‫לחיות את החלום‬

‫במקום הקדמה‬

‫ת‬

‫ארו לכם בית גדול מלא קולות של ילדים וחברים‪ ,‬חיי משפחה‬
‫וזוגיות יפים — ובתוך כל זה אישה ואימא בת שלושים ושש‬
‫מרגישה חוסר טעם בחיים‪ .‬האישה הזאת הייתי אני‪.‬‬
‫לכאורה היה לי הכול‪ ,‬אבל בעצם הריקנות כירסמה אותי מבפנים‪.‬‬
‫הייתי מתוסכלת עד ייאוש‪ ,‬לא מצאתי טעם בחיי‪ .‬הבית הגדול‪ ,‬הפתוח‬
‫והמלא חיים‪ ,‬המשפחה‪ ,‬החברים — כל אלה לא הצליחו למלא את‬
‫החלל שהרגשתי בתוכי‪.‬‬
‫אני זוכרת שהתקשיתי להבין את ההרגשה הזאת‪" :‬מה זה‪ ,‬פינוק?‬
‫אולי משהו לא בסדר איתי?" שאלתי את עצמי‪ ,‬וחשבתי שאם אני לא‬
‫מסוגלת להיות מאושרת בתנאים האידיאליים שזכיתי להם‪ ,‬מן הסתם‬
‫כבר לעולם לא אהיה‪.‬‬
‫כל שיכולתי לעשות היה להעמיד פנים שהכול בסדר‪ .‬כי איך‬
‫אפשר לומר "רע לי"‪ ,‬כשאנשים סביבי חולים‪ ,‬לא מוצאים בן זוג‪ ,‬לא‬
‫מצליחים לשמור על הזוגיות‪ ,‬להוליד ילדים‪ ,‬להסתדר כלכלית?!‬
‫האמת היא שמההתחלה היה לי קשה לוותר על הקריירה ולהישאר‬
‫בבית עם הילדים‪ .‬יותר מזה‪ ,‬היה לי קשה עם האימהוּ ת שלי‪ .‬הרגשתי‬

‫‬

‫לאורה לבנת‬

‫שהתפקיד הזה גדול עלי‪ ,‬והתאכזבתי מעצמי מפני שלא הייתי האימא‬
‫שחלמתי להיות עבור הילדים שלי‪ .‬על כך נוספה העובדה שבעלי עבד‬
‫בחו"ל רוב השבוע‪ ,‬והרגשתי לבד עם האחריות ההורית הכבדה מדי‪.‬‬
‫ככל שעבר הזמן התברר לי כי הוויתור על קריירה משמעותית‬
‫למען הבית והמשפחה היה עצום וגבה ממני מחיר רגשי כבד‪ .‬התסכול‬
‫הלך וגבר‪ ,‬והבנתי שזהו כנראה המקור לחוסר הביטחון העצמי שלי‬
‫ולאובדן החיוניות שחשתי‪ .‬התחלתי בתהליך חיפוש עיקש אחר מרכיב‬
‫מרכזי לחיי‪ ,‬שאוכל להיאחז בו ושישתלב עם אורח החיים שלי (שכלל‬
‫נסיעות תכופות לחו"ל עם בעלי והילדים)‪.‬‬
‫התחלתי ללמוד במכון אדלר בשתי תוכניות‪" :‬הנחיית קבוצות‬
‫הורים" ו"אימון אישי"‪ ,‬ובהמשך הגעתי לשיטת "העבודה" של ביירון‬
‫**‬
‫קייטי‪.‬‬
‫ביוני ‪ 2010‬סיימתי שתי שנות לימוד אינטנסיביות של שיטת‬
‫"העבודה" של ביירון קייטי אצל אריק וּ ורד פלד‪ ,‬מנהלי המרכז‬
‫"פתח למחשבה"*** בתל־אביב‪ .‬בזכות המלצתם ואמונתם ביכולות‬
‫שלי‪ ,‬הצטרפתי במקביל לתוכנית ההכשרה המקצועית של‬
‫ביירון קייטי הכוללת סדנאות בקליפורניה‪ ,‬קורסים אינטרנטיים‬
‫"אפשוּ ר"‪ ****.‬במהלך התקופה הזאת‬
‫ומחויבות למספר רב של שעות ִ‬
‫גם הנחיתי סדנאות וקורסים של "העבודה" במרכז "פתח למחשבה"‪.‬‬
‫עבדתי כמאפשרת בקליניקה הפרטית שלי‪ ,‬ושימשתי מנטורית‬
‫האפשוּ ר של ביירון קייטי‪ .‬חיי נמלאו פעילות‬
‫לתלמידים במסלול ִ‬
‫משמעותית‪.‬‬
‫הרגשתי שאני מתמקצעת‪ ,‬והלכתי ונשאבתי למרכז החדש הזה‬
‫בחיי‪ .‬אך בד בבד החלו לקנן בי רגשות אשמה קשים על ההיעדרות‬
‫‪ — www.machon-adler.co.il‬פרטים באתר ובפרק "מקורות ותודות"‪.‬‬
‫ ‬
‫** ‪ — www.thework.com‬פרטים באתר ובפרק "מקורות ותודות"‪.‬‬
‫*** ‪ — www.thework.co.il‬פרטים באתר‪.‬‬
‫ ‬
‫**** להיות "מאפשר" — "‪ — "facilitator‬ביירון קייטי משתמשת במונח זה לציון‬
‫ ‬
‫שיחה המאפשרת לאדם מרחב לחקר המחשבות שלו‪ ,‬על פי שיטת "העבודה"‬
‫"אפשוּר"‪.‬‬
‫שלה‪ .‬שיחה בין מנחה ("מאפשר") למונחה ("מאופשר") נקראת ִ‬

‫‪10‬‬

‫שלום ילדה‬

‫מהבית ומהמשפחה‪ .‬שני קולות חזקים לא נתנו לי מנוח‪ .‬האחד אמר‪:‬‬
‫"הילדים שלך ישלמו את המחיר‪ ,‬הם יידרדרו‪ ,‬ירגישו נטושים‪ ,‬יפסיקו‬
‫ללמוד — והכול בגללך‪ "...‬והשני אמר‪" :‬את רוצה לחזור לדיכאון‬
‫שהיית בו פעם? סוף סוף ַאת במקום הנכון בשבילך‪ .‬את עושה משהו‬
‫חשוב‪ ,‬תורמת לאנשים‪ .‬אל תעזבי את זה! הזדמנות כזאת בחיים לא‬
‫תחזור על עצמה‪".‬‬
‫למרות ההיגיון של הקול השני הזה‪ ,‬הוצפתי חרדות‪ .‬לא יכולתי עוד‬
‫להמשיך ככה‪ .‬החלטתי לצאת לשנת שבתון ולחזור הביתה למחויבות‬
‫העיקרית שלי‪ :‬אימא במשרה מלאה‪ .‬אבל אז‪ ,‬לצד הידיעה שעשיתי‬
‫את הצעד הנכון‪ ,‬שוב נתקפתי תחושה שהחיים ריקים‪.‬‬
‫ברגעים הכי קשים הייתי עוצמת עיניים ונאחזת בחלום שלי‬
‫בראשית דרכי‪ ,‬שנרקם במהלך תהליך האימון האישי האדלריאני עם‬
‫המאמנת חוה ליפשין‪ .‬זה היה חזון אישי** שהפתיע אותי‪ :‬ספר שלי‬
‫עומד על מדף בחנות ספרים גדולה בניו־יורק במחלקת הספרים‬
‫לעזרה עצמית‪.‬‬
‫ברגעי דכדוך קשים הייתי מדמיינת את עצמי שמחה וטובת לב‪,‬‬
‫מרצה מול קהל‪ ,‬משוחחת עם אנשים שנעזרו בספר שלי ומקדישה‬
‫להם חתימות‪ .‬ואז החלום היה מתפוגג והייתי מתחברת שוב למציאות‬
‫וחוֹ וה את הפער שביניהם‪ .‬הרגשתי כמו גרגיר חול‪ ,‬כאילו קיומי נטול‬
‫כל משמעות‪ ,‬קיום של לא כלום‪.‬‬
‫הריק הזה במשהו משמעותי‪ .‬למדתי‬
‫מהר מאוד נדחפתי למלא את ִ‬
‫שני קורסים בהתפתחות אישית הנוגעים לתפיסה היהודית‪ :‬קורס‬
‫"מגירות" ושיטת "ימימה"‪ ***.‬בפרק "מקורות ותודות" אני מספרת‬
‫כיצד הם עזרו לי לצאת מן המקום שבו "סגרתי" את עצמי‪ ,‬ולחזור‬
‫‪ — lifshn@netvision.net.il‬מנחת קבוצות פרקטיקום ומנטורית למאמנים‬
‫ ‬
‫בוגרי מכון אדלר‪ .‬פרטים נוספים על חוה ליפשין בפרק "מקורות ותודות"‪.‬‬
‫** "חזון אישי" הוא חלק אינטגרלי של תהליך אימוני אדלריאני — תמונה ויזואלית‬
‫עתידית רצויה ומעוררת השראה‪.‬‬
‫*** ‪ — www.yemima.net‬פרטים באתר ובפרק "מקורות ותודות"‪.‬‬
‫ ‬

‫‪11‬‬

‫לאורה לבנת‬

‫הריק הזאת כמו "מרחב‬
‫לצמוח‪ .‬הבנתי שאפשר לחוות את תחושת ִ‬
‫פשר"‪ ,‬ובהארת פתע חזר אלי החלום לכתוב ספר‪.‬‬
‫מא ֵ‬
‫ַ‬
‫ההתחלה היתה מפתיעה‪ .‬פתאום‪ ,‬מתוך דחף בלתי מוכר‪ ,‬נכתבה‬
‫לילדי‪ .‬וזו‬
‫ַ‬
‫כמו מעצמה בלפטופ שלי הקדשה של הספר העתידי‬
‫לשונה‪:‬‬
‫הספר הזה מוקדש לכם‪ ,‬בנים שלי‪ .‬בטח תשאלו‪" :‬מה קרה‬
‫לך‪ ,‬אימא? התחרפנת?! את יודעת שאנחנו שונאים לקרוא —‬
‫ועוד ספר על החיים??? מתי תפסיקי לחפור?" אז האמת היא‬
‫שכנראה לעולם לא‪ .‬אני עסוקה ב"חפירות" מאז שאני זוכרת‬
‫את עצמי‪" .‬חפירות" הן חלק ממני!!!‬
‫בשלב זה עדיין אינני יודעת מה אכתוב לכם‪ ,‬יש בי פשוט רצון‬
‫עז לשמור עליכם‪ ,‬לתמוך בכם‪ ,‬לחבק אתכם‪ ,‬להדריך אתכם‪,‬‬
‫לאהוב אתכם כל חייכם‪ ,‬גם כשכבר לא אהיה פה‪.‬‬
‫הדרך היחידה שלי היא לכתוב לכם ספר שיעשה זאת במקומי‪.‬‬
‫אני מתחייבת לכתוב מהלב‪ .‬אני בטוחה שמה שנכון לכם‬
‫יהדהד בתוככם‪ ,‬יתמוך בכם וידריך אתכם בעת הצורך‪ ...‬זהו‬
‫זה‪ .‬אוהבת כל כך‪ ,‬אימא‪.‬‬
‫התחלתי לכתוב מחשבות ודיאלוגים פנימיים‪ .‬אבל הראש לא הפסיק‬
‫לשפוט אותי‪" :‬אין פה שום דבר חדש‪" ",‬כבר אמרו את זה אלף פעם‪",‬‬
‫"את בכלל לא יודעת לכתוב‪" ",‬מי את חושבת שאת? תפסיקי לעשות‬
‫מעצמך צחוק!" הכתיבה נבלמה‪ ,‬ואני קברתי את החלום‪ .‬ימים רבים‬
‫הרגשתי בחושך מוחלט‪ .‬בוקר אחד אמרתי לעצמי — מתוך החושך של‬
‫הלילה נולד היום‪ .‬זה בעצם תהליך טבעי‪ :‬המעבר מן הנסתר לגלוי‪,‬‬
‫ומתישהו תעלה בי התשובה לשאלה הלא־מרפה‪ :‬מה כן בשבילי?‬
‫כשוויתרתי לחלוטין על כל שליטה‪ ,‬הכול התרחש מעצמו באופן‬

‫‪12‬‬

‫שלום ילדה‬

‫לא צפוי‪ .‬הרגשתי רוגע — כמו יד המלטפת את לבי — ואמונה שהדברים‬
‫יתפתחו באופן הנכון לי‪ ,‬בדרכם הייחודית ובעיתוי המדויק‪.‬‬
‫מתוך המקום השקט הזה עלתה בי התובנה‪ ,‬כי מה שנכון לי הוא‬
‫להיות הכלי שדרכו עוברת אנרגיה אוהבת ויוצרת‪ ,‬ולשם כך עלי‬
‫להיות פתוחה וקשובה ְלמה שאני חוֹ וה ועובר דרכי‪.‬‬
‫בספר זה אני מכניסה אתכם לעולם שהסתרתי שנים רבות‪ ,‬עולם‬
‫שהפחיד אותי מכדי שאגע בו ללא רשת ביטחון‪ .‬תהליך הכתיבה‬
‫הפגיש אותי עם חוויות של פגיעוּ ת וכאב שאני נושאת מימי ילדותי‪,‬‬
‫חוויות שביקשתי להדחיק ולשכוח‪ .‬חוויתי בו מפגשים מרגשים עם‬
‫עצמי‪ ,‬שהתחוללו בכוח הרצון להכיר את עצמי באמת‪.‬‬
‫תוך כדי כתיבה הבנתי‪ ,‬שהרצון לגלות את האמת נותן לי כוח‬
‫לקבל את עצמי עם כל מה שאני ומי שאני‪ ,‬כלומר קיבלתי את הילדה‬
‫שבי עם כל המגבלות והחולשות שפעם ראיתי בהן פגמים וחסרונות‪.‬‬
‫להפתעתי התברר שהקבלה של הילדה שהייתי העניקה לי חוויה של‬
‫מלאוּ ת ותחושות של שקט‪ ,‬שמחה‪ ,‬אהבה ועוצמה‪.‬‬
‫עוד הבנתי שאני זקוקה לעריכה מקצועית‪ .‬בדיוק אז גיליתי‪,‬‬
‫באמצע תרגיל בסדנת "המסע הביתה" בשיטת "הווֹ יס דיאלוג" —‬
‫שעורכת כזאת כבר נמצאת לידי‪ ,‬וביקשתי את עזרתה‪ .‬אחרי יותר‬
‫משנה של עבודה משותפת כתב היד של הספר מוכן וערוך לפני‪,‬‬
‫וחלומי עומד להתגשם‪.‬‬
‫קוראים יקרים שלי‪ ,‬אני מאמינה בכל לבי שלכל אחד יש חלום‬
‫שהוא נושא בלבבו‪ ,‬ומקווה שהספר הזה אולי יסייע למישהו מכם‬
‫לחיות את החלום שלו ולהגשים אותו‪.‬‬
‫החלטתי לבנות את הספר פרקים פרקים‪ ,‬כשכל פרק יספר על‬
‫התנסות אישית אחת שלי‪ ,‬ועל התובנות שהסקתי ממנה לגבי חיי‬
‫שבהווה‪ .‬אולי תשאלו‪ ,‬איך הסיפורים האישיים שלי יכולים לסייע‬
‫לכם? התשובה היא שרגשות של כאב ושמחה ודחף למציאת פתרון‬
‫‬
‫ ‬

‫‪ — www.voice-dialogue.co.il‬פרטים נוספים באתר ובפרק "מקורות‬
‫ותודות"‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫לאורה לבנת‬

‫לקשיים ולמצוקות הם מנת חלקנו‪ ,‬בני האדם‪ .‬לכן בחרתי לספר‬
‫כאן על תחנות בחיי שבהן הרגשתי מצוקה‪ ,‬בלבול‪ ,‬מבוכה וכאב‪,‬‬
‫ובעזרת עבודה פנימית — שאותה אציג בפניכם — הצלחתי לצאת מהן‬
‫מחוזקת‪.‬‬
‫וכמו מדריכת תיירים‪ ,‬אני מזמינה אתכם להתלוות אלי במסע‪ ,‬כבר‬
‫בפרק הבא‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫הזמנה למסע בתחנות‬
‫חי ַי וחייכם‬

‫ק‬

‫וראים יקרים שלי — הספר הזה מיועד לכל מי שרוצה‬
‫לעזור לעצמו לחיות את חייו מתוך בחירה ומוּ דעוּ ת‪.‬‬
‫הזמנתי אתכם להתלוות אלי לסיור בתחנות חיי‪ ,‬והנה יצאנו‬

‫לדרך‪.‬‬
‫מאז שאני זוכרת את עצמי‪ ,‬היה לי קשה לחיות‪:‬‬
‫התהלכתי בעולם בתחושה שאינני שייכת לחיים האלה‪ ,‬ושהם‬
‫אינם שייכים לי — תחושה שהחיים עוברים לידי‪ .‬ידעתי שרע לי‪ ,‬אבל‬
‫מע ֶבר לאי־המסוגלוּ ת שלי להרגיש‬
‫תמיד מצאתי הסבר הגיוני כלשהו ֵ‬
‫טוב‪.‬‬
‫היה לי אוסף של סיבות‪:‬‬
‫— כי הסבתא האהובה שלי מתה כשהייתי בת חמש‬
‫— כי אין לי מספיק חברות‬
‫— כי אני היהודייה היחידה בבית הספר‬

‫‪15‬‬

‫לאורה לבנת‬

‫— כי אני שונה‬
‫— כי אני עולה חדשה ולא שייכת‬
‫— כי אין לי מקצוע‬
‫— כי אני לא מספיק רזה‬
‫— בגלל החינוך שקיבלתי‬
‫— בגלל ההורים שלי וכל מה שהם עברו‬
‫— מפני שאני רחוקה מהמשפחה שלי‬
‫— מפני שאין לי ילדים‬
‫— מפני שאני לא עצמאית כלכלית‬
‫— מפני שבעלי משאיר אותי לבד‬
‫— מפני שקשה לי עם הילדים שלי‬
‫— מפני שקשה לי להיות עקרת בית‬
‫— מפני שנאלצתי לוותר על הקריירה‬
‫אלה הן אפוא התחנות שמחכות לנו‪ ,‬תחנות שבהן אני מתמודדת עם‬
‫רגשות ומצבים מול המשפחה ומול עצמי‪ ,‬לפעמים התמודדות קשה‬
‫ומכאיבה‪ .‬בכל פרק אחלוק איתכם מצב אמיתי שנקלעתי אליו במהלך‬
‫חיי מתוך שלל מצבים — מכעיסים‪ ,‬מסעירים‪ ,‬מדאיגים ולפעמים‬
‫מגוחכים‪ .‬אנסה להוביל אתכם לצדי בתהליך העבודה הפנימית שאני‬
‫עושה עם עצמי בכל תחנה כזו מחדש‪ .‬עבודה פנימית שתכליתה‬
‫לגלות ולהבין מה קורה לי‪ ,‬מה מעכב אותי‪ ,‬מה מכשיל אותי — כדי‬
‫שאוכל ללמוד מכך לפעם הבאה‪.‬‬
‫אשר לטיול עצמו‪ ,‬הוא לא דורש מכם שום הכנה‪ .‬עליכם רק לאפשר‬
‫לכל סיפור להגיע אליכם‪ ,‬להניח לו לקחת אתכם למקומות דומים או‬
‫זרים‪ ,‬מוכרים או שונים‪ ,‬חדשים ואף מפתיעים‪ .‬החוט המקשר בין‬
‫כל הסיפורים הוא הכמיהה להתחבר שוב ושוב לאהבה שבי‪" .‬ואהבת‬
‫ההכוונה שלי‪.‬‬
‫לרעך כמוך" — זאת ַ‬
‫יש תחנות (כמו בפרק "להביא את הדואר") שבהן ציירתי תרשים‬
‫מפורט של הדרך שעשיתי‪ ,‬ויש תחנות שבהן רק ציינתי תובנות אחדות‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫שלום ילדה‬

‫אני סומכת עליכם‪ ,‬שאת התרשים המדויק שלכם תציירו לעצמכם‪ .‬רק‬
‫בואו אל החוויה הזאת ממקום של לב פתוח‪ ,‬סומך וסקרן‪ ,‬ובהנחה‬
‫שדרך תחנות חיי שלי תוכלו לבחון במבט חדש את תחנות חייכם‬
‫שלכם‪.‬‬
‫בכל פרק תוכלו ללמוד על עצמכם דרך שאלות חקירה שונות‪ ,‬כמו‬
‫למשל‪:‬‬
‫— איפה חוויתי סיפור דומה לסיפור המתואר בפרק?‬
‫— איך הסיפור הזה מתחבר אלי? את מה‪/‬מי הוא מזכיר לי?‬
‫— איפה ומתי זה קורה גם לי? מול מי? מול מה?‬
‫— למה קשה לי לקרוא את הפרק הזה? עם מה הוא מעמת אותי?‬
‫— מה הסיפור הזה יכול לתרום לי?‬
‫מוכנים? כבר יוצאים לדרך‪...‬‬

‫‪17‬‬

‫לגלוש על גלי החיים‬

‫ת‬

‫מונת זיכרון עולה בי משנת ‪ ,1991‬כשהייתי סטודנטית‬
‫ביוהנסבורג‪ .‬תמונה שחיה בי כעת מחדש‪.‬‬
‫תחרות בינלאומית של גלישת גלים‪ .‬המון אנשים הגיעו‬
‫לרגל האירוע‪ .‬גם אנחנו‪ .‬ברקע מתנגנת מוזיקה קצבית באווירה של‬
‫חופש וחגיגה‪ ...‬והנה המוזיקה נקטעת ונשמעת הודעה במערכת‬
‫הכריזה — "התחרות מתחילה"‪.‬‬
‫מרחוק אני רואה את המתחרים במקצה הראשון נכנסים מרצונם‬
‫לים הסוער‪ .‬זה נראה לי הזוי‪ ,‬ממש הזוי! אני נזכרת בניסיונות‬
‫הכושלים שלי לגלוש בים ותוהה איך החוויה העוצמתית והעליצות‬
‫שלהם נחווית אצלי כסיוט מאיים? ואני מגלה‪ :‬אצלי זה פחד! אני לא‬
‫סומכת על הים‪ .‬להיפך‪.‬‬
‫יש לי תמונה מוקדמת מאוד של זיכרון ילדות קשה‪ ,‬שהוא מקור‬
‫הפחד הזה‪ .‬בת ארבע נכנסתי לים עם אבא שלי בחוף בת ים‪ .‬אני‬
‫זוכרת רק את התחושה שאני פתאום מכוסה במים‪ ,‬גל אחרי גל שוטף‬
‫אותי ומערבל אותי‪ ,‬ואני לא מצליחה לנשום‪ .‬אני מסתכלת למעלה‬
‫ורואה מעלי שכבה עבה של מים‪ .‬אני עוצמת עיניים מפחד‪ ,‬חושבת‬

‫‪19‬‬

‫לאורה לבנת‬

‫שהכול נגמר‪ ,‬ופתאום מוצאת את עצמי שוכבת על החוף — הסיוט‬
‫סופסוף נגמר!‬
‫מאז אני לא סומכת על הים — ברור לי שבכל רגע הוא עלול‬
‫להפתיע ללא כל התראה‪ .‬אני מבינה שאני מקרינה את המסקנה הזאת‬
‫על כל החיים שלי‪ .‬כלומר‪ ,‬החיים מביאים לנו — כמו הים — "גלים"‬
‫לא צפויים‪ ,‬והשאלה היא‪ ,‬איך אפשר לא לטבוע?‬
‫שתי תמונות הזיכרון הללו‪ ,‬הראשונה מגיל ארבע והשנייה מגיל‬
‫עשרים ואחת‪ ,‬מתחברות אצלי בעת כתיבת הספר לתובנה בהירה‪.‬‬
‫היום אני מבינה עד כמה זה שיקף את הגישה שלי לחיים‪ .‬לא באמת‬
‫רציתי את הגלים‪ ,‬את ההפתעה‪ ,‬את הסכנה‪ .‬העדפתי להתבונן מרחוק‪.‬‬
‫ולמרחק הזה‪ ,‬כך למדתי‪ ,‬יש מחיר כבד‪ :‬פספוס גדול של ההזדמנות‬
‫גלי החיים‪ .‬היום אני כבר לא מוכנה לתת לפחד‬
‫ללמוד להתמודד עם ֵ‬
‫לנהל אותי או לשתק אותי‪ .‬אני כבר לא מוכנה לחיות ליד החיים‪ ,‬לא‬
‫מוכנה לברוח מהגלים שלהם‪ .‬היום אני יודעת שמי שרוצה לחיות‬
‫באמת‪ ,‬חייב להיכנס לתוך החיים‪ ,‬להתערבל בגלים‪ ,‬לחוות סכנה‬
‫ופחד ולהתמודד איתם‪.‬‬
‫את ההתנסות הבאה סיפקו לי לימודי ביוהנסבורג‪ .‬אני חוזרת‬
‫לימים ההם‪ .‬זו שנה ראשונה שלי באוניברסיטה בלימודי צרפתית‬
‫רצה‪ .‬אני מתבוננת בהערצה‬
‫ופסיכולוגיה‪ .‬החלום הכמוס שלי‪ :‬להיות ַמ ָ‬
‫במרצה שלי לפסיכולוגיה — איך היא מחייכת‪ ,‬נהנית ללמד — ושואלת‬
‫את עצמי‪ ,‬איך היא לא מפחדת? איך היא יודעת לענות על כל שאלה?‬
‫אפשר בכלל להגיע לזה? ועוד‪ :‬מתי התחילה ללמד? האם פחדה? אבל‬
‫אני לא מעזה להתקרב אליה‪ .‬אני מרגישה כל כך קטנה מולה‪ ,‬מאמינה‬
‫שהפער בינינו לעולם לא ייסגר‪.‬‬
‫עוברות שנתיים‪ ,‬ואני בשנה האחרונה של לימודי התואר הראשון‪.‬‬
‫מנהלת המחלקה לצרפתית‪ ,‬גברת חמורת סבר‪ ,‬מזמינה אותי למשרדה‬
‫בסוף היום‪ .‬אני משקשקת‪ :‬מה קרה? שכחתי להגיש עבודה? ירדתי‬
‫בציונים? אני מביטה בשעון ורואה שיש לי עוד חצי שעה‪ .‬אני יורדת‬
‫לקפטריה וקונה כריך טונה ושתייה קלה‪ ,‬מתיישבת‪ ,‬מתחילה לאכול‪,‬‬

‫‪20‬‬

‫שלום ילדה‬

‫בוהה סביבי‪ ,‬אבל אין אף אחד מוכר‪ ...‬אני לבדי עם המחשבות על‬
‫כישלון פוטנציאלי‪ .‬מנסה לסלק אותן‪ ,‬אבל הן חוזרות אלי‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬סוף סוף הגיעה השעה! אני עולה במעלית‪ ,‬חוצה את המסדרון‬
‫ומגיעה לפגישה בדיוק בזמן‪ .‬מנהלת המחלקה מחווה לי בידה לשבת‬
‫בכיסא שלצדה‪ .‬שלא כהרגלה היא ממש מחייכת‪ ...‬אבל אני רק רוצה‬
‫שזה ייגמר‪ ,‬שתגיד את מה שיש לה לומר‪ ,‬ומהר‪ .‬ואז היא מתחילה‬
‫להסביר לי‪" :‬תראי‪ ,‬יש לנו בעיה‪ .‬המרצה שהיתה צריכה ללמד שני‬
‫קורסים חולה מאוד‪ .‬אולי תהיי מוכנה לעזור לנו?" ההפתעה שלי‬
‫כל כך גדולה‪ ,‬שמיד אני עונה ב"כן" מתלהב‪ .‬היא אומרת "מצוין‪",‬‬
‫ומוסיפה שנדמה לה שכבר לימדתי בעבר‪" .‬מה בדיוק?" אני עונה שזה‬
‫נכון‪ ,‬שכבר לימדתי צרפתית למבוגרים ב"אליאנס פראנסז"‪ .‬נראה‬
‫שהיא מסתפקת בזה‪ ,‬ואז מציעה שארגיש חופשייה לבקש חומרים‬
‫לצורך בניית הקורסים‪ .‬אני מודה לה‪ ,‬נפרדת ממנה ושואלת מרצה‬
‫במחלקה על חומרים כאלה שאוכל לקחת הביתה‪ .‬למזלי‪ ,‬יש‪ .‬אני‬
‫חוזרת למעלית עם קלסר עבה ביד וכאבים עזים בבטן‪ .‬פחד‪ ,‬שמחה‪,‬‬
‫התרגשות — הכול יחד!‬
‫ברגע שאני חוזרת הביתה‪ ,‬אני מתקשרת לבעלי‪ ,‬לחברה‪ ,‬לאימא‬
‫שלי בצרפת‪ ,‬לכל מי שאפשר‪ .‬פשוט לא מאמינה למה שקורה לי! גל‬
‫של התרגשות שוטף אותי‪ ,‬ואני גולשת עליו וחוֹ וה את כל מה שהוא‬
‫נושא איתו‪ :‬התעלוּ ת והתרגשות‪.‬‬
‫עוברות כמה שעות‪ ,‬וקורה לי מה שקורה בגלישה‪ :‬גל ההתרגשות‬
‫נסוג‪ ,‬וצץ בי גל חדש ועצום של פחד ובהלה‪ .‬אני שוב רצה לשירותים‬
‫עם כאב הבטן המוכר משנות הילדות‪ .‬אני בהלם מול הגל הזה‪ ,‬מוצפת‬
‫ספקות‪ ,‬האם אצליח לעמוד בציפיות של מנהלת המחלקה ושלי‬
‫מעצמי?‬
‫החלטתי לא לוותר על הגל הזה‪ ,‬לא לוותר על ההזדמנות הנפלאה‬
‫שבו‪ .‬אבל איך לעשות את זה? ישבתי בבית עם כל החומרים ודמיינתי‬
‫את עצמי עומדת מול סטודנטים צעירים ממני בשנתיים לכל היותר‪,‬‬
‫משתעממים ומפהקים לי מול הפרצוף‪ ,‬והחלטתי‪ ,‬ראשית כול‪ ,‬לקרב‬

‫‪21‬‬

‫לאורה לבנת‬

‫אותם אל החומר‪ .‬שאלתי את עצמי‪ ,‬איך ליצור קורס משמעותי עבורם?‬
‫והתשובה באה מעצמה‪ :‬דרך חיבור ישיר אליהם‪ .‬ידעתי שבגילי הצעיר‬
‫יש גם יתרון‪ .‬אני שייכת לדור שלהם‪ ,‬קרובה אליהם בגיל ובמראה‪,‬‬
‫ויכולה להבין אותם בקלות‪.‬‬
‫באותו רגע הבנתי שהדרך הנכונה ללמד אותם תהיה מתוך חיבור‬
‫פתוח ביני לבינם‪ ,‬בדיאלוג זורם ומתמשך לאורך הקורס‪ .‬קירבתי את‬
‫החומרים הספרותיים למקומות האישיים שלהם‪ ,‬ודרכם התפתחו‬
‫דיונים בנושאים כמו משמעות החיים‪ .‬ראיתי את עיניהם נדלקות‪,‬‬
‫והרגשתי מעין שליחות‪ :‬לגרום להם להתחיל לשאול שאלות ולחפש‬
‫את דרכם האישית בחיים‪.‬‬
‫אז עוד לא הבנתי‪ ,‬שבמבנה הייחודי הזה של הקורס יצרתי לעצמי‬
‫אינטואיטיבית את הגלשן שאיפשר לי לגלוש איתם יחד על הגל‬
‫הגדול הזה‪ .‬אני זוכרת אותי באותם ימים‪ ,‬עם התקדמות הקורס‪ ,‬מלאת‬
‫תשוקה והתרגשות‪.‬‬
‫היום כבר למדתי שבכל גל חדש יש הזדמנות‪ :‬לכן אני מתמסרת‬
‫לגלישה על גלי החיים ושואפת לבנות גלשן ייחודי לכל גל‪ .‬העיקרון‬
‫הוא לבנות אותו בתבנית קבועה פחות או יותר‪ ,‬אך להכניס בו את‬
‫חומרי הגלם הנחוצים לגל המסוים הרלוונטי‪.‬‬
‫הגלשן שלי בנוי מארבע שכבות‪:‬‬
‫שכבה ראשונה‪ :‬חיזוק הביטחון בעצמי וביכולות שלי‪.‬‬
‫קודם כול‪ ,‬קבלת המציאות‪" .‬כנראה שכך זה צריך להיות" — זה‬
‫משפט של אמי‪ ,‬שגדלתי איתו כל החיים‪ .‬משפט שהחדיר ביטחון לחיי‬
‫במצבים של משבר ומבוכה‪ .‬הוא מביע רצון להאמין שהכול לטובה‪.‬‬
‫החזרה עליו עוררה בי תחושה שהכול בסדר‪ ,‬שאין ממה לחשוש‪ ,‬שאם‬
‫דבר מסוים נקרה בדרכי‪ ,‬זאת הזדמנות להוכיח את עצמי ואת יכולת‬
‫ההתמודדות שלי‪ .‬האמונה שלי ָּבאמת שבאמירה הזאת מחברת אותי‬
‫לכוח פנימי שמאפשר לי לעמוד מול דברים קשים‪ .‬אין לי הוכחה‬
‫מדעית לנכונוּ ת האמירה הזאת‪ ,‬אבל כבר למדתי מחוויותי האישיות‪,‬‬

‫‪22‬‬

‫שלום ילדה‬

‫שכאשר אני מוכנה לסמוך על המציאות — "שכך צריך להיות" — אני‬
‫מסוגלת לפעול בלי להיכנע לחרדה‪ ,‬לשיתוק ולבהלה‪.‬‬
‫אני מחזקת את האמונה בעצמי‪ ,‬שואבת אותה מכל מקור אפשרי‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬אני מאמינה בטוב שבי‪ ,‬ולכן ממקום אוהב אני יודעת שיעלו‬
‫תשובות‪ ,‬תגובות מיטיבות לאחר‪ ,‬וזה בעיני העיקר‪.‬‬
‫אני חוזרת בתוכי על אמירה‪ ,‬שאם לא אצליח‪ ,‬זו תהיה הזדמנות‬
‫להתיידד עם כישלון ולא לראות בו סוף פסוק‪.‬‬
‫בשכבה השנייה אני מוסיפה העצמה וחיבור לעצמי על יסוד‬
‫התנסות קודמת‪.‬‬
‫אני מוחקת את התסריטים של פחד וכישלון ומתמקדת בראיית‬
‫המציאוּ ת תוך הכוונה לחיפוש אחר הזדמנות‪ .‬זה איפשר לי אז‬
‫כסטודנטית‪ ,‬להבין שגילי הצעיר הוא בעצם יתרון והזדמנות להתקרב‬
‫לסטודנטים‪ .‬אני מזכירה לעצמי שלמרות שפחדתי נורא‪ ,‬גיליתי אומץ‪,‬‬
‫קפצתי למים ושחיתי עם הגלשן שהיה לי אז!‬
‫בשכבה השלישית אני מכניסה חיבור ותיאום למציאוּת של הרגע‬
‫הזה‪.‬‬
‫אני בודקת אילו יכולות ומיומנויות ביכולתי לגייס לטובת‬
‫המשימה הזאת‪ ,‬כמו יצירתיות‪ ,‬יסודיות‪ ,‬הבחנה בין עיקר לתפל‬
‫ועבודה קשה‪.‬‬
‫אני מכוונת את עצמי להתמקד אך ורק במה שנדרש לצורך העניין‬
‫ברגע הזה‪ :‬לקרוא‪ ,‬לסכם‪ ,‬ללמד‪ ,‬להקשיב‪ ,‬לשתוק וכדומה‪.‬‬
‫בשכבה הרביעית למדתי להכניס צחוק וחוש הומור!!!‬
‫היכולת לצחוק על עצמי ועל "המצב הנוראי שלי" משחררת‬
‫פחדים ומכניסה קלילות למצבים הכי מביכים‪ .‬מומלץ בחום‪ ,‬גם אם‬
‫אני לא תמיד מצליחה לעשות את זה!‬

‫מה למדתי מהסיפור הזה של גלישת גלים?‬
‫על מנת לגלוש על גלי החיים חשוב להיות מודע לעקרונות הבאים‪:‬‬
‫‪ .1‬החיים הם כמו ים‪ .‬הבחירה בידי — ללמוד לגלוש עליהם מרצוני‪,‬‬
‫‪23‬‬

‫לאורה לבנת‬

‫או לחיות במאבק תמידי‪ :‬לשחות נגד הזרם‪ ,‬להתעייף‪ ,‬להיתקע‬
‫ַּבמקום ולטבוע‪.‬‬
‫‪ .2‬ללמוד לגלוש לוקח זמן‪ :‬זהו תהליך למידה הדרגתי הדורש דבקות‬
‫במטרה‪ .‬תשאלו את הבנים שלי ואת חבריהם‪ .‬ללמוד כל דבר לוקח‬
‫זמן‪ .‬והתרגול יביא להתקדמות ולהתמקצעות‪.‬‬
‫‪ .3‬כגולשת עלי לסמוך על עצמי מספיק כדי להתחבר לגל בתזמון‬
‫מדויק‪ .‬כשאני מהססת מתוך ספק או פחד‪ ,‬אני עלולה לאבד את‬
‫העיתוי המדויק הזה‪ .‬כדאי להקפיד עליו ולחתור עד שאוכל לעמוד‬
‫יציבה על הגלשן‪.‬‬
‫‪ .4‬על מנת להיות מאוזנת על הגלשן‪ ,‬עלי לזהות את סוג הגל כדי‬
‫לנצל אותו באופן מקסימלי‪.‬‬
‫‪ .5‬אני חייבת להיות מחוברת לרצון פנימי לתפוס את הגל הבא‪ .‬האיזון‬
‫שלי מתחיל מן המרכז הפנימי שלי המכוּ נה "מקלעת השמש" או‬
‫"מפתח הלב"‪ .‬כשאני מחוברת אליו‪ ,‬אני חשה מסוגלוּ ת ושמחה‪.‬‬
‫‪ .6‬כגולשת‪ ,‬יש לי יראת כבוד טבעית כלפי הים‪ ,‬ואני מבינה שאי‬
‫אפשר להילחם בו‪ .‬הים תמיד ינצח (כמו בחיים — המציאות של‬
‫הרגע הזה חזקה מהכול)‪ .‬אפשר רק לשתף פעולה עם הים ולמנף‬
‫כל גל על מנת לתרגל את מיומנות הגלישה‪.‬‬
‫ועכשיו‪ ,‬בפרק הבא‪ ,‬נראה מה קרה לי כשעברתי מגלישה בים לגלישה‬
‫בשלג‪.‬‬

‫‪24‬‬