‫נתנאל יהושע הכהן וידרבלנק‬

‫בדין עד זומם חידוש הוא וחזרה בתוך כדי דיבור‬
‫א‪.‬‬
‫איתא בב"ק דף עג‪ .‬דלר' יוסי אם העידו עדים על גניבה וטביחה של‬
‫שור בתוך כדי דיבור‪ ,‬כגון שהעידו על ראובן שגנב בראשון בשבת וטבח‬
‫בשני בשבת‪ ,‬והוזמו על הטביחה‪ ,‬אין ראובן חייב לשלם כפל‪ ,‬ונתבטל העדות‬
‫על הגניבה אע"פ שלא הוזמו עליו‪ ,‬דכיון דתוך כדי דיבור כדיבור דמי נחשב‬
‫כעדות א' למימר ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪ .‬והגמ' העמידה‬
‫שסבר ר' יוסי כאביי שעד זומם למפרע הוא נפסל‪ .‬ומשמעות הגמ' היא‬
‫שלאביי שאמר למפרע הוא נפסל איגלאי מילתא שכל העדות היתה בפסלות‬
‫וכ"כ רש"י בהדיא בד"ה ומאי נינהו‪.‬‬

‫ב‪.‬‬
‫וצ"ע דלעיל מיניה הקשה הגמ' על אביי מהמשנה שמחייבת את‬
‫העדים שהעידו על הגניבה וטביחה והוזמו לשלם את הכל )ארבעה וחמשה(‪,‬‬
‫ולפי אביי שהעדים נפסלים למפרע כשהוזמו על הגניבה איגלאי מילתא‬
‫דפסולים היו כשהעידו על הטביחה ולמה חייבים לשלם דו"ה‪ ,‬דהלא עדים‬
‫פסולים אינם חייבים לשלם עבור הזמה‪ .‬ומתרצת הגמ' שכיון שהעידו על‬
‫הגניבה והטביחה בב"א חייבים לשלם‪ .‬ומשמעות הגמ' היא דכיון שהעדות‬
‫על הגניבה והטביחה היתה בתוך כדי דיבור אין העדים נפסלים עד לאחר גמר‬
‫העדות ונמצא דכשהעידו על הטביחה כשרים היו‪ .‬וכ"כ רש"י בהדיא )בד"ה‬
‫ה"ג( וז"ל "דכיון דהעידו בב"א ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו‬
‫ואפי' אי אמרינן למפרע נפסל‪ ".‬וא"כ לכאו' הרי זה סותר את הגמ' שציטטנו‬
‫באות א' דשפיר אמרינן דהיו פסולין בשעה שהעידו על הטביחה‪.‬‬

‫ג‪.‬‬
‫ומצינו ב' מהלכים בראשונים ליישב סתירה זו‪ .‬ר' פרץ סובר‬
‫שבאמת אין העדים נפסלים בשעת הגדתם ואפילו לאביי שלמפרע נפסלין לא‬
‫חל עליהם שם עד פסול עד לאחר שגמרו עדותם‪ .‬וא"כ הרי הם עדים כשרים‬
‫וחייבים לשלם מדין כאשר זמם‪ .‬ומה שר' יוסי סובר שכאשר הוזמו על‬
‫הטביחה לא מקבלים את עדותם על הגניבה "לאו משום דחשבינן להוא‬
‫פסולין מההיא שעתא דודאי כשרין היו כדפירשתי אלא ר"ל ‪ . . .‬כיון דתכ"ד‬
‫הוה חשיבא כאותה עדות ממש ונימא נמי בהני עדות שבטלה מקצתה בטלה‬
‫כולה‪ ".‬וא"כ‪ ,‬שואל רבינו פרץ‪ ,‬למה דוקא לאביי אמרינן כן‪ ,‬הלא גם לרבא‬
‫מתבטלת אותה עדות שהעידו והוזמו עליה )אע"פ שאינם נפסלים עד שעת‬
‫בית יצחק לו • תשס"ד‬

‫נתנאל וידרבלנק‬

‫‪153‬‬

‫הזמה(‪ ,‬ולמה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪ .‬ותירץ וז"ל "כי‬
‫אמר מכאן ולהבא לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא‬
‫אין הביטול והפסול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך הלכך אההיא עדות‬
‫דקא איתזום איתזום‪ ,‬אמאי דלא איתזום לא איתזום‪ ".‬וצ"ע דהלא כתב‬
‫מקודם לכן דאינם נפסלים‪ .‬ונראה לומר דאפילו לר' פרץ שהוא "עד כשר"‬
‫מ"מ לאביי נפסל לאותו עדות ולכן אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‬
‫משא"כ לרבא‪ ,‬אע"פ שאין אנו מקבלים אותה עדות אינו נפסל כלל אלא‬
‫מכאן ולהבא‪) .‬וכעי"ז ברא"ש המובא בשטמ"ק‪ .‬וגדר פשרה זו יפורש‬
‫בעז"ה לקמן באות ד'‪(.‬‬
‫אבל א"א לפרש כן בדעת רש"י‪ 1‬שכתב בהדיא שהטעם שבטלה‬
‫כולה הוא משום ד"אגלאי מלתא דכי אסהוד פסולין הוו‪ ",‬ועוד כתב בע"ב‬
‫בד"ה כדיבור דמי וז"ל "וכחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה‪ ".‬אלא‬
‫ע"כ צ"ל שרש"י סובר שע"י העדות שהוזמו עליה נעשים פסולים מיד ולכן‬
‫אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪ 2.‬וא"כ הדרא קושיא לדוכתא –‬
‫אם פסולים הם למה חייבים לשלם עבור העדות על הטביחה‪ ,‬הלא איגלאי‬
‫מילתא דפסולים היו באותה שעה‪ .‬ונראה לישב ע"פ מש"כ הרמ"ה )הו"ד‬
‫בשטמ"ק( וז"ל‪,‬‬
‫אבל בעדות אחת והיינו דהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת‬
‫אחת דהויא לה כולה בעדות אחת כיון דהוזמו על הטביחה‬
‫עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דעד זומם למפרע הוא‬
‫נפסל אשתכח דמכי אסהידו אטביחה בשיקרא פסולין הוו‬
‫ואע"ג דלא מיפסלי סהדי גופייהו אלא לבתר גמר עדות של‬
‫טביחה כיון דבסוף עדות הטביחה מיהת מפסלי ממילא‬
‫איבטולא סהדותא דגנבה אע"ג דלא אתזום עלויה דקי"ל תוך‬
‫כדי דיבור כדיבור דמי וכולה עדות אחת היא והויא לה עדות‬
‫שתחלתה בכשרות וסופה בפסלות‪.‬‬

‫ומבואר שהרמ"ה מסכים עם רש"י שע"י ההזמה נעשו פסולים‪ ,‬אבל‬
‫כיון שאינם נפסלים עד סוף עדות הטביחה אישתכח דבשעה שהעידו על‬
‫הטביחה כשרים היו‪ ,‬ולכן חייבים לשלם משום כאשר זמם‪ .‬אבל כיון דנעשו‬
‫פסולים בסוף העדות‪ ,‬דהיינו ברגע האחרון‪ ,‬שכבר א"א להם לחזור בו‪ ,‬הויא‬

‫‪ .1‬ודלא כש"כ המהרש"א שכתב שרש"י מסכים שאינם נפסלים‪.‬‬
‫‪ .2‬וכמו שמצינו דנמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולם בטלה‪ ,‬אבל אם אינו פסול מהיכי‬
‫תיתי לן לבטל את שאר העדות כש"כ ר' פרץ‪.‬‬

‫‪154‬‬

‫בדין עד זומם חידוש הוא וחזרה בתוך כדי דיבור‬

‫לה עדות שתחילתה בכשרות וסופה בפסלות ואמרינן דעדות שבטלה מקצתה‬
‫‪3‬‬
‫בטלה כולה‪.‬‬

‫ד‪.‬‬
‫וצ"ע במאי פליגי רש"י ור' פרץ‪ ,‬אמאי לשיטת רש"י ודעימיה בדעת‬
‫אביי נפסלים מיד בשעת הגדת עדותם‪ ,‬או לכה"פ קודם שגמרו עדותם‪ ,‬ואמאי‬
‫לפי ר' פרץ אינם נפסלים עד לאחר גמר עדותם‪.‬‬
‫והנה יש לעיין בדעת אביי דסבר דלמפרע הוא נפסל‪ ,‬אמאי פליג‬
‫ארבא דסבר דמכאן ולהבא נפסל‪ ,‬דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך?‬
‫ולכאו' יש להציע ג' אפשריות‪:‬‬
‫א( סובר אביי שבאמת עד זומם לאו חידוש הוא‪ .‬וישנם כמה סברות‬
‫בראשונים להסביר את נאמנותם של המזימים‪ .‬לדוגמה‪ ,‬עי' בדרשות הר"ן‪,‬‬
‫דרשה יא‪ ,‬שכתב‪,‬‬
‫שיותר רחוק שישקרו המזימין מהמוזמין אע"פ ששניהם‬
‫מכניסין עצמן בדבר העשוי להתברר‪ ,‬אעפ"כ המזימין מכניסין‬
‫עצמן בזה יותר מהמוזמין ]כי המוזמין[ אולי חשבו שלא ראם‬
‫שום אדם במקום אחר באותו זמן ולכן הכניסו עצמן באותו‬
‫שקר עם היותו זר‪ ,‬אבל המזימין אם אין אמת כדבריהם‪ ,‬איך לא‬
‫יראו מהמוזמין שיודעים האמת בעצמם שיוכיחו שהאמת אתם‬
‫ויעידו זה אנשי אותו המקום שראום שם באותו זמן שיאמרו‬
‫שנעשה ]שם[ המעשה ההוא‪ ,‬היה המעשה ההוא או לא היה‪,‬‬
‫הנה אין ספק שכל זמן שהמוזמים לא יבררו שהאמת כדבריהם‬
‫שראוי להאמין המזימין יותר ]מן המוזמין[‪.‬‬

‫הר"ן מפרש שקל להעיד בשקר מפני שיכולים העדים להעיד על‬
‫איזה שעה שנוח להם‪ ,‬משא"כ להזים בשקר הוא יותר קשה כיון שצריכים‬
‫להעיד דוקא על אותה שעה שהעידו העדים הראשונים‪ .‬ומ"מ מסיים הר"ן‬
‫שעדיין יש חידוש בנאמנות המזימין כי בעלמא לא מעדיפים כת אחת משום‬
‫‪ .3‬ולכאו' יש לתלות דיון הרשב"א בב"ב לא‪ :‬ד"ה אמר ר"נ על מח' רש"י ור' פרץ הנ"ל‪.‬‬
‫דהקשה הרשב"א היאך פסקינן כר' נחמן דאע"פ דאיתכחוש באכילה קיים העדות על‬
‫אבהתה הלא פסקינן כאביי ור' יוסי שאם ניזום מקצת העדות בטל השאר‪.‬‬
‫וצ"ע מאי קשיא ליה‪ ,‬הלא דוקא כשניזום ונפסל אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה‬
‫כולה‪ .‬אלא ע"כ סבירא ליה כר' פרץ דכל שנתבטל עדותו אע"פ שאינו נפסל אמרינן‬
‫בטלה מקצתה בטלה כולה‪ .‬ותירץ הרשב"א וז"ל‪ ,‬וי"ל דשאני עדים זוממין דהן גופן‬
‫נפסלין‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולכאו' זהו שיטת רש"י בסוגיין‪.‬‬
‫ושוב מצאתי שנחלקו בזה הקצות והנתיבות‪ ,‬דעי' במשובב נתיבות סי' נב דהקצוה"ח פי'‬
‫כעין רש"י והנתיבות סי' נב סק"א סובר כמו ר' פרץ‪.‬‬

‫נתנאל וידרבלנק‬

‫‪155‬‬

‫סברה בעלמא‪ .‬וא"כ אע"פ שנאמנות המזימין היא דבר הגיונית‪ ,‬מכל מקום‬
‫הוא "יציאה מדרך התורה בשאר מקומות‪ ".‬אבל למעשה‪ ,‬לאחר שחידשה‬
‫התורה שיכולים לסמוך על הסברה הזאת נראה שבאמת מאמינים למזימין‬
‫ולא חשבינן להו כתרי ותרי )לכה"פ לפי אביי(‪ .‬וכך משמע ממסקנת הר"ן‬
‫וז"ל "הנה א"כ נסמוך יותר כאן על המזימין יותר מהמוזמין מפני היות דברי‬
‫‪4‬‬
‫המזימין יותר נראין שהוא אמת‪".‬‬
‫ב( באמת אפ' אביי מודה שנאמנות המזימין הוי חידוש‪ ,‬ובאופן‬
‫עקרוני אנו מנסים להגביל את נאמנותם‪ ,‬אלא שא"א לומר מכאן ולהבא הוא‬
‫נפסל‪ ,‬או משום שהוא תרתי דסתרי )דאם נניח שהוא עבריין‪ ,‬הרי הוא עבר‬
‫כבר משעת הגדה ומההיא שעתא נפסל‪ ,‬ואם אינו עבריין אז אינו נפסל כלל(‪,‬‬
‫או משום דפליג על המושג של "אין לך בו אלא משעת חידושו‪ 5".‬לכן באמת‬
‫אין אנו מאמינין לכת השניה אלא כדי לקיים את הדין של כאשר זמם ופוסלים‬
‫את הראשונים על כרחינו בגלל החידוש שחידשה תורה‪ .‬אבל למרות‬
‫שמקבלים את העדות של המזימין ופוסלים את המוזמין משעת עדותם אין‬
‫‪6‬‬
‫אנחנו מאמינים למזימין לגמרי‪.‬‬
‫‪ .4‬עי' בחידושי הרמב"ן עה"ת )דברים יט‪:‬יח( וז"ל‪ ,‬והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם‬
‫של עדים‪ ,‬והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך‪ ,‬שהרי יכולים הללו לומר‬
‫עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומשמע שסובר שליכא חידוש‬
‫בנאמנותם של המזימין‪ .‬מ"מ ממשיך הרמב"ן בפסוק הבא כשמסביר את הדין של כאשר‬
‫זמן ולא כאשר עשה שלכאו' קשה אם נניח שיש נאמנות למזימין‪ ,‬ותי' שבאמת "משפט‬
‫העדים זוממיןי בגזרת שליט‪ ,‬שהם שנים ושנים‪".‬‬
‫ועי' ריטב"א ריש מכות שהביא בשם הרמב"ן שדין כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא רק‬
‫לפטור העדים מעונש ולא לענין נאמנות‪ .‬וכ"כ הריב"ש בתשובות סי' רסו לענין הוזמו‬
‫שלא בפניהם‪.‬‬
‫וצ"ע איך זה מתיישב אם מה שכתב מתחילה‪ .‬ואפשר שהוא סובר כמו שכתבנו בדעת‬
‫הר"ן שאע"פ שנאמנות של המזימין הוי מסתבר מ"מ ה"ז נגד הכלל של תרי כמאה‬
‫ושא"א להוסיף על נאמנות של עדים‪ .‬ואפשר עוד שזה תלוי על מש"כ הרמב"ן בהסברו‬
‫של הדין של בן סורר )דבדרים כא‪:‬יט( שהטעם שכתוב "והנשארים ישמעו ויראו" בעדים‬
‫זוממין הוא להודיע "כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים‪ ".‬וע"ע בספר‬
‫בחינוך תקפ"ד‪ ,‬טור חו"מ סי' לח‪ ,‬אברבנאל דברים יט‪:‬יט‪ ,‬ור' בחיי שם‪.‬‬
‫‪ .5‬לפי האפשרות הראשונה מודה אביי שלפעמים אומרים אין לך בו אלא משעת חידושו‪,‬‬
‫כגון בציור שאין בו תרתי דסתרי‪ ,‬כגון מש"כ הר"ן בפרק גיד הנשה )חולין צה‪ (.‬לגבי כל‬
‫קבוע‪ ,‬דכיון שקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך‪ .‬ועי' קו"ש ב"ק‬
‫סי' מג‪.‬‬
‫‪ .6‬וכן משמע בתוס' )עב‪ (:‬ד"ה רבא‪ .‬ועי' בתוס' עב‪ :‬ד"ה אין לך‪ ,‬ששואל מה"ת‬
‫שהמוזמין נפסלין‪" ,‬נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין‬
‫נפסלין‪ ".‬ותי' "דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגין כ"ש נפסלין‪ ".‬ולכה"פ רואים בה"א‬
‫של תוס' שלא מאמינים למזימין אע"פ שמקבלים את עדותם‪.‬‬

‫‪156‬‬

‫בדין עד זומם חידוש הוא וחזרה בתוך כדי דיבור‬

‫ג( באמת אביי מודה לרבא וסובר שנאמנות המזימין אינה הגיונית‬
‫דלא אלימי הני מהני‪ ,‬אבל חידשה התורה שמאמינים להם‪ .‬ומאחר שחידשה‬
‫‪8 ,7‬‬
‫התורה שמאמינים להם‪ ,‬הרי אנו מאמינים להם לגמרי‪.‬‬
‫ואפשר דבהכי פליגי רש"י ור' פרץ‪ ,‬דרש"י סובר כמו האפשרות‬
‫הראשונה או השלישי שהצענו‪ ,‬ולכן נפסלין מיד בשעת עדותם ככל מעיד‬
‫שקר וככל עבריין שנפסל משעת עבירה‪ ,‬כי באמת מאמינים למזימים שהעידו‬
‫בשקר‪.‬‬
‫ויש להביא ראיה שלרש"י אביי סובר שנאמנות המזימין היא לגמרי‪,‬‬
‫כמו אפשרות הראשונה‪ ,‬ממה שכתב בסנהדרין עח‪ .‬ד"ה לפי‪" ,‬לרבא כיון‬
‫דעדות זוממין חידוש הוא אע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה מקטלי‪".‬‬
‫דהיינו לרבא כיון דנאמנות המזימין אינה הגיונית מלכתחילה‪ ,‬אין אנו צריכים‬
‫לשאר דיני עדות‪ ,‬ומאמינים להם למרות שהעידו עדות שאי אתה יכול‬
‫להזימה‪ .‬ומבואר מדבריו שלאביי עד זומם ליכא חידוש ולכן בעינן עדות‬
‫שאי אתה יכול להזימה‪.‬‬
‫ואפשר דר' פרץ סבר כאפשרות השניה שהצענו ולכן אינו נפסל מיד‬
‫כי לא מתיחסים אל עדותו בשעת עדותו כעדות שקר אלא שעל כרחינו אנו‬
‫צריכים לפוסלם בגלל החידוש שחידשה תורה‪ .‬אבל אין לנו לפוסלם אלא‬
‫לאחר גמר עדותם דבאמת אין לנו לחשוש בהם שהעידו בשקר‪ ,‬ונמצא‬
‫דבשעה שהעידו כשרים היו‪.‬‬

‫‪ .7‬אולי מפני שמגדירים את המזימין כאילו העידו בפסלות של השני ולא מתיחסים אליהם‬
‫כתרי ותרי‪ .‬ועי' ברמב"ן עה"ת שהבאנו בהערה ‪.4‬‬
‫‪ .8‬וכן משמע מהרמב"ם פי"ח מהל' עדות ה"ג וז"ל‪ ,‬וזה שהאמינה תורה עדים האחרונים‬
‫על העדים הראשונים גזה"כ היא וכו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וזה אע"פ שפסק כאביי‪ .‬ועי' בלח"מ )שם‬
‫ה"ב( שביאר טעם הרמב"ם "דאפילו אביי מודה דהוי חידוש ואין בדבר טעם"‪ ,‬ועפ"ז‬
‫ביאר דעת הרמב"ם דבעינן הזמה לעדים לבד ולא שישתתף עמהם ללוה ולמלוה‪ ,‬ודלא‬
‫כהטור עיי"ש‪ .‬אמנם עי' בפיהמ"ש להר"מ מכות א‪:‬ד וז"ל‪,‬‬
‫והרגין על פיהן כלומר יהרגו העדים ע"פ אלו שהזימום ואע"פ שהם תרי ותרי‪,‬‬
‫מפני שהעדות על העדים עצמם ואינה נוגעת לעצם העדות לקיומה או לבטולה‪,‬‬
‫לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאמרתם או לא הרג ואין אנו‬
‫אחראים לעדות‪ .‬אבל מה שאנחנו מעידים הוא שאתם הייתם בעיר פלוני ביום‬
‫פלוני ולפיכך מקבלים דבריהם ויהרגו העדים‪.‬‬

‫ומשמע שאפי' הרמב"ם מודה שיש סברה לנאמנות המזימין‪ .‬ועפ"ז צ"ל דמה שכתב‬
‫בהל' עדות דנאמנות המזימין "גזירת הכתוב היא" כוונתו לומר שזה נגד כללי עדות‬
‫דעלמא‪.‬‬

‫נתנאל וידרבלנק‬

‫‪157‬‬

‫ה‪.‬‬
‫וע"ע בגמ' שם שהסיבה שמצרפים את העדויות ואומרים שעדות‬
‫שבטלה מקצתה בטלה כולה היא משום שתוך כדי דיבור כדיבור דמי‪ .‬ויש‬
‫לעיין היאך מהני הדין של תכ"ד לצרף את ב' העדויות‪ ,‬למרות שמצאנו‬
‫בהרבה מקומות שאדם יכול לחזור בתכ"ד מה"ת שמחבר ב' מאמרים נפרדים‪.‬‬
‫ויש לחקור מהו הגדר של תכ"ד כדיבור דמי‪ .‬אם נגיד שהגדר הוא‬
‫דכל מה שנעשה בתכ"ד כאילו נעשה בב"א מובן למה מצטרפים ב' חלקי‬
‫עדותם ע"פ הכלל של תכ"ד‪ .‬וכן מפורש בריטב"א יבמות לג‪ .‬ד"ה כגון‬
‫שחתך וז"ל "ותוך כדי דיבור חשיב בת א'"‪ 9,‬וכן משמע מתוס' שבועות לב‪.‬‬
‫ד"ה בתוך וז"ל "דכיון שהעיד זה בתוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאלו‬
‫‪10‬‬
‫שניהם העידו בב"א בצמצום‪".‬‬
‫אבל א"א לפרש ככה בכל הראשונים‪ .‬דעי' בריטב"א נדרים פו‪:‬‬
‫ד"ה גמ' וז"ל "אלא שחכמים אמרו שכדי שיעור זה רחושי מרחשן שפוותיה‬
‫דבור ראשון וכאלו הוא מדבר עדין‪ ".‬מבואר שהגדר של תכ"ד הוא דרואין‬
‫אותו כאלו ממשיך לדבר זמן מועט לאחר שגמר את דיבורו‪ .‬והעירוני‬
‫‪ .9‬ועיי"ש שמסביר מה דאיתא בגמ' דבעל מום ששמש בטומאה דאתי בהדי הדדי )כלו'‬
‫המום והטומאה( נמצא בשחתך אצבעו בסכין טמאה‪ ,‬ומוקשה לריטב"א הלא א"א שלא‬
‫יגע בסכין קודם שיחתוך ומפרש דכיון שהם בתכ"ד חשיב בבת אחת‪ .‬ועי' תוס' כתובות‬
‫ל‪ :‬ד"ה לא שהריצב"א הוכיח מכאן ששני דברים שבאים א' מיד אחר השני חשובין‬
‫כבאין כאחת ושם לא מוזכר כלל את השיעור של תכ"ד וצ"ע מהו השיעור לדעת‬
‫הריצב"א‪ .‬ונראה לומר ע"פ דרך הריטב"א דקיים מושג של ששני דברים שבאין א' אחר‬
‫השני חשובים כאילו באו בב"א ומסרוה הכתוב לחכמים להגדיר מהו השיעור וחז"ל‬
‫קבעו דתכ"ד הוא השיעור )ועי' בחזו"א הל' אישות כב‪:‬ג שהוכיח שיש הרבה דברים‬
‫שאומרים עליהם מסרוה הכתוב לחכמים אע"פ שלא כתוב כן בש"ס בהדיא כמו הגדר‬
‫של מת מצוה ונאמנות וכו' עיי"ש(‪ .‬ועפ"ז נראה לישב שיטת ר"ת המובא בתוס' ב"ק‬
‫עג‪ :‬ד"ה כי וז"ל‪ ,‬ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דהיינו טעמא‬
‫דכשאדם מעיד עדות או עוסק במו"מ וחבירו ניתן לו שלום או רבו ע"כ יש לו להשיב‬
‫ולהפסיק כדאמר הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן ‪ . . .‬ולכך תיקנו חכמים‬
‫שלא יהיה זה חשוב הפסק‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועי' בר"ן נדרים פז‪ .‬ד"ה והלכתא שהקשה על ר"ת‪,‬‬
‫וז"ל‪ ,‬וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בקום עשה בנדרים‪ ,‬ע"כ‪ .‬ועי' בנמוק"י ושיט"מ‬
‫שם‪ .‬ועל פי הנ"ל מיושב שיטת ר"ת דמדאו' קיים מושג ששני דברים הבאים אחד מיד‬
‫אחרי השני נחשבים כאלו באו בב"א אלא שחז"ל הגדירו דשיעורו הוא כדי שאילת‬
‫שלום תלמיד לרבו כדי שתלמיד יוכל להשיב שלום לרבו‪ .‬וכן משמע מלשון התוס'‬
‫דכתב‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת וכו'‪ ,‬ע"כ‪ .‬כלו' דשיעורו‬
‫הוי תקנה אבל לא המושג‪.‬‬
‫‪ .10‬וכן משמע בב"ב קכט‪ :‬ברשב"ם ד"ה והלכתא וז"ל כל שני דברים שאדם מוצא מפיו זה‬
‫אחר זה בתכ"ד שסיים דיבור הראשון התחיל דיבור האחרון לא חשבינן ליה נמלך אלא‬
‫הרי הוא כאילו אמר שני דברים ביחד‪ ,‬ע"כ‪.‬‬

‫‪158‬‬

‫בדין עד זומם חידוש הוא וחזרה בתוך כדי דיבור‬

‫הגרמ"מ בלכמן שליט"א שהלשון "רחושי מרחשן" לכאורה מושאל ממגילה‬
‫כז‪ :‬שמבואר שם שמתפלל צריך להמתין כדי הילוך ד' אמות לאחר שגמר‬
‫תפילתו קודם שישתין משום "שתפילתו סדורה בפיו ורחושי מירחשן‬
‫שפוותיה‪ ",‬דהיינו כאלו ממשיך להתפלל‪ .‬ומבואר בריטב"א שזהו אותו הגדר‬
‫של תכ"ד‪ 11.‬ולפי סברה זו צ"ע איך מצרפים את העדות של הגניבה עם‬
‫העדות של הטביחה ע"י המושג של תכ"ד‪ ,‬דהלא שתי העדויות הן נפרדות‬
‫ועומדות בפני עצמן‪ ,‬וכש"כ הריטב"א בב"ב לא‪ .‬ד"ה והקשו וז"ל "שהם שני‬
‫עדיות חלוקות על שני חיובים חלוקים דבגניבה מחייב קרן וכפל ובטביחה‬
‫דו"ה‪ ".‬ואי נימא שהגדר של תכ"ד הוא שרואין אותו כאלו ממשיך לדבר‬
‫‪12‬‬
‫מ"מ לא מובן איך מצטרפים ע"י זה שתי עדויות נפרדות‪.‬‬
‫ועוד קשה היאך מועיל תכ"ד בעדות לפי מש"כ הר"ן בנדרים פז‪.‬‬
‫ד"ה והלכתא דפי' דהטעם שיכול לחזור בתכ"ד הוא משום דכשאדם עושה‬
‫מעשה "לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד‪ ",‬דהיינו‬
‫כאלו התנה שיכול לחזור בו וכל זה מסתבר במקח וממכר וגיטין וקידושין‬
‫וכדומה דבידו להתנות כל מה שרוצה ותלוי בגמירות דעתו אבל לכאורה אין‬
‫זה שייך בעדות שאינה תלויה בדעתו ורצונו וא"א להתנות בה‪ .‬וא"כ צ"ע‬
‫בשיטת הר"ן איך מהני תכ"ד בעדות ולמה כל מה שהעיד תכ"ד מצטרף ביחד‬
‫כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪.‬‬
‫וכן צ"ע בשיטת הרמב"ם שכתב )פ"ב מהל' שבועות הי"ז( שאם‬
‫חזר בתכ"ד "הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה"‪ ,‬ואם נניח‬
‫שכוונתו שכל מי שחוזר בתכ"ד חשיב כטועה צ"ע למה אם לא חזר מצטרפים‬
‫ב' עדויות הנפרדות שהיו בתכ"ד‪.‬‬
‫ונראה שבעדות כל מה שאמר בתכ"ד חשיב מאמר אחד והוי חפצא‬
‫אחת של עדות ולכן אם בטל מקצתה בטל כולה ולא צריך לומר שהוי כאילו‬
‫העיד הכל בב"א אלא צריך שיהא "כולה עדות אחת היא" )לשון רש"י ב"ק‬
‫עג‪ .‬סד"ה ומאי(‪ .‬אבל אין זה מספיק למקח וממכר וכדומה שחל מיד ולכן‬
‫הר"ן הוסיף את סברתו שהוי כאלו התנה ולא גמר בדעתו‪ .‬ולכאו' זהו ג"כ‬
‫כוונת הריטב"א דדרך הדיבור כך היא שכל מה שאומר מיד בתכ"ד הוי המשך‬
‫לדיבורו וכאלו לא הפסיק לדבר‪ ,‬ולכן הוי כמאמר אחד של עדות‪.‬‬
‫‪ .11‬ולכאורה דברי הריטב"א בנדרים סותרים את דבריו ביבמות וצ"ע‪.‬‬
‫‪ .12‬ועי' בנדרים פז‪ .‬תוד"ה ר' אשי וז"ל‪ ,‬כאן שנמצא שהוא בנו תכ"ד של קריעה דהוי כאילו‬
‫לא קרע אלא לאחר שמיעה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומבואר שגדר תכ"ד אינו כאלו הכל היה בב"א‪.‬‬

‫נתנאל וידרבלנק‬

‫‪159‬‬

‫ועפ"ז מובנת שיטת תוס' כתובות כב‪ .‬ד"ה מנין שהקשה על הגמ'‬
‫שהביאה את הפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה" כמקור לדין שהפה שאסר הוא‬
‫הפה שהתיר‪ ,‬דלכאו' האב נאמן לומר "הזה" אפי' בלי פה שאסר ותי' התוס'‬
‫דכאן מיירי שסותר את משמעותו הקודם ולכן אע"פ שהוא בתכ"ד צריכים‬
‫לדין פה שאסר כדי להאמינו‪ .‬וצ"ע דבתכ"ד הרי יכול לחזור לגמרי ולמה‬
‫צריכין לסמוך על הפה שאסר‪ .‬ומפורש בדבריו שאינו יכול לחזור בתכ"ד‬
‫כשסותר את משמעותו הקודמת ורק נאמן )בלי פה שאסר( אם הוא מגדיר או‬
‫מפרש את דבריו‪ 13,‬או שנראה שהוא טעה וכש"כ הרמב"ם‪ 14.‬וכעי"ז מובא‬
‫בריטב"א ב"מ כח‪ :‬ד"ה מסתברא שכתב שחזרה בעדות תכ"ד לא מהני אלא‬
‫כשחזרו "מחמת עצמם" אבל כשחזרו מחמת דבר אחר וכגון מחמת אימה לא‬
‫מהני חזרתם והוי חוזר ומגיד‪ .‬ואי נימא שהטעם שמהני חזרה הוא משום‬
‫דהוי כאילו העיד הכל בב"א לא שייך החסרון של חוזר ומגיד בתכ"ד אלא‬
‫‪15‬‬
‫ע"כ צ"ל כהנ"ל‪.‬‬
‫‪ .13‬ועי' בתוס' ב"ק עג‪ :‬ד"ה ונמלך שכתב שאפי' למאן דלית ליה תכ"ד כדיבור דמי מ"מ‬
‫סובר שדוקא לחזור בו ממה שאמר בתחילה אינו יכול אבל לפרש דבריו נאמן )אבל רק‬
‫בכדי דיבור(‪ .‬ויותר מזה כתב הב"ח )אבה"ע לח‪:‬ב(‪ ,‬וז"ל‪ ,‬דס"ל להרמב"ם דהא דקיי"ל‬
‫במגדף ובע"ז ובמקדש ובמגרש דתכ"ד לאו כדיבור דמי אין זה אלא לגבי חזרה אם חוזר‬
‫בו לגמרי אבל אם אינו חוזר בו אלא שמפרש דבריו אמרינן דתכ"ד כדיבור דמי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וזה דלא כהטור שסובר שבקידושין לא אמרינן תכ"ד כלל‪) .‬וע"ע אבנ"מ לח‪:‬ב‪(.‬‬
‫ולכאורה הב"ח סובר שלפי הרמב"ם קיים ב' דינים בתכ"ד‪ :‬א( שהוי אמירה אחת‬
‫והמשך דבריו הראשונים ולכן יכול לפרש דבריו‪ ,‬ודין הזה קיים אפי' כשלא אומרים‬
‫תכ"ד כדיבור דמי; ב( שיכול לחזור בו‪ .‬ולכאו' לפי התוס' בכתובות )ואפשר דגם הטור‬
‫סובר כן( רק למ"ד תכ"ד כדיבור דמי אמרינן דמה שאמר בתכ"ד מצורף לאמירה אחת‪.‬‬
‫‪ .14‬וכן משמע משו"ת הרשב"א ח"א סי' לה דהטעם דמי שטעה בברכתו ותיקן את עצמו‬
‫בתכ"ד שאינו צריך לחזור ולברך הוא משום דהוי כמוסיף שבח‪ ,‬אבל בלאו הכי אינו‬
‫יכול לחזור‪ .‬וע"ע בשו"ע או"ח )תפז‪:‬א( שמי שחתם מקדש השבת במקום מקדש‬
‫ישראל והזמנים יכול לחזור ולתקן את דבריו בתכ"ד משום "דהוא יודע שהוא יום טוב‪".‬‬
‫ומשמע דחזרה בתכ"ד לא מהני אם הוא ממש חוזר מדבריו הקודמים‪ .‬ועיי"ש במשנ"ב‬
‫סק"ה שהוכיח שרוב הפוסקים חולקים על פסק המחבר וסוברים שמהני חזרה בתכ"ד‬
‫אפי' סבר שהוא שבת‪ .‬ועי' בביאור הלכה שם שהכריע כנגד הפמ"ג וסובר שלא מהני‬
‫חזרה אם התחיל לומר "רצה" ואם הגדר של תכ"ד הוא שהוי כאילו היה בב"א אינו כ"כ‬
‫מובן אמאי אינו יכול לתקן את דבריו‪ ,‬אלא צ"ל דהגדר הוא כמו שכתבנו בעדות דהכל‬
‫מצורף למאמר אחד וה"ה בברכות שהכל מצורף לברכה אחת ולכן אם התחיל ברכה‬
‫אחרת גילה בדעתו דגמר את ברכתו ואינו יכול לחזור עוד ואפי' תכ"ד‪ .‬ולכאו' הפרמ"ג‬
‫שחולק סובר שתמיד יכול לחזור בתכ"ד אפי' התחיל ברכה אחרת ואפי' לא ידע שהוא‬
‫יו"ט כשהוא טעה וסבר כדעת התוס' שכל מה שהוא תכ"ד הוי כאילו נקרא בב"א‪ ,‬אלא‬
‫שאין זה מוכרח בהפמ"ג‪.‬‬
‫‪ .15‬ועי' בשער המשפט סי' כט סק"ד שהוכיח שרש"י בכתובות לג‪ .‬חולק על הריטב"א‬
‫דאיתא התם דעדים זוממים אינם בני התראה ואמר רבא אימת נתרי בהו והקשה אביי‬
‫וניתרי בהו בתכ"ד ופרש"י שם משום דיכולים לחזור ואי נימא כהריטב"א הרי אינם‬
‫יכולים לחזור דשמא חזרו מחמת אימת ההתראה ולא מחמת עצמם‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful