‫שיעורים בסוגיות דאבילות‬

‫אלי' ברוך שולמן‬

‫קיץ תשע"א‬

‫ענינים שנדונו בארוכה‬
‫‪ ............................................................................................3‬אבילות יום ראשון דאורייתא‬
‫‪.............................................................................................9‬גזירות בטלו‪ ,‬ימים לא בטלו‬
‫‪...................................................................................12‬היתר גילוח ערב הרגל‪ ,‬והמסתעף‬
‫‪ .........................................................................................17‬גדר אבילות דברים שבצנעא‬
‫‪ ......................................................................................20‬מת לו מת ביו"ט שני של גלויות‬
‫‪ .....................................................................................................23‬מנהג שלשים ברגל‬
‫‪ ....................................................................29‬הצורך באבילות הניכרת באבילות שעה אחת‬
‫‪.......................................................................................................31‬בגדר אבילות יב"ח‬
‫‪ .....................................................................32‬אם יב"ח נמנה מיום הקבורה או יום המיתה‬
‫‪......................................................................................36‬בסוגיא דאין קריעה בלא שבעה‬
‫‪ ....................................................................................................40‬קטן שהגדיל תוך ל'‬
‫‪........................................................................................................43‬סוגיא דגדול הבית‬
‫‪.....................................................................................................57‬בענין שמחת מרעות‬
‫‪.................................................................................................60‬פח"ז חובה נת"ר רשות‬

‫‪2‬‬

‫]דף י"ד ע"ב[‬

‫אבילות יום ראשון דאורייתא‬
‫א‪ .‬הרמב"ם פ"א אבל ה"א כתב מ"ע להתאבל על הקרובים שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני‬
‫ה'‪ .‬ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה ע"כ‪ .‬וק' דבסה"מ‬
‫מצ' ל"ז כתב מקור אחר דנלמד ממצות לה יטמא שמצווה כהן להטמא לקרוביו וכתב שם הרמב"ם‬
‫וז"ל וזה בעצמו הוא מצות אבול כלומר כי כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר חמשה‬
‫מתי מצוה ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר‬
‫ישראל כדי שלא יתלש דין האבלות וכבר התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא כו' עכ"ל ע"ש‪ .‬ולשון‬
‫זה משמע שהמ"ע דאבילות היא נכללת במ"ע דלה יטמא‪ .‬וכן משמע בס' הי"ד עצמו ממש"כ במנין‬
‫המצות שבראש הל' אבל וז"ל להתאבל על הקרובים ואפילו כהן מתטמא ומתאבל ע"כ‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬הרי לא מצינו להרמב"ם במנין המצוות שימנה מ"ע להתאבל כמצוה בפנ"ע‪ ,‬וע"כ שהיא נכללת‬
‫במ"ע דלה יטמא‪ ,‬וכמש"כ בסה"מ שזה בעצמו הוא מצות אבול כו'‪ ,‬ואם איתא שהמ"ע להתאבל יש‬
‫לו מקור בפנ"ע מקרא דהן היום הקריבו כו' א"כ היה לו להרמב"ם למנותה מ"ע בפנ"ע‪ ,‬מלבד‬
‫המ"ע דלה יטמא‪ .‬ואין לומר שהיא נכללת במ"ע דלא יאכל אונן בקדשים‪ ,‬שהרי שיטת הרמב"ם‬
‫בסה"מ שרש ח' שלא אכלתי באוני היא מצות ל"ת‪ ,‬וכן במנין המצוות מנה אותה במצוות ל"ת‪ ,‬וכן‬
‫מבואר בפ"ג מהל' מע"ש שהאוכל מע"ש באנינות לוקה ע"ש‪.‬‬
‫עו"ק דאם בא הרמב"ם ללמוד אבילות דאורייתא מאיסור אכילת קדשים באונן א"כ במקום להביא‬
‫קרא דהן היום הקריבו כו' שהוא סיפור מעשה בעלמא היה לו להביא קרא דלא אכלתי באוני ממנו‬
‫שהוא האזהרה שלא יאכל אונן בתרומה ומיניה ילפי' אזהרה לקדשים מק"ו כמבואר ברמב"ם פ"ב‬
‫ביאת מקדש ה"ז ע"ש‪.‬‬
‫ועו"ק איך אפש"ל שהמ"ע להתאבל נלמדת מאיסור אכילת קדשים באונן הרי דעת הרמב"ם שלא‬
‫אכלתי באוני היא מצ' ל"ת וכנ"ל‪ ,‬ואילו אבילות היא מ"ע לדעת הרמב"ם‪ .‬ועי' בהשגות הרמב"ן‬
‫לשרש ח' שבאמת חולק וס"ל שלא אכלתי באוני הוא מצות עשה‪.‬‬
‫ב‪ .‬ולכאורה צ"ל דהמ"ע להתאבל באמת נלמדת מקרא דלה יטמא שהיא מ"ע וכמבואר בדברי‬
‫הרמב"ם בסה"מ‪ ,‬ולא הביא הרמב"ם בהל' אבל לקרא דהן היום כו' כ"א כדי ללמוד ממנו ששיעור‬
‫אבילות הוא יום אחד‪ ,‬וממילא דלא היה יכול להביא קרא דלא אכלתי באוני ממנו‪ ,‬שאין מבואר שם‬
‫כמה הוא שיעור זמן האנינות‪ ,‬והוצרך להביא קרא דהן היום הקריבו שמזה ילפי' ששיעור זמן אנינות‬
‫הוא יום אחד‪.‬‬
‫ומ"מ קשה כי לשון הרמב"ם לא משמע כן שהרי מביא הפסוק מיד בתחילת דבריו על מש"כ שמ"ע‬
‫להתאבל‪ .‬ואם אין כונתו להביא מקרא זה כ"א לענין השיעור דיום ראשון א"כ היה לו להמתין עד‬
‫אחר מש"כ שאין אבילות מה"ת אלא יום ראשון‪ ,‬ועל זה היה צריך להביא שנאמר הן היום הקריבו‬
‫כו'‪.‬‬
‫ג‪ .‬והיה אפש"ל בזה‪ ,‬בהקדם קושיית הרמב"ן בתורת האדם על שיטת הרי"ף דאבילות יו"ר דאורייתא‬
‫ונלמד מאנינות בקדשים‪ ,‬והקשה הרמב"ן הא אנינות בקדשים הוא גם קודם קבורה‪ ,‬ואילו מצות‬
‫אבילות היא לאחר קבורה דוקא‪ .‬ותירץ הרמב"ן דמה"ת אבל אינו חייב כ"א במיעוט תענוגים‪ ,‬אבל‬
‫עיטוף וחליצת הסנדל וכפיית המטה וכיו"ב שאינם מיעוט תענוגים אלא שמוסיף צער זה אינו מה"ת‪,‬‬
‫ואונן קודם קבורה באמת חייב במיעוט תענוגים‪ .‬אבל אין זה שיטת הרמב"ם דבהדיא כתב הרמב"ם‬
‫בפ"ה ה"א שעיטוף וחליצת הסנדל וכפיית המטה הם חובה מה"ת ביום ראשון‪ .‬וגם ס"ל בפ"א ה"ב‬
‫דקודם קבורה אינו חייב באבילות כלל‪ .‬ולדידיה תסתער קושיית הרמב"ן איך אפשר להקיש איסור‬
‫‪3‬‬

‫אונן באכילת קדשים למצות אבילות‪ ,‬כיון שאין זמנם שוה‪ .‬וכן קשה על מש"כ הרמב"ם בסה"מ‬
‫דנלמד מקרא דלה יטמא‪ ,‬והרי זוהי מצוה קודם קבורה‪ ,‬ואילו אבילות נוהגת אחר קבורה דוקא‪.‬‬
‫עו"ק‪ ,‬דכיון שכתב הרמב"ם דמצות אבילות נלמדת מקרא דהן היום הקריבו כו'‪ ,‬ש"מ שאיסור אונן‬
‫באכילת קדשים הוא מלתא דאבילות‪ ,‬וא"כ לכאורה יוצא דאונן שאוכל קדשים באמת מבטל המ"ע‬
‫דאבילות‪ .‬וא"כ כשמנה הרמב"ם בריש פ"ה להדברים שאבל חייב בהם יום ראשון מה"ת ושאר הימים‬
‫מדרבנן‪ ,‬למה לא מנה גם שאסור לאכול בקדשים‪] .‬אבל יש ליישב שלא מנה כ"א הדברים שנוהגים‬
‫כל ז' מדרבנן‪ ,‬ואיסור אכילת קדשים לא מצינו שנוהג כל ז' מדרבנן[‪.‬‬
‫ד‪ .‬ונראה דחיוב אבילות הוא להתאבל על מתו‪ ,‬אבל אונן שאוכל בקדשים הרי אינו מתבטל‬
‫מלהתאבל על המת‪ ,‬ואין באכילת קדשים כשהוא אונן שום ביטול אבילות‪ ,‬ולכן לא שייך למנות בין‬
‫חיובי אבילות שחייב להמנע מאכילת קדשים‪ .‬אבל מה שלמד הרמב"ם מצות אבילות מדין אונן‬
‫שאסור בקדשים‪ ,‬אין הכונה שאיסור אכילת קדשים הוא חלק ממצות אבילות‪ ,‬אלא הענין דס"ל‬
‫להרמב"ם שגדר אונן לענין אכילת קדשים הוא מי שעוסק במתו‪ ,‬ואם אינו עוסק במת אין לו שם אונן‬
‫להאסר באכילת קדשים‪ ,‬ולכן תינח קודם קבורה מתטמא למתו ובזה הוא נחשב אונן‪ ,‬אבל לאחר‬
‫קבורה במה הוא עסוק במתו שיחול עליו שם אונן‪ ,‬וע"כ שגם אחר הקבורה מתעסק במת ע"י‬
‫שמתאבל עליו‪.‬‬
‫וממילא מבואר מאד מה שהוצרך הרמב"ם להביא מקרא דהן היום הקריבו כו' ולא מקרא דלא‬
‫אכלתי באוני ממנו‪ .‬דמקרא דלא אכלתי באוני ממנו לא ידעינן כ"א דאונן אסור בקדשים‪ ,‬וזה אינו‬
‫מדיני אבילות כלל‪ .‬אבל מקרא דהן היום כו' חזינן דהיו אוננים ואסורים בקדשים כל היום‪ ,‬גם אחר‬
‫שנקברו נדב ואביהו‪ ,‬ואונן הוא המתעסק במתו ואיזה עסק היה להם בנדב ואביהו אחר הקבורה‪,‬‬
‫ומזה ידעינן שיש מצות אבילות אחר קבורה‪.‬‬
‫וממילא ניחא מה שהקשינו איך נלמד מצות אבילות מקרא דלה יטמא‪ ,‬הרי זהו קודם קבורה‪ ,‬ולנ"ל‬
‫נאמר דעיקר חיוב אבילות הוא להיות עסוק במתו‪ ,‬וקודם קבורה עסוק להתטמא למתו‪ ,‬ואחר‬
‫הקבורה עסוק באבילות‪ ,‬והכל מצוה אחת‪.‬‬
‫רק שמ"מ קשה לשון הרמב"ם בריש הל' אבל שמשמע שאין המצות עשה דאבילות נוהגת קודם‬
‫קבורה כלל‪ ,‬ולא הזכיר שיהיה מ"ע לקרובים להתעסק בקבורה‪ ,‬מצד מצות אבילות )דמצות קבור‬
‫תקברנו הוא בכל אדם ולאו דוקא בקרובים(‪ .‬ואם אמנם אי"ז סותר לעיקר יסוד דברינו‪ ,‬דאפי"ת‬
‫דקודם קבורה אין מ"ע להתעסק בקרוביו מ"מ שם אונן עליו כיון שבמציאות מתו מוטל לפניו‪ ,‬אבל‬
‫אחר קבורה לא חל עליו שם אונן כ"א מצד מצות אבילות וכנ"ל‪ .‬אבל מכל מקום קשה דמאחר‬
‫שכתב הרמב"ם בסה"מ דמצות לה יטמא היא ג"כ ממצות אבילות א"כ משמע שגם ההתעסקות‬
‫לקבור המת היא חלק מהמ"ע דאבילות ולמה לא הזכיר זה בהל' אבל‪ .‬אבל באמת אי"ק דמצות לה‬
‫יטמא שהיא מצוות האיבול קודם קבורה היא המצוה לכהן להתטמא למתו‪ ,‬ובאמת אינו תלוי במצות‬
‫קבורה כלל אלא היא מצות איבול להתטמא לקרוביו‪ ,‬וכמבואר ממש"פ דהרוגי בי"ד שאין מתאבלים‬
‫עליהם אינו מתטמא להם‪ .‬והרי מצוה זו היא בכהנים דוקא‪ ,‬אבל בכהנת דעת הרמב"ם שאינה מצווה‬
‫להתטמא‪ .‬וא"כ מש"כ הרמב"ם שאין המ"ע דאבילות נוהגת קודם קבורה זו היא מידת כל אדם‪ ,‬אבל‬
‫כהנים באמת נוהג בהם המצוה גם קודם קבורה במה שמצוות לחלל כהונתם ולהטמא‪.‬‬
‫]אכן יל"ע לפי"ז בכהנת או בישראל אם נוהג איסור לא אכלתי באוני קודם קבורה‪ ,‬כיון שאין להם‬
‫שום אבילות קודם קבורה‪[.‬‬
‫ומה שהביא הרמב"ם בהל' אבל לקרא דהן היום הקריבו כו' לא שזהו הפסוק של חיוב המצוה‬
‫עצמה‪ ,‬דהמצוה היא מקרא דלה יטמא וכמש"כ בסה"מ‪ ,‬וקרא דהן היום הקריבו כו' הוא סיפור‬
‫דברים בעלמא וגם מיירי באכילת קדשים שאינה מדיני אבילות כלל וכנ"ל‪ ,‬רק דמקרא דהן היום‬
‫‪4‬‬

‫הקריבו כו' יש גילוי מילתא דהמצוה דלה יטמא שהיא מצוה להתעסק במתו נמשכת גם אחר קבורה‪,‬‬
‫והיינו ע"י אבילות וק"ל‪.‬‬
‫ה‪ .‬עוי"ל בכל זה‪ ,‬דהנה עי' פסחים )צא‪ (:‬במשנה אונן טובל ואוכל פסחו בערב‪ ,‬ובגמ' מבואר שהוא‬
‫משום שאנינות לילה דרבנן אבל למ"ד אנינות לילה דאורייתא אינו יכול לאכול מבערב‪ .‬ויש לעיין‬
‫שהרי מקור האזהרה לאונן לאכול בקדשים הוא מקרא דלא אכלתי באוני ממנו כמבואר ברמב"ם‬
‫הל' ביא"מ הנ"ל ושיטת הרמב"ם שהיא ל"ת ולוקה עליו וכנ"ל וא"כ קשה אפילו אם אנינות לילה‬
‫היה דאורייתא למה לא יאכל פסחו דליתי עשה דאכילת פסח ולדחי ל"ת דלא אכלתי באוני ממנו‪ .‬ואין‬
‫לומר דהקרא דלא אכלתי באוני מגלה שאינו דוחה‪ ,‬שהרי התם הוא אכילת מע"ש‪ ,‬וא"א למילף כ"א‬
‫שמצות אכילת מע"ש אינה דוחה איסור אנינות‪ ,‬אבל המ"ע דאכילת פסח מנ"ל‪ .‬וכן בכל אכילת קדשי‬
‫קדשים הרי יש מ"ע דואכלו אותם אשר כופר בם‪ ,‬ומ"מ איתא במשנה פ"ג דהוריות כה"ג מקריב אונן‬
‫ואינו אוכל‪ ,‬וק' למה לא יבא עשה דואכלו אתם אשר כופר בם וידחה להל"ת דלא אכלתי באוני‪.‬‬
‫ובאמת עיין ברמב"ן בתוה"א )עמ' ר"ח במהדורת הרב שעוועל ז"ל( שכתב להוכיח שאין עשה דרבים‬
‫דאורייתא דוחה עשה דיחיד דאורייתא‪ ,‬ממה שאין מ"ע דאכילת פסח דוחה המ"ע דאנינות לילה למ"ד‬
‫אנינות לילה דאורייתא‪] .‬וכתב שזה חיזוק להסוברים שאבילות דרבנן‪ ,‬דבגמ' )יד‪ (:‬איתא שאבל אינו‬
‫נוהג אבילות ברגל‪ ,‬דאי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרגל דרבים ומבטל עשה דאבילות דיחיד ואי‬
‫אבילות דהשתא לא אתי עשה דאבילות דיחיד ודחי עשה דרגל דרבים‪ .‬וק' הא באמת עשה דרבים‬
‫אינו דוחה עשה דיחיד כמבואר ממה שאונן אינו אוכל בפסח למ"ד אנינות לילה דרבנן‪ .‬וע"כ שכונת‬
‫הגמ' במו"ק דעשה דרבים דאורייתא דוחה עשה דיחיד דרבנן‪ ,‬את"ד הרמב"ן‪ [.‬חזינן שהרמב"ן ג"כ‬
‫עמד על כך שהיה מקום לומר שמצות עשה דאכילת פסח ידחה לאיסור אנינות‪ .‬רק שתירץ הרמב"ן‬
‫שמצות עשה אפילו דרבים אינה דוחה מ"ע אפילו דיחיד‪ .‬והיינו הרמב"ן לשיטתו דס"ל בהשגות‬
‫לסה"מ שרש ח' שלא אכלתי באוני ממנו היא מ"ע‪] .‬ועיין העמק שאלה פ' חיי שרה נתקשה בדברי‬
‫הרמב"ן בתוה"א‪ ,‬ותמוה שדברי הרמב"ן מיושבים עפי"ד בסה"מ[‪ .‬אבל לשיטת הרמב"ם שלא אכלתי‬
‫באוני ממנו היא ל"ת באמת יק' ליתי עשה דאכילת פסח וכן דכל אכילת קדשי קדשים‪ ,‬ולדחי לל"ת‬
‫דלא אכלתי באוני ממנו‪.‬‬
‫אמנם מהך מעשה שלא אכל אהרן חטאת באנינות מוכח באמת שאין העשה דאכילת קדשים דוחה‬
‫לל"ת דלא אכלתי באוני ממנו‪ ,‬אבל הא גופא קשה למה דן אהרן כן )ואי"ל שהיה גזיה"כ שהרי אהרן‬
‫דן מעצמו שאין למדים קדשי דורות מקדשי שעה(‪.‬‬
‫ו‪ .‬אבל נראה‪ ,‬שהנה ממה שהביא הרמב"ם לקרא דהן היום הקריבו כו' למקור המ"ע דאבילות‪,‬‬
‫מבואר שאיסור אכילת קדשים באונן הוא מלתא דאבילות‪ ,‬וא"כ נאמר שאונן שאוכל קדשים מבטל‬
‫המ"ע דאבילות‪] ,‬ודלא כמש"נ לעיל )אות ד'(‪ .‬ומה שלא מנאו הרמב"ם ברפ"ה משום שלא מנה שם‬
‫כ"א דברים שנוהגים כל ז' מדרבנן[‪ .‬וא"כ שפיר א"א להמ"ע דאכילת קדשים או דאכילת פסח‬
‫לדחות הל"ת דלא אכלתי באוני ממנו‪ ,‬דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה‪.‬‬
‫וזהו מה שמביא הרמב"ם לקרא דואכלתי חטאת היום כו' למקור שמ"ע להתאבל‪ ,‬דכונתו דאף‬
‫שאיכא ודאי איסור ל"ת לאונן לאכול מע"ש מקרא דלא אכלתי באוני ממנו כו' מ"מ מ"ט אסור‬
‫לאכול קדשי קדשים למה לא ידחה העשה דואכלו אותם אשר כופר בם להל"ת דלא אכלתי באוני‬
‫ובאמת ק' למסקנת הרמב"ן בתוה"א שם )עמ' רי"ג( דס"ל דאבילות יום ראשון דאורייתא א"כ איך קאמר הגמ'‬
‫)יד‪ (:‬דאתי ע' דרבים ודחי ע' דיחיד כו' וצ"ל כונת הגמ' דבאבילות דמעיקרא א"כ כשהגיע הרגל כבר עבר יום ראשון‬
‫דאבילות ואין שם כ"א אבילות דרבנן‪ ,‬ואילו באבילות דהשתא הרי קדם המ"ע דשמחת הרגל ולכן אינה נדחית בפני המ"ע‬
‫דאבילות‪ ,‬וכמבואר בהדיא ברמב"ן שם )עמ' רי"ד( וז"ל משא"כ ביום א' שאין רגל מבטלו ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל‬
‫התם דין הוא שלא יחול אבילות בקברו ברגל שכבר חלה עליו ע' של שמחת הרגל עכ"ל‪ .‬רק יק' אם מת לו מת בליל יו"ט‬
‫ראשון‪ ,‬דבכה"ג אנינות אותה לילה היא דאורייתא‪ ,‬כמבואר בזבחים )ק‪ (:‬ע"ש‪ ,‬וגם קדמה למצות שמחה‪ ,‬שהרי ליל יו"ט‬
‫ראשון אין בה מצות שמחה כדאי' בפסחים )עא‪ .(.‬ושמא במת לו מת בלילה ליכא אנינות כלל מדאורייתא‪ ,‬ועי' קרן אורה‬
‫זבחים )קא‪ ,(:‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫ממנו‪ ,‬וע"כ שיש מ"ע להתאבל‪ .‬אמנם עצם המ"ע הוא כתוב בקרא דלה יטמא‪ ,‬שהרי קרא דהן היום‬
‫הקריבו כו' אינה מצוה אלא סיפור דברים בעלמא‪ ,‬אבל מ"מ המעשה ההוא הוא גילוי מילתא‬
‫שהמ"ע דלה יטמא כוללת גם המ"ע להתאבל‪.‬‬
‫]ויהיה צ"ל דאפילו ר' ישמעאל הסובר דלה יטמא רשות כדאי' בסוטה )ג‪ (.‬מודה שקרא דלה יטמא‬
‫הוא מ"ע להתאבל דמדגלתה תורה שכהן רשאי להטמא כדי להתעסק עם מתו ש"מ שיש מצות‬
‫אבילות‪ .‬דאי"ל דר' ישמעאל לית לי' מ"ע להתאבל דא"כ יק' המעשה דאהרן למה לא אכל‪[.‬‬
‫ז‪ .‬וראיתי להגרש"ז ברוידא שליט"א ר"מ דישיבת חברון‪ ,‬בקובץ זכרון ע"ש הגר"י אברמסקי זצ"ל‪,‬‬
‫שהק' מ"ט הביא הרמב"ם לאיסור אבילות מקרא דאיסור אונן באכילת קדשים ולא מקרא דאיסור‬
‫אונן בעבודה‪ .‬ותירץ דמדכה"ג מותר בעבודה אע"ג שסובר הרמב"ם שנוהג מצ' אבילות‪ ,‬זולת פריעה‬
‫ופרימה דכתיב בהו בפירוש ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום‪ ,‬ש"מ שאין איסור עבודה באונן מלתא‬
‫דאבילות‪ .‬ולדבריו צ"ל דפריעה ופרימה ג"כ אינם מלתא דאבילות‪ ,‬וזה באמת אפשר שהרי לענין‬
‫קריעה אמרו בגמ' דכ"ו ע"ב שאף שהלכה כדברי המיקל באבילות אבל לענין קריעה אינו כן‪ .‬ופרימה‬
‫ודאי אינה ממצות אבילות מדאורייתא כלל‪ ,‬לשיטת הרמב"ם שאבילות שלשים דרבנן‪ .‬אך מ"מ ק' לי‬
‫ע"ז שהרי כה"ג אינו מטמא לקרובים אע"פ שזהו ודאי מדיני אבילות לשיטת הרמב"ם שמצות לה‬
‫יטמא היא גופא המצוה להתאבל‪ .‬וכמו"כ למה לא נוכל לומר שעובד אונן אע"פ שבשאר כהנים‬
‫איסור עבודה כשהם אוננים הוא מלתא דאבילות‪.‬‬
‫אבל למש"נ אי"צ לזה שאין כונת הרמב"ם לומר שהמ"ע דאבילות הוא נכלל במצות איסור אונן‬
‫באכילת קדשים‪ ,‬דזה א"א שהרי אבילות היא מ"ע ואילו איסור אכילת קדשים באונן היא מצות ל"ת‬
‫וכנ"ל‪ .‬ולעולם המ"ע דאבילות היא נכללת במצות לה יטמא‪ .‬רק הרמב"ם מביא ראיה דע"כ יש מ"ע‬
‫להתאבל מדאונן אסור באכילת קדשים ולא אמרי' דליתי ע' ולדחי ל"ת וככל הנ"ל‪ .‬וא"כ מאיסור‬
‫עבודה לא היה אפשר להביא ראיה כלל‪ ,‬דהתם ל"ש לומר שהמ"ע דעבודה ידחה לאיסור הקרבה‪,‬‬
‫שהרי אונן מחלל עבודה ואין שם קיום מצוה כלל‪.‬‬
‫וגם לפי הדרך שכתבנו לעיל )אות ד'( ניחא דל"ש להביא מקרא דאיסור אונן בעבודה דהתם אינו‬
‫מפורש דחשיב אונן גם אחר קבורה‪ ,‬וזהו עיקר הרבותא דקרא דהן היום הקריבו כו' דגם אחר קבורה‬
‫נחשב אונן וזהו מצד המצוה להתאבל כנ"ל‪.‬‬
‫ח‪ .‬ויש לעיין למ"ד אנינות לילה דאורייתא דמבואר בגמ' פסחים )צב‪ (.‬שהיה אסור באכילת פסח‬
‫וכתבנו דאע"ג דאיסור אכילת קדשים באנינות הוא ל"ת לדעת הרמב"ם והיה ראוי לומר דאתי ע' ודחי‬
‫ל"ת מ"מ אסור משום שיש גם מ"ע דאבילות‪ .‬וק' דהמ"ע דאבילות נדחית ע"י המ"ע דרבים דושמחת‬
‫בחגיך כמבואר בגמ' )יד‪ .(:‬וא"כ אין שם כ"א הל"ת דאיסור אכילת קדשים באנינות‪ ,‬ויידחה ע"י‬
‫המ"ע דאכילת ק"פ‪.‬‬
‫אך באמת לק"מ דבליל יו"ט ראשון ליכא מצות שמחה כמבואר בגמ' פסחים )עא‪ (.‬ואין שם כ"א‬
‫מצות הקרבת ק"פ לחוד ואינו דוחה הע' דמצות אבילות והל"ת דאיסור אכילת קדשים באנינות‪.‬‬
‫ט‪ .‬ולפ"ז אם מת לו מת בתוך הרגל דהמ"ע דאבילות נדחית בפני המ"ע דרבים דושמחת בחגיך‪ ,‬ולא‬
‫נשאר כ"א הל"ת דלא אכלתי באוני ממנו‪ ,‬לשיטת הרמב"ם‪ ,‬היה הדין נותן דיהיה מותר באכילת‬
‫קדשים דאתי הע' דואכלו אותם אשר כופר בם ודחי לל"ת דלא אכלתי באוני ממנו‪ .‬אבל בעבודה‬
‫אכתי יהיה אסור דאונן מחלל עבודה‪.‬‬
‫והנה יש לעי' אם יש מ"ע באכילת מע"ש שהרמב"ם לא מנאה מצוה בפנ"ע כמו אכילת קדשי קדשים‬
‫אבל אפשר שנכללת במצות הפרשה וכן נוטה לשון הרמב"ם בסה"מ מ"ע קכ"ח שצונו להוציא מע"ש‬
‫כו' ולשון התורה הוא להיות זה המעשר עולה לירושלים ואכלוהו שם בעליו כו' ע"ש‪ .‬ואם נאמר כן‬
‫‪6‬‬

‫א"כ גם בזה יהיה הדין שאם מת לו מת בתוך הרגל מותר לאכול מע"ש דהמ"ע דאבילות נדחית בפני‬
‫המ"ע דרבים דושמחת בחגיך‪ ,‬ואילו הל"ת דלא אכלתי באוני כו' י"ל שנדחה בפני המ"ע דאכילת‬
‫מע"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז ניחא דיוק לשונות הרמב"ם )אשר עמד עליהם הגרש"ז ברוידא שליט"א שם( שבפ"ב ביאת‬
‫מקדש ה"ט גבי איסור עבודה באונן כתב אי זהו אונן זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב‬
‫להתאבל עליהם כו'‪ ,‬ואילו בפ"ג מע"ש ה"י גבי איסור אכילת מע"ש כשהוא אונן כתב אי זהו אונן זה‬
‫המתאבל על א' מן הקרובים כו' ע"ש‪ .‬וי"ל שבא לכונה זו דלענין איסור אכילת מע"ש בעי' שיתאבל‬
‫בפועל אבל אם מת לו מת ברגל שנדחה המ"ע דאבילות יכול לאכול שפיר דהע' דמצות אכילת‬
‫מע"ש דוחה לל"ת דלא אכלתי באוני ממנו‪ ,‬ולכן נקט הרמב"ם שם לשון זה שאונן לענ"ז הוא זה‬
‫שמתאבל‪ ,‬היינו שמתאבל בפועל‪ .‬משא"כ לענין הקרבה ל"ש זה דסוכ"ס מחלל עבודה‪ ,‬ולכן שם‬
‫נקט לשון שמת לו מת מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם‪ ,‬ולא הזכיר שנוהג אבילות בפועל ודו"ק‪.‬‬
‫י‪ .‬ודע כי הרמב"ם הסובר דכה"ג נוהג אבילות‪ ,‬חוץ מפריעה ופרימה‪ ,‬אזיל לשי' דאיסור אכילת‬
‫קדשים באנינות הוא ל"ת דיקשה לדעתו למה כה"ג אסור באכילת קדשים באנינות כמבואר בגמ'‬
‫)יד‪ (:‬ולמה לא ליתי ע' דאכילת קדשים וידחה לל"ת דלא אכלתי באוני כו' אלא ע"כ דגם בכה"ג אי'‬
‫למ"ע דאבילות‪ ,‬ולא אתי ע' ודחי ל"ת ועשה‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫יא‪ .‬ובגמ' )יד‪ (:‬מצורע מהו שינהג צרעתו ברגל כו' אמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כה"ג והא כה"ג‬
‫בכל השנה כרגל לכו"ע דמי דתנן כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ש"מ נוהג צרעתו ברגל‪ .‬וק' להרמב"ם‬
‫דכה"ג נוהג אבילות איך קאמר הגמ' דכה"ג בכל השנה כרגל לכו"ע‪ .‬וצ"ל כונת הגמ' דכה"ג בכל‬
‫השנה כרגל לגבי איסור פריעה ופרימה‪ ,‬ומ"מ נוהג דיני מצורע ופורע ופורם‪ ,‬ומזה מוכיח הגמ'‬
‫שמצורע נוהג הנהגות אבילות אפי' במקום שמדיני אבילות אסור‪ .‬וכן מדוייק מלשון הרמב"ם פ"י‬
‫טומאת צרעת ה"ו שכתב אפי' כה"ג שנצטרע פורע ופורם שע' דוחה את ל"ת כו' ונוהג בכל הדברים‬
‫האלו אפי' בשבתות ויו"ט עכ"ל הרי דעיקר החידוש בכה"ג הוא מה שפורע ופורם ולא שאר דברים‪.‬‬
‫אך ק' א"כ מ"ק הגמ' שכה"ג כרגל ממה שמקריב אונן‪ ,‬הא זה אינו ראיה כלל דאדרבא הא אינו‬
‫אוכל וגם נוהג שאר עניני אבילות‪ .‬רק העיקר היה צ"ל דפורע ופורם‪ .‬ואפשר דאיה"נ והגמ' לאו‬
‫דוקא כמש"כ הריטב"א שם בלא"ה מטעם אחר ע"ש‪.‬‬
‫ומ"מ ק' מה ראיה מכה"ג שנצטרע למצורע ברגל הא בכה"ג טעמא דפורע ופורם כתב הרמב"ם‬
‫משום דע' דוחה ל"ת היינו ע' דמצורע דוחה לל"ת דפריעה ופרימה בכה"ג‪ ,‬ומה זה דמיון לרגל שהוא‬
‫עשה דרבים‪ ,‬ויבא ע' דרבים דושמחת בחגיך ודחי לעשה דיחיד של מצורע‪ ,‬וכמו דאמרי' לענין‬
‫אבילות‪.‬‬
‫ושי"ל דלכ' ק' כמו דאמרי' בכה"ג שנצטרע דאתי ע' דמצורע ודחי לל"ת דראשו לא יפרע ובגדיו לא‬
‫יפרום כמו"כ בכה"ג אבל נאמר דאתי ע' דאבלות ודחי לל"ת דראשו לא יפרע‪ ,‬אך פשוט דא"א לומר‬
‫כן דזה גופא קאמר רחמנא שכה"ג אבל אינו פורע ואינו פורם ומופקע מאבילות דפריעה ופרימה‪.‬‬
‫וא"כ היה מקום לומר דגם מצורע כה"ג לא יפרע ויפרום כי הפריעה ופרימה הם מדיני אבילות וכה"ג‬
‫מופקע מאבילות דפריעה ופרימה‪ .‬ומדאינו כן‪ ,‬וכה"ג מצורע פורע ופורם‪ ,‬ש"מ שפריעת ופרימת‬
‫מצורע אינם מדין אבילות‪ .‬ושפיר אתי ע' ודחי לל"ת דראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום‪.‬‬
‫ומיניה דן הש"ס שאין פריעת ופרימת מצורע מתבטלת ברגל‪ ,‬דכיון שאינם מדין אבילות אינם נדחים‬
‫בפני מצות ושמחת בחגיך‪ ,‬והטעם דעי' לרמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"ב( שהביא שיטת הגאונים‪ ,‬והיא גם‬
‫שיטת הרמב"ם‪ ,‬שהקובר את מתו ביו"ט שני של גלויות אתי ע' דאבילות יום ראשון דאורייתא ודחי‬
‫יו"ט שני של גלויות דרבנן‪ .‬והק' הרמב"ן למה לא העמידו חכמים דבריהם במקום עשה‪ ,‬ותי' וז"ל‬
‫לפי שאין יו"ט מתחלל ממש באבילות זו‪ ,‬שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום ולא קורא‬
‫בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יו"ט מחולל לו בכך‪ ,‬שאפי' אדם אחר שנהג כן שלא לשם‬
‫‪7‬‬

‫אבילות לא עשה ולא כלום‪ ,‬הלכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם עכ"ל‪ ,‬ומבואר מדבריו שכל‬
‫מעשי אבילות מצד עצמם אינם מחללים את שמחת היו"ט אם נעשו ע"י אדם אחר שלא לשם‬
‫אבילות‪ ,‬ורק כשהם נעשים לשם אבילות הוא שסותרים את מצות שמחת הרגל‪] .‬וע"ע מש"נ בס"ד‬
‫בביאור דברי הרמב"ן אלה בסי' ה'‪ [.‬וא"כ שפיר קאמר הגמ' דכיון שכה"ג מצורע פורע ופורם‪ ,‬אע"פ‬
‫שמופקע מאבילות‪ ,‬ש"מ שפריעת ופרימת מצורע אינם מדיני אבילות‪ ,‬וכיון שאינם מדיני אבילות אין‬
‫בהם משום חילול שמחת יו"ט‪ ,‬ומזה נפשט שמצורע פורע ופורם ברגל‪ ,‬וזהו שמביא הגמ' ראיה‬
‫מכה"ג שנצטרע לדין מצורע ברגל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫]דף י"ט ע"א[‬
‫הקובר את מתו ג' ימים כו'‪ .‬היה אפשר לבאר דכיון דג"י ראשונים חמורים לכן אין הרגל מבטלם‪ .‬אבל‬
‫מלשון רש"י שכתב דעיקר אבילות אינו אלא ג' ימים נראה באופן אחר‪ ,‬ונקדים דבאמת יל"ע בקובר‬
‫את מתו ברגל דאינו נוהג אבילות ברגל דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים‪ ,‬כדאיתא לעי' )יד‪,(:‬‬
‫א"כ למה נוהג שבעה אחר הרגל‪ ,‬והרי בשעה שהיתה צריכה האבילות לחול נדחתה ע"י מצות‬
‫שמחת הרגל‪ ,‬ומהכ"ת שיתחייב אח"כ‪ .‬ואי נימא דמ"מ יש חיוב אקרקפתא דגברא לנהוג אבילות‪,‬‬
‫א"כ גם בקובר את מתו ג"י קודם הרגל אמאי אי"צ להשלים אחר הרגל‪.‬‬
‫אכן הרמב"ן בתוה"א )עמ' רי"ד( ביאר זה‪ ,‬דבקובר את מתו ברגל לא רצו שיבטל המצוה לגמרי ולכן‬
‫עשו זכר לאבילות אחר הרגל עיי"ש‪ ,‬פי' דעיקר מצות אבילות היא לאחר קבורה‪ ,‬ואם נדחה ע"י‬
‫שמחת הרגל פטור‪ ,‬אלא דמ"מ בגונא שלא קיים אבילות כלל עשו "זכר לאבילות" אחר הרגל‪ .‬וכן‬
‫לתנא דמתני' בקובר את מתו פחות מג"י קודם הרגל‪ ,‬הוי כאילו לא קיים אבילות‪ ,‬דאין אבילות‬
‫פחותה מג"י‪ ,‬וצריך לעשות "זכר לאבילות" אחר הרגל‪ .‬וזהו מש"כ רש"י דעיקר אבילות אינו אלא ג'‬
‫ימים‪ ,‬ולכן כשהשלים ג' ימים עכ"פ קודם הרגל אי"צ להשלים יותר‪ ,‬אבל פחות מזה לא קיים עיקר‬
‫אבילות כלל‪ .‬וז"ב‪.‬‬
‫והנה עי' לק' )כא‪ (.‬שי' רבא דביום שני מניח תפילין ואינו חולץ‪ ,‬ומקשה הגמ' והא רבא הוא דאמר‬
‫הלכה כתנא דידן דאמר ג' ימים‪ ,‬ומתרץ מצוה שאני‪ ,‬וצריך להבין מאי קשיא לי' מעיקרא‪ ,‬נהי דלענין‬
‫הפסקת הרגל תלוי בג' ימים‪ ,‬שהם חמורים‪ ,‬אבל אפשר דלענין תפילין יש שיעור אחר‪ .‬והרי גם‬
‫החולקים על תנא דמתני' מודים דג' ימים ראשונים חמורים‪ ,‬לענין יציאה מפתח ביתו ולענין איסור‬
‫מלאכה ולענין בא ממקום קרוב ועוד‪ ,‬ומזה לא הקשו על רבא‪ ,‬דמ"מ אפשר דיום ראשון חמור טפי‪,‬‬
‫ולמה הקשו דוקא מדין הפסקת הרגל‪ .‬אבל למבואר ניחא‪ ,‬דממתני' חזינן לא רק שג' ימים ראשונים‬
‫חמורים‪ ,‬אלא דאין אבילות פחותה מג' ימים‪ ,‬ובפחות מזה לא קיים דין אבילות‪ .‬ומזה מקשה דא"כ גם‬
‫לענין חליצת תפילין‪ ,‬דהוא דין אבילות בפנ"ע‪ ,‬נימא דאין אבילות פחותה מג"י‪ .‬והוצרכו לתרץ דמצוה‬
‫שאני‪.‬‬

‫רש"י ד"ה בטלה הימנו גזירת שבעה וז"ל דלאחר הרגל אי"צ "למנות" יותר עכ"ל‪ .‬ובהמשך לענין‬
‫הפסקת שלשים כתב דאי"צ "לשמור" כלום אחר הרגל‪ .‬והלשון מדוקדק‪ ,‬דלענין שבעה הרי אחר‬
‫הרגל באמת עבר הזמן דז' ימים‪ ,‬רק הנידון אם צריך למנות ימים חדשים להשלים שבעה‪ ,‬וקאמר‬
‫רש"י דאי"צ למנות יותר‪ ,‬היינו דאי"צ למנות ימים חדשים להשלים שבעה‪ .‬אבל לענין שלשים הרי גם‬
‫לאחר הרגל אפשר שהוא עדיין תוך שלשים מהקבורה‪ ,‬ויש כאן חידוש דהרגל מבטל ימי השלשים‬
‫לגמרי באופן שלאחר הרגל אי"צ לשמור כלום‪.‬‬
‫‪8‬‬

‫ובאמת כי הרמב"ן )תוה"א עמ' רי"ד‪ ,‬ס"ק פ"א( הוכיח מזה דדין שלשים הוא דרבנן )ודלא כדעת‬
‫הראב"ד דס"ל דאיסור גיהוץ ותספורת כל ל' הוא דאורייתא(‪ ,‬דאל"כ למה אחר הרגל אי"ח לנהוג ימי‬
‫השלשים הנשארים‪ ,‬אלא ע"כ דדין שלשים אינו אלא דרבנן‪" ,‬עשו אותו כאבילות שאר הימים שהרגל‬
‫מבטלתן"‪ ,‬פי' דהקילו לעשות אבילות שלשים כאבילות שבעה‪ ,‬דכמו שהרגל מבטל לאבילות שבעה‬
‫לגמרי דאי"צ לחזור לאבילות אחר הרגל )דכבר כלו ימי השבעה(‪ ,‬ה"נ לענין שלשים‪ .‬ועי' לק' בענין‬
‫גזירות בטלו ימים לא טבלו‪ ,‬הראינו מקור לדברי הרמב"ן אלה בס"ד‪.‬‬
‫]וצריך להבין הרי קיי"ל כר"ג דגם ר"ה ויוה"כ מבטלים אבילות שבעה‪ ,‬ולמה שם אינו חוזר לאבילות‬
‫שבעה אחר הרגל‪ ,‬שהרי עדיין לא גמרו ימי השבעה‪ .‬וע"כ דגם זה קולא דרבנן‪ ,‬שהרי דעת הרמב"ן‬
‫דגם אבילות שבעה אינה אלא דרבנן‪ ,‬זולת יום ראשון שהוא דאורייתא‪[.‬‬
‫אבל לדעת הראב"ד באמת צ"ע למה אי"צ לשמור כלום אחר הרגל‪ ,‬וצ"ל לדעתו דמצות שלשים‬
‫צ"ל שלשים רצופין‪ ,‬וכל שבטלו הימים האמצעים ע"י העשה דרבים דשמחת הרגל‪ ,‬ממילא דבטל‬
‫הכל‪) .‬ולענין תספורת הוא יותר מובן דצריך שילוח פרע של ל' יום‪ (.‬אבל ק' דלענין אבילות שבעה‬
‫הרי אינו כן‪ ,‬דלתנא דמתני' אם קבר את מתו פחות מג' ימים קודם הרגל משלים לאחר הרגל‪ ,‬אף‬
‫שאין הז' ימים רצופים‪ .‬ושמא דרבנן שאני‪ ,‬וצ"ת‪.‬‬

‫גזירות בטלו‪ ,‬ימים לא בטלו‬
‫הנה יסוד הפלוגתא בפשוטו אם שלשים פקע ע"י הרגל עצמו או ע"י מעשה הגילוח‪ ,‬אבל ק' א"כ‬
‫לשון הגמ' דגזירות בטלו או ימים‪ ,‬דתלה לי' במתבטל‪ ,‬ולא במבטל‪.‬‬
‫גם עצם סברת רב ורב הונא ות"ק דברייתא דגזירות בטלו ימים לא בטלו‪ ,‬צ"ב‪ ,‬כיון ששמחת הרגל‬
‫היא שמבטלת לאבילות מה לי אם גילח ערב הרגל‪ .‬ועי' בתוס' שמשמע מדברי אבא שאול דלענין‬
‫גזירת שבעה גם ת"ק מודה דימים בטלו‪ ,‬ולא ביארו כ"כ טעם החילוק‪.‬‬
‫ב‪ .‬ונקדים‪ ,‬דעי' בגמ' לק' )עמ' ב'( דהקובר את מתו ברגל הרגל עולה למנין שלשים כיון שנהג מנהג‬
‫שלשים ברגל‪ ,‬ושי' רש"י דהיינו שנוהג איסור גילוח וגיהוץ מכח הרגל‪ ,‬ומשמע אבל לא מדין אבילות‪.‬‬
‫והרמב"ן )עמ' רכ"ז( פליג וס"ל דנוהג מדין אבילות‪.‬‬
‫ושיטת רש"י קשה‪ ,‬אם איתא דנוהג מנהג שלשים ברגל רק מדין הרגל‪ ,‬היינו מדין איסור גילוח וגיהוץ‬
‫בחוה"מ‪ ,‬ולא מדין אבילות‪ ,‬א"כ איך עולה משו"כ למנין שלשים‪ .‬ובפרט דאיכא כמה נפק"מ בין דיני‬
‫המועד לדיני אבילות שלשים‪ ,‬דמדין המועד מותר ללבוש כלים מגוהצים‪ ,‬ומותר לגלח אם יצא מבית‬
‫האסורים‪ ,‬ומותר בשמחת מרעות‪ ,‬וכל זה אסור בדיני שלשים‪ ,‬וכיון שנוהג מנהג שלשים רק מדין‬
‫המועד א"כ שרי בכל אלה‪ ,‬ואיך עולה הרגל למנין שלשים‪ .‬והגע בעצמך‪ ,‬אילו מת לו מת וקברו‬
‫במוצאי הרגל‪ ,‬האם היינו אומרים שהרגל שעבר יעלה לו למנין שלשים כיון שנהג בו דיני שלשים מכח‬
‫הרגל‪ ,‬פשיטא דלא‪ ,‬וא"כ גם בקובר את מתו ברגל‪ ,‬הרי מה שנהג מנהג שלשים לא היה מלתא‬
‫דאבילות כלל‪ ,‬כ"א מדיני הרגל‪ ,‬ואיך יעלה למנין שלשים‪.‬‬
‫ונראה לבאר בדעת רש"י‪ ,‬דס"ל דמה דקיי"ל דשמחת הרגל דוחה אבילות נאמר בנפרד על כל א'‬
‫מגזירות אבילות‪ ,‬היינו דשמחת הרחיצה ביו"ט מבטלת אבילות דאיסור רחיצה‪ ,‬וכן כל כיו"ב‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫מאחר דברגל עצמו ליכא שמחת גיהוץ ותספורת‪ ,‬שהרי חוה"מ עצמו אסור בגיהוץ ותספורת‪ ,‬לכן אין‬
‫בכח הרגל לבטל גזירות אלו‪ .‬ונמצא דכיון דהרגל אסור בגיהוץ ותספורת‪ ,‬ואינו יכול לבטל אבילות‬
‫‪9‬‬

‫לענ"ז‪ ,‬הרי הוא באמת נוהג איסור גילוח ותספורת לא רק מדין הרגל אלא מדין אבילות‪.‬‬
‫וזהו בקובר את מתו ברגל‪ ,‬אבל הקובר את מתו קודם הרגל‪ ,‬דיש שם שמחת גילוח‪ ,‬שהרי הכל‬
‫מגלחים לכבוד הרגל‪ ,‬הרגל באמת מבטל לאבילות שלשים‪.‬‬
‫ג‪ .‬ומעתה יש לבאר עיקר סברת רב ורב הונא‪ ,‬דתינח רחיצה וכיו"ב שהם מותרים ברגל עצמו‪ ,‬א"כ‬
‫ברגל עצמו יש שמחת רחיצה שמתרת ברחיצה ומפקיעה אבילות דאיסור רחיצה‪ .‬ולכן מה לי אם רחץ‬
‫בפועל או לא‪ ,‬סוכ"ס יש שם שמחת רחיצה לענין דרשאי לרחוץ‪ ,‬ויאות לרחוץ‪ ,‬ושמחה זו מפקיעה‬
‫אבילות‪ .‬אבל השמחה דגילוח אינו בשעה שמגלח‪ ,‬שהרי עדיין לא נכנס החג ואי"ז זמן שמחה‪ ,‬אלא‬
‫דמי שטרח בערב הרגל יאכל ברגל‪ ,‬וע"י שמגלח ערב הרגל יש לו שמחה שנכנס לרגל כשהוא‬
‫מגולח‪ ,‬וזהו השמחה שדוחה אבילות‪ .‬וכל זה אם גילח בפועל‪ ,‬אזי יש שם שמחה זו והיא מפקיעה‬
‫גזירת שלשים‪ .‬אבל אם לא גילח ערב הרגל‪ ,‬נמצא שבכניסת הרגל לא היתה שם שמחה כלל‪ ,‬שלא‬
‫היה מגולח‪ ,‬ועכשיו אינו רשאי לגלח‪ ,‬ואין שם שמחת גילוח שיפקיע גזירת גילוח‪.‬‬
‫ומעתה יש לבאר לשון הגמ'‪ ,‬דרב ורב הונא ס"ל גזירות בטלו‪ ,‬ורב ששת ס"ל ימים בטלו‪ ,‬ומשמע‬
‫דתלוי מהו המתבטל‪ ,‬והוא דרב ורב הונא ס"ל כנ"ל דצריך לבטל כל גזירה בפנ"ע‪ ,‬וכדי לבטל גזירת‬
‫גילוח צריך שמחה של גילוח‪ ,‬היינו מה שנכנס לרגל כשהוא מגולח‪ ,‬ולכן אם לא גילח ערב הרגל‪,‬‬
‫נמצא דאין שם שמחה של גילוח‪ ,‬לא בטלה הגזירה‪ .‬אבל רב ששת ס"ל ימים בטלו‪ ,‬דהרגל מבטל‬
‫עצם ימי השלשים‪ ,‬ואי"צ לבטל גזירת גילוח בפנ"ע‪.‬‬
‫אלא דא"כ יקשה איך תעלה שיטת רב ששת‪ ,‬דקיי"ל כותיה‪ ,‬עם שי' רש"י דהקובר את מתו ברגל נוהג‬
‫מנהג שלשים מדין הרגל ומ"מ עולה למנין שלשים‪ ,‬לפי מה שביארנו שיטתו דכיון שאין שם שמחת‬
‫גיהוץ וגילוח אין הרגל דוחה אבילות דגיהוץ וגילוח‪ .‬ושמא יש מקום לחלק בין הקובר את מתו ברגל‪,‬‬
‫דהרגל דוחה לאבילות אבל אינו מפסיקו‪ ,‬ושם הדחיה נאמרה בנפרד על כל א' מגזירות ל' וכנ"ל‪,‬‬
‫לבין הקבור את מתו ח' ימים קודם הרגל‪ ,‬דהרגל בא לבטל אבילות שלשים לגמרי‪ ,‬ושם ס"ל רב‬
‫ששת דימי הרגל שהם ימי שמחה מבטלים אבילות ל' אפילו אם לא גילח ערב הרגל ולא היתה שם‬
‫שמחת גילוח בפרט‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה הרמב"ן פליג על רש"י וס"ל דהקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים ברגל משום דאבילות‬
‫שלשים חשיב לענ"ז דברים שבצנעא‪ ,‬דכיון דכו"ע נמי אינם מגלחים ומגהצים )מכח הרגל( לכן זה‬
‫שאינו מגלח ואינו מגהץ מדין אבילות אין אבילותו מתפרסמת עליו‪ .‬ואף שיש חילוקים בין דיני הרגל‬
‫לבין דיני שלשים‪ ,‬אבל אין חילוקים אלה מספיקים לשוות את האבילות לדבר שבפרהסיא‪.‬‬
‫ולכ' קשה א"כ בקובר את מתו ח' ימים קודם הרגל למה הרגל מפסיק לגזירת שלשים‪ ,‬והרי כיון‬
‫דאבילות שלשים אינה אבילות בפרהסיא א"כ ליכא סתירה בין הרגל לבין האבילות ולמה יבטל אותה‪.‬‬
‫אבל לק' )בענין מנהג ל' ברגל( ביארנו בפשיטות דבקובר את מתו קודם הרגל דכו"ע מגלחים‬
‫ומגהצים לכבוד הרגל א"כ בודאי אם לא יגלח ולא יגהץ לכבוד הרגל אין לך אבילות שבפרהסיא‬
‫גדולה מזו‪ ,‬ולכן שפיר הרגל מבטל את האבילות‪.‬‬
‫ואם יצא מבית האסורים‪ ,‬דשרי בגילוח מדין הרגל‪ ,‬ממילא בכה"ג הרגל יבטל האבילות דגילוח‪ ,‬ולא יעלה בכה"ג‬
‫למנין שלשים‪ ,‬ובזה פליג רש"י על הרמב"ן‪ .‬וא"ת לרש"י למה לא תבטל השמחה של לבישת כלים מגוהצים לאבילות‬
‫דאיסור לבישת כלים מגוהצים‪ .‬ואפשר דאיה"נ באמת שרי ללבוש כלים מגוהצים‪ ,‬אבל מ"מ כיון שעיקר אבילות שלשים‪,‬‬
‫דהיינו איסור גיהוץ ותספורת‪ ,‬לא בטל‪ ,‬לכן הרגל עולה למנין שלשים‪ .‬או להיפך‪ ,‬כיון שאסור לגהץ מדין הרגל לכן אין‬
‫ברגל שמחת גיהוץ שלימה לבטל גזירת גיהוץ‪ ,‬ונוהג גזירת גיהוץ לגמרי‪ ,‬ואסור אפילו ללבוש כלים מגוהצים‪ .‬וא"ת מ"מ‬
‫שמחת הרגל תבטל האבילות דאיסור שמחת מרעות‪ ,‬גם בזה י"ל דכיון שנוהג באיסור גיהוץ ותספורת שהם עיקר גזירות‬
‫שלשים לכן עולה לו למנין שלשים אף שמותר בשמחת מרעות‪ .‬או אפשר דכל גזירות שלשים צריכים להתבטל ביחד‪ ,‬וכיון‬
‫שאין שם שמחת גיהוץ ותספורת‪ ,‬לא בטלה האבילות דאיסור שמחת מרעות‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫ולפי"ז יש לבאר סברת רב ורב הונא ברוחא‪ ,‬דאם לא גילח ערב הרגל א"כ הנידון עכשיו הוא על‬
‫אבילות ל' בתוך הרגל‪ ,‬ובתוך הרגל אבילות ל' היא דבר שבצנעא‪ ,‬ואין שום סתירה בין הרגל לבין‬
‫האבילות‪ ,‬ואין הרגל מבטל אותה‪.‬‬
‫)אלא דיל"ע למה לא סגי שיגהץ קודם הרגל‪ ,‬דאם לא יגהץ ג"כ יהיה אבילות בפרהסיא‪ .‬ולמה צריך‬
‫גילוח דוקא‪ .‬ואפשר דאיה"נ וחדא מתרי נקט‪ .‬או דגיהוץ אין בו פרסום כ"כ‪(.‬‬
‫ודעת רב ששת דאף אם לא גילח ערב הרגל מ"מ הרגל סותר את האבילות ומבטלה‪ ,‬דאם לא היה‬
‫הרגל מבטל לאבילות היה נמצא דמה שלא גילח ערב הרגל ונכנס לרגל מנוול היה מדין אבילות‪,‬‬
‫והויא אבילות בפרהסיא‪ .‬אבל עכשיו שהרגל מבטל לאבילות ל'‪ ,‬נמצא דמה שלא גילח ערב הרגל‬
‫לא היה מדין אבילות‪ ,‬אלא סתם רשלנות בעלמא‪ ,‬ואין שם אבילות בפרהסיא‪ .‬ולכן גם בכה"ג אמרי'‬
‫שהרגל סותר לאבילות ומבטל אותה‪.‬‬
‫ה‪ .‬אכן בלא"ה יש מקום אתי לומר דהרמב"ן יש לו ביאור אחר בסוגיין‪ ,‬דהנה כל מה שביארנו‬
‫דמחלוקת דגזירות בטלו או ימים בטלו‪ ,‬הוא לפי מה שנקטו המפרשים בפשיטות דפלוגתתם היא אם‬
‫צריך לגלח ערב הרגל כדי להפסיק אבילות שלשים‪ ,‬או דאבילות שלשים נפסקת מאליה‪ ,‬אבל הא‬
‫מיהת דלכו"ע אם גילח ערב הרגל עכ"פ פקעה אבילות שלשים לגמרי ומותר לגלח גם אחר הרגל‪.‬‬
‫וכן מפורש ברש"י כת"י‪ ,‬וכן מבואר גם מתוך דברי התוס' שפירשו כן להסוגיא‪.‬‬
‫אבל היה מקום לכ' לפרש הסוגיא באופן אחר פשוט‪ ,‬דמבע"ל אם בכלל יש דין הפסקת הרגל לבטל‬
‫אבילות שלשים לגמרי‪ ,‬לענין זה דאחר הרגל אינו חוזר לאבילות שלשים‪ ,‬דמספק"ל להגמ' שמא‬
‫מש"א במשנה דבטלה ממנו גזירת שלשים אינו אלא לענין דהרגל דוחה אבילות שלשים ברגל עצמו‪,‬‬
‫דלכן שרי לגלח ולגהץ לכבוד הרגל‪ ,‬אבל אחר הרגל כיון שהוא עדיין בתוך ימי השלשים בודאי חוזר‬
‫לאבילותו‪ .‬והיינו דעת רב ורב הונא דגזירות בטלו‪ ,‬פי' איסורי גיהוץ וגילוח בטלים לכבוד הרגל‪ ,‬אבל‬
‫עצם ימי השלשים עדיין תלויים ועומדים )כלשון רש"י( ואחר הרגל עדיין עומד בתוך ימי השלשים‬
‫ואסור לגלח וכן לגהץ אחר הרגל‪ .‬אבל רב ששת ס"ל ימים בטלו‪ ,‬דהרגל מפסיק אבילות שלשים‬
‫לגמרי‪ ,‬דנתפרדה החבילה לגמרי‪ ,‬דגם אחר הרגל שרי בגילוח‪.‬‬
‫ומה דמבע"ל כן לענין אבילות שלשים‪ ,‬ולא לענין אבילות שבעה‪ ,‬משום דלענין אבילות שבעה‪ ,‬כיון‬
‫שהרגל עצמו הוא שבעת ימים )לתנאים החולקים על ר"ג וס"ל דר"ה ויוהכ"פ אינם מפסיקים( א"כ‬
‫אחר הרגל כבר אינו בתוך ימי השבעה‪ ,‬ופשוט דאינו צריך למנות מחדש )כיון שנהג ג"י לפני הרגל(‪.‬‬
‫ואף דלשון הגמ' שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל‪ ,‬דמשמע הא אם גילח ערב הרגל‬
‫מודים רב ורב הונא דשרי לגלח גם אחר הרגל‪ ,‬אבל אפשר דאי"ז הכונה‪ ,‬רק הגמ' דיבר בהווה‪,‬‬
‫דאדם רגיל אינו מגלח יותר מא' לל' יום‪ ,‬כמבואר בגמ' )תענית יז‪ (.‬דכהן הדיוט מסתפר אא' לל' יום‪,‬‬
‫ורק כה”ג ומלך מסתפרים יותר‪ .‬ושיעור דברי הגמ' דרב ורב הונא ס"ל דאם לא גילח ערב הרגל‪,‬‬
‫ורוצה לגלח אחר הרגל‪ ,‬אסור‪ ,‬דלעולם חוזר לאבילותו אחר הרגל‪ ,‬ובודאי דה"ה אם גילח ערב הרגל‬
‫דג"כ אסור לגלח אחר הרגל שנית‪ ,‬אלא דלאו בכהן גדול עסקינן שמגלח כל שבוע‪ ,‬אלא באדם רגיל‬
‫שמגלח פעם בחודש‪.‬‬
‫ולפי"ז יש לבאר דברי אבא שאול שמשמע שמביא ראיה מאבילות לשבעה לאבילות שלשים‪ ,‬והתוס'‬
‫נדחקו בזה למה פשיטא להו טפי באבילות שבעה דימים בטלו‪ ,‬ועוד דלשי' רש"י )וכן ס"ל להרמב"ן(‬
‫דאסור ברחיצה עד הערב א"כ בודאי שרי לרחוץ בתוך שבעה‪ ,‬וא"כ מה נפק"מ יש בגזירת שבעה אם‬
‫גזירות בטלו או ימים בטלו‪ ,‬הרי בלא"ה אחר הרגל כבר עברו ימי השבעה‪) .‬אא"כ נימא דאם לא רחץ‬
‫ברגל אם איתא דגזירות בטלו ולא ימים היה צריך להשלים אחר הרגל‪ ,‬עי' בתוס' דנסתפקו בזה‪ (.‬אכן‬
‫לפי הפירוש הנ"ל נראה דאין כונת אבא שאול להביא ראיה מדין שבעה לדין שלשים‪ ,‬אלא הוא נתינת‬
‫טעם‪ ,‬למה באמת אינו חוזר לאבילות שלשים אחר הרגל‪ ,‬ומה לי דברגל עצמו נדחה האבילות ע"י‬
‫‪11‬‬

‫עשה דרבים‪ ,‬אבל אחר הרגל הרי לא גמרי ימי השלשים‪ ,‬ולמה לא יחזור להם‪ .‬ולזה מבאר‪ ,‬דכשם‬
‫שלענין גזירת שבעה כשהרגל מפסיק לאבילות אינו חוזר אחר הרגל להתאבל‪ ,‬שהרי עברו ימי‬
‫השבעה‪ ,‬כך השוו מידותיהם דגם לענין גזירת שלשים‪ ,‬אינו חוזר לאבלותו‪.‬‬
‫ובאמת שהם הם דברי הרמב"ן )תוה"א עמ' רי"ד‪ ,‬ס"ק פ"א( שדן בשאלה זו‪ ,‬למה אחר הרגל אינו‬
‫חוזר לגמור ימי השלשים‪ .‬וכתב דכיון דאבילות שלשים אינו אלא דרבנן‪" ,‬עשו אותו כאבילות שאר‬
‫הימים שהרגל מבטלתן"‪ .‬ולפי הפירוש שהצענו לא מלבו אמר הרמב"ן הדברים‪ ,‬אלא הם דברי אבא‬
‫שאול בגמ'‪ .‬ומזה יש פנים מסבירות לומר דהרמב"ן באמת פי' כן בדברי הגמ'‪.‬‬
‫אכן רש"י במשנה כתב דהקובר את מתוך ח' ימים קודם הרגל מותר לגלח אחר הרגל‪ ,‬ואם נאמר‬
‫דגם רש"י מפרש סוגיין על דרך הנ"ל יהיו דבריו אלה כדעת רב ששת‪ ,‬וזה קצת תימה שיחליט רש"י‬
‫במשנה כן כיון שהוא פלוגתא בגמ'‪ .‬ומזה היה נראה דרש"י מפרש כפרש"י כת"י וכפי' התוס'‪ ,‬דזה‬
‫פשוט דבמקום שהרגל מבטל לאבילות שלשים דאינו חוזר לאבילותו אחר הרגל‪ ,‬והפלוגתא בגמ' הוא‬
‫רק אם צריך לגלח ערב הרגל כדי לבטל לאבילות‪ .‬אבל עכ"פ בדעת הרמב"ן אפשר כמש"נ‪.‬‬

‫היתר גילוח ערב הרגל‪ ,‬והמסתעף‬
‫אמר רב גזירת בטלו ימים לא בטלו כו'‪ .‬עי' רש"י לעי' ד"ה שמונה ימים‪ ,‬בסו"ד אי"צ לשמור כלום‬
‫אחר הרגל דין ל' אלא מותר לאלתר בתכבוסת בגיהוץ ותספורת עכ"ל‪ .‬הלשון משמע דהיינו לאלתר‬
‫אחר הרגל‪ ,‬וק' דטפי הו"ל לומר דמותר אפילו קודם הרגל‪ ,‬כמבואר בגמ' שמותר לגלח ערב הרגל‪,‬‬
‫ואדרבא לדעת רב ורב הונא העיקר תלוי בגילוח ערב הרגל‪.‬‬
‫ב‪ .‬והיה אפש"ל‪ ,‬דהנה עי' לק' )עמ' ב'( מסקינן דהקובר את מתו ברגל הרגל עולה למנין שלשים‪,‬‬
‫משום שנהג מנהג שלשים ברגל‪ .‬ופרש"י דרגל נמי אסור בגיהוץ ותספורת‪ .‬ומבואר מדבריו דבכה"ג‬
‫שקבר את מתו ברגל‪ ,‬שאין הרגל מפסיק לשלשים‪ ,‬מ"מ אינו נוהג דיני שלשים ברגל עצמו כ"א מכח‬
‫הרגל‪ ,‬שהרגל נמי אסור בגיהוץ ותספורת‪ ,‬אבל אינו נוהג איסורים אלה מדין אבילות‪) .‬ונפק"מ‬
‫בפשוטו דמותר ללבוש בגדים מגוהצים‪ ,‬ומותר בשמחת מרעות‪ ,‬ואם יצא מבית האסורים מותר‬
‫להסתפר‪ (.‬והטעם פשוט שהרי לא אתי עשה דיחיד דאבילות שלשים ומבטל לעשה דרבים דשמחת‬
‫הרגל‪.‬‬
‫אבל הרמב"ן )תוה"א עמ' רכ"ז‪ ,‬ס"ק צ'( פליג וס"ל דאי משום הא לא היה הרגל עולה למנין‬
‫שלשים‪ ,‬אלא ע"כ דנוהג בכל דיני איסורי שלשים‪ ,‬דאסור ללבוש כלים מגוהצים‪ ,‬וגם אם יצא מבית‬
‫האסורים אסור לגלח‪ .‬וביאר הרמב"ן הטעם שאין הרגל דוחה דיני שלשים וז"ל וטעמא דמילתא מפני‬
‫שהן מצות לא תעשה‪ ,‬ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן‪ ,‬הלכך כשנוהג בכולן באבלותו אין אבלותו‬
‫מתפרסמת עליו עכ"ל‪ ,‬פי' דכיון שדיני שלשים הם "מצות לא תעשה"‪ ,‬פי' שהם בשוא"ת ולא בקו"ע‪,‬‬
‫וגם האיסורים עצמם מקבילים במקצת לדיני הרגל‪ ,‬לכן אין כאן אבילות בפרהסיא‪ ,‬ודמי לדברים‬
‫שבצנעא שנוהגים ברגל‪ .‬וע"ע שם בהמשך שמביא מזה סייעתא לשיטתו דדברים שבצנעא נוהגים‬
‫ברגל עיי"ש‪.‬‬
‫ולדעת הרמב"ן שנוהג כל דיני שלשים ברגל‪ ,‬צריך להבין א"כ בקובר את מתו ח' ימים קודם הרגל‬
‫אמאי הרגל מפסיק לאבילות שלשים‪ .‬והרי אין סתירה בין אבילות שלשים לבין שמחת הרגל כלל‪.‬‬
‫ובאמת שגם לרש"י קשה לפי מה שביארנו לעי' דגם רש"י כונתו דכיון שאסור לגלח ולגהץ מדין הרגל‬
‫לכן אין שם שמחת הרגל לענ"ז לבטל אבילות דגיהוץ וגילוח‪ ,‬וממילא דנוהג באיסורים אלה גם מדין‬
‫‪12‬‬

‫אבילות‪ .‬וא"כ גם לדידיה יקשה כנ"ל למה הרגל מפסיק לגזירת שלשים‪.‬‬
‫אבל לק"מ‪ ,‬דנהי דס"ל לרמב"ן בקובר את מתו ברגל שנוהג כל דיני שלשים ברגל‪ ,‬ואין אבילות‬
‫שלשים פוגעת בשמחת הרגל‪ ,‬אבל הרי הרמב"ן עצמו ביאר הטעם בזה משום דכיון דמקצת דיני‬
‫שלשים נוהגים גם מצד הרגל עצמו‪ ,‬שהרי גם הרגל אוסר בגיהוץ ותספורת‪ ,‬לכן אין אבילות שלשים‬
‫מתפרסמת עליו‪) .‬ואף דנפק"מ ליוצא מבית האסורים וכן ללבישת כלים מגוהצים‪ ,‬לזה מדגיש‬
‫הרמב"ן דמ"מ כיון שדיני אבילות שלשים דומים במקצת לדיני הרגל לכן אין זה נחשב אבילות‬
‫מפורסמת‪ (.‬וכל זה בקובר את מתו ברגל‪ ,‬אבל בקובר את מתו קודם הרגל הרי מדין הרגל לגלח‬
‫ולגהץ לכבוד הרגל כדי שייכנס לרגל והוא מגוהץ ומגולח‪ ,‬ואזי אם ינהג אבילות שלשים הרי אבילות‬
‫מתפרסמת‪ ,‬ולכן הרגל מבטל לאבילות שלשים‪.‬‬
‫וכן לרש"י יש לחלק כנ”ל‪ ,‬דבקובר את מתו ברגל דאין שם שמחת גילוח וגיהוץ מדין הרגל‪ ,‬נוהג מנהג‬
‫שלשים גם מדין אבילות‪ ,‬אבל בקבור את מתו קודם הרגל‪ ,‬דבכניסת הרגל מדין הרגל לגלח ולגהץ‬
‫לכבוד הרגל‪ ,‬שמחת גילוח וגיהוץ מבטל אבילות שלשים‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה יש שני דברים‪ ,‬חדא מה שהרגל מפסיק לאבילות‪ ,‬כמו בקובר את מתו ג"י קודם הרגל‬
‫שהרגל מפסיק לאבילות שבעה ומבטלו לגמרי‪ ,‬וכן לענין שלשים כשקברו ח' ימים קודם הרגל‪ .‬ועוד‬
‫יש ענין אחר‪ ,‬מה שהרגל דוחה אבילות‪ ,‬היינו דאין אבילות נוהגת ברגל עצמו‪ .‬וזה שייך אפילו בגונא‬
‫שאין הרגל מפסיק‪ ,‬וכגון בקובר את מתו ברגל עצמו‪ ,‬דאין הרגל מפסיק‪ ,‬ומ"מ האבילות נדחית עד‬
‫אחר הרגל‪.‬‬
‫ומעתה יש לעיין‪ ,‬הקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל‪ ,‬שמותר לגלח ערב הרגל‪ ,‬האם ההיתר‬
‫לגלח הוא משום שהרגל מפסיק לאבילות שלשים‪ ,‬דע"י הרגל בטל דין שלשים לגמרי‪ .‬או"ד אי"צ‬
‫לזה‪ ,‬וסגי במה שהרגל דוחה אבילות‪ .‬כי הגילוח ערב הרגל הוא לכבוד הרגל והוא מדיני הרגל עצמו‪,‬‬
‫כדי שייכנס לרגל כשהוא מגולח‪ ,‬וכמו ברגל עצמו‪ ,‬אילו היה מותר לגלח בחוה"מ בודאי היה מותר‬
‫לגלח אפילו אם קבר את מתו ברגל‪ ,‬אף שאין שם כח המפסיק‪ ,‬ה"נ בערב הרגל‪ ,‬שבאמת אין שם‬
‫איסור גילוח מדיני חוה"מ‪ ,‬מותר לגלח מדין הרגל‪ ,‬שהעשה דרבים דשמחת הרגל דוחה העשה דיחיד‬
‫דאבילות‪ ,‬ואי"צ למה שהוא מפסיק‪.‬‬
‫וא"כ ניחא מאד דברי רש"י‪ ,‬שכתב דהקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל אינו נוהג שלשים אחר‬
‫הרגל ומותר לגלח מיד‪ ,‬דזהו דין הפסקת הרגל‪ ,‬דהקשינו דלמה לא כתב רש"י יותר שמותר לגלח‬
‫אפילו ערב הרגל‪ .‬אבל לנ"ל ניחא‪ ,‬דבודאי מותר לגלח ערב הרגל‪ ,‬אבל לזה אי"צ שמונה ימים‪,‬‬
‫דאפילו קבר את מתו ערב הרגל מותר לגלח לכבוד הרגל‪ ,‬דזהו מדין דחיית אבילות ברגל עצמו‪ ,‬וע"כ‬
‫המשנה דמצריך ח' ימים קודם הרגל זהו לענין גילוח אחר הרגל דוקא‪.‬‬
‫ובאמת כי הטור או"ח סי' תקמ"ח כתב דאם פגע הרגל ביום א' או ו' דאבילות מותר לספר ולכבס‬
‫מבעו"י‪ ,‬והנו"כ מחקו תיבת לספר‪ ,‬דלזה בעינן עכ"פ ז' ימים קודם הרגל‪ ,‬אבל למבואר י"ל דהטור‬
‫ג"כ ס"ל דמה שצריך ז' ימים )או ח' ימים לתנא דמתני'( היינו לענין גילוח אחר הרגל‪ ,‬אבל גילוח‬
‫קודם הרגל לעולם מותר לכבוד הרגל‪.‬‬
‫ד‪ .‬אלא באמת כי זה אינו‪ ,‬דעי' בגמ' לעי' )יז‪ (:‬דאם חל שביעי שלו בשבת ערב הרגל‪ ,‬לאבא שאול‬
‫שהיה יכול לגלח ערב הרגל‪ ,‬אלמלא שהוא שבת‪ ,‬מותר לגלח בחוה"מ‪ ,‬אבל לחכמים דהיה אסור‬
‫לגלח ערב הרגל‪ ,‬גם אלמלא שהוא שבת‪ ,‬אסור לגלח בחוה"מ‪ .‬הרי בהדיא דלחכמים אסור לגלח‬
‫ערב הרגל‪.‬‬
‫]ועי' בב"י שם שהביא ראיה מעין זה ממה דמבואר בגמ' שם דאסור לגלח בערב שבת‪ ,‬ודחה דשמא‬
‫לענין גילוח ב' ימים קודם הרגל צריך שהרגל יפסיק לגזירת שלשים‪ ,‬משא"כ לענין גילוח ערב הרגל‬
‫‪13‬‬

‫עיי"ש‪ ,‬ותמוה דבגמ' מפורש דבערב הרגל עצמו היה אסור לגלח לחכמים‪ ,‬גם אלמלא שהיה שבת‪[.‬‬
‫אלא ע"כ דאינו מותר לגלח ערב הרגל אא"כ קבר את מתו ח' ימים קודם הרגל )או ז' ימים לאבא‬
‫שאול(‪ ,‬דהרגל מבטל גזירת שלשים לגמרי‪ .‬ודברי הטור צריך להגיה כמש"כ הנו"כ‪ ,‬ודברי רש"י צ"ע‪.‬‬
‫ה‪ .‬אלא דעצם הדין צ"ע למה באמת אסור לגלח ערב הרגל היכא שאין הרגל מפסיק גזירת ל'‪ ,‬והרי‬
‫מאי שנא מהקובר את מתו ברגל‪ ,‬דאף שחייב לנהוג אבילות אחר הרגל אבל מ"מ ברגל עצמו העשה‬
‫דרבים דשמחת הרגל דוחה העשה דיחיד דאבילות‪ ,‬ואף דהקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים‬
‫ברגל אבל היינו רק משום שהרגל עצמו אסור בגיהוץ ובגילוח‪ ,‬לרש"י כדאית לי' ולרמב"ן כדאית לי'‪,‬‬
‫אבל בערב הרגל שמדין הרגל לגלח ולהגץ למה לא ידחה העשה דרבים דשמחת הרגל לעשה דיחיד‬
‫דאיסור גילוח וגיהוץ‪.‬‬
‫וצ"ל דהרי בעצם ערב הרגל אינו הזמן דשמחת הרגל‪ ,‬ומה שהתירו לגלח ערב הרגל קולא הוא‬
‫דאקילו גביה‪ ,‬ועי' לשון הרמב"ן )תוה"א עמ' רכ"א( וז"ל מפני שאינו יכול לגלח ביו"ט התירוהו‬
‫מבעו"י עכ"ל‪ ,‬היינו דהוא היתר מיוחד‪ ,‬וצ"ל דקולא זו לא הקילו כ"א במקום שאבילות שלשים‬
‫עומדת להתבטל לגמרי ע"י הרגל‪ ,‬אבל במקום שאין שאין גזירת שלשים עומדת להתבטל‪ ,‬דהיינו‬
‫כשקבר את מתו פחות מח' ימים קודם הרגל )או ז' ימים לאב"ש( לא הקילו לגלח ערב הרגל‪.‬‬
‫ועי' בתוס' )יז‪ (:‬שכתבו כן דלא התירו לגלח לפני הרגל אלא אם כן שלים אבילות ע"י הרגל‪ .‬והם הם‬
‫הדברים‪.‬‬
‫ו‪ .‬וע"ע בתוס' )שם( דמבואר מדבריהם דגם כשחל ח' שלו בשבת‪ ,‬דאמרינן בגמ' דמודים חכמים‬
‫לאב"ש דמגלח בערב שבת‪ ,‬ומשום דשלים אבילות ע"י הרגל כנ"ל‪ ,‬אבל היינו רק בצירוף מה דמקצת‬
‫היום ככולו‪ ,‬ואף דחכמים לי"ל מקצהיו"כ‪ ,‬היינו לענין דלא אמרינן יום ז' עולה לכאן ולכאן‪ ,‬אבל לענין‬
‫הגילוח ביום ז' עצמו‪ ,‬כשחל יום ח' בשבת‪ ,‬גם חכמים סומכים על טעמא דמקצהיו"כ‪.‬‬
‫וקשה למה להו זה‪ ,‬נימא דכיון דשלים אבילות שלשים ע"י הרגל מותר לגלח לכבוד הרגל‪ ,‬גם בלא‬
‫טעמא דמקצהיו"כ‪ .‬והרי לענין גזירת שלשים ע"כ שרינן גם בלא טעמא דמקצהיו"כ‪ ,‬שהרי בציור‬
‫הנ"ל דחל ח' בשבת ומגלח בערב שבת‪ ,‬הרי ערב שבת אינו יום אחרון דשלשים כלל‪ ,‬ומ"מ כיון‬
‫דשלים אבילות ע"י הרגל שרינן לי' לגלח בערב שבת שהוא באמצע שלשים‪ ,‬וא"כ כמו"כ לענין גזית‬
‫שבעה נאמר דכיון דשלים גזירת גילוח ע"י הרגל מותר לגלח בתוך ז'‪ ,‬אף בלא טעמא דמקצהיו"כ‪.‬‬
‫ונראה פשוט משום דהוקשה להתוס' א"כ לאבא שאול כשחל ז' בשבת‪ ,‬דמפורש בגמ' דמגלח‬
‫בחוה"מ כיון שלא היה יכול לגלח בשבת‪ ,‬ואמאי לא התירו לו לגלח בערב שבת‪ ,‬כיון דשלים אבילות‬
‫שלשים ע"י הרגל‪ .‬אלא ע"כ דלעולם א"א להתיר גילוח ביום ו' דשבעה‪ ,‬דאין היתר לגלח תוך שבעה‬
‫כלל‪ .‬ומזה הכריחו דגם כשחל יום ח' בשבת‪ ,‬דמודים חכמים דמגלח בערב שבת שהוא יום אחרון‬
‫דשבעה‪ ,‬ע"כ היינו מטעם דמקצהיו"כ‪.‬‬
‫ומ"מ צריך גם לטעמא דשלים אבילות ע"י הרגל‪ ,‬משום גזירת שלשים‪ ,‬שהרי אינו יום אחרון דשלשים‪,‬‬
‫ואיך שרינן לי' לגלח‪ ,‬ומ"ש מחל יום ז' בחול ערב הרגל‪ ,‬דאסור לגלח לדעת חכמים‪ ,‬וע"כ משום‬
‫דהתם לא שלים אבילות שלשים ע"י הרגל‪.‬‬
‫ז‪ .‬ולפי"ז מה שהתוס' הזכירו ב' הסברות‪ ,‬דשלים אבילות ע"י הרגל‪ ,‬ומקצהיו"כ‪ ,‬לצדדים קאמר‪,‬‬
‫דלענין שלשים שרינן אפילו באמצע שלשים כל דשלים אבילות ע"י הרגל‪ ,‬ואפילו בלא טעמא‬
‫דמקצהיו"כ‪ ,‬ולענין שבעה מקילין דוקא ביום ז' ומשום דמקצהיו"כ‪ .‬אלא דהלשון דחוק לכ'‪.‬‬
‫אבל באמת אי"צ לדחוק‪ ,‬ונקדים‪ ,‬דעי' תוס' )יט‪ :‬ד"ה שאסור ברחיצה(‪ ,‬שהקשו מאי שנא תגלחת‬
‫‪14‬‬

‫דשרי מבעו"י כשהרגל מפסיק‪ ,‬ומאי שנא רחיצה שאסורה עד הערב כשחל יום ג' ערב הרגל‪ .‬ותירצו‬
‫דאבילות שבעה חמור טפי‪ .‬וכ"כ הרא"ש )סי' כ"ו( בשם תוס' ריב"ם‪ .‬ולפי הנ"ל החילוק מוכרח‪ ,‬דהרי‬
‫גם כששלים אבילות ע"י הרגל לא שרינן לגלח ביום ו' דשבעה )כגון אם חל יום ז' בשבת לאבא‬
‫שאול(‪ ,‬דאפילו לכבוד הרגל א"א לגלח תוך שבעה‪ ,‬וע"כ דחמור לענ"ז משלשים‪.‬‬
‫אלא דלשון התוס' בקושייתם ק"ק דכתבו וז"ל וא"ת מאי שנא דלא אמרינן מקצת היום ככולו‬
‫בשלישי‪ ,‬ובשמיני ]כצ"ל[ לרבנן ובשביעי לאבא שאול שרינן על ידי מקצת היום ככולו עכ"ל‪ ,‬ולשונם‬
‫קשה‪ ,‬דמשמע שההיתר לגלח ערב הרגל הוא מדין מקצהיו"כ‪ ,‬דערב הרגל חשיב יום אחרון כיון‬
‫שהרגל מפסיק‪ ,‬ותמוה דא"כ גם יום ג' דשבעה יחשב יום אחרון כיון שהרגל מפסיק‪ ,‬ומה תירצו א"כ‬
‫התוס' דגזירת שבעה חמור טפי‪ ,‬והרי מקצהיו"כ מועיל גם בגזירת שבעה‪ .‬ועוד דע"כ ההיתר לגלח‬
‫ערב הרגל אינו מדין מקצהיו"כ‪ ,‬שהרי כשחל יום ח' בשבת שרינן אפילו ערב שבת‪ ,‬אף שאינו יום‬
‫אחרון דשלשים כלל‪ .‬ויותר הו"ל להתוס' לשאול בלשון זה‪ ,‬דמ"ש דלא שרינן רחיצה בג' לכבוד הרגל‪,‬‬
‫אף שאינו יום אחרון ול"ש מקצהיו"כ‪ ,‬ואילו בשמיני לרבנן ובשביעי לאב"ש שרינן גילוח לכבוד הרגל‪,‬‬
‫אף שאינו יום אחרון דשלשים‪ .‬ולתרץ דרק בגזירת שלשים הקילו כן‪ ,‬ולא בגזירת שבעה‪.‬‬
‫אכן באמת ניחא‪ ,‬דהנה צריך להבין בעיקר המימרא דרב הונא בריה דרב יהושע‪ ,‬דהכל מודים כשחל‬
‫שלישי שלו בערב הרגל דאסור ברחיצה עד הערב‪ ,‬מה בא לאשמעינן בזה‪ .‬והיה אפש"ל דכונתו‬
‫לאפוקי מגילוח דשרינן ערב הרגל‪ ,‬אבל רחיצה אסורה עד הערב‪ ,‬ומהטעמים שכתבו הראשונים‪.‬‬
‫אבל באמת זה אינו‪ ,‬דא"כ מאי הכל מודים דקאמר‪ ,‬והרי עצם היתר גילוח ערב הרגל אין בו‬
‫מחלוקת‪ ,‬ואין כאן הודאה‪ .‬אבל פשוט שדברי רהבדר"י נסמכים אדלעי' מיניה‪ ,‬דאמרינן דלאבא שאול‬
‫כיון שעמדו מנחמים מאצלו ביום ז' מותר ברחיצה מיד‪ ,‬ואילו לחכמים אסור כל יום ז'‪ .‬ועל זה קאמר‬
‫רהבדר"י דפלוגתתם דאב"ש וחכמים הוא ביום ז' ממש‪ ,‬דהוא יום אחרון דשבעה‪ ,‬אבל ביום ג'‬
‫כשנפסק ע"י הרגל‪ ,‬אף דע"י הפסקת הרגל נעשה יום אחרון דשבעה‪ ,‬מ"מ אין בו דין מקצהיו"כ‪,‬‬
‫דלא אמרינן מקצהיו"כ כ"א בכלות ימי שבעה‪ ,‬ולא כשהשבעה נפסקת ע"י הרגל‪ ,‬ולכן כאן אפילו‬
‫אבא שאול מודה דאסור ברחיצה כל היום‪ .‬וז"ב‪.‬‬
‫נמצא דעיקר חידושו של רהבדר"י הוא דבר זה גופא‪ ,‬דערב הרגל לא חשוב יום אחרון‪ ,‬לענין‬
‫מקצהיו"כ‪.‬‬
‫ועל זה מקשים התוס'‪ ,‬והרי לענין גילוח שרינן ערב הרגל‪ ,‬והיה ס"ד להתוס' דהוא משום דע"י‬
‫הפסקת הרגל נעשה יום אחרון דשלשים‪ ,‬ומקצהיו"כ‪) .‬ואף דכשחל יום ח' בשבת שרינן בערב שבת‪,‬‬
‫אף שאינו יום אחרון דשלשים כלל‪ ,‬צ"ל לפי סברת התוס' השתא דגם בזה שייך מקצהיו"כ‪ ,‬דמשום‬
‫כבוד הרגל בעי' להתיר גילוח לכבוד הרגל‪ ,‬וכאילו הרגל מפסיק לשלשים מערב שבת‪ (.‬נמצא דעיקר‬
‫קושיית התוס' היא בנקודה זו שחידש רהבדר"י‪ ,‬אם יום הפסקת הרגל חשיב יום אחרון לענין‬
‫מקצהיו"כ‪.‬‬
‫ותירוצם של התוס' דאבילות שבעה חמור טפי יל"פ דכונתם דלעולם יום הפסקת הרגל אינו יום‬
‫אחרון‪ ,‬וכדברי רהבדר"י‪ .‬ול"ש לומר בו מקצהיו"כ‪ .‬וההיתר לגלח ערב הרגל אינו משום מקצהיו"כ‬
‫אלא הוא קולא בפנ"ע בדיני שלשים‪ ,‬דשרינן לגלח תוך שלשים לכבוד הרגל )היכא דשלים אבילות‬
‫ע"י הרגל(‪ ,‬משא"כ שבעה דחמיר טפי אין בו קולא זו‪.‬‬
‫אבל לשון התוס' יותר נוטה דכונתם לחלק בדין מקצהיו"כ גופא‪ ,‬דלא חזרו מהנחתם דההיתר לגלח‬
‫ערב הרגל הוא מדין מקצהיו"כ‪ ,‬ולענין מה שרהבדר"י אמר היפך זה‪ ,‬תירצו התוס' דלענין שבעה‬
‫דחמור טפי מחמירים בגדר יום אחרון‪ .‬ולא אמרי' מקצהיו"כ כ"א ביום ז' ממש‪ .‬משא"כ לענין שלשים‬
‫דקיל‪ ,‬היום שנפסק ע"י הרגל חשיב יום אחרון‪) .‬וכשחל יום ח' בשבת מקילין להחשיב ערב שבת ליום‬
‫אחרון‪ ,‬דיום ז' עולה לכאן ולכאן‪(.‬‬
‫‪15‬‬

‫ולפי"ז ניחא לשון התוס' )יז‪ (:‬ששרבב יחד ענין שלים אבילות וענין מקצהיו"כ‪ ,‬ולעי' נדחקנו דלצדדים‬
‫קאמר‪ ,‬דלענין שלשים ההיתר הוא ע"י דשלים אבילות‪ ,‬ולענין שבעה )כשחל יום ח' בשבת ומגלח‬
‫ערב שבת( ההיתר משום מקצהיו"כ‪ .‬אבל למבואר אי"צ לזה‪ ,‬אלא הכל לענין שלשים‪ ,‬דהיכא דשלים‬
‫אבילות מותר לגלח ערב הרגל )או אפילו ערב שבת כששבת היא ערב הרגל( מדין מקצהיו"כ‪ ,‬ואף‬
‫דלענין שבעה לא מקילין כ"כ – שהרי לעולם אסור לגלח ביום ו' אפילו אם חל יום ז' בשבת ערב‬
‫הרגל‪ ,‬אף דלאבא שאול שלים אבילות ברגל – היינו משום דלענין שבעה מחמירים יותר בגדר‬
‫מקצהיו"כ‪ ,‬כדברי רהבדר"י‪.‬‬
‫ח‪ .‬כל זה הוא שיטת התוס'‪ ,‬וברא"ש מובא כן בשם תוס' ריב"ם‪ ,‬דהחילוק בין גילוח דשרי ערב הרגל‪,‬‬
‫לבין רחיצה דאסור עד הערב‪ ,‬הוא ביסודו חילוק בין שבעה לשלשים‪ ,‬דלענין שלשים יום הפסקת‬
‫הרגל חשוב יום אחרון דנימא מקצהיו"כ‪ ,‬ולענין שבעה רק יום ז' חשיב יום אחרון‪.‬‬
‫אבל הרא"ש )שם( הביא עוד תירוץ בשם הראב"ד דברחיצה החמירו כיון דמותר לערב‪ ,‬משא"כ גילוח‬
‫דא"א בערב‪ ,‬ונפק"מ דכיבוס ערב הרגל‪ ,‬כיון דא"א בערב‪.‬‬
‫ותמוה איך חולק הראב"ד על סברת התוס'‪ ,‬והרי חילוקם של התוס' מוכרח‪ ,‬כדחזינן דאפילו לאבא‬
‫שאול לא שרינן גילוח ביום ו' כשחל יום ז' בשבת ערב הרגל‪ ,‬דלעולם א"א לגלח תוך שבעה‪ ,‬ואילו‬
‫תוך שלשים )ערב הרגל‪ ,‬או ערב שבת ערב הרגל( שרינן לגלח לכבוד הרגל‪.‬‬
‫ונראה בזה‪ ,‬בהקדם דברי רש"י כת"י )יט‪ ,(:‬על מש"א בגמ' דאם חל שמיני שלו בשבת ערב הרגל‬
‫דמודים חכמים לאב"ש שיכול לגלח ערב שבת‪ ,‬כתב וז"ל שמותר לגלח ערב שבת הואיל וניתנה גזירת‬
‫שלשים לדחות אם לא מפני השבת‪ ,‬הכי אמרי רבנן יום שבעה עולה לכאן ולכאן עכ"ל‪ ,‬והנה חזינן‬
‫מדבריו דצריך לשתי הסברות‪ ,‬דהרגל מתיר לגלח ערב שבת אף שהוא תוך שלשים‪ ,‬דגזירת שלשים‬
‫ניתנה לדחות לכבודה רגל‪ ,‬וגם לטעמא דמקצהיו"כ‪ .‬והוא כמו שביארנו בדברי התוס'‪.‬‬
‫אלא שרש"י מוסיף ביאור בהא דשרינן לגלח תוך שלשים‪ ,‬דהוא משום שניתנה גזירת שלשים לידחות‪,‬‬
‫פי' כיון שהרגל סופו לבטל גזירת שלשים‪ ,‬לכן כבר עכשיו יש קולא בגזירת שלשים דיכולים לדחותו‬
‫לכבוד הרגל‪ .‬ולפי"ז יש לבאר החילוק בין גזירת שלשים לגזירת שבעה‪ ,‬למה הרגל מתיר לגלח תוך‬
‫שלשים‪ ,‬ואינו מתיר לגלח תוך שבעה‪ .‬ואי"צ למש"כ התוס' דהוא משום דשבעה חמור טפי‪ .‬אלא‬
‫משום דהרי פשוט דכל דין גילוח ערב הרגל משכח"ל רק בגונא שקבר את מתו ח' ימים קודם הרגל‬
‫)ולאב"ש ז' ימים( או יותר‪ ,‬שהרגל מפסיק לגזירת שלשים‪ ,‬וגזירת שבעה כבר כלתה מאליה תחילה‪.‬‬
‫ובכה"ג נמצא דרק גזירת שלשים היא שניתנה לידחות ע"י הרגל‪ ,‬ולא גזירת שבעה‪ .‬וכל ההיתר לגלח‬
‫תוך ל' הוא משום שגזירת ששלשים ניתנה לידחות ע"י אותו הרגל‪.‬‬
‫ומעתה ניחא דברי הראב"ד‪ ,‬דאם חל יום ג' ערב הרגל‪ ,‬מותר ברחיצה ערב הרגל‪ ,‬דכיון שניתנה‬
‫גזירת שבעה לידחות אצל רגל זה‪ ,‬מותר לרחוץ מבעו"י‪ .‬ודמי ממש לגילוח תוך שלשים‪ ,‬דכמו דמותר‬
‫לגלח תוך שלשים‪ ,‬כיון דניתנה גזירת שלשים לידחות‪ ,‬כך מותר לרחוץ תוך שבעה‪ ,‬היכא דניתנה גזירת‬
‫שבעה לידחות‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ט‪ .‬וע"ע בתוס' הביא שיטה אחרת בשם רי"ט‪ ,‬דגם כשחל יום ג' ערב הרגל מותר לרחוץ ערב הרגל‪,‬‬
‫ומש"א רהבדר"י דאסור עד הערב היינו דלא שרי בבוקר‪ .‬וגם לפירוש זה נראה דעיקר כונת רהבדר"י‬
‫לומר דאין כאן דין מקצהיו"כ‪ ,‬דאי"ז יום אחרון‪ ,‬וכן מבואר מתוך דברי התוס' דכונת רבהדר"י דכאן‬
‫מודה אבא שאול לרבנן‪ .‬רק דס"ל להרי"ט דמ"מ שרינן לי' לרחוץ בסוף היום‪ ,‬גם בלא דין מקצהיו"כ‪,‬‬
‫ובודאי שלמד כן מדין גילוח דשרי ערב הרגל‪ ,‬דס"ל דההיתר לגלח ערב הרגל אינו מדין מקצהיו"כ –‬
‫שהרי הפסקת הרגל אינו עושה אותו ליום אחרון‪ ,‬וכדברי רהבדר"י‪ ,‬ולא ניח"ל לרי"ט לחלק בין‬
‫שבעה לשלשים – אלא ע"כ דהוא היתר בפנ"ע דלכבוד הרגל מותר לגלח ערב הרגל אף שהוא בתוך‬
‫שלשים‪ ,‬וה"ה דמותר לרחוץ‪ .‬ועיקר כונת רהבדר"י דכיון דאי"ז יום אחרון אינו מותר בבוקר‪ ,‬כדין‬
‫‪16‬‬

‫מקצהיו"כ‪ ,‬אלא סמוך לרגל דוקא מדין כבוד הרגל‪.‬‬
‫נמצא דב' הדעות בתוס' פליגי בעיקר גדר ההיתר לגלח ערב הרגל‪ ,‬דהדעה הראשונה ס"ל דהוא‬
‫מדין מקצהיו"כ‪ ,‬ואף דרהבדר"י אמר דהפסקת הרגל אינו עושה יום אחרון‪ ,‬היינו דוקא לענין שבעה‬
‫דחמור‪ ,‬ולא לענין שלשים‪ .‬ומסתבר לשיטה זו דשרי כבר בבוקר‪ ,‬כדין מקצהיו"כ בכ"מ‪ .‬והרי"ט ס"ל‬
‫דלעולם אין הרגל עושה יום אחרון‪ ,‬וכדברי רהבדר"י‪ ,‬ולכן אסור לגלח וכן לרחוץ בבוקר‪ ,‬ומ"מ שרינן‬
‫לגלח ולרחוץ בסוף היום‪ ,‬משום כבוד הרגל‪.‬‬
‫]והראב"ד אפשר דס"ל דההיתר לגלח אינו מדין מקצהיו"כ‪ ,‬רק משום כבוד הרגל‪ ,‬אבל רחיצה‬
‫אסורה כיון דאפשר בלילה‪ .‬או אפשר דההיתר לגלח הוא באמת מדין מקצהיו"כ‪ ,‬דכיון דא"א בלילה‬
‫מקילין בגדר מקצהיו"כ‪ ,‬משא"כ ברחיצה דאפשר בלילה אוקמה אדינא דאי"ז יום אחרון‪ ,‬כדברי‬
‫רהבדר"י‪[.‬‬
‫י‪ .‬ועי' בתוס' שסיימו דלפי' הרי"ט כונת רהבדר"י דאב"ש מודה לרבנן דס"ל דאם חל יום ז' ערב הרגל‬
‫אסור לרחוץ עד הערב‪ .‬פי' דבריו‪ ,‬דגם מתחילה ידע התוס' דכונת רהבדר"י דאב"ש מודה לרבנן דכאן‬
‫אי"ז יום אחרון ולא אמרינן מקצהיו"כ‪ ,‬וכמש"נ‪ ,‬אלא דשמיע להו להתוס' מדברי רהבדר"י דכשחל יום‬
‫ג' ערב הרגל הדין לאבא שאול כמו בעלמא לרבנן‪ ,‬ולפי' הראשון בתוס' היינו כמו דס"ל לרבנן ביום ז'‬
‫דשבעה בעלמא‪ ,‬דאסור לרחוץ כל היום‪ .‬אבל לפי' הרי"ט הוקשה להם‪ ,‬דבעלמא )היינו ביום ז'‬
‫בעלמא( ס"ל לרבנן דאסור כל היום‪ ,‬ואילו כאן קאמר רהבדר"י דמודה אב"ש דאסור ברחיצה‬
‫בבוקר‪ ,‬אבל מותר בסוף היום‪ ,‬וא"כ אין הודאת אבא שאול מעין מה שאמרו רבנן בעלמא‪ ,‬ומאי‬
‫ומודה דקאמר‪ .‬ולזה ביארו דהכונה לרבנן כשחל יום ז' ערב הרגל‪ ,‬דלית להו מקצהיו"כ‪ ,‬ומ"מ שרי‬
‫לרחוץ בסוף היום לכבוד הרגל‪ ,‬וק"ל‪.‬‬
‫יא‪ .‬ועי' בבהגר"א או"ח תקמ"ח סע' ח'‪ ,‬דמשמע מדבריו דלשיטה הראשונה בתוס' דכשחל יום ג'‬
‫אסור לרחוץ כל היום‪ ,‬א"כ כשהרגל מפסיק לגזירת שלשים מותר לרחוץ )למנהג הרמ"א דאסרינן‬
‫רחיצה כל ל'( בסוף היום‪ ,‬אבל לפי' הרי"ט דכשחל יום ג' מותר לרחוץ בסוף היום‪ ,‬א"כ כשהרגל‬
‫מפסיק לגזירת ל' מותר לרחוץ כבר בתחילת היום עיי"ש‪ ,‬והדברים סתומים מה ענין זה לזה‪ ,‬ועוד‬
‫דאדרבא לכ' הוא להיפך‪ ,‬להפירוש הראשון בתוס' דכשהרגל מפסיק לגזירת שלשים ההיתר לגלח‬
‫ערב הרגל הוא מדין מקצהיו"כ‪ ,‬מסתבר א"כ שההיתר כבר מתחילת היום‪ ,‬משא"כ לפי' הרי"ט דל"ש‬
‫מקצהיו"כ ע"י הפסקת הרגל‪ ,‬וכל ההיתר לגלח הוא משום כבוד הרגל‪ ,‬א"כ מסתבר דהוא רק בסוף‬
‫היום‪ ,‬וכן גם מוכח שהרי בודאי מש"פ הרי"ט דרהבדר"י לא אסר לרחוץ כ"א בבוקר‪ ,‬אבל בסוף היום‬
‫שרי‪ ,‬למד כן מדין גילוח דשרי ערב הרגל‪ ,‬דלא מסתבר לי' לחלק בין שבעה לשלשים )כריב"ם(‪ ,‬או‬
‫בין גילוח לרחיצה )כהראב"ד(‪ ,‬וא"כ ממקומו מוכח דגם ההיתר לגלח כשהרגל מפסיק לגזירת‬
‫שלשים הוא בסוף היום דוקא‪ ,‬וממילא דה"ה ההיתר לרחוץ למנהג הרמ"א‪ .‬ודברי הגר"א צ"ת‪.‬‬

‫]דף י"ט ע"ב[‬

‫גדר אבילות דברים שבצנעא‬
‫א‪ .‬שיטת הרמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"ה( שדברים שבצנעא נוהגים גם ביו"ט בקובר את מתו ברגל‪ ,‬ויש‬
‫לעיין דהא בגמ' )יד‪ (:‬אמרי' דאתי עשה דיו"ט דרבים ודחי עשה דאבילות דיחיד‪ ,‬וא"כ מה חילוק יש‬
‫בין דברים שבפרהסיא לבין דברים שבצנעא‪ ,‬ולמה לא נאמר גם לענין דברים שבצנעא שהם‬
‫מתבטלים בפני מצות שמחת הרגל שהיא עשה דרבים‪.‬‬
‫‪17‬‬

‫ובפשוטו היה אפש"ל דלא חשיב ביטול מ"ע דרבים כ"א בנוהג דברים שבפרהסיא שניכר לרבים אבל‬
‫בנוהג דברים שבצנעא שאינו ניכר לרבים לא חשיב ביטול מ"ע דרבים כיון שאינו פוגע בשמחת‬
‫הרבים‪.‬‬
‫ב‪ .‬אבל אי"ז מספיק דכיון שהרגל קדם לאבילות היה לנו לומר שהע' דשמחת הרגל מבטל להעשה‬
‫דאבילות גם בלא טעמא שהיא עשה דרבים‪ .‬שהרי עיין ברמב"ן שם )עמ' רי"ד( בהשיגו על שיטת‬
‫הראב"ד שאבילות ל' דאורייתא כתב בתוך דבריו שהקובר מתו ברגל דין הוא שלא יחול אבילות שכבר‬
‫חל עליו ע' של שמחת הרגל‪ .‬וק' למה לא כתב הרמב"ן טעמא דעשה דרבים עדיף כדאי' בגמ'‪ .‬אבל‬
‫פשוט דאזיל לשיטתו שכתב שם )עמ' ר"ח( שאין עשה דרבים מבטל עשה דאורייתא אפילו דיחיד‪,‬‬
‫והגמ' דקאמר דאתי עשה דרבים ומבטל עשה דיחיד היינו עשה דיחיד דרבנן‪ ,‬ע"ש שהביא מזה‬
‫סייעתא לשי' התוס' שאבילות יום ראשון דרבנן‪ .‬אלא שאח"כ מסיק הרמב"ן שבאמת אבילות יום‬
‫ראשון דאורייתא‪ ,‬ושוב יק' לדעתו מ"ק הגמ' דאתי עשה דרבים ומבטל עשה דיחיד‪ .‬והרמב"ן לא‬
‫כתב מזה בפירוש אבל נראה ברור דצ"ל לדעתו דמ"מ כיון שנקבר המת לפני הרגל ואנינות לילה‬
‫דרבנן נמצא שכשפוגע ברגל כבר אין שם אבילות דאורייתא‪ .‬אלא שיק' מ"מ בקובר את מתו ברגל‬
‫שיש שם אבילות דאורייתא למה אין האבילות דאורייתא דוחה לשמחת הרגל‪ .‬ונראה שלזה הוצרך‬
‫הרמב"ן כאן לבאר דכיון שמצות הרגל קדמה לכן אין היא נדחית בפני מצות אבילות‪ ,‬אף ששתיהן‬
‫דאורייתא‪ ,‬וזה ברור‪.‬‬
‫וא"כ שוב הדרא הקושיא לדוכתה‪ ,‬דנתבאר שבקובר את מתו ברגל מה שהרגל דוחה למצות אבילות‬
‫אי"ז משום דאתי עשה דרבים ומבטל עשה דיחיד‪ ,‬כי לענין עשה דאורייתא סובר הרמב"ן שאפילו‬
‫עשה דיחיד אינה נדחית בפני עשה דרבים‪ .‬אלא ה"ט בקובר את מתו ברגל שאינו נוהג אבילות ברגל‪,‬‬
‫משום שמצות הרגל קדמה‪ ,‬וא"כ ק' מ"ש לענין דברים שבצנעא דלא אמרינן כן‪ ,‬ונוהג אבילות‬
‫דברים שבצנעא‪ ,‬ומבטל מצות שמחת הרגל‪.‬‬
‫ג‪ .‬וע"ע ברמב"ן )עמ' רכ"ה( בתוך דבריו כתב וז"ל אלא למ"ד אין אבילות בשבת וכן למה שהעלינו‬
‫בסוף השמועה אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג דין הרגלים כדין השבת‪ ...‬אלא שאלו‬
‫מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזירת שבעה‪ ...‬עכ"ל לענינינו‪ ,‬ומבואר דגם לשיטת הרמב"ן‬
‫שדברים שבצנעא נוהגים ברגל מ"מ הטעם שהרגל מפסיק לגזירת שבעה ]בקובר את מתו לפני‬
‫הרגל[ הוא משום שאינו נוהג ברגל בכל גזירת שבעה ]בקובר את מתו ברגל[‪ .‬וזה צ"ב כיון שנוהג‬
‫אבילות לענין דברים שבצנעא למה יפסיק לאבילות‪.‬‬
‫וע"ע שם בהמשך )עמ' רכ"ח( שדן הרמב"ן כיון שדברים שבצנעא נוהגים בשבת ויו"ט א"כ כששמע‬
‫שמוע"ק בשבת או ברגל ולמוצאי היום נעשית רחוקה מ"ט נדון בדין שמוע"ר ותירץ וז"ל כיון שאינו‬
‫בכל מצות שבעה כדינו אין תורת אבל עליו עכ"ל‪ ,‬והוא צ"ב‪.‬‬
‫ד‪ .‬ונראה הגדר בזה דע"ש ברמב"ן )עמ' רכ"א( מביא שיטת בה"ג דקובר את מתו ביו"ט שני של‬
‫גלויות נוהג אבלות דאתי אבילות יום ראשון דאורייתא ודחי יו"ט שני של גלויות דרבנן‪ .‬וכתב ע"ז‬
‫הרמב"ן )עמ' רכ"ב( וז"ל ואין אומרים ביו"ט שני חכמים העמידו דבריהם במקום תורה שלא לנהוג בו‬
‫אבילות דיום ראשון‪ ,‬לפי שאין יו"ט מתחלל ממש באבילות זו שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן‬
‫שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יו"ט מתחלל לו בכך שאפילו אדם אחר שנהג‬
‫כן שלא לשום אבילות לא עשה ולא כלום הלכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם עכ"ל‪ .‬ולמדנו‬
‫מדבריו אלה דאע"פ שודאי אבילות היא עקירת מצות שמחה ביו"ט כדמוכח מדין קובר את מתו ברגל‬
‫שמצות שמחת יו"ט דוחה מצות אבילות יו"ר שהיא דאורייתא לדעת הרמב"ן‪ ,‬מ"מ אין עקירה זו מצד‬
‫מעשי האבילות כשלעצמן‪ ,‬דמעשים אלה אם יעשה אותם אדם אחר שלא לשם אבילות אינם כלום‬
‫ואינם מבטלים את שמחת הרגל כלל‪ ,‬רק מצד מה שנעשים הדברים מתורת אבילות הוא דחשיבי‬
‫ביטול שמחת הרגל ונדחים בפני מצות שמחת הרגל‪.‬‬
‫‪18‬‬

‫ומעתה‪ ,‬הרי נתבאר מדברי הרמב"ן )גבי שומע שמוע"ק ברגל(‪ ,‬שברגל כיון שאינו נוהג כ"א דברים‬
‫שבצנעא אין תורת אבל עליו‪ .‬וכיון שנתבאר עוד מדברי הרמב"ן )גבי יו"ט שני של גלויות( דמי שאינו‬
‫אבל אפילו ינהוג כל ניהוגי אבילות אינו כלום ואין במעשיו משום ביטול מצות יו"ט‪ ,‬א"כ בצירוף שני‬
‫אלה יתורץ משה"ק איך נוהג דברים שבצנעא ברגל הרי עוקר מצות שמחת הרגל‪ ,‬דלמבואר כיון‬
‫שאין תורת אבל עליו‪ ,‬גם הדברים שבצנעא שנוהג בהם אין בהם קיום אבילות‪ ,‬ואין כאן עקירת‬
‫שמחת הרגל‪.‬‬
‫וזהו גופא הביאור בהא דהשומע שמוע"ק ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה שהוא בדין שמוע"ר‪,‬‬
‫דכיון שאין תורת אבל עליו גם הדברים שבצנעא שעושה אינם קיומי אבילות‪ ,‬ולא נתפס שם שמוע"ק‬
‫כלל‪ .‬וכן מה שהרגל מפסיק לאבילות שבעה‪ ,‬אע"פ שהקובר את מתו ברגל נוהג דברים שבצנעא‪,‬‬
‫הוא מהטעם הנ"ל דבאמת אין אבילות ברגל כלל‪ ,‬וגם הדברים שבצנעא אינם קיומי אבילות‪.‬‬
‫ה‪ .‬אבל קשה מדברי הרמב"ן )עמ' רכ"ח(‪ ,‬אחר שהוכיח דהקובר את מתו ברגל נוהג דיני שלשים‬
‫לגמרי‪ ,‬משום שאין אבילותו מתפרסמת עי"ז‪ ,‬כתב דזהו סמך לשי' הגאונים דדברים שבצנעא נוהגים‬
‫ברגל‪ .‬והרי התם ע"כ תורת אבל עליו לענין אבילות שלשים עכ"פ‪ ,‬שהרי הרגל עולה למנין שלשים‬
‫מה"ט‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫ו‪ .‬ועי' בגמ' )כד‪ (.‬אביי אשכח לר' יוסף דפריס סודרא על רישיה ואזיל ואתי בביתיה א"ל לא סבר ליה‬
‫מר אין אבילות בשבת א"ל הכי א"ר יוחנן דברים שבצנעא נוהג ע"כ‪ ,‬והיה אפשר לפרש דר' יוחנן‬
‫חולק על הא דאין אבילות בשבת‪ ,‬אבל לשון הרמב"ן )עמ' רכ"ו( הוא‪" :‬למה שהעלינו בסוף השמועה‬
‫אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג‪ "...‬עכ"ל וק' אם דברים שבצנעא נוהג א"כ יש אבילות‬
‫בשבת לענין זה ומ"ק אין אבילות בשבת‪ .‬ולמבואר ניחא דגם דברים שבצנעא אינם קיומי אבילות‬
‫בשבת כיון שאין תורת אבל עליו‪.‬‬
‫והנה בגמ' )כג‪ (:‬יש מ"ד דיש אבילות בשבת‪ ,‬והתוס' פירשו דהיינו דברים שבצנעא וכדעת ר' יוחנן‪,‬‬
‫אבל הרמב"ן שם פירש דמ"ד זה סובר שאפילו דברים שבפרהסיא נוהגים בשבת‪ ,‬ונראה דהרמב"ן‬
‫לטעמי' דאבילות דברים שבצנעא לבד אין בו תורת אבל ולא יפול ע"ז לומר שיש אבילות בשבת‪.‬‬
‫]והנה אף שהתוס' כתובות )ד‪ (.‬ס"ל שדברים שבצנעא נוהגים ביו"ט אבל התוס' במו"ק נראה לדייק‬
‫דס"ל שאינם נוהגים דעי' בתוס' )כג‪ (:‬ד"ה מאן הק' למ"ד אין אבילות בשבת מ"ט עולה למנין ז'‬
‫ומ"ש מרגל שאינו עולה ע"ש‪ ,‬ומבואר שכל הקושיא היא למ"ד אין אבילות בשבת אבל למ"ד יש‬
‫אבילות בשבת ניחא להו אע"ג שהם עצמם כתבו שם בד"ה יש אבילות דמ"ד יש אבילות בשבת היינו‬
‫דברים שבצנעא‪ ,‬וע"כ דברגל גם דברים שבצנעא אינם נוהגים‪.‬‬
‫ונראה שהם מוכרחים לזה לשיטתם דפירשו דמ"ד יש אבילות בשבת היינו דברים שבצנעא‪ ,‬דלפ"ז‬
‫מוכח דגם דברים שבצנעא שם אבילות עליהם‪ ,‬ואיך ינהוג אבילות ביו"ט דאי' מ"ע דושמחת בחגיך‬
‫דדחי ע' דאבילות כדאי' בגמ' )יד‪ ,(:‬ולכן הוצרכו לסבור שברגל לכו"ע אפילו דברים שבצנעא אינם‬
‫נוהגים[‪.‬‬
‫ז‪ .‬ועפי"ד שהנהגת דברים שבצנעא אינה קיום אבילות כלל לדעת הרמב"ן‪ ,‬ניחא לי קושיא אחרת‬
‫דהויא קשיא לי טובא‪ ,‬דהנה הרמב"ן שם )עמ' רכ"א( הביא שיטת בה"ג שאם מת לו מת ביו"ט שני‬
‫ש"ג אתי עשה דאבילות יו"ר ודחי ליו"ט שני ש"ג דרבנן‪ ,‬ונוהג אבילות‪ .‬ומשמע שם שהרמב"ן מסכים‬
‫לזה לדינא‪ .‬וק' הרי שיטת הרמב"ן שם )עמ' רי"ב( שמה"ת אין אבילות אלא בעידונים כגון רחיצה‬
‫וסיכה ותשמיש המטה ותפילין שהן פאר‪ ,‬ותכבוסת ותספורת דשמחה היא‪ ,‬אבל מנעל וסנדל ועטיפה‬
‫אינו מה"ת ע"ש‪ .‬וא"כ למה אתי עשה דאורייתא ודחי ליו"ט שני של גלויות‪ ,‬הא בלא"ה נוהג דברים‬
‫שבצנעא ברגל לדעת הרמב"ן‪ ,‬וזה כולל איסור רחיצה וסיכה ותשמיש‪ ,‬ואילו תפילין ותכבוסת ותגלחת‬
‫בלא"ה ל"ש ביו"ט‪ ,‬וא"כ הנשאר היינו עיטוף וחליצת הסנדל וכפיית המטה שהם דברים שבפרהסיא‬
‫‪19‬‬

‫הרי אינם אלא אבילות דרבנן‪ ,‬ולמה ידחו ליו"ט שני ש"ג‪ .‬אלא מאי אית לך למימר‪ ,‬דכיון שנוהג‬
‫במקצת אבילות כבר נתבטלה שמחתה ולכן כבר נוהג באבילות גמורה‪ ,‬זה אינו דא"כ גם בשאר ימי‬
‫הרגל הרי נוהג בדברים שבצנעא ומ"מ נזהר מלנהוג דברים שבפרהסיא‪.‬‬
‫אבל להאמור ניחא‪ ,‬דבשאר הימים מה שנוהג דברים שבצנעא אי"ז קיום אבילות כלל‪ ,‬דאין תורת‬
‫אבל עליו‪ ,‬שהרי אם היה בזה קיום אבילות באמת היה אסור אפי' בצנעא דהא בעי' ושמחת בחגיך‪.‬‬
‫אבל ביו"ט שני של גלויות שנוהג אבילות דאורייתא היינו ע"כ בתורת אבילות גמורה‪ ,‬דהא אתי עשה‬
‫דאבילות יו"ר דאורייתא ודחי לשמחת יו"ט שני ש"ג דרבנן‪ ,‬וכיון שנוהג באבילות גמורה‪ ,‬באמת‬
‫נתבטלה שמחת הרגל‪ ,‬וממילא דיכול לנהוג גם דברים שבפרהסיא‪ ,‬אע"פ שהם אבילות דרבנן וק"ל‪.‬‬
‫ח‪ .‬ובחל ט' באב להיות בשבת דעת ר"י דנוהג דברים שבצנעא ומובא בטור סי' תקנ"ד ומהר"ם‬
‫והרא"ש חולקים ע"ז ומ"מ מחמירים כהר"י זולת בליל טבילה עי' טושו"ע שם‪ .‬ויש לעי' דא"כ כיון‬
‫שנוהג דברים שבצנעא למה אין שבוע שלפניו בדין שבוע שחל בו‪ ,‬ובטור סי' תקנ"א מביא מהירושלמי‬
‫דב' שבתות מותרות ע"ש ומשמע דגם ר"י מודה לזה‪ .‬ולזה העירני חכ"א נ"י‪ ,‬ואמר שע"כ כמו בשמע‬
‫שמוע"ק בשבת ולמוצש"ק נעשה רחוקה דאין אבילות דברים שבצנעא יכול להתפיס עליו שם‬
‫שמוע"ק ה"נ אין אבילות דברים שבצנעא מספיק להתפיס עליו שם שבוע שחל בו ט' באב את"ד‪.‬‬
‫ובאמת הם הם דברי הרמב"ן שהנוהג דברים שבצנעא אין תורת אבל עליו ולכן אינו בדין שמוע"ק‬
‫וה"נ דכותיה אין תורת אבל עליו לענין אבילות ט' באב‪.‬‬
‫]ט‪ .‬ולדעת התוס' דיש אבילות בשבת פירושו לענין דברים שבצנעא ומ"מ מבואר דשם אבילות עליו‬
‫דקרי לי' הגמ' יש אבילות א"כ יש לעיין תינח דין הפסקת הרגל י"ל שבאמת ברגל אין דברים שבצנעא‬
‫נוהגים וכשיטת הרמב"ם‪ ,‬וכן דייקנו דעת התוס' מו"ק וכנ"ל‪ ,‬אבל מ"מ בשומע שמוע"ק בשבת‬
‫ולמוצאי שבת נעשית רחוקה מ"ט אינו בדין שמוע"ק כיון שכבר התחיל באבילות בשבת‪.‬‬
‫אבל בלא"ה הק' הרשב"א כיון ששבת עולה למנין ז' מ"ט חשיב שמוע"ר ותי' דאינו בדין שיתחייב‬
‫באבילות מכח השבת ויהיה הבא בגרימת שבת חמור משבת עצמה עי' ב"י סי' ת"ב‪ .‬וא"כ גם לענין‬
‫קו' זו י"ל כן‪ .‬אלא שבאמת סברת הרשב"א יותר נקל לפי הרמב"ן שאבילות דברים שבצנעא אינה‬
‫אבילות ממש ואין תורת אבל עליו ומה שעולה למנין ז' משום שא"א לשבעה בלא שבת א"כ י"ל‬
‫שאינו בדין שע"י שבת יתחייב באבילות ובפרט למש"נ בס"ד במקו"א בסברת הרשב"א שהמחייב‬
‫לגמור האבילות אחר ל' משום שהתחיל תוך ל' וזה ל"ש כששמע בשבת שלא היה בתורת אבל כלל‪.‬‬
‫אבל להתוס' שגם אבילות דברים שבצנעא שם אבילות עלי' א"כ למה לא יתחייב לגמור אבילות ז'‬
‫עכ"פ לענין דברים שבצנעא וצע"ק‪[.‬‬

‫מת לו מת ביו"ט שני של גלויות‬
‫א‪ .‬כתב הרמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"א( בשם בה"ג שאם מת לו מת ברגל לא חיילא אבילות עד אחר‬
‫הרגל‪ ,‬ונקיט ימי אבילות מיו"ט האחרון ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין ז'‪ ,‬ולא נקיט‬
‫לאחר הרגל אלא ו' ימים בלבד‪ .‬ומאן דשכיב ליה שכיבא ביו"ט ב' של גלויות נהיג ביה אבילות דאתי‬
‫עשה דאורייתא ודחי ל"ת דרבנן ע"ש‪ .‬היינו שחידש הבה"ג שני דינים‪ ,‬חדא שאם מת לו מת ברגל‬
‫אע"פ שאינו מתחיל לנהוג אבילות עד אחר יו"ט שני של גלויות מ"מ יו"ט שני ש"ג עולה למנין ימי‬
‫האבילות‪ .‬ועוד חידש שבמת לו מת ביו"ט שני של ש"ג עצמו נוהג אבילות יום ראשון שהוא דאורייתא‬
‫באותו יום ונדחה שמחת יו"ט שני של גלויות שהיא דרבנן‪.‬‬
‫והק' הרמב"ן על שני דינים אלה מחתן שמכניסים את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז'‬
‫‪20‬‬

‫ימי המשתה ואח"כ ז' ימי אבילות כדאיתא ריש כתובות וק' חדא דלמה לא נאמר דאתי עשה דאבילות‬
‫דאורייתא ודחי להעשה דז' ימי המשתה דרבנן וינהוג אבילות יום א' ואח"כ ז' ימי המשתה‪ .‬וזה קושיא‬
‫על דינו השני של בה"ג‪ .‬ועוה"ק דמבואר דאחר ז' ימי המשתה נוהג ז' ימי אבילות ואמאי לא יעלו ימי‬
‫המשתה דרבנן למנין ז' ימי אבילות כמו במת לו מת ברגל שיו"ט האחרון עולה למנין ז' אע"פ שאינו‬
‫נוהג בו אבילות‪ .‬וזה קושיא על דינו הראשון של הבה"ג‪.‬‬
‫ועל הקושיא הראשונה תירץ הרמב"ן וז"ל דגבי קובר את מתו בחתונה ע"כ דחי האבילות שאם ינהיגו‬
‫בו יום ראשון אותו יום שנהג אבילות לא היה עולה למנין ימי החופה שאין שמחה במקום אבילות‪,‬‬
‫וכבר התחיל בהם‪ ,‬לפיכך דחו האבילות ואע"פ שהוא מצות התורה וקיימו החופה אע"פ שהוא מצות‬
‫חכמים דקיי"ל חכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת עכ"ל‪ ,‬והדברים סתומים‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובחי' המיוחסים להרשב"א כתובות )ג‪ (:‬שהם באמת להרמב"ן כנודע כתב שני תירוצים וז"ל ואע"פ‬
‫שאמרו הגאונים ז"ל שהקובר מתו ביום שני נוהג בו אבילות שאני הכא שהיא זמן שמחה ואין אבל‬
‫במקום שמחה‪ ,‬ועוד א"כ היה נוהג יום ראשון עכשיו וששה ימים אחר החתונה ואין ז' ימי אבל אלה‬
‫רצופים עכ"ל‪.‬‬
‫והתירוץ הראשון קשה מה לי שהם ימי שמחה הא גם יו"ט שני של גלויות הוא יום שמחה ומ"מ כיון‬
‫שהיא שמחה דרבנן נדחית היא בפני אבילות יום ראשון דאורייתא‪.‬‬
‫ג‪ .‬ונראה כונת הרמב"ן בזה‪ ,‬דאם ננהוג אבילות יום א' ביו"ט אחרון של יו"ט‪ ,‬אמנם תתבטל מצות‬
‫שמחה ביו"ט שני‪ ,‬אבל עיקר תקנת יו"ט שני לא תתבטל‪ ,‬שהוא עכ"פ יו"ט לענין איסור מלאכה וכל‬
‫דבר‪ .‬אבל ז' ימי המשתה אם ינהגו בו יום ראשון א"כ יתבטל אותו יום מז' ימי המשתה לגמרי‪ ,‬ובכה"ג‬
‫שתתבטל תקנתם לגמרי אם ינהגו אבילות העמידו חכמים דבריהם במקום עשה דאורייתא‪ .‬וזהו‬
‫מש"כ הרמב"ן בכתובות דשאני הכא שהיא זמן שמחה ואין אבל במקום שמחה‪ ,‬פי' אע"ג שגם יו"ט‬
‫שני ש"ג יש בו מצות שמחה אבל אי"ז עיקר היום‪ ,‬וע"י הנהגת אבילות אין מתבטל תקנת יו"ט שני‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫ד‪ .‬ועד"ז הם דברי הרמב"ן בתוה"א מש"כ שאם ינהגו יום ראשון דאבילות לא יעלה אותו יום שנהג‬
‫אבילות למנין ימי החופה שאין שמחה במקום אבילות‪ ,‬פי' שכיון שאין שמחה במקום אבילות אם ינהגו‬
‫אבילות תתבטל יום א' דז' ימי המשתה לגמרי‪ ,‬באופן שלא יעלה למנין ז' ימי המשתה כלל‪ .‬ואע"פ‬
‫שאפשר לקיים אותו למחר‪ ,‬לזה כתב הרמב"ן דכבר התחיל בהם‪ ,‬וכיון שהתחילו בהנהגת יום א' דז'‬
‫ימי המשתה‪ ,‬וע"י הנהגת אבילות תתבטל היום לגמרי‪ ,‬העמידו דבריהם במקום עשה וכנ"ל‪.‬‬
‫ה‪ .‬והגרא"ז מלצר זצ"ל בהגהותיו השיא דברי הרמב"ן בתוה"א לכונה אחרת שכונתו להתירוץ השני‬
‫שכתב בכתובות‪ ,‬שאם ינהוג יום א' דאבילות ואח"כ ז' ימי המשתה‪ ,‬ואח"כ יתר ימי האבילות‪ ,‬לא יהיו‬
‫ימי האבילות רצופים‪ ,‬רק שהרמב"ן בתוה"א מוסיף על זה נקודה אחת‪ ,‬שהיום שנוהג בו אבילות אינו‬
‫עולה למנין ז' ימי המשתה‪ ,‬וא"כ יהיו ז' ימים של משתה מפסיקים בין יום ראשון דאבילות לבין שאר‬
‫ימי האבילות‪ ,‬וזהו הפסקה מרובה‪ ,‬ולא ניחא להו לחכמים בהפסקה כזו ולכן ביטלו אבילות יום ראשון‬
‫דאורייתא עד אחר גמר ימי המשתה‪ .‬אבל אילו היה היום שנוהג אבילות יום ראשון עולה גם למנין ז'‬
‫ימי המשתה‪ ,‬ולא היו נשארים כ"א ששה ימים מימי המשתה‪ ,‬ולא היו מפסיקים כ"א ששה ימים בין‬
‫אבילות יום ראשון לגמר האבילות‪ ,‬אזי לא הוי איכפת לן בהפסקה זו את"ד‪ ,‬והוא תמוה מאד‪ ,‬אלא‬
‫נראה כונת הרמב"ן כמש"נ‪.‬‬
‫ו‪ .‬ועל הקושיא השניה כתב הרמב"ן בתוה"א וז"ל ולענין שבעת ימי חופה שאמרנו שאינן עולין לו דבר‬
‫ברור הוא שאין יו"ט ושמחה שלו עולין לו לאבילותו‪] ,‬אבל יו"ט שני[ אתי ודאי דדבריהם ודחי ספק‬
‫דדבריהם‪ ,‬דספק הוא ובספיקא אנו דנים בו בכל מקום כו' הלכך לענין אבילות מונין אותו חול דקיי"ל‬
‫הלכה כדברי המיקל באבל עכ"ל‪ ,‬והוא תירוץ על הקושיא השניה שהקשה למה אין ז' ימי המשתה‬
‫‪21‬‬

‫עולין למנין ימי האבילות כמו במת לו מת בתוך הרגל שאינו נוהג אבילות עד אחר יו"ט שני ש"ג ומ"מ‬
‫יו"ט שני עצמו עולה למנין שבעה‪ .‬ובזה מחלק הרמב"ן בין יו"ט שני של גלויות שתקנתו מפני הספק‪,‬‬
‫ולענין אבילות אנו תופסים שהיה חול שלעולם מקילים בספק אבילות וכעין מה שהלכה כדברי‬
‫המיקל באבל‪ .‬ותירוץ זה כתב גם בחידושיו עמ"ס כתובות שם‪ .‬ושם הוסיף עוד תירוץ נוסף שאם יעלו‬
‫ז' ימי המשתה לימי האבילות תתבטל מצות אבילות לגמרי‪.‬‬
‫וממשיך הרמב"ן בתוה"א שם וז"ל ואין אומרים ביו"ט שני חכמים העמידו דבריהם במקום תורה שלא‬
‫לנהוג בו אבילות דיום ראשון לפי שאין יו"ט מתחלל ממש באבילות זו שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו‬
‫ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומתעטף ראשו וכופה מטתו אין יו"ט מחולל לו בכך שאפילו אדם‬
‫אחר שנהג כן שלא לשום אבילות לא עשה ולא כלום הלכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫וסיום זה מש"כ הרמב"ן "ואין אומרים ביו"ט שני חכמים העמידו דבריהם במקום עשה כו'‪ "...‬ברור‬
‫דלא קאי זה על מה שקדם לו מיד לפנ"ז לתרץ מ"ט אין ז' ימי המשתה עולין למנין האבילות כשמת‬
‫לו מת בתוך הרגל‪ .‬שהרי בכה"ג באמת אינו נוהג אבילות ביו"ט שני של גלויות‪ ,‬אע"פ שהוא עולה‬
‫למנין ימי האבילות‪ ,‬וא"כ מה זה שמבאר הרמב"ן שלא העמידו חכמים דבריהם במקום עשה‬
‫דאבילות‪ .‬אלא פשוט שדברי הרמב"ן אלה חוזרים למש"כ לעיל לבאר בנידון שמת לו מת ביו"ט שני‬
‫ש"ג עצמו‪ ,‬ששיטת בה"ג והרמב"ן שבאמת נוהג אבילות דאתי עשה דאבילות יום ראשון דאורייתא‬
‫ודחי יו"ט שני ש"ג דרבנן‪ .‬ובזה חוזר הרמב"ן ומבאר שלא העמידו חכמים דבריהם במקום עשה של‬
‫תורה כיון שאין יו"ט שני מתחלל ממש ע"י הנהגת אבילות‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫ז‪ .‬אלא שלכ' יש קצת סתירה בדברי הרמב"ן שממש"כ כאן משמע שע"י הנהגת אבילות ביו"ט שני אין‬
‫שמחת יו"ט מתחלל כלל‪ ,‬כיון שאם אדם אחר היה נוהג כן שלא לשם שאבילות לא היה מתבטל ע"י‬
‫מעשים אלה שמחת יו"ט‪ ,‬שמי שחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום כו' אם עושה כן מפני שרצונו כך‬
‫ולא לשם אבילות אינו ממעט כלום משמחת יו"ט‪ .‬ואילו לעיל מיניה משמע מדברי הרמב"ן שלעולם‬
‫השמחה מתבטל ע"י אבילות רק החילוק בין יו"ט שני לבין חתן שביו"ט שני אף שמתבטלת השמחה‬
‫מ"מ עיקר קדושת היום אינו בטל‪ ,‬משא"כ בחתן אם תתבטל השמחה תתבטל היום ממנין ימי ז' ימי‬
‫המשתה לגמרי‪.‬‬
‫ועו"ק דגם לענין ז' ימי המשתה נאמר שאינם מתעקרים ע"י הנהגת אבילות כיון שאדם אחר יכול‬
‫לנהוג כן בז' ימי המשתה שלא לשם אבילות‪.‬‬
‫ולכן נראה שבודאי החילוק בין ז' ימי המשתה לבין יו"ט שני של גלויות הוא כמש"כ הרמב"ן לעיל‬
‫שעקירת שמחה מז' ימי המשתה היא סתירת כל התקנה משא"כ ביו"ט שני של גלויות‪ .‬רק הרמב"ן‬
‫כאן בסו"ד מתקשה בדבר אחר דסוכ"ס אפילו ביו"ט שני של גלויות אף שע"י הנהגת אבילות אין‬
‫קדושת היום מתבטלת לגמרי אבל עכ"פ יש כאן ביטול מצות שמחת יו"ט דרבנן‪ ,‬ומ"ט לא העמידו‬
‫חכמים דבריהם במקום עשה כדחזי' בכ"מ שהעמידו דבריהם במקום עשה של תורה וכמו שאסרו‬
‫לעלות לאילן להביא שופר בר"ה אע"פ שודאי אין תקנת איסור עליה לאילן מתבטלת עי"ז לגמרי‪.‬‬
‫וע"ז מתרץ הרמב"ן דלא דמי‪ ,‬דאף שבודאי הנהגת אבילות היא עבירה על מצות שמחת יו"ט דרבנן‪,‬‬
‫והוא הרי עושה הנהגות אלו לשם אבילות ועוקר מצות שמחה מהיום‪) ,‬אשר לכן באבילות דרבנן‬
‫באמת אמרי' שאין אבילות ברגל(‪ ,‬אבל מ"מ כיון שאין הביטול של מצות שמחה דדבריהם ניכר כ"כ‪,‬‬
‫שהרי מעשי האבילות אם היו נעשים שלא לשם אבילות לא היה בהם משום ביטול מצות שמחת יו"ט‪,‬‬
‫לכן בכה"ג שאין ביטול מצות שמחה ניכר לא העמידו דבריהם במקום עשה של תורה‪ .‬אלא שהיינו‬
‫דוקא בכה"ג שאין תקנת יו"ט שני מתבטלת לגמרי‪ ,‬אבל ז' ימי המשתה שבאמת היו מתבטלים לגמרי‬
‫ע"י אבילות‪ ,‬שאם אינו שמח אין שם ז' ימי המשתה‪ ,‬בזה העמידו דבריהם במקום עשה אף שלא היה‬
‫הביטול ניכר כ"כ‪ ,‬וכמה שביאר הרמב"ן לפנ"ז וק"ל‪.‬‬
‫‪22‬‬

‫מנהג שלשים ברגל‬
‫א‪ .‬מו"ק )יט‪ (:‬בעא מיניה אביי מרבה קברו ברגל רגל עולה לו למנין שלשים או אין רגל עולה לו‬
‫למנין שלשים‪ ,‬למנין שבעה לא קמבע"ל דלא נהגא מצות שבעה ברגל כי קמבע"ל למנין שלשים‬
‫דקא נהגא מצות שלשים ברגל‪ .‬ומסקנת הגמ' דעולה למנין ל'‪ .‬ועי' ברמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"ז(‬
‫דעתו דנוהג כל עניני אבילות שלשים ברגל‪ ,‬להאסר בתספורת אפי' יצא מבית האסורים‪ ,‬ולהאסר‬
‫בלבישת כלים מגוהצים ובשמחת מרעות‪ .‬ומובא דעתו בטור סי' שצ"ט‪ .‬וכתב הטור שם כי הרא"ש‬
‫חולק ע"ז וס"ל שאין אבילות ל' נוהג ברגל‪ ,‬וצ"ל לדעתו שיפרש סוגיין דנהג מקצת מנהג שלשים‬
‫ברגל מכח דיני הרגל שאסור בגיהוץ ותספורת‪ ,‬וכן משמע מפרש"י שכתב בד"ה דהא נהגא מצות‬
‫שלשים ברגל וז"ל דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת כשלשים עכ"ל‪.‬‬
‫וכן צ"ל דעת הראב"ד דס"ל אבילות ל' דאורייתא ומפרש הסוגיא דלעי' )יד‪ (:‬דלא אתי ע' דיחיד ודחי‬
‫ע' דרבים לענין אבילות ל'‪ ,‬ע"ש ברא"ש‪ ,‬הרי בהדיא שאין אבילות ל' נוהגת ברגל‪.‬‬
‫אך לא נתבאר כ"כ מאיפה למד הטור שהרא"ש סובר כן‪ .‬וכתב הב"י שם שהכונה לדברי הרא"ש בסי'‬
‫כ"ח לענין הקובר את מתו לפני החג דאי' בגמ' )כד‪ (:‬דערב החג וחג ושמנ"ע הרי כאן כ"א יום‪ ,‬ומק'‬
‫הרא"ש דמ"ט לא נאמר שהחג מפסיק לגזירת ז' ושמנ"ע מפסיק לגזירת ל' לגמרי‪ .‬ותי' הרא"ש דכיון‬
‫שלא נהג מנהג שלשים ברגל אין שמנ"ע יכול להפסיק לגזירת שלשים‪ .‬הרי בהדיא דסובר הרא"ש‬
‫שאין גזירת ל' נוהג ברגל‪ ,‬ודלא כרמב"ן‪.‬‬
‫ב‪ .‬אבל תימה שדברי הרא"ש אלה הם דברי הרמב"ן עצמו בתוה"א )עמ' רל""ד( וז"ל וא"ת לדברינו‬
‫למה אין שמיני של חג מבטל ממנו גזירת ל' שהרי הוא רגל בפנ"ע‪ ...‬זו אינה תורה שהרי לא נהג‬
‫בגזירת שלשים עכ"ל‪ .‬ואיך אפשר ללמוד מזה שהרא"ש חולק על הרמב"ן‪ .‬אמנם באמת כי ק' דברי‬
‫הרמב"ן אהדדי‪ ,‬דאיך יאמר הרמב"ן שטעמא דאין שמנ"ע מפסיק לגזירת ל' משום שלא נהג מנהג‬
‫ל' ברגל‪ ,‬הרי הוא עצמו ס"ל שגזירת ל' נוהגת ברגל ומפרש כן לסוגיא דדף )יט‪ (:‬דהקובר את מתו‬
‫ברגל רגל עולה לו למנין ל' כיון שנהג מנהג ל' ברגל‪ .‬וכן הק' הגרא"ז מלצר בהגהותיו על חי'‬
‫הרמב"ן‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד קשה לי בסוגיא זו הפלא ופלא במה דקאמר הגמ' )יט‪ (:‬בקובר את מתו ברגל דטעמא דרגל‬
‫עולה למנין שלשים משום שנהג מנהג ל' ברגל‪ ,‬ואילו בגמ' לק' )כד‪ (:‬בקובר את מתו יום א' לפני‬
‫עצרת דאמרי' דערב עצרת ועצרת עולים לי"ד יום‪ ,‬וכן ער"ה ור"ה‪ ,‬זאת אומרת שיום אחד של עצרת‬
‫עולה כנגד ז' ימים מן השלשים‪ ,‬וכן בר"ה‪ ,‬והרי אם כל הטעם שהרגל עולה למנין ל' הוא משום‬
‫מנהג ל' שנהג בתוך הרגל‪ ,‬איך יעלה יום א' דעצרת או דר"ה לז' ימים‪ ,‬הרי לא נהג כ"א מנהג יום‬
‫אחד‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד יש לעיין במש"כ הש"ך שם ס"ק ז' בשם הגה"מ שאף שבקובר את מתו ערב הרגל אמרי'‬
‫ששמנ"ע עולה כנגד ז' ימים‪ ,‬וערב החג עם החג ושמנ"ע עולים סה"כ כ"א יום‪ ,‬אבל בקובר את מתו‬
‫בתוך הרגל אין שמנ"ע עולה כ"א ליום א' ע"ש‪ ,‬וכן איתא באמת בתוס' )כד‪ (:‬ד"ה דר"א‪ .‬וצ"ב‬
‫בטעמא דמילתא‪.‬‬
‫ה‪ .‬באמת צ"ע לשיטת הרמב"ן שאבילות שלשים נוהגת ברגל לגמרי‪ ,‬בקובר את מתו ברגל‪ ,‬דעי'‬
‫מש"כ הרמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"ו( בביאור הסוגיא דאין אבילות בשבת כתב בתוך הדברים וז"ל דין‬
‫הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך ששניהם אין אבילות נוהג רק בדברים שבצנעא אלא שאלו‬
‫מפסיקין ואין עולין כיון שלא נהג בכל גזירת שבעה עכ"ל‪ .‬וכן במלחמות )יד‪ :‬בדפי הרי"ף( שכתב וז"ל‬
‫‪23‬‬

‫למ"ד יש אבילות שבת כו' חלוק הוא דין הרגלים מדין השבת שזה שיש בו אבילות בין בצנעא בין‬
‫בפרהסיא ולפיכך עולה ואינה מפסקת וזה אין בו אבילות ולפיכך מפסיקין ואינן עולים עכ"ל‪ ,‬מבואר‬
‫מדבריו שהטעם שהרגל מפסיק לגזירת שבעה )בקובר את מתו קודם הרגל(‪ ,‬הוא משום שאין כל‬
‫גזירת שבעה נוהגת ברגל‪) ,‬בקובר את מתו תוך הרגל(‪ .‬וצ"ב א"כ למה מפסיק הרגל לאבילות‬
‫שלשים )בקובר את מתו שבעה ימים קודם הרגל(‪ ,‬כיון שאבילות שלשים נוהגת ברגל )בקובר את מתו‬
‫ברגל(‪.‬‬
‫אבל התירוץ פשוט כמש"נ לעי'‪ ,‬דכל מש"כ הרמב"ן דאבילות שלשים נוהגת ברגל‪ ,‬היינו משום שאין‬
‫אבילותו מתפרסמת עליו דאף שהוא אינו מגלח ומגהץ אבל גם שאר הציבור אין עושים כן מדין הרגל‪,‬‬
‫ואף שיש דברים האסורים מחמת שלשים ואילו מדין הרגל מותרים‪ ,‬אבל אינם דברים שאבלותו‬
‫מתפרסמת על ידם‪ .‬וכל זה בקובר את מתו ברגל‪ ,‬אבל הקובר את מתו קודם הרגל‪ ,‬דכו"ע מגלחים‬
‫ומגהצים לכבוד הרגל‪ ,‬והוא נכנס לרגל מנוול‪ ,‬הרי אבילותו מתפרסמת‪ ,‬ושפיר מבטל הרגל לאבילות‬
‫שלשים‪.‬‬
‫ו‪ .‬וזהו בקובר את מתו ח' ימים קודם הרגל )או ז' לאב"ש(‪ ,‬דבאמת מגלח לכבוד הרגל‪ ,‬אבל נראה‬
‫עוד דאפילו בגונא דקבר את מתו ג' ימים קודם הרגל‪ ,‬דאסור לגלח ערב הרגל‪ ,‬כמבואר בגמ' )יז‪,(:‬‬
‫וגם בחוה"מ אסור לגלח כדמוכח שם‪ ,‬מ"מ אינו נוהג מנהג שלשים ברגל‪ .‬וכמו שמפורש באמת‬
‫ברא"ש וברמב"ן כנ"ל‪ .‬והטעם‪ ,‬דכיון דכו"ע גילחו וגיהצו לכבוד הרגל‪ ,‬והוא היה אבל ערב הרגל ולא‬
‫גילח ולא גיהץ‪ ,‬ועכשיו נכנס לרגל והוא מנוול‪ ,‬א"כ אם ינהג דין אבילות שלשים ברגל יהיה אותו ניוול‬
‫מתיחס לאבילותו‪ ,‬דהרי כן הוא האמת דמה שלא גילח ולא גיהץ ערב הרגל היה משום שלא בטלה‬
‫ממנו גזירת שלשים‪ ,‬ואם ינהג מנהג שלשים ברגל א"כ יהיה זה אבילות מפורסמת‪ .‬וע"כ דאינו נוהג‬
‫אבילות שלשים ברגל‪.‬‬
‫ואע"ג דגם עכשיו שאינו נוהג אבילות שלשים ברגל‪ ,‬סוכ"ס הוא מנוול‪ ,‬שהרי ערב הרגל לא גילח‬
‫ועכשיו אסור לגלח מכח הרגל‪ ,‬אבל כיון שאינו נוהג שאר מנהג שלשים‪ ,‬ואינו בתורת אבילות שלשים‪,‬‬
‫אין אותו ניוול מדין אבילות‪ ,‬כ"א מדין הרגל‪ ,‬ואינו סותר לשמחת יו"ט‪ .‬וכמש"כ הרמב"ן )עמ' רכ"ב(‬
‫)לענין קובר את מתו ביו"ט שני של גלויות(‪ ,‬דאדם אחר שאינו אבל אילו היה חולץ מנעלו וסנדלו‬
‫ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יו"ט מתחלל לו בכך ע"ש‪ .‬ואין מעשי‬
‫האבילות מנגדים לשמחת יו"ט כ"א כשנוהג בהם בתורת אבילות‪.‬‬
‫ז‪ .‬ומעתה ניחא סתירת דברי הרמב"ן‪ ,‬דלענין הקובר את מתו ברגל כ' דנוהג כל דיני שלשים ברגל‪,‬‬
‫ואילו בקובר את מתו קודם הרגל כתב דאינו נוהג מנהג שלשים ברגל‪ .‬ולנ"ל הוא מבואר‪ ,‬דהקובר‬
‫את מתו ברגל‪ ,‬אין אבילותו מתפרסמת עליו‪ ,‬שהרי גילח ערב הרגל כשאר כל אדם‪ ,‬ובכה"ג נוהג‬
‫מנהג שלשים לגמרי‪ ,‬וכמו שביאר הרמב"ן‪ .‬אבל הקובר את מתו קודם הרגל‪ ,‬דלא גילח ולא גיהץ‬
‫ערב הרגל‪ ,‬אם היה נוהג מנהג שלשים ברגל היה זה אבילות מפורסמת‪ ,‬וע"כ דאינו נוהג מנהג‬
‫באמת יל"ע בקובר את מתו פחות מז' ימים קודם הרגל‪ ,‬כיון דאינו נוהג מנהג שלשים ברגל‪ ,‬א"כ למה לא התירו לו לגלח‬
‫בחוה"מ כדין יוצא מבית האסורים‪ .‬והרי בגמ' )יז‪ (:‬כשחתרו למצוא ציור דאבל המגלח בחוה"מ‪ ,‬לא משכח"ל כ"א בחל‬
‫יום ז' בשבת ערב הרגל ואליבא דאבא שאול עיי"ש‪ .‬וצ"ל דכל דלא שלים אבילות שלשים ע"י הרגל‪ ,‬וחוזר לאבילותו אחר‬
‫הרגל‪ ,‬לא הקילו להחשיבו כיוצא מבית האסורים‪ ,‬אע"ג דברגל עצמו אינו נוהג מנהג שלשים‪.‬‬
‫לכ' זהו כסברת רב ששת לעי' )יט‪ (.‬בקובר את מתו ח' ימים קודם הרגל‪ ,‬דימים נמי בטלו‪ ,‬ואפילו אם לא גילח ערב הרגל‬
‫בטלה ממנו גזירת שלשים‪ .‬אבל לשי' רב ורב הונא דגזירות בטלו ימים לא בטלו‪ ,‬ואם לא גילח ערב הרגל אין הרגל מבטל‬
‫לאבילותו‪ ,‬וביארנו לעי' )שם( לשי' הרמב"ן דהטעם דכיון שלא גילח ערב הרגל בלא"ה‪ ,‬ואנו דנים עכשיו בתוך הרגל‪,‬‬
‫ובתוך הרגל נחשבת אבילות ל' לדברים שבצנעא כדברי הרמב”ן‪ ,‬ולכן בכה"ג כבר אין הרגל סותר לאבילות ל' ואינו יכול‬
‫לבטלה‪ ,‬אלא אדרבא נוהג מנהג ל' ברגל עיי"ש‪ .‬ומעתה לפי מה שביארנו פה יצא‪ ,‬דלרב ורב הונא הקובר את מתו ג'‬
‫ימים קודם הרגל‪ ,‬כיון שאין לו היתר לגלח ערב הרגל‪ ,‬ינהג מנהג ל' ברגל‪ ,‬ולא יוכל הרגל לבטל אפילו ז' ימים מן‬
‫השלשים‪ .‬ולפי"ז הסוגיא דלק' )כד‪ (:‬דעצרת ור"ה מבטלים ז' ימים מן השלשים אתיא כרב ששת‪ ,‬ולא כרב ורב הונא‪ .‬ורב‬
‫ששת שם דאקפיד לטעמי' אזיל‪ ,‬ודו"ק‪) .‬אבל עי' לעי' שצדדנו דהרמב"ן בלא"ה יש לו ביאור אחר בהא דגזירות בטלו‬
‫עיי"ש‪(.‬‬

‫‪24‬‬

‫שלשים ברגל‪.‬‬
‫וכן ניחא סתירת דברי הגמ'‪ ,‬דהכא קאמר דהקובר את מתו ברגל עולה למנין שלשים משום שנהג‬
‫מנהג שלשים‪ ,‬ולק' )כד‪ (:‬קאמר בקובר את מתו קודם הרגל דהרגל מבטל ז' ימים מן השלשים‪.‬‬
‫ולנ"ל מבואר‪ ,‬דהקובר את מתו ברגל‪ ,‬כיון שנוהג מנהג שלשים ברגל‪ ,‬א"כ אין הרגל מנגד לאבילות‬
‫שלשים כלל‪ ,‬דאדרבא יכול לנהוג האבילות ברגל‪ ,‬ובכה"ג פשוט שאין הרגל מבטלו‪ ,‬ואפילו לא ז'‬
‫ימים ממנו‪ ,‬אלא דמ"מ היא הנותנת שעולה למנין שלשים‪ ,‬כיון שבאמת נהג מנהג שלשים‪ .‬אבל‬
‫הקובר את מתו קודם הרגל‪ ,‬דאינו נוהג מנהג שלשים ברגל וכנ"ל‪ ,‬א"כ הרגל מנהג לאבילות שלשים‪,‬‬
‫שהרי שמחת הרגל מבטלו‪ ,‬ולכן הרגל גם מבטל ז' ימים מן השלשים‪ ,‬כמו שהוא מבטל אבילות‬
‫שבעה עצמה‪.‬‬
‫וכן מבוארים דברי התוס' )כד‪ (:‬והש"ך בשם הגה”מ‪ ,‬דהקובר את מתו בתוך הרגל אין שמנ"ע מבטל‬
‫ז' ימים מן השלשים‪ ,‬דהתם כיון שקבר את מתו הרגל הרי נוהג מנהג שלשים ברגל‪ ,‬ואין הרגל מנגד‬
‫לאבילות שיבטל אותה או ז' ימים ממנה‪ ,‬אלא דמ"מ עולה למנין שלשים מה"ט גופא דנהג מנהג‬
‫שלשים ברגל‪ ,‬וממילא דעולה רק למנין הימים שנהג‪.‬‬
‫ח‪ .‬קיצור הדברים דיש לנו סתירה בין דברי הגמ' לק' )כד‪ (:‬בקובר את מתו ערב הרגל‪ ,‬דשם מבואר‬
‫דהרגל מבטל לז' ימים מן אבילות שלשים‪ ,‬ואפילו ר"ה מבטל ז' ימים‪ ,‬לבין הגמ' בסוגיין דקאמר‬
‫דהרגל עולה למנין שלשים משום שנהג מנהג שלשים ברגל‪ ,‬דפשוט לפי"ז דאין ר"ה יכול לעלות כ"א‬
‫לב' ימים כמנין הימים שנהג‪.‬‬
‫והתירוץ נתבאר מתוך דברי הרמב"ן‪ ,‬דבקובר את מתו ברגל כ' שנוהג מנהג שלשים לגמרי‪ ,‬ואילו‬
‫בקברו לפני הרגל כ' שאינו נוהג מנהג שלשים ברגל – וביארנו החילוק משום דבקברו ברגל אין‬
‫אבילותו מתפרסמת עליו‪ ,‬משא"כ בקברו קודם הרגל – ולכן בקברו לפני הרגל הרי הרגל מנגד‬
‫לאבילות ומבטלו )אלא דכיון שלא התחיל לנהוג מנהג שלשים קודם הרגל א"א שייפטר משלשים‬
‫לגמרי‪ ,‬ואמרינן שהרגל מבטל רק ז' ימים מן השלשים(‪ ,‬אבל בקברו ברגל שנוהג מנהג שלשים א"כ‬
‫אין הרגל מנגד לאבילות אלא אדרבא נוהג אבילות בתוך הרגל עצמו‪ ,‬ופשוט א"כ שאין הרגל יכול‬
‫לבטלו או אפילו חלק ממנו‪ ,‬אלא דמ"מ כיון שנוהג מנהג שלשים מה"ט גופא עולה למנין שלשים‪,‬‬
‫כמנין הימים שנהג‪.‬‬
‫ט‪ .‬ובגמ' )כ‪ (.‬בעי למפשט בעיא דאביי מהברייתא דקתני והרגל עולה לו‪ ,‬מאי לאו אסיפא )דקבר את‬
‫מתו ברגל(‪ ,‬ודחי לא ארישא )שקברו ב' ימים קודם הרגל(‪ ,‬ועי' ברש"י )ד"ה לא ארישא( שעמד על‬
‫כך למה הדבר יותר פשוט בקברו ב' ימים קודם הרגל שהרגל עולה לו‪ ,‬וביאר משום דכל הבעיא‬
‫דאביי הוא מצד שמנהג שלשים שנהג ברגל קדם למנהג שבעה‪ ,‬משא"כ בקברו ב' ימים קודם הרגל‪,‬‬
‫דהתחיל במנין שבעה‪ ,‬פשוט דהרגל עולה למנין שלשים‪ .‬אבל לפמש"נ בשיטת הרמב"ן אי"צ לזה‪,‬‬
‫דהרי הקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל אינו נוהג מנהג שלשים ברגל‪ ,‬כמש"כ הרמב"ן‪ ,‬וכמש"נ‬
‫משום שהיא אבילות בפרהסיא‪ ,‬וכיון שכן הרגל עומד בניגוד לשלשים והוא מבטל ז' ימים מן השלשים‪.‬‬
‫וכל הבעיא היא בקברו ברגל‪ ,‬שנוהג מנהג שלשים‪ ,‬כיון שאין אבילותו מתפרסמת עליו‪ ,‬ולכן אין הרגל‬
‫עומד בניגוד לאבילות ואינו יכול לבטלו‪ ,‬התם הוא דמבע"ל לאביי שמא בכל זאת עולה למנין שלשים‪,‬‬
‫כיון שנהג מנהג שלשים ברגל‪.‬‬
‫י‪ .‬והנה כל זה לשי' הרמב"ן דהקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים מדין אבילות‪ ,‬דאין אבילותו‬
‫מתפרסמת עליו‪ ,‬אבל שי' רש"י בסוגיין דהקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים רק מדין הרגל‪,‬‬
‫אבל לא מדין אבילות‪] .‬ואפשר דאזיל לשי' שכתב דאינו חולץ מנעליו ברגל‪ ,‬והרי חליצת הסנדל הוי‬
‫דברים שבצנעא כמבואר לק' )כד‪ ,(.‬ומוכרח דס"ל דאפילו דברים שבצנעא אין נוהגים ברגל‪ [.‬ומבואר‬
‫דגם בקובר את מתו ברגל הרגל מנגד לאבילות‪ .‬וא"כ מ"ש קובר את מתו קודם הרגל דהרגל מבטל‬
‫ז' ימים מן השלשים‪ ,‬ואפילו ר"ה מבטל ז' ימים מן השלשים‪ ,‬ומ"ש קברו ברגל שאין הרגל מבטלו‬
‫‪25‬‬

‫כלל‪ ,‬רק דהימים שנהג עולים למנין‪.‬‬
‫ולדעת רש"י צריך לחלק מצד הרגל‪ ,‬דהקובר את מתו קודם הרגל‪ ,‬כיון שהרגל מבטל שבעה‪ ,‬לכן‬
‫הוא רגל שיש לו כח לבטל והוא מבטל גם שבעה ימים מן השלשים‪ .‬משא"כ הקברו ברגל‪ ,‬דאין הרגל‬
‫מבטל שבעה‪ ,‬אין לו גם כח לבטל שלשים‪ ,‬ולכן אף שסוכ"ס שמחת הרגל מתנגדת לאבילות שלשים‪,‬‬
‫דאינו נוהג אבילות שלשים ברגל עצמו )ואינו אסור בגילוח וגיהוץ כ"א מדין הרגל(‪ ,‬אבל אין לו כח‬
‫לבטל שלשים‪ ,‬ולא מקצת ממנו‪ .‬אלא דמ"מ כיון דנהג איסור גיהוץ וגילוח מכח הרגל הימים שנהג‬
‫עולים למנין שלשים‪.‬‬
‫ורש"י לטעמי' )כ‪ .‬ד"ה לא ארישא(‪ ,‬שהשווה קובר את מתו ב' ימים קודם הרגל לקברו ברגל‪,‬‬
‫ונתקשה בדברי הגמ' מאו לאו אסיפא כו'‪ ,‬והוצרך לחלק דבעיא דאביי משום שמנהג שלשים קדם‬
‫למנהג שבעה‪ ,‬ומשמע דלמסקנת אביי באמת דינם שוה‪ ,‬דעולים למנין שלשים משום שנהג בהם‬
‫מנהג שלשים‪ ,‬וקשה הרי לק' )כד‪ (:‬מבואר דהקובר את מתו קודם הרגל הרגל מבטל ז' ימים מן‬
‫השלשים‪ ,‬ואפילו ר"ה מבטל ז' ימים‪ ,‬אף שלא נהג מנהג ז' ימים בר"ה‪ ,‬וע"כ לחלק בין קברו קודם‬
‫לרגל לבין קברו ברגל‪ ,‬ומאי מדמה להו רש"י ומאי קשיא לי'‪ .‬אבל הוא ברור‪ ,‬דהתם הטעם משום‬
‫שהרגל ביטל אבילות שבעה‪ ,‬דקיי"ל דאפילו קברו ערב הרגל הרגל מבטל לאבילות שבעה‪ ,‬וכל‬
‫שהרגל יש לו כח לבטל שבעה הוא מבטל גם ז' ימים מן השלשים‪ .‬אבל רש"י כאן קאי לדעת תנא‬
‫דברייתא דהקובר את מתו ב' ימים קודם הרגל צריך להשלים חמשה אחר הרגל‪ ,‬וא"כ הוא רגל שאין‬
‫לו כח לבטל‪ ,‬ודמי לקובר את מתו ברגל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫וגם לשי' רש"י ניחא מש"כ תוס' )כד‪ (:‬דהקובר את מתו בסכות אין שמנ"ע מבטל ז' ימים מן השלשים‪,‬‬
‫כ"א יום א'‪ ,‬דכיון דכאן אין הרגל מבטל שבעה‪ ,‬אין זה רגל שיש לו כח לבטל‪ ,‬וגם שלשים אינו מבטל‪.‬‬
‫רק עולה למנין שלשים כיון שנהג מנהג שלשים ברגל‪ ,‬ולכן פשוט שאינו עולה כ"א ליום א'‪ ,‬שהרי לא‬
‫נהג אלא יום א'‪.‬‬
‫יא‪ .‬ומש"כ הטור שהרא"ש חולק על הרמב"ן בקובר את מתו ברגל‪ ,‬נראה שע"כ אין הכונה לדברי‬
‫הרא"ש שכתב דשמנ"ע אינו מפסיק כיון שלא נהג מנהג ל' ברגל‪ ,‬דגם הרמב"ן כתב כן וכנ"ל‪ .‬והיה‬
‫אפש"ל דמשמע לי' להטור כן מלשון הרא"ש )סי' כ"ז( שכתב שהרגל עולה למנין ל' "דהא אינו‬
‫מגלח" עכ"ל‪ .‬אשר לשון זה משמע דהיינו שאינו מגלח מחמת דיני המועד‪ .‬אלא דבאמת גם זה הוא‬
‫לשון הרמב"ן )עמ' רכ"ב(‪ ,‬וצ"ע‪ .‬או אפשר שלמד הטור מדברי הרא"ש )סי' צ"ו( שהביא דברי‬
‫מהר"ם דהגדיל תוך ל' מונה ז' ול' משיגדיל‪ ,‬ומדמה לי' מהר"ם לקובר את מתו ברגל‪ ,‬ואע"ג דהתם‬
‫רגל עולה לו למנין ל'‪ ,‬קטן שאני‪ ,‬וז"ל "דגבי רגל ה"ט דגזירת ל' דהיינו גיהוץ ותספורת שייכא נמי‬
‫ברגל דאסור לספר ולכבס ברגל אבל בקטנותו ל"ש אבילות כלל עכ"ל‪ ,‬אשר מלשון זה מבואר‬
‫דמחמת הרגל הוא שאסור לספר ולכבס‪ ,‬ולא מחמת גזירת שלשים‪ .‬ואף שהרא"ש שם חולק על‬
‫המהר"ם בעיקר דין קטן שהגדיל‪ ,‬מ"מ מה שמבואר מתוך דברי מהר"ם לענין פירושא דדין רגל עולה‬
‫ואפילו למש"נ לעי' )בענין גזירות בטלו ימים לא בטלו( לבאר שי' רש"י‪ ,‬דכיון שהרגל אין בו שמחת גילוח וגיהוץ‬
‫אינו יכול לבטל אבילות דגילוח וגיהוץ‪ ,‬ונמצא שנוהג איסור גילוח וגיהוץ גם מדין אבילות‪ ,‬הרי ג"כ יקשה דכמו בקובר את‬
‫מתו ברגל‪ ,‬כיון שהרגל אין בו שמחת גילוח וגיהוץ אינו מנגד לאבילות גילוח וגיהוץ ואינו מבטלו‪ ,‬א"כ גם בקברו ערב הרגל‬
‫הרי אין שם שמחת גילוח וגיהוץ )דלא שרי לגלח ולגהץ ערב הרגל אא"כ קברו ז' או ח' ימים קודם הרגל(‪ ,‬ואיך הרגל‬
‫מנגד לאבילות שלשים ומבטל ז' ימים ממנו‪.‬‬
‫ומכאן באמת קשה על מש"נ לעי' בביאור שיטת רש"י‪ ,‬דאם הרגל אין בו שמחת גילוח וגיהוץ לבטל גזירות אלו‪,‬‬
‫א"כ מה לי אם רגל שיש לו כח לבטל‪ ,‬הרי כאן אין שמחת הרגל מתנגדת לאבילות שלשים כלל ומהיכ"ת שיבטלו‪ .‬ולכן‬
‫יותר נראה לי עכשיו דלרש"י ע"כ שמחת הרגל מתנגדת לאבילות שלשים‪ ,‬ואינו נוהג אבילות שלשים ברגל כלל )ומה‬
‫דאמרינן דנהג מנהג שלשים ברגל היינו מדין הרגל לבד(‪ ,‬ולכן בקברו קודם הרגל שהרגל יש לו כח לבטל‪ ,‬הרי הוא מבטל‬
‫ז' ימים מן השלשים‪ ,‬אבל בקברו ברגל‪ ,‬שאין לרגל כח לבטל‪ ,‬אינו מבטל כלום מן השלשים‪ ,‬אבל מ"מ אינו נוהג אבילות‬
‫ברגל עצמו‪ .‬ומ"מ עולה למנין שלשים כיון שנהג איסור גיהוץ ותספורת מכח הרגל‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫למנין ל' שמיע לי' להטור דמדשתיק ליה הרא"ש מכלל דמודה ליה‪.‬‬
‫יב ‪ .‬ומ"מ ק' לי מדברי הגר"א שם סע' ב'‪ ,‬על מש"כ המחבר דהקובר את מתו ברגל אין שמנ"ע‬
‫מפסיק למנין שלשים‪ ,‬וכתב ע"ז הגר"א וז"ל דאפילו קודם לרגל אינו מפסיק שמנ"ע כמש"כ לק' סע'‬
‫י"א וכ"ש זה שלא נהג כלל קודם וכנ"ל סע' א' וע' לק' סי' ת"ב ס"ח ועברא"ש סי' ע"ה ]צ"ל סי'‬
‫כ"ח[ והרז"ה כו' והרמב"ן כו' וא"ת א"כ בחג נמי כו' ובתוס' כ"ד ב' ד"ה דר"א כו' ובסמוך פי' בענין‬
‫זה כו' עכ"ל‪.‬‬
‫והנה לכ' מבואר מלשון הגר"א דלא כדברינו‪ ,‬דלמד דין קובר את מתו ברגל שאין שמנ"ע מפסיק‪,‬‬
‫מכל שכן מהקובר את מתו קודם הרגל שאין שמנ"ע מפסיק לגזירת שלשים‪ .‬ואילו לפי"ד ק"ו פריכא‬
‫הוא‪ ,‬דהקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים לכל דבר‪ ,‬דקיי"ל כהרמב"ן בזה כמבואר בשו"ע שם‬
‫סע' א'‪ .‬משא"כ הקובר את מתו קודם הרגל שנתבאר שאינו נוהג גזירת שלשים ברגל‪.‬‬
‫אבל מאידך‪ ,‬דברי הגר"א קשים להבין מצד עצמם‪ ,‬דמציין לדברי הרא"ש בסי' כ"ח שביאר הטעם‬
‫בקובר את מתו לפני הרגל ששמנ"ע אינו מפסיק לגזירת שלשים משום שלא נהג גזירת שלשים‪ .‬ולכ'‬
‫לא קיי"ל כהרא"ש בזה דהא קיי"ל כהרמב"ן שהקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים ברגל‪ .‬ומזה‬
‫נראה ראיה למה שנתבאר שגם הרמב"ן מודה שהקובר את מתו לפני הרגל אינו נוהג גזירת שלשים‬
‫ברגל‪ ,‬וכמו שמפורש באמת בדברי הרמב"ן וכנ"ל‪.‬‬
‫אבל א"כ שוב ק' מה כל שכן קאמר הגר"א לדון מהקובר את מתו קודם לרגל לדין הקובר את מתו‬
‫ברגל‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫יג‪ .‬ויש בכל זה נפקותא לדינא‪ ,‬בקובר את מתו לפני הרגל שלמבואר אינו נוהג מנהג שלשים ברגל‪,‬‬
‫אע"ג דבקובר את מתו ברגל נוהג מנהג שלשים דקיי"ל כהרמב"ן כמבואר בשו"ע שם סע' א'‪ ,‬אבל‬
‫בקובר את מתו לפני הרגל אינו נוהג מנהג שלשים כמבואר מאידך דברי הרמב"ן וכנ"ל‪ .‬ומ"מ הב"י‬
‫לא סבירא ליה כן שהרי כתב בפשיטות דהרא"ש שכתב דבקובר את מתו לפני הרגל אינו נוהג‬
‫אבילות ל' ברגל חולק על הרמב"ן שכתב שהקובר את מתו ברגל נוהג אבילות ל' ברגל‪ .‬אמנם דברי‬
‫הב"י תמוהים שגם הרמב"ן כתב כהרא"ש בזה‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫]דף כ' ע"א[‬
‫ואין רבים מתעסקים עמו שכבר נתעסקו בו ברגל‪ .‬עי' ברמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"ז( שהקשה על שי'‬
‫רש"י דאבילות שלשים דנהגא ברגל היינו מדין הרגל‪ ,‬אבל אינו נוהג בכל דיני שלשים ממש‪ ,‬דא"כ‬
‫לענין שבעה נמי אמאי אין הרגל עולה למנין שבעה‪ ,‬והרי במצות ז' נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס‬
‫כסותו במים והרבים מתעסקים בו כדין אבל עיי"ש‪ ,‬ולכ' תמוה דמה שהרבים מתעסקים בו אינו מדין‬
‫אבילות שבעה כמבואר בברייתא דהרבים מתעסקים עמו ברגל ואח"כ נוהג שבעה אחר הרגל בלא‬
‫עסקי רבים‪ .‬וצ"ע‪.‬‬

‫תוס' ד"ה שכבר נתעסקו בו ברגל‪ ,‬בר"ד תנחומין וברכה בשורה‪ .‬לכ' קשה דברכה אינה ענין לשורה‪,‬‬
‫והיא ברחבה‪ ,‬וכמבואר בגמ' כתובות )ח‪ (:‬דפריך ברכה בשורה מי איכא‪ .‬ונראה דמש"כ בשורה קאי‬
‫גם אתנחומין‪ ,‬ולכן נקט שורה‪ ,‬וכונתם דתנחומין בשורה וכן ברכת רחבה אח"כ הוי עסקי רבים‪ .‬אבל‬
‫‪27‬‬

‫מה שמנחמים את האבל בביתו כל ז' ס"ל להתוס' דאינו בכלל עסקי רבים‪ ,‬והתוס' לשי' שנסתפקו‬
‫בהמשך אם הבראה היא עסקי רבים הואיל ויחיד יכול לעשותה‪ ,‬ומבואר דעסקי רבים היינו מה שא"א‬
‫ע"י יחיד‪) .‬ואידך צד בתוס' דהבראה הוי עסקי רבים נראה משום שהיו מברין ברחבה והוא בכלל‬
‫העסק בתנחומין וברכה בשורה‪ (.‬ולכן דתנחומין בביתו אינו עסקי רבים‪ ,‬כ"א תנחומין בשורה‪ ,‬דאין‬
‫שורה פחות מעשרה‪.‬‬
‫וכי תימא איך אפשר לפרש כן‪ ,‬והרי בברייתא מבואר דהרבים היו מתעסקים עמו ז' ימים‪ ,‬אבל אי"ק‪,‬‬
‫דמפורש בגמ' כתובות שם דאיכא ברכה כל שבעה ע"י פנים חדשות‪ .‬ואף דתנחומין בשורה לכ' אינו‬
‫אלא יום א'‪ ,‬וגם הבראה אינה אלא יום ראשון‪ ,‬צ"ל דעסקי רבים כולל הכל כל א' כמות שהוא‪ ,‬ברכה‬
‫כל שבעה ושורה )והבראה להך צד דהוי עסקי רבים( יום א'‪.‬‬
‫ב‪ .‬שם והרי"ט דפירש לענין הבראה חולק על מחזור מויטר"י כו' שפירש בשם רש"י שהיה אומר שאין‬
‫עושים הבראה ברגל הואיל וליכא אבילות ולאחר הרגל נמי לא יעשוה הואיל ובטלה סעודה ראשונה‪,‬‬
‫פי' דמספקא ליה לרש"י אי הבראה במועד אי לאחר המועד דשמא הבראה אינו עסקי רבים הואיל‬
‫ויחיד יכול לעשות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬לכ' דבריו תמוהים דתחילה הביא מהמחזור ויטרי דהטעם שאין עושים‬
‫הבראה אחר הרגל משום שבטלה סעודה ראשונה‪ ,‬ומשמע דפשיטא לי' לרש"י דהבראה אינה עסקי‬
‫רבים‪ ,‬והיה צריך לעשותה אחר הרגל‪ ,‬אלא דא"א כיון דאי"ז סעודה ראשונה‪ .‬ואח"כ מפרש דטעמא‬
‫דרש"י משום דמספק"ל אם הבראה היא עסקי רבים‪ ,‬וזה לכ' טעם אחר‪.‬‬
‫גם מש"כ התוס' בס"ד דעל הבראה פירש לקמן כל יום ראשון אסור לאכול משלו אפי' אוכל שתי‬
‫פעמים ביום‪ ,‬אינו מובן לכ' מה זה ענין לכאן‪.‬‬
‫ונראה דהכי קאמר‪ ,‬דאילו היתה סעודה ראשונה מתפרש כפשוטה‪ ,‬דצריך סעודה ראשונה ממש‪,‬‬
‫א"כ היה אפשר לפרש דברי המחזור ויטרי ג"כ כפשוטם‪ ,‬דהבראה אינה עסקי רבים ודינה לידחות‬
‫אחר המועד‪ ,‬אלא דבמציאות א"א להברות אחר המועד דאי"ז סעודה ראשונה‪ .‬אבל השתא דפרש"י‬
‫דסעודה ראשונה היינו יום א' דאבילות‪ ,‬א"כ כיון שנדחה האבילות עד אחר הרגל למה א"א להברות‬
‫אחר הרגל‪ .‬וזה מכריח פירוש אחר בדברי המחזור ויטרי‪ ,‬דמספק"ל אם הבראה היא עסקי רבים‪,‬‬
‫וצ"ל בתוך המועד‪ ,‬או"ד אינה עסקי רבים‪ ,‬ודינה לאחר המועד‪ .‬ומספק אי"צ להברות‪ .‬שמא תאמר‬
‫דמ"מ אם קברו בתוך הרגל א"כ אחר הרגל הוי תוך ז' מהקבורה וממנ"פ יוכל להברות אחר הרגל‪,‬‬
‫לזה קאמר המחזור ויטרי דזה אינו‪ ,‬דהבראה צ"ל ביום ראשון‪ ,‬וא"כ אם היא עסקי רבים א"כ יום‬
‫ראשון דידה היינו תוך הרגל‪ ,‬ואם אינה עסקי רבים א"כ יום ראשון הוי לאחר הרגל‪ ,‬ולעולם הוי ספק‪,‬‬
‫ומספק אי"צ להברות‪ ,‬דספיקא דרבנן לקולא‪.‬‬

‫קיים כפיית המטה ג' ימים קודם הרגל כו'‪ .‬עי' ברמב"ן )עמ' רט"ז( והרא"ש )סי' כ"ה( בשם הראב"ד‬
‫דבעי' שקיים אבילות אבל אם לא קיים אבילות אין הרגל מפסיק‪ ,‬וכתבו הטור והשו"ע סי' שצ"ט‬
‫שאפי' לא נהג אלא דברים שבצנעא הרגל מפסיק כגון ששמע שמוע"ק ביום שבת והיה הרגל למוצאי‬
‫שבת ע"ש‪ .‬ומספק"ל אם כונת הטור דסגי בדברי א' מן האבילות ואפילו דבר א' מדברים שבצנעא‪.‬‬
‫ומה דנקט הברייתא כפיית המטה הוא לדוגמא בעלמא והוא הדין לשאר דברי אבילות ואפילו דברים‬
‫שבצנעא‪) .‬וק"ק למה נקט כפיית המטה שהיא בפרהסיא‪ ,‬אבל י"ל דפשיטא לה להברייתא דאין‬
‫חילוק בזה‪ (.‬או"ד כונת הטור דצריך לנהוג כל דיני אבילות‪ ,‬אלא דסגי אם קיים כל הדברים שבצנעא‪.‬‬
‫אבל יקשה א"כ למה נקטה הברייתא כפיית המטה שהיא מדברים שבפרהסיא‪ .‬ויהיה צ"ל דכונת‬
‫הטור דוקא כשחל בשבת‪ ,‬אבל בחול באמת לא סגי בדברים שבצנעא אלא צריך לקיים אפילו כפיית‬
‫המטה‪ ,‬ורבותא קאמר הברייתא דצריך לקיים אפילו דברים שבפרהסיא‪ .‬ולשון הטור היה נוטה לזה‪,‬‬
‫אבל הט"ז נקט בפשיטות דסגי בדבר א'‪ ,‬ואפילו מדברים שבצנעא‪ ,‬ואפילו בחול‪ ,‬וכמו שמצינו לענין‬
‫‪28‬‬

‫שמועה רחוקה‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה במש"כ הטור בפשיטות דאם שמע שמוע"ק בשבת ערב הרגל‪ ,‬שהרגל מפסיקו‪ ,‬יל"ע‬
‫ממש"כ הרמב"ן בתוה"א )עמ' רכ"ח( בביאור מש"א בגמ' )לק' עמ' ב'( השומע שמוע"ק בשבת‬
‫ולמוצ"ש נעשית רחוקה‪ ,‬דחשיב שמועה רחוקה‪ ,‬וק' הרי גם בשבת נהג עכ"פ דברים שבצנעא‪ ,‬ותי'‬
‫הרמב"ן דכיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תורת אבל עליו עיי"ש‪ .‬וא"כ כמו"כ נאמר לענין‬
‫הפסקת הרגל דכיון שבשבת לא היה בכל מצות שבעה‪ ,‬ולא היה תורת אבל עליו‪ ,‬אין הרגל מפסיק‪.‬‬
‫אכן הרשב"א )מובא בב"י סי' ת"ב( פירש הא דשמע שמוע"ק בשבת ולמוצש"ק נעשית רחוקה באופן‬
‫אחר‪ ,‬ויבואר לק' )עמ' ב'( אי"ה‪ ,‬ומשמע דלי"ל סברת הרמב"ן דאין תורת אבל עליו‪ ,‬וא"כ י"ל דגם‬
‫הטור לא סבירא לי' כהרמב"ן בזה‪ ,‬ופלוגתא היא‪.‬‬
‫שו"ר במרדכי הלכות אונן )רמז תתק"כ( שביאר הא דשמע שמוע"ק בשבת ולמוצש"ק נעשה רחוקה‬
‫דכיון דשמע ביום שא"א להתאבל הוי כשמע למחר‪ ,‬וכתב דמ"מ אם שמע שמוע"ק בשבת ולמוצש"ק‬
‫היה רגל בטלה גזירת שבעה‪ ,‬דלקולא אמרינן דשבת אינו כחול ולא לחומרא עיי"ש‪ .‬ומ"מ לסברת‬
‫הרמב"ן דאין תורת אבל עליו קשה לחלק‪.‬‬

‫]דף כ' ע"ב[‬

‫הצורך באבילות הניכרת באבילות שעה אחת‬
‫א"ל לשמעי' חלוץ מנעלי והולך כלי אחרי לבית המרחץ‪ ,‬ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל‪ .‬עי' ברמב"ן‬
‫בתוה"א )עמ' רל"ז( פי' שהחידוש הוא דאע"ג שלא כפה מטתו ולא עיטף עלתה לו לאבילות שעה‬
‫אחת דשמועה רחוקה‪ ,‬ומ"מ כתב הרמב"ן עוד דבעי' שעכ"פ יעשה א' מג' אלה או שיחלוץ מנעליו או‬
‫אם היו חלוצים כבר בעי' שיתעטף או יכפה מטתו‪ ,‬אבל במה שנמנע מרחיצה או סיכה ותשמיש‬
‫המטה כו' לא עלתה לו שאין אבילותו מתפרסמת ובעי' מעשה הניכר לשם אבילות והיינו ע"י מצות‬
‫עשה דאבילות ע"ש‪ ,‬ומובא בקיצור ברא"ש‪.‬‬
‫וק' איך קאמר דחליצת הסנדל הוי מ"ע דאבילות הא הוא עצמו כתב שם )עמ' רנ"ז( דבט' באב אינו‬
‫חייב בעיטוף וכפיית המטה שלא חייבו כ"א במצות ל"ת דאבילות‪ ,‬הרי שחליצת הסנדל הוא ל"ת‬
‫דאבילות‪.‬‬
‫אבל פשוט דלק"מ דבודאי האבילות דחליצת הסנדל מתקיים במה שאינו לובש סנדלים‪ ,‬וזהו ל"ת‬
‫דאבילות ונוהג בט' באב‪ .‬אבל מש"כ הרמב"ן לענין שמועה רחוקה דבעי' שיעשה מצות עשה‬
‫דאבילות‪ ,‬הכונה שיעשה מעשה בקום ועשה להראות שנוהג אבילות‪ ,‬ולזה מועיל חליצת הסנדל‪,‬‬
‫דאע"פ שקיום האבילות שבו הוא במה שאחר החליצה אינו לבוש סנדלים‪ ,‬וזהו שוא"ת‪ ,‬מ"מ עצם‬
‫מעשה החליצה אף שאינו קיום האבילות מ"מ הוא מעשה שעושה בקו"ע ומוכיח שמה שמנעליו‬
‫חלוצים הוא מחמת אבילות‪ .‬וזה מבואר במש"כ דאם היו מנעליו חלוצים כבר קודם ששמע השמועה‬
‫אינו מועיל לקיום אבילות שעה אחת וצריך לכפוף מטתו או להתעטף‪.‬‬
‫וכן פשוט דלק"מ מלק' )כד‪ (.‬דלאו כו"ע מסיימי מסאני‪ ,‬דהתם היינו כשהי' חלוץ מתחילה‪ ,‬אבל‬
‫כשהוא לבוש מנעלים וחולצם לשם אבילות אבילותו מתפרסמת שפיר‪.‬‬
‫ב‪ .‬ומ"מ קשה דע"ע בתוה"א )עמ' רכ"ז( האריך להוכיח דאבילות ל' נוהגת ברגל‪ ,‬כשקובר את מתו‬
‫‪29‬‬

‫ברגל‪ ,‬והביא ראיה מדברי הגמ' )יט‪ (:‬שהקובר את מתו ברגל הרגל עולה למנין שלשים כיון שנהג‬
‫מנהג שלשים ברגל‪ .‬וכתב שם הרמב"ן בין דבריו ז"ל וא"ת שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא‬
‫נוהג מפני הרגל שכל אדם אסור לספר ולכבס בו והלא מדין הרגל לובש הוא כלים מגוהצים כו'‬
‫ונוטל צפרניו בגנוסטרא ושמח שמחת מרעות‪ ,‬ואם בא ממדה"י כו' מספר ומכבס כדרכו‪ ,‬ומה מצות‬
‫שלשים מצאו כן שתעלה למנין ל'‪ ,‬והרי במצות ז' נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים‬
‫והרבים מתעסקים בו כדין אבל‪ ,‬ואפ"ה כיון דלא נהג במצות ז' כדינו אינו עולה עכ"ל לענינינו‪.‬‬
‫תורף דבריו‪ ,‬דבגמ' )יט‪ (:‬איתא שהקובר את מתו ברגל הרגל עולה למנין שלשים מדנהג מנהג‬
‫אבילות שלשים ברגל‪ ,‬ורש"י שם פי' דהיינו מדאסור בגיהוץ ותספורת מדין הרגל‪ .‬והרמב"ן חולק ע"ז‪,‬‬
‫דאי משום הא לא היה הרגל עולה למנין שלשים‪ ,‬שהרי לכמה דברים אין דיני הרגל שוים לדיני‬
‫אבילות שלשים‪ ,‬שברגל לובש כלים מגוהצים ונוטל צפרניו בגנוסטרא ושמח שמחת מרעות‪ ,‬ומגלח‬
‫כשיצא מבית האסורים‪ ,‬וכל זה ליתא באבילות שלשים‪ ,‬וא"כ למה קאמר הגמ' שהרגל עולה למנין‬
‫שלשים‪ ,‬וע"כ שהקובר את מתו ברגל נהוג בכל דיני אבילות שלשים‪ ,‬ולא רק באותם הדינים הנוהגים‬
‫מדין הרגל‪ .‬ומוסיף הרמב"ן‪ ,‬שלא תדחה שמא כדי שיעלה הרגל למנין שלשים סגי במה שנוהג עכ"פ‬
‫מקצת דיני אבילות‪ ,‬היינו אותם הדינים ששוים לאבילות ולרגל‪ ,‬ע"כ זה אינו‪ ,‬שהרי בגמ' שם אמרו‬
‫עוד שאין הרגל עולה למנין שבעה‪ ,‬כיון שלא נהג מנהג שבעה ברגל‪ ,‬ויק' הרי עכ"פ נוהג מקצת דיני‬
‫שבעה רגל‪ ,‬שהרי דברים שבצנעא נוהג‪ .‬וע"כ שבשביל שיעלה הרגל למנין שבעה בעי' שינהוג כל דיני‬
‫שבעה‪ ,‬ולא רק מקצתם‪ .‬ומעתה‪ ,‬כיון שחזי' שהרגל באמת עולה למנין שלשים‪ ,‬ע"כ שנוהג כל דיני‬
‫שלשים ברגל‪ ,‬ולא רק מקצתם‪.‬‬
‫וקשה‪ ,‬מה ראיה מביא הרמב"ן ממצות שבעה למצות שלשים‪ ,‬הא במצות שבעה איכא מצוות עשה‬
‫דכפיית המטה ועטיפת הראש וחליצת הסנדל‪ ,‬ואינו נוהג אותם ברגל‪ ,‬ואיך יעלה הרגל למנין שבעה‪,‬‬
‫והרי אפי' לענין אבילות שעה אחת דשומע שמועה רחוקה הצריך הרמב"ן שיעשה עכ"פ מצות עשה‬
‫דאבילות שיעשה איזה מעשה הניכר לשם אבילות‪ .‬משא"כ מצות שלשים הרי אין בה כ"א מצות ל"ת‬
‫דאבילות‪ ,‬וכיון שנוהג מקצתם מדין הרגל שמא גם זה מספיק כדי שיעלה הרגל למנין שלשים‪.‬‬
‫אמנם שיטת הרמב"ן שם )עמ' רכ"ה( שברגל נוהג חליצת הסנדל ועטיפת הראש בביתו ששם הוא‬
‫דברים שבצנעא‪ ,‬אבל בזה לכ' אין אבילות מתפרסמת עליו‪ ,‬שהרי הוא בצנעא‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד יש לעי' דעי' בגמ' לעי' )כ‪ (.‬קיים כפיית המטה ג' ימים קודם הרגל הרגל מפסיקו וכתב‬
‫הרמב"ן שם )עמ' רט"ז( והרא"ש )סי' כ"ה( בשם הראב"ד דבעי' שקיים אבילות אבל אם לא קיים‬
‫אבילות אין הרגל מפסיק‪ ,‬וכתבו הטור והשו"ע סי' שצ"ט שאפי' לא נהג אלא דברים שבצנעא הרגל‬
‫מפסיק כגון ששמע שמוע"ק ביום שבת והיה הרגל למוצאי שבת ע"ש‪ ,‬וק' הא לא עשה מעשה‬
‫שאבילות מתפרסמת עליו ומ"ש מלענין אבילות שעה אחת דשמוע"ר שאינו עולה לו אא"כ עשה‬
‫מעשה שאבילות מתפרסמת עליו‪ .‬ואין לומר שחלץ סנדלו‪ ,‬דהא כתבו הטור ושו"ע בסי' ת' שבזה"ז‬
‫חליצת הסנדל היא אבילות שבפרהסיא ואינה נוהגת בשבת‪ .‬אבל יש לדחות דמיירי שחלץ סנדלו בתוך‬
‫ביתו‪ .‬אבל יש לעיין כנ"ל אם במה שעושה בתוך ביתו סגי שתהא אבילות מתפרסמת עליו‪ ,‬כלשון‬
‫הרמב"ן הנ"ל‪ .‬ועי' לק'‪.‬‬
‫ד‪ .‬והעיקר נראה שסברא זו שכתב הרמב"ן שבעי' מעשה שאבילותו מתפרסמת עי"ז אי"ז סברא‬
‫כללית באבילות שבעה שלעולם חייב להתאבל אבילות הניכרת ובלא זה לא קיים מצות שבעה‪ ,‬רק‬
‫הוא סברא פרטית באבילות שעה אחת דשמועה רחוקה‪ ,‬דשעה אחת של מניעת רחיצה או תשמיש‬
‫אינה מעשה אבילות כלל‪ ,‬דכל העולם ג"כ נמנעים מרחיצה לשעה אחת וכן מתשמיש ולכן בעי'‬
‫מעשה שאבילותו מתפרסמת עליו שעי"ז יחול על שעה אחת שם הנהגת אבילות‪ .‬אבל במקום‬
‫שמתאבל יום או ימים שלימים בזה אין חילוק בין מ"ע דאבילות למצות ל"ת דאבילות‪.‬‬
‫ואפי' בקובר את מתו שעה אחת קודם הרגל שהרגל מפסיקו‪ ,‬ומשמע בטור ושו"ע דגם בזה סגי‬
‫‪30‬‬

‫שינהג דברים שבצנעא‪ ,‬נראה דאי"צ חליצת מנעלים‪ ,‬ואפי' לא היה כ"א נמנע מרחיצה ותמשיש כו'‬
‫ג"כ סגי‪ ,‬כיון שעכ"פ נמנע עד חשיכה‪ ,‬ולא חילקו חכמים בזה‪ ,‬ורק בדין שומע שמוע"ר שאינו מתאבל‬
‫עד סוף היום רק שעה אחת ומפסיק אבילות באמצע היום א"כ אין שם שם יום של אבילות כלל רק‬
‫שעה אחת‪ ,‬ובזה סובר הרמב"ן ששעה אחת של מניעת רחיצה או תשמיש אינה מעשה אבילות‪.‬‬
‫ויש לעי' אם שמע שמוע"ר בתוך ביתו ולא היה שם אדם אחר וחלץ מנעלו שעה אחת אם סגי בזה‪,‬‬
‫כיון שכתב הרמב"ן דבעי' מעשה שאבילות מתפרסמת עליו ומעשה הניכר לשם אבילות‪ .‬אבל‬
‫למבואר נראה דעיקר כונת הרמב"ן למעשה שבעצם מצד עצמו ניכר בו ענין אבילות‪ ,‬לאפוקי מניעה‬
‫מרחיצה שעה אחת שאין בו סימן אבילות כלל‪ ,‬אבל אין כונת הרמב"ן להצריך שיראה האבילות‬
‫לאחרים דוקא‪ ,‬דמהיכ"ת להצריך זה‪.‬‬
‫ה‪ .‬ועי' ברא"ש סי' ל' דעת ריב"ש דל"א מקצהיו"כ בליל שביעי ובעי' יום משום שבלילה אינו ניכר‬
‫דכו"ע חולצים מנעלים בלילה ע"ש ומנ"ל לריב"ש דלמקצהיו"כ בעי' הכירא דוקא‪ ,‬אבל נראה‬
‫דסברתו ע"ד הנ"ל דאבילות שעה אחת צ"ל ע"י מעשה הניכר דוקא‪ .‬רק ק' מ"ט לא סגי בלילה‬
‫בעיטוף שעה אחת או כפיית המטה שעה אחת‪ ,‬ועו"ק הא גם ביום לא מנכרא כיון שחלוץ מנעליים‬
‫מקודם ולאו כו"ע מסיימי מסאני‪ .‬ונראה שכל דברי הריב"ש אמורים בזה"ז שאין נוהגים בכפיית המטה‬
‫ובעיטוף‪ ,‬וכו"ע מסיימי מסאני‪ ,‬אבל מדינא דגמ' באמת מקצהיו"כ גם בלילה ע"י כפיית המטה ועיטוף‬
‫ודו"ק‪.‬‬

‫בגדר אבילות יב"ח‬
‫וש"מ שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום א' כו'‪ .‬עי' רא"ש סי' כ"ט בשם הרמב"ן דהשומע שמוע"ר‬
‫מונה יב"ח מיום המיתה ולא מיום השמועה‪ ,‬וכעי"ז בסי' צ"ו כתב בשם מהר"ם דקטן שהגדיל תוך‬
‫יב"ח מונה יב"ח מיום הקבורה‪ ,‬ולא מיום שהגדיל דהוא כיום השמועה‪ ,‬וק' למה אינו מונה יב"ח מיום‬
‫השמועה או מיום שהגדיל‪ ,‬כמו אבילות ז' ול' בשומע שמוע"ק שנמנים מיום השמועה‪.‬‬
‫ובפשוטו‪ ,‬דשיעור יב"ח אינו חיוב הנהגת אבילות למשך יב"ח‪ ,‬אלא יב"ח מיום המיתה הם בעצם זמן‬
‫אבילות‪ ,‬ואחר יב"ח מן המיתה אינו זמן אבילות‪ .‬ולכן אף ששמע השמועה או הגדיל באמצע היב"ח‬
‫ואם לא נמנה לו מיום השמועה נמצא שאינו נוהג אבילות ליב"ח שלמים‪ ,‬מ"מ לית לן בה כי אין לו‬
‫חיוב להתאבל למשך יב"ח‪ ,‬רק יב"ח מן המיתה הוא זמן המחייב באבילות‪ ,‬ואחר שכלו יב"ח מן‬
‫המיתה אזלא חיוב זה‪.‬‬
‫ו‪ .‬ועי' שו"ע סי' שצ"ה ס"ק ג' דלא אמרי' ביום האחרון דיב"ח מקצהיו"כ‪ ,‬ובט"ז וש"ך שם כתבו בשם‬
‫תרומות הדשן דטעמא משום דתלוי בחדשים ולא בימים‪.‬‬
‫והנה עי' לעי' )ח‪ (.‬המלקט עצמות אביו ואמו מתאבל עליהם כל היום כולו‪ ,‬וק' למה לא נאמר‬
‫מקצהיו"כ‪ ,‬וכן לשי' הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן דאבילות יום א' דאורייתא‪ ,‬ומ"מ משמע דהוא חייב‬
‫עכ"פ להתאבל כל היום‪ ,‬וכן מוכח ממה שדנו ממעשה דר"ג בברכות )טז‪ (:‬שלא רחץ עד הערב‬
‫ולפי"ז יש לבאר מה שאין הרגל מפסיק לאבילות יב"ח‪ ,‬דהפסקת הרגל ל"ש כ"א בשיעור אבילות שתלוי באבל‪,‬‬
‫דכיון שהאבל חייב בשמחת הרגל‪ ,‬ונדחה אבילותו דלא אתי ע' דיחיד ודחי ע' דרבים כמבואר בגמ' )יד‪ ,(:‬ממילא שוב אין‬
‫האבילות חוזרת אליו עוד‪ .‬אבל שיעור יב"ח אינו תלוי בהאבל רק הוא זמן אבילות מצד עצמו‪ ,‬ובזה ל"ש הפסקת הרגל‬
‫כלל וק"ל‪ .‬אכן בלא"ה לא קשה למה אין שם הפסקת הרגל דא"כ לא משכח"ל יב"ח‪ ,‬וכדאיתא בירושלמי לענין מה‬
‫ששבת אינה מפסקת שבעה‪.‬‬

‫‪31‬‬

‫והרמב"ן הביא ראיה מזה לשיטתו דאבילות יום ראשון דאורייתא‪ ,‬וגם בזה ק' דנאמר מקצהיו"כ‬
‫]אבל יש לדחות דשמא ר"ג לית ליה מקצהיו"כ וס"ל כחכמים דאבא שאול[‪ .‬וכן ראיתי מקשים לענין‬
‫ט' באב למה חייב להתאבל כל היום נאמר דמקצהיו"כ‪ .‬ולכ' פשוט בזה‪ ,‬דיום לקיטת עצמות ל"ש בי'‬
‫מקצהיו"כ‪ ,‬דענין מקצהיו"כ היינו שנשלם שיעור האבילות שחייב בה‪ ,‬אבל ביום לקיטת עצמות היום‬
‫הוא בעצם יום המחייב באבילות‪ ,‬ומה יועיל לו מה ששלם שיעור אבילות‪ ,‬הא שוב יתחייב מחדש‬
‫מאחר שהוא עדיין עומד ביום לקיטת עצמות‪ .‬וכן בט' באב מה יועיל לו שמקצהיו"כ וכבר נהג‬
‫אבילות‪ ,‬סוכ"ס עדיין עומד הוא בתוך ט' באב וזה מחייב אותו באבילות‪ .‬וכן י"ל לענין אבילות יום‬
‫ראשון שהוא בעצם זמן אבילות‪ ,‬דואחריתה כיום מר‪ ,‬ולכן ל"ש בזה מקצהיו"כ דמ"ל שכאילו נהג‬
‫אבילות יום אחד סוכ"ס עדיין הוא באמצע היום המר וזה מחייב אותו באבילות‪.‬‬
‫ומעתה צ"ע למה הוצרכו התה"ד והט"ז והש"ך לטעמא דיב"ח תלוי בחדשים ולא בימים לבאר למה‬
‫לא אמרי' מקצהיו"כ לענין אבילות יב"ח‪ ,‬הא בפשוטו ל"ש מקצהיו"כ באבילות יב"ח‪ ,‬שהרי גם זמן‬
‫יב"ח אינו שיעור כמה אבילות חייב לנהוג‪ ,‬רק הוא זמן המחייב באבילות‪ ,‬וכמש"נ דלכן גם השומע‬
‫שמוע"ר מונה מיום המיתה ולא מיום השמועה‪ ,‬ומה שייך בזה מקצהיו"כ‪ ,‬נהי דבתחילת יום האחרון‬
‫הוא כאילו נהג יב"ח באבילות‪ ,‬סוכ"ס עדיין הוא נמצא בתוך יב"ח‪ ,‬וזה מחייב אותו באבילות‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫אם יב"ח נמנה מיום הקבורה או יום המיתה‬
‫א‪ .‬כתב הרמב"ן בתוה"א )עמ' רל"ז( ומובא ברא"ש סי' כ"ט‪ ,‬שהשומע שמועה רחוקה נוהג אבילות‬
‫יב"ח מיום המיתה ולא מיום השמועה ע"ש‪ ,‬ומשמע מלשון זה שהמנין הוא מיום המיתה ממש ולא‬
‫מיום הקבורה‪ .‬וק' דהרא"ש בסי' צ"ו כתב בשם מהר"ם שקטן שנתגדל תוך יב"ח מונה יב"ח מיום‬
‫הקבורה ע"ש‪.‬‬
‫ואפשר דהרמב"ן ומהר"ם חלוקים אך יק' דהרא"ש הביא לתרווייהו אבל י"ל שהרי ע"ש ברא"ש‬
‫שחולק על המהר"ם בדין קטן שהגדיל תוך שלשים וס"ל כיון שנדחה ידחה לגמרי‪ ,‬ובפשוטו דחולק‬
‫עליו גם בדין הגדיל תוך יב"ח‪ ,‬וסובר שאינו נוהג אבילות יב"ח כלל‪ ,‬ולכן לא הוצרך לבאר דעת עצמו‬
‫ממתי מונה יב"ח‪ .‬אכן החכמת אדם כתב שהרא"ש אינו חולק על מהר"ם כ"א בדין הגדיל תוך ל'‬
‫ולא בדין הגדיל תוך יב"ח‪ ,‬ומסתבר טעמי' דמדחזי' שאינו מונה יב"ח מיום השמועה כמו שמונה שבעה‬
‫ושלשים ש"מ ששיעור יב"ח אינו שיעור במשך זמן האבילות שמתחייב בה אלא הוא זמן המחייב דיב"ח‬
‫הוא זמן שמחייב באבילות‪ ,‬ומיניה דגם אם הגדיל תוך יב"ח ל"ש שידחה מאבילות יב"ח דכל היב"ח‬
‫מחייבים ודמי למי שמביא ב' שערות בשבת דל"א שנדחה בין השמשות וכמש"כ הרא"ש שם‪ .‬ואם‬
‫נאמר כן דהרא"ש ל"פ על המהר"ם לענין הגדיל תוך יב"ח יהיה ק' מה דשתיק ליה למהר"ם שהיב"ח‬
‫מתחילים מיום הקבורה ואילו לענין שומע שמוע"ק או שמוע"ר הביא דברי הרמב"ן שמונה יב"ח מיום‬
‫המיתה‪.‬‬
‫]ועי' ט"ז סי' ת"ב סע' ט' שכתב שאבילות יב"ח מונה מיום המיתה ולא מיום הקבורה והביא ראיה‬
‫מדשומע שמוע"ר אינו מונה מיום השמועה‪ ,‬והש"ך בנה"כ תמה מה ראיה היא‪ ,‬ונראה כונת הט"ז‬
‫שאין סברא למנות מיום הקבורה כ"א משום שזהו זמן התחלת אבילות‪ ,‬שמתחיל עם סתימת הגולל‪,‬‬
‫והרי השומע שמוע"ק או שמוע"ר אינו מתחיל אבילות מסתימת הגולל‪ ,‬אלא מיום השמועה‪ ,‬ומ"מ‬
‫אינו מונה יב"ח מיום השמועה‪ ,‬וע"כ דזמן יב"ח אינו תלוי בהתחלת האבילות‪ ,‬וכנ"ל שאינו שיעור כמה‬
‫אבילות חייב לנהוג‪ ,‬אלא הוא חשיבות זמן בפנ"ע‪ ,‬וממילא מסתבר למנותו מיום המיתה‪ ,‬שסתימת‬
‫הגולל אין לו חשיבות אלא במה שהוא זמן התחלת האבילות‪ .‬והש"ך חולק על סברא זו וס"ל שיום‬
‫הקבורה יש לה חשיבות אחרת מלבד מה שהיא זמן התחלת האבילות‪ ,‬שמשפט רשעים בגיהנם יב"ח‬
‫מתחיל מהקבורה ע"ש‪[.‬‬
‫‪32‬‬

‫ב‪ .‬ונראה דלא דמי‪ ,‬דהנה אי' בגמ' )כב‪ (.‬א"ל רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי‬
‫מהדריתו מבבא דאבולא אתחילו מנו ע"כ‪ ,‬וא"כ נחזי אנן‪ ,‬זה השומע שמוע"ק או שמוע"ר דמנינן לי'‬
‫יב"ח מעיקרא ולא מיום השמועה‪ ,‬כמבואר בדברי הרמב"ן והרא"ש‪ ,‬אילו היה הדין גם בשבעה‬
‫ושלשים כן‪ ,‬שאינו מונה מיום השמועה כ"א מעיקרא‪ ,‬נראה דמ"מ לא היה מונה מיום הקבורה אלא‬
‫מיום המיתה דוקא‪ ,‬שהרי לא עדיף הוא מאלה שהיו שם בשעת מיתה ואינם הולכים עם המת אלא‬
‫נשארים בעירם‪ ,‬שמונים מזמן החזרת פניהם‪ ,‬והרי זה השומע שמוע"ק או שמוע"ר הוא במקום אחר‬
‫לגמרי ואינו יודע מהמת כלל‪ ,‬וכל שכן שאינו הולך אחריו‪ ,‬וא"כ לגבי דידיה מיד עם המיתה הויא‬
‫כהחזרת פנים‪ ,‬שאין לך החזרת פנים גדולה מזו שאינו יודע מהמיתה כלל‪ ,‬והיה מונה מיום המיתה‬
‫ולא מיום הקבורה‪ .‬ומעתה אף לענין יב"ח‪ ,‬שבאמת אינו מונה מיום השמועה אלא מעיקרא‪ ,‬ג"כ‬
‫מונה מיום המיתה ולא מיום הקבורה‪ ,‬כי יום המיתה לדידיה הוא כיום הקבורה שהוא כזמן החזרת‬
‫פנים‪.‬‬
‫]ואפי' אם היה השומע שמוע"ק באותה העיר‪ ,‬נראה שיום המיתה לדידיה כהחזרת פנים‪ ,‬אפי' לשי'‬
‫הרמב"ן )עמ' קס"ב( דבאותה העיר ל"ש החזרת פנים‪ ,‬דה"ט התם משום שדעתם עדיין עליו‪ ,‬כמש"כ‬
‫הרמב"ן בהדיא‪ ,‬וזה ל"ש כאן‪ ,‬שאינו יודע מן המת כלל‪[.‬‬
‫משא"כ בנידון דמהר"ם דקטן שהגדיל תוך יב"ח‪ ,‬היינו בקטן שהיה שם בסתימת הגולל‪ ,‬ולכן מנינן ליה‬
‫שפיר מסתימת הגולל‪.‬‬
‫]וא"ת מה שייך סתימת הגולל בקטן הא סתימת הגולל הוא זמן חלות חיוב אבילות וזה ל"ש בקטן‪.‬‬
‫אי"ק דהוא גם זמן חלות שם אבל עי' ברא"ש סי' נ"ו המעשה במגנצא ועי' לק'‪[.‬‬
‫ג‪ .‬והנה הפוסקים נח' בזמן ל' יום דשמוע"ק אם נמנה מיום מיתה או מיום קבורה דהט"ז סי' ת"ב‬
‫ס"ק ו' והש"ך שם ס"ק ה' כתבו שנמנה מיום המיתה‪ ,‬אבל בנה"כ חזר בו הש"ך וכתב שנמנה מיום‬
‫הקבורה והביא כן מרבינו ירוחם בנתיב כ"ח ח"ג ]כצ"ל[‪ .‬אבל למש"נ דעת הרא"ש שמביא דברי‬
‫הרמב"ן שהשומע שמוע"ר מונה יב"ח מיום המיתה ובארנו דל"פ על המהר"ם דקטן שהגדיל מונה‬
‫יב"ח מיום הקבורה רק טעמי' דלגבי השומע שמוע"ר יום המיתה הוא כיום החזרת פנים א"כ נראה‬
‫שהרמב"ן והרא"ש יסברו דכמו"כ לענין זמן ל' יום דשמוע"ק נמנה מיום המיתה דלגבי דידיה הוא כיום‬
‫הקבורה כי הוא יום החזרת פנים‪.‬‬
‫ד‪ .‬ועי' שם בהגה' אבן העוזר כתב ראיה לדעת הנה"כ שנמנה מיום הקבורה מדברי הרא"ש סי' נ"ו‬
‫שמביא מעשה שנתיאשו מלקבור המת אחר ל' והיו שרצו לומר דהוא כשמוע"ר אבל הרא"ש מביא‬
‫בשם ר' אלעזר ב"ר נתן דלא דמי דבשמוע"ר חל שם אבל עם הקבורה ואחר ל' כבר אינו בשם אבל‬
‫ולכן כששומע השמועה הויא שמוע"ר משא"כ כשנתיאשו מלקברו אחר ל' הרי כל זמן שלא קברו‬
‫אותו הוא כמתו מוטל לפניו ולא חל אבילות כלל ע"ש‪ ,‬הרי דזמן ל' יום דשמוע"ק תליא במה שחל‬
‫עליו שם אבל עם הקבורה את"ד האבן העוזר‪.‬‬
‫אבל למבואר אי"ז ראיה כלל דעיקר כונת הרא"ש לומר דכשלא נתיאשו מלקברו עד אחר ל' יום א"כ‬
‫כל זמן שלא נתיאשו לא חל שם אבילות משא"כ בשמוע"ר דחל שם אבילות כבר אבל הרי זה ודאי‬
‫דאע"ג דבשלא נתיאשו מלקברו לא חל שם אבילות אבל בהחזרת פנים חל שם אבילות שפיר והוא‬
‫כיום הקבורה לגבי דידהו וה"נ בשומע שמוע"ר יום המיתה לדידיה כיום החזרת פנים‪ ,‬וגם הרא"ש לא‬
‫כתב שחל שם אבל עם הקבורה אלא לומר דכיון שהיה שם קבורה חל שם אבל עליו ולא דמי למי‬
‫שטרם נתיאשו מלקברו עד אחר ל'‪ ,‬אבל לענין המנין שמונים ודאי דמונים מיום המיתה דלגבי השומע‬
‫שמוע"ר זהו זמן החזרת פנים ובאותה שעה כאילו מסר לאחרים לקברו וזהו לגבי דידיה כיום הקבורה‬
‫וככל הנ"ל‪.‬‬
‫‪33‬‬

‫ה‪ .‬והנה דעת הט"ז שם ס"ק ט' דיב"ח לעולם מונים מיום המיתה‪ ,‬הן במי שהיה שם בשעת קבורה‪,‬‬
‫והן בשומע שמוע"ר‪ .‬והש"ך שם ס"ק י' כתב שמונים יב"ח מיום הקבורה‪ ,‬ומביא שכ"כ התה"ד בהדיא‬
‫ע"ש‪ .‬ובנה"כ שם משמע דה"ה לשומע שמועה דמונה יב"ח מיום הקבורה‪ ,‬דתלה ליה במה שמשפט‬
‫רשעים בגהנם יב"ח הוא מיום הקבורה‪ .‬וזה דלא כמשמעות לשון הרמב"ן שכתב שמונה מיום‬
‫המיתה‪ .‬ותימה שלא הביא לשון הרמב"ן בזה‪.‬‬
‫ואילו לפי דברינו היה נראה לתווך‪ ,‬דאם היה שם בשעת קבורה אזי מונה יב"ח מן הקבורה‪ ,‬אבל‬
‫בשומע שמועה מונה מן המיתה דהוא כיום החזרת פנים כנ"ל‪ .‬וא"כ לא פליגי התה"ד והרמב"ן‪,‬‬
‫שהרמב"ן מיירי בשומע שמועה וא"כ יום המיתה לדידיה כיום החזרת פנים‪ ,‬אבל התה"ד מיירי‬
‫מסתמא באבלים שהיו שם בשעת קבורה ומונים ז' ול' מיום הקבורה וה"נ מונים יב"ח מיום הקבורה‪,‬‬
‫וכמבואר בדברי מהר"ם בקטן שהגדיל תוך יב"ח שמונה יב"ח מיום הקבורה וכנ"ל‪.‬‬
‫והש"ך בנה"כ היה אפש"ל דאזיל לשי' דכתב לעיל מיניה בנה"כ בשם רבינו ירוחם שמונה ל' יום‬
‫דשמוע"ק מיום הקבורה ולא מיום המיתה‪ ,‬הרי דלית ליה הסברא דיום המיתה כיום החזרת פנים‪.‬‬
‫]אבל הש"ך עצמו לא תלה ליה בזה אלא במה שמשפט רשעים בגהנם יב"ח מיום הקבורה ולפ"ז‬
‫אפילו המחזירים פניהם ממש ומתאבלים מיום החזרת פנים מ"מ ימנו יב"ח מיום הקבורה‪ [.‬וק'‬
‫מדברי הרמב"ן שהשומע שמוע"ק או שמוע"ר מונה יב"ח מיום המיתה‪ .‬וצ"ל להש"ך שלשון הרמב"ן‬
‫הוא לאו דוקא ובאמת מונה מיום הקבורה ועיקר כונתו לאפוקי שאינו מונה מיום השמועה‪.‬‬
‫ו‪ .‬ובאמת יש לעיין דרבינו ירוחם שם בנתיב כ"ח ח"ג תיכף אחרי שכתב דבר זה דשמוע"ר נמנה ל' יום‬
‫מן הקבורה הביא דברי הרמב"ן בשומע שמוע"ר שלענין יב"ח אין מונים מיום שמועה כ"א מיום‬
‫המיתה‪] .‬ואם נאמר דלשון הרמב"ן בזה לאו דוקא‪ ,‬וכמו שלכ' צ"ל לפי הש"ך‪ ,‬א"כ לק"מ כמובן‪[.‬‬
‫ולכ' צ"ל דס"ל דטעמא דהרמב"ן לא משום דהוי כיום החזרת פנים‪ ,‬דא"כ לענין שמוע"ר נמי נאמר‬
‫כן‪ ,‬אלא משום שאבילות יב"ח אינו תלוי בהתחלת זמן אבילות כלל‪.‬‬
‫ז‪ .‬אך באמת דעת רבינו ירוחם שמונה ל' יום דשמוע"ק מיום הקבורה ק' מסברא דהרי לכ' סברא‬
‫אמיתית היא שמי שלא היה באותה העיר בשעת מיתה הויא לדידיה יום המיתה כיום החזרת פנים‬
‫וכנ"ל‪.‬‬
‫]באמת הנצי"ב במשיב דבר נשאל במי שנודע לו מהמיתה ע"י טלגרף לפני הקבורה אם מונה ז' ול'‬
‫מהשמועה או מהקבורה וס"ל דמונה מהקבורה ולא דמי להחזרת פנים דלא נאמר דין החזרת פנים‬
‫אלא באלה שטיפלו במת ונהגו אנינות אבל זה שלא התעסק עם המת ולא נהג אנינות אינו בדין‬
‫החזרת פנים ואינו מונה כ"א מהקבורה‪ ,‬והביא ראיה מהרא"ש סי' נ"ה שמתה אחותה של ר"ת בעיר‬
‫אחרת ולא נהג אנינות כיון שהיה בעיר אחרת ולא התעסק בה ע"ש ומשמע דעכ"פ לא התחיל‬
‫אבילות מיד‪ .‬אבל בשדי חמד )ח"ה עמ' ‪ (205‬מביא תש' מחתנו הג"ר רפאל שפירא זצ"ל שדוחה‬
‫הראיה דמבואר בתלמידי רבינו יונה ברכות שהמעשה היה שקברו אותה בעירו של ר"ת‪ ,‬וא"כ לא‬
‫היתה שם החזרת פנים כלל‪ .‬והנה לסברת הנצי"ב ניחא שיטת רבינו ירוחם דמונה שמוע"ק מיום‬
‫הקבורה דכיון שאינו מתעסק עם המת אינו בדין החזרת פנים‪ .‬ומ"מ סברת הנצי"ב קשה מאד‬
‫והראיה מהמעשה דר"ת נדחה שפיר ע"י בנו‪[.‬‬
‫ומסתבר שדברי רבינו ירוחם באמת אמורים כשיש שם גדול הבית המונה מסתימת הגולל דשאר בני‬
‫הבית מונים עמו כמש"כ הרא"ש סי' ל"ט והתוה"א )עמ' קמ"ו( ורבינו ירוחם עצמו שם ח"א‪ .‬אלא‬
‫שיש לעיין בזה דלכ' מה שבני הבית נגררים עם גדול הבית היינו משום שנטפלים להנהגת אבילות‬
‫שלו‪ ,‬וכדחזי' דאפי' בא ביום ז' יכול למנות עם גדול הבית אע"פ שנמצא שאינו יושב ז' ימים כלל‪,‬‬
‫וא"כ מה שייך זה בשומע שמוע"ק שאינו יושב ז' ול' עם גדול הבית כ"א מיום השמועה‪.‬‬
‫ונראה שאי"ק עפמש"כ הרא"ש בסי' נ"ו דטעמא דשמוע"ק ל' יום משום שכל ל' יום שם אבל עליו‬
‫‪34‬‬

‫אפילו לא ידע מהמיתה וכנ"ל ]ועיקר הדין היוצא מזה לחלק בין שמוע"ר לבין נתיאשו מלקברו אחר‬
‫ל' הביא גם רבינו ירוחם שם ח"א[ וא"כ י"ל דכל זמן ששם אבל על גדול הבית דהיינו תוך ל' מיום‬
‫הקבורה יכול להיות נטפל אליו לענ"ז ולכן חל עליו דין שמוע"ק תוך ל' מיום הקבורה‪.‬‬
‫אבל א"כ בשומע שמוע"ר אחר ל' הרי אחר ל' אין עליו שם אבל כלל אפילו באביו ואמו כדחזי' דגם‬
‫השומע שמוע"ר על אביו ואמו אינו מתאבל ז' ול' וא"כ בכה"ג א"א שיטפל לגדול הבית‪ ,‬וא"כ לענין‬
‫הדין שכתב הרמב"ן שמונה יב"ח מיום המיתה באמת לא יתכן כלל להיות נטפל לגדול הבית‪ ,‬וא"כ‬
‫צריך למנות יב"ח מיום המיתה שהוא יום החזרת פנים לגבי דידיה‪.‬‬
‫וא"כ ניחא מה שרי"ו כתב של' יום דשמוע"ק נמנים מיום הקבורה‪ ,‬ותיכף אח"ז מביא דברי הרמב"ן‬
‫שהשומע שמוע"ר מונה יב"ח מיום המיתה‪ ,‬דלענין שיעור ל' יום דשמוע"ק יכול להיות נטפל לגדול‬
‫הבית ונמנה מיום הקבורה‪ ,‬אבל לענין שמוע"ר א"א להיות נטפל לגדול הבית וא"כ יום המיתה כיום‬
‫החזרת פנים ומונה מיום המיתה וכנ"ל‪.‬‬
‫ולפ"ז בשומע שמוע"ק ויש שם גדול הבית גם הרמב"ן יודה שמונה יב"ח מיום הקבורה ולא מיום‬
‫המיתה‪ ,‬כיון שנטפל לגדול הבית‪.‬‬
‫ח‪ .‬קיצור הדברים‪ ,‬מדברי הרמב"ן משמע שהשומע שמוע"ר מונה יב"ח מיום המיתה ולא מיום‬
‫הקבורה‪ ,‬ואפש"ל משום שזמן יב"ח לא תליא בזמן התחלת אבילות כלל‪ ,‬אבל א"כ יק' שהרא"ש‬
‫הביא דברי הרמב"ן והביא גם דברי מהר"ם שקטן שהגדיל תוך יב"ח מונה יב"ח מיום הקבורה‪] .‬ויש‬
‫לדחות שהרא"ש בלא"ה חולק על דינו של מהר"ם אבל זה תלוי בדברי החכמת אדם אם חולק‬
‫הרא"ש גם בדין הגדיל תוך יב"ח או רק בדין הגדיל תוך ל'‪[.‬‬
‫או אפשר דטעמא דהרמב"ן משום דיום המיתה כיום החזרת פנים וא"כ לק"מ מדברי המהר"ם גבי‬
‫קטן שהגדיל‪ ,‬שהתם הקטן היה שם בשעת סתימת הגולל‪ .‬אך יק' א"כ שרבינו ירוחם הביא דברי‬
‫הרמב"ן ומ"מ כתב של' יום דשמוע"ק נמנים מיום הקבורה‪ ,‬הרי דלית ליה הסברא דיום המיתה כיום‬
‫החזרת פנים‪ .‬אלא דהא גופא ק' למה לא נאמר סברא זו שיום מיתה כיום החזרת פנים‪ ,‬וימנה ל' יום‬
‫דשמוע"ק מיום המיתה‪.‬‬
‫ובזה י"ל שרבינו ירוחם מיירי שיש שם גדול הבית‪ ,‬ונטפל עמו‪ ,‬וא"כ ניחא מה שכתב גם לדברי‬
‫הרמב"ן דהשומע שמוע"ר מונה יב"ח מיום המיתה‪ ,‬דבשומע שמוע"ר כבר נגמרה אבילות דגדול‬
‫הבית וא"כ א"א להיות נטפל אליו וא"כ יום מיתה לדידיה כיום החזרת פנים‪.‬‬
‫ונפקותא להאמור‪ ,‬דהש"ך פ' דל' יום דשמוע"ק מונים מיום הקבורה‪ ,‬כמשמעות דברי רבינו ירוחם‪,‬‬
‫ודלא כמהרש"ל‪ ,‬ולנ"ל דברי רבינו ירוחם אמורים רק כשיש שם גדול הבית‪ ,‬ואפשר דבכה"ג גם‬
‫מהרש"ל מודה‪ .‬ועוד נפקותא לענין מנין יב"ח‪ ,‬שדעת הש"ך שלעולם מונים מיום הקבורה‪ ,‬ולנ"ל‬
‫היינו דוקא כשהיה שם בסתימת הגולל‪ ,‬או אם שמע תוך ל' והיה שם גדול הבית‪ ,‬אבל אם לא היה‬
‫שם בשעת סתימת הגולל‪ ,‬ואין שם גדול הבית‪ ,‬וכן בשמוע"ר אפי' היה שם גדול הבית‪ ,‬מונה מיום‬
‫החזרת פנים ולגבי השומע שמועה יום המיתה כיום החזרת פנים‪.‬‬
‫ובאמת אף שהש"ך בנה"כ תלה הדבר דאבילות יב"ח מונה מיום הקבורה במה שמשפט רשעים יב"ח‬
‫מיום הקבורה מ"מ אפשר דהיינו בגונא שמונה אבילות מיום הקבורה אבל המחזירים פניהם מקודם‬
‫אף הש"ך יודה שמונים יב"ח מיום החזרת פנים דאם לא כן נמצאו נוהגים אבילות יותר מיב"ח ולא‬
‫חילקו חז"ל בזה‪ ,‬וא"כ לא יחלוק הש"ך על פשטות משמעות דברי הרמב"ן שהשומע שמוע"ר מונה‬
‫יב"ח מיום המיתה ולא מיום הקבורה וכנ"ל‪ .‬ולמעשה צ"ע‪.‬‬

‫‪35‬‬

‫בסוגיא דאין קריעה בלא שבעה‬
‫תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דר' יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה אינו‬
‫נוהג אלא יום אחד קורע או אינו קורע רבי מני אמר אינו קורע רבי חנינא אמר קורע כו' עיי"ש כל‬
‫הסוגיא‪.‬‬
‫וצריך להבין מאי פריך לר' מני מהברייתא‪ ,‬הרי אדרבא משם סייעתא לדבריו דמפורש דעל שאר‬
‫קרובים עכ"פ אינו קורע לאחר שבעה‪ .‬אלא מאי אית לך למימר‪ ,‬דשמיע לי' להגמ' דר' מני מיירי גם‬
‫באביו ואמו‪ ,‬א"כ מאי מתרץ כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו‪ ,‬הרי גם בהא דר' מני יקרע לכבוד אביו‬
‫ואמו‪ .‬וכן צריך להבין אמאי לא פריך מהך ברייתא גם על רב חנינא‪ ,‬דס"ל דקורע בלא שבעה‪ ,‬והרי‬
‫בברייתא מפורש דבשאר קרובים אינו קורע לאחר שבעה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בתוס' ד"ה קורע או אינו קורע כתבו וז"ל דוקא כענין זה מיבעי ליה לפי שהיה חייב לקרוע בשעת‬
‫שמועה אבל שמע שמועה רחוקה בחול אינו קורע כלל ואפי' על אביו ואמו כו' והכי משמע לעיל דלא‬
‫מצינו לר' חייא שקרע אע"פ שהיה אביו ואמו כו' ע"ש‪ .‬לכ' יש כאן שני חידושים‪ ,‬חדא דמחלוקת ר'‬
‫מני ור' חנינא הוא בשומע שמועה קרובה ונעשית רחוקה דוקא‪ ,‬אבל בשמועה רחוקה ממש כו"ע‬
‫מודי דאינו קורע‪ .‬ועוד חידוש‪ ,‬דבשמועה רחוקה אינו קורע על אביו ואמו‪ ,‬כדמשמע מהא דר' חייא‪.‬‬
‫אלא דלשון התוס' לא משמע כן‪ ,‬אלא משמע דהכל דבר אחד‪.‬‬
‫וכן צריך להבין מי דחקם להתוס' לפ' דמחלוקת ר' מני ור' חנינא הוא בשמע שמוע"ק בשבת ונעשית‬
‫רחוקה דוקא‪ ,‬ולכ' יותר פשוט לפרש דפלוגתתם בכל שמועה רחוקה‪ ,‬ובפרט דהרי גם השומע‬
‫שמוע"ק בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה דינו כשומע שמועה רחוקה‪ ,‬וא"כ מאי שנא‪ .‬ובפרש"י‬
‫כת"י מפורש דהפלוגתא היא בשומע שמועה רחוקה‪.‬‬
‫ג‪ .‬בהמשך דברי התוס' באמצע מה דשו"ט אם קורע על אביו ואמו בשמועה רחוקה‪ ,‬כתב וז"ל והא‬
‫דאמר בסמוך מי שאין לו חלוק וכו' מיירי כגון שהיה שאול מחבירו או נתמלא קרעים עכ"ל‪ ,‬ואינו מובן‬
‫מה זה ענין לכאן‪ .‬ואין לומר דהוא ענין חדש‪ ,‬דהרי תיכף אח"כ חוזרים התוס' לדון בדין קריעה על‬
‫אביו ואמו‪.‬‬
‫ודע‪ ,‬דאף שהתוס' כאן פי' דהא דמי שאין לו חלוק מיירי שהיה שאול מחבירו‪ ,‬דהיינו שלא קרע‬
‫תחילה עד שנזדמן לו עכשיו חלוק זה‪ ,‬אבל התוס' לק' )כד‪ .‬ד"ה כי תניא ההיא( כתבו וז"ל ומכאן‬
‫קשה לי על מה שפי' למעלה )דף כ‪ (:‬דגרסי' רבי חנניא )נראה דצ"ל דגרס ר"ח( מי שאין לו אלא‬
‫חלוק אחד דמיירי בכה"ג דמחליף וקורע כו' עכ"ל‪ ,‬הרי שיש לנו עדות מהתוס' עצמם שהיה כתוב‬
‫בתוס' כאן בסוגיין פירוש אחר בשם ר"ח בהך ברייתא‪ ,‬דמיירי במי שכבר קרע אלא שעכשיו נזדמן לו‬
‫חלוק חדש ובא להחליף‪ ,‬וקאמר הברייתא דבשאר קרובים מחליף וקורע עד סוף ז'‪ ,‬ועל אביו ואמו‬
‫אפילו לאחר ז'‪) .‬ולא נתבאר עד מתי נמשך דין זה על אביו ואמו‪ ,‬והתוס' שם כתבו שקורע "לעולם"‪,‬‬
‫ונראה דכונתם עד סוף יב"ח‪ (.‬אלא שהתוס' שם מקשים על זה דבגמ' לק' מייתי ברייתא דעל אביו‬
‫ואמו מחליף וקורע עד סוף ז'‪ ,‬ועל שאר קרובים אינו קורע כלל‪ .‬ולגי' ר"ח צ"ל דפלוגתא היא‪.‬‬
‫ד‪ .‬ונקדים‪ ,‬דהנה בהא דס"ל לר' מני דאינו קורע על שמוע"ר‪ ,‬יל"פ בשני אופנים‪ ,‬או משום דשמועה‬
‫רחוקה אינה מחייבת בקריעה‪ ,‬כמו שאינה מחייבת באבילות ז' ול'‪ .‬או דלעולם שמוע"ר היתה צריכה‬
‫לחייב בקריעה ג"כ‪ ,‬אלא דאין קריעה בלא ז'‪ .‬ונפק"מ לענין אביו ואמו‪ ,‬דאם הטעם שאינו קורע על‬
‫שמוע"ר הוא משום שאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬הרי באביו ואמו מצינו דיש קריעה לאחר ז'‪ ,‬כמבואר‬
‫בברייתא לענין מי שנזדמן לו חלוק לאחר ז'‪ ,‬וא"כ ה"ה בשמוע"ר‪ .‬אבל אם הטעם שאינו קורע על‬
‫שמוע"ר הוא משום דשמוע"ר בעצם אינה מחייבת בקריעה‪ ,‬א"כ קרוב לומר דאפילו על אביו ואמו‬
‫‪36‬‬

‫אינו קורע )דל"ש כבוד אביו ואמו כ"א במקום שבעצם יש מחייב של קריעה(‪ ,‬ולא דמי למי שנזדמן לו‬
‫חלוק לאחר ז'‪ ,‬דהתם היה מחייב של קריעה עכ"פ‪.‬‬
‫אכן מדברי ר' מני עצמו שאמר לר' חנינא בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע היינו דלא איכא אבילות‬
‫שבעה אלא לדידך דאמרת קורע קריעה בלא שבעה מי איכא‪ ,‬מבואר דטעמא דר' מני משום שאין‬
‫קריעה בלא שבעה‪ ,‬אבל שמוע"ר בעצם היתה יכולה לחייב בקריעה‪ .‬וממילא מוכח דעל אביו ואמו –‬
‫דלא נאמר בהו אין קריעה בלא שבעה – קורע אפילו על שמוע"ר‪ .‬וזוהי שיטת ר' צמח גאון שהביאו‬
‫התוס' דעל אביו ואמו קורע אפילו לאחר יב"ח‪.‬‬
‫אבל התוס' דייקו מהא דר' חייא דאינו כן‪ ,‬ולאחר יב"ח אינו קורע אפילו על אביו ואמו‪ .‬והדיוק מסוגיין‬
‫דחו עפ"י מה שפירשו דר' מני מיירי בשומע שמועה קרובה ולמוצ"ש נעשית רחוקה‪ ,‬פי' דאף דלענין‬
‫שבעה דינו כשמועה רחוקה‪ ,‬אבל לענין קריעה היא שמועה קרובה‪ ,‬דהרי שייך קריעה בשבת אלא‬
‫דאריא דאיסורא רביע עלי'‪ ,‬אבל אם קרע בשבת יצא יד"ח קריעה כמבואר במשנה )שבת קה‪.(:‬‬
‫וא"כ לענין קריעה הר"ז שמוע"ק‪ ,‬ויש כאן מחייב של קריעה‪ ,‬אלא דנחלקו ר' מני ור' חנינא אם יש‬
‫קריעה בלא שבעה‪ .‬והתם באמת קורע על אביו ואמו‪ ,‬כיון דבאו"א יש קריעה בלא שבעה‪ .‬אבל‬
‫השומע שמועה רחוקה ממש לכו"ע אינו קורע‪ ,‬דאין שם מחייב של קריעה כלל‪ ,‬ואפילו על אביו‬
‫ואמו‪.‬‬
‫נמצא דשני החידושים של תוס'‪ ,‬דר' מני ור' חנינא ל"פ אלא בשומע שמוע"ק בשבת‪ ,‬ולא בשמוע"ר‬
‫ממש‪ ,‬ועוד דבשמוע"ר אינו קורע אפילו על אביו ואמו‪ ,‬הוי דבר א'‪ .‬וגם מבואר מה דחקם להתוס'‬
‫לפרש סוגיין בשומע שמוע"ק בשבת דוקא‪ ,‬דכיון שדייקו מהא דר' חייא דבשמוע"ר אינו קורע אפילו‬
‫על אביו ואמו‪ ,‬ע"כ דשמוע"ר אינה מחייבת בקריעה כלל‪ ,‬ויקשה מהגמ' דתלה לי' ר' מני במה דאין‬
‫קריעה בלא שבעה )שזהו בשאר מתים דוקא(‪ ,‬וע"כ דר' מני מיירי בשומע שמוע"ק בשבת‪ ,‬דלענין‬
‫קריעה הר"ז שמוע"ק‪ ,‬דיש שם מחייב של קריעה‪.‬‬
‫ה‪ .‬ומבואר לפי"ז דמחלוקת ר' מני ור' חנינא היא בשאר קרובים דוקא‪ ,‬אבל באביו ואמו מודה ר' מני‬
‫דקורע‪ .‬ובפשוטו דזה מוכח מגמ' עצמה וכנ"ל דר' מני תלה טעמי' במה דאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬וזה‬
‫נאמר בשאר קרובים דוקא כמבואר בברייתא‪ .‬וכן מבואר מדברי התוס' וכנ"ל דלכן כדי ליישב שיטתם‬
‫דעל או"א אינו קורע על שמוע"ר )כדמשמע מהא דר' חייא( הוצרכו לחדש דר' מני מיירי בשמוע"ק‬
‫דוקא‪.‬‬
‫אלא דמעתה תסתער מאד הקושיא‪ ,‬דא"כ מאי פריך הגמ' לר' מני מהברייתא דמי שנזדמן לו חלוק‪,‬‬
‫דעל אביו ואמו קורע לאחר ז'‪ .‬והרי מפורש בברייתא דזהו באו"א דוקא‪ ,‬אבל בשאר קרובים אינו‬
‫קורע‪ ,‬וא"כ מהברייתא עצמה מוכח דבשאר קרובים עכ"פ אין קריעה בלא שבעה‪ .‬והרי גם ר' מני ור'‬
‫חנינא לא נחלקו אלא בשאר קרובים‪ .‬וא"כ אי"ז קושיא על ר' מני אלא אדרבא סייעתא לדידיה‪,‬‬
‫וקושיא לר' חנינא‪.‬‬
‫אכן הקושיא היא רק לגי' שלפנינו מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק כו'‪ ,‬וכמו שביארו התוס'‬
‫כאן דמתחילה היה לבוש טלית שאולה ולא קרע כלל‪ ,‬ועכשיו בא לקרוע לראשונה‪ .‬אבל לגי' שכתבו‬
‫התוס' לק' )כד‪ (.‬בשם ר"ח – ומשמע מלשונם שם )וז"ל מכאן ק' על מה שפי' למעלה כו'( דכן היה‬
‫כתוב גם בתוס' כאן ונשמט – א"כ לא קשיא מידי‪ ,‬דמה שהברייתא מחלק בין או"א לבין שאר קרובים‬
‫אי"ז ענין כלל להנידון אם יש קריעה בלא שבעה‪ ,‬דהתם מיירי במחליף וקורע והיינו טעמא דאינו‬
‫קורע על שאר קרובים לאחר ז'‪ ,‬משם שכבר קרע‪ ,‬ובשאר קרובים ליכא חיוב מעיקרא לקרוע‬
‫כשמחליף לאחר ז'‪ .‬ורק על או"א יש חיוב לקרוע מחדש כל פעם שמחליף וקורע‪ ,‬אפיל לאחר ז'‪.‬‬
‫וא"כ סוגיין ניחא בפשיטות‪ ,‬דר' מני חידש דאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬ועל זה מקשה הגמ' מהברייתא‪,‬‬
‫דהא מיהת חזינן דעל או"א מחליף וקורע אפילו לאחר ז'‪ ,‬הרי דיש קריעה בלא שבעה‪ ,‬ולענין קריעה‬
‫בלא שבעה ס"ל להגמ' דאין מקום לחלק בין או"א לבין שאר קרובים‪ ,‬ומה שהברייתא מחלק בין‬
‫‪37‬‬

‫או"א לבין שאר קרובים זהו לענין דין מחליף וקורע‪ ,‬דבשאר קרובים אין שם חיוב קריעה מעיקרא‪,‬‬
‫אבל עכ"פ ממה שעל אביו ואמו קורע לאחר ז' חזינן דשייך קריעה בלא שבעה‪ ,‬ומהתם נשמע‬
‫דבשומע שמוע"ר )או שמוע"ק ונעשית רחוקה לפי' התוס'( דצריך לקרוע אפילו בשאר קרובים‪ ,‬דיש‬
‫קריעה בלא שבעה‪.‬‬
‫ומתרץ הגמ' דר' מני ס"ל דלעולם אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬רק באביו ואמו ומשום כבוד או"א‪ ,‬ור' מני‬
‫ור' חנינא נחלקו בשאר קרובים דוקא‪ .‬ופלוגתתם בזה‪ ,‬דר' חנינא ס"ל דטעם הברייתא דיכול לקרוע‬
‫על או"א לאחר ז' הוא משום דיש קריעה בלא שבעה‪ .‬ובזה אין מקום לחלק בין או"א לבין שאר‬
‫קרובים‪) .‬ומה דהתם בשאר קרובים אינו קורע זהו משום דכבר קרע‪ ,‬דבשאר קרובים אין חיוב‬
‫להחליף ולקרוע פעם אחרת‪ ,‬עכ"פ לאחר ז'‪ (.‬וממילא דבשומע שמוע"ר )או שמוע"ק ונעשית‬
‫רחוקה לפי' התוס'( קורע‪ ,‬ואפילו בשאר קרובים‪ .‬ור' מני ס"ל דטעם הברייתא דיכול לקרוע על או"א‬
‫לאחר ז' משום כבוד או"א‪ ,‬אבל בשאר קרובים דל"ש זה אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬וממילא דבשמוע"ר‬
‫)או שמוע"ק כו' לפי' התוס'( אינו קורע כ"א על אביו ואמו דוקא‪.‬‬
‫ולכן נראה שמתחילה היה כתוב בתוס' כאן כמו שכתבו לק' )כד‪ ,(.‬דהברייתא מיירי במחליף וקורע‪,‬‬
‫וכמו שהעידו התוס' שם בעצמם דכן כתבו כאן‪ ,‬והוא נצרך לפי שיטתם דפלוגתת ר' מני ור' חנינא‬
‫הוא בשאר קרובים דוקא‪ .‬ומה שכתוב לפנינו פי' אחר‪ ,‬דהברייתא מיירי במי שלא קרע כלל‪ ,‬שהיה‬
‫לבוש טלית שאולה‪ ,‬זהו הגהה עפ"י שיטה אחרת‪ ,‬ונראה שהוא עפ"י שיטת תוס' הרא"ש כמו‬
‫שיתבאר‪.‬‬
‫ו‪ .‬דהנה תוס' הרא"ש בסוגיין כתבו דפלוגתת ר' מני ור' חנינא היא באביו ואמו דוקא‪ ,‬אבל בשאר‬
‫קרובים גם רב חנינא מודה דאין קריעה בלא שבעה‪ .‬וזה היפך שיטת התוס'‪ .‬ובאמת שכן מוכח לפי‬
‫שיטתם שכתבו להדיא דהברייתא מיירי במי שהיה לבוש טלית שאולה )ולא במחליף וקורע(‪ ,‬וא"כ‬
‫ממה שאינו קורע לאחר ז' כ"א על אביו ואמו מוכח דבשאר קרובים אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬וא"א‬
‫שר' חנינא יחלוק על זה‪ .‬ועל כרחך דפלוגתת ר' מני ור' חנינא היא באביו ואמו דוקא‪.‬‬
‫אלא דיקשה א"כ מ"ט דר' מני דאינו קורע‪ ,‬משום דאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬והרי על או"א קורע‬
‫לאחר ז'‪ ,‬משום כבוד או"א‪.‬‬
‫אכן תוס' הרא"ש נזהרו בזה‪ ,‬דעיי"ש ביארו דענין כבוד או"א הוא‪ ,‬דכיון דעל או"א אינו שולל עד‬
‫לאחר ל'‪ ,‬לכן חייב לקרוע עד סוף ל'‪ .‬פי' דאף דבעצם ל"ש קריעה בלא שבעה‪ ,‬אבל כיון דבאו"א‬
‫אסור לשלול הקרע עד ל'‪ ,‬דזהו מכבוד או"א שילבש בגד קרוע‪ ,‬לכן אם לא קרע קודם ועכשיו נזדמן‬
‫לו חלוק לאחר ז'‪ ,‬חייב לקרוע כדי שיהיה לבוש בגד קרוע‪ .‬וממילא דכל זה הוא עד ל' דוקא‪ ,‬אבל‬
‫בשומע שמוע"ר דהוי לאחר ל'‪ ,‬ל"ש כבוד אביו ואמו‪ ,‬ושפיר ס"ל לר' מני דאינו קורע‪.‬‬
‫והסוגיא מתפרש כך‪ ,‬דר' מני ס"ל דאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬ואפילו באביו ואמו‪ .‬והברייתא דקורע‬
‫לאחר ז' מפ' משום כבוד או"א‪ ,‬וזה ל"ש כ"א תוך ל' דיש איסור לשלול‪ .‬אבל ר' חנינא מפרש‬
‫הברייתא דבאביו ואמו יש קריעה בלא שבעה‪ ,‬ובשאר מתים אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬וממילא דגם‬
‫בשמוע"ר קורע על או"א‪ ,‬ולא על שאר קרובים‪.‬‬
‫ז‪ .‬נמצא דיש כאן ב' מהלכים בסוגיא‪ ,‬ותלוי בב' הגירסאות בברייתא‪ ,‬דלגי' שלפנינו‪ ,‬שהיא גי' תוס'‬
‫הרא"ש‪ ,‬הברייתא מיירי במי שלא קרע תחילה ועכשיו נזדמן לו חלוק‪ ,‬וא"כ מוכח מהברייתא דבשאר‬
‫קרובים אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬ויקשה לר' חנינא‪ .‬וע"כ צ"ל דפלוגתת ר' מני ור' חנינא באביו ואמו‬
‫דוקא‪ ,‬וכמו שפי' תוס' הרא"ש‪ .‬ופלוגתתם בביאור הברייתא‪ ,‬דר' חנינא ס"ל דטעם הברייתא דבאו"א‬
‫יש קריעה בלא שבעה‪ ,‬ובשאר קרובים אין קריעה בלא שבעה‪ .‬וממילא ה"ה בשמוע"ר‪ .‬ור' מני ס"ל‬
‫דאפילו באו"א אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬וטעם הברייתא משום כבוד או"א‪ ,‬וזה שייך תוך ל' דוקא דאינו‬
‫שולל‪.‬‬
‫‪38‬‬

‫אבל תוס' גורסים ומפרשים דהברייתא מיירי במחליף וקורע‪ ,‬ולכן בשאר קרובים אינו קורע לאחר ז'‬
‫משום שכבר קרע ואי"ח לקרוע שנית‪ .‬אבל לענין אם יש קריעה בלא שבעה מהיכ"ת לחלק בין או"א‬
‫לבין שאר קרובים‪ .‬וא"כ שפיר מביאה הגמ' ראיה מהברייתא לר' חנינא דיש קריעה בלא שבעה‪,‬‬
‫ואפילו בשאר קרובים‪ .‬אבל ר' מני דוחה דלעולם אין קריעה בלא שבעה‪ ,‬רק באו"א קורע משום‬
‫כבוד או"א‪ ,‬ופלוגתת ר' חנינא ור' מני בשאר קרובים‪ ,‬אבל באו"א מודה ר' מני דקורע משום כבוד‬
‫או"א‪) .‬ולית להו להתוס' סברת תוהרא"ש דל"ש כבוד או"א כ"א תוך ל'‪ .‬דסברא זו מוכרחת רק לפי'‬
‫תוהרא"ש דר' מני מיירי באו"א‪(.‬‬
‫וכיון דהתוס' ס"ל דקריעה לכבוד או"א שייך אפילו לאחר ל'‪ ,‬ור' מני מיירי בשאר קרובים‪ ,‬א"כ מוכח‬
‫לכ' דעל או"א קורע אפילו על שמוע"ר‪ ,‬והוקשה להם להתוס' מהא דר' חייא‪ ,‬והוצרכו לחדש‬
‫דפלוגתת ר' מני ור' חנינא היא בשומע שמוע"ק בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה‪ ,‬דלענין קריעה‬
‫הר"ז שמוע"ק ויש שם מחייב של קריעה‪ ,‬אבל בשומע"ר ממש אין שם מחייב של קריעה כלל‪ ,‬ואפילו‬
‫על או"א‪ ,‬וכמש"נ לעי'‪.‬‬
‫ח‪ .‬אבל הרא"ש בהלכות כתב דהברייתא מיירי כשהיה לבוש טלית שאולה‪ ,‬וזהו כמש"כ בתוס הרא"ש‪,‬‬
‫ומאידך כתב דבאו"א קורע על שמועה רחוקה אפילו לר' מני‪ ,‬וא"כ ע"כ פלוגתתם בשאר קרובים‪,‬‬
‫וכתוס'‪ ,‬ולכ' הוא תרתי דסתרי‪ ,‬דכיון דהברייתא מיירי כשלא קרע עדיין‪ ,‬ומ"מ בשאר קרובים אינו‬
‫קורע לאחר ז'‪ ,‬וע"כ משום דאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬ויקשה לר' חנינא‪ ,‬ולעי' כתבנו דמה"ט ס"ל‬
‫לתוס' הרא"ש דע"כ ר' חנינא ור' מני פליגי באו"א דוקא‪ ,‬אבל בשאר קרובים אפילו ר' חנינא מודה‬
‫דאינו קורע‪ ,‬אבל לפמש"כ הרא"ש בהלכותיו דפלוגתתם בשאר קרובים יקשה‪.‬‬
‫וצ"ל לדעתו דגם ר' חנינא מודה דאין קריעה בלא שבעה‪ ,‬וכמבואר בברייתא‪ ,‬אלא דס"ל דלענ"ז סגי‬
‫גם במה שמתאבל שעה א' על שמועה רחוקה‪ ,‬ובאותה שעה יכול לקרוע כמו בתוך שבעה‪ .‬ומ"מ‬
‫דעת התוס' וכן תוס' הרא"ש נראה דאינו כן‪ ,‬וכמש"נ לעי'‪.‬‬

‫כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו‪ .‬הש"ך סי' שד"מ ס"ק ט' כתב שיכולים או"א למחול על אבילות יב"ח‪,‬‬
‫ומבואר שהבין שלא רק הקריעה כל יב"ח הוא לכבוד או"א‪ ,‬אלא ה"ה לשאר עניני אבילות דיב"ח‪.‬‬
‫וצל"ע מנא ליה להש"ך לומר כן‪ ,‬והא חזי' דעל אביו ואמו אחרים מדברים עמו תנחומין כל יב"ח‪ ,‬וזה‬
‫ל"ש לכבוד אביו ואמו‪ ,‬וע"כ דעצם האבילות על או"א נמשך יותר מעל שאר קרובים‪ ,‬וממה דמבואר‬
‫בגמ' דלא היה קורע על או"א אחר שלשים כ"א משום כבודם אי"ק‪ ,‬דקריעה אינה מדין אבילות כלל‬
‫שהרי קורע קודם שחל עליו אבילות‪ ,‬וכן מבואר בגמ' )כו‪ (:‬דבקריעה לא אמרי' הלכה כדברי המיקל‬
‫באבל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצש"ק נעשית רחוקה כו' ואינו נוהג אלא יום א'‪ .‬הרמב"ן בתוה"א‬
‫)עמ' רכ"ח( ביאר משום דכיון שאינו נוהג כל מצות שבעה בשבת אין תורת אבל עליו‪ ,‬נמצא שלא‬
‫התחיל תורת אבל עד שנעשית רחוקה‪ .‬אבל הב"י )סי' ת"ב( הביא מהרשב"א ביאור אחר‪ ,‬דא"א‬
‫שינהוג ז' ושלשים ע"י ששבת היה בתוך ל'‪ ,‬דנמצא טפל חמור מן העיקר‪ ,‬דשבת עצמה נוהג רק‬
‫דברים שבצנעא‪ ,‬ואיך יתחייב באבילות גמורה מכח השבת‪ .‬והסברא צ"ב‪.‬‬
‫והיה נראה לבאר עפ"י מש"כ הרא"ש )סי' נ"ו( לענין המעשה במגנציא דנתייאשו מלקברו אחר ל'‬
‫‪39‬‬

‫יום‪ ,‬וביאר דאי"ז כשמוע"ר‪ ,‬דגדר שמוע"ר הוא‪ ,‬דבשעת קבורה חל עליו חיוב להתאבל וקרוי אבל‪,‬‬
‫ואחר ל' יום מהקבורה הוי שמוע"ר‪ ,‬משא"כ כשנתיאשו מלקברו זהו עצמו השעה שחל עליו החיוב‬
‫להתאבל את"ד‪ .‬ולבאר יותר‪ ,‬דלכ' אין החיוב להתאבל חל עד שעת השמועה‪ ,‬שהרי מאז מתאבל‬
‫שבעה ושלשים‪ ,‬אבל הענין נראה דהמחייב דאבילות חל ע"י הקבורה‪ ,‬דעי"ז "קרוי אבל" ל' יום‪ ,‬היינו‬
‫דיש לו שם אבל‪ ,‬ושם אבל היינו שם אדם שמת לו קרוב‪ ,‬דזהו המחייב דאבילות‪ ,‬ומ"מ דיני אבילות‬
‫אינם חלים כ"א כששמע‪ ,‬ולכן כל ששמע תוך ל' א"כ יש שם מחייב דאבילות‪ ,‬אבל אם שמע לאחר ל'‬
‫א"כ אין שם מחייב דאבילו‪ ,‬וממילא דאין דיני אבילות חלים עליו‪.‬‬
‫ומעתה נראה לפרש דברי הרשב"א‪ ,‬דס"ל ג"כ דיש ב' דברים‪ ,‬המחייב דאבילות )שחל ע"י הקבורה(‬
‫ודיני האבילות )שחלים ע"י השמועה(‪ ,‬אלא דס"ל דהמחייב דאבילות אינו מה שהגברא קרוי אבל‪,‬‬
‫אלא הימים עצמם מחייבים‪ ,‬דהל' יום שאחר הקבורה מחייבים באבילות‪ .‬ומעתה נקל לומר דשבת‬
‫אינה יכולה לחייב כ"א בדברים שבצנעא‪ .‬ולכן כששמע שמוע"ק בשבת‪ ,‬ולמוצש"ק נעשה רחוקה‪,‬‬
‫נמצא דכל המחייב דאבילות לא היה אלא שבת‪ ,‬ואין בכחה של שבת לחייב באבילות גמורה‪.‬‬
‫ואפשר דהרשב"א לא פליג על הרא"ש‪ ,‬וגם לדידיה המחייב דאבילות הוא השם אבל‪ ,‬היינו השם אדם‬
‫שמת לו מת‪ ,‬אלא דבשבת גם השם אבל אינו מחייב כ"א באבילות דברים שבצנעא‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫קטן שהגדיל תוך ל'‬
‫א‪ .‬ברא"ש )סי' צ"ו( וז"ל כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו‬
‫ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד נ"ל דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה אלא‬
‫משנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל‪ ...‬וכן אם היה קטן‬
‫תוך ל' ולאחר ל' הגדיל הו"ל כמו שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה דאינה נוהגת‬
‫אלא שעה אחת‪ ...‬דאין דיחוי אצל מצוות‪ ...‬ואע"ג שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה הוא‬
‫וללמוד אני צריך ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים‬
‫לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם‪ ,‬ודמיא להא‬
‫דאמר בפרק מי שהיה טמא תניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב‬
‫לעשות פסח שני דברי רבי‪ ,‬רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאין זקוק לראשון אין‬
‫זקוק לשני‪ ,‬במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפנ"ע ורבי נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא‪ ,‬וכן נמי‬
‫הא דיושבין על שמוע"ק ז' ול' אינה מצוה בפנ"ע אלא תשלום לאבלות שהיה לו לעשות מיד אחר‬
‫הקבורה כשידע אבל אם לא ידע תיקנו שיש לו תשלומין כל ל' יום‪ ,‬והיכא דידע ולא נתחייב לא שייך‬
‫ביה תשלומין מידי דהוה אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלא שייך ביה תשלומין למ"ד כולם‬
‫תשלומין דראשון נינהו כיון דלא הוה בר חיובא ביום ראשון‪ .‬ומה שהביא ראיה מאין דיחוי אצל מצות‬
‫אין ראיה לפי שיש חילוק בין מצוה הנידחית ובין גוף הדחוי ]כצ"ל‪ ,‬בדל"ת קמוצה‪ .‬ולפנינו‪ :‬הדיחוי[ ‪,‬‬
‫דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה אם נידחית ממנו עתה‬
‫לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה‪ ,‬אבל אם היה האדם דחוי בשעת‬
‫חיוב המצוה נידחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין לעולם אפילו לכשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב‬
‫נפטר ממנו‪ ...‬עכ"ל לענינינו‪.‬‬
‫הרא"ש בסו"ד מחלק בין גוף הדחוי‪ ,‬היינו דיחוי בחפצא של מצוה‪ ,‬דבזה קיי"ל דרק בקדשים יש דיחוי‬
‫ולא במצוות‪ ,‬לבין אדם שנדחה בשעת חיוב המצוה שפקע ממנו החיוב לעולם‪ .‬ויש לעיין למה לי‬
‫סברא זו‪ ,‬הרי לפני זה דימה דין קטן שהגדיל תוך ז' לדין קטן שהגדיל בין שני הפסחים‪ ,‬ובקטן שהגדיל‬
‫בין שני פסחים לכ' אי"צ כלל לטעמא דדיחוי‪ ,‬שהרי כיון שלא נתחייב בפסח ראשון אין סיבה לחייבו‬
‫בפסח שני שהוא תשלומין לראשון‪ ,‬ואין צורך לבוא עליו מטעם דיחוי‪.‬‬
‫‪40‬‬

‫ונראה פשוט משום שפסח יכול לחייב בק"פ רק בזמן הפסח‪ ,‬אבל היה מקום לומר שהקבורה תחייב‬
‫באבילות גם לאחר זמן כשיבוא לכלל חיוב‪ ,‬דתיכף כשיגדל יתחייב מצד הקבורה שהיתה מקודם‪ .‬ולזה‬
‫צריך הרא"ש לבאר דכיון שבשעה שהחיוב היה צריך לחול‪ ,‬דהיינו בשעת קבורה‪ ,‬לא היה ראוי‬
‫להתחייב‪ ,‬פקע מיניה החיוב לעולם‪.‬‬
‫וא"ת א"כ למה ליה להרא"ש להסברא דשמוע"ק היא תשלומין‪ ,‬תפ"ל דנדחה בשעת קבורה‪ .‬לא‬
‫קשה מידי דנהי דפקע מיניה החיוב שחל ע"י הקבורה‪ ,‬אבל היה מקום לומר דתיכף כשהגדיל הו"ל‬
‫כשמע שמוע"ק‪ ,‬שהידיעה שהיתה לו בקטנותו אינה כלום‪ ,‬ושמוע"ק היא מחייב בפנ"ע‪ .‬ומה לי‬
‫שנדחה מהחיוב שהיה צריך לחול ע"י הקבורה‪ ,‬הרי עכשיו יש מחייב חדש דשמוע"ק‪ .‬ולזה הוצרך‬
‫הרא"ש לבאר דשמוע"ק אינה מחייבת מצד עצמה כלל כ"א מתורת תשלומין‪.‬‬
‫עויל"פ דהרא"ש ס"ל דהא דפסח שני הוא תשלומין לפס"ר לדעת ר' נתן אין הביאור שחיוב פסח שני‬
‫חל רק כדי לתקן מה שעיוות בפסח ראשון‪ ,‬אלא הביאור דפסח שני הוא המשך חיוב פסח ראשון‪,‬‬
‫וכאילו הוא ימא אריכתא‪ ,‬ולכן קטן שהגדיל פטור דכיון שהכל חיוב א' הרי אידחי כבר מחיוב זה‬
‫משא"כ רבי ס"ל דפסח שני הוא מחייב בפנ"ע )למי שלא עשה פס"ר( ולכן ל"ש דיחוי דמחיוב זה לא‬
‫נדחה‪ .‬וא"כ שפיר צריך לב' הסברות‪ ,‬חדא דפסח שני הוא תשלומין‪ ,‬פי' שאינו מחייב חדש )וכן‬
‫שמוע"ק(‪ ,‬ועוד לדין דיחוי‪.‬‬
‫]ונראה להראות פנים לזה‪ ,‬דהנה דעת ר' נתן מבואר בסוגיא דפסחים )צג‪ (.‬דפסח שני הוא תשלומין‬
‫לראשון )דלכן אם הגדיל בין זל"ז אי"ח( אבל אינו תקנה לראשון‪ ,‬ולכן אם הזיד בראשון חייב כרת אף‬
‫שהביא בשני‪ .‬אבל דעת ר"ח בן עקביא שם דפסח שני מלבד מה שהוא תשלומין לראשון‪ ,‬וכר' נתן‪,‬‬
‫גם הוא תקנתא לראשון‪ ,‬דאם הזיד בראשון יכול להפטר מכרת ע"י שיביא בשני‪) .‬עיי"ש שהוא מפרש‬
‫כן לקרא דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו‪ ,‬דאי"ח כרת אא"כ לא תיקן ע"י שהקריב במועדו בפסח‬
‫שני‪ (.‬ומבואר בגמ' שם דלר"ח בן עקביא הוא הדין אם הזיד בראשון ושגג בשני אי"ח כרת‪ ,‬ולדעתו‬
‫אי"ח כרת כלל עד שיזיד גם בראשון וגם בשני‪ .‬ולכ' אינו מובן כשהזיד בראשון ושגג בשני למה אי"ח‬
‫כרת‪ ,‬ומה לי ששני תקנתא דראשון הוא הרי כיון ששגג ולא הקריב את השני כלל א"כ לא תיקן כלום‬
‫ובמה נפטר מכרת‪ .‬ועיי"ש ברש"י ביאר דכיון שהשני הוא תקנה לראשון לכן מזיד של שני הוא גמרו‬
‫של כרת דראשון עיי"ש‪ .‬ונראה מוכרח מזה דמה ששני הוא תקנתא לראשון הגדר הוא שיכול לתקן‬
‫את הכרת שנתחייב בראשון ע"י הפסח השני משום שנמשך חובת הראשון עד לשני‪ ,‬וכאילו הוא ימא‬
‫אריכתא וכנ"ל‪ ,‬וממילא דלא נשלם החיוב כרת עד שיזיד גם בראשון וגם בשני‪ .‬ומדר"ח בן עקביא‬
‫נלמד לר' נתן‪ ,‬דאף דר' נתן חולק על ר"ח בן עקביא לענין כרת‪ ,‬היינו משום דס"ל דלא נאמר כרת‬
‫בשני כלל‪) ,‬כמבואר בגמ' שם דהוא מפרש הקרא דכי קרבן ה' לא הקריב במועדו ארשון עיי"ש(‪,‬‬
‫ולכן לענין כרת נגמר החיוב בראשון‪ ,‬אבל לענין עיקר מצות השני‪ ,‬בזה דעת ר"ח בן עקביא ודעת ר'‬
‫נתן שווים דתשלומין דראשון הוא‪ ,‬וכמבואר בגמ' שם‪ ,‬וממילא נלמד דכמו דלר"ח בן עקביא גדר‬
‫התשלומין הוא דהכל חובה אחת‪ ,‬ה"נ ס"ל לר' נתן דכותיה‪ ,‬וק"ל‪[.‬‬
‫והיה ניחא לפ"ז קושיית אחרת‪ ,‬שהב"ח השיג על הרא"ש מנ"ל לחלק בין מצוה הנדחית לבין גוף‬
‫הדחוי כיון דחזינן דעכ"פ חלוק מצוה מקדשים לענין מצוה הנדחית מנ"ל לחדש שלענין גוף הדחוי יש‬
‫דיחוי במצוות‪ .‬ולנ"ל הוא מוכרח לדעת הרא"ש מדין קטן שהגדיל בין שני הפסחים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ב‪ .‬ועיין בט"ז סי' שצ"ו הקשה על הרא"ש למה ליה טעמא דשמוע"ק היא תשלומין‪ ,‬דמשמע הא לאו‬
‫הכי היה חייב‪ ,‬והרי בסנהדרין )מז‪ (:‬גבי הרוגי בי"ד אמרינן דכיון דאדחי אידחי‪ ,‬דהיינו כיון שבשעת‬
‫הקבורה טרם היתה לו כפרה ולא נתחייבו קרוביו באבילות‪ ,‬גם לאחר שראה צערא דקברא ונתכפר‬
‫אין מתחייבים באבילות‪ .‬והרי התם לא שייך תשלומין כלל שלא היה ראוי לאבילות מתחילה‪.‬‬
‫ולמבואר אין מקום לקושיא זו דגם הרא"ש מודה דכיון שנדחה מהחיוב אבילות בשעת קבורה נדחה‬
‫‪41‬‬

