You are on page 1of 4

‫מבוא למוסר – שיעור מס' ‪6‬‬

‫‪28.05.2007‬‬

‫חזרה קצרה‪ :‬אריסטו דוגל בביסוס תפיסת הצדק שלו בתפיסות רווחות עד כמה שניתן ובאופן קרוב למה‬
‫שמניע אנשים בפועל‪ .‬אריסטו מציע תפיסה תכליתית שפועלת בטבע בכלל‪ ,‬כל אחד פועל למימוש‬
‫התכלית‪ ,‬וכל פעולה אנושית נעשית למען תכלית מסויימת‪ .‬בכדי להשיג תכלית מסויימת‪ .‬אותה תכלית‬
‫נכנה כ"טוב"‪ .‬הטוב הוא התכלית‪ .‬הפעולות שלנו מסודרות במעין פירמידה‪ .‬אנחנו עושים משהו לשם‬
‫השגת תכלית מסוימת אך התכלית יכולה להיות דבר אחר שאנחנו מעוניינים להשיג‪ .‬בראש הפירמידה‬
‫ישנה התכלית שלעצמה‪ ,‬הדבר שאותו אנו רוצים להשיג בחיים וזה יהיה הטוב העליון שבחיים‪ .‬אותה‬
‫תכלית כשלעצמה היא הטוב כשלעצמו – האושר‪ .‬אריסטו פוסל כל מיני עמדות מקובלות לגבי מהו‬
‫האושר‪ .‬אנו מגיעים לכך שמצב של אושר הוא מצב שבו אני מממש את התכלית של החיים שלי זהו מצב‬
‫של מימוש שלם של כל מה שניתן וכל מה שטמון בי‪ .‬אני כלי‪ .‬הכלי הזה אמור להפיק משהו‪ .‬הוא בנוי‬
‫לתכלית מסויימת‪ .‬התכלית מתממשת כאשר הכלי פועל בצורה השלמה ביותר‪ .‬לכן‪ ,‬אושר הוא מצב של‬
‫שלמות הפעולה‪ ,‬כאשר אני יכול להגיד שאני קרוב עד כמה שניתן לשלמות שמתממשת בפעולות שלי‪.‬‬
‫שלמות של סגולות ותכונות שנתפסות כתכונות טובות – יש בי כפוטנציאל תכונות מסויימות שאם אני‬
‫אביא אותן לידי שימוש מושלם אני אוכל לדבר על עצמי כאדם מאושר ואני אממש את התכלית‬
‫המאושרת שלי‪ .‬הסגולות הטובות‪ ,‬בהקשר של אופי‪ ,‬הן לא דברים מופשטים‪ ,‬הן תכונות שמעצבות את‬
‫הבחירה שלנו‪ .‬הן לא רק רגש אלא סוג של פרקטיקה‪ ,‬סוג של מעשה‪ .‬אריסטו דיבר על שלושה מימדים‬
‫של סגולה טובה‪ :‬הרצון להיות אדם הוגן‪ ,‬היכולת לגבש מיומניות שאוכל לעשות דברים הוגנים ושאוכל‬
‫לדעת לבחור נכון את המטרות שראויות להפעלת אותה תכונה‪ .‬סגולות טובות הן דבר של דרך חיים‪.‬‬
‫יש כאן סוג של בעיה פרקטית‪ .‬כזכור‪ ,‬דרך החיים שעלינו לבחור בכדי לחיות טוב עוברת דרך‬
‫עיצוב פנימי‪ .‬אני פועל לפני שאני בן‪-‬אדם כזה‪ .‬בכדי להפוך לבן‪-‬אדם הגון אני מסגל לעצמי את אותה‬
‫תכונה‪ .‬כשאני פועל אני לא‪ .‬אוכל לומר לעצמי שאני אדם הגון רק אחרי תהליך ארוך של חיים‪ .‬יש כאן‬
‫מעגליות – בשביל להיות אדם הגון עלי לעשות מעשים של אדם הגון ובשביל לעשות מעשים של אדם‬
‫הגון עלי להיות אדם הגון‪.‬‬
‫סגולה טובה פועלת על‪-‬פי דרך האמצע‪ ,‬מידת האמצע‪ .‬מול כל סגולה יש לי קשת של התנהגויות‪.‬‬
‫הסגולה הטובה תהיה באיזשהו סוג של אמצע‪ .‬את האמצע ניתן להבין כאמצע פורמלי‪ .‬נניח שהבוס שלי‬
‫מושחת‪ ,‬יש לי כמה אופציות‪:‬‬
‫‪.1‬לשתף איתו פעולה ולהרוויח מהשחיתות‪.‬‬
‫‪.2‬לפרסם את היותו מושחת בתקשורת‪.‬‬
‫‪.3‬לדווח לשלטונות‪.‬‬
‫ישנם כמה אופציות לפעולה‪ .‬אריסטו אומר שיש משהו באמצע שהוא יהיה הדבר הנכון‪ .‬השאלה‬
‫– מה יהיה האמצע הפורמלי הנכון? לפעמים ישנה האופציה שההתנהגות הקיצונית היא הדבר ההגון‬
‫היחידי לעשות‪.‬‬
‫ניתן להבין את ההנחיה של אריסטו שצריך לקחת בחשבון כמה שיותר מאפיינים‪ ,‬כמה שיותר‬
‫גורמים‪ .‬עלי לדעת כמה שיותר פרטים על הסיטואציה‪ ,‬לקחת בחשבון את התשוקות והרגשות שלי‪ ,‬מה‬
‫אני מסוגל כבן‪-‬אדם‪ ,‬לקחת בחשבון את המשמעות הרחבה של אותה הפעולה‪ .‬למשל‪ ,‬אם אני מעוניין‬
‫לשנות שחיתות במערכת עלי לקחת בחשבון את כל הפרמטרים לפני שאני עושה משהו‪.‬‬
‫הסיכוי שלי לעשות משהו חד‪-‬צדדי הוא קטן‪ .‬אמצע הוא דבר שנוצר ע"י כמה שיותר גורמים‪.‬‬
‫יכול להיות שאעשה דבר יוצא דופן וקיצוני‪ .‬הסיכוי שאגיע לפעולה שפוגעת בי ואחרים לאחר שלקחתי‬
‫בחשבון את מירב הגורמים הוא קטן‪.‬‬
‫ככל שזה הופל להרגל בהתנהגות שלי‪ ,‬ככל שאני הופך ליותר מאומן ומיומן בבחירת ההחלטות‬
‫ומציאת האמצע זה יהפך להתליך טבעי מאוד‪.‬‬
‫לפי אריסטו‪ ,‬אם אני מממש את הסגולות הטובות בי ומגיע לשלמות – אני מגיע לתכלית‬
‫האנושית שלי‪ .‬מימשתי את התכלית? הגעתי לטוב שבעצמו‪.‬‬
‫אצל אריסטו‪ ,‬בספר העשירי של האתיקה‪ ,‬ישנו איזשהו מודל הדומה למודל שדיברנו כרגע‪ .‬עד‬
‫עכשיו דיברנו על החיים כמימוש הסגולה הטובה של האופי‪ .‬את החיים האלו ניתן לחוות בכל מיני צורות‪.‬‬
‫יש כאן דרך חיים שאני יכול לנהל אותה לא משנה מי אני ומה אני עושה‪.‬‬
‫בספר העשירי אריסטו אומר דברים שונים‪ :‬הוא אומר שכל דבר מגיע לשלמות רק אם הוא‬
‫מממש את הפונקציה הייחודית שלו‪ .‬לקחתי גיטרה והפכתי אותה לשולחן מושלם – לא הבאתי אותה‬
‫למימושה המושלם כגיטרה‪ .‬היא לא מביאה לידי ביטוי את התכונות שלה להפיק צליל‪.‬‬
‫האדם‪ ,‬הייחודי בו‪ ,‬זה יכולת המחשבה‪ ,‬היכולת התבונית‪ .‬ולכן‪ ,‬חיים של שלמות‪ ,‬חיים‬
‫מאושרים‪ ,‬הם חיים שמביאים לידי מימוש את הייחוד הזה‪ .‬לפי אריסטו‪ ,‬חיי עיון‪ .‬לחיות את החיים תוך‬
‫כדי העיסוק בפילוסופיה‪.‬‬
‫מה הקשר בין שני החלקים של הספר? אנחנו יצרנו איזושהי תפיסה פרקטית של ההוויה הזאת‪.‬‬
‫איך בכל זאת מיישבים את שני ההיבטים האלו?‬
‫להבין שגם אם חיי העיון אינה המלצה גורפת לדרך חיים‪ ,‬יש חשיבות להקדשת המאמץ לשכלול‬
‫התבונה‪ .‬כלומר‪ ,‬אם מישהו חשב להבין את אריסטו כמי ששולח בני‪-‬אדם רק למסלול של אימון והקניית‬
‫הרגלים וכן הלאה‪ ,‬אריסטו בסוך אומר שיש חשיבות לגיבוש התבונה האישית כדרך להיות ביקורתי לגבי‬
‫תפיסות העולם שאנחנו רגילים מבחוץ‪ ,‬לגבי הרגלי החברה‪ .‬אדם‪ ,‬בנסיונו להיות מושלם ומאושר‪ ,‬חייב‬
‫לפתח את הכלי שמאפשר לו ביקורת‪ ,‬שמאפשר לו לפרוש ממה שמקובל כדרך חברתית‪ .‬התבונה‬
‫העיונית‪ ,‬חיי העיון‪ ,‬יש להם תפקיד בהנחיה של כל האתוס הזה‪ ,‬כל העיצוב של מסלול עצמי שנעשה דרך‬
‫הפעולות שאי‪-‬אפשר לבטל את אותה תבונה מעשית כי היא מה שמקנה לנו את היכולת לצאת מהתפיסות‬
‫השגויות לגבי הטוב‪ ,‬שכל הזמן נוכל לפתוח את שאלת הטוב והסגולה לחיים טובים‪.‬‬
‫מהו הדבר ההגון לעשות בסיטואציה מסוימת? השיקול הוא אינו חד‪-‬משמעי‪ .‬הכלי שהוא נותן‬
‫לנו הוא מאוד לא מדויק ויש כל הזמן את האופציה שהמעשה ההגון עבורי הוא אינו המעשה ההגון‬
‫האופטימלי לגבי בן‪-‬אדם אחר‪ .‬אין היכולת החד‪-‬משמעית לגזור פעולה זאת או אחרת‪ .‬יש הנחיות‬
‫שנבחנות על‪-‬גבי חיים שלמים ובסופו של דבר בחינה שאדם בוחן את עצמו‪ .‬הכלי הזה הוא כלי ביקורתי‬
‫לא כדי לערוך ביקורת על מעשי ושיקולי אנשים אחרים אלא כביקורת שאני עורך לגבי בכדי להגיע‬
‫למימוש עצמי גבוה יותר‪.‬‬
‫יש לי כאן‪ ,‬למעשה‪ ,‬תיאור של דרך חיים‪ .‬זה יכול להישמע כמשהו חלש‪ .‬מאוחר יותר נדבר על‬
‫תפיסות מודרניות מהמאה ה‪ 17-‬ומעלה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הנסיון להבין מוסר כחתירה מתמדת של אדם אל‬
‫החיים שהוא מבין אותם כטובים ביותר היא תובנה שיותר מאלפיים שנה אחרי אריסטו היא עדיין מעניינת‬
‫כמחשבה מוסרית‪.‬‬
‫אצל אריסטו ואפלטון ישנה תיאוריה לדרך חיים טובה דרך הפעילות האופטימלית שאוכל להגיע‬
‫למימוש עצמי גבוה‪ .‬עבור שניהם‪ ,‬החיים המוסריים‪ ,‬השאיפה לטוב המוסרי מתמזגת עם השאיפה לאושר‪.‬‬
‫אצל אפלטון‪ ,‬האושר בדרך עובר שינויים‪ .‬אריסטו נצמד יותר למושגים היומ‪-‬יומיים‪ .‬במובן הזה‪ ,‬אריסטו‬
‫נשאר קרוב‪.‬‬
‫לשניהם יש את אותה תשובה לעם המוראליסטי‪ :‬אם אתה רוצה להיות מאושר – על הדרך אתה‬
‫צריך להיות מוסרי‪ .‬אתה רק צריך להבין מה זה להיות מאושר ואיך מגיעים לזה‪ .‬אצל אריסטו יש דגש על‬
‫הידע הפרקטי שהמוסר תלוי בו‪ .‬הידע האובייקטיבי על העולם‪ ,‬הידע העיוני – אלו כלים לחלק ממה שאני‬
‫צריך‪ .‬אריסטו מדגיש במיוחד את המרכיב הפעיל‪ .‬התפיסה של אפלטון רואה בידע העיוני‪ ,‬הידע של‬
‫האידאות‪ ,‬מרכיב הכרחי וגם מרכיב מספיק‪ .‬אפלטון שולח אותי לדרך עיונית‪ ,‬דרך של לימוד פילוסופי‬
‫של אידאות‪.‬‬
‫אצל אפלטון‪ ,‬למוסר יש אופי אינטלקטואלי‪ ,‬כלומר שהידיעה היא ידיעה מספיקה ושהאדם עושה‬
‫את הרע אך ורק מתוך בורות‪ .‬אצל אריסטו‪ ,‬הלימוד הוא מורכב יותר ויש מרכיב של עשיה‪ .‬אני יכול‬
‫לדעת הכל‪ ,‬אך אם אין לי הבנה של המציאות סביבי‪ ,‬אם לא הבנתי את התשוקות שלי‪ ,‬אני לא אפעל‬
‫באופן מושלם ואני לא אגיע לאושר‪.‬‬

‫דיוויד יום‬

‫הספר הידוע שלו הוא "מסכת טבע האדם" שבתחילה הוא לא הצליח לפרסם אותו‪ .‬זה הפך לאחד‬
‫הסיפורים החשובים ביותר לפילוסופיה המודרנית‪ .‬הטקסטים שנוגעים לתורת המוסר בהגות של יום‬
‫נמצאים גם בספר הזה וגם בספר שמתורגם כ‪"-‬עקרוני המוסר" שהוא פיתוח וחזרה על מה שמופיע בספר‬
‫השלישי (מסכת)‪.‬‬
‫את המוסר של יום ניתן להבין דרך התפיסה של דרכו להבנת ההכרה‪ .‬יום הוא אמפיריציסט‪ ,‬שזו‬
‫תפיסה בתורת ההכרה‪ .‬אם השאלה בתורת ההכרה היא "איך אנחנו יכולים לדעת מה שאנחנו יודעים על‬
‫העולם?"‪ ,‬הם יודעים שהמקור זה החושים שלנו‪ .‬הידע בא מבחוץ‪ .‬הייאמפיריציסט הוא אחד שיגיד‬
‫שהידע בא מהתבונה‪ .‬יום אומר שכל דבר בא מהעולם‪ ,‬אם הוא לא בא מהעולם – אין לו ערך‪ .‬הכל בא‬
‫מהחושים‪ .‬החושים תובעים לנו בראש כל מיני מושגים ודימויים ובעיקרון מה שאנחנו עושים זה כל מיני‬
‫אופרציות עם החומרי גלם האלו‪.‬‬
‫הפילוסופיה הביקרותית שלו היא כזאת שרוב המהלכים של יום זה לבדוק את האמינות של כל‬
‫מיני רעיונות פילוסופיים שיש לנו בראש ע"י כך שנבין מאיפה זה בא‪ .‬אם בסוף נוכל לדעת את המקורות‬
‫של כל מיני רעיונות נעשה זאת ע"י נתוני החושים מהעולם‪.‬‬
‫את אותו מהלך יום יעשה גם לגבי המוסר‪ .‬הוא ישאל מה מבסס את השיפוט המוסרי‪ .‬האם שאני‬
‫אומר מצביע על דבר מסוים שהוא טוב (איש‪ ,‬תכונה‪ ,‬מעשה) – האם השיפוטים הללו‪ ,‬מה שהופך אותם‬
‫לנכונים‪ ,‬ההצדקה שלהם‪ ,‬זה משהו שקיבלתי מהעולם? האם זה כמו השיפוט שאני מצביע על הקיר וקובע‬
‫שהוא בצבע לבן? אולי‪ ,‬כמו מתמטיקה‪ ,‬השיפוט לא בא מבחוץ אלא הוא שיפוט שכלי על יחסים בין‬
‫מושגים‪.‬‬
‫מה שיום רוצה להראות זה שהשיפוטים שלנו נובעים לא מזה ולא מזה – לא מהחושים ולא‬
‫מהשכלי‪.‬‬
‫המהלך הראשון שלנו הוא להראות שהשיפוטים שלנו בתחום המוסר לא נובעים מהחושים‪.‬‬
‫המהלך הראשון הוא להגיד שטוב ורע הם לא דברים שנתפסים‪ .‬אני לא רואה את הטוב ואת הרע‪ .‬מול‬
‫התפיסה שתגיד על דבר מסוים שברור שהוא רע או טוב – יום יגיד שאין לנו היכולת לחוש טוב או רע –‬
‫לא בראיה‪ ,‬לא בשמיעה ולא באף אחד מהחושים שלנו‪ .‬אחד הטיעונים שהוא מביא‪ :‬אותו מצב עניינים‬
‫שאני רואה בעולם‪ ,‬אין לי היכולת לשפוט אותו באופן מוסרי – הוצאה להורג שתיראה לי לא נכונה‬
‫(רעה) והוצאה להורג אחרת שתיראה לי נכונה (טובה)‪ .‬אם זה היה בנתוני חושים אז מה שהייתי רואה‬
‫היה קובע אם זה טוב או רע‪ .‬זה לא בא מהחושים אלא ממקום אחר‪.‬‬
‫לנסיון לגזור מתכונות שניתן לראות אותם ולחוש אותם איזשהו שיפוט מוסרי‪ ,‬לנסיון הזה ניתן‬
‫שם במאה ה‪ 20-‬ע"י פילוסוף שנקרא ‪ ,G.E.Moore‬נטורליסט‪ .‬הוא ראה שבשום מצב לא ניתן לגזור‬
‫לוגית אם הדבר טוב או רע‪ .‬אני יכול לתאר את המצב הזה באופן מורכב מאוד עד הפרטים הכי קטנים‬
‫ועדיין לא ינבע מזה כלום‪.‬‬
‫האופציה השניה היא התבונה‪ .‬יום לא יסכים שהתבונה מספיקה לשיפוטים מוסריים‪ .‬הוא נשען‬
‫על‪-‬כך שמה שהשכל שלנו או התבונה שלנו עושה בשיפוטים היא להראות מושגים בין שיפוטיים‪ .‬השכל‬
‫מסוגל למצוא את יחסי זהות‪ .‬מתמטיקה זה סוג של יחסים שהשכל שלי מזהה מנתונים שיש לו בראש‪.‬‬
‫יום אומר שטוב ורע זה לא יחס בין מושגים‪ .‬זה לא יחס שאפשר ללמוד אותו בין אובייקטים‪ .‬אני‬
‫יכול לדעת מה זה אדם‪ ,‬אני יכול לדעת מה זה תרנגול‪ ,‬אך אני לא יכול לדעת רק מהידע הזה האם אדם‬
‫שהורג תרנגול זה דבר טוב או רע‪ .‬זה לא עומד על אותם יחסים‪.‬‬
‫יחס תבוני הוא יחס קבוע‪ ,4=2+2 .‬לא משנה איפה ומתי‪ .‬זו משוואה שתמיד תישאר זהה‪.‬‬
‫השיפוט המוסרי של טוב ורע לא יתנהל באותו אופן כמו שיפוט תבוני‪.‬‬
‫טיעון נוסף‪ :‬יום אומר ששיפוטים תבוניים לא מוסיפים לי ידע על העולם אלא מגלים עוד ועוד‬
‫יחסים בין הדברים‪ .‬ההבדל בין דוקציה לדדוקציה‪ .‬אבל‪ ,‬כשאנחנו מוסיפים ערך מוסרי לדברים אנחנו‬
‫מוסיפים נדבך חדש לעולם‪ .‬יש פה גילוי של משהו חדש לעולם‪ .‬זה לא מיצוי של דברים שכבר ידענו‪.‬‬
‫שיקול אחרון ומעניין‪ :‬תובנות שנובעות מהתבונה שלנו הן תובנות בגדר עיון בלבד‪ ,‬הן לא‬
‫מניעות אותנו לפעול בשום אופן‪ .‬למדתי לחשב דבר מסוים במתמטיקה‪ ,‬לסדר את העניינים בלוגיקה –‬
‫בכל מקרה‪ ,‬אני נשאר נייטרלי בדעה‪ .‬במוסר‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שאני מזהה דבר כרע הוא יוצר לי באופן‬
‫אוטומטי סלידה (מהמעשה או האדם)‪ .‬שאני מזהה משהו שטוב – באופן אוטומטי יש לי את הכמיהה‬
‫להתקרב‪ .‬השיפוטים במוסר הם לא סתם שיפוטים‪ .‬הם שיפוטים עם נטייה לפעול‪ .‬לכן‪ ,‬תבונה לא יכולה‬
‫להיות המקור לשיפוטים הללו‪.‬‬
‫המסקנה – שיפוטים מוסריים לא נובעים לא מהחושים ולא מהתבונה‪.‬‬
‫יום שואל במיוחד לגבי התוקף‪ ,‬יותר מאשר התוקף של שיפוטים מקומיים‪ ,‬אלא התוקף של‬
‫סגולות מקומיות‪ .‬כמו אריסטו הוא מדבר על האדם והמעשה הטוב‪.‬‬
‫למה אנחנו מזהים סגולות מסוימות כסגולות טובות? למה אנחנו מעדיפים הגינות ויושר? האם זה‬
‫רק הרגל? מוסכמה שמשעתקת את עצמה? האם יש בזה הצדקה?‬
‫גם יום מניח שאין לנו ויכוחים מאוד גדולים לגבי המוסכמות‪ .‬רובנו חשים אותו רגש כלפי‬
‫מעשים מוסריים‪ .‬מה שיום מעלה ואריסטו לא זו השאלה "למה?"‪ .‬למה אנחנו נמשכים ו‪/‬או סולדים מדבר‬
‫מסוים?‬
‫יום יניח שלמרות שהידע הזה‪ ,‬היכולת שלנו לשפוט תכונות טובות ורעות‪ ,‬הוא ידע לא מהחושים‬
‫ולא מהתבונה‪ ,‬אך יש בו משהו ממשי‪ .‬יש בו משהו שאכן נותן תוקף לסגולות‪ .‬אך יום אומר שיש יסוד‬
‫ממשי לשיפוטים המוסריים שלנו‪ .‬אחד השיקולים שלו הוא שבכל השפות ובכל התרבויות יש את‬
‫השיפוטים המוסריים ולפיכך הוא מסיק שיש משהו בנפש האנושית שנותן תוקף לשיפוטים האלה‪ .‬יש‬
‫בסיס חוויתי‪ ,‬התנסותי ואנושי לשיפוטים אך הוא לא אותו בסיס של ידע אחר – ידע אודות העולם‪.‬‬
‫מקור של שיפוט מוסרי לפי יום – רגש מוסרי‪ .‬יש לנו רגש או התכוונות לעולם‪ ,‬מעין חוש נוסף‬
‫שהוא לא חוש רגיל‪ ,‬מעין התכוונות לעולם שבהקשרים מסויימים ב"מסכת טבע האדם" הוא יקרא לו‬
‫"סימפטיה" או "נדיבות" או "אהבת הבריות"‪ ,‬אך יש לנו איזשהו רגש כזה‪ ,‬איזשהו פתיחות כזאת לעולם‬
‫שמאפשרת לנו לחוות פעולות ותכונות מסוימות של בני אדם כטובות או רעות‪ .‬לתפיסה הזאת קוראים‬
‫"אמוטביזם"‪ ,‬מתוך אמוציה‪ .‬הרגש הטבעי לפי יום מזהה קודם כל סגולות טובות‪ .‬אנחנו רואים את הרוע‬
‫והטוב באנשים וכך זה מפעיל אותנו‪ .‬זה הטענה שלו‪.‬‬