‬
‫כעין קומץ – לא"‪.‬‬

‫‪84‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪ .1‬אפשרת כליל בשתי הלחם ולחם הפנים‬
‫כבר ראינו שיש כהנים שדרשו שיש דין מנחת כהנים על שתי‬
‫הלחם‪ ,‬ויהיה ראוי לשרוף כולו‪ .‬לדעת רש"י‪ ,‬אי אפשר לומר שיש כאן‬
‫הווה אמינא שנקיים בהם דין כליל – שהרי אלו חפצים מוחלקים‪ ,‬ואינם‬
‫נעשים כיחידה אחת כמו כלי מלא קמח – ]ע' יו"ד )ומ"ב תמז‪:‬יב( לענין‬
‫בטול לח בלח[‪ .‬כל הווה אמינא של הכהנים הוא שיהיה לאו על אכילתם‪,‬‬
‫ולא חיוב להקטירם כליל‪ .‬וכן דברי רש"י בערכין ד‪" .‬האיך נאכלין –‬
‫הכתיב לא תאכל"‪ ,‬שאין סברא שנקיים בהם עשה של כליל‪ .‬אולם‪ ,‬פירש‬
‫רגמ"ה )מו‪ ,(:‬שהסוגיא מבוסס על צורך לקיים כליל‪ .‬ונראה שהוא סבור‬
‫כבעלי התוספות‪ ,‬ואפשר לקיים מצות כליל בשתי הלחם ולחם הפנים –‬
‫‪44‬‬
‫אם יקרבו כל החלות בזה אחר זה‪.‬‬
‫‪ .2‬קיום כליל במנחת חוטא לשיטת ר"ש‬
‫כבר בארנו דעת ראב"ש במנחות עד‪ .‬שדין כליל קיים רק במנחת‬
‫כהן נדבה‪ ,‬ולא במנחת כהן חטאת‪ .‬לדעת רש"י פשוט למה אין כליל –‬
‫שהרי קומצים המנחה ומקטרים קומץ ע"ג המזבח‪ ,‬והשאר במקום אחר‪,‬‬
‫ואין הכל ביחד‪ .‬ואף לדעת התוס'‪ ,‬אין קיום הקטרה כלל בשיריים )שאינם‬
‫על המזבח( – ולהכי אין מקויים בו "כליל תקטר"‪.‬‬
‫שואלת הגמרא "ורבנן ]דסברי שאף מנחת חוטא כליל[‪ ,‬האי ‪',‬כל‬
‫מנחת כהן' מאי עביד ליה"? כלומר‪ ,‬ידענו שלראב"ש יש חילוק בין מנחת‬
‫כהן כליל )נדבה(‪ ,‬ומנחת כהן אינו כליל )חטאת(‪ ,‬ולפיכך יש צורך לשני‬
‫חלקים של הפסוק לשני הדינים‪ .‬אבל לרבנן‪ ,‬שאף מנחת חטאת כהן כליל‪,‬‬
‫וכל מנחת כהן שווה‪ ,‬למה יש צורך לפסוק אם שני חלקים ושני דינים?‬
‫מה שחשוב לענייננו הוא‪ ,‬שהגמרא מעידה שלדעת רבנן יש קיום‬
‫כליל במנחת חוטא‪ .‬מי הם הרבנן שלדעתם יש קיום כליל במנחת חוטא‬
‫של כהן? רוב הראשונים פרשו שהם רבנן ור"ש – שלדעת שניהם מקטרים‬
‫כל המנחה ע"ג האישים )אחר קמיצה לר"ש‪ ,‬ובלי קמיצה לרבנן(‪ .‬זה דעת‬

‫‪ 44‬וכן יש לשאול על שיטת צפנת פענח הנ"ל בעניין לחמי תודה של כוהנים‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪85‬‬

‫רגמ"ה )בשטמ"ק אות ב'( דלר"ש יש קיום כליל‪] ,‬לשטתיה ממו‪ ,[:‬ודעת‬
‫הרמב"ם פה"מ שם‪] ,‬לשטתיה מדבריו בסה"מ[ וכן פרשו תוס' "ולרבנן –‬
‫היינו בין רבנן ובין ר"ש‪ ,‬דפליגי עליה דראב"ש"‪] ,‬לשיטתייהו כנ"ל[‪ 45.‬וכן‬
‫דעת ירושלמי סוטה )ג‪:‬ו(‪ .‬כל כמה שהכל נשרף יש קיום כליל‪ ,‬אף אם‬
‫"הקומץ קרב לעצמו‪ ,‬והשיריים קרבים לעצמם"‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬לדעת רש"י אין זה כליל! שכל זמן שאין המנחה מוקטר‬
‫בבת אחת וכיחידה אחת – אינו נחשב כליל‪ ,‬וברגע שיש קמיצה ופרוד בין‬
‫הקומץ והשיריים – אז אי אפשר לקיים מצות כליל עדיין‪ 46.‬וכן פירשו‬
‫רש"י ורש"י כ"י שרבנן שסבורים שמנחת חוטא של כהן נקטר כליל הם רק‬
‫רבנן ולא ר"ש‪ ,‬שלר"ש אין קיום כליל במנחת חוטא של כהן כלל אחר‬
‫‪47‬‬
‫שנקמץ‪.‬‬
‫רש"י בסוטה )כג‪ (.‬הוא יותר מרחיק לכת בפירושו את דברי ר"ש‪.‬‬
‫יש לשאול‪ ,‬לר"ש‪ ,‬אם אין כאן הקטר "כליל"‪ ,‬מה ההגדרה של הקטר זה?‬
‫הקטר קומץ לעצמו ודין הקטר שיריים גם כן‪ .‬רש"י כתב ש"לית ליה‬
‫]לר"ש[ כל שממנו לאישים כלל"‪ .‬ידוע שיש אסור )שם(‪ ,‬להקריב שיריים‬
‫על האישים‪ 48.‬שכל דבר שנפל עליו שם שיריים )כשנתן מקצת ממנו על‬
‫האש( אסור להחזירו לאש‪ .‬ולדעת רש"י‪ ,‬אחרי קמיצה והקטר קומץ של‬
‫מנחת הכהן כאן – אז נפל על השאר שם שיריים והיה אסור להקטרו לדעת‬
‫רש"י – אם לא נאמר שלא גרס רבי שמעון איסור "כל שממנו לאישים"‪.‬‬
‫לדעת התוס'‪ ,‬כל המצוה של מנחת כהן כליל הוא להקטר אפילו השיריים‬
‫– ואין אסור בל תקטירו כאן כשצוותה תורה בפירוש להפך‪ .‬ברם‪ ,‬לרש"י‬

‫‪ 45‬ומפליא שחשבו שיש צורך לפרש כן‪.‬‬
‫‪ 46‬וכן יש דעה בירושלמי סוטה )ג‪:‬ו(‪ ,‬שאחר הקומץ‪ ,‬השירים נקטרים "מדין שיריים"‬
‫ולא כהמשך שם הקומץ‪.‬‬
‫‪ 47‬א"כ‪ ,‬רש"י סבור שר"ש קרא את הפסוק כמו בנו ראב"ש‪ .‬ויש לעיין אם למעשה זה‬
‫דעת רש"י בקריאת הפסוק – ולא כדברינו לעיל‪.‬‬
‫‪ 48‬טעם האיסור שאי אפשר ליחס לעבודת המתיר כמתיר אם גם שמים השירים על‬
‫האישים‪ .‬דעת הרמב"ם )ה‪:‬ה( שאין זה מצות לא תעשה )דאינו פשוטו של מקרא(‪,‬‬
‫אלא פרשנות מפי שמועה על "לא תקטר ממנו"‪ ,‬אבל בעקרון הלאו על הקטר שאור‪.‬‬

‫‪86‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫אין כאן קיום כליל‪ ,‬ואין עשה להקטרו ככה‪ ,‬וממילא היה לומר שעבר על‬
‫איסור‪ .‬ואין צורך להגיה כדברי המהרש"א שם‪.‬‬
‫נסכם הדעות במנחות עד‪ .‬דעת הרבנן שחטאת כהן כנדבתו‪ ,‬ואינו‬
‫נקמצת‪ ,‬ונקרב הכלל שלם ביחד‪ ,‬ומקיים דין כליל לכו"ע‪ 49.‬דעת ראב"ש‬
‫שחטאת כהן כחטאת ישראל‪ ,‬ונקמץ‪ ,‬ורק יש הקטר לקומץ בפשטות‪ ,‬ורק‬
‫שורפים השיריים לסייג שלא נעבור על איסור אכילה צדדי‪ .‬דעת ר"ש שיש‬
‫קמיצה‪ ,‬והקטר לקומץ‪ ,‬והקטר לשיריים‪ - 50‬ויש מחלקת בין רש"י לתוס'‬
‫אם יש בזה קיום כליל אם לאו‪.‬‬
‫ובזה מופרש לשון רש"י בכמה מקומות‪ .‬שבהרבה מקומות‬
‫פירוש רש"י שדין מנחת כהן שייך רק בנדבתו )עה"ת‪ ,‬יב‪):‬ע' רש"ש שם(‪,‬‬
‫כ‪ ,.‬זבחים מג‪ ,.‬מנחות עה‪ ,(51:‬וזה לא כרמב"ם )יב‪:‬ט( שפירש ששיך גם‬
‫בחטאתו‪ .‬ומשמע מדברי רש"י שמנחת חוטא של כהן אינו שייך לדין‬
‫כליל‪ .‬ולדברינו ניחא‪ ,‬שלדעת ר"ש אין קיום כליל במנחת חוטא של כהן‬
‫לדעת רש"י‪.‬‬
‫אלא שהקשו האחרנים )רש"ש‪ ,‬נ"י עה"ת( על רש"י למה סתם‬
‫דבריו כראב"ש ולא כר"ש ורבנן! והם חשבו שסבר רש"י כדעת התוס'‬
‫שלר"ש יש קיום כליל במנחת חוטא‪ .‬וכבר ראינו כמה ראיות בדעת רש"י‬
‫שלא היא‪ ,‬ובאמת סבר כר"ש‪ ,‬ואפילו לדעתו אין קיום כליל במנחת חוטא‪.‬‬

‫‪ 49‬אין להם מקור בתשב"כ לדבר זה‪ .‬ואולי סברי "כל מנחת כהן" – אף מנחת חוטא‬
‫במשמע‪.‬‬
‫‪ 50‬שטמ"ק עד‪ .‬אות ה'‪ .‬אולם‪ ,‬יש לעיין לדעת רש"י למה שורפים השיריים ע"ג‬
‫המזבח אם אין קיום כלל בזה‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ותוס' כ‪ :‬שאלו כעין זה למה יש קמיצה ושריפת‬
‫שיריים בקרבן עצים )אם הוא קרבן‪ ,‬לקמיצה‪ ,‬מליחה‪ ,‬פגול וכו'(‪ ,‬אם אין כאן קיום‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬דעת רגמ"ה שאין הקטר שיריים בעצים )קז‪ (.‬מזו הסיבה‪.‬‬
‫‪ 51‬שם במשנה מדובר על פתיתה‪ ,‬ויש טעם אחר למה רק מדובר על בנדבה – שמנחת‬
‫חוטא הוא סלת בלבד ולא שייך בו פתיתה שהוא קמח ואין בו אפייה )רש"י עה"ת‪,‬‬
‫מנחות יח‪ ,(.‬ואם כן דברי רש"י שם אינם קשורים לענייננו‪ .‬וכן הקשה המל"מ )דף‬
‫רצ"א( על רש"י‪ ,‬ואולי רק נקט כשגרת לשונו בשאר מקומות‪ .‬ברם‪ ,‬פירוש רש"י‬
‫במנחות עה‪ :‬שיש פתיתה בעומר אף שהוא סולת‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪87‬‬

‫‪ .3‬קיום כליל במנחת קנאות‬
‫כבר דננו לעיל במחלקת הראשונים בפירוש הגמרא בסוטה אם‬
‫דיני מנחת כהן שייכים למנחת קנאות‪ .‬ראינו‪ ,‬שלדעת תוס' יש מנחה שהיא‬
‫של ודאי תערובת כהן וישראלית‪ ,‬ולרש"י יש מנחה שהיא ספק של כהן‬
‫ספק של ישראלית‪.‬‬
‫לדעת רש"י‪ ,‬יש לעיין כיצד מקיום העשה של כליל כאן! שהרי‬
‫פסק הגמרא שקומץ נקטר לעצמו‪ ,‬והשיריים בחוץ – ואנה קיום כליל? ויש‬
‫הרבה דעות באחרונים בפירוש הדבר‪.‬‬
‫א( דעת הקרן אורה שמדאורייתא המנחה היא כולה של‬
‫ישראלית‪ .‬ובעלות הבעל על הקרבן כאן הוא רק דרבנן‪ .‬וא"כ‪ ,‬מדרבנן‬
‫איננו אוכלים המנחה מספק שמה של בעל הוא‪ .‬אבל‪ ,‬לא גזרו הרבנן חיוב‬
‫כליל‪ .‬וזה אפשר‪ ,‬אבל אין לשון הגמרא משמע שכל זה מדבריהם‪.‬‬
‫ב( אפשרות אחת בערל"נ יבמות )דף ק‪ :‬במקרא מקביל שהוא‬
‫ספק כהן ספק ישראל( שאולי רק מדובר במנחה שאין בה חיוב כליל כמו‬
‫מנחת חוטא‪ .‬וראינו שלשון ראב"ש הוא "כליל תהיה נדבתו‪ ,‬לא תאכל‬
‫חובתו"‪ .‬ומשמע שכל חובה‪ ,‬כולל מנחת חוטא‪ ,‬כולל מנחת קנאות שהוא‬
‫חובה מופקע מהעשה של כליל‪ .‬אולם‪ ,‬לא משמע כן בלשון הגמרא‪,‬‬
‫דמשמע שיש הווה אמינא לשורפה כליל לכל הפחות כדי לקיים עשה‪.‬‬
‫ואולי זה משום שקנאות נחשבת כמו נדבה; ואכמ"ל‪.‬‬
‫ג( אפשרות שניה שם‪ 52,‬שבאמת לדעת רש"י מקוים חיוב כליל‬
‫בשרפת שיירים על בית הדשן‪ .‬וגם זה קשה‪ ,‬דחיוב כליל הוא על המזבח‪,‬‬
‫וזה הטעם למה לכו"ע לראב"ש אין קיום כליל במנחת חוטא‪ .‬וודאי לדעת‬
‫רש"י אין כאן כליל‪ ,‬דמכיון שיש קמיצה אי אפשר לקיים כליל עדיין‪] .‬ואף‬
‫שיש ראשונים בסוטה )רמב"ם פה"מ‪ ,‬יראים פ"ד( שמשמע לדעתם שיש‬
‫קיום הקטרה כליל כאן – אי אפשר לומר כן‪ ,‬שלשון המשנה "נשרפים" לא‬
‫משמע הקטרה‪ ,‬ופרט הגמרא שאין כליל משום חלק האישה[‪.‬‬

‫‪ 52‬ד"ה אלא לרבנן וז"ל – "כאן דאינו יכול בענין אחר‪ ,‬מודו רבנן לראב"ש דהשרפה‬
‫על הדשן כמו הקטרה"‪ .‬וכן פירש שטמ"ק מנחות עד‪ .‬בתחלת אות ה'‪.‬‬

‫‪88‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫ד( וכתב השטמ"ק מנחות עד‪) .‬אות ה'( "הכא מודה דצריך – ואין‬
‫לו תקנה‪ ,‬בין לר"א‪ ,‬בין לרבנן" ]לישב יבמות ק‪ .[:‬ואולי זהו התירוץ‬
‫לפרש הסוגיא בסוטה לדעת רש"י‪) .‬וכן משמע לשון רש"י ביבמות(‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬כשנדייק בדבריו‪ ,‬גם כתב "בעיא היא כולה הקטרה – ואי‬
‫לא‪ ,‬הווה חסרה ופסול" וזה נסוח חשוב להבין ענין מנחת כהן‪ .‬שחשב‬
‫שטמ"ק שיש לכל המנחה של הכהן דין קומץ )שאם חסר – פסולה(‪ ,‬ולא‬
‫שנשאר שם קומץ ושם שיירים על המנחה אף שמוקרב כולו‪ ,‬שא"כ לא‬
‫היה לו לומר שנפסל המנחה‪ ,‬אלא שלא קיים עשה דכליל‪ .‬ולפכיך משמע‬
‫‪53‬‬
‫מדבריו שכל המנחה נחשב כקומץ גדול‪ ,‬ומורחב‪.‬‬
‫עדיין יש לעיין בשיטת התוס' אם יש קיום כליל במנחת קנאות‪.‬‬
‫שהרי לשון המשנה שם בסוטה הוא "קומץ קרב לעצמו ושיריים לעצמן"‪,‬‬
‫ואותו לשון מובא במנחות עד‪ ,.‬ושם פירושו שהשיריים קרבים על המזבח‪,‬‬
‫ולא בחוץ‪ .‬וכן בתוספתא סוטה )ב‪:‬ז( משמע שלרבנן מיהא יש הקרבת‬
‫שיריים על המזבח במנחת קנאות‪ .‬וכן בירושלמי סוטה משמע שלשון‬
‫המשנה בקנאות הוא כמו שיטת ר"ש במנחת חוטא )והובא המשך‬
‫הירושלמי בתוס' ד"ה קומץ(‪.‬‬
‫ראינו שלדעת תוס'‪ ,‬בניגוד לרש"י‪ ,‬עיקר דין כליל הוא שהכול‬
‫נקרב ע"ג האישים‪ ,‬אפילו אם יקרבו בזה אחר זה‪ .‬ואם כן‪ ,‬לדעת תוס' כאן‬
‫יש קמיצה משום מנחה דידה‪ ,‬ויש קיום כליל )ע"י קומץ לעצמו ושיריים‬
‫לעצמו כר"ש( משום מנחה דידיה‪ .‬ואין זה מקרה של "אין לו תקנה" אלא‬
‫באמת מקיים שניהם‪ .‬ואולי זה פשט של הרמב"ם בפה"מ )דכבר ראינו‬
‫שסבר כדעת התוס'(‪.‬‬
‫אלא‪ ,‬שבמסקנת הבבלי משמע שבאמת השיריים מוקרבים רק‬
‫בבית הדשן‪ ,‬וגם לדעת התוספות אין זה קיום כליל‪ .‬ואולי ס"ל שאין לו‬
‫תקנה כרש"י‪ ,‬או שס"ל שכליל רק מגן בעד עיקר איסור של לא תאכלו‪,‬‬
‫ובמקרה של מנחת כהן בתערבת – רק יש עיקר הלאו‪ ,‬ולא הסייג שלו‪.‬‬

‫‪ 53‬יש לראות את הקטר מנחת כהן בד' דרכים‪) .‬א( כהקטר קומץ‪) ,‬ב( הקטר אחת‬
‫חדש שלא נתקלנו בה מקודם‪) ,‬ג( הקטר שני חלקי מנחה ביחד‪) ,‬ד( הקטר קומץ‬
‫ושיריים ע"ג מזבח‪ .‬כאן משמע כסברא הראשון‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪89‬‬

‫ודברנו לעיל בתוס' אולי רק לשיטת התוספתא והירושלמי‪.‬‬
‫‪ .4‬אם אין בשר אין דם‬
‫ראינו לשון שטמ"ק בשיטת רש"י‪ ,‬שנראה מדבריו שדין כליל‬
‫קובע שיש "שם קומץ" על כל המנחה כשמקרבין מנחת כהן‪ ,‬וכולו נחשב‬
‫כחלק גבוהה אחיד‪ .‬ולדעת התוספות‪ ,‬אפשר שיש לכולו שם קומץ‪ ,‬או‬
‫שנשאר על מקצתו שם קומץ‪ ,‬ועל מקצתו שם שיריים – ואף שאין קמיצה‬
‫והכל נקרב‪ ,‬עדיין קמי שמיא יש בה שני חלקים‪.‬‬
‫שיטת רבי יהושע בפסחים עז‪-‬עח‪ ,‬שאם אין דם אין בשר‪ ,‬אם אין‬
‫בשר אין דם‪ .‬כלומר‪ ,‬שאם נאבד ונשרף כל בשר הקרבן קודם זריקה – אז‬
‫אין זורקין את הדם‪ .‬וכבר בארנו בקול צבי ח' הערה ‪ 32‬שתי סברות למה‪.‬‬
‫ודין זה שייך במנחות גם כן )מנחות כו‪ (.‬שאם אין שיריים אין הקטר קומץ‪.‬‬
‫הגמרא בפסחים מעלה אפשרות שאולי הדין הזה שייך רק‬
‫בעולה‪ ,‬שכן כליל‪ .‬לגרסת רש"י‪ ,‬אין טעם זה קשור לעניננו‪ ,‬שפירש "שכן‬
‫כליל – הלכך חשיבא"‪ ,‬ואין דיני כליל שייכים לדינו של רבי יהושע‪ ,‬וכליל‬
‫רק בא להרות שעולה יותר חמור משלמים‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬גירסת הילקוט שמעוני )פרשת ראה(‪ ,‬וכן משמע ברבנו‬
‫חננאל שם‪ ,‬שסברת "שכן כליל" הוא באמת סברא השייך לדינו של "אם‬
‫אין דם אין בשר"‪ .‬והנראה לפרש לדעתם‪ ,‬שדינו של רבי יהושע הוא שיש‬
‫צורך בשני חלקים לכל קרבן – מתיר ושיריים; ואם אין חלות על חפצא‬
‫שני כתוצאה מהקרבת חפצא ראשון – אין הקטרה נחשב מאומה‪ .‬ואם כן‪,‬‬
‫אולי הדין של רבי יהושע רק קיים בעולה; אבל בשלמים‪ ,‬אפשר לומר‬
‫שהקטרת האמורים מתירים הבשר באכילה )ע' פסחים נט‪ ,(:‬ואפילו אם‬
‫אין דם יש להקטר השיריים‪ ,‬ולפיכך עולה לרצון‪ .‬קמ"ל שאפילו בשלמים‬
‫בעי שניהם‪ ,‬דם ובשר‪ .‬באמת‪ ,‬הגמרא יודעת שהצורך בדם ובשר יותר‬
‫‪54‬‬
‫דחוף בקרבן כליל‪.‬‬

‫‪ 54‬אולם‪ ,‬הר"ש משנץ שם הקשה על הגמ' )עז‪ .‬ד"ה דם(‪ ,‬שבאמת מסברא "אימא‬
‫דווקא שלמים‪ ,‬אבל עולה דכולי כליל‪ ,‬אימא ‪ ...‬יש דם אע"פ שאין בשר" שחדוש‬
‫כליל כולל בה שאולי לא בעינן תרתי כל כך‪ .‬וכן בעז‪) :‬ד"ה באין( המשיך בשיטתו‪,‬‬
‫דשייכות דם ובשר יותר סביר בשלמים מבעולה‪.‬‬

‫‪90‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫ואם כן יש לשאול כיצד מקריבין מנחת כהן כליל – הלוא אין‬
‫שיירים ויש רק קומץ‪ ,‬ואם אין ההקטרה מתיר דבר אחר – אז היא פסולה‬
‫לדעת רבי יהושע!‬
‫וע' לעיל )ט‪ (.‬מחלקת רבי יוחנן וריש לקיש‪" ,‬איתמר – שיריים‬
‫שחסרו בן קמיצה להקטרה‪ ,‬רי"א מקטר קומץ עליהן‪ ,‬ר"ל אמר אין מקטר‬
‫קומץ עליהן ‪ ...‬מאן דמכשיר‪ ,‬ע"כ לא אמר רבי יהושע התם אלא דלא‬
‫אשתייר‪ ,‬אבל היכא דאשתייר אפי' רבי יהושע מודה ליה ‪ ...‬ומאן דפסל –‬
‫שאני הכא דאמר קרא ‪"...‬‬
‫וביאר בשטמ"ק )ט‪ :‬אות ב'(‪ ,‬שלדעת ריש לקיש אין זה באמת‬
‫דין של "אם אין בשר אין דם" – שהדין ההוא רק בדם ובשר דכתיב ביה‬
‫"דם זבחך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל"‪ ,‬וכתיב "ועשית עולתך‬
‫הבשר והדם" – אבל אין מקור כזה במנחות‪ .‬אלא שבמנחות יש דין אחר‬
‫לגמרי "והרים הכהן מן המנחה – עד דאיכא כולה מנחה" בשעת קמיצה‪.‬‬
‫ורבי יהושע לא אמר דינו במנחות‪ ,‬ורק יש דין מקביל‪ .‬דינו של ריש לקיש‬
‫תלוי בקמיצה עצמה‪ ,‬שיש צורך שיהא כל המנחה קיים בשעת הקטרה‪.‬‬
‫אבל אין צורך כאן ב"תרתי" קומץ ושיריים – רק שכולו לא יהא חסר‬
‫בשעת הקטרה‪ .‬ואם כן‪ ,‬אין שאילה במנחת כהן – שגם שם אינו חסר‬
‫‪55‬‬
‫כלום‪ ,‬אף שאין "תרתי"‪.‬‬
‫ולשיטת רש"י‪ ,‬נאמר דבר כעין זה אפלו בדעת רבי יוחנן )ע'‬
‫גרי"ז מנחות ט‪ ,(.‬שאף שלרבי יוחנן הדין שווה במנחות וזבחים לענין‬
‫ששיור מקצת מספקת‪ ,‬אפילו הכי מקור הדין וסברת הדין שונים אחד מן‬
‫השני‪ .‬בזבחים הוא עיכוב בזריקה אם אינו חל על דבר שני‪ ,‬ובמנחות הוא‬
‫צורך שיהא המנחה קיים בשעת קמיצה והקטרה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬במנחת כהן‪,‬‬

‫‪ 55‬ולפכך חלק הרמב"ם בין הדינים גם כן‪ .‬לגבי דם ובשר כתב )פסה"מ א‪:‬לא(‬
‫"נשאר פחות מכזית לא יזרוק‪ ,‬ואם זרק לא הורצה"‪ .‬ולגבי מנחה כתב )שם יא‪:‬כ(‬
‫"לא יקטיר הקומץ – ואם הקטיר הורצה"‪ .‬וכבר פירש בל"מ )א‪:‬לד( שמשמע שס"ל‬
‫לרמב"ם ששני דינים נפרדים הן – זבחים ומנחות‪ ,‬אף שהש"ס השווה ביניהם‪ .‬וכמו‬
‫כן תירץ גם בערוה"ש‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪91‬‬

‫כשאין קמיצה ‪ -‬ממילא כשר‪ 56.‬אלא‪ ,‬שיותר קשה לומר דבר זה לר"י‬
‫מלר"ל‪ ,‬ע' בסוגיא שם‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬נוכל לחדש תירוץ לדעת בעלי התוספות‪ .‬לדעתם‪ ,‬אפשר‬
‫להשוות בין זבחים ומנחות‪ ,‬ולהצריך "תרתי" במנחת כהן‪ .‬שבאמת‪ ,‬אף‬
‫שמקטירין כל המנחה – אין לכולו שם קומץ אחיד – אלא מקצתו נחשב‬
‫קומץ‪ ,‬ומקצתו נחשב כשיריים‪ ,‬ולפכך יש תרתי לרבי יוחנן ורבי יהושע‬
‫אפלו במנחת כהן‪ ,‬ואין קשיא‪.‬‬
‫‪ .5‬שיעור הקטרה‬
‫כבר ראינו דברי שטמ"ק עד‪ ,.‬שמנחת כהן החסר כל שהוא פסול‬
‫להקרבה‪".‬מעשה הקטרה" של המנחה הוא להקריב הכול‪ .‬פירש רש"י‬
‫בכל המקומות שכולו נחשב "שיעור הקטרה" – שדין כליל מרחיב את‬
‫החלק של גבוהה מקומץ לכלול כל המנחה‪ .‬וכן פירש רשב"ם )נדפס‬
‫במנחות יג‪" (.‬הואיל וכולו כליל – בעינן שיהא הכל קרב"‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬יש לעיין הכא מה סבורים בעלי התוספות‪ .‬לדעתם יש שני‬
‫אפשריות‪:‬‬
‫א( גם הם סבורים שדין כליל מרחיב את חלק גבוה לכלול כל‬
‫המנחה‪.‬‬
‫ב( רק מקצת המנחה )כמו שיעור קומץ( נחשב חלק גבוהה‪,‬‬
‫ומוקטר לגבוה – והשאר ניתן על גבי האישים‪ ,‬אבל אין זה חלק מהקרבת‬
‫והכשר המנחה )וכדברינו לעיל‪ ,‬שזה צווי צדדי של הקטר שיריים‪ ,‬ואינו‬
‫חלק מהכשר הקרבן(‪ .‬ואף שבעלי התוספות מודים שיש פסול "מנחה‬
‫חסרה"‪ 57‬אם לא הקטיר הכל – זה מצד פסול חסר ולא שכולו נחשב‬
‫כהקטרת המנחה‪.‬‬

‫‪ 56‬ענין זה תלוי בשני הנוסחים של הסברה הזו‪ .‬אפשר לומר )א( שכל המנחה נחשב‬
‫"קומץ"‪ ,‬ולכולה יש דיני קומץ‪ ,‬או אפשר )ב( שכולו "בר הקטרה"‪ ,‬ואינו קומץ‪ ,‬ואין‬
‫לו כל דיני קומץ‪ .‬וכנסוח השני כתבו בתוס' כב‪ .‬לענין אין קומץ מבטל חברו "כולה‬
‫כליל‪ ,‬ואין כאן קומץ ושיריים" – אלא יש לה שם אחר לגמרי‪.‬‬
‫‪ 57‬קומץ חסר ויתר פסול – שאין קומץ )משנה ו‪ ,(.‬ושיריים שחסרו בין קמיצה‬
‫והקטרה פסול )ט‪ (.‬כנ"ל בחלק הקודם‪ .‬ואדם שלא הביא שעור מנחה גם כן לא יצא‬

‫‪92‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫במבט ראשון‪ ,‬היה לנו לומר שיש הרבה נפקי מינה מה נחשב‬
‫הקטרה‪ ,‬ומה אינו הקטרה ‪ -‬לעניין פיגול ושחוטי חוץ )מנחות יב‪ ,:‬זבחים‬
‫קט‪ :‬ותוס' שם(‪ .‬אם הקטיר כל מנחת כהן חסר כל שהוא בחוץ‪ ,‬אפשר‬
‫שאין זה כלום )שאין "הקטרה" בלי כולו( או אפשר שחייב )שרק קומץ‬
‫הוא ההקטרה‪ ,‬ושרפת השאר חיוב צדדי(?‬
‫ברם‪ ,‬בעלי התוספות פירשו בזבחים קז‪ :‬שאף כשיש שיעור‬
‫הקטרה לגבי חלות הקטרה )שיעלה לרצון(‪ ,‬אפילו הכי לגבי שחוטי חוץ‬
‫"על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר" הרי שלגבי חיוב שחוטי חוץ‬
‫צריכים אנו לשיעור גדול )שלם( שאינו השיעור‪-‬הכי‪-‬פחות לקיים ענין‬
‫הקטרה בקרבן‪ .‬וא"כ‪ ,‬אפילו אם נאמר שאינו חייב על העלת חוץ עד‬
‫שיקטיר כולו‪ ,‬אעפ"כ‪ ,‬אינו ידוע עדיין מה היא שיעור הקטרה‪ 58.‬וכן פסק‬
‫הרמב"ם )מעה"ק יט‪:‬ט( "מנחה הנשרפת ונסכים שחסרו מקצתן בפנים‪,‬‬
‫והקרב שאריתן בחוץ – פטור‪ ,‬שהרי נאמר לעשות אותו‪ ,‬על השלם הוא‬
‫חייב‪ ,‬ואינו חייב על החסר" – הרי שהפטור הוא דין פרטי של שלם‬
‫בשחוטי חוץ‪ ,‬ולא שאין הקטרה בלי הקטר כולו‪.‬‬
‫תדע‪ ,‬שכבר פרשו תוס' )נח‪ (:‬שיש ד' מצות שלהם שייך ענין‬
‫"שיעור הקטרה"‪ :‬חלות הקטרה פחות מכשיעור‪ ,‬שחוטי חוץ‪ ,‬הקטרת‬
‫שאר‪ ,‬ופגול‪ .‬ופרשו בתוס' ששאני שאור שאפשר שיש גזה"כ כדי לחייבו‬
‫בשיעור יותר פחות משאר כל התורה‪ 59.‬ולעומת זאת‪ ,‬יש הקיש בפגול‬
‫ידי חיובו )נב‪ .(:‬ולפיכך‪ ,‬כאן אפשר לומר שיש אסור שלא עשה כשיעור‪ ,‬ולא פסול‬
‫במעשה העבודה של הקטר קומץ‪.‬‬
‫‪ 58‬וכן פירש בשטמ"ק כו‪ :‬אות ד'‪ .‬שאפילו לסובר שיש שם הקטרה בפחות מכזית‪,‬‬
‫אפלו הכי יש גזה"כ לגבי שחוטי חוץ לחייב רק בשיעור יותר גדול‪ .‬וכן כתבו בסוף‬
‫דבריהם נח‪" :‬גבי הקטרת חוץ בעינן כזית טפי לכו"ע"‪.‬‬
‫‪ 59‬בהקטר שיאור יש שני למודים "כל" לרבות מקצתו‪ ,‬ו"כי כל" לרבות תערובת‪.‬‬
‫דעת אביי ורבא )נח‪ (.‬שהשיעור להקטר שאור הוא פחות משיעור הקטרה בכל‬
‫התורה )חצי זית לאביי‪ ,‬חצי קומץ ]=כזית[ לרבא(‪ .‬דעה שלישית )הסוגיא פסחים‬
‫מג‪ :‬ע"פ רש"י שם( שחידוש "מקצתו" אינו בא לשנות את שיעור ההקטרה‪ ,‬שבאמת‬
‫שיעור הקטרה שווה בכל ההלכה‪ .‬אלא בא לומר שאם יש שיעור הקטרה שלם‬
‫ומקצתו חמץ חייב מדין היתר מצטרף לאיסור )שאסור שאור בכל שהוא‪ ,‬אם הוא‬
‫חלק מהקטר כזית – כעין שמן נט‪ (:‬ע' תוס' ופ"י שם‪ .‬ואם כן‪ ,‬רש"י פסחים‬
‫לשיטתיה מכאן שאין הקטרה פחות משיעור הרגיל‪] .‬תוס' הוצרכו לחדש‬
‫ש"תערובת" מדבר על היתר מצטרף לאיסור‪ .‬וזה צ"ע‪[.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪93‬‬

‫לאכילת אדם הקובע שאין פגול בשעור הכי פחות אלא כבזית‪ .‬ואם כן‪,‬‬
‫אולי אין נ"מ לכל הדיון על שיעור הקטרה‪.‬‬
‫‪ .6‬שיטת הרמב"ם‬
‫דעת הרמב"ם שגם עולת בהמה מוקטר כליל כמו מנחת כהן‪.‬‬
‫ונראה שסבר כתוס' שאפילו אם אין הכל מוקטר ביחד – עדיין נחשב‬
‫כקרבן כליל‪ ,‬שהרי איברי עולה רק נקטרים אחר ניתוח‪ .‬וכן משמע הא‬
‫דנקט לשון כולה )יג‪:‬ט( לפרש את הענין‪ ,‬ולא כליל‪ .‬אין להוכיח דבר‬
‫משיטתו בחטאת – שהרי פסק כרבנן )יג‪:‬ט(‪ ,‬ומשיטתו אצל בת‪-‬כהן –‬
‫שהרי פסק כסתם משנה )יג‪:‬י ‪ -‬ודעת הראב"ד אינו ברור(‪ ,‬ולא פירש טעם‬
‫המשנה יבמות קי )יג‪:‬יא(‪ ,‬וכן לא פירש את סוגיית סוטה כג‪) .‬יג‪:‬יב‪ ,‬סוטה‬
‫ד‪:‬ו(‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬יש להעיר שכלל הרמב"ם את דיני מנחת כהן כדין כללי‬
‫מדיני מנחות‪ .‬ואינו שם קרבן לעצמו – כמנחת נסכים‪ ,‬ואף אינו שם פרטי‬
‫של מנחה לעצמה )יב‪:‬ד(‪ ,‬בניגוד לדעת רש"י ורגמ"ה בל"א )נט‪ .(.‬אין‬
‫שינוי רדיקלי במהות המנחה אם הוא של כהן – אין הקרבתו נחשב אחרת‬
‫ממנחה רגילה‪ .‬יש רק דין לשרוף אותה‪ ,‬אבל אין זה מהפך אותה לקרבן‬
‫חדש‪ .‬בשאר מקומות ברמב"ם קרא לאלו "מנחות הנשרפות" )ע' אסה"מ‬
‫ה‪:‬יג( שאין מנחת כהן בריה בפני עצמה "מנחת כהן" אלא אך ורק שהוא‬
‫נשרף‪ .‬אבל לרש"י‪ ,‬תהליך ההקרבה של זו המנחה שונה לגמרי‪ ,‬וראוי‬
‫לחשבו כקטגורי של מנחה נפרדת‪ .‬ולפיכך פירש כן בדף נט‪..‬‬
‫‪ .7‬הקבלה למנחת נחשון‬
‫ביום שמיני לימי המילואים הקריב נחשון בן עמינדב מנחת‬
‫נדבה‪ .‬היינו סבורים שהקריב מנחת נדבה רגילה‪ ,‬אלא שאיתא בתו"כ‬
‫שנאמר לאהרון כשהיה אונן )על ויקרא י‪:‬יב( "קחו את המנחה – זו מנחת‬
‫נחשון הנותרת מאישי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח‪ ".‬בהמשך מבואר‪,‬‬
‫שמנחת נחשון נחשב "קדשי שעה"‪ ,‬ולפיכך הותר באנינות לאהרון ובניו‪,‬‬
‫כמבואר בענין‪ .‬וע' במלב"ם שהקשה למה נחשב קדשי שעה‪ ,‬ואיזה שוני‬
‫יש בינה לשאר מנחות נדבה של יחיד?‬

‫‪94‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫ותירצו האחרונים‪ ,‬שבאמת‪ ,‬מנחת נחשון היה לה דיני מנחת‬
‫נסכין‪ 60.‬וכן פירש רש"י מנחות ח‪) :‬ע' רש"ש שם שדיוק מהא דלא היה‬
‫בה לבונה(‪] .‬וזה כאין דברינו לעיל שראוי שמנחת נדבה של אדם רב‪-‬‬
‫חשיבות להיות כליל אגב חשיבותו‪ 61[.‬ולפיכך היה הוראת שעה לאוכלה‪,‬‬
‫אף שהיה מנחת נסכין‪ ,‬שכולו נשרף‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬יש לעיין במה שהיו שיירים במנחת נחשון שהיו ראויים‬
‫לאכילה‪ .‬ופשוט‪ ,‬שקמץ הכהן מין המנחה )וזוהי פן הוראת שעה שבה‪,‬‬
‫שאף שמדינה היה ראוי להקריב כליל‪ ,‬למעשה הקמיצו אותה(‪ .‬ומשמע‬
‫מזה‪ ,‬שאף בקרבן שמוקטר כולו )כמו מנחת נסכין ומנחת כהן(‪ ,‬עדיין יש‬
‫בו מרכיב של קומץ ומרכיב של שיריים )כהצעתנו לדעת בעלי התוספות(‪,‬‬
‫שאם לא היה כן‪ ,‬אפילו בהוראת שעה לא היה ראוי לחדש בה קמיצה‬
‫‪62‬‬
‫ואכילת שיריים‪.‬‬

‫‪ 60‬נראה שלא הקריב נחשון יין אם מנחת נסכים שלו‪ .‬יש לעיין אם אפשר לפרד בין‬
‫שלשה חלקי מנחת נסכים‪ :‬יין‪ ,‬שמן‪ ,‬וסולת‪ .‬פסק המשנה מד‪) :‬ובתוס'( ששמן וסולת‬
‫מעכבים זה את זה‪ ,‬ומעורבים הם‪ ,‬ולא מעכבים יין; ומשמע מזה שיש שני חלקים‬
‫בנסכים – היין‪ ,‬ומנחה משמן וסולת‪ .‬אולם‪ ,‬איתא בדף פט‪ :‬שאף במנחה שכפולה‬
‫סולתה‪ ,‬עדיין אין כופלים שמנה – ומשמע מזה שאף אילו חלקים נפרדים )ברם‪,‬‬
‫הרמב"ם לא פסק כגמרא )מעה"ק ב‪:‬ה( – ומשמע שהוא סבר שרק יש בה שני‬
‫חלקים(‪ .‬גם קשור לכל זה סוגית עירוב מנחות‪ ,‬דף פט‪] .‬אין לדייק מדין נדבת שמן‬
‫ששמן במנחת נסכין אינו קשור לסולת )קד( – שהא נדבת שמן נלמד מדיני מנחות‬
‫רגילות ולא מנחת נסכים‪ ,‬אף שנדבת יין בעצמה ומנחת נסכים נלמדים ממנחת נסכים‬
‫חובה‪[.‬‬
‫וכן אפשר לדייק מפירושי המילים‪ .‬דעת הרמב"ם )מעה"ק‪ ,‬ב‪:‬א‪ ,‬הקדמה למסכת‬
‫מנחות פה"מ( שיש ליין שם נפרד ולשמן וסולת שם נפרד )וכן עיין רש"ש סז‪.(:‬‬
‫פירוש רש"י עה"ת שבלשון המקרא‪ ,‬יש "נסכים" שפירושם יין‪ ,‬ואין זה קשור‬
‫ל"מנחה"‪ ,‬שמן וסולת )במדבר טו‪:‬ד‪ ,‬כח‪:‬ז‪ ,‬כח‪:‬לא‪ .(,‬התוי"ט )פט‪ (:‬חלק על‬
‫קביעות זה‪ ,‬ועיין בשפ"א שם שדן בדבריו‪.‬‬
‫‪ 61‬וכבר ראינו שיש דמיונות בין כה"ג ונשיא )עיין ויקרא פרק ד'‪ ,‬רשב"ם במדבר‬
‫לה‪:‬לב‪ ,‬רש"י יחזקאל מה‪:‬יז(‪.‬‬
‫‪ 62‬אפשר לחלק גם כן‪ ,‬שזה רק קיים במנחת כהן הבא מכוח מנחה נקמצת‪ ,‬ולא‬
‫במנחת נסכים‪ .‬וא"כ‪ ,‬מין הצורך לומר שהקריב נחשון כעין חביתין )אף שהוא‬
‫סולת(‪ ,‬ולא נסכים )ואל תתמה‪ ,‬שהרי בא לחנך הבית‪ ,‬ושייך ריבוי חביתין בזו הזמן‪,‬‬
‫כמו שהקריב קטורת נדבה(‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪95‬‬

‫ד‪ .‬פרטי דינים במנחת כהן‬
‫יש תהליך ספספי בכל המנחות‪ :‬קדוש בכלי‪ ,‬מתנות שמן )יצקה‬
‫ובלילה(‪ ,‬שמור מחמוץ‪ ,‬הגשה‪ ,‬תנופה )אינו שייך בשום מנחה של כהן(‪,‬‬
‫פתיתה )במנחות הנאפות(‪ ,‬קמיצה‪ ,‬קדוש שני‪ ,‬הולכה‪ ,‬מליחה‪ ,‬הקטרה‬
‫)תוספתא א‪:‬י(‪ .‬יש לבחון אם יש שינויים בדינים הללו בין מנחת כהן‬
‫לשאר מנחות‪ .‬אם יש הרבה שינויים – אז ראוי לחשוב למנחת כהן כשם‬
‫מנחה או שם קרבן או בריה בפני עצמה‪ .‬ואם באמת היא ככל שאר מנחות‬
‫– אז נראה את שרפתה כפרט בדיני המנחות בלבד‪.‬‬
‫‪ .1‬קידוש כלי‬
‫כל עבודה צריכה להעשות בחפצא של קרבן‪ .‬ולפיכך‪ ,‬יש חיוב‬
‫לקדש כל מנחה קודם שיעשו עבודה בה )אבהע"ז מעה"ק ד‪:‬יז(‪ .‬ובמנחות‪,‬‬
‫שימת הסולת בכלי שרת מקדש אותו‪ ,‬לשון הכתוב – כל הנוגע בהם יקדש‬
‫)רש"י שמות ל‪:‬כט(‪ .‬ואחר הקידוש נעשית המנחה כקרבן גמור – אינו‬
‫נפדה )מנחות ק‪ ,(:‬ויכל לפסל בט"י‪ ,‬מ"כ‪ ,‬ולינה )מעילה ב‪:‬ח‪-‬ט(‪ .‬ברגיל‪,‬‬
‫הקידוש נעשית רק קודם מתן שמן‪ .‬אבל אפשר לקדש קודם יותר אם‬
‫‪63‬‬
‫המנחה נמדד בכלי שרת )רש"י נא‪ ,:‬תוס' נה‪ ,.‬מנחות צב‪.(:‬‬
‫יש מחלוקת רש"י ותוס' אם קידוש בכלי גם מאפשר המנחה‬
‫לפסל ביוצא‪ .‬דעת רש"י שאפשר לפסול משעת קדוש‪ ,‬ודעת התוס' שאינו‬
‫יכול לפסל עד שעת קמיצה )סוכה נ‪ ,.‬זבחים כ‪ ,:‬מנחות ט‪ ,.‬נ‪ ,.‬נה‪ ,:‬סג‪,.‬‬

‫‪ 63‬במקצת מנחות יש גם חיוב להכין המנחה בכלי )שרת(‪ .‬בפרט לגבי מנחת מחבת‬
‫ומרחשת – ויש לדון לגבי מאפה תנור )ע' רש"י צו‪ ,.‬יומא כט‪ ,:‬סוגיא עד‪ :‬ותוס'‬
‫נא‪.(.‬‬
‫פשוט שכל מנחה נמדד )כדי להבטיח שיש בה שיעור הצריך(‪ .‬יש שסבורים שלא‬
‫נתקדש מדות היבש )נז‪ ,:‬צ‪ ,(.‬אבל פסק הרמב"ם שנתקדשו מדת יבש )כה"מ א‪:‬יח‪-‬‬
‫יט(; ולכו"ע נתקדשו מידת הלח )לשמן של מנחות שיש בהם שמן(‪ .‬ואף אם‬
‫נתקדשו מדת יבש‪ ,‬נראה ששיטת הרמב"ם שאם רצה‪ ,‬מותר למדוד בכלי חול )ע'‬
‫אחרונים תו"מ ח‪:‬ז‪-‬ט(‪.‬‬
‫]מחלוקת קדושת בירוצין )פח‪ (.‬הוא להגדיר מה היא השיעורים‪ ,‬ולא פרכטי מה‬
‫נתקדש; לדעת הרמב"ם אין הבירוצין נכללים בשיעור‪ ,‬ואפ"ה נתקדשו ע"י תקנת‬
‫משה )מעה"ק ב‪:‬ט(‪[.‬‬

‫‪96‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫עד‪ ,:‬צה‪ .(:‬אולם‪ ,‬התוס' סבורים שבמנחת כהן – באמת יכול לפסל ביוצא‬
‫אפילו משעת קידוש‪ .‬ויש לפרש טעם השינוי‪.‬‬
‫וכבר בארנו בקול צבי ח' – חלק ראשון‪ ,‬שיש חילוק בין דין יוצא‬
‫באוכלין )שאסור יוצא מצד אי‪-‬חלות המתיר( ויוצא בשאר קדשים )שאסור‬
‫יוצא הוא פסול חפצא(‪ .‬ואם כן‪ ,‬אפשר לתרץ שבמנחה שאינה נאכלת‪,‬‬
‫שכל דין יוצא שלה הוא מצד פסול – יש אפשריות להפסל מתחלת‬
‫הקדשו‪ .‬אבל‪ ,‬במנחה נאכלת‪ ,‬שהשיריים נאסרו בלאו של "בשר בשדה‬
‫שאין לה מתיר" – רק שייך האיסור מזמן חלות המתיר; כלומר‪ ,‬הקמיצה‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬החלוק הזה בין קדוש מנחת כהן לשאר מנחות הוא חלוק טכני‬
‫בלבד‪.‬‬
‫עוד אפשר לתרץ‪ ,‬ע"פ הערות רב א' זילבר לספר חסון יוסף )אות‬
‫סח(‪ ,‬שיש עכוב בקדושת המנחה עד הקמיצה‪ .‬ונראה‪ ,‬שאין רצונו לומר‬
‫שמעשה הקמיצה יוצר קדושה חדשה – שאם כן‪ ,‬בנדון דידן שאין מעשה‬
‫קמיצה – וכי אפשר לומר שיש חסרון בקדושה?‬
‫אלא‪ ,‬משמע מדבריו שרצה לומר שעד שנעשה מעשה קמיצה‬
‫אינו מבורר מה הוא חלק גבוה‪ ,‬ומה הוא חלק שיריים )ע' רש"י יג‪ .(:‬ואין‬
‫כל הקדושה חלה עליו עד זמן הבירור‪ .‬ואם כן‪ ,‬בכל המנחות באמת חל כל‬
‫קדושת קרבן בשעת קדוש בכלי )במקביל לשחיטת הזבח – ע' סוגיא‬
‫מעילה‪ ,‬ורש"י ויקרא ז‪:‬יב( אלא שיש עכוב בקדושה עד שעת קמיצה‪ .‬ברם‬
‫כאן‪ ,‬אין עכוב‪ ,‬שכולו לגבוה‪ ,‬והכל מבורר כך מתחלת בריאתו‪ 64,‬וכל‬
‫הקדושה )אפילו לענין יוצא לדעת התוספות( באה בתחילה‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬אין קדוש בכלי שונה בין מנחת כהן לשאר מנחות‪ ,‬אלא‬
‫מסיבה טכנית‪ ,‬שאין עכוב קדושה צדדית לגבה‪.‬‬
‫‪ .2‬איסור חימוץ‬
‫יש לאו בתורה‪ ,‬לגבי חלק הכהנים )"הנותרת ממנה יאכלו אהרן‬
‫ובניו‪ ,‬מצוה תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה‪ ,‬קדש קדשים‬
‫היא כחטאת וכאשם"( ש"לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה לאשי" )ויקרא‬

‫‪ 64‬כדעת רש"י לעיל‪ ,‬ולא כמו שהצענו כאפשר לומר בדעת התוספות‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪97‬‬

‫ו‪:‬ט‪-‬י(‪ .‬ונראה שאין הלאו הזה קיים לגבי מנחת כהנים – שאין בה שיריים‬
‫לאכילה‪.‬‬
‫יש לאו שני‪ ,‬בעיקר המנחה )ב‪:‬יא( "כל המנחה אשר תקרבו לה'‬
‫לא תעשה חמץ‪ ,‬כי כל שאור וכל דבש לא תקטרו ממנו אשה לה'"‪ ,‬ויש‬
‫לדקדק אם לאו זה שייך למנחת כהנים או לא‪.‬‬
‫וז"ל הגמרא )נז‪ (.‬ע"פ תו"כ )פרשתה יב‪:‬יב(‪" ,‬אשר תקריבו –‬
‫לרבות מנחת נסכין לחמוץ דברי רבי יוסי הגלילי‪ .‬רע"א לרבות לחם‬
‫הפנים לחמוץ‪ 65.‬יש הווה אמינא שהלאו של עשיית חמץ רק קיים בשאר‬
‫מנחות ולא על שני חריגים ‪ -‬מנחת נסכין )שאינו מנחה כלל לדעת‬
‫הרמב"ם(‪ ,‬ולחם הפנים )שאינו ע"ג האישים כלל(‪ .‬ואם כן‪ ,‬משמע שבשאר‬
‫מנחות שאינם כל כך יוצאים מן הכלל פשוט שיש לאו‪ .‬וכן פירש תוס'‬
‫בלישנא קמא‪ ,‬שרק באלו שאין בהם לבונה ושמן‪ ,‬ואינן בפרשת מנחות‪ ,‬יש‬
‫ה"א שאין איסור חמץ‪ .‬אבל שאר מנחות פשוט שהם בכלל‪ .‬וזה‬
‫לשיטתם‪ ,‬שמנחת כהן הוא יותר דומה לשאר מנחות‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬רש"י פירש אחרת‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬
‫לרבות מנחת נסכין – שאם חמצה חייב‪ ,‬משום דהאי‬
‫קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב – איצטריך‬
‫לרביינהו להני‪ .‬וה"נ תנינא לה בתו"כ "אין לי בל"ת‬
‫חמץ אלא מנחה שייריה נאכלין‪ ,‬מנחות שאין שייריה‬
‫נאכלין מנין? ת"ל כל המנחה וגו'‪ ",‬להביא מנחת נסכין‪.‬‬
‫אבל לחם הפנים לא לקי עליה דקסבר מדת יבש לא‬
‫נתקדשה‪.‬‬
‫ומר מרבי לחם הפנים דלא תימא בנקמצות אמר רחמנא‬
‫שמהן קרב למזבח‪ ,‬אבל האי דלא קרב מיניה לא‪ ,‬קסבר‬
‫‪ 65‬כאן מדובר על אסור הקרבת חמץ‪ ,‬וצריך לומר שע"י הקטרת הבזכין נחשב כאלו‬
‫הקטר לחם הפנים חמץ‪ .‬וכן פירש ראב"ד על תו"כ שם‪ ,‬וכן משמע בדף נח‪ .‬לגבי‬
‫שתי הלחם‪ .‬וזה קשור לסוף דברי התוס' כאן‪" ,‬אין מהן לאישים"‪.‬‬
‫הרמב"ם פסק כלשון השני )מעה"ק יב‪:‬יט( ]אלא שהביא את הדין ממקור אחר כדרכו‬
‫)ע' מהר"ק([‪ .‬וזה מחמת סיבות טכניות‪ :‬שלדעת הרמב"ם אי אפשר להיות מנחת‬
‫נסכים מחמץ‪ .‬וזה דלא כתוס'‪ ,‬דמאן דמחייב לחה"פ‪ ,‬כ"ש נסכים‪.‬‬

‫‪98‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫מדת יבש נתקדשה‪ ,‬אבל מנחת נסכים לא לקי ]ד[מי‬
‫פירות אין מחמיצין‪) ,‬ולית ליה מגבלה במים וכשרה(‪.‬‬
‫ומנחת כהנים וכהן משיח נמי אתרבי מיניה ]לרבי‬
‫יוסי[‪ 66,‬והני משום פלוגתייהו נקט‪.‬‬
‫הרי שדעת רש"י גם יש צורך ללמוד פרטי למנחת כהנים ללשון‬
‫ראשון‪ .‬ואם כן‪ ,‬יש לשאול לדעת רש"י מה נשתנה המנחה הזאת מכל‬
‫המנחות שיש צורך לריבוי ספספי בשבילה‪.‬‬
‫ראשית כל‪ ,‬יש להאיר שכאן הולכים רש"י ותוס' בשיטתם –‬
‫שלדעת רש"י כל דיני מנחת כהן הם יותר משכנעים‪ ,‬ולפיכך יש לראות‬
‫אותה ככתה לעצמו‪ ,‬אם דינים שונים‪ ,‬אפילו בתחילת עשייתה‪ .‬לדעת‬
‫התוס'‪ ,‬דיני מנחת כהנים אינם כל כך חשובים‪ ,‬שאין קיום "הקטרה כליל"‬
‫כל כך‪ ,‬ולפיכך זה יותר שוה לשאר מנחות‪ ,‬ואין לחדש שיונים אחרים בינה‬
‫למנחת ישראל‪.‬‬
‫ונתן רש"י שני טעמים למה שונה מיני מנחות מכל שאר מנחות‪.‬‬
‫או שאינו נאכל‪ ,‬או שאינו נקמץ‪ .‬ויש לעיין אם אלו דינים טכנים או דינים‬
‫עקרונים‪ .‬נראה‪ ,‬שרש"י ראה שיש שני טעמים לכל הקבוצה של דיני‬
‫חמוץ‪ ,‬ולשני הגישות יש סברא למעט סוג מנחה אחת‪ ,‬ולפיכך יש צורך‬
‫בריבוי להדר כללנהו‪.‬‬
‫א( איסור חימוץ מנחות נובע מדין אכילת שיריים‪ .‬הדין המקורי‬
‫של חימוץ הוא אכילת חמץ בפרשת צו‪ ,‬והאיסור של עשיית מנחה בחמץ‬
‫הוא איסור אטו זה )ע' ר"מ סה"מ(‪.‬‬
‫ב( איסור חימוץ מנחות נובע מאסור הקטרה‪ .‬הדין המקורי הוא‬
‫בפרשת ויקרא‪ ,‬ואסור חמוץ במנחה עצמה ובשיירה הוא כעין סייג‬
‫דאורייתא אטו הקטרה )ע' רש"י נה‪.(:‬‬
‫לסברא השניה‪ ,‬אין מנחת כהן שונה משאר מנחות – שהרי יש בה‬
‫הקטרה‪ .‬ברם‪ ,‬לסברא הראשונה‪ ,‬היא מאוד שונה – שהרי אין בה שיריים‪,‬‬

‫‪ 66‬נראה שלר"ע אין צורך ללימוד פרטי במנחת כהן‪ .‬אבל‪ ,‬אפשר שהוא גם בא‬
‫בלימוד של לחם הפנים‪ ,‬שאין "קרב ממנו" אלא קרבכולו‪ ,‬וכלעיל‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫והו"א שכל מנחה שלעתיד לא יהיו בה שיירים‪ ,‬אין איסור להחמיץ!‬
‫ולפיכך יש ריבוי לרבות מנחת כהן כמו במנחת נסכין‪.‬‬

‫‪99‬‬
‫‪67‬‬

‫ואם כן‪ ,‬נוכל לומר בדעת רש"י‪ ,‬שבאמת כל דינים השייכים‬
‫בהקטרת המנחה על גבי המזבח שווים בין מנחת כהן לשאר מנחות‪ .‬ורק‬
‫כשטעם הדין נובע מדין שיריים אז יש שוני בין מנחת כהן לשאר מנחות‪.‬‬
‫ואף אם אין למנחת כהן שם מנחה בעצמו‪ ,‬אלא שהוא פרט אחד בתוך‬
‫שאר המנחות )כן משמע בתשב"כ‪ ,‬אולם השווה תוס' נב‪ ,:‬סא‪ .(.‬ורק‬
‫כשיש סיבה שהוא משנה – אז הוא שונה מן השאר‪.‬‬
‫‪ .3‬מלח‬
‫יש הווה אמינא בסוגיא כ‪ .‬שאין מלח על גבי מנחת כהן‪ .‬בתחלת‬
‫הסוגיא יש מיעוט שבשום פעם אין מולחים "מנחה כולה" – ואולי אין‬
‫מלח כאן‪ ,‬ומחדש התורה שאף על פי כן – כאן מולחין‪.‬‬
‫העיר הגרי"ז )סז‪ ,:‬וכעין זה כתב בדף יח‪ (.‬שמליחת מנחות הוא‬
‫דין בקמיצה‪ .‬ודייק כן מלשון הרמב"ם )אסורי מזבח ה‪:‬יב‪ ,‬פסה"מ‬
‫יא‪:‬טז(‪ .‬ושאל הגרי"ז שאם זה דין בקמיצה עצמה )בנגיוד לדין בחפצא‬
‫של הקטרה( – אז צ"ע כיצד יש מלח במנחות שכולם כליל‪.‬‬
‫יש לישב לשון הרמב"ם‪ ,‬ולומר שקמיצה ל"ד אלא פירושו "חלק‬
‫הנקרב" ויש חלק נקרב במנחת כהן‪ ,‬או לומר שבאמת כל המנחה נחשב‬
‫כקומץ גדול ומורחב במנחת כהן‪ ,‬ויש בה קומץ‪ .‬גם אפשר לחלוק על‬
‫הרמב"ם על פי הדעות שעיקר דין מליחה הוא קיום מפן המלח עצמו‪ ,‬ולא‬
‫דין בקרבן )רש"י ורמב"ן עה"ת ]כנגד א"ע שם ור"מ סה"מ[‪ ,‬גרי"ז יא‪,:‬‬
‫כא‪ (.‬ואם זה נכון – נראה פשוט שאין לחלק בין מנחת כהן לשאר מנחות‪.‬‬

‫‪ 67‬וכנ"ל‪ ,‬תוספות סבורים שאי אפשר להתייחס למנחת כהן כקרבן שלא יהיה נאכל‬
‫בתחילת הקרבתו‪ ,‬שכל דין כליל הוא רק פרט טכני שנופל עליה בסוף ההקרבה‪ ,‬אבל‬
‫בתחילה אין לה שם "מנחת כהן" ששונה מ"מנחת ישראל" – אלא הכל נחשב רק‬
‫"מנחת יחיד" בלי לחשוב על שבט הבעלים‪.‬‬

‫‪100‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪ .4‬מתן שמן‬
‫במנחות נט‪ .‬יש הווה אמינא שלא יהא שמן נתון על מנחת כהן‪.‬‬
‫ויש לעיין למה לא יהיה מתן שמן במנחת כהן – וכי שמן קשור לאכילת‬
‫שיריים וקומץ?‬
‫יש שראו מתן שמן כדין באכילת שיריים‪ .‬וכן איתא בתורת כהנים‬
‫)צו‪ :‬פרשתה ב‪:‬ב‪ ,‬ופרשו תורה תמימה ומלבי"ם שיש צורך בשמן במנחות‬
‫כדי שהשיריים יהיו נאכלין למשחה‪ ,‬ובגדולה‪ (.‬ואם זה הפירוש נכון – אז‬
‫דין שמן כמו דין חמוץ ויש הווה אמינא שאינו שייך במנחת כהן שהרי אין‬
‫בה שיריים‪ .‬ברם‪ ,‬קשה לקבל שכל דין שמן וג' מתנותיה )עד‪ ,(:‬ומשיחה‬
‫כעין שמן המשחה )עה‪ ,(.‬ובכהן‪ ,‬הוא רק לאפשר אכילת שיריים‪.‬‬
‫משום זה‪ ,‬לא רצו רש"י ורמב"ן לקבל את הגירסא הזאת בתורת‬
‫כהנים‪ ,‬ולפכך שינו את הלימוד בפירושם על התורה‪ .‬זה לשון רש"י )ו‪:‬ז(‪,‬‬
‫"שיכול אין לי טעונים שמן ולבונה אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת‪,‬‬
‫‪69‬‬
‫מנחת כהן שהיא כליל‪ 68‬מנין? ת"ת תורת‪".‬‬
‫יש לפרש את הווה אמינא הזאת בג' נסוחים‪:‬‬
‫א( אין טעם שקשורים קומץ ושמן – אלא יש הווה אמינא בלי‬
‫טעם שכמו שיש שינוי אחד כן יש שינוי אחר‪.‬‬
‫ב( דין שמן במנחה אינו באה חיוב ה"מנחה עצמה" המובא‬
‫למקדש‪ ,‬אלא היא חיוב נובע מחלק המוקמץ ומקטר‪ ,‬וכאן אין קומץ‪ .‬ויש‬
‫הבדל בין הקטר קומץ להקטר מנחת כהן – שאין על מנחת כהן שם קומץ‬
‫‪70‬‬
‫ויש חלוק דינים ביניהם )כנ"ל(‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬אף אם נאמר שיש הבדל‪ ,‬עדיין יש לשאול למה זה השינוי‬
‫עלול ליצר הבדל במתן שמן‪ .‬אפשר שדיני המוקטר שם )קומץ( יהיו‬
‫‪ 68‬ראינו פעם נוסף שלדעת רש"י דין "כליל" כולל אסור קמיצה המפרד את המנחה‪.‬‬
‫‪ 69‬וכעין זה הוא דעת הרמב"ן‪ ,‬המדבר על ענין קמיצה לגבי מנחת כהן כאן – אם‬
‫נקבל הגהותו של כור הזהב המובא בהערות הרב שעוול לרמב"ן )וע' לעיל הערה‬
‫‪.(42‬‬
‫‪ 70‬ואולי זו סברת הגרי"ז בענין מליחה לעיל‪.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪101‬‬

‫שווים לדיני המוקטר כאן )כל המנחה(‪ ,‬שהרי שניהם נחשב מוקטר‪ ,‬אף אם‬
‫המוקטרים נפרדים זה מזה!‬
‫ג( כתב החזון יחזקאל )סוף פרק א'( דבמנחת ישראל‪ ,‬השמן הוא‬
‫נחשב כדין במעשה קמיצה‪ ,‬ולא רק בחפצא של המנחה‪ .‬שאין המעשה‬
‫כשר עד שיקמוץ משמנה‪ .‬והיה לנו לומר שבמנחה שאין בה מעשה קמיצה‬
‫אין הדין הזה של מעשה קמיצה בשמן‪ ,‬ולפיכך יש צורך בלימוד‪.‬‬
‫קשה להבין את דין השמן לכל הנסוחים – שבפשטות שמן הוא‬
‫דין במנחה עצמה )ולא בחפצה של קומץ‪ ,‬ולא במעשה קמיצה(‪ ,‬ולא שייך‬
‫לחלק בה בין מנחת כהנים לשאר מנחות‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬שמשום הכי כתב רש"י "וה"ה למנחת נשים וגרים‬
‫)נט‪ 71,(.‬רש"י מבין שבאמת אין לקבל את התו"כ שיש סברא להצריך‬
‫בלימוד רק במנחת כהן‪ ,‬ולא בשאר מנחות‪ .‬ואם יש צורך בלימוד במנחת‬
‫כהן כמו כן יש ללימוד לכל אדם שאינו ישראל – שחיוב שמן אינו תלוי‬
‫‪72‬‬
‫באחת השיונים במנחת כהן למנחת ישראל‪.‬‬
‫ואפילו לדעת רש"י אין מנחת כהן כתה לעצמה‪ ,‬אלא היא פרט‬
‫בשאר מנחות הרגילות‪) .‬וצ"ע על תוספות שם למה פרשו שיש הווה‬
‫אמינא רק במנחת כהן(‪.‬‬

‫‪ 71‬בעלי ההגות שינו את לשון רש"י "למנחת עכו"ם" שלא מצאנו בכל מקום כתה‬
‫של מנחות "מנחת גרים" אבל כן מצאנו כתה "מנחת עכו"ם"‪ .‬על כל פנים‪ ,‬אין‬
‫לראות כאן פירוש חשוב – שהרי אין שינוי בין מנחת נשים למנחת אנשים‪ ,‬ואם כן‬
‫דברי רש"י הם נסיון בעלמא‪ ,‬ולא פירוש העולה מטיב דין שמן‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫דעת רבי יוסי הגללי )עג‪ (:‬שאין הבדל בין מנחת עכו"ם למנחת ישראל‪ ,‬ודעת ר"ע‬
‫)לפירושו של הרמב"ם מעה"ק ג‪:‬ב( שאין מנחת עכו"ם בעולם כלל‪ .‬אפילו לדעת‬
‫רש"י ורש"י כ"י הסבורים שיש מנחות בעכו"ם‪ ,‬ושונים הם מקרבן ישראל שאינם‬
‫נאכלים – יש לראות זה כפרט שרק נתקלים בה בשעת האכילה‪ ,‬ולא מקודם‪ .‬לתוס'‬
‫סא‪ :‬אולי מנחת עכו"ם מוגדר בחלות שם חדש "מנחת נסכים" )וכדברינו לעיל‬
‫במנחת נחשון( – ואין כאן מקום להוסיף‪.‬‬
‫‪ 72‬גם יש ה"א שם שאין לבונה במנחת כהן‪ ,‬ופשוט ש לבונה היא אחד מאזכרות‬
‫המנחה‪ ,‬ואין לחלק בין מנחת כהן לשאר מנחות בה‪.‬‬

‫‪102‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪ .5‬בלילה בכהן‪/‬זר‬
‫יש הווה אמינא בדף יח‪ :‬שיש צורך בכהן בבליה ויצקה דוקא‬
‫לגבי מנחת כהן‪ .‬כאן "מעיקרא כהונה בעי" ולא רק מקמיצה ואילך‪.‬‬
‫ותמה הגרי"ז כאן‪ ,‬שהרי מעשה העבודה של יציקה ובלילה שווה במנחת‬
‫כהן ובשאר מנחות‪ ,‬ולמה יהא צורך בכהן דוקא לגביהם?‬
‫ואולי הסברא בגמרא הוא שבאמת יש שוני בטיב המנחה בין‬
‫מנחת כהן לשאר מנחות – וכאן הוא שונה לגמרי ויש בה תוספת קדושה‬
‫ולפיכך בעי כהן‪.‬‬
‫‪ .6‬הגשה‬
‫פסק המשנה )ס‪ (.‬שיש הגשה במנחת כהן כמו במנחת ישראל‪.‬‬
‫הגמרא מסבירה )סא‪ (.‬שהגשה דין באכילת שיריים‪ ,‬וכאמור‪ ,‬בכל דין‬
‫התלוי בשיריים יש לפקפק אם באמת הדין קיים במנחת כהן‪.‬‬
‫נראה שהצורך בהגשה הוא להראות שבאמת הדבר הוא מוקרב‬
‫לה'‪ .‬בקדשים מעשה השחיטה )שהיא עבודה( עושה רושם על כל הבהמה‬
‫)שכולו נהפך ל"בשר" ואינו "נבלה" או "אינו שחוטה"(‪ ,‬וידוע לכל‬
‫שאפילו הבשר הנאכל הוא בשר שמוקרב לה'‪ 73.‬אבל במנחות יש לבעל דין‬
‫לומר שהשיריים אינם חלק מן הקרבן‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬כשהכהן אוכל‬
‫שיירי מנחות‪ ,‬אינו זכור שזה בא מקרבן )שהרי לא נעשית בה‪/‬עליה‬
‫עבודה(‪ .‬ולפיכך יש צורך בהגשה מקודם לקבוע שבאמת הוא קרבן‪ .‬נראה‬
‫שיש ג' דעות בענין‪:‬‬
‫א( דעת ר"ש הוא שבאמת אין הגשה במנחת כהן‪ ,‬מזו הסיבה‪.‬‬
‫]המשנה )ס‪ (.‬כותב שבאמת דין הגשה תלויה בקמיצה‪ ,‬לדעת ר"ש‪ ,‬ולא‬
‫בשיירים‪ .‬ופירש התוי"ט‪ ,‬שזה רק שגרת לישנא דמשנה לקמן לענין פתיתה‬
‫)עה‪ (:‬ולא שטיב דין הגשה תלויה בחפצא של קמיצה; שהגשה קשור יותר‬
‫לאכילת שיריים )וכנ"ל‪ ,‬יותר סביר למעט דיני שיריים ממנחת כהן‪ ,‬ולא‬

‫‪ 73‬באימורי חזה ושוק‪ ,‬יש צורך יותר להראות שלא‪-‬רק שהם קרבן אלא שהם גם חלק‬
‫מן האמורים – ולפיכך בעי תנופה )ספורנו עה"ת( שהוא בא בתשלום הגשה במקצת‬
‫מקומות )ע' לשון המשנה ס‪.(.‬‬

‫רב יעקב יפה‬

‫‪103‬‬

‫למעט דיני קומץ במנחת כהן – שאולי יש לכל מנחת כהן שם קומץ‬
‫מורחב(‪ .‬רש"י ותוס' ג"כ כתבו שהלשון הזה לאו דוקא‪[.‬‬
‫ב( ברם‪ ,‬לדעת רבנן יש לעיין כיצד הם מבינים את הצורך‬
‫בהגשה‪ .‬בגמרא ס‪ ,:‬השתמש ר"ש בשני מיעוטים )הקריב‪-‬ה והגיש‪-‬ה(‬
‫למעט הגשה במנחת נסכים ובמנחת כהנים‪ .‬לדעת הראב"ד בתו"כ‪ ,‬רבנן‬
‫לית להו שני הדרשות )דלא דרשי "אותה למעוטי אחרים"(‪ .‬יש להם‬
‫מיעוט אחר למנחת נסכים )והקריבה‪ ,‬שהוא ריבוי לדעת ר"ש( ואין שום‬
‫לימוד לרבנן למנחת כהן כלל‪ .‬ונראה לומר לרבנן שלשיטתם אין הגשה‬
‫תלויה בשיריים כלל – ולפיכך אין צורך בפסוק – לא לרבות ולא למעט‬
‫את מנחת כהן‪ .‬שאילו סבורים הם שהוא דין בשיריים‪ ,‬נראה שיהא צורך‬
‫בלימוד לרבות שיש בה הגשה )כמו בחמוץ(‪ .‬ואם כן‪ ,‬יש לשאול מה‬
‫הסברא להצריך הגשה במנחות‪.‬‬
‫ג( דעת התוס' )ס‪ (.‬היא שבאמת יש צורך בלימוד לדעת הרבנן‬
‫לענין מנחת כהן )את המנחה(‪ .‬לשיטתם יש לומר שאה"נ הגשה תלויה‬
‫באכילת שיריים‪ ,‬ולפכיך יש לימוד לומר שאעפ"כ אין לחלק בין המנחה‬
‫הזאת לשאר מנחות )וע' תוס' כז‪.(.‬‬
‫‪ .7‬פתיתת האפיה‬
‫דעת ר"ש היא שאין צורך בפתיתה במנחת כהן משום שאין בה‬
‫קמיצה )עה‪ .(:‬יש לחשוב את הפתיתה כהכשר קמיצה מסבה טכנית שאי‬
‫אפשר לקמוץ אם הפתיתים יותר מדאי גדולים )ע' רש"י יח‪ ,(.‬וכאן אין‬
‫צורך בפתיתה מאותה סבה טכנית‪ ,‬ולפיכך אין פתיתה במנחת כהן‪ .‬וכתב‬
‫בחומר בקדש )ב‪:‬נג(‪ ,‬שכאן הפסק כר"ש‪ ,‬אף שאין פוסקים כמותו בענין‬
‫הגשה‪ ,‬שכאן סברתו נראית ולא שם )דלא כרמב"ם(‪.‬‬
‫דעת רבנן שיש פתיתה‪ .‬יש לומר בדעת הרבנן כפירוש הרדב"ז‬
‫)מעה"ק יד‪:‬ב( שאין פתיתה רק הכשר קמיצה טכנית – אלא היא חיוב‬
‫ועבודה לעצמה‪ ,‬ואין למעט שום מנחה ממנו שהרי היא עבודה חיובית‪.‬‬
‫וזה ג"כ כדעת השטמ"ק המחייב פתיתה במנחת סולת )עה‪ ,.‬יח‪ (.‬דלא‬
‫כר"מ )יג‪:‬ה‪-‬י( ורש"י עה"ת )ב‪:‬א‪-‬י( ובלשון רש"י כ"י )עה‪ .(:‬זו מנחת‬
‫יחיד ככל האחרים‪ ,‬ומסברא אין לחלק ביניהם‪.‬‬

‫‪104‬‬

‫וכל "מנחת כהן" כליל תהיה לא תאכל‬

‫‪ .8‬קמיצה‬
‫אין קמיצה במנחת כהן‪ .‬יש לעיין אם זה דבר רב‪-‬משמעות‪,‬‬
‫המורה לנו שמנחת כהן שונה משאר מנחות‪ ,‬או הוא דבר שאינו כל כך‬
‫חשוב‪.‬‬
‫לצורך זאת‪ ,‬יש לעיין בקמיצה עצמה אם היא מעשה עבודה‬
‫בגדול‪ ,‬או הוא מעשה המפריש שעור קומץ ומאפשר אותו להקרבה‪.‬‬
‫הגמרא מצטטת שני לשונות בתורה המדברים על קמיצה )יא‪" – (.‬מלא‬
‫קומצו" – המדבר על שיעור קמיצה‪ ,‬ו"בקומצו"‪ – ,‬המדבר על מעשה‬
‫קמיצה‪ .‬גם שואלת היא האם יותר נכון לדבר על קמיצה שיש בה פחות‬
‫מכשיעור‪ ,‬או על קמיצה שנעשית במעשה על ידי חציצה )שם(‪] .‬וכל‬
‫האיבעות בסוף יא‪ .‬בוחנים כמה חשוב "המעשה קמיצה" אם פירש שעור‬
‫קמיצה ע"י מעשר אחר[‪.‬‬
‫עצם העובדה שאין קמיצה במנחת כהן נותן סימוכים שבאמת‬
‫קמיצה היא מעשה הפרשה בתחילתו )ורק נחשב מעשה עבודה כתוצאה‬
‫מהעובדה שנפרש הקומץ משיריים(‪ .‬ובמנחת כהן שאין צורך בהפרשה‬
‫‪74‬‬
‫)וכנ"ל לדעת רש"י יש אסור בהפרשה( אין קמיצה‪.‬‬
‫‪ .9‬הקטרה ואיסורי מחשבה‬
‫אין פגול במנחת כהן )זבחים מג‪-.‬מד‪ ,:‬מכות יד‪ ,.‬תוס' כה‪ ,.‬תו"כ‬
‫פרשת צו(‪ .‬אולם‪ ,‬זה בא מסיבה טכנית שאין "מתיר" ו"שיריים" במנחת‬
‫כהן ולפיכך אין הניתונים כדי לצייר פגול )כמו קטרת‪ ,‬לבונה‪ ,‬ומנחת‬
‫נסכים(‪.‬‬
‫לאומת זאת‪ ,‬איסורי נותר וטמא מתחילים בקדוש כלי ולא‬
‫בהקטרת המתיר )מעילה י‪ (.‬וזה כנ"ל – שאין כאן מתיר ושירים‪ ,‬ולפי‬
‫שאין מתיר המעכב חלות טמא ונותר‪ ,‬האיסורים מתחילם אפלו מקודם‬
‫)כ"מ –פסה"מ יח‪:‬ז‪ ,‬מעילה ה‪:‬ד(‪.‬‬
‫‪ 74‬כמו כן אין קדוש שני במנחת כהן‪ .‬אם היה יכול לראות את קדוש שני כמקדש‬
‫הקמיצה – אז שפיר אין קדוש שני במנחת כהן‪ .‬אלא שנראה שקדוש שני רק מעשה‬
‫עבודה כמו קבלה‪ ,‬ולא מקדש )דמה קדושה יתירה יש בקומץ!( ואם כן יש לעיין‬
‫למה אין קדוש שני במנחת כהן‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful