‫מנהיגים ושולטים באחרים‪ ,‬אני מקדיש דפים ‪,‬‬

‫"אלה של רצח ודם‬
‫יד ושם לסופר הנשכח אוקטב מירבו‬
‫מאת רון ברקאי‬

‫הוא הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו‪ ,‬והוא המייצג ) ‪ (Mirbeau Octave‬טולסטוי אמר עליו‪" :‬אוקטב מירבו‬
‫הטוב ביותר של הגאונות החילונית הצרפתית"‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬אני מודה ששמו התנגן במעומעם בראשי רק בזכות‬
‫סרט המופת של לואיס בוניואל "יומנה של משרתת"‪ ,‬שנעשה בהשראת הרומאן פרי עטו‪ .‬לפני כשנה התגלגלו לידי‬
‫כל כתביו‪ ,‬ולא יכולתי להניח אותם מידי עד תום‪ .‬סיפורים‪ ,‬רומאנים ומחזות מהיפים והמסעירים שקראתי‪ .‬יתר על‬
‫כן‪ ,‬למרות שמירבו כתב לפני מאה שנים ומעלה‪ ,‬דומה שדבריו כוונו אלינו‪ ,‬היום‪ .‬יצירתו הספרותית רבת הפנים‬
‫)שלא לדבר על שפע המאמרים העיתונאיים( מזדקרת במלוא עוצמתה דווקא עכשיו‪ ,‬בעידן של אלימות רצחנית‬
‫מתמשכת; בתקופה שבה חוגג הקפיטליזם חסר הרסן את ניצחונו על האדם המנסה לחיות מעבודתו; בזמנים שבהם‬
‫‪.‬הדת‪ ,‬ובעיקר זרמיה הקנאיים‪ ,‬חוזרת ומשתקת כל שיקול דעת רציונלי‬
‫למרות יופיים של הטקסטים של מירבו ועכשוויותם בת מאת השנים‪ ,‬נדחק הסופר אל השוליים‪ ,‬ואפילו בצרפת אינו‬
‫זוכה לעדנה‪ ,‬אלא מדי פעם‪ ,‬בשעות משבר‪ .‬כך למשל‪ ,‬בעקבות פיגועי ה‪ 11-‬בספטמבר ו"מסע הצלב" שמנהלת‬
‫ארצות הברית‪ ,‬כותבי מסות ופרשנים נזקקים שוב לחדות מחשבתו ולשונו‪ .‬הם שבים ומצטטים את הדברים שכתב‬
‫מירבו ב‪" :1890-‬הסכנה הגדולה ביותר הטמונה בפצצות‪ ,‬היא התפוצצות הסכלות שהן גוררות"‪ .‬ידידה פריסאית‪,‬‬
‫סופרת בעצמה ומרצה לספרות המאה ה‪ ,19-‬ניסתה להסביר לי את התופעה‪" :‬אין חולק על גדולתו של מירבו! אלא‬
‫"‪...‬שאנחנו בקושי מסתדרים עם העולם השחור של מופסאן‪ ,‬ומירבו הוא שחור משחור‬
‫יצירתו של מירבו‪ ,‬פרי מובהק של "סוף המאה"‪ ,‬מהווה מעין אקורד סיום למסורת הספרות הצרפתית "המפוכחת"‪.‬‬
‫בלזאק‪ ,‬הוגו‪ ,‬פלובר‪ ,‬מופאסאן וזולא‪ ,‬למרות הבדלי הסגנון והשקפת העולם המפרידים ביניהם‪ ,‬מבטאים בסיפורים‬
‫וברומאנים ביקורת נוקבת על החברה ועל המוסדות של צרפת במאה ה‪ .19-‬בצדק הזכירה ידידתי את אוקטב מירבו‬
‫וגי דה מופסאן בנשימה אחת‪ .‬מופסאן היה הפסימי שבין הסופרים "המפוכחים"‪ ,‬והשפעת סגנונו ניכרת ביצירתו‬
‫הספרותית המוקדמת של מירבו‪ .‬אולם ההשוואה נכונה רק בחלקה‪ :‬מירבו הרחיק לכת ממופסאן‪ ,‬ומתח את‬
‫הביקורת עד לקצה שאחריו אין אלא תהום‪ .‬בסגנון לירי‪ ,‬כמעט נטורליסטי‪ ,‬מתובל באירוניה ונטפים של סרקזם‪,‬‬
‫הוקיע את שחיתותם של אצילים ובורגנים חומדי ממון; חשף את השקר ותאוות הכוח‪-‬לשמו של הפוליטיקאים; לעג‬
‫לצייקנותם ואכזריותם של איכרים ופשוטי‪-‬עם‪ .‬בעט מושחז להחריד דקר כל מה שנחשב קדוש‪ :‬סמכות המדינה‪,‬‬
‫הדת והכנסייה והאיוולת הפטריוטית‪ .‬מירבו לא נטה חסד לאף אחד‪ ,‬כמעט ולא נמצא בכתביו "דמות חיובית"‪ ,‬אלא‬
‫אם כן היא חיה מבוזה ומבודדת בשולי החברה‪ .‬מן הבחינה הספרותית‪ ,‬מירבו השתחרר מהר למדי מהסגנון‬
‫המופסאני‪ ,‬ויצר כתיבה חדשה משלו‪ ,‬שאי אפשר לטעות בה‪ :‬ספרות אלימה‪ ,‬קשה‪ ,‬ארוטית‪ ,‬הנעה הלוך ושוב בין‬
‫‪).‬הריאליזם לסוריאליזם )עוד לפני קיומו של המונח‬
‫שבנורמנדי )חבל ארץ שבו נולדו וכתבו גם פלובר ומופסאן(‪ ,‬אוקטב מירבו החל )‪ (Treviere‬יליד העיירה טרווייר‬
‫את דרכו במתווה האידיאולוגי‪-‬פוליטי האופייני למשפחה ולחברה שבתוכן גדל‪ ,‬דהיינו בקצה הימני של הקשת‪.‬‬
‫הקו ‪" (Les Grimaces).‬בשנת ‪ ,1883‬והוא בן ‪ ,35‬יסד עם קבוצה של חברים שבועון סטירי בשם "ההעוויות‬
‫המנחה של המערכת היה מלוכני ואנטישמי להחריד‪ ,‬אולם הדברים אינם כה פשוטים‪ .‬אופיו של מירבו כמרדן‬
‫התגלה כבר בגיל צעיר‪ :‬כנער‪ ,‬כתב מאמרים אנטי‪-‬קלריקליים; כמבקר אמנות‪ ,‬הגן בלהט על הציירים החדשנים ואן‬
‫גוך‪ ,‬סזאן‪ ,‬פיסארו ומונה‪ ,‬לנוכח התקפותיהם של חסידי הקו השמרני השליט‪ .‬האימפרסיוניזם‪ ,‬גרס מירבו‪ ,‬עתיד‬
‫לחולל מהפיכה תרבותית בצרפת‪ .‬פיסארו ומונה נשארו ידידיו הקרובים כל חייהם‪ .‬לצד הכתיבה הספרותית המשיך‬
‫מירבו להיות אחד ממבקרי האמנות והתיאטרון הבולטים בצרפת של סוף המאה ה‪ 19-‬ותחילת המאה העשרים‪ .‬הוא‬
‫‪.‬היה בין הראשונים ש"גילו" ברבים את גאוניותה של הפסלת קאמי קלודל‬
‫קריאה בסדר כרונולוגי ביצירתו של מירבו מאפשרת לעקוב אחר השינויים ההדרגתיים‪ ,‬אך הדרמטיים‪ ,‬שהתחוללו‬
‫‪" (Lettres de‬בהשקפת עולמו‪ .‬סימן מבשר לכך אפשר למצוא בקובץ הסיפורים הראשון‪" ,‬מכתבים מהבקתה שלי‬
‫שראה אור בשנת ‪ ,1886‬ומאוחר יותר הודפס גם תחת הכותרת "סיפורים מהבקתה"‪ .‬הדמויות ‪ma chaumiere),‬‬

‫המאכלסות את האסופה כולה הם בני נורמנדי‪ ,‬איכרים ואדונים‪ ,‬בעלי מלאכה ובורגנים‪ ,‬שכירי יום ונוודים‪,‬‬
‫מיקרוקוסמוס המשמש אספקלריה לעולם כולו‪ .‬כמו מופסאן הכיר מירבו היטב את אורחות החיים והמנטליות של‬
‫החברה הכפרית בצפון‪-‬מערב צרפת‪ ,‬על חופי האוקיינוס האטלנטי‪ .‬כמו מופסאן‪ ,‬ראייתו מפוכחת והוא אינו חוסך‬
‫שבטו מעובדי אדמה מרודים ומבעלי נחלות מדושנים‪ .‬ובכל זאת יש הבדל משמעותי בין שני הסופרים‪ :‬מירבו נוקט‬
‫עמדה חברתית מובהקת‪ .‬למעלה ממאה שנים לאחר המהפיכה הצרפתית‪ ,‬מפלגות הימין ואלה המתיימרות להיות‬
‫שמאל‪ ,‬לא הביאו כל שינוי משמעותי במצבם של האיכרים‪ .‬אותו זן מיוחד של יונקים‪ ,‬הפוליטיקאים מכל צבעי‬
‫הקשת‪ ,‬ציני ולרוב פאתטי‪ ,‬נושא נאומים נלהבים על רווחת העם‪ ,‬ובעצם‪ ,‬מתכוון במונח "עם" לעצמו בלבד‪ .‬אב‪-‬‬
‫טיפוס לאלה הוא אדון לשה )אפשר לקרוא גם "מר החתול"(‪ ,‬גיבורו של הסיפור "אגרונומיה"‪ .‬רפובליקני‬
‫וסוציאליסט על פי השקפת עולמו; נפוח מחשיבות עצמית‪ ,‬כסיל ואכזר‪ ,‬בהתנהגותו‪ .‬בזכות עיסקות קרקעיות‬
‫מפוקפקות‪ ,‬לשה הבורגני עובר מן העיר אל הכפר ונעשה לבעל האדמות הגדול שבמחוז‪ .‬שני חלומות מפעמים את‬
‫לבו‪ :‬לחולל מהפיכה אגרונומית בנורמנדי‪ ,‬להעלות באדמתה גידולים אקזוטיים כמו קפה ותה‪ ,‬שרווח גדול בצדם;‬
‫ולייצג את המחוז בבית‪-‬הנבחרים‪ .‬החלום הראשון הסתיים בהפיכת האדמה הפורייה לשממה; והשני‪ ,‬למרות סכומי‬
‫הכסף הגדולים שלשה השקיע בשיחוד הבוחרים‪ ,‬לא זכה אלא בקולות ספורים‪ ...‬מה שנותר לעשיר החדש הוא‬
‫‪.‬להתעמר באציל שירד מנכסיו ומשמש אצלו כמשרת‪ ,‬או להתעלל באיכרים שחיים על אדמותיו‬
‫החידוש החשוב של מירבו בסיפור היא התובנה על דרך התנהלותם של עריצים‪ :‬מתחת לכסות הבוטחת של מעשי‬
‫הזוועה מסתתר מוג‪-‬לב! בתמונת הסיום של הסיפור מטייל המחבר עם מארחו בשדות האחוזה והם פוגשים באשה‬
‫ענייה מקוששת זרדים יבשים יחד עם שני ילדיה‪ .‬אדון לשה שולף את ציפורניו‪ ,‬מכה בה בחמת זעם ומשפיל אותה‬
‫‪":‬לנגד עיני בניה‪ .‬משלא הועילו תחנוניה‪ ,‬אומרת לו האשה הממררת "בבכי של עניים‬
‫אי! אי! איש רע‪ ,‬אין לך רשות להרביץ לי‪ ...‬אני אתבע אותך בפני שופט השלום‪ .‬אי! אי! אני אתלונן בפני ‪-‬‬
‫‪...‬הז'נדרמים‬
‫לשמע המלה ז'נדרמים‪ ,‬עצר לשה באחת‪ ...‬פתאום‪ ,‬הביעה עינו החמוצה מדם אימה ופניו הוורודים החווירו‪ .‬הוא‬
‫‪.‬הוציא מארנקו מטבע זהב‪ ,‬וכמעט מתחנן החליק אותה לידה של הזקנה‬
‫הנה לך עשרים פרנקים‪ ,‬אשה מסכנה‪ ,‬אמר לה‪ ...‬את רואה‪ ,‬זה עשרים פרנקים‪ .‬אה! אה!‪ ...‬זה דבר יפה עשרים ‪-‬‬
‫פרנקים‪ ,‬לא? ובנוסף לכך‪ ,‬את יודעת‪ ,‬את יכולה לאסוף עצים מתי שתרצי‪ ...‬את רואה‪ ,‬זה עשרים פרנקים‪ ,‬נו‪ ,‬מה‬
‫את‬
‫‪.‬אומרת!‪ ...‬זה עשרים פרנקים‪ ...‬כשלא יהיו לך יותר תבואי אלי ותבקשי עוד‪ .‬טוב‪ ,‬להתראות‬
‫‪.‬חזרנו שותקים אל בית האחוזה‬
‫‪:‬שעת הפרידה התקרבה‪ .‬כששמתי את רגלי על כבש המרכבה‪ ,‬אמר לי לשה‬
‫?ראית את הזקנה ביער?‪ ...‬כן‪ ...‬ובכן‪ ,‬בעלה הוא קול נוסף שיצביע למעני בבחירות!‪ ...‬מה אתה רוצה ‪-‬‬
‫‪.‬היום אין ברירה אלא לשחד את העם‬
‫‪:‬ובעוד הוא מגחך בצחוק עלוב שחשף את שיניו‪ ,‬הוסיף‬
‫!ולהכות אותו ‪-‬‬
‫‪" (Les affaires sont les affaires),‬שנים מאוחר יותר‪ ,‬כתב מירבו את הטוב שבמחזותיו‪" ,‬עסקים הם עסקים ‪17‬‬
‫המבוסס על הסיפור הזה‪ .‬הוא הוצג בתיאטרון ה"קומדי פרנסז" בשנת ‪ 1903‬והיה אחת ההצלחות הגדולות של‬
‫‪.‬תחילת המאה העשרים‬
‫בשנת ‪ 1882‬פירסם מופסאן את "פיירו"‪ ,‬סיפור מצמרר על מותו‪ ,‬או נכון יותר על הריגתו של כלב‪ .‬מנהג היה‬
‫להם‪ ,‬לכפריים בנורמנדי‪ ,‬לזרוק את הכלבים שלא חפצו בהם יותר אל בור עמוק‪ .‬הקטנים והחלשים נטרפו על ידי‬

‫הגדולים והחזקים‪ ,‬עד שגם אלה‪ ,‬בתורם‪ ,‬נחלשו או פשוט גוועו ברעב‪ .‬פיירו‪ ,‬כלבן האהוב של מאדאם לפבר‬
‫והמשרתת שלה רוז‪ ,‬הושלך אל בור המוות לאו דווקא משום שסר חנו‪ ,‬אלא בגלל קמצנות חסרת חמלה‪ ...‬קרוב‬
‫לוודאי שהסיפור של מופסאן שימש השראה לסיפורו של מירבו "מותו של כלב"‪ .‬אולם מירבו לא הסתפק בביקורת‬
‫על אכזריותם של האיכרים בנורמנדי‪ .‬הסיפור על חייו‪ ,‬רדיפתו ומותו של כלב ושמו "תורכי"‪ ,‬אינו רק סיפור נוגה‪,‬‬
‫יש לקרוא אותו גם כאלגוריה פוליטית‪-‬חברתית‪ :‬חטאו של הכלב היה כפול‪ ,‬גם היה מכוער וגם איבד את אדוניו;‬
‫הנוטריון ברנר מעורר בכוונה תחילה היסטריה בין תושבי העיירה; ראש העיר מצווה לירות בכלב אף שזה לא‬