‫לעולם‪ ,‬וכמש"כ הרא"ש בעצמו בסו"ד‪ .‬ומה שהוצרך הרא"ש להסברא דשמוע"ק היא תשלומין‬
‫דראשון היינו כדי שלא נאמר דשמוע"ק היא מחייב בפנ"ע‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה הרא"ש כתב מתחילה בשם מהר"ם דקטן שהגדיל תוך ז' חייב באבילות משום דהו"ל כשומע‬
‫שמוע"ק ברגל שנוהג אבילות אחר הרגל‪ .‬והמשל צריך ביאור‪ ,‬דאם כונתו דכשהגדיל דומה לשומע‬
‫שמוע"ק א"כ מה ענין רגל לכאן‪ ,‬ובפשוטו הו"ל לומר דקטן שהגדיל דומה לשומע שמוע"ק‪ .‬ואם‬
‫כונתו דכשהגדיל הוי כגמר הרגל א"כ מה לו להזכיר ענין שמוע"ק‪ ,‬ובפשוטו הו"ל לדמותו למת לו‬
‫מת בתוך הרגל שנוהג אבילות אחר הרגל‪ .‬והיה נראה דאיה"נ היה יכול לדמותו למת לו מת תוך‬
‫הרגל‪ ,‬רק שאח"כ מבאר שאם הגדיל אחר ל' אינו נוהג אבילות כ"א שעה אחת דדומה לשומע‬
‫שמוע"ק ברגל ולמוצאי הרגל נעשה רחוקה‪ ,‬וזה לא משכח"ל במת לו מת בתוך הרגל‪.‬‬
‫]ויל"ע דלפי"ז נמצא שמעולם לא נתכוון המהר"ם לומר שקטן שהגדיל דומה לשומע שמוע"ק‪ ,‬וק"ק‬
‫א"כ כשבא הרא"ש לדחות דעתו למה הוצרך לבאר ששמוע"ק היא תשלומין‪ ,‬הרי גם המהר"ם לא‬
‫נתכוון לומר שכשהגדיל דמי לשומע שמוע"ק‪ .‬וצ"ל דאף שהמהר"ם לא נתכוון לזה מ"מ מצד עצמו‬
‫היה מקום לטעון כן שכשהגדיל דומה לשמוע"ק והוא מחייב חדש‪ ,‬ולזה הוצרך הרא"ש לבאר‬
‫דשמוע"ק היא תשלומין‪ .‬אבל המהר"ם עצמו לא נתכוון אלא לדמותו למת לו מת תוך הרגל‪ ,‬היינו‬
‫שהקבורה עצמה תוכל לחייב לאחר זמן‪ .‬אי"נ אפשר שהרא"ש הבין בדעת מהר"ם דהא גופא מה‬
‫דמת לו מת תוך הרגל נוהג אבילות אחר הרגל הוא מדין שמוע"ק‪[.‬‬
‫והנה למהר"ם קשה סוגיא דסנהדרין הנ"ל דהואיל ואדחי אדחי‪ .‬והיה מקום לחלק דקטן שאני‬
‫דהידיעה שיש לו בקטנותו אינה כלום וכשהגדיל הו"ל כשומע שמוע"ק שהיא מחייב באבילות מצד‬
‫עצמה‪ .‬אבל לנתבאר אי"ז כונת מהר"ם‪ ,‬דא"כ לא היה צריך להזכיר תוך הרגל‪ .‬ועוד דהמהר"ם תלה‬
‫ליה במה שאין דיחוי אצל מצות‪ ,‬ואילו בסוגיא הנ"ל מפורש דשייך דיחוי באבילות‪.‬‬
‫ונראה דלק"מ דמהר"ם יפרש שאין כונת הגמ' שם שהקרובים נדחו מאבילות‪ ,‬אלא כונת הגמ' שהמת‬
‫נדחה מלהיות ראוי להתאבל עליו כיון שבשעת קבורה לא היתה לו כפרה‪ ,‬וזה ל"ש לדין דיחוי אצל‬
‫מצוות דדיחוי הוא בדבר שחוזר ונראה אבל כאן מתאבלים אח"כ על המת כמו שהיה בשעת קבורה‪,‬‬
‫וגם האבילות דשמוע"ק היא על המת כמו שהיה בשעת קבורה‪ ,‬ואם אז לא היה ראוי להתאבל עליו‬
‫אין על מי להתאבל‪.‬‬
‫אמנם רש"י ל"פ כן אלא הקרובים הם שנדחו מלהתאבל אבל מהר"ם נראה שיפרש כמש"נ וק"ל‪.‬‬
‫ג‪ .‬עו"כ הרא"ש שם וז"ל ועוד דבמצוות גופייהו פעמים יש דיחוי כדאמר בפ' לולב הגזול גבי הדס שהיו‬
‫ענביו מרובין מעליו אם היו שחורות פסול ירוקות כשר וקאמר דאי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי‬
‫אפילו הוריקו אח"כ ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצוות שאני התם שיש בידו לגלות הדם‬
‫ולבטל הדיחוי‪ .‬אלמא גבי מצוות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן אין בידו לבטל הדיחוי‬
‫שלו עכ"ל‪.‬‬
‫לכאורה קשה מש"כ דאי' בגמ' דאי אשחור ביו"ט פסול אפילו הוריקו אח"כ משום דיחוי‪ ,‬דבגמ' ליתא‬
‫רק הכי איתא שם )לג‪ (:‬דאם אשחור ביו"ט ומיעט את הענבים פסול משום דיחוי‪ .‬וצ"ל דאיה"נ לכך‬
‫נתכוון והכל אחד מה לי עבר וליקט מה לי חזרו והוריקו‪ .‬ואף שהרא"ש תלה ליה במה שאינו בידו‪,‬‬
‫י"ל דגם לקיטת ענבים לא חשיב בידו כיון שאסור ביו"ט‪ .‬ובלא"ה מוכרח לדעת הרא"ש דלקיטת‬
‫ענבים לא חשיב בידו‪ ,‬דאם בידו ללקט הענבים א"כ גם בחזרו והוריקו יהיה כשר דכיון שהיה בידו‬
‫ללקט נמצא שמעולם לא נדחה‪ ,‬אלא ע"כ דאין בידו ללקט דאסור ללקט ביו"ט‪.‬‬
‫עוד יל"ע במשה"ק הרא"ש מהא דהדס דיש דיחוי אהא דכיסוי הדם דאין דיחוי‪ ,‬והוצרך לחלק דגבי‬
‫הדס אינו בידו‪ ,‬לכאורה היה יכול לתרץ דרק לחומרא אין דיחוי אצל מצוות‪ ,‬וכמו שמצדד הגמ' סוכה‬
‫‪42‬‬

‫שם עמ' א'‪ .‬וי"ל דבעיקר סמך הרא"ש על מה שמפורש בגמ' זבחים )לד‪ (:‬גבי קיבל הכשר ונתן‬
‫לפסול דאין הדם דחוי כיון שבידו לתקן‪.‬‬
‫והנה עיין בגמ' סוכה שם על המשנה דאין ממעטין ביו"ט איתא בזה"ל‪ :‬הא עבר ולקטן כשר‪ ,‬דאשחור‬
‫אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי‪ ,‬אלא‬
‫לאו דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא ש"מ נראה ונדחה חוזר ונראה‪ .‬לא לעולם דאשחור מעיקרא‬
‫דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תפשוט מינה אבל נראה ונדחה חוזר ונראה לא תפשוט ע"כ‪ .‬משמע‬
‫דלמסקנא רק אם אשחור מעיקרא כשר דדחוי מעיקרא אינו דחוי‪ ,‬אבל אשחור ביו"ט דנראה ונדחה‬
‫באמת פסול אפילו עבר ולקטן וכן אם חזרו והוריקו‪ .‬וזהו שדייק הרא"ש כאן לכתוב דאם אשחור‬
‫ביו"ט פסול אפילו הוריקו אח"כ‪ .‬אבל אם השחירו מעיו"ט דדחוי מעיקרא באמת כשר‪.‬‬
‫והרא"ש בסוכה שם השמיט החילוק בין אשחור ביו"ט לבין אשחור מעיו"ט וסתם דאם עבר ולקטן‬
‫כשר‪ .‬ופי' הב"י דס"ל להרא"ש כסוגיא דזבחים דכל שבידו לא הוי דחוי ואפילו נראה ונדחה‪ .‬אבל זה‬
‫נסתר לכ' מדברי הרא"ש כאן שמפורש בדבריו דהכשר ההדס אינו בידו והוי דחוי וע"כ משום שאסור‬
‫ללקט הענבים ביו"ט‪.‬‬
‫והרא"ש בסוכה י"ל דנמשך אחר לשון הרי"ף‪ ,‬ובדעת הרי"ף עצמו י"ל באמת כהב"י דס"ל דלקיטת‬
‫ענבים חשיב בידו‪] .‬וע"ע בתוס' סוכה שם )לג‪ (.‬ד"ה נקטם‪[.‬‬
‫אבל אי קשיא לי הא קשיא לי‪ ,‬דמ"מ מבואר בסוגיא דסוכה הנ"ל דאם השחירו מעיו"ט עכ"פ הוא‬
‫חוזר להכשרו אם עבר ולקטן דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי‪ ,‬ודייק ליה ממתני' דהא עבר ולקטן כשר‬
‫]וכן דעת חכמים בפירוש הברייתא שם עמ' א'[ וגם הרא"ש דייק לישניה כן דרק אם אשחור ביו"ט‬
‫הוא דחשוב דחוי‪ .‬וא"כ יפלא מה מביא מזה הרא"ש ראיה לענין קטן שהגדיל‪ ,‬הרי קטן שהגדיל הוא‬
‫דחוי מעיקרא ודחוי מעיקרא אינו דחוי לגבי מצוות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫]דף כ"א ע"ב[‬

‫סוגיא דגדול הבית‬
‫בא ממקום קרוב‬
‫ת"ר אבל ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם כו'‪ .‬הנה בטעמא דצריך מקום קרוב‬
‫פרש"י דכיון שהיה יכול לבוא בתחילת האבילות חשבינן לי' כמאן דאתא‪ ,‬ובפשוטו הכונה שהיה יכול‬
‫לבוא ביום ראשון‪ ,‬וכעי"ז ברי"ף‪ .‬אבל הרא"ש הביא מהראב"ד שפי' דע"י שהיה במקום קרוב היה‬
‫אפשר לבוא תוך ג"י‪ ,‬דאם קברו את המת ביום א' סמוך לחשיכה יכול שליח לילך להודיעו ביום ב'‪,‬‬
‫ויכול להגיע ביום ג'‪ .‬ות"ק מצריך שנים‪ ,‬שבא תוך ג"י וגם היה ראוי לבוא תוך ג"י עיי"ש‪ .‬ומשמע‬
‫דהרא"ש מסכים לזה‪) .‬ועי' לק' כב‪ .‬תוד"ה דאתא מש"כ בשם ה"ג‪ ,‬ומש"נ שם‪(.‬‬
‫והנה יל"ח בהא דמצריך ת"ק שיבוא תוך ג"י הראשונים‪ ,‬דהיה אפש"ל דכיון שזהו עיקר האבילות לכן‬
‫יותר נקל להצטרף בזמן זה‪ .‬או אפש"ל דכיון דהוא עיקר האבילות לכן אפילו בגונא שמצטרף להבית‬
‫ומונה עמהם‪ ,‬אבל א"א שלא ינהג בעצמו לכה"פ מקצת מג' ימים הראשונים‪ .‬ולכן אם בא ביום ד'‬
‫אילו היה מונה עמהם נמצא שלא נהג כלום מג' ימים הראשונים‪ ,‬ובכה"ג אינו יכול להצטרף‪.‬‬
‫]ודומה למה שנתבאר לעי' )יט‪ (.‬בדעת תנא דמתני' דהקובר את מתו פחות מג"י קודם הרגל צריך‬
‫‪43‬‬

‫להשלים אבילותו אחר הרגל‪ ,‬דא"א שלא ינהג לכה"פ ג' ימים הראשונים של האבילות‪ .‬וגם למה דלא‬
‫קיי"ל כן‪ ,‬אלא הרגל מבטל את האבילות אפילו בקובר את מתו שעה א' קודם הרגל‪ ,‬היינו משום‬
‫שנהג עכ"פ שעה א' מהג' ימים הראשונים‪ ,‬אבל כאן אילו היה מונה עמהם כשבא ביום ד' נמצא שלא‬
‫נהג כלום מהג' ימים הראשונים‪[.‬‬
‫אכן ממה דס"ל להראב"ד דטעמא דמקום קרוב כדי שיהא ראוי לבוא תוך ג"י‪ ,‬נראה דע"כ ס"ל‬
‫כהצד הראשון‪ ,‬דג"י הוא מעלה בצירוף‪ ,‬דיותר נקל להצטרף תוך ג"י‪ ,‬דבזה שייך לומר דגם מה שהיה‬
‫ראוי לבוא תוך ג"י הוא מעלה בצירוף‪) .‬וכעין מה דס"ל לרש"י דע"י שהיה ראוי לבוא בתחילת‬
‫האבילות חשיבנן כאילו בא‪ (.‬אבל להסברא השניה‪ ,‬דבעי' שיבוא תוך ג"י כדי שינהג מקצת מאבילות‬
‫ג"י הראשונים‪ ,‬מה יתן מה שהיה ראוי לבוא תוך ג"י‪ ,‬הרי סוכ"ס לא נהג כלום מאותה אבילות דג"י‬
‫הראשונים‪.‬‬
‫אבל לרש"י והרי"ף שפי' ענין מקום קרוב באופן אחר‪ ,‬ואינו ענין לג' ימים‪ ,‬לדידהו עדיין יש מקום‬
‫לחקירה הנ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬עוד יש לחקור בהא דמועיף צירוף למנות עמהם‪ ,‬דיש לפרש דכיון שמצטרף להבית )ע"י שמצא‬
‫את גדה"ב שם( דיינין כאילו היה שם מתחילה‪ ,‬וזהו חלק מצירופו להבית‪ ,‬דמצטרף למפרע מתחילת‬
‫האבילות‪ .‬וכן נראה דעת רש"י והרי"ף דס"ל דזהו טעמא דצריך שיבוא ממקום קרוב‪ ,‬כדי שייחשב‬
‫כאילו בא ביום ראשון‪ .‬וכמבואר בדברי רש"י דהוי כאילו אתא‪.‬‬
‫או דילמא לעולם אינו מצטרף כ"א להבא‪ ,‬אלא דמ"מ כיון שנעשה חלק מהבית‪ ,‬והרי הבית התחילת‬
‫למנות מיום א'‪ ,‬לכן מנין זה מועיל גם לדידיה‪ ,‬דסגי במה שהבית מנה ז' ימים‪ ,‬אף שהוא עצמו לא‬
‫היה שם‪.‬‬
‫והנה רש"י )ד"ה שיש גדה"ב בבית( כתב בפשיטות דאם בא גדול הבית מן הדרך אינו מונה עמהם‪,‬‬
‫דלא חשיב אבילות דצעיר לאצטרופי לגדול בהדיה‪ .‬אבל התוס' )כב‪ .‬ד"ה הלך( נסתפקו בזה‪ .‬ואפשר‬
‫דתלוי בהנ"ל‪ ,‬דרש"י לשי' דענין הצירוף הוא שהבא מן הדרך מצטרף למפרע לגדה"ב‪ ,‬וכאילו בא‬
‫ביום א'‪ ,‬לכן פשיטא לי' דאם בא גדה"ב מן הדרך ל"ש לומר שהקטנים מצטרפים אליו למפרע‪ ,‬שהרי‬
‫הוא לא מנה עד עכשיו כלום‪ .‬אבל התוס' י"ל דס"ל כאידך צד‪ ,‬דהצירוף הוא להבא‪ ,‬אלא דמ"מ כיון‬
‫שנצטרף מועיל לו מה שהבית מנה כבר‪ .‬דלפי"ז יש מקום לומר דגם כשבא גדול אצל הקטנים‪,‬‬
‫סוכ"ס עכשיו מצטרפים הקטנים אליו דהוא עיקר‪ ,‬ונעשה בית א'‪ ,‬וכיון שחלק מבני הבית כבר‬
‫התחילו למנות‪ ,‬מועיל זה לכל הבית‪ .‬וע"ע במה שנבאר שם אי"ה‪.‬‬

‫והנה הראשונים הקשו כיון דקיי"ל כר"ש דאי"צ לבוא תוך ג"י‪ ,‬א"כ אמאי לק' לענין הלך גדה"ב לביה"ק אמרינן הא‬
‫דאתא בגו ג' כו'‪ ,‬והוא לכ' דלא כהלכתא‪ .‬עי' בתוס' וברא"ש וברמב"ן מש"כ בזה‪.‬‬
‫ולכ' היה מקום לומר עפ"י הסברא שכתבנו לעי' דמה שמצריך ת"ק שיבוא תוך ג"י היינו משום שצריך לנהוג‬
‫מקצת מאבילות ג"י שהם עיקר‪ ,‬ומעתה נאמר דמחלוקת ת"ק ור"ש הוא בקטן שבא אצל גדול‪ ,‬דת"ק ס"ל דאף שנטפל‬
‫להבית מ"מ צריך לנהוג בעצמו מקצת ג"י הראשונים‪ .‬ור"ש ס"ל דאי"צ כיון שנטפל להבית והבית נהג אותם הימים‪ .‬אבל‬
‫בגדול הבית הלך לבית הקברות‪ ,‬דאין צירופו משום שהוא נטפל להם‪ ,‬אלא משום דכיון שהלך לצורך המת הוי כאילו היה‬
‫בביתו‪ ,‬כמש"כ רש"י שם‪ ,‬בזה כו"ע מודי דצריך לנהוג בעצמו מקצת מג"י הראשונים‪.‬‬
‫אכן הראשונים לא תירצו כן‪ ,‬ונראה דהיינו או משום דס"ל דענין ג"י אינו משום שצריך לנוהג מקצת אבילות ג"י‬
‫ראשונים‪ ,‬אלא מעלה בצירוף‪ ,‬וכמה שנתבאר בדעת הראב"ד‪ ,‬וא"כ אם לר"ש שייך צירוף אפילו לאחר ג"י בבא מן‬
‫הדרך‪ ,‬מהיכ"ת שיצריך ג"י לענין גדול הבית הבא מביה"ק‪ .‬או משום דס"ל דגם בקטן הבא מן הדרך מה שמונה עמהם‬
‫אינו משום שמועיל לו מנין הבית‪ ,‬אלא משום שמצטרף למפרע וכאילו אתא ביום ראשון‪ ,‬וכדעת רש"י‪ ,‬וממילא דומה‬
‫ממש לגדול הבית הבא מבית הקברות דכאילו היה בביתו‪ ,‬ואין מקום לחלק כנ"ל‪.‬‬

‫‪44‬‬

‫רש"י ד"ה שיש גדה"ב בבית‪ ,‬מש"כ דאם בא גדה"ב מן הדרך אינו מונה עמהם דלא חשיב אבילות‬
‫דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה‪ ,‬וכעי"ז ברש"י כת"י‪ .‬והתוס' לק' נסתפקו בזה‪ ,‬ועי' לעי' מש"נ בזה‪.‬‬
‫ומ"מ צריך להבין למה הוצרך רש"י לבאר זה כאן ומה זה ענין לסוגיין דמיירי בצעיר הבא מן הדרך‪.‬‬
‫אבל נראה פשוט שהוא הקדמה לסוגיא הבאה דמספק"ל בהלך גדה"ב לבית הקברות‪ ,‬דרש"י כת"י‬
‫מפרש דהספק לענין גדה"ב עצמו דאף דבעלמא אינו מצטרף אבל שמא התם עדיף כיון שהלך‬
‫לצורך המת‪ .‬ולק' נבאר אי"ה דגם רש"י הנדפס ס"ל דהוא בכלל ספיקת הגמ'‪ .‬ולכן הוצרך רש"י כאן‬
‫להקדים דבעלמא אין גדול הבית מצטרף למנות עמהם‪ ,‬דלכן מספק"ל שמא בהלך לביה"ק עדיף‬
‫טפי‪ .‬וז"פ‪.‬‬

‫]דף כ"ב ע"א[‬

‫שי' רש"י‬
‫הלך גדה"ב לביה"ק מהו כו'‪ .‬הנה רש"י כת"י פי' דמבע"ל לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬כשהלך לביה"ק וחזר‬
‫תוך ג'‪ ,‬דאמנם גדה"ב הבא מן הדרך פשיטא שאינו מצטרף אצל קטן )כמה שפרש"י לעי'(‪ ,‬אבל‬
‫הכא שלא בא מן הדרך אלא הלך לצורך המת‪ ,‬דילמא עדיף טפי‪ .‬ומסיק דתוך ג' מצטרף‪ ,‬אבל לא‬
‫לאחר ג'‪.‬‬
‫וא"ת א"כ אמאי מבע"ל בגדה"ב שהלך‪ ,‬נבעי בצעיר שהלך לביה"ק וחזר ולא מצא גדה"ב בבית‪.‬‬
‫ואפשר דאיה"נ הו"מ למבע"ל גם בזה‪ ,‬אלא שדיבר בהווה שיש גדה"ב או שם או כאן‪) .‬והרי לעי' גבי‬
‫לא מצא גדה"ב בבית פרש"י דבא לאפוקי גדול שבא מן הדרך‪ ,‬ולמה לא כתב דבא לאפוקי קטן‬
‫שבא ולא מצא גדה"ב בבית‪ ,‬ולעי' כתבנו דהוא הקדמה לסוגיין‪ ,‬אבל אפשר דגם שם ס"ל לרש"י‬
‫דמסתמא יש גדה"ב או בבית או בא מן הדרך‪ (.‬עוד היה אפש"ל דבקטן פשיטא דמצטרף אפילו בלא‬
‫גדה"ב‪ ,‬ולא דמי לבא מן הדרך‪ ,‬דכיון שהיה כאן מתחילה בשעת מיתה נעשו חבורה אחת‪ ,‬ורק‬
‫בגדה"ב מבע"ל שמא אינו יכול להיות טפל להם‪ .‬וכ"פ הראב"ד‪ ,‬מובא בתוה"א )עמ' ק"ס( בקיצור‪,‬‬
‫ובמהר"ם )סי' ע"ג( בהרחבה‪ .‬אבל מדברי רש"י לא משמע כן שכתב דהצד בגמ' דמונה לעצמו הוא‬
‫משום דהוי כבא מן הדרך‪ .‬אבל העיקר נראה דבקטן שהלך לביה"ק פשיטא דאינו אלא כבא מן‬
‫הדרך ואינו מצטרף כל שאין שם גדה"ב‪ ,‬דבלא גדה"ב ל"ש צירוף כלל‪ ,‬דרק ע"י גדה"ב הוא דחשיב‬
‫בית אבל א' ושייך לאצטרופי‪ .‬ורק בגדה"ב שהלך לביה"ק יש צד לומר דכיון שהיה כאן מתחילה‬
‫נעשה ביתו של גדה"ב‪ ,‬וזה מועיל גם לענין גדה"ב עצמו דעי"ז יכול להצטרף לשאר האבלים כשחוזר‪,‬‬
‫ואפשר דגם בשעת ההליכה הו"ל כאילו היה בביתו‪ ,‬כלשון רש"י הנדפס‪ ,‬אבל בקטן ל"ש זה דליכא‬
‫שם בית כלל‪.‬‬
‫אבל בפרש"י הנדפס יש מבוכה גדולה‪ ,‬דמתחילה כתב שגדה"ב הלך אחר מטתו ושהה ג"י‪ .‬ומזה‬
‫נראה מוכח דהבעיא אינו לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬דהרי בפשיטות הצד שיצטרף הוא תוך ג"י דוקא‪ ,‬וכמו‬
‫שמסיק הש"ס באמת‪ .‬אלא בודאי כונת רש"י דמבע"ל בצעיר שבא תוך ג' ולא מצא את גדה"ב בבית‪,‬‬
‫משום שגדה"ב הלך לביה"ק ושהה עד לאחר ג"י‪.‬‬
‫וכן משמע מרש"י ד"ה מהו‪ ,‬שביאר דמבע"ל אי חשבינן לי' כמאן דהוי בביתי'‪ ,‬ובודאי לשון זה לקוח‬
‫מלשון ר' יוחנן לעי' והוא שמצא את גדה"ב בבית‪ .‬והיינו דמבע"ל כשבא הצעיר תוך ג' אי חשבינן לי'‬
‫כאילו מצא את גדה"ב בבית‪.‬‬
‫אבל צריך להבין לפי"ז דהגמ' מייתי ע"ז מימרא דר' יוחנן דמונה עמהם‪ ,‬ומקשה מברייתא דמונה‬
‫‪45‬‬

‫לעצמו‪ ,‬ומסיק הא דאתא בגו תלתא כו'‪ .‬והנה הגמ' לא הביאה כ"א סוף דברי הברייתא‪ ,‬דמונה‬
‫לעצמו‪ ,‬ואין אנו יודעים תחילת דברי הברייתא‪ ,‬אבל ממה דמייתי לה הכא משמע דהברייתא ג"כ מיירי‬
‫בכה"ג שבא צעיר מן הדרך ומצא שהלך גדה"ב לביה"ק‪ .‬וקאמר הברייתא דמונה לעצמו‪ ,‬ולפי"ד‬
‫הגמ' היינו משום שבא לאחר ג'‪ .‬ותמוה דאם בא לאחר ג' א"כ אפילו אם מצא את גדה"ב בבית ג"כ‬
‫לא היה מצטרף‪ .‬ומזה נראה מוכח דר' יוחנן והברייתא מיירי לענין גדה"ב עצמו‪.‬‬
‫וכן באמת מוכרח מדברי רש"י עצמו שביאר מש"א ר' יוחנן מונה עמהם וז"ל דאבילות שלהם התחילה‬
‫משחזרו פניהם מן המת ואבילות של גדול עד שיסתום הגולל עכ"ל‪ .‬ואם איתא דהגמ' מיירי בצעיר‬
‫הבא לבית ולא מצא את גדה"ב בבית‪ ,‬וקאמר ר' יוחנן דמ"מ מונה עמהם וכאילו הי' גדה"ב שם‪ ,‬א"כ‬
‫לשם מה הוצרך רש"י לבאר דגדה"ב מונה מסתימת הגולל ושאר האבלים משהחזירו פניהם‪ ,‬והרי מה‬
‫זה ענין לביאור דברי ר' יוחנן או לביאור הסוגיא‪ .‬אלא ע"כ דכונת רש"י דר' יוחנן מיירי בגדה"ב עצמו‬
‫שחוזר מביה"ק ומונה עמהם‪ ,‬והוצרך לבאר דאילו לא היה מונה עמהם היה מונה מסתימת הגולל‪.‬‬
‫ומכל זה נראה מוכרח דרש"י מפרש דאמנם הבעיא מתחילה היה לענין אחר שבא ומצא שהלך‬
‫גדה"ב לביה"ק‪ ,‬ומבע"ל אי חשיב כמאן דהוי בביתי'‪ ,‬אלא דמ"מ נפק"מ בזה גם לעני גדה"ב עצמו‪,‬‬
‫דאי חשיב כמאן דהוי בביתי' א"כ גם גדה"ב עצמו יכול לחזור למנות עמהם‪ .‬והכל אחד‪ .‬ושמיע לי'‬
‫לרש"י דהבעיא דמעיקרא נמשך לדברי ר' יוחנן שאמר לעי' והוא שמצא את גדה"ב בבית‪ ,‬ועל זה‬
‫מבע"ל איך הדין אם הלך גדה"ב לביה"ק‪ .‬ופשיט לי' ממימרא אחר דר' יוחנן שאמר שאם הלך‬
‫גדה"ב לבהי"ק וחזר מונה עמהם‪ .‬ומימרא זו מיירי בגדה"ב עצמו‪ ,‬כדמוכח ממה דמייתי עלה‬
‫הברייתא דמונה לעצמו‪ ,‬דמשמע מדברי הגמ' דהברייתא מיירי באותו גונא דר' יוחנן‪ ,‬והרי הברייתא‬
‫ע"כ מיירי לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬וכמו שהוכחנו לעי'‪.‬‬
‫ומ"מ צריך להבין‪ ,‬סוכ"ס הרי רש"י צייר הבעיא בגונא שהצעיר בא תוך ג'‪ ,‬וגדה"ב שהה עד לאחר ג'‪.‬‬
‫ומשמע מהגמ' דפשטינן מדר' יוחנן דהצעיר מונה עמהם‪ .‬וקשה‪ ,‬הרי כיון שגדה"ב שהה עד לאחר ג'‪,‬‬
‫א"כ גדה"ב עצמו מונה לעצמו‪ ,‬כמבואר בברייתא‪ ,‬וא"כ אינו כמאן דהוי בביתי'‪ .‬ואיך ימנה הצעיר‬
‫עמהם‪.‬‬
‫ונראה בזה עפ"י הסברא שכתבנו לעי'‪ ,‬דמה שצריך להוא תוך ג"י אינו מעלה בצירוף‪ ,‬אלא משום‬
‫שצריך לקיים עכ"פ מקצת מאבילות ג"י ראשונים שהוא עיקר האבילות‪ .‬אבל לענין הצירוף עצמו אי‬
‫חשיב כמאן דהוי בביתי'‪ ,‬אין חילוק בין תוך ג' לאחר ג'‪ .‬ומעתה‪ ,‬אמנם הצעיר עצמו אילו היה בא‬
‫אחר ג' בודאי היה מונה לעצמו‪ ,‬כדי שיקיים אבילות ג"י ראשונים‪ .‬וכן גדה"ב עצמו כשבא לאחר ג'‬
‫מונה לעצמו‪ ,‬כדי לקיים אבילות ג"י ראשונים‪ .‬אבל אם בא גדה"ב אחר ג'‪ ,‬אף שמונה לעצמו‪ ,‬אבל‬
‫מ"מ חשיב כמאן דהוי בביתי'‪ ,‬ולכן הצעיר שבא אצלם תוך ג' חשיב שבא לבית שיש שם גדה"ב‪,‬‬
‫וגדה"ב מתאבל עמהם )אף שאינו מונה עמהם(‪ ,‬וגם הצעיר יכול עי"ז להצטרף לבית זה‪ ,‬ומונה‬
‫עמהם‪.‬‬
‫ואף שזה חידוש לומר דשייך שע"י גדה"ב נקבע כאן שם ביתו של גדה"ב לענין שיוכל הבא מן הדרך‬
‫למנות עמהם‪ ,‬אף שגדה"ב עצמו אינו מונה עמהם‪ .‬אכן כיו"ב מצינו בשיטת תוס' ריב"ם שהביא‬
‫המהר"ם )שם( שפי' הבעיא שגדה"ב הלך לביה"ק )ולא חזר( ומונה מסתימת הגולל‪ ,‬ושאר בני הבית‬
‫נשארו כאן ומונים משהחזירו פניהם‪ ,‬ומבע"ל אם בא אחר מן הדרך אצלם שמא כיון שהיה גדה"ב‬
‫כאן מתחילה בשעת מיתה מ"מ כאילו היה עמהם דמי ועי"ז הבא מן הדרך מונה עם בנה"ב‪ ,‬אף‬
‫שגדה"ב עצמו מונה לעצמו עיי"ש‪ ,‬הרי דשייך דע"י גדה"ב נקבע שם בית שיוכל אחר להצטרף לבני‬
‫הבית‪ ,‬ומ"מ לענין המנין גדה"ב יש לו מנין לעצמו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫‪46‬‬

‫ספיקת התוס' בגדה"ב שבא מן הדרך‬
‫תוד"ה הלך גדול הבית לבית הקברות מהו‪ .‬התוס' מתחילה פירשו דהבעיא היא אם מונה לעצמו או‬
‫לא דשמא כיון שהוא טרוד בעניני מת וכששמעו הם שמע גם הוא ימנה עמהן או שמא מונה לעצמו‪.‬‬
‫ומבואר דבגדה"ב הבא מן הדרך פשיטא דאינו מונה עמהם‪ ,‬אלא דמבע"ל שמא בהלך לביה"ק עדיף‬
‫טפי‪ .‬וזהו כפרש"י כת"י‪ ,‬ונתבאר דגם רש"י הנדפס מפרש דזה בכלל הבעיא‪ .‬אלא דיש שינוי קצת‬
‫בהצעת הסברא‪ ,‬דרש"י כתב טעם א'‪ ,‬דכיון דלצורך המת הלך הוי כאילו היה גדה"ב בביתו‪ ,‬ואילו‬
‫תוס' כתבו ב' טעמים‪ ,‬דכיון שהוא טרוד בעניני המת וכששמעו הם שמע גם הוא‪ ,‬וצריך לבאר למה‬
‫הוצרכו התוס' לשני טעמים‪.‬‬
‫ב‪ .‬ושוב כתבו התוס' וז"ל ולא ידענא מאי הוי דינא בגדול הבית שבא ממקום קרוב אי מונה עמהן‬
‫הואיל והוא עיקר עכ"ל‪ .‬ובזה חוזרים התוס' ומסתפקים שמא אפילו גדה"ב הבא מן הדרך מונה‬
‫עמהם‪ ,‬כיון שהוא עיקר‪ ,‬ודלא כרש"י )וכן רש"י כת"י( דפשיטא להו לעי' דדוקא צעיר הבא אצל גדול‬
‫מצטרף למנות עמו‪ ,‬ולא להיפך‪ .‬ולעי' ביארנו דרש"י לטעמי' דס"ל דמה שצריך בא ממקום קרוב‬
‫משום דעי"ז מצטרף למפרע וחשבינן לי' כאילו בא בתחילת האבילות‪ ,‬ומה"ט הוא שמונה עמהם‪.‬‬
‫וא"כ זה שייך כשבא קטן אצל גדול‪ ,‬דהקטן מצטרף להגדול למפרע כאילו היה עם הגדול מתחילת‬
‫האבילות‪ .‬אבל כשבא גדול אצל קטן‪ ,‬אפי"ת דהקטן מצטרף להגדול שהוא עיקר‪ ,‬אבל ל"ש שיצטרף‬
‫למפרע שהרי הגדול לא התחיל להתאבל בלתי היום‪.‬‬
‫אבל התוס כפיה"נ ס"ל דאי"צ שיצטרף למפרע‪ ,‬אלא הצירוף הוא מכאן ולהבא‪ ,‬דכיון שנעשה חלק‬
‫מהבית ממילא דכל מה שמנו בני הבית מועיל לגביה‪ .‬וממילא דגם כשבא גדול אצל קטן‪ ,‬מצטרף‬
‫הקטן אליו‪ ,‬והוי בית א'‪ ,‬וממילא דמה שמנה הקטן מועיל גם להגדול‪ .‬ואפשר דהתוס' לשיטתם‬
‫דמשמע מדבריהם לק' )ד"ה דאתא( דס"ל כהראב"ד דמה שצריך מקום קרוב הוא כדי שיהא ראוי‬
‫לבוא בתוך ג'‪ ,‬ולא כפרש"י כדי שיחשב שבא למפרע בתחילת האבילות‪.‬‬
‫ג‪ .‬וכ' עוד התוס' וז"ל ויש ליתן טעם לומר שהוא מונה לבדו הואיל ואינו יודע האבילות או טעם להיפך‬
‫דהואיל משום המת הלך ימנה עמהם עכ"ל‪ ,‬ועי' במהרש"א שנתקשה בביאור דבריהם‪ .‬אבל הרש"ש‬
‫ביאר בפשיטות‪ ,‬דמאחר שנסתפקו התוס' שמא גדה"ב הבא מן הדרך מונה עמהם‪ ,‬א"כ צריך לבאר‬
‫ספיקת הגמ' בהלך לביה"ק לפי ב' צדדי הספק‪ .‬דלהך צד דגדה"ב הבא מן הדרך מונה עמהם‪ ,‬ע"כ‬
‫דספיקת הגמ' היא שמא הלך לביה"ק גרע טפי‪ .‬ולהך צד דגדה"ב הבא מן הדרך מונה לעצמו‪ ,‬ע"כ‬
‫דספיקת הגמ' היא שמא הלך לביה"ק עדיף ומצטרף טפי‪.‬‬
‫והתוס' תחילה מסבירים הך צד דבבא מן הדרך מונה לעצמו‪ ,‬אבל אם הלך לביה"ק עדיף טפי ולכן‬
‫מבע"ל אם מצטרף‪ .‬והוא משום דהבא מן הדרך אינו יודע האבילות‪ ,‬משא"כ כשהלך לביה"ק‪ .‬ולכ'‬
‫צ"ב דהרי התוס' לק' )שם( כתבו סברא הפוכה מזו‪ ,‬דהבא מן הדרך מצטרף אפילו לאחר ז' )לר"ש(‬
‫כיון שלא ידע האבילות ובטל לגבייהו‪ ,‬אבל הבא מביה"ק אינו מצטרף כ"א תוך ג'‪ ,‬כיון שידע מן‬
‫האבילות‪ .‬אבל באמת הוא פשוט‪ ,‬דדרך הצירוף הוא תמיד שהטפל מצטרף אל העיקר‪ ,‬והיינו ששאר‬
‫בני הבית מצטרפים אל הגדול שהוא עיקר‪ ,‬וכמש"כ התוס'‪ .‬ולכן‪ ,‬התוס' לק' מיירי בצעיר הבא אצל‬
‫גדול‪ ,‬דבודאי כל שאין הצעיר הבא מן הדרך יודע האבילות יותר הוא טפל ומתבטל לאבילות הגדול‪.‬‬
‫אבל התוס' כאן הרי מיירי בגדול הבא מן הדרך‪ ,‬והנידון הוא ששאר בני הבית שהתחילו באבילות‬
‫ייטפלו אליו‪ .‬ושפיר קאמרי התוס' דאינם מצטרפים‪ ,‬דאין הגדול יכול להיחשב עיקר הכא‪ ,‬כיון דאינהו‬
‫עדיפי מיניה‪ ,‬שהוא לא ידע מן האבילות‪.‬‬
‫והנה צד זה של ספיקת התוס' מקביל למה שנקטו התוס' בתחילת דבריהם בפשיטות‪ ,‬דגדה"ב הבא‬
‫מן הדרך אינו מונה עמהם‪ ,‬ומבע"ל שמא הולך לביה"ק עדיף טפי‪ .‬והתוס' שם ביארו משום שהיה‬
‫טרוד בעסקי המת‪ ,‬וכששמעו הם שמע גם הוא‪ .‬ודברי התוס' צדקו יחדיו‪ ,‬והכי קאמרי‪ ,‬דגדה"ב הבא‬
‫מן הדרך מונה לעצמו‪ ,‬דכיון שאינו יודע מן האבילות א"א שייחשב עיקר‪ ,‬ולכן אין הקטנים נטפלים‬
‫‪47‬‬

‫אליו‪ .‬אבל אם הלך לביה"ק מספק"ל לגמ' שמא מונה עמהם‪ ,‬דאינו נופל מהם‪ ,‬דכמו שהם יודעים‬
‫מהאבילות כך הוא יודע‪ ,‬דכששמעו הם שמעו גם הוא‪ .‬ואף שהם התחילו להתאבל והוא לא התחיל‪,‬‬
‫לא היה זה מחמת רשלנות אי חסרון ידיעה‪ ,‬אלא אדרבא משום שהיה טרוד בעסקי המת‪ .‬ולכן יכול‬
‫הוא להיחשב עיקר לגבם‪ ,‬כדי שיוכלו ליטפל אליו וליעשות בית א'‪ ,‬וימנה עמהם‪.‬‬
‫ומבואר מאד שינוי לשון רש"י והתוס'‪ ,‬דרש"י הדגיש דהוי כאילו הוי בביתיה‪ ,‬דרש"י לטעמי' דצריך‬
‫להצטרף למפרע )וכמש"נ דמה"ט בבא מן הדרך בעינן שיבוא ממקום קרוב‪ ,‬שייחשב עי"ז כאילו בא‬
‫בתחילת האבילות(‪ .‬ואיך א"כ יצטרף גדה"ב הבא מביה"ק‪ ,‬נהי דבני הבית נטפלים אליו אבל א"א‬
‫שיצטרפו למפרע שהרי הוא לא התחיל באבילות‪ .‬ולזה ביאר רש"י דכיון שמתחילה הלך לצורך המת‬
‫חשיב כאילו היה בביתו מתחילה‪.‬‬
‫אבל התוס' ס"ל דאי"צ צירוף למפרע‪ .‬ומה דגדה"ב הבא מן הדרך אינו מצטרף )להך צד בתוס'(‬
‫הוא מטעם אחר‪ ,‬משום שאינו יודע האבילות ולכן הם עדיפים ממנו ואינו נחשב עיקר‪ .‬משא"כ בהלך‬
‫לביה"ק דגם הוא ידע מהאבילות כמותם‪ ,‬וגם היה עסוק בצרכי המת‪ ,‬בזה שפיר יכול להיחשב עיקר‪,‬‬
‫ולכן מבע"ל לגמ' שמא מונה עמהם‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ד‪ .‬ולבסוף באו התוס' להסביר אידך צד של ספיקתם‪ ,‬דשמא גדה"ב הבא מן הדרך מונה עמהם‪,‬‬
‫והבעיא בגמ' היא להיפך דשמא כשהולך לביה"ק גרע טפי‪ .‬ולזה סיימו התוס' וז"ל או טעם להיפך‬
‫דהואיל משום המת הלך ימנה עמהם ע"כ‪ .‬והרש"ש מגיה דצ"ל ימנה לעצמו‪ .‬היינו‪ ,‬דבבא מן הדרך‬
‫מונה עמהם‪ ,‬כיון שהוא עיקר‪ ,‬אבל בהלך לביה"ק מבע"ל לגמ' שמא מונה לעצמו‪ ,‬הואיל ומשום‬
‫המת הלך‪.‬‬
‫אלא דסברא זו דהואיל ומשום המת הלך אינו מובן לכ' מאי קאמר‪ .‬והיה אפש"ל דהתוס' חוזרים‬
‫לומר דשמא מה שאינו יודע מן האבילות הוא מעלה להצטרף אפילו לענין גדה"ב‪ ,‬ולכן בבא מן הדרך‬
‫שאינו יודע מן האבילות מצטרף‪ ,‬משא"כ כשהלך לביה"ק‪ .‬אבל לשון התוס' לא משמע כן כלל‪ .‬וגם‬
‫אי"ז טעמא דמסתבר‪.‬‬
‫עוד צריך להבין להך צד בתוס' דגדה"ב הבא מן הדרך מונה עמהם‪ ,‬והבעיא היא בהלך לביה"ק‬
‫דשמא גרע טפי‪ ,‬א"כ אמאי מבע"ל להגמ' בגדה"ב דוקא‪ ,‬והרי אותו ספק הו"מ להסתפק בצעיר‬
‫הבא אצל גדול‪ ,‬דבבא מן הדרך מונה עם הגדול‪ ,‬איך הדין כשהלך הצעיר לביה"ק‪ ,‬דשמא גרע טפי‪.‬‬
‫ושי"ל דסברת התוס' היא‪ ,‬דשמא בהלך גדה"ב לביה"ק אינו מונה עמהם‪ ,‬דכיון דמשום המת הלך‬
‫א"כ המנין שהוא מונה – דהיינו מסתימת הגולל – יש לו חשיבות בפנ"ע‪ ,‬ולא מסתבר שיחזור למנות‬
‫למנינם‪ .‬וזה שייך בגדה"ב דוקא‪ ,‬שהוא עיקר ואינו מתבטל אצל אחרים‪ ,‬אבל צעיר שהלך לביה"ק‬
‫וחזר אצל גדה"ב‪ ,‬פשיטא דיכול להתבטל אליו‪ .‬ולכן מבע"ל לגמ' בגדה"ב דוקא‪ .‬ואכתי צ"ת‪.‬‬
‫ה‪ .‬והנה ביארנו דברי התוס' עפ"י גירסת הרש"ש שהגיה את הצד השני של ספיקת התוס'‪ ,‬דצ"ל‬
‫"דהואיל משום המת הלך ימנה לעצמו”‪.‬‬
‫ויש לחזק את הקושיא‪ ,‬דהנה התוס' לק' )ד"ה דאתא( הק' כיון דקיי"ל כר"ש דאפילו בא בסוף ז' מצטרף א"כ מ"ק הגמ' הא דאתא בגו‬
‫תלתא כו'‪ .‬ובשם ר"י תי' דהסוגיא מיירי באחר הבא אצל גדול‪ ,‬ולא מצאו כיון שהלך לביה"ק‪ ,‬ומסיק דאם בא גדה"ב מביה"ק תוך ג'‬
‫מונה עם בני הבית‪ ,‬וממילא דהאחר מצטרף אליו‪ ,‬ולכן צריך תוך ג' דוקא דמה שמיקל ר"ש שיכול להצטרף בסוף ז' היינו דוקא במי‬
‫שבא מן הדרך ואינו יודע מהאבילות‪ ,‬דבטל לגבייהו עיי"ש‪ .‬וק' למה הוצרך הר"י לחדש פירוש חדש בסוגיא‪ ,‬ואמאי לא תירץ בפשיטות‬
‫דהבעיא היא לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬וכמו שנקטו התוס' מתחילה‪ ,‬דבבא מהדרך מצטרף )כדמוכח לשי' ר"י וכמה שיתבאר לק' אי"ה( אבל‬
‫בהלך לביה"ק שמא אינו מצטרף‪ ,‬כיון שידע מהאבילות‪ .‬ומסיק דמצטרף דוקא אם בא תוך ג'‪ ,‬אבל לא לאחר ג'‪ ,‬כיון שידע מהאבילות‪.‬‬
‫וע"כ צ"ל דלא ניח"ל להתוס' לפרש כן בעית הגמ' משום דא"כ תסתער הקושיא למה מבע"ל בגדה"ב דוקא‪,‬‬
‫והרי בעיא זו הו"מ למבע"ל גם בצעיר‪.‬‬

‫‪48‬‬

‫אבל באמת שהיה מקום להגיה באופן אחר‪ ,‬לא את הצד השני אלא את הצד הראשון של ספיקת‬
‫התוס'‪ ,‬דצ"ל "שהוא מונה עמהם הואיל ואינו יודע האבילות”‪ .‬וכונת התוס' לפי"ז לבאר תחילה‬
‫הסברא דהבא מן הדרך מונה עמהם‪ ,‬ומבע"ל אם ההולך לביה"ק גרע‪ ,‬משום דהבא מן הדרך אינו‬
‫יודע האבילות ובטל לגבייהו‪ ,‬וכסברת התוס' לק'‪ ,‬משא"כ הולך לביה"ק יודע מן האבילות‪ .‬וס"ל דגם‬
‫בגדה"ב שייך הך סברא דיותר הוא בטל לגבייהו כשאינו יודע מן האבילות‪ ,‬דאף שהצירוף הוא ע"י‬
‫שגדה"ב הוא עיקר‪ ,‬אבל מה שהוא בטל למנינם הוא משום שהם תחילת האבילות‪ .‬ולק' יתבאר דכן‬
‫אמנם סברת ר"י בתוס' שם‪.‬‬
‫אלא דיקשה לפי"ז אמאי קא מבע"ל בגדה"ב דוקא‪ ,‬והרי אותה בעיא הו"מ למבעי גם בצעיר הבא‬
‫מביה"ק‪ .‬אבל אפשר דלהך צד דברי הגמ' יתבארו כשי' ר"י לק'‪ ,‬דהבעיא אינה לענין הגדול עצמו‪,‬‬
‫כ"א לענין אחר הבא אצלם כשגדה"ב בביה"ק‪ ,‬אי חשיב כמצא את גדה"ב בבית‪.‬‬
‫ואח"כ מבארים התוס' אידך צד‪ ,‬דהבא מן הדרך מונה לעצמו‪ ,‬ומבע"ל אם ההולך לביה"ק עדיף כיון‬
‫דלצורך המת הלך‪ ,‬והיינו כסברת התוס' בר"ד דכיון שלצורך המת הלך וכששמעו הם שמע גם הוא‪.‬‬
‫ושיעור דברי התוס' לפי"ז‪ ,‬דיש ליתן טעם שגדה"ב הבא מן הדרך מונה עמהם‪ ,‬אף שהוא עיקר ולמה‬
‫יתבטל למנינם‪ ,‬משום שאינו יודע מן האבילות ולכן לענין המנין בטל לגבייהו‪ .‬והגמ' דמבע"ל בהלך‬
‫גדה"ב לביה"ק – ואמאי לא מבע"ל באחר שבא מביה"ק – יתפרש כשי' ר"י לק'‪ ,‬והתוס' כאן לא‬
‫נחתו לבאר זה‪ .‬וגם יש ליתן טעם להיפך‪ ,‬דלעולם אינו מונה עמהם כיון שהוא הגדול ואיך יתבטל‬
‫למנינם‪ ,‬ואף דבהלך לביה"ק מבע"ל אם מצטרף‪ ,‬היינו משום שלצורך המת הלך‪ ,‬וכאילו היה כאן‬
‫מתחילה‪.‬‬

‫שי' בה"ג‬
‫תוס' ד"ה דאתא‪ ,‬מש"כ בשם בה"ג‪ ,‬דלר"ש אם בא תוך ג' מונה עמהם אפילו כשבא ממקום רחוק‪,‬‬
‫ולפי"ז ר"ש פליג את"ק בתרתי‪ ,‬דלת"ק צריך שבא בתוך ג' וגם שבא ממקום קרוב‪ ,‬ולר"ש סגי בא'‬
‫מהם‪ ,‬או שבא ממקום קרוב‪ ,‬או שבא תוך ג'‪ .‬והסברא תמוה לכ' וגם מהיכ"ת לומר דר"ש פליג‬
‫את"ק לענין מקום קרוב‪ .‬אכן לפי"ד הראב"ד דטעמא דמקום קרוב כדי שיהא ראוי לבוא תוך ג"י‬
‫מבואר מאד‪ ,‬דדין מקום קרוב ודין תוך ג' ביסודם הם א'‪ ,‬וס"ל לה"ג דאם לר"ש סגי בבא ממקום‬
‫קרוב לחוד‪ ,‬דהיינו שהיה ראוי לבוא תוך ג"י‪ ,‬אף שבפועל בא אחר ג"י‪ ,‬כל שכן דמועיל להיפך אם‬
‫בפועל בא תוך ג"י‪ ,‬אף שלא היה במקום הראוי לבוא‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה רש"י פליג על הראב"ד ומפ' דטעמא דצריך מקום קרוב כדי שיהיה אפשר לבוא בתחילת‬
‫האבילות עיי"ש‪ ,‬והרי זה שייך דוקא בבא מן הדרך‪ ,‬אבל בהולך לבית הקברות שבאמת היה כאן‬
‫בתחילת האבילות מה לי אם בית הקברות היה במקום רחוק‪ .‬אבל התוס' הרי מיירי בהולך לבית‬
‫הקברות‪ ,‬ומ"מ ס"ל דאם היה לאחר ג"י צריך מקום קרוב‪ ,‬וא"כ גם מזה נראה דס"ל כהראב"ד דמה‬
‫דבעי' מקום קרוב הוא כדי שיוכל לבוא תוך ג"י‪ ,‬וזה שייך גם בהולך לבית הקברות‪ ,‬דבעי' שיהא ראוי‬
‫לחזור תוך ג"י‪ ,‬דהיינו שהחזירו פניהם בסוף יום א'‪ ,‬והלך יום א' לביה"ק‪ ,‬וחזר יום א'‪.‬‬
‫אבל הראב"ד עצמו )מובא במהר"ם סי' ע"ג( כתב דבהולך לביה"ק אין חילוק אם הוא מקום קרוב‬
‫או מקום רחוק‪ ,‬כיון דאי"צ שליח לילך ולהודיעו‪ ,‬כיון שהיה כאן מתחילה‪ .‬נראה דס"ל דאפילו אם‬
‫ביה"ק הוא במקום רחוק חשיב ראוי לחזור תוך ג'‪ ,‬שהרי יכול להניח את המת ביד אחרים ולחזור‪.‬‬
‫והבה"ג לא ס"ל כן‪.‬‬
‫‪49‬‬

‫ג‪ .‬והנה עי' בלשון הבה"ג )הוצאת הילדסהיימר עמ' ר"ז‪ ,‬ומובא בתוה"א עמ' קנ"ט( שכתב דהלכה‬
‫כר"ש דאמר אפילו ביום ז' בבא ממקום קרוב מונה עמהם‪ ,‬ואע"ג דליכא גדה"ב עיי"ש‪ .‬הרי דס"ל‬
‫דלר"ש דאי"צ שיבוא תוך ג'‪ ,‬ה"ה דאי"צ שימצא גדה"ב בבית‪ .‬ואפשר שדייק כן מלשון הגמ' אמר מר‬
‫ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שיש גדול הבית‬
‫בבית‪ ,‬דמשמע דמה שמצריך ר' יוחנן גדה"ב קאי אדין ג' ימים הראשונים‪ ,‬ולר"ש דאי"צ ג"י ה"ה‬
‫דאי"צ גדה"ב‪.‬‬
‫אלא דא"כ יתמה מאי קמבע"ל בהלך גדה"ב לביה"ק‪ ,‬כיון דלר"ש אין חילוק בין גדה"ב לבין שאר‬
‫האבלים‪ .‬אבל ברור דהבה"ג לטעמי'‪ ,‬דהבעיא היא כשהיה ביה"ק במקום רחוק‪ ,‬ולכן צריך לבוא תוך‬
‫ג' ימים דוקא‪ ,‬וכיון דצריך ג"י‪ ,‬ה"ה דצריך גדה"ב‪ ,‬וברור‪.‬‬

‫שי' ר"י בתוס'‪ ,‬ושי' רבותינו הצרפתים שהביא הרמב"ן‬
‫שם‪ ,‬ועוד יל"פ כו' דמיבעיא ליה אם אותו שבא מונה עם הנשארים וכך פי' ר' יצחק ז"ל כו' והכי פי'‬
‫כו' דהא דבעינן גדול הבית בבית למעוטי האי נמי קאתי אע"ג דידע בהאי אבילות ושייך בה או דלמא‬
‫לא אתא למעוטי אלא היכא דאיתא גדול הבית בדוכתא אחריתי דלא ידע בהאי אבילות כלל אבל‬
‫הלך לבית הקברות כיון דידע בהאי אבילות חשיב אבילות דידהו עיקר ובטל האורח גבייהו כו'‪ .‬משמע‬
‫מדברי התוס' דפירוש זה אתא לתרץ משה"ק התוס' מתחילה דלמה תלה לי' הש"ס לדין זה בבא תוך‬
‫ג'‪ ,‬כיון דקיי"ל כר"ש‪ .‬ותירוץ זה בנוי על ב' יסודות‪ ,‬הא' דהאבעיא היא לענין אחר הבא מן הדרך‪ ,‬ולא‬
‫לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬והב' דגדה"ב עצמו שבא מבית הקברות אינו מונה עמהם אא"כ בא תוך ג'‪ ,‬דכיון‬
‫דידע באבילות מקודם אינו בטל לגבייהו להצטרף אליהם לאחר ג'‪ ,‬ואפילו לר"ש‪ ,‬וה"ה לאחר הבא‬
‫מביה"ק דאינו מונה עמהם מה"ט אא"כ בא תוך ג'‪.‬‬
‫ומבע"ל לגמ' אם בא אחר ולא מצא את גדה"ב בבית‪ ,‬שהלך לביה"ק‪ ,‬אם בכל זאת מונה עמהם כיון‬
‫דגדה"ב ידע באבילות ושייך בה‪ ,‬פי' ומה"ט חשיב בית האבל דידיה אף שאינו שם‪ .‬ומסיק דמונה‬
‫עמהם ובתנאי שגדה"ב עצמו חזר תוך ג' ומונה עמהם ג"כ‪ .‬ומשמע מלשון התוס' דיש כאן ב' תנאים‪,‬‬
‫חדא שגדה"ב ידע בהאי אבילות ושייך בה‪ ,‬ועוד שחזר תוך ג' והצטרף למנינם‪ .‬ויתבאר בהמשך אי"ה‪.‬‬
‫ב‪ .‬ומבואר מדברי התוס' דאחר הבא מן הדרך מצטרף כל שבא תוך ז' )למה דקיי”ל כר”ש(‪ ,‬דכיון‬
‫שלא ידע מן האבילות בטל לגבייהו‪ .‬אבל הבא מן מביה"ק – בין גדה"ב בין אחר – כיון שידע מן‬
‫האבילות‪ ,‬אינו בטל לגבייהו כ"כ‪ ,‬ואינו מצטרף אא"כ בא תוך ג'‪ .‬ויל"ע לשיטה זו‪ ,‬איך הדין בגדה"ב‬
‫שבא מן הדרך‪ ,‬אם מצטרף אפילו לאחר ג'‪ ,‬דכיון דכל מה שאחר הבא מןה דרך יכול יכול להצטרף‬
‫לאחר ג' הוא משום שבטל לגבייהו שמא צירוף כזה ל"ש אצל גדה"ב כלל‪ ,‬דאיך יהיה בטל לגבייהו‬
‫כיון שהוא העיקר‪ ,‬וא"כ גדה"ב עצמו לעולם אינו מצטרף כ"א תוך ג'‪.‬‬
‫אבל זה אינו‪ ,‬דא"כ כשבאו התוס' לבאר למה צריך גדה"ב לחזור תוך ג'‪ ,‬למה הוצרכו התוס' לחדש‬
‫הך סברא דכיון שידע מן האבילות אינו בטל לגבייהו וצריך לבוא תוך ג'‪ ,‬ואמאי לא פירשו בפשיטות‬
‫דכיון שהוא גדה"ב אינו בטל לגבייהו ולכן צריך לחזור תוך ג'‪ ,‬אבל צעיר דבטל לגבייהו מצטרף תוך ז'‪.‬‬
‫אלא ע"כ דשי' הר"י דגדה"ב הבא מן הדרך הוא כאחר הבא מן הדרך‪ ,‬דכיון שאינו יודע מן האבילות‬
‫בטל לגבייהו ומצטרף תוך ז'‪ .‬ורק בבא מביה"ק שידע מן האבילות הוא דאינו בטל לגבייהו וצריך‬
‫לחזור תוך ג'‪.‬‬
‫אלא דצריך להבין באמת מה שייך לומר אצל גדה"ב דאם בא מן הדרך בטל לגבייהו‪ ,‬והרי כל מה‬
‫שגדה"ב יכול לבוא ולמנות עמהם הוא משום שהוא העיקר וזהו דרך צירופו‪ ,‬וכמבואר בתוס' לעי'‬
‫‪50‬‬

‫)ד"ה הלך(‪ .‬אבל נראה דאמנם עצם הצירוף בין גדה"ב לשאר בנה"ב הוא ע"י שהוא עיקר הבית‪,‬‬
‫ועי"ז יש כאן בית אבילות א'‪ ,‬אבל מ"מ לאחר שנצטרף גדה"ב להבית ע"י שהוא עיקר מה דאמרינן‬
‫דמונה עמהם היינו משום שהוא מתבטל למנינם‪ ,‬דמנין דידהו עיקר‪ ,‬והיינו משום שהם "תחילת‬
‫האבילות ועיקרו" )כלשון התוס'(‪.‬‬
‫ג‪ .‬וכיון שנתבאר דגדה"ב הבא מן הדרך מצטרף תוך ז'‪ ,‬דבטל למנינם‪ ,‬אבל בבא מביה"ק צריך תוך‬
‫ג' דוקא‪ ,‬א"כ צריך להבין למה הוצרכו התוס' לחדש דהסוגיא מבע"ל לענין אחר הבא אצל גדה"ב‪,‬‬
‫ולמה ניידי ממה שפירשו לעי' דמבע"ל לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬ונימא דהבעיא היא דשמא כשהלך‬
‫לביה"ק גרע טפי כיון שכבר ידע מן האבילות‪ ,‬ומסיק דמצטרף אבל צריך לחזור תוך ג' דוקא‪.‬‬
‫אבל פשוט דא"כ יקשה למה מבע"ל בגדה"ב דוקא‪ ,‬הרי אותה בעיא שייך גם באחר הבא מביה"ק‪,‬‬
‫דג"כ אינו בטל למנינם להצרטף תוך ז'‪ ,‬וצריך לחזור תוך ג'‪ ,‬וכמבואר בתוס'‪ .‬אלא ע"כ דאי"ז בעיית‬
‫הגמ'‪ ,‬דהגמ' גם מתחילה ידע דהבא מביה"ק צריך לחזור תוך ג' כדי להצטרף למנינם‪ .‬והבעיא היא‬
‫לענין אחר הבא אצל גדה"ב ומצא שהלך לביה"ק‪ ,‬אם הוא נחשב שמצא את גדה"ב בבית כיון‬
‫שעכ"פ גדה"ב שייך להך אבילות‪ .‬ומסיק דאמנם הוא כמי שמצא את גדה"ב בבית‪ ,‬אבל בתנאי‬
‫שגדה"ב עצמו הצטרף לבסוף למנינם‪ ,‬והיינו שחזר תוך ג'‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה מלשון התוס' מבואר דמה דהאחר שבא ומצא את גדה"ב בביה"ק יכול להצטרף למנינם‪,‬‬
‫כשחזר גדה"ב תוך ג'‪ ,‬הוא מחמת ב' סברות‪ ,‬חדא דגם כשהיה גדה"ב בביה"ק "ידע בהאי אבילות‬
‫ושייך בה"‪ ,‬ועוד משום דגם גדה"ב עצמו חזר תוך ג' ומונה עמהם‪ .‬ובפשוטו הביאור‪ ,‬דהסברא‬
‫הראשונה היא טעמא איך האחר נחשב שמצא את גדה"ב בבית‪ ,‬והרי טרם חזר גדה"ב והצטרף‬
‫למנינם‪ ,‬ולזה קאמרי התוס' משום דגדה"ב ידע בהאי אבילות ושייך בה‪ ,‬ועי"ז חשיב בית אבל דידיה‪,‬‬
‫ויש כאן ביתו של גדה"ב שיוכל הצעיר להצטרף אליו‪ .‬אלא דיש בזה תנאי‪ ,‬שגם גדה"ב סופו למנות‬
‫עמהם‪ ,‬ולזה צריך להסברא השניה‪ ,‬דחזר תוך ג'‪ ,‬וזהו דין בפנ"ע דמי שידע מן האבילות מקודם‬
‫מצטרף דוקא כשבא תוך ג'‪ ,‬ואפילו אחר הבא מביה"ק דינו כן‪ ,‬כמבואר בתוס'‪.‬‬
‫ה‪ .‬והנה עי' ברמב"ן בתוה"א )עמ' ק"ס( שהביא שיטה זו בשם רבותינו הצרפתים‪ .‬אלא דיש שם כמה‬
‫שינויים מדברי התוס' שלפנינו‪ ,‬חדא דמפורש בדבריו )עמ' קס"א כשהוא מסכם את ההלכה אליבא‬
‫דשיטה זו( דגדה"ב הבא מן הדרך אינו מצטרף כלל‪ ,‬דרק קטן מצטרף לגדול ולא להיפך‪ ,‬ורק בבא‬
‫מביה"ק הוא דמצטרף‪ .‬ואילו לעי' דייקנו מדברי התוס' דשי' ר"י דגדה"ב הבא מן הדרך מצטרף‪ ,‬ורק‬
‫בהלך לביה"ק גרע וצריך לחזור תוך ג'‪ ,‬כיון שידע מן האבילות אינו בטל לגבייהו‪.‬‬
‫ועוד יש שינוי דהרמב"ן כשהוא מציע את שיטת הצרפתים לא הזכיר טעם זה דכיון דידע מן האבילות‬
‫אינו בטל לגבייהו‪ .‬ולטעמי' דלדידיה אי"צ לזה‪ ,‬דהתוס' שלנו הוצרכו לטעם זה לבאר למה בגדה"ב‬
‫צריך תוך ג' דוקא ומ"ש מגדה"ב הבא מן הדרך דמצטרף תוך ז'‪ ,‬אבל לשי' הצרפתים שהביא‬
‫הרמב"ן גדה"ב הבא מן הדרך אינו מצטרף כלל‪ ,‬ורק הכא מצטרף משום שחזר מביה"ק תוך ג'‪.‬‬
‫ועוד יש חילוק‪ ,‬דמדברי התוס' משמע דמה שהאחר חשיב שמצא את גדה"ב בבית הוא משום‬
‫שגדה"ב ידע בהא אבילות ושייך בה‪ ,‬אבל מה שגדה"ב עצמו מונה עמהם הוא משום שחזר תוך ג'‪.‬‬
‫והם ב' ענינים שונים‪ .‬אבל הרמב"ן כשבא לבאר הטעם שהאחר שבא ומצא את גדה"ב בביה"ק מונה‬
‫עמהם כתב וז"ל והטעם לזה לפי שהגדול ההולך לביה"ק עצמו כשחוזר בתוך ג' מונה עמהם‪ ,‬ואפילו‬
‫היה בבה"ק רחוק‪ ,‬לפי שכבר היה עמהן שם בשעה ראשונה וחזר אצלם‪ ,‬לפיכך זה הבא ממקום‬
‫קרוב מונה עמהן ועם גדה"ב ונמצאו כולן במנין אחד עכ"ל‪ .‬ומבואר דיש כאן טעם א' לגדה"ב‬
‫ולאחר‪ ,‬דכיון שגדה"ב היה כאן מתחילה‪ ,‬וגם חזר תוך ג'‪ ,‬הרי הוא והם והאחר מונים מנין אחד‪.‬‬
‫וכבר כתבנו לעי' דלפי"ז יש להגיה בתוס' לעי' “ויש ליתן טעם שהוא מונה עמהם הואיל ואינו יודע האבילות"‪ ,‬היפך הגהת‬
‫הרש"ש‪.‬‬

‫‪51‬‬

‫וגם בזה אזלי לשי'‪ ,‬דהנה להרמב"ן דגדה"ב בעלמא הבא מן הדרך אינו מונה עמהם‪ ,‬דאין גדול‬
‫מצטרף לקטן‪ ,‬כמו שאין קטן מצטרף לקטן‪ ,‬א"כ א"א לומר דהטעם הכא שגדה"ב חוזר למנות‬
‫עמהם משום שבא תוך ג'‪ .‬שהרי קטן אינו מצטרף לקטן אפילו תוך ג'‪ ,‬כמבואר בגמ'‪ ,‬ולהרמב"ן כ"ש‬
‫שאין גדול מצטרף לקטן‪ .‬אלא ע"כ צ"ל דהטעם שמצטרף כאן הוא לא רק משום שחזר תוך ג'‪ ,‬אלא‬
‫גם משום שלא בא מן הדרך אלא מביה"ק‪ ,‬פי ' שהיה כאן בתחילת האבילות‪ .‬נמצא דלענין גדה"ב‬
‫עצמו צריך לצירוף ב' הדברים‪ ,‬שהיה כאן בתחילת האבילות‪ ,‬ושחזר תוך ג'‪ .‬וכלשון הרמב"ן "שכבר‬
‫היה עמהם בשעה ראשונה וחזר אצלם"‪ .‬והביאור בפשוטו דכיון שהיה כאן בתחילת האבילות‪ ,‬וגם‬
‫חזר תוך ג'‪ ,‬הר"ז כמו שלא הלך‪ .‬וטעם זה מועיל גם לענין האחר‪ ,‬דכיון דהוא כאילו לא הלך גדה"ב‪,‬‬
‫נמצא שכאילו מצא את גדה"ב בבית‪.‬‬
‫אבל לשי' ר"י שבתוס' לפנינו‪ ,‬גדה"ב הבא מן הדרך מצטרף שפיר‪ ,‬רק הכא גרע דכיון שידע‬
‫מהאבילות אינו בטל למנינם‪ .‬ולזה אפשר דסגי במה שחזר תוך ג' לחוד‪ ,‬דכל שבא תוך ג' אי"צ להיות‬
‫בטל לגבייהו‪ .‬ולפי"ז אין אנו צריכים לומר כלל דכאילו לא הלך‪ .‬ומה שהאחר שבא ומצא שהלך‬
‫גדה"ב לביה"ק מונה עמהם‪ ,‬היינו מטעם אחר‪ ,‬דאף שאין גדה"ב בבית‪ ,‬אבל מ"מ ידע גדה"ב בהך‬
‫אבילות ושייך בה‪ ,‬פי' דלכן הבית נחשב בית האבל דגדה"ב‪ ,‬אף שגדה"ב עצמו באמת אינו בבית‪.‬‬
‫וכמו שמדוייק בדברי התוס' שביארו הבעיא וז"ל הא דבעינן גדול הבית בבית למעוטי האי נמי קאתי‬
‫אע"ג דידע בהאי אבילות ושייך בה או דלמא לא אתא למעוטי אלא היכא דאיתא גדול הבית בדוכתא‬
‫אחריתי דלא ידע בהאי אבילות כלל אבל הלך לבית הקברות כיון דידע בהאי אבילות חשיב אבילות‬
‫דידהו עיקר ובטל האורח גבייהו עכ"ל‪ .‬הרי שלא כתבו התוס' דהבעיא היא שמא כשהלך גדה"ב‬
‫לביה"ק נחשב כאילו הוא בבית והוא בכלל מצא את גדה"ב בבית‪ .‬דזה אינו‪ ,‬דבודאי אין גדה"ב בבית‪.‬‬
‫אלא דמ"מ כיון שידע בהאי אבילות ושייך בה‪ ,‬אפשר דסגי גם בזה‪ ,‬דר' יוחנן מעיקרא לא מיעט אלא‬
‫בית שלא ידע גדה"ב מאבילותה ואינו שייך בה‪.‬‬
‫נמצא דיש כאן ב' שיטות שונות ביסודם‪ ,‬שיטת הר"י שבתוס' לפנינו‪ ,‬דאחר הבא ומצא שהלך גדה"ב‬
‫לביה"ק‪ ,‬וחזר גדה"ב תוך ג'‪ ,‬מונה עמהם משום דלענין האחר כיון שגדה"ב ידע בהאי אבילות ושייך‬
‫בה הר"ז נחשב בית האבל דידיה‪ ,‬אלא שהוא בתנאי שגם גדה"ב לבסוף מונה עמהם‪ ,‬ומה שגדה"ב‬
‫מונה עמהם הוא משום שלעולם גדול מצטרף לקטן‪ ,‬אלא דכאן כיון שכבר ידע מהאבילות אינו בטל‬
‫לגבייהו כדי שיוכל להצטרף תוך ז'‪ ,‬וצריך לחזור תוך ג'‪.‬‬
‫אבל שיטת רבותינו הצרפתים שהביא הרמב"ן‪ ,‬דבעלמא אין גדול מצטרף לקטן‪ ,‬אבל הכא שהלך‬
‫גדה"ב לביה"ק וחזר תוך ג'‪ ,‬הגדול מונה עמהם וכן האחר נחשב שמצא את גדה"ב בבית‪ ,‬ומטעם א'‪,‬‬
‫דכיון שהיה כאן בתחילת האבילות‪ ,‬וגם חזר תוך ג'‪ ,‬הר"ז נחשב כאילו מעולם לא הלך‪.‬‬
‫ה‪ .‬וע"ע בדברי הרמב"ן שם )עמ' קס"א( שכתב אליבא דשיטה זו וז"ל חזרו ההולכים לביה"ק ובאו‬
‫בתוך ג"י מונה עם אלו שבכאן עכ"ל‪ ,‬ומשמע אפילו אם אין שם גדה"ב כלל‪ .‬ונראה דאזיל לשי'‪ ,‬דכיון‬
‫דס"ל דענין הלך גדה"ב לביה"ק וחזר תוך ג' הוא דחשיב כאילו לא הלך‪ ,‬א"כ גם לענין אחר הבא‬
‫מביה"ק תוך ג' הר"ז כאילו לא הלך‪ ,‬ואי"צ להצטרף לגדה"ב‪.‬‬
‫אבל לשי' הר"י שבתוס'‪ ,‬כל ענין חזרה תוך ג' הוא דעי"ז יכול להצטרף אפילו כשידע מהאבילות‬
‫קודם‪ ,‬משא"כ כשבא מן הדרך דבטל לגבייהו ומצטרף תוך ז'‪ .‬אבל מהיכ"ת שאי"צ עכ"פ למצוא את‬
‫גדה"ב בבית‪ .‬ומה דגדה"ב עצמו יכול לחזור מביה"ק ולהצטרף‪ ,‬היינו משום דסבירא להו להר"י‬
‫דגדול מצטרף לקטן‪ .‬אבל קטן שחוזר מביה"ק מתסברא דאינו מצטרף אא"כ מצא את גדה"ב בבית‪.‬‬
‫ומש"כ התוס' דאחר החוזר מביה"ק מצטרף אם חזר תוך ג'‪ ,‬היינו כשמצא את גדה"ב בבית‪.‬‬

‫‪52‬‬

‫שם בסו"ד‪ ,‬מש"כ דלשיטת הירושלמי דתוך ג' אי"צ למצוא את גדה"ב בבית‪ ,‬ה"ה דגדה"ב עצמו שבא‬
‫אצל קטנים מצטרף תוך ג' דוקא‪ ,‬ולפי"ז ניחא סוגיין דצריך לחזור תוך ג'‪ .‬קשה‪ ,‬דאיך נפרש סוגיין‬
‫לפי"ז‪ ,‬אם כפי' ר"י דהבעיא היא לענין אחר הבא אצל גדה"ב‪ ,‬ומסיק דאם בא תוך ג' מונה עמהם‪,‬‬
‫אף שלא מצא את גדה"ב בבית‪ ,‬תימה דמה צריך לומר שהלך גדה"ב לביה"ק‪ ,‬והרי אפילו אם אין‬
‫שם גדה"ב כלל יכול להצטרף‪ .‬ואם כפי' התוס' דמעיקרא‪ ,‬דהבעיא היא לענין גדה"ב עצמו‪ ,‬אם הלך‬
‫לביה"ק וחזר תוך ג'‪ ,‬אם מצטרף‪ ,‬והרי כיון שחזר תוך ג' הרי גם קטן יכול להצטרף לקטן‪ ,‬ולכ' ה"ה‬
‫גדול לקטן‪ ,‬ואמאי נקט שהלך לביה"ק‪ ,‬הרי ה"ה אם בא מן הדרך‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫שי' התוס' ביישוב הבבלי והירושלמי‬
‫תוד"ה מהדריתו‪ .‬משמע מדברי התוס' דאין סוגיית הבבלי סותרת את סוגיית הירושלמי‪ ,‬רק קצת דיוק‬
‫יש כאן דלא מצינו בבבלי שיחלק בפירוש כן‪ .‬וק'‪ ,‬דהרי הבבלי קאמר דאם הלך גדה"ב לביה"ק וחזר‬
‫תוך ג' מונה עמהם‪ ,‬והרי לשיטת הירושלמי הם עצמם מונים מסתימת הגולל‪.‬‬
‫ועי' ברא"ש ובמרדכי שיטות שונות ביישוב שיטת הבבלי והירושלמי‪ ,‬דהרא"ש מפרש דהבבלי לא מיירי‬
‫ממנין גדה"ב כלל‪ ,‬אלא מיירי שגדה"ב הלך באמצע הז' לביה"ק‪ ,‬וזה ודאי דלא כשי' התוס'‪ ,‬והמרדכי‬
‫מביא דיש חילוק בין גדה"ב הדר כאן לבין גדה"ב הדר בעיר אחרת‪ ,‬אבל התוס' לא הזכירו חילוק זה‪.‬‬
‫אבל בפשוטו נראה‪ ,‬דהתוס' לשיטתייהו שביארו הא דאם גדה"ב כאן דאלו ואלו מונים עם גדה"ב‪,‬‬
‫וחשיב לי' חומרא‪ ,‬דבאמת עיקר המנין של ההולכים לביה"ק הוא מסתימת הגולל‪ ,‬אלא שמקדימים‬
‫לכבוד גדה"ב‪ .‬וממילא נראה לדעתם דה"ה להיפך‪ ,‬אם הלך גדה"ב לביה"ק‪ ,‬מה שהנשארים מונים‬
‫מסתימת הגולל הוא לכבודו של גדה"ב‪ ,‬אבל עיקר מנינים הוא משיחזירו פניהם‪ .‬וממילא דאם חזר‬
‫גדה"ב תוך ג' הוא מצטרף לעיקר מנינם‪ ,‬וממילא דגם הם אי"צ למנות מסתימת הגולל לכבודו‪,‬‬
‫ופשוט‪.‬‬

‫שי' הרמב"ן‬
‫הרמב"ן בתוה"א )עמ' ק"ס( אחרי שהביא שי' הצרפתים דהבעיא היא לענין אחר הבא אצל גדה"ב‬
‫ומצא שהלך לביה"ק‪ ,‬אם מונה עמהם או מונה לעצמו‪ ,‬ושי' הראב"ד דהבעיא לענין גדה"ב עצמו‬
‫שהלך לביה"ק ומבע"ל אם מונה לעצמו או מונה עמהם‪ ,‬כתב דעת עצמו וז"ל דגדול שבא ממקום‬
‫קרוב לכאן אינו נגרר אחר הקטנים‪ ,‬דאין גדול מצטרף לקטנים‪ ,‬ומבע"ל לגמ' בהלך זה הגדול‬
‫לביה"ק מהו‪ ,‬נגרר הוא עמהן או הן נגררין אחריו ואין מונין עד שיסתם הגולל‪ .‬ומסיק ר' יוחנן דהוא‬
‫נגרר אחריהם‪ .‬ומביא סוגיית הירושלמי דכשהלך גדה"ב לביה"ק הם נגררין אחריו‪ ,‬וכתב דהבבלי‬
‫חולק וס"ל להיפך דהוא נגרר אחריהם‪ ,‬אבל מ"מ חזינן מסוגיית הירושלמי דבהכי מיירי‪ .‬וע"ע בדבריו‬
‫)שם עמ' קס"ב( דלפי סברתו ההולכים לביה"ק מונים עם אלו שבבית גין גדולים בין קטנים‪ ,‬ומשמע‬
‫מדבריו אפילו בדליכא גדה"ב כלל‪.‬‬
‫עוד ס"ל לרמב"ן דמש"א הא דאתא בגו תלתא היינו לת"ק‪ ,‬אבל למה דקיי"ל כר"ש סגי שיחזור תוך‬
‫ז'‪.‬‬
‫‪53‬‬

‫ויש להבין בדבריו‪ ,‬חדא מה הכריחו לפרש דהבעיא בגמ' היא אם הם נגררים אחריו או הוא נגרר‬
‫אחריהם‪ ,‬שנמצא דב' צדדי הבעיא הם מן הקצה אל הקצה‪ ,‬ואמאי לא פי' כהראב"ד דהבעיא היא‬
‫אם הוא נגרר אחריהם‪ ,‬או מונה לעצמו‪ .‬ואף דבירושלי איתא דבאמת הם נגררים אחריו‪ ,‬אבל הבבלי‬
‫למסקנא בודאי פליג ע"ז‪ ,‬וא"כ מהיכ"ת לפרש שהוא בכלל הבעיא‪.‬‬
‫ועיי"ש ברמב"ן דמשמע שפירושו מיוסד על הירושלמי דסבירא לי' דהבבלי והירושלמי דנו באותה‬
‫שאלה‪ ,‬אף דהם חלוקים במסקנתם דלהבבלי גדה"ב נגרר אחריהם‪ ,‬ולהבבלי הם נגררים אחריו‪.‬‬
‫ונראה ברור דפירוש הרמב"ן הוא חלוק ביסודו משאר הפירושים שהביא‪ ,‬דלאינך פירושים הבעיא היא‬
‫בעצם הצירוף‪ ,‬אם גדה"ב שהלך לביה"ק מצטרף לבני הבית למנות עמהם‪ ,‬או אם האחר הבא מן‬
‫הדרך מצטרף לגדה"ב שהלך לביה"ק למנות עמו‪ .‬אבל דעת הרמב"ן דזה פשוט דכל שהיו יחד‬
‫מתחילה‪ ,‬והלכו מקצתם לביה"ק‪ ,‬הרי הם חבורה אחת ומונים יחד‪ .‬אלא דמספקא לן בכה"ג שהם‬
‫חבורה אחת‪ ,‬ומקצתם התחילו למנות תחילה‪ ,‬וגדה"ב התחיל למנות אח"כ‪ ,‬אם החבורה נגררת אחר‬
‫אלה שהתחילה למנות‪ ,‬או אחר גדה"ב‪ .‬וספק זה בעצם היה שייך להסתפק גם בבא מן הדרך‪ ,‬אלא‬
‫דלא משכח"ל‪ ,‬שהרי גדה"ב הבא מן הדרך אינו מצטרף לקטנים‪.‬‬
‫ובזה דומה לסוגיית הירושלמי‪ ,‬דגם שם משמע דכל הנידון הוא מי נגרר אחרי מי‪ ,‬ואין שם דיון על‬
‫עצם הצירוף‪.‬‬
‫וממילא פשיטא לי' להרמב"ן דהספק הוא אם הם נגררים אחריו‪ ,‬הוא להיפך‪ ,‬אבל אין שום צד‬
‫שימנה לעצמו‪ ,‬שהרי הם חבורה אחת מתחילה‪ ,‬ובודאי מונים יחד‪.‬‬
‫ב‪ .‬ולשי' הרמב"ן דסוגיית הבבלי דומה לסוגיית הירושלמי‪ ,‬א"כ היה מסתבר דגם בירושלמי מש"א‬
‫דנגררים אחר גדה"ב היינו כשבא תוך ז'‪ ,‬וכדחזינן בבבלי דהוא נגרר אחריהם דוקא אם חזר תוך ז'‪.‬‬
‫אבל הש"ך )סי' שע"ה ס"ק י"ב( כתב להיפך‪ ,‬דהירושלמי מיירי בכל גונא‪ ,‬ועוד מחדש הש"ך אליבא‬
‫דהרמב"ן‪ ,‬דבגונא שלא חזר גדה"ב תוך ז' א"כ גם הבבלי מודה לירושלמי דכולם מונים מסתימת‬
‫הגולל עם גדה"ב‪ .‬והנה מלבד מה שהסברא קשה להבין‪ ,‬למה נאמר דאם חזר גדה"ב תוך ז' הוא‬
‫מונה עמהם‪ ,‬ואם לא חזר אזי אדרבא הם מונים עמו‪ ,‬אבל ביותר תמוה דלכ' הוא נגד הגמ' דמוקי‬
‫להברייתא דמונה לעצמו בחוזר לאחר ג' )לת"ק(‪ ,‬ואילו לפי דברי הש"ך כיון שאינו מונה עמהם א"כ‬
‫הם צריכים למנות עמו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫שי' הרא"ש‬
‫הרא"ש פי' דהסוגיא דמיירי שגדה"ב היה כאן מתחילה‪ ,‬והלך בתוך ז' לביה"ק לעשות מציבה או‬
‫לצורך בנין הקבר‪ ,‬ובא אחר ולא מצא את גדה"ב‪ ,‬ומבע"ל לענין אותו אחר אי הוי כמצא את גדה"ב‬
‫בבית‪ .‬ומסיק דמונה עמהם אם בא תוך ג'‪ ,‬ונחלקו הטור והש"ך בביאורו‪ ,‬דעת הטור דהכונה דאותו‬
‫אחר צריך לבוא תוך ג'‪ ,‬ודעת הש"ך דגדה"ב צריך לחזור תוך ג'‪.‬‬
‫עכ"פ לשי' הרא"ש אין כאן ענין למנין גדה"ב כלל‪ ,‬דגדה"ב בלא"ה התחיל להתאבל עמהם‪ ,‬ולפי"ז‬
‫אמנם לעי' כתבנו דכן דעת התוס'‪ ,‬אלא דביארנו דכשלא חזר גדה"ב הם מונים עמו לכבודו בלבד‪ ,‬אבל עיקר המנין‬
‫שלהם הוא משהחזירו פניהם‪ ,‬ולכן אם חזר אליהם מצטרף למנינם‪ .‬אבל הרמב"ן הרי משוה דהבבלי והירושלמי הם נידון‬
‫א'‪ ,‬אם הם נגררים אחריו או הוא נגרר אחריהם‪ ,‬ודעת הבבלי דהוא נגרר אחריהם‪ ,‬ודעת הירושלמי להיפך‪ ,‬וא"כ איזה‬
‫טעם יש לומר דאם חזר תוך ז' הוא נגרר אחריהם‪ ,‬כהבבלי‪ ,‬ואם לא חזר תוך ז' הם נגררים אחריו‪ ,‬כהירושלמי‪.‬‬

‫‪54‬‬

‫כתב הרא"ש דאין סוגיית הבבלי ענין להא דהירושלמי כלל‪ ,‬ופסק כהירושלמי דכשגדה"ב הלך‬
‫לביה"ק הם מונים עמו‪.‬‬
‫ומ"מ צריך להבין למה פי' דגדה"ב הלך באמצע הז' לעשות מציבה כו'‪ ,‬ולמה לא פירש שהך‬
‫מתחילה לקבור המת‪ ,‬דלכ' הוא יותר שכיח‪ ,‬ואמנם אלה שכאן מונים עמו כהא דהירושלמי‪ ,‬אבל הרי‬
‫גם לפירושו הם מונים עמו‪ ,‬ולמה הוצרך לאוקמה להסוגיא דהלך תוך ז'‪ .‬ושמא באמת ס"ל כהתוס'‬
‫דמה שאלה שכאן מונים עם גדה"ב מסתימת הגולל היינו לכבודו‪ ,‬אבל עיקר המנין שלהם הוא‬
‫משהחזירו פניהם‪ ,‬ולכן בכה"ג אם בא אחר בעוד שגדה"ב בביה"ק נמצא שלא פגע במנין גדה"ב‪ ,‬כי‬
‫אלה שבכאן יש להם מנין אחר משהחזירו פניהם‪ ,‬ואף שממשיכים להתאבל עם גדה"ב אבל אי"ז‬
‫עיקר המנין שלהם‪ ,‬ובכה"ג הוי כלא מצא את גדה"ב בבית‪.‬‬
‫ולשי' הטור שפי' שגדה"ב הוא שחזר תוך ג'‪ ,‬י"ל עוד דס"ל דטעמא מאי נחשב שמצא את גדה"ב‬
‫בבית‪ ,‬משום שהיה כאן מתחילה וגם חזר תוך ג'‪ ,‬והוי כמי שלא הלך‪ ,‬וכמו שכ' הרמב"ן לדעת‬
‫הצרפתים‪ ,‬ופשיטא לי' להרא"ש דזה ל"ש כ"א כשהתחיל גדה"ב להתאבל עמהם‪ ,‬אבל אם הלך‬
‫מתחילה לביה"ק אף שחזר תוך ג' אף שמונה עמהם אבל אינו כמי שהיה כאן‪) .‬אבל הצרפתים‬
‫עצמם ס"ל דהסוגיא מיירי בכה"ג וגם זה נחשב שהיה כאן מתחילה‪(.‬‬
‫והנה לדעת הש"ך דהאחר צריך לבוא תוך ג'‪ ,‬לכ' הביאור דכיון שלא מצא את גדה"ב ממש לכן‬
‫צירופו קלוש‪ ,‬וצריך להצטרף תוך ג' דוקא‪ .‬או שמא יל"פ דכיון שאין גדה"ב בבית ממש‪ ,‬צירופו הוא‬
‫משום שזהו מקומו של גדה"ב‪ ,‬ותוך ג' יש יותר חשיבות למקום האבל דאז הוא חומר האיסור לצאת‬
‫מפתח ביתו‪ ,‬וכדחזינן דאפילו לנחם אחרים אסור לצאת תוך ג'‪.‬‬
‫ולשי' הטור דגדה"ב הוא שצריך לבוא תוך ג'‪ ,‬לכ' הביאור הוא דכיון שהיה בתחילת האבילות וחזר תוך‬
‫ג' הר"ז כמי שלא יצא‪ ,‬וכסברא שכתב הרמב"ן בשם הצרפתים שהזכרנו לעי'‪ .‬אבל באופן אחר נראה‬
‫לפרש‪ ,‬בהקדם מה שקשה לפי הבנת הטור בדברי הרא"ש‪ ,‬דעי' ברא"ש שכתב וז"ל ומסקינן דר'‬
‫יוחנן פסיק כר"ש דאפילו בא ביום ז' מקום קרוב בעוד המנחמין אצל גדה"ב מונה מעהם‪ ,‬והא‬
‫דמפליג לר' יוחנן הכא בין תוך ג' ובין לאחר ג' היינו היכא דהלך גדה"ב לביה"ק עכ"ל‪ .‬וכונת הרא"ש‬
‫לתרץ קושיית התוס' וש"ר כיון דר' יוחנן עצמו פסק כר"ש א"כ למה כאן לענין הלך גדה"ב לביה"ק‬
‫תלה לי' באתא תוך ג'‪ .‬אלא דלכ' לפי הבנת הטור אין התחלה להקושיא‪ ,‬דלא דמו אהדדי כלל‪ ,‬דמה‬
‫שפסק ר' יוחנן כר"ש היינו דהבא מן הדרך יכול להצטרף אפילו בסוף ז'‪ ,‬אבל מה שהגדה"ב צריך‬
‫לחזור תוך ג' אי"ז שיעור בזמן הצירוף‪ ,‬אלא דין אחר דכדי שייחשב כאילו לא יצא גדה"ב מן הבית‬
‫צריך שיחזור תוך ג'‪ .‬ומאי קשיא לי' להרא"ש‪ .‬ולא משמע כלל שזהו תירוצו‪.‬‬
‫ומזה היה משמע לי דגם לשי' הטור‪ ,‬מה שגדה"ב צריך לחזור תוך ג' הוא שיעור בזמן הצירוף‪ ,‬דבהלך‬
‫גדה"ב לביה"ק אע"ג דמסקינן דהאחר יכול להצטרף‪ ,‬היינו דחשיב בית האבל של גדה"ב כיון שהוא‬
‫הלך לצורך המת‪ ,‬ויכול האחר להצטרף לבית זה‪ ,‬אבל מ"מ לענין המנין אינו מצטרף למנין גדה"ב‬
‫עד שיחזור גדה"ב מביה"ק ממש‪ ,‬ולכן צריך שיחזור תוך ג'‪ ,‬דלאחר ג' אין הקטן יכול להצטרך אליו‪.‬‬
‫ועל זה מקשה הרא"ש דהרי ר' יוחנן עצמו פסק כר"ש דשייך צירוף אפילו ביום ז'‪ .‬ותירץ דהכא שהלך‬
‫גדה"ב לביה"ק גרע טפי‪ ,‬דצירופו קלוש וצ"ל תוך ג' דוקא‪ .‬והסברא עמומה קצת‪ ,‬ואכתי צ"ת‪.‬‬

‫שי' הראב"ד‪ ,‬המהר"ם והאבי עזרי‬
‫שיטת הראב"ד )מובא במהר"ם סי' ע"ג( דההולכים לביה"ק הם חבורה א' עם הנשארים בבית‪,‬‬
‫ומונים יחד אפילו אם שם גדה"ב‪ ,‬אפילו חזרו לאחר ג'‪ ,‬כל שחזרו תוך ז'‪ .‬אבל בגדה"ב מבע"ל שמא‬
‫‪55‬‬

‫כיון שהוא גדול אינו נטפל להם‪ ,‬מונה לעצמו‪ .‬ומסיק דגם גדה"ב מונה עמהם‪ ,‬ודלא כהירושלמי‪,‬‬
‫אבל כיון שהוא גדה"ב צריך שיחזור תוך ג' דוקא‪ .‬וכתב הרמב"ן )עמ' ק"ס( דלפי"ז מה שאמר רב‬
‫לבני הצלפוני דאתא בגו תלתא כו' מיירי שהלך גדה"ב‪.‬‬
‫ושי' המהר"ם )שם( ג"כ כעי"ז אלא דס"ל דמה שנחשבים חבורה א' הוא דוקא כשהתחילו יחד‪ ,‬דאז‬
‫נחשב כאילו נשאר גדה"ב בבית ומונה עמהם‪ ,‬אבל אם התחילו בב' עיירות א"כ אינם חבורה א'‪,‬‬
‫ומונים כ"א לעצמו‪ .‬ואם אח"כ נצטרפו תוך ג' נטפלים לגדה"ב‪ ,‬וזהו דין הירושלמי‪ .‬והביאור כפיה"נ‪,‬‬
‫דכשהתחילו יחד א"כ מה שמונים יחד אינו משום שנטפלים זל"ז‪ ,‬אלא מתחילה הם חבורה אחת‪ ,‬וכיון‬
‫דמקצת החבורה התחילה למנות הר"ז עולה לכל החבורה‪ .‬אבל כשהתחילו בב' עיירות‪ ,‬ואח"כ באו‬
‫להצטרף תוך ג'‪ ,‬בזה הצירוף הוא בדרך טפילות‪ ,‬וממילא דהקטנים נטפלים לגדה"ב‪ ,‬כמו בבא‬
‫מביה"ק‪ .‬ולפי דבריו ג"כ הירושלמי מיירי כשבאו יחד‪ ,‬וכמש"נ לעי' בדעת הרמב"ן‪.‬‬
‫ב‪ .‬וע"ע במהר"ם שם בהמשך שמסכם כמה מהשיטות וז"ל ואם הלך גדול הבית לבית הקברות‪ ,‬בהא‬
‫פליגי רבוותא כו'‪ ,‬ורבי אברהם ב"ר דוד כתב דכולם מונים משיצא מפתח ביתו לפי שהוא טפילה להן‪,‬‬
‫כך מצאתי כתוב בתוספות מו"ק )כ"ב א'( בשם רבי יצחק ז"ל‪ ,‬ופירשו דירושלמי פליג אגמרא דידן‪,‬‬
‫וכגמרא דידן עבדינן דמונה עמהן והוא דאתי בגו תלתא יומי‪ ,‬אבל אתא בתר תלתא יומי מונה לעצמו‬
‫משיסתם הגולל‪ ,‬ולפי דבריו כשהוא דר כאן והלך לבית הקברות כך הוא הדין‪ ,‬אבל אם גדול הבית דר‬
‫שם במקום שנקבר המת‪ ,‬אז אלו ואלו מונין משיסתם הגולל כדברי הירושלמי‪ ,‬ולא יחלוק על תלמוד‬
‫שלנו לפירוש זה עכ"ל‪ .‬והיה נראה דיש כאן ט"ס‪ ,‬דבמקום "ולפי דבריו" צ"ל "ולפי דברי"‪ ,‬דשי'‬
‫הראב"ד עצמו דהבבלי והירושלמי פליגי‪ ,‬כמבואר לעי' מיניה‪ ,‬והמהר"ם עצמו הוא שכתב לעי' "ולא‬
‫נראה" ליישב הבבלי עם הירושלמי עפ"י מה שחילק בין כשגדה"ב דר כאן או שם‪.‬‬
‫והנה קטע זה מדברי המהר"ם הועתק במרדכי‪ ,‬אבל שאר דברי המהר"ם לא נמצאו שם‪ ,‬והש"ך )סי'‬
‫שע"ה ס"ק י"ב( נדחק בביאור הדברים‪ ,‬איך כתב בשם הראב"ד דהבבלי והירושלמי פליגי‪ ,‬ותיכף‬
‫מסיים דלפי דבריו לא פליגי‪ .‬אבל ממקור הדברים במהר"ם מבואר דהן ב' שיטות‪ ,‬שי' הראב"ד ושי'‬
‫המהר"ם‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד מבואר בש"ך שהבין דמש"כ המרדכי לחלק בין כשגדה"ב דר כאן או שם‪ ,‬עיקר החילוק אינו‬
‫איפה היה מתחילה אלא לבסוף‪ ,‬דדר כאן היינו שחזר ונצטרף לבני הבית‪ ,‬ודר שם היינו שנשאר‬
‫במקו"א‪ .‬אבל ממקור הדברים במהר"ם משמע דלא כן‪ ,‬שהרי כתב דהבבלי מיירי שדר כאן ולכן הוי‬
‫כאילו נשאר בבית‪ ,‬כל שחזר תוך ג'‪ ,‬והירושלמי מיירי שדר שם ולכן אינו מצטרף לבני הבית‪ ,‬אלא‬
‫דאם נטצרפו יחד תוך ג' מצטרפים לגדה"ב ובהא מיירי הירושלמי‪ .‬הרי מפורש דהן הבבלי והן‬
‫הירושלמי מיירי כשנצטרפו תוך ג'‪ ,‬רק החילוק הוא דהבבלי מיירי דדר כאן ולכן נחשב כאילו נשאר‬
‫בבית‪ ,‬פי' כיון שנעשו חבורה א' מתחילה‪ ,‬ולכן מונה גדה"ב עמהם‪ ,‬משא"כ הירושלמי מיירי שדר שם‬
‫ולא היו יחד מתחילה ע"כ גדה"ב מונה בפנ"ע‪ ,‬דל"ש לומר ד"כאילו נשאר בבית"‪ ,‬אלא דאם נצטרפו‬
‫תוך ג' אזי אדרבא בני הבית נטפלים אליו ומונים עמו‪.‬‬
‫ד‪ .‬ושי' האבי עזרי )מובא במהר"ם שם( דזה ודאי דגדה"ב עיקר‪ ,‬וגרר את בני הבית‪ ,‬כדברי‬
‫הירושלמי‪ ,‬והיינו כשבא אצלם תוך ג'‪ ,‬ובזה מיירי הירושלמי‪ ,‬והבעיא בסוגיין בזה גופא אם גדה"ב גורר‬
‫אותם או"ד מונה לעצמו‪ ,‬ומסיק דמינה עמהם פי' שמונים יחד מסתימת הגולל כמנין גדה"ב‪.‬‬
‫וצריך להבין מאי קמבע"ל‪ ,‬ולמה לא יצטרפו כמו בבא מן הדרך ומצא גדה"ב בבית‪ .‬וצ"ל דהתם הבא‬
‫מן הדרך לא התחיל למנות‪ ,‬ולא ידע מן האבילות‪ ,‬וכסברת התוס' דלכן בטל לגבייהו‪ ,‬אבל כאן הם‬
‫התחילו כבר ובזה מבע"ל אם מ"מ נגררים אחר גדה"ב‪ .‬ועוי"ל דהבא מן הדרך הוא קולא‪ ,‬אבל הכא‬
‫הוא חומרא‪ ,‬ומבע"ל אם נטפלים לגדה"ב אפילו בכה"ג‪ ,‬והימים הראשונים יפלו‪.‬‬
‫השו"ע )סי' שע"ה( פסק בגדה"ב שהלך לביה"ק דכולם מונים עמו מסתימת הגולל‪ ,‬ומשמע אפילו אם לא חזר‪ .‬וזה‬
‫כהרא"ש דהבבלי והירושלמי הם שני נידונים שונים‪ ,‬והבבלי לא מיירי מענין מנין גדה"ב ובני הבית עצמם‪ ,‬ולא פליג על‬
‫הירושלמי‪ .‬או כמש"נ בדעת התוס' דגם להבבלי דכשחזר גדה"ב מונה עמהם‪ ,‬אבל כל זמן שלא חזר מונים עמו מסתימת‬

‫‪56‬‬

‫]דף כ"ב ע"ב[‬

‫בענין שמחת מרעות‬
‫אריסותא ופורענותא‬
‫על כל המתים כולם נכנס לבית השמחה לאחר ל' יום כו' הא באריסותא הא בפורענותא‪ .‬עי' ברמב"ן‬
‫בתוה"א )עמ' קצ"ז( דהטעם דשרינן סעודת מריעות משום שאין בו שמחה כ"כ כמו סעודת נשואין‪.‬‬
‫וכ"כ הראב"ד )מובא במרדכי רמז תתצ"א(‪ ,‬הרא"ש )סי' מ"ב(‪ ,‬והטור )סי' שצ"א(‪ ,‬דההיתר משום‬
‫דסעודת מרעות אין בו שמחה כ"כ כמו סעודת מצוה‪.‬‬
‫וק' דהא גם בסעודת מרעות אסור עכ"פ באריסותא‪ ,‬ודוקא בפורענותא שרי וכמש"כ רש"י דא"א לו‬
‫שלא לשלם‪ ,‬וא"כ הוא היתר מיוחד מה"ט‪ ,‬אבל בעצם מידת השמחה לא חזינן דסעודת מרעות‬
‫פחותה משמחה של מצוה‪.‬‬
‫ב‪ .‬בגמ' מבואר דבאריסותא אסור‪ ,‬ובפורענותא מותר‪ ,‬וצ"ע שלא נבתאר בגמ' היאך הדין כשאינו לא‬
‫אריסותא ולא פורענותא‪ ,‬דהיינו כשאינו המתחיל בסעודות אבל גם אינו עושה הסעודה בעצמו‬
‫בפורענותא‪ ,‬וכגון שיש ארבעה רעים‪ ,‬ראובן שמעון לוי ויהודה‪ ,‬וראובן עשה סעודה תחילה‪ ,‬ויהודה‬
‫הוא אבל‪ ,‬איך הדין להכנס לסעודתם של שמעון ולוי‪ ,‬דאי"ז לא אריסותא ולא פורענותא‪.‬‬
‫ג‪ .‬והיה נראה מזה דהרמב"ן והראב"ד ודעימייהו שכתבו דההיתר משום דסעודת מרעים אין בה‬
‫שמחה כ"כ‪ ,‬ס"ל דפורענותא אינו טעם להתיר‪ ,‬דלמה לא יוכל לדחות החובה עד לאחר ל'‪ .‬אלא‬
‫להיפך‪ ,‬דאריסותא הוא סיבה לאסור‪ ,‬דנהי דסעודת מרעים אין בו שמחה כ"כ‪ ,‬אבל קצת שמחה יש‬
‫שם‪ ,‬ואינו ראוי לאבל לפתוח תחילה בסעודות אלו‪ .‬וכן מבואר בחי' הר"ן‪ ,‬דהאיסור באריסותא משום‬
‫שאינו בדין שיפתח האבל תחילה‪ .‬נמצא דפורענותא אינה סיבה המתרת‪ ,‬אלא להיפך‪ ,‬אריסותא היא‬
‫סיבה האוסרת‪ ,‬אבל עצם ההיתר בסעודת מרעים משום שאין בה שמחה כ"כ‪.‬‬
‫ולפי"ז פשוט דהאיסור באריסותא הוא דוקא כשהמזמין הוא האבל‪ ,‬אבל אם המזומן הוא אבל שרי‪.‬‬
‫וכ"ש דשרי להאבל להיות מוזמן אצל שאר הרעים כשעושים סעודתם‪.‬‬
‫ולפי"ז נראה דמה דהש"ס נקט אריסותא ופורענותא דוקא‪ ,‬משום דקאי רק על המזמינים‪ ,‬אבל‬
‫להיות מוזמן לסעודה פשיטא דשרי אפילו באריסותא‪ ,‬ולענין המזמין יש רק ב' ציורים‪ ,‬שהאבל הוא‬
‫הפותח תחילה‪ ,‬דהיינו אריסותא‪ ,‬ואסור‪ ,‬וכשאינו סעודתו בהגיע תורו‪ ,‬דהיינו פורענותא‪ ,‬דשרי‪.‬‬
‫ד‪ .‬אבל מדברי רש"י שכתב דא"א לו שלא לפרוע חובו‪ ,‬משמע דס"ל דפורענותא הוא סיבה המתרת‪,‬‬
‫דכיון שצריך לפרוע חובו שרי‪ ,‬ולפי"ז נראה דאסור לו להיות מוזמן אצל שאר הרעים‪ ,‬וכן אצל הפותח‬
‫תחילה‪ ,‬וכן משמע מלשון רש"י שכתב לענין אירוסתא וז"ל לאותה סעודה אינו נכנס עד לאחר ל'‬
‫עכ"ל‪ ,‬ומשמע דהאיסור על כל הנכנס‪ ,‬ולאו דוקא על המזמין‪.‬‬

‫הגולל בשביל כבודו‪ .‬ודלא כהראב"ד והרמב"ן ומהר"ם דהבבלי פליג על הירושלמי‪ ,‬ודלא כהאבי עזרי דהירושלמי מיירי‬
‫כשחזר תוך ג' דוקא‪.‬‬

‫‪57‬‬

‫וכן מבואר ברמב"ם )פ"ו ה"ו(‪ ,‬דכל שאינו עושה סעודה דרך פרעון אסור להכנס לסעודת מרעים‬
‫כלל‪.‬‬
‫ולענין משה"ק למה נקט הש"ס האיסור באריסותא‪ ,‬והרי אסור להיות מוזמן גם אצל שאר הרעים‬
‫ולא רק אצל זה שפתח תחילה‪ ,‬נראה פשוט משום דלענין המוזמן גם זה הוא אריסותא‪ ,‬שהרי‬
‫כששמעון ולוי עושים סעודתם‪ ,‬הרי לגבי יהודה הם המלוים לו‪ ,‬והוא מתחייב להם‪ .‬נמצא דהכל בכלל‬
‫אריסותא‪ ,‬חוץ מהיכא שהוא עצמו פורע חובו‪ ,‬דזהו פורענותא דשרי‪.‬‬
‫ה‪ .‬נמצא דשי' הרמב"ן והראב"ד ודעימייהו דעיקר החילוק בין אריסותא לבין פורענותא‪ ,‬דאריסותא‬
‫היינו שפותח תחילה להזמין לסעודה‪ ,‬וזה אסור דאף שאי"ז שמחה כ"כ אבל אינו בדין שהאבל יפתח‬
‫תחילה‪ ,‬אבל להזמין דרך פרעון‪ ,‬דהיינו פורענותא‪ ,‬וכל שכן להיות מוזמן אצל אחרים‪ ,‬מותר‪ ,‬דכל‬
‫שאינו פותח תחילה שריא‪ ,‬דסעודת מרעות לא חשיבא כ"כ שמחה‪.‬‬
‫ושי' רש"י והרמב"ם דעיקר החילוק בין הנכנס לסעודה דרך הלואה‪ ,‬דהיינו הפותח תחילה שמלוה‬
‫לאחרים‪ ,‬וכן המוזמנים אצל כל הסעודות דכניסתם לסעודה של אחרים מחייבת אותם‪ ,‬כל זה בכלל‬
‫אריסותא ואסור‪ .‬דכל סעודת מרעים אסור דחשיבא שמחה‪ ,‬זולת כשעושה דרך פרעון‪ ,‬דא"א לו שלא‬
‫לשלם‪ ,‬דהיינו כשעושה סעודתו כשמגיע יומו‪ ,‬זה שרי‪.‬‬
‫ו‪ .‬והשו"ע פסק כרש"י והרמב"ם‪ ,‬דאינו מותר כ"א לעשות סעודה דרך פרעון‪ ,‬אבל להיות מוזמן‬
‫לסעודת מרעים אסור‪ ,‬ומדברי השו"ע מבואר עוד חידוש‪ ,‬דההיתר הוא דוקא כשצריך לפרוע מיד‪,‬‬
‫והוא מסתבר לשי' רש"י דפרענותא היא סיבה מיוחדת להתיר כיון שא"א שלא לפרוע‪ .‬אבל לשי'‬
‫הרמב"ן והראב"ד והטור‪ ,‬דההיתר משום דסעודת מרעות אינה שמחה כ"כ‪ ,‬ורק אריסותא אסור‬
‫משום שאינו בדין שיתחיל תחילה‪ ,‬א"כ מה לי אם צריך לפרוע מיד או לאחר זמן‪ ,‬והרי אפילו להיות‬
‫מוזמן אצל שאר הרעים מותר‪ ,‬ואינו אסור כ"א לפתוח תחילה‪ ,‬וק"ל‪.‬‬
‫ז‪ .‬אבל קשה‪ ,‬דעי' ברמב"ן שם )עמ' ר'( כשבא לסכם דיני סעודת מרעות כתב וז"ל וכן אסור ליכנס‬
‫לבית המשתה לאכול ולשמוח עמהם כל ל' בין למשתה של חופה בין במשתה של רשות‪ ,‬כל שאוכלין‬
‫בחבורה של רבים לשם שמחה אסור‪ ,‬ואם היה קדוש החדש וחבורה של מצוה כגון אכילת פסחים‬
‫מסב עמהן בחבורה לאחר ז'‪ ,‬וכן בסעודת מרעות לפרוע להם לאחר ז' מותר עכ"ל לעניננו‪ .‬הרי‬
‫דס"ל דאסור ליכנס לכל סעודת רשות שבעולם‪ ,‬זולת כשהוא לפרוע להם‪ ,‬הרי כרש"י דסתם סעודת‬
‫מרעות אסור‪ ,‬אלא דפורענותא הוי סיבה המתרת‪ .‬ול' סותר מש"כ לעי' מיני' דההיתר בסעודת‬
‫מרעות משום שאינה שמחה כ"כ‪.‬‬
‫וצ"ל דלעולם הרמב"ן ס"ל דפורענותא הוי סיבה המתרת‪ ,‬וכשי' רש"י‪ ,‬אלא דס"ל דההיתר אינו משום‬
‫שא"א שלא לשלם‪ ,‬כדברי רש"י‪ ,‬אלא דכיון שכניסתו לסעודה היא לשם פרעון לכן אינו נחשב שעושה‬
‫לשם מרעות‪ .‬ולכן הוקשה לו דא"כ מ"ט סעודת מצוה אסורה‪ ,‬והרי התם נמי אינו נכנס לשם שמחה‬
‫בעלמא אלא לחובת המצוה לשמח חתן וכלה‪ ,‬והוצרך לחלק דסעודת מצוה הויא שמחה טפי‪.‬‬
‫אבל הר"ן שכתב דאריסותא אסור משום שאינו בדין שיתחיל תחילה‪ ,‬ודאי ס"ל דאריסותא היא סיבה‬
‫פרטית האוסרת‪ ,‬ואם הוזמן לסעודה שרי שהרי לא פתח תחילה‪ .‬ולפי"ז מדברי הראב"ד והטור‬
‫שכתבו דסעודת מרעות אינה שמחה כ"כ כמו שמחת מצוה אין לנו הכרע אי ס"ל כהרמב"ן או כהר"ן‪.‬‬
‫ח‪ .‬והנה הראשונים דנו לענין סעודת מצוה שאין בה שמחה‪ ,‬וכמה ראשונים כתבו דשרי‪ .‬אלא דנחלקו‬
‫איזו מצוה חשיבא מצוה שאין בה שמחה‪ .‬דהר"ן כתב דברית מילה כיון דאיכא צערא דינוקא )כדאי'‬
‫בכתובות ח‪ :‬דמה"ט לא מברכין שהשמחה במעונו( אינה מצוה שיש בה שמחה‪ ,‬וסברא זו מוזכרת גם‬
‫בהתוס'‪ .‬והתה"ד )הובא ברמ"א סי' שצ"א( כתב דגם פדיון הבן חשיבא מצוה שאין בה שמחה‪.‬‬
‫והמרדכי ס"ל דשניהם חשיבי מצוה שיש בה שמחה‪ ,‬אבל סעודת קדוש החודש אין בה שמחה‪.‬‬
‫‪58‬‬

‫אבל התוס' כתבו לחכוך בזה דאפילו סעודת מצוה שאין בה שמחה עכ"פ לא גרע מסעודת מרעות‪.‬‬
‫ויל"ע למה הני ראשונים לא חששו לזה‪.‬‬
‫ובפשוטו היה אפש"ל דתלוי בהנ"ל‪ ,‬דתוס' ס"ל כרש"י דסתם סעודת מרעות אסורה‪ ,‬רק דפרענותא‬
‫שעושה לשם פרע"ח הוי סיבה המתרת‪ ,‬וזה ל"ש בסעודת מצוה‪ ,‬וא"כ כל סעודת מצוה אסורה אפילו‬
‫אי"ז מצוה של שמחה דדל מהכא המצוה הרי לא גרע מסעודת מרעות‪ .‬אבל הנמוק"י והמרדכי‬
‫והתה"ד י"ל דס"ל כהר"ן דסתם סעודת מרעות שריא‪ ,‬דאין בה שמחה כ"כ‪ ,‬אלא דאריסותא הויא‬
‫סיבה האוסרת דאינו בדין שיתחיל תחילה‪ ,‬וזה ל"ש בסעודת מצוה‪ ,‬ולכן אין לאסור סעודת מצוה מדין‬
‫סעודת מרעות‪.‬‬
‫אבל א"כ קשה דהרי השו"ע פסק דאסור להכנס לכל סעודת מרעות אא"כ צריך לפרוע מיד‪ ,‬הרי‬
‫כרש"י דפורענותא היא סיבה המתרת‪ ,‬אבל סתם סעודת מרעות אסור‪ .‬ושתיק לי' הרמ"א‪ .‬ומ"מ‬
‫מביא הרמ"א לדברי התה"ד דסעודת ברית מילה ופדיון הבן שריא‪ .‬והרי מי עדיפא מסעודת מרעות‪.‬‬
‫ומזה היה נראה דהרמ"א נקט כמש"נ בדעת הרמב"ן‪ ,‬דאמנם פרענותא הויא סיבה המתרת‪ ,‬אבל‬
‫ההיתר אינו משום שא"א שלא לשלם‪ ,‬כדעת רש"י‪ ,‬אלא משום דכל שעושה לשם פרעון ולא לשם‬
‫מרעות שריא‪ .‬וממילא דגם בסעודת מצוה שייך היתר זה שהרי נכנס לשם מצוה ולא לשם מרעות‪.‬‬
‫אלא דאי"ז מספיק‪ ,‬דהשו"ע מצריך דצריך לפרוע מיד‪ ,‬ומבואר דאילו אם היה יכול לפרוע לאחר זמן‬
‫היה אסור גם בפרענותא‪ .‬וזה ודאי הוא כרש"י דההיתר הוא משום דא"א שלא לשלם‪ ,‬דאילו למש"נ‬
‫בדעת הרמב"ן דההיתר הוא משום שעושה לשם פרעון ולא לשם מרעות א"כ מה לי אם יכול לפרוע‬
‫לאחר זמן הרי סוכ"ס נכנס לשם פרעון‪ .‬והרמ"א שתיק לי' גם בזה‪.‬‬
‫אלא צ"ל דס"ל להרמ"א דסעודת מצוה בעצם אין בה מרעות‪ ,‬כיון דכניסתם לשם מצוה‪ ,‬רק אסור‬
‫משום השמחה של מצוה עצמה‪ ,‬ובמצוה שאין בה שמחה אין בה לא שמחה של מצוה ולא שמחת‬
‫מרעות‪ .‬ודלא כסברת התוס' דלא גרע מסעודת מרעות‪ .‬ושמא למד כן מדין סעודת קדוש החודש‬
‫שהביאו הראשונים מהירושלמי )עי' לק' בענין חבורה לשם שמים(‪ ,‬וביארו הראשונים דכיון שעצם‬
‫האכילה היא מצוה לכן מותר אפילו לאכול בחבורה‪ .‬וס"ל להרמ"א דלא רק אכילת פסח וקדשים‬
‫שעצם האכילה היא מצוה‪ ,‬וכן סעודת קדה"ח דהאכילה היא מצוה לפרסם שקדשו החודש‪ ,‬אלא‬
‫אפילו בסעודת ברית מילה ופדיון הבן חשיב שאכילתם לשם מצוה‪ ,‬דמצוה לכבד המצוה דמילה ופדיון‬
‫הבן‪ ,‬ולכן אי"ז אכילה לשם מרעות‪ ,‬ואין לאסור אא"כ המצוה עצמה היא מצוה שיש בה שמחה‪.‬‬

‫חבורה לשם שמים‬
‫הרמב”ן )עמ' קצ”ז( והרא”ש )סי' מ”ב( והמרדכי )תתצ”א( מביאים מהראב”ד‪ ,‬ומקורו במהר"ם‪,‬‬
‫שהקשה מאבל רבתי דאם היתה חבורה לשם שמים מותר‪ ,‬ואילו בסוגיין אסרינן שמחה של מצוה‪ .‬ותי'‬
‫דהתם מיירי במשיא יתום ויתומה דאם לא יכנס תתבטל השמחה‪ .‬ומ”מ ההיתר לאחר ל' דוקא‪ ,‬אבל‬
‫תוך ל' אסור‪ ,‬דאפילו לישא אשה אסור תוך ל'‪ .‬והרמב”ן פליג וס”ל דהמשיא יתום ויתומה אסור בכל‬
‫גונא‪ ,‬דאינו מחוור להתיר לו סעודה שלהם‪ .‬והא דאבל רבתי מיירי בסעודת קדוש החודש וכן אכילת‬
‫פסח וקדשים‪ ,‬דהאכילה עצמה מצוה‪ ,‬ושריא אפילו כשאוכל בחבורה ובמרעות‪ ,‬והיתר זה הוא אפילו‬
‫תוך ל'‪.‬‬
‫ומבואר דפליגי בשתים‪ ,‬חדא דהראב”ד מפרש דההיתר דאבל רבתי היא במשיא יתום ויתומה‪,‬‬
‫‪59‬‬

‫והרמב”ן ס”ל דזה אינו מותר רק מיירי באכילת מצוה‪ .‬ועוד דהראב”ד ס”ל דההיתר הוא לאחר ל'‬
‫דוקא‪ ,‬ומביא ראיה מאיסור נשואין תוך ל'‪ ,‬והרמב”ן ס”ל דההיתר )דאכילת מצוה( הוא אפילו תוך ל'‪,‬‬
‫ולא חש להראיה מנשואין‪.‬‬
‫ונראה פשוט דהם שנים שהם אחד‪ ,‬דזה ודאי דהיתרו של הראב”ד במשיא יתום ויתומה אינו משום‬
‫דאינו נחשב שמחה‪ ,‬דבודאי אין לך שמחה גדולה מזו‪ ,‬רק הוא בדרך דחיה‪ ,‬דהמצוה )דבלא הוא‬
‫תתבטל השמחה( דוחה לאיסור אבילות‪ .‬ועל זה שפיר מביא ראיה מנשואין‪ ,‬שהוא בודאי מצוה‪ ,‬ומ"מ‬
‫אינו דוחה לאבילות ל'‪ ,‬וע"כ דתוך ל' חמיר טפי ולא ניתן לידחות‪.‬‬
‫אבל ההיתר שכתב הרמב"ן באכילת מצוה אינה משום דחיה‪ ,‬דאיזו דחיה שייך שם‪ ,‬הרי סעודת‬
‫קדה"ח יכולה להתקיים ע"י אחרים‪ ,‬ואכילת קדשים הרי יכול לאכול לבד‪ .‬אלא ע"כ ההיתר דכיון‬
‫שאוכל לשם מצוה ולא לשם מרעות‪ ,‬לכן אי"ז נחשב אכילה לשם שמחה בעצם‪ .‬ואי"ז ענין לנשואין‬
‫תוך ל'‪ ,‬דבודאי היא שמחה‪ ,‬דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה‪ .‬וברור‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה המעיין בדברי הרמב"ן היה יכול לדמות דכמו שהרמב"ן לי"ל היתרו של הראב"ד במשיא יתום‬
‫ויתומה‪ ,‬כך הראב"ד לי"ל היתרו של הרמב"ן באכילה של מצוה‪ .‬אבל במהר”ם וברא”ש ובמרדכי‬
‫מבואר דהראב”ד ג”כ אית לי' היתר זה‪ ,‬אלא דלמדו אותו ממקום אחר‪ ,‬דאחר שמביא הא דאבל‬
‫רבתי דחבורה לשם שמים מותר‪ ,‬ומוקי לה במשיא יתום ויתומה‪ ,‬מביא מירושלמי דסעודת קדוש‬
‫החודש שרי‪ ,‬ומפ' דה”ה שאר אכילות של מצוה עיי”ש‪ .‬ולמבואר הם שני אופנים שונים של היתר‪,‬‬
‫דההיתר דאבל רבתי במשיא יתום ויתומה הוא משום דחיה‪ ,‬וההיתר דהירושלמי באכילת מצוה הוא‬
‫משום דאינו נחשב אכילת לשם שמחה‪.‬‬
‫אלא דקשה דמלשון הראב"ד שהעתיקו הנך ראשונים משמע דעל שניהם הוא אומר דההיתר הוא‬
‫אחר ל' דוקא‪ ,‬ועל שניהם מביא הראיה מאיסור נשואין תוך ל'‪ .‬ולכ' אין הראיה יפה כ"א לענין משיא‬
‫יתום ויתומה‪ ,‬ולא לענין אכילת מצוה‪.‬‬
‫ובאמת שהטור )סי' שצ"א( מחלק בינם‪ ,‬דלענין ההיתר דמשיא יתום ויתומה כתב דאינו מותר כ"א‬
‫לאחר ל' באביו ואמו‪ ,‬ובפשטות כונתו דתוך ל' לעולם אסור‪ ,‬וההיתר הוא רק באבילות יב"ח לאחר‬
‫ל'‪ .‬ואילו לענין ההיתר דסעודת קדוש החודש ושאר אכילות של מצוה כתב דמותר אפילו תוך ל'‪.‬‬
‫)אלא דס"ל דמ"מ על אביו ואמו תוך ל' חמור טפי ואסור‪ ,‬והש"ך חולק דתוך ל' אין חילוק בין או"א‬
‫לבין שאר קרובים‪ (.‬ונראה ברור דס"ל דכל הראיה מאיסור נשואין תוך ל' אינו ענין אלא למשיא יתום‬
‫ויתומה‪ ,‬שהוא משום דחיה‪ ,‬אבל באכילת לשם מצוה דההיתר משום דלא חשיבא סעודה לשם שמחה‬
‫כלל‪ ,‬אפילו תוך ל' מותר‪.‬‬
‫ומ"מ לשון הראב"ד לא משמע כן‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫]דף כ"ד ע"א[‬

‫פח"ז חובה נת"ר רשות‬
‫ומה דהראב"ד לא ניח"ל לפרש הא דאבל רבתי ג"כ בכה"ג‪ ,‬נראה משום שמבואר בדבריו דגרס באבל רבתי אם היתה‬
‫חבורה לשם שמים מותר‪ ,‬ומשמע דההיתר אינו משום דהויא אכילת מצוה ולא אכילה לשם שמחה‪ ,‬אלא משום שעושה‬
‫לשם שמים והוי כעין עבירה לשמה‪ .‬אבל הרמב"ן העתיק לשון אבל רבתי דאם היתה חבורה לשם מצוה שריא‪ ,‬וגם גרס‬
‫שם כגון סעודת קדוש החודש‪.‬‬

‫‪60‬‬

‫שיטת רש"י‬
‫א‪ .‬אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות‪ ,‬פריעת הראש חזרת קרע לאחריו זקיפת המטה חובה‪,‬‬
‫נעילת הסנדל תשה"מ רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות‪ .‬ורב אמר אף פריעת הראש רשות‪,‬‬
‫ושמואל מ"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כו"ע עבידי דמסיימי מסנייהו‪ ,‬פריעת הראש נמי לאו כו"ע‬
‫עבידי דמגלי רישייהו‪ ,‬שמואל לטעמי' דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכל‬
‫עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה‪ .‬א"ר יעקב א"ר יוחנן ל"ש אלא שאין לו מנעלים‬
‫ברגליו אבל יש לו מנעליו ברגליו מנעליו מוכיחים עליו ע"כ‪ .‬ופרש"י ואם בא להתעטף בצנעא אפי'‬
‫כעטיפת ישמעאלים אין בכך כלום עכ"ל‪.‬‬
‫מבואר מדברי רש"י שני חידושים‪ ,‬חדא שמנעליו מוכיחים מועיל רק בצנעא‪ ,‬היינו בתוך ביתו‪ ,‬אבל‬
‫ברה"ר אפי' מנעליו מוכיחים עליו עדיין אסור בעטיפת ישמעאלים בשבת‪ ,‬ועוד מבואר‪ ,‬דאף שדברים‬
‫שבצנעא נוהגים בשבת‪ ,‬מ"מ אינו יכול להתעטף בתוך ביתו אא"כ מנעליו מוכיחים עליו‪.‬‬
‫ועי' ברמב"ן בתוה"א דעתו היפך דעת רש"י בב' נקודות אלו דס"ל דבתוך ביתו מתעטף וגם חולץ‬
‫מנעליו‪ ,‬דבצנעא נוהג אבילות לגמרי‪ .‬ודין מנעליו מוכיחים הוא ברה"ר‪.‬‬
‫ב‪ .‬ומה שהכריח את רש"י לפרש דמנעליו מוכיחים עליו קאי אבתוך ביתו י"ל דמימרא דשמואל דפח"ז‬
‫חובה נת"ר רשות משמע לי' דהיינו אפי' בתוך ביתו דהא נת"ר כולל תשמיש המטה שהיא בצנעא‬
‫ומיני' נדון דה"ה פח"ז חובה היינו אפי' בתוך ביתו‪ .‬ויק' הא לק' אמרי' דרבא מטייל באונקלי בתוך‬
‫ביתו ופרש"י בגד קרוע‪ ,‬וכן ר' יוסף מטייל בתוך ביתו וסודר על ראשו‪ ,‬וק' הא פח"ז חובה דהיינו‬
‫פריעת הראש והחזרת קרע לאחריו‪ ,‬ואפי' בתוך ביתו דומיא דתמשיש כנ"ל‪ ,‬וע"כ צ"ל דרבא ור' יוסף‬
‫היו מנעליהם מוכיחים עליהם‪ .‬ומזה מבואר דאפי' בתוך ביתו צריך מנעליו מוכיחים עליו‪ .‬ומאידך‪ ,‬הרי‬
‫מבואר ממה ששאל אביי לר' יוסף לא סבר מר אין אבילות בשבת והשיב לו דברים שצבנעא נוהג‪,‬‬
‫דאילו בפרסהיא כה"ג היה אסור‪ ,‬אע"ג דע"כ מנעליו היו מוכיחים עליו כנ"ל‪ ,‬ומזה למד רש"י‬
‫שבפרהסיא אינו מועיל מנעליו מוכיחים עליו‪.‬‬
‫ולדעת הרמב"ן צ"ל דאע"ג דתשמיש המטה דנת"ר היינו בצנעא בתוך ביתו‪ ,‬אבל פריעת הראש‬
‫והחזרת קרע לאחריו דפח"ז חובה היינו בפרהסיא או כשבאים אחרים אצלו‪ ,‬וגונא דשכיח נקט‬
‫שמואל בתרווייהו‪.‬‬
‫ג‪ .‬רק צריך להבין הסברא בשיטת רש"י מ"ש בפרהסיא שאסור בעיטוף אפי' מנעליו מוכיחים עליו‪,‬‬
‫ומ"ש בצנעא בתוך ביתו שאמנם אסור בעיטוף אבל מועיל מנעליו מוכיחים עליו‪ .‬ועוד‪ ,‬כיון שבאמת‬
‫דברים שבצנעא נוהג‪ ,‬ובתוך ביתו חשוב גם עיטוף צנעא‪ ,‬א"כ למה לי מנעליו מוכיחים עליו‪ .‬ונראה‬
‫עפמ"ש רש"י בד"ה לא שנא שכתב וז"ל פרעה"ר בשבת דצריך לגלות כו' להודיע שאין אבילות‬
‫בשבת‪ .‬אלא שאין מנעליו ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו שאינו אבל עכ"ל‪,‬‬
‫ומבואר שמה שאסור בעיטוף אא"כ מנעליו מוכיחים עליו ה"ט משום שצריך להודיע שאין אבילות‬
‫בשבת‪ .‬ומעתה נראה ברור‪ ,‬שבפרהסיא אבילות אסורה בעצם‪ ,‬ובזה ל"ש שמנעליו יוכיחו‪ ,‬דסוכ"ס‬
‫עיטוף הוא מעשה אבילות‪ ,‬כיון שמתעטף כעטיפת ישמעאלים‪ .‬אבל בצנעא באמת יכול לנהוג‬
‫אבילות‪ ,‬אלא שצריך שיעשה איזה מעשה להודיע שאין אבילות בשבת‪ ,‬ולזה סגי או בפריעת הראש‪,‬‬
‫או בנעילת הסנדל‪.‬‬
‫]אבל זקיפת המטה והחזרת קרע אינם מועילים לזה כמש"כ תוס' ולא ביארו טעמא וי"ל דזקיפת‬
‫המטה כיון שאינה בגוף האבל אינה הוכחה כ"כ ואילו החזרת קרע פשוט שאינה מועילה כלום דאבל‬
‫גופא אם בא להחליף מחליף ואינו קורע‪[.‬‬
‫ד‪ .‬ויש לעיין לפ"ד ר' יוחנן דעיטוף שרי היכא שמנעליו מוכיחים עליו‪ ,‬ומאידך אם חולץ מנעליו הרי‬
‫‪61‬‬

‫פריעה"ר חובה כדברי שמואל‪ ,‬נמצא שלעולם אם נוהג אבילות דעיטוף‪ ,‬אסור באבילות דחליצת‬
‫הסנדל‪ .‬ואם נוהג אבילות דחליצת הסנדל‪ ,‬אסור באבילות דעיטוף‪ .‬וא"כ דין פריעה"ר ודין נעילת‬
‫הסנדל שוה‪ ,‬דוק ותשכח‪ .‬ומה מק' הגמ' לעי' מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כו"ע מסיימי‬
‫מסאני פריעה"ר נמי לאו כו"ע עבידי דמגלו רישייהו‪ ,‬הא באמת אין ביניהם חילוק כלל‪.‬‬
‫ובפשוטו צ"ל דשמיע לי' להש"ס מדברי שמואל דקאמר דפרעה"ר חובה‪ ,‬ונעילת הסנדל רשות‪ ,‬אע"ג‬
‫שבאמת היכא שלובש מנעליו פריעה"ר רשות‪ ,‬והיכא שמעטף ראשו נעילת הסנדל חובה‪ ,‬וא"כ‬
‫למעשה דין שניהם שוה‪ ,‬ולמה תלה שמואל החובה בפריעה"ר והרשות בנעילת הסנדל‪ .‬וע"כ משום‬
‫שמצד הסברא עיקר האיסור בשבת הוא בעיטוף‪ ,‬שהוא הדבר שבפרהסיא )דבעי עטיפת ישמעאלים(‪,‬‬
‫אבל חליצת הסנדל מצד עצמה אינה אסורה כלל‪ ,‬דלאו כו"ע מסיימי מסאני‪ ,‬ואע"ג שאם מעטף‬
‫ראשו אסור בחליצת הסנדל‪ ,‬אי"ז משום שחליצת הסנדל אסורה מצד עצמה‪ ,‬כ"א משום שהוא צריך‬
‫למנעליו שיוכיחו עליו להתירו בעיטוף‪ .‬וז"ב‪.‬‬
‫אלא שכ"ז לפי ההנחה ששמואל ור' יוחנן מיירי במקום פרהסיא‪ ,‬אבל לשיטת רש"י דר' יוחנן קאי‬
‫אבצנעא בתוך ביתו‪ ,‬ולכ' ה"ה נמי לשמואל‪ ,‬דהא ר' יוחנן קאי לפרש דברי שמואל‪ ,‬והרי בצנעא‬
‫בתוך ביתו גם פריעה"ר הוא דבר שבצנעא‪ ,‬ומה דמ"מ חובה אא"כ מנעליו מוכיחים עליו צ"ל משום‬
‫שצריך היכר שאין אבילות בשבת‪ ,‬וכמו שמבואר בהדיא בדברי רש"י ד"ה לא שנו וכנ"ל‪ ,‬והרי מצד זה‬
‫איזה חילוק יש אם מודיע שאין אבילות בשבת ע"י פריעה"ר או ע"י נעילת הסנדל‪ .‬וא"כ שוב תמוה‬
‫מאי מק' הש"ס מ"ש נעילת הסנדל מפריעה"ר‪ ,‬הא באמת שניהם כאחד טובים‪ ,‬ואחד מהם לעולם‬
‫חובה כדי להודיע שאין אבילות בשבת‪.‬‬
‫ה‪ .‬עו"ק עיקר החילוק שמבאר הגמ' בין עיטוף לבין חליצת הסנדל דלאו כו"ע מסיימי מסאני משא"כ‬
‫עיטוף כיון שכל עיטוף שאינו כעטיפת ישמעאלים אינו עיטוף כו"ע לא עבידי עטיפת ישמעאלים‪ ,‬הרי‬
‫חילוק זה שייך אם אנו דנים אם עיטוף וחליצת הסנדל הם דברים שבפרהסיא או דברים שבצנעא‪,‬‬
‫די"ל דחליצת הסנדל כיון שאינו ניכר אם הוא לשם אבילות חשיב דברים שבצנעא‪ .‬אבל לשיטת רש"י‬
‫דשמואל ור' יוחנן מיירי בצנעא בתוך ביתו א"כ גם עיטוף הוא דבר שבצנעא‪ ,‬שהרי זהו עיקר החילוק‬
‫בין בתוך ביתו לבין רה"ר‪ ,‬וא"כ מהו סברת החילוק בין פריעה"ר לבין נעילת הסנדל‪.‬‬
‫ו‪ .‬עו"ק לרב הסובר פריעה"ר רשות‪ ,‬והיינו ע"כ אפי' היכא שחולץ סנדליו דאל"כ היינו שמואל‪ .‬וא"כ‬
‫לדידיה מותר גם לעטוף ראשו וגם לחלוץ סנדליו‪ ,‬וק' למש"כ רש"י שצריך לעשות היכר שאין אבילות‬
‫בשבת‪ ,‬והרי אליבא דרב איזה היכר יש לו שאין אבילות בשבת‪.‬‬
‫ומוכח מזה‪ ,‬דהא שכתב רש"י שצריך היכר שאין אבילות בשבת‪ ,‬היינו דוקא היכא שעושה מעשה‬
‫שמוכח בהדיא לשם אבילות‪ ,‬כנגד זה צריך מעשה להוכיח שאין אבילות בשבת‪ .‬אבל היכא שאינו‬
‫עושה מעשה המוכח לשם אבילות‪ ,‬אי"צ מעשה להוכיח שאין אבילות בשבת‪ ,‬ולכן לרב שעיטוף אינו‬
‫מוכח לשם אבילות‪ ,‬דלאו כו"ע עבידי דמגלי רישייהו‪ ,‬אי"צ נעילת הסנדל להוכיח שאין אבילות‬
‫בשבת‪.‬‬
‫ז‪ .‬וממילא מבוארת מאד סברת הש"ס דפריעה"ר חובה דכו"ע אינם מתעטפים כעטיפת ישמעאלים‬
‫משא"כ נעה"ס רשות דכו"ע לא עבידי דמסיימי מסאנייהו‪ .‬שאין הביאור שממילא הו"ל נעה"ס דבר‬
‫שבצנעא ופרעה"ר דבר שבפרהסיא‪ ,‬דזה ל"ש כלל לפרש"י דסוגיין מיירי בצנעא בתוך ביתו אשר שם‬
‫גם פריעה"ר הוא דבר שבצנעא‪ .‬רק כונת הש"ס שעיטוף הוא מעשה המוכח לשם אבילות‪ ,‬וזה אסור‬
‫אפי' בתוך ביתו‪ ,‬אא"כ עושה כנגדו מעשה שמוכיח עליו שאינו אבל‪ .‬משא"כ חלצה"ס אינה מעשה‬
‫המוכח לשם אבילות‪.‬‬
‫ח‪ .‬וכן ניחא מה שתלה שמואל החובה בפרעה"ר והרשות בנעה"ס‪ ,‬אע"פ שלמעשה דינם שוה וכנ"ל‪,‬‬
‫דמ"מ האיסור תלוי רק בעיטוף‪ ,‬שעיטוף אסור בשבת שהוא מעשה המוכח לשם אבילות‪ ,‬וצריך כנגדו‬
‫‪62‬‬

‫מנעליו מוכיחים עליו‪ ,‬משא"כ חליצת הסנדל מצד עצמה אין בה איסור כלל‪ ,‬שאינה מעשה המוכח‬
‫לשם אבילות‪ ,‬ומה שמ"מ אם חולץ סנדלו חייב לפרוע ראשו היינו משום דכיון שאין מנעליו מוכיחים‬
‫עליו אסור בעיטוף‪ ,‬ואם מעטף ראשו אסור בחליצת הסנדל כדי שיהיה לו מנעלים מוכיחים‪ ,‬ושפיר‬
‫תלה שמואל החובה בפריעה"ר דוקא‪ ,‬ועל דרך שכתבנו לעיל‪.‬‬
‫ט‪ .‬ועדיין יש לי קושיא בסוגיא זו לפי פרש"י דהנה הרמב"ן בתוה"א הוכיח מדברי הרי"ף דמנעלים‬
‫מוכיחים מועיל רק להתיר עטיפת הראש אבל אינו מתיר כפיית המטה וקרעו לפניו‪ .‬וכתב הרמב"ן‬
‫בסברת הרי"ף דקריעה אינה מגזירת ז' וחמיר טפי‪ ,‬ואינו מועיל אצלה מנעלים מוכיחים‪ .‬וסברת הדבר‬
‫שאינו מועיל מנעלים מוכחיחים לענין כפיית המטה לא ביאר בהדיא אבל נראה לדעתו שהוא משום‬
‫שהוא צערא יתירה וכמש"כ הרמב"ן לעיל מיניה למ"ד יש אבילות בשבת לתרץ הברייתא שבשבת‬
‫זוקף מטתו‪.‬‬
‫ולא ביאר הרמב"ן מה הכריח את הרי"ף לזה‪ ,‬אבל מסתבר משום שאם נאמר שמנעלים מוכיחים‬
‫מועיל להתיר כפיית המטה וקרעו לפניו‪ ,‬יק' מ"ט פח"ז חובה‪ ,‬הא פריעת הראש ג"כ מוכיח שאינו‬
‫אבל‪ ,‬וזה גופא יתיר כפיית המטה וקרעו לפניו‪ .‬אלא ע"כ שאין אלה ניתרים ע"י הוכחה‪] .‬ואילו להיפך‬
‫ל"ש להקשות שזקיפת המטה וקרעו לאחריו יוכיחו ויתירו עיטוף‪ ,‬די"ל דזקיפת המטה אינה בגוף‬
‫האבל ולא חשיבא הוכחה‪ ,‬וקרעו לאחריו אינה הוכחה דכל שבעה נמי מחליף ואינו קורע‪[.‬‬
‫אבל רש"י באמת ביאר לק' אהא דרבא מטייל באונקלי בשבת‪ ,‬שהיה לובש בגד קרוע בשבת בצנעא‪,‬‬
‫ותמוה הא רש"י עצמו ס"ל שדברי שמואל שפח"ז חובה הם בצנעא‪] ,‬דהא עלה קאי ר' יוחנן ור' יוחנן‬
‫מיירי בצנעא כמפורש ברש"י[‪ ,‬הרי דגם בצנעא חייב בהחזרת קרע לאחריו‪ .‬וע"כ צריך לומר שרבא‬
‫היו מנעליו מוכיחים עליו‪ .‬וכמו ר' יוסף דפירס סודרא ארישיה בתוך ביתו אע"ג דעיטוף אפי' בצנעא‬
‫אסור בלא מנעלים מוכיחים‪ ,‬כמפורש בדברי רש"י‪ ,‬וע"כ שר' יוסף היו מנעליו מוכיחים עליו‪ .‬ה"נ‬
‫נאמר לענין רבא‪ .‬וא"כ מוכח דמנעליו מוכיחים מועיל להתיר קרע לפניו‪ ,‬ודלא כהרי"ף‪ .‬ויק' א"כ‬
‫מ"ט פח"ז חובה‪ ,‬הא ע"י פרעה"ר מוכח שאינו אבל ויהיה מותר בבגד קרוע‪.‬‬
‫וכן ק' למש"כ הרמב"ן בשם ר"ח שפירש מימרא דר' יוחנן דמנעליו מוכיחים עליו על החזרת קרע‬
‫לאחריו‪ ,‬דאם מנעליו מוכיחים מותר בקרעו לפניו‪ ,‬וק' כנ"ל דכמו"כ נאמר שפריעה"ר מוכיח עליו‬
‫וא"כ מ"ט דשמואל דאמר פח"ז חובה‪.‬‬
‫וע"כ צ"ל דרק מנעלים מוכיחים‪ ,‬ולא פריעת הראש‪ ,‬וצ"ע טעמא‪ .‬ואולי משום שפריעה"ר הוא‬
‫בשוא"ת שאינו מתעטף ואי"ז הוכחה כ"כ כמו לבישת מנעלים שהוא בקו"ע‪ .‬ועיין לק' בסימן הבא‬
‫שגם דעת הרמב"ם הוא כן‪.‬‬
‫י‪ .‬ועי' לעי' )יט‪ (:‬רש"י ד"ה למנין ז' לא קמבע"ל‪ ,‬שכתב שברגל אינו אסור בנעילת הסנדל ואינו‬
‫בכפיית המטה‪ ,‬וק' מ"ק שאינו אסור בנעילת הסנדל הא דברים שבצנעא נוהג‪ ,‬וא"כ בתוך ביתו עכ"פ‬
‫יאסור בנעילת הסנדל‪ .‬עו"ק מ"ט השמיט רש"י לעיטוף שג"כ אינה נוהגת ברגל‪ .‬ולמבואר בשיטת‬
‫רש"י לק"מ דס"ל לרש"י שאפי' בצנעא בתוך ביתו נועל סנדליו כדי לעטוף ראשו‪ ,‬דבעי' הוכחה שאין‬
‫אבילות בשבת‪ .‬וכן מיושב מ"ט השמיט רש"י לעיטוף שאינו ברגל‪ ,‬שבצנעא באמת נוהג עיטוף‪,‬‬
‫וכמעשה דר' יוסף‪.‬‬

‫שיטת הרמב"ם‬
‫אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות‪ ,‬פריעת הראש חזרת קרע לאחריו זקיפת המטה חובה‪ ,‬נעילת‬
‫‪63‬‬

‫הסנדל תשה"מ רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות‪ .‬ורב אמר אף פריעת הראש רשות‪ ,‬ושמואל‬
‫מ"ש נעילת הסנדל דרשות דלאו כו"ע עבידי דמסיימי מסנייהו‪ ,‬פריעת הראש נמי לאו כו"ע עבידי‬
‫דמגלי רישייהו‪ ,‬שמואל לטעמי' דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכל עטיפה‬
‫שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה‪ .‬א"ר יעקב א"ר יוחנן ל"ש אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל‬
‫יש לו מנעלים ברגליו מנעלים מוכיחים עליו ע"כ‪.‬‬
‫ושם בהמשך אביי אשכחיה לר' יוסף דפריס לי' סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתי'‪ ,‬א"ל לא סבר לה‬
‫מר אין אבילות בשבת א"ל הכי א"ר יוחנן דברים שבצנעא נוהג ע"כ‪ .‬והא דא"ר יוחנן דברים שבצנעא‬
‫נוהג הפירוש ע"כ דנוהגים חובה כדמוכח בכתובות )ד‪ (.‬דמייתי דברי ר' יוחנן לענין חתן שכל אותם‬
‫הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים‪ .‬ואף דרב ושמואל ס"ל לעיל דנת"ר רשות אף‬
‫שתשמיש ורחיצה הם דברים שבצנעא‪ ,‬כתבו התוס' דר' יוחנן פליג על רב ושמואל‪ ,‬וכן דעת הרמב"ן‬
‫בתוה"א‪.‬‬
‫ב‪ .‬ועי' ברמב"ם פ"י אבל ה"א וז"ל ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעא‪ ,‬כגון עטיפת הראש‬
‫ותשמיש המטה ורחיצה בחמין‪ .‬אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבילות אלא לובש מנעליו וזוקף‬
‫את המטה ונותן שלום לכל אדם‪ ,‬ואם יש לו בגד מחליף ולא ילבש בגד קרוע בשבת עכ"ל‪.‬‬
‫והנה מש"כ הרמב"ם שעיטוף הוי דברים שבצנעא ונוהג בשבת‪ ,‬אע"ג דשמואל אמר פריעת הראש‬
‫חובה כיון דבעינן עטיפת ישמעאלים והוי דברים שבפרהסיא‪ ,‬והכסף משנה נקט בפשיטות דהרמב"ם‬
‫פ' דבעי' עטיפת ישמעאלים מדבריו בפ"ה הי"ט ע"ש‪ .‬זה אי"ק די"ל דהרמב"ם מפרש דרב החולק‬
‫על שמואל וס"ל פריעת הראש רשות ג"כ מודה דבעי' עטיפת ישמעאלים ומ"מ ס"ל שאינו דברים‬
‫שבפרהסיא שיש ישמעאלים שמתעטפים כך‪ ,‬וממילא לדידן שדברים שבצנעא חייב לנהוג בהם נשאר‬
‫הדין דחייב בעיטוף‪ .‬וזה כעין דעת הרמב"ן בתוה"א‪.‬‬
‫]רק דהרמב"ן ס"ל דמ"מ בשוק חייב לפרוע ראשו דס"ל הלכה כשמואל והרמב"ם י"ל דפוסק כרב‬
‫ממעשה דר' יוסף דפירס סודרא ארישיה‪ ,‬אכן הרמב"ן מחלק דבתוך ביתו שאני‪ ,‬אבל הרמב"ם י"ל‬
‫דלא ניחא ליה בזה‪ ,‬וכדחזי' שלא חילק הרמב"ם בשום דבר בין בתוך ביתו לבשוק‪ .‬ומה דר' יוחנן‬
‫אמר ל"ש אלא שאין לו מנעלים ברגלו כו' הרי שפירש ר' יוחנן לדברי שמואל‪ ,‬ס"ל להרמב"ם שאי"ז‬
‫ראיה לפסוק כשמואל דר' יוחנן לטעמי' דשמואל קאמר‪ .‬ועי' לק'‪[.‬‬
‫ג‪ .‬אבל מש"פ הרמב"ם דנעילת הסנדל הוא דבר שבפרהסיא וחייב לנעול מנעליו‪ ,‬ודלא כדברי‬
‫שמואל דאמר נעילת הנסדל רשות‪ ,‬זה תמוה מניין למד הרמב"ם כן והרי לא מצינו מי שיחלוק על‬
‫שמואל בזה‪.‬‬
‫ד‪ .‬ועו"ק דנמצא דעת הרמב"ם היפך הגמור מדעת שמואל‪ ,‬דשמואל ס"ל דעיטוף הוא דבר‬
‫שבפרהסיא‪ ,‬ולכן הוא חייב לפרוע ראשו בשבת‪ ,‬ואילו חליצת הסנדל הוא דבר שבצנעא דלאו כו"ע‬
‫מסיימי מסאני‪ .‬ואילו הרמב"ם פסק להיפך דעיטוף הוא דבר שבצנעא ונוהג בשבת‪ ,‬ואילו חליצת‬
‫הסנדל הוא דבר שבפרהסיא ואסור בשבת‪.‬‬
‫ה‪ .‬ובמשה"ק מנ"ל להרמב"ם שחליצת הסנדל הוא דבר שבפרהסיא‪ ,‬היה אפש"ל דהוקשה לו איך‬
‫קאמר ר' יוחנן על דברי שמואל ל"ש אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו‬
‫מוכיחים עליו‪ ,‬ומבואר דמשכח"ל שיש לו מנעלים ברגליו‪ ,‬והא ר' יוחנן עצמו ס"ל שדברים שבצנעא‬
‫חובה בשבת וא"כ איך משכח"ל שיש לו מנעלים ברגליו‪ .‬וע"כ דחליצת הסנדל לא נחשב דברים‬
‫שבצנעא‪ ,‬כ"א דברים שבפרהסיא‪.‬‬
‫אמנם דעת הרמב"ן בתוה"א דאף לדידן דקיי"ל דברים שבצנעא נוהג מ"מ חליצת הסנדל רשות‪ ,‬וק'‬
‫דממנ"פ אם הוא דברים שבצנעא יהיה חובה לחלוץ‪ ,‬ואם הוא דברים שבפרהסיא יהיה אסור לחלוץ‪.‬‬
‫‪64‬‬

‫וצ"ל דס"ל דאינו לא בדין דברים שבפרהסיא‪ ,‬כיון דלאו כו"ע מסיימי מסאני‪ ,‬ואף גם אינו בדין דברים‬
‫שבצנעא‪ ,‬כיון שהוא ברה"ר ]או כשבנ"א באים לבקר אצלו דס"ל לרמב"ן שם דג"כ נקרא פרהסיא‬
‫ע"ש[‪ .‬אבל הרמב"ם י"ל דלא ניחא ליה בזה‪ ,‬ואם התיר ר' יוחנן ללבוש מנעלים ע"כ שחליצת הסנדל‬
‫אינה מדברים שבצנעא‪ ,‬וממילא ע"כ שהיא מדברים שבפרהסיא‪.‬‬
‫ו‪ .‬ומ"מ ק' דאף ר' יוחנן לא אמר שחייב ללבוש מנעלים‪ ,‬ואדרבא מוכח מדברי ר' יוחנן שאם רוצה‬
‫רשות בידו לחלוץ סנדליו‪ ,‬שהרי קאמר ל"ש אלא שאין לו מנעליו ברגליו כו' ואילו מדברי הרמב"ם‬
‫מבואר שנעילת הסנדל חובה בשבת‪ ,‬ואסור לחלוץ שהיא אבילות בפרהסיא‪.‬‬
‫והר"ן הק' כן ותי' שדעת הרמב"ם שר' יוחנן לא אמר לשון זה כ"א לדבריו דשמואל‪ ,‬אבל ר' יוחנן‬
‫עצמו ס"ל שחייב לנעול סנדליו‪ .‬והלח"מ תמה ע"ז דמהיכ"ת שר' יוחנן חולק על שמואל בפרט זה‪.‬‬
‫אבל ברור בכונת הר"ן דלר' יוחנן עצמו דס"ל דברים שבצנעא נוהגים חובה מוכח שחליצת הסנדל‬
‫הוא דבר שבפרהסיא‪ ,‬כי אם היה דבר שבצנעא אדרבא היה חייב לחלוץ בשבת‪ ,‬ולא הוה משכח"ל‬
‫דינא דר' יוחנן דאם יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו‪ .‬וכיון שהוא ע"כ דבר שבפרהסיא א"כ‬
‫אדרבא חייב לנעול סנדליו‪ .‬ומה דקאמר "ל"ש אלא שאין לו מנעלים" לדבריו דשמואל קאמר‪.‬‬
‫]ואין להקשות עד שאתה אומר דמה דקאמר ר' יוחנן "ל"ש אלא שאין לו מנעלים ברגליו" הוא‬
‫לדבריו דשמואל‪ ,‬ולעשות פלוגתא חדשה בין ר' יוחנן ושמואל אם נעילת הסנדל הוא דבר שבצנעא או‬
‫דבר שבפרהסיא‪ ,‬נאמר דגם ר' יוחנן מודה דנעילת הסנדל הוא דבר שבצנעא‪ ,‬ומה דקאמר "אבל יש‬
‫לו מנעלים ברגליו" הוא לדבריו דשמואל הסובר שדברים שבצנעא הם רשות בשבת‪ .‬לק"מ‪ ,‬כי דברי‬
‫ר' יוחנן "ל"ש אלא שאין לו מנעלים כו'" הם פירוש מימרא דשמואל שפריעה"ר חובה‪ ,‬דע"ז אומר ר'‬
‫יוחנן שדינו של שמואל נאמר דוקא בגונא שאין לו מנעלים ברגליו‪ ,‬וכיון שהוא פירוש מימרא דשמואל‪,‬‬
‫נוח לומר שלדבריו דשמואל קאמר‪ .‬משא"כ סיום דבריו של ר' יוחנן‪" ,‬אבל יש לו מנעלים מנעליו‬
‫מוכיחים עליו"‪ ,‬זהו חידוש דין של ר' יוחנן‪ ,‬ואיך אפשר לומר שלר' יוחנן עצמו לא יתכן דין זה שלעולם‬
‫אסור ללבוש מנעלים‪[.‬‬
‫ז‪ .‬ומ"מ ק' מה שנמצא שדעת ר' יוחנן הוא היפך דעת שמואל‪ ,‬דלשמואל עיטוף הוי דבר שבפרהסיא‪,‬‬
‫וחליצת הסנדל דבר שבצנעא‪ ,‬ולר' יוחנן להיפך‪ ,‬עיטוף הוא דבר שבצנעא‪ ,‬כדחזי' ממעשה דר' יוסף‬
‫דפריס סודרא ארישיה‪ ,‬וחליצת הסנדל הוא דבר שבפרהסיא כדחזי' ממה שיכול ללבוש מנעלים‬
‫וכדברי ר' יוחנן "אבל יש לו מנעלים ברגליו כו'"‪ .‬וק' כמו שתמה הש"ס לשמואל מ"ש נעילת הסנדל‬
‫דרשות דלאו כו"ע מסיימי מסאני פריעה"ר נמי לאו כו"ע מגלי רישייהו‪ ,‬היה צריך הש"ס לתמוה על ר'‬
‫יוחנן להיפך‪ ,‬מ"ש פריעת הראש דלאו כו"ע מגלי רישייהו כו'‪.‬‬
‫ויותר ק' ר' יוסף גופיה דפריס סודרא ארישיה ולמד כן מדברי ר' יוחנן שדברים שבצנעא נוהג‪ ,‬הא ר'‬
‫יוחנן לא מצינו שיאמר כן לענין עיטוף‪ ,‬ואדרבא כיון שלענין נעילת הסנדל מצינו דס"ל דהוי דבר‬
‫שבפרהסיא‪ ,‬הדין היה נותן דכ"ש עיטוף חשוב דבר שבפרהסיא‪ ,‬כדחזי' דאפי' שמואל הסובר דנעילת‬
‫הסנדל הוי דבר שבצנעא‪ ,‬מודה דעיטוף הוי דבר שבפרהסיא‪ .‬ואף דרב סובר דעיטוף הוי דבר‬
‫שבצנעא‪ ,‬אבל אפשר דס"ל דה"ה לנעילת הסנדל‪ .‬ומנ"ל לר' יוסף לחדש סברא הפוכה מסברת‬
‫שמואל‪.‬‬
‫ואם נאמר דר' יוסף לא מדברי ר' יוחנן למד דבר זה שעיטוף הוא דבר שבצנעא‪ ,‬רק מדעת עצמו‬
‫ס"ל כן‪ ,‬א"כ מנ"ל שלענין חליצת הסנדל סובר ר' יוסף כר' יוחנן שדבר שבפרהסיא הוא‪ ,‬שמא ס"ל‬
‫כרב ושמואל שדבר שבצנעא הוא‪ ,‬כ"ש מעיטוף‪ .‬ושוב מנ"ל להרמב"ם לפסוק שעיטוף הוא דבר‬
‫שבצנעא‪ ,‬וחליצת הסנדל הוא דבר שבפרהסיא‪ ,‬היפך דעת שמואל‪.‬‬
‫ח‪ .‬אבל באמת נראה פשוט וברור בזה דכיון דס"ל לר' יוחנן שנעילת הסנדל הוא דבר שבפרהסיא‪,‬‬
‫‪65‬‬

‫וגם ס"ל שדברים שבצנעא נוהגים בשבת‪ ,‬א"כ נעילת הסנדל לעולם חובה עליו‪ ,‬ולא משכח"ל שהולך‬
‫בלא מנעלים‪ ,‬וכיון שלעולם יש לו מנעלים‪ ,‬לעולם מנעליו מוכיחים עליו‪ ,‬וס"ל להרמב"ם שמנעליו‬
‫מוכיחים עליו אינו היתר לפרוע ראשו גרידא‪ ,‬אלא ע"י שמנעליו מוכיחים עליו נעשה עיטוף לדברים‬
‫שבצנעא‪ ,‬שהמנעלים מוכיחים שאינו מתעטף בשביל אבילות‪ ,‬אלא כדרך הישמעאלים שמתעטפים‬
‫תמיד‪ ,‬ואף דבלא מנעלים אין תולים בזה ופריעת הראש חובה‪ ,‬דרובא דעלמא אין מתעטפים כ"א‬
‫בשביל אבילות‪ ,‬אבל מנעליו מוכיחים שהוא מהמיעוט שמתעטפים סתם ונעשה עיטוף לגביה דבר‬
‫שבצנעא‪ ,‬וממילא שחייב להתעטף שדברים שבצנעא נוהגים בשבת‪ .‬והם הם דברי הרמב"ם שחליצת‬
‫הסנדל הוא דבר שבפרהסיא‪ ,‬וחייב לנעול‪ ,‬ועיטוף הוא דבר שבצנעא‪ ,‬וחייב להתעטף‪.‬‬
‫ט‪ .‬וא"ת למה לא יעשה להיפך‪ ,‬יפרע ראשו והפריעה תגלה עליו שאינו אבל ועי"ז יהפך חליצת‬
‫הסנדל לדבר שבצנעא שיגלה הפריעה שמה שחולץ הוא כהני שאינם לובשים מנעלים גם בלא‬
‫אבילות כדאי' בגמ' דלאו כו"ע מסיימי מסאני‪ .‬צ"ל שרק מנעלים מוכחים‪ ,‬אבל פריעת הראש אינה‬
‫מוכיחה‪ .‬אולי משום שנעילת הסנדל היא קו"ע ואילו פריעה"ר היא כעין שוא"ת‪ .‬והרי בלא"ה מוכח‬
‫כן לדעת ר"ח ורש"י‪ ,‬כמובאר בסימן הקודם‪ ,‬וא"כ גם בדעת הרמב"ם אפש"ל כן‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫‪66‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful