Professional Documents
Culture Documents
28.05.2007
חזרה קצרה :אריסטו דוגל בביסוס תפיסת הצדק שלו בתפיסות רווחות עד כמה שניתן ובאופן קרוב למה
שמניע אנשים בפועל .אריסטו מציע תפיסה תכליתית שפועלת בטבע בכלל ,כל אחד פועל למימוש
התכלית ,וכל פעולה אנושית נעשית למען תכלית מסויימת .בכדי להשיג תכלית מסויימת .אותה תכלית
נכנה כ"טוב" .הטוב הוא התכלית .הפעולות שלנו מסודרות במעין פירמידה .אנחנו עושים משהו לשם
השגת תכלית מסוימת אך התכלית יכולה להיות דבר אחר שאנחנו מעוניינים להשיג .בראש הפירמידה
ישנה התכלית שלעצמה ,הדבר שאותו אנו רוצים להשיג בחיים וזה יהיה הטוב העליון שבחיים .אותה
תכלית כשלעצמה היא הטוב כשלעצמו – האושר .אריסטו פוסל כל מיני עמדות מקובלות לגבי מהו
האושר .אנו מגיעים לכך שמצב של אושר הוא מצב שבו אני מממש את התכלית של החיים שלי זהו מצב
של מימוש שלם של כל מה שניתן וכל מה שטמון בי .אני כלי .הכלי הזה אמור להפיק משהו .הוא בנוי
לתכלית מסויימת .התכלית מתממשת כאשר הכלי פועל בצורה השלמה ביותר .לכן ,אושר הוא מצב של
שלמות הפעולה ,כאשר אני יכול להגיד שאני קרוב עד כמה שניתן לשלמות שמתממשת בפעולות שלי.
שלמות של סגולות ותכונות שנתפסות כתכונות טובות – יש בי כפוטנציאל תכונות מסויימות שאם אני
אביא אותן לידי שימוש מושלם אני אוכל לדבר על עצמי כאדם מאושר ואני אממש את התכלית
המאושרת שלי .הסגולות הטובות ,בהקשר של אופי ,הן לא דברים מופשטים ,הן תכונות שמעצבות את
הבחירה שלנו .הן לא רק רגש אלא סוג של פרקטיקה ,סוג של מעשה .אריסטו דיבר על שלושה מימדים
של סגולה טובה :הרצון להיות אדם הוגן ,היכולת לגבש מיומניות שאוכל לעשות דברים הוגנים ושאוכל
לדעת לבחור נכון את המטרות שראויות להפעלת אותה תכונה .סגולות טובות הן דבר של דרך חיים.
יש כאן סוג של בעיה פרקטית .כזכור ,דרך החיים שעלינו לבחור בכדי לחיות טוב עוברת דרך
עיצוב פנימי .אני פועל לפני שאני בן-אדם כזה .בכדי להפוך לבן-אדם הגון אני מסגל לעצמי את אותה
תכונה .כשאני פועל אני לא .אוכל לומר לעצמי שאני אדם הגון רק אחרי תהליך ארוך של חיים .יש כאן
מעגליות – בשביל להיות אדם הגון עלי לעשות מעשים של אדם הגון ובשביל לעשות מעשים של אדם
הגון עלי להיות אדם הגון.
סגולה טובה פועלת על-פי דרך האמצע ,מידת האמצע .מול כל סגולה יש לי קשת של התנהגויות.
הסגולה הטובה תהיה באיזשהו סוג של אמצע .את האמצע ניתן להבין כאמצע פורמלי .נניח שהבוס שלי
מושחת ,יש לי כמה אופציות:
.1לשתף איתו פעולה ולהרוויח מהשחיתות.
.2לפרסם את היותו מושחת בתקשורת.
.3לדווח לשלטונות.
ישנם כמה אופציות לפעולה .אריסטו אומר שיש משהו באמצע שהוא יהיה הדבר הנכון .השאלה
– מה יהיה האמצע הפורמלי הנכון? לפעמים ישנה האופציה שההתנהגות הקיצונית היא הדבר ההגון
היחידי לעשות.
ניתן להבין את ההנחיה של אריסטו שצריך לקחת בחשבון כמה שיותר מאפיינים ,כמה שיותר
גורמים .עלי לדעת כמה שיותר פרטים על הסיטואציה ,לקחת בחשבון את התשוקות והרגשות שלי ,מה
אני מסוגל כבן-אדם ,לקחת בחשבון את המשמעות הרחבה של אותה הפעולה .למשל ,אם אני מעוניין
לשנות שחיתות במערכת עלי לקחת בחשבון את כל הפרמטרים לפני שאני עושה משהו.
הסיכוי שלי לעשות משהו חד-צדדי הוא קטן .אמצע הוא דבר שנוצר ע"י כמה שיותר גורמים.
יכול להיות שאעשה דבר יוצא דופן וקיצוני .הסיכוי שאגיע לפעולה שפוגעת בי ואחרים לאחר שלקחתי
בחשבון את מירב הגורמים הוא קטן.
ככל שזה הופל להרגל בהתנהגות שלי ,ככל שאני הופך ליותר מאומן ומיומן בבחירת ההחלטות
ומציאת האמצע זה יהפך להתליך טבעי מאוד.
לפי אריסטו ,אם אני מממש את הסגולות הטובות בי ומגיע לשלמות – אני מגיע לתכלית
האנושית שלי .מימשתי את התכלית? הגעתי לטוב שבעצמו.
אצל אריסטו ,בספר העשירי של האתיקה ,ישנו איזשהו מודל הדומה למודל שדיברנו כרגע .עד
עכשיו דיברנו על החיים כמימוש הסגולה הטובה של האופי .את החיים האלו ניתן לחוות בכל מיני צורות.
יש כאן דרך חיים שאני יכול לנהל אותה לא משנה מי אני ומה אני עושה.
בספר העשירי אריסטו אומר דברים שונים :הוא אומר שכל דבר מגיע לשלמות רק אם הוא
מממש את הפונקציה הייחודית שלו .לקחתי גיטרה והפכתי אותה לשולחן מושלם – לא הבאתי אותה
למימושה המושלם כגיטרה .היא לא מביאה לידי ביטוי את התכונות שלה להפיק צליל.
האדם ,הייחודי בו ,זה יכולת המחשבה ,היכולת התבונית .ולכן ,חיים של שלמות ,חיים
מאושרים ,הם חיים שמביאים לידי מימוש את הייחוד הזה .לפי אריסטו ,חיי עיון .לחיות את החיים תוך
כדי העיסוק בפילוסופיה.
מה הקשר בין שני החלקים של הספר? אנחנו יצרנו איזושהי תפיסה פרקטית של ההוויה הזאת.
איך בכל זאת מיישבים את שני ההיבטים האלו?
להבין שגם אם חיי העיון אינה המלצה גורפת לדרך חיים ,יש חשיבות להקדשת המאמץ לשכלול
התבונה .כלומר ,אם מישהו חשב להבין את אריסטו כמי ששולח בני-אדם רק למסלול של אימון והקניית
הרגלים וכן הלאה ,אריסטו בסוך אומר שיש חשיבות לגיבוש התבונה האישית כדרך להיות ביקורתי לגבי
תפיסות העולם שאנחנו רגילים מבחוץ ,לגבי הרגלי החברה .אדם ,בנסיונו להיות מושלם ומאושר ,חייב
לפתח את הכלי שמאפשר לו ביקורת ,שמאפשר לו לפרוש ממה שמקובל כדרך חברתית .התבונה
העיונית ,חיי העיון ,יש להם תפקיד בהנחיה של כל האתוס הזה ,כל העיצוב של מסלול עצמי שנעשה דרך
הפעולות שאי-אפשר לבטל את אותה תבונה מעשית כי היא מה שמקנה לנו את היכולת לצאת מהתפיסות
השגויות לגבי הטוב ,שכל הזמן נוכל לפתוח את שאלת הטוב והסגולה לחיים טובים.
מהו הדבר ההגון לעשות בסיטואציה מסוימת? השיקול הוא אינו חד-משמעי .הכלי שהוא נותן
לנו הוא מאוד לא מדויק ויש כל הזמן את האופציה שהמעשה ההגון עבורי הוא אינו המעשה ההגון
האופטימלי לגבי בן-אדם אחר .אין היכולת החד-משמעית לגזור פעולה זאת או אחרת .יש הנחיות
שנבחנות על-גבי חיים שלמים ובסופו של דבר בחינה שאדם בוחן את עצמו .הכלי הזה הוא כלי ביקורתי
לא כדי לערוך ביקורת על מעשי ושיקולי אנשים אחרים אלא כביקורת שאני עורך לגבי בכדי להגיע
למימוש עצמי גבוה יותר.
יש לי כאן ,למעשה ,תיאור של דרך חיים .זה יכול להישמע כמשהו חלש .מאוחר יותר נדבר על
תפיסות מודרניות מהמאה ה 17-ומעלה .בסופו של דבר ,הנסיון להבין מוסר כחתירה מתמדת של אדם אל
החיים שהוא מבין אותם כטובים ביותר היא תובנה שיותר מאלפיים שנה אחרי אריסטו היא עדיין מעניינת
כמחשבה מוסרית.
אצל אריסטו ואפלטון ישנה תיאוריה לדרך חיים טובה דרך הפעילות האופטימלית שאוכל להגיע
למימוש עצמי גבוה .עבור שניהם ,החיים המוסריים ,השאיפה לטוב המוסרי מתמזגת עם השאיפה לאושר.
אצל אפלטון ,האושר בדרך עובר שינויים .אריסטו נצמד יותר למושגים היומ-יומיים .במובן הזה ,אריסטו
נשאר קרוב.
לשניהם יש את אותה תשובה לעם המוראליסטי :אם אתה רוצה להיות מאושר – על הדרך אתה
צריך להיות מוסרי .אתה רק צריך להבין מה זה להיות מאושר ואיך מגיעים לזה .אצל אריסטו יש דגש על
הידע הפרקטי שהמוסר תלוי בו .הידע האובייקטיבי על העולם ,הידע העיוני – אלו כלים לחלק ממה שאני
צריך .אריסטו מדגיש במיוחד את המרכיב הפעיל .התפיסה של אפלטון רואה בידע העיוני ,הידע של
האידאות ,מרכיב הכרחי וגם מרכיב מספיק .אפלטון שולח אותי לדרך עיונית ,דרך של לימוד פילוסופי
של אידאות.
אצל אפלטון ,למוסר יש אופי אינטלקטואלי ,כלומר שהידיעה היא ידיעה מספיקה ושהאדם עושה
את הרע אך ורק מתוך בורות .אצל אריסטו ,הלימוד הוא מורכב יותר ויש מרכיב של עשיה .אני יכול
לדעת הכל ,אך אם אין לי הבנה של המציאות סביבי ,אם לא הבנתי את התשוקות שלי ,אני לא אפעל
באופן מושלם ואני לא אגיע לאושר.
דיוויד יום
הספר הידוע שלו הוא "מסכת טבע האדם" שבתחילה הוא לא הצליח לפרסם אותו .זה הפך לאחד
הסיפורים החשובים ביותר לפילוסופיה המודרנית .הטקסטים שנוגעים לתורת המוסר בהגות של יום
נמצאים גם בספר הזה וגם בספר שמתורגם כ"-עקרוני המוסר" שהוא פיתוח וחזרה על מה שמופיע בספר
השלישי (מסכת).
את המוסר של יום ניתן להבין דרך התפיסה של דרכו להבנת ההכרה .יום הוא אמפיריציסט ,שזו
תפיסה בתורת ההכרה .אם השאלה בתורת ההכרה היא "איך אנחנו יכולים לדעת מה שאנחנו יודעים על
העולם?" ,הם יודעים שהמקור זה החושים שלנו .הידע בא מבחוץ .הייאמפיריציסט הוא אחד שיגיד
שהידע בא מהתבונה .יום אומר שכל דבר בא מהעולם ,אם הוא לא בא מהעולם – אין לו ערך .הכל בא
מהחושים .החושים תובעים לנו בראש כל מיני מושגים ודימויים ובעיקרון מה שאנחנו עושים זה כל מיני
אופרציות עם החומרי גלם האלו.
הפילוסופיה הביקרותית שלו היא כזאת שרוב המהלכים של יום זה לבדוק את האמינות של כל
מיני רעיונות פילוסופיים שיש לנו בראש ע"י כך שנבין מאיפה זה בא .אם בסוף נוכל לדעת את המקורות
של כל מיני רעיונות נעשה זאת ע"י נתוני החושים מהעולם.
את אותו מהלך יום יעשה גם לגבי המוסר .הוא ישאל מה מבסס את השיפוט המוסרי .האם שאני
אומר מצביע על דבר מסוים שהוא טוב (איש ,תכונה ,מעשה) – האם השיפוטים הללו ,מה שהופך אותם
לנכונים ,ההצדקה שלהם ,זה משהו שקיבלתי מהעולם? האם זה כמו השיפוט שאני מצביע על הקיר וקובע
שהוא בצבע לבן? אולי ,כמו מתמטיקה ,השיפוט לא בא מבחוץ אלא הוא שיפוט שכלי על יחסים בין
מושגים.
מה שיום רוצה להראות זה שהשיפוטים שלנו נובעים לא מזה ולא מזה – לא מהחושים ולא
מהשכלי.
המהלך הראשון שלנו הוא להראות שהשיפוטים שלנו בתחום המוסר לא נובעים מהחושים.
המהלך הראשון הוא להגיד שטוב ורע הם לא דברים שנתפסים .אני לא רואה את הטוב ואת הרע .מול
התפיסה שתגיד על דבר מסוים שברור שהוא רע או טוב – יום יגיד שאין לנו היכולת לחוש טוב או רע –
לא בראיה ,לא בשמיעה ולא באף אחד מהחושים שלנו .אחד הטיעונים שהוא מביא :אותו מצב עניינים
שאני רואה בעולם ,אין לי היכולת לשפוט אותו באופן מוסרי – הוצאה להורג שתיראה לי לא נכונה
(רעה) והוצאה להורג אחרת שתיראה לי נכונה (טובה) .אם זה היה בנתוני חושים אז מה שהייתי רואה
היה קובע אם זה טוב או רע .זה לא בא מהחושים אלא ממקום אחר.
לנסיון לגזור מתכונות שניתן לראות אותם ולחוש אותם איזשהו שיפוט מוסרי ,לנסיון הזה ניתן
שם במאה ה 20-ע"י פילוסוף שנקרא ,G.E.Mooreנטורליסט .הוא ראה שבשום מצב לא ניתן לגזור
לוגית אם הדבר טוב או רע .אני יכול לתאר את המצב הזה באופן מורכב מאוד עד הפרטים הכי קטנים
ועדיין לא ינבע מזה כלום.
האופציה השניה היא התבונה .יום לא יסכים שהתבונה מספיקה לשיפוטים מוסריים .הוא נשען
על-כך שמה שהשכל שלנו או התבונה שלנו עושה בשיפוטים היא להראות מושגים בין שיפוטיים .השכל
מסוגל למצוא את יחסי זהות .מתמטיקה זה סוג של יחסים שהשכל שלי מזהה מנתונים שיש לו בראש.
יום אומר שטוב ורע זה לא יחס בין מושגים .זה לא יחס שאפשר ללמוד אותו בין אובייקטים .אני
יכול לדעת מה זה אדם ,אני יכול לדעת מה זה תרנגול ,אך אני לא יכול לדעת רק מהידע הזה האם אדם
שהורג תרנגול זה דבר טוב או רע .זה לא עומד על אותם יחסים.
יחס תבוני הוא יחס קבוע ,4=2+2 .לא משנה איפה ומתי .זו משוואה שתמיד תישאר זהה.
השיפוט המוסרי של טוב ורע לא יתנהל באותו אופן כמו שיפוט תבוני.
טיעון נוסף :יום אומר ששיפוטים תבוניים לא מוסיפים לי ידע על העולם אלא מגלים עוד ועוד
יחסים בין הדברים .ההבדל בין דוקציה לדדוקציה .אבל ,כשאנחנו מוסיפים ערך מוסרי לדברים אנחנו
מוסיפים נדבך חדש לעולם .יש פה גילוי של משהו חדש לעולם .זה לא מיצוי של דברים שכבר ידענו.
שיקול אחרון ומעניין :תובנות שנובעות מהתבונה שלנו הן תובנות בגדר עיון בלבד ,הן לא
מניעות אותנו לפעול בשום אופן .למדתי לחשב דבר מסוים במתמטיקה ,לסדר את העניינים בלוגיקה –
בכל מקרה ,אני נשאר נייטרלי בדעה .במוסר ,לעומת זאת ,שאני מזהה דבר כרע הוא יוצר לי באופן
אוטומטי סלידה (מהמעשה או האדם) .שאני מזהה משהו שטוב – באופן אוטומטי יש לי את הכמיהה
להתקרב .השיפוטים במוסר הם לא סתם שיפוטים .הם שיפוטים עם נטייה לפעול .לכן ,תבונה לא יכולה
להיות המקור לשיפוטים הללו.
המסקנה – שיפוטים מוסריים לא נובעים לא מהחושים ולא מהתבונה.
יום שואל במיוחד לגבי התוקף ,יותר מאשר התוקף של שיפוטים מקומיים ,אלא התוקף של
סגולות מקומיות .כמו אריסטו הוא מדבר על האדם והמעשה הטוב.
למה אנחנו מזהים סגולות מסוימות כסגולות טובות? למה אנחנו מעדיפים הגינות ויושר? האם זה
רק הרגל? מוסכמה שמשעתקת את עצמה? האם יש בזה הצדקה?
גם יום מניח שאין לנו ויכוחים מאוד גדולים לגבי המוסכמות .רובנו חשים אותו רגש כלפי
מעשים מוסריים .מה שיום מעלה ואריסטו לא זו השאלה "למה?" .למה אנחנו נמשכים ו/או סולדים מדבר
מסוים?
יום יניח שלמרות שהידע הזה ,היכולת שלנו לשפוט תכונות טובות ורעות ,הוא ידע לא מהחושים
ולא מהתבונה ,אך יש בו משהו ממשי .יש בו משהו שאכן נותן תוקף לסגולות .אך יום אומר שיש יסוד
ממשי לשיפוטים המוסריים שלנו .אחד השיקולים שלו הוא שבכל השפות ובכל התרבויות יש את
השיפוטים המוסריים ולפיכך הוא מסיק שיש משהו בנפש האנושית שנותן תוקף לשיפוטים האלה .יש
בסיס חוויתי ,התנסותי ואנושי לשיפוטים אך הוא לא אותו בסיס של ידע אחר – ידע אודות העולם.
מקור של שיפוט מוסרי לפי יום – רגש מוסרי .יש לנו רגש או התכוונות לעולם ,מעין חוש נוסף
שהוא לא חוש רגיל ,מעין התכוונות לעולם שבהקשרים מסויימים ב"מסכת טבע האדם" הוא יקרא לו
"סימפטיה" או "נדיבות" או "אהבת הבריות" ,אך יש לנו איזשהו רגש כזה ,איזשהו פתיחות כזאת לעולם
שמאפשרת לנו לחוות פעולות ותכונות מסוימות של בני אדם כטובות או רעות .לתפיסה הזאת קוראים
"אמוטביזם" ,מתוך אמוציה .הרגש הטבעי לפי יום מזהה קודם כל סגולות טובות .אנחנו רואים את הרוע
והטוב באנשים וכך זה מפעיל אותנו .זה הטענה שלו.