‫מגלה כל סימני מחלה‪ ,‬הוא עושה זאת מחשש לעתידו הפוליטי; ומסע הציד שנערך אחר תורכי בהשתתפות כל‬
‫התושבים‪ ,‬מי באופן פעיל ומי שמסתפק בעידוד מן הצד‪ ,‬האם אין הוא אותה רדיפה שאנחנו עורכים אחר הזר‬
‫‪).‬המהלך ברחובותינו ושותה את מימינו? )תרגום שני הסיפורים ראה להלן‬
‫אוקטב מירבו נמנה עם ראשוני הלוחמים באירופה של המאה ה‪ 19-‬נגד "ספורט" הציד‪ ,‬ובעלי חיים תופשים מקום‬
‫חשוב בעולמו הספרותי‪ ,‬ולא במקרה‪ .‬בין השנים ‪ 1889-1887‬התפרסמה הטרילוגיה האוטוביוגרפית שלו‪ .‬שלוש‬
‫שנים בהן ראו אור שלושה רומאנים ליריים‪-‬נטוראליסטיים‪ ,‬קשים ומרים‪ ,‬שכן נתחים מחייו הוא מספר בהם‪ .‬כל‬
‫אחד בתורו חושף את המטרות ששם הסופר "השחור משחור" במרכז יצירתו ומאבקו‪ ,‬מכאן ואילך‪ :‬הכנסייה‪,‬‬
‫‪.‬המיליטריזם‪ ,‬הסמכות‪ ,‬ובעיקר האדם‪ ...‬הרוע שמשפיע האדם על הסובבים אותו‪ ,‬בני מינו וחיות אחרות‬
‫פותח בחוויית ילדות מעצבת‪ ,‬העתידה לתת אותותיה בהשקפת עולמו‪ ,‬וכמובן )‪" (Le calvaire‬הרומאן "דרך הצלב‬
‫ביצירתו‪ .‬כבר בעמודים הראשונים מסגיר מירבו לידי הקורא את מולידו‪ ,‬נוטריון וראש העיירה‪ ,‬בטון סרקסטי‬
‫מבשר רעות‪" :‬הוא היה אדם מצוין‪ ,‬מאוד הגון ועדין ביותר‪ ,‬היה לו שיגעון להרג‪ .‬אבי לא היה יכול לראות ציפור‪,‬‬
‫חתול‪ ,‬רמש‪ ,‬או כל יצור חי‪ ,‬בלי שתשתלט עליו התשוקה המוזרה לחסל אותו"‪ .‬ובהמשך‪ ,‬בכאב שלא התעמעם עם‬
‫‪:‬השנים‪ ,‬הוא מפרט‬
‫באחד הימים‪ ,‬בשעת אחר הצהריים‪ ,‬טיילנו אבי ואני בגן‪ .‬הוא החזיק בידו מקל ארוך ובקצהו חוד ברזל‪,‬‬
‫שבאמצעותו שיפד את השבלולים ואת החלזונות‪ ,‬זוללי החסות‪ .‬לפתע ראינו על שפת האגן חתלתול קטן ששתה‬
‫‪.‬מים‪ .‬הסתתרנו מאחורי קבוצת עצי לילך‬
‫ילדון‪ ,‬לחש לי אבי‪ ,‬לך מהר ותביא את הרובה שלי‪ ...‬לך מסביב ותיזהר שלא יבחין בך‪ .‬הוא כרע ברך‪ ,‬הסיט ‪-‬‬
‫בזהירות את ענפי הלילך‪ ,‬כך שיוכל לעקוב אחר תנועות החתול‪ .‬שעון על כפותיו הקדמיות‪ ,‬צוארו מתוח‪ ,‬זנבו‬
‫‪.‬מכרכר‪ ,‬ליקק החתלתול ממימי האגן‪ ,‬ומפעם לפעם הרים את ראשו כדי להחליק את השיער ולגרד את הצוואר‬
‫‪.‬נו כבר‪ ,‬חזר אבי‪ ,‬תסתלק ‪-‬‬
‫החתול הקטן עורר בי חמלה גדולה‪ .‬הוא היה כל כך יפה בפרוותו האדמונית‪ ,‬מגוונת בפסי משי שחורים‪ ,‬תנועותיו‬
‫גמישות וקלילות‪ ,‬ולשונו‪ ,‬עלה כותרת של ורד‪ ,‬שאבה את המים! רציתי להמרות את פי אבי‪ ,‬אפילו חשבתי‬
‫להרעיש‪ ,‬להשתעל‪ ,‬לנענע בחוזקה את הענפים‪ ,‬כדי להזהיר את החיה המסכנה מפני הסכנה‪ .‬אבל אבי הביט בי‬
‫בעיניים כה חמורות‪ ,‬שהתרחקתי לכיוון הבית‪ .‬במהרה חזרתי עם הרובה‪ .‬החתלתול היה עדיין על מקומו‪ ,‬בוטח‬
‫ושמח‪ .‬הוא גמר לשתות‪ .‬ישב על אחוריו‪ ,‬אוזניו זקופות‪ ,‬עיניו בורקות‪ ,‬גופו רועד קלות‪ ,‬ועקב אחרי מעוף פרפר‬
‫‪.‬באוויר‪ .‬אוי! היה זה רגע של חרדה שאי אפשר לבטאו במלים‪ .‬לבי פעם כה חזק שחשבתי שאני עומד להתעלף‬
‫‪.‬אבא! אבא! צעקתי ‪-‬‬
‫‪.‬באותו הזמן נשמעה הירייה‪ ,‬ירייה חדה שצילצלה כמו צליפת שוט‬
‫‪.‬בוקר ארור! גידף אבי ‪-‬‬
‫הוא כיוון שנית‪ .‬ראיתי את האצבע שלו סוחטת את ההדק‪ :‬במהירות עצמתי את העיניים ואטמתי את האוזניים‪...‬‬
‫פם!‪ ...‬ואז שמעתי יללה‪ ,‬בתחילה בכיינית ואחר כך מלאת כאב‪ - ,‬אבוי! כל כך מיוסרת ‪ -‬אפשר היה לחשוב שזו‬
‫‪.‬צעקת ילד קטן‪ .‬החתלתול זינק‪ ,‬התפתל‪ ,‬גרד את העשב ולא זז עוד‬
‫האלימות האינדיווידואלית וההתאכזרות לבעלי חיים‪ ,‬התקשרו בתודעתו של אוקטב מירבו עם הדחפים הרצחניים‬

‫הקולקטיוויים‪ :‬פוגרומים נגד קבוצות מיעוט; שימוש בכלי המדינה‪ ,‬הצבא והמשטרה‪ ,‬נגד השכבות החלשות‬
‫בחברה; וכמובן‪ ,‬מלחמות נגד עמים אחרים‪ .‬אחת הדמויות המחליאות ביותר שיצר מירבו הוא ז'וזף‪ ,‬הרכב‪-‬שרת‪,‬‬
‫גיבור מפתח ברומאן "יומנה של משרתת" )שבו אעסוק ביתר הרחבה בהמשך(‪ .‬אדם פשוט‪ ,‬צרפתי מן השורה‪ ,‬שכל‬
‫‪:‬חייו קודש להתעללות ביהודים )"בדרכו אל העיר‪ ,‬הוא מצויד תמיד באלה"( ובבעלי חיים‬
‫ז'וזף ממונה על הריגת התרנגולות‪ ,‬הארנבות והאווזים‪ .‬הוא הורג את האווזים בשיטה נורמנדית עתיקה‪ ,‬על ידי‬
‫תקיעת סיכה בראשם‪ ...‬הוא יכול להרוג אותם במכה‪ ,‬בלי לגרום להם סבל‪ .‬אבל הוא אוהב להאריך את ייסוריהם‬
‫באמצעות שיטת עינוי מחושבת ומלומדה; הוא אוהב לחוש את עורם רועד‪ ,‬את לבם פועל בחוזקה בין ידיו )‪(...‬‬
‫‪:‬בעודו מסובב את הסיכה‪ ,‬אמר ז'וזף‪ ,‬בשמחה פראית‬
‫‪...‬צריך שהוא יסבול‪ ...‬ככל שהוא יסבול יותר כך יהיה לדם טעם משובח יותר ‪-‬‬
‫החיה נחלצה מבין ברכיו של ז'וזף‪ ,‬כנפיה פירפרו‪ ...‬פירפרו‪ ...‬ולמרות שצווארה הוחזק בידי ז'וזף‪ ,‬הוא התעוות‬
‫)‪ (...‬במעין צורה לולינית איומה‬
‫‪.‬תגמור כבר‪ ,‬ז'וזף‪ ,‬צעקתי‪ ,‬תהרוג אותו מיד‪ ,‬זה נורא לענות כך בעלי חיים ‪-‬‬
‫‪:‬ז'וזף ענה‬
‫‪...‬זה משעשע אותי‪ ...‬אני אוהב את זה ‪-‬‬
‫"בשניים מהרומאנים השייכים לטרילוגיה האוטוביוגרפית‪" ,‬דרך הצלב" ו"סבסטיאן רוק‬
‫הקדיש מירבו פרקים ספורים למלחמת פרוסיה‪-‬צרפת שהתחוללה בשנת ‪ .1870‬לא רק ‪(Sebastien Roch),‬‬
‫שאלה העמודים הנוגעים ביותר ללב שנכתבו על אותה המלחמה בספרות של המאה ה‪ ,19-‬אלא שהם שונים‬
‫בתכלית מכל האחרים‪ .‬אף סופר צרפתי בן‪-‬זמנו לא הרחיק לכת כמירבו בהכרזת מלחמה על המלחמה ועל ההרג‬
‫ההמוני של חיילים ואזרחים כאחד‪ .‬גם במקרה זה מתבקשת מאליה ההשוואה למופסאן‪ ,‬שכתב כמה סיפורים‬
‫‪.‬חשובים על אותה מלחמה‬
‫במבט שטחי נדמה שעמדותיו של אמן הסיפור הקצר אינן כה רחוקות מאלו של מירבו‪ .‬כמה מסיפוריו של מופסאן‬
‫מבטאים ביקורת נוקבת על התנהגות החברה הצרפתית על כל שכבותיה ועל התנהלות הצבא במשך אותה מלחמה‬
‫אומללה‪ .‬באופן מוזר למדי מקבל הקורא את הרושם שבעיני מופסאן הנשים הן הגיבורות האמיתיות של התקופה‪.‬‬
‫הבא ונזכיר‪ :‬בסיפור "השבויים"‪ ,‬אשתו ובתו של היערן מצליחות בעורמה ובתושייה לשבות פלוגה של חיילים‬
‫שפלובר הגדיר אותו כ"יצירת ‪" (Boule de suif),‬פרוסים‪ .‬מגמה זו בולטת ביתר שאת בסיפורים "כדור החלב‬
‫מסגרת "כדור החלב" היא כרכרה המשמשת כבבואה לחברה ‪" (Mademoiselle Fifi).‬מופת"‪ ,‬ו"העלמה פיפי‬
‫הצרפתית‪ :‬מצד אחד‪ ,‬אשה קשת יום‪ ,‬זונה לפרנסתה; מהצד השני‪ ,‬בורגנים עשירים‪ ,‬נשים צדקניות‪ ,‬שתי נזירות‬
‫ורפובליקאי חלקלק וממולח‪ .‬הכל עסוקים בלהג פטריוטי נבוב ובבוז לאשה המכונה "כדור החלב"‪ .‬כשמגיעה שעת‬
‫המבחן מתרפסים אוהבי המולדת לפני הכובש הפרוסי והאשה לבדה עומדת גאה‪ .‬אבל אין מחילה לה ולבני מעמדה‪:‬‬
‫‪.‬גם כשהיא מקריבה את גופה לקצין הפרוסי כדי לעזור לחבריה למסע‪ ,‬הם נוהגים בה כבמצורעת‬
‫גיבורת הסיפור "העלמה פיפי" גם היא יצאנית‪ ,‬רחל היהודייה‪ ,‬שמובאת עם חברותיה על מנת לשעשע קבוצה של‬
‫קצינים פרוסיים גסי רוח‪ .‬לרחל היהודייה יש אומץ הלב לעמוד מול האויב‪ ,‬אפילו במחיר כבודה העצמי‪ .‬הקצין‬
‫המכונה "מדמואזל פיפי" מתרברב בעיצומו של המשתה‪ ,‬שלא רק אדמתה של צרפת נפלה בידיהם של הפרוסים‪,‬‬
‫אלא גם נשותיה‪" .‬אני! אני!" עונה לו רחל בת‪-‬זוגו‪" ,‬אני לא אשה‪ ,‬אני‪ ,‬אני זונה‪ ,‬וזה בדיוק מה שמגיע לפרוסים"‪.‬‬
‫העימות המילולי נהפך אלים‪ ,‬מדמואזל פיפי סוטר לרחל‪ ,‬ואילו היא עושה את הבלתי אפשרי ודוקרת למוות את‬
‫‪.‬הקצין‬
‫אצל מירבו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא עוררה המלחמה שום פרץ של רגשות פטריוטיים‪ .‬בעיניו אין גיבורים במלחמה‪ ,‬ואפילו‬
‫לא גיבורות אקזוטיות‪ ,‬כמו בסיפוריו הנפלאים של מופסאן‪ .‬הוא ראה את חבריו ללימודים )מחזור שלם( נהרגים‬
‫ונפצעים בה; הוא היה עד למעשי השוד שהצבא הצרפתי עשה באיכרים שעליהם היה אמור להגן; ובעיקר‪ ,‬היא‬

‫שבה והעלתה לעיני רוחו את זוועת זיכרונות הילדות‪ ,‬את האלימות הרצחנית של אביו‪ .‬שתי תמונות מוות בולטות‬
‫במיוחד בתיאורי המלחמה של מירבו‪ .‬ברומאן "דרך הצלב" משרטט הסופר ביד אמן את הנוף המושלג‪ ,‬בין עצי‬
‫‪:‬האשוח בדרך לשרטר‪ ,‬ששם ירה בפרש פרוסי בודד‪ ,‬צעיר יפה תואר‪ ,‬בן גילו‬
‫מהצל הגדול שהזדקר באמצע השביל‪ ,‬כפסל של רוכב העשוי ברונזה‪ ,‬לא נותר מאומה‪ .‬רק גופה קטנה‪ ,‬שחורה‪,‬‬
‫שרועה ופניה אל האדמה‪ ,‬הזרועות פשוטות לצדדים כצלב‪ ...‬נזכרתי בחתול המסכן שהרג אבי‪ ,‬בעוד שהוא עקב‬
‫)‪ (...‬בעיניים מוקסמות אחר מעופו של פרפר‪ .‬אני‪ ,‬באופן מטופש‪ ,‬ללא מחשבה‪ ,‬הרגתי אדם‬
‫התמונה השנייה מופיעה ברומאן "סבסטיאן רוק"‪ ,‬והיא דרמטית מקודמתה‪ .‬מירבו הופך את היוצרות המקובלות‬
‫בזמן מלחמה בחלוקה בין "טובים" ל"רעים"‪ .‬האויב האמיתי‪ ,‬בעיניו‪ ,‬אינו החייל הפרוסי המחופר בתעלה שמנגד‪.‬‬
‫סבסטיאן פוגש בשוחה הקפואה את בולורק‪ ,‬חברו הטוב מבית הספר הישועי‪ ,‬שבו סבלו שניהם קשות מהתעללות‬
‫‪:‬בני האצילים וממוריהם‪ .‬סבסטיאן שקוע בהרהורים על מותו הצפוי‪ ,‬ואילו ידידו מנסה לנהל אתו שיחה יגעה‬
‫‪:‬בולורק סיפר בקול רגוע מאוד‬
‫הסרן שלי‪ ,‬היה מאצלנו‪ ...‬ראית אותו‪ ,‬לא?‪ ...‬טיפוס קטן‪ ,‬שחור‪ ,‬מוצק‪ ,‬אלים‪ ...‬הוא היה מאצלנו‪ ...‬אציל‪ ,‬קשוח ‪-‬‬
‫מאוד‪ .‬לא אהבנו אותו כי הוא גירש את העניים מבית האחוזה ואסר לטייל בימי ראשון ביער שלו‪ ...‬לי היתה רשות‪,‬‬
‫מפני שאבי והוא השתייכו לאותה מפלגה‪ ...‬אבל לא הלכתי כי תיעבתי אותו‪ ...‬שמו היה הרוזן דו לאריק‪ ...‬אתה‬
‫?מקשיב לי‬
‫‪:‬סבסטיאן מילמל שוב בקול מאוד נמוך‬
‫‪...‬כן‪ ,‬אני מקשיב לך ‪-‬‬
‫‪.‬בולורק התרומם מעט על מרפקיו והניח את ראשו על כפות ידיו המשולבות‬
‫לפני שלושה שבועות‪ ,‬המשיך לספר‪ ,‬צעדנו‪ ...‬לגואן הקטן‪ ,‬בנו של פועל מאצלנו‪ ,‬היה עייף‪ ,‬חולה‪ ,‬ולא יכול עוד ‪-‬‬
‫להתקדם‪ ...‬הסרן אמר לו‪" :‬תצעד‪ ,‬קדימה!" לגואן ענה‪" :‬אני חולה"‪ .‬הסרן קילל אותו‪" :‬אתה חתיכת עצלן‬
‫מלוכלך!" והנחית מכות אגרוף חזקות על גבו‪ ...‬לגואן נפל‪ ...‬אני הייתי שם‪ .‬לא אמרתי כלום‪ ...‬אבל הבטחתי משהו‬
‫‪...‬לעצמי‪ ...‬והדבר הזה‬
‫‪:‬פגז התפוצץ בסמוך וכיסה אותם בעפר‪ .‬בולורק המשיך‬
‫?והדבר הזה‪ ...‬אתה לא מקשיב לי ‪-‬‬
‫‪.‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬נאנח סבסטיאן‪ ,‬אני מקשיב לך ‪-‬‬
‫‪.‬והדבר הזה‪ ...‬הוא התקרב עוד יותר אל סבסטיאן ולחש באוזנו‪ ,‬ובכן‪ ,‬זה נעשה‪ ...‬אתמול הרגתי את הסרן ‪-‬‬
‫‪.‬הרגת אותו! חזר סבסטיאן ‪-‬‬
‫‪.‬בזמן שנלחמנו אתמול‪ ,‬הוא היה לפני‪ ...‬יריתי כדור אחד בגב שלו‪ ...‬הוא נפל ושתי הידיים לפנים ולא זז יותר ‪-‬‬
‫‪.‬הרגת אותו! חזר סבסטיאן כאוטומט ‪-‬‬
‫!כמו אבן!‪ ...‬וזה צודק ‪-‬‬
‫‪.‬בולורק השתתק והביט במישור‬
‫הרומאן האחרון שבטרילוגיה‪ ,‬לעמוק ובעל העוצמה ‪" (L'abbe Jules),‬אחדים מהמבקרים חשבו את "הכומר ז'ול‬

‫שבין הרומאנים של מירבו‪ .‬אף שאיני מוצא טעם בניסיונות הדירוג‪ ,‬אין ספק שזהו ספר יוצא דופן )בעצם‪ ,‬אפשר‬
‫לומר זאת גם על האחרים‪ .(...‬דרך עיניו של נער‪ ,‬עוקב מירבו אחר דודו ורעו הקרוב‪ ,‬ומנסה לרדת לנבכי נפשו‪.‬‬
‫הדוד ז'ול הוא דמות חריגה של כומר כפרי שחוזר לנורמנדי לאחר גלות ארוכה בפאריס‪ :‬אינדיווידואליסט‪ ,‬נרדף על‬
‫ידי תשוקותיו המודחקות‪ ,‬אסיר בגלימת הכהונה ומורד בכל המקודש לה‪ .‬מירבו בא חשבון עם הכנסייה הקתולית‬
‫על עיוות הנפש שהיא גורמת למאמינים בפרובינציה‪ .‬אך בו בזמן הוא קורע לגזרים אותה החברה )ובתוכה‬
‫משפחתו(‪ ,‬שתאוות הבצע מעבירה אותה על דעתה‪ ,‬ושהצביעות היא סימן ההיכר הבולט שלה‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬הכל היו‬
‫מעדיפים שהכומר ז'ול "השטני" יישאר במרחקים ולא יטריד אותם בדעותיו ובהתנהגותו‪ ,‬מאידך גיסא‪ ,‬חזרתו‬
‫מבטיחה להם ירושה נכבדת למדי‪ .‬בני המשפחה‪ ,‬קרובים ורחוקים‪ ,‬מצפים בכיליון עיניים למותו של הכומר הקורא‬
‫בספרי תועבה‪ ,‬ובינתיים הם עושים הכל כדי להבטיח ששמם יופיע בצוואה‪ .‬בסופו של הרומאן יושבים בני‬
‫‪:‬המשפחה החמדנים במשרדו של הנוטריון ומקשיבים המומים לדבריו האחרונים של הכומר ז'ול‬
‫מקצוע הכמורה מושך בעיקר את העצלנים שחולמים על חיים של תענוגות גסים‪ ,‬ללא מאמץ וללא הקרבה‪ ,‬את‬
‫הרברבנים ואת הבנים הרעים‪ ,‬המתעבים את בגדי העבודה ומתכחשים לאבותיהם כפופי הגב ומיובלי האצבעות )‪(...‬‬
‫אם רוב היצורים העלובים האלה )‪ (...‬היו נולדים עשירים‪ ,‬הם לא היו חולמים אפילו לרגע להיעשות כמרים‪ ,‬ואם‬
‫פתאום היה העושר נופל לידם‪ ,‬כמעט כולם היו ממהרים לנטוש את הכמורה‪ .‬בדעתי לתת לכך ראיה פומבית‬
‫‪.‬וחותכת‬
‫‪.‬על כן‪ ,‬זוהי צוואתי והיא גם ההוכחה‬
‫‪...‬מיום מותי‪ ,‬אני מוריש את כל נכסי‪ ,‬דניידי ודלא‪-‬ניידי‪ ,‬כפי שמפורט להלן‪ ,‬לאדם הראשון שיפרוש מהכמורה‬
‫אין זו הבעיטה האחרונה שכיוון הכומר המורד לאחוריהן של הכנסייה והחברה‪ ,‬ההפתעה הגדולה המתינה להן‬
‫!במזוודה מסתורית‪ ,‬שהכילה את כל רכושו מימי ישיבתו בפאריס‬
‫החל ממחצית שנות השמונים התקרב אוקטב מירבו בהדרגה אל השמאל האנרכיסטי‪ ,‬עד להזדהות המלאה אתו‬
‫בשנת ‪ .1890‬עובדה זו לא רק שהביאה למעורבותו העמוקה במאבקים הפוליטיים של ימיו‪ ,‬ובעיקר בפרשת‬
‫דרייפוס‪ ,‬אלא גם לשינוי משמעותי בסגנונו הספרותי‪ .‬אחד הדברים המרכזיים שהטרידו אותו היה שחיתותם של‬
‫הפוליטיקאים‪ ,‬העדר כל מחויבות לרווחתם של שאלה שבחרו בהם‪ ,‬ויכולתם להביט בעיניו של האזרח ולשקר‬
‫במצח נחושה‪ .‬ב‪ 1888-‬פירסם מירבו מאמר בעיתון "לה פיגארו" תחת הכותרת "שביתת המצביעים"‪ .‬מן הראוי‬
‫לצטט ממנו פיסקה קצרה‪ ,‬מפני שהיא חיונית להבנת יצירתו הספרותית שנכתבה בשנים הבאות‪ ,‬אבל גם מאחר‬
‫‪:‬שהיא‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬אקטואלית עדיין במקרים לא מעטים‬
‫מה זה משנה לבוחר אם אחד ששמו פייר‪ ,‬או אחר ששמו ז'אן‪ ,‬תובעים את כספו או לוקחים את חייו‪ ,‬הרי בין כה‬
‫וכה הוא יאלץ לוותר על שניהם? ובכן לא! בין הגנבים והתליינים‪ ,‬יש לבוחר העדפות‪ :‬הוא מצביע למען החמסנים‬
‫ביותר ובשביל האלימים ביותר )‪ (...‬הכבשים הולכות אל בית המטבחיים‪ .‬הן לא אומרות כלום ולא מקוות לכלום‪.‬‬
‫‪.‬אבל לפחות הן לא מצביעות בעד הקצב שישחט אותן ולא בשביל בעל הממון שיאכל אותן‬
‫משמעותית במיוחד ליצירתו ולמעורבותו הציבורית של מירבו היתה ידידותו העמוקה עם הסופר היהודי ברנאר‬
‫לאזאר‪ ,‬שהוגדר על ידי המשורר והמחזאי שרל פגי‪" ,‬הנביא של פרשת דרייפוס"‪ .‬מימיה הראשונים של העלילה‬
‫התייצב מירבו בלהט האופייני לו לצד דרייפוס ואמיל זולא‪ .‬למרות שכבר ניכרו בו סימני החולי‪ ,‬יצא לנאום ברחבי‬
‫צרפת בזכותו של הקצין היהודי שנאשם בבגידה‪ .‬עדים רבים מספרים שירד לעתים קרובות מבימת הנואמים כדי‬
‫‪.‬להתעמת בגופו עם בריונים אנטישמיים ולאומניים שדרשו את ראשיהם של דרייפוס וזולא‬
‫שני רומאנים של מירבו נושאים את טביעת האצבעות של ימי מאבקו הסוער נגד "שילוש האיוולת"‪ :‬הלאומנות‪,‬‬
‫בעמוד השער כתב ‪" (Jardin des supplices).‬הקנאות הדתית ושנאת היהודים‪ .‬הראשון שבהם הוא "גן העינויים‬
‫מירבו‪" :‬לכמרים‪ ,‬לחיילים‪ ,‬לשופטים‪ ,‬לאנשים שמחנכים‪ ,‬מנהיגים ושולטים באחרים‪ ,‬אני מקדיש דפים אלה של‬
‫רצח ודם"‪ .‬הרומאן זכה להצלחה גדולה בקרב הקוראים והמבקרים‪ .‬הם ראו בו סיפור ארוטי‪ ,‬סאדו‪-‬מזוכיסטי‪,‬‬
‫בסגנון ריאליסטי‪ .‬אני חושב שזו קריאה מוטעית‪ ,‬ונראה שצדק ג'מי שריף שראה ברומאן "הצגה מטאפורית של‬
‫‪.‬פרשת דרייפוס"‪ .‬מבחינה סגנונית‪" ,‬גן העינויים" הוא יצירה המבשרת את הסוריאליזם ואת האבסורד‬

‫הגיבור הנואש מחליט‪ ,‬כמפלט אחרון לפני שהוא משליך את עצמו למימי הסן‪ ,‬להיכנס אל העולם הפוליטי‪ .‬הוא‬
‫פונה לחבר נעורים‪ ,‬ממנהיגי המפלגה השלטת ושר בכיר בממשלה‪ .‬מצע הבחירות שרוקם למענו השר הוא פשוט‬
‫!להפליא‪ ,‬וכולל מלה אחת‪ :‬סלק‬
‫בשום אופן אל תתעסק בפוליטיקה! אמר השר‪ ,‬במחוז שבחרתי בשבילך יש בעיה אחת העולה על כולן‪ :‬הסלק‪- ...‬‬
‫?אתה מועמד חקלאי מובהק‪ ...‬יתרה מכך‪ ,‬סלקי באופן בלעדי‪ ...‬אתה מכיר קצת את הסלק‬
‫‪.‬בחיי‪ ,‬לא‪ ,‬עניתי‪ ,‬אני רק יודע‪ ,‬כמו כולם שעושים ממנו סוכר‪ ...‬ואלכוהול ‪-‬‬
‫נהדר! זה מספיק! הריע השר בסמכות לבבית נוסכת שלווה‪ .‬לך על זה‪ ...‬תפזר הבטחות על הפחתת מסים‪ ,‬על ‪-‬‬
‫עידוד המגדלים‪ ,‬על חוקים דרקוניים נגד הגידולים המתחרים )‪ (...‬אבל בשום אופן אל תגרר לפולמוס אישי או‬
‫‪.‬כללי )‪ (...‬ובכן‪ ,‬אני מסכם‪ :‬סלק‪ ...‬שוב סלק‪ ...‬ורק סלק‪ ...‬זו התוכנית שלך‪ ,‬והיזהר לבל תחרוג ממנה‬
‫מועמד הסלק לא נבחר‪ ,‬וכפי שקורה לפוליטיקאים כושלים לא מעטים‪ ,‬אז והיום‪ ,‬הוא הפליג בברכת המפלגה לחפש‬
‫גורל טוב יותר בנכר‪ .‬על האונייה הנוסעת מזרחה קיבץ מירבו חבורה של מושחתים‪ ,‬אנשי המעצמות הקולוניאליות‪.‬‬
‫נציגי התרבות והתבונה השתוממו ברצינות רבה‪ ,‬הכיצד זה השחו רים באפריקה‪ ,‬ההודים‪ ,‬הסינים וחיות‬
‫אחרות )כמעט כתבתי "דו‪-‬רגליות"(‪ ,‬אינם רוצים בהם ובשליחותם הנאורה‪ .‬על סיפון הספינה‪ ,‬תחת קרני שמש‬
‫‪:‬מלטפות‪ ,‬לומד הצרפתי על המצאה חדשה‬
‫אני‪ ,‬אמר הקצין האנגלי )=לרעו שהתפאר בטבח השחורים(‪ ,‬הצלחתי הרבה יותר‪ ...‬הרציחות הקטנות שלך הן ‪-‬‬
‫כאין ואפס לעומת שלי‪ ...‬אני המצאתי כדור‪ ...‬כדור יוצא מהכלל‪ .‬קראתי לו דום‪-‬דום‪ ,‬על שם הכפר ההינדי הקטן‪,‬‬
‫‪.‬ששם היה לי הכבוד להמציא אותו‬
‫‪.‬האם הוא הורג הרבה?‪ ...‬הרבה יותר מהאחרים? שאלה קלרה ‪-‬‬
‫אה! עלמה יקרה! הבה לא נדבר על זה! אמר הקצין בין פרצי צחוק‪ .‬אין ספור! והוסיף בצניעות‪ :‬ובכל זאת‪ ...‬הוא ‪-‬‬
‫כלום‪ ...‬כדור קטן כל כך! כמו‪ ,‬איך קוראים לזה? שקד קטן‪ ...‬זהו זה! תארי לעצמך‪ ,‬בגודל של שקד קטנטן!‪ ...‬מלא‬
‫!קסם‬
‫‪.‬ואיזה שם יפה‪ ,‬קפיטן! התפעלה קלרה ‪-‬‬
‫!אכן‪ ,‬מאוד יפה‪ ,‬הסכים הקפיטן רווי עונג מהמחמאה‪ .‬שם מאוד פואטי ‪-‬‬
‫הלא כן? אמרה קלרה‪ ,‬אפשר לומר שזה שם של פיה מקומדיה של שייקספיר‪ ...‬הפיה דום‪-‬דום! אני ממש ‪-‬‬
‫מוקסמת‪ .‬פיה חייכנית‪ ,‬קלילה‪ ,‬כולה בלונדינית‪ .‬היא מקפצת ומעופפת בין הערפילים וקרני השמש‪ ...‬קדימה דום‪-‬‬
‫)‪! (...‬דום‬
‫בהחלט! אמר הקצין‪ ,‬האם חשבתם על היתרונות הרבים שגלומים בהמצאה הזאת? בזכותה ביטלתי את הצורך ‪-‬‬
‫ברופאים צבאיים‪ ,‬באחים‪ ,‬באמבולנסים‪ ,‬בבתי‪-‬חולים‪ ,‬בגימלאות לפצועים‪ .‬ועוד‪ ,‬טמון בו חסכון עצום‪ ...‬הקלה‬
‫!מאין כמוה לתקציב המדינה‪ ...‬שלא לדבר על ההיגיינה! איזה הישג להיגיינה‬
‫יש להודות‪ ,‬השיחה מלאת ההתפעלות מהפיה דום‪-‬דום אינה נשמעת היום כה אבסורדית‪ .‬בזכות הקידמה‬
‫הטכנולוגית מאז ימי מירבו מצאנו שמות חדשים‪ ,‬לא פחות מלבבים‪" :‬פצצה חכמה"‪" ,‬פצצה נקייה"‪" ,‬הפצצה‬
‫‪.‬כירוגית"‪ ,‬שלא לדבר על ה"אפאצ'י"‪ ,‬הפרא האציל‬
‫הסצינה המורבידית בין קלרה היפה לבין שלל מחזריה‪ ,‬אינה אלא הקדמה צנועה למה שמצפה לגיבור הרומאן‬
‫ולקורא‪ :‬אורגיה מתמשכת של מין‪ ,‬סטיות‪ ,‬רצח ועינויי תופת‪ .‬כל זאת במסגרת של גן‪-‬סיני מופלא וסוריאליסטי‪,‬‬
‫שצמחיו ניזונים מדם אדם‪ .‬מבקריו של מירבו האשימו אותו בפרוורסיה ובהגזמה מטורפת‪ ,‬עד שכעבור ‪ 14‬שנים‬
‫‪...‬פרצה מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬בעקבותיה באה השנייה‪ ,‬ועוד היד נטויה‬

‫ראינו כבר‪ ,‬אוקטב מירבו היה סופר בעל השקפות נוקבות בתחום החברתי ונטייתו להזדהות עם פשוטי העם היתה‬
‫כמעט אינסטינקטיווית‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי יותר מכל ברומאן "יומנה של משרתת"‪ ,‬החם‪ ,‬ההומני והרגיש שבין‬
‫יצירותיו‪ .‬הפעם‪ ,‬מירבו מדבר מגרונה של סלסטין המשרתת‪ ,‬שהיא גם המספרת‪ .‬אין צורך לומר שלא היתה זו‬
‫אסטרטגיה ספרותית שכיחה בימיו‪ ,‬אם כי היו שנקטו אותה לפניו בספרות הצרפתית‪ 35 .‬שנים קודם לכן פירסמו‬
‫"האחים אדמון וז'ול גונקור את הרומאן "ז'רמיני לסרטה‬
‫גם הוא סיפורה של משרתת המסופר בגוף ראשון‪ .‬סלסטין של מירבו מובילה את ‪(Germinie Lacerteux),‬‬
‫הקורא ביד אמונה‪ ,‬בתבונה ובהומור רב‪ ,‬ממוסד הנזירות שבו חיה כשפחה‪ ,‬דרך בתיהן של הבורגניות והאצילות‬
‫בפאריס‪ ,‬ועד לאחוזה האחרונה שבה שירתה במחוז נומנדי‪ .‬סיפורה של המשרתת נכתב בשנת ‪ ,1900‬בעיצומה של‬
‫פרשת דרייפוס‪ ,‬וסלסטין חושפת את פניהן המכוערות של שכבות החברה הצרפתית אשר אחד מסימני ההיכר שלהן‬
‫היתה אנטישמיות גסה ואלימה‪ .‬בעוצמה מקפיאת דם היא משרטטת את דמותו של שונא יהודים מהשורה‪ ,‬אדם‬
‫‪:‬פשוט כמותה‪ ,‬ז'וזף המשרת‪-‬רכב‬
‫‪...‬נפשו נקעה מהרפובליקה שהביאה להתרוששות ולהשפלה‪ ...‬הוא רוצה חרב‬
‫‪...‬עד שלא תהיה לנו חרב‪ ,‬אמר ג'וזף‪ ,‬חרב נוטפת מדם‪ ,‬אין כלום ‪-‬‬
‫‪...‬הוא בעד הדת‪ ...‬מפני ש‪ ...‬בסופו של דבר‪ ...‬זהו‪ ,‬הוא בעד הדת‬
‫!עד שהדת לא תוחזר לצרפת כמו פעם‪ ...‬עד שלא יחויבו כולם ללכת למיסה ולהתוודות‪ ...‬אין כלום‪ ,‬בשם אלוהים ‪-‬‬
‫ז'וזף תלה במחסן הרתמות שלו את דיוקנאות האפיפיור ודרומון )‪ (...‬הוא אסף את כל הפזמונים האנטי‪-‬יהודיים‪ ,‬את‬
‫כל הדיוקנאות הצבעוניים של הגנרלים )‪ (...‬שכן‪ ,‬ז'וזף היה אנטישמי באופן אלים‪ ...‬הוא היה חבר בכל האגודות‬
‫הדתיות‪ ,‬המיליטריסטיות והפטריוטיות שבמחוז )‪ (...‬כשהוא מדבר על היהודים מופיעים בעיניו ניצוצות מבשרי‪-‬‬
‫‪...‬פורענות‪ ,‬ותנועותיו לובשות פראות רצחנית‬
‫כל עוד יישאר יהודי אחד בצרפת‪ ,‬אומר ז'וזף‪ ,‬אין כלום‪ ...‬ומוסיף‪ :‬הו‪ ,‬אלוהים אדירים! אילו רק הייתי בפאריס‪- ,‬‬
‫!הייתי הורג את כולם‪ ...‬הייתי שורף אותם‪ ...‬הייתי עוקר את מעיהם של היהודונים הארורים‬
‫מסכת הייסורים של סלסטין בעולם של רוע‪ ,‬שחיתות וניצול; יכולתה הנפלאה להבין את החוקים המעוותים שעל‬
‫פיהם נוהגת החברה; ובעיקר יכולת הניסוח שלה‪ ,‬פעם חמה ואנושית ובאחרת סרקסטית ודמונית ‪ -‬בזכות כל אלה‬
‫נשבה הקורא בקסמיה של המשרתת‪ .‬אלא שמירבו לא מניח לנו ליהנות מהקסם לאורך זמן‪ .‬הוא אינו מניח להזדהות‬
‫אפילו עם הגיבור העממי‪ ,‬כפי שעשו למשל‪ ,‬הוגו וזולא‪ .‬הבנתו את דרך הפעולה של נפש האדם ופיכחונו עד כדי‬
‫כאב‪ ,‬קשים על הקורא לא פחות מפרשת חייה של המשרתת‪ :‬סלסטין יודעת מניסיונה בבתי יהודים ונוצרים‬
‫שהאנטישמיות חסרת כל שחר; היא יודעת שז'וזף אנס ילדה קטנה ורצח אותה; היא יודעת שהמשרת הנאמן גנב את‬
‫‪:‬כלי הכסף של מעבידיו‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬היא מתוודה בשורות האחרונות של הרומאן‬
‫בסופו של דבר אני חסרת אונים מול רצונו של ז'וזף‪ .‬למרות ניסיון המרד המוגבל‪ ,‬ז'וזף מחזיק בי‪ ,‬הוא אוחז בי כמו‬
‫!שד‪ .‬ואני מאושרת להיות שלו‪ ...‬אני מרגישה שאעשה כל מה שירצה‪ ,‬שתמיד אלך לאן שיאמר לי‪ ...‬עד לפשע‬
‫לואיס בוניואל‪ ,‬שעיבד את הרומאן לסרט‪ ,‬העתיק את העלילה לשנות השלושים של המאה העשרים‪ .‬הוא הבין את‬
‫תמצית הספר‪ ,‬את נבואתו של מירבו‪ ,‬לפני אליאס קנטי ולהבדיל‪ ,‬לפני מוסוליני‪ ,‬היטלר ופרנקו‪ .‬במקרים רבים‪,‬‬
‫המון העם שמירבו כה הזדהה עם סבלו‪ ,‬נמשך אל האידיאולוגיה הכוחנית של הימין הקיצוני כפרפר העש אל להבת‬
‫הנר; האלימות עתידה להשתלט על דעתן ועל נפשן של השכבות המקופחות כמו אותה מרקחת הסמים שמקהה את‬
‫‪".‬חושי הנפשות הפועלות ב"גן העינויים‬
‫שראה ‪" (Dingo),‬הזיקה העמוקה של מירבו אל בעלי‪-‬החיים הגיעה לידי שיאה ושלמותה ברומאן האחרון‪" ,‬דנגו‬
‫אור בשנת ‪ .1910‬כפי שמעידה הכותרת‪ ,‬גיבור הספר הוא כלב‪-‬פרא אוסטרלי‪ ,‬שאינו אלא ה"אני‪-‬האחר" של‬
‫הסופר‪ .‬כמו מירבו‪ ,‬דנגו סירב להתביית‪ ,‬להתנהג ככלב מאולף‪" :‬למרות תכונותיו האצילות ואהבת הזולת הנוגעת‬

‫ללב‪ ,‬דנגו ‪ -‬זאת הבנתי מיד ‪ -‬התכוון לשמור בקנאות גדולה על עצמאותו ועל אישיותו"‪ .‬השמירה על‬
‫"האינסטינקטים המסוכנים" ועל "המנהגים הלוחמניים של גזעו"‪ ,‬מהווים אומנם סכנה לאלמנטים מסויימים בחברה‬
‫האנושית ולחלק מחיות הבית‪ ,‬אולם הוויתור על זכות הנשיכה פרושה כליה‪ .‬יתרונו של דנגו על בני‪-‬האדם נעוצה‬
‫בעובדה שיש לו נקודת מבט כלבית‪ ,‬פרטית‪ ,‬הטרגדיה שלו‪ ,‬בדומה לזו של מירבו‪ ,‬מקורה בעובדה שהם האנשים‪,‬‬
‫‪.‬אינם מוכנים להקשיב לו‬
‫כמו סיפיון וברגאנסה‪ ,‬מ"שיח כלבים" של סרוונטס‪ ,‬דנגו ניחן ביכולת המופלאה להבין את להגם של יצורי אנוש‬
‫ולעקוב אחר התנהגותם המוזרה‪ .‬אבל הכלב האוסטרלי יכול גם לדבר אתם‪ .‬דנגו מכיר יותר טוב מכל אחד אחר את‬
‫נורמנדי ואת סיפוריה‪ .‬יש לו יחסים מורכבים עם תושביה והוא בוחר מתוכם את חבריו‪ ,‬ומתעמר באויביו‪ .‬לשון‬
‫אחר‪ ,‬אישיותו הכלבית מהווה מעין ראי שבו משתקפות הדמויות המעוותות של יצורי אנוש‪ .‬ומה מעוות יותר‬
‫מאנשים פשוטים‪ ,‬שכירי יום‪ ,‬השמים את מעט חסכונותיהם על קרן הצבי הנקראת בלשוננו "בורסה"? המחבר‪,‬‬
‫המבשלת שלו‪ ,‬כמו שאר תושבי העיירה הפקידו את כספם בידי הנוטריון המקומי בתקווה לרווחים גדולים‬
‫‪.‬ומהירים‪ .‬הנוטריון נעלם ואתו הכסף‬
‫‪:‬דנגו אמר למבשלת‬
‫למה את נאנחת?‪ ...‬על מה את מתלוננת?‪ ...‬הכסף שלך?‪ ...‬אה! הכסף שלך‪ ...‬אבל מה זה כבר משנה? שוטה ‪-‬‬
‫שכמוך‪ ,‬הרי ממחר תתחילי שוב לחסוך ולמנוע מעצמך את מנעמי החיים‪ ...‬אנוכית שכמוך‪ ,‬הרי תחסירי מפי בני‬
‫משפחתך כדי לתת את הכסף לנוטריון הראשון שיבקש אותו ממך‪ .‬הכסף המועט שיש לך‪ ,‬שהרווחת בעמל כה רב‬
‫?ושלא תיהני ממנו לעולם‪ ,‬לעולם‪ ,‬לעולם!‪ ...‬ואני‪ ,‬האם אני חוסך‬
‫‪...‬אתה‪ ,‬בחיי! בכתה המבשלת‪ ...‬לך אין כסף ‪-‬‬
‫‪.‬למרבה המזל‪ ...‬השיב דנגו ‪-‬‬
‫‪...‬אתה אינך אלא כלב ‪-‬‬
‫‪...‬נו בטח!‪ ...‬ואני מברך על כך כל יום‪ ...‬מאז שאני מכיר את בני‪-‬האדם ‪-‬‬
‫אוקטב מירבו בחר לחיות על פי "הפילוסופיה" של דנגו‪ .‬הוא נשך‪ ,‬נעץ את שיניו בימין ובשמאל כאחד‪ .‬זו דרך‬
‫בדוקה לרכוש אויבים רבים לאין שעור מידידים‪ .‬כמו הכלב הפראי‪ ,‬הסופר והעיתונאי בעל השם‪ ,‬בחר להתחבר עם‬
‫אנשי‪-‬שוליים‪ ,‬אנארכיסטים נרדפים‪ ,‬יהודים‪ ,‬גולים ופשוטי העם‪ .‬הוא היה כתובת שהקרינה חום אנושי ועזרה של‬
‫ממש לכל נזקק‪ .‬כמו הכלב האוסטרלי‪ ,‬הוא בז ל"חיסכון"‪ :‬מתברר כי יש שפע של עדויות המלמדות על כספים‬
‫שנתן‪ ,‬ללא כל רישום‪ ,‬רק כיוון שבני‪-‬אדם נמצאו בצרה‪ .‬מירבו היה גם איש ספר נדיב‪ :‬מחזה שכיח היה לראותו‬
‫מתרוצץ עם כתבי‪-‬יד בין בתי ההוצאה לאור בפאריס‪ .‬היו אלה יצירות ביכורים של סופרים מתחילים‪ ,‬ללא קשרים‬
‫בקליקות הספרותיות של התקופה‪ .‬מירבו כתב להם הקדמות ולא נח עד שהודפסו‪ .‬אזכיר כאן שתי דוגמאות מני‬
‫רבות‪ :‬בזכותו פרצה אל עולם הספרות הצרפתית מרגריט אודו‪ ,‬משרתת ותופרת‪ ,‬שהרומאן הראשון שלה‪" ,‬מרי‬
‫קלר"‪ ,‬זכה בפרס "פמינה" היוקרתי; הוא עצמו הביא להוצאת קלמן‪-‬לוי את "ספר ג'וחה השוטה"‪ ,‬פרי עטם של שני‬
‫יהודים שהגיעו ממצרים לפאריס‪ ,‬אלבר אדס ואלבר יוסיפוביצ'י‪" .‬למען קהל הקוראים"‪ ,‬כתב מירבו בהקדמה‪" ,‬אני‬
‫מקווה להצלחתו של הספר‪ ,‬זה הקהל המסכן‪ ,‬אשר משתגע מעודף הייצור הספרותי של ימינו‪ ,‬ושהסופרים בעלי‪-‬‬
‫המוניטין מטמטמים אותו במודע‪ .‬שיקרא הקהל את ג'וחה ושתהיה לו התבונה להכיר ביצירה הזו‪ ,‬הפשוטה והגדולה‪,‬‬
‫כאחד מהביטויים הנעלים של המחשבה"‪ .‬שני היהודים הצעירים מקאהיר כתבו בהקדשה‪" :‬לאוקטב מירבו‪ ,‬מורה‬
‫‪".‬ורע‬
‫הנשיכה האחרונה של מירבו היתה מיועדת לעצמו‪ .‬הוא הלך לעולמו בשישה‪-‬עשר בפברואר ‪ ,1917‬ממש ביום‬
‫הולדתו השישים ותשע‪ .‬בשעתו האחרונה‪ ,‬חבוק בזרועותיו של ידידו‪ ,‬איש התיאטרון‪ ,‬סשה גיטרי‪ ,‬לחש הסופר‬
‫"!באוזנו‪" :‬פרופסור רובין הוא שמטפל בי‪ .‬אם כך‪ ,‬אני יכול להיות רגוע‪ :‬לא אתפגר אלא ברגע האחרון‬

Related Interests