You are on page 1of 4

‫מבוא למוסר‬

‫שיעור מס' ‪26.03.2007 – 5‬‬

‫אריסטו‪ ,‬תלמידו של אפלטון‪ ,‬מציגים שני גזעים שונים של מחשבות פילוסופיות‪.‬‬


‫לאריסטו יש כמה טיעונים שדרכם ניתן להבין איפה הוא הולך לחפש ואת הרעיון של החיים‬
‫הטובים‪ .‬כל הטיעונים נמצאים בספר ו' של "האתיקה"‪.‬‬
‫הטיעון הראשון נשען על מקור מטאפיסי‪ :‬כל מהות מציינת סוג אחד של דברים‪ .‬הטוב‪ ,‬אנו‬
‫משתמשים במילה הזאת בכדי לציין דבר (שם‪-‬עצם)‪ ,‬גם תואר של דברים וגם יחס ("טוב למשהו")‪.‬‬
‫מבחינת אריסטו‪ ,‬השימושים השונים האלו מצביעים על דברים שונים‪ ,‬על יישויות שונות‪ .‬לא יכולה‬
‫להיות אידאה אחת של טוב‪ .‬הנימוק הזה מתווכח עם תורת האידאות ומתווכח על מהותה של האידאה‪.‬‬
‫הטיעון השני כופר בהנחת יסוד של אפלטון‪ .‬אריסטו אומר שבכדי להכיר את הטוב ולדעת אותו‬
‫לא צריך להניח שיש משהו שהוא טוב מעבר לדברים הטובים שאנו פוגשים‪ .‬לא צריך להניח מימד נוסף‬
‫של המציאות‪ ,‬אותו מימד אידאות שהוא מופשט‪ ,‬שהוא נצחי‪ ,‬שהוא נגיש אך ורק באופן שכלי‪ .‬למה לא?‬
‫כיוון שאותן תכונות שהופכות דבר מסוים לטוב‪ ,‬את החיים שלי לטובים‪ ,‬התכונות האלה הן גם התכונות‬
‫של האידאה‪ .‬מה שהופך לפי אפלטון את הדברים הטובים לטובים זה שהם מדגימים משהו מתוך אידאת‬
‫הטוב‪ .‬אני אלמד את הדברים הטובים ואדע איזה תכונות הופכות דבר מסוים לטוב‪.‬‬
‫אפלטון יגיד לו שני דברים‪:‬‬
‫‪.1‬אין שום מחויבות של מה שאתה מכיר במציאות זה הידע השלם‪ .‬יכול להיות אידאה שאין‬
‫לה מימושים במציאות או שמימושיה במציאות הם חלקיים‪.‬‬
‫‪.2‬איזה דרגה של ידיעה יש לך? כשאתה לומד את הדברים מהמציאות היומ‪-‬יומית‪ ,‬החושית‪,‬‬
‫הידיעה תמיד יכולה להיות שקרית‪ ,‬תמיד תהא סברה‪ .‬אין לך שום דבר ודאי וקבוע‪ .‬במקרה‬
‫הטוב אתה כמו עיוור שבמקרה הגיע למקום הנכון‪ .‬אך אם אתה תשקיע ותדע את האידאות‬
‫אתה תגיע להבנה קבועה ונצחית‪.‬‬

‫מבחינת אריסטו‪ ,‬התשובה הזאת לא תטריד‪ .‬אריסטו למד מספיק שנים אצל אפלטון בכדי שיוכל‬
‫לתת לעצמו את התשובה הזאת אך הוא אינו מוטרד‪ .‬נימוק נוסף שאריסטו מביא‪ :‬גם אם יש טוב אחד‪ ,‬גם‬
‫אם מידת הטוב קיימת‪ ,‬בגלל שהוא מובדל מכל הדברים הטובים שאנו פוגשים‪ ,‬בגלל הסטטוס הזה של‬
‫אידאת הטוב כנפרדת מהקיום הקונקרטי‪ ,‬הידיעה הזאת לא ניתנת להשגה שכלית‪ ,‬ודאי שאם אדם יכול‬
‫לתפוס את הדבר הזה – אין ביכולתו לממש את הידע הזה‪.‬‬
‫אפלטון‪ ,‬גם הוא נאלץ להסכים שזה לא דבר פשוט להשיג את אידאת הטוב‪ .‬הטיעון הנוסף של‬
‫אריסטו נוגע בויכוח עקרוני‪ .‬איזה ידע הוא ידע שאפשר להשתמש בו? לאריסטו חשוב שהידע יהיה ידע‬
‫פרקטי‪ .‬אם יש סוג של ידיעה שהיא כה קשה להשגה וגם המימוש שלה לא ברור בחיים‪ ,‬זה לא מה שצריך‬
‫באתיקה מבחינת אריסטו‪.‬‬
‫אריסטו הרבה יותר קרוב למציאות של בני‪-‬האדם‪ .‬אריסטו מעוניין בידע שיהיה כלי לניהול‬
‫חייהם של כמה שיותר בני‪-‬אדם‪.‬‬
‫טיעון נוסף נגד הפרקטיות של אידאת הטוב מדבר על‪-‬כך שלא רק שהטוב הזה הוא לא פרקטי‬
‫בהיותו נפרד מהעולם שלנו‪ ,‬לא ברור איך הוא חוזר חזרה להחלטות שלנו ולדילמות שלנו‪ ,‬אידאת הטוב‪,‬‬
‫במידה והיא קיימת‪ ,‬הידיעה אותה היא לא פרקטית כיוון שהאימפליקציה שלה לא ברורה‪ .‬במצב נתון‪ ,‬נגר‬
‫שמנסה לעשות את העבודה שלו טוב‪ ,‬לא ברור כיצד ידיעת הטוב מתרגמת חזרה לכתובים חלקיים כאלה‪,‬‬
‫להחלטות קונקרטיות‪.‬‬
‫הנחה של אידאת הטוב מיותרת לצורך הממשי של בני‪-‬אדם לדון באתיקה‪ .‬אנחנו חוזרים לנקודת‬
‫מוצא שונה לגמרי‪ .‬אריסטו נכנס אל האתיקה בכדי למצוא פתרון לחייהם של בני‪-‬האדם‪.‬‬
‫אפלטון התחיל גם הוא על חיפוש הטוב ככלי לחיים טובים‪ ,‬אך על הדרך אפלטון בז לחיים הלא‬
‫טהורים של מבנה החברה ומבנה הפרט ומצא שהאושר הוא מושג שזר לחיי היום‪-‬יום‪.‬‬
‫אריסטו מעוניין למצוא כלי שיעזור לבני‪-‬אדם‪.‬‬
‫למרות שיש להם מטרה משותפת‪ ,‬האופן שבו הם מחפשים את התשובה והמקום בו הם מחפשים‬
‫את התשובה‪ ,‬גם דרך ההתפלספות וגם על מה סומכים בתיאוריה זה על שני דרכים שונים ביותר‪.‬‬
‫אריסטו מעוניין לבסס תפיסה של חיים טובים של מוסר‪ ,‬תפיסה שצומחת מהדעות הרווחות‪.‬‬
‫מבחינת אריסטו‪ ,‬חשוב לו מה אנשים חושבים‪ .‬את אפלטון זה לא מעניין כי מבחינת אפלטון – כולם חיים‬
‫במערה‪.‬‬
‫אפלטון‪ ,‬בתור מי שחושב שהידיעה והכרה של העולם יכולה לבוא מתוך מחשבה טהורה‪ ,‬מתוך‬
‫רעיונות שנטועים בו‪ ,‬ניתן לראות בו כהרציונליסט הראשון‪ .‬התבונה ולא הנסיון‪.‬‬
‫זו ההתפלגות הראשונה בין קווי מחשבה‪.‬‬
‫אריסטו נשען לא פעם על טענות של "מה מקובל לחשוב" כנקודת מוצא חשובה בפילוסופיה‬
‫והנקודה הזאת חשובה‪ ,‬לפי דעתו‪ ,‬כיוון שהוא מעוניין שתורת המוסר שלו תהיה כלי פרקטי לניהול‬
‫החיים‪ .‬לא מחשבה עיונית – מעשית‪ .‬בניגוד לשאלות מטאפיסיות ואונטולוגיות שאין להן חשיבות יום‬
‫יומית‪ .‬מבחינתו‪ ,‬שאלות של מה הוא הטוב‪ ,‬מה הוא האושר‪ ,‬מהם החיים המדגימים את הטוב‪ ,‬זו שאלה‬
‫שחייבת להיות בת אפליקציה לחיים‪ .‬שאלה שחייבת להשתק‪ ,‬במראה הפרקטית‪.‬‬
‫מחויבות נוספת כחלק מעניין למוסר פרקטי – מוסר חייב להיות קשור לטבע האדם‪ .‬גם אפלטון‬
‫חשב שהתיאוריה שלו קשורה לטבע האדם‪ .‬הרעיון של המערה הוא תרגום של דפוס האדם‪.‬‬
‫בשביל אפלטון‪ ,‬טבע האדם רחוק ביותר מהחיים הרגילים‪ .‬טבע האדם מכיל בתוכו מרכיבים‬
‫שבכדי לממש אותם בצורה הרמונית צריך לעבור דרך ארוכה‪ .‬אצל אריסטו‪ ,‬ההנחה היא שהאדם כבר‬
‫פועל באופן כללי מתוך הטבע שלו‪ .‬צריך לשכלל ולזקק את הפעולה הזאת אבל לא לשנות אותה לגמרי‪.‬‬
‫נקודת המוצא של אריסטו היא המניע של האנשים בפעולה שלהם זה השאיפה לאושר‪ .‬הנסיון‬
‫לחיות חיים טובים קשור ואמור לשרת את השאיפה הזאת לאושר‪ .‬אריסטו ינסה להראות איך הטוב קשור‬
‫לשאיפה הזאת לאושר‪.‬‬
‫הנחה בסיסית של אריסטו‪ :‬הטוב הוא אותו דבר שהוא התכלית של המעשים שלנו‪ .‬הטוב הוא‬
‫אותו הדבר שאנו מנסים להשיג‪ .‬התכלית – הדבר שלשמו המעשה נעשה‪ .‬מה שאנחנו שואפים אליו הוא‬
‫הטוב‪ .‬אריסטו נותן הסבר תכליתי למעשים אנושיים‪ .‬הסבר תכליתי הוא הסבר ששואל את השאלה "לשם‬
‫מה נעשה משהו?"‪" ,‬לשם מה קיים משהו?"‪ .‬זה בניגוד להסבר סיבתי שרואה את ההווה כתוצאה של‬
‫איזשהן סיבות שהתקיימו בעבר‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬העובדה שאנחנו יושבים פה בכיתה ומקשיבים להרצאה‪ .‬למה אנחנו יושבים פה? המון‬
‫סיבות‪ .‬הכל הסברים להווה ביחס לאירוע שקרה בעבר‪ .‬אריסטו חושב שכל עולם הטבע‪ ,‬כל העולם‪,‬‬
‫מתנהל באופן תכליתי שגם תופעות טבע‪ ,‬התנהלות של עצמים‪ ,‬חיים וחיות‪ ,‬צריכים לקבל הסבר תכליתי‪.‬‬
‫האדם כחלק מעולם הטבע‪ ,‬גם הוא מתנהל באופן תכליתי‪ .‬לכל דבר יש תכלית‪ ,‬לכל דבר יש מטרה‬
‫מסוימת‪ .‬המטרה מסבירה את הפעילות של הדבר‪.‬‬
‫הטוב‪ ,‬אותו דבר שהוא התכלית של המעשה שלנו‪ .‬אני אוכל לשם שובע או הנאה‪ .‬אני אקרא‬
‫"טוב" לאותו מצב שאני רוצה להשיג‪ .‬שובע לשם טוב‪ ,‬הנאה לשם טוב‪.‬‬
‫כל פעולה היא אמצעי בשביל להשיג משהו שהוא התכלית‪ .‬מבחינת אריסטו‪ ,‬הפעולות שלנו‬
‫מסתדרות בפירמידה של תכליות‪ .‬לומדים בשביל להשיג תואר‪ ,‬משיגים תואר בשביל למצוא עבודה‬
‫טובה‪ ,‬עבודה טובה בשביל הרבה כסף וכן הלאה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬לפי אריסטו‪ ,‬הכל מתנקז למשהו שהוא‬
‫תכלית עצמו‪ ,‬שלשמו אנחנו עושים את הכל‪ .‬הוא לא משרת משהו יותר גבוה אלא שהוא משרת את עצמו‪.‬‬
‫הערך שלו הוא פנימי‪.‬‬
‫אותו דבר שהוא תכלית עצמו הוא גם מספיק לעצמו בשביל להיות טוב‪ .‬באיזה מובן? התכלית‬
‫של המעשה שלי טובה כי היא תכלית של משהו‪ .‬נאמר שאני עושה תואר בשביל להשיג עבודה בשביל‬
‫שישיג לי כסף – אם העבודה כבר לא משרתת את הטוב הגבוה יותר (אין הרבה כסף) אז התכלית‬
‫משתנה‪ .‬הטוב הוא דבר שמקדם אותי הלאה בפירמידת התכליות‪ .‬הטוב משתנה מגורמים חיצוניים‪.‬‬
‫מהו הדבר שהוא מספיק לעצמו והוא הטוב ביותר? האושר‪ .‬בשביל מה אנחנו עושים את כל‬
‫הדברים? בשביל להיות מאושרים‪ .‬השאלה המתבקשת – מה זה האושר? מהם חיים של אושר? איזה מצב‬
‫נקרא מצב של אושר?‬
‫אריסטו שולל כמה מהמושגים המקובלים‪" :‬אז" ו‪"-‬היום"‪ .‬שני מועמדים שאריסטו מדבר עליהן‬
‫זה "חיי עונג" – אוכל טוב‪ ,‬שינה טובה – כל עונג גופני כלשהו‪ .‬אריסטו‪ ,‬כנטייתן של פילוסופים‪ ,‬דיי‬
‫מזלזלים בדבר הזה‪ .‬הנימוק שלו‪ :‬חיי עונג לא יכולים להיות חיי האושר‪ ,‬תכלית כל הפעולות של בני‬
‫האדם‪ ,‬משום שבשביל לממש חיי עונג‪ ,‬החלקים בעצמי‪ ,‬שאני צריך להפעיל‪ ,‬משותפים לי ולשאר החיות‬
‫שבטבע‪ .‬בשביל החיים כפי שתיארנו אותם‪ ,‬אני צריך להפעיל כל מיני היבטים פיזיולוגיים ואין שום דבר‬
‫שמייחד אותי מחיות אחרות‪ .‬הכלב שלי ואני יכולים לחיות בצורה שונה אך להתענג על אותו דבר –‬
‫אוכל‪ ,‬סקס‪ ,‬שינה‪.‬‬
‫לאריסטו יש הנחה שבכדי שדבר באמת יממש את התכלית הגבוהה ביותר שלו‪ ,‬מימוש התכלית‬
‫מבקש את ההפעלה הנכונה של סך כל התכונות שלו והיכולות שלו‪ .‬סך הפוטנציאל שלו‪ .‬אם בחיי עונג‬
‫אני מביא לידי ביטוי כמה מהחלקים שלי‪ ,‬חלקים שדומים רק לי ולחיות‪ ,‬אני לא מביא לידי ביטוי את‬
‫הייחוד שלי כבן‪-‬אדם (את המחשבה)‪ .‬זה אומר שחיי עונג לא יכולים להיות המימוש המלא של התכלית‬
‫שלי‪.‬‬
‫נאמר‪ ,‬יש לי אחלה של כינור שמתפקד גם כשולחן‪-‬קפה‪ .‬כיוון שבשימוש הזה אני לא מביא לידי‬
‫מימוש את סך התכונות של הכינור (לצורך העניין – להפיק צלילים)‪ ,‬אי‪-‬אפשר להגיד שאם נשים עליו‬
‫כוס קפה אז אנחנו מביאים את סך התכונות שלו לידי מימוש‪.‬‬
‫מומעמד נוסף‪" :‬חיים של כבוד"‪ .‬חיים המכוונים להשגת הכרה וכבוד מקהילה שלי‪ .‬להיות‬
‫מפורסם – להיות מכובד‪ .‬שאנשים יכירו במעמדך ובדרך שעברת בכדי להגיע למעמד הזה‪ .‬גם את‬
‫האופציה הזאת אריסטו שולל‪ .‬כבוד של אדם תלוי במי שנותן את הכבוד‪ .‬הכבוד הוא לא דבר פנימי לאדם‬
‫עצמו אלא סוג של הכרה שאתה מקבל מבחוץ‪ .‬הכבוד הוא סוג של אינדיקציה של מימוש התכלית אך זה‬
‫לא הוא עצמו מימוש התכלית‪.‬‬
‫עצם זה שהכבוד ניתן לי ע"י אחר משאיר אותי בעמדה פסיבית‪ .‬הפסיביות הזאת לא מחייבת‬
‫שום סוג של פעולה‪ ,‬לא נגזר ממנה שום סוג של פעולה‪ .‬זה לא מושג של אושר שאנחנו יכולים להבין‬
‫מתוכו מה לעשות‪ .‬יכול להיות שאם הגענו למצב של אושר אני אקבל על אותו מצב גם הכרה מהחברה‬
‫ולכן אקבל כבוד‪ .‬אך לא הכבוד עצמו הוא המצב של האושר‪.‬‬
‫כשאנחנו מחפשים אושר אנחנו מחפשים מצב של מיצוי התכלית‪ .‬מיצוי התכלית של החיים שלי‬
‫כבן‪-‬אדם‪ .‬חשוב להבין שאריסטו מדבר על אושר בדיוק כמו אפלטון‪ ,‬הוא לא מדבר על אושר כתחושה‬
‫פנימית אלא על מצב עניינים בעולם‪ .‬להגיד שאדם מאושר זה להגיד שהחיים שלו הגיעו לאיזשהי שגשוג‪.‬‬
‫התכונות שלו כבן‪-‬אדם מגיעות למצב של מימוש התכלית‪ .‬גם החיים שלו משקפים את אותו שיא שהוא‬
‫הגיע אליו כבן‪-‬אדם‪ :‬את המקום שלו בחברה‪ ,‬הבית שהוא מצליח לבנות‪ ,‬הרכוש שהוא מצליח לצבור –‬
‫כל אלה מעידים על כמות הפוטנציאל שהצליח להגשים מבחינת האושר‪.‬‬
‫מבחינת היוונים זה לא תופס‪ .‬אושר זה מצב עניינים קבוע‪ ,‬שרואים אותו‪ ,‬וקשור למה שרואים‬
‫אותו ומה שמגיע לידי מימוש‪ .‬המימוש שאריסטו שם את הדגש עליו זה לממש את מהותו של האדם‪,‬‬
‫מימוש האנושיות יותר ממימוש עצמי‪.‬‬
‫האושר יהיה המצב שבו אני מממש את התכלית‪ ,‬דהיינו‪ ,‬המצב שבו אני מגיע לשלמות עם‬
‫התכונות האנושיות שלי‪ .‬כמו שלכינור יש את הפוטנציאל להוציא צלילים ולהוציא ממנו את הצלילים הכי‬
‫טובים‪ ,‬האדם צריך לקחת את התכונות הגלומות בו כבן‪-‬אנוש ולהביא אותם לידי שלמות‪.‬‬
‫כשאנו מייחסים לאדם סגולות טובות‪ ,‬אנחנו בעצם אומרים שמבחינת אריסטו‪ ,‬בשביל להגיע‬
‫לידי שלמות ע"פ כל תכונה‪ .‬כלומר‪ ,‬הסגולה הטובה של הכינור זה הצליל הנעים שלו‪ .‬אם הצלחתי להביא‬
‫את הפעולה שלו לידי שלמות הצלחתי להוציא את הסגולה הטובה שלו‪ .‬רק כאשר הפכתי את הפוטנציאל‬
‫הזה לתכונה בפועל‪ ,‬אני יכול להגיד שהגעתי לפוטנציאל של הסגולה הטובה‪ .‬השלמות תפגין את אותה‬
‫תכונה שלה נקרא התכונה הטובה‪/‬הסגולה הטובה‪.‬‬
‫כאן מתחיל להיבנות הגשר בין האושר לבין החיים מבחינה מוסרית‪ .‬אריסטו חשב שתכונות‬
‫רעות זה חוסר‪ ,‬זה לא דבר נוסף‪ .‬טיפשות זה היעדר חוכמה‪ ,‬זה לא תכונה שאפשר לממש את השלמות‬
‫שלה‪ ,‬פחדנות זו היעדר אומץ וכן הלאה‪.‬‬
‫אם יש מודל אחד של האדם‪ ,‬מה מרכיב אותו ומה הן התכונות הפוטנציאליות‪ ,‬יש מודל ברור של‬
‫מה זה אושר‪ ,‬של איך חיים מואשרים נראים‪ .‬כיום שקוראים את התיאוריה הזאת – קשה לקבל אותה‪.‬‬
‫כאן חשוב להבין שיש מודל אחד של אושר ומודל אחד של טבע האדם‪.‬‬
‫תורת הנפש של אריסטו מבהירה כמה סוגים של סגולות טובות שיכולות להיות כשהמוסר עוסק‬
‫רק בצד אחד‪ .‬בנפש‪ ,‬אומר אריסטו‪ ,‬יש חלק אחד שהוא חסר תבונה לחלוטין (תשוקות ותאוות)‪ ,‬כח‬
‫גדילה ויש את הכוח התבוני‪.‬‬
‫התשוקות והתאוות יכולות לציית במידה מסוימת לקול של התבונה‪ .‬אנו יכולים להשתוקק‬
‫למשהו אך להקשיב לשכל לא לממש את התאווה או לדחות אותה‪ .‬אריסטו מבחין בין סגולות טובות של‬
‫המחשבה התבונית שהן סגולות של מחשבה עיונית למעשה‪ ,‬אוריינטציה‪ ,‬יכולת חישוב‪ ,‬שלמות במובן של‬
‫יכולת מחשבה‪ .‬מול הסגולות הטובות של המחשבה יש גם את הסגולות הטובות של האופי‪ ,‬בהם עוסק‬
‫המוסר‪.‬‬
‫הסגולות הטובות של האופי זה השלמות של אותה פעילות בעולם‪ ,‬פעילות התשוקות והתאוות‬
‫שלנו‪ ,‬כמו שהן מובאות לידי שלמות גם ע"י המחשבה‪ .‬היכולת שלנו לשכלל את הכוחות המניעים אותנו‬
‫לכדי תכונות אופי‪.‬‬
‫אותן סגולות אופי‪ ,‬גם אם הן טמונות בפוטנציאל הן נמצאות בנו ע"י המימוש‪ .‬המימוש אינו‬
‫ספונטני‪ .‬זה לא כמו שנולדתי עם גן של צבע שיער מסוים‪ .‬המימוש של אותן סגולות טובות של האופי‬
‫תלוי בצורת חיים מסוימת‪ .‬אלו תכונות נרכשות‪ .‬פוטנציאל טבעי‪.‬‬
‫הסגולות הטובות הן תכונות המעצבות אופני התנהלות ובחירות‪ .‬אלו הן תכונות לא של המחשבה‬
‫אלא שמונחות ע"י המחשבה‪ .‬בעיקר‪ ,‬אלו סוג של אתוס (דרך חיים)‪ .‬מבחינתו תכונה היא לא רק דבר‬
‫מנטאלי‪ .‬אני לא יכול להיות נדיב בלב אך קמצן בתכל'ס‪ .‬כדרך חיים זה דורש לימוד‪ ,‬אימון‪ ,‬תהליך של‬
‫עיצוב עצמי‪ ,‬תהליך שדרכו אני הופך ע"י אימון להיות בן‪-‬אדם בעל התכונה הזו והזו‪ .‬להיות בעל סגולה‬
‫טובה – סוג של פרקטיקה‪.‬‬
‫בספר ג'‪ ,‬אריסטו מתאר שלושה מרכיבים של הסגולה הטובה‪:‬‬
‫‪.1‬בכדי להיות בן‪-‬אדם הגון‪ ,‬קודם עלי להיות בעל רצון מסוים לעשות את הדבר ההגון‪ .‬אני‬
‫צריך לרצות‪ .‬אני צריך שתהיה בי הנטייה שתרגיש בי טבעית‪ .‬הנטייה לעשות את הדבר‬
‫ההגון‪ .‬החשיבות של עיצוב התשוקות‪ ,‬של עיצוב הכוח המניע אותנו‪ ,‬הדבר שהופך מצב‬
‫עתידי למצב רצוי‪ ,‬הרצון הוא דבר שלפי אריסטו ניתן לעצב אותו‪ .‬העבודה הבן‪-‬אדם עושה‬
‫על עצמו בשביל לסגל לעצמו את התכונה הטובה זו עבודה של אילוף ושינוי טרנספורמציה‪.‬‬
‫‪.2‬המימד של העשייה‪ .‬אני יכול לרצות להיות הגון‪ ,‬אך כל עוד אני לא מתרגל את זה אני לא‬
‫יכול להיות הגון‪ .‬אני צריך להתאמן‪ .‬אני צריך להיות מסוגל בפועל את מה שנדרש בשביל‬
‫לעשות את הדבר הנכון‪ .‬סוג של אימון וסוג של הרגל‪.‬‬
‫‪.3‬ההיבט של המטרה‪ .‬אני יכול להיות עם המון רצון טוב ועם יכולות לעשות דברים‪ ,‬אבל אם‬
‫אני לא יודע לבחור מטרות ראויות‪ ,‬אם אני לא יודע באיזה מצבים נכון להפעיל את היכולות‬
‫שלי ואיך אז אני לא עושה את הדבר בשלמותו‪ .‬אם אני רוצה להיות אמיץ‪ ,‬למשל‪ ,‬ואני‬
‫רוצה להציל אנשים מכוחות רעים שפועלים עליהם אך אני לא יודע להבחין מול מי ובאיזה‬
‫תנאים אני צריך להיות אמיץ אני יכול לעשות דבר הפוך או טיפשי – אני יכול להציל‬
‫אנשים שלא צריכים הצלה‪ .‬אני צריך לקרוא נכון את המצב‪ .‬להיבט זה יש היבט עיוני חשוב‬
‫מאוד של העולם והבנתו‪ .‬היבט נוסף הוא המחשבה – לדעת להסיק היסקים‪ ,‬להפעיל נכון‬
‫את הראש‪.‬‬

‫זהו תהליך התלוי בפעולות מסוימות שאני צריך לעשות במשך החיים‪.‬‬
‫אדם רע‪ :‬שני מימדים של אדם רע‪:‬‬
‫‪.1‬כישלון – אדם שלא הצליח להגיע לשלמות‪ .‬אף אחת מהתכונות המסוימות שלו או כמה‬
‫מהן‪ .‬רציתי לעשות את הדבר ההגון וגם עשיתי זאת כשחילקתי נכון שלל אך לא בחרתי‬
‫נכון את המטרה ועשיתי עוול‪ .‬יש מספר סוגים של רוע ועוולות שנובעים מכישלון חלקי או‬
‫כולל‪.‬‬
‫‪.2‬בן‪-‬אדם שמצליח לכוון את עצמו גם במובן של הרצון‪ ,‬העשייה והמטרה לכיוון הרוע‪ .‬מי‬
‫שגם רוצה את הרע‪ ,‬גם יעשה את הרע וגם המטרה שלו תהיה הרע – זהו אדם רע‪ .‬הרבה‬
‫יותר נפוץ זה העוולות הנוצרות ע"י כשלונות מקומיים‪.‬‬

‫הערך המוסרי של טוב ורע לא מקנה למעשה בודד אלא למעשה כולל של חיים‪ .‬הבחירה נעשתה‬
‫בקונטקסט של חיים‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬אין פרוצדורה של דבר שהוא טוב ורע‪ .‬אין לי איך לבדוק‪ .‬אבל היכולת‬
‫שלי להבחין בין טוב לרע זה ההרגלים שהקנתי לעצמי‪ .‬אדם שסיגל לעצמו סגולה טובה יודע לזהות מה‬
‫טוב ומה לא טוב‪ ,‬מה ראוי לעשות ומה לא ראוי בכל רגע נתון‪.‬‬