‫‪1‬‬

‫עיונים בשמעתתא‬

‫בס"ד קיבצתי את המאמרים שכתבתי להעמיק חקר במשנת‬
‫רבינו הגדול בעל השב שמעתתא‪ .‬אודה לכל מי שיאיר את‬
‫עיני בכל מה שנכתב‪ .‬ברצוני להוציא חיבור שלם רב‪-‬ממדים‬
‫שאני שוקד על כתביתו‪ ,‬והשאלה הנצחית של "וכסף מנלן"‬
‫עומדת בפני בכל עצמתה‪ .‬מי שיכול לעזור לי בתחום הזה‬
‫יבורך מן השמים וזכות הפצת תורת רבינו תעמוד לו‬
‫ולמשפחתו לאורך ימים ושנים טובות‪.‬‬

‫אודה לבעל המחבר ספר "שמעתתא מבוארת" ששימוש רב‬
‫עשיתי בספרו‪.‬‬
‫אודה במיוחד לאשתי היקרה נעכא גיטל שתחי' על אורך רוחה‬
‫מול ההשתקעות שלי בסוגיות העמוקות של הספר‪ .‬שלי‬
‫ושלכם שלה‪.‬‬
‫יה"ר שה' יתן את האפשרות הבריאותית והכלכלית להמשיך‬
‫בעבודת הקודש מתוך שמחה וטוב לב!‬

‫הלימוד בקובץ יהיה זכות להורי היקרים ר' יצחק יונה ומרת‬
‫הענא מרים‪.‬‬

‫עיונים בשמעתתא [א א] ‪ -‬בגדר ספיקא דאורייתא לחומרא‬

‫‪2‬‬

‫לזכות הורי היקרים שיחיו לאורך ימים ושנים בבריאות איתנה‬
‫ובשמחת הנפש‬

‫א] בשמעתתא א' פרק א' הביא המחלוקת בין הרשב"א‬
‫לרמב"ם‪ ,‬הרשב"א סובר שספיקא דאורייתא לחומרא הוא‬
‫מה"ת בעוד שהרמב"ם סובר שספיקא דאורייתא לחומרא הוא‬
‫דין דרבנן‪ ,‬דמאורייתא מותר להקל בספיקות‪ .‬וזה הרקע לדיון‬
‫דלהלן‪.‬‬

‫והנה‪ ,‬יש לחקור בדעת הרמב"ם – אם כוונתו שבמצב של‬
‫ספק עדיין קיים איסור ולא נשתנה החפצא אלא שהתורה לא‬
‫הזהירה את האדם להזהר בספק זה‪ ,‬אבל אם לא נזהר וכלפי‬
‫שמיא גליא שעבר‪ ,‬צריך כפרה‪ .‬או דילמא הפשט הוא שלא‬
‫קיים חפצא דאיסורא כלל [מדאורייתא] ואם אכל את הבשר‬
‫[למשל] וכלפי שמיא גליא שהיה איסור – אינו צריך שום‬
‫כפרה‪ ,‬שמחמת הספק – הבשר כבר נחשב להיתר‪.‬‬

‫ב] ומצאנו בזה מחלוקת האחרונים‪ .‬הגאון ר' שמעון שקופ‬
‫זצ"ל [בשער"י ש"א פרקים ב‪-‬ג] כתב דמי שחס על נפשו‬
‫יתרחק מספק איסור ואם אח"כ הוברר שאכל איסור צריך‬
‫כפרה‪ .‬לעומתו כתב החת"ס בחידושיו ליומא [עד‪ ].‬וז"ל "ואמר‬
‫כאן דבר גדול מה שנ"ל בדעת הרמב"ם‪ ,‬דס"ל כל האמור‬
‫בתורה הן לאיסור הן למצוה לא נאמר על ספק כי אם בודאי‬
‫גמור‪ ,‬ולא נאסר על אדם לאכול לכתחילה ספק חלב אם לא‬
‫איקבע איסורא דחלב‪ ,‬והוא הדין נמי שאין אדם יוצא ידי‬

‫‪3‬‬

‫אכילת מצוה בספק אותו דבר אפילו מספיקא‪ ,‬כי בודאי לא‬
‫יצא אפילו אם כלפי שמיא גליא שעשה המצוה כתיקונה‪ ,‬מ"מ‬
‫כיון דלגביה הוא ספק לא יצא ידי חובתו בודאי וכו' ע"ש‪ .‬וע"ע‬
‫רשב"א [קידושין ס"ג‪ ,]:‬בחוות דעת [יו"ד ס"ס ק"י]‪ ,‬בקובץ‬
‫שיעורים [סי' מה אות יח]‪ ,‬ובדברי דוד [פסחים ט‪.]:‬‬

‫ג] נמצא שלדעת הגרש"ש האיסור עדיין קיים בעין אבל אין‬
‫אדם מוזהר להתרחק ממנו ויכול לקחת סיכון ולאכול‪ .‬אבל אם‬
‫אכל והיה באמת אסור – צריך כפרה‪ .‬והחת"ס לומד אחרת‪,‬‬
‫שכל איסורי תורה נאמרו על הודאי ולא על הספק ואין כאן‬
‫שמץ של איסור‪.‬‬

‫ד] ולפי דבריהם אפשר גם להבין את גדר האיסור שחכמים‬
‫הטילו על ספיקות דאורייתא‪ .‬הגרש"ש יסביר שחכמים הזהירו‬
‫אותנו להתרחק מן הספק כדי שלא ניתקל ח"ו באיסור‬
‫דאורייתא‪ ,‬דנהי שהתורה נתנה לנו את הבחירה להסתכן‬
‫ולאכול את ספק האיסור אבל חכמים שללו מאיתנו בחירה זו‬
‫ואסרו את הספיקות‪.‬‬

‫ה] ואילו החת"ס יסביר שגזרו על הספיקות כדי שלא יבוא‬
‫לעבור על איסור ודאי במקרה אחר‪ ,‬עי' בזה בשער המלך‬
‫[פי"ב מטו"מ הל"א]‪.‬‬
‫ה‪-‬א] לכשתימצי לומר לפי הגרש"ש הקולא הוא על הגברא‬
‫אבל אין שינוי בחפצא‪ .‬וזה הפירוש "ספק דאורייתא לקולא" ‪-‬‬
‫המלה "קולא" מתייחסת לאדם‪ ,‬לו מותר להקל‪ .‬למרות שיתכן‬
‫שכלפי שמיא גליא שיפגע באיסור‪ ,‬לא צריך לחשוש לכך‬
‫ומותר לסמוך על כך שיפגע בהיתר‪ .‬כאשר הבנה זאת‬

‫‪4‬‬

‫מופנמת פתאום יאיר אור חדש על כמה הלכות וכמו שביאר‬
‫הגאון הגדול ר' דוב מאיר קרויזר [שיעורי דבר מלך עמ' יד]‪.‬‬
‫מבואר באחרונים [פמ"ג סי' קי ועוד] שבאופן ששתי כתות‬
‫עדים מכחישות זו את זו‪ ,‬הרמב"ם מודה דאזלינן לחומרא‪ .‬אם‬
‫הקולא היתה מתפרשת כשינוי בחפצא אין מובן להלכה זו‪,‬‬
‫למה לא להקל? הרי יש לנו ספק ונלך לקולא! שונה היא‬
‫ההסתכלות אם נבין שכל הסיבה שאפשר להקל היא שניתן‬
‫לסמוך על כך שלא יפגע באיסור‪ .‬אבל באופן שיש עדות‬
‫גמורה של שני עדים שהמאכל אסור‪ ,‬א"א לסמוך על צד‬
‫ההיתר‪ .‬וכן יש הלכה שאם שתי הקולות סותרות אחת על‬
‫השניה צריך ללכת לחומרא‪ .‬גם כאן הבן שואל‪ ,‬למה לא להקל‬
‫ הרי אם יש שינוי בחפצא אין סיכוי שיפגע באיסור‪ .‬מסקנה‬‫שונה לחלוטין תצא אם נתפוס שבמצב של ספק האיסור עדיין‬
‫קיים אלא שניתן לסמוך על כך שלא יפגע באיסור‪ .‬באופן‬
‫ששני הספיקות סותרים ממה נפשך יפגע באיסור [אני מקווה‬
‫ברצות השם להאריך בזה במקום אחר]‪.‬‬
‫ה‪-‬ב] אמנם יש לעיין לפי המפורסם בשם החוות דעת שחידש‬
‫בדעת הרמב"ם שמן התורה כל הספיקות מותרים לפי שלשון‬
‫הפסוק בכל מקום משמע על הוודאי ולא על הספק‪ .‬כשאמרה‬
‫לא תאכל נבילה‪ ,‬משמעות הפסוק שחייב אדם להמנע מלאכול‬
‫חתיכה שהיא בודאי נבילה‪ ,‬ולא התייחסה התורה לחתיכה‬
‫שהיא ספק נבילה‪ .‬וכתב שם שהרמב"ם הוציא יסוד זה‬
‫מגמרא ערוכה במסכת סוטה [כ"ט‪ ,].‬דאמר התם‪ ,‬רב גידל‬
‫רמי‪ ,‬כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל‪ ,‬טמא ודאי‬
‫הוא דלא יאכל הא ספק יאכל‪ ,‬וכתיב כל טהור יאכל בשר‪,‬‬
‫טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק לא יאכל וכו'‪ .‬ושם אין ייתור‬
‫בפסוק לדרוש ממנו ודאי ולא ספק אלא את עצם משמעות‬
‫הפסוק מפרשים על הודאי ולא על הספק‪ .‬שומעים מכאן שכל‬
‫לשון הפסוק נדרשת על הודאי ולא על הספק‪ .‬לכן סובר‬
‫הרמב"ם שגם בעלמא כשאמרה תורה "את זה לא תאכלו"‬
‫כגון חזיר וחלב‪ ,‬אומרים חזיר ודאי וחלב ודאי לא תאכל אבל‬

‫‪5‬‬

‫ספק יאכל‪ ,‬כמו שמפרשת הגמרא הא דטמא לא יאכל הא‬
‫ספק יאכל‪ ,‬עכת"ד החוות דעת‪.‬‬
‫ה‪-‬ג] ולכאורה לפי דרכו היה נראה שחתיכה שאנו מסופקים‬
‫עליה אם היא נבילה הרי היא היתר גמור מן התורה‪ ,‬אפילו‬
‫כלפי שמיא גליא שהיא נבילה‪ .‬שהרי חתיכה זו לא נכללה‬
‫בלשון הפסוק מכיון שאנו מסופקים בה‪.‬‬
‫ה‪-‬ד] ובשיעורי דבר המלך האיר שאינו כן‪ ,‬אלא גם לפי דרכו‬
‫של החוות דעת‪ ,‬היתר הספיקות אינו אלא בתורת ספק‪,‬‬
‫ולעולם אם כלפי שמיא גליא שהיא נבילה נמצא שנכשל ואכל‬
‫חפצא דאיסורא‪ .‬וכן מוכח להדיא מדברי החוו"ד שם בהמשך‪,‬‬
‫שהעיר מהא דאמרינן בקידושין מקהל יתירא‪ ,‬דממזר ספק‬
‫יבא‪ .‬ומדוע צריך יתור לזה‪ ,‬והלא בלא שום יתור עלינו לפרש‬
‫את לשון הפסוק על הודאי ולא על הספק‪ .‬ומתרץ שהפסוק‬
‫נצרך כדי להתיר בתורת ודאי ולא בתורת ספק‪ ,‬ונפ"מ שמותר‬
‫אפילו באופן דאיקבע איסורא‪ ,‬שנתערב במחבואה ממזר עם‬
‫ולד כשר [שהוא מקרה של חתיכה אחת משתי חתיכות]‪,‬‬
‫וכדרך שכתב רבינו בפ"ב‪ .‬הרי מבואר להדיא בדבריו‪ ,‬שאפילו‬
‫לשיטתו שלשון הפסוק משמעותו על הודאי ולא על הספק‪,‬‬
‫אעפ"כ אם כלפי שמיא גליא שהיא נבילה הרי זו חפצא‬
‫דאיסורא‪ ,‬וכל ההיתר אינו אלא מספק אולי כלפי שמיא שאינה‬
‫נבילה‪ .‬ודוקא בממזר הוא שאומרים שספק מותר בתורת‬
‫ודאי‪ ,‬לאור יתור הלשון בפסוק‪.‬‬
‫ה‪-‬ה] והדבר צריך באמת תלמוד‪ ,‬לפי החוות דעת ספק נבילה‬
‫לעולם לא נאסרה ועליה לא התייחסה הפסוק‪ ,‬ועלינו לומר‬
‫שאפילו אם כלפי שמיא שהיא נבילה היא חתיכה דהיתרא ועי'‬
‫מה שהסביר בדבר המלך שם ללחלק בין האדם שמותר‬
‫לאכול את החתיכה לעומת הנבילה שהיא דבר המתועב ועוד‬
‫צ"ע‪.‬‬
‫ה‪-‬ו] ובכלל לא מובן כל יסוד הסברא – איך אפשר לומר‬
‫שמותר להסתכן ולאכול מאכל שאולי כלפי שמיא גליא שהוא‬
‫איסור‪ ,‬ולסמוך על כך שהוא היתר? וכבר העיר בזה הגרש"ש‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫ועיין בס' שערי שמעתתא שסלל דרך אחרת וכתב והוכיח‬
‫שספק מותר מדין ודאי ואפילו אם כלפי שמיא גליא שיש‬
‫לפנינו חתיכת האיסור הספק הופך אותה להיות חתיכת היתר‪.‬‬
‫ו] והנה‪ ,‬יש להסתפק ביסוד האיסור שאסרו חכמים את‬
‫הספיקות של התורה‪ ,‬אם גדרי איסור דרבנן זה הם כגדרי כל‬
‫איסורין דרבנן‪ ,‬או דילמא גדרי איסור זה הוא כגדרי איסורי‬
‫דאורייתא‪ ,‬הואיל ומחמת ספק איסור דאורייתא הוא דגזרו‬
‫חכמים איסור זה‪ .‬בספר חדוותא דשמעעתא [עמ' ו'] כתב‬
‫דלכאורה תלוי‪ ,‬אם נאמר דבמצב של ספק ליכא איסור תורה‬
‫כלל [כהחתם סופר] הואיל ולא נאמרו איסורי תורה על מצב‬
‫של ספק‪ ,‬ורק דהוי זה תקנה ודין חדש של חכמים שעשו גדר‬
‫וסייג אטו היכא שיעבור על האיסור במצב של ודאי איסור‪ ,‬א"כ‬
‫נראה שגדרי איסור זה הוא כגדרי כל איסורין דרבנן‪ ,‬שהרי הוי‬
‫זה דין איסור מחודש דרבנן‪ .‬אכן אם נימא דבאמת איסורין של‬
‫תורה נאמרו אף במצב של ספק‪ ,‬ורק דמדאורייתא אין איסור‬
‫להיכנס לספק‪ ,‬ואתו חכמים וגזרו שלא יכנס לספק שמא יפגע‬
‫באיסור דאורייתא‪ ,‬א"כ הרי עולה דאין זה דין איסור מחודש‬
‫של רבנן‪ ,‬אלא דרבנן הרחיקוהו מן הספק כדי שיתקיים הדין‬
‫דאורייתא‪ ,‬ושפיר י"ל דגרי ותנאי איסור זה הוא כגדרי דיני‬
‫ואיסורי תורה ולא כגדרי ואיסורי דיני דרבנן‪.‬‬

‫ז] והנה בפמ"ג [או"ח סי' יז א"א סק"ב] כתב‪ ,‬דאליבא‬
‫דהרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן‬
‫לחומרא‪ ,‬אזי אשה יכולה להוציא טומטום בברכת המזון‪,‬‬
‫וביאר שם דזהו משום דרבנן מוציא דרבנן‪ .‬ולכאורה צ"ע בזה‪,‬‬
‫דהרי טומטום יתכן שהוא איש‪ ,‬ואם איש הוא הרי חייב‬
‫מדאורייתא בברכת המזון‪ ,‬ולגבי אשה הרי איכא ספיקא‬
‫בגמרא אם חייבת מדאורייתא או רק מדרבנן‪ ,‬וא"כ איך יכולה‬
‫אשה להוציא טומטום‪ ,‬והא אפשר דחייב הוא מדאורייתא‪,‬‬
‫והיא [אולי] אינה חייבת אלא מדרבנן‪ ,‬ואין דרבנן מוציא‬

‫‪7‬‬

‫דאורייתא‪ ,‬וע"כ ס"ל דאליבא דהרמב"ם ליכא המצב של ספק‬
‫חיוב מדאורייתא כלל‪ ,‬וגם בספק עשה אזלינן מדאורייתא‬
‫לקולא‪ ,‬ורק דרבנן חידשו חיוב מחודש במצב של ספק‪ ,‬ונמצא‬
‫דכל עיקר חיובו של הטומטום בברהמ"ז אינו אלא מדרבנן‬
‫גרידא‪ ,‬ושפיר יכול לצאת ידי חיובו ע"י אשה‪ .‬וכן נראה להוכיח‬
‫ממש"כ המנחת חינוך [מצוה י'] בספק אם אכל מצה ואח"כ‬
‫אכל מצה בלא כונה‪ ,‬אם נאמר דספיקא דאורייתא לחומרא מן‬
‫התורה א"כ לא יצא עדיין [דבמצות מה"ת צריך כונה]‪ ,‬אבל אם‬
‫הוא רק דרבנן ובדרבנן קי"ל דלא בעי כונה‪ ,‬יצא‪ .‬רואים שגם‬
‫המנ"ח תפס שהחיוב הוא בגדרי מצוות מדרבנן ולכן לא בעי‬
‫כוונה‪ ,‬ע"כ מדברי ה'חדוותא דשמעתתא'‪.‬‬
‫ז‪-‬ב] העומד לנגד עיני הוא ומטריד את מנוחתי הוא דברי‬
‫הרמב"ם [פ"ג מהל' מילה ה"ו]‪" :‬אנדרוגינוס אין מברכין על‬
‫מילתו‪ ,‬מפני שאינו ודאי"‪ .‬ומבואר דאע"ג דספק דאורייתא‬
‫לחומרא [עכ"פ מדרבנן] ומחוייבים למולו‪ ,‬אעפ"כ אין מברכין‬
‫על קיום מצוה מספק‪ .‬והשיג שם הראב"ד וכתב שמברכים‬
‫משום שספק תורה מברכים‪ .‬וכעין זה נחלקו בהל' סוכה [פ"ו‬
‫הל' י"ג] עיי"ש‪.‬‬
‫ז‪-‬ג] והיטיב אשר דיבר בזה ב'דבר המלך' שנחלקו בגדר‬
‫תקנת חכמים בספיקות‪ .‬בעיני הרמב"ם ספק דאורייתא‬
‫לחומרא אינו אלא מספק‪ ,‬שצוו חכמים לקיימה מספק שמא‬
‫כלפי שמיא גליא שהוא מחויב‪ ,‬ע"כ יעשנו מספק‪ .‬ולעולם אם‬
‫כלפי שמיא גליא שאנדרוגינוס זה אינו זכר‪ ,‬אין מקיימין שום‬
‫מצוה במילתו‪ .‬וא"כ עלינו להחמיר ולא לברך כדי להמנע‬
‫מחשש ברכה לבטלה‪ .‬הראב"ד לעומתו סובר שבמקרה של‬
‫ספק עשו חכמים תקנה מחודשת ונמצא שלפנינו חיוב גמור‬
‫מדרבנן המצריך ברכה‪.‬‬
‫ז‪-‬ד] העולה לנו ששיטת הרמב"ם [בשני מקומות] היא שבספק‬
‫דאורייתא‪ ,‬ההליכה לחומרא אינה אלא הרחבה של הדין‬
‫דאורייתא מחשש שמא עדיין חייב‪ .‬וזה סותר למה שראינו‬
‫בפרי מגדים שלמד ברמב"ם שבספק הגדר הוא שיש תקנה‬

‫‪8‬‬

‫מחודשת מדרבנן המאפשרת לאשה להוציא טומטום‪ .‬נמצינו‬
‫למדים‪ ,‬שדבריו המפורשים של הרמב"ם יגלו שאשה לא יכולה‬
‫להוציא טומטום בברכת המזון‪ ,‬כי לדעתו החיוב של טומטום‬
‫מדין ספק דאורייתא הוא מפאת החשש שהוא זכר‪ ,‬וזכר אשה‬
‫לא יכולה להוציא‪ ,‬וזה דלא כהפרי מגדים‪ .‬ועוד צ"ע‪.‬‬
‫ח] ואשקוטה ואביטה שנשאל הגאון ר' דוב בעריש‬
‫וויידענפעלד זצ"ל בשו"ת דובב מישרים [ח"ג ס"ב] באחד‬
‫שנסתפק אם בירך ברכת המזון שצריך לברך מחמת ספק‬
‫[או"ח קפ"ד ס"ד] ובפעם השניה לא כיוון לצאת‪ ,‬אם יצא או‬
‫לא‪ .‬והשואל הג"ר אברהם ווינפלד זצ"ל רצה לתלות השאלה‬
‫במחלוקת הרמב"ם והרשב"א‪ ,‬דלדעת הרמב"ם דרק מדרבנן‬
‫לחומרא א"כ כל מה שצריך לברך פעם שניה הוא מדרבנן‪,‬‬
‫ובמצוה דרבנן הלא קי"ל [או"ח סי' ס'] דאינו צריך כוונה‬
‫וממילא אינו צריך לברך עוד הפעם‪ ,‬משא"כ לדעת הרשב"א‬
‫דמן התורה ספיקו לחומרא ובמצוה דאורייתא הא קי"ל דצריך‬
‫כונה ואינו יוצא בלי כוונה‪ ,‬ממילא צריך לברך עוד הפעם‪.‬‬

‫ט] ודחה הדו"מ דאין לתלות השאלה במחלוקת זו‪ ,‬רק הכא‬
‫לכו"ע חוזר ומברך‪ ,‬דכבר הוכרעה ההלכה דמצוות דאורייתא‬
‫צריכות כוונה‪ ,‬ובנידון דידן שספק דאורייתא אם בירך ברהמ"ז‪,‬‬
‫אנו מחייבים אותו לברך שוב כדי לצאת מן הספק‪ ,‬ואם לא כיון‬
‫בפעם השניה לא יצא מן הספק‪ ,‬והוי כאילו לא בירך כלל ע"כ‪,‬‬
‫ועיי"ש שהביא – שלא בהסכמה ‪ -‬את דברי המנ"ח שהובא‬
‫לעיל‪.‬‬

‫י] וברור שנחלקו בשאלה אם כאשר מקיימים מצוה משום ספק‬
‫דאורייתא לחומרא צריכים לעשותה ככל גדרי דיני דאורייתא‪,‬‬
‫כדעת הדו"מ או דסגי לקיימה לפי גדרי מצוות דרבנן‪ ,‬כדעת‬

‫‪9‬‬

‫המנ"ח‪ ,‬דסוף סוף קיום זה הוא רק מדרבנן [לדעת הרמב"ם‬
‫ודעימיה שספד"א לחומרא הוא רק מדרבנן]‪.‬‬

‫יא] ובקובץ דרך כוכב מיעקב [א' עמ' נא] מצא סעד גדול‬
‫לסברת הדו"מ בשו"ת חי' הרי"ם [סי' יח]‪ .‬נשאל שם הגה"ק‬
‫זצ"ל באחד שמכר לנכרי בהמה להפקיע מבכורה בכסף בלא‬
‫משיכה‪ ,‬ומלבד קנין כסף היה גם קנין סיטומתא [עי' בב"מ‬
‫ע"ד]‪ ,‬והכרעת רוב הפוסקים היא שקנין סיטומתא מהני רק‬
‫לדינים דרבנן ולא לדינים דאורייתא – ורצה השואל שם לומר‬
‫דהא דקנין כסף מהני בעכו"ם הוי ספיקא [דהוה מח' רש"י‬
‫ור"ת]‪ ,‬ולרמב"ם ז"ל דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא רק‬
‫מדרבנן‪ ,‬והלא סיטומתא מהני לקנין דרבנן‪ ,‬וא"כ יצאנו בזה‬
‫מידי ספק בכור‪ .‬והשיב החי' הרי"ם וז"ל "הא ליתא דעדיין‬
‫הספק דאורייתא שמא אין כסף קונה ולא הוי סיטומתא קנין‬
‫להפקיע דאורייתא‪ ,‬ועדיין במה יצא מספק דאורייתא שהוא‬
‫לחומרא [ע"י דין] דרבנן‪ ,‬וזה פשוט"‪ .‬הנה מבואר באר היטב‬
‫בדברי החי' הרי"ם כסברת בעל הדובב מישרים‪ ,‬דהא‬
‫דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן‪ ,‬הוא לפום הצד‬
‫שבספק דאורייתא לא יצא‪ ,‬ויש לנהוג בו ככל הגדרים‬
‫הנאמרים בהלכות דאורייתא עכ"ד‪ .‬ועיי"ש בקובץ דרך כוכב‬
‫מיעקב שהביא כסברת השואל בדו"מ משו"ת דברי חיים [סי'‬
‫ל"ה]‪.‬‬

‫יב] בצל"ח מביא אסתפקא בכל ספיקא דאורייתא שאסורים‬
‫מדרבנן לרבנן‪ ,‬האם יש להם גדרי ביטול דאורייתא או דרבנן‪,‬‬
‫דהרי בדרבנן סגי בחד בתרי ובדאורייתא בעינן ביטול בששים‪,‬‬
‫ובספיקא דאורייתא שמדרבנן לחומרא האם סגי בביטול דרבנן‬
‫או בעינן ביטול דאורייתא‪ .‬בס' 'בנתיבות העיון' [ג' קובץ חסידי‬
‫בעלז עמ' מ"ט] כתב דזה לכאורה תלוי בחקירה הנ"ל האם‬
‫חכמים חייבו מצוה דאורייתא או מצוה דרבנן‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫יג] יש שאלה בפוסקים אי יכול מי שמברך מספק להוציא מי‬
‫שחייב בודאי בברכת המזון‪ ,‬דהמ"ב מביא מרע"א וכתב סופר‬
‫דיכול להוציא‪ ,‬אבל השערי תשובה שם מביא מהפר"ח שסובר‬
‫דלא מהני להוציא אחר‪ ,‬דלפי הרמב"ם ספק דאורייתא‬
‫לחומרא הוי רק לחומרא מדרבנן וא"כ אינו מברך אלא מדרבנן‬
‫ואיך יוציא מי שמחיוב מן התורה‪ .‬ועי' ברכי יוסף שמביא‬
‫שחכם אחד הקשה לו על זה מסימן קצ"ז דאיתא שם דמי‬
‫שאכל כזית שהוא ג"כ חייב לברך מדרבנן יכול להוציא מי‬
‫שאכל לשובע‪ ,‬והטעם הוא כי באמת מדאורייתא מי שיצא‬
‫מוציא מטעם ערבות ואפילו מי שלא אכל כלום יכול להוציא מי‬
‫שאכל לשובע ולא הוי כברכת הנהנין אלא כברכת המצות כי‬
‫מכיון שאכל נתחייב לברך ויש ערבות להוציאו מחיובו‪ ,‬וא"כ‬
‫הקשה דמאי שנא כאן שמברך מספק דאינו יכול להוציא‪.‬‬
‫ותירץ הברכי יוסף דיש לחלק בין מי שאכל שמחוייב לברך‬
‫בתורת ודאי ובין מי שמחוייב לברך רק מספק‪ .‬ובס' משמרת‬
‫חיים [ח"ג הל' ברכות אות ו'] ביאר החילוק יעו"ש‪.‬‬

‫יד] ותבט עיני בס' משחת שמן [לג"ר חיים שאול קאופמן זצ"ל‬
‫סי' קל"ג] שביאר ע"פ החקירה בכל ספק דאורייתא לחומרא‪,‬‬
‫אי הוי חיוב חדש עליו או דמחוייב לחוש לצד לצד שעדיין לא‬
‫יצא ולהכי חייבוהו לברך מספק שלא יצא עדיין‪ ,‬אבל אה"נ‬
‫כלפי שמיא גליא דלפי הצד שכבר בירך הוי ממש ברכה‬
‫לבטלה‪ .‬ואם נאמר כצד הב' אז יש להבין שאינו מוציא מי‬
‫שמחוייב בודאי מן התורה‪ ,‬דהא לפי הצד שכבר בירך א"כ‬
‫אינו יכול להוציא אידך דברכתו אינה ברכה משא"כ מי שאכל‬
‫כזית הוי ודאי ברכה דרבנן‪ .‬וזה מתאים עם הנתבאר לעיל‪.‬‬

‫‪11‬‬

‫טו] ויש להאריך בכל זה ואכ"מ‪ ,‬ועי' תשובה מפליאה ביותר‬
‫ביביע אומר ח"י יו"ד סי' ו' ושם שפע רב של מקורות וספר‬
‫שיעורי דבר המלך‪.‬‬
‫סיימתי י"ז אדר א' תשע"א‬
‫ירושלם קרתא דשופריא תובב"א‬
‫ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!‬

‫‪12‬‬

‫עיונים בשמעתתא‪ :‬האם רוב נחשב ודאי ש"א פ"א‬
‫לרפואת הילד היקר יהודה בן ציון בן נעמי בתוך שאר חולי‬
‫ישראל‬
‫א] הרמב"ם סובר שספיקא דאורייתא לקולא מה"ת‪ ,‬וקשה‬
‫דא"כ למה לי קרא בפ' עשרה יוחסין להתיר ספק ממזר ווהא‬
‫בלאו הכי ספיקא שרי מדאורייתא? ותירץ הפנ"י [קידושין ע"ג]‬
‫דאין הכי נמי‪ ,‬בכל התורה כולה ספק דאורייתא מותר‪ ,‬מ"מ‬
‫איצטריך להתיר ספק ממזר אפילו ברוב פסולין‪ ,‬דאכתי נקרא‬
‫ספק ומותר‪ .‬והש"ש הקשה דא"כ היכי משכחת לה קהל ודאי‬
‫דאסור בפסולי קהל הא בחולין י"א ילפינן דאזלינן בתר רובא‬
‫ממכה אביו ואמו ודילמא לאו אביו הוא אלא משום דאזלינן‬
‫בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל ע"ש א"כ כל קהל אינו‬

‫‪13‬‬

‫אלא מכח רובא שהרי אי לאו אביו הוא אינו בכלל קהל‪ ,‬ואם‬
‫כדברי הפנ"י שגבי איסור רוב או ממזר לא מועיל רוב או חזקה‬
‫להחשב כודאי‪ ,‬א"כ יהא כל אדם מישראל בחזקת ספק ממזר‪,‬‬
‫שהרי כל הטעם שמחזיקים כל אחד מישראל בכשרות אינו‬
‫אלא משום רוב כמו שמבואר בחולין‪ ,‬וא"כ לדברי הפנ"י דלא‬
‫מהני רוב לענין ספק ממזר [דעדיין נחשב ספק למרות הרוב]‪,‬‬
‫הרי כולם נחשבים ספק ממזרים [כי כולם אינם ממזרים אלא‬
‫מכח רוב ורוב אינו מועיל בדין ממזר]‪ ,‬וא"כ לדבריו יהיו כל‬
‫הממזרים מותרים בישראל שהרי קי"ל דדוקא בקהל ודאי‬
‫ממזר אסור אבל בקהל ספק מותר‪.‬‬
‫ב] אכן בשמעתתא ב פט"ו תברה לגזיזיה ע"פ דברי השטמ"ק‬
‫פ"ק דב"מ גבי קפץ אחד מן המנוין לתוכן שכתב דאע"פ דאיכא‬
‫רוב שחייבין במעשר מ"מ עשירי ספק מיקרי ופטור דכל‬
‫דפריש מרובא פריש אינו ודאי דעצם הדבר ספק הוא אלא‬
‫שהתורה התירה ספק זה לומר כל דפריש מרובא פריש‬
‫דכתיב אחרי רבים להטות אבל במעשר שאמרה תורה בהדיא‬
‫דבעינן עשירי ודאי גם במקום רוב פטור דאין זה ודאי‪ ,‬וכדי‬
‫שלא תיקשי לפ"ז דא"כ היכי משכח"ל קהל ודאי הא אין הכשר‬
‫כל אדם אלא מכח רוב דדלמא לאו אביו הוא‪ ,‬כתב הש"ש‬
‫לחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן‪ ,‬דרובא דליתא‬
‫קמן דהך דדלמא לאו אביו הוא דאזלינן בתר רובא‪ ,‬הו"ל רוב‬
‫הבא מן הסברא דרוב הוא שכן הוא אביו‪ .‬אבל גבי פריש‬
‫מרובא אינו רוב התלוי בסברא ואדרבה מסברא יוכל להיות‬
‫דפירש מן המיעוט כמו ממרובה כו' ומשו"ה ספק מקרי את"ד‬
‫הש"ש‪.‬‬
‫ג] ובתשובות רעק"א מהדו"ת סי' ק"ח הקשה כקו' הש"ש‬
‫[דלדברי השטמ"ק ב"מ דרוב מקרי ספק והיכא דהצריכה‬
‫התורה ודאי כגון עשירי ודאי גם רוב לא מהני‪ ,‬א"כ היכי‬
‫משכחת לה קהל ודאי הא אינו אלא רובא דילמא לאו אביו‬
‫הוא] ומתרץ דהיכא דכבר דנו ענינים אחרים [דלא כתיב בהו‬
‫דצריך ודאי] והלכנו אחר הרוב כבר הוחזק והוחלט שהוא‬

‫‪14‬‬

‫מהרוב ומקרי ודאי גם לענינים שצריך ודאי וכגון ההיא דקהל‬
‫ודאי שכבר החלטנו שהוא אביו לכמה דברים [לענין פדיון הבן‬
‫ולענין כיבוד אב ולענין שחייב למולו וכן טובא]‪ ,‬כבר נחשב‬
‫לודאי אביו גם לדין קהל ודאי‪ .‬וראי' לזה דאל"כ לא משכח"ל‬
‫עשירי ודאי דשמא טריפה הוא‪ ,‬ואי משום רובא הא רוב לא‬
‫משוי ליה לודאי לדברי השטמ"ק אע"כ דכיון שהחזקנוה לבלתי‬
‫טריפה לענין שאר מילי מחשב ודאי כשר גם לענין ודאי את"ד‪.‬‬
‫וכה"ג כתב בהפלאה בסוף פרק קמא דכתובות דאע"פ דאין‬
‫הולכין בממון אחר הרוב מ"מ היכא שכבר הוחזק והוחלט‬
‫שהוא מהרוב לענין שאר מילי מוציאין ממון ע"פ רוב זה דאל"כ‬
‫היכי משכח"ל קנס דאונס ומפותה לאביה דלמא לאו אביה הוא‬
‫ואי משום רוב הא אין הולכין בממון אחר הרוב‪ ,‬וכן היכי‬
‫משכחת לה מאה דמוציא שם רע לאב‪ ,‬והיכי משכח"ל חיוב‬
‫פדיון הבן על האב הא כ"ז דיני ממונא ואין הולכין בממון אחר‬
‫הרוב‪ ,‬וכן היכי משכח"ל דמי ולדות לאב‪ .‬וכן כל חיובי מזיק‬
‫שור ושומר דשור למה יתחייב דלמא טריפה הואי‪ ,‬ואי משום‬
‫רובא הא אין הולכין בממון אחר הרוב אלא ודאי כל היכא‬
‫דאתחזיק כהרוב לענין שאר מילי דלאו מדיני ממון כבר נחשב‬
‫לודאי כהרוב היינו ודאי אביו וכן ודאי כשרה גם לענין ממונא‬
‫ע"כ עיי"ש‪ .‬ומ"ש הפנ"י דחשיב ספק ממזר אף ע"י רובא‪ ,‬היינו‬
‫היכא דתחילת הרוב אתיא לעשותו ממזר‪ ,‬בזה שפיר סובר‬
‫הפנ"י דילפינן מקרא דדינו כממזר ספק‪ ,‬דרוב אינו אוסר ודאי‬
‫ממזר ונשאר בספיקו‪ ,‬וקהל ודאי לא הוי אלא היכי דכבר‬
‫איתחזק לשאר מילי דאזלינן בהו בתר רוב‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬ועי' ביביע‬
‫אומר [ח"י יו"ד סי' ו']‪.‬‬
‫ד] וע"פ הנתיב שסללנו יישב מרן הגאון ר' נתן געשטטנער‬
‫זצ"ל [נתן פריו ח"א סוגיות עמ' ק"ב] מה שמקשים לפי מה‬
‫שכתבו האחרונים דגנב ששחט בן פקועה פטור מארבעה‬
‫וחמשה דאין זה בגדר וטבח – עי' חת"ס [יו"ד סי' י"ד] – א"כ‬
‫איך משכחת גנב שחייב ארבעה וחמשה על הטביחה‪ ,‬וניחוש‬
‫בכל בהמה שמא היא בן פקועה או שבא מבן פקועה דאין‬
‫צריך שחיטה [עי' חולין ע"ה‪ ,]:‬ואין לומר דאזלינן בתר רוב‬

‫‪15‬‬

‫ורובא לאו בני פקועה נינהו‪ ,‬דהא אין הולכין בממון אחר הרוב‬
‫עכ"ד‪ .‬ולהנ"ל אתי שפיר דכיון דכבר החזקנוה לבהמה זו‬
‫שאינה בן פקועה לענין שיצטרך שחיטה‪ ,‬ואילו היה אוכל‬
‫בהמה זו בלא שחיטה היה לוקה משום נבלה‪ ,‬ממילא גם לענין‬
‫ממונות אנו מחזיקין אותה שאינה בן פקועה וחייב ארבעה‬
‫וחמשה על טביחתה‪.‬‬
‫ה] אולם אם כי הדברים משכנעים אין להעלים עין ממה שכתב‬
‫ההפלאה שאין כן דעת הראשונים שהרי בספ"ק דכתובות גבי‬
‫תינוק שנמצא דאמרינן רוב ישראל – ישראל‪ ,‬להשיב לו‬
‫אבידה‪ ,‬הקשו התוס' הא אין הולכין בממון אחר הרוב? והתם‬
‫הא כבר הוחזק התינוק לישראל [כשהוא רוב ישראל] לענין‬
‫להחיותו וכו'‪ .‬וכ"כ התוס' שם דכולה מילתא הומ"ל לענין‬
‫נגיחה היינו דאפילו רוב ישראל אי נגח תורא דידן לדידיה‬
‫פטור מטעם אין הולכין בממון אחר הרוב‪ ,‬והרי בכה"ג כבר‬
‫הוחזק כהרוב ישראל להחיותו ולחייבו במצוות‪ ,‬ומ"מ כתבו‬
‫ענין אין הולכין בממון אחר הרוב‪ ,‬ומוכח דכל היכא דבעינן ודאי‬
‫ולא מהני רוב גם היכא שכבר הוחלט כהרוב לענין שאר מילי‬
‫מ"מ אינו נחשב לודאי לגבי היכא דרוב לא מהני‪.‬‬
‫ו] וחזי הוית יסוד נפלא בקהילות יעקב [הודפס בספק שב‬
‫שמעתתא עם הערות קה"י] דהכלל של השטמ"ק דבמקום‬
‫דבעינן ודאי‪ ,‬רוב לא מהני‪ ,‬זהו דוקא היכא דחזינן ריעותא‬
‫לפנינו ונסתפקו בדבר אלא שהעמדנו אותו על הרוב‪ ,‬וכגון‬
‫ההיא דקפץ אחד המנויין בתוכן וכגון ההיא דשתוקי שאין‬
‫הדבר ידוע ממי‪ ,‬והוצרכנו ללכת בתר הרוב‪ ,‬אחר שנסתפקנו‬
‫במהותו וכל כה"ג אכתי נקרא ספק‪ ,‬אבל כשהדבר הוא כסדר‬
‫העולם ולא חזינן בה שום ריעותא כה"ג הרוב נקרא שפיר‬
‫ודאי‪ .‬וניחא נמי בזה הא דכל ישראל מיקרי קהל ודאי ולא‬
‫חיישינן לדילמא לאו אביו הוא עכ"ד יעו"ש מה שהאריך בזה‪.‬‬

16

‫‪17‬‬

‫חציה כשרה וחציה טריפה ש"ד פ"ג‬
‫היתכן בהמה שחציה כשרה וחציה טריפה?‬
‫לזכות יעקב בן יענטא שרה אסתר חנה בת אסנע ויפה בת‬
‫רייזל‬
‫במאמר זה נעמיק בשאלה מרתקת שהרחיבו לדון בה‬
‫האחרונים‪ ,‬ולא נהיה אלא כמלקקים טיפות בודדות מהים‬
‫הגדול‪.‬‬
‫א] בספר פרי חדש ליו"ד [בקונטרס אחרון לסי' ק"י] הביא מס'‬
‫בית הלל‪ ,‬מעשה בקצב אחד ששחט כמה בהמות בביתו‪,‬‬
‫והוציא חצי בהמה מביתו וחציה השני נשארה שם‪ ,‬ונמצא‬
‫טריפות באחת מהן ואינו יודע איזו היא‪ ,‬ונחלקו גדולי הדור אם‬

‫‪18‬‬

‫יש להכשיר את החצי שנשאר בביתו‪ ,‬דהרי החצי שהוציא ודאי‬
‫דכשר דכל דפריש מרובא פריש‪ ,‬והגאון בעל חלקת מחוקק‬
‫והגאון מוה"ר יהושע העשיל מקראקא ז"ל התירו‪ ,‬דמאחר‬
‫דהחצי שהוציא הוא כשר א"כ גם החלק השני שנמצא בביתו‬
‫נמשך אחריו וכשר‪ ,‬אבל הגאון בעל ברכת הזבח והגאון בעל‬
‫בית הלל פסקו להחמיר‪ .‬ויש לרצו לאסור את שני החלקים‪,‬‬
‫החלק הקבוע משום כל קבוע כמע"מ‪ ,‬והחלק שפרש משום‬
‫שנגרר אחר החלק הקבוע‪ .‬וכתב ע"ז הפרי חדש ז"ל‪ ,‬דפשוט‬
‫דמה שנמכר כבר ופירש הר"ז מותר‪ ,‬ומה שנשאר בבית אסור‬
‫שעדיין לא פירש ונקרא קבוע‪ ,‬וכל שיעורי חכמים כך הם‪ ,‬ומי‬
‫שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ"ד‪.‬‬
‫ב] בשמעתא ד' פרק ג' כתב להשיג על הפרי חדש שכתב דהך‬
‫רובא שפירש לא מהני אלא לגבי עצמו אבל לא לחתיכה‬
‫הדבוקה עמה‪ ,‬דהרי מבואר בש"ס נדה [ב‪ ]:‬דחזקת טהרה‬
‫דמקוה מהני לגבי האדם הטמא שטבל בה – אי לאו דהתם‬
‫איכא תרתי לריעותא – כיון דהמקוה בחזקתו וכי טבל במקוה‬
‫שלם טבל‪ ,‬וא"כ הכא גבי בהמה נימא מהני רוב שבמקצתו‬
‫שפירש לגבי מקצתו הדבוקה‪ ,‬כמו בחזקה דמהני חזקת‬
‫המקוה לגבי אדם‪ ,‬וגם הקשה מהא דכתובות [י"ג‪ ].‬דאיכא‬
‫למאן דאמר דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה‪ ,‬והיינו דחזקת‬
‫כשרות של האם מהני להכשיר גם את בתה‪ ,‬כיון דהאם‬
‫בחזקת כשרות שלא נבעלה לפסול לה‪ ,‬מהני חזקת הכשרות‬
‫של האם להכשיר גם לבתה וכשרה לקהל‪ ,‬וא"כ כמו דחזקה‬
‫מהני לחצי דאין לו חזקה מכל שכן רובא דעדיף מחזקה ודאי‬
‫דמהני רובא של החצי שפירש להתיר גם את החצי השני‬
‫עכ"ד‪.‬‬
‫ג] ותירץ השמעתתא [מובא גם בלהורות נתן פ' משפטים עמ'‬
‫ק"כ עיי"ש והראשון לתרץ כן הוא הפליתי בסי' ק"י סק"ג]‪,‬‬
‫דודאי גבי חזקת מקוה אין לחלק בין מקוה ובין הגברא שטבל‬

‫‪19‬‬

‫בו‪ ,‬דכיון דהמקוה בחזקת טהרה ממילא מטהרינן גם את‬
‫האדם שטבל בו‪ ,‬דמהיכי תיתי לחלק ביניהם‪ ,‬וכן מאן דמכשיר‬
‫בה מכשיר בבתה דהא כשרות הבת תלויה בכשרות האם‪,‬‬
‫ואם נקטנו שהאם היא כשרה מהיכי תיתי שהבת היא פסולה‪,‬‬
‫משא"כ בנידון במעשה הנ"ל שחציה של הבהמה נפרש וחציה‬
‫נשאר במקום הקבוע‪ ,‬בזה שפיר י"ל דאע"ג דהכשרנו את‬
‫החצי שנפרש משום דכל דפריש מרובא פריש‪ ,‬מ"מ החצי‬
‫הנשאר במקום קביעותו עדיין באיסורו עומד‪ ,‬שהרי חזינן שכך‬
‫גזרה התורה דהקבוע במקומו עומד והפרוש הרי זה מותר‪,‬‬
‫ואותה חתיכה עצמה כשאכלו בשעה שהיתה קבועה נתחייב‬
‫עליה אשם תלוי וכשאכלה ממקום שפרשה פטור‪.‬‬
‫ד] והביאור בזה י"ל ע"פ המבואר בשיטה מקובצת בבבא‬
‫מציעא [ו‪ ]:‬בשם הרא"ש‪ ,‬דאפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא‬
‫פריש‪ ,‬עשירי ספק מיקרי‪ ,‬אלא שהתורה התירה ספק זה‬
‫באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות עיי"ש‪ .‬הרי דהא דאמרינן‬
‫כל דפריש מרובא פריש אינו נחשב כבירור גמור וכאילו אמרינן‬
‫בודאי שהיא מן הרוב של היתר‪ ,‬אלא דאע"ג דלא נפקי מכלל‬
‫ספק מכל מקום התורה התירה ספק כזה משום שיש מקום‬
‫לתלות בהרוב שהוא היתר‪ .‬וכל זה דוקא כשפירש‪ ,‬אבל אם‬
‫עדיין הוא קבוע במקומה גזרה התורה שלא להתיר מספק‪.‬‬
‫וא"כ בחתיכה שפרשה והתרנוה מטעם דמרובא פריש‪ ,‬אין‬
‫הכרח להתיר מטעם זה גם את החצי הנשאר‪ ,‬דבשלמא אם‬
‫היינו מתירין את הפרוש בתורת בירור כי אז לא היה מקום‬
‫לחלק בין שני חצאי החתיכה‪ ,‬דכיון דהחצי שנפרש נתברר‬
‫שהוא היתר‪ ,‬א"כ בהכרח שגם החצי הנשאר הוא היתר‪ ,‬ברם‬
‫מכיון שלא הכשרנו את החצי שנפרש אלא מטעם ספק‪ ,‬כלומר‬
‫שהתורה נתנה רשות לסמוך על צד ההיתר א"כ יש לומר‬
‫דדוקא בהחצי הנפרש נתנה תורה רשות ולא בחצי שנשאר‬
‫במקום קביעותו‪ ,‬וכך גזרה תורה שהפרוש יהא ספיקו להיתר‬
‫והקבוע יהא ספיקו לאיסור‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫ה] ומעתה דוקא בנידון הפרי חדש דחזינן דהתורה גזרה‬
‫לחלק בין קבוע לבין רוב הנפרש‪ ,‬בזה הוא דאפשר לחלק‬
‫אפילו בבהמה עצמה ולומר דהפרוש מותר לנהוג בו דין היתר‬
‫והחצי שנשאר חייב לנהוג בו דין איסור ואע"ג דמצד הסברא‬
‫היה מקום להתיר את הקבוע כמו את הפרוש‪ ,‬דהרי גם‬
‫בהקבוע י"ל דמן הסתם חתיכה זו היא מהרוב של היתר‪ ,‬מ"מ‬
‫כך היא גזירת התורה שבקבוע יש לחשוש לצד האיסור‪ ,‬וכל‬
‫זה בדין כל דפריש מרובא פריש דחזינן דהתורה חילקה בין‬
‫הפרוש ובין הקבוע‪ .‬משא"כ בנידון דמקוה פשיטא שאין לחלק‬
‫בין חזקת הכשרות דמקוה ובין הגברא שטבל בה‪ ,‬וכן פשיטא‬
‫דמועיל חזקת כשרות דאם לגבי בתה למאן דס"ל כן‪ ,‬דמהיכי‬
‫תיתי לחלק ביניהם בלי גזירת התורה‪ .‬ועי' בשו"ת שואל‬
‫ומשיב מהד' ד' חלק ג' סי' קנ"א‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫ו] בשו"ת יביע אומר [ח"י עמ' ק"ח] הציע שאולי חכמי אשכנז‬
‫המתירים גם את החצי הקבוע סוברים [דלא כהפר"ח דרוב הוי‬
‫ספק אלא] דרוב הוי מטעם ודאי‪ ,‬ולכן אי אפשר להתיר חצי‬
‫הכבש ולאסור החצי הקבוע‪ ,‬אלא כיון שהתירו את החצי‬
‫שפירש מדין כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬דהו"ל ודאי כשר‪ ,‬גם‬
‫החצי הנשאר נגרר אחריו‪ ,‬אע"פ שהוא קבוע‪ .‬ועי' בס' ברכת‬
‫אהרן [סי' ריז אות ו] שהביא מש"כ במלא הרועים ערך ספיקא‬
‫דאורייתא אות כ"ה שהעיר לשיטת הרמב"ם דכל הספיקות‬
‫מה"ת שריין ורק רבנן הוא שהחמירו א"כ כל עיקר הדבר‬
‫שגילתה התורה דאזלינן בתר רובא למה לי‪ ,‬תיפוק ליה דבלאו‬
‫הכי כל הספיקות מותרין מה"ת‪ ,‬ומפאת זה העלה דמה‬
‫דגילתה התורה דאזלינן בתר רובא‪ ,‬היינו אפילו במקום‬
‫שיכולין לברר‪ ,‬דאז בספק גרידא אין מקילין וכשיש רוב מקילין‬
‫עיי"ש‪ ,‬ואם נימא דכל רוב הוה ודאי ולא ספק ניחא די"ל דמה‬
‫שמשמיענו התורה דאזלינן בתר רוב הוא להורות שרוב הוה‬
‫ודאי גמור ויצא מכלל גדר ספק עכ"ד הברכת אהרן עיי"ש‪.‬‬
‫לפ"ז יוצא שהרמב"ם אינו סובר כדברי השיטה מקובצת הנ"ל‬

‫‪21‬‬

‫שכתב שהרוב לא יצא מכלל ספק אלא שגזרת הכתוב ללכת‬
‫אחריו‪ ,‬אלא דס"ל דרוב הוי בגדר ודאי‪ .‬ומצאנו לו חבר הרי‬
‫הוא הרמב"ן במלחמות [פ"ק דחולין] שכתב דהא דקי"ל רוב‬
‫מומחין אצל שחיטה מומחים‪ ,‬זה הרוב אינו כודאי‪ ,‬דהא איכא‬
‫חזקה כנגדו‪ ,‬שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ‪ ,‬הלכך כל‬
‫דאפשר לברורי מבררינן ע"ש‪ .‬משמע שסתם רוב שאין חזקה‬
‫כנגדו הוי כודאי‪ .‬וכך היא משמעות דברי התוס' ב"מ [ו‪ :‬ד"ה‬
‫קפץ] ודוק‪ .‬ולפ"ז מצאנו סימוכים לדעת רבני אשכנז המתירים‬
‫גם את החצי הנשאר‪ ,‬דאזלינן בתר רובא מתורת ודאי ופליג‬
‫על השטמ"ק שגם הרוב לא יצא מתורת ספק‪.‬‬
‫ז] וכעין זה מצאתי בשו"ת בית יצחק [יו"ד סי' קל"א אות ג]‬
‫שהמחלוקת תלויה בשאלה אם רוב הותרה או דחויה‪ ,‬דאם‬
‫רוב הותרה אזי אמרינן כיון שחצי הבהמה הותרה ממש‬
‫מטעם כל דפריש מרובא פריש על כן הוא מכריע גם לחצי‬
‫הקבוע שהוא מותר‪ .‬אבל אם רוב ג"כ לא הותרה רק דחויה‬
‫אין בידינו להתיר החצי השני מכיון שהחצי שהותר אינו אלא‬
‫מותר מטעם דחויה‪.‬‬
‫ח] עוד ביאר ביביע אומר שאולי ס"ל לחכמי אשכנז כמ"ש‬
‫הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק [חיו"ד סי' ט"ז]‪,‬‬
‫דדוקא בהוחזק פיטור בתוך החיוב כגון קפץ אחד מן המנויים‬
‫לתוכם‪ ,‬ס"ל לשיטה מקובצת שרוב הוא ג"כ בגדר ספק‪ ,‬כיון‬
‫שנודע לנו שהוחזק היתר בתוך הרוב‪ ,‬משא"כ בשאר רוב‬
‫דעלמא גם השטמ"ק מודה שהרוב הוא ודאי ולא ספק ע"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז ניחא סברת רבני אשכנז המתירים הנ"ל אבל הפר"ח‬
‫אינו מחלק בזה וס"ל כהשטמ"ק בכל רוב עכ"ד‪.‬‬
‫ט] ואולי המחלוקת תלויה בשאלה אם איסור טריפה הוי איסור‬
‫חפצא אן איסור גברא‪ .‬דאם הוא איסור חפצא קשה לחלק את‬

‫‪22‬‬

‫הבהמה לשתים ולומר שחציה מותר וחציה אסור‪ .‬ואילו אם‬
‫הוא איסור גברא אפשר לומר דעל הגברא להמנע מלאכול חצי‬
‫בעוד שהחצי השני מותר באכילה‪.‬‬
‫י] ובפשטות איסור טריפה הוא איסור חפצא אבל ראה זה‬
‫חדש מצאתי ברמב"ן על הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי"‬
‫[שמות כב‪ ,‬לח] 'טעם הכתוב פתח ואמר ואנשי קודש תהיון לי‬
‫שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו ואין האסורים כלל‬
‫במאכלים רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו‬
‫עובי וגסות בנפש‪ ,‬ע"כ אמר ואנשי קודש וכו' כלומר אני חפץ‬
‫שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראוים לדבקה בי כי אני‬
‫קדוש וכו'‪ ,‬וכך אמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ‬
‫השורץ ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם‪ ,‬והנה השרצים‬
‫משקצים הנפש והטריפה אין בה שקוץ אבל יש בשמירה ממנו‬
‫קדושה"‪ .‬ומשמע מדבריו המאד מחודשים דשרצים נחשבים‬
‫איסור חפצא‪ ,‬אבל טריפה אינו אלא איסור גברא‪.‬‬
‫יא] ובחידושי הריטב"א [קידושין נד] כה כתב‪" :‬דאם אמר ככר‬
‫זה עלי אסור כנבילה כחזיר כשרצים ורמשים‪ ,‬לא אמר כלום‪,‬‬
‫משום דנדרים איסור חפצא ודברים האסורים איסור גברא ולא‬
‫שייך למיתלי איסור חפצא באיסור גברא"‪ ,‬הרי שהריטב"א‬
‫הרחיק לכת וכתב שגם שרצים ורמשים [וגם טריפות] נחשבים‬
‫איסור גברא‪ .‬ועי' היטב בס' נתן פריו [לגאון ר' נתן געשטטנר‬
‫זצ"ל נדרים יג] ובס' הדר יעקב [לג"ר יעקב חיים סופר שליט"א‬
‫ח"ב סי' כ"ד]‪.‬‬
‫יב] וחידוש על גבי חידוש‪ :‬אפילו אם נאמר דהוי איסור חפצא‪,‬‬
‫הכא שאני‪ ,‬וכמו שהעיר בקובץ הפרדס [שנה לז חוברת ג‬
‫במאמרו של הרה"ג אהרן יהודה אראק] דכאן מיירי שהחתיכה‬
‫האסורה נתערבה בין חתיכות מותרות ומן התורה בטל ברובא‬

‫‪23‬‬

‫ורק ע"י חשיבות מדרבנן לא בטל דהוי קבוע דרבנן‪ ,‬ולפי דעת‬
‫הנתיבות [חו"מ רלב] באוכל איסור דרבנן בשוגג אין צריך‬
‫כפרה כי הוי רק איסור גברא וא"כ לפ"ז גם הכא שוב י"ל דחצי‬
‫הנפרש מותר וחצי הנשאר אסור אף דהוי מגוף אחד משום‬
‫דבעצם לא הוי איסור חפצא כי דבר חשוב מדרבנן לא בטל‬
‫ובכה"ג הם אמרו והם אמרו‪ ,‬ואין אחד מכריח את חבירו‬
‫לאיסור או להיתר עכ"ד עיי"ש מה שהאריך בזה‪.‬‬
‫יג] בתבואות שור רצה לאסור את הכל‪ ,‬דאם נתיר חצי ונאסור‬
‫חצי יהיה חוכא ואטלולא ואין להורות דבר התמוה לרבים‪ .‬אבל‬
‫בשו"ת שאילת יעקב [סי' פג] הביא ראיה לשיטת הפר"ח‬
‫לחלק בין שני חצאי הבהמה ולומר שמה שפרש מותר והקבוע‬
‫אסור מדברי הגמרא בסנהדרין [י] ופסקה הרמב"ם [פי"ב‬
‫מהל' עדות הלכה ב'] האומר פלוני בא על אשתו הוא ואחר‬
‫מצטרפין להורגו ולא להורגה דפלגינן דיבורא ונאמן על פלוני‬
‫להורגו ואינו נאמן על אשתו באותו מעשה משום שקרוב לה‪,‬‬
‫היש סתירה גדולה מזו והוא בדיני נפשות שאמרה התורה‬
‫הקדושה ושפטו העדה והצילו העדה מכ"ש באיסורי לאו‬
‫דאכילה‪ .‬ועוד הוכיח מיבמות [קי"ח] דאשת כהן שבאה‬
‫ממדינת הים ואמרה מת בעלה תינשא וצרתה שנשארה פה‬
‫אוכלת בתרומה משום שבעלה בחזקת חי‪ ,‬וכי יש דבר התמוה‬
‫יותר מזה דשניהם איסורים חמורים‪ ,‬ואיך אוכלת תרומה על‬
‫סמך שהוא חי בעוד שצרתה נישאת לאיש אחר על סמך‬
‫שהוא מת‪ ,‬ועכצ"ל דזו אוכלת עפ"י התורה שחזקת חיים יש‬
‫לבעלה‪ ,‬וזו תינשא מפני שאמרינן חזקה דייקא ומינסבא‪ .‬ועוד‬
‫מצאנו בבבא בתרא [ל"א‪ ]:‬ב' כתי עדים המכחישים זו את זו‪,‬‬
‫זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אע"פ‬
‫שכת אחת בודאי שקרנית‪.‬‬
‫יד] והנה‪ ,‬צריכים הרבה לאמץ את השכל להבין את השיטה‬
‫שאוסרת את שני חלקי הבהמה‪ ,‬משום שהחצי שפרש נגרר‬

‫‪24‬‬

‫אחר החצי הקבוע‪ .‬דלכאורה‪ ,‬אין סיבה חיובית לאסור את‬
‫החצי שפרש‪ ,‬דאין הכרעה לאיסור אלא דיש העדר סיבה‬
‫להתיר את החצי הנשאר‪ ,‬והיינו משום דכל קבוע כמע"מ‪ ,‬ולכן‬
‫מספק אוסרים אותו‪ .‬אבל לחצי שפרש יש סיבה חיובית‬
‫להתיר דהיינו משום הכלל דכל דפריש‪ ,‬וא"כ מהיכי תיתי‬
‫שהחצי שפרש שיש בו סיבה חיובית להכריע להיתר יגרר‬
‫אחר החצי הקבוע שאינו אסור אלא משום ספק וחוסר‬
‫הכרעה?‬
‫טו] ושמעתי סברא השופך אור חדש על הקושיה‪ ,‬שרוב‬
‫שמברר לי רק מקצת‪ ,‬ניטל ממנו כח הרוב‪ ,‬ולכן הכל אסור‪ .‬אז‬
‫אין הכוונה שהרוב לא הצליח לברר את הספק ולכן נגרר אחר‬
‫הקבוע אלא שאין כאן כלל רוב!‬
‫טז] באופן אחר כתבו דהשאלה תלויה בגדר הדין דכל קבוע‬
‫כמע"מ‪ ,‬דאי נימא דבעיקר ההלכה שרוב מכריע בספיקות‪,‬‬
‫נאמר בזה דדין ההכרעה הוא רק בספק שלא במקום‬
‫הקביעות‪ ,‬אבל בקבוע לא נאמרה ההכרעה של רוב‪ ,‬לפ"ז הרי‬
‫אף שחציה של אותה חתיכה עצמה פירשה ממקום קביעותה‪,‬‬
‫אעפ"כ ההכרעה של רוב היא רק באותו החצי שפירש‪ ,‬אבל‬
‫החצי שנמצא במקום קביעותו אינו יכול להיות מוכרע ע"י דין‬
‫רוב‪ ,‬כיון שבדין ההכרעה של רוב נאמר שאינו יכול להכריע‬
‫במקום הקביעות ולא עדיף הרוב שבחציה האחר מאילו היה‬
‫רוב בה בעצמה‪[ .‬עי' דברי הג"ר אשר הכהן דייטש שליט"א‬
‫בס' זרע הילולים עמ' ק"כ]‪.‬‬
‫יז] תוצאה אחרת תהיה אם נאמר שביסוד דין רוב נאמר‬
‫שמכריע גם במקום הקביעות‪ ,‬והא דכל קבוע כמע"מ‪ ,‬היינו‬
‫משום שכשהספק במקום הקביעות אז אופן הספק שאנו‬
‫מסתפקים הוא לא מהיכן הדבר הגיע‪ ,‬אלא מסתפקינן על‬

‫‪25‬‬

‫הדבר גופו מה הוא‪ ,‬וכאשר מעמידים הספק באופן זה הרי לא‬
‫שייך לדון בזה דין רוב‪ ,‬לפי"ז יש מקום לומר דכיון שבהחצי‬
‫שפירש הרי שם הספק הוא מהיכן הגיע‪ ,‬ושייך לדון בזה דין‬
‫רוב‪ ,‬ממילא הרוב מכריע גם את החצי שבמקום הקביעות‪ ,‬עי'‬
‫קוב"ש כתובות אות מ‪-‬מ"א [הובא בס' זיהרא דשמעתתא']‪.‬‬
‫יח] בביאורים והערות להגרש"ז כתב‪ ,‬דכל הדיון שלנו הוא רק‬
‫מפני שנולד בבת אחת ספק גם על הקבוע וגם על מה‬
‫שפירש‪ ,‬אבל בט' חנויות כשרות ואחד טריפה‪ ,‬דבנמצא אזלינן‬
‫אחר הרוב‪ ,‬אם אח"כ לקח מאחת מן החנויות ואינו יודע‬
‫מאיזה‪ ,‬ומכיר כי חתיכה זו היא מאותה בהמה שממנה היא‬
‫החתיכה שמצא‪ ,‬בזה כו"ע מודו דמותרת‪ ,‬כיון שאחר שכבר‬
‫הוכרעה הראשונה לכשרה מדין רוב‪ ,‬ממילא כבר לא‬
‫מסתפקינן כלל‪ .‬וכן להיפך‪ ,‬אם מקודם לקח ממקום הקביעות‬
‫ונפסק לאיסור ואח"כ מצא החצי השני לא שייך להתיר מאחר‬
‫שכבר נפסק לאיסור על חתיכה זו‪.‬‬
‫יט] ויש להעיר עוד מדברי הר"ן בסוכה [ז‪ ]:‬בהא דאמרו מגו‬
‫דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה‪ ,‬והקשה הר"ן דנימא‬
‫מגו איפכא לחומרא‪ ,‬מגו דלא הוי דופן לענין סוכה לא הוי דופן‬
‫לענין שבת‪ ,‬ותירץ דמגו לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן‬
‫ע"כ‪ .‬ואולי גם כאן נאמר לקולא‪ ,‬שנתיר את החצי הקבוע‬
‫מאחר שהתרנו את החצי שפרש ולא נאמר להיפך לחומרא‬
‫שנאסור את החצי שפרש מאחר שאסרנו את החצי הקבוע‪.‬‬
‫כ] והנה‪ ,‬השמעתתא הוכיח שהחצי הקבוע נגרר אחר החצי‬
‫שפרש מדין חזקת האם מהני לבת‪ .‬וחזי הוית שדחה זאת בס'‬
‫אמרי חמד [להרה"ג ר' משה חיים דנדרוביץ שליט"א עמ"ס‬
‫כתובות בסי' י"ז] לפי מה שכתבו החי' הרי"ם והאפיקי ים‬
‫דהאי חזקה לאם מהני לבת אינה הנהגה קמייתא‪ ,‬אלא דהוה‬

‫‪26‬‬

‫חזקה מטעם ראיה דלא היתה עוברת על דין תורה להזדקק‬
‫לפסול לה‪ ,‬ובאמת חזקה שהיא מטעם הנהגה אינה עוברת‬
‫מאם לבת‪ ,‬ואם כן הוא הדין להאי דינא דרוב דאינה הוכחה‬
‫אלא הנהגה בעלמא‪ ,‬לא יהני האי הנהגה במקצתה להכריע‬
‫את קצתה וכמו שפסק הפר"ח‪ .‬ועוד חילקו שחזקת האם מהני‬
‫לבת מדין עובר ירך אמו‪ ,‬ומאחר שבשעת לידת הספק העובר‬
‫היה חלק מאמו‪ ,‬הוא מקבל חזקתה‪ ,‬משא"כ בגוונא דהבהמה‬
‫דבשעת לידת הספק כבר נפרדו שני חלקיה ועל כן אין חלק‬
‫אחד מקבל את דינו של החלק השני‪.‬‬
‫סיימתי לכתוב בר"ח אדר א' התשע"א‬
‫ירושלים העתיקה תובב"א‬
‫ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה‬

27

‫‪28‬‬

‫עיונים בשמעתתא‪ :‬ספק עץ מאכל ש"א פ"א‬
‫ספק עץ מאכל‬
‫לרפואת יהודה בן ציון בן נעמי בתוך שאר חולי ישראל‪.‬‬
‫א] הקשו האחרונים לפי שיטת הרמב"ם המובא בשמעתתא א'‬
‫פרק א' דספק דאורייתא מה"ת הוא לקולא‪ ,‬א"כ למה כתוב‬
‫בפסוק [דברים כ' כ'] "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא‬
‫אותו תשחית" הרי אם אתה מסופק אם הוא עץ מאכל‪ ,‬אסור‬
‫לקוצצו‪ .‬ורק אם אתה יודע שאין זה עץ מאכל מותר לקוצצו‪,‬‬
‫ומכאן לכאורה מוכח שספק אסור מה"ת?‬
‫ב] הרבה תירוצים נאמרו בזה‪ .‬ולכאורה פשוט שאפשר לומר‬
‫שמכאן ראיה להיפך‪ ,‬שבדרך כלל ספיקו מותר מן התורה וע"כ‬
‫בעינן קרא כאן שספיקו אסור מה"ת‪.‬‬
‫ג] ובס' בית יעקב [עמ' נ"א] דדוקא היכא דכתיב האיסור‬
‫מפורש בתורה‪ ,‬ספק אסור‪ .‬אבל היכא דהתורה כתבה ההיתר‬
‫מפורש בתורה דוקא ודאי היתר מותר משא"כ ספק אסור‪.‬‬

‫‪29‬‬

‫[ועפ"י יסוד זה אפשר למצוא נייחא לרוב הקושיות שהקשו על‬
‫הרמב"ם]‪ .‬וכאן שכתוב שרק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל‬
‫הוא‪ ,‬דהיינו שצריך להיות מותר בבירור ובודאי משא"כ ספק ‪-‬‬
‫אסור‪.‬‬
‫ד] [ולפ"ז שפכו אור נוגה על קו' המהר"י באסן‪ ,‬איך אומרים‬
‫ספק ממונא לקולא לנתבע והרי יש ספק איסור לא תגזול‪ ,‬אבל‬
‫לפי הנ"ל ניחא‪ ,‬דהתורה אמרה לא תגזול דהיינו גזל ודאי הא‬
‫גזל ספק מותר‪ ,‬ולכן אפשר לומר ספק ממונא לקולא לנתבע‬
‫ואין חשש גזל]‪.‬‬
‫ה] בקובץ הפרדס [שנה ל"ג חוברת ו' עמ' ‪ ]11‬תירץ שבספק‬
‫ממזר שא"א לברר ספיקו לקולא אבל ספק עץ מאכל שאפשר‬
‫לברר ספיקו לחומרא‪.‬‬
‫ו] ותבט עיני בשו"ת חלקת יואב [סי' ק"א] שתירץ בעזרת‬
‫הברקה נפלאה‪ :‬אדרבה מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם ע"פ מה‬
‫שמבואר בספרי הובא ברמב"ן שם על הפסוק "אבל על דעת‬
‫רבותינו מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור‪ ,‬ולא אמרה תורה‬
‫רק עץ אשר תדע וכו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם‬
‫לאילן מאכל וכו' ע"כ ע"ש ברמב"ן‪ .‬ומבואר דמקרא קודש הנ"ל‬
‫לא בא לאסור קציצת עץ מאכל‪ ,‬אלא בא לומר שאם יש לפניך‬
‫אילן מאכל ואילן סרק תקדים לקצוץ אילן סרק‪ ,‬וה"פ רק עץ‬
‫אשר תדע וגו'‪ ,‬כלומר אותו תקדים לקוצצו‪ ,‬ומוכח דרק אם‬
‫ברור לך שהוא אילן סרק‪ ,‬רק אז תקדים לקוצצו קודם אילן‬
‫מאכל‪ ,‬הא אם הוא ספק אינך צריך להקדימו ומותר לך לקצוץ‬
‫אילן מאכל והיינו ע"כ משום שספיקות מותרין מה"ת‪ ,‬דאל"כ‬

‫‪30‬‬

‫היה לנו לחוש שמא הוא אילן סרק וצריך להקדימו לפני אילן‬
‫מאכל ודו"ק‪.‬‬
‫ז] ועי' בספר מנחת שמואל [להרה"ג ר' שמואל צבי רולניק‬
‫שליט"א עמ' ר"ט]‪ ,‬ובס' עץ השדה [להרה"ג ר' יצחק אליהוו‬
‫שטסמן שליט"א סי' ג'] שמדובר בעץ אשר ידוע שבעבר טען‬
‫פירות‪ ,‬וא"כ יש חזקה שהוא עץ מאכל ובכה"ג גם הרמב"ם‬
‫יודה שצריך לדעת בבירור שכבר אינו טוען פירות‪.‬‬
‫ח] בשו"ת מהרי"ל דיסקין בתורת אוהל תירץ דבשנות ערלה‬
‫ליכא בל תשחית‪ ,‬דכיון דהפירות אסורים בהנאה ליכא שם‬
‫אילן פרי עליו‪ ,‬וספק ערלה בחו"ל דהוי הללמ"ס קיי"ל ספיקו‬
‫מותר‪ ,‬ומקרי עץ מאכל כיון דמותר ליהנות מפירותיו ואסור‬
‫להשחיתו‪ ,‬ולכן בשעת מצור על עיר בחו"ל אמרה תורה רק עץ‬
‫אשר לא תדע שהוא של ערלה מותר להשחיתו אבל ספק אם‬
‫הוא ערלה דאז מותר ליהנות ממנו אסור לקוצצו‪ .‬ועי' עוד כלי‬
‫חמדה פרשת שופטים‪.‬‬
‫ט] ויש שתירצו שמדובר שיש גם אילני סרק וגם אילני מאכל‬
‫בתערובת והוי איקבע איסורא דגם להרמב"ם אסור‪.‬‬
‫י] ורבים תירצו שקציצת אילני מאכל הוי אסור משום סכנה‬
‫וחמירא סכנתא מאיסורא וגם ספק אסור‪ .‬ובליקוטי יהודה [פ'‬
‫שופטים] הוסיף שאדם נמשל לעץ השדה‪ ,‬ולכן סכנה לקוצצו‪.‬‬

‫‪31‬‬

‫יא] הגאון ר' אליהו ראם זצ"ל [ס' זכרון אדרת אליהו עמ' שעו]‬
‫תירץ ע"פ הש"ך יו"ד סי' צ"ח כי חוסר ידיעה לא נקרא ספק כי‬
‫ידיעת שוטים היא‪ ,‬א"כ חוסר ידיעה אם הוא עץ מאכל או לא‪,‬‬
‫לא נקרא ספק‪.‬‬
‫יב] ושערי התיריצים טרם ננעלו‪ ,‬ע"ע ביביע אומר [ח"י יו"ד סי'‬
‫ו'] ובס' נועם שיח [עמ' ס"ג]‪.‬‬
‫וה' הטוב יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות‪.‬‬

‫‪32‬‬

‫חזקה דשעת מציאתן‬
‫לזכות רפואת יהודה בן ציון בן נעמי ואברהם מרדכי בן ישרה‬
‫[יסרה] בריינדל‬
‫א] במסכת קידושין פרק עשרה יוחסין נחלקו רב ושמואל לענין‬
‫אב שקידש את בתו ביום שמלאו לה ימי נעוריה והרי היא היום‬
‫בת י"ב שנה וששה חדשים‪ ,‬ואח"כ באותו היום היא הלכה‬
‫וקידשה עצמה לאדם אחר‪ ,‬ולאחר מכן בדקנוה בסימניה‬
‫ונמצאת בוגרת לפנינו‪ .‬ואנחנו מסופקים שמא בשעה שקידשה‬
‫אביה עדיין היתה נערה וחלו קדושי אביה או שמא כבר היתה‬
‫בוגרת בשעה שקידשה אביה‪ ,‬ולא חלו הקדושין שאין האב‬
‫יכול לקדש בתו הבוגרת אלא חלו קדושי עצמה שנתקדשה‬
‫אח"כ לאחר‪.‬‬
‫ב] רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו‪ ,‬כלומר דאזלינן בתר חזקה‬
‫דהשתא ואמרינן כשם שעכשיו נמצאת לפנינו‪ ,‬כן היתה בשעת‬
‫קידושי האב ולא חלו הקידושין‪ .‬ושמואל אמר חיישינן לקידושי‬
‫שניהם מספק‪.‬‬
‫ג] ובתוספות רי"ד פרק עשרה יוחסין [ע"ט‪ ].‬שם הביא קושיית‬
‫המפרשים‪ ,‬שהרי מחלוקת רב ושמואל היא ממש כמו‬

‫‪33‬‬

‫המחלוקת דר' מאיר וחכמים במתניתין דטהרות גבי נגע‬
‫באחד בלילה ואינו יודע אם היה חי או מת בשעה שנגע בו‪,‬‬
‫ולמחרת השכים ומצאו מת‪ ,‬דחכמים מטמאים משום דכל‬
‫הטומאות כשעת מציאתן‪ ,‬ואומרים שכמו שעכשיו שמצאנו‬
‫אותו מת‪ ,‬כך היה כבר מת אתמול בשעה שנגע בו‪ .‬ור' מאיר‬
‫מטהר משום דמוקמינן ליה בחקה דמעיקרא שהיה חי‪,‬‬
‫ואומרים שעדיין היה חי בשעה שנגע בו‪ .‬ולכאורה זהו ממש‬
‫כמו המחלוקת בין רב לשמואל אם אזלינן בתר חזקה דשעת‬
‫מציאתן או לאו‪ ,‬דרב ס"ל כחכמים דאזלינן בתר שעת מציאתן‪,‬‬
‫ושמואל ס"ל כר"מ דלא אזלינן בתר שעת מציאתן‪[ .‬וכאן לפי‬
‫שמואל אין לומר העמידנה בחזקה דמעיקרא שהיתה נערה‪,‬‬
‫שכן מדובר ביום מלאת לה י"ב שנה וששה חדשים דאין לה‬
‫חזקת נערות עוד‪ ,‬שהרי היום היא עומדת להשתנות‪ ,‬כמבואר‬
‫בסוגיא שם]‪ .‬וא"כ קשה מדוע הגמרא לא שאלה לימא רב‬
‫ושמואל כתנאי?‬
‫ד] ועוד הקשה התוס' רי"ד שם מסוגיא דריש נדה דפליגי הלל‬
‫ושמאי באשה שמצאה דם בבדיקה‪ ,‬דלהלל מטמאינן למפרע‬
‫טהרות שנגעה בהן אתמול‪ ,‬דמוקמינן לה כשעת מציאתה‬
‫ואמרינן שהדם שנמצא עכשיו כבר היה אתמול‪ .‬ולשמאי לא‬
‫אזלינן בתר שעת מציאתן‪ ,‬אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא‬
‫שהיתה טהורה‪ ,‬ומטהרינן לה למפרע‪.‬‬
‫ה] וקשה‪ ,‬מדוע לא הקשתה הגמרא לשמאי ממתניתין דנגע‬
‫באחד בלילה דחכמים מטמאין משום דכל הטומאות כשעת‬
‫מציאתן‪ ,‬כמו שהקשתה בין להלל ובין לשמאי מברייתא‬
‫שנמדד ונמצא חסר ומברייתא דחבית של תרומה ע"ש‬
‫בסוגיא‪.‬‬
‫ו] ומיישב התוס' רי"ד בהאי לישנא‪" :‬ונראה לי שאין זה דומה‬
‫לזה וכו'‪ ,‬דהתם אתיליד ספיקא בטומאה גופא‪ ,‬דבעידנא דנגע‬
‫לא ידעינן אי הות טומאה או לא‪ ,‬והלכך אמרינן כל הטומאות‬
‫כשעת מציאתן בין להחמיר בין להקל‪ .‬שהרי גבי מחט‬

‫‪34‬‬

‫שנמצאת מלאה חלודה או שבורה בהאי נמי אמרינן כל‬
‫הטומאות כשעת מציאתן להקל‪ .‬אבל הכא גבי נדה הדם‬
‫המטמא ברור הוא שהוא טמא ואין בו ספק‪ ,‬אלא שלא ידענו‬
‫מתי נטמאת האשה ממנו‪ .‬וכן סימני בגרות ברורין ומצויין הן‬
‫אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה‪ ,‬הלכך אין לדמות זה לזה‪.‬‬
‫וזה של נדה דומה לספק מגע שהטומאה ברורה היא‪ ,‬ואותו‬
‫שנגע במת הרי ודאי נגע וספק טומאה ואין להקשות מזה על‬
‫זה" עכ"ל‪ .‬ודברים סתומים וחתומים‪.‬‬
‫ז] והשמעתתא לא ביאר דבריו במפורש אבל מהמשך דבריו‬
‫נראה [עפ"י ביאורי הגרש"ז אוירבך] שהבין שיש חילוק בין אם‬
‫הספק הוא בגוף הטומאה עצמה לבין היכא שהטומאה היא‬
‫ודאית רק הספק הוא 'ספק מגע' כלומר ספק במעשה‬
‫ההיטמאות‪ .‬והיינו דחזקה דכשעת מציאתן לא שייך אלא‬
‫במקום שהיה מגע ודאי‪ ,‬ורק יש ספק אם הדבר שנגע בו הוא‬
‫טמא או לאו‪ .‬משא"כ היכא דהטומאה ודאית והספק הוא אם‬
‫היה כאן מגע או לא‪ ,‬אין דנים חזקה דשעת מציאתן לחדש‬
‫דהיה כאן מגע‪.‬‬
‫ח] והנה בההוא דנגע באחד בלילה שאנו מסופקים אם היה‬
‫האדם חי או מת‪ ,‬הרי מעשה הנגיעה לא נפל בו ספק כלל‪,‬‬
‫שהרי היתה כאן נגיעה ודאית‪ ,‬אלא הספק הוא בטומאה‬
‫עצמה‪ ,‬אם היה האדם חי או מת בשעה שנגע בו‪ .‬לפיכך‬
‫אזלינן ביה בתר חזקה דכשעת מציאתן בין לקולא בין‬
‫לחומרא‪.‬‬
‫ט] ומוכיח התוס' רי"ד דחזקה דכשעת מציאתן דיינינן אפילו‬
‫לקולא‪ ,‬ממתניתין פ"ג דטהרות דתנן מחט טמאה שנמצאת‬
‫שבורה ע"ג הטהרות‪ ,‬הטהרות טהורות‪ ,‬דע"י שבירתה פוקע‬
‫טומאתה ממנה‪ .‬ולא חיישינן שמא בעודה שלימה נפלה עליהן‬
‫וטמאתן ורק לאחר מכן נשברה‪ ,‬דכל הטומאות כשעת‬
‫מציאתן‪ ,‬ואמרינן דכשם שהיא עכשיו שבורה‪ ,‬כן היתה בשעה‬
‫שנפלה על גבי הטהרות‪ .‬משא"כ באשה שמצאה דם ואנו‬

‫‪35‬‬

‫מסופקים אם כבר היה הדם קודם לכן‪ ,‬התם אין הספק‬
‫בטומאה עצמה‪ ,‬שהרי הדם שלפנינו הוא טמא ודאי ואין בו‬
‫ספק טומאה כלל‪ ,‬אלא איכא 'ספק מגע' – כלומר ספק‬
‫במעשה ההיטמאות‪ ,‬דמספקא לן אם כבר היה הדם במקור‬
‫קודם לכן ונטמאה האשה למפרע מחמתו או שמא לא היה‬
‫במקור עדיין וטהורה למפרע‪ .‬וכיון שאין הספק בטומאה עצמה‬
‫כי אם במעשה ההיטמאות‪ ,‬א"כ לא דיינינן בזה חזקה דכשעת‬
‫מציאתן‪.‬‬
‫י] וכן פלוגתא דרב ושמואל הנ"ל בפ' עשרה יוחסין‪ ,‬דמי לספק‬
‫נדה [ולא דמי לנגע באחד בלילה]‪ ,‬דהתם נמי אין הספק‬
‫בסימנים עצמן‪ ,‬שהרי הסימנים עצמן ברורים ומצויים לפנינו‬
‫ואין בהם ספק כלל‪ ,‬רק הספק הוא אימתי נולדו הסימנים‬
‫באשה [אם קודם קידושי האב או לאחריהם]‪ ,‬והו"ל כמו ספק‬
‫מגע שהדבר המטמא אין בו ספק כלל‪ ,‬והספק הוא רק אימתי‬
‫בא הדם‪ .‬ומשו"ה שפיר קאמר שמואל דלא דיינינן להו ספק‬
‫כשעת מציאתן לגלויי שהיו בה הסימנים בשעת קידושי האב‪.‬‬
‫[ועי' בתוס' שטעמו של רב הוא משום שרגילות הסימנים לבא‬
‫כבר מהבוקר]‪.‬‬
‫יא] ומסיק התוס' רי"ד דהואיל ואין הענינים שווים‪ ,‬דגבי ספק‬
‫נדה הו"ל כספק מגע שהטומאה ברורה והספק הוא במעשה‬
‫ההיטמאות‪ .‬וגבי נגע באחד בלילה הוא בהיפך דמעשה‬
‫הנגיעה ברור‪ ,‬רק הספק הוא לגבי הטומאה עצמה‪ .‬לפיכך אין‬
‫לנו ללמוד מזה על זה ולהקשות מזה על זה‪ .‬ומשו"ה לא פריך‬
‫הגמרא בקיושין לימא כתנאי‪ ,‬ומשו"ה נמי לא פריך בריש נדה‬
‫על שמאי מאי שנא מהך דנגע באחד בלילה דאזלינן בתר‬
‫חזקה דשעת מציאתן‪.‬‬
‫יב] ולמד הש"ש מדברי התוס' רי"ד דהך חזקה דכשעת‬
‫מציאתן הוי חזקה גמורה בין להקל בין להחמיר‪ ,‬דחזינן‬
‫מהמקרה של מחט שבורה שנמצאת ע"ג טהרות דאזלינן‬
‫לקולא‪.‬‬

‫‪36‬‬

‫יג] והקשה הש"ש מספר קושיות על חילוקו של התוס' רי"ד בין‬
‫ספק מגע לספק בטומאה עצמה‪:‬‬
‫‪ ]1‬מסוגיא דריש נדה בפלוגתא דר' יוחנן וחזקיה לענין קופה‬
‫שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וטלטלוה לזוית אחרת ואח"כ‬
‫נמצא שרץ בתוכה‪ ,‬דקאמר ר' יוחנן חוששין שמא היה בה‬
‫שרץ עוד בזמן שהיתה בזוית הראשונה והטהרות שנשתמשו‬
‫בה טמאות‪ ,‬וחזקיה אמר אין מחזיקין טומאה ממקום למקום‬
‫והטהרות טהורות‪ .‬ופריך הגמרא לר' יוחנן ממתניתין דטהרות‬
‫שנגע באחד בלילה ולמחרת נמצא מת דחכמים מטמאין מפני‬
‫שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן‪ .‬ופירוש‬
‫"במקום מציאתן" – היינו שדוקא אם מצאוהו שחרית מת‬
‫באותו מקום שנגע בו בלילה‪ ,‬מטמאינן ליה‪ .‬אבל אם מצאנוה‬
‫מת במקום אחר‪ ,‬הנוגע בו טהור ולא אמרינן כמו שמת כאן‪,‬‬
‫מת גם שם‪ .‬וא"כ מוכח כחזקיה דלא מחזקינן טומאה ממקום‬
‫למקום‪.‬‬
‫ומכאן קשה על התוס' רי"ד‪ ,‬דהרי בהך דפליגי ר' יוחנן וחזקיה‬
‫גבי שרץ שנמצא בקופה‪ ,‬התם אין הספק בטומאה עצמה‬
‫שהרי השרץ לפנינו בתוך הקופה והו"ל טומאה ודאית‪ ,‬רק‬
‫הספק הוא אימתי נפל השרץ לשם‪ ,‬והרי זה ספק מגע‪ .‬וא"כ‬
‫היכי פריך הגמרא על ר' יוחנן ממתניתין דנגע באחד בלילה‪,‬‬
‫דהתם הו"ל ספק בטומאה עצמה‪ ,‬ולדברי התוס' רי"ד כיון‬
‫דאינו דומה זה לזה – אין להקשות מזה על זה‪ .‬אלא על כרחך‬
‫מדפריך בגמרא מספק טומאה לספק מגע מוכח דאין חילוק‬
‫ביניהם‪.‬‬
‫‪ ]2‬תנן בעירובין [ל"ה] המניח עירובי תחומין מפירות תרומה‬
‫ונטמא העירוב קודם כניסת השבת‪ ,‬אין עירובו עירוב כיון שאין‬
‫ראוי לאכילה‪ .‬אבל אם נטמא אחר חשיכה שכבר קנה שביתה‬
‫בין השמשות שעה אחת‪ .‬ואם היה ספק אם נטמא העירוב‬
‫מבעוד יום או משחשיכה‪ ,‬ר' מאיר אומר הרי זה חמר גמל‪.‬‬

‫‪37‬‬

‫כלומר הרי זה ספק שמא קנה העירוב ויש לו משם אלפיים‬
‫אמה לכל רוח ולפיכך אין אלפיים אמה האחרים שמעבר‬
‫לביתו ואילך‪ ,‬או שמא לא קנה העירוב ויש לו מביתו אלפיים‬
‫אמה לכל רוח‪ ,‬אבל אלפיים שמעבר עירובו ואילך אסור‪ .‬והרי‬
‫זה כאדם המנהיג חמור וגמל יחדיו‪ ,‬שהחמור דרכו לילך לפניו‬
‫והגמל דרכו לילך מאחריו‪ ,‬ונמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו‬
‫לכאן‪ ,‬וכמו כן זה שאינו יודע היכן קנה לו שביתה‪ ,‬אם במקום‬
‫הנחת העירוב או בביתו‪ ,‬נמצא זה מושכו לשבות כאן וזה‬
‫מושכו לשבות כאן‪ ,‬והפסיד אלפיים אמה מכאן ומכאן מספק‪.‬‬
‫ושואלת הגמרא ממתניתין דטהרות הנ"ל דנגע באחד בלילה‬
‫ולמחרת השכים ומצאו מת‪ ,‬דר' מאיר מטהר‪ .‬וקשיא דר' מאיר‬
‫אדר' מאיר‪ ,‬דהכא במשנה דעירובין ס"ל דמחמרינן מספק‪,‬‬
‫ואילו התם במשנה דטהרות מטהר‪.‬‬
‫ומדפריך הגמרא לרבי מאיר דוקא‪ ,‬משמע דלחכמים ניחא‪ ,‬וכי‬
‫היכי דפליגי על ר' מאיר במתניתין דטהרות וס"ל דאזלינן בתר‬
‫שעת מציאתן ומטמאינן ליה מספק‪ ,‬ה"נ בעירוב שנטמא‬
‫אזלינן בתר שעת מציאותן והעירוב פסול‪ ,‬אע"ג דספק מגע‬
‫הוא [שהרי העירוב נטמא בודאי‪ ,‬ורק אין אנו יודעים אימתי‬
‫נטמא]‪ .‬וא"כ מוכח דלרבנן אזלינן בתר שעת מציאתן אפילו‬
‫בספק מגע‪.‬‬
‫‪ ]3‬ועוד ראיה הביא השמעתתא נגד דברי התוס' רי"ד‬
‫ממתניתין דטהרות‪ ,‬דתנן כל הטמאות כשעת מציאתן‪ ,‬אם‬
‫טמאות טמאות‪ ,‬אם טהורות טהורות‪ ,‬אם מכוסות מכוסות אם‬
‫מגולות מגולות‪ ,‬כיצד מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה‬
‫– טהורה‪ .‬דהיינו מחט שנמצאה מונחת על גבי טהרות‪ ,‬ומכיר‬
‫בה שהיתה טמאה‪ ,‬אלא שעכשיו נמצאת חלודה או שבורה‬
‫ופקעה ממנה טומאתה‪ ,‬הרי היא טהורה מלטמא טהרות‬
‫שנמצאת עליהן‪ ,‬ולא חיישינן שמא בעודה שלימה נפלה עליהן‬
‫וטמאתן ורק לאחר מכן נשברה‪ .‬אלא אמרינן כשם שעכשיו‬
‫היא חלודה או שבורה וטהורה‪ ,‬כן היתה גם בשעה שנפלה על‬

‫‪38‬‬

‫גבי הטהרות‪ .‬לפי שכל הטומאות כשעת מציאתן‪.‬‬
‫ומפרש הר"ש אם מכוסות מכוסות‪ ,‬כגון שהיה כלי חרס מונח‬
‫באוהל המת‪ ,‬והיה מוקף צמיד פתיל‪ ,‬דמציל עליו מלקבל‬
‫טומאה‪ .‬אין אנו חוששים שמא היה מגולה ונטמא‪ ,‬ורק עכשיו‬
‫נתכסה‪ ,‬אלא מוקמינן ליה כשעת מציאתו דכמו שהיא עכשיו‬
‫מכוסה כן היה מקודם בשעה שהיה שם המת‪ .‬וכן הא דתנן‬
‫אם מגולות מגולות מפרש הר"ש דאם לאחר שהוצא המת מן‬
‫האהל‪ ,‬מצאנו הכלי חרס מגולה‪ ,‬אין אומרים שמא בשעה‬
‫שהיה המת באהל‪ ,‬היה הכלי מכוסה ורק עכשיו נתגלה‪ ,‬אלא‬
‫מוקמינן ליה כשעת מציאתו ואמרינן כשם שעכשיו הוא מגולה‬
‫כן היה גם קודם לכן בשעה שהיה המת באהל‪.‬‬
‫ומסיק הש"ש הראיה‪ ,‬דהרי התם נמי אין הספק לגבי הטומאה‬
‫עצמה‪ ,‬שהרי הטומאה ברורה וידועה שהיה כאן מת באהל‪,‬‬
‫רק הספק היה אם היה הכלי מכוסה או מגולה‪ ,‬והרי זה כספק‬
‫מגע ואעפ"כ דיינינן ביה חזקה כשעת מציאתן‪ ,‬ודלא כהתוס'‬
‫רי"ד שכתב דבספק מגע לא אזלינן בתר חזקה דכשעת‬
‫מציאתן‪.‬‬
‫‪ ]4‬ועוד קשה על דברי התוס' רי"ד שכתב להוכיח דחזקה‬
‫דכשעת מציאתן מהני אף לקולא ממתני' דמחט שבורה‬
‫שנמצאת על גבי הטהרות‪ .‬וקשה דהרי הך מתניתין משמע‬
‫דאיירי אפילו ברשות היחיד‪ ,‬ואי נימא דהטעם הוא משום‬
‫חזקה דכשעת מציאתן‪ ,‬א"כ ברשות היחיד אמאי טהור‪ ,‬והלא‬
‫קיי"ל ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אפילו כנגד‬
‫חזקת טהרה‪ .‬וא"כ מדמטהרינן התם אפילו ברשות היחיד ע"כ‬
‫אין הטעם משום חזקה דשעת מציאתן‪ ,‬אלא משום דהו"ל‬
‫ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל‪ ,‬וכפירוש רש"י ותוס'‬
‫שם [עי' ש"ג פ"ה]‪ ,‬ובדבר שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור‬
‫אפילו ברשות היחיד עכ"ד הש"ש‪.‬‬
‫יד] ותבט עיני בספר 'דעת יואל' [לג"ר יואל קלופט זצ"ל סי'‬

‫‪39‬‬

‫קכ"ו] שסלל את הדרך להאיר את דברי התוס' רי"ד למען‬
‫יבואו על מקומם בשלום‪ :‬דנראה דיש הבדל בין דין שנגרם ע"י‬
‫המצב‪ ,‬או דין שנגרם ע"י מקרה‪ ,‬והנה טומאת מת לא נגרמת‬
‫ע"י המיתה אלא המציאות של המת היא גורמת הטומאה‪,‬‬
‫אבל נדה אין המציאות של הדם בבית החיצון גורמת שום דין‪,‬‬
‫אלא זה רק סימן על עקירת הדם מן המקור וזהו מה שמטמא‪,‬‬
‫וכן סימני גדלות אין מציאות הסימנים גורמת הגדלות אלא‬
‫הבאת הסימנים‪ ,‬וזה מה שמחלק התוס' רי"ד‪ ,‬אם אני דן על‬
‫המצב ז"א אם המציאות של היום היה אתמול לזה בא הכלל‬
‫כל הטומאות כשעת מציאתן‪ ,‬אם מצאתי אותו היום מת אני‬
‫מניח גם על השעה שאני דן איך היה‪ ,‬אזי אני מניח כמו שאני‬
‫מוצא אותו היום ככה היה גם אתמול‪ ,‬וכן בקופה אם אני‬
‫מצאתי היום שרץ אני מניח שגם אתמול בעת הטהרות‬
‫הקודמות היה ג"כ השרץ‪ ,‬וכן בעירוב‪ ,‬אם אני מוצא שהתרומה‬
‫טמאה אני אומר כשעת מציאתן שהיה כבר כן לפני בין‬
‫השמשות‪ ,‬אבל בנדה אני צריך לדון על הרגשת עקירת הדם‬
‫מתי היה‪ ,‬בזה אמרינן שאין מציאות ומצב חזקה על מאורע‬
‫ומקרה‪ ,‬וזהו הביאור של ראיתו שהביא שמצינו שאומרים‬
‫כשעת מציאתן אף לקולא‪ ,‬פירוש הדבר שאם מצאתי על‬
‫הטהרות מחט חלודה אין חזקה דהשתא אומרת מתי‬
‫נתקלקלה המחט‪ ,‬שאין זה ענין הנידון‪ ,‬אלא שאם מצאתי אותו‬
‫היום חלודה אין אתה חושש לשינויים אולי היתה פעם על‬
‫הטהרות שלימה‪ ,‬ובעצם גם חזקה דמעיקרא אותו הגדר שאין‬
‫אני חושש לשינויים ועל המחדש להביא ראיה‪ ,‬ובזה מתבארים‬
‫כל הדוגמאות שהביא‪.‬‬
‫טו] וכן מה שהקשה הש"ש למה אין כאן הדין של ספק טומאה‬
‫ברה"י שספיקו טמא אף נגד חזקת טהרה‪ ,‬לא קשיא מידי‪,‬‬
‫דברה"י ישנו שרץ אלא ספק אם נגע‪ ,‬וכן אפילו ספק שרץ ספק‬
‫צב ג"כ יש עכ"פ דבר המספק‪ ,‬אבל במחט חלודה מהיכי תיתי‬
‫נאמר שהיה אי פעם מחט שלימה‪ ,‬ואם החזקה של כשעת‬
‫מציאתן אומרת שאין אתה צריך לחוש שהיה שרץ כאן‪ ,‬אין זה‬
‫דומה לספק טומאה ברה"י‪ ,‬עכ"ד ה'דעת יואל'‪ .‬ועי' עוד באבן‬

‫‪40‬‬

‫האזל פ"ב מהלכות אישות‪ ,‬שערי חיים עמ"ס קידושין סי' ל"ב‬
‫ובחזו"א אה"ע סי' פ' במילואי אבן כאן‪ ,‬ובס' אזכרה [עמ' קס"ט‬
‫במאמרו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל]‪.‬‬
‫טז] ובשו"ת דברי חיים [לגר"ח איורבך זצ"ל] כתב שכוונת‬
‫התוס' רי"ד היא כמ"ש הרשב"א בנדה [ב‪ :‬בשם יש מתרצין]‪,‬‬
‫"דבנגע באחד בלילה דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו‬
‫ובמקום מציאתו‪ ,‬אבל הכא באשה ספק ביאה הוא דהא‬
‫מספק"ל אם היה דם בההיא שעתא אי לא ולא דומיא דסוטה‬
‫דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה והלכך הכא תולין להקל"‬
‫עיי"ש‪ .‬וביאור דבריו דבנגע באחד בלילה כיון דאז נולד הספק‬
‫אף דאילו היינו דנין אז אם הוא חי או מת מוקמינן ליה אחזקה‬
‫מ"מ כיון דנגע בודאי ונולד אז הספק אף דהוי מוקמינן ליה‬
‫אחזקה מ"מ כיון דאיתיליד ריעותא דנגע והשתא כשבא לפנינו‬
‫הוא מת‪ ,‬הורעה החזקה הראשונה כיון שנולד הספק כשנגע‬
‫ובכה"ג אזלינן בתר שעת מציאתן‪ ,‬משא"כ בנדה ובבוגרת לא‬
‫הורעה החזקה כלל‪ ,‬שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו‬
‫סימני בגרות בכה"ג לא הורעה החזקה עיי"ש‪ ,‬וזה כוונת‬
‫התוס' רי"ד במש"כ דמצינן להקל במחט דתיכף כשנפלה‬
‫המחט היה לנו ספק דילמא שבורה היא‪ ,‬ואף דאם היינו דנים‬
‫אז ולא הוי ידעינן אם היא שלימה או חלודה והמחט היה נאבד‬
‫תיכף כשנפלה על הטהרות הוי מוקמינן למחט על חזקה‬
‫דשלימה היא וממילא היו הטהרות טמאים אף דגם לטהרות‬
‫יש חזקה מ"מ הוי חזקה נגד חזקה וספק טומאה ברשות‬
‫היחיד טמא‪ ,‬מ"מ מאחר דראינו עכשיו שהיא שבורה אמרינן‬
‫כשעת מציאתן מאחר דאף בשעה שנפלה נולד הספק‪ ,‬משא"כ‬
‫בנדה שלפני שעת ראיה לא נולד ספק כלל [הובא כ"ז במילואי‬
‫שמעתתא ועי' בשער"י שער ב' סוף פרק י"ב]‪.‬‬
‫יז] והנה‪ ,‬הקשה הש"ש [בקושיא הרביעית דלעיל] על דברי‬
‫התוס' רי"ד שכתב להוכיח דחזקה דכשעת מציאתן מהני אף‬
‫לקולא ממתני' דמחט שבורה שנמצאת על גבי הטהרות‪.‬‬
‫וקשה דהרי הך מתניתין משמע דאיירי אפילו ברשות היחיד‪,‬‬

‫‪41‬‬

‫ואי נימא דהטעם הוא משום חזקה דכשעת מציאתן‪ ,‬א"כ‬
‫ברשות היחיד אמאי טהור‪ ,‬והלא קיי"ל ספק טומאה ברשות‬
‫היחיד ספיקו טמא אפילו כנגד חזקת טהרה‪ .‬וא"כ מדמטהרינן‬
‫התם אפילו ברשות היחיד ע"כ אין הטעם משום חזקה דשעת‬
‫מציאתן‪ ,‬אלא משום דהו"ל ספק טומאה בדבר שאין בו דעת‬
‫לישאל‪ ,‬ודכפירשו רש"י ותוס' שם‪ ,‬ובדבר שאין בו דעת לישאל‬
‫ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד ע"כ קושייתו‪.‬‬
‫יח] ותירץ הש"ש דאפשר ליישב דהתוס' רי"ד יסבור דאע"ג‬
‫דברשות היחיד אין הולכין אחר חזקת טהרה‪ ,‬מ"מ הכא שאני‬
‫כיון דאיכא שתי חזקות לטהר‪ ,‬חזקה קמייתא של כל הטהרות‬
‫שהיו טהורות‪ ,‬וכן חזקה דשעת מציאתן שהמחט נמצאת‬
‫שבורה‪ ,‬ומכיון שישנן שתי חזקות לטהר הרי זה חשיב כמו‬
‫רוב וכמבואר דשתי חזקות חשיבי כרוב‪ ,‬וא"כ הכא נמי שפיר‬
‫מטהרינן ליה אפילו ברשות היחיד‪ ,‬ואע"ג דחזקה לא מהני‬
‫לטהר ברשות היחיד‪ ,‬מ"מ רובא לטהר מהני‪ .‬עיין מש"כ בזה‬
‫במילואי שמעתתא‪.‬‬

‫[נעזרנו רבות בביאור דברי השמעתתא בספר הבהיר‬
‫'שמעתתא המבוארת' הפורש דברי הש"ש כשמלה]‪.‬‬
‫סיימתי עש"ק פרשת פקודי שקלים תשע"א‬
‫ירושלים העתיקה תובב"א‬
‫ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה‬

42

‫‪43‬‬

‫שמעתתא ג פרק א וב ‪ -‬בסתירת פסקי הרמב"ם בדין מקוה‬
‫שנמצא חסר‬
‫שמעתתא ג' פרק א וב‬
‫לזכות ר' יואל בן אסתר ותמימה עדינה בת קרן רונית לרפו"ש‬
‫בתוך שאר חולי ישראל‬
‫א] במתניתין ריש נדה תנן‪' ,‬שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן‬
‫[נשים מטמאות משעת ראייתן]‪ ,‬הלל אומר מפקידה לפקידה‬
‫[נשים מטמאות מספק מהבדיקה האחרונה]'‪ .‬ובגמרא שם‬
‫פריך מ'מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גבן‬
‫למפרע טמאות‪ ,‬בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד‪ ,‬לשמאי‬
‫קשיא למפרע‪ ,‬להלל קשיא ודאי‪ ,‬דאילו מעת לעת שבנדה‬

‫‪44‬‬

‫תולין‪ ,‬לא אוכלים ולא שורפים‪ ,‬ואילו הכא טומאה ודאי'?‬
‫מתרצת הגמרא‪ ,‬דמקוה שנמדד ונמצא חסר‪ ,‬אינו דומה לנדה‬
‫שראתה דם‪ ,‬ד'התם גבי מקוה איכא למימר העמד טמא על‬
‫חזקתו ואימא לא טבל' ומשום כך מטמאינן הטהרות למפרע‬
‫בטומאה ודאית‪ .‬מה שאין כן בנדה שראתה דם‪ ,‬הרי קודם‬
‫הראיה היתה בחזקת טהרה‪ .‬לפיכך מוקמינן לה אחזקתה‬
‫ומטהרינן לה לגמרי כשמאי‪ ,‬ולהלל נמי עכ"פ לא מטמאינן‬
‫מדין ודאי אלא רק מספק‪ .‬ופריך הגמרא‪ ,‬דגם גבי מקוה ליכא‬
‫חזקת טומאה‪ ,‬שבמקום להעמיד את הטמא בחזקתו‪,‬‬
‫'אדרבה‪ ,‬העמד מקוה על חזקתו [שהיה מלא] ולא חסר'‪ ,‬וכיון‬
‫שיש כאן חזקה כנגד חזקה‪ ,‬הרי זה כמאן דליכא חזקת‬
‫טומאה כלל‪ ,‬וא"כ נהי דליכא חזקת טהרה לטהר בודאי‬
‫כדמטהר שמאי במתניתין‪ ,‬מ"מ לא הוה לן למתניתין דמקוה‬
‫לטמא הטהרות בטומאה ודאית‪ ,‬אלא רק מספק‪ ,‬ומשני 'הכא‬
‫חסר לפניך'‪ ,‬פירוש גבי מקוה לא שייך להעמיד בחזקה‬
‫דמעיקרא שהיה מלא‪ ,‬כיון דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת‬
‫לה‪ ,‬דהרי נמצא חסר לפניך‪ ,‬ומשום כך מוקמינן הטמא‬
‫בחזקתו‪ ,‬ופריך 'ה"נ דם לפניך'‪ ,‬פירוש‪ ,‬גבי נדה נמי לא שייך‬
‫להעמידה בחזקת טהרה‪ ,‬כיון דאיכא חזקה דהשתא‬
‫המתנגדת לה‪ ,‬שהרי ראתה דם והיא טמאה לפניך‪ ,‬וא"כ כיון‬
‫דאיכא חזקה דהשתא המתנגדת לה‪ ,‬שהרי ראתה דם והרי‬
‫היא טמאה לפניך‪ ,‬וכיון דאין חזקה הרי זה ספק‪ ,‬ואמאי מטהר‬
‫שמאי לגמרי? ומשני 'השתא הוא דחזאי'‪ ,‬שיש לתלות שהנדה‬
‫ראתה עכשיו‪ ,‬ולכן טהורה לגמרי‪ .‬ושואלת הגמרא 'הכא נמי‬
‫[גבי מקוה נאמר] השתא הוא דחסר'‪ ,‬ולא איתרע חזקת‬
‫המקוה כלל‪ ,‬והדרא קושיא לדוכתא ‪ -‬דכיון דאיכא חזקת‬
‫טהרה של המקוה כנגד חזקת טומאה של הטהרות‪ ,‬הרי זה‬
‫כמאן דליכא חזקה כלל‪ ,‬ואמאי מטמאינן ליה בטומאה ודאית‪,‬‬
‫ומשני 'הכי השתא‪ ,‬התם איכא למימר חסר ואתא חסר ואתא'‪,‬‬
‫כלומר אין לנו לתלות שהחסרון אירע בשעת מציאותו‪ ,‬שכן אין‬
‫דרך מקוה להיות נחסר בבת אחת‪ ,‬אלא דרכו להיות נחסר‬
‫והולך‪ ,‬ואם מצאנו אותו חסר סימן שכבר בטלה חזקתו‬
‫מקודם‪ ,‬וממילא לא שייך להעמידו בחזקת מלא שהרי איתרע‬

‫‪45‬‬

‫חזקתו‪ ,‬משא"כ לגבי נדה‪ ,‬התם בראיית הדם דהשתא‪ ,‬לא‬
‫איתרע חזקת טהרתה כלל‪ ,‬דאיכא למימר בשעת מציאת הדם‬
‫ראתה ולא קודם לכן‪ .‬שכן 'מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי‬
‫ואתא'‪ ,‬ודוחה הגמ' דאה"נ גבי נדה אפשר לומר 'דילמא הגס‬
‫הגס חזיתיה'‪ ,‬לשון רביה הוא שהדם הולך וגדל‪ ,‬שע"י שהיה‬
‫הדם רבה במקור‪ ,‬יצא ממנו מעט מעט לבית החיצון‪ ,‬וכבר‬
‫לפני כמה ימים התחיל לצאת‪ ,‬וא"כ איתרע לן חזקה קמייתא‬
‫שהיתה בחזקת טהרה‪ ,‬ומפני מה במקוה אין מעמידים אותה‬
‫על חזקתה ובנדה מעמידים אותה על חזקתה? ומשני 'התם‬
‫[גבי מקוה] איכא תרתי לריעותא' חזקה דמעיקרא שהיה טמא‬
‫קודם שטבל‪ ,‬וכן חזקה דהשתא הרי חסר לפניך‪ ,‬ומשום כך‬
‫לא אזלינן בתר דחזקה דמעיקרא שהיה המקוה בחזקת מלא‪,‬‬
‫'הכא [גבי נדה] איכא חדא לריעותא'‪ ,‬כנגד החזקה דמעיקרא‬
‫שהיתה בחזקת טהורה‪ ,‬איכא רק חזקה אחת לריעותא‪ ,‬דהיינו‬
‫חזקה דהשתא דהרי דם לפניך‪ ,‬וחזקה דהשתא לבד כנגד‬
‫חזקה דמעיקרא‪ ,‬לאו כלום היא‪ ,‬ומשום כך מטהרינן לה בודאי‬
‫לשמאי ולהלל נמי לא מטמאינן לה בודאי אלא רק מספק‪.‬‬
‫ב] ופריך הגמרא לשמאי מברייתא אחריתי גבי חבית של יין‬
‫שהיה נוהג להפריש ממנה תרומה של חביות יין אחרות‪,‬‬
‫ולאחר זמן נמצא שהיין שבה החמיץ ואינו ראוי לעשות ממנו‬
‫תרומה על יין‪ .‬ואומרת הברייתא‪ ,‬דכל שלשה ימים הראשונים‬
‫מן היום שטעם ממנה בפעם האחרונה ומצאה שהיתה יין‪,‬‬
‫מחזיקין אותו בחזקת יין‪ ,‬וחלו כל התרומות אשר הפריש‬
‫ממנה באותם ג' ימים‪ .‬אבל התרומה שהפריש ממנה לאחר‬
‫שלשה ימים הרי היא בספק וצריך לחזור ולתרום ממקום אחר‪.‬‬
‫וקשיא לשמאי דאמאי הוי תרומה ודאית‪ ,‬דכי היכי דקאמר‬
‫שמאי שמעמידים את האשה בחזקת טהרה ואמרינן השתא‬
‫הוא דחזאי ולא מטמאינן לה למפרע אפילו מספק‪ ,‬ה"נ נעמיד‬
‫את היין בחזקתו דמיעקרא ונימא השתא הוא דהחמיץ ותהא‬
‫תרומה ודאי‪ .‬ומשני דלגבי חביות של יין נמי איכא תרתי‬
‫לריעותא‪ ,‬היינו חזקה דמעיקרא שהיה היין האחר טבל‪ ,‬וכן‬
‫חזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך‪ ,‬ומשום כך לא אזלינן בתר‬

‫‪46‬‬

‫חזקה דמעיקרא שהיה יין‪ .‬משא"כ במתניתין דנדה דאיכא רק‬
‫חזקה אחת לריעותא‪ ,‬משום כך אזלינן בתר חזקה דמעיקרא‬
‫שהיתה טהורה‪.‬‬
‫ומקשה הגמרא מחבית אמקוה‪' ,‬מאי שנא הכא [במקוה] ודאי‬
‫[טמא‪ ,‬משום דאיכא תרתי לריעותא]‪ ,‬ומאי שנא הכא [בחבית]‬
‫ספק [על אף דאיכא תרתי לריעותא]'?‬
‫ג] ומסיק ר' חנינא מסורא דפלוגתא דתנאי היא דפליגי ר"ש‬
‫ורבנן בברייתא אחריתי לענין מקוה שנמדד ונמצא חסר‪,‬‬
‫דרבנן מטמאים למפרע כל טומאות שנעשו על גביו בין ברשות‬
‫היחיד בין ברשות הרבים ומשום דהו"ל תרתי לריעותא‪ .‬אבל‬
‫ר"ש פליג וס"ל דהו"ל ספק והלכך ברשות היחיד תולין מספק‪,‬‬
‫לא אוכלים ולא שורפים [וברשות הרבים טהור לגמרי‬
‫וכדמפרש טעמא לקמן]‪ .‬וברייתא דחבית של תרומה דחשיב‬
‫ליה ספק טבל אליבא דר' שמעון היא‪ ,‬אבל רבנן ס"ל דגם‬
‫בחבית של יין הו"ל טבל ודאי כמו גבי מקוה‪ ,‬משום דאיכא‬
‫תרתי לריעותא‪.‬‬
‫ד] ומפרשת הגמרא דרבנן ורבי שמעון שניהם למדו דבריהם‬
‫מסוטה‪ .‬רבנן מדמו ליה לסוטה ברשות היחיד‪ ,‬דכמו שסוטה‬
‫ברה"י טמאה מדין ודאי גם מקוה ברה"י מטמאינן מדין ודאי‪.‬‬
‫ופריך הגמרא‪ ,‬אי מסוטה‪ ,‬מה סוטה ברשות הרבים טהור' וכו'‬
‫אי כדקאמרת דרבנן למדו מסוטה‪ ,‬א"כ אמאי מטמאים רבנן‬
‫ספיקא דטומאה ברשות הרבים‪ ,‬והלא סוטה ספיקה טהור‬
‫ברה"ר‪ .‬ומשני דשאני הכא גבי מקוה דאיכא תרתי לריעותא‬
‫ומשום כך הרי זה חשיב כודאי טמא ואינו נכנס בגדר ספק‬
‫כלל‪.‬‬
‫ורבי שמעון מדמי ליה לסוטה ברה"ר‪ ,‬דכי היכי דסוטה ברה"ר‬
‫טהורה בודאי‪ ,‬הוא הדין ספיקא דמקוה ברה"ר טהור בודאי‪.‬‬
‫ופריך הגמרא 'אי מסוטה‪ ,‬מה סוטה ברה"י טמאה ודאי' וכו'‬

‫‪47‬‬

‫אם אתה צודק שר' שמעון מדמה מקוה לסוטה‪ ,‬אמאי ברה"י‬
‫אינו מטמא לגמרי בטומאה ודאית‪ ,‬בדומה לסוטה דברשות‬
‫היחיד עשאה הכתוב טמאה כודאי‪.‬‬
‫ה] ומשני דלענין רשות היחיד אי אפשר לדמות ספיקא דמקוה‬
‫לספיקא דסוטה‪ ,‬דשאני סוטה ברשות היחיד דאיכא רגלים‬
‫לדבר שנטמאה שהרי קינא לה בעלה ונסתרה‪ ,‬ומשום הכי‬
‫מטמאינן לה בודאי‪ .‬אבל הכא גבי מקוה ליכא רגלים לדבר‬
‫שהאדם טמא‪ ,‬והלכך לא ילפינן מסוטה לטמא ספיקא דמקוה‬
‫ברשות היחיד בודאי‪[ .‬וה"ה בכל ספק טומאה בעלמא היכא‬
‫דליכא רגלים לדבר ס"ל לר"ש דהו"ל ספק ולא ילפינן מסוטה‬
‫למיהוי כטומאה ודאית‪ ,‬משום דלא הוי דומיא דסוטה‪].‬‬
‫ו] 'ואיבעית אימא היינו טעמא דר' שמעון גמר סוף טומאה‬
‫[מקוה] מתחילת טומאה‪ ,‬מה תחילת טומאה ספק נגע ספק‬
‫לא נגע ברשות הרבים טהור‪ ,‬אף סוף טומאה ספק טבל ספק‬
‫לא טבל ברשות הרבים טהור'‪ .‬ואילו רבנן ס"ל דמתחילת‬
‫טומאה ברה"ר‪ ,‬אין ללמוד לטהר בסוף טומאה ברשות הרבים‪.‬‬
‫דלא דמי‪ ,‬דהא בתחילת טומאה איכא חזקת טהרה‪ ,‬ומשום כך‬
‫מוקמינן לטהור בחזקתו ומטהרינן ליה‪ .‬מה שאין כן בסוף‬
‫טומאה דאיכא חזקת טומאה‪ ,‬אדרבה מוקמינן ליה בחזקתו‬
‫ומטמאינן ליה‪ ,‬עכ"ד הסוגיא‪.‬‬
‫ז] והרמב"ם כתב [פ"י מהל' מקואות הל' ו'] דכל הטהרות‬
‫שנעשו על גבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות‬
‫לפי שהטמא בחזקתו ע"ש‪ .‬והרי זה כרבנן דרבי שמעון‪ ,‬וגבי‬
‫חבית פסק [פרק ה' מתרומות הלכה כ"ד] דשלשה ימים‬
‫הראשונים ודאי‪ ,‬מכאן ואילך ספק וע"ש‪ ,‬והרי זה כרבי שמעון‪.‬‬
‫והקשו הרשב"א והריטב"א [קידושין ע"ט‪ ].‬שהרמב"ם סותר‬
‫משנתו‪.‬‬
‫ח] ובמשנה למלך כתב ליישב דהרמב"ם ס"ל כהך תירוצא‬
‫בתרא דאיבע"א – דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת‬

‫‪48‬‬

‫טומאה‪ .‬וס"ל להרמב"ם דלתירוץ זה הדרא בה הגמרא ממאי‬
‫דבעי למימר מעיקרא דטעמא דרבנן דמטמאים ספיקא דמקוה‬
‫ברשות הרבים הוא משום תרתי לריעותא דחשבינן ליה כודאי‪.‬‬
‫אלא עיקר טעמא דרבנן דמטמאים ספיקא דמקוה ברשות‬
‫הרבים הוא משום דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה‬
‫לטהר ספק טומאה ברשות הרבים‪ ,‬והלכך מדמינן ליה‬
‫לתחילת טומאה ברשות היחיד‪ ,‬דכי היכי דאשכחן בתחילת‬
‫טומאה שעשה הכתוב ספק טומאה ברשות היחיד כודאי‬
‫טומאה‪ ,‬ה"נ בסוף טומאה ברשות הרבים עבדינן ספק כודאי‬
‫ומטמאינן ליה בטומאה ודאית‪.‬‬
‫ט] וביאור הדבר דודאי שפיר יש לנו ללמוד סוף טומאה‬
‫מתחילת טומאה לחומרא‪ ,‬דכי היכי דעשה הכתוב בתחילת‬
‫טומאה ספק טומאה כודאי טומאה‪ ,‬הוא הדין בסוף טומאה‬
‫עבדינן ספק כודאי‪ .‬רק לכשאנו באים לחלק ולומר‪ ,‬דנילף ג"כ‬
‫לקולא‪ ,‬דכי היכי דבתחילת טומאה חילק הכתוב בין רה"י‬
‫לרה"ר‪ ,‬ודוקא ברה"י טמא אבל ברה"ר טהור‪ ,‬גם נאמר‬
‫שבסוף טומאה יהא ברה"ר טהור‪ .‬על זה אומרת הגמרא דאי‬
‫אפשר ללמוד תחילת טומאה מסוף טומאה לענין קולא‪ ,‬שכן‬
‫דוקא בתחילת טומאה דאיכא חזקת טהרה‪ ,‬לפיכך טיהר‬
‫הכתוב ברה"ר מספק‪ .‬משא"כ בסוף טומאה דליכא חזקת‬
‫טהרה‪ ,‬דכנגד החזקת טהרה של המקוה איכא חזקת טמא של‬
‫הטובל‪ ,‬לא אשכחן דהקיל בו הכתוב‪ ,‬לחלק בין רשות היחיד‬
‫לרשות הרבים אלא בין ברה"י ובין ברשות הרבים מטמאינן‬
‫ליה בטומאה ודאית כמו בתחילת טומאה ברשות היחיד‪.‬‬
‫י] ולפי תירוץ זה מודו רבנן לר"ש דתרתי לריעותא אינו חשוב‬
‫כודאי‪ .‬ודוקא לענין ספיקא מקוה הוא דסבירא ליה דמטמאינן‬
‫ליה בודאי‪ ,‬ומשום דמדמינן ליה לספק טומאה ברה"י בתחילת‬
‫טומאה דהו"ל טמא בודאי‪ ,‬אבל לענין חבית של תרומה דאינו‬
‫ספק טומאה אלא ספק איסור‪ ,‬מודו חכמים לר"ש דהו"ל ספק‬
‫טבל‪ ,‬דתרתי לריעותא אינו חשיב כודאי אלא כספק‪[ .‬ומה‬
‫שאומרת הגמרא מאן תנא חבית‪ ,‬ר"ש היא‪ ,‬זה רק למאי‬

‫‪49‬‬

‫דס"ד דטעמא דרבנן הוא משום דתרתי לריעותא חשיב כודאי‪,‬‬
‫אבל לפי התירוץ השני שפיר אזלא הך ברייתא אליבא דכו"ע]‪.‬‬
‫ומשום כך פסק הרמב"ם לגבי חבית של תרומה דהו"ל ספק‪,‬‬
‫והיינו ככו"ע‪ ,‬ולענין ספיקא דמקוה פסק כרבנן דהו"ל טמא‬
‫בודאי‪.‬‬
‫יא] ועיקר דברי המשל"מ מיוסדים על פי דברי הרשב"א‬
‫בסוגיא הנ"ל‪ .‬דהנה התוס' בסוגיא הקשו על הך לישנא בתרא‬
‫דקאמר ואיבעית אימא טעמא דרבנן דלא ילפינן סוף טומאה‬
‫מתחילת טומאה לפי שבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה‬
‫ובסוף טומאה ליכא חזקת טהרה‪ ,‬דכנגד חזקת טהרה של‬
‫המקוה איכא חזקת טוטאה של הטובל‪.‬‬
‫יב] והקשו תוספות על זה‪ ,‬דמאי נ"מ בין תחילת טומאה לסוף‬
‫טומאה‪ ,‬והלא בתחילת טומאה מטהרינן ספק טומאה ברה"ר‬
‫אפילו בדליכא חזקת טהרה [כמו שהוכיחו תוס' בכמה‬
‫מקומות]‪ .‬וא"כ אמאי לא ילפינן מינה לענין סוף טומאה לטהר‬
‫ספק טומאה ברשות הרבים אע"פ דליכא חזקת טהרה‪.‬‬
‫יג] ותירצו התוס' דבאמת הא דקאמר הגמרא בתירוץ בתרא‬
‫דטעמא דרבנן הוא משום דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת‬
‫טומאה‪ ,‬אין זה עיקר הטעם‪ ,‬אלא עיקר הטעם הוא כדקאמר‬
‫בתירוץ קמא דליכא למילף מקוה מסוטה כיון דגבי מקוה הו"ל‬
‫תרתי וחשבינן ליה כטומאה ודאית‪.‬‬
‫יד] ותירוץ התוס' קשה מאד‪ ,‬דא"כ מה הוסיפה הגמרא‬
‫בתירוץ השני? [גם בדברי ר"ש לא הוסיפה הגמרא כלום‬
‫בתירוץ השני‪ ,‬שהרי גם בתירוץ הראשון אמר ר' שמעון יליף‬
‫מסוטה דהיינו מתחילת טומאה]‪.‬‬
‫טו] ולזה הביא שם המשנה למלך פירוש אחר בשם הרשב"א‬
‫דללישנא קמא אמרינן דכו"ע מודו דגמרינן סוף טומאה‬
‫מתחילת טומאה‪ ,‬ולפיכך הוה קשיא לרבנן דאמאי מטמאינן‬

‫‪50‬‬

‫ספיקא דמקוה ברה"ר‪ ,‬והוצרכו לתרץ דמקוה שאני‪ ,‬דאיכא‬
‫תרתי לריעותא וכודאי טומאה חשבינן ליה‪ .‬ולפי תירוץ זה‪,‬‬
‫היכא דליכא אלא חדא לריעותא לעולם מטהרינן ליה כסוטה‬
‫אפילו בסוף טומאה‪.‬‬
‫טז] לעומת זאת‪ ,‬בתירוץ השני הגמרא רוצה לומר דאפילו‬
‫בחדא לריעותא נמי בסוף טומאה מטמאינן ליה בטומאה‬
‫ודאית‪ ,‬משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה לקולא‬
‫לטהר ספיקא ברשות הרבים‪ ,‬אלא מדמינן ליה לתחילת‬
‫טומאה ברשות היחיד‪ ,‬דכי היכי דאשכחן בספק טומאה ברה"י‬
‫שעשה הכתוב ספק טומאה כודאי טומאה‪ ,‬ה"נ בסוף טומאה‬
‫ברה"ר עבדינן ספק כודאי ומטמאינן ליה בטומאה ודאית‪.‬‬
‫יז] ולאור האמור יישב המשנה למלך את פסקי הרמב"ם‪,‬‬
‫דלגבי ספיקא דמקוה שנמדד ונמצא חסר פסק הרמב"ם דכל‬
‫הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות‪ ,‬והיינו כרבנן בתירוץ‬
‫בתרא דלא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה לקולא אלא‬
‫מדמינן ליה לספק טומאה ברשות היחיד דעשה הכתוב ספק‬
‫כודאי‪ .‬ובחבית פסק דהוי ספק טבל‪ ,‬והיינו אליבא דכו"ע‪ ,‬דלפי‬
‫תירוץ בתרא גם רבנן מודים דתרתי לריעותא אינו חשיב‬
‫כודאי‪.‬‬
‫יח] והקשה השב שמעתתא [ש"ג פ"א] שאם נאמר שבתירוץ‬
‫השני הגמרא חזרה בה מהטעם של תרתי לריעותא‪ ,‬א"כ עדיין‬
‫יקשה קושיית התוס' הנ"ל‪ ,‬דהא כיון שלפי התירוץ השני תרתי‬
‫לריעותא חשיב כספק‪ ,‬א"כ שוב אין כל הפרש בין תחילת‬
‫טומאה לסוף טומאה‪ ,‬דהא תרווייהו ספק נינהו‪ .‬וא"כ אמאי‬
‫מדמינן סוף טומאה ברה"ר לתחילת טומאה ברשות היחיד‪,‬‬
‫אדרבה מאחר שאנו באים ללמוד דין סוף טומאה ברה"ר‪ ,‬א"כ‬
‫יש לנו ללמוד מדין תחילת טומאה ברשות הרבים דספיקו‬
‫טהור‪.‬‬
‫יט] ומה שנתבאר לעיל לשיטת הרשב"א והמשנה למלך‬

‫‪51‬‬

‫דלענין קולא א"א ללמוד סוף טומאה מתחילת טומאה‪ ,‬משום‬
‫דבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה‪ ,‬ובסוף טומאה ליכא‬
‫חזקת טהרה‪ .‬הלא כבר דחו זאת תוספות בקושייתם‪ ,‬דהרי‬
‫קיימא לן דספק טומאה ברשות הרבים טהור אפילו בדליכא‬
‫חזקה‪ ,‬ואם כן אין שום חומרא בסוף טומאה יותר מבתחילת‬
‫טומאה‪ ,‬וכי היכי דבתחילת טומאה מטהרינן ספק טומאה‬
‫ברה"ר אע"פ דליכא חזקת טהרה‪ ,‬הכי נמי נילף לענין סוף‬
‫טומאה נטהר ספיקא ברה"ר אע"ג דליכא חזקת טהרה‪.‬‬
‫כ] על כן בא הש"ש [בפרק ב'] ליישב את הקושיא על סתירת‬
‫פסקי הרמב"ם‪ ,‬עפ"י מש"כ הרמב"ם [פט"ז מהל' אבות‬
‫הטומאה הל' א'] דספק טומאה ברשות הרבים טהור לפי שכל‬
‫הספיקות מדברי סופרים ע"ש‪ .‬ונמצא לפי דברי הרמב"ם דהא‬
‫דקיי"ל דילפינן מסוטה לענין ספק טומאה‪ ,‬זהו דוקא לענין‬
‫ספק טומאה ברשות היחיד – ללמדך דספיקו טמא בתורת‬
‫ודאי מגזירת הכתוב‪ ,‬אבל לענין ספק טומאה ברשות הרבים‬
‫דטהור‪ ,‬לאו מסוטה ילפינן ליה‪ ,‬אלא משום דהו"ל כדין כל‬
‫הספיקות דמותרים מן התורה‪.‬‬
‫כא] והנה גם לדעת הרמב"ם דהספיקות מותרין מה"ת זהו‬
‫דוקא היכא דלא איקבע איסורא‪ ,‬וכגון בחתיכה אחת ספק חלב‬
‫ספק שומן‪ ,‬דלא הוחזק לפנינו באיסור ודאי‪ .‬אבל היכא‬
‫דאיקבע איסורא‪ ,‬וכגון בשתי חתיכות של חלב ושומן‬
‫שנתערבו‪ ,‬דיש לפנינו ודאי איסור‪ ,‬בכה"ג גם הרמב"ם יודה‬
‫דאזלינן לחומרא‪.‬‬
‫כב] וא"כ ה"נ בספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור‬
‫מטעם ספיקא דאורייתא לקולא‪ ,‬זהו דוקא היכא דלא איקבע‬
‫איסורא אבל היכא דאיקבע איסורא ספיקו טמא‪ ,‬וכמו בשאר‬
‫איסורים דבאיקבע איסורא ספיקן אסור‪.‬‬
‫כג] ועפ"ז מיושבת קושיית התוס' בסוגיא דנדה שם בהא‬
‫דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה לטהר ספיקא‬

