You are on page 1of 3

‫שירה עברית בימי הביניים‬

‫שיעור מס' ‪15.03.2007 – 6‬‬

‫שיר התחתון בדף מס' ‪ 7‬הוא שיר על המן הרשע‪ .‬הוא מתאפיין בחריזה ובמשחקי‪-‬לשון עם האות צ'‪.‬‬
‫כמו בכל דבר בעולם‪ ,‬גם לשירה יש אופנה‪ .‬השיר התחתון בדף מס' ‪ 7‬הוא שיר קליט אך כזה‬
‫שצריך להפעיל את הראש בשביל להבין אותו‪ .‬לשירים מסוג זה גם הייתה תקופה שהם היו מאוד אהודים‬
‫שם‪.‬‬
‫בסיס הלשון הפיוטית היא לשון מקראית‪ .‬הפייטנים משתמשים באופן חופשי לגמרי בלשון חז"ל‪,‬‬
‫אך הם נמנעים מארמית ומלהביא מילים יווניות או רומיות שנמצאות בלשון חז"ל‪ .‬הם נאמנים לעברית‬
‫ולא מטבלים את השירים בשפות זרות‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הם עצמם יוצרים צורות חדשניות בתחום התצורה של הלשון‪ ,‬פחות בתחום‬
‫המשמעות‪ .‬בצורה כזאת הם מגוונים את הלשון שבה הם משתמשים‪ ,‬עד כדי כך שעם הזמן נוצרה לשון‬
‫פייטנית‪ .‬אין ספר דקדוק מהתקופה הזאת‪ .‬ספר הדקדוק הראשון הוא של הרב סעדיה גאון אבל הוא נכתב‬
‫במאה העשירית‪.‬‬
‫ישנם מספר אפיונים לדקדוק של השירה הפייטנית‪ ,‬דקדוק שהיה נהוג ע"י הפייטנים‪ .‬כמובן‪ ,‬אין‬
‫זה אומר שחובה עליהם להשתמש בדקדוק הזה‪ ,‬הם חופשיים לעשות כרצונם‪ .‬רוב הפייטנים היו‬
‫משתמשים באפיונים האלו‪:‬‬
‫‪.1‬צורת סגוליות ‪ -‬רוב התופעות לא משנות את הצורה של המשמעות אלא הצורה של המילים‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬במקום "מחנה" הם אומרים "מחן"‪ .‬מחן זה צורה סגולית מכיוון שיש לה אות גרונית‬
‫ואותיות גרוניות נוהגות לקבל את התנועה ‪( a‬פתח)‪ .‬במקום "מכשול" הם כותבים "כשל"‪.‬‬
‫"ארוכה" (תרופה) נהפך להיות "ארך"‪" .‬תרדמה" נהפכת ל‪"-‬רדם" וכד'‪.‬‬
‫‪.2‬הפייטנים נהגו להשתמש בצורות שנגמרות ב‪"-‬יון"‪ .‬למשל‪ ,‬במקום "קושי" הם יגידו‬
‫"קשיון"‪ .‬במקום "תוגה" הם יאמרו "תוגיון"‪" .‬רצון" – "רציון"‪ ,‬וכן הלאה‪.‬‬
‫‪.3‬פעלים חסרים – פעלים שבהם אחת מאותיות השורש נעלמת בצורה זו או אחרת‪ ,‬לדוגמא‪:‬‬
‫"נבט" הופך ל‪"-‬בט"‪" ,‬קום" ל‪"-‬קם"‪" ,‬כיסה" הופך ל‪"-‬כס"‪" ,‬נאם" הופך ל‪"-‬נם"‪" ,‬פצה"‬
‫(פצה פיו) נהיה "פץ"‪.‬‬
‫‪".4‬כ' השימוש" לפני פועל בעבר – הפייטנים השתמשו בצורה הזאת‪ ,‬כמו בשיר בדף מס' ‪,7‬‬
‫"כעץ מחצצים לחצץ"‪ ,‬שהכוונה היא ל‪"-‬יעץ"‪.‬‬
‫‪.5‬גזירת פועל משם עצם – "גחלת" הופכת ל‪"-‬גחל"‪" ,‬הגחיל"; "בדד" ל‪"-‬הבדיד"; "חופש"‬
‫ל‪"-‬החפיש"‪" ,‬דרור" ל‪"-‬הדריר"‪.‬‬
‫‪.6‬גזירת שמות‪-‬עצם מפעלים – "ויתאבכו" הופך ל‪"-‬אבך"‪" .‬יצק" הופך ל‪"-‬ציקה"‪" .‬התעלס"‬
‫הופך ל‪"-‬עלס" (שמחה)‪.‬‬
‫‪.7‬השארת אותיות משקל – "תנובה" נהפך ל‪"-‬התניב" (נתן תנובה)‪" .‬מגן" הופך ל‪"-‬ימגננו"‪.‬‬
‫"לשמוע" הופך ל‪"-‬שימע"‪.‬‬

‫מדוע הפייטנים כותבים בצורה כזאת? דבר ראשון – כי הם משוררים‪ .‬משוררים כותבים בצורה‬
‫גבוהה יותר‪ ,‬בקפדנות יתרה‪ .‬האמנות שלהם נכתבת לצורך ענייני בית‪-‬הכנסת‪ .‬אין זה גורע מהאמנות‬
‫שלהם‪ .‬בנוסף‪ ,‬הם גם מפגינים וירטואזיות‪ ,‬יכולת שליטה בלשון‪ .‬ומה זה עושה? מושך תשומת‪-‬לב‪ .‬כמו‬
‫מטאפורה‪ ,‬שמביאה דבר זר ושונה ממה שאנו רגילים לשמוע‪ .‬יש גם מטאפורה שחוקה‪ ,‬שזו מטאפורה‬
‫שמרוב שימוש אנחנו כבר לא שמים‪-‬לב לייחוד של המטאפורה‪ .‬משורר רוצה לתפוס את תשומת הלב של‬
‫הקורא‪/‬שומע ולכן הם כותבים בצורה ייחודית כזאת‪.‬‬
‫כשהפייטנים בונים את השירים שלהם הם בונים אותם בצורה מאוד קפדנית בכדי שהם יוכלו‬
‫להכניס אקרוסטיכון מסוים‪ ,‬בין אם זה אקרוסטיכון אלפא‪-‬ביתי ובין אם זה חתימת שמם‪ .‬לכן‪ ,‬הצורת‬
‫כתיבה הייחודית שלהם מסייעת להם לארגן מבחינה תבניתית ואקרוסטיכונית את היצירות (במקום‬
‫"הביט" הוא משתמש ב‪"-‬בט" ואז יש לו את ה‪-‬ב' החסרה לו לאקרוסטיכון‪ ,‬למשל)‪.‬‬
‫נושא מרכזי שרוב הפיוטים עוסקים בו זה נושא שקשור לקריאה בתורה או בהפטרה (הפטרה –‬
‫הכוונה לקריאה מתוך "נביאים")‪ .‬פיוטים מתחייחסים לשני המקורות הללו‪ .‬לצד זה ישנן עוד מספר‬
‫נושאים שהיצירות שלהן הושמעו בבתי‪-‬הכנסת‪.‬‬
‫כאשר הייתה איזשהי שמחה או אבל בבית‪-‬הכנסת‪ ,‬למשל כשהייתה שבת שהיה בה חתונה‬
‫(שבת‪-‬חתן) והחתן היה עולה לקרוא מן התורה‪ .‬דרך הפיוטים אנו יכולים ללמוד איך היו קוראים את‬
‫הקטעים באותם זמנים‪.‬‬
‫הקטע הראשון בעמ' מס' ‪ ,8‬מדבר על האלגוריה של חתן וכלה לבית‪-‬כנסת ואלוהים‪.‬‬
‫אגודים בחיבה תעצם שמחתכם‬
‫באהבה ובגיל היום בהתחתנכם‬
‫גילו ושמחו ביי אלהיכם‬

‫תגבר השמחה של אלה שמתאגדים‪ ,‬מתחתנים‪.‬‬

‫בהטפת עסיס‪/‬כעגור וסיס‪/‬שוש אשיש‪/‬בקדוש‬

‫בשתיית יין אתן תשמחו ותקודשו‪ .‬שוש אשיש – מפרשת ישיעהו‪.‬‬

‫דוץ חתן בחפת חדריך‬


‫הנווא ביופי בין חבריך‬
‫וישמח לבך מאשת נעריך‬

‫איחולים לחתן‪ ,‬תשמח‪ ,‬תהא יפה‪ ,‬תתנהג כראוי בין חבריך ותקבל אהבת אמת מאשתך‪.‬‬
‫ואז שוב הטפת עסיס‪.‬‬

‫זוהר פניך יצהיר כיין‬


‫חורשיך יהיו כאפס וכאין‬
‫טירתי טובו דודיך מיין‬

‫זוהר פנייך יהיה בהיר ויפה כיין‪ ,‬אלה שהם חורשים רעה יתגמדו ויתמעטו (יש מנהג שברגע‬
‫שמברכים מישהו אז מקללים את שונאיו ואויביו)‪ ,‬טירתי הכוונה לאשתי‪ ,‬כמו משיר השירים‪.‬‬

‫הקטע הבא מסודר אחרת‪ :‬שורה אחת ברכה לחתן ושורה אחריה ברכה לכלה‪ ,‬ככה עשרים‬
‫ושתיים שורות‪ ,‬אחת‪-‬עשרה לחתן‪ ,‬אחת‪-‬עשרה לכלה‪.‬‬
‫א'‪" .‬איתן" – כינוי לאברהם‪ .‬תהיה עטוף בהוד והדר כמו אברהם‪.‬‬
‫ב'‪ .‬שהכלה תלד בנים ובנות גם כשהיא צעירה וגם כשהיא זקנה‪ ,‬כמו שרה‪ .‬שתהיה פוריה לאורך‬
‫זמן‪.‬‬
‫ג'‪ .‬החתן יהיה כיצחק‪.‬‬
‫ד'‪ .‬הכלה‪ ,‬כמו רבקה‪ ,‬יתרוצצו בנים בקרבה‪.‬‬
‫ה'‪ .‬איש תם – יעקב‪ .‬שהחתן יזכה להון ועושר כמו יעקב‪.‬‬
‫ו'‪ .‬שהכלה תבורך כמו רחל ולאה‪.‬‬
‫ז'‪ .‬גור אריה – יהודה‪ .‬המלכים הם מצאצי יהודה‪.‬‬
‫ח'‪ .‬חניטים – מלשון תולדה של הזרע‪ .‬יחד עם המילה תיחם‪ ,‬הכוונה היא שברכה תבוא על הכלה‬
‫שתילד‪.‬‬
‫ט'‪.‬‬
‫י'‪ .‬שהכלה תילד ילדים כמו אסנת – אפרים ומנשה‪ ,‬שהם ילדי אהבה‪.‬‬
‫כ'‪ .‬שלחתן יהיה כבוד‪ ,‬יקר‪ ,‬מלכות וחוסן כמו עמרם‪ ,‬אביו של משה‪.‬‬
‫ל'‪ .‬שהכלה תהא כמו יוכבד ותוליד בנים שיהיו מכובדים כמו נביאים ו‪/‬או כהנים‪ ,‬כמו משה‬
‫ואהרון‪.‬‬
‫מ'‪ .‬שיתעסק בתורה כמו משה‪.‬‬
‫נ'‪ .‬שתהא חכמה ונבונה כמו ציפורה‪.‬‬
‫ס'‪ .‬שיצאו מהחתן צאצאים כוהנים כמו אהרון‪.‬‬
‫ע'‪ .‬שחייה יוקדשו לצדקה כמו אחות נחשון – אשת אהרון‪.‬‬
‫פ'‪.‬‬
‫צ'‪.‬‬
‫ק'‪ .‬שצאצאיו של החתן יהיו עובדי צדקה וצדק כדוד‪.‬‬
‫ר'‪ .‬שהכלה תוליד ילדים שיהיו אהובים‪ ,‬חברותיים כמו בת‪-‬שבע‪.‬‬
‫ש'‪ .‬שהחתן יתברך כמרדכי‪.‬‬
‫ת'‪ .‬שהכלה תזכה לחסד כמו אסתר (הדסה)‪.‬‬