You are on page 1of 4

‫מבוא למוסר‬

‫שיעור מס' ‪12.03.2007 - 3‬‬

‫השאלה המוליכה את כל הדיון במוסר‪ ,‬איך מן הראוי שאחיה‪ ,‬היא שאלה בראש ובראשונה – איך אני‬
‫משיג את הטוב‪ ,‬את החיים הטובים ביותר עבורי‪ ,‬בהנחה שהטוב הזה הוא גם המפתח לחיים טובים במובן‬
‫המוסרי‪.‬‬
‫טיעוני תרסימכוס‪ .1 :‬הצדק הוא תועלתו של החזק‪.‬‬
‫‪ .2‬צדיק ורע לו – רשע וטוב לו‪.‬‬

‫סוקרטס‪ ,‬בשביל לענות לתרסימכוס‪ ,‬יוצר אבחנה בין מה האדם מקבל בפועל מהעיסוק שלו לבין‬
‫התכלית של העיסוק‪ ,‬המהות של העיסוק‪ .‬לדוגמא‪ :‬רופא מקבל שכר על עבודתו‪ ,‬אבל המהות של הרפואה‬
‫היא לא לקבל כסף אלא לעזור לאנשים‪ ,‬לרפא אנשים‪ .‬על אותו משקל‪ ,‬נגנית צ'לו מקבלת פרסום‬
‫ותשומת‪-‬לב כשהיא מופיעה‪ ,‬אך התכלית והעיסוק שלה זה הנגינה עצמה‪ .‬אחרי שהוא מבסס את האבחנה‬
‫הזאת‪ ,‬הוא מפנה אותה לכיוון הצדק‪ .‬גם האדם ששולט‪ ,‬שלטון יכול לשאוף לכוח‪ ,‬יכול להשתמש בכוח‬
‫שלו לחוקק בכדי לקבל טובות הנאה‪ ,‬אך המהות של שלטון היא לשלוט באופן הצודק והטוב ביותר‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬מה שהוא אומר לתרסימכוס זה שהוא מביא לו טיעונים מהנסיון‪ .‬אבל בתכל'ס‪ ,‬אנשים‬
‫משתמשים בכוח שיש להם להפוך את החוקים לטובתם ויש המון אנשים שנוהגים בצדק ואוכלים אותה‪,‬‬
‫אך המהות של צדק היא לשלוט באופן צודק‪ .‬לכן הטיעון של תרסימכוס לא מקערקע את האפשרות של‬
‫צדק אלא מונע ממנו להתממש‪ .‬כל הכוח של הטיעונים שלו לא מבטל את המחשבה העקרונית‪.‬‬
‫סוקרטס מהגן את המבנה של התשובה גם בתיאוריה מסויימת של הנפש‪ ,‬לא רק בהבחנה‬
‫מושגית‪ .‬הוא לא רק מדבר על איך הדברים מתנהלם בפועל‪ ,‬אלא הוא דן גם על מהותו של האדם – מתי‬
‫הנשמה של האדם פועלת בצורה הטובה ביותר שלה?‬
‫מבחינתו‪ ,‬נשמה של אדם היא פעילות של מחשבה‪ ,‬של רצון‪ ,‬וכמו כל דבר אחר זה יכול לפעול‬
‫בצורה טובה ובצורה רעה‪ .‬סוקרטס יטען מול תרסימכוס (ואחר‪-‬כך יראה זאת לכל אורך הטקסט)‬
‫שהנשמה בצורה הטובה ביותר שלה‪ ,‬בפעילות השלמה ביותר שלה‪ ,‬חיה חיי צדק‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬החיים‬
‫הראויים מבחינה מוסרית הם החיים שמביאים את הפעילות של הנפש שלנו לצורה האופטימלית והשלמה‬
‫של הפעילות שלה‪.‬‬
‫דרך הקישור הזה של חיי צדק לפעילות אופטימלית של הנפש‪ ,‬אפלטון קושר מחדש בין הטוב‬
‫האישי לטוב הכללי‪ .‬מבחינת היוונים‪ ,‬מה שעובד הכי טוב והכי מוצלח אומר שהוא הולך בדרך האושר‪.‬‬
‫זאת התשובה של אפלטון לתרסימכוס‪.‬‬
‫בספר ב' של "פוליטיאה"‪ ,‬מופיע האתגר המרכזי בפני סוקרטס‪ .‬מי שמביא את האתגר הזה הוא‬
‫גלאוקון‪ .‬גלאוקון מספר סיפור על רועה‪-‬צאן בשם גיגס‪ .‬גיגס מקבל טבעת שהופכת אותו לרואה ולא‪-‬‬
‫נראה‪ .‬גיגס מנצל את הטבעת הזאת למסע נקמה אישי‪ ,‬הטבעת הופכת אותו להיות רשע מוחלט (מישהו‬
‫אמר שר הטבעות?)‪ .‬מוסר ההשכל של גלאוקון‪ :‬אנשים שומרים על עקרונות של מוסר רק בכדי להימנע‬
‫מאיזשהו רע שיקרה להם‪ .‬אם אין השלכות רעות (אי‪-‬אפשר לתפוס אותו כי הוא רואה ואינו נראה) אז‬
‫אנשים יעשו את הרע‪.‬‬
‫הנקודה השניה היא שמושא השאיפות של האדם הוא לא הטוב המוסרי‪ .‬חלק מהשאיפות שלהם‬
‫נוגד את הטוב‪ .‬חלק מבני‪-‬האדם יבחרו בטוב אם הם יוכלו‪ .‬אותו מושא השאיפות שלנו‪ ,‬התשוקות שלנו‪,‬‬
‫נובע מהנקודות האלה שהתוקף של המוסר‪ ,‬מה שבאמת גורם לנו לקבל אותו‪ ,‬זה האיום – מוטיבציה‬
‫שהיא איום שאם נעשה רע אז נקבל רע‪.‬‬
‫אנחנו לא יכולים למצוא מניע פנימי למוסר עצמו‪ .‬מה שסוקרטס צריך להראות פה זה כמה‬
‫נקודות‪:‬‬
‫‪.1‬סוקרטס יוצא להראות שיש צדק‪ ,‬יש טוב שלעצמו (אוניברסאלי)‪ .‬בדר"כ הוא לא יחסי אלא‬
‫מוחלט‪ .‬הוא טוב גם אם הוא מביא עלי אסון‪ .‬חיים של צדק הם חיים טובים בפני עצמם‪ ,‬לאו‬
‫דווקא חיים של טוב אישי‪.‬‬
‫‪.2‬הטוב‪ ,‬חיים ראויים וחיי מוסר‪ ,‬יכול להיות מוטיבציה כשלעצמה‪ ,‬מה שמניע אותי זה הטוב‪.‬‬
‫זה לא שאני פועל רק מפחד או מאיום או כי זה משרת אותי באיזשהו אופן אלא כי זה פשוט‬
‫טוב‪.‬‬
‫‪.3‬צדק ברמה החברתית הוא חלק בלתי נפרד מהטוב האישי‪ .‬העניין של אנשים בצדק‬
‫ובהתנהגות ראויה ברמה החברתית הוא לא רק עניין של איום אלא בתור עניין לעצמה‪ ,‬הם‬
‫ימצאו את המוטיבציה לפעול בתוך מסגרת של צדק‪ .‬צדק ברמה החברתית הוא תנאי ביכולת‬
‫לחיות חיים מאושרים‪.‬‬

‫החלק המרכזי של הדיאלוג הוא תפיסת הצדק שנובעת מהטקסט הזה‪.‬‬


‫הסופיסטיים היו הקבוצה השולטת באותה תקופה ביוון‪ ,‬הן מבחינת הון והן מבחינת שלטון‪.‬‬
‫הסופיסטיים האמינו שלא צריך להיות פער בין הצדק לבין החוק הרווח‪ .‬מבחינתם‪ ,‬היכולת של בן‪-‬אדם זה‬
‫לתפקד טוב‪ .‬ואיך לתפקד טוב? ע"י האמצעים שלך‪ ,‬ללכת עם מה שיש‪ .‬לא לנסות ללכת עם הראש בקיר‪.‬‬
‫ומה זה לתפקד טוב? להיות מוצלח‪ .‬מבחינתם‪ ,‬אין מקום לביקורת גורפת אם אתה לא חלק מהמערכת‪.‬‬
‫מבחינתם‪ ,‬זה אדם שלא יכול להביא טוב אישי‪.‬‬
‫עמדתו של סוקרטס היא עמדה חזקה ברמה האישית הנוגדת את התפיסה הסופיסטית‪ .‬צדק הוא‬
‫אצמעי ממה שרווח‪ .‬יכול להיות מצב שבו אדם שפועל לפי הטוב המוסרי לא פועל על‪-‬פי העקרונות‬
‫המקובלים של טוב‪.‬‬
‫מה שסוקרטס התחיל לעשות זה להראות שהחיים יכולים להיות טובים ולהביא את האושר‬
‫שיהיה אושר יציב יותר מכל אושר חברתי‪.‬‬
‫עד עכשיו הדיון היה ברמה של פרט – מה יוצא לי כאדם לחיות חיים מוסריים? מכאן‪ ,‬סוקרטס‬
‫פונה לדבר על גורם גדול יותר – על החברה כצודקת‪ ,‬מה הכוונה של חברה צודקת‪.‬‬
‫סוקרטס פונה לדבר על משל "האותיות הגדולות והקטנות"‪ .‬קודם כל קל לקרוא אותיות גדולות‬
‫ואחרי זה את האותיות הקטנות‪ .‬בואו נדבר על הצדק מבחינה חברתית (האותיות הגדולות) ולאחר‪-‬מכן‬
‫נדבר על הצדק כפרט (האותיות הקטנות)‪ .‬יש כאן גם טענה כללית יותר – אדם הוא לא ישות המנותקת‬
‫מהחברה‪ .‬החברה היא לא אוסף של פרטים‪ .‬יש כאן תפיסה אורגנית יותר של חברה – אדם חי יותר‬
‫בסביבה חברתית‪ .‬המדינה (החברה) היא מקום של שיתוף‪ ,‬לאפשר לאדם להיות שלם יותר‪ ,‬גיבוש של‬
‫מוטיבציות‪ ,‬של שאיפות‪ ,‬של כוחות‪ .‬קודם נראה איך הדבר הגדול הזה פועל ואז נפנה לרמה המזערית –‬
‫נבדוק את המדינה (חברה) ונרד אל האדם‪.‬‬
‫המשל הוא הטיעון‪.‬‬
‫סוקרטס משרטט את המדינה האידיאלית‪ ,‬את המבנה החברתי האידיאלי לפי דעתו‪ .‬במבנה הזה‬
‫צריכות להתקיים שלוש פונקציות‪:‬‬
‫‪.1‬שלטון – מי שמחוקק‪.‬‬
‫‪.2‬שומרים – מי שדואג שלא יעברו על החוקים‪.‬‬
‫‪.3‬מסחר – מי שידאג לספק את מה שצריך (סחורה)‪.‬‬

‫כל בן‪-‬אדם‪ ,‬ע"פ התכונה הדומיננטית האצלו‪ ,‬יכנס לאחת מהקבוצות האלו‪ .‬זו לא בחירה‬
‫חופשית‪ .‬צריך לבחון את עצמך‪ ,‬לבדוק איזה תכונה הכי בולטת אצלך‪ ,‬ולפי זה אתה הולך למשרה הזאת‪.‬‬
‫לצורך העניין‪ :‬תבונה – שלטון; אומץ ונאמנות – שומרים;‬
‫נשאלת השאלה‪ :‬למה השליטים (המנהיגים) צריכים להתאפיין בתבונה ובשכל? למה לא בן‪-‬אדם‬
‫אמיץ או שרמנטי או אחד שלא סופר אף‪-‬אחד?‬
‫סוקרטס עונה‪ :‬בשביל לעשות את הטוב ולקבל החלטות שיכוונו אותנו אל הטוב‪ ,‬אנו צריכים‬
‫לדעת מהו הטוב‪ .‬בשביל לדעת מהו הטוב‪ ,‬צריך לדעת‪ .‬לפי סוקרטס‪ ,‬השכל הוא הכלי של הידיעה‪ .‬צריך‬
‫ללמוד ולחשוב בצורה מאוד טובה בשביל לדעת מהו הטוב ואז נוכל לקחת את ההחלטות הטובות ביותר‬
‫(לפי סוקרטס)‪.‬‬
‫נימוק נוסף הבא להבהיר את עדיפות השכל‪ :‬התבונה היא תכונה שיכולה לאחד ולהיות בקשר גם‬
‫אם אין את התכונות האחרות‪ .‬אדם שהוא תאוותן‪ ,‬התאוותנות שלו גוברת על המחשבה הצלולה‪ .‬אפילו‬
‫אנשים חזקים יעדיפו לפעול לפי השכל‪ .‬השכל הוא מה שמאחד את כל התכונות‪ ,‬משכלל אותן‪ ,‬ואז יכול‬
‫לקחת את ההחלטה הטובה ביותר‪ .‬השכל הוא הכח האונשי שמאפשר את התיאום הזה בצורה הכי טובה‪.‬‬
‫נימוק שלישי‪ :‬סוג הטוב‪ ,‬סוג הסיפור‪ ,‬סוג ההצלחה שיכולה להביא פעולה מתוך השכל הוא טוב‬
‫יציב יותר מאשר טוב שישיגו לי התאוות שלי או הגופניות שלי‪ ,‬הכוח שלי‪ ,‬האומץ שלי‪ .‬התאוות שלי‬
‫יכולות להביא אותי לאכול המון‪ ,‬האומץ יכול להביא אותי לעשות שטויות – כל זה יכול להתפוגג תוך‬
‫שניות‪ .‬המחשבה‪ ,‬תוך כדי‪-‬כך שהיא יכולה להביא נימוקים‪ ,‬לבקר את עצמה‪ ,‬יש לה את היכולת באמת‬
‫למצוא את הטוב היציב‪.‬‬
‫האנשים שצריכים לשלוט בנו כחברה הם האנשים שמאפיין אותם זה השכל המושכלל‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫בעל‪-‬השכל ששיכללו את המחשבה שלו‪.‬‬
‫לפי אפלטון‪ ,‬המבנה הזה טוב‪ .‬זה המבנה של חברה צודקת‪ .‬כל עוד אנחנו הולכים לפי שלושת‬
‫הסעיפים ומגייסים את האנשים הכי טובים לתפקיד‪ .‬המכלול הזה מביא גם למצב שבו אנחנו משרתים‬
‫בצורה הטובה ביותר את האינטרסים של כולם‪ .‬גם כשאני נמצא במעמד של שומר‪ ,‬מי שמקבל את‬
‫ההחלטות עבורי הוא האדם הכי טוב למשימה הזאת‪ .‬לכן‪ ,‬האינטרס שלי לחיות בחברה הכי טובה שיש‬
‫משורת בצורה הכי טובה‪ .‬האינטרס שלי כפרט מקבל את המימוש הכי טוב שלו כשכל אחד מוצב במקום‬
‫בו הוא הכי חזק‪.‬‬
‫מעבר לכך‪ ,‬בגלל שאני עושה משהו שמתאים לאופי שלי‪ ,‬היכולת שלי להגיע לשגשוג אישי הוא‬
‫הרבה יותר גדול‪ .‬סך‪-‬הכל‪ ,‬יש כאן חברה שיוצרת הרמוניה כי כל אחד עושה מה שטוב לו‪ ,‬מממשת את‬
‫הפוטנציאל שבה‪ ,‬כל אחד מותאם ספציפית לתפקיד שלו‪ ,‬לא עושה כמה תפקידים‪ .‬הסיכוי להגיע‬
‫למקסימאליות של ניצול הפוטנציאל הוא השגשוג‪.‬‬

‫ניצול פוטנציאל = שגשוג חברתי = שגשוג של הפרט‬

‫המבנה הנכון של הרמה הכללית נכון גם ברמת הפרט‪ .‬בספר ד' מדובר על הכוחות שמפעילות‬
‫אותנו‪:‬‬
‫‪.1‬תאוות‪.‬‬
‫‪.2‬עוז‬
‫‪.3‬הגיון‪.‬‬

‫אלה פועלים בכל אדם‪ .‬ההנחה של סוקרטס היא שלכל אחד יש חלק שהוא יותר בולט‪ .‬ברמה של‬
‫הפרט‪ ,‬למרות שצריך לתת לביטוי של כל אחד מהלחקים‪ ,‬ההנהגה צריכה להיות הנהגה נבונה‪ .‬אדם צריך‬
‫לקבל החלטות ולנהל עצמן מתוך החברה‪ .‬המטרה היא להגיע להרמוניה פנימית ולא להגיע למצב שבו‬
‫המלחמות הפנימיות האלו מביאות אותי למצב שאני לא יכול לפעול‪ .‬הטוב ברמה הפרטית‪ ,‬גם במוסרית‬
‫וגם באישית זה מצב של הרמוניה בין הכוחות השונים‪ ,‬הרמוניה שמושגת ע"י הנהיגה הנכונה של‬
‫המחשבה על סך‪-‬כוחותיי‪.‬‬
‫סוקרטס משווה את זה לרוכב הרוכב לסוסים‪ .‬צריך לדעת לנהוג נכון בכוחות השונים‪ .‬בניגוד‬
‫לתפיסות מאוחרות יותר‪ ,‬אין ביטול לקיום שלנו‪ .‬יש כאן תפיסה יותר הוליסטית – כשהטוב מושג ע"י‬
‫הרמוניה‪ ,‬אך כשההרמוניה יכולה להיות מושגת רק אם אנחנו שמים את השכל במקום הנכון שלו‪ .‬גם‬
‫המטאפורה של הרוכב מבהירה שאין פה ביטול‪ ,‬הרוכב צריך סוסים אחרת הוא לא ירכב לשום מקום‪ ,‬אך‬
‫הוא צריך לדעת לרכב אחרת הוא יעוף מהסוס‪.‬‬
‫מה שאנו רואים כשאנו חושבים על רמת הפרט ועל רמת הכלל שבחברה הצודקת יכולה להיות‬
‫הרמוניה‪ ,‬שאדם יכול לשאוף לטוב הפרטי‪ ,‬להרמוניה אישית ולאותה הרמוניה חברתית שתוכל לעזור לו‬
‫לבטא את הצד החזק שלו ושהכלל ישגשג ויביא את החברה למקום הכי טוב שהיא יכולה להיות‪ ,‬במקום‬
‫הזה נוצרת הרמוניה בין הטוב הכללי לטוב הפרטי‪.‬‬
‫זה אומר שאדם יכול לפעול לפי העקרונות של הנפש שלו‪ ,‬לפי הרמוניה פנימית ולקיים בכך גם‬
‫את הצדק הכללי‪ .‬מאחר ואושר‪ ,‬טוב כללי‪ ,‬נתפס כהרמוניה היא תנאי לאושר‪ ,‬נוצר אותו חיבור יקר בין‬
‫התפיסה הכללית לטוב כמניע‪ .‬אני פועל מטעם המדינה בכדי לגרום לכך שאחיה בטוב גם בתוך החברה‬
‫וגם כפרט‪.‬‬
‫לפי סוקרטס‪ :‬הרמוניה = בריאות נפשית‪ .‬הרמוניה מאפשרת אושר‪ ,‬שגשוג ומוטיבציה לפעול‬
‫בצורה הזאת‪ .‬זאת הדרך שתממש את היכולת שלי לחיות בצורה טובה‪.‬‬
‫אם הולכים לפי המהלך הזה – נחיה בצורה טובה‪ .‬למה לי לחיות בצורה חברתית? בכדי לחיות‬
‫באושר‪.‬‬
‫המבנה הזה של המדינה עונה על שאלת הטוב כמניע‪ .‬ואז מבנה הצדק החברתי מאפשר לנו‬
‫לפעול לטובת הטוב האישי שלנו‪ ,‬איך הדברים הופכים לאחד בתנאי שהחברה שלי צודקת‪.‬‬
‫בשלב הבא‪ ,‬פונה סוקרטס להוכיח את הטוב כשלעצמו‪ ,‬שאכן יש טוב אחד ויציב שלאורו אנו‬
‫מנהלים את החיים המוסריים שלנו‪ .‬אם אמרנו שלעשות טוב אומר להכיר ולדעת את הטוב‪ ,‬את זה צריך‬
‫לדעת‪ .‬כאן אנחנו עוברים ל‪"-‬תורת ההכרה"‪ .‬כשאנו מדברים על להכיר ולדעת את הטוב‪ ,‬חשוב לזכור‬
‫שסוקרטס ואפלטון מציגים הבחנה מאוד ברורה בתורת הידיעה שלהם‪ ,‬אבחנה בין "ידיעה" ל‪"-‬סברה"‪.‬‬
‫שתי רמות של ידיעה לדברים שמסביבי‪.‬‬
‫סברה היא דרגת ידיעה פחותה יותר והיא מתקשרת לדברים שמשתנים‪ .‬האובייקט אותו אני יכול‬
‫להכיר הוא אובייקט שמשתנה‪ ,‬דבר שלא ודאי‪ .‬צבע‪ ,‬צורה‪ ,‬נפח‪ .‬מכיוון שהאובייקט משתנה‪ ,‬הסברה שלי‬
‫אף‪-‬פעם לא יכולה להיות ודאית (צבע האובייקט משתנה)‪ .‬הסברה חלה על דברים משתנים והיא איננה‬
‫ודאית‪ .‬דברים משתנים זה כל העולם הנסיוני שלנו‪ .‬כל דבר שאנו קולטים בחושים משתנה או יכול‬
‫להשתנות‪.‬‬
‫אם‪-‬כך‪ ,‬הסברה‪ ,‬שאינה ודאית אלא חלקית‪ ,‬חלה על כל העולם הנסיוני‪ .‬כל הידע על העולם‬
‫הגשמי הוא בגדר סברה‪ .‬סוקרטס מדמה את הידע שיש לנו מסברות‪ ,‬לעיוור שהולך בדרך הנכונה‪ .‬אפשר‬
‫לתאר את המדע שלנו בכל מיני אופנים אך בסופו של דבר הכל מקרי והכל יכול להשתנות‪.‬‬
‫כל הידע שלנו מהחושים הוא סברה‪ .‬הנימוק הוא נימוק אונטולוגי‪ ,‬מה הדרגה של היישות של‬
‫הדברים שאנו פוגשים בחיים‪ ,‬הדברים המוחשיים‪ .‬הדברים האלה אף‪-‬פעם לא מוחלטים‪ .‬הם משתנים‬
‫ויכולים לא להיות‪.‬‬
‫כל דבר שאנו פוגשים בעולם (דרך החושים) יכול לא להיות‪ ,‬עקרונית – העולם יכול להיות לא‬
‫קיים‪ .‬לא מוחלט = אינו קבוע‪.‬‬
‫ידיעה חלה על דברים קבועים‪ ,‬מוחלטים‪ ,‬שאינם משתנים‪ ,‬ולכן ידיעה היא דבר ודאית‪ .‬ההכרה‬
‫מנסה לבאר איזשהו קשר שלי עם העולם‪ .‬כאשר ההכרה שלי חלה על דברים שהם ברורים‪ ,‬ודאיים ולא‬
‫משתנים‪ ,‬וכשההכרה שלי היא הכרת אמת – זו ידיעה‪.‬‬