‫‪52‬‬

‫דמקוה ברה"ר‪ ,‬לפי שבתחילת טומאה איכא חזקת טהרה‪,‬‬
‫משא"כ בסוף טומאה ליכא חזקת טהרה‪ .‬והקשו תוס' דמה‬
‫בכך‪ ,‬והלא סוף סוף גם בתחילת טומאה קי"ל דספיקו טהור‬
‫אפילו בדליכא חזקת טהרה כלל‪ ,‬וא"כ אין שום חומר בסוף‬
‫טומאה מבתחילת טומאה ואמאי לא ילפינן זה מזה?‬
‫כד] אולם‪ ,‬לפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם א"ש‪ ,‬דרבנן לא‬
‫ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה‪ ,‬משום דדוקא בתחילת‬
‫טומאה דין הוא שנטהר אפילו בדליכא חזקת טהרה‪ ,‬כדין כל‬
‫הספיקות דמותרין מן התורה היכא דלא איקבע איסורא‪ .‬מה‬
‫שאין כן בסוף טומאה דהוי איקבע איסורא שהרי הוחזק‬
‫הטובל בטומאה ודאית קודם לידת הספק‪ ,‬א"כ ספיקו אסור מן‬
‫התורה כדין כל הספיקות דאסורין באיקבע איסורא‪ ,‬ומש"ה‬
‫ליכא למילף מתחילת טומאה לטהר‪.‬‬
‫כה] ומאחר שספיקא דסוף טומאה הו"ל איקבע איסורא‪ ,‬א"כ‬
‫אי אפשר לנו ללמוד עליו מתחילת טומאה לטהר ספיקו‬
‫ברשות הרבים‪ ,‬דהא ברשות הרבים לאו מסוטה ילפינן לטהר‬
‫אלא משום דהו"ל ככל הספיקות שמותרין מן התורה‪ ,‬וא"כ‬
‫דוקא בתחילת טומאה דלא איקבע איסורא הוא דטהור‪ ,‬אבל‬
‫בסוף טומאה דאיקבע איסורא‪ ,‬לעולם יהא טמא אפילו ברשות‬
‫הרבים‪ .‬ומשום הכי לא ילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה‬
‫לטהר ספק טומאה ברה"ר‪.‬‬
‫כו] ומה שהקשו התוס' שם בסוגיא מה חילוק יש בין תחילת‬
‫טומאה וסוף טומאה‪ ,‬ולא חילקו בפשיטות דבתחילת טומאה‬
‫לא איקבע איסורא ובסוף טומאה איקבע איסורא וכמו‬
‫שנתבאר‪.‬‬
‫כז] זהו מפני שהתוס' חולקים על שיטת הרמב"ם וס"ל דכל‬
‫הספיקות אסורין מה"ת אפילו היכא דלא איקבע איסורא‪.‬‬
‫והחילוק בן איקבע איסורא ללא איקבע איסורא לא נאמר אלא‬
‫לגבי אשם תלוי‪ ,‬דקי"ל דאין חיוב אשם תלוי אלא בדאיקבע‬

‫‪53‬‬

‫איסורא‪ ,‬אבל לענין איסורא גרידא אין חילוק בין איקבע‬
‫איסורא ללא איקבע‪.‬‬
‫כח] וא"כ שפיר הקשו תוס' לשיטתם‪ ,‬כיון דלענין איסורא אין‬
‫חילוק בין איקבע ללא איקבע‪ ,‬א"כ אמאי לא ילפי רבנן סוף‬
‫טומאה מתחילת טומאה לטהר ספיקא דמקוה ברה"ר‪ ,‬דמה‬
‫חילוק יש ביניהם‪.‬‬
‫כט] ותירצו תוס' דבאמת אין חילוק בין תחילת טומאה לסוף‬
‫טומאה‪ ,‬והגמרא סמיך על תירוצא קמא דטעמא דמטמאינן‬
‫ספיקא דמקוה ברה"ר הוא משום תרתי לריעותא דחשיב ודאי‪.‬‬
‫ל] ואילו לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור כל ספיקות אינו אלא‬
‫מדבריהם‪ ,‬ורק בדאיקבע איסורא אסור מן התורה‪ .‬א"כ שפיר‬
‫יש לחלק בין סוף טומאה לתחילת טומאה‪ ,‬דבתחילת טומאה‬
‫לא איקבע איסורא ומש"ה אזלינן לקולא לטהר ברה"ר‪ ,‬משא"כ‬
‫בסוף טומאה דאיקבע איסורא אזלינן לחומרא לטמא אפילו‬
‫ברה"ר‪.‬‬
‫לא] ומעתה מיושבת היטב סתירת פסקי הרמב"ם – דאע"פ‬
‫שלגבי חבית של יין פסק דהו"ל ספק טבל [והיינו כלישנא‬
‫בתרא דתרתי לריעותא אינו חשוב כודאי וכמש"כ]‪ ,‬מ"מ לגבי‬
‫ספיקא דמקוה פסק דכל הטהרות שנעשו על גביו טמאות‬
‫בטומאה ודאית‪ ,‬כיון דהו"ל ספק טומאה‪ ,‬וכי היכי דאשכחן‬
‫בתחילת טומאה דהתורה עשתה ספק טומאה כודאי טומאה‬
‫ברשות היחיד‪ ,‬הוא הדין בסוף טומאה עבדינן ספק כודאי בין‬
‫ברה"י בין ברה"ר‪.‬‬
‫לב] ואין לחלק ולומר דנילף ג"כ לקולא‪ ,‬דכי היכי דבתחילת‬
‫טומאה חילק הכתוב בין רה"י לרה"ר‪ ,‬ודקא ברה"י טמא אבל‬
‫ברשות הרבים טהור‪ ,‬הכי נמי נימא בסוף טומאה דיהא‬
‫ברשות הרבים טהור‪ .‬לזה קאמר הגמרא דאי אפשר ללמוד‬
‫סוף טומאה מתחילת טומאה לענין קולא‪ ,‬שכן דוקא בתחילת‬

‫‪54‬‬

‫טומאה דאיכא חזקת טהרה‪ ,‬כלומר דלא איקבע איסורא‪,‬‬
‫לפיכך מטהרינן מספק ברה"ר כדין כל הספיקות דמותרין‬
‫מה"ת‪ ,‬אבל בסוף טומאה דליכא חזקת טהרה כלומר דאיקבע‬
‫איסורא‪ ,‬הו"ל ספיקו אסור מה"ת‪ ,‬וא"כ ילפינן מסוטה לטמא‬
‫כודאי‪ ,‬עכ"ד דברי השב שמעתתא עפ"י ביאורו של הספר‬
‫הבהיר 'שמעתא המבוארת‪.‬‬
‫לג] ורבות נכתב בקשר לתוכן דברי השמעתתא‪ ,‬ואנחנו נביא‬
‫מעט מזעיר‪.‬‬
‫לד] בס' משנת יעקב [לגר"י רוזנטל זצ"ל בפ"י מהל' מקואות‬
‫הל' ו'] הקשה‪ ,‬דהיכן מצינו הלכה כזאת לגבי רה"ר‪ ,‬דאם‬
‫איקבע איסורא דבזה ספיקו אסור‪ ,‬שיהא לגבי טואמה בזה דין‬
‫טומאה ודאית‪ ,‬וכמו בספק טומאה ברה"י‪ ,‬ומנלן שיש הלכה‬
‫כללית בטומאה לעשות ספק כודאי‪ ,‬דהרי לא מצינו הלכה רק‬
‫לגבי רה"י דספיקו טמא‪ ,‬אבל היכן מצינו הלכה כללית‬
‫בטומאה לעשות כל ספק כודאי‪ .‬ועיי"ש מה שכתב עוד בזה‪.‬‬
‫לה] וחמותי ראיתי אור בס' שערי חיים [עמ"ס כתובות]‬
‫שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל צעד בכיוון אחר כדי לתרץ את‬
‫הסתירה ברמב"ם כדלהלן‪ :‬הטעם דלא מהני הפרשה מחומץ‬
‫על יין‪ ,‬כתב רש"י בקידושין שם [ע"ט‪ .‬ד"ה היה בודק] דאליבא‬
‫דרבי קתני לה‪ ,‬דקאמר יין וחומץ ב' מינים נינהו‪ ,‬והיינו דדינא‬
‫הוא דלא מהני הפרשה ממין אחד על חבירו‪ .‬ולפ"ז כשמצאנו‬
‫החבית עכשיו שהיא חומץ הרי עכשיו הוא מין אחר שאין ראוי‬
‫להפרשה על יין‪ ,‬א"כ ריעותא דחומץ הוי ממש דומיא דריעותא‬
‫דמקוה שנמצא חסר‪ ,‬דמקוה חסירה אינה ראויה לטהר את‬
‫הטובל בו‪ ,‬וה"נ מין זה של חומץ אינו ראוי כלל להפרשה על‬
‫מין יין‪.‬‬
‫לו] אמנם להלכה פסק הרמב"ם [פ"ה מהל' תרומות הלכה א']‬
‫כרבנן דיין וחמץ מין אחד נינהו‪ ,‬ואעפ"כ כתב [שם הל' ב']‬
‫שאם נמצא אח"כ שהיה חומץ לא חיילא הפרשתו על היין‪,‬‬

‫‪55‬‬

‫ועיי"ש במהר"י קורקוס ובכס"מ‪ ,‬שזה לפי שהפרשתו בטעות‬
‫היתה‪ ,‬דהוא סבר להפריש יין ולא חומץ‪ ,‬ונמצא דהתרומה‬
‫בטעות‪.‬‬
‫לז] ונראה לומר‪ ,‬דס"ל להרמב"ם דמה שמחשיבים את השינוי‬
‫שלפנינו כריעותא כדי להצטרף לתרתי לריעותא‪ ,‬הוא דוקא‬
‫באופן שהמצב של עכשיו כשלעצמו גורם שינוי הדין‪ ,‬כגון הך‬
‫דמקוה‪ ,‬דאם היה המקוה חסר קודם טבילתו לא מהניא‬
‫טבילתו‪ ,‬ונמצא דעצם המצב של מקוה חסר הוא מצב שאינו‬
‫מוציא את הטובל מטומאתו‪ ,‬וכיון דהמצב כשלעצמו מהוה‬
‫ריעותא להורות דהיה חסר בעת הטבילה וטבילתו לאו מידי‬
‫הוא‪ ,‬חשיב ריעותא להצטרף לתרתי לריעותא‪.‬‬
‫לח] משא"כ ביין ונמצא חומץ‪ ,‬דלהלכה סיבת ביטול ההפרשה‬
‫אינה משום שזה חומץ כיון שיין וחומץ מין אחד הם‪ ,‬אלא במה‬
‫שאינו רוצה בהך הפרשה דחומץ ואיכא הכא טעות בהפרשתו‬
‫ונמצא שהמצב של עכשיו שחומץ לפנינו‪ ,‬מצד עצמו אינו מונע‬
‫חלות התרומה‪ ,‬וזה לא שייך להחשיבו כריעותא‪ ,‬כיון שאין‬
‫סיבת הביטול מחמת עצם מציאות החומץ‪ ,‬אלא מה שהוא‬
‫מוטעה ואילו היה מתרצה להפרשה מיין על חומץ שפיר הוה‬
‫מהני‪ ,‬וא"כ לא חשיב שיש לפנינו ריעותא המונעת חלות‬
‫ההפרשה‪ ,‬וממילא הוי ספק שקול דהעמד יין כנגד חזקת טבל‬
‫[ועי' דרו"ח לרע"א כתובות ט' דאם הריעותא בחזקה‬
‫שנשתנית אינו מורה אותה הוראה כמו החזקה האחרת‪ ,‬לא‬
‫מצרפינן להו לתרתי לריעותא]‪ .‬וגם מאחר דסיבת הביטול היא‬
‫מחמת הטעות‪ ,‬הרי המעשה שפיר הוי מעשה מעליא אלא‬
‫דהגברא בכחו לבטל החלות משום הטעות‪[ ,‬וכמש"נ להלן‬
‫סימן ק"ב דאין טעות מבטלת מצ"ע אלא שיש זכות ביד‬
‫המוטעה לחזור בו מחלות שעשה]‪ ,‬ועל כן אין מה שהוא חומץ‬
‫לפנינו מצד עצמו מונע את ההפרשה‪ ,‬וממילא דאין כאן‬
‫ריעותא לפנינו‪ ,‬דהרי בחומץ מצד עצמו נמי חיילא הפרשת‬
‫תרומה‪ ,‬ואין כאן אלא חזקה כנגד חזקה‪ ,‬ולכן הוי ספק‪.‬‬
‫משא"כ סוגיית הגמרא אזלא לרבי‪ ,‬וכמש"כ רש"י הנ"ל‪ ,‬ולכן‬

‫‪56‬‬

‫שפיר נקטינן דגם חבית הוי תרתי לריעותא והוי ודאי טבל‪,‬‬
‫עכ"ד וע"ע בשו"ת חמדת שלמה יו"ד סי' כ"ו‪.‬‬
‫לט] באחיעזר [ח"ב סי' ג'] מיישב הני תרי פסקי הרמב"ם אף‬
‫ללישנא קמא [דתרתי לריעותא הוי ודאי]‪ ,‬על פי היסוד 'כאן‬
‫נמצא כאן היה' המבואר בש"ס כתובות ע"ו‪ ,.‬גבי המחליף פרה‬
‫בחמור ומת הפרה‪ ,‬על בעל החמור להביא ראיה‪ ,‬משום‬
‫שהואיל ונמצא הריעותא ברשותו‪ ,‬היינו לאחר שמשך בעל‬
‫הפרה את החמור‪ ,‬אמרינן כאן נמצא כאן היה‪ ,‬ואפילו הפרה‬
‫עומדת עדיין ברשות בעל הפרה‪ ,‬אפ"ה הוי כמו שנמצא‬
‫הריעותא ברשות בעל החמור‪ ,‬כיון שנמצא הריעותא לאחר‬
‫שנעשה הקנין והוי כמו שנמצא הריעותא ברשותו‪ .‬ולפי זה הרי‬
‫בבודק את החבית להיות מפריש והולך דהפרשתו מקדשתו‪,‬‬
‫והוי ברשות הכהנים מיד כשהפריש‪ ,‬א"כ מהראוי לדון בזה‬
‫חזקת כאן נמצא וכאן היה ולתלות שברשות שבט הכהנים‬
‫איחמיץ‪ ,‬וא"כ מאי מקשה הש"ס בריש נדה ממקוה לחבית‪,‬‬
‫דיהא גם בחבית ודאי אינו תרומה‪ ,‬מחמת תרתי לריעותא‬
‫דהיינו חזקה דמעיקרא – חזקת טבל‪ ,‬וגם חזקה דהשתא הרי‬
‫החמיץ לפניך‪ ,‬הא יש כנגד זה תרתי למעליותא‪ ,‬חזקת יין‬
‫מחמת חזקה דמעיקרא וחזקת כאן נמצא כאן היה‪ ,‬דהרי‬
‫הספק נולד ברשות שבט הכהנים‪ ,‬וא"כ אמרינן כאן נמצא כאן‬
‫היה שהחמיץ ברשות השבט‪ .‬אלא שדבר זה תלוי בשאלה אם‬
‫טובת הנאה ממון או אינה ממון‪ .‬דאם טובת הנאה ממון‪ ,‬הרי‬
‫כל זמן שלא נתן את התרומה לכהן מיוחד לא יצא עדיין‬
‫מרשות התורם‪ ,‬וא"כ י"ל דסוגיית הש"ס בריש נדה אזלא‬
‫למ"ד טובת הנאה ממון וממילא לא נתחלפו הרשויות‪ ,‬אבל‬
‫הרמב"ם שפסק דטובת הנאה אינו ממון‪ ,‬וא"כ הרי יצאה‬
‫התרומה מרשות התורם לרשות שבט הכהנים‪ ,‬ועכשיו‬
‫שנמצא חומץ‪ ,‬הרי נולד הספק ברשות השבט‪ ,‬ונותן‪ ,‬איפוא‪,‬‬
‫הדין לומר‪ ,‬כאן נמצא וכאן היה‪ ,‬וא"כ הרי יש כאן תרתי נגד‬
‫תרתי‪ ,‬לפיכך פסק הרמב"ם דהוי ספק‪ .‬משא"כ במקוה דליתא‬
‫שם ענין של שינוי רשויות ולכן טמא ודאי מחמת תרתי‬
‫לריעותא‪ ,‬ע"כ תורף דבריו‪.‬‬

‫‪57‬‬

‫מ] ובס' מילואי שמעתתא [עמ' תרלח] תמה על האחיעזר דאם‬
‫יש כאן החזקה דכאן נמצא כאן היה‪ ,‬ראוי היה שהתרומה‬
‫תהיה ודאית ולמה הוי ספק‪ ,‬דהרי הדין דכאן נמצא כאן היה‬
‫אינו רק גדר חזקה אלא הוא דין ודאי‪ ,‬עיי"ש שהוכיח זאת‬
‫משמעתתא ב' פ"ד‪ .‬והביא גם מהאבי עזרי פ"ה מתרומות‬
‫שהשיג על האחיעזר‪.‬‬
‫מא] ותבט עיני בס' הליכות יהודה [לגר"י קאגאן זצ"ל אחיינו‬
‫של בעל האחיעזר‪ ,‬בפ' חוקת] שהאריך להשיג על דודו וסלל‬
‫דרך משלו לתרץ את הסתירה‪ :‬שנינו בריש פרק ב' דנדרים‬
‫'כחלת אהרן וכתרומתו מותר' משום דהתפסה בעינן דוקא‬
‫בדבר הנדור ולא בדבר האסור ולכן המתפיס בתרומה נדרו‬
‫בטל‪ .‬וטרחו הראשונים ז"ל להסביר אמרי לא הוי תרומה דבר‬
‫הנדור‪ ,‬הלא על פיו מיתסר‪ ,‬דבהפרשתו וקריאת שם חלה‬
‫קדושת תרומה‪ .‬והנה הר"ן [י"ב‪ ].‬תירץ כיון שאינו אסור לכל‪,‬‬
‫דבר האסור מיקרי ולא דבר הנדור‪[ ,‬שאילו היה האיסור חל‬
‫ע"י אמירת אדם בלבד‪ ,‬אף כהנים היו אסורים באכילת חלה‬
‫ותרומה‪ ,‬שהרי באמירתו אינו מחלק בין כהנים לזרים‪ .‬ע"כ‬
‫שלא מחמת דיבורו נאסרים אלא התורה היא שאסרה אותם]‪,‬‬
‫עיי"ש‪ .‬אולם הרא"ש תירץ דלהכי לא הוי תרומה דבר הנדור‬
‫דהא מעיקרא נמי הוי אסור משום טבל‪ ,‬ופיו של התורם לא‬
‫אסר אלא התיר‪ ,‬שהוציא את השיריים מידי טבל‪.‬‬
‫מב] ולכאורה דברי הרא"ש קשים להולמם‪ .‬הלא איסור הטבל‬
‫כבר בטל ליה ועכשיו יש על התרומה איסור חדש‪ ,‬ואיסור זה‬
‫נעשה ע"י קריאת שם והפרשה‪ ,‬ואמאי לא תהא תרומה דבר‬
‫הנדור‪ ,‬ומאי שנא מהקדש‪ .‬והלא בתרומה יש איסורים וענינים‬
‫מחודשים אשר אינם בטבל‪ ,‬כחיוב חומש לזר האוכל תרומה‬
‫בשוגג‪ ,‬עשה ושמרתם את תרומותי ליתא בטבל‪ ,‬וכן טומאת‬
‫שלישי שנוהג בתרומה ולא בטבל‪ ,‬וכל אלו הדברים נתחדשו‬
‫ע"י קדושת התרומה ואמאי היא נקראת דבר האסור ולא דבר‬
‫הנדור‪.‬‬

‫‪58‬‬

‫מג] ונראה דאזיל בשיטת רש"י [ביבמות דף פ"ו‪ ,].‬שסובר‬
‫רש"י דלהכי חייבין מיתה על אכילה של טבל משום דתרומה‬
‫מיתה כתיב ביה‪ .‬יוצא‪ ,‬איפוא‪ ,‬משיטת רש"י ז"ל דאיסור הטבל‬
‫הוא משום דתרומה פתיכא ומעורבת בטבל אף קודם הפרשה‪.‬‬
‫ותוס' ביבמות שם חולקים על רש"י‪ ,‬והקשו אם כן דמטעם זה‬
‫איסורו של טבל הוא‪ ,‬לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא‬
‫ליה‪ ,‬ולכן פירשו פירוש אחר בגמרא עיי"ש‪.‬‬
‫מד] עכ"פ הרי שיטת רש"י היא‪ ,‬דטבל אסור מפני עירוב‬
‫תרומה שבו אף לפני ההפרשה‪.‬‬
‫מה] ונראה דגם שיטת הרא"ש כשיטת רש"י‪ ,‬וזהו שכתב‬
‫דהמפריש תרומה אינו אוסר בפיו כלום אלא שהוא מתיר‬
‫ומוציא את השיריים מידי טבל אשר ע"כ שנינו‪ ,‬כחלת אהרן‬
‫וכתרומתו מותר משום דתרומה לא הוי דבר הנדור אלא דבר‬
‫האסור‪ ,‬ואי אפשר‪ ,‬איפוא‪ ,‬להתפיס בו‪ ,‬כי ההתפסה היא‬
‫באיסור תרומה ולא בקדושתה‪ ,‬ואיסורו של תרומה כבר היה‬
‫בטבל בלי קריאת שם וההפרשה‪.‬‬
‫מו] מעתה י"ל דגם הרמב"ם תפס שיטת רש"י והרא"ש דאין‬
‫בטבל איסור עצמי‪ ,‬ואיסורו הוא רק מחמת תרומה ומעשר‬
‫שיש בו‪ .‬ולכן בההיא דחבית כשאנו מסופקין מתי נתחמץ‪ ,‬הרי‬
‫יש לנו שתי חזקות למעליותא‪ :‬חזקת יין וחזקת תרומה‪ ,‬שהרי‬
‫בכל טבל יש תרומה‪ ,‬והיינו איסור התרומה כמו שנתבאר‪,‬‬
‫ולפיכך פסק הרמב"ם דבחבית הוי ספק כי נגד התרתי‬
‫לריעותא יש תרתי למעליותא‪ ,‬כאמור‪ .‬משא"כ במקוה‬
‫מכריעות התרתי לריעותא ‪ -‬חזקת טומאה והרי חסר לפניך‪.‬‬
‫אבל סוגיית הש"ס דריש נדה שמדמה מקוה לחבית‪ ,‬תפסה‬
‫דאיסור טבל הוא איסור עצמי ולא מחמת תרומה ומעשר‬
‫שמעורבות בו‪ ,‬ויפרשו הא דתרומה לא הוי דבר הנדור כפירוש‬
‫הר"ן ויתר הראשונים שם‪ .‬ומשום דכיון דתרומה אינה אסורה‬
‫לכל העולם ולפיכך הוי תרומה דבר האסור‪ ,‬אבל אין בטבל‬

‫‪59‬‬

‫תערובת של תרומה ולכן דימו מקוה לחבית‪ ,‬כי בשניהם איכא‬
‫תרתי לריעותא‪ .‬משא"כ הרמב"ם שסמך‪ ,‬לפי פירושו‪ ,‬על‬
‫הגמרא בנדרים הרי ישנה חזקת תרומה אף קודם ההפרשה‬
‫ולפיכך חילק כאמור בין מקוה לחבית‪ ,‬עכת"ד הס' הליכות‬
‫יהודה ע"ש שהאריך‪.‬‬
‫מז] בס' בית לוי [לג"ר נפתלי צבי סג"ל הלוי גולדברג זצ"ל‬
‫שהיה רב בטארנא‪ ,‬ספרו הודפס בשנת תרל"ח‪ ,‬וזכה שם‬
‫להקדים את האחיעזר בתירוצו הנ"ל‪ ,‬והוסיף כדלהלן] יישב‬
‫את הרמב"ם ע"ד הפלפול‪ :‬דהנה‪ ,‬הכרתי בסי' א' הקשה‪ ,‬מה‬
‫הקשו בגמרא חביות על מקוה לפי שיטת הרא"ש פ"ק דחולין‬
‫בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצא טריפה לאחר שחיטה‬
‫מתיר הרא"ש הגבינות מכח רוב בהמות כשרות הן‪ ,‬ואמרינן‬
‫השתא דנטרפה והרשב"א חולק דהרי איתרע רובא דהרי‬
‫טריפה לפניך‪ .‬א"כ לפי שיטת הרא"ש לא פריך הגמרא מידי‬
‫דהא בחביות יין‪ ,‬רוב יין אינו מחמיץ ואמרינן שפיר השתא‬
‫דהוחמץ ומ"מ ספק הוי דטבל הוי דבר שיש לו מתירין ובדבר‬
‫שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב‪ ,‬ע"כ תוכן קושייתו בקיצור‪.‬‬
‫מח] והנראה בזה דבאמת קי"ל דהיכא דאיכא הפסד לא מיקרי‬
‫דשיל"מ והכא הוי הפסד מה שיהיה צריך לחזור ולתרום דאם‬
‫ניזל בתר הרוב ונאמר שאח"כ הוחמצה היתה ההפרשה כדין‬
‫ואין צריך לחזור ולתרום‪ ,‬ואם נאמר משום דהוי דבר שיש לו‬
‫מתירין והוי ספק ומחויב לחזור ולתרום מקרי פסידא‪.‬‬
‫מט] אמנם לפי מה שמבואר בפוסקים דהפסד מועט לא מקרי‬
‫הפסד והוי דבר שיש לו מתירין‪ ,‬ותרומה מבואר בגמרא דהוי‬
‫רק הפסד מועט‪ ,‬עי' לקמן בפ' הניזקין‪.‬‬
‫נ] א"כ שפיר יכול להפריש שנית מכח ספק וחומרא דשיל"מ‬
‫ויחזיק לעצמו וימכרנו לכהנים בדמי תרומה וזה מקרי רק‬
‫הפסד מועט‪ ,‬והדרא קו' הפלתי לדוכתא‪.‬‬

‫‪60‬‬

‫נא] אך יש לומר‪ ,‬לפי מה שפסק הרמב"ם דתקפו כהו אין‬
‫מוציאין אותו מידו‪ ,‬א"כ מקרי עדיין הכא הפסד‪ ,‬דלאחר‬
‫שיפריש יתפוס הכהן ומהני תפיסתו ותפיסה מקרי דבר קל‬
‫כמבואר בכ"מ בפרק כ"א מה"ע לדעת הרמב"ם שם‪ ,‬ועי'‬
‫בקצות החושן לסי' ל"ח‪.‬‬
‫נב] אמנם לפי מה שהעלה בנו"ב מהד"ת בדעת הרמב"ם דגם‬
‫בתרומה ביד כהן מהני שאלה‪ ,‬א"כ קודם כל יכול להפריש ואם‬
‫יתפוס הכהן ישאל לו על הפרשתו ויהא הכהן מחויב להחזיר‬
‫לו‪ ,‬ואי דיהיה אוכל טבל למפרע‪ ,‬זה אינו‪ ,‬דכעת במקום פסידא‬
‫אזלינן בתר רוב ונאמר שהחמיצה אח"כ וחל שפיר ההפרשה‬
‫הראשונה כקו' הכו"פ‪ ,‬א"כ לעולם לא יוכל הבעלים לבוא לידי‬
‫הפסד ונשאר קו' הפלתי הנ"ל לדוכתא‪.‬‬
‫נג] אך הדבר נכון מאד דסוגיית הש"ס אזדי שם אליבא דב"ש‬
‫ואיהו סובר אין שאלה בהקדש‪ ,‬כמו כן גם התרומה לא מהני‬
‫שאלה לב"ש א"כ שפיר הקשו בגמרא מ"ש בחביות דל"ה רק‬
‫ספק‪ ,‬דממ"נ אי אזלינן בתר רוב כשיטת הרא"ש הנ"ל א"כ‬
‫אמאי הוי ספק יהיה ודאי חולין‪ ,‬ואי דהוי דשיל"מ זה אינו‪,‬‬
‫דבמקום פסידא לא נקרא דבר שיש לו מתירין דלמא לאחר‬
‫הפרשה יתפוס הכהן‪ ,‬ולב"ש אינו יכול לשאול עליה‪ ,‬אלא ודאי‬
‫דלא הוי רוב וכשיטת הרשב"א שחולק על הרא"ש או מטעם‬
‫אחר‪ ,‬א"כ יהיה ודאי טבל מכח דהוי תרתי לריעותא וספק‬
‫ממ"נ לא הוי‪.‬‬
‫אבל להרמב"ם ז"ל ולדידן דקיי"ל דמהני שאלה בתרומה שפיר‬
‫פוסק הרמב"ם גבי יין דלא הוי ודאי טבל כ"א ספק‪ ,‬וכקושיית‬
‫הפלתי הנ"ל דהוי רוב והשתא הוא דאיחמץ ומ"מ ספק מיהו‬
‫הוי משום דשיל"מ והפסד לא הוי דלאחר תפיסת הכהן יהא‬
‫מהני שאלה והבן‪ ,‬עכ"ד הבית לוי ועוד האריך בזה עיי"ש‪.‬‬
‫וע"ע מה שכתב בזה הסטייפלר ב'כתבי קה"י החדשים' [נדה‬
‫סי' ג']‪.‬‬

‫‪61‬‬

‫והקב"ה יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אכי"ר!‬
‫סיימתי ד' ניסן תשע"א‬
‫ירושלים‬

62

‫‪63‬‬

‫הדברים הבאים נכתבו עפ"י שיעורו הכללי של הגאון ר' יונתן‬
‫דייוויד שליט"א שהודפס בחוברת מיוחדת ע"י תלמידיו‪.‬‬
‫א] מתניתין י"ג "ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של‬
‫איש זה‪ ,‬איש פלוני וכהן הוא‪ ,‬רבן גמליאל ורבי אליעזר‬
‫אומרים‪ ,‬נאמנת‪ ,‬ר' יהושע אומר‪ ,‬לא מפיה אנו חיין אלא הרי‬
‫זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה‪.‬‬
‫היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה‪ ,‬מאיש פלוני‬
‫וכהן הוא‪ ,‬רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים‪ ,‬נאמנת‪ .‬רבי‬
‫יהושע אומר‪ ,‬לא מפיה אנו חיין וכו'‪.‬‬
‫ב] והרמב"ם [ט"ו מאיסורי ביאה הל' י"ד] פסק כר"י דנאמנת‬
‫לומר שמאיש פלוני וכהן הוא וז"ל "פנויה שזינתה ואמרה בן‬
‫זה בן פלוני הוא‪ ,‬אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר וכו'‪ .‬ואם‬
‫אותו פלוני ממזר‪ ,‬אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה‬
‫כמו שביארנו‪ ,‬אלא יהיה ספק ממזר"‪ .‬והמ"מ [שם בהל' י"ב]‬
‫מפרש את טעם דברי הרמב"ם שנאמנת להכשיר את בנה‬
‫ואינה נאמנת לפוסלו‪" :‬מפני שאין האשה נאמנת בפסול אלא‬
‫האב בלבד וכו'‪ .‬ואע"פ שנאמנת להכשיר‪ ,‬היה נראה שכ"ש‬
‫לפסול‪ ,‬לא היא‪ ,‬דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה‪ ,‬דהא‬
‫מדינא לא הוי אלא ספק ממזר‪ ,‬וספק ממזר מן התורה מותר‬
‫גמור לבוא בקהל‪ ,‬אלא דרבנן גזרו עליהן‪ ,‬והאמינוה בשל‬
‫דבריהם‪ .‬אבל לפסול‪ ,‬כיון דמדאורייתא מותר לבוא בקהל‬
‫ואסור בממזרת ודאית‪ ,‬ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו‬
‫בממזרת ודאית‪ ,‬היו מקילין בשל תורה‪ ,‬ולא נתנה תורה‬
‫נאמנות אלא לאב"‪.‬‬
‫ג] והש"ש [ש"ב פי"ז] הקשה ע"ד המ"מ‪ ,‬דהא האי טעמא דמן‬
‫התורה ספק ממזר כשר‪ ,‬לא מהני אלא גבי הולד‪ ,‬ולא לגבי‬
‫עצמה‪ ,‬דהו"ל למיפסלה לכהונה מספק עכ"ק‪ .‬וצ"ל דלגבי‬
‫עצמה בלאו הכי יש סברא להאמינה משום שיש לה חזקת‬

‫‪64‬‬

‫כשרות‪ ,‬דחזקתה שמותרת‪ ,‬ולכך לא בעינן לנאמנותה אלא‬
‫לגבי כשרותה של הולד‪ .‬והא דבעינן לנאמנותה לגבי הכשרו‬
‫של הולד‪ ,‬ולא מצינן לאוקמה לה אחזקת כשרותה של האם‪,‬‬
‫[דהא חזקת האם מהני לבת]‪ ,‬נראה בזה‪ ,‬ע"פ הא דהאחרונים‬
‫חקרו בהא דאמרינן בסוגיין‪ ,‬דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה‪,‬‬
‫האם ההכשר דבתה הו"ל משום שמאותו הדין שנאמר שיש‬
‫להאם חזקת כשרות‪ ,‬מחמת דין זה עצמו אמרינן שגם להולד‬
‫תהא אותה חזקת כשרות‪ ,‬דכיון דהחזקה מהני להכריע הספק‬
‫לגבי האם [שנבעלה לכשר]‪ ,‬מהני נמי להכריע כן לגבי הבת‪.‬‬
‫או דילמא‪ ,‬ל"ה בתורת הכרעת הספק על האם שהוא זה‬
‫שמועיל נמי לבתה‪ ,‬אלא דכיון דמוקמינן לאם על חזקת כשרות‬
‫לכהונה‪ ,‬ממילא נמשכת החזקה גם לבתה‪ ,‬שתהא בחזקת‬
‫כשרות לכהונה‪ ,‬ומותרת לבוא בקהל‪ .‬וכ"מ בתוס' בפ"ב‬
‫דכתובות [כו‪ :‬בד"ה אנן] שכתבו בזה"ל‪" :‬דחזקת האם מהניא‬
‫גם לינאי כדמשמע הכא"‪ .‬וכוונתם להא דמוכח בסוגיא דהתם‬
‫דאנן מסקינן ליה מחמת עדי כשרות על אביו‪ ,‬ומדמו לה תוס'‬
‫להא דחזקת האם מהני לבת‪ ,‬והיינו‪ ,‬דהא דמהני עדי כשרות‬
‫דכהונה על האב‪ ,‬הוא משום דחזקת האב מהני לבנו‪,‬‬
‫דכשלאב יש חזקת כשרות לכהונה‪ ,‬מוקמינן אף לבנו אחזקה‬
‫זו‪ .‬ואע"ג דאין הנידון על כשרות האב‪ ,‬דהא אף אי נשא‬
‫פסולה‪ ,‬הוא עצמו אין נפסל לכהונה‪ ,‬ונמצא דאע"פ שאין כאן‬
‫הכרעת ספק דכשרות לכהונה לגבי האב‪ ,‬מ"מ מהניא‬
‫חזקתיה‪ ,‬שתמשך נמי לבנו להכשירו לכהונה מחמת חזקת‬
‫אביו‪.‬‬
‫ד] ונראה דפליגי בזה רש"י ותוס' בקידושין [ס"ו‪ .‬והובא נמי‬
‫בתוס' בכתובות כ"ו]‪ ,‬בהא דאמרינן התם גבי ינאי המלך‪ ,‬דאם‬
‫הוי תרי ותרי שאמו נשבית‪ ,‬הרי זה חשיב דנמצא שנשבית‪.‬‬
‫ופי' שם רש"י [בד"ה סמוך אהני] "ואי אמרת אוקי תרי לבהדי‬
‫תרי ואוקי איתתא אחזקתה‪ ,‬ה"מ אי היא קמן והיתה באה‬
‫לב"ד להתירה‪ ,‬אבל בנה זה הנידון אין לו חזקה דכשרות‬
‫שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול"‪ .‬ונראה מדבריו‪ ,‬דאם‬
‫היו דנין עליה‪ ,‬היו מעמידים גם אותו על חזקתה‪ ,‬אלא מכיון‬

‫‪65‬‬

‫דאין נמצאת כאן‪ ,‬ולא דיינינן עליה‪ ,‬הלכך לא מוקמינן ליה‬
‫אחזקתה‪ .‬והתוס' [שם בד"ה מאי חזית] הקשו עליו‪" ,‬וא"ת‪,‬‬
‫מ"מ תיהני ליה חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות‪ ,‬דהא‬
‫אמרינן בפרק קמא דכתובות [יג] לדברי המכשיר בה מכשיר‬
‫בבתה"‪ .‬והנה התוס' הרי הקשו את קושייתם לבתר דמייתו‬
‫לה את פירש"י דל"מ חזקת האם‪ ,‬מכיון שאין דנין עליה‪ ,‬וא"כ‬
‫מאי קושיא להו מסוגיין דחזקת האם מהני לבת‪ ,‬שהרי הא‬
‫דינאי שאני‪ ,‬שאין דנין על האם‪ .‬וע"כ נראה‪ ,‬דהתוס' ס"ל דהא‬
‫דאמרינן בסוגיין דחזקת האם מהני לבת אי"ז מפני שהעמדנו‬
‫את האם על חזקת כשרות והכרענו להכשירה‪ ,‬כהצד האחד‬
‫דלעיל‪ ,‬אלא דס"ל דאותה החזקה שישנה על האם‪ ,‬ישנה נמי‬
‫על הבת‪ ,‬וכדאיתא בדבריהם לקמן [הנ"ל] לגבי חזקת כהונה‬
‫דהאב‪ ,‬דמהניא נמי לבנו‪ ,‬וכהצד הב' הנ"ל‪ .‬משא"כ לפירש"י‬
‫דהתם‪ ,‬חזקת הבת מהניא משום שהיתה הכרעה להעמיד את‬
‫האם על חזקתה‪ ,‬ומכח הכרעה זו שהאם בחזקת כשרות‪,‬‬
‫מחזקינן נמי להבת בחזקת האם‪ .‬ולכן ס"ל דהיכא שלא היה‬
‫נידון ולא העמדנוה אחזקתה‪ ,‬לא מצינן לאוקמה להולד‬
‫לחודיה אחזקת כשרות‪.‬‬
‫ה] ועפי"ז נראה לבאר את דברי המ"מ‪ ,‬דס"ל כדנתבאר‬
‫בשיטת רש"י דרק היכא דאוקמיה להאם על חזקתה‪ ,‬אז הוא‬
‫דמצינן לאוקמיה להולד נמי אחזקת האם‪ ,‬ולכן אם באה‬
‫להכשיר את בנה ל"מ בזה הא דהיא עצמה בחזקת כשרות‪,‬‬
‫דהא לגביו הו"ל נידון דממזרות‪ ,‬ועליה הרי אין נידון להכשירה‬
‫מטעמא דממזרות‪ ,‬אלא להכשירה לכהונה‪ ,‬ולהכי לית לה‬
‫חזקה לענין זה להכשיר עי"ז את הולד‪ ,‬דהא לא פסקנו עליה‬
‫מידי לענין זה‪ ,‬והוצרך המ"מ להכשירו מטעם דאמו נאמנת‪.‬‬
‫ואף דאכתי היה אפשר לומר‪ ,‬דמכיון דלגבי האם פסקנו שלא‬
‫נבעלה לממזר כדי שלא תיפסל לכהונה‪ ,‬א"כ הכרעת חזקה זו‬
‫תועיל נמי לגבי הבן שלא יהיה ממזר‪ ,‬מ"מ י"ל‪ ,‬דיתכן דלא‬
‫מועיל חזקה דספק כהונה לענין זה של פסלות הבן מחמת‬
‫ממזרות‪ ,‬כנ"ל‪ .‬ויתכן נמי‪ ,‬דאיירי בגוונא שאין דנין עליה כלל‬
‫לגבי כהונה‪ ,‬וכגון היכא דבלאו הכי פסולה היא‪ ,‬וכדאיתא‬

‫‪66‬‬

‫בתוס' רעק"א בקידושין פ"ד מ"ח‪ ,‬ומכיון שלא היה נידון עליה‪,‬‬
‫הא אין כאן הכרעה שתועיל לגבי בנה‪.‬‬
‫ו] הבית שמואל [אהע"ז סי' ד ס"ק ל"ט] הקשה על דברי המ"מ‬
‫שמבאר את טעם הרמב"ם דהוא משום דמדאורייתא מכשירים‬
‫לספק ממזר‪ ,‬מהא דאמרינן בסוגיין – 'מסייע ליה לרבי יהושע‬
‫בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬לדברי המכשיר‪ ,‬מכשיר אפילו‬
‫ברוב פסולין' והיאך מהני האי טעמא של המ"מ להיכא דאיכא‬
‫רוב פסולין‪ ,‬דהא נתבאר בקידושין [עג‪,‬א] דלא מכשירים אלא‬
‫ברוב כשרים או עכ"פ במחצה על מחצה‪ ,‬אבל ברוב פסולין‬
‫הא אין זה ספיקא דממזרות‪ ,‬דהא אזלינן בתר רוב לפוסלו‪.‬‬
‫ומיישב הב"ש‪" :‬וי"ל אפילו אם איכא רוב פסולין אכתי ספק‬
‫ממזר הוא בלא דיבוריה‪ ,‬משום די"ל היא אזלה להבועל‪ ,‬והוי‬
‫כקבוע וכמחצה על מחצה דמי"‪ .‬והיינו דאין כאן רוב גמור דהא‬
‫דילמא היא הלכה אליו‪.‬‬
‫ז] והש"ש [ב טו] הקשה על הב"ש מהגמ' דידן‪ ,‬דאם הוא צודק‬
‫הדרא קושיית הגמ' לדוכתא‪ .‬דהגמרא פריך לרבי יהושע איך‬
‫מדמה שבויה לראוה מדברת‪ .‬והלא בשבויה רוב פסולים‬
‫אצלה משא"כ מדברת ליכא רוב פסולים‪ .‬ומשני דרבן גמליאל‬
‫מכשיר גם ברוב פסולים‪ ,‬וא"כ שפיר מדמה רבי יהושע שבויה‬
‫לפנויה לזינתה‪ ,‬דבתרוייהו איכא רוב פסולים‪.‬‬
‫ח] והנה לדברי הבית שמואל אכתי תקשה מאי מדמה ר'‬
‫יהושע שבויה למדברת והלא במדברת אע"פ דאיכא רוב‬
‫פסולים‪ ,‬מ"מ לא חשיב רובא לאיסורא דהא מספקא לן דילמא‬
‫אזלה איהי לגביה‪ ,‬משא"כ בשבויה ודאי איכא רובא לאיסורא‬
‫דהא השבאים כולם הם גוים ופוסלים אותה בביאתם‪.‬‬
‫ט] ולכאורה יש לדון על קושייתו‪ ,‬דהא קושיית הש"ש היא‬
‫מהא דמדמינן את השבויה למעוברת‪ ,‬והנה חזינן בדברי רש"י‬
‫[ד"ה תיפוק ליה]‪ ,‬שכתב בזה"ל‪ ":‬לרבי יהושע פריך‪ ,‬נהי נמי‬
‫דאין אפוטרופוס לעריות‪ ,‬תיפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם‬

‫‪67‬‬

‫רוב פסולין"‪ .‬ודייק השיטמ"ק [בד"ה לזו יש עדים] מדבריו‬
‫דקושיית רבי יהושע משבויה‪ ,‬אינה לגבי מעוברת‪ ,‬אלא דמדמי‬
‫לה למדברת‪ ,‬ולזה הוא דמהדרי ליה דאין אפוטרופוס לעריות‪,‬‬
‫ולא אתי לדמות שבויה למעוברת‪ ,‬אלא להיכא שרק נסתרה‬
‫עכת"ד‪ .‬וא"כ י"ל דמכיון דלא איירי כלל לגבי מעוברת אלא‬
‫לגבי מדברת‪ ,‬יתכן דאיירי הכא רק היכא דהבועל בא אצלה‪,‬‬
‫דהא לגבי מדברת הא ידעינן היאך היה כאן‪[ ,‬ודלא כמעוברת‪,‬‬
‫דלא ידעינן היאך היה]‪ ,‬וא"כ י"ל דהא דאמרינן דמאן דמכשיר‬
‫מכשיר אפילו ברוב פסולים‪ ,‬איירי דידעינן דהוא בא אצלה‪,‬‬
‫ומהא הוא דמקשינן‪.‬‬
‫י] ועוד הקשה הש"ש [ש"ב פי"ז] ע"ד המ"מ הנ"ל‪ ,‬בהא דכתב‬
‫שאינה נאמנת לפסול את הולד‪ ,‬משום דמדאורייתא הא הו"ל‬
‫כשר ואסור בממזרת גמורה‪ ,‬והק' הש"ש‪ ,‬דהא שיטת‬
‫הרמב"ם היא דספיקא דאורייתא אין אסור אלא מדרבנן אבל‬
‫מדאורייתא מותר הוא‪ ,‬וא"כ אף אי מטעמא דספק ממזרות‬
‫לית לן להתירו בממזרת ודאי‪ ,‬מ"מ הא הו"ל להתירו משום‬
‫דספיקא דאורייתא מותר‪ ,‬ואמאי לא תהא נאמנת להתיר את‬
‫בנה‪ ,‬דהא אף מדאורייתא הו"ל להיות מותר בממזרת משום‬
‫דהו"ל כשאר ספיקא דאורייתא לשיטת הרמב"ם‪.‬‬
‫יא] והקה"י [כתובות סי' י"ד אות ב'] תמה עוד על דברי הב"ש‪,‬‬
‫ממש"כ הרשב"א בקידושין [ע"ג‪ .‬ד"ה מאי]‪ ,‬בהא שנאמר שם‬
‫בגמרא‪" :‬אמר רבא‪ ,‬דבר תורה שתוקי כשר‪ .‬מאי טעמא רוב‬
‫כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה‪ ,‬ואי אזלי אינהו לגבה כל‬
‫דפריש מרובה פריש‪ .‬מאי אמרת‪ ,‬דילמא אזלה איהי לגבייהו‪,‬‬
‫הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה‪ ,‬והתורה אמרה לא‬
‫יבוא ממזר‪ ,‬ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא"‪.‬‬
‫והרשב"א תמה על הא דהוצרך רבא להגיע לכך דדרשינן‬
‫ממזר ודאי הוא דלא יבוא‪ ,‬הא ספק ממזר מותר‪ ,‬ובל"ז לא‬
‫היינו מכשירים לה‪ ,‬והקשה על זה הרשב"א כך‪" :‬איכא למידק‪,‬‬
‫אכתי דרובא נינהו‪ ,‬דאי אזלה לגבה ה"ל רובא‪ ,‬ואי אזלא איהי‬
‫לגבייהו ה"ל מחצה על מחצה‪ ,‬נמצא הרוב להכשיר‪ ,‬וי"ל‬

‫‪68‬‬

‫דלרווחא דמילתא קאמר דאפילו ליכא אלא קבוע התורה‬
‫אמרה ספק ממזר יבוא"‪ .‬וכוונתו היא‪ ,‬דאיכא נמי להכשירה‬
‫מטעם דהוי בזה רוב צדדים להיתרא‪ ,‬דהא איכא נמי צד‬
‫שאזלה אינהו לגבה‪ ,‬והו"ל רוב כשרים‪ ,‬והו"ל כעין ס"ס דשרי‬
‫משום רוב צדדים להיתרא‪ .‬וכדאיתא נמי בריטב"א שכתב‬
‫כדברי הרשב"א וסיים בזה"ל "אבל לשתוקי דאיכא ספק‬
‫ספיקא לא צריך קרא‪ ,‬דמדינא שרי"‪ .‬ומעתה יש לתמוה על‬
‫דברי הב"ש‪ ,‬דהיאך מהני תירוצו דהא דשרינן לה ברוב פסולין‬
‫הוא משום דאיכא למימר דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע‪,‬‬
‫דהרי סו"ס איכא בזה רוב צדדים לאיסורא‪ ,‬והו"ל לאוסרה‬
‫בכה"ג לדברי הרשב"א והריטב"א‪.‬‬
‫יב] ומיישב הקה"י את תירוץ הב"ש‪ ,‬דיש לחלק בין הא‬
‫דאמרינן בגמ' דאיכא רוב כשרים‪ ,‬לבין נידון הב"ש דאיכא רוב‬
‫פסולין‪ ,‬דרק לגבי רוב כשרים הוא דמהניא סברת הראשונים‬
‫דאזלינן בתר רוב צדדים‪ ,‬אבל לענין רוב פסולין מכיון דהתורה‬
‫אמרה דספק ממזר מותר‪ ,‬הו"ל הכרעה בודאי להתירו‪,‬‬
‫וממילא בכל גווני נימא דשם ספק עליו‪ ,‬והו"ל בכלל היתר‬
‫התורה דספק ממזר‪ ,‬וליכא למיזל בזה רוב צדדים לפוסלה‪,‬‬
‫דהא כל ספק דיש כאן‪ ,‬נימא דהכריעתו התורה להיתר‪ .‬וכמו‬
‫שמצינו לגבי ספק טומאה ברה"י שטימאתו התורה‪ ,‬וכתבו‬
‫התוספות בב"ב [נ"ה ד"ה רבי אליעזר] "דרבנן מטמאו אפילו‬
‫בכמה ספיקות‪ ,‬משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור‪,‬‬
‫דאוקמה אחזקה‪ ,‬וילפינן מסוטה דטמא‪ ,‬וא"כ מה לי חדא‬
‫ספיקא מה לי תרי ספיקא"‪ .‬וכמו שמצינו לגבי ספק טומאה‪,‬‬
‫דמכיון שחידשה תורה לטמא בספיקו‪ ,‬אמרינן דטמא אף‬
‫בכמה ספיקות‪ ,‬דבכל ספק הא הכריעתו התורה בודאי‬
‫לטומאה‪ .‬ה"נ י"ל לגבי ספיקא דממזרות‪ ,‬אף בדאיכא ס"ס‬
‫להחמיר‪ ,‬אזלינן לקולא‪ ,‬דהא לגבי כל ספק דיינינן ליה כודאי‬
‫היתר‪ ,‬ומה"ט ליכא למיזל בזה בתר רוב צדדים‪ .‬ומשו"ה אף‬
‫היכא דמספיקא דאזלה איהי לגביה‪[ ,‬דהו"ל מחצה על מחצה]‪,‬‬
‫לא מצינן לצירופיה למיחשביה לרוב צדדים [ע"י שנצרפנו‬
‫להצד דאזיל לגבה והו"ל רובא]‪ ,‬דהא צד הספק דאזלה איהי‬

‫‪69‬‬

‫לגביה‪ ,‬הו"ל מחצה על מחצה‪ ,‬וכבר הוכרע להיתרא‪ ,‬וא"א‬
‫לצרפו‪ .‬אבל הרשב"א והריטב"א הא איירו בדבריהם להתיר‬
‫לולא הקרא שהתיר ספק ממזר‪[ ,‬דהא אמרי דרבא לא הוצרך‬
‫להאי קרא אלא לרווחא דמילתא‪ ,‬דהא אף בל"ז מותר מחמת‬
‫דאיכא רוב צדדים‪ ,‬והיינו‪ ,‬דלולא הדרשא דקרא ד'ממזר ספק‬
‫יבא' הוי שרינן ליה מטעם רוב צדדים]‪ ,‬ומכיון דדבריהם אזלו‬
‫להתיר לולי הקרא שהתיר בספק‪ ,‬הלכך איכא בזה רוב צדדים‬
‫למיזל בתרייהו‪ .‬אבל לאחר שנתחדש בקרא דספק ממזר‬
‫מותר‪ ,‬א"א לצרף ביה רוב צדדים לאיסורא‪ ,‬דהא סו"ס הו"ל‬
‫בכלל הספק דשרייה קרא‪ ,‬וכדנתבאר‪.‬‬
‫יג] ועפ"ז יישב הקה"י דלא יקשה ע"ד הב"ש מדברי הגמרא‬
‫דסוגיין דמדמינן רוב פסולין להרוב דשבויה‪ ,‬ואע"ג דהכא יש‬
‫צד דאזלה איהי לגבייהו והו"ל קבוע‪ ,‬משא"כ בשבוייה‪ ,‬דמ"מ‬
‫מכיון דאיירי בסוגיין לגבי נידון הכשרות שלה עצמה [ואי"ז‬
‫נידון דממזרות אלא להכשירה לכהונה]‪ ,‬ולא לגבי הולד דאיכא‬
‫לגביה ההיתר דקרא דספק ממזר‪ ,‬א"כ הא לגבי האם הו"ל‬
‫ככל האיסורים‪ ,‬דכשאיכא רוב צדדים לאיסורא אזלינן בתרייהו‪,‬‬
‫[והא אף אי כשאזלה איהי לגביה הו"ל כקבוע דכמחצה על‬
‫מחצה דמי‪ ,‬מ"מ יש לצרפנו להצד דאזל איהו לגבה והו"ל רוב‬
‫צדדים לאיסורא‪ ,‬וכהרשב"א והריטב"א הנ"ל]‪ ,‬והלכך מדמינן‬
‫ליה שפיר לשבוייה דאית לן רובא לאיסורא‪ ,‬עכת"ד‪.‬‬
‫יד] ולכאורה יש לדון על תירוצו‪ ,‬דהתם לגבי ספק טומאה הא‬
‫התורה הכריעה את הספק לטמאו‪ ,‬ומכיון שטימאה בספיקו‪,‬‬
‫אז כל ספק שיתווסף בזה‪ ,‬אמרינן שהכריעתו התורה‬
‫לטומאה‪ ,‬ומה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקא‪ .‬משא"כ לגבי‬
‫ההיתר דספק ממזר‪ ,‬הא איתא בזה פלוגתא במתניתין‬
‫בקידושין ע"ד‪" :‬כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה‬
‫בזה‪ ,‬רבי יהודה אוסר‪ .‬רבי אליעזר אומר ודאן בודאן מותר‪,‬‬
‫ודאן בספיקן‪ ,‬וספיקן בודאן‪ ,‬וספיקן בספיקן אסור"‪ .‬והיינו‪,‬‬
‫דלשיטת ת"ק ספק ממזר מותר בממזרת‪ ,‬ולשיטת רבי‬
‫אליעזר‪ ,‬ספק ממזר אסור בממזרת [ע"ש ברש"י]‪ .‬ומהא‬

‫‪70‬‬

‫דלת"ק דמתניתין שרינן לספק ממזר לישא ממזרת ודאית‪,‬‬
‫חזינן בזה להדיא‪ ,‬שהתורה לא הכריעה שהוא ישראל כשר‪,‬‬
‫דא"כ היאך מותר בממזרת‪ .‬וע"כ דהתורה קבעה דאף שהוא‬
‫ספק‪ ,‬מ"מ יש בו הנהגה להקל [וכפי ששיטת הרמב"ם כן בכל‬
‫ספיקא דאורייתא] ולכן ס"ל לת"ק דיש בו הנהגה לקולא בין‬
‫לגבי ישראלית ובין לגבי ממזרת‪ ,‬דהא סו"ס ספק הוא‪ ,‬וא"כ‬
‫אכתי יש לתמוה כקושיית הקה"י‪ ,‬דכיון דספק זה לא הוכרע‬
‫[כדנתבאר דהיתר התורה אינו הכרעה‪ ,‬אלא הנהגה לקולא]‪,‬‬
‫א"כ הא מכיון דרוב הצדדים מורים לן לאוסרו‪ ,‬הו"ל לאסור‬
‫בכה"ג‪ ,‬להרשב"א והריטב"א‪.‬‬
‫טו] ואשר נראה לבאר בזה באופן אחר קצת‪ ,‬ע"פ הא דנראה‬
‫בגדרי הא דהתירה התורה ספק ממזר‪ ,‬דממזר ודאי הוא דלא‬
‫יבא בקהל ה' הא ממזר ספק יבא‪ ,‬די"ל בזה דעצם חלות‬
‫האיסור של ממזרות אינה רק בעצם הדבר שהוא בנם של‬
‫פסולין הללו או שנולד מביאת חייבי כריתות‪ ,‬אלא חלות‬
‫האיסור הוא ע"י ידיעה שהוא ממזר‪ .‬ואם חסרה הידיעה בזה‪,‬‬
‫הר"ז מיחסר בעצם החפצא של האיסור‪ .‬והכרעת התורה‬
‫להתיר אינה מפני שבכה"ג הותר הספק‪ ,‬כהקה"י‪ ,‬או מפני‬
‫שיכול לסמוך על צד ההיתר‪ ,‬דבספק מקילינן‪ .‬אלא שחידשה‬
‫התורה‪ ,‬שבלא ידיעת האיסור אין כאן את עצם איסור‬
‫הממזרות כלל‪ .‬ות"ק דמתניתין ס"ל דהיתר זה הוא לב'‬
‫הצדדים‪ ,‬בין לגבי האיסור של ממזר לא יבוא בקהל ה'‪ ,‬ובין‬
‫לגבי האיסור לקהל ה' שלא יבוא אצלו‪[ ,‬דהא דריש ליה בגמ'‬
‫את הילפותא לב' הצדדים]‪ ,‬דאי אין ידוע איסורו‪ ,‬לא חל עליו‬
‫איסור ממזר לבוא בקהל‪ ,‬ואף על קהל שאין ידוע איסורן‪ ,‬לא‬
‫חל איסור שיבוא ממזר אצלן‪ ,‬ולכן הותר נמי בממזרת‪ ,‬דאף‬
‫לפי הצד שהוא כשר ומותר לבוא בקהל‪ ,‬הא אין ידוע לן שכשר‬
‫הוא‪ ,‬ולא חל עליו האיסור של ישראל לבוא על ממזרות‪.‬‬
‫טז] ונראה להביא דוגמא ליסוד זה‪ ,‬בהא דמצינו בדברי הר"ן‬
‫בסוף פ"ק דקידושין‪ ,‬שכה כתב‪" :‬וערלה נוהגת בחו"ל‪ ,‬וספיקא‬
‫שרי‪ ,‬שכך נאמרה הלכה‪ .‬ואפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה‪,‬‬

‫‪71‬‬

‫מותר לספק לחבירו ולהאכיל"‪ .‬והיינו‪ ,‬דאע"פ שערלה בא"י‬
‫אסור ליתנה לחבירו שאינו יודע מהאיסור‪ ,‬משום לפני עור‪,‬‬
‫מ"מ בחו"ל דאין אסור אלא משום הלל"מ‪ ,‬נאמרה ההלכה‬
‫שבספק אסור‪ ,‬ולכן לחבירו שאינו יודע‪ ,‬מותר ליתן‪ ,‬וכדאמרינן‬
‫בגמרא דהתם דרב אויא ורבה בר חנן ספוקי מספקא להדדי‪.‬‬
‫וצ"ב‪ ,‬דסו"ס הוא הרי יודע שיש כאן איסור‪ ,‬ואמאי מותר ליתן‬
‫לחבירו‪ .‬והנראה בזה‪ ,‬דאף לגבי היתר ערלה בחו"ל י"ל כנ"ל‪,‬‬
‫דהא שרי ליה כשאין ידוע לו שזה ערלה‪ ,‬אי"ז משום הנהגה‬
‫של היתר מחמת חוסר ידיעתו‪ ,‬אלא שאין כאן כלל חפצא של‬
‫איסור בלא הידיעה שמאכל זה הוא ערלה‪ ,‬דהידיעה היא חלק‬
‫מאיסור ערלה‪ ,‬ולכן מותר ליתנו לחבירו שאין יודע‪ .‬וכמו"כ י"ל‬
‫בספק ממזר‪ ,‬דהתורה התירתו משום דלא נאמר האיסור‬
‫דממזרות אלא כשידועה לנו ממזרותו‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫יז] ועפ"ז יש ליישב את דברי הב"ש – כעין תירוץ הקה"י –‬
‫דלא יקשה עליו ממש"כ הרשב"א והריטב"א דלגבי איסור‬
‫הממזרות אזלינן בתר רוב צדדים‪ ,‬דהא מכיון דדברי‬
‫הראשונים אזלי להיתר לולי הקרא דממזר ודאי ולא ממזר‬
‫ספק‪ ,‬א"כ מהאי טעמא אזלינן ביה בתר רוב צדדים‪ ,‬דהו"ל‬
‫ככל התורה דאזלינן בתר רוב צדדים‪ .‬אבל הב"ש הא איירי‬
‫לאסור‪ ,‬ואליבא דאמת דדרשינן שממזר ספק מותר‪ ,‬ומשו"ה‬
‫ס"ל להב"ש דמה"ת מותר הוא ול"ה ממזר אף היכא דרובן‬
‫ממזרים‪ ,‬משום דשמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע‪ ,‬ולא‬
‫נאסור אותו מחמת שיש רוב צדדים לאיסורא‪ ,‬דהא מכיון‬
‫שנתחדש לן בילפותא ד'ממזר ספק יבא' דעצם איסור‬
‫הממזרות אינו חל אלא ע"י הידיעה‪ ,‬אז אף אם לפי הצד‬
‫שהבועל הלך אצלה אמרינן דכל דפריש מרובא פריש והו"ל‬
‫ממזר‪ ,‬מ"מ הרי יש צד שאזלה איהי לגביה‪ ,‬ולצד זה הא הו"ל‬
‫קבוע דכמחצה על מחצה דמי‪ ,‬ולפי צד זה הא ליכא בזה‬
‫ידיעת איסור‪ ,‬וא"כ אין כאן כלל מקום לחלות איסור ממזרות‪,‬‬
‫ואפילו לא בתורת ספק‪ ,‬דהא התורה לא אסרה כלל את‬
‫הממזר בלא הידיעה של איסור הממזרות‪ ,‬ולכן אע"פ שיש צד‬
‫שהבועל הלך אצלה‪ ,‬מ"מ מכיון דלפי הצד שהלכה היא אצלו‪,‬‬

‫‪72‬‬

‫הרי אין כאן אפילו צד של איסור‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬הלכך ליכא לצרף ליה‬
‫לרוב צדדים לאיסורא‪ ,‬ומותרת‪ ,‬דהא אין כאן ס"ס לומר שיש‬
‫שני צדדים לאיסור‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫יח] ובזה א"ש נמי קו' הש"ש ע"ד המ"מ דבספק אסור‬
‫מדאורייתא בממזרת‪ ,‬ואע"ג דהא להרמב"ם כל ספיקא‬
‫דאורייתא לקולא‪ ,‬מ"מ להאמור י"ל בזה‪ ,‬דהא מכיון דילפינן‬
‫מהדרשא ד'ממזר ספק יבא'‪ ,‬דכל היכא דלא ידעינן שהוא‬
‫ממזר אין כאן אפילו חלות איסור מספק‪ ,‬דהא אין כאן ידיעת‬
‫איסור‪ ,‬א"כ הא מדאורייתא הוי דינו כישראל כשר‪ ,‬ואין כאן‬
‫מקום להתירו בממזרת משום ספיקא דאיסורא‪ ,‬דהא לית כאן‬
‫אפילו ספיקא‪ ,‬אלא דאין עליו איסור ממזרות‪ ,‬כשליכא ביה‬
‫ידיעת איסור‪ ,‬וכשאינו בגדר איסור ממזר‪ ,‬אין עליו ההיתר‬
‫לישא ממזרת‪ ,‬ולכן כתב המ"מ דאינה נאמנת לאסרו היכא‬
‫דאין עליו מה"ת איסור ממזרות‪ ,‬וממילא אסור בממזרת‪.‬‬
‫יט] וא"ש נמי קושיית הש"ש על הב"ש מהא דסוגיין‪ ,‬דמדמינן‬
‫להא דרוב פסולין אצלה‪ ,‬להרוב דשבויה‪ ,‬ואע"ג דהתם איכא‬
‫רוב גמור לאוסרה‪ ,‬משא"כ ברוב פסולין הא יש לתלות שהלכה‬
‫היא אצלו והו"ל קבוע‪ .‬ולהאמור יש ליישב בזה על דרך הקה"י‪,‬‬
‫דהא הכא הו"ל הנידון לגבי האשה‪ ,‬ואיכא בזה רוב צדדים‬
‫לאיסור ככה"ת‪ ,‬וכשיטת הרשב"א‪ ,‬ולכן מדמינן לה להאיסור‬
‫דרוב שבוייה‪ .‬משא"כ נידון הב"ש הא איירי לגבי הולד אי הו"ל‬
‫ממזר‪ ,‬דבזה הא לצד הספק שהיא באה אצלו‪ ,‬אין כאן אפילו‬
‫צד איסור‪ ,‬דהא לית בה ידיעת איסור כדנתבאר‪ ,‬עכ"ד הגר"י‬
‫דייויד שליט"א‪.‬‬

73

‫‪74‬‬

‫להכשיר בתה‬
‫לע"נ אסתר בת שמואל‬

‫א] והנה‪ ,‬המגיד משנה [הל' איסורי ביאה פט"ו הי"א] כתב‬
‫דהטעם שכתב הרמב"ם שנאמנת להכשיר הולד משום דבלאו‬
‫הכי ספק ממזר מותר מן התורה‪ ,‬והקשה הבית שמואל [סי' ד'‬
‫ס"ק ל"ט] דא"כ למה הכשיר הרמב"ם אפילו ברוב פסולים‪,‬‬
‫ורוב הוי כודאי‪.‬‬

‫‪75‬‬

‫ב] ועיני דשפיר חזי בשו"ת יביע אומר שתירץ [ח"ה אה"ע סי'‬
‫ב' אות ד' והביא שורה של אחרונים שכך תירצו] עפ"י מש"כ‬
‫בשב שמעתתא [ש"ב פט"ז]‪ ,‬דה"ט משום דאשה בודקת‬
‫ומזנה בודקת ומזנה‪ ,‬והאי חזקה מרעא לרובא והו"ל כמחצה‬
‫על מחצה‪ ,‬וכמ"ש כיוצא בזה ברשב"א [קידושין עג‪ ].‬לגבי‬
‫ארוסה שנתעברה‪ ,‬דאע"ג דרוב פסולים לגבה תלינן בארוס‬
‫וכמחצה על מחצה דמי‪ ,‬ע"ש‪ .‬ולהכי אפילו ראינו שהבועל אזיל‬
‫לגבה ברוב פסולים דהו"ל רוב גמור לפסול נאמנות להכשיר‪,‬‬
‫ע"כ‪ .‬ונראה דאפילו ברוב פסולים ואומרת מפלוני ממזר הוא‬
‫אינה נאנמת לפוסלו‪ ,‬ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף‪ ,‬הכא‬
‫איכא ב' חזקות להתיר‪ ,‬חזקת היתר דידה דמהניא לברתה‬
‫[עי' תוס' קידושין ס"ו‪ ].‬וחזרת בודקת ומזנה‪ ,‬וב' חזקות עדיפי‬
‫מרובא [ועי' בשו"ת הריב"ש סי' שע"ט‪ ,‬ובשו"ת רעק"א סי'‬
‫קצ"ח]‪ .‬ומכ"ש כשאין הרוב ברור דשמא היא אזלה לגביה‬
‫והו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫ג] והש"ש תירץ [ש"ב פט"ו] קושיית הב"ש עפ"י השיטה‬
‫מקובצת גבי קפץ אחד מן המנויים לתוכו דפטור מן המעשר‪,‬‬
‫דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק‪ .‬והקשה דהא כל‬
‫דפריש מרובא פריש ונחייב את כל הבהמות במעשר בהמה?‬
‫ותירץ דכל דפריש מרובא פריש אינו מדין ודאי‪ ,‬והתורה אמרה‬
‫עשירי ודאי ולא עשירי ספק‪ ,‬והיינו אע"פ שאנו הולכים בתר כל‬
‫דפריש מרובא פריש בין להקל בין להחמיר‪ ,‬אינו אלא מצד‬
‫ההלכה‪ ,‬אבל אינו ודאי‪ ,‬א"כ ה"ה בממזר דהתורה אמרה‬
‫ממזר ודאי ולא ממזר ספק‪ ,‬א"כ אפילו במקרה דפריש עדיין‬
‫לא יצא מכלל ספק‪ ,‬ומותר מן התורה לבא בקהל‪ ,‬ואפילו ברוב‬
‫פסולים וידעינן דפריש‪ .‬דבדיני ממזר צריך ודאי ולא סגי ברוב‬
‫שמחמת הנהגה אזלינן בתריה‪.‬‬
‫ד] מיהו אכתי לא איפריק מחולשא ליישב כן את דברי הרב‬
‫המגיד‪ ,‬דבספר איסור והיתר [לג"ר יצחק יוסף שליט"א עמ'‬
‫רס"ט] הביא בשם המפרשים שהסבירו מחלוקת רב ושמואל‬
‫[יומא פ"ד‪ ,]:‬דלרב הולכין אחר הרוב בפיקוח נפש‪ ,‬והאי‬

‫‪76‬‬

‫דפירש מרוב ‪ -‬עכו"ם הוא‪ ,‬ואין מחללין עליו את שבת‪ ,‬משום‬
‫דרוב הוא מתורת ודאי‪ ,‬ואין ספק שהוא גוי‪ .‬ולשמואל שאין‬
‫הולכין אחר הרוב בפיקוח נפש‪ ,‬היינו טעמא דמ"מ הרוב‪,‬‬
‫תורת ספק עליו‪ ,‬כמ"ש השיטה מקובצת [בב"מ ו‪ ,]:‬וספק‬
‫פיקוח נפש דוחה שבת‪ .‬והרמב"ם בתשובה [ירושלים תרצ"ד‬
‫סי' ס"א] פסק דלא כשמואל‪ ,‬וא"כ ס"ל דרוב הוא מתורת ודאי‪,‬‬
‫ודלא כהשיטה מקובצת‪ ,‬עכ"ד‪ .‬זאת תורת העולה‪ ,‬דס"ל‬
‫להרמב"ם דרוב הוא מתורת ודאי‪ ,‬וא"כ היכא דאיכא רוב‬
‫פסולים הו"ל רוב ודאי והוי ממזר ודאי‪ ,‬א"כ הדרא קושיא‬
‫לדוכתיה אמאי האמינוה חז"ל להכשיר את הולד אף היכא‬
‫דאיכא רוב פסולין‪ .‬ועיין עוד בזה בשו"ת יביע אומר [ח"ב סי' ג'‬
‫אות א'‪ ,‬וח"ג אה"ע סי' א']‪.‬‬
‫ה] ועוד העיר החזו"א [אה"ע סי' א' אות י"ג] על השב‬
‫שמעתתא דשאני ספק עשירי‪ ,‬דהתם צריך ידיעת האדם‬
‫לחלות הקדושה‪ ,‬וכל שאדם מסופק ל"ח עשירי‪ ,‬עכ"ד‪ .‬והיינו‬
‫דשאני ספק עשירי מרוב פסולים‪ ,‬דברוב פסולים אין סברא‬
‫לומר דרוב הוא מתורת ספק‪ ,‬דהא אחרי רבים להטות אמרה‬
‫תורה לכל מילי‪ ,‬ורק גבי ספק עשירי דבעינן שיחול עליו‬
‫קדושת מעשר והקדושה היא בדעת האדם‪ ,‬ולכן כשיש ספק‬
‫לא חל עליו הקדושה ואין לו דמיון לרוב פסולים [אבל עיין מה‬
‫שכתבנו לעיל בשם הגר"י דיוויד]‪ .‬ועי' מה שהאריך בס' ויזרע‬
‫יצחק אבן העזר סי' ב'‪.‬‬
‫ו] והגאון ר' יעקב חיים סרנא [באר לחי רואי הל' איסורי ביאה‬
‫עמ' י"ז] הקשה על הש"ש דאי אפשר לומר שדין ממזר שונה‬
‫מכל שאר ספק בכל התורה כולה לדעת הרמב"ם‪ ,‬דמהאי‬
‫קרא דממזר דדרשינן ממזר ודאי ולא ממזר ספק יסד הרמב"ם‬
‫דבכל הספיקות דבכל התורה כולה הולכין בהם להקל מדין‬
‫תורה כאשר כתב בתשובה‪ ,‬והביאה הרשב"א ז"ל בחי'‬
‫לקידושין ע"ג‪ .‬ואם כדברי הש"ש הא לא הוי ליה למיזל בתר‬
‫רוב להחמיר גם בכל האיסורים כולם כמו בממזר וזה ודאי‬
‫א"א‪ ,‬ואין לומר דלדברי הרמב"ם מדבריהם הוא דאזלינן‬

‫‪77‬‬

‫להחמיר אלא דבממזר הקילו‪ ,‬דהא אדרבה בממזר משום‬
‫מעלת יוחסין החמירו טפי מבעלמא‪ ,‬וא"כ הא ליכא למימר‬
‫כדבריו דמשום הא דממזר ודאי הוא דשריא אפילו ברוב‬
‫פסולים‪ .‬ויש עוד להאריך מאד בענין זה אבל קנצי למילין –‬
‫וע"ע בשיעורי הג"ר דב שוורצמן [כתובות סי' י"ח]‪ ,‬דברי יוסף‬
‫[לגאון ר' יוסף כהן זצ"ל אבן העזר סי' ד']‪ ,‬ובס' מצעדי גבר‬
‫[כתובות ל"ד]‪.‬‬
‫סיימתי ו' ניסן התשע"א‬
‫ירושלים‬

78

‫‪79‬‬

‫בסוגיית תקפו כהן ש"ד פ"ה‬
‫עיונים בשמעתתא ‪ -‬ש"ד פ"ה‬
‫לזכות הורי היקרים שרק הודות להם הגעתי עד הלום‬
‫תקפו כהן ‪ -‬חקר דרכו של הרמב"ם בסוגיא ש"ד פ"ה‬

‫הרמב"ם [פ"ה מהל' בכורות ה"ג] פסק בספק בכור דאם תפס‬
‫כהן אין מוציאין מידו‪ .‬ותמהו עליו [שו"ת רשב"א ח"א סי' שי"א‪,‬‬
‫כס"מ ולח"מ שם פ"ב הל' ו'] שהוא נגד מסקנת הש"ס בבא‬
‫מציעא [ו‪ ,]:‬אמר רבה לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו‬
‫מידו כו'‪ ,‬אמר רב חנניה לרבה תניא דמסייע דספיקות נכנסין‬
‫לדיר להתעשר‪ ,‬היינו ספק פדיון פטר חמור‪ ,‬כדמפרש בגמרא‬
‫שאם היה לישראל ספק פדיון פטר חמור ופדאו בשה‪ ,‬אינו‬
‫צריך ליתן את השה לכהן‪ ,‬דשמא החמור לא היה פטר רחם‬
‫ופטור מן הפדיון‪ ,‬והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ .‬וקמ"ל‬
‫מתניתין שאין על השה ההוא שום קדושה‪ ,‬ונכנס עם שאר‬
‫צאנו להתעשר‪.‬‬
‫ממשיכה הגמרא‪ ,‬ואי סלקא דעתך תקפו כהן אין מוציאין אותו‬
‫מידו‪ ,‬ויש לכהן צד זכיה בו‪ ,‬אמאי נכנסין לדיר להתעשר‪ ,‬והלא‬
‫אם יצא השה הזה עשירי‪ ,‬נמצא הישראל פוטר עצמו מן‬

‫‪80‬‬

‫המעשר ע"י ממונו של כהן‪ .‬אלא ודאי אין לכהן שום זכיה בו‪,‬‬
‫ואם תקפו כהן מוציאין אותו מידו‪.‬‬
‫ומכך שהביא רב חנניה סייעתא לרבה ממתניתין‪ ,‬ולא דחי לה‬
‫הגמרא‪ ,‬משמע שכן היא מסקנת הסוגיא דאם תקפו כהן‬
‫מוציאין אותו מידו עיי"ש‪ .‬וא"כ קשה כנ"ל‪ ,‬אמאי פסק הרמב"ם‬
‫דאין מוציאין אותו מידו‪.‬‬
‫ובשב שמעתתא [שמעתא ד' פרק ה'] הביא תירוץ בנו מוהר"ר‬
‫יוסף דובער‪ ,‬דהנה לכאורה קשה מאד על הסייעתא שמביא‬
‫רב חנניה לרבה ממתניתין דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר‬
‫[דמזה מוכח לענין בכור דאין לכהן צד זכיה בו ואם תקפו‬
‫מוציאין אותו מידו]‪ .‬וקשה דהא בגמרא שם מסיק דמיירי‬
‫בספק פדיון פטר חמור‪ .‬וא"כ איך מביא ר' חנניה ראיה משם‬
‫לענין ספק בכור‪ ,‬והלא יש לחלק טובא‪ ,‬דדוקא ספק פדיון פטר‬
‫חמור אין לכהן צד זכיה בו‪ ,‬לפי שקודם שפדה בו הישראל‬
‫היה השה בחזקת הבעלים בתורת חולין גמורים וא"כ השתא‬
‫נמי לאחר שפדה בו ספק פטר חמור‪ ,‬יש לנו להעמידו בחזקת‬
‫מרא קמא מספק‪ ,‬ולכך אמרינן שפיר דאין לכהן צד זכיה בו‬
‫כלל ונכנס לדיר להתעשר‪ ,‬שהרי הוא בחזקת בעליו‬
‫הראשונים‪ ,‬משא"כ בספק בכור‪ ,‬התם מתחילת לידתו היה‬
‫הולד ספק בכור‪ ,‬ומעולם לא היה בחזקת ישראל יותר מאשר‬
‫בחזקת הכהן‪ ,‬וא"כ שפיר איכא למימר דיש לכהן חלק בו כמו‬
‫לישראל ואם תקפו אין מוציאין אותו מידו‪.‬‬
‫ואפשר היה לדחות דגבי ספק בכור גם יש חזקת מרא קמא‬
‫של הישראל‪ ,‬שהרי קדושת הבכור לא באה אלא אחר הלידה‪,‬‬
‫אבל כל זמן שהוא בבטן אמו הרי הוא חולין גמורים‪ ,‬וא"כ‬
‫קודם שנולד היה העובר בחזקת הבעלים‪ ,‬והשתא כשנולד‬
‫מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא‪ ,‬והיינו ממש דומיא דספק פטר‬
‫חמור דמוקמינן ליה בחזקת בעליו הראשונים‪ ,‬וא"כ שפיר‬

‫‪81‬‬

‫מייתי רב חנניה ראיה מספק פדיון פטר חמור‪.‬‬
‫ודוחה הגרי"ד דמ"מ אינו דומה חזקת בעלים של ספק פדיון‬
‫פטר חמור לחזקת הבעלים של ספק בכור‪ ,‬דהא בספק פדיון‬
‫פטר חמור כל זמן שלא נפדה היה השה חולין גמורים והיה‬
‫ברשות הבעלים ממש‪ .‬משא"כ בבכור בבטן אמו‪ ,‬אע"ג דכל‬
‫זמן שלא נולד חולין הוי‪ ,‬מ"מ לא חשיב בחזקת בעלים ממש‪,‬‬
‫שהרי עדיין לא נולד והוי דבר שלא בא לעולם‪ .‬ואינו בחזקת‬
‫בעלים מחמת עצמו אלא רק מחמת החזקה שיש לבעלים‬
‫באמו‪ .‬ולכן קשה כנ"ל‪ ,‬איך מביא רבי חנניה ראיה לספק בכור‬
‫[דתקפו כהן מוציאין מידו] מההיא מתניתין דספק פדיון פטר‬
‫חמור‪.‬‬
‫לכן מיישב הגרי"ד דרבה אזיל לשיטתו דאף בספק בכור איכא‬
‫חזקת מרא קמא לבעלים‪ ,‬וכמו שיתבאר‪ .‬דבמסכת חולין‬
‫"איתמר‪ ,‬יצא שליש ומכרו לעכו"ם וחזר ויצא שליש אחר‪ ,‬רב‬
‫הונא אמר קדוש‪ ,‬רבה אמר אינו קדוש‪ ,‬רב הונא אמר קדוש‪,‬‬
‫קסבר למפרע הוא קדוש‪ ,‬וכיון דנפק ליה רובא איגלאי מילתא‬
‫למפרע דמעיקרא הוה קדוש ומאי דזבין לאו כלום זבין‪ .‬רבה‬
‫אמר אינו קדוש‪ ,‬קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש‪ ,‬ומאי דזבין‪,‬‬
‫שפיר זבין וכו'‪.‬‬
‫וא"כ נמצא לשיטת רבה לעולם בכל לידת בכור בעלמא יש‬
‫לבעלים חלק במיעוט שיצא קודם יציאת הרוב‪ ,‬שהרי באותה‬
‫שעה עדיין הוא חולין גמורים‪ ,‬ורק אחר יציאת רובו חלה‬
‫הקדושה בכולו ועי"ז יוצא מרשות בעלים לרשות גבוה‪ .‬וא"כ‬
‫לפי"ז בספק בכור מאחר וביציאת המיעוט היה לבעלים חלק‬
‫בו שהרי באותה השעה היה חולין גמורים‪ ,‬א"כ לאחר יציאת‬
‫רובו נמי מוקמינן ליה לאותו מיעוט בחזקת בעלים‪ ,‬כיון שהיה‬
‫ברשותו קודם לידת הרוב‪.‬‬

‫‪82‬‬

‫וממילא כיון שאנו מכריעין מצד החזקת מרא קמא דהמיעוט‬
‫שיצא בתחילה הוא שייך לבעלים ואינו בכור‪ ,‬על כרחך מהני‬
‫ההכרעה ההיא גם על שאר הבהמה לומר דשייכת לבעלים‪,‬‬
‫שהרי אי אפשר שתהא בהמה אחת מקצתה חולין ומקצתה‬
‫קדושה בקדושת בכור‪.‬‬
‫ולפ"ז שפיר מייתי רב חנניה ראיה מספק פדיון פטר חמור‪ ,‬דכי‬
‫היכי דגבי פדיון פטר חמור אזלינן בתר חזקת מרא קמא‬
‫ואמרינן אין לכהן בו כלום ואם תקפו מוציאין אותו מידו‪ ,‬ה"נ‬
‫גבי ספק בכור אזלינן בתר חזקת מרא קמא ואין לכהן בו כלום‬
‫ואם תקפו מוציאין אותו מידו‪.‬‬
‫ומביא סייעתא לדבריו מתשובת הגאונים באחד ששחט שבע‬
‫בהמות ונתערבו‪ ,‬ואח"כ נמצאו בני מעיים של אחת מהן‬
‫נקובים ולא נודע מאיזה מהן היא הטריפה‪ ,‬אך קודם הספק‬
‫נמכר חצי של בהמה אחת בחזקת כשרות‪ .‬ופסק שם מוהר"ר‬
‫העשיל להתיר הן את החצי שבחוץ משום כל דפריש מרובא‬
‫פריש‪ ,‬והן את החציה השני שנשאר בפנים‪ ,‬שהרי לא יתכן‬
‫שתהא חציה בהמה מותרת וחציה אסורה‪ .‬מכאן לומדים‬
‫שמהני הכרעה בספק אחד לענין ספק אחר‪ ,‬וא"כ ה"נ מהני‬
‫חזקה שאנו מחזיקין את המיעוט הראשון בחזקת בעלים‪,‬‬
‫להכריע גם על הרוב שיצא אח"כ‪ ,‬ומשו"ה מוקמינן כל הבהמה‬
‫בחזקת מרא קמא ואין לכהן בה כלום‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬כל הנתבאר הוא דוקא לשיטת רבה דס"ל מכאן ולהבא‬
‫הוא קדוש‪ ,‬אבל לשיטת רב הונא דס"ל למפרע הוא קדוש‪,‬‬
‫א"כ כיון דלאחר יציאת רובו חלה עליו קדושת בכור למפרע‪,‬‬
‫הרי איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא היתה לבעלים חזקה‬

‫‪83‬‬

‫גמורה בשום חלק מן הולד‪ ,‬וא"כ לשיטת רב הונא ליכא ראיה‬
‫כלל מספק פדיון פטר חמור‪ ,‬דהתם דוקא הוא דאמרינן דאין‬
‫לכהן חלק בו משום שהבעלים היו מוחזקים מעיקרא בשה‪,‬‬
‫משא"כ בבכור דמעולם לא היתה לבעלים חזקה גמורה וא"כ‬
‫אין לבעלים כח בו יותר מאשר לכהן‪.‬‬
‫ומשום הכי ניחא הא דאמר רב חנניה תנא דמסייע לך‪ ,‬והיינו‬
‫לשיטתך דסבירא לך מכאן ולהבא קדוש שפיר יש להביא‬
‫ראיה מהך דספיקות נכנסין לדיר להתעשר‪ ,‬דבשניהם יש‬
‫לבעלים חזקת מרא קמא‪ ,‬וא"כ אין לכהן שום זכות בו ולכן אם‬
‫תקפו מוצאין אותו מידו‪.‬‬
‫ולפ"ז לא קשה על הרמב"ם‪ ,‬שהרי במחלוקת רבה ורב הונא‬
‫בחולין פסק הרמב"ם כרב הונא דלמפרע הוא קדוש‪ ,‬ולרב‬
‫הונא אין שום ראיה מהמשנה בבכורות‪ ,‬דשאני התם דיש‬
‫לבעלים חזקת מרא קמא בשה‪ ,‬משא"כ בספק בכור בעלמא‬
‫דליכא חזקת מרא קמא הרי כח הבעלים וכח הכהן שווים בו‪,‬‬
‫הלכך אם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו‪ ,‬דהמוציא מחבירו‬
‫עליו הראיה‪ .‬וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דאין מוציאין אותו מידו‪,‬‬
‫אע"פ שהוא נגד סוגיית הגמרא דב"מ‪.‬‬
‫והרא"ש והטור [יו"ד סי' שי"ט] דפסקו כרבה דמכאן ולהבא‬
‫הוא קדוש‪ ,‬נמצא דבספק בכור יש חזקת מ"ק לבעלים‪ ,‬א"כ‬
‫שפיר מוכח מהך דספיקות נכנסים לדיר להתעשר‪ ,‬ומשום הכי‬
‫פסקו הרא"ש והטור [יו"ד סי' שט"ו] דאם תקפו כהן מוציאין‬
‫אותו מידו‪ ,‬ע"כ דברי בנו של בעל השב שמעתתא מוהר"ר‬
‫יוסף דובער [והסבר הדברים בבהירות ע"פ הס' שמעתתא‬
‫מבוארת]‪.‬‬

‫‪84‬‬

‫וימים של דיו נשפכו כדי להבין את דברי הרמב"ם הנ"ל‪ .‬ואנן‬
‫נלקט כמה טיפות מאותו ים גדול‪ ,‬ונרווה את צמאוננו בנפת‬
‫צוף דבש אמרי קודש‪.‬‬
‫ביאור ספיקת הגמרא לפי הקונטרס הספיקות‬
‫בביאור ספיקת הגמרא בתקפו כהן אי מוציאין מידו או אין‬
‫מוציאין מידו ביאר הקונטרס הספיקות [כלל א' אות ו'] בשם‬
‫אחיו הר"ח כהן דתלוי בחקירה מהו הגדר של חזקת מרא‬
‫קמא‪ ,‬האם הוא מדינא דחזקה קמייתא דאיסורא‪ ,‬וכמו בכל‬
‫ספק איסור דמעמידין הדבר בחזקת מה שהיה בתחילה‪ ,‬או‬
‫דהוה מגדר מוחזקות‪ ,‬דמספק לא מוציאין מהמרא קמא וכמו‬
‫בכל מוחזקות דאמרינן מספק אל תוציא‪ .‬והיינו דאם חזקת‬
‫מרא קמא הוא מטעם חזקה קמייתא דאיסורא‪ ,‬א"כ נקבע הדין‬
‫דהספק הוא של ישראל כמו לפני לידת הספק ואם תקפו כהן‬
‫מוציאין מידו‪ .‬אבל אם חזקת מרא קמא הוא רק מטעם מספק‬
‫אל תוציא‪ ,‬אי תקפו כהן מספק אין אנו מוציאין מהכהן דאצל‬
‫מי שמונחת הבהמה מספק אין מוציאין ממנו‪.‬‬
‫ובזה ביאר מה דפריך בגמרא‪ ,‬אי נימא תקפו כהן אין מוציאין‬
‫מידו‪ ,‬אמאי תניא הספיקות נכנסין לדיר להתעשר‪ ,‬ומזה הוכיח‬
‫ר' חנניה לרבה דתקפו כהן מוציאין מידו‪ ,‬ולכאורה אפילו אי‬
‫תקפו כהן אין מוציאין מידו הלא כל זמן שלא תקפו כהן הוה‬
‫של ישראל ואמאי לא יעשר בה כל זמן שהוא שלו‪ ,‬אבל לפי‬
‫ביאור הר"ח כהן ניחא דאי תקפו כהן אין מוציאין‪ ,‬א"כ ע"כ לא‬
‫קבעינן שהבהמה היא של ישראל מדין חזקה קמייתא דקבעינן‬
‫דהבהמה שלו‪ ,‬דא"כ לא הוה מהני תפיסה‪ ,‬וע"כ רק מספק אין‬
‫אנו מוציאין מידו‪ ,‬ואע"פ שכל זמן שהוא תחת ידו הוה שלו‬
‫לגמרי אבל לא עדיף מלקוח דפטור ממעשר‪ ,‬כיון דהישראל‬
‫זוכה בבהמה רק מדין פסק דינא דהממע"ה ולא מטעם‬

‫‪85‬‬

‫דקבעינן דאינו בכור‪.‬‬
‫קושיות ה'אמרי חמד' על הקונטרס הספיקות‬
‫חזי הוית בספר אמרי חמד [להרב הגאון ר' משה חיים‬
‫דנדרוביץ שליט"א עמ"ס בב"מ סי' ט'] שהעיר דמלבד דדברי‬
‫הגמרא דפריך נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן אינם‬
‫מובנים לפי קונה"ס‪ ,‬דלפי פירושו אין הספק ממונו של כהן כלל‬
‫אלא קושיית הגמרא דליפטר משום לוקח‪ ,‬ואין זה הפירוש‬
‫הפשוט בדברי הגמרא‪ ,‬אבל מלבד לשון הגמרא א"א לפרש‬
‫פירוש זה לפי הרמב"ם וכמו שנבאר‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬כל העולם מקשים על הרמב"ם דפסק [פ"ה מהל' בכורות‬
‫הל' ג'] דתקפו כהן אין מוציאין מידו‪ ,‬והרי הרמב"ם פסק‬
‫בעצמו [פי"ב מהל' ביכורים הל' כ"ג] דספיקות נכנסים לדיר‬
‫להתעשר והגמרא כבר הוכיחה דאי תקפו כהן אין מוציאין איך‬
‫נכנסין לדיר להתעשר‪ ,‬נמצא זה פוטר עצמו בממונו של הכהן‪.‬‬
‫ותירץ הרשב"א [בתשובות סי' שי"א] דהגמרא דהוכיחה‬
‫דתקפו כהן מוציאין מהא דספיקות נכנסין לדיר להתעשר זהו‬
‫לפי ההו"א דמיירי בספק בכור‪ ,‬אבל לפי מסקנת הגמרא‬
‫דספיקות איירי בפדיון פטר חמור לא דמי כלל ספק פטר חמור‬
‫לספק בכור‪ ,‬דבספק פדיון פטר חמור יש לישראל חזקת מרא‬
‫קמא בשה לפני שפדה בו החמור ולכן אין הכהן יכול לתפוס‬
‫וספיקות פט"ח נכנסין להתעשר‪ ,‬אבל ספק בכור דאין לישראל‬
‫בו חזקת מרא קמא אלא דהוה מוחזק‪ ,‬אם תקפו כהן אין‬
‫מוציאין מידו‪.‬‬
‫ולפי דברי הרשב"א כל מה שהוכיחה הגמרא מספיקות נכנסין‬
‫לדיר הוא לפי ההו"א דאיירי בבכור‪ ,‬אבל למסקנה דאיירי‬

‫‪86‬‬

‫בפט"ח לא הוה מדמי כלל לספיקות תקפו כהן דאיירי בבכור‬
‫וכמו שביאר הגר"א בהגהותיו [סי' שט"ו]‪ ,‬וא"כ כיון דבפט"ח‬
‫שיש חזקת מרא קמא לא הוה מדמי כלל לבכור ובפט"ח כו"ע‬
‫מודו דתקפו כהן מוציאין מידו‪ ,‬ע"כ ספיקת הגמרא בבכור לא‬
‫היתה מטעם חזקת מרא קמא כיון דבאמת במקום חזקת מרא‬
‫קמא לא מהני תפיסה‪ ,‬וע"כ ספיקת הגמרא אינה בדין חזקת‬
‫מרא קמא‪ ,‬ודלא כמו שביאר בקונטרס הספיקות‪.‬‬
‫אלא דבזה נוכל לתרץ כמו שביאר הש"ש [ש"ד פ"ה] דהגמרא‬
‫ידעה גם בהו"א דהספיקות איירי בפטר חמור‪ ,‬ואפילו כן‬
‫מדמה הגמ' פטר חמור לבכור כיון דס"ל לרבה דגם בבכור יש‬
‫חזמ"ק‪ ,‬והיינו מטעם דס"ל לרבה דבכור ביציאת רובו הוא‬
‫קדוש ועד יציאת רובו הוה ממון ישראל‪ ,‬ויש לישראל חזקת‬
‫מרא קמא כמו בפטר חמור‪ ,‬רק אנן להלכה קי"ל [לפי‬
‫הרמב"ם] דבכור למפרע הוא קדוש א"כ מיד בצאתו לאויר‬
‫העולם הוה ספק בכור ואין לישראל חזמ"ק‪ ,‬דמה שהיה שלו‬
‫במעי אמו אינו חזקת מ"ק כיון דהוה דבר שלא בא לעולם‬
‫וכמבואר בחו"מ סי' ר"ט‪.‬‬
‫ולפי דברי הש"ש נוכל לומר דספיקת הגמרא בתקפו כהן היא‬
‫כמו שביאר הקונטרס הספיקות‪ ,‬דשאילת הגמרא היא בדין‬
‫חזמ"ק ולפי שיטת רבה דבכור אינו קדוש עד יציאת רובו והוה‬
‫ממון ישראל ביציאת מיעוטו‪ ,‬ובזה נסתפקה הגמרא אי מהני‬
‫תפיסת הכהן וכביאור הקונטרס הספיקות‪ ,‬ולזה הוכיח רבה‬
‫מהא דספק פט"ח דנכנס לדיר להתעשר‪ ,‬והיינו ע"כ דאין לכהן‬
‫זכות תפיסה כיון דיש לישראל חזמ"ק דהוה מטעמא דחזקה‬
‫דאיסורא‪ ,‬אלא דלהלכתא דבכור קדוש למפרע מיציאת מיעוטו‬
‫אין כאן כלל חזמ"ק‪ ,‬ולכן פסק הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין‬
‫כיון דלדידן להלכתא אין חזמ"ק בבכור‪ ,‬אבל ספיקת הגמרא‬
‫נוכל שפיר לאוקמי בדין מ"ק וכביאור הקונה"ס‪ ,‬ולשיטת רבה‬
‫דבבכור יש חזמ"ק דביציאת רובו הוא קדוש‪ ,‬ולשיטת רבה‬

‫‪87‬‬

‫שפיר מדמינן בכור לפדיון פט"ח דבשניהם יש האי דינא‬
‫דחזמ"ק‪.‬‬
‫אולם עצם דברי הש"ש קשים להולמם‪ ,‬דמה שכתב דהבכור‬
‫במעי אמו דהוה של ישראל אין בזה חזמ"ק‪ ,‬כבר הקשו‬
‫האחרונים [הגרנ"ט והר"ח מטעלז] ממתניתין [בב"מ דף ק‪].‬‬
‫המחליף פרה בחמור ואינו ידוע אם ילדה לפני החילוף או‬
‫לאחר החילוף‪ ,‬ופריך בגמרא‪ ,‬נוקמה אחזקת מ"ק דהיינו‬
‫נוקמה אחזקת בעל הפרה שהיתה הולד שלו‪ ,‬ואע"פ דבזה‬
‫גופא אנו מסופקים אם נולד הולד ברשות בעל הפרה או אחרי‬
‫חליפיו עם החמור‪ ,‬ואפילו הכי פריך הגמרא לוקמה בחזקת‬
‫מרא קמא במה שהיתה הולד של בעל הפרה במעי אמו‪.‬‬
‫והאחרונים ביארו טעם אחר דאין בבכור חזמ"ק כיון דמה‬
‫שהיה של ישראל במעי אמו הרי בשעה זו היה ג"כ עומד‬
‫להוולד בתורת ספק בכור ואפילו בזמן שהיה ודאי של ישראל‬
‫היה עומד לבוא לידי ספק בלידתו‪ ,‬משא"כ במחליף פרה‬
‫שלפני החילוף היה הולד עומד להיות של בעל הפרה לעולם‪,‬‬
‫ורק בגלל שהחליפו בחמור בא הספק דאולי נמכר כבר לבעל‬
‫החמור‪ ,‬ובזה מוקמינן אחזקת מרא קמא‪ ,‬משא"כ בבכור‬
‫דבשעת עיבורו כבר ידעינן דבלידתו עומד להיות ספק בכור‪.‬‬
‫איברא דהש"ש בודאי אינו סובר כסברתם דא"כ אפילו לפי‬
‫רבה דבכור אינו קדוש עד יציאת רובו‪ ,‬ועד רובו הוה ממון‬
‫ישראל‪ ,‬אכתי נימא כיון דבזמן התחלת הלידה היה עומד‬
‫להיות ספק בגמר לידתו אין בזה חזמ"ק לפי סברתם‪ ,‬וע"כ‬
‫ס"ל להש"ש דאפילו אם בזמן הודאי ידעינן דיגיע זמן הספק‪,‬‬
‫אפילו כן מיקרי חזמ"ק‪ ,‬ואי הכי אפילו במעי אמו הו"ל למיזל‬
‫בתר חזמ"ק וכמו במחליף פרה בחמור‪.‬‬
‫ובעצם סברת הש"ש דלא חש לסברת האחרונים דכתבו דאם‬

‫‪88‬‬

‫בזמן הודאי היה עומד להיות ספק בהוולדו אין זה חזקת מרא‬
‫קמא‪ ,‬יש לפרש כמו שפירש הגרנ"ט בחידושיו‪ ,‬דאם חזקת‬
‫מרא קמא הוא מטעם חזקה קמייתא‪ ,‬אז מסתברא לומר דאם‬
‫בשעת הודאי היה עומד להגיע לספק א"א לאוקמוה אחזקה‬
‫קמייתא כיון דאף קודם הספק היה עומד להגיע לספק זה ואין‬
‫זו הפקעה מחזקתו קמייתא‪ ,‬אבל אי נימא דחזקת מרא קמא‬
‫הוא מטעם מוחזק‪ ,‬א"כ הרי במציאות הוא היה בעל הבהמה‬
‫והולד ומספק אל תוציא ממנו‪ ,‬וזוהי סברת הש"ש דלרבה‬
‫דביציאת רובו הוה קודש א"כ במיעוטו הוה ממון ישראל אע"ג‬
‫דעומד להוולד ולהגיע לידי ספק‪ ,‬אבל במציאות הישראל היה‬
‫מוחזק בבהמה זו‪ ,‬ומספק אל תוציא‪.‬‬
‫אלא דגם זה אינו עולה בקנה אחד עם הקונטרס הספיקות‪,‬‬
‫דנקיט לעיקר דחזקת מרא קמא הוא מטעם חזקה דאיסורא‬
‫ולכן תק"כ מוציאין מידו בפטר חמור‪ ,‬ולפי הש"ש כל מה‬
‫דמדמינן בכור לפט"ח לפי רבה דגם בבכור הו"ל חזמ"ק‪ ,‬היינו‬
‫דוקא אם חזמ"ק הוא מטעם מוחזק וכנ"ל‪ ,‬וא"כ דחזמ"ק הוא‬
‫מטעם מוחזק יהא הדין דאין מוציאין מהמוחזק‪ ,‬והגמרא‬
‫הוכיחה מהספיקות נכנסין לדיר דת"כ מוציאין מידו והיינו‬
‫מטעם דחזמ"ק הוא מטעם חזקה קמייתא דאיסורא‪.‬‬
‫ובעצם דברי הש"ש נראים כסותרים זה את זה‪ ,‬דמזה שתפס‬
‫לעיקר דבכור למ"ד ביציאת רובו הוא קדוש הו"ל חזמ"ק‪,‬‬
‫הוכחנו דס"ל דחזמ"ק הוא מטעם מוחזק דאי מטעמא דחזקה‬
‫קמייתא הרי בשעת הודאי היתה עומדת להיות ספק בלידתו‪,‬‬
‫ובאותו דיבור שם כתב להקשות דאין לישראל מרא קמא אלא‬
‫במקצת הבהמה לפני יציאת רובו ולא בכל הבהמה‪ ,‬ואמאי‬
‫אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו הכל‪ ,‬הלא לישראל אין לו‬
‫חזמ"ק אלא בחצי דלפני יציאת רובו‪ ,‬ותירץ הש"ש דהרי זה‬
‫דומה למש"כ גאוני בתראי בבהמות שנחלקו לחלקים ונמכרו‬
‫חלקים ועדיין נשאר בחנות חלק של כל הבהמות‪ ,‬ונמצא אח"כ‬
‫באחד מהריאות שהיא טריפה ולא ידעינן מאיזה בהמה‪,‬‬

‫‪89‬‬

‫דאע"ג דכל החלקים לפנינו הם קבוע וכמחצה על מחצה דמי‪,‬‬
‫אפילו הכי כיון דעל החלקים שנמכרו פסקינן כל דפריש מרובו‬
‫פריש א"כ אף באותן חלקים הנמצאים בחנות אזלינן בתר‬
‫רובא‪ ,‬דנגרר אחרי מה דפסקינן על כל מה שנמכר כל דפריש‬
‫מרובא פריש‪ ,‬וכמו כן בספק בכור כיון דעל חלק שיצא עד‬
‫יציאת רובו הו"ל חזקת מר"ק של הישראל דנינן לכל הבהמה‬
‫בחזמ"ק של הישראל‪ .‬ודברים אלו שייכים רק בדין חזקה‬
‫דאיסורא כיון דנקבע הדין בחלק לפי החזקה קמייתא א"כ כבר‬
‫קבעינן בכל הבהמה דהוה של ישראל ואינה בכור‪ ,‬אבל אי‬
‫נימא דדין חזמ"ק הוא מדין מספק אל תוציא בודאי מוחזק‬
‫בחצי בהמה אינו נותן שום דין בחלק האחר‪ ,‬ובמה שמוחזק‬
‫אמרינן מספק אל תוציא ובמה שאינו מוחזק הו"ל הכהן מוחזק‬
‫בתפיסתו ואין מוציאין ממנו‪ ,‬וכיון דכתב הש"ש דחזמ"ק‬
‫במקצת קובעת בכולו ע"כ משמע דחזמ"ק היא מדין חזקה‬
‫קמייתא דאיסורא ודלא כמו שהוכחנו לעיל מדבריו דהוה‬
‫מטעם מוחזק וצ"ע‪ ,‬עכ"ד הספר אמרי חמד מעררי המחשבה‬
‫ועוד האריך שם בסוגיא‪.‬‬
‫דברי ה'דבר המלך'‬
‫בספר 'דבר המלך' [לגאון ר' דוב מאיר קרויזר בב"מ סי' ה']‬
‫האריך באופן נפלא בסוגייתנו‪ ,‬ונביא חלק מדבריו‪ :‬הרשב"א‬
‫כתב ליישב הרמב"ם שחילק בין ספק בכור בהמה טהורה‬
‫לספק פט"ח‪ ,‬דבכור בהמה טהורה ספק גמור הוא‪ ,‬דתיכף‬
‫כשנולד ספיקו עמו ולא אתחזיק בו ישראל יותר מכהן ולא כהן‬
‫יותר מישראל‪ ,‬והלכך כל המוחזק בו הרי הוא שלו‪ ,‬ולכן בספק‬
‫בכור פוסק הרמב"ם דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו כיון‬
‫דספיקא הוא והכהן מוחזק בו והמוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬
‫אבל בעשרה ספיקי פט"ח כבר הוחזק ביד ישראל קודם‬
‫שהופרש‪ ,‬דשה ודאי הא איתחזיק בו בעלים ואיכא חזקת מרא‬
‫קמא‪ ,‬ובפט"ח מודה הרמב"ם דאי תקפו כהן מוציאין מידו כיון‬

‫‪90‬‬

‫דישראל מוחזק בו‪ ,‬אלו תורף דבריו‪[ .‬ולפי דבריו‪ ,‬מדוייקת‬
‫לשון הגמרא‪ ,‬דגבי ספק בכורות אמרה 'המוציא מחבירו עליו‬
‫הראיה'‪ ,‬דמשמע דכל מי שמוחזק בו אמרינן על מי שכנגדו‬
‫דעליו להביא ראיה ואינו ודאי של אחד מהן‪ ,‬והיינו דפסק‬
‫הרמב"ם דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו כיון שהוא מוחזק‪,‬‬
‫אבל גבי ספק בכור אמרה הגמרא מעשרן 'והן שלו'‪ ,‬דהיינו‬
‫דאין שום ספק בדבר והרי הוא ודאי של ישראל‪ ,‬ולכן בהא‬
‫כו"ע מודו דאי תקפו כהן מוציאין אותו מידו]‪.‬‬
‫ולכאורה יש מקום לתמוה על דבריו‪ ,‬דהא מוחזק ממש עדיף‬
‫ממרא קמא‪ ,‬דמהאי טעמא אמרינן לקמן [ק‪ ].‬גבי המחליף‬
‫פרה בחמור דיחלוקו‪ ,‬ופריך בגמרא אמאי יחלוקו‪ ,‬וליחזי‬
‫ברשות דמאן קיימי וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬
‫מוכח להדיא דמוחזק עדיף ממרא קמא‪ ,‬וא"כ כיון דסובר‬
‫הרמב"ם דכשתפס הכהן מוחזק הוא בו דמהאי טעמא פסק‬
‫בבכור אין מוציאין ממנו‪ ,‬א"כ ה"ה בפט"ח יהני המוחזק נגד‬
‫המרא קמא של הישראל ולמה בפטר חמור סבר דמוציאין‪.‬‬
‫והביאור הוא‪ ,‬דהנה בקונטרס הספיקות עלה ונסתפק בחזקת‬
‫מרא קמא בממונא אם הוי כמו חזקה דמעיקרא דאיסורא‪,‬‬
‫והיא חזקה המבררת שודאי הוא כמו שהיתה קודם לכן‪ ,‬או‬
‫דילמא חזקת מרא קמא היא מדין המוציא מחברו עליו הראיה‬
‫ואין להוציאו מחזקת הבעלים הראשונים מספק אבל אין כאן‬
‫בירור‪.‬‬
‫והלום ראיתי בהגהות רשימות בשמעתתא [ש"ד פ"י בהגהה‬
‫שם אות רכ"ה] שהביא בשם הגר"ש רוזובסקי שהוכיח מגמרא‬
‫דלקמן [ק‪ ].‬דחזקת מרא קמא היא בגדר חזקת ממון אבל‬
‫אינה חזקה המכרעת‪ ,‬דהגמרא הקשתה שם‪ ,‬ונוקמא בחזקת‬
‫מר"ק וליהוי אאידך הממע"ה‪ ,‬ואי אמרינן דחזקת מר"ק הוא‬

‫‪91‬‬

‫מכריע הספק למה הוצרכה הגמ' להוסיף שא"א להוציא מטעם‬
‫דהממע"ה דהלא סגי בקושיא דנוקמיה בחזקת מר"ק‪ ,‬ולכן‬
‫א"א להוציא כיון דחזמ"ק מכריע שהדין עמו‪ ,‬אע"כ שהוא בגדר‬
‫חזקת ממון והוא חזקה שאין עמה בירור והמוציא מחבירו עליו‬
‫הראיה‪ ,‬אמנם בפנ"י בסוגיין הוכיח דחזקת מר"ק הוי שפיר‬
‫חזקה המכרעת מהא דקי"ל המקדיש כל בהמותיו לא הקדיש‬
‫את הכוי והוא כחולין גמור‪ ,‬ומדברי הרמב"ם והר"ן משמע‬
‫דהטעם הוא דמוקמינן ליה אחזקת מר"ק שהם הבעלים‪,‬‬
‫משמע מזה דחזמ"ק היא חזקה המכרעת‪ ,‬דחשיבא להכריע‬
‫אפילו בענין איסור‪.‬‬
‫וצ"ל דהרשב"א אליבא דהרמב"ם למד דחזקת מר"ק היא‬
‫חזקה המכרעת ולכן ס"ל גבי פט"ח דתקפו כהן מוציאין מידו‬
‫כיון דאיכא חזקת מר"ק שהיא חזקה המבררת דודאי הוא שלו‬
‫ולכן עדיפא חזמ"ק ממוחזק‪ ,‬ואע"פ שהכהן מוחזק מוציאין‬
‫מידו כיון דישראל הוא מרא קמא‪ ,‬ולא דמי להא דמוכח לקמן‬
‫גבי מחליף פרה בחמור דמוחזק עדיף ממר"ק כדהוכחנו‬
‫למעלה‪ ,‬התם שאני דהתם הרי הוא מוחזק בה כבר עוד קודם‬
‫שנולד הספק‪ ,‬וע"כ חזמ"ק אינו יכול להפקיע מהמוחזק מכבר‪,‬‬
‫אבל הכא בפטר חמור דהמרא קמא קודמת ודאי דעדיף‬
‫ממוחזק‪.‬‬
‫אך בקהילות יעקב [ב"מ סי' ח'] הקשה על דברי הרשב"א‬
‫שהעמיס בשיטת הרמב"ם דבפטר חמור אמרינן דתקפו כהן‬
‫מוציאין ממנו כיון דמר"ק הוא‪ ,‬הלא שיטת הרמב"ם היא [פ"כ‬
‫ה"י מהל' מכירה]‪ ,‬דחזקת מרא קמא לא מועיל אלא במקום‬
‫דמרא קמא ברי הוא בטענתו דשלו הוא‪ ,‬אבל בטענת שמא לא‬
‫מועיל חזקת מרא קמא‪ ,‬וא"כ בפטר חמור אין המר"ק ברי‬
‫בטענתו דשמא של כהן הוא‪.‬‬

‫‪92‬‬

‫ונראה לבאר דהנה סומכוס דסובר בכל ממון המוטל בספק‬
‫דחולקין והיינו אפילו בחזקת מר"ק ואי נימא דחזקת מרא קמא‬
‫היא חזקה המכרעת וכמו בכל החזקות שבש"ס הכי נימא‬
‫דסומכוס יצא לחלק על כל חזקות שבש"ס‪ ,‬אע"כ דאפילו‬
‫חזקה המכרעת נמי אין לומר דהוא ממש ודאי שלו רק‬
‫דהתורה לא רצה להשאיר הדבר בספיקא וע"כ אמרינן העמד‬
‫דבר על חזקתו‪ ,‬ודאי דעדיף חלוקה מחזקה וע"כ בממונות‬
‫דאפשר לעשות פשרה ולחלוק סובר סומכוס דיחלוקו ואם היה‬
‫ברירה לומר גם באיסור דין חלוקה היו חולקין רק כיון דא"א‬
‫מעמידין אותה אחזקתיה‪ ,‬ולכן סובר סומכוס דממון המוטל‬
‫בספק חולקין‪.‬‬
‫איברא‪ ,‬בקונטרס הספיקות שם הוכיח דחזקת מרא קמא אינה‬
‫חזקה המכרעת מהא דחזי' דסומכוס חולק על זה‪ ,‬ואין סברא‬
‫לומר שחולק נמי אחזקה דאיסורא כנ"ל‪ ,‬ולכאורה צ"ע מהראי'‬
‫המובא לעיל מהפני יהושע מהא דהמקדיש כל בהמותיו לא‬
‫הקדיש את הכוי‪ ,‬והוא כחולין גמור‪ ,‬ומדברי הרמב"ם והר"ן‬
‫משמע דהטעם הוא משום דמוקמינן ליה אחזקת מר"ק‪,‬‬
‫משמע דהוי חזקה המכרעת‪.‬‬
‫ואפשר לבאר‪ ,‬דהנה בחזקת איסור החזקה הוא על החפץ‬
‫עצמה‪ ,‬על האשה אם נטמאה‪ ,‬או על האשה אם נתקדשה‪,‬‬
‫בהא י"ל דהעמד דבר על חזקתו ואמרינן דמסתמא לא נשתנה‬
‫הדבר מכמות שהיתה‪ ,‬אבל בחזקת מר"ק דאין הספק על עצם‬
‫הדין‪ ,‬אם הדין כך או כך דהממון עצמו במקומו עומד ואין‬
‫נעשה בה שום שינוי רק הספק הוא על הבעלים אם זהו‬
‫בעלים או זהו בעלים‪ ,‬בהא לא הוי החזקה חזקה המכרעת‪,‬‬
‫דהחזקה אינה מגדת לנו על הבעלים אם נשתנו או לא ולא‬
‫דמי להא שהוכיח הפנ"י מהקדש דחזקה דמ"ק הוא גדר‬
‫בירור‪ ,‬דהתם ודאי דמהני בה חזמ"ק דהרי הנידון הוא על עצם‬
‫החפץ אי קדוש או לא‪ ,‬לענין זה שפיר הו"ל חזקה מכרעת‪.‬‬

‫‪93‬‬

‫ואחרי הדברים האלה יתיישב על נכון שיטת הרמב"ם ותו לא‬
‫קשה מה שהקשה הקה"י‪ ,‬דהא דסובר הרמב"ם דבטענת‬
‫שמא ל"מ חזמ"ק‪ ,‬הוא דוקא בחזמ"ק כזו שאינה מכרעת כיון‬
‫שאינו נוגע על עצם החפץ אם נשתנה‪ ,‬רק על הבעלים‪ ,‬ובאופן‬
‫זה כיון שהתובע בעצמו אינו ברי בטענתו לא מועיל חזמ"ק‪,‬‬
‫אבל בפדיון פט"ח דעל עצם החפץ אנו דנים אי צריך לקיים‬
‫בשה מצות נתינה לכהן ובאופן זה ביארנו דשפיר הוי חזקה‬
‫המכרעת‪ ,‬וע"כ מודה בזה הרמב"ם דמהני אף בטענת שמא‬
‫ולכן מיושב שיטתו דס"ל בפדיון פט"ח אי תקפו כהן מוציאין‬
‫מידו‪.‬‬
‫ובזה יש ליישב קושיית הש"ש‪ ,‬דבאמת הא גם בבכור יש‬
‫חזקת מרא קמא שהרי במעי אמו חולין הוא כיון דבפטר רחם‬
‫תלה רחמנא‪ ,‬ואין הבכור קדוש עד שיצא לאויר העולם‪,‬‬
‫ומשמע מזה דלא מועיל חזקתו גם אלאחר שנולד‪ ,‬ולקמן גבי‬
‫המחליף פרה בחמור וילדה פריך בגמרא‪ ,‬דנוקמיה אחזקת‬
‫מרא קמא וכו'‪ ,‬דהיינו כיון שיש לו חזמ"ק באמא יועיל גם‬
‫בעובר‪ ,‬משמע דמהני חזקתו גם לאחר שנולדה‪ ,‬ולדברינו‬
‫יתבאר על נכון‪ ,‬דביארנו דהכא מטעם חזקה המכרעת הוא‬
‫שמבררת לנו שהיתה של זה‪ ,‬וא"כ הבירור אינו יכול לברר‬
‫דכמו שהיתה שלו בשעה שהיה במעי אמו כן הוא עכשיו שלו‪,‬‬
‫דהתם אין עליה איסור בכור וע"כ הי' מותר בה‪ ,‬וכשיטת‬
‫התוס' [ביצה כ"ה‪ ].‬דס"ל דאין מחזיקין מאיסור לאיסור גבי הא‬
‫דאיתא התם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ורש"י פי'‬
‫חזקת אבר מן החי‪ ,‬ולתוס' לא נראה להו‪ ,‬דכיון דמתה תו לא‬
‫שייך בה איסור אבר מן החי וא"כ אין לומר דמטעם זה יש לו‬
‫איסור אחר‪ ,‬וה"ה הכא נמי דהחזקה שאמרה לנו דבמעי אמו‬
‫שלו הוא‪ ,‬לא מועיל לומר כשנולדה הוי נמי שלו‪ ,‬דשמא יש‬
‫עליה איסור בכור‪ ,‬וע"כ בספק בכור אין שם חזקת מ"ק על‬
‫הולד‪ ,‬משא"כ לקמן במחליף פרה בחמור דמשום לתא‬

‫‪94‬‬

‫דמוחזק אתינן עלה ואינה חזקה המכרעת בהא שפיר איכא‬
‫למימר דכי היכי דמוחזק הוא על העובר קודם שנולדה ה"נ‬
‫דמהני החזקה לאחר שנולדה כיון שהבעלות שיש לו מתחילה‬
‫מהני נמי השתא‪ ,‬עכ"ד ה'דבר המלך' והמשיך שם בדרכו‬
‫הטובה‪.‬‬
‫עומק דברי הגר"א‬
‫והנה‪ ,‬הגר"א [יו"ד סי' שט"ז] כתב מקור לדברי הרמב"ם‬
‫דתקפו כהן אין מוציאין‪ ,‬מדין ההוא ארבא דכל דאלים גבר‪,‬‬
‫וסתם הגר"א ולא פירש דמהי הראיה מדין כל דאלים גבר‬
‫לשמעתין דתקפו כהן‪ ,‬דאכן דבריו צ"ב‪ ,‬דמהי השייכות בין‬
‫העניינים‪ ,‬דהרי דין כל דאלים גבר הוא דין כשאין מוחזק‪ ,‬ואז‬
‫כל דאלים גבר‪ ,‬ואף להסוברים דאפשר לתקוף חזרה זהו‬
‫משום דתקיפה הראשונה אין בה כלום‪ ,‬ולכן אפשר לתקוף גם‬
‫חזרה‪ ,‬אך בדין תקפו כהן הרי איירי כשתוקף ממוחזק‪ ,‬וא"כ‬
‫יתכן דממוחזק א"א לתקוף‪ ,‬דזהו דין תקפו כהן מוציאין דא"א‬
‫לתקוף ממוחזק‪ ,‬וכל זה במוחזק‪ ,‬אבל בארבא הרי איירי בלא‬
‫מוחזקות‪ ,‬ולכן יש דין כל דאלים גבר דהרי אין כאן מוחזק‬
‫שיעכב להתפיסה‪ ,‬וא"כ לפום ריהטא דברי הגר"א צ"ב‪.‬‬
‫ואשקוטה ואביטה בדברי הגאון ר' רפאל פרצוביץ שליט"א‬
‫[בס' מנחת רפאל עמ"ס בב"מ סי' ח']‪ ,‬שביאר דכוונת הגר"א‬
‫להוכיח מדין ארבא‪ ,‬הוא אכן מהאי דינא דאפשר לתקוף חזרה‬
‫מן התוקף וכדעת רוב ראשונים‪ ,‬דזהו משמעות כל דאלים‬
‫גבר‪ ,‬דמי שתוקף הרי זה בידו‪ ,‬דהיינו דאפשר לתקוף גם‬
‫בחזרה‪ ,‬וזה שהוכיח הגר"א דאם תקפו כהן מוציאין‪ ,‬לא היה‬
‫לתקוף בחזרה מן הראשון‪ ,‬וכוונתו בזה דדין תקפו כהן מוציאין‬
‫הוא דתפיסה ממוחזק לא מהני‪ ,‬דכיון דהדין שיהיה ביד‬
‫המוחזק אזי חשיב התקיפה ממוחזקותו כגזילה‪ ,‬דאף דעצם‬

‫‪95‬‬

‫התקיפה יכולה לאשווי להתוקף למוחזק‪ ,‬אך כשתקף ממוחזק‬
‫גרע דהוי גזילה ולא תקיפה מספק גרידא‪ ,‬וא"כ מוכח‬
‫מהרמב"ם‪ ,‬דכיון דבארבא תופס מספק ולא ממוחזק‪ ,‬אזי צריך‬
‫להיות דייעשה למוחזק ע"י תקיפתו‪ ,‬ושוב לא יוכל אידך‬
‫לתקוף בחזרה כיון דתקיפה ממוחזק לא מהני‪ ,‬דזהו דין תקפו‬
‫כהן אין מוציאין‪ ,‬ולכן אף כשהתוקף הראשון בכל דאלים נעשה‬
‫למוחזק‪ ,‬מ"מ אפשר לתקוף כל הזמן‪ ,‬וא"כ זהו דינא דכל‬
‫דאלים‪ ,‬דאחר שב"ד מסתלקים כל אחד שתוקף נעשה‬
‫למוחזק‪ ,‬וא"כ יוצא דדין כל דאלים גבר דאפשר לתקוף אח"כ‪,‬‬
‫אזיל כמ"ד תקפו כהן אין מוציאין‪ ,‬דלמ"ד מוציאין יוצא שצריך‬
‫להיות הדין בכל דאלים דהתוקף הראשון ייעשה למוחזק‪ ,‬ושוב‬
‫אם יתקוף השני יוציאו מידו כיון שתקף ממוחזק‪ ,‬דזהו דין‬
‫תקפו כהן מוציאין‪.‬‬

‫ועפי"ז אפשר להבין את דברי הרמב"ם‪ ,‬דהראשונים הקשו כיון‬
‫דהרמב"ם ס"ל דתקפו כהן אין מוציאין‪ ,‬שוב קשה מ"ט פסק‬
‫כל הספיקות נכנסין לדיר‪ ,‬הרי בגמרא הוכיחו מזה דתקפו כהן‬
‫מוציאין‪ ,‬והגר"א הביא את דברי שו"ת הרשב"א דמחלק בין‬
‫ספק בכור לספק פדיון פטר חמור‪ ,‬דאכן בספק בכור מהני‬
‫תפיסה ולא כן בספק פדיון פטר חמור‪ ,‬והאחרונים פירשו דברי‬
‫הרשב"א דחלוק ספק בכור דהוי מוחזק ללא מרא קמא‪ ,‬מספק‬
‫פטר חמור דיש ג"כ מרא קמא‪ ,‬ובכה"ג תקפו מוציאין‪ ,‬ובהסבר‬
‫הדבר כתבו האחרונים‪ ,‬דדין עליו הראיה לא נחשב כפסק‬
‫ודאי‪ ,‬ולכן אפשר לתקוף בחזרה‪ ,‬אך במקום שיש מרא קמא‬
‫שוב נחשב פסק ודאי כעין חזקה דמעיקרא‪ ,‬ולכן בכה"ג א"א‬
‫לתקוף‪ ,‬ומשא"כ בספק בכור דהוי רק דין הממע"ה‪ ,‬ובזה‬
‫נקטינן דאין זה פסק ודאי‪ ,‬ולכן אפשר לתקוף ממוחזק‪.‬‬

‫ואחר העיון בדברי שו"ת הרשב"א נראה יותר דכוונתו דבספק‬
‫בכור אין כלל תפיסה ממוחזק‪ ,‬והוי בזה דין דכל דאלים גבר‪,‬‬

‫‪96‬‬

‫דבמקום ספק בלא מוחזק פסקינן כל דאלים גבר‪ ,‬והדברים‬
‫צ"ב‪ ,‬דהרי הנידון דתקפו כהן הוא האם מהני תפיסה ממוחזק‪,‬‬
‫ולדרך הרשב"א הרי נקט דאין כאן מוחזק כי אם דין כל‬
‫דאלים‪ ,‬וא"כ מהו הנידון אם אפשר לתקוף‪ ,‬ולהאמור לעיל‬
‫בגדר כל דאלים נוכל לפרש בכוונת הרשב"א‪ ,‬דאמנם אין‬
‫נחשב מוחזק בבכור והדין הוא כל דאלים גבר‪ ,‬אלא דזהו גופא‬
‫המחלוקת‪ ,‬האם תקפו מוציאין‪ ,‬דהיינו דהישראל חשוב כמו‬
‫שתקף מדין כל דאלים גבר‪ ,‬ובזה גופא יהיה ספק אם אפשר‬
‫לתקוף חזרה מדין כל דאלים‪ ,‬וא"כ זהו דין תקפו כהן מוציאין‬
‫דאין יכול הכהן לתקוף מהישראל‪ ,‬כיון דחשיב תוקף ממי‬
‫שתקף בדין כל דאלים‪ ,‬וא"כ לדרך הרשב"א איירי בסוגיין‬
‫בפסק כל דאלים‪ ,‬כיון דלא חשיב ישראל מוחזק‪ ,‬והנידון הוא‬
‫בכל דאלים האם מהני תקיפה בחזרה‪ ,‬וזהו כדאסברן‬
‫דהתוקף הראשון נחשב למוחזק כשתקף מדין כל דאלים‪ ,‬ושוב‬
‫הנידון האם יוכל אידך לתקוף‪ ,‬וזהו דין תקפו כהן‪ ,‬ודעת‬
‫הרמב"ם דאכן אין מוציאין‪ ,‬וזהו כדעת הרמב"ם דבכל דאלים‬
‫אפשר לתקוף בחזרה‪ ,‬והטעם דבבכור אין נחשב מוחזק‪ ,‬זהו‬
‫משום דהספק הוא בלידת הבכור ולא נחשב הבעלים מוחזק‬
‫בשעת הספק‪ ,‬והוי הדין כל דאלים ונחשב הבעלים תוקף מדין‬
‫כל דאלים‪ ,‬והכהן נחשב כתוקף בחזרה‪ ,‬וזהו הנידון האם‬
‫אפשר לתקוף חזרה אחר שנעשה התוקף מוחזק‪ ,‬דכן הוא‬
‫הדין בתפיסה לאחר הספק לשיטה זו‪ ,‬וכמש"נ‪ .‬וא"כ סוף דבר‬
‫הפלוגתא היא האם אפשר לתקוף ממוחזק שנעשה ע"י‬
‫שתקף בדין כל דאלים גבר‪.‬‬
‫ורק דא"כ צ"ב עצם תירוץ הרשב"א דחילק הרמב"ם בין מוחזק‬
‫בשעת הספק לבין דין כל דאלים ותקף האחד דשם נחלקו אם‬
‫אפשר לתקוף ממנו‪ ,‬ואף דכדאמרן הרי חשיב מוחזק כשתוקף‬
‫בדין כל דאלים‪ ,‬וא"כ מאי נ"מ דמוחזק ממש בשעת ספק א"א‬
‫לתקוף ממנו‪ ,‬דזהו ספק פטר חמור דמודה הרמב"ם דמוציאין‬
‫מידו‪ ,‬לבין ספק בכור דג"כ נחשב מוחזק כשתקף בדין כל‬
‫דאלים ומ"מ אפשר לתקוף ממנו‪ ,‬והרי בין כך נחשב כעת‬

‫‪97‬‬

‫תקיפה ממוחזק ומאי נ"מ היאך נעשה למוחזק‪.‬‬
‫ובזה נראה לבאר דחלוק מוחזק שהיה בשעת ספק‪ ,‬דממנו‬
‫א"א לתקוף דחשיב התוקף ממנו כגזלן‪ ,‬דמוחזק בשעת הספק‬
‫שנפסק עליו דין מוחזק‪ ,‬ועל אידך להביא ראיה‪ ,‬אזי יש כאן‬
‫פסק ודאי דשל מוחזק הוא‪ ,‬ולכן התוקף ממנו חשוב גזלן‪ ,‬אך‬
‫בדין כל דאלים גבר‪ ,‬אף דכאמור תפיסה מספק מהני להעשות‬
‫מוחזק‪ ,‬אך בכה"ג אין הפסק דשלו הוא עד דנימא דהתוקף‬
‫ממנו גזלן‪ ,‬אלא דהוי מוחזק והאידך עליו הראיה‪ ,‬אך שייך‬
‫תקיפה ממוחזק בכה"ג‪ ,‬א"כ נידון הסוגיא לרמב"ם עפ"י דרך‬
‫הרשב"א הוא אם אפשר לתקוף ממוחזק שנעשה ע"י תקיפה‪,‬‬
‫אך במוחזק בשעת הספק שנפסק הדין שיהיה למוחזק‪ ,‬דשם‬
‫הוי פסק ודאי‪ ,‬בכה"ג א"א לתקוף ואין זה נידון הסוגיא‪ .‬וכל זה‬
‫הוא ביאור בד' הרשב"א בדברי הרמב"ם‪ ,‬וכאמור דמתאימים‬
‫הדברים עם דברי ביאור הגר"א דשייך נידון זה לדין כל‬
‫דאלים‪ ,‬עכ"ד הגאון ר' רפאל פרצוביץ ושם האריך ביאור שאר‬
‫שיטות הראשונים עיי"ש‪.‬‬
‫תירוץ ה'נתן פריו'‬
‫וחמותי ראיתי אור בס' נתן פריו [ב"מ עמ' י"ט]‪ ,‬שם האריך‬
‫מרן הגאון ר' נתן געשטטנער זצ"ל לתרץ קושיית השמעתתא‬
‫וכה כתב‪ :‬דהנה ראיתי בתשובת רמ"ע מפאני [סי' פ'] שכתב‬
‫וז"ל‪" :‬ספק פטר חמור ביד ישראל‪ ,‬פודהו‪ ,‬והפדיון לעצמו‬
‫וחייב במעשר בהמה‪ ,‬דתנן בפ"ק דבכורות [י"א‪ ].‬נכנס לדיר‬
‫להתעשר‪ ,‬מכאן פשיטא לן בריש ב"מ [ו‪ ]:‬שאם תקפו כהן‬
‫מוציאין מידו‪ ,‬דאי ס"ד אין מוציאין מידו‪ ,‬אלמא כי לא תקפו נמי‬
‫דינא אית ליה [לכהן] עילויה‪ ,‬והוי האי ישראל פוטר עצמו‬
‫בממון חבירו‪ .‬ומדלית ליה לכהן דינא בהדי ממונא של ישראל‪,‬‬
‫ודאי הוא דהו"ל כהן מוציא מחבירו ואין לו ראיה להביא‪ .‬וכל‬
‫היכא דמוקמינן ממונא אחזקתיה ודאי ממון הוא אצל המוחזק‪,‬‬

‫‪98‬‬

‫וליכא למימר ספק ממון הוא זה‪ ,‬דהא ספיקא לאו בר עישורי‬
‫הוא וכו' "‪ .‬הרי דעמד על המחקר‪ ,‬דבכל מקום דאוקמינן ממונו‬
‫אחזקתיה ואי אפשר להוציאו אלא בראיה‪ ,‬אי הוי כממונו ודאי‬
‫או רק כספק‪.‬‬
‫וביאור הספק הוא – מי אמרינן דהואיל ואמרה תורה דהמוציא‬
‫מחברו עליו הראיה [כדילפינן בב"ק מ"ו‪ ,]:‬ע"כ יש בכח דין זה‬
‫לגרום בעלות על החפץ לאיש המוחזק בו‪ ,‬כלומר דכל זמן‬
‫שאין לנו ראיה להוציאו הו"ל ממונו ודאי‪ ,‬והוא בעליו של החפץ‬
‫מעיקר הדין ומדיני קנינים‪ ,‬אם קמי שמיא גליא שהדין עם‬
‫התובע‪ ,‬מ"מ כל זמן שלא הוברר הדבר בפנינו הו"ל של‬
‫התובע בודאות ובדין‪ .‬או אפשר‪ ,‬דהך כללא דהמוציא מחברו‬
‫עליו הראיה אינו אלא דין בנוגע לההוצאה מרשות המוחזק‪,‬‬
‫כלומר דדינא הוא דאי אפשר להוציא מיד המוחזק אלא בראיה‬
‫ודאית‪ ,‬אבל בנוגע לבעלות לא נפיק החפץ מידי ספיקא‪ .‬והא‬
‫דאין מוציאין מידו לאו משום שיש לו בו קנין ודאיי‪ ,‬אלא שכיון‬
‫שהמציאות הוא שהחפץ מונח ברשותו‪ ,‬על זה גזרה תורה דאי‬
‫אפשר לשנות חזקה ומציאות זו אלא בראיה ברורה‪ ,‬אבל‬
‫קניינו וממונו באופן ודאיי לא הוי‪ .‬וע"ז בא הרמ"ע ז"ל להוכיח‪,‬‬
‫דעל כרחך מוכח דהו"ל ממונו וקנינו מעיקר הדין‪ ,‬דאל"כ אף‬
‫אם נימא דתק"כ מוציאין מידו‪ ,‬אכתי תקשי דאיך הספיקות‬
‫נכנסין לדיר להתעשר‪ ,‬הרי עדיין הו"ל בגדר ספק עשירי ואינו‬
‫נפטר על ידה‪ ,‬שהרי חזקתו בהשה אינו מחשיבו כבעלים‬
‫ודאיים‪ ,‬אלא דאי אפשר להוציאו מידו כיון דהוא מוחזק בה‪.‬‬
‫ונראה פשוט מסברא‪ ,‬דהא דקאמר בש"ס דאי תקפו כהן אין‬
‫מוציאין מידו הו"ל זה פוטר עצמו בממונו של כהן – היינו רק‬
‫אחרי שהנחנו להנחה דהמוחזק הו"ל בעלים ודאיים והו"ל‬
‫קניינו ממש‪ ,‬אך אי נימא דהמוחזק לא הוי כבעלים‪ ,‬אז אף אי‬
‫אמרינן דתק"כ אין מוציאין מידו מ"מ לא הוי פוטר ממונו בממון‬
‫חבירו‪ .‬וטעמו של דבר‪ ,‬דבשלמא אי אמרינן דע"י שהישראל‬

‫‪99‬‬

‫מוחזק בהשה הו"ל קנין ממונו ממש‪ ,‬אז שפיר יש להוכיח‬
‫דתקפו כהן מוציאין מידו‪ ,‬דאם אין מוציאין‪ ,‬נמצא שאם יתפסנו‬
‫הכהן ויהא מוחזק בו‪ ,‬הרי יקנהו קנין גמור ויהא ממונו שלו‬
‫בודאות‪ ,‬וא"כ הרי ישנה מציאות ואופן שהשה יהיה קנינו של‬
‫הכהן מעיקר הדין‪ ,‬וממילא גם קודם שתפס לא הוי כממונו של‬
‫ישראל כיון שבכח גם לכהן יש בו זכות קנין‪ ,‬והו"ל ישראל‬
‫פוטר עצמו בממונו של כהן‪ ,‬וע"כ שפיר הוכיח הש"ס דתקפו‬
‫כהן מוציאין מידו ועי"ז רק הישראל המוחזק הוי כבעליו ולא‬
‫הכהן‪.‬‬
‫אך אם נימא דישראל המוחזק לא הוי כבעלים‪ ,‬והא דאינו חייב‬
‫ליתנו לכהן היינו רק משום שהמציאות היא שהשה מונחת‬
‫אצלו והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬א"כ אף אם תקפו כהן אין‬
‫מוציאין אותו מידו‪ ,‬מכל מקום כל זמן שלא תקפו מדוע ליחשב‬
‫כפוטר עצמו בממונו של כהן‪ ,‬דהרי אפילו אם יתפסנו הכהן לא‬
‫יקנהו מדיני קנינים‪ ,‬אלא שלא יהא בידינו להוציאו ממנו הואיל‬
‫ואזלינן בתר המציאות שהשה מונחת ברשותו‪ ,‬ואי אזלינן בתר‬
‫המציאות ממילא השתא שהמציאות היא שהשה מונחת‬
‫ברשותו של ישראל א"כ איזה זכות יש לכהן עליו שיחשב‬
‫שפוטר ממונו בממונו של כהן‪ ,‬שהרי אפילו אם יתפסנו מ"מ‬
‫לא יהא קנינו של הכהן מדיני ממונות‪.‬‬
‫ובאמת כבר הקשה הכס"מ על סברת הגמרא דאי תקפו כהן‬
‫אין מוציאין מידו הו"ל פוטר ממונו בממונו של כהן‪ ,‬דעכ"פ‬
‫השתא שטרם תפסו הו"ל עדיין ברשות ישראל ‪ -‬אלא דסברת‬
‫הש"ס היא כמו שפירש רש"י ז"ל שם‪ ,‬דכיון דיש לכהן צד‬
‫זכייה בשה ע"י שאם יתפסנו לא יוציאוהו מידו‪ ,‬ע"כ הו"ל שפיר‬
‫פוטר ממונו בממון של כהן‪ .‬אך כל זה שייך לומר‪ ,‬אם עכ"פ‬
‫לאחר התפיסה יהיה קנינו של הכהן מדיני קנינים‪ ,‬דאז שייך‬
‫לומר דגם קודם התפיסה יש לו צד זכות בו ע"י שיתכן שיהיה‬
‫פעם קנינו ממש‪ .‬אך אי אמרינן דגם אחר תפיסה לא הוי קנינו‪,‬‬

‫‪100‬‬

‫והא דאין מוציאין מידו היינו רק משום דאזלינן בתר המציאות‪,‬‬
‫כלומר דכיון שהמציאות היא שהשה מונחת אצל הכהן ע"כ אי‬
‫אפשר להוציאו מידו‪ ,‬א"כ קודם התפיסה שאכתי לא נולדה‬
‫מציאות זו‪ ,‬מדוע יחשב כממונו של כהן‪ ,‬אדרבה הרי כעת היא‬
‫המציאות שהיא מונחת ברשות ישראל והו"ל ממון ישראל‪.‬‬
‫אלא דהשתא כיון דעל כרחן מוכח מהברייתא דספיקות נכנסין‬
‫לדיר דהישראל המוחזק הו"ל בעלים ודאיים וקונהו מעיקר‬
‫הדין‪ ,‬דאל"כ הו"ל עשירי ספק‪ ,‬וכמו שהוכיח הרמ"ע מפאנו‬
‫ז"ל – ע"כ שפיר הקשתה הגמרא דאי ס"ד דתקפו כהן אין‬
‫מוציאין מידו‪ ,‬נמצא שישנה אפשרות שגם הכהן יקנהו באופן‬
‫ודאיי כיון דאם יתפסהו הרי יהא מוחזק בו‪ ,‬א"כ גם השתא‬
‫שלא תפסו הכהן יש לו צד זכות בו כדברי רש"י‪ ,‬והו"ל ישראל‬
‫פוטר ממונו בממונו של כהן‪ ,‬וע"כ מוכח דתק"כ מוציאין מידו‪.‬‬
‫והיוצא לנו מזה‪ ,‬דהוכחת הגמרא דתקפו כהן מוציאין מידו‪,‬‬
‫אינה אלא אם הוכחת הרמ"ע היא הכרחית‪ .‬ואמנם אם נוכל‬
‫לסתור הוכחת הרמ"ע מהברייתא‪ ,‬ונימא דגם הישראל‬
‫המוחזק לא הוי כבעלים ודאי ואעפ"כ מכניסו שפיר לדיר‬
‫להתעשר‪ ,‬אז תיסתר גם הוכחת רב חנניה מהברייתא דתק"כ‬
‫מוציאין מידו דאל"כ הו"ל פוטר ממונו בממונו של כהן‪ ,‬ושוב‬
‫נוכל לומר דבאמת תק"כ אין מוציאין מידו‪ ,‬וכשיטת רב המנונא‬
‫וכפסק הרמב"ם ז"ל‪.‬‬
‫ולפני שנבוא לדון בהוכחת הרמ"ע ז"ל‪ ,‬נקדים לבאר במאי‬
‫דקאמר הגמ' "נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן"‪,‬‬
‫דהחת"ס בחידושיו לסוגיין שהקשה‪ ,‬דהו"ל לגמ' להקשות‬
‫דאיך יכול להקדישו אם יצא לעשירי‪ ,‬הרי אין אדם מקדיש דבר‬
‫שאינו שלו‪ .‬ואמנם נראה בפשיטות דזו באמת קושיית הגמרא‪,‬‬
‫וכ"כ באחיעזר [יו"ד סי' ל"ו אות ב'] ‪ -‬דבאמת קושיית הגמרא‬
‫צריכה ביאור‪ ,‬דלכאורה אף אם נימא דתקפו כהן אין מוציאין‬

‫‪101‬‬

‫מידו‪ ,‬מ"מ כיון דהישראל עדיין מוחזק בו ומותר לו להשתמש‬
‫בה כרצונו כאדם העושה בתוך שלו‪ ,‬א"כ בדין הוא שיעשרנו‪.‬‬
‫אלא דכונת הקושיא היא‪ ,‬דכיון דיש לכהן צד זכות בו‪ ,‬שוב אינו‬
‫יכול להקדישו דכיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו‪ ,‬ונהי‬
‫דלגבי ממונות הוי שלו כיון דמותר להשתמש בו‪ ,‬מ"מ לענין‬
‫הקדש אינו יכול להקדישו‪ .‬וכ"כ בנתיבות [סי' כ"ה דיני תפיסה‬
‫אות א'] בפירוש קו' הגמרא‪.‬‬
‫והשתא נבוא לדון בעזה"י בהוכחת הרמ"ע ז"ל – ונקדים דברי‬
‫הש"ס נדרים [ל"ד‪ ,]:‬אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר‬
‫ואמר ככר זו הקדש‪ ,‬נטלה לאוכלה מעל לפי כולה‪ .‬ופירש הר"ן‬
‫ז"ל‪" ,‬הא דנקיט לה בככר של הפקר ולא נקט בככר שלו וכו'‪,‬‬
‫משום דבכהאי גוונא נטלה לאכלה לא מעל‪ ,‬כיון דמקמי הקדש‬
‫שלו היתה‪ ,‬ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת הו"ל כגזבר של‬
‫הקדש וכו' ולהכי נקיט בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד'‬
‫אמותיו שקונות לו בכל מקום וכו'‪ ,‬ומקדיש זה לא זכה בה‬
‫מעולם וכו'‪ ,‬ומצי למיעבד הכי דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו‬
‫דקנה חבירו לא הוא‪ ,‬הכי נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ואמנם הרמב"ם ז"ל [פ"ד ממעילה ה"ט] כתב בסתמא לשון‬
‫הש"ס דהיתה לפניו ככר של הפקר דמהני הקדשו עיי"ש‪ ,‬ולא‬
‫ביאר דמיירי בתוך ד' אמות ושהתכוין שלא לזכות בה וכפי'‬
‫הר"ן ז"ל‪ ,‬ושיטתו ז"ל צריכה ביאור‪ ,‬דאיך יכול להקדישן?‬
‫ונראה בביאור שיטתו‪ ,‬עפ"י מה שחידש החת"ס [או"ח סי'‬
‫ק"פ]‪ ,‬דאע"ג דילפינן מ'איש כי יקדיש ביתו' מה ביתו ברשותו‬
‫אף כל ברשותו‪ ,‬מ"מ העיקר הוא שלא יהא לאחרים רשות‬
‫עליו‪ ,‬אבל באיסור הנאה שאין לאחרים רשות עליו‪ ,‬נהי דגם‬
‫הוא עצמו אינו בעליו‪ ,‬מ"מ מהני הקדשו עיי"ש‪ .‬ולפ"ז נראה‬

‫‪102‬‬

‫פשוט דהוא הדין דמהני הקדשו בחפץ של הפקר‪ ,‬כיון שאין‬
‫רשות לאחרים עליו‪ ,‬אע"ג דגם לו בעצמו אינו קנוי‪ .‬וא"כ שפיר‬
‫סתם הרמב"ם דמהני הקדשו על ככר של הפקר‪ ,‬וכחי' של‬
‫החת"ס‪ .‬וכ"כ הרש"ש לפרש דברי הגמרא‪.‬‬
‫וכיון שזכינו לדין דרבא דס"ל דמהני הקדש אף בדבר של‬
‫הפקר‪ ,‬ואע"ג שלא קנאו מ"מ מהני‪ ,‬כיון דגם לאחרים אין‬
‫רשות עליו‪ ,‬א"כ אזדא לה הוכחת הרמ"ע מפאנו‪ ,‬וכן ראיית רב‬
‫חנניה מברייתא דספיקות נכנסין לדיר דתקפו כהן מוציאין מידו‬
‫– והוא‪ ,‬דלעולם י"ל דהישראל המוחזק בשה אינו כבעלים‬
‫ודאיים ואינו קנינו מדיני ממונות [וממילא ה"ה כהן התופסו ג"כ‬
‫לא יקנהו מדיני הקנינים‪ ,‬וע"כ אפילו אי תקפו כהן אין מוציאין‬
‫מידו‪ ,‬מ"מ טרם שתפסו לא הוי ישראל כפוטר ממונו בממונו‬
‫של כהן‪ ,‬וכמו שביארנו לעיל] – ולא תקשי דא"כ איך הספק‬
‫נכנס לדיר הרי הוי ממונו ספק ואינו יכול להקדישו [וכקושיית‬
‫הרמ"ע מפאנו ז"ל]‪ ,‬דזה אינו‪ ,‬דנהי דאין לו בהשה קנין ודאי‪,‬‬
‫מ"מ כיון דגם לאחרים אין להם רשות בה‪ ,‬א"כ לא גרע‬
‫מהפקר דשפיר יכול להקדישו‪ ,‬לרבא דהרמב"ם פסק כוותיה‪,‬‬
‫וממילא שפיר י"ל דס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו‪ ,‬וכפסק‬
‫הרמב"ם דפסק כרב המנונא‪ ,‬ע"כ תירוצו הנפלא של הספר‬
‫נתן פריו עיי"ש מה שהוסיף לתרץ‪.‬‬
‫וכפי שהקדמתי‪ ,‬כל כך הרבה כבר נאמר בסוגיא זו‪ ,‬וישמע‬
‫חכם ויוסיף עוד לקח!‬
‫סיימתי בט"ז למט‪-‬מונים התשע"א‬
‫ירושלים העתיקה תובב"א‬

103

‫‪104‬‬

‫שמעתתא ו פרק ג‬
‫רבינו פותח את פרקנו בקביעה שדבר שבערוה גם באופן דאין‬
‫חזקה‪ ,‬אין עד אחד נאמן‪ ,‬ומטעמא שכתב בפ"א דכיון דילפינן‬
‫דבר דבר מממון כל דין תורת ממון עלה וגבי ממון אפילו ליכא‬
‫חזקה כלל‪ ,‬אין עד אחד נאמן‪ .‬ומביא ראיה דבממון עד אחד‬
‫אינו נאמן אפילו כשאינו מעיד נגד חזקה מדאמרינן בפרק אלו‬
‫מציאות דאם מצא מציאה ובאו שנים וכל אחד מהם נותן‬
‫סימנים הרי זה ספק ואינו משיב את האבידה לאף אחד מהם‪,‬‬
‫ואפילו אם בא עד אחד ומעיד שהמציאה היא של אחד מהם‬
‫אינו נאמן עליה ויניח המוצא את המציאה אצלו עד שיתברר‬
‫הדבר בראיה ברורה או עד שיבא אליהו‪ .‬הרי מבואר דאפילו‬
‫במציאה שלא הוחזקה בידי אחד מהם אף על פי כן אין עד‬
‫אחד נאמן עליה‪ .‬ואם כן הוא הדין לענין דבר שבערוה דילפינן‬
‫מממון אין עד אחד נאמן אפילו בדליכא חזקה‪.‬‬
‫ומביא הש"ש ראיה דעד אחד נאמן בדבר שבערוה באופן שאין‬
‫חזקה‪ ,‬מתשובת המיימוני בהלכות אישות סימן ג' וזה לשונו‪:‬‬
‫שאלת על ראובן ששלח לקדש לו את לאה וכאשר בא שמה‬
‫הושיב שמעון השליח לחשובי הקהל כמו שרגילים לעשות‬
‫והראה להם ההרשאה שמינינו ראובן לקדש לו את לאה ובררו‬
‫עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושין כשהיה לו לומר‬
‫הרי את מקודשת לראובן אומרים העדים ששמעו שאמר הרי‬
‫את מקודשת לי‪ .‬ואמרו לו העדים למה לא אמרת לראובן‬
‫ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן ולא נתכוונתי כי‬
‫אם לקדשה לראובן כו' וחזר מיד וקדשה לראובן שנית‪ .‬ושאלת‬
‫אם צריכה גט מן השליח ואם יש ממש בקדושי השליח‬
‫שקדשה לעצמו‪.‬‬
‫נראה לי דאינה צריכה גט מן השליח דקיימא לן נזיר [ל"א‬
‫ע"א] הקדש טעות אינו הקדש והמתכוין לומר תרומה ואמר‬
‫מעשר‪ ,‬עולה ואמר שלמים‪ ,‬אינו הקדש והוי חולין גמורים‬

‫‪105‬‬

‫[תרומות פ"ג מ"ח]‪ ,‬ומהימן לומר שכן היה בדעתו להוציא מפיו‬
‫וטעה והוציאו בענין אחר ואפילו אינש אחרינא סומך עליו ומצי‬
‫שחיט הבהמה בחוץ ולהאכיל התרומה לזרים ועד אחד נאמן‬
‫באיסורין היכא דלא איתחזיק איסורא‪ .‬ואע"ג דאיתחזיק לגביה‬
‫איסורא‪ ,‬כל כמה דלא אמר דאטעיה בדיבורא הא לא מיקרי‬
‫אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר‬
‫האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה וכגון האי‬
‫דריש גיטין [דף ב' ע"ב] גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק‬
‫איסורא דאשת איש אף לדברי השליח‪ .‬ועוד דאפילו אתחזק‬
‫איסורא עד אחד מהימן היכא דהוא בידו מידי דהוי אשחיטה‬
‫והפרשת תרומה ומעשרות דאתחזק איסורא דאפילו מה‬
‫שהעד מעיד שהוא מותר היה לכתחילה הכל אסור דקודם‬
‫הפרשה היה הכל טבל וסמכינן עליה כי אמר שחטתי‬
‫והפרשתי מעשר משום דהוי בידו וכן פירש רש"י בפ"ק דגיטין‬
‫שם וכן משמע בריש פרק האשה רבה יבמות פ"ח ע"א‪ ,‬והכא‬
‫מי מהימנינן ליה במה דאמר טעיתי ולא נתכוונתי לומר אלא‬
‫לראובן משום דבידו לגרשה‪.‬‬
‫אע"ג דבמסקנא ב"ב דף קל"ה ע"א בעל שאמר גירשתי את‬
‫אשתי אינו נאמן [וקשה הרי הוי בידו לגרשה ואמאי אינו‬
‫נאמן?]‪ ,‬שאני התם דהו"ל מגו במקום עדים דאם איתא‬
‫דגרשה קלא אית ליה למלתא כו' אבל באומר זה בני נאמן‬
‫[היינו שמעיד שיש לו בן ועי"ז פוטר את אשתו מן היבום בזה]‬
‫ליכא מאן דפליג [דנאמן משום דבידו לגרשה ולפוטרה מן‬
‫היבום] וכו'‪ .‬א"כ בנדון זה כל שכן וכל שכן [באמרו "כל שכן וכל‬
‫שכן" היינו מפני דאיכא הכא נמי רגלים לדבר שטעה שהרי‬
‫מתחילה בחר העדים לקדש לראובן וכן אמר לפני חשובי‬
‫הקהל שהוא שליחו של ראובן ועוד הא קיי"ל חזקה שליח‬
‫עושה שליחותו‪ .‬כך מבואר בתש' מוהר"ם שם] דנאמן לומר‬
‫טעיתי ונתכוונתי לומר לראובן הואיל ובידו לגרשה כו' ע"ש‪.‬‬
‫ומדייק הש"ש דמדכתב [בתירוצו הראשון] להתיר משום דלא‬
‫איתחזק איסורא לדברי העד‪ ,‬ואף על גב דהוי ליה דבר‬

‫‪106‬‬

‫שבערוה אם כן משמע דאפילו בדבר שבערוה עד אחד נאמן‬
‫היכא דלא אתחזק‪.‬‬
‫וכתב הש"ש‪ :‬הנה מה שכתב "ועוד דאפילו אתחזק איסורא‬
‫נאמן משום בידו מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה כו'"‬
‫ולפמ"ש בפ"א דגבי דבר שבערוה לא מהני בידו אלא בתורת‬
‫מגו [ולא מתורת בעלים]‪ ,‬נראה דהאי דתשובת מוהר"ם נמי‬
‫משום מגו אתי עלה‪ ,‬כדמייתי מהך דבעל שאמר גרשתי‬
‫דהתם בתורת מגו דהא משום בידו אין לחלק בין למפרע בין‬
‫להבא [והגמרא רוצה לחלק בין להבא ומפרע‪ ,‬דדוקא למפרע‬
‫אינו נאמן אבל מכאן ולהבא נאמן] וכמ"ש בפ"א וה"נ אית ליה‬
‫מגו דאי בעי מגרשה [וכך גם המהר"ם כוונתו שנאמן לומר‬
‫טעיתי היינו משום שבידו מטעם מיגו ולא מטעם בעלים]‪.‬‬
‫והקשה הש"ש על מה שנכתבה בתשובה הנזכרת שנאמן‬
‫משום דלא אתחזק לדברי העד‪ ,‬קשיא לי כיון דדבר שבערוה‬
‫מממון יליף‪ ,‬וגבי ממון אפילו ליכא חזקה אין עד אחד נאמן‬
‫וכמ"ש בפרק א' לעיל מהאי דסימנים וסימנים ועד אחד יניח‪.‬‬
‫ולפ"ז דעיקר טעמו של מוהר"ם אינו אלא משום מיגו דבידו‬
‫לגרשה א"כ לפי"ז נמצא דאע"פ שמאמינים את השליח לומר‬
‫שטעה זהו דוקא לענין להתירה להמשלח בלא גט אבל השליח‬
‫עצמו יהא אסור בקרובותיה דלענין זה לית ליה מיגו שהרי אף‬
‫אם היה מגרשה מ"מ היה נאסר בקרובותיה וכן אם היה‬
‫המשלח כהן תהא אסורה עליו דלענין זה לית ליה להשליח‬
‫מיגו שהרי אף אם היה מגרשה אכתי היתה אסורה על‬
‫המשלח מדין גרושה לכהן‪.‬‬
‫ואמנם מדברי הרמ"א שפסק כתשובת מוהר"ם הנ"ל וכתב‬
‫בסתמא "ונאמן השליח לומר שטעה" משמע דבכל ענין אמר‬
‫דהשליח נאמן ואפילו אם המשלח היה כהן‪ ,‬ומוכח מזה דס"ל‬
‫להרמ"א דטעם היתר מוהר"ם אינו משום מיגו אלא משום דלא‬
‫איתחזק איסורא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון דילפינן דבר‬
‫שבערוה מממון וכל דין תורת ממון לו א"כ לא יהא עד אחד‬
‫נאמן אפילו בדליכא חזקה כמו בממון‪.‬‬

‫‪107‬‬

‫ומיישב הש"ש דהא דילפינן דבר שבערוה מממון זהו דוקא‬
‫היכא שהוחזק כבר איסורא דערוה אלא שהעד בא להתיר או‬
‫לאסור מכאן ולהבא אבל היכא שהדבר מסופק אצלנו אם יש‬
‫כאן כלל דבר בערוה ועד אחד מעיד שלא היה כאן דבר‬
‫שבערוה מעולם בכה"ג לא ילפינן מממון אלא הו"ל כמו שאר‬
‫איסורים דעד אחד נאמן ומש"ה בנדון דידן כיון דעפ"י דברי‬
‫השליח לא איתחזק איסורא ולא היה כאן דבר שבערוה מעולם‬
‫הרי זה כשאר איסורין דעד אחד נאמן‪.‬‬
‫ועל פי זה יש ליישב לשון הגמרא בריש גיטין דבעינן למימר‬
‫התם דשליח המביא גט ממדינת הים לא יהא נאמן לומר בפני‬
‫נכתב ובפני נחתם כיון "דאתחזק איסורא דאשת איש הו"ל‬
‫דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים" ולכאורה יש‬
‫כאן שפת יתר‪ ,‬דלא הו"ל לומר כלל "כיון דאיתחזק איסורא‬
‫דאשת איש" אלא הו"ל לומר בקיצור "משום דהו"ל דבר‬
‫שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים" אך לפמ"ש הש"ש‬
‫אתי שפיר משום דכל זמן דלא אתחזק איסורא דאשת איש הוי‬
‫ליה כדין שאר איסורין דעד אחד נאמן ולפיכך הוצרך לומר‬
‫דאיתחזק איסורא דאשת איש דמשום הכי הוי ליה בכלל דבר‬
‫שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אבל לעולם היכא‬
‫דאיכא דבר שבערוה דהיינו שכבר הוחזק דבר שבערוה גם‬
‫לפי דברי העד אלא שעכשיו הוא בא להתיר בזה אף‬
‫המוהר"ם מודה דאין עד אחד נאמן להתיר אע"ג דעיקר עדותו‬
‫לא הוי כנגד חזקת איסור‪.‬‬
‫ומביא הש"ש שמצא בתשובת מוהרי"ק שכתב דבדבר‬
‫שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן‪ ,‬ע"ש‬
‫שכתב דמן הדין היה לנו לומר דאשה נאמנת מן התורה לומר‬
‫מת בעלי אי לאו משום דאיתחזק איסורא‪ ,‬כלומר דרק משום‬
‫דאיתחזק איסורא דאשת איש הוא דאינה נאמנת מן התורה‬
‫אבל אי לאו דאיתחזק איסורא היה ראוי להאמינה אעפ"י‬
‫שהוא דבר שבערוה‪ .‬ומפרש מוהרי"ק הטעם משום דהכי‬
‫מסתברא דלא אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים אלא‬
‫דוקא היכא דאיכא חזקת איסור ערוה בשעה שמעיד עליה‬
‫אבל כל שלא הוחזקה באיסור ערוה לא שייך לומר בה אין‬

‫‪108‬‬

‫דבר שבערוה פחות משנים שהרי לא הוחזקה באיסור ערוה‬
‫כלל‪[ ,‬ולפי"ז אין חילוק בין דבר שבערוה לבין שאר איסורין‬
‫אלא היכא דאיתחזק איסורא ובידו‪ ,‬דבשאר איסורין עד אחד‬
‫נאמן בדבר שבידו ובדבר שבערוה אינו נאמן‪ ,‬כך משמע‬
‫בתשו' מהרי"ק שם]‪.‬‬
‫ועוד מוסיף המהרי"ק כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא‬
‫למימר דון מינה ומינה ומה התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן‬
‫להוציא אשה מחזקת איסור או מחזקת היתר וכן מוכח ריש‬
‫פ"ק דגיטין דף ב' ע"ב דפריך אימר דאמרינן ע"א נאמן‬
‫באיסורין כו' אבל הכא דאתחזיק איסורא דאשת איש הוי דבר‬
‫שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים משמע דאי לאו‬
‫אתחזק איסורא דאשת איש לא הוי אמרינן הוי דבר שבערוה‬
‫ע"ש‪.‬‬
‫ביאור הדברים דהמהרי"ק מוכיח מהא דבגיטין דף ב' הביאה‬
‫הגמ' שני טעמים ביחד מוכח מכך שדבר שבערוה אינו טעם‬
‫בפני עצמו אלא ביחד עם איתחזק איסורא‪ .‬ברם הראשונים‬
‫בסוג׭ן חולקים על יסוד זה וסוברים ששני הטעמים הם‬
‫טעמים נפרדים וז"ל הרשב"א (דׯה ה׬ דבר שבערוה) "חדא‬
‫ועוד קאמר כלומר ועוד הוה ליה דבר שבערוה" וכן הובא‬
‫בחידושי הר"ן וברמב"ן (ד"ה אבל הלא) כתב מפורש דלא‬
‫כהמהרי"ק וז"ל "ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי‬
‫אין פחות משנים וכו' ואית נוסחי דלא גרסי הכי אלא 'אבל הכא‬
‫דאיתחזק איסורא דאשת איש לא' ואי גרסי' ליה הׯג והוי דבר‬
‫שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה ופירוש דחדא ועוד‬
‫קאמרינן"‪.‬‬
‫מבואר בפירוש דסבירא להו שהטעם דה׬ דבר שבערוה‬
‫מועיל אפילו כאשר אינו איתחזק איסורא ודלא כהמהרי"ק וכן‬
‫משמע שזוהי שיטת שאר הראשונים אבל בלשון המהרי"ק‬
‫מבואר שהיה גורס בסוג׭ן בלי "וׯ אלא ''ה׬ דבר שבערוה"‬
‫ולכן היה מוכרח לו שטעם אחד הוא משא"כ שאר הראשונים‬
‫שגרסו בסוגיין עם "ו" ולכן פירשו שחדא ועוד קאמר היינו‬
‫שהם שתי טעמים נפרדים ותוס' (דׯה ה׬) ג"כ גורסים בלי "ו"‬

‫‪109‬‬

‫כהמהריׯק וגם לא כתבו "חדא ועוד קאמר" כשאר ראשונים‬
‫ולכן למד המהרי"ק את שיטתו בדברי התוס'‪[ .‬בכתב יד ונציה‬
‫הוא בלי וא"ו]‪.‬‬
‫והמורם מהנ"ל הוא דלשיטת שאר הראשונים משום דבר‬
‫שבערוה בלבד אין עׯא נאמן אמנם לפי שיטת המהרי"ק לא‬
‫סגי בהכי בלבד אלא בעינן גם לאיתחזק איסורא‪.‬‬
‫וסיים הש"ש שלדעתו נראה דגבי ממון אפילו היכא דאינו‬
‫להוציא ממון מחזקתו נמי בעי שנים [דלא כהמהרי"ק] וכהאי‬
‫דסימנים וסימנים וע"א יניח וכן מהאי דהרא"ש רפ"ק דמציעא‬
‫סימן ג' וכן מונח מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל פ"ב שכתב‬
‫דאע"ג דעד אחד נאמן לפטור משבועה מ"מ היכא דמחוייב‬
‫שבועה ואינו יכול לישבע דאמרינן ביה "מתוך שאינו יכול‬
‫לישבע משלם" שוב לא מהני עד אחד לפטרו מן השבועה‪ ,‬כיון‬
‫דע"י שיפטרנו מן השבועה יפטרנו ג"כ מן התשלומין ואין עד‬
‫אחד קם לממון‪ ,‬והתם נמי אינו מעיד להוציא ממון מחזקתו‬
‫אלא אדרבה עדותו באה לפטור מן התשלומין ולהחזיק את‬
‫הממון ביד המוחזק ואעפ"כ כתב הרא"ש דלא מהני ביה עד‬
‫אחד וא"כ כיון דלענין ממון לא מהני עד אחד אפילו היכא‬
‫דליכא חזקה הוא הדין בדבר שבערוה לא מהני דכל דיני עדות‬
‫בדבר שבערוה ילפינן מממון‪ .‬מיהו גבי דבר שבערוה נראה‬
‫דע"כ לא יליף דבר דבר מממון אלא היכא דודאי אית ביה דבר‬
‫שבערוה אבל היכא דלדברי העד מעולם לא היה בו דבר‬
‫שבערוה אינו בכלל דבר דבר מממון וכמ"ש ודוק‪.‬‬
‫עולה מדברי הש"ש דכמו דלענין ממון לא מהני עד אחד אפילו‬
‫היכא דליכא חזקה‪ ,‬כך בדבר שבערוה לא מהני עד אחד גם‬
‫בדליכא חזקה‪ ,‬דכל דיני עדות בדבר שבערוה מממון ילפינן –‬
‫עד כאן דבריו‪.‬‬
‫ופרק זה בשמעתתא שימש לאחרונים כמים שאין להם סוף‬
‫ואין מים אלא תורה ואנו נביא מקצת שבמקצת מדבריהם‪.‬‬
‫בקשר לקושיית רבינו על המהרי"ק שסובר שעד אחד נאמן‬

‫‪110‬‬

‫בדבשב''ע בלא איתחזק איסורא וכחב הטעם לדבר דכיון‬
‫דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה ומה‬
‫התם להוציא ממון מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת‬
‫איסור או מחזקת היתר‪ .‬ומבואר דס''ל דאף בממון כל היכא‬
‫דליכא הוצאת ממון מחזקתו ע''א נאמן בו וכדין איסורין‪ .‬ותמה‬
‫רבינו מהא דב''מ (כ''ח א') סימנים וסימנים וע''א‪ ,‬ע''א כמאן‬
‫דליתא דמי ויניח והתם הא ליכא מוחזק כלל ואפ''ה ל''מ ע''א‬
‫והרי דאין ע''א קם לעדות ממון כלל ואף בדליכא הוצאת ממון‬
‫מחזקתו יעוי''ש‪ .‬וכן הקשה בספר שער משפט (סי' ל"ג‬
‫סק''א)‪.‬‬
‫ויש כמה דרכים לפרוק האי תיובתא‪.‬‬
‫א] התם נחשבים שניהם מוחזקים‪ ,‬כי מי שמצא את האבידה‬
‫שומר בשביל בעל האבידה האמיתי‪ ,‬ואינו רשאי להוציא את‬
‫האבידה מידו אלא חייב להחזירו לבעלים האמיתיים כמו‬
‫שנאמר עד דרוש אחיך אותו‪ ,‬ואינו דומה להיכי דליכא חזקה‬
‫כלל‪.‬‬
‫ב] עוד י"ל דסימן הוי כחזקה דהא מחזירין ממון ע"פ סימנין‪,‬‬
‫ובגמרא ב"מ [כ"ח] אמרו סימנין דאורייתא דכתיב והיה עמך‬
‫עד דרוש אחיך אותו‪ ,‬וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם‬
‫שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי לאו בסימנין‬
‫ע"ש‪ ,‬הרי דסימנין הוי כודאי‪ .‬ועל כן היכי דאיכא סימנין וסימנין‬
‫ועד אחד נמצא שהעד אחד רוצה להעיד נגד סימנים של‬
‫חבירו אינו נאמן‪ ,‬דהוי כאילו בא להוציא מחזקתו‪ ,‬דהרי‬
‫לחבירו איכא סימנים דאלים לא פחות מחזקה אבל היכי‬
‫דליכא חזקה כלל ולא שום ראיה אחרת יש לומר דגם בממון‬
‫עד אחד נאמן לברר‪ .‬שני התירוצים נכתבו בשו"ת להורות נתן‬
‫[חט"ו סי' נ"ב]‪ .‬ועוד הביא שם את הראיה של רבינו שעד אחד‬
‫אינו נאמן בממון אף היכי דליכא חזקה מדברי הרא"ש [ב"מ ב]‬
‫דעד אחד אינו פוטר משבועה‪ ,‬ואם אינו יכול להשבע משלם‬
‫אף דאיכא עד אחד המסייעו‪ ,‬ומוכח דאף דהעד אחד אינו בא‬
‫להוציא מחזקה‪ ,‬ואדרבה הוא בא להחזיק‪ ,‬אפילו הכי לממון‬

‫‪111‬‬

‫אינו קם ע"כ‪ .‬וחילק בעל הלהורות נתן דכיון דכבר שבועה‬
‫ואמרה תורה ואמרה תורה דמי שאינו יכול להשבע משלם‪,‬‬
‫נמצא דכבר נתחייב ממון בבירור‪ ,‬ולכן אין העד אחד מועיל‬
‫לבטל את החיוב הברור מה שכבר נתחייב ממון מה"ת‪ ,‬אבל‬
‫היכא דליכא חזקה כלל ולא נתברר החיוב לשום צד‪ ,‬ודאי יש‬
‫לומר דעד אחד נאמן‪.‬‬
‫ועיני ראו ולא זר בספר שערי חיים [גיטין סי' ח] שגם דחה את‬
‫הראיה מסימנים וסימנים ועד אחד‪ ,‬בהקדם קושית הש''ש‬
‫(ש''ו פט''ו) על שיטת הרמב''ם (פט''ז מהל' סנהדרין ה''ו)‬
‫דע''א שהעיד באשה שהיא גרושה או זונה נאמן לאוסרה לכהן‬
‫מהא דתנן בקידושין (ס"ד א') דהאב שאמר נשבית בתי‬
‫ופדיתיה אינו נאמן ומ''ש מע''א המעיד על אשה שהיא זונה‪,‬‬
‫ולכאורה מוכח מכאן דאין ע''א נאמן באיסור זונה לכהן ומשום‬
‫דחשיב כדבשב''ע (וכן ס''ל להתוס' רי''ד בקידושין ס''ו א' ד''ה‬
‫איבעיא עיי''ש)‪.‬‬
‫ונראה לומר ביסוד הנאמנות דע''א איסורין דאינו נאמן לברר‬
‫המציאות דחתיכה זו נבילה או חלב היא שהרי כל נאמנותו‬
‫אינה אלא באיסורין וע''כ כל כוחו אינו אלא לקבוע דהך חתיכה‬
‫חתיכה דאיסורא היא ועל פי נאמנותו אנו פוסקין כן אבל לברר‬
‫המציאות א''א אלא עפ''י שני עדים הנאמנים לכל דבר‪ .‬ולפי''ז‬
‫י''ל דבאמת ל''מ ע''א גבי שבויה אף דנאמן להעיד על זונה‬
‫לאסרה והיינו ע''פ מה שנתבאר במק''א דבשבויה אין עצם‬
‫השביה פוסלה לכהונה אלא דמחמת השביה אנו חוששים‬
‫ומסתפקים שמא נאנסה וי''ל לפ''ז דל''מ בה לאוסרה אלא‬
‫נאמנות כגון זו שמתברר לנו על ידה עצם מעשה השביה‬
‫ומשו''ה ע''א דכל כוחו אינו אלא לקבוע דחתיכה דאיסורא הוא‬
‫ולא לברר המציאות ל''מ לגבי איסורא דשבויה דכל דלא‬
‫נתברר בפנינו המציאות דנשבתה ל''ש כל דינא דשבויה שכל‬
‫ענינו דמתעורר לנו ספק וחשש שמא נאנסה‪ ,‬ולהכי כיון‬
‫דבשבויה לא הימניה רחמנא מתורת אב שפיר אינו נאמן‬
‫מתורת ע''א‪.‬‬
‫ויעוין בספר זכר יצחק (סי' מ''ו) שכבר עמד ביסוד זה וכתב‬

‫‪112‬‬

‫לבאר בזה הא דכתב בתשו' הגרעק''א סוף סי' ק''ז דמש''כ‬
‫הרמב''ם דהאיסור בע''א יוחזק אינו אלא למלקות אבל לא‬
‫למיתה דגבי מלקות דבאין על הלאו לא בעינן אלא שיעבור על‬
‫האיסור וכיון שאמרה תורה דע''א נאמן דחחיכה זו אסורה היא‬
‫ע''כ בעבר ואכל לוקה אבל גבי מיתה דבעינן שיבוא על א''א‬
‫וכיוצ''ב בזה ל''מ ע''א עיי''ש‪.‬‬
‫ובזה תתישב קושית הש''ש על המהרי''ק הא דסימנים‬
‫וסימנים וע''א דאף אמנם דכל שאין חזקת ממון לאו ''דבר‬
‫שבממון'' מיקרי וכאיסורין דמיא מ''מ הא ל''מ הנאמנות אלא‬
‫לענין הממון עצמו דנאמן העד לברר דממוניה דפלוני הוא אבל‬
‫אין בכוחו לברר המציאות כמות שהיא‪ ,‬ומעתה י''ל דכל זה‬
‫כשבא הדבר לפני בי''ד שאז נאמן ע''א לברר דממוניה הוא‬
‫אבל במוצא אבידה דמחויב בהשבת האבידה וקאי עליה דינא‬
‫דוהיה עמך עד דרוש אחיך אותו דרשהו עם רמאי הוא או אינו‬
‫רמאי לא סגי ליה להשיב האבידה אלא אם כן נתבררה לו‬
‫המציאות שהוא בעל האבידה ואינו רמאי‪ ,‬וכיון דלגבי בירור‬
‫המציאות ע''א כמאן דליתי' הרי אינו רשאי לתת האבידה‬
‫לאותו שיש לו ע''א‪ .‬ומעתה יש כאן נידון בבי''ד בין זה שהעד‬
‫מעיד לו ובין בעל האבידה שהמוצא תופס עבורו ושוב יש כאן‬
‫הוצאת ממון מחזקתו דבעי שנים‪.‬‬
‫עוד תירץ הגאון הגדול בשערי חיים דסימנים עדיפי על עד‬
‫אחד דסימנים מהני להוציא ממון משא"כ עד אחד‪ ,‬ואם כן‬
‫העד כמאן דליתא דמי מכיון שהוא מתנגש עם סימנים‪ .‬נמצא‬
‫שבמקרה רגיל עד אחד נאמן להחזיק כדברי המהרי"ק‪ ,‬אבל‬
‫כאן שיש לכל אחד סימנים אין בכחו של עד אחד להכריע‪.‬‬

‫והנה הקשה רעק"א [סי' קכ"ד] דשיטת התוס' בגיטין [ב‪ :‬ד"ה‬
‫עד אחד נאמן באיסורין] הוא דאינו נאמן גם באיסורין היכא‬

‫‪113‬‬

‫דאיתחזק (אא"כ הוא בידו) וא"כ עכצ"ל דבדבר שבערוה אינו‬
‫נאמן גם בלא איתתזק אבל הרי מלשון הגמ' משמע דדוקא‬
‫משום דאיתחזק הוי דבר שבערוה‪ ,‬ולזה פירשו התוס' דכוונת‬
‫הגמ' משום דעכ"פ הוא בעי' בגמ' ר"פ האשה רבה ואיכא‬
‫עכ"פ צד דנאמן באיסורין גם באיתחזק לפיכך הוצרך לטעם‬
‫דבר שבערוה [עי' תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה] ועכ"פ משמע‬
‫מדברי התוס' דבדבר שבערוה נאמן עד אחד בלא איתחזק‬
‫דאם נאמר דבדבר שבערוה אינו נאמן בכל גווני עכצ"ל דחדא‬
‫ועוד קאמר ושוב לק"מ קושית התוס' אלא ע"כ דדעת התוס'‬
‫דבלא איתחזק נאמן עד אחד גם בדבר שבערוה‪( ,‬ולפ"ז אין‬
‫חילוק לפי האמת להתוס' דגם באיסורין אינו נאמן באיתחזק‬
‫וא"כ איסורין ודבר שבערוה שוין וזה תמוה קצת ויתבאר לקמן‬
‫אי"ה‪).‬‬
‫אמנם מדברי התוס' אח"כ שהקשו דאם נאמר דבאיסורין נאמן‬
‫גם באיתחזק ואינו בידו למה איצטריך וספרה לה [כלומר דהא‬
‫בנדה לא איתחזק איסור בנוגע לחשש שמא ראתה עוד פעם‬
‫ובנוגע לחשש שמא לא טבלה הוי בידה וכמש"כ התוס' לעיל‬
‫סד"ה עד אחד נאמן וכמו שפי' מהרש"א ז"ל ע"ש ולכן א"א‬
‫לומר דילפינן מנדה] ותירצו דסד"א דנדה הוי דבר שבערוה‪.‬‬
‫וקשה דמה בכך דהוי דבר שבערוה הא גם דבר שבערוה נאמן‬
‫בלא איתחזק וכמשנ"ת לעיל‪.‬‬
‫וצפייה צפיתי בס' כתבי קה"י החדשים [סי' ד' וצירפתי גם‬
‫מדבריו בקה"י חלק א' סי' ט"ו ועי' גם קה"י גיטין סי' א']‬
‫שתירץ כדלהלן‪ :‬הש"ש שמעתא ו' [פ''ג] הקשה להסוברים‬
‫דעד אחד נאמן בדבר שבערוה בלא איתחזק דמאי שנא‬
‫מממון דאינו נאמן גם בליכא חזקה כדמוכח מההיא ב''מ‬
‫דסימנים וסימנים ועד אחד יניח והרי למדין דבר דבר מממון‬
‫וע"ש מש"כ לתרץ‪.‬‬
‫ונראה דהגדר כך דבין בממון ובין בדבר שבערוה אין בכח עד‬
‫אחד לשנות הדין של הדבר ע"פ עדותו ולפיכך אינו נאמן נגד‬

‫‪114‬‬

‫חזקה כיון שעד שהעיד הי' הדבר איסור ואף אם קמי שמיא‬
‫גליא שאינו ערוה מ"מ כבר אסרתו תורה מחמת החזקה שגם‬
‫זה אסרה תורה ונתנה לזה דין ערוה‪ .‬ואם יתיר עכשיו נמצא‬
‫שע"י עדותו משתנה הדין וזה אין בכחו של עד אחד (וכן‬
‫איפכא כשבא לאסור‪ ,‬קודם שהעיד הי' היתר גמור מצד‬
‫החזקה אף אם קמי שמי' גליא שהיא ערוה)‪ ,‬אבל היכא דלא‬
‫איתחזק איסור או היתר הנה אם קמי שמיא גליא שהוא היתר‬
‫אין כאן ערוה כלל אלא שיש איסור להכנס בספק אבל עכ"פ‬
‫אינו ערוה‪ .‬נמצא שלדברי העד שהוא היתר אינו משנה כלל‬
‫דין החפץ מכמות שהוא ולפיכך נאמן‪( .‬שהרי על זה גופא אם‬
‫יש להאמינו או לאו נאמן עד אחד שנידון זה לא חשיב דבר‬
‫שבערוה ודו"ק היטב וכה"ג כ' בתשו' מיימוני [נשים סי' ג']‬
‫דאם לפי דברי העד ליכא חזקה כלל נאמן הובא בש"ש‬
‫שמעתא ו' [פר ו'] יע"ש)‪ .‬וכן בממון הדין כן שכל שלא משתנה‬
‫דין הדבר לפי דברי העד הי' נאמן אלא דבממון גם היכא‬
‫שהדבר ספק כבר יש דין על החפץ‪ ,‬שזה אינו בעלים שבענין‬
‫הממון אנו משגיחים על הבפועל וכל שבפועל אין לאדם זה כח‬
‫להוציאו כבר אינו בעלים גמור ועכ"פ הוי אינו ברשותו ואינו‬
‫יכול למוכרו ולהקדישו‪ .‬דבספק ממון ישנם כמה דינים כמו‬
‫המוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬יחלוקו ויהא מונח‪ ,‬כולם הם‬
‫דינים של ממון בפועל‪ .‬ונמצא דגם בספק כבר יש דין על‬
‫הממון שישתנה על ידי עדותו ולכך אינו נאמן גם בליכא חזקה‬
‫ונכון מאוד בעה"י והוא סברא נפלאה בעה"י‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬הש"ש [שמעתא ו' פי"ט] הקשה להסוברים דאין עד‬
‫אחד נאמן באיתחזק איסורא והוא הדין איפכא דאינו נאמן‬
‫לאסור באיתחזק היתרא ולפי שהעלה הוא דחזקת טהרה‬
‫דאשה הוי חזקה מעלייתא אע"פ דעשוי' להשתנות ודוקא‬
‫לחומר תרומה וקדשים מטמא מעת לעת למפרע‪ .‬א"כ כיון‬
‫דלכל אשה יש חזקת טהרה היכי נאמנת לומר שנטמאת‬
‫ושראתה נדה‪ ,‬ואין לומר דאינה נאמנת אלא לגבי עצמה‬
‫ומטעמא דשויא אנפשה תתיכה דאיסורא והבעל אסור ממילא‬
‫משום לפני עור‪ ,‬דזה אינו דהא אמרינן בפרק קמא דשבועות‬
‫הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב‬

‫‪115‬‬

‫וגם בשעת וסתה איכא חזקת טהרה דקיי"ל וסתות דרבנן‬
‫וע"ש שהאריך ונשאר בקושיא‪.‬‬
‫ונראה דמהא מוכח דעד אחד נאמן באיסורין גם באיתחזק‬
‫איסורא או היתרא‪ ,‬וזה מוכח מקרא גופא דאל"כ למה‬
‫איצטריך קרא ד"וספרה לה" ‪ -‬לעצמה שנאמנת לטהר הרי‬
‫בלאו הכי יש לה חזקת טהרה‪ .‬ואת"ל שאינה נאמנת כלל‬
‫לאסור למה צריך להאמינה לטהר? וא"כ מוכח ע"כ שנאמנת‬
‫גם לאסור אע"פ שהוא נגד חזקה אלא דכל זה הוא עכ"פ נגד‬
‫חזקה העשוי' להשתנות שאע"פ שחזקה העשוי' להשתנות הוי‬
‫חזקה וכדהוכיח הש"ש‪ ,‬מ"מ נאמן עד אחד אבל נגד שאר‬
‫חזקות גמורות שפיר כתבו הפוסקים ז"ל דעד אחד אינו נאמן‪.‬‬
‫ועפ"ז יתיישב קו' הש"ש ש"ג פי"ג בהא דעד אחד נאמן גבי‬
‫להעיד שאינו חדש לשיטת התוס' בכתובות כ"ד‪ ,‬והרי הוי נגד‬
‫חזקת האיסור של התבואה ואע"פ שעומד להשתנות הא הוי‬
‫חזקה‪ ,‬אבל לאור האמור ניחא‪ ,‬דעד אחד נאמן נגד חזקה‬
‫העשויה להשתנות‪.‬‬
‫והבנת הדבר נלענ"ד דכל נאמנות עד אחד באיסורין הוא‬
‫אפילו לשנות הדין של הדבר מכמות שהי' עד עכשיו וכדמוכח‬
‫מהא דנאמן נגד חזקה העשוי' להשתנות אע"פ שלולי עדותו‬
‫הי' מצד הדין היתר ומ"מ נאמן אלא דכל נאמנות עד אחד אינו‬
‫אלא כשיש ספק על מציאות המעשה דאז נאמן לברר אבל‬
‫כשנדע מציאות הדבר אינו נאמן להוציא מחזקתינו ולפיכך‬
‫בחזקה העשוי' להשתנות שאע"פ שמצד הדין פוסקים על‬
‫הדבר כמקדם מ"מ אין לומר שהחזקה מברר שלא נשתנה‬
‫כלומר שנחליט שמסתמא הדבר כמקדם אחרי שעלולה‬
‫ועומדת לכך‪ ,‬וכן הוא סדר העולם וכל ענין החזקה בעשוי'‬
‫להשתנות אינו אלא היתר או איסור אבל אינו מברר מציאות‬
‫המעשה (עי' תוס' נדה ב ד"ה התם תרתי לריעותא‪ ,‬דיש שני‬
‫חזקות אתרע ולא איתרע ותרוייהו ילפינן מנגע ואכמ"ל) וכיון‬
‫שעכ"פ יש ספק בעיקר המעשה נאמן עד אחד אבל כל חזקה‬
‫מעלייתא שמלבד שאנו פוסקים כדאתמול עוד אנו מחליטין‬

‫‪116‬‬

‫שמסתמא לא נשתנה הדבר מכמות שהי' (ויש הרבה ראיות‬
‫לזה ואכמ"ל כעת עי' קה"י ב''מ סי' י''א אות ג' כתובות סי' כ"ז‬
‫אות ד')‪ .‬ולכך אין עד אחד נאמן נגדה אחרי שאין לנו ספק‬
‫ודו"ק בכ"ז‪.‬‬
‫ובזה נבין הא דעד אחד נאמן בספק טומאה ברה"י לטהר כמו‬
‫שהוכיח הש"ש בסוף שמעתתא ו' מדתנן בטהרות פ"ה עד‬
‫אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא משמע‬
‫דוקא משום דמכחשי הא אם עד אחד אומר לא נטמא ואין‬
‫מכחישו נאמן והתם ע"כ מיירי בדאיכא ספק בלא עדותן ע"ש‪.‬‬
‫עכ''פ כתב הש''ש דמוכח דנאמן עד אחד לטהר בשכבר יש‬
‫ספק טומאה ברה"י ואילו חזקה לא מהני דבכל ספק טומאה‬
‫הא יש חזקת טהרה‪ ,‬וצריך ביאור דלמה עדיף עד אחד‬
‫מחזקה והרי עד אחד באיסורין אינו נאמן נגד חזקה (כמו‬
‫שנתעורר לזה הש"ש ר"פ כ"ג)‪ .‬והנה ממה שאין עד אחד‬
‫נאמן נגד חזקה לא מוכח דחזקה עדיף דאפי' את"ל ששוין‬
‫מ"מ אין עד אחד נאמן אחרי דהחזקה קדים וכדאמרינן [יבמות‬
‫פח‪ ]:‬דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואין‬
‫השני נאמן להכחישו ואע"פ דשוין הן אלא משום שזה קדים‪.‬‬
‫עכ"פ מוכח דעד אחד לא עדיף מחזקה דאם היה עדיף היינו‬
‫צריכים להאמין לעד אחד נגד חזקה אפילו באופן דהחזקה‬
‫קדמה לעד אחד‪.‬‬
‫ולפי מה שנתבאר י"ל דבזה חלוק חזקה מעד אחד שכל ענין‬
‫חזקה אינו אלא כשנסתפק האיך להתנהג בהדבר וכדמשמע‬
‫מדברי הרמב"ן ז"ל [בהשמטות לגיטין סד בסופו] הביאו הר"ן‬
‫ז"ל גיטין בסוגיא דשליש [ל מדפי הרי''ף] שכל ענין החזקה‬
‫אינו אלא כשמסתפקין בזה הדבר ודנים עליו‪ .‬וכל שבלי‬
‫החזקה כבר יש לנו הלכה ברורה בהדבר שוב אין מעמידין‬
‫אחזקה גם אם לא נדע המציאות כיצד הי'‪ .‬ולפיכך בספק‬
‫טומאה ברה"י דדינא דטמא ודאי ואין מסתפקין כלל‬
‫בהלמעשה שוב אין מקום לחזקה‪.‬‬
‫אבל בעד אחד הרי כבר ביארנו דנאמן גם נגד חזקה העשוי'‬
‫להשתנות אע"פ שקודם עדותו כבר הי' דין פסוק על הדבר‬

‫‪117‬‬

‫מצד החזקה (וכתבנו שזה מוכח מנדה דאל"כ לא משכתת לה‬
‫איסור נדה באופן הרגיל) ומוכח דעד אחד נאמן גם היכא‬
‫שבלא עדותו כבר יש דין פסוק ולכך נאמן גם בספק טומאה‬
‫ברה"י כיון שעכ"פ עצם מציאות המעשה הוי ספק נאמן עד‬
‫אחד לברר הספק ובזה עדיף עד אחד אבל נגד חזקה‬
‫מעלייתא אינו נאמן אחרי שכבר נתברר המציאות ג"כ ע"י‬
‫החזקה ובזה אין עד אחד נאמן וכמשנ"ת וא"ש בעה"י‪.‬‬
‫והנה המתבאר מכל מה שכתבנו הוא דאע"פ דאין עד אחד‬
‫נאמן נגד חזקה להתוס' [בסוגיין ריש גיטין] והרא"ש ז"ל [גיטין‬
‫פ"ה סי' ח' אות ג'] מכל מקום נגד חזקה העשוי' להשתנות‬
‫נאמן וכנ"ל‪ .‬והנה בדבר שבערוה להסוברים דנאמן עד אחד‬
‫בלא איתחזק ודוקא באיתחזק אינו נאמן מכל מקום נראה‬
‫פשוט וכמעט ברור דעכ"פ נגד חזקה העשוי' להשתנות ודאי‬
‫אינו נאמן כיון דהוי דבר שבערוה‪ .‬וכ"ש לפי מה שבארנו לעיל‬
‫דבאמת ממון ודבר שבערוה שוין והא דנאמן בלא איתחזק הוא‬
‫משום דלפי דבריו אינו פועל כלום שגם מקודם הי' היתר או‬
‫איסור כדבריו אבל נגד חזקה העשוי' להשתנות כיון שעכ"פ גם‬
‫לפי דברי העד הי' עכ"פ דין מוחלט על הדבר והוא בא לשנותו‬
‫אינו נאמן וכמו בממון וכמשנ"ת ולפיכך ודאי אין עד אחד נאמן‬
‫בדבר שבערוה בחזקה העשוי' להשתנות‪ .‬והנה נדה שראתה‬
‫פעם אחת כתבו התוס' [ב‪ :‬ד''ה עד (הראשון)] דלא חשיב‬
‫איתחזק איסורא בנוגע לחשש דשמא ראתה עוד דאינה‬
‫בחזקת שתהא רואה כל שעה‪ ,‬ויש להבין דהא עכ"פ כיון‬
‫שהוחזקה ראיינית נעמידנה אחזקתה כמו שראתה אתמול כך‬
‫ראתה היום שהרי יש כמה שרואין כמה ימים ואם היא אומרת‬
‫שראתה יום אחד למה נאמינה נגד מה שיש להעמידה אחזקת‬
‫רואית‪ .‬אבל הכוונה פשוטה כיון שעכ"פ אינה בחזקת שתהא‬
‫רואה כל שעה ובודאי תחדל בעוד ימים מלראות הוי תזקה‬
‫העשוי' להשתנות (וזה דלא כש"ש ש"ג י"א שכתב דזה אינו‬
‫חזקה להסתפק על ראי' חדשה ע"ש‪ .‬ויש להעיר מהא‬
‫דתשובת הר"ן ז"ל דהוחזק מקוה להיות מתמעט ע' ש"ש ש"ג‬
‫פי"א)‪ .‬ולפיכך כתבו התוס' דעד אחד נאמן באיסורין בכה"ג‬
‫וכמשנ"ת דעד אחד נאמן נגד חזקה העשוי' להשתנות‪ .‬אבל‬

‫‪118‬‬

‫בתד"ה הוי דבר שבערוה שפיר כתבו דסד"א דנדה הוי דבר‬
‫שבערוה ואינה נאמנת על הספירה שלא ראתה עוד אע"פ‬
‫ששיטת התוס' דבדבר שבערוה בלא איתחזק נאמן עד אחד‬
‫מ"מ הכא נגד חזקה העשוי' להשתנות ודאי אינה נאמנת‬
‫וכמשנ"ת וא"ש היטב קושיית רעק"א ז''ל ונכון בעה"י‪ ,‬ע"כ‬
‫דברי הקה"י‪.‬‬
‫בעצם הנידון של הש"ש והמהרי"ק אי דבר שבערוה בלא‬
‫איתחזק חשיב דבר שבערוה ומה שמדמין אותו לממון‪ ,‬עי' בס'‬
‫היקר ביאורי עדות [סי' ג'] שהאריך בזה מאד‪ ,‬ותמצית דבריו‬
‫שבדין ממון בעי שנים רק כאשר נכנסים לתחומו האישי של‬
‫האדם ושוללים ממנו זכות ממונו דכתיב בקרא לא יקום עד‬
‫אחד "באיש" דהיינו נגד כוחו ומשפטו‪ .‬ומה"ט אבידה לא‬
‫חשיבא ממון אלא איסור מכח מצות השבת אבידה שהרי אין‬
‫מפסידים לשום אדם ממון שיש בו כח וזכות‪ ,‬והא דבסימנין‬
‫וסימנין וע"א יניח אמר בזה הגר"ש רוזובסקי זצ''ל דהוא משום‬
‫דאיכא כבר ב' טוענים על הממון והיכא דאיכא טוען על הממון‬
‫הרי להעיד נגדו חשיב כבר דיני ממונות‪ ,‬והביאור בזה דדין‬
‫טענה נמי הוי כח ודין של האדם בהממון דזכות טענה הוי כעין‬
‫זכות מוחזק שמחזיק ותובע זכותו בהממון ע"י טענתו וזהו‬
‫יסוד דין טענת ברי וממילא לדחות זכות טענתו של אדם‬
‫בהממון חשיב שמוציאין את הממון מכח האדם והרי"ז עדות‬
‫נגד האדם לדחות זכותו וכוחו בהממון וחשיב דיני ממונות ובעי‬
‫שנים והוא מדוייק מהגמ' דרק בסימנין וסימנין וע"א יניח‬
‫ומשמע דלולא זה אלא סתם בהשבת אבידה בעלמא מהני‬
‫ע"א דאל"ה מאי קמ"ל הכא דאין כאן שום אדם לפנינו שהממון‬
‫נתבע לכוחו ולזכותו שאנו צריכים להפקיע אותו ממנו דרק‬
‫במוחזק או בדררא דממונא דהוי נמי כעין מוחזק דהדררא‬
‫נותנת להאדם כח ודין בהממון או בטוען ברי שהטענה נותנת‬
‫לו כח תביעת זכותו בהממון‪ ,‬התם חשיב דיני ממונות שבאים‬
‫להפקיע את הממון מכח ודין האדם עליו משא"כ בהשבת‬
‫אבידה שאין כאן לא מוחזק ולא דררא ולא טענה הרי אין כאן‬
‫אדם לפנינו שיש לו כח תביעה בהממון אלא שאנו מסתפקים‬

‫‪119‬‬

‫בעצמינו מיהו בעל הממון האמיתי שהבעלים האמיתיים הוא‬
‫יש לו כח בהממון הרי ספק זה אינו דיני ממונות אלא דיני‬
‫איסורין דאנו צריכים לברר מיהו בעל הממון משום איסור גזל‬
‫והשבת אבידה ומשו"ה כשבא אחד ומברר מיהו בעל הממון‬
‫נאמן כדין איסורין שהרי לדבריו שזהו בעל הממון הרי‬
‫כשנותנים לו לאותו בעל הממון ממי אנו מפסידים את הממון‬
‫מכוחו הרי אין כאן שום בעל כח תביעה בהממון שאנו‬
‫מפקיעים מכוחו דהא לדברי העד זהו בעל הממון האמיתי‬
‫וממילא אי"ז דיני ממונות שאין כאן שום אדם אשר הממון‬
‫נתבע לכוחו ולזכותו שאנו מפקיעים אותו ממנו ודו"ק‪.‬‬
‫ושונה הוא דיני אישות‪ ,‬שם קובעים את מעמדו האישי של‬
‫האדם ותמיד נחשבת קביעה זו ככניסה לתוך תחומו האישי‬
‫של האדם ואין זה משנה לנו אם מוציאים מחזקה או לא‪,‬‬
‫תמיד צריך שנים כדין דבר שבערוה‪ .‬אבל בממון אין צריך‬
‫שנים אא"כ "משתלטים" על האדם דהיינו ששוללים ממנו זכות‬
‫ממונו‪ .‬וא"כ צ"ב דברי המהרי"ק שבדבר שבערוה בלא‬
‫איתחזק נאמן עד אחד‪ ,‬ומה שכתב רבינו בנידון התשובת‬
‫מיימוני שהעד רק קובע שלא היה כאן דבר שבערוה מעולם‬
‫ולכן לא צריך שנים‪ ,‬אינו מובן‪ ,‬שהרי סוף סוף קובעים עפ"י‬
‫העד את מעמדו האישי של האשה וזה נחשב ל"השתלטות"‬
‫על האשה וממילא בעי שנים ע"ש בדברי ה"ביאורי עדות"‬
‫אריכות נעימה בסי' ב' וג'‪.‬‬
‫קושטא קאי‪ ,‬נראה להעיר שהפסוק לא יקום עד אחד באיש‬
‫אינו מתייחס לדבר שבערוה וילפינן דבשב"ע מממון מהפסוק‬
‫על פי שני עדים יקום דבר‪ ,‬וא"כ נפל בנינו של ה"ביאורי עדות"‬
‫שבדבר שבערוה תמיד צריך שנים כי "קמים על איש"‪ .‬ואין אני‬
‫מחדש זאת מעצמי אלא נפל מבטי בס' אהל מרדכי [עמ' קסא‬
‫במאמרו של הג"ר אריה לייב רובין זצ"ל אב"ד ווילקאמירר]‬
‫שכתב דיש לנו שני למודים לדין זה דבעינן שני עדים בממון‬
‫אחד מקרא דעל פי שנים עדים יקום דבר ועוד קרא דלא יקום‬
‫עד אחד באיש והנה הדין דעל פי שנים עדים יקום דבר זהו דין‬

‫‪120‬‬

‫שבממון דבעינן מצד הממון שני עדים וזה דוקא כשיש חזקה‬
‫וצריכים להוציא מחזקה ולהקימם נגד החזקה וזהו שיליף‬
‫מדכתיב יקום דבר אבל במקום דליכא חזקה ואז העדים לא‬
‫מפקי מחזקה ואינם מקיימים דבר חדש א"כ מצד הממון לא‬
‫בעי שני עדים‪ ,‬רק שיש עוד דין דלא יקום עד אחד באיש היינו‬
‫דבמקום בעל דין לא סגי באחד אלא בעינן שני עדים‪.‬‬
‫ובזה אתי שפיר נמי דברי המהרי"ק דזה דילפינן דבר שבערוה‬
‫דבר דבר מממון דבעינן שני עדים היינו דוקא בדין על פי שנים‬
‫עדים יקום דבר ודין זה הוא דוקא להוציא מחזקה אבל זה‬
‫דבממון אינו נאמן מטעם לא יקום עד אחד באיש להוציא‬
‫מבע"ד זה לא ילפינן דבר שבערוה מממון ולהכי בממון גם‬
‫שלא להוציא מחזקה בעי שנים מטעם בע"ד אבל בדבר‬
‫שבערוה סגי בחד עכ"ד‪.‬‬
‫ובביאור דעת הרמב"ן [דגם ב'לא איתחזק' דבר שבערוה בעי‬
‫שנים] כתב הגאון ר' אלחנן קונשטט [בס' באר אלחנן סי' כ"ט]‬
‫דס"ל דהא גז"ש דדבר דבר מממון‪ ,‬אין זה אלא ילפותא דגם‬
‫בדבר שבערוה בעינן תרי וגם היכא דלא איתחזק איסורא‬
‫חשיב דבר שבערוה להצריך שנים‪ ,‬ולא דמי לממון‪ ,‬והדין נותן‪,‬‬
‫שהרי אין ענין חזקת ממון דומה לענין חזקת איסור‪ ,‬שדין‬
‫מוחזק בממון הוא משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬וגם‬
‫חזקת מ"ק להרבה מפרשים דומה לדין מוחזק וכן נוטה דעתו‬
‫של הקונה"ס [כלל א' אוח ו'] עיי"ש ואין זה דומה לדין חזקת‬
‫איסור שהוא משום דהעמד דבר על חזקתו דמעיקרא‪ ,‬וממילא‬
‫לא ילפינן מהך גז"ש דדבר דבר מממון אלא דבעינן שני עדים‬
‫בדבר שבערוה גם אם אין זה סותר לחזקה‪ .‬והתוס' סברי‬
‫דילפינן לה לגמרי מדין ממון דלא חשיב דבשב"ע אלא א"כ‬
‫הוא נגד איתחזק וכמש"נ‪ .‬ואפשר עוד דס"ל להתוס' דיסוד דין‬
‫חזקת מרא קמא בממון הוא מדין חזקה קמייתא דאיסורין‬
‫ושפיר יש ללמוד זה מזה דלא בעינן תרי אא"כ איכא חזקה‪.‬‬
‫ובאופן אחר כתב הגר"א קונשטט לבאר מחלוקת התוס'‬

‫‪121‬‬

‫והרמב"ן שנחלקו בזה גופא אם גבי ממון בעינן שני עדים‬
‫דוקא היכא דאיכא מוחזק או מרא קמא או דגם היכא דליכא‬
‫חזקה כלל אין ע"א נאמן‪ .‬והש"ש האריך בזה והביא שדעת‬
‫המהרי"ק דגבי ממון נמי הא דבעינן תרי הוא דוקא היכא שהם‬
‫באים להוציא את הממון מן המוחזק בו וכתב דה"נ גבי‬
‫דבשב"ע הא דבעינן שני עדים הוא דוקא היכא דאיכא חזקת‬
‫איסור או חזקת היתר‪ .‬והש"ש שם הוכיח דגם היכא דליכא‬
‫חזקה כלל אין ע"א נאמן בממון מהא דאמרינן בב"מ דף כ"ח‬
‫ע"א דסימנים וסימנים וע"א יניח והתם הא ליכא מוחזק כלל‪.‬‬
‫וכתב לפ"ז דה"ה בדבשב"ע אין ע"א נאמן אף היכא דליכא‬
‫חזקה ורק היכא שלדברי העד מעולם לא היה בזה דבר‬
‫שבערוה נאמן עיי"ש‪[ .‬ובישוב שיטת המהרי"ק מהא דסימנים‬
‫וסימנים וע"א יניח שמעתי בשם הגאון ר' שמעון שקאפ זצ"ל‬
‫דרק במקום שיש טענות של הבעלי דברים אמרינן להאי דינא‬
‫דאין דבר שבממון פחות משנים וכגון בהך דסימנים וסימנים‬
‫שאינו נאמן בזה ע"א שע"י טענות הבע"ד חשיב שפיר לדבר‬
‫שבממון דבעינן שני עדים וכ"ש היכא שבאנו להוציא מן‬
‫המוחזק דבעינן תרי אבל בעלמא היכא שלא באנו להוציא וגם‬
‫ליכא טענות דבע"ד לא חשיב כדבר שבממון דבעינן תרי וסגי‬
‫בע"א‪ .‬ובשערי זבולון (לג"ר זבולון שוב גיטין עמ' ט"ו) כתב‬
‫ליישב‪ ,‬דהא דכתב המהרי"ק דלהחזיק ממון מספיק ע"א צ"ע‬
‫מאין לנו שיש כהאי נאמנות של ע"א ונראה דהכונה דבמקום‬
‫שאינו בא להוציא ממון נדון כאיסורים דע"א נאמן בה‪,‬‬
‫ובאיסורים איכא דינא דכשהוא מוכחש אפי' ע"י הבעלים‬
‫מתבטל ולכן בסימנין וסימנין וע"א דהע"א מוכחש ע"י אחר‬
‫שנותן סימן ואומר שהוא שלו‪ ,‬או בע"א מסייע שהוא מוכחש‬
‫ע"י התובע לא מועיל ע"א באיסורים]‪ .‬וזהו שנחלקו התוס'‬
‫והרמב"ן אי בעינן תרי בדבשב"ע גם היכא דלא איתחזק‬
‫איסורא שדעת התוס' דגם בממון נאמן ע"א היכא שלא בא‬
‫להוציא וכיון דילפינן דבר דבר מממון גם בדבשב"ע לא בעינן‬
‫תרי ודעת הרמב"ן דלעולם בעינן תרי בדבר שבממון וה"ה‬
‫בדבר שבערוה וכמש"כ הש"ש‪.‬‬
‫ונמצא דיש לבאר שיטת הראשונים דאין ע"א נאמן בדבשב"ע‬

‫‪122‬‬

‫היכא דלא איתחזק איסורא בתרי אנפי‪ ,‬או משום דלא ילפינן‬
‫דבר דבר מממון לגמרי ואף דהתם לא בעינן תרי אלא במקום‬
‫חזקת ממון או חזקת מ"ק‪ ,‬הכא חשיב דבשב"ע אף במקום‬
‫דלא איתחזק איסורא‪ ,‬או משום דגם בממון גופא בעינן תרי גם‬
‫היכא דליכא חזקה כלל‪ .‬וכן יש לבאר לשיטת הראשונים דסגי‬
‫בע"א היכא דלא איחחזק איסורא בתרי אנפי‪ ,‬או דהוא משום‬
‫דלא ילפינן דבר דבר מממון אלא היכא דאיכא חזקה דומיא‬
‫דממון דאיכא מוחזק או מ"ק‪ ,‬ובפרט אי נימא דחזקת מ"ק הוא‬
‫משום לתא דחזקה קמייתא אבל היכא דלא איתחזק איסורא‬
‫לא ילפינן לה מממון והוי כשאר איסורין שנאמן בהם ע"א או‬
‫דהוא משום דילפינן לה מממון להאי דינא נמי דכמו דגבי ממון‬
‫ע"א נאמן היכא דליכא חזקה ה"נ בדבשב"ע ע"א נאמן היכא‬
‫דלא איתחזק איסורא ועיין להלן מש"כ נפק"מ בזה‪.‬‬
‫והנה יש לדקדק בלשון הגמ' דגבי הא דבעינן תרי בדבשב"ע‬
‫נקטו בלשון ד'אין דבר שבערוה פחות משנים' וגבי הא דבעינן‬
‫תרי באיסורין היכא דאיתחזק איסורא אמרו בסתמא ד'אין ע"א‬
‫נאמן' ולא נקטו בהאי לישנא דאינו בפחות משנים‪ ,‬והיה נראה‬
‫לדקדק מזה דשאני דין דבשב"ע מדין איסורין במקום‬
‫דאיתחזק איסורא‪ ,‬דגבי דבשב"ע הא דבעינן תרי יסודו הוא‬
‫מדין עדות ובעינן לזה כל דיני עדות כגון קבלת עדות בב"ד‬
‫ופסול עד מפי עד‪ .‬אבל גבי איתחזק איסורא דבעינן תרי‪ ,‬אין‬
‫זה מדין עדות כלל ורק דבכה"ג לא סגי במה שאומר ע"א‬
‫ובעינן בירור דתרי עדים כדי לבטל להחזקת איסור‪.‬‬
‫ועפי''ז יש לבאר דברי המרדכי פ"ק דחולין [סי' תקע"ט] שכתב‬
‫וז"ל תימה איך איש אחד נאמן על השחיטה הא אמרי' פרק‬
‫האשה רבה דהיכא דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן וכו'‬
‫וי"ל כדפי' רא"ם הא דאמר עד אחד אינו נאמן היכא דאיתחזק‬
‫איסורא היינו דוקא באנשים ריקים דומיא דשנים שהאמינה‬
‫תורה כמו שהן ובההיא אמרינן ע"א אינו נאמן אבל בעד אחד‬
‫מהימן וכשר סמכינן עילויה ואפילו אשה כדאמרי' פרק בא‬
‫סימן ר' ישמעאל מוסר לאמו ורבי יהודה ור' יוסי לא פליגי אלא‬

‫‪123‬‬

‫בשאר נשים שהן מן הרוב אבל באמו של ר' ישמעאל מודו‬
‫ולהכי נמי סמכינן בשחיטה ובכהן המקריב ובטבילת נדה‬
‫שאינם יודעים אלא מפי אחרים בכולהו סמכינן אעד אחד‬
‫עכ"ל‪ .‬ודבריו צ"ב טובא‪ ,‬שלא מצינו בדין עדות שיהי' חילוק בין‬
‫אדם שנאמן יותר לאדם שאינו נאמן והכל תלוי אם יש לו‬
‫חזקת כשרות או לא‪ .‬והמוכרח מדבריו דשאני הכא גבי עדות‬
‫של איסורין דלא בעינן תורת עדות כלל ורק דבעינן הוכחה‬
‫מעלייתא לסלק להחזקת איסור ולזה היכא שהוא אדם כשר‬
‫ונאמן סגי בזה לסלק להחזקת איסור ולא בעינן תרי משא"כ‬
‫גבי ממון ודבשב"ע דבעינן בהו דין עדות ודאי דלא סגי אפילו‬
‫אם יש הוכחה גדולה שהוא כשר וכדאמרינן בב"ב דף קנ"ט‬
‫דגם משה ואהרן פסולים לעדות‪ .‬ומבואר מזה כמש"כ לעיל‪,‬‬
‫דהא דבעינן תרי במקום דאיתחזק איסורא הוא משום דבעינן‬
‫הוכחה מעליא כנגד החזקת איסור ואפשר דאפי' עדים שהם‬
‫פסולים כגון ב' נשים או קרובים יהיו נאמנים לעדות זו‪ .‬ואפשר‬
‫דשאר הראשונים שחולקים על הרא"ם סברי דהיכא דאיכא‬
‫חזקת איסור בעינן עדות ממש ולא סגי בהוכחה גרידא ועיין‬
‫בקצוה"ח סי' ל"ח שנחלק בזה עם הנתה"מ שכתב דבאיתחזק‬
‫אף שצריך ב' עדים אבל א"צ הגדה בב"ד והקצוה"ח חולק ע"ז‬
‫ועיין במשובב שם‪.‬‬
‫ואם כנים דברינו בזה יש לבאר שיטת התוס' והראשונים‬
‫דסברי דע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא אף‬
‫למאי דקיי"ל דגם באיסורין ע"א נאמן במקום דלא איתחזק‬
‫איסורא‪ ,‬דלכאורה דא"כ מאי נפק"מ בין איסורין לדבשב"ע‬
‫דהא אינו נאמן במקום דאיתתזק ונאמן היכא דלא אתחזיק‪.‬‬
‫אכן לפמש"נ הרי חלוקים הם זה מזה ביסוד‪ ,‬דגבי איסורין הא‬
‫דבעינן תרי היכא דאיחתזק הוא רק משום דבעינן הוכחה‬
‫מעליא טפי ולא בעינן קבלת עדות בב"ד וכד' ואפשר שגם‬
‫עדים פסולים יהיו כשרים בעדות זו וכנ"ל אבל גבי דשב"ע‬
‫דבעינן תרי וילפינן לה דבר דבר מממון בזה בעינן תורת עדות‬
‫ממש כדין עדות שנים בממון ודו"ק‪.‬‬
‫יש לחקור לשיטות הראשונים דסברי דע"א נאמן בדבשב"ע‬
‫היכא דלא איתחזק איסורא אם הוא כשאר דין ע"א באיסורין‬

‫‪124‬‬

‫דעלמא דהוי נאמנות גרידא ולא בעינן קבלת עדות בב"ד ועד‬
‫מפי עד יהי' כשר או שהוא בתורת עדות ממש ובעינן תורת‬
‫עדות בב"ד ושאר דיני עדות [ודוגמא לזה מצאנו בחי' רבינו‬
‫חיים הלוי על הרמב"ם פ"ט מהל' רוצח הט"ו שכתב שם בסו"ד‬
‫דאף דגבי עד סוטה כל הפסולים נאמנים והוי דין נאמנות‬
‫גרידא מ"מ היכא שמעיד עד כשר יש בו תורת עדות ולזה אם‬
‫כפר עדותו חייב בקרבן שבועת העדות עיי"ש וע"ע בתשובות‬
‫רעק"א סי' קע"ט]‪.‬‬
‫ואפשר שהוא תלוי במה שנתספקנו לעיל אי ילפי' לה להא‬
‫מילתא דע"א נאמן בדבשב"ע בלא איתחזק מממון מגז"ש‬
‫דדבר דבר או דהוא משום דליכא ילפותא לענין זה והוי כשאר‬
‫איסורין דע"א נאמן בהם‪ ,‬דאי ילפינן מממון הרי דינו כדין ע"א‬
‫בממון בלא חזקה דאפשר דבעינן בזה קבלת עדות בב"ד ועד‬
‫מפי עד יהי' פסול אבל אם הוא משום בכה"ג חשיב כשאר‬
‫איסורין הרי פשיטא דלא בעינן בזה קבלת עדות ב"ד ושאר‬
‫דיני עדות דהוא דין נאמנות גרידא עכ"ד הגר"א סורוצקין‪.‬‬
‫בקושיא של המרדכי איך סומכים על השוחט נגד חזקת איסור‪,‬‬
‫ותירץ הרא"ם דבעד אחד כשר ונאמן‪ ,‬מאמינים לו‪ .‬הקשה‬
‫בפני יהושע חולין (ב) שתמה מאוד על ר"א ממיץ זׯל דאיך‬
‫פה קדוש יאמר דבר זה ולא מבעיא אי נימא דהא דאין עׯא‬
‫נאמן במקום דאיתחזיק איסורא הוא דאור׭תא דילפינן מלא‬
‫יקום עד אחד וגו' אׯכ פשיטא שאין לחלק בין סתם אנשים ובין‬
‫כשרים דמקרא מלא דיבר הכתוב אלא אף אם אינן נאמנין רק‬
‫מדרבנן מנלן לחלק בין סתם אנשים לכשרים ולא מצאני‬
‫לחילוק זה שורש בשׯס עייׯש‪.‬‬
‫וצפייה צפיתי בשו"ת להורות נתן [ח"ב סי' נ"ז] שיישב בטוב‬
‫טעם דברי הרא"ם ממיץ זׯל ודבריו ברורים מאוד וכראי‬
‫מוצקים ושורש הדברים הוא עפׯי מה שחידש הפני יהושע זׯל‬
‫בעצמו בכתובות (כב) אהא דפירשׯי שם דבאשה האומרת‬
‫ברי לי שמת בעלי כלומר שאומרת שאין לבי נוקפי ונשאת‬
‫דאינה יוצאת‪ ,‬וביאור הדבר דלעולם לא אמרה תורה למיזל‬

‫‪125‬‬

‫בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר אבל אם אמר ברי לי נגד‬
‫החזקה לא שייך לגביה לומר שילך בתר החזקה דלדידיה ברי‬
‫היפוך החזקה והביא שכן כתב המהרשׯא יבמות (פ"ח‪):‬‬
‫עיי׮׮ש באורך ובקונטרם אחרון שם וכן החזיק סברא זו בתשו׮‬
‫החתׯס זׯל (אהע׮׮ז ח"א סי' ע"ח) וכתב שכן מבואר גם‬
‫ברשבׯא יבמות (פח) עייׯש ועיין בס׮ סדרי טהרה יו"ד (סי׮‬
‫קפׯה סוסקׯא) בזה‪.‬‬
‫ומעתה מובן היטב שיטת הרׯא ממיץ זׯל כמין חומר דהא‬
‫דאין עד אחד נאמן באיתחזק איסורא היינו רק בעד בעלמא‬
‫שאין לבו סמוך ובטוח שהוא אומר אמת אלא שרוצה לסמוך‬
‫על דבריו מדין עדות הנה בזה אמרינן דבמקום דאיתחזק‬
‫איסורא אינו יכול לסמוך עליו דאין עׯא נאמן נגד חזקה אבל‬
‫בעד כשר ומהימן לו שדע ומאמין בלבו שאינו משקר וכעין הא‬
‫דרשׯי כתובות (כב) שאומר ברי לי שאין לבי נוקפי הנה‬
‫בכהאי גוונא אע׮׮ג דאיכא חזקת איסור מׯמ שפיר יכול לסמוך‬
‫על העד דכיון שהעד נאמן עליו כמאה ואין לבו נוקפו וברי אצלו‬
‫דלא כחזקת האיסיר שוב אינו חייב למיזל בתר חזקת האיסור‬
‫דלא אזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר אבל הוא אינו‬
‫מסופק כי ברי לי שהעד אומר אמת והוא נאמן על עצמו ודוׯק‪,‬‬
‫עכ"ד‪.‬‬
‫ויש להוסיף שאם היה צריך כאן דין עדות ממש לא היה‬
‫מתקבל דברי העד אחד אפילו אם היה טוען אין לבי נוקפי ואין‬
‫כאן מקום להסתפק כלל‪ ,‬אבל בצירוף מש"כ לעיל שאין צורך‬
‫כאן לדין עדות אלא רק נאמנות גרידא‪ ,‬מובן היטב שעד אחד‬
‫הנאמן עלינו יכול להעיד שאין כאן מקום להסתפק כלל‪.‬‬
‫ובעל ה"להורות נתן" זצ"ל בנה חידוש על חידושו וכתב בספרו‬
‫הבהיר נתן פריו [הל' נדה עמ' לד] שלמרות שכתב בשו"ע‬
‫[יו"ד קפ"ה] שאשה שהיא בחזקת טומאה אסור לבוא עליה עד‬
‫שתאמר טבלתי‪ ,‬אם ברי לבעל שאשתו לא תכשילהו באיסור‪,‬‬
‫מותר לבוא עליה גם בלי שהיא תגיד טבלתי‪ ,‬כי אין לו כלל‬
‫מקום ספק‪.‬‬

‫‪126‬‬

‫עד אחד בדיני ממונות – מהספר זכרון אלימלך‬
‫והנה‪ ,‬נחלקו ראשונים בהא דאמרינן דצורבא מרבנן מהימן‬
‫להחזירו אבידה בטביעות עינא‪ ,‬האם נאמן רק על עצמו או‬
‫נאמן גם על אדם אחר‪ .‬שיטת הריטב"א [גיטין דף כז] דרק על‬
‫עצמו האמינו לצורבא מרבנן אבל על אדם אחר אמאי מהימן‬
‫הא בא להעיד עדות ובעינן ע"פ שנים עדים יקום דבר ולא סגי‬
‫בעד אחד אף כשהוא צורבא מדרבנן‪ .‬אולם הר"ן [חולין צו]‬
‫סבר דאדרבה אי מהימן על עצמו דנוגע בדבר הוא ודאי‬
‫דמהימן על אחרים שאינו נוגע בדבר‪ .‬ומהי סברת מחלוקתם?‬
‫דהנה ידוע קושית הפני יהושע ב"מ כ"ז דהקשה אמאי‬
‫איצטריך כלל סימנים כדי להשיב‪ ,‬הרי המאבד טוען בטענת‬
‫ברי דזה שלו והמוצא הוא שמא דשמא אינו שלו‪ ,‬וברי ושמא‬
‫ברי עדיף דכל מה דפסקינן דברי ושמא לאו ברי עדיף‪ ,‬היינו‬
‫היכא דיש מוחזק וצריך להוציא מן המוחזק אז אין ברי עדיף‬
‫דהמוציא מחבירו עליו הראיה אבל הכא דאין כאן מוחזק‬
‫דהמוצא מודה דאינה שלו והמאבד טוען ברי שזה שלו‪ ,‬אמאי‬
‫לא נימא דברי עדיף?‬
‫ותירץ הפני יהושע דבאמת מעיקר הדין כיון דכתיב בתורה‬
‫השב השיבם לאחיך והמאבד טוען בטענת ברי דזה שלו היה‬
‫מהימן אף בלא סימנים אלא דכתיב בתורה עד דרוש אחיך‬
‫אותו ודרשינן בגמ' דרשהו מרמאי‪ ,‬כלומר אל תשיב לכל אדם‬
‫אף דלכאורה צודק דהא טוען ברי‪ ,‬בכל זאת איכא גזירת‬
‫הכתוב דבעינן דרשהו מרמאי ע"י סימנים‪ .‬מוכח דכל מה‬
‫דבעינן סימנים משום דבעי דרשהו מרמאי אבל צורבא מרבנן‬
‫דאין חשש דמשקר דהא אומר אמת בכל דבריו ולכך צורבא‬
‫מרבנן מהימן בטביעות עינא אף בלא סימנים וכך סבר‬
‫הריטב"א‪ .‬ולכן רק על עצמו מהימן אבל לאחר דבא להעיד‬
‫מדין עדות בעי תרי דעל פי שנים עדים יקום דבר‪ ,‬דכל מה‬
‫דמהימן זה כשהוא עצמו טוען טענת ברי‪.‬‬
‫והר"ן סבר דכיון שהצורבא מרבנן אינו בא להוציא ממוחזק‬
‫אלא בא לברר אם שייך האי חפץ לפלוני מהני ומהימן דכל מה‬

‫‪127‬‬

‫דבעינן על פי שנים עדים יקום דבר זה דווקא היכא דרוצה‬
‫להוציא ממוחזק אבל הכא דאין מוציא ממוחזק‪ ,‬דהמוצא מודה‬
‫דלאו שלו היא‪ ,‬מהני עד אחד‪ .‬ובפשטות למדו האחרונים‬
‫דההסבר בהר"ן דסבירא ליה דמהני שיעיד הצורבא מרבנן‬
‫לאחר אף שהוא רק עד אחד משום דהר"ן סבירא ליה כשיטת‬
‫המהרי"ק דסבר דהא דכתיב בתורה על פי שנים עדים יקום‬
‫דבר ולא סגי באחד‪ ,‬זה רק כשמעיד נגד איתחזק אבל כשאינו‬
‫מעיד נגד איתחזק סגי באחד‪ .‬והאחרונים האריכו בענין זה‪,‬‬
‫האם מהני עד אחד כשאינו מוציא ממוחזק בממונות‪ .‬השער‬
‫המשפט [סי' ל"ג מהל' עדות ס"ק א'] הוכיח מדברי הר"ן‬
‫[בתשובות הר"ן סימן ע"ה] לענין אדם שנפטר וכתב צוואה‬
‫שנותן ממונו לארבע חברות ולא פירש לאיזה חברות‪ ,‬חברת‬
‫ביקור חולים‪ ,‬חברת הקברנים וכו' ובא עד אחד ומעיד‬
‫שהנפטר אמר לו שרוצה ליתן לחברת הקברנים‪ ,‬כתב הר"ן‬
‫דמהני מה שמעיד מדין שודא‪ ,‬דהיינו דבספק אמרינן שודא‬
‫דדייני פי' [כפי ראות עיני הדיינים] והכא מסתבר לדיינים‬
‫דנתכוין לחברה פלונית כיון דאיכא עד אחד שאומר שהתכוין‬
‫לחברה זאת‪ .‬מוכח מדברי הר"ן דלא מהני עד אחד בממונות‬
‫אף דליכא מוחזק ורק מדין שודא מקבלים דבריו דהא הכא‬
‫ודאי נתן ממונו‪ ,‬רק הנידון למי התכוון וליכא מוחזק ואפילו הכי‬
‫כתב הר"ן דמהני רק מדין שודא דדייני‪ ,‬ולא כתב דמהני מדין‬
‫עדים דעד אחד נאמן בממונות כשאין מוחזק‪ .‬א"כ דברי הר"ן‬
‫סתרי אהדדי דלענין אבידה סבירא ליה דמהני עד אחד כשלא‬
‫איתחזק איסורא‪ ,‬ובתשובות הר"ן בסימן ע"ה חזינן דלא מהני‬
‫עד אחד אף בלא איתחזק דכתב דכל מה דנאמן התם בעד‬
‫אחד למימר דנתכוין לחבורת הקברנים זה רק מטעם שודא‬
‫דדייני משמע דסבירא ליה דלא מהני עד אחד אף כשאין‬
‫מוציא ממוחזק‪.‬‬
‫ושמעתי מהגרי"ד פוברסקי זצ"ל ליישב דבאמת לא סבר הר"ן‬
‫כמהרי"ק ועד אחד אינו נאמן בממונות אף שלא נגד איתחזק‬
‫אלא דסבר דהכא בהשבת אבידה לא הוי דין בממונות אלא‬
‫הוי דין באסורין של לא תוכל להתעלם דזה דין באסורין כמו‬

‫‪128‬‬

‫חיוב בתורה לבקר חולים או לתת לקט שכחה ופאה או לוית‬
‫המת‪ .‬וכן השבת אבידה הוי גמילות חסדים והכא לא הוי דין‬
‫תורה בממונות בהל' חושן משפט כיון שאין שני צדדים שיש‬
‫ביניהם דין דברים דהרי המוצא אינו טוען נגד הצורבא מרבנן‬
‫שטוען שהחפץ שייך לפלוני אלא אדרבה המוצא אומר שיתכן‬
‫שכך אלא שלמוצא יש מצוה לחפש ולברר ולדרוש מי הבעלים‬
‫האמיתי ואז יקיים מצות השבת אבידה ולכך לא הוי דין‬
‫בממונות אלא באיסורין האם המוצא יצא ידי חובת מצות‬
‫השבת אבידה אם יחזיר לאותו שהצורבא מדרבנן אומר ששיך‬
‫לו‪ ,‬וכיון דהוי דין באסורין נאמן עד אחד דעד אחד נאמן‬
‫באיסורין‪ .‬ולכך כתב הר"ן לענין השבת אבידה דמהימן‬
‫הצורבא מרבנן אף לאדם אחר מדין עד אחד אבל בדברי הר"ן‬
‫בתשובות סימן ע"ה דהתם מיירי בדיני ממונות שיש דין‬
‫ודברים בין הארבעה חברות מי יקח את הכסף וכל חברה‬
‫טוענת שמגיע לה‪ ,‬א"כ יש דין תורה בממונות בין החברות והוי‬
‫דבר שבממון ואף שאינו נגד איתחזק לא מהני מדין עד אחד‬
‫דאין עד אחד נאמן בממונות אלא מהני מדין שודא דדייני‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬נחלקו האחרונים בהא דחידשה הגמ' דצורבא מדרבנן‬
‫מהימן בטביעות עינא אי מהימן מדאורייתא או מדרבנן‪,‬‬
‫ובתשובות פרי יצחק חלק ב' סימן נ"ו האריך בענין זה ומוכיח‬
‫דמהני מדאורייתא‪ ,‬דלכאורה אמאי בעי סימנים הרי טוען‬
‫בטענת ברי שזה שלו וברי ושמא ברי עדיף אלא יש הלכה עד‬
‫דרוש אחיך אותו דרשהו מרמאי ע"י סימנים אבל צורבא מרבנן‬
‫דאין חשוד לשקר נאמן וכיון דילפינן זאת מעד דרוש אחיך‬
‫אותו הרי שצורבא מרבנן נאמן מדאורייתא אף בלא סימנים‪.‬‬
‫והנה הגאון ר' חיים מטעלז כתב בחידושיו דזה תלוי בפלוגתא‬
‫דהר"ן והריטב"א אי נאמן צורבא מרבנן להעיד בהשבת‬
‫אבידה על אחר‪ ,‬דלשיטת הר"ן דנאמן להעיד על אחר כיון‬
‫דאינו מוציא ממוחזק ולכן גם נאמן הצורבא מרבנן על עצמו‬
‫בטביעת עינא והכא ליכא פסול של נוגע בדבר כיון דכל הפסול‬
‫של נוגע בדבר זה שמא ישקר וצורבא מרבנן ליכא חשש‬
‫משקר ומהני מדאורייתא‪ .‬ולשיטת הריטב"א דלא מהימן על‬

‫‪129‬‬

‫אחר אף דליכא מוחזק אמאי מהימן הצורבא מרבנן על עצמו‬
‫אלא הוי תקנת חכמים שצורבא מרבנן נאמן [עי' שיעורי ר' דוד‬
‫על ב"מ כ"ג‪.]:‬‬
‫ובשב בשמעתתא ש"ו פ"ג הביא את שיטת המהרי"ק דסבירא‬
‫ליה דעד אחד מהימן בדבר שבערוה בלא איתחזק איסורא‪,‬‬
‫והוא הדין בממונות דמהימן עד אחד כשאינו מוציא ממוחזק‪.‬‬
‫והקשה על שיטתו מהגמ' לקמן דף כ"ח סימנים וסימנים ועד‬
‫אחד‪ ,‬עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח‪ ,‬ולשיטת המהרי"ק‬
‫דסבר דעד אחד מהני בדליכא מוחזק אמאי ע"א הוי כמאן‬
‫דליתא הא עד אחד מהימן‪ .‬והוסיף הפרי יצחק דהא יש כלל‬
‫כל מקום שהאמינה התורה לעד אחד הרי כאן שנים ולשיטת‬
‫הר"ן והמהרי"ק דמהני עד אחד כשאין מוחזק וא"כ הוי כתרי‬
‫דכל מקום שהאמינה התורה לעד אחד הרי כאן שנים והא‬
‫בסימנים וסימנים ועדים ינתן לבעל העדים וא"כ אמאי לא ינתן‬
‫לבעל העד אחד ומדוע הוא כמאן דליתא‪.‬‬
‫ובדרכי דוד ב"מ כ"ח כתב‪ ,‬ופלא בעיני שלא הביא את שיטת‬
‫הר"ן שהרי הר"ן גם סבירא ליה כמהרי"ק שעד אחד נאמן‬
‫בממונות כשאינו נגד איתחזק אלא מה דכתב הר"ן דעד אחד‬
‫מהימן כשאינו נגד מוחזק זה דווקא היכא דליכא הכחשה נגדו‬
‫דבא לבדו אבל היכא דאיכא הכחשה נגדו סימנים וכדו'‬
‫וסימנים מהני כאנן סהדי דזה שלו כיון דאמר כל הסימנים ועד‬
‫אחד נגד אנן סהדי לא מהימן‪ .‬בשלמא שני עדים נגד אנן‬
‫סהדי מהימנינן להו דכל מה דמהני אנן סהדי זה היכא דליכא‬
‫כנגדם דבר יותר חזק אבל היכא דאיכא כנגדם עדים ודאי לא‬
‫מהני אנן סהדי‪ .‬ולכך כיון דהכא העד אחד בהכחשה כיון‬
‫דאיכא אנן סהדי כנגדו הלכך הרי העד אחד כמאן דליתא ולכך‬
‫יהא מונח‪ .‬וכן כתב הקהילות יעקב [בסנהדרין סי' י"ח]‬
‫דלשיטת הר"ן סימנים וסימנים ועד אחד יהא מונח כיון דאינו‬
‫נאמן בהכחשה‪ ,‬דכל חידוש הר"ן דמהני עד אחד כשאינו‬
‫מוציא ממוחזק זה דווקא היכא דבא לבדו ואינו בהכחשה‪.‬‬

‫‪130‬‬

‫והגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשערי חיים על גיטין סי' ו' כתב‬
‫ליישב דהקצות החושן סי רנ"ט ס"ק ב' חוקר מאי הוי יותר‬
‫מעליותא באיסורין ‪ -‬עד אחד או סימנים‪ .‬ולצד דסימנים עדיפא‬
‫דסימנים מהני להוציא ממון אף היכא דעד אחד לא מהימן‪,‬‬
‫אפשר ליישב את קושיית השמעתתא דכיון דסימנים עדיפא‬
‫לכן כשעד אחד לבדו מהימן אבל כשיש סימנים כנגדו סימנים‬
‫עדיפא ודאי לא מהימן‪ .‬ועיין שם דביאר עוד כמה אופנים‬
‫ליישב את קושיית השמעתתא‪.‬‬
‫ולפי ביאור הגרי"י פוברסקי זצ"ל בסוגיין וכן כתב הגר"ש‬
‫רוזובסקי זצ"ל סי' כ"א כ"ב וכן מוכח דסבר הגרש"ש בשערי‬
‫יושר שער ו' פרק י"ד אתי שפיר‪ ,‬דביאר מכוח קושית השער‬
‫משפט דסבירא ליה לר"ן דעד אחד מהימן כיון דהשבת אבידה‬
‫הוי דין באיסורין‪ ,‬וכל זה דווקא היכא דליכא דין ממוני כלל ואין‬
‫דין ודברים בממונות בין המוצא למאבד שהמאבד טוען ברי‬
‫שזה שלו והמוצא לא מכחישו ואין ביניהם דין ודברים בדיני‬
‫ממונות אלא דעל המוצא יש חיוב השבה ויש דין בהשבת‬
‫אבידה דרשהו מרמאי שהוא מקיים מצות השבה רק כאשר‬
‫בירר היטב מי הוא הבעלים ואינו רמאי וכיון דהוי דין באיסורין‬
‫במצות השבת אבידה מהימן דעד אחד נאמן באיסורין משא"כ‬
‫בסימנים וסימנים וע"א דהכא לא הוי דין באיסורין‪ ,‬דהכא הוי‬
‫גם דיני ממונות דבא אדם אחר וטוען דזה שלו ומביא סימנים‪,‬‬
‫ויש דין ממוני בין שניהם ובממונות לא סגי עד אחד ולכן העד‬
‫אחד כמאן דליתיה ויהא מונח‪ .‬והא דכתב הר"ן דמהימן זה‬
‫שבא לבדו דאז אין זה דין בממונות אלא הוי דין באיסורין ועד‬
‫אחד נאמן באיסורין‪.‬‬
‫ולפ"ז אתי שפיר אמאי לא הקשה השמעתתא על דברי הר"ן‪,‬‬
‫דבאמת לשיטת הר"ן אין קשה כלל‪ ,‬דהר"ן כתב את דינו רק‬
‫בהשבת אבידה דהוי דין באיסורין ולעולם אין עד אחד נאמן‬
‫בממונות אף כשלא נגד איתחזק משא"כ לשיטת המהרי"ק‬
‫דאמר כלל בדיני ממונות דכל היכא דאינו מוציא ממוחזק‬
‫מהימן עד אחד וסבירא ליה דכל מה דכתיב בתורה ע"פ שנים‬

‫‪131‬‬

‫עדים יקום דבר ולא יקום עד אחד באיש וכו' שלממון אינו קם‬
‫זה דווקא היכא דרוצה להוציא ממוחזק ולדבריו שפיר הקשה‬
‫השמעתתא‪.‬‬
‫עוד הקשה השב שמעתתא שם על שיטת המהרי"ק דהנה‬
‫כתיב לא יקום עד אחד באיש וכו' ודרשינן לממון אינו קם אבל‬
‫לשבועה קם שעד אחד יכול לחייב שבועה ונחלקו הראשונים‬
‫בהא דע"א קם לשבועה האם רק לחייב שבועה עד אחד נאמן‬
‫או גם לפטרו משבועה כגון במודה במקצת שהתחייב שבועה‬
‫והביא עד המסייע לדבריו האם מהני לפוטרו מן השבועה או‬
‫לא דשיטת הרא"ש לעיל בריש פרק שנים אוחזין סימן ג' שעד‬
‫המסייע אינו פוטר משבועה והביא ראיות לדבריו ולשיטת‬
‫המהרי"ק אמאי אינו פוטר משבועה הא הכא אינו מוציא‬
‫ממוחזק דרוצה לפטרו מן השבועה על מה שכפר ומדוע לא‬
‫מהני הע"א לפטור מן השבועה‪ .‬ותירץ הקהילות יעקב‬
‫בסנהדרין סי' י"א דהמודה במקצת חייב שבועה ויש כלל דכל‬
‫שאינו יכול להשביע משלם כלומר דכל זמן דלא נשבע עפ"י דין‬
‫תורה חייב לשלם דבי"ד פסקו שחייב שבועה וכל עוד לא‬
‫נשבע‪ ,‬יש עליו חזקת חיוב‪ .‬וא"כ כשעד מסייע רוצה לפטרו‬
‫משבועה הוא מעיד נגד חוקת חיוב דאז מודה המהרי"ק דאין‬
‫עד אחד נאמן היכא דאיכא נגדו חזקת חיוב‪.‬‬
‫ולשיטת הר"ן עפ"י ביאור הגרי"ד פוברסקי זצ"ל אתי שפיר‬
‫דהכא הוי דין בממונות והתם מיירי באיסורין דאז עד אחד‬
‫מיהמן עכ"ד הספר זכרון אליהו‪.‬‬
‫נעזרתי בס' הבהיר שמעתא מבוארת‪ .‬חן חן למחבר הספר‬
‫שליט"א‪.‬‬

132

‫‪133‬‬

‫ופ"ט‬
‫שמעתתא ד פרק ח' וט'‬
‫בפרקים הקודמים הובאו דברי תוס' דסנהדרין שכתבו דהא‬
‫דאמר שמואל אין הולכין בממון אחר הרוב זהו דוקא ברוב‬
‫גרוע וכפי שביאר רבינו דהיינו רוב התלוי במנהג וברצון בני‬
‫אדם אבל ברובא מעליא שהוא בטבע ובהכרח שמואל נמי‬
‫מודה דאזלינן בתר רובא והש"ש הקשה על דבריהם מסוגיא‬
‫דפרק המוכר פירות דמוכח התם דאפילו ברובא מעליא קאמר‬
‫שמואל אין הולכין בממון אחר הרוב והביא שכן דעת הרב‬

‫‪134‬‬

‫המגיד והרשב"א והרא"ה דאפילו ברובא מעליא לא אזלינן‬
‫בתר הרוב עיי"ש‪.‬‬

‫וכותב הש"ש דשיטות חלוקות המה בתוס' דמדברי תוס' ריש‬
‫פרק המניח ב"ק דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל מבואר כדברי הרב‬
‫המגיד דאפילו ברוב מעליא נמי סבירא ליה לשמואל דאין‬
‫הולכין אחר הרוב ע"ש שהקשו‪ ,‬תימה מה טעם אין הולכין‬
‫בממון אחר הרוב‪ ,‬ליתי בקל וחומר מדיני נפשות כדאמרינן‬
‫פרק קמא דסנהדרין דף ג' גבי רוב דיינים דר' יאשיה ס"ל‬
‫דקרא דכתיב "אחרי רבים להטות" איירי בדיני נפשות בלבד‬
‫ולא בדיני ממונות והא דאזלינן בתר רוב דיינים בדיני ממונות‬
‫יליף ר' יאשיה בק"ו מדיני נפשות מה דיני נפשות דחמירי‬
‫אמרה תורה זיל בתר רוב דיינים דיני ממונות לא כל שכן‪ .‬וא"כ‬
‫קשה דכי היכי דלענין רוב דיינים ילפינן ק"ו מנפשות לממונות‬
‫ה"נ לענין שאר רובא דעלמא נילף בק"ו ומה דיני נפשות‬
‫דחמירי אזלינן בתר רובא דיני ממונות דקילי לא כל שכן‪.‬‬
‫ואפילו רובא דליתיה קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא‬
‫כדאמר ריש פרק סורר ומורה שם ס"ט ע"א? ויש לומר דהתם‬
‫גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו‪ ,‬וליכא למימר‬
‫התם אוקי ממונא בחזקת מאריה דהא בית דין מפקי מיניה‬
‫אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא‬
‫עכ"ל‪ .‬ואנחנו נרחיב ביאור בדברי התוס' להלן בעזרת השם‪.‬‬
‫ומסיק הש"ש דהנה מדהוצרכו התוס' לתרץ דגבי דיינים‬
‫המיעוט חשיב כמי שאינו משמע דאי לאו הך טעמא לא היה‬
‫לנו לילך אחר הרוב אע"ג דהך רובא דדיינים הו"ל רובא מעליא‬
‫דאינו תלוי במנהג ורצון בני אדם ודלא כשיטת התוס'‬
‫בסנהדרין דברובא מעליא כו"ע מודו דהולכים אחר הרוב‪.‬‬

‫‪135‬‬

‫הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהנא ש"ן אחיו של הש"ש בעל‬
‫הקונטרס הספקות הקשה דהיכי אזלינן בדיני נפשות בתר‬
‫רובא ואפילו ליתא קמן וכמו שהוכיחו תוס' מריש פרק בן סורר‬
‫ומורה‪ ,‬מאי שנא ממון דאין הולכין אחר הרוב משום דמסייע‬
‫למיעוט חזקת ממון דאלים טובא ולמה לא נימא כן בדיני‬
‫נפשות כיון דמסייע ליה חזקת גופיה [מושג חזקת גופיה הוא‬
‫חידוש גדול! וקצת ממה שהעירו נביא לקמן‪ .‬ועי' עוד בשו"ת‬
‫אבני חפץ סוף סימן קא] ואם גופו נידון ליהרג ע"י רובא ממונו‬
‫לא כל שכן‪ .‬ומדלא אמרינן הכי אלא אדרבה אזלינן בנפשות‬
‫בתר רובא וקטלינן ליה אע"פ שהוא מוחזק בגופו א"כ אכתי‬
‫תיקשי אמאי לענין ממון מהני החזקת ממון שלו להכריע את‬
‫הרוב והלא ק"ו הוא אם גופו נידון ליהרג ע"י רובא‪ ,‬ממונו לא‬
‫כל שכן‪ .‬והיא קושיא עצומה! [וראיתי בספר כהונת רפאל יו"ד‬
‫סי' א' שהקשה על הש"ש שקו' אחיו היא היא קושיית תוס'‪,‬‬
‫אבל האמת תורה דרכה שהקושיא היא על תירוצם של תוס'‬
‫לחלק בין ממון שהמיעוט מצטרף לחזקת ממון משא"כ נפשות‬
‫שאין חזקה‪ ,‬וקשה הרי גם בנפשות יש חזקה‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫ועי' שם שהאריך מאד בסוגייתנו]‪.‬‬
‫ומיישב הש"ש דהנה התוס' הנ"ל כתבו להוכיח דבנפשות‬
‫אזלינן בתר רובא דליתא קמן מסוגיא דפ' בן סורר ומורה‪ ,‬והכי‬
‫איתא התם אמר רבי כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה‬
‫אינן אלא ג' חדשים בלבד ‪ -‬פירוש אי אפשר להיעשות בן‬
‫סורר ומורה אלא רק במשך שלשה חדשים בחייו דהיינו‬
‫שלשה חדשים מיום שהגדיל ותו לא‪ ,‬וילפינן לה התם מדכתיב‬
‫"כי יהיה לאיש 'בן' סורר ומורה" ודרשו "בן" ולא "אב" ולאו‬
‫דוקא "אב" ממש אלא כל הראוי לקרותו אב אין דנין אותו בדין‬
‫בן סורר ומורה ולזה קאמר רבי כרוספדאי דאינו אלא ג'‬

‫‪136‬‬

‫חדשים בלבד דהיינו מיום שהגדיל שמאז הוא ראוי להוליד עד‬
‫עבור ג' חדשים שאזי הוא כבר ראוי להיקרא אב שלאחר‬
‫שלשה חדשים הולד ניכר ואז נקרא אב שמע מינה‪ .‬ובעי‬
‫הגמרא למידק מכלל דברי ר' כרוספדאי דיולדת לשבעה אין‬
‫עוברה ניכר לשליש ימיה ‪ -‬דהיינו הא דקיי"ל דעובר ניכר‬
‫לאחר ג' חדשים יש לחקור האם ג' חדשים דוקא בעינן ואינו‬
‫תלוי בזמן העיבור כלל או דילמא ג' חדשים לאו דוקא אלא‬
‫שליש ימי העיבור בעינן והא דנקט ג' חדשים משום שזהו עפ"י‬
‫רוב שליש זמן העיבור שרוב נשים יולדות לט' חדשים אבל‬
‫אה"נ אם יהיה זמן העיבור ז' חדשים יהא העובר ניכר בתוך‬
‫חודשיים ושליש וממילתא דר' כרוספדאי איכא למידק דשלשה‬
‫חדשים דוקא בעינן‪ ,‬דאי נימא דבשליש ימי העיבור הולד ניכר‬
‫א"כ כעבור חדשיים ושליש מיום שהגדיל כבר אינו נידון בדין‬
‫בן סורר ומורה כיון דראוי לקרותו אב ביולדת לשבעה‪.‬‬
‫ודוחה הגמרא לעולם אימא לך דיולדת לז' עוברה ניכר לשליש‬
‫ימיה והא דלא אמרינן דראוי להיקרא אב בחדשיים ושליש‬
‫משום דאזלינן בתר רוב נשים דיולדות לט' חדשים וכיון דרוב‬
‫פעמים אינו ראוי להיקרא אב עד ג' חדשים אזלינן בתר רובא‬
‫ואמרינן דעדיין אינו ראוי להיקרא אב ונדון בדין בן סורר‬
‫ומורה‪ ,‬וכשנאמרו הדברים לפני רב הונא בריה דר' יהושע‬
‫הקשה להם וכי אפשר דבדיני נפשות אזלינן אחר הרוב והלא‬
‫התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה היינו שהתורה‬
‫צוותה בדיני נפשות לחזור ולחפש בזכות הרוצח וא"כ אין לנו‬
‫לילך אחר הרוב לחובתו אלא אדרבה יש לנו להפך בזכותו‬
‫ולומר שמא הוא מן המיעוט שראוי להיקרא אב עד ב' חדשים‬
‫ושליש ותו לא ומשם ואילך לא יהיה נידון עוד בדין בן סורר‬
‫ומורה‪.‬‬

‫‪137‬‬

‫והשיב על זה רבינא וכי לא אזלינן בדיני נפשות בתר רובא‬
‫והלא משנה מפורשת שנינו לעיל בפ' היו בודקין‪ ,‬בענין‬
‫חקירות שהיו חוקרים את העדים והיו שואלים אותן באיזה‬
‫שבוע אירע המעשה באיזו שנה באיזה חודש בכמה בחדש‬
‫באיזה יום באיזה שעה וכו' ותנן שאם אחד אמר בשנים בחדש‬
‫ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת אע"פ שסותרין זה‬
‫את זה דאזלינן בתר רובא דאינשי שעשויים לטעות בעיבור‬
‫החודש ומסתמא כוונתם על אותו היום אלא שזה סבור שהיה‬
‫החודש מלא וזה סבור שהיה החודש חסר‪ ,‬הרי לך משנה‬
‫מפורשת דלענין דיני נפשות אזלינן בתר רובא‪ ,‬דאי לאו‬
‫דאזלינן בתר רובא היה לנו לחוש למיעוטא דלא טעו בעיבור‬
‫החודש ונמצא שמכחישין זה את זה והלה פטור‪.‬‬
‫ומביא ר' ירמיה מדפתי ראיה נוספת דאזלינן בנפשות בתר‬
‫רובא‪ ,‬דתנן במסכת נדה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת‬
‫בביאה וכו' וחייבים עליה משום אשת איש‪ .‬ומבואר מזה‬
‫דאזלינן בתר רובא בנפשות דאם לא כן אמאי חייבים עליה‬
‫מיתה משום אשת איש והלא יש לחוש שמא לכשתגדיל‬
‫תימצא איילונית ויתברר למפרע שהיו קידושיה קידושי טעות‬
‫ומעולם לא היתה מקודשת אלא ודאי מוכח דאזלינן בנפשות‬
‫בתר רובא ומש"ה קטלינן ליה שפיר דאזלינן בתר רובא‬
‫שאינם איילוניות ודיינינן לה כאשת איש ודאית‪.‬‬
‫והנה פשטות הסוגיא משמע דאזלינן בנפשות בתר רובא וכמו‬
‫שהוכיחו התוס' הנ"ל בפרק המניח דבנפשות הולכים אחר‬

‫‪138‬‬

‫הרוב אפי' ברובא דליתא קמן ומש"ה הקשו התוס' על שמואל‬
‫אמאי אין הולכין בממון נמי אחר הרוב‪.‬‬
‫ומבאר הש"ש דבאמת אין שום חילוק בין דיני נפשות לדיני‬
‫ממונות וכי היכי דבממונות לא אזלינן בתר רובא ה"נ בנפשות‬
‫לא אזלינן בתר רובא אלא בעינן עדות גמורה של שני עדים‬
‫כדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע על פי שני עדים‬
‫דוקא ולא עפ"י דין רוב ולא ע"פ דין חזקה‪.‬‬
‫והא דקיי"ל דסוקלין על החזקות כדאי' בעשרה יוחסין שאם‬
‫ראו אשה ותינוק כרוך אחריה כדרך שנוהג בן להיות כרוך‬
‫אחר אמו‪ ,‬מחזיקין אותו בחזקת שהוא בנה ואם בא עליה‬
‫כשהגדיל סוקלין את שניהם על פי חזקה זו‪ ,‬התם אין זה‬
‫משום דלא בעינן שני עדים אלא הטעם הוא כמו שכתב‬
‫הרמב"ם הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין ה"ו דאין צריך שני‬
‫עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד‬
‫אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או‬
‫זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה‬
‫לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל ע"ש ומשום הכי‬
‫סוקלין על החזקות דכיון דכבר הוחזק ע"י החזקה שזה בנה‬
‫ומשום הכי אחר שהתרו בו לוקין וסוקלין על החזקות‪ ,‬דעיקר‬
‫האיסור גם בעד אחד הוחזק וכשם שאינו קם עד אחד לכל עון‬
‫ולכל חטאת ואפילו הכי האיסור הוחזק על פי עד אחד כמו כן‬
‫החזקות אינו אלא לקבוע האיסור ע"י החזקות אבל לאחר‬
‫מעשה לא מהני חזקות ליסקל על ידו‪ ,‬והא עד אחד משמע‬
‫מדברי הרמב"ם דעדיף מחזקה דהא משמע מדבריו פרק ט'‬
‫מנזירות הלכה י"ז דעד אחד נאמן נגד חזקה ע"ש וכיון דעד‬
‫אחד אינו קם לכל עון ולכל חטאת הוא הדין חזקה אינו קם‬

‫‪139‬‬

‫לכל עון אלא דהאיסור הוקבע ע"י עד אחד וגם ע"י חזקה א"כ‬
‫כיון דכבר הוקבע האיסור ממילא כשהתרו בו אחר כך סוקלין‬
‫על ידו וכמו בעד אחד‪.‬‬
‫ורוב נמי כהאי גוונא הוא‪ ,‬אם הוקבע האיסור ע"י הרוב ממילא‬
‫דנין אח"כ מלקות ומיתה ומשום הכי בבת שלש שנים ויום‬
‫אחד דמתקדשת בביאה ואיסור אשת איש הוקבע ע"י הרוב‬
‫דרוב נשים לאו איילוניות נינהו והוי ליה אשת איש גמורה‬
‫וכשהתרו בו מומתין כיון דכבר הוקבע איסור‪ .‬וכמו כן במכה‬
‫אביו דאמרו פרק קמא דחולין דף י"א ע"ב דלמא לאו אביו אלא‬
‫לאו משום דאזלינן בתר רובא התם נמי כיון דאיקבע איסורא‬
‫ע"י הרוב שהוא ודאי אביו ואחר כך מומתין על ידי הרוב‪ .‬וכן‬
‫הא דבן סורר ומורה נמי הרוב בא קודם המעשה ולפי שרוב‬
‫נשים לתשעה יולדות וא"כ עד תלתא ירחי אית ליה דין בן‬
‫סורר ומורה ממילא כשעשה מעשה בן סורר אחר שהוקבע בו‬
‫כבר דין בן סורר ממיתין אותו דכהאי גוונא אפילו ע"י עד אחד‬
‫הוקבע איסור ודאי ומומתין על ידו ואם בא העד אחר המעשה‬
‫ואמר שזה שאכל חלב היה אינו קם לכל עון ולכל חטאת‪.‬‬
‫ומסיק הש"ש התירוץ על קושיית אחיו הגאון רבי יהודה ז"ל‬
‫שהקשה דאמאי לא ילפינן דיני ממונות בק"ו מדיני נפשות‬
‫דכיון דגופו נידון ליהרג על פי הרוב ממונו לא כל שכן אבל לפי‬
‫מה שנתבאר לא קשיא מידי‪ .‬דבאמת אין כל הפרש בין‬
‫ממונות לנפשות שהרי גם בנפשות לא אזלינן בתר הרוב אלא‬
‫א"כ נתחזק הדבר על פי הרוב קודם מעשה העבירה אבל‬
‫אחר מעשה העבירה לא מהני רובא והוא הדין לענין ממון אם‬
‫נתחזק איזה דבר על פי הרוב ואח"כ נולד הספק שפיר אזלינן‬
‫בתר הרוב להוציא ממון מן המוחזק‪ .‬אבל בההוא דרובא‬

‫‪140‬‬

‫לרדיא זבני דקאמר שמואל דאין הולכים בממון אחר הרוב‬
‫התם כל זמן שלא נעשה הקנין עדיין לא בא הרוב דהא לא‬
‫שייך לומר דקודם הקנין כבר הוחזק שיקח את השור‬
‫"לחרישה" שהרי קודם הקנין לא נולד בו עדיין ספק כלל וכל‬
‫שלא נפל בו ספק לא שייך לדונו ברוב או בחזקה והלכך כיון‬
‫דרק לאחר מעשה הקנין נולד הספק מש"ה קאמר שמואל אין‬
‫הולכים בו אחר הרוב דלוקחים לחרישה דאין דנין ממון על פי‬
‫רוב אלא א"כ כבר הוחזק הדבר קודם המעשה‪ .‬והא דאזלינן‬
‫בדיני נפשות בתר רובא בבן סורר וכן גבי אשה מתקדשת בת‬
‫שלש ולא חיישינן לאיילונית היינו משום דהרוב בא קודם‬
‫מעשה‪ .‬ובדיינים דאזלינן בתר רובא היינו משום דגבי דיני‬
‫ממונות נמי בדיינים אזלינן בתר רובא ומשום דהמיעוט כמי‬
‫שאינו וכמו שכתבו תוס' פרק המניח‪.‬‬
‫אלא דאכתי תיקשי מההיא דאמרינן בפרק בן סורר ומורה‬
‫דבעד אחד אומר בב' בחדש ואחד אומר בג' בחדש אינו חשיב‬
‫הכחשה משום דרובא דאינשי עלולים לטעות בעיבור החודש‬
‫וקטלינן ליה על פי הרוב‪ ,‬וקשה לכאורה דהרי התם נמי הרוב‬
‫הוא על העדות ובא לאחר מעשה העבירה והיכי אזלינן בתר‬
‫רובא‪.‬‬
‫ומיישב הש"ש דמהתם נמי לא קשיא דהא גם בדיני ממונות‬
‫אזלינן בכה"ג בתר רובא דאינשי דעבידי דטעו בעיבורא דירחא‬
‫וכמבואר בטור ושו"ע דאם שני עדים מעידים על הלואה אלא‬
‫שמכחישין זה את זה לגבי יום ההלואה‪ ,‬אם אפשר לתלות‬
‫דטעו בעיבורא דירחא תלינן דטעו ולא הוי עדות מוכחשת‪.‬‬
‫והטעם דאזלינן בתר רובא דטעו בעיבורא דירחא אע"ג שהרוב‬
‫בא לאחר המעשה כבר ביאר המוהר"ם חביב בספר גט פשוט‬

‫‪141‬‬

‫כהאי לישנא‪ :‬ובאחד אומר בב' בחדש ואחד אומר בג' בחדש‬
‫היינו נמי טעמא דהתם דלא מצי הנידון להציל עצמו ולומר קים‬
‫לי בהני עדים שהם מהמיעוט דלא טעו בעיבורא דירחא ודוקא‬
‫קמסהדי ואכחושי מכחשי אהדדי משום דהרי העדים העומדים‬
‫לפנינו שמעידים עליו אומרים דביום אחד קמסהדי והם מרובא‬
‫דעלמא דטעו בעיבורא דירחא ונמצא דאין כאן מיעוט שיסמוך‬
‫עליו הנידון עכ"ל‪ .‬וא"כ מיושבת קושיית אחי הש"ש הגאון רבי‬
‫יהודה ז"ל דבאמת אין שום חילוק בין ממון לנפשות אלא הכל‬
‫תלוי אם היה קודם המעשה או לאחריו וכמו שנתבאר עכ"ד‬
‫הש"ש פ"ד ש"ח‪.‬‬
‫והמשיך הש"ש בש"ד פ"ט ומביא סייעתא לפירושו דאף‬
‫בנפשות לא אזלינן בתר רובא מלישנא דשמואל בפ' המוכר‬
‫פירות דקאמר "כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא‬
‫לא" דמהאי לישנא משמע דדוקא באיסורא הוא דאזלינן בתר‬
‫רובא אבל בנפשות לא אזלינן בתר רובא שאם לא כן היה לו‬
‫לומר "כי אזלינן בתר רובא באיסורא ובדיני נפשות אבל‬
‫בממונא לא" ומדלא קאמר הכי‪ ,‬שמע מינה דבנפשות נמי לא‬
‫מהני רובא כמו בממונא ולפי מה שנתבאר אתי שפיר לישנא‬
‫דשמואל דדוקא באיסורין הוא דאזלינן בתר רובא אבל‬
‫בממונות ובנפשות שאין הרוב בא להחזיק האיסור אלא בא‬
‫לברר את המעשה לא מהני רובא אלא בעינן שני עדים דוקא‬
‫וכדכתיב "על פי שנים עדים יקום דבר"‪.‬‬
‫ועפ"י מה שנתבאר יש ליישב קושיית התוס' בפ"ק דסנהדרין‬
‫בהא דיליף התם ר' יאשיה דאזלינן בדיני ממונות בתר רוב‬
‫דיינים ק"ו מדיני נפשות‪ ,‬ומה דיני נפשות דחמירי אמרה תורה‬
‫הלך אחר הרוב‪ ,‬דיני ממונות דקילי לא כל שכן‪ ,‬והקשו התוס'‬

‫‪142‬‬

‫שם‪ ,‬א"כ אמאי אמר שמואל בפרק המוכר פירות "אין הולכין‬
‫בממון אחר הרוב" והלא יש לנו ללמוד דהולכין אחר הרוב מקל‬
‫וחומר דר' יאשיה‪ ,‬ואין לתרץ דדוקא ברובא דאיתא קמן הוא‬
‫דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא דומיא דסנהדרין דכתיב‬
‫"אחרי רבים להטות" אבל ברובא דליתא קמן לא אזלינן לענין‬
‫נפשות בתר רובא וא"כ שפיר קאמר שמואל דאין הולכין בממון‬
‫אחר הרוב כיון דרובא לרדיא הוי רובא דליתא קמן ולא מצי‬
‫למילף מדיני נפשות‪ ,‬אין לומר כן דהא ודאי בדיני נפשות‬
‫אזלינן נמי בתר רובא דליתא קמן וכדמוכח בפרק בן סורר‬
‫ומורה דסמכינן ארוב נשים יולדות לט' חדשים לענין עונש‬
‫מיתה דבן סורר ומורה‪ ,‬וכן אמרינן התם לענין שני עדים‬
‫המעידים בדיני נפשות אע"פ שאחד אומר בשנים בחדש היה‬
‫המעשה ואחד אומר בג' בחודש היה המעשה מ"מ עדותן‬
‫קיימת ומשום דאזלינן בתר רובא דאינשי דעלולים לטעות‬
‫בעיבור החודש ומסתמא מעידין הם על אותו היום אלא שזה‬
‫סבור שהיה החודש מלא וזה סבור שהיה החודש חסר‪ ,‬הרי‬
‫מוכח דלענין דיני נפשות אזלינן נמי בתר רובא דליתא קמן‪,‬‬
‫וקשה כנ"ל דכל שכן בדיני ממונות יש לנו לילך אחר הרוב‬
‫והיכי קאמר שמואל אין הולכין בממון אחר הרוב?‬
‫ומיישב הש"ש על פי מה שנתבאר בפרק הקודם דהא דאזלינן‬
‫בנפשות בתר רובא גבי בן סורר ומורה וגבי אשה המתקדשת‬
‫בת ג' שנים היינו משום דהתם אין סומכין על הרוב אלא לענין‬
‫קביעות האיסור דהיינו שאנו מחזיקים את הדבר באיסור על‬
‫פי הרוב וממילא כיון שכבר הוקבע האיסור הרי זה חשיב‬
‫כאיסור גמור ליהרג עליו אם נעשתה בו עבירה אחר כך אבל‬
‫בעלמא כל שלא הוחזק האיסור קודם מעשה העבירה לעולם‬
‫אין הולכין בו אחר הרוב לחייב מיתה‪ .‬ומש"ה נמי בההיא‬

‫‪143‬‬

‫דרובא לרדיא זבני לא אזלינן אחר הרוב הואיל והרוב בא רק‬
‫לאחר מעשה הקנין דכל זמן שלא נעשה הקנין עדיין לא בא‬
‫הרוב דהא לא שייך לומר דקודם הקנין כבר הוחזק שיקח את‬
‫השור "לחרישה" שהרי קודם הקנין לא נולד בו עדיין ספק כלל‬
‫וכל שלא נפל בו ספק לא שייך לדונו ברוב או בחזקה ומשום‬
‫דהרוב בא קודם מעשה ורובא דדיינים ובעדים דטעו בעיבורא‬
‫דירחא בדיני ממונות וגם בדיני נפשות מהני רוב [משום‬
‫דהמיעוט כמאן דליתא דמי כנ"ל]‪.‬‬
‫ואפשר דהוא הדין בממון כהאי גוונא היכא דאיתרמי דהרוב‬
‫בא קודם מעשה אזלינן בתר רוב וכגוונא דרוב ישראל ישראל‬
‫[שנמצא אסופי בשוק אם רוב אנשי המקום הם ישראלים‬
‫אזלינן בתר רוב ודנים אותו כישראל לכל דבר] דכבר הוקבע‬
‫האיסור להיות ההורגו חייב מיתה אחר שהתרו בו כיון‬
‫דהוקבע להיות ישראל קודם מעשה וא"כ הוא הדין לענין ממון‬
‫נמי חייבין על שורו בדין נזקין כיון דכבר הוקבע בישראל קודם‬
‫מעשה ממילא חייב בנזקין‪.‬‬
‫ועפ"י זה יש ליישב קושיית המפרשים על התוס' ביומא שכתבו‬
‫דאסופי שנמצא בעיר שרובה ישראלים הרי הוא כישראל לענין‬
‫נזקין ואם נגח שור של ישראל את שורו הרי זה חייב בנזקו‪,‬‬
‫והוא תמוה דהרי קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב‪ .‬ולפי‬
‫מש"כ אפשר דכיון דכבר הוקבע כישראל קודם מעשה חייב גם‬
‫על ממונו‪.‬‬
‫ודחה הש"ש דיש לחלק‪ ,‬דלענין מיתה שפיר חייבין עליו לפי‬
‫מה שכתב כיון דעל ידי רוב הוחזק לישראל ונעשה איסור‬
‫ומלקין והורגין אחר שהתרו בו כיון דהרוב מהני לקבוע איסור‬

‫‪144‬‬

‫ולא גרע מעד אחד וכמ"ש אבל לענין ממון לא שייך קביעות‬
‫איסור‪ ,‬וכוונתו [ע"פ הספר ברית אברהם ח"ג עמ' שע"ג] לבאר‬
‫טעם הפוסקים החולקים על התוס' בזה והיינו משום דסבירא‬
‫להו דיש לחלק שלענין הריגה נחשב כהוחזק לישראל‬
‫שההורגו מתחייב עליו מיתה ולא רק לענין עצם האיסור‬
‫להורגו דבזה בלא"ה יש איסור גם אם גוי הוא‪ ,‬שאע"פ שכל‬
‫זמן שלא נהרג האסופי לכאורה אין כאן ספק‪ ,‬אך כיון שכבר‬
‫החזקנוהו לישראל לכל דבר ממילא גם לענין עונש מיתה עליו‬
‫אמרינן דיש להחזיקו כבר כישראל שההורגו יתחייב מיתה‬
‫עליו משא"כ לענין תשלומי נזק על נגיחה שור ישראל לשורו‬
‫של האסופי שאין הנידון "בגופו" של האסופי אלא רק לענין נזק‬
‫שורו של האסופי דאף שהוא ממילא שאם מוחזק גופו כישראל‬
‫גם ממונו ממילא נחשב כממון ישראל שהוזק‪ ,‬אך חיוב‬
‫התשלומין אינו מתחיל מגופו של האסופי אלא מנזק שורו‬
‫"ששייך לאסופי" ולענין זה לא נחשב הדבר כדבר אחר ודו"ק‪,‬‬
‫ובזה לא אמרינן שהוחזק כבר קודם שנעשה מעשה הנגיחה‬
‫ולכן לא אזלינן בתר הרוב להוציא ממון‪ .‬ולפ"ז יצא שאם הזיק‬
‫את גופו של האסופי דבזה באמת ישלמו לו כמו במזיק גופו‬
‫של ישראל כיון שכבר הוחזק בגופו לישראל קודם המעשה‬
‫והרי זה דומה למה שאמרו שנהרגין על הריגתו ואתי שפיר‬
‫מה שנקטו בגמ' הנפ"מ דוקא "בנגח תורא דידן לתורא דידיה"‬
‫ולא נקטו לענין תשלומין על נזקי גופו ממש ומשום דבנזקי גופו‬
‫באמת חייבים לשלם לו כמו לישראל‪ .‬וזו כוונת הש"ש בכותבו‬
‫"אבל לענין ממון לא שייך קביעות איסור" ודו"ק היטב‪.‬‬
‫ועפ"י המבואר יש ליישב נמי קושיית התוספות בזבחים על הא‬
‫דתנן בסנהדרין "חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין במיתה‬
‫הקלה וכגון אם נתערבו נסקלים בנשרפים ידונו כולם במיתה‬

‫‪145‬‬

‫הקלה [ופליגי התם ר"ש וחכמים גבי סקילה ושריפה איזו מהן‬
‫חמורה יותר] דמאחר שיש ביניהם מחויבי מיתה קלה אי אתה‬
‫רשאי להחמיר עליהם ולדונם בחמורה שלא נתחייבו בה אלא‬
‫ידונו כולם בקלה‪ .‬והקשו התוספות מאי טעמא דיינינן להו‬
‫במיתה הקלה והלא יש לנו לילך אחר הרוב ואם היו רובם‬
‫חייבי מיתה חמורה יש לנו לדון את כולם במיתה החמורה‬
‫מספק כיון דבנפשות אזלינן בתר רובא‪ .‬ולפי מה שכתבנו‬
‫ניחא‪ ,‬דלא אזלינן בתר רובא היכא דהרוב בא אחר מעשה‬
‫וכהאי גוונא לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות דלא גרע דיני‬
‫נפשות מדיני ממונות דלא אזלינן בממון אחר הרוב אלא אם‬
‫הרוב בא קודם מעשה נקבע האיסור ע"י הרוב‪ ,‬ונסקלין‬
‫בנשרפין הרוב הוא אחר המעשה [שכבר נתחייבו מיתה] ודוק‪.‬‬
‫ולפי מה שכתבנו יש ליישב קושית התוס' בחולין פרק גיד‬
‫הנשה אהא דמייתי רב יצחק בריה דרב משרשיא ראיה‬
‫דטביעות עין עדיפא מסימנים שהרי אם יבואו שני עדים ויעידו‬
‫פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין את ההורג אלא על פי‬
‫סימנים אלו ואלו שהיו בגופו ובכליו אין הורגין אותו על פיהם‬
‫ואילו יאמרו העדים פלוני שאנו מכירין אותו עפ"י טביעת עין‬
‫הרג את הנפש הורגין אותו על פיהם אלמא טביעות עין עדיפא‬
‫מסימנים‪ .‬והקשו התוס' שם דהלא מצינו שבית דין הורגים נמי‬
‫על פי סימנים שהרי ביבמות אמרינן לחד לישנא ד"סימנים‬
‫דאוריתא" דהיינו שהדין דמחזירים אבידה ע"פ סימנים הוא דין‬
‫דאורייתא דילפינן ליה מקרא וכיון דמדאורייתא סמכינן‬
‫אסימנים לפיכך אם מצאו אדם מת ומכירין אותו עפ"י סימנים‬
‫שבגופו כגון שהיתה לו צלקת או סימן אחר מתירין את אשתו‬
‫להנשא על פי סימנים הללו וא"כ מאחר שהשיאוה על פי‬
‫הסימנים הויא אשת איש גמורה לזה שנישאת לו עכשיו‪ .‬וכיון‬

‫‪146‬‬

‫שכן לכאורה אם תזנה תחתיו הורגין אותה כדין אשת איש‬
‫שזינתה ונמצא דבי"ד הורגין על פי סימנים וא"כ קשה אמאי‬
‫קאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דלא קטלינן על פי‬
‫סימנים?‬
‫ואין ליישב דממה נפשך שפיר קטלינן לה שהרי אפילו על הצד‬
‫שלא היה זה בעלה הראשין שהכירוהו עפ"י סימנים א"כ הרי‬
‫היא עדיין אשתו של ראשון ושפיר חייבת מיתה משום בעלה‬
‫הראשון‪ .‬אין ליישב כן‪ ,‬דהא לכאורה נראה פשוט שגם אם‬
‫יבואו עדים ויעידו שראו את בעלה הראשון מת קודם שזינתה‪,‬‬
‫דבכה"ג בודאי כבר לא היתה אשת איש לראשון בשעת הזנות‬
‫אעפ"כ קטלינן לה משום דמחזקינן לה בודאי אשת איש לשני‬
‫שסומכין על הסימנים ואמרינן שכבר מת בעלה הראשון‬
‫בשעה שנשאת לשני‪ ,‬וא"כ קשה כנ"ל מאי קאמר רב יצחק‬
‫בריה דרב משרשיא דאין בי"ד הורגין על פי סימנים‪.‬‬
‫ומתרצים תוס' דבאמת הא דסמכינן אסימנים אף שהוא מן‬
‫התורה זהו דוקא לענין להתירה לינשא אבל לענין דיני נפשות‬
‫לעולם לא סמכינן אסימנים ואם תזנה תחת השני אינה נהרגת‬
‫עליו דחיישינן שמא בשעה שנתקדשה לו היה בעלה הראשון‬
‫עדיין חי ולא תפסו קידושי השני כלל‪ .‬ומחדשים התוס' עוד‬
‫דהוא הדין נמי בנישאת עפ"י עד אחד שהעיד שמת בעלה‬
‫דקיי"ל דמותרת להינשא על פיו משום דאשה דייקא ומינסבא‬
‫אין סומכין עליו אלא רק לענין להשיאה על פיו אבל לענין חיוב‬
‫מיתה אינו נאמן ואם זינתה תחת בעלה השני אינה נהרגת על‬
‫סמך עדותו ם ואמר ומיישב אחי רבינו קושיית התוס' בדרך‬
‫אחר עפ"י המבואר לעיל דכי היכי דרובא לא מהני בדיני‬
‫נפשות אלא א"כ הוקבע האיסור קודם המעשה ה"נ בסימנים‬

‫‪147‬‬

‫י"ל דאפילו למ"ד סימנים דאורייתא מ"מ לא עדיפי מרובא וכל‬
‫שכבר נעשה המעשה לא אזלינן אח"כ בתר סימנים לענין חיוב‬
‫מיתה וא"כ שפיר קאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דעדים‬
‫המעידים פלוני דהאי סימנא והאי סימנא הרג את הנפש אין‬
‫הורגים אותו על פיהם כיון דכבר נעשה מעשה הרציחה קודם‬
‫הסימנים אבל משא"כ בההיא דשרינן אשת איש לעלמא על פי‬
‫סימנים התם כיון דנישאת לאחר וכבר הוחזקה תחת השני‬
‫באיסור אשת איש על פי הסימנים ממילא אם זינתה אח"כ‬
‫בעדים והתראה הרי אלו נהרגים כיון שכבר הוחזקה באשת‬
‫איש קודם מעשה העבירה דהא ודאי לא גרע מעד אחד שאינו‬
‫נאמן לעונשין אלא רק לאיסורין ואעפ"כ כל היכא שהוחזק‬
‫איסור על פי עד אחד ואח"כ עבר עליו אחד בעדים והתראה‬
‫הרי זה חייב עליו וכמו שכתב הרמב"ם בהל' סנהדרין הובא‬
‫לעיל פ"ח אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל‬
‫האיסור עצמו בעד אחר יוחזק וה"נ בסימנים כל שהוחזקה‬
‫באיסור עפ"י סימנים ואח"כ נעשתה העבירה חייבים עליה‬
‫משום אשת איש‪ .‬ומוסיף הש"ש דה"נ בנישאת על פי עד אחד‬
‫יש לומר דמאחר שהחזקנוה באיסור אשת איש על פי העד‪,‬‬
‫ממילא אם זינתה אח"כ קטלינן להו כדין אשת איש שזינתה‬
‫כיון שכבר הוחזקה באיסור אשת איש קודם מעשה העבירה‬
‫ואע"פ שעדות עד אחד באשה לא מהני מדאורייתא שהרי עד‬
‫אחד אינו נאמן בדבר שבערוה מ"מ כיון דלענין איסור אשת‬
‫איש תיקנו חכמים שיהא עד אחד נאמן ותוכל להנשא ומשום‬
‫דבדבר שיש קצת טעם וסמך יש כח ביד חכמים לעקור דבר‬
‫מן התורה אפילו בקום ועשה דכל שיש טעם בדבר אינו חשיב‬
‫עוקר דבר מן התורה כמו שכתבו התוס' ביבמות [ועי' להלן‬
‫ריש שמעתא ז'] א"כ ה"ה נמי לענין חיוב מיתה יועיל עדותו‬
‫של העד כיון שכבר הוחזקה באיסור אשת איש קודם מעשה‬
‫העבירה ודלא כהתוס' שכתבו דאין נהרגין על אשה שנשאת‬

‫‪148‬‬

‫על פי עד אחד עכ"ד הש"ש‪.‬‬

‫ראשית כל נדון בדברי התוס' בב"ק הסתומים ד"גבי דיינים‬
‫חשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וכו'" נתחבטו בו האחרונים‬
‫בכוונתם והקוה''ס כלל ו' אות ב' כתב לפרש בשם מהר''מ‬
‫חביב דנחדשה הלכה בב''ד דמיעוט הדיינים חוזרים ופוסקים‬
‫כהרוב והא דיליף מינייהו דין רוב לכל התורה היינו משום‬
‫דחזינן שהחשיבה התורה את דעת הרוב לעיקר [ומיהו‬
‫הקוה''ס תמה עליו שרק בב''ד הגדול נתחדש דב''ז שהמיעוט‬
‫חוזר ופוסק כהרוב ולא בשאר בתי דינים ועי' בקובץ הערות‬
‫בריש סי' ט''ז סק''ב מש''כ בזה ובנחל יצחק סי' ל''ח ענף א'‬
‫ד''ה ''ולכן'' הסכים לדברי המהרמ''ח דבכל ב''ד אמרינן הלכה‬
‫זו ודלא כהקוה''ס שכתב דרק בב''ד הגדול והוכיח כדבריו‬
‫מירושלמי סנהדרין פ''ג ה''י דאמר ר' יוחנן כופין את המחייב‬
‫שיכתוב זכאי וכמש''כ הפנ''מ שם]‪.‬‬
‫והקוה''ס כתב לבאר דברי התוס' באופן אחר רק שדבריו באו‬
‫בקיצור‪ ,‬ולכן נבאר דבריו בביאור היטב עפ"י הספר נתיב חיים‬
‫[בב"ק סי' ס"ד] דכוונת התוס' שדין רוב נתחדש בהלכות הב''ד‬
‫ואינו ענין כלפי התובע והתנבע כלל שזהו מהלכות הב''ד‬
‫לקבוע ההלכה היוצאת מב''ד ע''י הרוב שע''י דין רוב נקבע כח‬
‫הב''ד ואין הנידון כלפי דין הממון כלל אלא שדין הממון נקבע‬
‫בתולדה מכח מה שנפסק בכח הב''ד וזהו מש''כ התוס' דכלפי‬
‫התובע והנתבע חשיב מיעוט דידהו כמי שאינו‪ ,‬כיון שכבר‬
‫נקבע הדין קודם לכן בהלכות ב''ד לקובעו עפ''י דין רוב וכיון‬
‫שכבר הוחזק כח הב''ד עפ''י הרוב א''כ דין הממון נקבע‬
‫בתולדה‪ ,‬וכבר נתבאר יסוד זה בהפלאה בכתובות טו ובתשו'‬

‫‪149‬‬

‫רע''א תנינא ק''ח שתירצו ביסוד זה קושית התוס' בכתובות‬
‫שהקשו בתינוק המושלך במקום שיש רוב ישראל למה‬
‫מחזירין לו אבידתו והא אין הולכין בממון אחר הרוב‪ .‬ותירצו‬
‫ההפלאה ורע''א דכיון דכבר הוחזק ע''י הרוב כישראל גמור‬
‫לשאר דיני התורה ממילא נחשב כבר כודאי ישראל וממילא‬
‫הוכרע דינו בתולדה גם לדיני הממון [וכעי''ז פסק הרמב''ם‬
‫בה' סנהדרין פט''ז ו' דעד אחד שהעיד על החתיכה שהיא‬
‫חלב ואח''כ בא אחר ואכלו לוקה דאע''ג דע''א אינו נאמן לחייב‬
‫מלקות שאני הכא שכבר הוחזק שהוא חלב]‪ .‬ולפ''ז מיושב‬
‫היטב מש''כ התוס' דמיעוט דידהו כמי שאינו דכלפי דין הממון‬
‫הוי הוחזק וליכא מיעוט כיון שכבר הוכרע הדין כלפי הלכות‬
‫הב''ד‪[ .‬ועי' בספר נתיב חיים עמ''ס בב''מ עמוד קפ''ד שכתב‬
‫כעין יסוד זה בשם החמד''ש לתרץ כמה קושיות ושם האריך‬
‫בזה]‪.‬‬
‫והגר"ח בסטנסיל [עמוד ‪ ]206‬כתב דהפסוק דאחרי רבים‬
‫להטות בא ללמדנו שתי הלכות‪ ,‬א' דין הלך אחר הרוב ב' דין‬
‫רובו ככולו וביטול ברוב‪ ,‬דבתחילה בעינן לדעת האם הפסק‬
‫של הב''ד הוי פסק אמיתי ואז ממילא יש עליו שם ב''ד דאם‬
‫אינו פסק אמת אינו חל עליו כח ב''ד וזה למדנו מדין הלך אחר‬
‫הרוב דקבעה התורה דהאמת הוא כהרוב וממילא הפסק ב''ד‬
‫אמיתי כדין הרוב‪ ,‬והכרעה זו אינה נגד המוחזק כלל לפי‬
‫שהנידון בכאן הוא רק כלפי הב''ד בלבד לקבוע עליו שם ב''ד‪.‬‬
‫ומכאן למדנו דין הלך אחר הרוב לכל התורה ואחר שידענו‬
‫שיש עליו כח ב''ד נתחדש בזה הלכה נוספת בדין ביטול ברוב‬
‫דהמיעוט מתבטל להרוב דכיון דצריך שיהי' ב''ד שלם של כ''ג‬
‫דיינים ממילא נתחדש בתורה בדין אחרי רבים להטות‬
‫דהמיעוט הדיינים מתבטלים ודינם כרוב הדיינים ויש בכאן כ''ג‬

‫‪150‬‬

‫דיינים ומכאן למדנו דין רובו ככולו לכל התורה כולה‪.‬‬
‫ולפ''ז פי' הגר''ח בתירוץ התוס' דבדיינים חשיב מיעוט דידהו‬
‫כמי שאינו דכוונת התוס' מדין ביטול ברוב כיון שכבר נתבטלו‬
‫המיעוט דיינים ונעשו כהרוב והא דילפינן דין הלך אחר הרוב‬
‫זהו מהדין הקודם שהזכרנו דהרוב קובע את אמיתות הדין‬
‫וכמשנ''ת‪.‬‬
‫ומיהו יש לתמוה במש''כ הגר''ח שצריך ביטול במיעוט הדיינים‬
‫כדי שיהיו במנין הדיינים לקבוע הדין עפ''י כ''ג‪ ,‬שהרי מבואר‬
‫בגמ' סנהדרין דף ג דא''צ ביטול כלל אלא דזהו כח הב''ד‬
‫שמורכב מרוב ומיעוט ומשניהם יחד נגמר הדין בלי ביטול כלל‬
‫וז''ל הגמ' ת''ר דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה כדי‬
‫שיגמר הדין בשלשה‪ ,‬אטו בתלתא מי לא גמר דינא בתרי‪ ,‬הכי‬
‫קאמר מפני שגמר דין בשלשה אלמא קסבר תלתא כי כתיבי‬
‫בגמר דינא כתיבי‪ .‬מגדף בה רבי אבהו אלא מעתה תהא‬
‫סנהדרי גדולה צריכה מאה וארבעים ואחד כדי שיגמר הדין‬
‫בשבעים ואחד ותהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה‬
‫כדי שיגמר הדין בשלשה ועשרים‪ ,‬אלא אספה לי שבעים איש‬
‫אמר רחמנא משעת אסיפה שבעים ושפטו העדה והצילו‬
‫העדה נמי משעת שפיטת העדה הכי נמי ונקרב בעל הבית אל‬
‫האלהים משעת קריבה שלשה עכ''ל ומבואר בגמ' שכח הב''ד‬
‫תלוי בשעת אסיפה בלבד ושיגמר הדין על ידם ואע''ג שיש בו‬
‫רוב ומיעוט זהו צורת הב''ד‪ ,‬ולדעת הגר''ח אינו מובן קושית‬
‫הש''ס דליבעי חמשה כדי שיגמר הדין בשלושה דהו''ל לתרץ‬
‫דאיכא ביטול חד בתרי והוי שלשה‪.‬‬
‫ובנתיב חיים תירץ דעת הגר''ח דס''ל דמוכח בגמ' שם דר'‬
‫יאשיה פליג ודעתו דצריך ב''ד בשעת הפס''ד ולא בשעת‬
‫אסיפה ודלא כרבי‪ ,‬דבגמ' פריך לדעת ר' יאשיה דלית ליה ב''ד‬

‫‪151‬‬

‫נוטה ''אלא הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי‬
‫וכו' נימא דלא כר' יאשיה'' ופירש''י וז''ל דאי כר' יאשיה כיון‬
‫דשלישי מקראי יליף להו ולאו משום נוטה צריך שתהא דעת‬
‫שלשתן שווה עכ''ל ומוכח מקושית הש''ס דס''ל דלא סגי‬
‫שלושה בשעת אסיפה אלא דבעינן שלושה דיינים מזכים‬
‫בשעת הפס''ד וכיסוד הגר''ח הנ''ל‪ .‬ומיהו לפ''ז אינו מובן‬
‫תירוץ הש''ס שם דאזלינן בתר רובא וילפינן לה בק''ו מדיני‬
‫נפשות דאם נפרש דמיירי הכא מדין הלך אחר הרוב עדיין לא‬
‫תירץ קושייתו דסו''ס ליכא ג' דיינים בשעת הפס''ד ועיי''ש‬
‫במהר''מ שנדחק בזה‪ .‬ולכן פי' הגר''ח את תירוץ הש''ס‬
‫אליבא דר' יאשיה דכוונת הש''ס מדין רובו ככולו ולפ''ז מבואר‬
‫היטב תירוץ הש"ס דמדין רובו ככולו יש כאן ג' דיינים המזכין‬
‫בשעת פס"ד כיון שהמיעוט נתבטל ונהפך להיות כמו הרוב‬
‫כמו שנתבאר עכ"ד הנתיב חיים‪ .‬וכבר הילכו רבים באורך‬
‫וברוחב בדברי הגר"ח עי' שיעורי ר' דוד פוברסקי בב"ק כ"ז‬
‫ועוד ועוד‪.‬‬
‫ותבט עיני בס' ברכת ראובן שלמה [חולין עמ' קכג] דדברי‬
‫הש''ש צריכים עיון גדול דמה שכתב דילפינן מפסוק בפ'‬
‫שופטים על פי שני עדים יקום דבר דרק שני עדים מהני‬
‫בנפשות ובממונות לאחר מעשה ולא עד אחד ולא רוב ולא‬
‫חזקה‪ ,‬קשה להבין דבר זה‪ ,‬שהרי מרישא דקרא מבואר‬
‫להדיא דפסוק זה אינו בא למעט רוב וחזקה אלא הוא בא רק‬
‫לחלק בין עד אחד לבין שני עדים כדכתיב ברישא דקרא לא‬
‫יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא‬
‫על פי שני עדים או על פי שלש עדים יקום דבר‪ .‬וגם בריש‬
‫פרשת שופטים כתוב על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת‬
‫המת לא יומת על פי על פי עד אחד‪ ,‬הרי מפורש להדיא בשתי‬
‫המקראות שהתורה באה רק לחלק בין עד אחד לבין שני עדים‬

‫‪152‬‬

‫אבל דינא דרוב ודינא דחזקה ילפינן מקראי אחריני דמהני‬
‫וכדאיתא בחולין דף י' ב' דילפינן דינא דחזקה מנגעי בתים‪,‬‬
‫ודינא דרוב ילפינן בדף י''א א' מאחרי רבים להטות ולא מצינו‬
‫בהו חילוק בין קודם המעשה או לאחר המעשה‪ ,‬דאם נימא‬
‫כדברי הש''ש שהפסוק על פי שני עדים יקום דבר בא למעט‬
‫דגם רוב וחזקה לא מהני לאחר מעשה כמו דלא מהני עד אחד‬
‫לאחר מעשה א''כ למה לא כתוב בפסוק להדיא לא יקום רוב‬
‫וחזקה לכל עון ולכל חטאת כמו שכתב הפסוק לא יקום עד‬
‫אחד לכל עון ולכל חטאת‪ .‬וע''כ מוכח דרוב וחזקה ילפינן‬
‫מפסוקים אחרים דמהני אפילו לאחר מעשה‪.‬‬
‫גם השערי יושר [בשער ג'] מקשה על הש''ש וכתב ג''כ דמה‬
‫שכתבה תורה על פי שני עדים יקום דבר בא רק למעט עד‬
‫אחד אבל לא מיעטה תורה בזה דלא לסמוך על שאר הוכחות‬
‫כגון רוב וחזקה‪ .‬והשערי ישר מביא ראיה מהא דאמר ריש‬
‫לקיש בב''ב דף ה' א' חזקה אין אדם פורע חובו בתוך זמנו‬
‫דמהני להוציא ממון [יש לדחות דשאני חזקה זו דאלימה‬
‫משאר חזקות‪ ,‬דחזקה זו מבוססת על סברא‪ ,‬מה שנותן לה‬
‫עוצמה בלתי רגילה‪ .‬כ"כ המהריק"ו שרש עב‪ ,‬תרומת הדשן‬
‫סי' רז מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' כז הובאו כולם ביביע אומר ח"ו‬
‫יו"ד סי' כ"ו‪ .‬ע"ש בתשובה המפליאה בהיקפה בדיני חזקה‬
‫ורוב] וכן מהא דאמר רב המנונא בנדרים דף צ''א א' אשה‬
‫מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני דמהני להתיר אשת‬
‫איש וכן מביא השערי יושר ראיה מהא דפריך הגמרא‬
‫בסנהדרין דף ס''ט א' ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא‬
‫והתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל‬
‫בתר רובא‪ ,‬ולא פריך על פי שנים עדים יומת המת‪ ,‬משום‬
‫דשני עדים בא למעט רק עד אחד ולא למעט רוב וחזקה‪.‬‬

‫‪153‬‬

‫וגם מה שכתב הש"ש דהיכא דאיתרמי בממון דהרוב בא קודם‬
‫המעשה וכגוונא דכתובות [ט"ו ב'] בנמצא תינוק מושלך אם‬
‫רוב ישראל ישראל‪ ,‬דכבר הוקבע האיסור להיות ההורגו חייב‬
‫מיתה אחר שהתרו בו כיון דהוקבע להיות ישראל קודם‬
‫המעשה‪ ,‬דהוא הדין לענין ממון נמי חייבין על שורו בדין נזקין‬
‫דכיון דכבר הוקבע בישראל קודם מעשה‪ ,‬ממילא חייבין עליו‬
‫בנזקין וכדכתב תוס' ביומא דף פ''ה א'‪ .‬הנה הרמב''ם פסק‬
‫[בפט''ו מה' איסורי ביאה הכ''ה והכ''ז] שקידושיו קידושי ספק‬
‫וכן מי שהרגו לא היה נהרג עליו‪ ,‬וכתב שם המ''מ בהכ''ז‬
‫דהטעם של הרמב''ם הוא דהשתא לגבי יוחסין אמרינן‬
‫בכתובות דף ט''ו ב' דלא אזלינן בתר רובא דישראל משום‬
‫מעלה דיוחסין‪ ,‬להרוג את הנפש עליו לא כש''כ‪ .‬ובהלכה כ''ה‬
‫כתב המ''מ הטעם משום שהוא קבוע‪ ,‬וגם לענין נזקי שורו‬
‫כתב המ''מ בהלכה כ''ו דאין חייבין עליו דאין הולכין בממון‬
‫אחר הרוב דלא כתוס' ביומא דף פ''ה א'‪ .‬וגם הטור פסק‬
‫באבה''ע סימן ד' דאפילו ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל‬
‫שורו פטור לשלם דאין הולכין בממון אחר הרוב‪ ,‬ע"כ מדברי‬
‫הספר ברכת ראובן שלמה ושם האריך טובא‪.‬‬

‫וחזון הרביתי בס' דגל ראובן [לג"ר ראובן כ"ץ סי' כ"ז]‬
‫שהקשה על דברי הש"ש שכתב דלעולם לא אזלינן גם בדיני‬
‫נפשות בתר רובא אלא היכא שהוקבע איסורא ואתחזק קודם‬
‫המעשה כנ"ל מגמ' מפורשת כתובות דף ט"ו דיליף דקבוע‬
‫כמחצה על מחצה דמי מקרא ד"וארב לו וקם עליו" דרבנן‬
‫אמרי דר"י פרט לזורק אבן לגו‪ ,‬ה"ד אילימא דאיכא תשעה‬
‫כנענים ואחד ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא עכו"ם נינהו‪,‬‬
‫א"נ פלגא על פלגא ספק נפשות להקל‪ ,‬לא צריכא דאיכא‬
‫תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוה לוה כנעני קבוע וכל‬

‫‪154‬‬

‫קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל הש''ס‪ .‬ואם נימא דגם בדיני‬
‫נפשות לא אזלינן בתר רובא ל"ל קרא לזורק אבן לגו בט'‬
‫ישראלים וכותי אחד דפטור משום קבוע ת"ל דלא אזלינן בתר‬
‫רובא בדינו נפשות לעולם אלא היכא דהוקבע האיסור מקודם‬
‫המעשה וכאן לא שייך למימר שהרוב בא קודם המעשה דהרי‬
‫קודם המעשה ניכרים כל אחד בפ"ע הישראלים והכנעני ולא‬
‫הוי תערובות כלל מקודם אלא דהרוב בא בשעת מעשה‬
‫שזורק האבן לגו שאינו יודע על מי יפול‪ ,‬א"כ בא הרוב בשעת‬
‫מעשה ולא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות לפי שיטת הש"ש‬
‫הנ"ל והוא סתירה גדולה לדברי הש"ש הנ"ל‪ .‬ועי' בהוצאה‬
‫החדשה של קונה"ס מה שהעיר בהערת שוליים‪.‬‬
‫הקושיה היא נפלאה אלא שתמוה שלא ראה שכבר קדם לו‬
‫הקונטרס הספקות בקושיא זו‪ .‬ואם לדין יש תשובה‪ ,‬דבחידושי‬
‫ר' שמואל [מכות עמ' של] תירץ דלק"מ מהתם דבאמת אין שם‬
‫ספק במציאות מה היתה כוונת הזורק דהוא ודאי לא כיון‬
‫לאדם מסויים אלא כוונתו היתה לזרוק לתוך החבורה והנידון‬
‫הוא אי כה"ג חשיב כוונה להמית ישראל או לא‪ ,‬ולענין זה הוא‬
‫דהוי מהני דין רוב ליתן ע"ז שם כוונה לישראל (וכן הא דנקטינן‬
‫התם טעמא דספק נפשות להקל היינו נמי עד"ז דמכח האי‬
‫כללא ד"והצלו העדה" חשבינן ליה כאינו מתכוין לענין נפשות)‬
‫ונמצא דבתר דאזלינן התם בתר רובא שוב הוא מתחייב‬
‫בתורת ודאי גמור ואין כאן שום צד מיעוט למיפטריה‪ ,‬ולהכי‬
‫שפיר מהני הך רובא אף לנפשות ופשוט עכ"ד וע"ש עוד‪.‬‬
‫והמשיך הדגל‪-‬ראובן דגם מדברי התוס' בזבחים ריש פרק‬
‫התערובות [דף ע‪ :‬ד"ה אפילו] שהקשו בהא דאמרינן סנהדרין‬
‫[ע"ט‪ ]:‬הנסקלין בנשרפין ידונו בקלה ואמאי ניזל בתר רובא‬
‫ע"ש ולא תירצו כדברי הש"ש שבדיני נפשות לא אזלינן בתר‬

‫‪155‬‬

‫רובא מוכח דלא ס"ל כוותיה‪ .‬ועוד מה שתפס הש"ש דרובא‬
‫דאינשי טעו בעיבורא דירחא דמהני גם בד"מ ובד"נ משום‬
‫דהוא רובא דעדיף יותר מכל רוב בעולם קשה להבין דבריו‬
‫וצע"ג‪.‬‬
‫והנה הגאון הש"ש הנ"ל הקשה על דברי התוס' ביומא (דף‬
‫פה) במ"ש דברוב ישראל אם נגח תורא דידן לתורא דידיה‬
‫חייבין לשלם והוא תמוה דהא קיל"ן אין הולכין בממון אחר‬
‫הרוב‪ ,‬וכן הקשה הגרעק"א בכתובות (טו) עי"ש בחידושיו‪.‬‬
‫והגאון בעל הפלאה בחידושיו שם תירץ דכאן לא שייך כלל אין‬
‫הולכין בממון אחר רוב כיון דהוו ישראל לכל מילי להחיותו וכן‬
‫ההורגו חייב‪ ,‬ומחויב במצות כישראל גמור‪ ,‬לכן הוי ישראל גם‬
‫לענין ממון דאל"כ תקשה מהא דאמרה תורה בקנס במפותה‬
‫כסף ישקול‪ ,‬ודלמא לאו אביה הוא וקיל"ן דיתומה ומפותה‬
‫פטור‪ ,‬וכן במוציא שם רע דנותן לאביה מאה כסף ודילמא לאו‬
‫אביה היא וקיל"ן המוציא שם רע על היתומה פטור‪ ,‬וכן בפדיון‬
‫בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי‬
‫כו' אלא ע"כ כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוו‬
‫לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן דאביו הוא‬
‫לענין מכה אביו וכיוצא בהן ה"ה לענין ממונא אזלינן בתר‬
‫רובא‪ ,‬ולא אמר שמואל דאין הולכין אחר רוב בממון אלא היכא‬
‫דלא נפקא מיניה אלא לענין ממונו כגון בשור ונמצא נגחן וכן‬
‫אינך דמייתי שם בהמוכר פירות א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל‬
‫הכא עכת"ד ההפלאה הנ"ל‪ .‬ובאמת סברת ההפלאה הנ"ל‬
‫מצאתי בתוס' בכורות דף כ' ד"ה ור' יהושע שכתבו שם ז"ל‬
‫ומיהו קצת תימה דלענין ללקות בגיזה ועבודה ולענין ליקרב‬
‫למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה לענין‬
‫נתינתו לכהן יחשב ספק עכ"ל עי''ש‪.‬‬

‫‪156‬‬

‫איברא‪ ,‬בהלכות בכורות להרמב"ן בפ' שלישו כתב להדיא דלא‬
‫קיל"ן כן וז"ל ומסתברא דכי אין חוששין לטינוף [עי' בכורות דף‬
‫כ'] דהוי מיעוט ולמעוטא לא חיישינן דוקא לגבי בכור גופיה‬
‫לאכשוריה למזבח ולסלקא עליה בגיזה ועבודה ולמנהג‬
‫בגופיה כל דיני בכור ודאי אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא‬
‫מפיק דקיל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב אלא זה כלל גדול‬
‫בדין הממע"ה‪ ,‬והכי הלכתא" עכ"ל עי"ש‪.‬‬
‫וכן פסק הרא"ש ז"ל והכי מוכח להדיא מש"ס שם הרי דלא‬
‫קיל"ן כסברת ההפלאה הנ"ל אלא דאף בדבר אחד לענין‬
‫איסור אזלינן בתר רוב‪ ,‬לענין ממון לא אזלינן בתר רוב דלא‬
‫כההפלאה הנ"ל וכן מוכת מתוס' כתובות (דף טו) עיי"ש וכן‬
‫פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' א"ב בתינוק הנמצא בעיר שרובא‬
‫ישראל דלהאכילו בנבילות אסור דאזלינן בתר רובא ולענין‬
‫ממונא אם נגח תורא דידן לתורא דידיה שפטור מלשלם משום‬
‫דאין הולכין בממון אחר הרוב‪ ,‬הרי להדיא דלא ס"ל כשיטת‬
‫ההפלאה אלא אעפ"י שנפ"מ לענין איסור שאזלינן בתר רובא‬
‫בכ"ז לענין דיני ממונות לא אזלינן בתריה דרוב‪ ,‬והדרא קושית‬
‫הש"ש על דברי התוס' ביומא (דף פה) במ"ש דברוב ישראל‬
‫אם נגח תורא דידן לתורא דידיה חייבין לשלם‪ ,‬והא קיל"ן אין‬
‫הולכין בממון אחר הרוב?‬
‫ומכח קושיות אלו יצא הגאון בעל הדגל‪-‬ראובן ליישב הכל עפ"י‬
‫יסוד חדש וכדלהלן‪ :‬בב"ב (דף צג) גבי הא דפריך הש"ס לרב‬
‫דאזיל בתר רובא בממון מהא דשור שנגח את הפרה ונמצא‬
‫עוברה בצידה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ולדה או משנגחה‬
‫ילדה כו' פירוש רשב"ם שם ז"ל ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע‬
‫לבי"ד ולא עדים יודעים אבל הם [בעלי הדין] יודעים דלא קתני‬

‫‪157‬‬

‫ואינו יודע והכי אמרינן בשנים אוחזין ולרבר"ה דאמר סומכוס‬
‫אפילו ברי וברי כו' עכ"ל ולכאורה תמוה מאד דברי הרשב"ם‬
‫הנ"ל דמאי שייך הכא לפרושי דאינו ידוע לבי"ד ולעדים אבל‬
‫הם יודעים דמאי נפ"מ להוכחת הש"ס דלא אזלינן בתר רובא‬
‫אם גם הבעלי דברים אינם יודעים איך הוי המעשה אם עד‬
‫שלא נגחה ילדה או אח"כ‪ ,‬דאם הוי שמא ושמא ג"כ פרכת‬
‫הש"ס נכונה דליזל בתר רובא ורוב פרות מתעברות ויולדות‬
‫ובודאי אחר שנגחה הפילה‪ ,‬ומה דוחקיה לרשב"ם לפרש‬
‫דמיירי ע"כ שהמזיק והניזק יודעים וטוענים ברי וברי והוא‬
‫הערה גדולה לכאורה [עי' בברכת אברהם ובס' מטה לוי עמ"ס‬
‫חולין סי' ח' מש"כ בזה]‪.‬‬
‫דהנה בפלוגתא של רב ושמואל גבי המוכר שור לחבירו ונמצא‬
‫נגחן דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל‬
‫בממונא לא אזלינן בתר רובא פירשב"ם שם ז"ל "לא אזלינן‬
‫בתר רובא אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה" עכ"ל‬
‫ודברו הנ"ל "אם יש לו שום טענה" צריך ביאור דמאי נפ"מ אם‬
‫יש לו טענה או לא הא העיקר הוא דברוב אין מוציאין ממון‬
‫מחזקתו וא"כ אפילו בשמא נמי‪ .‬והנ"ל דזהו ביאורו דבאמת‬
‫ממונות ונפשות דין אחד להם ואם הולכין בד"נ אחר הרוב‬
‫אפילו ברוב דליתא קמן כדאיתא בסנהדרין (דף סט) מכש"כ‬
‫בד"מ כדאמרינן בסנהדרין (דף ג) להדיא‪ ,‬וכבר בארנו בסימן‬
‫הקודם דרובא הוא מתורת ודאי [אבל עי' יביע אומר ח"ג או"ח‬
‫סי' כ"ה] לכן אזלינן בתריה בד"נ בכל מקום אלא הא דפליגי‬
‫רב ושמואל בב"ב (דף צב) גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן‬
‫דס"ל לשמואל דלא אזלינן בתר רובא הוא מטעם אחר לגמרי‪.‬‬
‫ויסוד הדברים כן הוא‪ ,‬דאע"ג דרובא הוי בירור גמור מן‬
‫התורה בכ"ז הלא איכא מיעוט ג"כ וא"כ מתברר לנו עפ"י עדים‬

‫‪158‬‬

‫שהפעם הדבר שאנו דנין היא מן המיעוט אזי לא שייך לילך‬
‫בתר רובא וא"כ אם הבע"ד הנתבע טוען בטענה שיודע אנכי‬
‫בבירור שהדבר שהנני תובע ממנו מטעם רוב הי' מן המיעוט‬
‫א"כ הוי טענתו טענה גמורה ועל התובע להביא עדום להוציא‬
‫נגד טענתו כדין המוציא מחבירו עה"ר‪ ,‬ורוב לא הוי עדים‬
‫להכחישו כיון שהנתבע טוען שבפעם הזה היה המעשה מן‬
‫המיעוט‪ .‬וזאת אנן ידעינן שמיעוט יש‪ ,‬לכן הוי טענתו טענה ועל‬
‫המוציא להביא ראיה‪ .‬לכן ס"ל לשמואל דבמוכר שור לחבירו‬
‫ונמצא נגחן דהמוכר טוען לשחיטה מכרתי לך דהלא אוקמינן‬
‫שם בגמ' בגברא דזבין להכי ולהכי והלוקח טוען דלרדיא זבין‬
‫אם המוכר בעת שמכר התנה בפירוש דלשחיטה מוכר אזי לא‬
‫הי' שום טענה עליו‪ ,‬ולא הועיל הרוב דלוקחין לרדיא ורק משום‬
‫שמכר סתמא‪ ,‬לכן תובע הלוקח ואומר דלרדיא קנה‪ ,‬לכן טוען‬
‫המוכר אנכי לשחיטה מכרתי מפני שיודע אנכי שאתה ג"כ‬
‫קונה לשחיטה ולרדיא ואיכא מיעוטא אנשים שקונים לשחיטה‬
‫לכן מכרתו לך לשחיטה‪ ,‬ואם אתה חפצת לקנות דוקא לרדיא‬
‫הי' לך להתנות עמי דלרדיא דוקא קנית ולא לשחיטה כי אני‬
‫מכרתי לשחיטה ועי"ש ברשב"ם שכתב להדיא כן (בדף צב)‬
‫דלשמואל דאין הולכין אחר רוב על הלוקח להתנות ולא על‬
‫המוכר עי"ש‪ .‬לכן ס"ל לשמואל דהוי טענתו של המוכר טענה‬
‫דהא יש אנשים שקונים לשחיטה והקונה הזה ג"כ קונה‬
‫לשחיטה ולרדיא והמוכר אומר בפירוש דלשחיטה מכרתיו‬
‫והו"ל להלוקח להתנות דלרדיא קונה דוקא וכיון שהמוכר‬
‫מוחזק א"א להוציא ממנו בבירור של הרוב דרובא לרדיא זבין‪,‬‬
‫כיון שהמוכר אומר דכאן הי' המעשה מן המיעוט והרי זה דומה‬
‫שאם המוכר היה טוען בפירוש שהתנה עם הלוקח דלשחיטה‬
‫מוכר לי' והלוקח טוען להיפך דהתנה עם המוכר דלרדיא זבין‬
‫האם היה שייך כאן לומר למיזל בתר רובא דלרדיא זבני' כיון‬
‫שהמוכר אומר בפירוש שהתנה אתו דלשחיטה מוכר‪ .‬כן כאן‬

‫‪159‬‬

‫שמכר בסתמא‪ ,‬טוען המוכר שאני חשבתי שהפעם קונה‬
‫לשחיטה והיה עליו להתנות ועי' היטב ברשב"ם שם (צב) עי"ש‬
‫היטב‪ .‬לכן ס"ל לשמואל דהיינו טענתו טענה ולא אזלינן בתר‬
‫רובא לבטל טענתו‪ ,‬כיון שיש מיעוט בעולם שקונים לשחיטה‬
‫והוא אומר שהמעשה הזה היה מן המיעוט‪ .‬וזה שפירשב"ם‬
‫בב"ב (דף צב) דלא אזלינן בתר רוב בממונא אלא אחר‬
‫המוחזק‪" ,‬אם יש לו שום טענה" כנ"ל‪ ,‬דבלא טענה גם בד"מ‬
‫אזלינן בתר רובא כבד"נ‪ ,‬אלא שאם טוען הנתבע להכחיש את‬
‫התובע לאמר בפעם הזה הי' המעשה מן המיעוט אזי לא שייך‬
‫להכחיש טענתו עם הרוב‪ ,‬דרוב לא הוי עדים להכחיש טענות‬
‫המוחזק דהממע"ה ורוב לא הוי ראיה היכא דהנתבע טוען‬
‫בפירוש שהמעשה זה הי' מן המיעוט‪ ,‬והוי רק כשתו הכחשות‬
‫שני הבע"ד‪ ,‬התובע טוען שהמעשה הי' מן הרוב והנתבע טוען‬
‫שהי' המעשה מן המיעוט והדין על המוציא להביא ראיה נגד‬
‫המוחזק כדון הממע"ה כדבארנו‪ .‬ולכן ס"ל דלא אזלינן בתר‬
‫רובא וצריך להביא ראיה דלרדיא זבין כהרובא ולא כטענת‬
‫המוכר שמהמיעוט הוא שקנה לשחיטה כנ"ל‪[ .‬אך עי' בס'‬
‫בינת דניאל בב"ב סי' כ"ב שדברי הרשב"ם הנ"ל הם באמת‬
‫שנויים במחלוקת ע"ש]‪.‬‬
‫ובזה תליא פלוגתייהו של רב ושמואל אי הולכין בממון אחר‬
‫רוב‪ ,‬דרב ס"ל דרוב מבטל טענת הנתבע שטוען מהמיעוט הי'‬
‫הדו"ד שביניהם‪ ,‬ושמואל ס"ל דרוב לא יכול לבטל טענת‬
‫הנתבע המוחזק שטוען טענה חזקה בברי שראה בעצמו‬
‫שהדו''ד שביניהם הוי מהמיעוט והלא מיעוט יש בעולם לכן הוי‬
‫טענתו טענה ונגד טענת המוחזק צריך התובע להביא ראיה‬
‫דהממע"ה‪ ,‬אבל בלא טענה שאינו טוען המוחזק הנתבע טענת‬
‫ברי שהמעשה הי' מן המיעוט גם שמואל מודה דלעולם אזלינן‬
‫בתר רובא אפילו בממון וזה שדקדק הרשב"ם בדבריו‬

‫‪160‬‬

‫דלשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דוקא בדבר שיש‬
‫לו טענה והוא מוחזק אבל בלא טענת ברי גם שמואל מודה‬
‫דאזלינן בתר רובא אפילו בממונא‪ .‬וכן הדין גם בדיני נפשות‬
‫אם טענתו הוי באופן שהוא יכול לומר ברי שהוא מן המיעוט‬
‫לא דיינינן ליה עד שיכחישו לו העדים בזה‪.‬‬
‫ואם כנים אנחנו בדברינו אלה יתיישב כל הקושיות הנ"ל‬
‫והמעקשים יהיו למישור דלעולם דיני ממונות לא אלים מדיני‬
‫נפשות ואם בדיני נפשות אזלי' בתר רובא בד"מ לא כש"כ‪,‬‬
‫כדאמרינן בש"ס סנהדרין (דף ג) ואם גופא נידון ליהרג עפ"י‬
‫רוב ממונו לא כש"כ‪ ,‬כדהקשה הש"ס הנ"ל אלא הא דקיל"ן‬
‫כשמואל דלא אזלינן בממונות בתר רוב אפילו ברובא מעליא‬
‫כדבארנו לעיל הוא משום שהמוחזק טוען ברי שהמעשה הזה‬
‫היה מן המיעוט‪ ,‬ומיעוט יש בעולם וכיון שהמוחזק טוען ברי‬
‫שהדבר הזה היה מן המועוט הוי טענתו טענה ועל המוציא‬
‫להביא ראוה נגד טענתו של המוחזק כדין הממע"ה וס"ל דרוב‬
‫לא הוי ראיה להכחיש טענת המוחזק שהמעשה היה מן‬
‫המיעוט‪ ,‬כיון שבאמת יש מיעוט בעולם יוכל להיות שמן‬
‫המיעוט הוא‪ ,‬לכן עליו להביא עדים או ראיה אחרת להכחיש‬
‫טענתו כנ"ל‪ .‬ובאמת גם בדיני נפשות כן הדין‪ ,‬אם היה הנהרג‬
‫יכול לטעון ברי שהוא מן המיעוט שהיה טריפה הנרצח או‬
‫טענת ברי אחרת שהיא איילונית בבא על קטנה שהיא אשת‬
‫איש וכהנה שבודאי לא היינו נדונים אותו ליהרג אלא דבאמת‬
‫לא יועיל לטעון טענת ברי דמאין יודע היא שהא"א איילונית‬
‫והנרצח טריפה‪ ,‬לכן לא יוכל לטעון טענת ברי אלא טענת‬
‫שמא‪ ,‬דילמא טריפה הוא ודילמא איילונית היא לכן אזלינן‬
‫בתר רוב כדין תורה וכן ברובא דטעו בעיבורא דירחא דלא יוכל‬
‫לטעון ברי דלא טעו לכן אזלינן ביה בתר רובא בין בממונות‬
‫ובין בד"נ וכן בסנהדרין דאזלינן בחר רובא בין בד"מ בין בד"נ‬

‫‪161‬‬

‫ולכן במפותה שמשלם קנס לאביה וכן במוציא ש"ר מאה מנה‬
‫לאביה ולא שייך לאמר אין הולכין אחר הרוב ודילמא לאו אביה‬
‫הוא שלא יוכל לטעון ברי שיודע דלאו אביה היא והדבר הזה‬
‫היה מן המיעוט כמובן אלא טוען רק דילמא לאו אביו הוא לכן‬
‫אזלינן בתר רוב כבדיני נפשות‪[ .‬ואם יצוייר שיכול לטעון טענת‬
‫ברי שיודע בבירור דלאו אביה היא הי' באמת פטור לשלם לו‬
‫הקנס]‪ ,‬וכן בפדיון בכור במת לאחר שלשים דחייב לשלם לכהן‬
‫ולא מצי טעין דילמא טריפה הוי משום דהוא רק טענת שמא‬
‫דילמא טריפה‪ ,‬לכן אזלינן בממונא בתר רוב כבד"נ היכא‬
‫שאינו יכול לטעון טענת ברי שדבר הזה הוא מן המיעוט כנ"ל‪.‬‬
‫ולכן כתבו בתוס' (דף פה) דברוב ישראל אם נגח תורא דידן‬
‫לתורא דידיה דחייבין לשלם ולא יקשה קושית האחרונים ז"ל‬
‫דהא קיל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב‪ .‬ולפי הנ"ל לא קשה‬
‫מידי‪ ,‬דהא אי אפשר לבעל השור המזיק לטעון ברי שבעל שור‬
‫הניזק הוא כותי דמנין הוא יודע שכותי הוא וא"כ הוא רק טענת‬
‫ספק דילמא כותי הוא‪ ,‬ובזה הולכין גם בדיני ממונות בתר רוב‪,‬‬
‫ולכן צריך לשלם‪ .‬וגם בשור שנגח את ונמצא עוברה בצדה‬
‫(בב"ב דף צ"ב) בארנו לעיל מדברי הרשב"ם שרק היכא שיוכל‬
‫לטעון טענת ברי שאמר הוא שראה שעד שלא נגחה ילדה אזי‬
‫לשמואל לא אזלינן רובא משום דכיון שהמוחזק טוען טענת‬
‫ברי שהמעשה היה מן המיעוט לא יוכל רוב להכחישו כיון‬
‫שבאמת יש בעולם שמפילות ולכן נשאר טענתו טענה ועל‬
‫התובע להביא ראיה כדין הממע"ה משא"כ אם טען שמא‪ ,‬שם‬
‫אזלינן אפילו אליבא דשמואל בתר רוב אף בד"מ כדביארנו‬
‫לעיל‪ ,‬דד"מ וד"נ לעולם שוין בזה ונכון הוא מאד ושמור‬
‫הדברים האלה‪.‬‬

‫ובזה יתיישב קושית התוס' סנהדרין (דף פ‪ ).‬וזבחים (עח‪):‬‬

‫‪162‬‬

‫שהקשו על הנסקלין בנשרפין ר"ש אומר נידונון בסקילה‬
‫שהשריפה חמורה וחכמים סוברים נידון בשריפה שהסקילה‬
‫חמורה ולכן נידון בקלה‪ .‬והקשה ר"ת ניזל בתר רובא להחמיר‬
‫בדיני נפשות כדאי' בפ"ק דחולין (דף י"א‪ ):‬עי"ש‪ ,‬ולפי דברינו‬
‫שבארנו לעיל יתיישב על נכון דכיון דקיל"ן בממונות אין הולכין‬
‫בתר רוב ובארנו שד"מ וד"נ הכל אחד ורק הדין היכא שטוען‬
‫טענת ברי המוחזק אי אפשר להכחישו אלא בראיה אבל ברוב‬
‫אין זה הכחשה כיון שיש מיעוט והוא טוען ברי שזה מן המיעוט‬
‫וגם בדיני נפשות אם יצויר שיטעון ברי לא נוכל ברוב להוציא‬
‫גופו ליהרג ורק הא דאזלינן בחולין (דף י"א) ובסנהדרין (דף‬
‫ט) בד"נ בתר רוב משום שאין יכול לטעון רק טענת שמא‬
‫דילמא לאו אביו ודילמא טריפה ודילמא איילונית היא כנ"ל‬
‫ובאופן זה גם בד"מ אזלינן בתר רובא אף לשמואל דהלכתא‬
‫כותיה‪ ,‬א"כ כאן שנתערבו נסקלין בנשרפין שהנסקלין יכולין‬
‫לטעון טענת ברי שאנו מן המעוט שנידונין לסקילה הקלה ויש‬
‫כאן מיעוט שנידון לסקילה א"כ איך ניזל בתר רוב לידון‬
‫בשריפה החמורה להוציא מחזקת גופא בבירור של רוב כיון‬
‫שכל אחד טוען שאני מן הנסקלין בטענת ברי שהוא יודע‬
‫בבירור שנידון רק לסקילה הקלה ובטענת ברי לא אזלינן בתר‬
‫רוב בד"מ ומכש"כ בד"נ לידון בחמורה‪ ,‬לכן ס"ל דידונו כולם‬
‫בקלה‪ ,‬משא"כ בכתובות (דף טו) גבי זורק אבן לגו דאיצטרך‬
‫קרא בתשעה ישראלים וכותי אחד ביניהם דפטור מטעם קבוע‬
‫כמע"מ דמי אבל בלא דין קבוע הוי אזלינן בתר רובא גם בד"נ‬
‫משום דשם לא שייך לומר שטוען ברי היה לי שהאבן יפול על‬
‫המיעוט הכותי דאיך יוכל לאמר כן אחרי שבאמת הרג ישראל‬
‫ואם גם יאמר שכונתו היה על הכותי בכ"ז כיון שרובו ישראלים‬
‫הוי כעין פסיק רישיה ושפיר אזלינן בתר רובא גם בד"נ היכא‬
‫דליכא טענת ברי שהמעשה הזה הוא מן המיעוט כנ"ל והוו‬
‫מחייבים ליה קטלא‪ ,‬לכן איצטריך קרא דוארב לו דפטור מטעם‬

‫‪163‬‬

‫דין קבוע דכמע"מ הוא והוי ספק השקול ופטור מספיקא ודוק‬
‫כי דבר מחודש הוא בעזהי"ת עכ"ד הדגל‪-‬ראובן עיי"ש עוד‬
‫באריכות‪.‬‬
‫עוד יש לציין לדברי הסטייפלער בכתבי קהילות יעקב הדשים‬
‫[ב"ק סי' כ"ז] שתירץ קושיית אחי הש"ש באמצעות חילוק בין‬
‫ממונות‪ ,‬שהפסק לקולא הוא מדין ודאי ולכן אין מקום לרוב‬
‫לחול כי נדחה מעיקרא ע"י ה"פסק ודאי"‪ ,‬בעוד שבנפשות‬
‫הפסק לא להרוג הוא מספק ולכן אם יש רוב שיש להרוג הוא‬
‫מכריע את הספק‪ ,‬וע"כ הולכין אחר הרוב‪ ,‬ע"ש דבריו שנכתבו‬
‫בבהירות כדרכו בקודש‪.‬‬
‫חזיתי גם בדברי הגר"א רייטפארט [בדבר מלך ח"א עמ'‬
‫קפ"ח] שהאריך בזה ותמצית דבריו שאין הבדל בין ממונות‬
‫לנפשות אלא שבאופן שהרוב מתייחס לעצם המעשה אין‬
‫הולכין אחריו ואילו כאשר אין הרוב מתייחס לעצם המעשה‬
‫הולכין אחריו‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬

‫והנה במשׯכ השׯש לדמות מה שכתב הרמבׯם שאף על פי‬
‫שעיקר האיסור בעד אחד מׯמ לוקה שהאיסור עצמו בעד אחד‬
‫יוחזק דהוא הדין גם גבי רובא‪ ,‬שכיון דנקבע כבר הדבר כלפי‬
‫האיסור וענין הנפשות בא השתא תולדה שפיר אזלינן בתר‬
‫רובא‪ ,‬בס' ניצוצי אש [עמ' תמ] כתב הגאון ר' ש‪.‬י‪ .‬ברנשטיין‬
‫שליט"א לחלק טובא בין הא דעׯא ובין רובא‪ :‬דגבי עׯא הרי‬
‫גדר הדין כפשוטו הוא דעׯא אינו קם כלל בדׯמ ודׯנ וכמאן‬
‫דליתא הוא וכדחזינן דעׯא אינו נאמן בדׯנ אף לפטור וכן גבי‬
‫ממון יע׬ן בשׯש (שׯו פׯג) שהאריך להוכיח דהא דעׯא אינו‬
‫נאמן בממון הוא אף בג׫נא שאין כאן משום הוצאת ממון‬

‫‪164‬‬

‫מחזקתו (ודלא כשי׮ המהריׯק שורש עׯב דסׯל דכל שלא‬
‫להוציא מן המוחזק אף עׯא נאמן) וה׭נו דעׯא אינו קם לממון‪,‬‬
‫אכן גבי איסורים דעׯא קם שפיר הרי יש לו נאמנות גמורה‬
‫מתורת עדות לגבי איסור כמו שנים וכלפי איסור אית ליה‬
‫נאמנות גמורה אף לכל התורה כולה‪ ,‬כיון דהנידון השתא הוא‬
‫לענין איסור‪ ,‬וה׭נו דכיון דלגבי איסורים עׯא קם שפיר הרי יש‬
‫כאן נאמנות של עדות דמהניא בעצם גם לגבי דיני מלק׬ות‬
‫ודׯנ‪ .‬אכן לגבי רוב דסוׯס אין כאן אלא ראייה מכח הרוב שפיר‬
‫יׯל דכל זמן דהנידון הוא לענין איסורים הרי סגי בראיה דרוב‬
‫אבל כאשר יש נידון של דׯנ ודׯמ תו לא סגי בראייה דרוב‬
‫ובעינן עדות ברורה דׯהמוציא מחבירו על׬ הראיהׯ ורוב לא‬
‫מקרי ראייה כנׯל מד׮ התורהׯד‪ ,‬ויׯל דלא אמרינן דכיון שכבר‬
‫הוחזק ונקבע תחילה לענין איסור תו מהניא אף לממון‬
‫ונפשות‪.‬‬
‫והנה נודעת היא קושית הפנׯי (בקוׯא לקידושין סי׮ צׯא)‬
‫מההיא דאמרינן בגמ׮ (קידושין סׯג ב׮) בהא דנחלקו שם גבי‬
‫נאמנות האב דנאמן לומר קדשתי את בתי וכדילפינן מאת בתי‬
‫נתתי לאיש הזה (כתובות דף כׯב עׯא) אי נמי סוקלין על ידו‬
‫או לאו‪ ,‬דרב סׯל דאין סוקלין דכי הימני׮ רחמנא לאב‬
‫לאיסורא‪ ,‬לקטלא לא הימני׮‪ .‬ורב יוסי סׯל דסוקלין דלכולה‬
‫מילתא הימניה רחמנא לאב‪ ,‬ותקשי לרב דנהי דלקטלא לא‬
‫הימניה מׯמ נימא דהאיסור כבר הוחזק עׯי האב דלאיסורא‬
‫הא הימני׮ ושוב יהרג דאיסור אשת איש עׯי האב יוחזק‪ ,‬כי‬
‫הא דלוקה עׯי עׯא‪ .‬אכן למבואר אׯש היטב דכל דינו של‬
‫הרמבׯם הוא דין מסוים בעדות אבל הכא דהוי נאמנות‬
‫מחודשת דאב שלא מגדר עדות וגדר הדין דׯלקטלא לא‬
‫הימני׮ׯ ה׭נו דאין כאן מדרגת נאמנות גמורה הנצרכת‬
‫לנפשות שלא די בנאמנות זו אלא לגבי איסור ולא לגבי נפשות‬
‫דכל ענינה של נאמנות זו עיקרה אינו אמור כלפי נפשות‪ .‬וכבר‬

‫‪165‬‬

‫נמצא כהך תירוצא בספר לבוש מרדכי בׯק סימן כׯח יעויׯש‪.‬‬
‫וכן עמד בעצם הביאור הזה והדחיה של דמ׬ן השׯש לגבי‬
‫רובא בשעׯי שׯג פׯא וע׭ׯש שהוסיף ראי' לדבר זה מהא דכ׮‬
‫הגרעקׯא (בתשובות מהדו''ק סימן צׯד בשם תשו׮ רׯא‬
‫מזרחי חׯא סי׮ כׯו בשם תשובות הרשבׯא) גבי עדות קידושין‬
‫דאיׯצ דוׯח כיון דהשתא לאו בנפשות קמסהדי ואיׯצ דוׯח‬
‫ואף דהעדות הזו מביאה את כל הבא עליה תחת בעלה לח׬ב‬
‫מיתה מׯמ השתא לאו בנפשות קמסהדי כנׯל‪ ,‬דמעתה אף‬
‫הורגין עפׯי עדות זו דמאחר דבתחילה היתה עדות זו עדות‬
‫גמורה להחזיקה באׯא ממילא אף השתא דקאי הנידון לענין‬
‫נפשות נהרג שפיר‪ .‬אבל כל זה כשהעדות המקורית התקבלה‬
‫מדין נאמנות משא"כ רוב שאינו בירור אלא הנהגה שכך‬
‫חקקה החכמה העליונה להתנהג ע"פ הרגיל יותר ולא לחוש‬
‫למיעוט‪.‬‬
‫אכן עיקר הגדר גבי עׯא לא אׯש לפימשׯכ הרשבׯא כתובות‬
‫(יׯא א׮) וזׯל׃ ׯומשום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה‬
‫ברורה‪ ,‬ותדע לך דעׯא נאמן באיסורין ובממון אין פחות‬
‫משניםׯ‪ ,‬ומבואר דהגדר דעׯא אינו קם לממון ה׭נו דהנאמנות‬
‫דעׯא היא בגדר ראייה שאינה ברורה‪ ,‬ולכאורה עדׯז הוא גם‬
‫בנפשות דהנאמנות דעׯא לא סגי בדיני נפשות והרי דיסוד‬
‫הדין דעׯא אינו קם לממון ולנפשות הוא דין בעצם מדרגת‬
‫הנאמנות דעׯא דלא סגי כי האי נאמנות בנפשות ובדׯמ‬
‫(וראה בספר זאת ליעקב גיטין סימן ב׮ שנתבאר בארוכה‬
‫דבאמת תרו׭הו איכא גבי עׯא בדׯמ ודׯנ חדא דעׯא כמאן‬
‫דליתא הוא ותו דלא סגי בנאמנות דעׯא דבעינן ראיה ברורה)‬
‫ואׯכ אין לפרש בגדר הא דהאיסור בעׯא יוחזק עדׯז‪ ,‬ובעׯכ‬
‫דהוא דין בפׯע של ׯהוחזקׯ דחשיב כודאי ואׯכ שפיר יש‬
‫ללמוד מזה גם לגדר הדין גבי רוב‪ .‬ומעתה גם תקשי קושית‬

‫‪166‬‬

‫הפנׯי‪ ,‬ומה שהביא בשעׯי מהא דעדות קידושין דאיׯצ דוׯח‬
‫ומהניא גם לנפשות הנה יש לחלק בין עׯא דהויא דרגה‬
‫פחותה של נאמנות לעדות בלא דוׯח דעד כמה דאיׯצ דוׯח‬
‫הויא זו עדות גמורה ואין כאן שום חסרון בנאמנות ודוק עכ"ד‬
‫הגרש"י ברנשטיין ועיי"ש שהאריך בזה טובא‪.‬‬
‫והנה מה שהקשה הש"ש בשם אחיו דבממון מסייע ליה חזקת‬
‫ממון למיעוט א"כ נימא דה"ה בנפשות מסייע ליה חזקת גופיה‬
‫ולמה לא אזלינן בתר רוב דוקא בממון ולא בנפשות גם‬
‫בנפשות צריך לחשוש למיעוט וחזקה? הגרב"ד דיסקין‬
‫[בשיעוריו על סנהדרין סט] אמר שלכאורה אפשר לתרץ‬
‫דבממון הרי הנדון הוא על גוף הממון של מי הוא וע"ז‬
‫מוחזקות מכרעת את הממון אבל בנפשות אין הנדון על גופו‬
‫אם הוא שלו אלא הנדון אם הוא חייב מיתה‪ ,‬ובכה"ג י"ל דאף‬
‫דהוא מוחזק בגופו מ"מ כיון דאין הנידון על החזקה עצמה אין‬
‫כאן דין מוחזק‪ .‬והרי זה דומה לשור הנסקל שיהיה רוב שהוא‬
‫חייב מיתה דלכאו' ל"ש שהמוחזק יכריע שאין להוציא השור‬
‫מיד בעליו‪ ,‬כיון דאין הנדון על הבעלות אלא על גוף השור‪ ,‬ואף‬
‫אם היה הפקר היה חייב‪ .‬וה"נ בחיוב מיתה אין הנדון על‬
‫בעלות על חיוב מיתה‪[ .‬ועי' בספר אוצרות יהושע סנהדרין סי'‬
‫ג' שהביא עוד כמה סיבות מדוע אין אומרים שיש "מוחזקות"‬
‫בגופו]‪.‬‬

‫עוד הק' בקוב"ש ב"ב דף נ' דהיאך אזלינן בנפשות בתר רוב‬
‫והא איכא מיעוט שאין חייב מיתה‪ ,‬ותיפו"ל דבפיקו"נ הולכין‬
‫אחר הרוב ומאי שנא מחילול שבת דדחינן מפני מיעוט פיקו"נ‬
‫ומאי בנפשות דאיכא מצוה דבערת הרע דאזלינן בתר רוב?‬

‫‪167‬‬

‫ונראה דבפיקו"נ דמיעוט פיקו"נ ג"כ דוחה שבת א"כ אין סותר‬
‫לרוב דזה גופא הדין שאפי' על צד רחוק של פיקו"נ דוחה‬
‫שבת משא"כ בנפשות דלהצד שהוא חייב מיתה הרי הדין הוא‬
‫שאין להתחשב בדין פיקו"נ ונמצא דהרוב סותר למיעוט‬
‫ובכה"ג אזלינן בתר רוב שאומר שאין לדון בו דין פיקו"נ‪.‬‬

‫ובמה שכתב הש"ש שהיכא שכבר הוקבע ע"פ רוב אזלינן‬
‫בתריה גם לענין מיתה‪ ,‬כתב באבי עזרי דלא שייך הוחזק‬
‫ברוב דגדר הוחזק אפשר לבאר בב' אופנים‪ :‬א' דמעיקרא‬
‫הוחזק על חתיכה זו שהיא חלב והשתא אין דנין על המלקות‬
‫בפנ"ע אלא זהו תולדה מהאיסור ובתולדה לא פלגינן נאמנות‬
‫וכיון דנאמן על האיסור הרי ממילא דמי שעבר עליו חייב‬
‫מלקות (וכ"כ בקוב"ש)‪ ,‬ב' דבאמת צריך שיהיה נאמן גם‬
‫למלקות אלא דקודם האכילה הרי ע"א נאמן שחתיכה זו‬
‫אסורה ונאמן אף למלקות כיון שאינו מעיד שפלוני חייב מלקות‬
‫אלא מעיד שחתיכה זו חייבין עליה מלקות‪ .‬והנפק"מ בזה אי‬
‫ברוב שייך הוחזק‪ .‬דלפי' הא' דהוחזק היינו שהוכרע וממילא‬
‫יש מלקות א"כ ה"ה לכאורה אם הוכרע עפ"י רוב אבל אי נימא‬
‫כאופן הב' דעד אחד נאמן לומר שחתיכה זו חייבין עליה‬
‫מלקות א"כ זה שייך בעד אחד דהוי בירור גמור ובמקום‬
‫שנאמן – נאמן‪ ,‬ורק שיש מקומות שמלכתחילה לא האמינוהו‬
‫אבל כשנאמן הרי מהני עדותו אף למלקות משא"כ ברוב דכח‬
‫הבירור של רוב הוא רק לאיסור ולא לעונש‪ ,‬בכה"ג לא מהני‬
‫הוחזק עכ"ד הגרב"ד דיסקין עיי"ש מש"כ בזה עוד‪[ .‬ונראה‬
‫דגם לצד הראשון בחקירה שהוחזק היינו שהוכרע וממילא יש‬
‫אח"כ מלקות‪ ,‬ברוב זה לא שייך אם ננקוט כדברי השערי ישר‬
‫שרוב אינו בירור אלא הנהגה]‪.‬‬

‫‪168‬‬

‫ועוד לאלוה מילין במה שתירץ הש"ש את הקושיא אמאי‬
‫אזלינן בתר רובא דעדים עשויים לטעות בעיבורא דירחא על‬
‫אף דהוה לאחר מעשה מדברי הגט פשוט בהאי לישנא‪:‬‬
‫ובאחד אומר בב' בחדש ואחד אומר בג' בחדש היינו נמי‬
‫טעמא דהתם דלא מצי הנידון להציל עצמו ולומר קים לי בהני‬
‫עדים שהם מהמיעוט דלא טעו בעיבורא דירחא ודוקא‬
‫קמסהדי ואכחושי מכחשי אהדדי משום דהרי העדים העומדים‬
‫לפנינו שמעידים עליו אומרים דביום אחד קמסהדי והם מרובא‬
‫דעלמא דטעו בעיבורא דירחא ונמצא דאין כאן מיעוט שיסמוך‬
‫עליו הנידון ע"כ‪ .‬וסיים הש"ש "דהוא נמי מטעמא שכתבו תוס'‬
‫בדינים ומשום שהם מפקי הממון ומיעוט כמי שאינו הכי נמי‬
‫סמכינן על עדים והמה המוציאין את הממון ע"ש‪.‬‬
‫ודבריו לא מובנים‪ ,‬שלכאורה כוונתו לדמות הנידון של עדים‬
‫לדיינים‪ ,‬שכמו שמיעוט הדיינים הם כמאן דליתא‪ ,‬כך מיעוט‬
‫העדים‪ .‬וכדברי הגר"י גרוסמן [בשיעוריו לקידושין סי' ה'] כי‬
‫בסנהדרין‪ ,‬או מה שהרוב אומרים היא האמת או מה‬
‫שהמיעוט אומרים היא האמת‪ .‬ובודאי מסתבר שהדעה של‬
‫הרוב הוא האמת וממילא המיעוט כמי שאינו‪ ,‬כי לאחר שאנו‬
‫קובעים שדעת הרוב אמיתית בע"כ שדעת המיעוט בטל‬
‫ומבוטל משא"כ ברובא טעי בעיבורא דירחא המיעוט קיים ואינו‬
‫בטל כי בודאי יש ויש מיעוט הזוכר יפה אם עיברו החודש או‬
‫לא והמיעוט ישנו‪ ,‬ויתכן שהעד שאמר בג' בחודש הוא אדם‬
‫שאינו טועה בעיבורי דירחא וא"כ יש סתירה בין העדים‬
‫ואעפי"כ אזלינן בתר רובא וצ"ע ע"כ‪ .‬וגם לדברי הגר"ח‬
‫שהבאנו לעיל אין דמיון‪ ,‬שהרי דוקא בדיינים צריכים לבטל‬
‫המיעוט כדי שיהיה ב"ד שלם של כ"ג דיינים‪ .‬ועי' גם בקונטרס‬
‫הספקות שהקשה על הדמיון‪.‬‬

‫‪169‬‬

‫והנה בב"מ כז‪ .‬אי' איבעיא להו סימנין דאורייתא או דרבנן‬
‫נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים וכו' ומבואר בסוגיא‬
‫דהך ספק מיירי בסימנים בינוניים דאילו בסימנים מובהקים‬
‫לכ"ע סימנים דאורייתא ובאריך וגוץ לכ"ע לא הוי סימן‪ .‬הנה‬
‫בגמרא חולין צ"ו איתא דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי‬
‫סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה‪ ,‬מבואר בזה‬
‫דע"י סימנים לא מחזקינן אדם לרוצח לחייבו מיתה ואפילו‬
‫בסימנים מובהקים‪ ,‬וכתבו התוס' שם דה"ה לענין ממון היכא‬
‫דאמרי עדים פלניא דהאי סימניה והאי סימניה לוה מפלוני‬
‫דאין מוציאין אפילו בסימנים מובהקים‪ .‬והקשו האחרונים כיון‬
‫דסימנים דאורייתא מהני לגבי גט ובעדות מיתה להתיר א"א‬
‫דהוי דבשב"ע א"כ מאי שנא דלענין נפשות ל"מ סימנים ואפילו‬
‫סימנים מובהקים והלא תרוייהו ילפינן מע"פ שנים עדים יקום‬
‫דבר ובעינן בירור דומה בשניהם‪[ ,‬עיין נו"ב מה"ק אה"ע נא‬
‫ועוד אחרונים] ובאמת כבר עמד בזה בחידושי הריטב"א‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫בשיעורי הגאון רבי שמואל רוזובסקי [ב"מ סי' מ"ז] כתב לבאר‬
‫ענין זה בפשיטות‪ ,‬דהנה בסנהדרין ס"ט סברה הגמ' למימר‬
‫דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא דהתורה אמרה ושפטו‬
‫העדה והצילו העדה וכו' אך למסקנא לא קיימא הכי ואזלינן‬
‫בתר רובא בדיני נפשות ע"ש‪ ,‬נמצינו למדים דבאמת מצד‬
‫ההלכה דוהצילו העדה לא היה לנו לחייבו מיתה ע"פ רוב‬
‫גרידא ורק דאיכא הלכה דאחרי רבים להטות לחייב ולפי"ז י"ל‬
‫דדוקא לענין רוב דנתחדש בתורה דלא מתחשבים כלל‬
‫במיעוט הוא דקטלינן ע"פ רובא אבל לענין סימנים אף שזהו‬
‫בירור שמסתמכים עליו מ"מ אינם בירור גמור ע"כ אית ביה‬
‫דינא דוהצילו העדה ולא קטלינן ע"פ סימנים‪ .‬ולפ"ז ניחא‬
‫קושיית האחרונים דבאמת מעיקר הדין היה צריך להועיל‬

‫‪170‬‬

‫סימנים אף בדיני נפשות ורק איכא גזה"כ מיוחדת דוהצילו‬
‫העדה דל"מ‪ .‬אכן גבי דבשב"ע ועדות מיתה דליכא קרא‬
‫מוקמינן אעיקר הדין דמהני סימנים‪.‬‬
‫אלא יקשה לפ"ז מש"כ התוס' דלא מהני סימנים להוציא ממון‬
‫ומדמי לה לנפשות והא בממון ליכא קרא דוהצילו העדה? וי"ל‬
‫דיליף לה בק"ו מדיני נפשות דלמסקנא הא מהני רוב לחייב‬
‫מיתה ול"מ סברא דוהצילו העדה לפוטרו ואעפ"כ חזינן‬
‫דסימנים לא מהני‪ ,‬אלמא סימנים גריעי מרוב‪ .‬והשתא יליף‬
‫שפיר לדיני ממונות דכיון דלא מהני רוב להוציא ממון כש"כ‬
‫דסימנים ל"מ להוציא ממון‪.‬‬
‫והנה לפי דברינו נמצא דשנים שאמרו פלונית דהאי סימניה‬
‫והאי סימניה נתקדשה מהני עדותם להחזיקה לאשת איש עי"ז‬
‫הואיל וליכא הכא דין דוהצילו העדה וגם אינו הוצאת ממון‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬תמהני על מש"כ בקובץ הערות [אות תשמ"א] שנקט‬
‫כדבר פשוט דלדברי התוס' ה"ה אי אתו בי תרי ואמרי פלונית‬
‫דהאי סימניה נתקדשה או נתגרשה אין עדותן מועלת לאסור‬
‫או להתיר דבמקום שצריך עדותן מועלת או דבמקום שצריך ב'‬
‫עדים ל"מ בירור דסימנים‪ .‬ובספר שב שמעתתא ש"ד פ"ח ט'‬
‫כתב ג"כ דלא כקובץ הערות דהנה הש"ש מיישב באופן אחר‬
‫קושית האחרונים‪ ,‬מ"ש דלגבי נפשות ל"מ סימנים ולגבי דבר‬
‫שבערוה מהני דלכאורה יש להקשות דאי רוב ל"מ להוציא‬
‫ממון משום שהוא כנגד חזקת ממון היאך מהני לגבי נפשות‬
‫דהוא כנגד חזקת גופו [ובאמת אין זו קושיא ואכמ"ל – וכבר‬
‫הבאנו לעיל תירוצו של הג"ר שמואל א‪.‬א‪ .].‬והעלה הש"ש‬
‫דבאמת כמו דל"מ רוב להוציא ממון כך ל"מ רוב בנפשות‪.‬‬
‫דדיני נפשות נמי חשיב להוציא והא דמצינו בגמ' דמהני רוב‬

‫‪171‬‬

‫לענין נפשות הוא דוקא היכא דהוקבע האיסור לפני כן ע"פ רוב‬
‫או חזקה דומיא דרוב נשים לאו אילוניות נינהו דאמרינן דאשת‬
‫איש גמורה היא וחייבת מיתה אם זינתה אח"כ‪ ,‬דכיון דהחזקנו‬
‫ע"י הרוב לענין זה שהיא א"א‪ ,‬מהני נמי אח"כ לענין מיתה‪.‬‬
‫וע"ש דמדמה זאת למש"כ הרמב"ם דהאיסור בעד אחד יוחזק‪,‬‬
‫ובתחילה נסתפקה הגמרא [סנהדרין סט] דמשום והצילו‬
‫העדה גם זה לא יועיל ומסקנת הגמ' דכלפי זה מהני אבל רוב‬
‫שבא אחרי המעשה לחייב מיתה באופן ישיר ל"מ אף גבי‬
‫נפשות‪ .‬וגם בממון הדין כן‪ ,‬דהיכא דהרוב כבר הוחזק מוציאין‬
‫ממון‪ .‬וראיה לזה ממש"כ התוס' ביומא [פ"ה ד"ה לא] דתינוק‬
‫הנמצא במקום שרובם ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה‬
‫חייבין לשלם ותמוה דהא קי"ל אין הולכין בממון אחה"ר‪,‬‬
‫ולפמ"ש ניחא דכיון דכבר הוקבע שהוא ישראל קודם המעשה‬
‫חייבין נמי על ממונו וזה דלא כפשטות התוס' בהמניח דף כז‪:‬‬
‫ד"ה קמ"ל‪.‬‬
‫ועפ"ז יישב קושיית תוס' בחולין שם לגבי סימנים [הובא להלן‬
‫אות ד] וכתב דמאי דאיתא בגמ' דלא קטלינן בסימנים ואפילו‬
‫מובהקים היינו בסימנים אחר מעשה‪ ,‬דהסימנים מחייבים‬
‫מיתה באופן ישיר ולא עדיפי סימנים מובהקים מרוב אבל‬
‫סימנים הבאים קודם מעשה הואיל והוחזק איסור א"א על ידי‬
‫סימנים מהני אף להורגה אח"כ‪ .‬עכ"פ חזינן מהש"ש דנקט נמי‬
‫כדברינו דשנים שאומרים פלונית דהאי סימניה נתקדשה מהני‬
‫להחזיקה לא"א ודלא כקוה"ע‪.‬‬

‫עי' עוד בקובץ מוריה קמב [עמ' פה מאמרו של הג"ר שלמה‬
‫זלמן אוירבך]‪ ,‬שיעורי ר' ראובן יוסף מכות [עמ' קט"ו]‪ ,‬חמדת‬

‫‪172‬‬

‫שלמה אבן העזר כ"ד ה' חלקת יואב חו"מ ט"ו אמרי בינה‬
‫עדות סי' כ"ה דברי חיים אונאה סי' ה'‪ .‬ומה שכתבנו הוא מעט‬
‫מזעיר ממה שנכתב ומה שיש לכתוב בנושא‪.‬‬

‫[נעזרתי כמו תמיד בספר הבהיר שמעתא מבוארת]‬

‫סיימתי יט חשון תשע"ב‬

‫ברוך הנותן ליעף כח‬
‫ולאין אונים עצמה ירבה‬

‫‪173‬‬

‫לפסול אשה לכהונה‬
‫כתב התוס' רי"ד להוכיח מסוגיית הגמ' בקידושין דהמעיד על‬
‫אשה שנשבית או שהיא גרושה ופסולה לכהונה הרי זה חשיב‬

‫‪174‬‬

‫עדות בדבר שבערוה ואין ע"א נאמן בה משום דאין דבר‬
‫שבערוה פחות משנים‪ .‬והתוספות רי"ד סתם דבריו ולא פירש‬
‫היאך מוכח כן מתוך הסוגיא‪ .‬ומפרש הש"ש ראייתו מדאמרינן‬
‫בקידושין שם [סו‪ ].‬אמר רבא מנא אמינא לה ‪ -‬מהיכן אני לומד‬
‫דעד אחד המעיד על אשה שזינתה אע"פ שהבעל שותק אין‬
‫העד נאמן אני‪ .‬דתנן בתוספתא דמקואות מעשה במגורה ‪-‬‬
‫כמין בריכת מים‪ ,‬של דיסקים ‪ -‬שם אדם או שם מקום‬
‫שביבנה‪ .‬והיתה המגורה עומדת בחזקת שלימה דהיינו שהיו‬
‫בה ארבעים סאה מים‪ .‬פעם אחת מדדו אותה ונמצאת חסירה‬
‫מארבעים סאה ונחלקו חכמים לענין אדם שטבל בה קודם‬
‫שנמצאת חסרה‪ ,‬רבי טרפון מטהר ורבי עקיבא מטמא‪ .‬אמר‬
‫רבי טרפון משל למה הדבר דומה לכהן שהיה עומד ומקריב‬
‫על גבי המזבח [ולאחר שגמר להקריב] נודע לו שהוא בן‬
‫גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה [בדיעבד כדילפינן התם‬
‫בסוגיא ובעל הקרבן יצא ידי חובתו‪ .‬והנמשל הוא דהכהן‬
‫המקריב הרי הוא כהמקוה ובעל הקרבן הרי הוא כאדם הטמא‬
‫וכי היכי דגבי כהן שנמצא חלל מכשירין עבודתו למפרע ובעל‬
‫הקרבן יצא ידי חובתו הוא הדין לענין מקוה שנמצא חסר‬
‫מטהרינן טהרות שנעשו על גביו למפרע ואדם שטבל בו‬
‫טהור]‪.‬‬
‫השיב ר' עקיבא לר' טרפון דאין המשל דומה לנמשל אלא כך‬
‫יש לך למשול‪ ,‬משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע לו‬
‫לאחר גמר עבודתו שהוא בעל מום דהדין הוא שעבודתו‬
‫פסולה ובעל הקרבן לא יצא ידי חובתו‪ .‬וא"כ הוא הדין לענין‬
‫מקוה שנמצא חסר מטמאינן כל טהרות שנעשו על גביו‬
‫למפרע ואדם שטבל בו טמא‪.‬‬
‫אמר רבי טרפון לרבי עקיבא אתה דימית את המקוה שנמצא‬
‫חסר לבעל מום ואני דימיתיו לבן גרושה ובן חלוצה נראה למי‬
‫דומה‪ .‬התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולו ביחיד [שאם בא‬
‫אחד ואומר אני מדדתי את המקוה ונמצא חסר הרי זה נאמן‬

‫‪175‬‬

‫דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין]‪ ,‬ובעל מום פסולו ביחיד [אם העיד‬
‫ע"א על כהן שהוא בעל מום הרי זה נאמן כמו שיתבאר בסמוך‬
‫ולהכי יש לדמות מקוה לבעל מום כיון דשניהם שוים דשניהם‬
‫פסולן ביחיד] ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים‬
‫[שאין ע"א נאמן להעיד על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה]‪.‬‬
‫ומסיק רבא ראייתו [דע"א אינו נאמן להעיד על אשה שזינתה‬
‫אפילו אם הבעל שותק‪ ,‬שכן מוכח ממה שאמר ר' עקיבא‬
‫דבעל מום פסולו ביחיד]‪ ,‬היכי דמי דפסולו ביחיד אי דקמכחיש‬
‫ליה מי מהימן [אם מדובר באופן שהכהן מכחיש את העד וכי‬
‫העד נאמן לפוסלו והלא אין ע"א נאמן במקום הכחשה] אלא‬
‫דשתק [ואינו מכחישו ומש"ה נאמן העד לפוסלו] ודכוותה [וא"כ‬
‫הכי נמי במה שאמר רבי עקיבא אח"כ] ואל יוכיח בן גרושה ובן‬
‫חלוצה שפסולו בשנים דשתק ואעפ"כ אמר ר' עקיבא דפסולו‬
‫בשנים וא"כ מוכח כדברי רבא דע"א אינו נאמן על דבר‬
‫שבערוה אע"פ שבעל הדין שותק ואינו מכחישו‪.‬‬
‫ומבואר דבן גרושה ובן חלוצה הו"ל דבר שבערוה ובעי שנים‪.‬‬
‫וזו היא כוונת התוס' רי"ד שכתב דמתוך הסוגיא הנ"ל מוכח‬
‫דהמעיד על אשה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' סנהדרין ה"ו וז"ל אין צריך שני‬
‫עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק‬
‫כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה‪ ,‬כלאי הכרם הם פירות‬
‫אלו‪ ,‬גרושה או זונה אשה זו‪ ,‬ואכל או בעל בעדים אחר‬
‫שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל‬
‫וכיון דמוכח מש"ס דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים ע"כ‬
‫צ"ל דפסולי כהונה כדבר שבערוה יחשב וכדמוכח לה בתוס'‬
‫רי"ד דמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה‬
‫לפוסלה לכהונה בעי שנים והוי דבר שבערוה‪ ,‬וא"כ היכי כתב‬
‫הרמב"ם דגרושה או זונה‪ ,‬עד אחד נאמן בה לאוסרה‬
‫לכהונה?‬

‫‪176‬‬

‫ותירץ הש"ש שנראה דהרמב"ם ס"ל במעיד על אשה שנשבית‬
‫לאו דבר שבערוה הוא [דלא כהתוס' רי"ד] דאפילו מעיד זונה‬
‫אשה זו ע"א נאמן לפוסלה לכהונה ומעיד על אשה שנשבית‬
‫הו"ל כמעיד זונה אשה זו ואפילו אתחזק היתירא ע"א נאמן‬
‫נגד חזקה לדעת הרמב"ם לפמ"ש הש"ך [ביו"ד ס" קכ"ז‬
‫סקט"ז] לדעתו ע"ש‪ .‬והא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים‬
‫נראה דלאו משום דבר שבערוה דא"כ הו"ל אשה זונה או‬
‫גרושה נמי דבר שבערוה וכמ"ש בתוס' רי"ד‪ ,‬והנה לפנינו דעת‬
‫הרמב"ם דגרושה או זונה לאו דבר שבערוה הוא וע"א נאמן‬
‫בה וכמו שאר איסורין הוא‪ .‬אלא דבן גרושה ובן חלוצה כיון‬
‫דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה וכיון דהוא מפסולי קהל‬
‫כהונה לזה הוא דבעי שנים‪ .‬וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר‬
‫דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל‪ ,‬דהא האב דנאמן לומר‬
‫בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן‬
‫גרושה וחלוצה יליף לה מדכתיב יכיר כדאיתא בפרק עשרה‬
‫יוחסין [קידושין ע"ד‪ ].‬וא"כ מוכח דלית ביה משום נאמנות ע"א‬
‫באיסורין דלא אמרו ע"א נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר‬
‫שנתהוה במקרה כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה‬
‫דזה הו"ל כמו נתנסך יינך אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה‬
‫הן להעיד ממזר או בן גרושה וחלוצה דהוא חלל בתולדה‬
‫ולפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל בזה אין עד אחד נאמן‬
‫אלא האב מדכתיב ביה יכיר יכירנו לאחרים כדאיתא פרק‬
‫עשרה יוחסין‪.‬‬
‫והקשה הש"ש ממה שרבא הביא ראיה שאינו נאמן עד אחד‬
‫על אשה שזינתה ממה שבן גרושה פסולו בשנים‪ ,‬הרי אשה‬
‫שזינתה ודאי הוא מקרה של דבר שבערוה בניגוד לעדות על‬
‫בן גרושה דפסולו בשנים משום דהוי דבר שבתולדה‪.‬‬
‫ומיישב הש"ש דמ"מ שפיר מביא רבא ראיה לדבריו מהא דבן‬
‫גרושה פסולו בשנים אע"פ שאינו חשיב דבר שבערוה‪ .‬שכן‬
‫אע"פ שהמחלוקת בין רבא לאביי התם אי ע"א נאמן לומר על‬
‫אשה שזינתה היכא דהבעל שותק איירי בדבר שבערוה זהו‬

‫‪177‬‬

‫לאו דוקא אלא ה"ה דפליגי נמי בשאר עדויות‪ ,‬דיסוד ושורש‬
‫מחלוקתם היא לגבי כל עדות הצריכה ב' עדים ואין שם אלא‬
‫עד אחד והבעל דין שותק‪ ,‬דאביי ס"ל דאע"ג דבעינן ב' עדים‬
‫מ"מ כל שהבעל דין שותק מהני נמי עד אחד ורבא ס"ל דכל‬
‫היכא דבעינן שני עדים לעולם לא מהני ע"א אפילו אם הבעל‬
‫דין שותק‪ .‬וא"כ שפיר הביא רבא ראיה לדבריו מהך ברייתא‬
‫דבן גרושה פסולו בשנים‪ ,‬דמוכח מינה דכל היכא דבעי שני‬
‫עדים לא מהני עד אחד אע"פ שהבעל דין שותק וא"כ ה"ה גבי‬
‫אשתך זינתה דהו"ל דבר שבערוה ובעי שני עדים לא יועיל בו‬
‫עד אחד אע"פ שהבעל שותק‪.‬‬
‫ומסיק הש"ש‪ ,‬דלפי מה שנתבאר נמצא דעת הרמב"ם דעד‬
‫אחד נאמן להעיד על אשה שהיא גרושה או זונה ולפוסלה‬
‫לכהונה כיון דלא חשיב דבר שבערוה אבל להעיד על כהן‬
‫שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין ע"א נאמן ולאו משום דהוי‬
‫דבר שבערוה אלא משום דהו"ל פסול הגוף בתולדה כמו‬
‫שנתבאר‪.‬‬
‫ועפ"ז חידש הש"ש שזו כוונת הרמב"ם בלשונו שכתב 'גרושה‬
‫או זונה אשה זו' ושבק חללה ולא כתב גרושה זונה וחללה‬
‫אשה זו‪ .‬אלא כיון דחללה היינו בת גרושה או בת חלוצה וזה‬
‫הו"ל פסולי הגוף מפסולי כהונה וזה ודאי בעי שנים וכדהוכחנו‬
‫מהך דר' יהודה דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בן גרושה או‬
‫בן חלוצה ומשמע דאחר אינו נאמן אלא דוקא להעיד על‬
‫גרושה או זונה שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה הוא דעד‬
‫אחד נאמן בה והוא דקדוק נאות ומכוון ודוק היטב‪.‬‬
‫ותמה בס' עקבי חיים על מה שכתב דחללה היינו בת גרושה‬
‫וכו' דוקא ולכך שביק הרמב"ם חללה הרי כהן הבא על פסולי‬
‫כהונה נתחללה [עי' אינצ‪ .‬תלמודית חט"ז עמ' ו']‪.‬‬
‫והנה האחרונים נתקשו בדברי הש"ש לחלק בין פסול הגוף‬
‫לפסול שבא במקרה ובמעשה‪ .‬יעוין בחזו"א אה"ע סי' כ'‬

‫‪178‬‬

‫סקט"ז שכתב שגוף החילוק אינו מובן מסברא ויעוין גם באמרי‬
‫בינה יו"ד שחיטה סי' ד'‪.‬‬
‫והביאור בדבריו נפתח במשנתו של הריטב"א [בר"ה כב] וזה‬
‫לשונו‪ ,‬בעלמא גבי מקום חשודין לענין עדות צריך ב' עדים על‬
‫האדם להעידו שלא אמרינן עד אחד נאמן באיסורין אלא‬
‫במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם כדאיתא‬
‫במשניות זרעים [עי' דמאי פ"ד מ"ו] וכו' והעיר במה דאיתא‬
‫שם דלהכשיר עד לעדות החודש שהוא כשר סגי בעד אחד‬
‫יעוי"ש‪ .‬הרי שחילק בין כשרות בעניני איסור‪ ,‬שבזה סגי בעד‬
‫אחד‪ ,‬לבין כשרות להעיד על גברא‪ ,‬על מהותו של אדם‪ ,‬שבזה‬
‫בעינן שני עדים [דבריו הובאו באבני נזר הל' שחיטה סי' ט']‪.‬‬
‫וכעין זה כתב המחנה אפרים בדיני מלוה ולוה הל' עדות סי'‬
‫י"ג וז"ל היכא דמעיד על הדבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא‬
‫זה או גרושה היא זו שמעיד על הדבר כדי שלא יוכלו אחרים‬
‫לאוכלו או לבעול אותה אבל להעיד על האדם כדי לפסלו אין‬
‫ע"א נאמן דלאכשורי גברא או לפוסלו בעינן שנים כיון שאין זה‬
‫מעיד לומר זה הוא דבר האסור עכ"ל‪ .‬הרי מבואר דגם הוא‬
‫נקט שלהעיד על גברא זקוקים אנו לשני עדים כשרים משא"כ‬
‫להעיד על איסור סגי באחד‪.‬‬
‫ומעתה לא רחוקה הדרך לומר כמו שכתב בס' חבצלת השרון‬
‫[במדבר עמ' י"א] שזה גם הפירוש ברמב"ם‪ ,‬שעד אחד נאמן‬
‫להעיד על איסור ולא על גברא‪ .‬ומכאן ההבחנה בין פסול‬
‫במקרה [דסגי בעד אחד] לבין פסול בתולדה [דבעינן שנים]‪.‬‬
‫(איברא בסוכת דוד כתובות עמ' ר' העיר שהסבר זה בדברי‬
‫הש"ש שכוונתו לחלק בין איסור לבין גברא אינו מונח כ"כ‬
‫בלשונו)‪ .‬ועי' אבני נזר אבה"ע סי' כא אותיות כב‪-‬כד וס' עזר‬
‫מציון עמ' קלד‪.‬‬
‫ויש להוסיף שגם מדברי הרמב"ם עצמו חזינן דבעינן שנים‬
‫להעיד על אדם דז"ל [פ"י מהל' מעשר ה"א]‪" :‬המקבל עליו‬

‫‪179‬‬

‫להיות נאמן על המעשרות וכו׮ ׯוכשיבואו עדיםׯ נאמנים‬
‫שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה‬
‫נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן עכׯל הרי מבואר דלהעיד‬
‫על סתם אדם שקיבל עליו חבירות ונאמן על המעשרות בעינן‬
‫לזה שני עדים‪ .‬וכן מורה לשון הרמבׯם בהלכות עדות (פיׯא‬
‫הׯג והׯד) וזׯל‪ :‬נמצאת אומר על תלמיד חכם בחזקת כשר‬
‫עד שיפסל‪ ,‬כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק‬
‫שהוא הולך בדרכי הישרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ‬
‫טרם שתהיה לו חזקה או קודם שיבואו עדים ׬עידו שהוא נוהג‬
‫במצוות ובדרך ארץ וכו׮ עכׯל‪ .‬ועי' גם ברמב"ם הלכות קידוש‬
‫החודש פ"ג ה"ג וע"ע בקובץ באר יצחק [סי' ד' ענף י"ב שדן‬
‫בכמה סתירות לכלל זה]‪ ,‬ובס' באר ציון [קידושין סו] בספר‬
‫עדות באיסורין עמ' קמ"ד וקמ"ה‪ ,‬שו"ת להורות נתן ח"ב עמ'‬
‫ק"מ‪.‬‬
‫והנה ראינו שהקשה הש"ש ממה שרבא הביא ראיה שאינו‬
‫נאמן עד אחד על אשה שזינתה ממה שבן גרושה פסולו‬
‫בשנים‪ ,‬הרי אשה שזינתה ודאי הוא מקרה של דבר שבערוה‬
‫בניגוד לעדות על בן גרושה דפסולו בשנים משום דהוי דבר‬
‫שבתולדה‪ .‬ולעיל הבאנו את תירוצו‪ .‬אבל נראה שניתן לתרץ‬
‫את קושייתו באופן נוסף‪ :‬אפשר לומר שכל הגדרת "דבר‬
‫שבערוה" היא כאשר פוסלים את הגוף‪ ,‬או בניסוח הש"ש –‬
‫כשיש פסול בתולדה‪ .‬וא"כ כמה נפלא הוא שהביא ראיה‬
‫דבעינן שנים לפסול בתולדה של בן גרושה ובן חלוצה מפסול‬
‫של דבר שבערוה‪ .‬ואפרש את שיחתי‪:‬‬
‫מצאנו [לפחות] שני מקורות שעד אחד נאמן בדבר שבערוה‬
‫אם לא אתחזיק איסורא‪ .‬תנן בקידושין [סג] קדשתי את בתי‬
‫ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן‪.‬‬
‫והר"ן כתב שם (כז‪ .‬בדפי הרי"ף ד"ה ורב אסי אמר) "ואע"פ‬
‫שאין דבר שבערוה פחות משנים וכו' התם הוא להוציאה‬
‫מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר‬
‫שנתקדשה לו נאמן"‪ .‬הרי שמפורש בהר"ן שע"א נאמן בדבר‬

‫‪180‬‬

‫שבערוה בדלא איתחזק איסורא‪.‬‬
‫איתא בקידושין [עג] נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין‬
‫וזה ממזר‪ .‬וכתב הפני יהושע "הא דנאמנת אע"ג דאין דבר‬
‫בערוה פחות משנים היינו דוקא לאפוקי מחזקה משא"כ הכא‬
‫דליכא חזקה לחד מינייהו והוי כמאן דלא איתחזק התירא ולא‬
‫איסורא דעד אחד מהימן" הרי שגם נאמנות חיה בנויה על‬
‫יסוד נאמנות עד אחד בדבר שבערוה שאינו נגד חזקה‪.‬‬

‫והאיר הגרי"ד סולובייצ'יק [שיעורי הרב עמ"ס גיטין עמ' כ"ג]‬
‫שיש הבדל יסודי בין שני ציורים האלו‪ ,‬דהא דעד אחד נאמן‬
‫בציור הב' הוא יותר מחודש מבציור הא'‪ .‬והטעם לזה הוא על‬
‫פי מה שנראה בהגדרת דבר שבערוה שאין פירושו עדות‬
‫הנוגעת לאיסור ערוה אלא עדות שבא לברר מצב הגברא‪ .‬וכל‬
‫עדות שבא לברר מצב הגברא היא בכלל דבר שבערוה ובעי‬
‫ב' עדים ולכן בציור הא' של האומר אני קידשתיה אין העדות‬
‫על דבר שבערוה שאין תוכן העדות על מצב הגברא דהא בכל‬
‫אופן ודאי מקודשת היא משא"כ בציור הב' שחיה נאמנת על‬
‫הולד ששם תוכן העדות הוא בירור מצב הגברא והוי דבר‬
‫שבערוה והיא נאמנת משום שעדותה אינה נגד חזקה‪.‬‬
‫ועל פי דברינו שגדר דבר שבערוה הוא עדות על מצב הגברא‬
‫יש להבין למה הצריך הרמב"ם ב' עדים בכמה מקומות שהצד‬
‫השוה בהם הוא שהעדות באה לברר מצב הגברא שהרמב"ם‬
‫הצריך שני עדים‪ .‬א) להעיד על גדלות [פ"ב מאישות הכ"ב]‬
‫שהרמב"ם סובר שנאמנות האב להעיד על גדלות הוא דין‬
‫מיוחד באב משום יכיר ואין עד אחד אחר נאמן‪ .‬ושיטת‬
‫הרמב"ם בזה הוא דלא כהתוספות קידושין [סד ד"ה נאמן]‬
‫שכתבו שנאמנות אב להעיד על גדלות הוא משום שעד אחד‬
‫נאמן באיסורין שלדבריהם לאו דוקא אב אלא כל עד אחד‬
‫נאמן להעיד על גדלות‪ .‬ב) להעיד על אדם שעשה עבירה‬
‫לפסולו לעדות [פי"ב ה"א מעדות]‪ .‬ג) להעיד שהוא כהן מיוחס‬

‫‪181‬‬

‫להאכילו תרומה של תורה [פ"כ ה"ב מאיסורי ביאה שהר"ן‬
‫כתובות י‪ :‬בדפי הרי"ף ד"ה גרסי' עלה בגמרא ת"ר) הקשה‬
‫על הרמב"ם למה בעינן שני עדים הא איסור אכילת תרומה‬
‫לזר הוא בכלל איסורים דעד אחד נאמן בהם‪ .‬ולדברינו ניחא‬
‫שעדות שהוא כהן הוי עדות על מצב הגברא‪ .‬ועל פי דברינו יש‬
‫לבאר סוגית הגמרא בקידושין (סו) דשם איתא איבעיא להו‬
‫אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו אמר אביי נאמן רבא אמר‬
‫אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים‪.‬‬
‫ולדברינו סברת רבא היא שעדות שאשתו זנתה היא דבר‬
‫שבערוה משום שהיא עדות על מצב האשה דהיינו על חלות‬
‫שם סוטה עליה‪ ,‬עכ"ד הגרי"ד‪ .‬ושוב כתב להוכיח כדבריו‬
‫שגדר דבר שבערוה אינו עדות הנוגעת לאיסור ערוה אלא‬
‫עדות שבאה לברר מצב הגברא‪ ,‬מראיית רבא שם (סו)‬
‫שעדות שאשתו זנתה הויא דבר שבערוה מהא דבעינן שני‬
‫עדים לפסול בן גרושה ובן חלוצה לעבודה‪ ,‬ואם דבר שבערוה‬
‫הוא עדות הנוגעת לאיסור ערוה קשה‪ ,‬מה ענין פסול חלל‬
‫שהוא איסורין לדבר שבערוה‪ .‬ולאור הנ"ל ניחא‪ ,‬שהיותו חלל‬
‫הוא נוגע למצב הגברא ולכן הוא דבר שבערוה ע"כ‪ .‬וראיתי‬
‫שכיוונתי לדעתו הגדולה ותעלוזנה כליותי‪ .‬וכאמור קושיית‬
‫הש"ש מתורצת בדרך נוספת‪[ .‬וסיים שם הנה בגמרא שם‬
‫איתא שעד אחד נאמן להעיד שהוא בעל מום ונראה שהטעם‬
‫שבעל מום שונה בזה מחלל הוא שהיותו בעל מום אינו נוגע‬
‫למצב הגברא שבעל מום אינו חלות שם בהגברא אלא איסור‬
‫עבודה שחל עליו שבעל מום הוא כהן לכל מילי שהרי הוא‬
‫חולק ואוכל בקרבנות ולכן עדות שהוא בעל מום הוא עדות‬
‫איסורין שעד אחד נאמן בהם‪ .‬ועי' בבאר ציון הנ"ל‪ ].‬ןעי' שערי‬
‫טהר ח"ז סי' כח‪.‬‬
‫איברא‪ ,‬בפשטות אין כוונת הש"ש לומר דכיון דבאין בעדותן‬
‫לפוסלו בגופו מודה הרמב"ם דבכה"ג חשיב כדבשב"ע ובעי ב'‬
‫דאין מסתבר כן אלא דאף דהויא עדות באיסורים כיון שבאין‬
‫לקבוע פסול בגופו צריך ב' וכדחזינן ג"כ דין ב' עדים בשאר‬
‫איסורים לענין מלקות בכל איסור שהוחזק דאין לוקה רק ע"פ‬

‫‪182‬‬

‫ב' ה"נ הכא בעי ב' גם לעצם החזקת האיסור כיון שהוחזק‬
‫להיתר והם באין לקבוע פסול בגופו בעי ב'‪ ,‬כך כתב הגרד"ב‬
‫שוורצמן זצ"ל בס' בית התלמוד עמ"ס מכות [עמ' ב']‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬במש"כ הש"ש שנחלקו הרמב"ם והתוס' רי"ד‬
‫[שהרמב"ם סובר דעד אחד נאמן לפסול אשה לכהונה והתוס'‬
‫רי"ד סובר שאינו נאמן דהו"ל דבר שבערוה ואין דבשב"ע‬
‫פחות משנים]‪ ,‬בשערי יושר ש"ו פי"ג כתב דבאמת לא פליגי‬
‫הרמב"ם והתורי"ד דהתורי"ד שכתב דהוי דבר שבערוה מיירי‬
‫באופן שהוחזקה האשה בכשרות ומעידים שגרושה היא נגד‬
‫החזקה וכל דאיכא השתנות בגוף האדם חשיב דבר שבערוה‬
‫אבל בלא הוחזקה לפנינו נאמן עד אחד לומר גרושה או זונה‪.‬‬
‫וכן לענין בן גרושה אם הוחזק לנו באביו שהוא כהן כשר גם‬
‫הבן בחזקה זו והוי דבר שבערוה עיי"ש‪.‬‬
‫גם הג"ר ירוחם ווארהפטיג [בית ירוחם עמ' נב] כתב שלא‬
‫נחלקו הרמב"ם והתוס' רי"ד והצעתו היא כדלהלן‪ :‬הרמב''ם‬
‫בפרק כ"ד מה' אישות פוסק כרבא דאמר לו אשתו זינתה אינו‬
‫נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים‪ ,‬ומאי שנא אשה זו זונה‬
‫נאמן עד אחד‪ ,‬הרי לכאורה פשוט דגבי אשתו זינתה הרי בא‬
‫הע"א לאסור לבעלה דזהו דבר שבערוה משא''כ אשה זו זונה‬
‫דאין לה בעל אלא בא לפוסלה לכהונה אשר זה לא הוה דבר‬
‫שבערוה כמו שאמר הש"ש דפליג על הרי"ד בהכי‪ .‬אולם הרי‬
‫יש לפרש דברי הרמב"ם אשה זו זונה בגוונא דאמר שהיו שני‬
‫עדים שאשה זו זינתה דהרי ע"י שני עדים הללו נעשית זונה‬
‫והשתא הע"א מסהיד כמו על חתיכא דאיסורא בעלמא דהא‬
‫לאו ע"י עד אחד זה נעשית זונה אלא ע"י שני עדים שראו‬
‫שזינתה דבהכי אין שום קפידא הא דאין דבר שבערוה פחות‬
‫משנים דהא באמת הרי נעשית זונה ע''י שני עדים רק הע"א‬
‫בא לגלות שהיא חתיכא דאיסורא‪ ,‬כלומר זונה אשר באמת גם‬
‫הרשב"א ס"ל דבהאי גוונא נאמן עד אחד אף בדבר שבערוה‬
‫כיון דמעיד שנעשה מעשה זו ע"י שני עדים רק שאינם עכשיו‪,‬‬
‫דז"ל במס' קידושין ס"ה ד"ה א"ל רב אשי הכא אי אמרה‬

‫‪183‬‬

‫נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או מתו נאמנת‬
‫דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי‬
‫הוה נאמנת וכו' ומיהו עיקר מילתא לא מקיימא אלא במקיימי‬
‫דבר והודאתה כמו שאינה אעפ''י שהיא נאמנת שנתקדשה לו‬
‫עכ''ל‪ ,‬הרי בהאי גוונא ע"י אמירה שלה נאמנת‪ ,‬כל שכן אם‬
‫ע''א אומר שנתקדשה עפ"י שנים דנאמן‪ .‬ואם נימא הכי הרי‬
‫אפשר דלא פליג הרמב"ם על התוס' רי"ד כי גם הוא סובר‬
‫דלפסול לכהונה הוה דבר שבערוה אלא איירי שהע"א העיד‬
‫שנעשית זונה ע"י שני עדים שראו שזינתה‪ ,‬דבהאי גוונא לא‬
‫איכפת לן שהוא עד אחד ודבר שבערוה בעי שני עדים דהא‬
‫מתקיים בהכי שהיו שני עדים שראו בזנותה ונעשית זונה‪ ,‬והא‬
‫דאמר התורי"ד בהאי לישנא במעיד על אשה שנשבית או‬
‫שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוה דבר שבערוה מיירי‬
‫שהוא בעצמו מעיד שהיא נשבית או שהיא נתגרשה וכדמשמע‬
‫מלישנא של התורי"ד שהוא רוצה לפוסלה ולא שמעיד שכבר‬
‫נפסלה או שהיא שבויה או גרושה כי אם הוא העד היחידי‬
‫המעיד בהכי שנשבית‪ ,‬הוא המעיד שבפניו ועוד עד אחד‬
‫נתגרשה דבהכי שפיר אין דבר שבערוה פחות משנים‪ .‬לפיכך‬
‫יש לפרש דאין שום פלוגתא בין התורי"ד להרמב''ם והא‬
‫דמסיק הרמב"ם בלישניה בהל' סנהדרין אבל האיסור עצמו‬
‫בעד אחד יוחזק וכו' אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד אין כוונתו‬
‫שהוא העיד בעצמו שזינתה כי אם דהיו שני עדים שזינתה והא‬
‫דקרי ליה עיקר האיסור בעד אחד דעל ידו נתגלה האיסור‬
‫דהא השני עדים לגמרי לא באו להעיד ודוק‪ ,‬עכ"ד הגר"י‬
‫ווארהפטיג‪.‬‬
‫וברוח דומה כתב בספר דבר מלך [עמ"ס מכות עמ' קט"ז]‬
‫דלעולם אימא לך דהא דבעינן שנים לפסול בן גרושה ובן‬
‫חלוצה היינו טעמא משום דהוי דבר שבערוה ואין דבר‬
‫שבערוה פחות משנים ולפ''ז י"ל דרבא הביא ראי' מדבר‬
‫שבערוה על דבר שבערוה דכי היכי דבבן גרושה וחלוצה לא‬
‫מהני עד אחד אפי' כששותק כן נמי בשאר דבר שבערוה‪ .‬ומה‬
‫שכתב הרמב"ם דע"א נאמן לומר על אשה שהיא גרושה או‬

‫‪184‬‬

‫זונה היינו משום דס"ל דהא דאמרינן דאין דבר שבערוה‬
‫בפחות משנים היינו דוקא להעיד על עיקר הדבר כגון להעיד‬
‫שנתגרשה או שנעשית זונה דאין דבר שבערוה נגמר אלא ע"י‬
‫שני עדים אבל להעיד שכבר הוחזקה ע"י עדים גרושה או זונה‬
‫בזה סגי בעד אחד דכיון דמעיד שכבר נגמר הדבר שבערוה‬
‫נמצא דהוא אינו גומר הדבר שבערוה וכדברינו משמע בלשון‬
‫הרמב"ם שכתב דנאמן לומר גרושה או זונה אשה זו ולא כתב‬
‫דנאמן לומר שנתגרשה או שזינתה דדוקא להעיד שהיא‬
‫גרושה או זונה דהיינו שהוחזקה לגרושה או לזונה ע"י שנים‬
‫נאמן אבל להעיד שנתגרשה או שזינתה אינו נאמן דהוי דבר‬
‫שבערוה ואין דבר נגמר ע"י עד אחד‪ ,‬עכ"ד הדבר המלך ועי'‬
‫גם מש"כ בהלכות איסורי ביאה [פ"א הל' כ"ב]‪.‬‬
‫ואשקוטה ואביטה בקובץ הדרום [אלול תש"ך במאמרו של‬
‫הג"ר יעקב רודרמן זצ"ל] שחידש שבפסולי כהונה יש שני מיני‬
‫פסולים הא' פסולי קהל והב' פסולי גוף‪ .‬פסולי קהל פסולים‬
‫הם ובניהם אחריהם עד סוף כל הדורות כגון בן חלוצה ובן‬
‫גרושה הם נפסלים מן הכהונה וגם צאצאיהם אחריהם כמותם‬
‫לפיכך זהו דבר שבערוה וצריך שנים אבל אשה שהיא זונה או‬
‫גרושה אין זה כי אם פסול הגוף הפוסל אותה מן הכהונה אבל‬
‫אם נשאת לזר הכשר לה הרי בנותיה כשרות אף לכהונה‪.‬‬
‫נמצא לפי זה שאין כאן הגדה אלא על גופה היא וזהו ממש‬
‫כמו בכל איסורים וגם עד אחד נאמן עכ"ד ע"ש‪ .‬ולפ"ז מיושבת‬
‫קו' הש"ש על הרמב"ם מהגמרא שאמרה דבבן גרושה ובן‬
‫חלוצה בעינן שני עדים‪ ,‬דהרמב"ם מודה בזה‪ ,‬ושאני האומר‬
‫שאשה זו גרושה או זונה דאוסר גופה ממש והוי כשאר‬
‫איסורים דעד אחד נאמן‪.‬‬
‫ותבט עיני בס' זכרון צבי מאיר [סי' כ"ה] שכתב לחלק בין פסול‬
‫ב"ג וב"ח דהוי בכהן לגרע ממנו מעלתו שאינו כהן אלא חלל‬
‫כישראל ועוד גרוע מישראל שפוסל אשה בביאתו וישראל אינו‬
‫פוסל משא"כ בגרושה או זונה דהוי בהאשה והאשה אין לה‬
‫מעלת כהונה כלל וכל דין גרושה וזונה בישראלית הוא שהיא‬

‫‪185‬‬

‫חפצא דאיסורא לכהן ואין שום גרעון בדיניה לגבי עצמה רק‬
‫שכהן מוזהר עליה (ואע"ג דהיא נמי לוקה אם נבעלת לכהן‬
‫סו"ס היא נקראת החפצא לכהן כמבואר בבירור בענין איסור‬
‫כולל ומוסיף גבי אשת אח ואחות אשה יבמות ל"ג ושאר‬
‫מקומות) וכיון דכל גדר צורך ב' עדים בב"ג וב"ח הוי משום לא‬
‫יקום ע"א באיש זה‪ ,‬לא מקרי ע"א נגד האשה שאינו מגרע‬
‫יחוסה וזכותה‪ ,‬ולפ"ז נצמח חידוש דין לשיטת הרמב"ם דאם‬
‫בא ע"א נגד כהנת שנתחללה ע"י ביאת חלל מודה הרמב"ם‬
‫דצריך שני עדים לגרע זכותה ויחוסה‪ .‬ועי' בקובץ ישורון ח"ח‬
‫עמ' קכ"ח‪.‬‬
‫והנה כתב הרמב"ם פי"ב מגירושין הי"ט עד אומר מת ועד‬
‫אומר לא מת ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא‬
‫והרמב"ן והרשב"א ביבמות דף קי"ז ע"ב חולקין עליו בזה‬
‫משום דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והוי ליה כמאן דליתא‬
‫ואם נשאת לאחד מעדיה תצא‪.‬‬
‫והקשה המוהרח"ש בקונטרס עגונות דף ע"ו ע"ב לדעת‬
‫הרמב"ן והרשב"א מהא דאיתא פרק האשה דאמר רב דבשתי‬
‫כיתי עדים המכחישות זו את זו והיא אומרת ברי לי שמת‪ ,‬אם‬
‫נישאת האשה לאחד מעדיה הרי זו לא תצא‪ .‬ופריך ליה רבא‬
‫מדקתני בברייתא מניין שאם לא רצה דפנו‪ ,‬פירוש מניין שאם‬
‫לא רצה הכהן להתקדש ולהיבדל מן הטומאה ומנשים פסולות‬
‫אזי "דפנו" כלומר הכהו וקדשהו כלומר הפרישהו בעל כרחו‪,‬‬
‫תלמוד לומר "וקדשתו" דמשמע קדשהו בעל כרחו‪ .‬ומדקדק‬
‫רבא היכי דמי‪ ,‬דהא ודאי לא איירי באיסור ידוע ומפורסם‬
‫דא"כ פשיטא שכופין אותו ולא היה צריך פסוק ללמד על כך‬
‫אלא על כרחך איירי כגון שהיו שתי כיתי עדים מכחישות זו את‬
‫זו‪ ,‬כת אחת אומרת מת בעלה וכת אחת אומרת לא מת‬
‫ונישאת לכהן דבכגון זה הוצרך הכתוב ללמדנו שכופין את‬
‫הכהן להוציא‪ .‬אלא שעדיין יש לדקדק באיזה אופן איירי‪,‬‬
‫אילימא דלא נישאת לאחד מעדיה‪[ ,‬כלומר אם הכהן שנישאת‬
‫לו הוא לא היה אחד מעדיה ולא קאמרה ברי לי שהאשה‬

‫‪186‬‬

‫עצמה גם כן לא ידעה בבירור שמת בעלה] צריכא למימר דפנו‬
‫[בתמיה דכיון שיש כאן ספק איסור תורה א"כ פשיטא שכופין‬
‫אותו להוציא ומאי קמ"ל קרא] אלא לאו דניסת לאחד מעדיה‬
‫וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיניה [שגם‬
‫האשה עצמה אומרת שיודעת בבירור שמת בעלה וקמ"ל קרא‬
‫דאפילו בכה"ג כופין אותו להוציא] וא"כ קשה על רב דאמר‬
‫שאין כופין אותו להוציא‪.‬‬
‫ומתרצת הגמרא איסור כהונה שאני [שהחמירה תורה מפני‬
‫קדושתם אבל בשאר אדם שאינו כהן לעולם לא תצא]‪ .‬ואבע"א‬
‫לעולם אין נפ"מ לענין זה בין כהן לישראל ואפילו אם נישאת‬
‫לכהן לא תצא והך ברייתא דקתני שכופין אותו להוציא איירי‬
‫באופן שבאו עדים ואח"כ נישאת היינו שכבר באו עדים‬
‫והכחישו את העדים הראשונים שאמרו מת בעלה ואעפ"כ‬
‫הלכה ונישאת לאחד מעדיה הראשונים‪ ,‬ובכה"ג גם רב מודה‬
‫שכופין אותו להוציא כיון שעשה שלא כהוגן שנשאה לכתחילה‬
‫בספק איסור דאורייתא ורק היכא דנישאת ואחר כך באו עדי‬
‫הכחשה הוא דקאמר רב דלא תצא‪ .‬ובגמרא שם מביאה‬
‫מחלוקת תנאים בזה‪ ,‬דחכמים אומרים בכל גוונא לא תצא ור'‬
‫מנחם בר' יוסי אומר אם באו עדים ואח"כ נישאת תצא‪ .‬והך‬
‫ברייתא דקתני "קדשהו בעל כרחו" אזלא אליבא דר' מנחם‬
‫בר' יוסי ורב נמי ס"ל כוותיה אליבא דר' מנחם בר' יוסי ורב נמי‬
‫ס"ל כוותיה להך לישנא ע"ש בסוגיא‪.‬‬
‫ומסיק מוהרח"ש הקושיא דלשיטת הרמב"ן והרשב"א דסבירא‬
‫להו דבחד נגד חד אם נישאת תצא אם כן אמאי לא משני‬
‫הגמרא שם דהך ברייתא דקתני "דפנו" איירי בחד נגד חד‬
‫דלא מהני ברי דידה ומש"ה כופין אותו לגרשה‪.‬‬
‫ומיישב הש"ש קושיית מוהרח"ש עפ"י מה שכתב לעיל‬
‫דלהעיד על אשה שהיא גרושה וזונה ולפוסלה מן הכהונה לא‬
‫מיקרי דבר שבערוה ועד אחד נאמן‪ ,‬אך ראשית מדקדק רבינו‬
‫בכוונת קושיית מוהרח"ש באיזה אופן הקשה דלשיטת הרמב"ן‬

‫‪187‬‬

‫נוכל להעמיד את הברייתא הנ"ל‪ .‬דהא ודאי אי אפשר לומר‬
‫דאיירי כשבאו העדים בזה אחר זה דהיינו שבתחילה בא עד‬
‫אחד ואמר מת בעלה והיא נישאת לאותו העד ואח"כ בא העד‬
‫השני ואומר שלא מת בעלה דאי מיירי בכה"ג א"כ פשיטא‬
‫שאין כופין את הראשון להוציאה שהרי קי"ל כל מקום‬
‫שמאמינים עד אחד אזי אחר שנתקבלה עדותו הרי זה כאילו‬
‫העידו שני עדים בדבר ושוב אין ע"א נאמן להכחישו שאין‬
‫דבריו של אחד במקום שנים‪ ,‬וא"כ ודאי ליכא לאוקמי ברייתא‬
‫בכה"ג‪ .‬אלא על כרחך צריך לפרש כוונת קושיית מוהרח"ש‬
‫שנעמיד את הברייתא באופן שהעדים באו לבית דין בבת‬
‫אחת זה אומר מת בעלה וזה אומר לא מת והיא נישאת לעד‬
‫שאומר מת‪ .‬וכמו כן על כרחך צריך לפרש דהך ברייתא לא‬
‫מיירי שהעדים מכחישים זה את זה אם הבעל חי או מת‬
‫באותה השעה שמעידים עליו אלא מיירי שכבר נודע לנו בודאי‬
‫שמת בעלה אלא שהעדים מכחישין זה את זה אימתי מת‬
‫אחד אומר שמת אחר שנישאת לכהן וממילא נמצא שנעשתה‬
‫זונה בביאתו וצריך לגרשה משום איסור זונה והעד השני‬
‫שהוא הכהן שנשאה אומר שמת בעלה קודם שנישאת לו ואין‬
‫כאן שום איסור‪.‬‬
‫ומוכיח רבינו דודאי לא מיירי שהספק הוא אם עדיין חי הבעל‬
‫עכשיו שהרי בברייתא יליף דכופין אותו לגרשה מדכתיב גבי‬
‫איסורי כהונה "וקדשתו" ואי נימא דמיירי שהספק הוא אם‬
‫הבעל חי עכשיו א"כ אין זה שייך גבי איסור כהונה דוקא אלא‬
‫גבי איסור אשת איש דהו"ל איסור השוה בכל ישראל אלא על‬
‫כרחך צריך לומר כמש"כ לעיל דמיירי באופן שידוע לנו בודאי‬
‫שכבר מת בעלה אלא שהעד האוסר מעיד שבשעה שנישאת‬
‫עדיין היה בעלה חי וכן פירש רש"י שם דאיירי בכה"ג וקמ"ל‬
‫קרא דכופין אותו להוציאה משום ספק זונה‪.‬‬
‫העולה מהנ"ל דקושית מוהרח"ש היא דהוה לן לאוקמיה‬
‫לברייתא דקתני "דפנו" באופן שנישאת קודם שבאו העדים‬

‫‪188‬‬

‫ואחר כך באו שני העדים בבת אחת והכחישו זה את זה‬
‫אימתי מת אם קודם שנישאת או לאחר שנישאת‪.‬‬
‫והנה לפי מה שנתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם דפסול גרושה‬
‫או זונה לכהונה לא חשיב דבר שבערוה אלא הו"ל כדין שאר‬
‫איסורין דעד אחד נאמן‪ ,‬א"כ יש לומר דכשם שבשאר איסורים‬
‫אפילו אם מעיד עד אחד שזהו איסור כגון שאומר חתיכה זו‬
‫של חלב מ"מ אם בא אדם אחר ואומר ברי לי שזה שומן הרי‬
‫הוא מותר לאוכלו כיון שידוע לו בודאי שהוא מותר וכל שכן אם‬
‫יש עד אחד המסייעו ואומר שזה שומן דודאי מותר לאכלו כמו‬
‫כן בנדון דידן דמיירי לענין פסול זונה לכהן כל שהאשה והכהן‬
‫שנשאה שניהם יודעים בבירור שמת בעלה קודם שנישאת לו‬
‫ואין כאן איסור זונה הרי זו מותרת לו כדין שאר איסורין‬
‫דהבעל דבר נאמן לעצמו אף על פי שיש עד אחד המכחישו‪.‬‬
‫ועד כאן לא אמרו הרמב"ן והרשב"א דבחד נגד חד תצא אלא‬
‫דוקא בדבר שבערוה דכיון דמן הדין צריך שני עדים הלכך‬
‫אע"פ שהאשה והעד שנישאת לו שניהם יודעים בנפשם‬
‫בבירור שמת בעלה אעפ"כ מחוייבים הב"ד להפרישם שאין‬
‫דבר שבערוה אלא על פי שני עדים דוקא ואין אדם נאמן על‬
‫עצמו ואפילו במקום שהאמינו חכמים עד אחד בדבר שבערוה‬
‫כגון בנידון הרמב"ן והרשב"א שחכמים האמינו עד אחד לומר‬
‫שמת הבעל התם נמי צריך שתהא עכ"פ עדות עד אחד אבל‬
‫היכא שהעד מוכחש הרי זה כמאן דליכא עדות כלל דעד אחד‬
‫בהכחשה לאו כלום הוא‪ .‬והלכך אע"פ שהאשה והעד שנישאת‬
‫לו שניהם יודעים בבירור שמת הבעל אעפ"כ מחוייבים הב"ד‬
‫להפרישם שהרי בדבר שבערוה אין אדם נאמן על עצמו אלא‬
‫רק על פי עדות גמורה אבל משא"כ בנידון הברייתא הנ"ל‬
‫במסכת יבמות דמיירי שידוע לנו בודאי שכבר מת בעלה [כמו‬
‫שהוכיח הש"ש לעיל] אלא שנסתפק לנו אם נעשתה זונה או‬
‫לאו א"כ כיון דאין כאן איסור ערוה אלא רק איסור כהונה דהו"ל‬
‫כשאר איסורין דעלמא דע"א נאמן לפיכך כל שהאשה והעד‬

‫‪189‬‬

‫יודעים בודאות שמותרת לכהונה הרי אלו נאמנים על עצמם‬
‫אע"פ שעד אחד מכחישם‪.‬‬
‫והגם שעדות העד שמעיד שלא נעשתה זונה שאומר שהבעל‬
‫מת קודם שנישאת הו"ל עדות נגד חזקה שהרי מעיקרא היתה‬
‫בחזקת אשת איש אעפ"כ לדעת כמה מן הראשונים קיי"ל‬
‫דע"א נאמן אפילו כנגד חזקה וכמו שכתב הש"ך ביו"ד בדעת‬
‫הרמב"ם‪.‬‬

‫ומסיק הש"ש התירוץ על קושיית מוהרח"ש דמש"ה לא משני‬
‫הגמרא דהברייתא איירי בחד נגד חד משום דמיירי באיסורי‬
‫כהונה דהו"ל כשאר איסורין והלכך כיון שהאיש והאשה יודעים‬
‫בודאות שאין כאן איסור הרי הם נאמנים על עצמם אע"פ שעד‬
‫אחד מכחישם ולפיכך לא מצי הגמרא להעמיד את הברייתא‬
‫בעד נגד עד דבכה"ג פשיטא דלא כפינן ליה לגרשה‪.‬‬
‫מקשה הש"ש על דברי הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן לפסול אשה‬
‫לכהונה מהא דתנן בקידושין האומר קידשתי את בתי או‬
‫שאמר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה ‪-‬‬
‫כלומר ועכשיו בשעה שמעיד עליה הרי היא עדיין קטנה לפנינו‬
‫הרי זה נאמן לפוסלה מן הכהונה משום גרושה‪ .‬אבל אם אומר‬
‫קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה שעכשיו‬
‫בשעה שמעיד עליה הרי היא בוגרת לפנינו אינו נאמן לא על‬
‫הגירושין ואף לא על הקידושין שלא האמינה תורה לאב על‬
‫הקידושין אלא כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה ואם‬
‫מעיד האב על בתו נשבית ופדיתיה והרי היא פסולה לכהונה‬
‫משום ספק זונה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו‬
‫נאמן‪ ,‬שהתורה לא האמינה לאב על בתו אלא על אודות‬
‫קידושיה ולא על שאר דברים‪.‬‬

‫‪190‬‬

‫ומכאן מקשה הש"ש דלפי דברי הרמב"ם דעד אחד נאמן‬
‫לפסול אשה לכהונה א"כ קשה אמאי אין האב נאמן להעיד על‬
‫בתו שנשבית דאע"פ שהתורה לא האמינה לאב כי אם על‬
‫קידושי בתו ולא על שאר דברים זהו דוקא בשאר עדויות‬
‫שצריכים שני עדים אבל הכא דמעיד עליה לפוסלה לכהונה‬
‫דלענין זה סגי בעד אחד הא ודאי לא גרע האב מעד אחד‬
‫בעלמא שהרי בעדות עד אחד באיסורין מהימנינן אפילו‬
‫לפסולי עדות ואפילו אשה ואפילו קרוב נאמנים וא"כ קשה‬
‫אמאי אין האב נאמן לפסול את בתו לכהונה?‬
‫ואין לתרץ דהך משנה דאין האב נאמן להעיד על בתו שנשבית‬
‫איירי באופן שהבת מכחישתו ומש"ה אינו נאמן עליה כיון דעד‬
‫אחד בהכחשה לאו כלום הוא‪ .‬שהרי בהך משנה איירי בין‬
‫בבתו גדולה ובין בבתו קטנה וא"כ בשלמא בבתו גדולה אתי‬
‫שפיר דאינו נאמן לומר שנשבית כיון שהבת מכחישתו וע"א‬
‫בהכחשה לאו כלום הוא אבל אכתי תיקשי לדעת הרמב"ם‬
‫אמאי אינו נאמן על בתו קטנה דאע"פ שמכחישתו ואומרת‬
‫שלא נשבית הרי אין הכחשתה חשובה הכחשה כלל כיון‬
‫דקטנה היא ואינה יכולה לידע אם נשבתה בת ג' או ד' שנים‬
‫ואין בדבריו של קטן כלום וצ"ע עכ"ד‪.‬‬

‫ותבט עיני בס' הערות [לגאון ר' יצחק ברנשטיין] שהקשה על‬
‫דבריו אלו דהלא במסכת כתובות דף כ"ג ע"ב ברשי ד"ה הכי‬
‫גרסינן כתב וז"ל ואעדי שבויה קאי דעד אחד בטומאה אינו‬
‫כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה‬
‫ונסתרה עכ"ל עי"ש הרי חזינן מכאן שאפילו מעיד הע"א‬
‫דנטמאה אינו כלום וכש"כ כשמעיד שהיתה שבויה שאין‬
‫בדבריו כלום‪ .‬וכן כ' הרמב"ם בפי"ח מאיסורי ביאה הל' כ"א‬
‫וז"ל האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה‬
‫שאסר הוא הפה שהתיר אפילו היה שם עד אחד שמעיד‬

‫‪191‬‬

‫שהיא שבויה עכ"ל עי"ש וכן מפרש שם המ"מ שאין מחזיקין‬
‫אותה בשבויה ע"פ עד אחד ואין פוסלין אותה בפחות משנים‬
‫עי"ש ואף דלשיטת הרמב"ם שהביא הש"ש דע"א נאמן לומר‬
‫על אשה שהיא זונה נצטרך לומר דדוקא כשהיא מכחישה‬
‫אמרינן דע"א בטומאה אינו כלום אבל זה דוקא בע"א בטומאה‬
‫אבל ע"א שמעיד שהיא שבויה אפילו אם היא לא מכחישתו‬
‫[כמו בקטנה וכדומה] אין מחזיקין אותה בשבויה ע"פ עד אחד‬
‫דמדאורייתא שבויה לא הוי בחזקת בעולה [עיין בתוס' כתובות‬
‫ל"ו ע"ב ד"ה ואלו] ורבנן הוא דאסרוה ואימתי אסורה אלא‬
‫כשלכהפ"ח יש גם שני עדים המעידים שהיתה שבויה או בעיר‬
‫שהיתה במצור וכדומה (בכתובות דף כ"ז עי"ש) אבל ע"פ ע"א‬
‫אין מחזיקין אותה בשבויה ושפיר אמרינן דאין אביה נאמן‬
‫לאוסרה כשאומר נשבית ופדיתיה‪ ,‬דלא כנישואין‪ ,‬אביה ככל‬
‫עד אחד הוו ואינו נאמן‪ ,‬ומיושבת קושית הש"ש בטו"ט‬
‫בעזהשי"ת‪ ,‬עכ"ד וע"ע בספר זכרון לגר"ח שמואלביץ [עמ'‬
‫‪ ]175‬מה שתירץ קושיית הש"ש‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful