‫אלי' ברוך שולמן‬

‫שיעורים בפ' לולב הגזול‬
‫קיץ תשע"ד‬
‫שי' רש"י בפסול יבש וחסרון הדר כל ז'‬
‫קא פסיק ותני כו' הראשונים מקשים מאי שנא פסול לכם דפשיטא לגמ' דל"ש כ"א ביו"ט ראשון‬
‫ומ"ש פסול הדר דנוהג בכל הימים‪ .‬ומשמע דרש"י בא לתרץ זה במש"פ דהך הדר דסוגיין לאו‬
‫היינו מש"כ באתרוג פרי עץ הדר‪ ,‬דזה נאמר באמת דוקא ביום הראשון דומיא דלכם‪ ,‬אלא הכונה‬
‫לדין זה קלי ואנוהו שנאמר בכל המצוות‪ .‬וזהו דיוק לשון רש"י במש"כ דכיון דמצוה הוא משום‬
‫זכר למקדש בעינן הידור מצוה‪ .‬פי' דאינה מצות ד' מינים ול"ש בה הפסולים דקרא דלכם והדר‬
‫אלא דמ"מ הרי היא מצוה בעלמא ובעינן זה קלי ואנוהו‪.‬‬
‫והתוס' הק' דהא ואנוהו אינו אלא לכתחילה כדמוכח בגמ' לעי' גבי אגד‪ .‬וכן יש להקשות לכ'‬
‫ממה דדרשינן זה קלי ואנוהו כו' ס"ת נאה כו' דבודאי אינו לעיכובא‪ .‬ולדעת רש"י לכ' צריך לחלק‬
‫בין דבר שחסר לו מעלה של הידור יתירה לבין לולב היבש דאין בו הידור כלל‪ .‬וכ"כ המאירי‪.‬‬
‫אלא דמ"מ קשה מהגמ' לק' )לא‪ (.‬דנחלקו ר' יהודה וחכמים בלולב היבש‪ ,‬ואמר רבא מחלוקת‬
‫בלולב אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן וליכא‪ .‬הרי דפסול יבש תלוי בגזה"כ דהדר שנאמר גבי‬
‫אתרוג‪ ,‬ואינו משום זה קלי ואנוהו‪ .‬ועי' במאירי שכתב דכיון שדברי רבא איתותבו שם לענין ר'‬
‫יהודה‪ ,‬ממילא בטל חילי' דאותה סוגיא‪ .‬והדברים צ"ע דנהי דאיתותב רבא במה דס"ל דר' יהודה‬
‫אית לי' פסול יבש באתרוג‪ ,‬אבל מהיכ"ת דאיתותב במה דס"ל דפסול יבש דחכמים נלמד מקרא‬
‫דהדר ומהקישא דלולב לאתרוג‪.‬‬
‫ומ"מ לדעת רש"י היה נראה בפשיטות‪ ,‬דאף דסתמא דהגמ' נקט כאן בפשיטות דקא פסיק ותני‬
‫כו' אבל הרי דעת רנב"י אמר שמואל בהמשך הסוגיא דלולב הגזול פסול ביו"ט ראשון דוקא‪ .‬ולית‬
‫לי' הך דיוקא דקא פסיק ותני‪ .‬ולדעתו גם יבש אפשר דאינו פסול אלא ביו"ט ראשון דוקא‪ ,‬דהא‬
‫בהדדי קא תני להו‪) .‬וכ"נ דעת הרמב"ם שפסק דיבש כשר בשאר הימים‪ .‬ויתבאר במקומו אי"ה‪(.‬‬
‫דהא הגזה"כ דהדר לא נאמר כ"א בראשון‪ ,‬ומה דס"ל לסוגיין דמ"מ פסלינן יבש בשאר הימים‬
‫משום זה קלי ואנוהו )אף דבעלמא זה קלי ואנוהו לא נאמר אלא למצוה אבל כאן גרע דמשולל‬
‫הידור לגמרי( זהו חידוש ולא הוצרכו לזה אלא מהכרח המשנה דקא פסיק ותני שיבש פסול‬
‫אפילו ביו"ט שני‪ .‬אבל לשמואל דלי"ל הך דיוקא‪ ,‬לעולם אפשר דלא פסלינן יבש כ"א בראשון‪,‬‬
‫וגם מדוייק כן שהרי המשנה שנה פסול יבש יחד עם פסול גזול‪ ,‬ודעת שמואל דגזול אינו פסול‬
‫אלא בראשון‪.‬‬
‫והרי גם רבא משמע דס"ל כשמואל‪ ,‬שהרי הגמ' מקשה על שמואל ממתני' דנקט גזול ולא שאול‪,‬‬
‫ורבא תירץ דלרבותא נקט עיי"ש‪.‬‬
‫וא"כ הסוגיא לק' )לא‪ (.‬ניחא ברוחא‪ ,‬דרבא שם דס"ל דיבש פסול מגזה"כ דהדר לטעמי' דס"ל‬
‫בסוגיין כשמואל דלי"ל הדיוק דקא פסיק ותני‪ ,‬ולא פסלינן גזול כ"א בראשון‪ ,‬וה"ה יבש‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ב‪ .‬ועי' לק' )לו‪ (:‬איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר‪ ,‬איני והא ר' חנינא מטביל‬
‫בה ונפיק בה‪ ,‬ולר' חנינא קשיא מתני'‪ ,‬בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביו"ט‬
‫שני אלא לרב קשיא‪ ,‬אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי עיי"ש‪ .‬ופרש"י ד"ה אלא לרב וז"ל דאמר‬
‫‪1‬‬

‫אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל‬
‫ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פירקין יבש פסול לא שנא בי"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני‬
‫‪1‬‬
‫ואוקימנא דבעינן הדר וליכא עכ"ל‪.‬‬
‫ומבואר מאותה סוגיא )לפי פרש"י( דפשיטא לה להגמ' דפסולי הדר נוהגים כל ז'‪ ,‬דלכן דלרב‬
‫שנקבוהו עכברים פסול משום דאי"ז הדר ע"כ נוהג הפסול כל ז'‪ ,‬והיינו דמקשה על רב מהא דר'‬
‫חנינא‪ .‬וגם מבואר מדברי רש"י דהך פסול הוא משום דהואיל ונקרא ש"ש עליו בעינן מצוה‬
‫הדורה‪ .‬ורש"י לטעמי' כאן דמה דבעינן הדר כל ז' אי"ז מלתא דהגזה"כ דפרי עץ הדר – כי‬
‫הפסולים המיוחדים דד' מינים הנלמדים מקרא דולקחתם גו' פרי עץ הדר גו' אינם נוהגים אלא‬
‫בראשון – כ"א משום הדין הכללי דזה קלי ואנוהו‪ ,‬שנוהג בכל המצוות‪ ,‬להצריך מצוה הדורה‪.‬‬
‫ולפמש"נ לעי' דהך יסוד דפסלינן יבש בשאר הימים משום זה קלי ואנוהו במחלוקת שנויה‪ ,‬ותליא‬
‫בפלוגתא אי דייקינן קא פסיק ותני‪ ,‬א"כ ע"כ אותה סוגיא דלק' אתיא כסתמא דהש"ס כאן‬
‫דדייקינן קא פסיק ותני כו'‪ .‬ודלא כשמואל ורבא‪ .‬ומדוייק מאד דמה"ט באמת ציין רש"י שם למה‬
‫דדייקינן בסוגיין דיבש פסול ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני‪ .‬וגם מדוייק לשון רש"י שם שכתב‬
‫" ואוקימנא דבעינן הדר וליכא"‪ ,‬ומשמע דכל מה דאמרינן דבעינן הדר בשאר הימים אינו אלא כדי‬
‫לאוקמה להמשנה דיבש פסול כל ז'‪ ,‬וכמאן דדייק קא פסיק ותני‪ ,‬אבל שמואל ורבא דלית להו‬
‫קא פסיק ותני‪ ,‬באמת לא סבירא להו לפסול משום זה קלי ואנוהו‪ ,‬וכמש"נ‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד יש להתבונן בלשון רש"י שם שכתב דבעינן מצוה הדורה הואיל ומזכיר ש"ש עליו‪ .‬וע"ע‬
‫בלשונו לעי' מיניה שם אהא דקאמר דר' חנינא מטביל בה ונפק פי' וז"ל ויוצא יד"ח בנותר ומברך‬
‫עליו עיי"ש‪ ,‬וצ"ב למה הוצרך לבאר שהיה מברך עליו‪ .‬ולכ' היה משמע דשיטת רש"י דכל מה‬
‫דפסלינן כשאינו הדר בשאר הימים מלתא דזה קלי ואנוהו אינו אלא מחמת הברכה שקורא ש"ש‬
‫עליו‪ .‬אבל הוא מילתא דתימה לומר דהא דתנן יבש פסול היינו שפסול לברכה‪.‬‬
‫ויותר נראה דכונת רש"י עפ"י שיטתו דבשאר הימים דאין המצוה אלא זכר למקדש ל"ש בה כל‬
‫הנך פסולים המיוחדים דד' מינים הנלמדים מקרא דולקחתם לכם גו'‪ ,‬וכפיה"נ דהנעשה זכר‬
‫‪ 1‬והנה שיטת הרמב"ם ורמב"ן והר"ן דלא פסלינן משום הדר כ"א ביו"ט ראשון‪ ,‬אבל בשאר הימים לא נאמר פסול‬
‫מחמת חסרון הדר כלל‪) .‬אלא דחלוקים הם בפרטי הדין‪ ,‬דהרמב"ם ס"ל דאפילו במקדש כן‪ ,‬והרמב"ן ס"ל דדוקא‬
‫בגבולין‪ ,‬והר"ן ס"ל ג"כ דדוקא בגבולין וגם ס"ל דהיינו דוקא כשיש בו מקצת הדר אבל יבש דניטל הידורו לגמרי‬
‫פסול אפילו ביו"ט שני‪) .‬והא דאמרינן בסוגיין דיבש פסול כל ז' משום הדר‪ ,‬הרמב"ן מפ' דהיינו במקדש‪ ,‬והר"ן מפ'‬
‫דהיינו יבש דוקא דניטל כל הידורו‪ ,‬והרמב"ם נראה דמפ' דהיינו למאן דדייק קא פסיק ותני‪ ,‬אבל הרמב"ם פסק‬
‫כשמואל דלא אמרינן קא פסיק ותני‪ ,‬וגזול פסול בראשון דוקא‪ ,‬וה"ה פסולי הדר‪ ,‬וזהו טעמא דר' חנינא‪ (.‬ועכ"פ‬
‫יקשה לדידהו מהך סוגיא דנקבוהו עכברים‪ ,‬דלפי דבריהם מאי מקשה הגמ' לרב מהא דר' חנינא‪ ,‬הא רב דפסל‬
‫משום חסרון הדר ע"כ מיירי ביו"ט ראשון דוקא‪ .‬ועי' בלח"מ שנדחק‪.‬‬
‫ובפשוטו צ"ל כמש"כ הכפות תמרים‪ ,‬דפשיטא לגמ' דרב מיירי ביו"ט שני‪ ,‬דהא ביו"ט ראשון מאי שייטי' דנקבוהו‬
‫עכברים הא כל חסר פסול‪ .‬וע"כ דרב פסל אפילו ביו"ט שני‪ ,‬דכיון שנקבוהו עכברים הוי מאוס‪ .‬וכמו דמסיק בסוף‬
‫הסוגיא‪ ,‬והגמ' ידע זה גם מתחילה‪ .‬אלא דהיה ס"ד דגם ע"י אכילת אדם הוא מאוס‪ ,‬ולכן מקשה לרב מהא דר'‬
‫חנינא דמטביל בה ואכיל‪ ,‬ולא חש למה שהוא מאוס‪ .‬ומתרץ דדוקא ע"י עכברים הוי מאוס‪ .‬וזה דלא כפרש"י שם‬
‫דהקושיא היא מכח הא דפסלינן יבש כל ז'‪.‬‬
‫אבל עי' בדברי הרמב"ן במלחמות כאן שמבואר בדבריו דמפרש דלפי הס"ד בגמ' שם ) מקמי דמסיק דשאני עכברים‬
‫דמאיסי( רב ור' חנינא פליגי דרב ס"ל דפסולי הדר נוהגים כל ז' גם בגבולין דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון‪ ,‬ור'‬
‫חנינא פליג‪ .‬ומבואר דרב פסל מחמת חסרון הדר בעלמא‪ .‬וק' א"כ מנא לי' לגמ' באמת דרב מיירי ביו"ט שני‪ ,‬הא רב‬
‫לא אמר אלא דאי"ז הדר‪ ,‬ודילמא ביו"ט ראשון קאמר‪ .‬וצ"ל דאי ביו"ט ראשון מה בא רב להוסיף על המשנה דחסר‬
‫פסול‪ .‬וע"כ דעיקר כונת רב להוסיף דפסול גם בשאר הימים‪ .‬וק"ק דאיך זה נכנס בלשון רב דאמר אי"ז הדר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫אבל למסקנת הגמ' דגם רב מודה דפסולי הדר אינם נוהגים ביו"ט שני‪ ,‬זולת בנקבוהו עכברים דמאיסי‪ ,‬יל"פ לשון רב‬
‫דה"ק דאי"ז הדר כלל אלא מאוס כ"כ עד שפסלו אותו גם ביו"ט דדבריהם‪.‬‬

‫‪2‬‬

‫למקדש אינה בגדר מצות ד' מינים כלל‪ ,‬אלא מצות זכר למקדש בעלמא‪ .‬והא דפסלינן חסרון‬
‫הדר )כגון יבש ונקבוהו עכברים( אינו מלתא דהגזה"כ המיוחד באתרוג דפרי עץ הדר‪ ,‬אלא‬
‫מחמת הדין הכללי דזה קלי ואנוהו הנוהג בכל המצוות‪ .‬וכמה שהדגיש רש"י כאן "דכיון דמצוה‬
‫הוא משום זכר למקדש בעינן הידור מצוה"‪ .‬ועפי"ז הוקשה לו רש"י לק' הרי כיון דאינה בגדר‬
‫מצות ד' מינים אלא זכר למקדש בעלמא א"כ לכ' אינה מצוה כלל‪ ,‬ומה שייך לומר אצלה‬
‫התנאה לפניו במצוות‪ .‬ולזה האריך רש"י שם לבאר‪ ,‬דקורא שם שמים עליו בברכה‪ ,‬ולכן אף‬
‫שעיקר העשיה היא זכר למקדש מ"מ חשיב חפצא של מצוה ובעינן מצוה הדורה‪.‬‬
‫ד‪ .‬ויל"ע כיון דאותה סוגיא אתיא כסתמא דהש"ס כאן דדייקינן קא פסיק ותני‪ .‬א"כ איך מכשירין‬
‫חסר בשאר הימים‪ ,‬הא המשנה )לד‪ (:‬פסיק ותני דניקב ונחסר כ"ש פסול‪.‬‬
‫וזה כעין קושיית התוס' בסוגיין שהק' איך מכשיר ר' חנינא אתרוג החסר בשאר הימים הא קא‬
‫פסיק ותני כו'‪ .‬והתוס' בתירוצם הראשון תירצו דר' חנינא לי"ל קא פסיק ותני‪ .‬אבל לרש"י לא‬
‫יעלה זה‪ ,‬דהרי לפירושו לק' הגמ' שם ג"כ ס"ל דקא פסיק ותני דיבש פסול אפילו ביו"ט שני‪,‬‬
‫ומה"ט פשיטא לן דנקבוהו עכברים דאי"ז הדר ג"כ פסול ביו"ט שני‪ ,‬ומ"מ חסר כשר‪.‬‬
‫ולכ' צ"ל דרש"י יסבור כאידך תירוץ בתוס' דלא דייקינן קא פסיק ותני כ"א ברישא‪.‬‬

‫‪2‬‬

‫ה‪ .‬עי' בעה"מ‪ ,‬ובפשוטו שיטתו קרובה לשיטת רש"י‪ ,‬דפסול הדר הנלמד מקרא דפרי עץ הדר‬
‫אינו נוהג ביו"ט שני‪ ,‬וכמו שאינו נוהג דין לכם‪ ,‬והגמ' דקאמר דיבש פסול משום הדר אין הכונה‬
‫לדינא דפרי עץ הדר אלא לענן אחר דפסול משום הקריבהו נא לפחתיך‪.‬‬
‫וצ"ב דלכ' ל"ש הקריבהו נא גו' כ"א בקרבן‪ .‬ושמא כונתו על דרך מש"כ הריטב"א )לעי' ט‪ (.‬בשם‬
‫תוס' דלא נאמר פסול מהבב"ע כ"א בקרבן וכן בלולב שבא לרצות עיי"ש‪ .‬וה"נ כיון שבא לרצות‬
‫הוי בכלל הקריבהו נא לפחתיך‪ .‬אבל שי' רש"י דיו"ט שני דסוגיין היינו בגבולין דהוי זכר למקדש‪,‬‬
‫וגם יסוד שיטתו דבזכר למקדש לא נאמרו פסולי לולב ואתרוג כלל‪ ,‬אלא דמ"מ כיון שנקרא שם‬
‫שמים עליו הוי מצוה‪ .‬ולדעתו נראה דל"ש בי' הקריבהו נא לפחתיך‪ ,‬דכיון שאינו בתורת לולב‬
‫ואתרוג ממש אינו לרצות‪ .‬ולכן הוצרך רש"י לפ' באופן אחר דפסול משום זה קלי ואנוהו‪.‬‬
‫)וא"כ לדעת בעה"מ דגם לולב דרבנן בא לרצות והוי בכלל הקריבהו נא לפחתיך‪ ,‬קרוב לומר‬
‫דתיקון כעין דאורייתא ממש‪ ,‬ומה שאין נוהג בו פסול לכם ופרי עץ הדר משום דגם במקדש לא‬
‫נאמרו דינים אלה כ"א בראשון‪ .‬ובזה חלוק שיטתו משיטת רש"י דמשמע דס"ל דבמקדש באמת‬
‫‪ 2‬ושמא י"ל עוד דרש"י יסבור דגבי חסר ל"ש לדייק קא פסיק ותני כו'‪ .‬כי הדיוק דקא פסיק ותני אינו אלא בגזול‪,‬‬
‫מדלא קתני שאול‪ .‬וכמו שהקשה רנב"י בסוף הסוגיא לשמואל‪) .‬ואף שהתוס' דחו זה‪ ,‬דמשמע להו דאכתי לא אסיק‬
‫הש"ס אדעתי' דיוק זה‪ .‬אבל הר"ן קיימו עיי"ש‪ (.‬והא דפשיטא לה לסוגיין דגם יבש פסול בשאר הימים‪ ,‬אינו אלא‬
‫משום שהמשנה שנה יבש יחד עם גזול‪ .‬אבל בעלמא אין לדייק דקא פסיק ותני כו'‪.‬‬
‫אלא דלכ' קשה ע"ז‪ ,‬דהא פסול חסר נשנה לק' יחד עם פסול חזזית‪ ,‬והרי חזזית פסול משום הדר‪ ,‬וכיון דהסוגיא לק'‬
‫ס"ל דפסולי הדר נוהגים כל ז'‪ ,‬ופסול חסר נשנה יחד עמו‪ ,‬ע"כ דגם חסר נוהג כל ז'‪.‬‬
‫ושמא יש לדחות דפסול זה קלי ואנוהו ל"ש כ"א בדבר שניטל הידורו לגמרי‪ ,‬כגון יבש‪ ,‬אבל חזזית אף שפסולו‬
‫בראשון משום הדר‪ ,‬אבל היינו דוקא בראשון ומשום הגזה"כ דפרי עץ הדר‪ ,‬אבל לא ניטל הידורו לגמרי לפסלו‬
‫בשאר הימים משום זה קלי ואנוהו‪.‬‬
‫אבל ק"ק לפי"ז א"כ מנא פשיטא לן דאתרוג שנקבוהו עכברים פסול משום כל ז'‪ ,‬נהי דרב אמר דאי"ז הדר‪ ,‬שמא‬
‫אינו הדר לגמרי‪ ,‬אבל לא ניטל הידורו לגמרי‪ .‬וע"כ דל"ש לחלק כן‪ ,‬וכל שאינו הדר לענין פרי עץ הדר‪ ,‬אינו הדר גם‬
‫לענין זה קלי ואנוהו‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫כל פסולי ראשון נוהגים כל ז'‪ ,‬ורק בגבולין דאינו אלא זכר למקדש בעלמא אין בו פסולי לולב‬
‫ואתרוג הנלמדים מקרא דולקחתם‪(.‬‬
‫והרמב"ן במלחמות הק' עליו מהגמ' )לא‪ (.‬דמפורש בדברי רבא דפסול יבש משום דמקשינן לולב‬
‫ואתרוג‪ .‬ולדעת בעה"מ נאמר כמה שביארנו לדעת רש"י‪ ,‬דהגמ' לא אמר שיבש פסול כל ז' משום‬
‫הקריבהו נא לפחתיך כ"א מהכרח המשנה דקא פסיק ותני דיבש פסול‪ ,‬אבל לשמואל דלית לי'‬
‫קא פסיק ותני לי"ל הך סברא‪ ,‬ולדידיה יבש אינו פסול אלא משום דמקשינן לולב ואתרוג ומשום‬
‫הגזה"כ דפרי עץ הדר‪ ,‬ובראשון דוקא‪ .‬ולדעת רש"י כתבנו דרבא לשיטתו דבסוגיין רבא הוא‬
‫שתירץ דברי שמואל מקו' רנב"י‪ .‬אבל בדברי בעה"מ מבואר דבסוגיין גרס רב אשי במקום רבא‪.‬‬
‫ומ"מ עצם התירוץ נכון גם לדעת בעה"מ‪ ,‬ובפרט שדעת בעה"מ דהלכה כשמואל ורב אשי דהם‬
‫בתראי‪.‬‬
‫ולפי"ז מש"כ בעה"מ בתחילת דבריו דיבש פסול כל ז' משום הקריבהו נא לפחתיך‪ ,‬לא כתב כן‬
‫אלא דרך ביאור סוגיין‪ ,‬אבל לדינא כיון שפסק דלא אמרינן קא פסיק ותני‪ ,‬יבש באמת כשר‬
‫בשאר הימים‪ .‬וכן נראה ממה שהביא בעה"מ עצמו בסו"ד לדברי שמואל בירושלמי דכל הפסולין‬
‫אינן אלא בראשון‪.‬‬

‫בדברי הרמב"ן‬
‫הרמב"ן במלחמות מחלק דסוגיין לא מיירי בתקנת ריב"ז שתיקון לולב בגבולין כל ז'‪ ,‬דהמשניות‬
‫אינן מדברות בזה כלל כ"א בסוף הפרק שנזכרה תקנתו‪ .‬ולכן בסוגיין דייקינן דקא פסיק ותני‬
‫דיבש פסול כל ז' משום הדר‪ .‬דפסול הדר נוהג כל ז' במקדש‪ .‬אבל הסוגיא לק' )לו‪ (:‬דר' חנינא‬
‫מטביל בה ואכיל מיירי בגבולין‪ ,‬דר' חנינא ס"ל דלא תקנו כעין דאורייתא‪ ,‬ואין פסול חסר וכן שאר‬
‫פסולי הדר נוהגים בלולב דרבנן‪ .‬והמשנה דפסל חסר היינו בראשון‪ ,‬או כל ז' במקדש‪ ,‬אבל בשני‬
‫בגבולין לא מיירי‪ ,‬ול"ש בזה קא פסיק ותני‪ .‬ורב שפסל אתרוג שנקבוהו עכברים משום דאי"ז הדר‬
‫היה ס"ד דפליג וס"ל דתקנו פסולי הדר בלולב דרבנן‪ ,‬אבל מסקנת הגמ' דגם רב מודה לר'‬
‫חנינא ושאני עכברים דמאיסי‪.‬‬
‫ועדיין צריך להבין אם דין הדר נוהג במקדש כל ז' א"כ למה דין לכם אינו נוהג אלא בראשון‪.‬‬
‫והרמב"ן עמד ע"ז וביאר דהדר הוא שמא דאתרוג וכל היכא דבעינן אתרוג בעינן הדר עיי"ש‪.‬‬
‫ובודאי אין כונתו לומר דחסרון הדר אינו פסול אלא הפקעת שם אתרוג‪ ,‬זה אינו דהא לאו‬
‫באתרוג קיימינן אלא בלולב שהוקש לאתרוג‪ .‬ועוד דאם אתרוג שחסר בו דיני הדר מופקע משם‬
‫אתרוג א"כ גם באתרוג דרבנן היה להם לפסול‪ .‬אבל עי' בריטב"א דהדר דאתרוג הוא גם שם‬
‫העצם וגם שם תואר‪ ,‬והם שני ענינים‪ ,‬ואתרוג שחסר בו דיני אתרוג לא פקע מיני' שם העצם‬
‫דפרי עץ הדר‪ ,‬רק פסול מחמת חסרון שם התואר‪ ,‬וגם לולב הוקש לזה‪ .‬וכונת הרמב"ן דכיון‬
‫שהדר הוא גם שם המין‪ ,‬א"כ ע"כ מה שנאמר פרי עץ הדר קאי גם אסיפא דקרא דושמתם לפני‬
‫ה' שבעת ימים‪ ,‬וממילא דגם לענין שם התואר דהדר קאי אסיפא דקרא‪ ,‬וכלשון הרמב"ן דכל‬
‫היכא דבעי אתרוג בעי הדר‪.‬‬
‫ולשיטת הרמב"ן דסוגיין מיירי במקדש א"כ ע"כ שמואל שהכשיר גזול ביו"ט שני לי"ל פסול‬
‫מהבב"ע כלל‪ ,‬ודלא כהתוס' דרק בלולב דרבנן פליג שמואל‪ .‬ובאמת ברמב"ן מבואר דאם‬
‫מהבב"ע פוסל בדאורייתא כ"ש שפוסל בדרבנן‪ ,‬דהוא מזכיר עון להתפס‪ ,‬וזה היפך סברת התוס'‬
‫דיותר יש לפסול במצ' דאורייתא‪ ,‬וצ"ב פלוגתייהו‪.‬‬
‫‪4‬‬

‫עכ"פ בהא כו"ע מודי דשאר פסולים זולת מהבב"ע אין נוהגים בלולב דרבנן‪ ,‬דלא תיקנו כעין‬
‫דאורייתא בזה‪ ,‬ולשמואל גם גזול כשר דלי"ל פסול מהבב"ע‪ .‬וביאר הרמב"ן דשמואל לטעמי'‬
‫דאמר בירושלמי דכל הפסולים אינם נוהגים אלא בראשון‪) .‬ותוס' נדחקו דזה דלא כסוגיין דהדר‬
‫פסול כל ז'‪ ,‬אבל לרמב"ן ניחא דסוגיין מיירי במקדש‪ ,‬והירושלמי מיירי בגבולין‪ (.‬ושתי המימרות‬
‫דריב"נ אמר שמואל הם שיטת אחת אף שהם ענינים חלוקים‪ ,‬דבבבלי אמר ריב"נ אמר שמואל‬
‫דליכא פסול מהבב"ע ולכן לולב הגזול כשר ביו"ט שני אפילו במקדש‪ .‬ובירושלמי אמר ריב"נ דכל‬
‫הפסולים אינם נוהגים ביו"ט שני‪ ,‬דהיינו בגבולין‪ ,‬דשאר הפסולים בודאי אינם נוהגים‪ ,‬ובזה ליכא‬
‫למאן דפליג )כ"א רב בס"ד לו‪ ,(:‬וגם פסול מהבב"ע אינו נוהג כלל‪ .‬אבל לרב אמי דמהבב"ע נוהג‬
‫ביו"ט במקדש‪ ,‬כל שכן שנוהג בגבולין‪ ,‬וחולק על ב' המימרות של שמואל‪.‬‬
‫עוד ביאר הרמב"ן עפ"י דרכו דבאמת גם שמואל סבירא לי' ביסוד הדבר דהתנא קא פסיק ותני‬
‫ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני‪ .‬כי כל הפסולים דמתני' נוהגים כל ז' במקדש‪ ,‬ואילו ביו"ט‬
‫בגבולין שהוא תקנת ריב"ז לא מיירי המשנה כלל‪ .‬ורק בגזול לית לי' שמואל קא פסיק ותני‪,‬‬
‫משום שהתנא עצמו הדר מפרש בסוף הפרק דבשאר הימים אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של‬
‫חבירו‪ .‬ושמואל לטעמי' דפסול גזול הוא משום לכם‪ ,‬ולי"ל מהבב"ע‪ .‬אבל ר' אמי ס"ל דפסול גזול‬
‫בראשון גם משום מהבב"ע‪ ,‬וממילא אינו ענין למה שבשאר הימים אדם יוצא יד"ח בלולבו של‬
‫חבירו‪ ,‬ואין כאן תנא והדר מפרש‪ ,‬אלא קא פסיק ותני דגזול פסול כל ז'‪.‬‬

‫תוס' קא פסיק‪ ,‬בא"ד ומיהו אי יום ראשון דווקא על כרחך הדר הוא ולא מיפסיל אלא משום‬
‫דחשיב כחסר ולא מסתבר כלל עכ"ל‪ .‬קשה אמאי תלו הקושיא בסברא בעלמא הא לכ' ממקומו‬
‫הוא מוכרח דהרי חזזית אינו פוסל אלא ברובו ואילו חסר פוסל בכל שהוא‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫שם בסו"ד וי"ל דר' חנינא לית ליה האי קפסיק ותני כו'‪ .‬לפי תירוץ זה יוצא דסוגיין דאית לה קא‬
‫פסיק ותני יסבור דחסר פסול ביו"ט שני‪ .‬וקשה דמאי שנא מדין לכם דאינו נוהג אלא בראשון‪.‬‬
‫דהתוס' בדיבור הבא האריכו לדון איזה פסולים נוהגים רק בראשון ואיזה נוהגים כל ז'‪ ,‬ומסקנת‬
‫דבריהם דכל שאינו נוגע לעצם צורת הלקיחה לא תיקנו ביו"ט שני זולת דין הדר משום הידור‬
‫מצוה‪ .‬ולכן חסר דאינו פסול הדר אלא משום לקיחה תמה אינו פסול בשאר הימים‪ .‬וזהו‬
‫כהתירוץ השני בתוס' כאן דסוגיין לא פליג על ר' חנינא‪ .‬אבל לפי התירוץ הראשון כאן‪ ,‬סוגיין‬
‫פוסל חסר כל ז'‪ ,‬ומאי שנא מלכם‪.‬‬
‫ובפשוטו צ"ל דלפי תירוץ זה פסול חסר אינו משום לקיחה תמה כלל אלא מדין הדר‪) .‬וכדעת‬
‫הרמב"ן והר"ן‪ (.‬ולכן סוגיין דפוסל הדר כל ז' )דתיקנו פסול הדר כל ז' משום הידור מצוה( פוסל‬
‫גם חסר‪ .‬ור' חנינא דמכשיר חסר ביו"ט שני ה"ה יבש‪ ,‬דלי"ל קא פסיק ותני‪ .‬והתוס' בדיבור הבא‬
‫דנקטו בפשיטות דחסר הוא פסול בפנ"ע משום לקיחה תמה‪ ,‬היינו משום דאזיל לפי התירוץ‬
‫השני כאן‪ ,‬דר' חנינא לא פליג אסוגיין‪ ,‬וא"כ ע"כ הדר וחסר הם שני פסולים שונים‪ ,‬שהרי הדר‬
‫פסול כל ז' ואילו חסר אינו פסול אלא בראשון‪ .‬אבל לפי התירוץ הראשון כאן דר' חנינא וסוגיין‬

‫‪5‬‬

‫פליגי‪ ,‬אי"צ לזה‪ ,‬והכל מלתא דהדר‪ ,‬ופליגי סוגיין ור' חנינא אם תיקנו פסול הדר ביו"ט שני כעין‬
‫‪3‬‬
‫דאורייתא‪ ,‬משום הידור מצוה‪ ,‬או לא תיקנו‪ ,‬כיון שאינו מעצם צורת הלקיחה‪.‬‬

‫תוד"ה בעינן‪ ,‬בא"ד אכתי קשיא מדכתיב ולקחתם דרשינן‪ ...‬דארבעה מינין שבלולב מעכבין זה‬
‫את זה‪ ...‬שתהא לקיחה לכל אחד ואחד‪ ...‬ואם כן בשאר הימים תיסגי במין אחד ובלקיחה של‬
‫אחד בשביל כולם עיי"ש‪ .‬מבואר דפשיטא להו דאי אפשר לומר דלא דרשינן לקיחה תמה כ"א‬
‫ביום ראשון דא"כ בשאר הימים תסגי במין א' ובלקיחה א' בשביל כולם‪ ,‬וזה דבר שאי אפשר‪.‬‬
‫אבל עי' בראבי"ה )סו"ס תרצ"ז( שכתב בשם ר"י מאורלינ"ש דבשאר הימים אם אין לו אתרוג‬
‫יברך על ג' מינים דרק ביום א' דרשינן לקיחה תמה שהד' מינים מעכבים זא"ז‪ ,‬וגם רפיא בידיה‬
‫שמא בשאר הימים אחד מוציא את חבירו עיי"ש‪ .‬הרי מה דפשיטא להו להתוס' דא"א לומר בשום‬
‫פנים‪ ,‬דדיני לקיחה תמה אינם נוהגים בשאר הימים‪ ,‬ס"ל להר"י מאורלינ"ש דשפיר אפשר‬
‫לאמרו‪.‬‬
‫עוד יש לדקדק‪ ,‬דהנה בעצם מהות הדרשה דלקיחה לכל אחד ואחד מה בא לאשמעינן‪ ,‬ואיך‬
‫היה הדין אילו לא נאמר ולקחתם להצריך לקיחה לכל אחד ואחד‪ ,‬בתוס' מבואר דהיה אחד‬
‫לוקח בשביל כולם‪ .‬אבל הר"י מאורלינ"ש כתב דאחד היה מוציא את חבירו‪ .‬ומשמע דפליגי‪,‬‬
‫דדעת התוס' דזה פשוט דלקיחת ד' מינים היא מצוה שבגופו ולא שייכא לשליחות‪ ,‬אלא דאלמא‬
‫הדרשא דולקחתם היינו אומרים שהיא מצוה על בי"ד לבד‪ .‬אבל הר"י מאורלינ"ש ס"ל להיפך‬
‫דזה ודאי שהיא מצוה על כל יחיד אלא דאלמלא הדרשא הייתי אומר דאינה מצוה שבגופו אלא‬
‫שייכא בשליחות‪.‬‬
‫וכן לענין הדרשה דד' מינים מעכבים זא"ז‪ ,‬בפשוטו אלמלא הדרשא עדיין היה חייב ליטול ד'‬
‫מינים‪ ,‬אלא דהיו נחשבים ד' מצוות נפרדות באופן שאם היה חסר לו אחד היה נוטל השאר‪.‬‬
‫והדרשא מלמד דהכל מצוה אחת ואם חסר לו מין א' לא יטול כלל‪ .‬וכן מבואר בדברי הראבי"ה‬
‫הנ"ל דבשאר הימים דלא דרשינן ולקחתם אם אין לו אתרוג יכול לברך על שאר הג' מינים‪ ,‬אבל‬
‫בודאי דאם יש לו גם אתרוג חייב ליטול את כל הד' מינים‪ ,‬דכל או"א היא מצוה בפנ"ע‪ .‬אבל לשון‬
‫התוס' דאם לא היינו דורשים ולקחתם היה סגי בחד מינא‪ ,‬וכן לשון התוס' לק' )לד‪ (:‬דכיון‬
‫דדרשינן ולקחתם קפדינן אד' מינים‪ ,‬ומשמע מלשונם דאלמלא הדרשא דולקחתם היינו אומרים‬
‫דאי"צ ליטול ד' מינים כלל‪ ,‬אלא סגי בחד‪ ,‬דהמצוה היתה ליטול או לולב או אתרוג או הדסים או‬
‫ערבות‪.‬‬
‫אמנם קשה מנא להו להתוס' לפרש כן‪ ,‬אבל עכ"פ מובן לפי"ז למה התוס' פשיטא להו דדרשינן‬
‫ולקחתם גם בשאר הימים‪ ,‬ואילו הר"י מאורלינ"ש לא פשיטא לי' כן‪ .‬דלהתוס' אילו לא היינו‬
‫דורשים ולקחתם בשאר הימים היה יוצא דבשאר הימים אין מצוה נטילה על כל אחד ואחד כ"א‬
‫על בי"ד לבד‪ ,‬וגם היה יוצא דבשאר הימים אי"צ ליטול ד' מינים כלל אלא מין א' לבד‪ .‬וזה ודאי‬
‫דבר שאי אפשר לאמרו ובכולה מכילתין מבואר בפשיטות דיש מצות נטילת ד' מינים על כאו"א‬
‫ואין חילוק בזה בין יום א' לשאר הימים‪ .‬משא"כ להר"י מאורלינ"ש לזה אי"צ קרא כלל‪ ,‬והקרא‬
‫לא בא אלא לגלות אלא דחסרון מין א' מעכב על שאר המינים‪ ,‬ושל"ש שליחות במצות לולב‪ ,‬וזה‬
‫כבר אינו תימה לומר דדינים אלא הפרטיים לא נאמרו אלא ביום א'‪ ,‬ולא בשאר הימים‪ ,‬וק"ל‪.‬‬
‫‪ 3‬אכן רש"י לק' )לו‪ (:‬נקט בפשיטות דחסר פסול משום לקיחה תמה‪ ,‬ולפירושו שם הוא מוכח בסוגיא‪ ,‬דלכן פשיטא‬
‫להגמ' שם דלרב דנקבוהו עכברים אינו הדר הרי הוא פסול כל ז'‪ .‬אבל התוס' דסבירא להו )לפי תירוץ זה( דחסר‬
‫פסול משום הדר‪ ,‬יפרש הסוגיא שם כהכפות תמרים‪ ,‬או כהרמב"ן במלחמות‪ ,‬כמש"נ לעי'‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫שם בסו"ד וכן בהדר משום הדור מצוה כו'‪ .‬פי' דאף שדין הדר אינו מעצם מעשה הלקיחה מ"מ‬
‫כשתיקנו מצות לולב דרבנן תיקנו כעין דאורייתא שינהג בו דין הדר כיון דגם בשאר מצוות יש דין‬
‫הידור מצוה‪ ,‬ואף דבשאר מצוות אינו לעיכובא ואילו דין הדר בלולב הוא לעיכובא‪ ,‬מ"מ ראו‬
‫לנכון לתקן לולב דרבנן כעין דאורייתא שיהיה צריך הדר לעיכובא כיון דעי"ז תהיה המצוה‬
‫מהודרת שזה דבר הרצוי גם בשאר מצוות‪.‬‬
‫עכ"פ חזינן דפשיטא להו להתוס' דגם במצוות דרבנן שייך הידור מצוה‪ .‬כי הדינים הכוללים‬
‫הנוהגים בכל המצוות נוהגים בודאי גם במצוות דרבנן‪ .‬ואי"ז ענין למה שדנו כאן אם תיקנו כעין‬
‫דאורייתא‪ ,‬דזהו נידון פרטי במצות לולב כל ז' זכר למקדש אם תיקנו שיהיה מעין מצות לולב‬
‫דאורייתא לנהוג בו הדינים הפרטיים דלולב דאורייתא‪ ,‬או דילמא אינו מעין מצות לולב דאורייתא‬
‫אלא מצוה נפרדת בפנ"ע‪.‬‬
‫אבל א"כ אינו מובן המשך דברי התוס' וז"ל ובגזול פלוגתא דשמעתין דרבי יוחנן סבר דתקון‬
‫משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול עכ"ל‪,‬‬
‫ואזיל לשי' לק' )ל‪ .‬ד"ה מתוך( דדוקא הכא שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למהבב"ע‪ .‬ומדברי‬
‫התוס' כאן מבואר דפלוגתת שמואל ורב אמי הוא בהך נידון דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא‬
‫תיקון‪ .‬ואינו מובן דהרי פסול מהבב"ע אינו מדיני לולב הפרטיים אלא דין כללי בכל המצוות‪ .‬וכמו‬
‫דפשיטא להו להתוס' דשייך הידור מצוה גם בלולב דרבנן‪ ,‬כי הוא דין כללי הנוהג בכל המצוות‪,‬‬
‫כך היה צריך להיות פשוט דנוהג בו גם דין מהבב"ע‪ .‬ואם מאיזה טעם נאמר דפסול מהבב"ע אינו‬
‫נוהג במצוות דרבנן‪ ,‬אבל מ"מ אינו ענין להך נידון דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון‪ 4.‬ועי' לק'‬
‫)ל‪ .‬תוד"ה משום( ומה שביארנו בזה בס"ד‪.‬‬

‫]דף ל' ע"א[‬
‫מחלוקת ר"י ור"ת בדין מהבב"ע לאחר קנין‬
‫א"ר יוחנן משום רשב"י משום דהו"ל מהבב"ע שנאמר והבאתם גזול כו' ל"ש לפני יאוש ול"ש‬
‫לאחר יאוש כו'‪ .‬הנה נח' ר"י ור"ת בביאור דברי ר' יוחנן‪ .‬דעת ר"י דלמ"ד יאוש כדי קני פקע מיניה‬
‫שם גזול ע"י יאוש‪ ,‬ולא מיפסל משום מהבב"ע‪ .‬וע"כ דר' יוחנן ס"ל יאוש כדי לא קני‪ .‬ומ"מ חל‬
‫ההקדש מדין יאוש וש"ר או שינוי השם‪ 5.‬אבל פסול משום מהבב"ע‪ ,‬כיון דבשעת חלות ההקדש‬
‫עדיין היה גזול‪ .‬אבל דעת ר"ת דר' יוחנן ס"ל יאוש כדי קני‪ ,‬וכפשטות לשון ר' יוחנן "אי לאחר ייאוש‬
‫הא קנייה ביאוש"‪ ,‬ומ"מ פסול משום מהבב"ע‪.‬‬
‫‪ 4‬ושמא היה אפש"ל עפ"י מש"כ הריטב"א )ט‪ (.‬בשם תוס' דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא‬
‫לרצות כקרבן ולולב עיי"ש‪ .‬וא"כ זהו הנידון כאן‪ ,‬דפסול מהבב"ע אינו בכל המצוות אלא בקרבן ולולב הבאים‬
‫לרצות‪ ,‬והשתא דתיקון רבנן לולב דרבנן כל ז' אם תיקנו ג"כ שיהיה כעין דאורייתא שיהיה כלולב ממש שבא לרצות‬
‫ופסול בי' מהבב"ע‪ ,‬או"ד אינה אלא כשאר מצוות דל"ש בהו פסול מהבב"ע‪ .‬אבל א"א לומר כן דהא מדברי התוס'‬
‫לק' )ד"ה משום( מבואר דגם במצה שייך פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫‪ 5‬כמבואר בגמ' ב"ק סו‪ .‬דפריך למ"ד יאוש כדי לא קני איך אמרינן דהגזלנים הקדשן הקדש‪ ,‬ומתרץ משום שינוי‬
‫השם‪ .‬ועיי"ש סו‪ :‬תוד"ה ש"מ שהוכיחו מתוך הסוגיא דבקדשים שאי"ח באחריותן איכא נמי משום ש"ר‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫וכדעת ר"ת מבואר לכ' בדברי רש"י כאן שביאר בדברי ר' יוחנן דאע"ג דלענין מקני קנייה ביאוש‬
‫מ"מ אקרובי למזבח לא‪ .‬וכן מבואר מפרש"י לק' בסוגיא דאוונכרי‪.‬‬
‫ב‪ .‬ועי' ב"ק )סו‪ (:‬איתיבי' אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש למה לי קרא פשיטא‬
‫אלא לאו לאחר יאוש ש"מ יאוש לא קני ע"כ‪ .‬והר"י ביאר אותה סוגיא עפ"י דרכו דהפסול הנלמד מקרבנו‬
‫ולא הגזול הוא מלתא דמהבב"ע‪ ,‬והרי אי קנייה ביאוש פקע מיניה שם גזול ול"ש לפסלו משום מהבב"ע‪,‬‬
‫אלא ע"כ דיאוש כדי לא קני‪ ,‬רק קנה ע"י יאוש וש"ר והו"ל מהבב"ע כנ"ל‪.‬‬
‫ולכ' יש לתמוה לפי"ז דהא בסוגיין יליף ר' יוחנן משום רשב"י פסול מהבב"ע מקרא דוהבאתם גזול גו'‬
‫ואילו הברייתא דמייתי אביי יליף לה מקרבנו‪ .‬ולמ"ל תרי קראי‪.‬‬
‫אבל נראה דלק"מ דעי' בגמ' שם )סז‪ (.‬אמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את‬
‫הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא כלל אף גזול דלית ליה תקנתא לא שנא‬
‫לפני יאוש ולא שנא אחר יאוש‪ .‬רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא למה‬
‫לי קרא אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ע"כ‪ .‬ופשטות הסוגיא דאיה"נ יש כאן דרשות חלוקות‪,‬‬
‫דעולא יליף פסול מהבב"ע מוהבאתם גזול את הפסח גו' דגזול לי"ל תקנתא אפילו לאחר יאוש‪ .‬ורבא אמר‬
‫דאי"צ לזה אלא הוא נלמד מייתורא דקרבנו‪ ,‬דאע"ג דבקרא דקרבנו לא כתיב בהדיא דמיירי לאחר ייאוש‪,‬‬
‫אבל קרא מוקמה לנפשה דהרי קודם ייאוש אי"צ קרא‪ .‬ועכ"פ שתי הדרשות הם ענין אחד דכיון דיאוש כדי‬
‫לא קני הו"ל גזול בשעת הקדש‪ ,‬ולכן אף דההקדש חל מדין ש"ר או שינוי השם פסול משום מהבב"ע‪.‬‬
‫ג‪ .‬אבל לשי' רש"י ור"ת דפסול מהבב"ע שייך אפילו אחר שקנאו בייאוש‪ ,‬א"כ צריך להבין איך הוכיח אביי‬
‫מהדרשא דקרבנו ולא הגזול דיאוש כדי לא קני‪ .‬לעולם נימא דיאוש כדי קני‪ ,‬ומ"מ פסול משום מהבב"ע‪.‬‬
‫ולכ' צ"ל דלשי' ר"ת הדרשא דקרבנו אינו מלתא דמהבב"ע כלל‪ .‬ואביי לי"ל פסול מהבב"ע‪ ,‬או ס"ל דאינו‬
‫אלא דרבנן )כדעת התוס' לעי' ט‪ .(.‬אלא יליף מקרבנו דבעי' שיהיה בעלים קודם שחל ההקדש‪ .‬וע"כ‬
‫דיאוש כדי לא קני‪ ,‬ונמצא דכשהקדיש לא היה בעלים‪ ,‬ופסול‪) .‬ואע"ג דההקדש חל מדין ש"ר או שינוי‬
‫השם‪ ,‬מ"מ קרא דקרבנו מלמד דצ"ל בעלים קודם חלות ההקדש‪ ,‬ואיל"ה פסול להקרבה‪ (.‬אבל עי'‬
‫בהמשך שיתבאר באופן אחר‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה בהא דאמר עולא )שם סז‪ (.‬מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול גו' ר"י מפ' עפ"י דרכו‬
‫דעולא ס"ל דבכ"מ יאוש כדי אינו קונה ולכן פסול משום מהבב"ע‪ .‬דאילו הוי יאוש כדי קני לא היה שייך‬
‫פסול מהבב"ע‪ .‬אבל ר"ת מפ' דבעלמא ס"ל יאוש כדי קני )כמו שהוכיח ר"ת מסוגיא דהגוזל בתרא קיד‪,(.‬‬
‫ורק הכא פסול משום מהבב"ע‪ .‬אלא דלכ' קשה מלשון עולא "מנין ליאוש שאינו קונה"‪ .‬ועו"ק דלפי שיטת‬
‫ר"ת לכ' עולא לא השמיענו שום דבר בדיני קנין יאוש‪ ,‬ולא חידש אלא לפסולא דמהבב"ע‪ ,‬ומה זה ענין‬
‫לסוגיא דשם דמיירי כל הסוגיא אי יאוש קני‪.‬‬
‫אכן ר"ת ביאר זה כמבואר ממש"כ התוס' שם בשמו וז"ל ואור"ת דבכל מקום יאוש קונה רק לענין קרבן‬
‫משום דהוי מצוה הבאה בעבירה עכ"ל‪ ,‬ויותר מבואר בתוס' גיטין )נה‪ (.‬וז"ל אומר ר"ת דבכל מקום יאוש‬
‫קונה לעולא רק לענין קרבן שיהא כשר להקרבה קאמר הכא ובמרובה דלא קני משום דמצוה הבאה‬
‫בעבירה עכ"ל‪ .‬ומבואר מדבריו דהדרשא דוהבאתם גזול גו' בא ללמד דאף דבכ"מ יאוש קני ונעשה שלו‪,‬‬
‫אבל לענין קרבן לא סגי בזה ויאוש לא קני‪ .‬וע"ע לשון ר"ת בסה"י )ק"כ( דלעולא יאוש קונה לבד מקרבן‬
‫ואתרוג‪.‬‬
‫ורש"י ג"כ אזיל בשיטה זו דעי' גיטין )נה‪ (.‬אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת‬
‫מ"ט יאוש לא קני‪ ,‬ופרש"י דלא קני לענין הקרבה‪ ,‬ויותר מבואר בדבריו בהמשך הסוגיא דמבואר דגם‬
‫לעולא אם שחטו אחר שהקדישו פטור מדו"ה‪ ,‬וביאר רש"י וז"ל דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה‬
‫‪8‬‬

‫לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמר יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש קאמר עכ"ל‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫וזהו ממש כשי' ר"ת דבעלמא ס"ל לעולא דיאוש קני אלא דלענין הקרבה איכא קרא דלא קני‪.‬‬
‫ה‪ .‬ויל"ע בזה נהי דדרשינן מוהבאתם גזול גו' דלענין הקרבה לא קני ע"י יאוש‪ ,‬אבל הרי ההקדש עכ"פ חל‬
‫)כמבואר בגיטין דאם שחטו פטור מדו"ה‪ ,‬וכן מהברייתא בב"ק שם דהגזלנין הקדשן הקדש( – או משום‬
‫שינוי השם או כמש"כ רש"י בגיטין דלענין הקדש יאוש כדי קני רק לענין הקרבה לא קני כנ"ל – וא"כ נהי‬
‫דלענין הקרבה יליף מוהבאתם גזול דיאוש לא קני‪ ,‬מה בכך דהרי מהיכ"ת דלענין הקרבה צ"ל בעלים‬
‫כלל‪.‬‬
‫אבל בפשוטו דזה נלמד מקרבנו‪ ,‬דצ"ל בעלים קודם שחל ההקדש‪ .‬ומקרבנו ילפינן דצ"ל בעלים קודם‬
‫ההקדש כדי שיהיה כשר להקרבה‪ ,‬ומוהבאתם גזול גו' ילפינן דלענ"ז לא נעשה בעלים ע"י יאוש‪ .‬וזהו‬
‫כמש"נ לעי' לדעת ר"ת‪ ,‬דהדרשא דקרבנו אינו מלתא דמהבב"ע כלל‪ ,‬אלא דינא הוא דלהכשר הקרבן צ"ל‬
‫בעלים קודם שחל ההקדש‪.‬‬
‫ושיעור הסוגיא בב"ק )סו‪ (.‬לפי"ז דעולא אמר מנין ליאוש שאינו קונה לענין הקרבה‪ ,‬כדי שיחול דין קרבנו‪,‬‬
‫שנאמר והבאתם גזול גו' ל"ש קודם יאוש ול"ש לאחר יאוש‪ .‬ורבא אמר דאי"צ לזה אלא מקרא דקרבנו‬
‫גופא ילפינן שם דיאוש אינו קונה לענ"ז‪ ,‬דהא קודם יאוש אי"צ קרא וע"כ דקרבנו מיירי לאחר יאוש והוי‬
‫גילוי דלענין דין קרבנו )דלהכשר הקרבן צ"ל בעלים קודם חלות ההקדש( יאוש לא קני‪.‬‬
‫ועי' רש"י בגיטין )נה‪ (.‬על מש"א עולא שם דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת דיאוש כדי לא‬
‫קני‪ ,‬פרש"י ד"ה לא קני וז"ל לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו עכ"ל‪.‬‬
‫ולכ' קשה דהא רש"י שם מיירי אליבא דעולא‪ ,‬ועולא יליף לה בב"ק )שם( מוהבאתם גזול גו'‪ .‬ואיך מייתי‬
‫רש"י לדרשא דקרבנו‪ ,‬שהוא הדרשא דרבא‪ .‬אבל לנ"ל מבואר‪ ,‬דגם לעולא עיקר הדין דלהכשר הקרבן‬
‫צ"ל בעלים קודם הקרבה נלמד מקרבנו‪ ,‬אלא דקרא דוהבאתם גזול גו' מגלה דלענ"ז יאוש לא קני‪" ,‬ולא‬
‫קריבנן בי' קרבנו"‪.‬‬
‫ו‪ .‬והנה התוס' )ב"ק שם( הק' לשי' ר"ת דמש"א עולא יאוש לא קני היינו לענין הקרבה דוקא‪ ,‬ואפשר דגם‬
‫רבא דיליף לה מקרבנו כונתו עד"ז‪ .‬א"כ איך הקשה אביי )שם סו‪ (:‬מהברייתא דקרבנו ולא הגזול לרבה‬
‫דס"ל ייאוש כדי קני‪ ,‬דילמא הברייתא לענין קרבן דוקא קאמר‪ ,‬ורבה מיירי לשאר מילי‪ .‬וצ"ל דאביי לי"ל‬
‫חילוק זה‪ ,‬וס"ל דהכל אחד‪ ,‬ואי יאוש כדי לא קני לענין פסול קרבנו‪ ,‬ה"ה דלא קני לשאר דברים‪.‬‬
‫ובשו"ת הרשב"א )ח"א תתקס"ח( תי' דאביי ורבא תלמידיה דרבה הוו אינהו בקיאי ביה דאפילו‬
‫בקרבן אמר וכדרב יהודה דאמר בהדיא בפרק הניזקין בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ע"ש‪.‬‬
‫ודבריו תמוהים לכ' דכי רבה דיבר מדין מהבב"ע‪ ,‬ואם אביי ורבא שמעו ממנו דלי"ל מהבב"ע א"כ‬
‫היו צריכים להביא את זה וע"ז להקשות מהברייתא דקרבנו ולא הגזול‪ .‬אכן להאמור ניחא דמה‬
‫דס"ל לעולא שהקרבן פסול משום מהבב"ע הוא משום דלענ"ז ייאוש לא קני‪ ,‬ואביי ורבא ידעו‬
‫שרבה כשאמר ייאוש קונה היתה כונתו שקונה לגמרי ואפילו לענין מהבב"ע‪.‬‬
‫ז‪ .‬והנה בפשוטו שי' ר"ת דכל הלימוד דוהבאתם גזול גו' אינו אלא גילוי דלענין הקרבה לא קני‬
‫ביאוש‪ .‬כפשטות לשון עולא )ב"ק שם( דמנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול גו'‪ .‬ובתוס'‬
‫שם מבואר דר"ת מפרש כן גם לדברי ר' יוחנן בסוגיין‪ .‬אבל קשה‪ ,‬דהרי לפי"ז ל"ש פסול מהבב"ע‬
‫‪ 6‬אלא שדברי רש"י צ"ע מאי קשיא לי' מעיקרא מחיוב דו"ה‪ ,‬הא אפילו למ"ד דבעלמא יאוש כדי לא קני אבל הכא‬
‫חל ההקדש מדין שינוי השם‪ ,‬כמבואר בגמ' בב"ק )סו‪ .(.‬ונראה דרש"י ס"ל דהגמ' לא הוצרכה לחדש דהקדש הוי‬
‫שינוי השם כ"א למ"ד יאוש כדי בעלמא לא קני‪ ,‬דיקשה לדידיה איך קאמר הברייתא דהגזלנין הקדשן הקדש‪ ,‬וע"כ‬
‫משום שינוי השם‪ .‬אבל לעולם דבעלמא ס"ל יאוש כדי קני )כמו שהוכיח ר"ת מהסוגיא דהגוזל בתרא קיד‪ (.‬א"כ‬
‫פשוט דמה"ט חל ההקדש ואי"צ להך חידוש דהקדש הוי שינוי השם‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫כ"א במקום שצ"ל בעלים‪ ,‬כמו לענין הקרבה דבעינן קרבנו‪ ,‬וכמש"כ רש"י בגיטין )שם( ד"לא‬
‫קרינן בי' קרבנו"‪ .‬ואילו ר' יוחנן הרי מיירי בלולב ביו"ט שני דאי"צ לכם‪ .‬ומה לי א"כ דלא קנה לי'‬
‫ביאוש‪.‬‬
‫ודוחק לומר דלענין גזול תקנו כעין דאורייתא דצריך לכם‪ .‬ולענין שאול לא תקנו כעין דאורייתא ואי"צ לכם‪.‬‬
‫דכיון דכל פסול גזול אינו פסלות מיוחדת כ"א חסרון בעלות דלא קנה ביאוש לענ"ז‪ ,‬איך יתכן דגזול יהיה‬
‫פסול – אף דלכה"ת קנה לי' ביאוש – ואילו שאול – שאינו שלו כלל – יהיה כשר‪.‬‬
‫גם עצם דברי ר' יוחנן דהו"ל מהבב"ע וכן הדרשא דשונא גזל בעולה משמע דאין כאן חסרון קנין לבד אלא‬
‫פסלות מיוחדת דמהבב"ע‪.‬‬
‫עו"ק לשון ר"ת כפי שהובא בתוס' בב"ק ובגיטין‪ ,‬דבכ"מ יאוש קונה רק לענין קרבן משום דהוי מהבב"ע‪.‬‬
‫ואם איתא דאין כאן כ"א גילוי דיאוש לא קני לענין קרבנו איזו הסברה היא זו לומר "משום דהוי מהבב"ע"‪.‬‬
‫ועו"ק דבגמ' ב"ק )צד‪ (.‬רצה אביי להוכיח דראב"י ס"ל שינוי אינו קונה ממש"א הרי שגזל סאה חיטין‬
‫טחנה אפאה כו' אי"ז מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך ניאץ ה'‪ .‬ורבא דחה דעד כאן לא קאמר ראב"י‬
‫‪7‬‬
‫אלא לענין ברכה משום דהו"ל מהבב"ע‪ .‬והרי לענין ברכה אי"צ לכם כלל‪ ,‬ואיך שייך שם פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫ועו"ק דבירושלמי שבת )ר"פ האורג( מבואר דגם מצה גזולה פסול דאין עבירה מצוה‪ .‬והרי אי"צ לכם‪.‬‬
‫)אבל יש לדחות עפ"י הרא"ש פ"ב דפסחים דגם מצה ילפינן מחלה דצ"ל מצתכם‪(.‬‬
‫ועו"ק אפי"ת דבלולב בשני בעי' לכם )לענין גזול דכל דתקון כו'(‪ ,‬אבל מהיכ"ת ללמוד מקרבן דלענ"ז יאוש‬
‫כדי לא קני‪ .‬כיוון דבעלמא יאוש כדי קני‪ ,‬ורק ב"קרבנו" איכא לימוד מיוחד דיאוש אינו קונה‪ ,‬מהיכ"ת‬
‫דלולב שוה לקרבן בזה‪ .‬ואין לומר דמשוים כל המצוות להדדי‪ ,‬דהרי יש מצוות שאין בהם דין לכם כלל‪,‬‬
‫וא"כ גם המצוות שנאמר בהם דין לכם מהיכ"ת דבעי אותה דרגא דלכם כמו בקרבן‪.‬‬
‫ח‪ .‬אשר על כן נראה ברור‪ ,‬דבאמת גם ר"ת ס"ל כר"י דעצם דין קרבנו הוא מלתא דמהבב"ע‪ ,‬דהיינו‬
‫פסלות מיוחדת מצד שהוא גזול‪ ,‬ולא דין בעלות בעלמא‪ .‬וס"ל כר"י גם בזה דכל שקנאו פקע מיניה שם‬
‫גזול ולא מיפסל משום מהבב"ע‪ .‬ולא נחלקו ר"ת ור"י אלא בביאור דברי עולא דמנין ליאוש שאינו קונה כו'‪.‬‬
‫דר"ת מחדש שלא נחלקו עולא ורבא בעצם הלימוד דמהבב"ע‪ ,‬דתרוייהו ילפי לה מקרבנו‪ ,‬אלא שעולא‬
‫בא לחדש שיש לימוד מיוחד דלענין מהבב"ע יאוש אינו קונה‪ ,‬ועולא יליף לחידוש זה מוהבאתם גזול גו'‬
‫‪8‬‬
‫ל"ש לאחר ליאוש‪ ,‬ורבא אמר שאותו חידוש נלמד מקרבנו גופא דע"כ מיירי אחר יאוש‪.‬‬
‫אבל ר"י ס"ל דאין כאן חידוש מיוחד בדיני יאוש דלא קנה לענין קרבן‪ ,‬אלא עולא ורבא סבירא להו גם‬
‫בעלמא דיאוש בכ"מ אינו קונה‪) .‬ומ"מ ההקדש חל מדין ש"ר או שינוי השם‪ (.‬וקרא דוהבאתם גו' לא בא‬
‫אלא לעצם הדין מהבב"ע‪ ,‬דעולא יליף פסול מהבב"ע מוהבאתם גזול גו' )וכדיליף ר' יוחנן בסוגיין(‪ ,‬ורבא‬
‫יליף לה מייתורא דקרבנו‪.‬‬
‫‪ 7‬אכן כעי"ז ק' גם לשי' ר"י דס"ל דאחר קנין ל"ש פסול מהבב"ע‪ ,‬ואיך קאמר רבא התם דשינוי קונה ומ"מ פסול‬
‫משום מהבב"ע‪ .‬והתוס' בסוגיין עמדו ע"ז ותי' דברכה שאני‪ ,‬או דהוי דיחויא בעלמא‪ .‬אבל כל זה לשי' ר"י דאין כאן‬
‫אלא תנאי דפסול מהבב"ע אינו נוהג אחר קנין‪ ,‬י"ל דברכה חמור טפי או דהגמ' קאמר דרך דיחוי דשמא אינו כן‪.‬‬
‫אבל לשי' ר"ת דעצם הענין דמהבב"ע הוא חסרון קנין איך יתכן כלל שייאמר דין מהבב"ע לענין ברכה‪.‬‬
‫‪ 8‬והנה התוס' )ב"ק שם( כ' בשם ר"ת דגם ר' יוחנן ס"ל כעולא‪ ,‬דבכ"מ יאוש קני רק לא לענין מהבב"ע‪ .‬וחידוש זה‬
‫נלמד מוהבאתם גזול גו' עיי"ש‪ .‬אבל עיקר פסול מהבב"ע לכ' נלמד מקרבנו‪ .‬וק"ק למה הביא ר' יוחנן להדרשא‬
‫דוהבאתם גזול גו' דאינו אלא פרט דיאוש אינו קונה‪ ,‬והרי סוגיין לא מיירי בדיני יאוש‪ ,‬והו"ל להביא הדרשא דקרבנו‬
‫דמשם נלמד עיקר פסול מהבב"ע‪ .‬וקצת משמע מזה דדעת ר"ת דלר' יוחנן גם עיקר פסול מהבב"ע נלמד‬
‫מוהבאתם גו'‪ ,‬עצם הפסול וגם דאין לו תקנה ביאוש‪ .‬ואילו קרא דקרבנו נצרך לגזל קרבן דחבריה‪ .‬ומסתבר א"כ‬
‫דגם דברי עולא מתפרשים כן‪ .‬ודלא כרש"י בגיטין )נה‪ (.‬שהביא הדרשא דקרבנו אליבא דעולא‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫ושיעור הסוגיא בב"ק לר"ת‪ ,‬דאביי )סה‪ (:‬מוכיח מהדרשא דקרבנו ולא הגזול דיאוש כדי לא קני בכ"מ‪.‬‬
‫והיינו על דרך שפי' ר"י‪ ,‬דההקדש הרי ודאי חל מדין שינוי רשות או שינוי השם‪ ,‬ומ"מ קרא דקרבנו קאמר‬
‫דפסול משום מהבב"ע‪ ,‬והרי אחר קנין ל"ש מהבב"ע‪ ,‬אלא ע"כ דיאוש לא קני‪.‬‬
‫אבל עולא דריש מוהבאתם גזול גו' דיש גילוי מיוחד דאף דבכ"מ יאוש קני אבל לענין מהבב"ע לא קני‪.‬‬
‫ורבא יליף לה מקרבנו גופא דהרי קודם יאוש אי"צ קרא אלא ע"כ דמיירי לאחר יאוש ומקרבנו ילפינן גם‬
‫עצם פסול מהבב"ע וגם דלענ"ז אינו מועיל יאוש‪.‬‬
‫ופסול מהבב"ע שייך גם במצוות שלא נאמר בהם לכם‪ ,‬דהוא דין פסלות‪ ,‬וגם לולב הגזול ביו"ט שני פסול‬
‫מה"ט‪ ,‬אף דאי"צ לכם‪ ,‬משום מהבב"ע‪ .‬וזה נלמד מקרבנו‪ .‬ומוהבאתם גזול גו' ילפינן דלענ"ז לא קנה לי'‬
‫ביאוש ונשאר בשם גזול‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ט‪ .‬כל זה לדעת ר"ת‪ ,‬דר' יוחנן בסוגיין קאי בשיטה אחת עם עולא בסוגיא דב"ק‪ .‬אבל המעיין בדברי רש"י‬
‫יראה דבכל הסוגיא בב"ק לא הזכיר מהבב"ע כלל‪ .‬וכן בסוגיא דגיטין )נה‪ .(.‬ומאידך הכא בדברי ר' יוחנן‬
‫לא הזכיר כלל דלענין מהבב"ע יאוש אינו קונה‪ ,‬אלא אדרבא כתב דלענין מקני קנייה ביאוש והו"ל דידיה‬
‫ומ"מ אקרובי למזבח לא‪.‬‬
‫והאמת תורה דרכה דרש"י פליג על ר"ת‪ ,‬וס"ל דר' יוחנן לא קאי בשיטת עולא כלל‪ .‬דעולא אמר מנין‬
‫ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול כו'‪ ,‬היינו דעולא יליף מקרא זה דלענין הקרבה יאוש אינו קונה‪.‬‬
‫וכן בגיטין )נה‪ (.‬אמר עולא דבר תורה בין נודעה כו' אינה מכפרת דיאוש לא קנה‪ .‬הרי דמחמת חסרון קנין‬
‫נגע בה‪ ,‬ד"לא קרינן בי' קרבנו"‪ ,‬כלשון רש"י בגיטין )שם(‪ .‬וס"ל לרש"י ד"קרבנו" הוא דין בעלות‪ ,‬דלהכשר‬
‫הקרבן צ"ל בעלים קודם חלות ההקדש‪ .‬ואין כאן ענין לפסול מחמת עבירה כלל‪.‬‬
‫ודברי עולא לפי"ז אינם ענין ללולב ביו"ט שני כלל‪ ,‬דנהי דבדין "קרבנו" נתחדש דלא סגי בבעלות שחלה‬
‫ע"י יאוש‪ ,‬אבל מהיכ"ת דלבעלות ד"לכם" לא סגי ביאוש‪ .‬ועוד דבלולב בשני הרי אי"צ לכם כלל‪) .‬ורש"י‬
‫ודאי לי"ל טעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כמבואר מדבריו בתחילת סוגיין וכן לק' לו‪ :‬וכמה‬
‫שהארכנו לעי'‪(.‬‬
‫אבל ר' יוחנן ס"ל דיאוש כדי קני בכ"מ‪ ,‬וגם לענין קרבן‪ ,‬וא"כ אחר יאוש לא חסר ב"קרבנו" כלל‪) .‬וקרא‬
‫דקרבנו איצטריך לגזל קרבן דחבריה כדאי' בב"ק סו‪ .(:‬ומ"מ ילפינן מוהבאתם גזול דלית לי' תקנתא אחר‬
‫יאוש‪ ,‬לא מחמת חסרון קנין‪ ,‬אלא משום פסלות דמהבב"ע‪ .‬דאף דלענין מקני קנייה‪ ,‬פסול להקרבה‬
‫מחמת עבירת גזל שבו‪ .‬וזהו אריכות דברי ר' יוחנן דהו"ל מהבב"ע‪ ,‬והקב"ה שונא גזל בעולה‪.‬‬
‫ומזה ילפינן גם לענין לולב ביו"ט שני‪ ,‬דאף שאי"צ לכם אבל פסול מחמת עבירת הגזל‪.‬‬
‫י‪ .‬והנה שיטת רש"י דשמואל בסוגיין מכשיר לולב הגזול אחר יאוש אפילו ביו"ט ראשון )כמבואר בדבריו‬
‫ד"ה קמ"ל(‪ .‬הרי דשמואל לי"ל פסול מהבב"ע כלל‪ .‬ולמבואר שמואל אתיא בשיטת עולא בב"ק ובגיטין‪,‬‬
‫דדרשי קרא דוהבאתם גזול גו' למילף חסרון קנין‪ ,‬דלענין דין קרבנו לא קנה ע"י יאוש‪ ,‬ולית להו סברת ר'‬
‫‪9‬‬
‫יוחנן שנאמר פסלות מיוחדת דגזול‪.‬‬
‫יא‪ .‬נמצינו למדים ג' שיטות‪ .‬שי' ר"י דגם ר' יוחנן בסוגיין וגם אביי בב"ק )סו‪ (:‬וכן עולא ורבא שם )סז‪(.‬‬
‫ובגיטין )נה‪ (.‬מיירי בפסלות דמהבב"ע‪ ,‬ופסלות זה נלמד או מקרבנו או מוהבאתם גזול‪ ,‬ואינו נוהג כ"א‬
‫‪ 9‬וקצת יל"ע דרבא בגיטין )נה‪ (:‬משמע שהסכים לשי' עולא‪ ,‬ואילו רבא בב"ק )צד‪ (.‬אמר דגזל סאה חיטין כו' אינו‬
‫יכול לברך אף שקנה בשינוי משום דהו"ל מהבב"ע‪ ,‬דהיינו לכ' כר' יוחנן‪.‬‬

‫‪11‬‬

‫קודם קנין‪ ,‬אבל למ"ד יאוש כדי קני אינו נוהג אחר יאוש כלל‪ .‬והדרשא דוהבאתם גו' אתיא כמ"ד יאוש כדי‬
‫לא קני‪ ,‬ומ"מ ההקדש חל ע"י שינוי רשות או שינוי השם‪ ,‬אבל כיון דבשעת חלות ההקדש היה עדיין גזול‬
‫הו"ל מהבב"ע‪.‬‬
‫ושי' ר"ת ג"כ דכולהו מיירי בפסלות דמהבב"ע‪ ,‬והוא נלמד מקרבנו‪ ,‬ואינו נוהג כ"א קודם קנין‪ .‬אלא דעולא‬
‫ור' יוחנן חידשו דמקרא דוהבאתם גזול גו' ילפינן דאף דבכ"מ יאוש כדי קני אבל לענין פסול מהבב"ע אינו‬
‫קונה‪ .‬ורבא יליף לה מקרא דקרבנו גופא דכיון דקודם יאוש אי"צ קרא ע"כ דמיירי לאחר יאוש‪.‬‬
‫ושי' רש"י דהסוגיא בב"ק ובגיטין לא מיירי בפסלות דגזל כלל‪ ,‬וקרבנו אינו פסלות אלא דין בעלות‪,‬‬
‫דלהכשר הקרבנן בעינן שיהיה בעלים קודם שהקדיש‪ .‬ועולא יליף מוהבאתם גזול דאף דבכ"מ יאוש קונה‬
‫אבל לענין הבעלות דקרבנו לא סגי ביאוש‪ .‬ורבא יליף לה מקרבנו גופא דקודם יאוש אי"צ קרא וע"כ‬
‫דמיירי לאחר יאוש‪ .‬ואין כל זה ענין ללולב או לשאר מצוות כלל‪ .‬אבל ר' יוחנן ס"ל דיאוש כדי קני בכ"מ‪,‬‬
‫וגם לענין קרבנו‪ ,‬והדרשא דוהבאתם גזול גו' דלית לי' תקנא אחר יאוש מפרש לא מחמת חסרון בעלות‬
‫אלא מחמת פסול גזל‪ ,‬וס"ל דפסול זה נוהג גם אחר שקנאו ביאוש‪.‬‬
‫יא‪ .‬והנה נתבאר דשיטת ר"ת דעולא ור' יוחנן ס"ל דיאוש קונה לכל דבר‪ ,‬חוץ מלענין מהבב"ע‪.‬‬
‫ודבר זה צ"ב דממנ"פ איך מתחלק הקנין‪ ,‬ואם קונה לשאר דברים מה חסר בקנינו לענין‬
‫מהבב"ע‪.‬‬
‫והנה התוס' בב"ק )סז‪ (.‬הביאו ראיה דר' יוחנן ס"ל בעלמא דיאוש לא קנה‪ ,‬ממה דס"ל שם )סח‪(:‬‬
‫דאם טו"מ אחר ייאוש חייב דו"ה‪ ,‬ופליג על ריש לקיש דס"ל דקנה ביאוש וממילא פטור כשטו"מ‬
‫דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר‪ .‬ומפורש בגמ' שם דטעמא דר' יוחנן משום דיאוש לא קנה‪ .‬והיא‬
‫קושיא גלויה על שיטת ר"ת דר' יוחנן ס"ל בעלמא דיאוש לא קנה‪.‬‬
‫ועיי"ש בשטמ"ק )סח‪ (:‬בשם תוס' שאנץ ור' ישעיה שכתבו בשם ר"ת שדעת ר' יוחנן דגזה"כ היא‬
‫דאפילו אחר שקנאו ביאוש חייב על טו"מ‪ .‬ומה שאמר ר' יוחנן לריש לקיש אם איתא דיאוש קונה‬
‫שלו הוא טובח כו' הכונה אם איתא דיאוש קונה לענ"ז שלא יתחייב אח"כ על טו"מ‪.‬‬
‫ומבואר דכמו דס"ל לר' יוחנן דאף דבעלמא יאוש כדי קני אבל לא קנה לענין מהבב"ע‪ ,‬ה"נ דלא‬
‫קנה לענין טו"מ‪.‬‬
‫וע"ע בגמ' שם )סז‪ (:‬דאמר רב דגונב מן הגנב אחר יאוש חייב כפל‪ ,‬דיאוש כדי קני‪ ,‬ורב ששת‬
‫הקשה ממה דמשמע מדברי ר"ע דאם טו"מ אחר יאוש חייב משום טו"מ‪ .‬והק' התוס' שאנץ‬
‫)שהביא השטמ"ק סח‪ :‬כנ"ל( לשיטת ר"ת אמאי לא תי' הגמ' דרב ס"ל כר' יוחנן דלשאר מילי‬
‫קנה ביאוש אבל לא לענין טו"מ‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דע"ע בשטמ"ק )סז‪ (:‬שם בשם שיטה שהק' כיון שבא רב להשמיענו דיאוש כדי קנה למה‬
‫נקט דין גונב מן הגנב אחר יאוש דחייב כפל ולמה לא קאמר בפשיטות דיאוש קונה לענין הגנב‬
‫עצמו‪ .‬ותי' וז"ל ושי"ל דאיה"נ אלא רבותא אמרה למילתיה אגנב שני לומר שהיאוש קונה קניה‬
‫גמורה שאפילו כשבא אחד וגנבו חייב לשלם לו כפל ודו"ה כאילו היה שלו מעולם עכ"ל‪ .‬ומבואר‬
‫מדבריו דכדי שהגונב ממנו יתחייב כפל – ולא ייפטר מחמת הגזה"כ דוגונב מבית האיש ולא מבית‬
‫הגנב – לא סגי במה שקנה הגנב הראשון ע"י יאוש‪ ,‬אלא בעינן קנין שעל ידו ייחשב " כאילו היה‬
‫שלו מעולם"‪.‬‬
‫וכיון דרב אמר דהגונב מן הגנב חייב כפל‪ ,‬דקנה ביאוש לגמרי עד שאינו נחשב "מבית הגנב" אלא‬
‫" כאילו היה שלו מעולם"‪ ,‬א"כ פשוט דה"ה דקנה לענין טו"מ דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר‪ ,‬ואין‬
‫‪12‬‬

‫שם טו"מ דבהמה גזולה כלל‪ .‬ושפיר הקשה עליו רב ששת‪.‬‬
‫אבל ר' יוחנן דס"ל דאף שיאוש קונה‪ ,‬אבל מ"מ חייב על טו"מ‪ ,‬וגם לא יצא מכלל מהבב"ע‪ ,‬היינו‬
‫משום דס"ל דאף שקנה ביאוש אבל אינו בגדר " כאילו היה שלו מעולם"‪ ,‬ואכתי שם גזול עלי'‬
‫לענין מהבב"ע‪ ,‬וגם שייך גזה"כ דחייב על טו"מ‪) .‬ומ"מ הוצרך ר"ת להדגיש דהוא גזה"כ דהרי‬
‫סוכ"ס לא הפסיד הבעלים ע"י הטו"מ‪(.‬‬
‫ועדיין הדבר צריך גדר מהו החילוק בין קנין שאינו מפקיע ממנו שם גזול‪ ,‬לבין קנין דחשיב כאילו‬
‫היה שלו מעולם‪.‬‬
‫ונל"פ דעי' מחנ"א )הל' זכיה מהפקר סי' ז'( דיאוש הוי סילוק‪ ,‬ועי"ז נעשה הפקר‪ ,‬ויש לחקור‬
‫ביאוש דגניבה אם הביאור דמסתלק מן הבעלות לגמרי וממילא נעשה הפקר לכל‪ ,‬אלא דקנין‬
‫‪10‬‬
‫הגנב קדם‪ ,‬או"ד דמסתלק מלתבוע השבת הגזילה וממילא דקנה בתורת גזלן‪.‬‬
‫וכדאשכחן לענין שינוי דכיון שפקע חיוב ההשבה קנה לגזילה‪ ,‬ועי' ריש תמורה דלאביי הוא מדין‬
‫אי עביד מהני‪ ,‬ולרבא הוי גזה"כ דהכא מהני‪ ,‬עכ"פ חזינן דבגנב "מהני" הגזילה לקנות הגזילה כל‬
‫שפקע ממנו חיוב ההשבה‪ .‬וא"כ י"ל דגם יאוש דגזילה מועיל על דרך זה‪ ,‬דכיון שמסתלק‬
‫מלתבוע חיוב ההשבה ממילא קונה הגזלן מדין "מהני"‪.‬‬
‫ונראה לפרש שזהו הנידון בשטמ"ק‪ ,‬דאם יאוש מהני בתורת סילוק גמור מן הבעלות‪ ,‬ונעשה‬
‫הפקר לכל‪ ,‬והגזלן זכה בו ככל האדם‪ ,‬א"כ קנינו הוא ככל לוקח וכאילו היה שלו מעולם‪ ,‬ופקע‬
‫מהחפץ שם גזול‪ .‬משא"כ אם יאוש מהני רק בתורת סילוק מלתבוע חיוב ההשבה‪ ,‬וקונה מתורת‬
‫גזלן‪ ,‬א"כ כל קנינו מכח תוקף הגזילה ד"מהני" קנינו‪ ,‬ובזה נשאר עליו שם גזול‪ .‬ומבאר השיטה‬
‫דזהו חידושו של רב‪ ,‬דאם יאוש לא היה קונה כ"א בתורת "מהני" והיה נשאר עליו שם גזול א"כ‬
‫הגונב ממנו היה נחשב עדיין גונב מן הגנב להפטר מכפל‪ ,‬ולזה השמיענו רב דקונה לגמרי‬
‫להפקיע ממנו שם גזול‪ ,‬והגונב ממנו חייב כפל‪.‬‬
‫ועד"ז נל"פ שיטת ר"ת בדעת עולא ור' יוחנן‪ ,‬דסבירא להו דיאוש כדי קני אבל אינו קנין גמור‬
‫להפקיע פסול מהבב"ע‪ ,‬וכן נשאר עליו שם גזול ששייך גזה"כ שיהיה חייב אח"כ על טו"מ‪ .‬ולנ"ל‬
‫נפרש דס"ל לעולא ור' יוחנן דיאוש הוא רק סילוק מחיוב ההשבה וקונה בתורת "מהני"‪ ,‬ולכן‬
‫נשאר בשם גזול‪.‬‬
‫יב‪ .‬ועי' בתוס' שם )סז‪ (.‬שהק' על שיטת ר"ת מהגמ' לק' )לא‪ (.‬דכיון שקנה הסכך בתקנת מריש כשר‪,‬‬
‫הרי דאפילו קנין דרבנן מסלק פסול מהבב"ע‪ ,‬וכ"ש יאוש דאורייתא‪ .‬ויל"ע אמאי לא הקשו מהגמ' גיטין‬
‫)נה‪ (:‬דאיירי בה שם דמבואר דשיטת עולא דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים מה"ת אינה מכפרת‬
‫דיאוש לא קני אבל משום תקנת מזבח שלא יהיו כהנים עצבים תקנו שמכפר‪ ,‬ובגמ' שם מבואר דכיון‬
‫שתקנו כן נעשה שלו וראוי לפתח אהל מועד ואם שחטו בחוץ ענוש כרת‪ .‬הרי שמועיל קנין דרבנן לסלק‬
‫פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫אכן למבואר נראה דהתם כיון דסיבת התקנה היתה להכשיר הקרבן ולסלק פסול מהבב"ע לכן תקנו‬
‫שיקנה לגמרי מדין הפקר בית דין‪ ,‬דהיינו שנעשה הפקר לכל וזכה מן ההפקר וכאילו היה שלו מעולם‪.‬‬
‫ולכן לא הקשו התוס' כ"א מהא דתקנת מריש‪ ,‬דעצם התקנה לא היתה ענין למהבב"ע רק תקנו בעלמא‬
‫‪ 10‬ושמא נפק"מ למה שהסתפקו התוס' שם )סט‪ (.‬למ"ד יאוש כדי קני אם הגזילה אינה ברשות הגזלן באותה שעה‬
‫אם צריך הגזלן לעשות קנין חדש או דקנה ממילא עיי"ש‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫דכל שבנאו בבירה אי"ח בהשבה‪ ,‬ולא היתה להם סיבה לתקן כ"א דאי"ח בהשבה‪ ,‬ולא עדיפא זה מקנין‬
‫יאוש דג"כ אי"ח בהשבה ומ"מ חשיב גזול ופסול משום מהבב"ע‪.‬‬
‫יג‪ .‬הר"י הוכיח שיטתו דאחר קנין פקע פסול מהבב"ע מהגמ' לק' )ל‪ (:‬גבי אוונכרי דפריך ולקנינהו בשינוי‬
‫מעשה כו'‪ .‬הרי דעי"ז פקע פסול מהבב"ע‪ .‬ולדעת ר"ת היה אפש"ל דדוקא לענין יאוש ס"ל לעולא ור' יוחנן‬
‫דלא קנה לענין מהבב"ע‪ ,‬אבל שינוי קונה לגמרי גם לענין פסול מהבב"ע‪ .‬אבל למה שביארנו בסברת ר"ת‬
‫דקנין יאוש הוי קנין גזילה שזכה ע"י קניני הגזילה ד"מהני" לקנות ולכן עדיין חשיב גזל‪ ,‬א"כ לכ' פשוט‬
‫דה"ה כשקנה ע"י שינוי דהוא ודאי משום ד"מהני" הקנין גזילה‪ ,‬כמפורש בגמ' ריש תמורה‪ ,‬ולא פקע עי"ז‬
‫פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫אבל כבר עמד ע"ז ר"ת בעצמו בספר הישר שם ) בהוצאת הרב שלזינגר אינו בגוף הספר‪ ,‬רק‬
‫בהערות בשם כת"י‪ ,‬אבל בדפוס וינה )תקע"א( ישנו וכן היה כתוב לפני החת"ס בחידושיו עיי"ש(‬
‫וז"ל אבל הכא גבי אוונכרי בסוכה בלולב הגזול אין רוב קרקעות נגזלות הוי שנוי רשות בהתירא‬
‫אלא משום דלא תיגלי מילתא למפרע דגזולה היא אמרינן דליגזלו אינהו עכ"ל‪ ,‬ובביאור כונתו‬
‫כתב החת"ס שם דמן הדין אי"צ לחוש כאן לגזל דרוב קרקעות אינן נגזלות‪ ,‬וא"כ גם אי תגלאי‬
‫מילתא למפרע דהו"ל גזול מ"מ אין כאן מהבב"ע דהויא עבירה בשוגג וס"ל לר"ת דבשוגג ליכא‬
‫דין מהבב"ע‪ 11.‬ולא חשש ר' הונא כ"א לדין לכם ולזה סגי ביאוש ושינוי רשות או בשינוי השם‪.‬‬

‫דארנב"י אמר שמואל ל"ש אלא ביו"ט ראשון‪ ,‬אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול‪.‬‬
‫פרש"י דהא ביו"ט שני לא כתיב קרא למעוטי עכ"ל‪ .‬מבואר דטעמא דאי"צ לכם ביו"ט שני משום‬
‫דלא מיעטה תורה כ"א ביו"ט ראשון דוקא‪ ,‬ולא ביו"ט שני‪ .‬ותמוה דלעי' בתחילת הסוגיא פרש"י‬
‫דביו"ט שני אי"צ לכם משום דאינו אלא זכר למקדש ומהיכ"ת למיפסלה )משא"כ יבש פסול‬
‫משום הידור מצוה בעלמא(‪ .‬דהיינו דבלולב דרבנן לא נאמרו פסולי לולב דאורייתא‪ .‬והיא סתירה‬
‫גלויה‪ .‬וצ"ע‪.‬‬

‫תוס' ד"ה משום‪ ,‬בר"ד והדתניא לקמן לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול‬
‫איצטריכא כו' דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב ה"ה בכל מצות דהוי דאורייתא כדמוכח בריש הגוזל קמא גבי‬
‫הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ עכ"ל‪ .‬משמע דבא‬
‫להוכיח מהא דב"ק דפסול מהבב"ע נוהג בשאר מצוות ולא רק בקרבן‪ ,‬וממילא ה"ה בלולב‪ ,‬ותמוה דהא‬
‫בסוגיין מפורש כן דפסול מהבב"ע נוהג בלולב‪ .‬עו"ק לשון התוס' שכתב דה"ה בכל מצות דהוי דאורייתא‪,‬‬
‫דהרי הכא אליבא דר' יוחנן קיימין דפסול מהבב"ע נוהג גם ביו"ט שני שאינו אלא דרבנן‪ .‬ועי' מהר"ם שפי'‬
‫דאי מסוגיין היה מקום לומר דמהבב"ע אינו אלא פסול מדרבנן )וכדס"ל באמת להתוס' לעי' ט‪ ,(.‬וא"כ היה‬
‫ניחא הברייתא דמייתי גזול מלכם‪ ,‬ולזה כתבו דמהא דהגוז"ק מוכח דפסול מהבב"ע הוי דאורייתא‬
‫)ומש"כ התוס' "דהוי דאורייתא" פי' דפסול מהבב"ע הוי דאורייתא( לא רק בקרבן אלא גם בשאר מצוות‬
‫דהא יליף לה מקרא דבוצע ברך נאץ ה'‪ .‬ודחוק טובא‪.‬‬
‫‪ 11‬ויק' מסוגיא דשופר של עולה )ר"ה כח‪ (.‬דס"ל לר' יהודה דבשופר של שלמים לא יצא דלאו בר מעילה הוא‪ ,‬והא‬
‫התם בשוגג מיירי דבמזיד ליכא מעילה‪ ,‬ויהיה צ"ל שר"ת מפרש אותה סוגיא לאו מטעם מהבב"ע‪ ,‬כ"א מטעם‬
‫שהפקיעו המצוה שלא יעבור אאיסור מעילה‪ ,‬ע"ש בחי' הריטב"א והר"ן וביבמות )קג‪ (.‬ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א‬
‫ואכ"מ‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫אבל נראה לי בכונת התוס'‪ ,‬דהיה מקום לומר דפסול מהבב"ע לא נאמר כ"א לענין קרבן ודכותי' שנאמר‬
‫בהם דין לכם‪ ,‬כמו קרבן דבעינן מכם‪ .‬אבל במצוות דל"ש בהו דין לכם גם דין מהבב"ע לא שייך בהו‪ .‬דדין‬
‫‪12‬‬
‫מהבב"ע אמשעינן דכל שנעשה "לכם" ע"י עבירה הו"ל מהבב"ע‪.‬‬
‫ואם היינו אומרים כן‪ ,‬היה ניחא קושיית התוס' מהברייתא דיליף פסול לולב הגזול מלכם‪ ,‬ותפ"ל משום‬
‫מהבב"ע‪ .‬דאלמלא דין לכם גם גזול לא היה פסול‪.‬‬
‫ולא היה זה סותר לסוגיין דקאמר ר' יוחנן דלולב הגזול פסול ביו"ט שני משום מהבב"ע‪ .‬אף דביו"ט שני‬
‫בעי לכם‪ .‬דבאמת שי' התוס' דבמקדש גם יו"ט שני בעי לכם‪ .‬וכל הנידון בגמ' הוא בגבולין דעבידנן זכר‬
‫למקדש אי תקון כעין דאורייתא‪ .‬וכבר כתבו התוס' לעי' דר' יוחנן ס"ל דאף דלענין שאול לא תיקון כעין‬
‫דאורייתא‪ ,‬אבל לענין גזול תיקון דאורייתא‪ .‬ומ"מ יסוד הפסול דגזול הוא מלתא דלכם‪ ,‬דכל שנעשה לכם‬
‫ע"י גזל הו"ל מהבב"ע‪ .‬ושמואל פליג ע"ז דכיון שיוצא בשאול‪ ,‬הרי דלא תיקנו להצריך לכם‪ ,‬ע"כ ה"ה דלא‬
‫תקנו לכם גם לענין פסול גזול‪.‬‬
‫והתוס' באו לשלול פירוש זה‪ ,‬ולזה הביאו הא דפ' הגוז"ק‪ ,‬דשם מבואר שנאמר פסול מהבב"ע גם לענין‬
‫ברכה‪ .‬אף דל"ש התם דין לכם‪ .‬וע"כ דפסול מהבב"ע לא תליא בדין לכם‪ .‬וממילא דקמה קושיית התוס'‬
‫בתחילת דבריהם איך הברייתא יליף פסול גזול מלכם‪ ,‬תפ"ל משום מהבב"ע‪.‬‬
‫ב‪ .‬והפירוש בדברי התוס' נכון כשלעצמו‪ ,‬אבל באמת נראה דהוא מסתעף מענין יותר כללי בסוגיין‪ .‬דהנה‬
‫התוס' לעי' כתבו דר' יוחנן ושמואל נחלקו אי תקנו לולב דרבנן כעין לולב דאורייתא‪ .‬ותמהנו לעי' הרי‬
‫פסול מהבב"ע הוא פסול כללי בכל המצוות ומה זה ענין לנידון אם תקנו לולב דרבנן כעין דאורייתא‪ .‬והרי‬
‫כמו דפשיטא להו להתוס' שם דהדין הכללי דהידור מצוה נוהג גם במצוות דרבנן‪ ,‬לכ' ה"ה לדין הכללי‬
‫דמהבב"ע‪.‬‬
‫אכן באמת התוס' כאן כתבו אליבא דר' יוחנן דפסול מהבב"ע נוהג בכל המצוות "דהוי דאורייתא"‪ ,‬וכבר‬
‫הבאנו התמיה הרי התוס' קאי כאן אליבא דר' יוחנן דס"ל דגם ביו"ט שני פסול משום מהבב"ע‪.‬‬
‫אבל נראה ששני דיבורי התוס' מלמדים זע"ז‪ ,‬דשיטת התוס' דפסול מהבב"ע לא נאמר אלא במצוות‬
‫שיסודן דאורייתא‪ ,‬דהיינו או דאורייתא ממש או כעין דאורייתא‪ ,‬אבל מצוה שהיא לגמרי דרבנן )כגון נר‬
‫חנוכה( לא שייך בה מהבב"ע‪ .‬וזהו שכתבו התוס' דפסלינן כל המצוות "דהוי דאורייתא"‪ .‬והוא גם מש"כ‬
‫לעי' דפלוגתת ר' יוחנן ושמואל היא אם תקנו לולב דרבנן כעין דאורייתא לענין גזול‪.‬‬
‫אלא דעדיין לא ידענו מי דחקם להתוס' לכל זה‪ .‬ולמה לא פירשו בפשיטות דפליגי אם מהבב"ע נוהג‬
‫במצוות דרבנן‪ .‬וגם למה הדגישו זה – דמהבב"ע היא במצוות דהוי דאורייתא דוקא – כאן‪ ,‬ומה זה ענין‬
‫לנידון דהתוס' בדיבור זה‪ ,‬דלכ' עיקר מעיינם לבאר דפסול מהבב"ע לא תליא בדין לכם‪.‬‬
‫ג‪ .‬ונראה‪ ,‬דהנה שמואל אמר דלולב הגזול כשר ביו"ט שני‪ ,‬דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול‪ .‬והלשון‬
‫צ"ב דמה ענין שאול שאין בו משום מהבב"ע‪ ,‬לגזול דפסול משום מהבב"ע‪ .‬והעיקר חסר מדברי שמואל‬
‫דלי"ל פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫וביותר קשה‪ ,‬דהרי הגמ' ידע גם בתחילת הסוגיא דפסול לכם ל"ש כ"א ביו"ט ראשון‪ ,‬ולכן הקשו למה גזול‬
‫ייפסל ביו"ט שני‪ .‬עד שהוצרך ר' יוחנן לתרץ משום דהו"ל מהבב"ע‪ .‬וא"כ לא הו"ל לשמואל לומר אלא‬
‫‪ 12‬ועי' בשיעורים עמ"ס שבת קה‪ :‬שביארנו עד"ז את דברי הרא"ש בפסחים )פ"ב סי' י"ח( דתחילה כתב דמצה גזולה‬
‫פסולה משום דילפינן מחלה להצריך מצתכם‪ ,‬ואח"כ הביא הירושלמי דהוי מהבב"ע‪ .‬ועו"ק קו' רעק"א הרי כשלעסה‬
‫קנייה‪ .‬וביארנו דאמנם קנאה כשלעסה אבל כיון דבעינן מצתכם הרי נעשה לכם ע"י גזל והו"ל מהבב"ע ‪ .‬ועי' לק' מה‬
‫שנבאר אי"ה בשי' ר"ח בסוגיין‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫דלית לי' פסול מהבב"ע‪ ,‬וממילא הדרינן למה שהיה פשוט לנו מעיקרא דאין טעם לפסול גזול ביו"ט שני‪.‬‬
‫ולשם מה הוצרך שמואל להאריך ולהסביר דמתוך שיוצא בשאול כו'‪.‬‬
‫)אכן מתוך דברי הרמב"ן למדנו תירוץ ע"ז‪ ,‬דעיי"ש דגם שמואל ס"ל דבשאר פסולי המשנה קא פסיק ותני‬
‫ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני‪ ,‬ורק בגזול לא חש שמואל להא דקא פסיק ותני‪ ,‬דאדרבא תנא והדר‬
‫מפרש בסוף הפרק דבשאר כל הימים אדם יוצא יד"ח בלולבו של חבירו עיי"ש‪ .‬ולפי"ז נראה דזהו גם‬
‫ביאור דברי שמואל‪ ,‬דתנא והדר מפרש דיוצא בשאול‪ ,‬וממילא מובן דמתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול‪,‬‬
‫והתנא לא הוצרך לבאר זה‪(.‬‬
‫ואפשר דזהו מה שנתן מקום למה שסברו התוס' לומר )לפי מה שביארנו דבירהם( דשמא פסול מהבב"ע‬
‫לא נאמר אלא במצוות דבעו לכם‪ ,‬כי אזי היה ניחא לשון שמואל ברוחא‪ ,‬דה"ק דביו"ט שני שיוצא בשאול‬
‫ואי"צ לכם מה"ט גם בגזול יוצא‪ ,‬דכל שאי"צ לכם ל"ש בי' פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫אבל כיון שהתוס' דחו סברא זו )מכח הגמ' בהגוז"ק דהרי שגזל סאה כו'(‪ ,‬א"כ עדיין דברי שמואל צריכים‬
‫פתרי‪.‬‬
‫ולזה הוצרכו התוס' כאן להוסיף הדגשה זו‪ ,‬דפסול מהבב"ע ל"ש אלא במצוות "דהוי דאורייתא"‪ ,‬דהיינו‬
‫דאורייתא ממש או כעין דאורייתא כנ"ל‪ .‬דמעתה זהו גם ביאור דברי שמואל‪ ,‬דמתוך שיוצא בשאול‪ ,‬פי'‬
‫דמזה חזינן דלא תיקנו כעין דאורייתא לענין לכם‪ ,‬יוצא נמי בגזול‪ ,‬פי' דגם לענין מהבב"ע לא תקנו שיהיה‬
‫כעין דאורייתא‪ ,‬והרי פסול מהבב"ע ל"ש כ"א במצוות "דהוי דאורייתא"‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫וזהו היסוד למה שכתבו תוס' לעי' דמח' ר' יוחנן ושמואל הוא אם תקנו לולב דרבנן מעין דאורייתא לענין‬
‫גזל‪.‬‬
‫ומדוייק להפליא סיום לשון התוס' שם וז"ל ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול‬
‫עכ"ל‪ ,‬ולמה העתיקו לשון שמואל דמתוך כו'‪ ,‬ולא הו"ל להתוס' אלא לומר דשמואל סבר דלא תיקון‪ ,‬אבל‬
‫לנ"ל מובן דזהו גופא הסברת דברי שמואל‪ ,‬דממה שיוצא בשאול חזינן דלא תיקון כעין דאורייתא לענין‬
‫לכם‪ ,‬פי' דלולב ביו"ט שני אינו כעין מצות לולב דאורייתא אלא מצוה דרבנן בעלמא‪ ,‬וממילא לא שייך בי'‬
‫פסול מהבב"ע דאינו אלא במצוות "דהוי דאורייתא"‪ ,‬וככל הנ"ל‪.‬‬

‫בדברי ר"ח דגם ביו"ט שני בעינן לכם‬
‫עי' בדברי ר"ח בתחילת סוגיין וז"ל ואוקימנא היבש משום דבעינן הדר וליכא‪ ,‬גזול נמי ביו"ט‬
‫ראשון דכתיב לכם והאי לאו שלכם‪ ,‬ובשאר הימים לפני יאוש דהא אינו שלכם‪ ,‬לאחר יאוש משום‬
‫דהו"ל מהבב"ע עכ"ל‪ .‬והוא תמוה דהא ביו"ט שני לא בעינן לכם כמבואר בגמרא הנ"ל‪ ,‬ועוד דאם‬
‫איתא דבעינן לכם גם בשאר הימים א"כ אפילו לאחר יאוש נמי‪ ,‬דהא ע"כ אזיל הר"ח למ"ד יאוש‬
‫כדי לא קני‪ ,‬דהא מדבריו מבואר דביו"ט ראשון בכל גונא פסול משום לכם‪ ,‬ואי"צ לטעמא‬
‫דמהבב"ע כ"א ביו"ט שני לאחר יאוש‪ ,‬והיינו ע"כ כמ"ד יאוש כדי לא קני‪.‬‬
‫ואהא דא"ר יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא‬
‫בשאול יוצא נמי בגזול‪ ,‬פר"ח וז"ל מתוך שיוצא בלולב שאול יוצא נמי בגזול אחר יאוש עכ"ל‪.‬‬
‫ופשוט דאזיל לשיטתו דקודם יאוש נאמר דין לכם אפילו ביו"ט שני‪ ,‬ורק לאחר יאוש הוא דצריך‬
‫לטעמא דמהבב"ע‪ ,‬ומפרש דדוקא בפסול מהבב"ע הוא דפליג שמואל אבל בפסול לכם מודה‬
‫‪16‬‬

‫ולכן קודם יאוש אפילו לשמואל פסול‪ .‬אבל תמוה דהא מבואר בהדיא בדברי שמואל דשאול‬
‫‪13‬‬
‫כשר ביו"ט שני‪ ,‬והיינו ע"כ משום דלא בעינן לכם‪ ,‬וא"כ גזול נמי‪.‬‬
‫וכן קשה ע"ד בה"ג המובאים ברמב"ן במלחמות בסוגיין שכתב וז"ל דגזול פסול משום דמהבב"ע‬
‫כו' ול"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש‪ ,‬לפני יאוש דידיה בעינן וההוא דגזל הוא‪ ,‬לאחר יאוש משום‬
‫מהבב"ע‪ .‬אבל אקנייה לאיניש אחרינא קני ליה ונפקי בגויה ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני‬
‫עכ"ל‪ .‬והרי מסיום דבריו מש"כ דאם אקנייה לאיניש אחרינא קני ליה מוכח דלא קני עד דהוי יאוש‬
‫וש"ר והיינו כמ"ד יאוש כדי לא קני‪ ,‬וא"כ תמוה מש"כ דלפני יאוש פסול משום דדידיה בעינן‪,‬‬
‫ולאחר יאוש משום מהבב"ע‪ ,‬והרי אם לפני יאוש בעינן דידיה גם לאחר יאוש יפסל מה"ט כיון‬
‫דיאוש כדי לא קני‪.‬‬
‫וכן קשה על הסמ"ג מ"ע מ"ד שכתב אמתני' דלולב הגזול והיבש פסול וז"ל גזול לפני יאוש דאי"ז‬
‫לכם‪ ,‬ולאחר יאוש משום דהוי מהבב"ע עכ"ל‪ ,‬והוא ממש כדברי בה"ג‪ ,‬ותמוה דהא הסמ"ג עצמו‬
‫פסק בעשה ע"א דיאוש כדי לא קני ע"ש ותמוה כנ"ל‪.‬‬
‫ב‪ .‬ונראה בדעת ר"ח‪ ,‬דס"ל דבדין לכם דלולב נכללו שני דינים‪ ,‬חדא דהלולב עצמו צריך להיות‬
‫לכם‪ ,‬והוא דין בחפצא של הלולב שצריך הוא להיות שלכם‪ ,‬וגם ענין שני דבעינן לקיחה של לכם‪,‬‬
‫שיהיה בעלים על ההשתמשות‪ ,‬והוא דין במעשה הלקיחה שתהא לקיחה של בעלות‪ ,‬והוא מאופי‬
‫‪14‬‬
‫הלקיחה‪.‬‬
‫והנה בסוגיין מבואר דפסול לכם אינו נוהג אלא בראשון‪ ,‬ואילו לקיחה תמה ולקיחה לכל או"א‬
‫כתבו התוס' בפשיטות דנוהג גם ביו"ט שני‪ ,‬וביארו התוס' דכל ששייך לעצם מעשה הלקיחה תקנו‬
‫כל ז' כעין דאורייתא‪ ,‬ואילו הפסולי חפצא של הלולב לא תקנו ביו"ט שני‪.‬‬
‫ומעתה נאמר‪ ,‬דמה דאמרינן בסוגיין דפסול לכם אינו נוהג אלא ביו"ט א'‪ ,‬היינו הפסול חפצא‬
‫דלכם‪ ,‬דביו"ט שני לא תקנו שהחפצא של הלולב צ"ל לכם‪ ,‬כדחזינן דשאול כשר‪ .‬אבל מה דעצם‬
‫המעשה לקיחה צ"ל לקיחה של בעלות‪ ,‬זה שייך לאופי מעשה הלקיחה‪ ,‬ונוהג בכל הימים‪ ,‬דומיא‬
‫דלקיחה תמה‪ .‬ומה דשאול כשר ביו"ט שני הוא משום דהוי עכ"פ לקיחה של בעלות‪.‬‬
‫ולכן אע"ג דס"ל להר"ח דגם ביו"ט שני נאמר דין לכם‪ ,‬מ"מ שאול כשר גם ביו"ט שני‪ ,‬ולא מיפסל‬
‫כ"א ביו"ט ראשון‪ .‬והוא דאע"ג דמצד החפצא של הלולב בודאי כי שאול לא חשיב לכם‪ ,‬שהרי‬
‫אינו שלו‪ ,‬ולכן מיפסל ביו"ט ראשון‪ ,‬אבל מצד מעשה הלקיחה הרי קנה להלקיחה ע"י שאלה‬
‫והויא שפיר מעשה לקיחה של "לכם" וכשר בשאר הימים‪.‬‬
‫ד‪ .‬וזהו גם החילוק בלולב הגזול בין קודם יאוש לבין אחר יאוש‪ ,‬דקודם יאוש מיפסל משום לכם‬
‫גם ביו"ט שני‪ ,‬ואחר יאוש לא מיפסל משום לכם כ"א ביו"ט ראשון‪ ,‬אבל בשאר הימים לא מיפסל‬
‫כ"א מטעם מהבב"ע‪ .‬והוא‪ ,‬דהרי אפילו למ"ד יאוש כדי לא קני היינו מחמת החיוב השבה‬
‫שמעכב קנינו‪ ,‬כדחזינן דאם נעשה שינוי דפקע החיוב השבה קנייה‪ .‬והרי החיוב השבה הוא בגוף‬
‫הגזילה‪ ,‬ולא בהשתמשות‪ .‬וא"כ מסתבר דאחר יאוש הוי עכ"פ כשאול‪ ,‬והלקיחה היא לקיחה של‬
‫‪ 13‬ועי' באוסף חידו"ת להגר"א קטלר זצ"ל )סימן ד'( מה שכתב ליישב דברי ר"ח האחרונים‪ ,‬ותמוה שלא התיחס‬
‫לדבריו הראשונים‪ ,‬ופשוט דהכל שיטה אחת‪.‬‬
‫‪ 14‬ודוגמא לדבר‪ ,‬דהנה סוכה גזולה ג"כ פסול וילפינן לה מחג התעשה תעשה לכם‪ ,‬ומ"מ שאולה כשר מקרא דכל‬
‫האזרח‪ .‬ויל"ע בגדר פסול סוכה גזולה‪ ,‬דכיון דשאולה כשירה אף שאינו בעלים א"כ מהו גדר פסול גזולה‪ .‬ועי' לעי'‬
‫שצדדנו בדעת ראבי"ה דבעינן שיהיה בעלים על הישיבה‪.‬‬

‫‪17‬‬

‫בעלים‪.‬‬
‫ואם כן עלו שפיר דברי ר"ח‪ ,‬דדוקא קודם יאוש דגם המעשה לקיחה של הגנב אינו מעשה‬
‫לקיחה של לכם‪ ,‬הוא דמיפסל ביו"ט שני משום לכם‪ ,‬דפסולי מעשה הלקיחה נשנו גם בשאר‬
‫הימים דומיא דלקיחה תמה‪ .‬אבל לאחר יאוש דכבר קנה הגנב את תשמיש הלולב‪ ,‬ודומה‬
‫לשואל‪ ,‬א"כ אין כאן חסרון של לכם במעשה הלקיחה כלל‪ ,‬ואף דמ"מ החפצא של הלולב בודאי‬
‫אינו שלו‪ ,‬אבל דוקא ביו"ט ראשון נשנו פסולי חפצא כחסר וכיו"ב‪ ,‬ולכן גם שאול פסול ביו"ט‬
‫ראשון‪ ,‬דאף שמעשה הלקיחה הוא לקיחה של בעלים אבל סוכ"ס החפצא של מצוה אינו בדין‬
‫לכם‪ .‬אבל בשאר הימים שלא נאמרו פסולי חפצא‪ ,‬שאול כשר‪ ,‬כיון שהמעשה לקיחה עכ"פ הוא‬
‫לקיחה של לכם‪ .‬וכן בגזול אחר יאוש דהויא כשאול‪ ,‬היה כשר בשאר הימים אלמלא טעמא‬
‫דמהבב"ע‪ .‬ושמואל החולק על דין מהבב"ע מכשיר לאחר יאוש אבל קודם יאוש גם הוא מודה‬
‫לפסול מדין לכם ודו"ק‪.‬‬
‫ולדבריו זהו ביאור דברי שמואל דמתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול‪ ,‬פי' דכיון דיוצא בשאול דהוי‬
‫בעלים על הלקיחה עכ"פ‪ ,‬יוצא נמי בגזול לאחר יאוש דהוי ג"כ בעלים על הלקיחה והוא כמו‬
‫שואל‪.‬‬
‫ה‪ .‬וא"ת מ"מ מי דחקו להר"ח לפרש כן‪ ,‬ולמה לא פירש כפשוטו דבשאר הימים לא נאמר פסול‬
‫לכם כלל‪ ,‬וגם קודם יאוש לא מיפסל כ"א משום מהבב"ע‪ .‬ומהיכ"ת לו להמציא שיש עוד דין לכם‬
‫במעשה הלקיחה שנוהג גם בשאר הימים‪.‬‬
‫וי"ל בשני אופנים‪ ,‬חדא עפמש"כ התוס' )ד"ה משום( דפסול מהבב"ע לא נאמר כ"א כגון בגזל‬
‫דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו‪ .‬וא"כ י"ל דס"ל לר"ח דבאמת גם בגזל קודם יאוש‬
‫לא חשיב שבאה לו המצוה ע"י גזל‪ ,‬דהוא כעין מקרה בעלמא שבא הלולב לידו ע"י גזל‪ ,‬וכמו"כ‬
‫היה יכול לקחת הלולב ברשות‪ .‬ומהבב"ע הוא רק באופן שהעבירה היא חלק מעצם הכשר‬
‫המצוה‪ .‬ולכן הוכרח הר"ח לומר שגם ביו"ט שני יש דין לכם בלולב‪ ,‬וגם אילולא דין מהבב"ע לא‬
‫שייך שיצא יד"ח כ"א ע"י יאוש שיחשב עכ"פ התשמיש של הלולב שלו שתהיה לקיחה של לכם‬
‫וכנ"ל‪ ,‬ויאוש זה הרי בא ע"י גזל‪ ,‬לכן חשיב שעבירת הגזל גרמה להמצוה שע"י הגזל נעשה לכם‬
‫ולכן נחשב מהבב"ע ודו"ק‪.‬‬
‫עוי"ל בסברת ר"ח‪ ,‬עפ"י דברי הירושלמי פי"ג שבת ה"ג דבעי קמיה ר' יוסי מה בין מצה גזולה‬
‫דלא יצא יד"ח משום מהבב"ע לבין קורע בשבת דיצא יד"ח קריעה‪ ,‬ומתרץ ר' יוסי דבמצה גזולה‬
‫המצה גופא עבירה‪ ,‬משא"כ בקורע בשבת הוא עשה עבירה ע"ש‪ ,‬ומבואר דלדין מהבב"ע נצרך‬
‫שהחפצא של מצוה יהיה חפצא של עבירה‪ .‬וס"ל לר"ח דאין הפירוש בזה דמצה גזולה חשיבא‬
‫מהבב"ע משום שנעשה בה עבירת גזל‪ ,‬דא"כ לולב של ע"ז נמי יפסל משום מהבב"ע‪ .‬וגם אין‬
‫הפירוש משום שע"י מעשה העבירה יכול הוא לקיים המצוה‪ ,‬דזה אינו שייך לחפצא של מצוה‬
‫כ"א למעשה המצוה‪ ,‬ומהירושלמי מבואר שדין מהבב"ע הוא דוקא מצד החפצא של מצוה‪ .‬לכך‬
‫ס"ל לר"ח דדין מהבב"ע הוא דוקא בגונא שהכשר המצוה נוצר ע"י עבירה‪ ,‬והיינו במקום דבעינן‬
‫לכם‪ ,‬והלכם נעשה ע"י גזל‪ ,‬בזה נחשב שהכשר החפצא של מצוה נוצר ע"י עבירה‪ .‬ולכך ס"ל‬
‫דא"א לפסול לולב הגזול כ"א משום דגם בלולב בעינן לכם‪ .‬וא"ת א"כ גם מצה גזולה מ"ט‬
‫מפסל‪ ,‬צ"ל דגם במצה בעינן לכם‪ ,‬וכדעת הרא"ש פסחים )לח‪ (.‬דילפינן מחלה להצריך מצתכם‪.‬‬
‫ובשיעורים עמ"ס שבת קה‪ :‬כתבנו קצת בדומה לזה ליישב מה שקשה בדברי הרא"ש דתחילה‬
‫כתב דמצה גזולה פסולה משום דילפינן מחלה דבעינן מצתכם‪ ,‬ואח"כ הביא הירושלמי דפסול‬
‫משום מהבב"ע‪ ,‬ולכ' היא ראיה לסתור‪ .‬ועו"ק קו' הגרעק"א דהא כשלעסה קנייה‪ .‬וביארנו‬
‫דאמנם כשלעסה קנייה אבל כיון שנעשה מצתכם ע"י עבירה הו"ל מהבב"ע‪.‬‬
‫‪18‬‬

‫ו‪ .‬וא"כ ניחא גם דברי בה"ג וסמ"ג שכתבו דלפני יאוש פסול משום דבעינן לכם‪ ,‬ולאחר יאוש פסול‬
‫משום מהבב"ע‪ ,‬דתמוה אי בעינן לכם א"כ לאחר יאוש נמי יפסל מה"ט כיון דיאוש כדי לא קני‪,‬‬
‫ולנ"ל ניחא דאזלי בשיטת ר"ח‪ ,‬ומשום יו"ט שני נקטו כן‪ ,‬וכסיום דברי בה"ג "ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש‬
‫ביו"ט שני"‪ ,‬דביו"ט שני באמת אינו פסול משום לכם כ"א קודם יאוש‪ ,‬דלא קנה להשתמשות‬
‫הלולב‪ ,‬אבל לאחר יאוש קנה להשתמשות ולא גרע משאול דכשר ביו"ט שני‪ ,‬רק פסול משום‬
‫מהבב"ע‪ ,‬וככל המבואר ודו"ק‪.‬‬
‫ז‪ .‬ועי' רמב"ם פ"א שופר ה"ג שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י‬
‫שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל‪ .‬ובהשגות‪ ,‬א"א ואפילו יהיה בו דין גזל יום‬
‫תרועה יהיה לכם מכל מקום עכ"ל‪ .‬ולכאורה פלוגתתם היא פלוגתת ר' יוסי ור' לעזר בירושלמי‬
‫סוכה פ"ג ה"א דאיתא שם מחלוקת ר' חייא ור' הושעיא בשופר של ע"ז דר' חייא מכשיר ור'‬
‫הושעיא פוסל‪ .‬וקאמר הירושלמי דבלולב של ע"ז כו"ע ל"פ דפסול ] דלא כר' יהודה בבבלי ר"ה‬
‫)כח‪ (.‬דמכשיר לולב של ע"ז‪ ,‬וכותיה פסק הרמב"ם[‪ .‬ומקשה הירושלמי מ"ש לולב של ע"ז משופר‬
‫של ע"ז‪ ,‬ומתרץ ר' יוסי דבלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם‪ ,‬משא"כ שופר יום תרועה יהיה לכם‬
‫אמר רחמנא מכל מקום‪ .‬ור' לעזר תירץ דבלולב בגופו הוא יוצא‪ ,‬משא"כ בשופר בקולו הוא יוצא‬
‫וכי יש קול אסור בהנייה‪ .‬ומסיק עוד הירושלמי‪ ,‬דכי פליגי בשגזל שופר משופה‪ ,‬אבל גזל ושיפהו‬
‫דקנאו בשינוי דמים הוא חייב לו‪ .‬ומסיום זה מבואר דפלוגתת ר' חייא ור' הושעיא אינו דוקא‬
‫בשופר של ע"ז אלא הה"נ נמי דפליגי בשופר הגזול‪ ,‬וא"כ מסתבר דשני הטעמים שנתנו ר' יוסי ור'‬
‫לעזר להכשר שופר של ע"ז‪ ,‬תוקפם יפה גם לבאר טעם הכשר שופר הגזול‪.‬‬
‫ודעת הראב"ד צ"ב‪ ,‬והרי מבואר בסוגיית הירושלמי הנ"ל דכונת דרשה זו היא דבשופר אי"צ לכם‪,‬‬
‫ד"יהיה" מפקא מ"לכם"‪ ,‬שהרי זהו עיקר חילוקו של ר' יוסי‪ ,‬דבלולב כתיב לכם משא"כ שופר יום‬
‫תרועה יהיה לכם אמר רחמנא מ"מ‪ .‬והרי טעם זה סגי רק לבאר מ"ט בשופר הגזול אינו פסול‬
‫מטעם דרשא דלכם‪ ,‬אבל מ"מ למה לא יפסל מטעם מהבב"ע‪ .‬ולזה ע"כ צריכים אנו לטעמא דר'‬
‫לעזר דבקולו הוא יוצא‪ ,‬וכמש"כ הרמב"ם דאין בקול דין גזל‪ .‬ואיך פסק הראב"ד א"כ כר' יוסי‬
‫דשופר הגזול כשר משום דיום תרועה יהיה לכם אמר רחמנא מ"מ‪.‬‬
‫ובאמת דגם בדעת ר' יוסי עצמו צריך לעיין דמה מועיל דאין דין לכם בשופר‪ ,‬מ"מ תפ"ל משום‬
‫מהבב"ע‪ .‬ואין לומר דר' יוסי לית ליה טעמא דמהבב"ע‪ ,‬דהא ר' יוסי עצמו בירושלמי פי"ג שבת‬
‫ה"ג קאמר בהדיא דאין מצוה עבירה‪ ,‬וע"ש דבעו קמיה מה בין מצה גזולה דלא יצא לקורע‬
‫בשבת דיצא‪ ,‬ומתרץ דבמצה היא גופא עבירה משא"כ קורע בשבת הוא עשה עבירה ע"ש‪,‬‬
‫ומבואר עכ"פ דר' יוסי אית ליה שפיר טעמא דמהבב"ע‪ .‬וא"כ קשה איך סגי ליה בסוגיית‬
‫הירושלמי סוכה הנ"ל בטעמא דבשופר אי"צ לכם להכשיר שופר של ע"ז‪.‬‬
‫] אבל עי' רא"ש ר"ה פ"ג סי' ט' מביא דברי ר' יוסי בירושלמי הנ"ל בשם ר' אסי‪ ,‬ולגי' זו ל"ק‬
‫דאפשר דר' אסי באמת לית ליה טעמא דמהבב"ע‪ .‬אבל בבהגר"א סי' תקפ"ו סע' ב' נקט ר' יוסי‬
‫כגי' ס"ש בירושלמי‪[.‬‬
‫ושמא ר' יוסי לא קאמר טעמא כ"א בשופר של ע"ז‪ ,‬והרי כתבו התוס' בסוגיין דבשופר של ע"ז‬
‫ל"ש פסול מהבב"ע‪ ,‬דלא ע"י העבירה באתה המצוה לידו ע"ש‪ .‬אבל הרי מסוף דברי הירושלמי‬
‫דקאמר כי פליגי בשגזל משופה כו' משמע דפלוגתת ר' חייא ור' הושעיא היא גם בשופר הגזול‬
‫וכמש"נ‪ ,‬ולא רק בשופר של ע"ז‪ ,‬ור' חייא המכשיר שופר של ע"ז ה"נ דמכשיר שופר של גזל‪ ,‬וא"כ‬
‫יקשה מ"ש מלולב הגזול‪ ,‬וע"כ כטעמא דר' לעזר דבקולו הוא יוצא‪ ,‬וכיון שבע"כ אנו צריכים‬
‫לטעמא דר' לעזר בשופר הגזול א"כ מה ראה ר' יוסי לחלוק על טעם זה בשופר של ע"ז‪ .‬ויש‬
‫לפלפל בזה‪.‬‬
‫‪19‬‬

‫עכ"פ על הראב"ד ודאי קשה‪ ,‬דהוא נקט לטעם זה דיום תרועה יהיה לכם מ"מ להכשיר לולב‬
‫הגזול‪ ,‬וזה ודאי תימה דנהי דבשופר אי"צ לכם‪ ,‬מ"מ למה לא יפסל משום מהבב"ע‪ ,‬והרי הראב"ד‬
‫עצמו כתב בפ"ח לולב ה"ט דלולב הגזול פסול כל ז' ימי החג משום מהבב"ע‪ .‬וא"כ מה מועיל מה‬
‫שיום תרועה אמר רחמנא מ"מ דאי"צ לכם בשופר‪ ,‬מ"מ הו"ל מהבב"ע‪.‬‬
‫אכן לפמש"נ בדעת ר"ח‪ ,‬דלא נאמר פסול מהבב"ע בגזול כ"א במקום שצריך לכם )עכ"פ‬
‫במקום שאין מעשה המצוה מעשה עבירה( – ומה דלולב הגזול פסול בשאר הימים היינו משום‬
‫דגם בשאר הימים בעי' שמעשה הלקיחה יהיה שלו עכ"פ – א"כ ניחא טובא‪ ,‬דכיון דבשופר אי"צ‬
‫לכם – דיהיה מפקא מלכם – א"כ ל"ש ביה כלל פסול מהבב"ע‪ .‬והם הם דברי ר' יוסי‪ ,‬ודברי‬
‫הראב"ד‪.‬‬

‫בפסקי הרמב"ם בלולב ושופר הגזול ובדין אין קטיגור נעשה סניגור‬
‫הרמב"ם פ"ח לולב ה"ט פסק דלולב הגזול כשר ביו"ט שני דאי"צ לכם‪ ,‬וכשמואל בסוגיין‪ .‬ובדעת‬
‫שמואל נחלקו הראשונים אי לית ליה מהבב"ע כלל‪ ,‬או"ד דוקא במצוה דרבנן לית ליה‪.‬‬
‫והאחרונים דייקו מסתימת דברי הרמב"ם דמשמע דביו"ט שני מכשיר לולב הגזול אפילו במקדש‪,‬‬
‫אע"ג דהוי דאורייתא‪ ,‬ומשמע דלית ליה פסול מהבב"ע כלל‪ .‬אבל זה תימה דהרמב"ם עצמו פסל‬
‫מצה גזולה ושל איסור בהל' חו"מ פ"ו ה"ז‪ ,‬והיינו ע"כ מטעם מהבב"ע‪ ,‬וכן מבואר במקור הדין‬
‫בירושלמי פ"א חלה ה"ט‪ .‬וכן מנחות ונסכים של ערלה וכלאי הכרם בפ"ה איסורי מזבח ‪ ,‬ושם‬
‫כתב בהדיא שהוא מטעם מהבב"ע‪.‬‬
‫ובזה היה אפש"ל דהרמב"ם סובר דמה דשמואל לית ליה דין מהבב"ע הוא דוקא בכה"ג דלולב‬
‫הגזול שאין בנטילתו שום מעשה איסור‪ ,‬שהרי אינו שואל שלא מדעת כיון שאינו מתכוין לתשמיש‬
‫של ממון‪ ,‬דמצות לאו ליהנות נתנו‪ ,‬וגם ניחא ליה לאיניש דלעבד מצוה בממוניה‪ .‬ואין לדון עליו‬
‫שיחשב מהבב"ע כ"א מצד מה שגזול הוא בחפצא‪ ,‬ובזה ס"ל דשמואל דל"ש פסול מהבב"ע‪.‬‬
‫משא"כ במצה גזולה שעצם אכילת המצה היא עבירה של מזיק ממון חבירו‪ ,‬וכן במנחות ונסכים‬
‫של איסור שהקרבתם הוא איסור של הקרבת דבר שאסור בהנאה ]ועי' נובי"ת קל"ג‪ ,‬חוט‬
‫המשולש ח"ג סי' א'‪ ,‬ועונג יו"ט סי' ט' בהג"ה[‪ .‬בזה גם שמואל מודה דאיתא לטעמא דמהבב"ע‪.‬‬
‫וכעי"ז כתב בתש' בנין שלמה ובעונג יו"ט ובס' אוסף חידו"ת להגר"א קטלר זצ"ל )סי' ד'(‪.‬‬
‫) אלא דיל"ע מ"ש מקורע בשבת דיצא יד"ח‪ ,‬ובירושלמי ר"פ האורג הקשו מאי שנא זה ממצה‬
‫גזולה‪ ,‬ומתרץ תמן גופא עבירה ברם הכא הוא עשה עבירה‪ .‬הרי דאף שהוא עשה עבירה יצא‬
‫יד"ח‪ .‬ועי' בשיעורים עמ"ס שבת שם מה שכתבנו בזה‪(.‬‬
‫ב‪ .‬ומ"מ קשה‪ ,‬דעיין רמב"ם פ"א שופר ה"ג וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא‬
‫בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל‪ .‬ומבואר‪,‬‬
‫דאילו היתה המצוה בתקיעה עצמה היינו צריכים לפסול שופר הגזול‪ ,‬וקשה מ"ש מלולב הגזול‬
‫ביו"ט שני דמכשיר הרמב"ם‪ ,‬אפילו במקדש וכנ"ל‪ .‬והרי בשופר לא מצינו שנצטרך לדין לכם‪.‬‬
‫והנה מקור הרמב"ם לדין זה ציינו הנו"כ לירושלמי פ"ג סוכה ה"א שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת‬
‫ר"א אומר כשר‪ ,‬תני ר' חייא כשר תני ר' הושעיא פסול‪ ,‬הכל מודים בלולב שהוא פסול‪ ,‬מה בין‬
‫שופר ומה בין לולב‪ ,‬א"ר יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא באיסורי הנאה‪ ,‬ברם הכא‬
‫‪20‬‬

‫יום תרועה יהיה לכם מ"מ‪ .‬אר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור‬
‫בהנייה ע"כ‪ .‬אמנם הרמב"ם פוסק דלולב של ע"ז כשר‪ ,‬דכן ס"ל לרבא בבבלי לק' )לא‪ ,(:‬מ"מ‬
‫עיקר הסברא דבשופר בקולו הוא יוצא מבואר כאן‪.‬‬
‫ויש לעיין באמת במה פליגי הבבלי והירושלמי אם יוצא בשופר של ע"ז‪ .‬והתוס' בסוגיין כתבו‬
‫דבלולב של ע"ז ל"ש פסול מהבב"ע דלאו ע"י העבירה באה המצוה לידו‪.‬‬
‫ג‪ .‬ונראה דגם הירושלמי מודה לזה דבלולב של ע"ז ל"ש פסול מהבב"ע‪ .‬רק הירושלמי לשיטתו‬
‫דאיתא בירושלמי לעיל מיניה שם תני ר' חייא ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול‪ .‬א"ר לוי זה שהוא‬
‫נוטל לולב גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד את השלטון תמחוי ונמצא שלו אוי לו לזה שנעשה‬
‫סניגורו קטיגורו ע"כ‪ .‬מבואר דר' לוי אית ליה דשייך טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור בלולב‬
‫הגזול‪ .‬וחולק על הש"ס שלנו שאמרו בר"ה )כח‪ (.‬דטעמא דאין קטיגור נעשה סניגור ל"ש אלא‬
‫בפנים‪ ,‬כגון כה"ג שנכנס לקה"ק‪ ,‬אבל בחוץ לא‪ .‬אי"נ דס"ל לר' לוי דגם לולב הוי כבפנים כיון‬
‫שבא לרצות כמש"כ הרמב"ן פסחים )לה‪ (:‬בשם התוס' דלולב בא לרצות ע"ש‪ ,‬ועי' מד"ר פ' אמור‬
‫פ"ל הובאו דברי ר' לוי בהרחבה יותר‪ ,‬וע"ש הלשון כך אדם לוקח לולב לזכות בו ואם היה גזול‬
‫צווח לפני הקב"ה ואומר גזול אני כו' ומלאה"ש אומרים אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו ע"כ‪,‬‬
‫ולשון לזכות בו אפשר שדומה לדברי הגמ' ר"ה הנ"ל דשופר דלזכרון אתי הוי כבפנים‪.‬‬
‫והרי אם טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור שייך בלולב א"כ בודאי שיש לפסול לולב של ע"ז‪ ,‬דמה‬
‫לי שלא ע"י עבירת הע"ז באה המצוה לידו‪ ,‬מ"מ מי גרע משופר של פרה דפסלינן בר"ה שם )וכן‬
‫בירושלמי ר"ה פ"ג ה"ב( מטעם אין קטיגור כו'‪ .‬והרי הדברים ק"ו‪ ,‬אם שופר של פרה שאינו אלא‬
‫מזכיר מעשה העגל פסול משום שאין קטיגור כו' כ"ש לולב של ע"ז עצמה‪.‬‬
‫והש"ס שלנו כאן שלא פסל לולב הגזול כ"א מטעמא דלכם או משום מהבב"ע‪ ,‬ולא משום שאין‬
‫קטיגור נעשה סניגור כו'‪ ,‬לשי' ר"ה שם דסברת אין קטיגור כו' ל"ש בחוץ‪ .‬ומדוייק נמי דר' חייא‬
‫בירושלמי שם שמכשיר בלולב של ע"ז‪ ,‬הוא ר' חייא לשיטתו דקאמר דלולב הגזול פסול משום‬
‫לכם‪ ,‬ודלא כר' לוי דפסל משום שאין קטיגור כו' דס"ל כהש"ס שלנו שלא שייך טעם זה בחוץ‪.‬‬
‫ד‪ .‬וא"כ ניחא מאד פסקי הרמב"ם דפסק דבשופר הגזול צריך לטעמא דבקולו הוא יוצא‪ ,‬הא לאו‬
‫האי טעמא היה פסול‪ .‬ומ"מ הכשיר בלולב הגזול ביו"ט שני אפילו במקדש‪ .‬והוא‪ ,‬דאף שבש"ס‬
‫שלנו ר"ה שם אמרו שאין סברת אין קטיגור כו' שייך בחוץ‪ ,‬מ"מ קאמר שם עולא דשופר שלזכרון‬
‫קאתי שייך ביה שפיר טעמא דאין קטיגור כו' ולכך שופר של פרה פסול‪ .‬ומעתה‪ ,‬אף שבלולב‬
‫הגזול מכשיר הרמב"ם‪ ,‬משום דפסק כשמואל דבלולב הגזול ל"ש פסול מהבב"ע וכנ"ל‪ ,‬מ"מ‬
‫הוצרך לבאר שאין בקול דין גזל‪ ,‬הא לאו האי טעמא היה השופר הגזול פסול‪ ,‬ולא משום‬
‫מהבב"ע‪ ,‬כ"א משום שאין קטיגור נעשה סניגור‪ ,‬דומיא דדברי ר' לוי בירושלמי שפסל לולב הגזול‬
‫משום שאין קטיגור נעשה סניגור‪ .‬ואף שבלולב לית הלכתא כר' לוי‪ ,‬דהש"ס שלנו סובר שבלולב‬
‫שהוא בחוץ ל"ש אין קטיגור כו'‪ ,‬אבל בשופר שהוא לזכרון אף הש"ס שלנו מודה דצריך לחוש‬
‫לטעמא דאין קטיגור כו' וצריכים אנו לטעמא דהירושלמי דשופר של ע"ז כשר משום שבקולו הוא‬
‫יוצא‪ ,‬ולית קול אסור בהנייה‪ .‬וכמו"כ שופר הגזול אין בקול דין גזל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫שו"ר ברמב"ן במלחמות בסוגיין הביא דברי הירושלמי דלולב הגזול פסול משום שאין קטיגור‬
‫נעשה סניגור וכתב שהפי' משום מהבב"ע ע"ש‪ ,‬וזה דלא כדברינו כאן‪ .‬ומ"מ בישוב דעת הרמב"ם‬
‫נראה דשפיר י"ל כמש"נ‪.‬‬
‫ו‪ .‬באמת יש לעיין‪ ,‬דעולא בר"ה שם אמר דשופר של פרה פסול משום שאין קטיגור נעשה‬
‫סניגור‪ ,‬והרי ר' יהודה אמר שם )כח‪ (.‬דבשופר של ע"ז יצא‪ ,‬ולא פסל משום שאין קטיגור כו' וכ"פ‬
‫‪21‬‬

‫הרמב"ם‪ .‬ובפרט למה שנתבאר כאן דהירושלמי דפוסל בלולב של ע"ז הוא משום דס"ל דבלולב‬
‫שייך טעמא דאין קטיגור כו' וביארנו דהרמב"ם היה סובר כן לדינא עכ"פ בשופר‪ ,‬דלזכרון אתי‪,‬‬
‫אלמלא טעמא דבקולו הוא יוצא‪ .‬ונראה דע"כ צ"ל דעולא ור' יהודה באמת פליגי‪ ,‬והרי כמה‬
‫אמוראי אמרו שם )כו‪ (.‬טעמים אחרים לפסול שופר של פרה‪ ,‬ולא נקטו להטעם דאין קטיגור‬
‫נעשה סניגור‪ ,‬ופלוגתייהו בהכי‪ ,‬דר' יהודה ס"ל דבשופר שבקולו הוא יוצא ל"ש אין קטיגור נעשה‬
‫סניגור‪ ,‬דלא חל שם ע"ז על הקול‪ ,‬וכדברי הירושלמי דשופר של ע"ז כשר דבקולו הוא יוצא‪ ,‬כל‬
‫שכן שופר של פרה וק"ל‪.‬‬
‫אבל קשה דבראבי"ה ר"ה סי' תקל"א כתב דמסקינן טעמא דשופר של פרה פסול משום שאין‬
‫קטיגור נעשה סניגור‪ ,‬הרי דפסק כעולא‪ ,‬ומ"מ בסי' תקל"ג פסק דשופר של ע"ז כשר‪ .‬ויקשה‬
‫למה לא נאמר גם בשופר של ע"ז דאין קטיגור נעשה סניגור‪ .‬וע"כ לחלק דמעשה העגל הוא‬
‫קטיגור דכל ישראל‪ ,‬ולכן שום אחד מישראל אינו יוצא בו‪ ,‬משא"כ שופר של ע"ז אינו קטיגור כ"א‬
‫לאותו שעבד אבל לאחרים לא‪ .‬ומ"מ כבר נתבאר דעת הירושלמי דלא כן דגם בלולב של ע"ז‬
‫פסלינן משום דאין קטיגור נעשה סניגור‪.‬‬
‫ז‪ .‬עוד יש לעיין‪ ,‬דהרמב"ם שם כתב בהמשך‪ ,‬וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין‬
‫בקול דין מעילה עכ"ל‪ ,‬והרי לפי"ד שכל הנידון בשופר הגזול הוא מצד דאין קטיגור נעשה סניגור‪,‬‬
‫מה שייך זה לשופר של עולה‪ ,‬ומה קטיגור יש בשופר של עולה‪ .‬נראה דאי"ק‪ ,‬דאף שהשופר‬
‫עצמו במה שהוא עולה אין בו משום קטיגור‪ ,‬ובפרט למבואר שם בהמשך דברי הרמב"ם שאין‬
‫שם חיוב מעילה דמצות לאו ליהנות נתנו‪ ,‬מ"מ אחר שביאר הרמב"ם דבקולו הוא יוצא‪ ,‬היה‬
‫מקום לדון שהקול הוא קטיגור‪ ,‬דגזול הוא‪ ,‬ומה לי גזל את ההדיוט מה לי גזל את הגבוה‪ ,‬ולכן‬
‫צריך גם כאן לפרש שאין בקול דין גזל‪ .‬ולשון אין בקול דין מעילה דנקט הרמב"ם נראה שאין‬
‫הכונה דלכך אין כאן חיוב מעילה‪ ,‬דחיוב מעילה בלא"ה לא שייך כאן‪ ,‬דמצות לאו ליהנות נתנו‪.‬‬
‫רק כונת הרמב"ם דכמו שאין דין מעילה בקול‪ ,‬והטעם משום שאין להקדש בעלות בקול ]שהרי‬
‫האחרונים כתבו דעיקר חיוב מעילה הוא משום גוזל את ההקדש[ כמו"כ אין בו משום קטרוג של‬
‫גזל‪ ,‬דאינו נחשב גוזל את הגבוה במה ששומע לקול וק"ל‪.‬‬

‫]דף ל" ע"ב[‬
‫ולקניוה בשינוי מעשה כו'‪ .‬הנה שיטת רש"י דפסול מהבב"ע שייך גם אחר שקנה ביאוש‪ ,‬ומפרש‬
‫כן להדרשא דרשב"י דגזול דומיא דפסח דלית לי' תקנתא ל"ש קודם יאוש ול"ש לאחר יאוש‪,‬‬
‫דפרש"י )לעי' עמ' א'( דאע"ג דלענין מקני קני לי' ביאוש והוי דידיה‪ .‬וכן בסוגיין פרש"י דאם‬
‫האוונכרי יגזזו יהיה פסול משום דייאוש כדי לא קני ואי נמי קני הו"ל מהבב"ע‪.‬‬
‫והק' מהרש"א א"כ מאי פריך הגמ' ולקנינהו בשינוי‪ ,‬הא שי' רש"י דגם אחר קנין הו"ל מהבב"ע‪.‬‬
‫ותי' דדוקא ע"י יאוש שקנאו בגזילה הו"ל מהבב"ע‪ ,‬אבל כשקנאו אח"כ ע"י שינוי כשר‪ .‬ואינו מובן‬
‫מה בין זה לזה‪ ,‬ואם שייך פסול מהבב"ע אחר קנין יאוש למה לא יהיה שייך אחר קנין שינוי‪ .‬ועו"ק‬
‫להך צד ברש"י דרב הונא ס"ל יאוש כדי קני א"כ איך שייך לקנאו פעם שנית ע"י שינוי‪.‬‬
‫ורגילים לתרץ דשינוי שאני דנעשה כחפץ אחר‪ ,‬וכדאשכחן לענין אתנן‪ .‬אבל לשון רש"י "דשינוי‬
‫מעשה נמי קני" לא משמע כן כלל‪ .‬וגם לשון הגמ' "ולקניוה בשינוי מעשה" משמע דמשום קנין‬
‫קאתינן עלה‪.‬‬
‫‪22‬‬

‫עוד יל"ע להך צד ברש"י דרב הונא ס"ל יאוש כדי קני‪ ,‬ומ"מ אמר רב הונא דצריך יאוש ושינוי‬
‫רשות משום מהבב"ע‪ ,‬ואיך מועיל שינוי רשות לסלק פסול מהבב"ע‪ .‬ורש"י עמד ע"ז ופי' דאם‬
‫האוונכרי היו גוזזים היו הם גוזלים‪ ,‬אבל השתא דהוי שינוי רשות לדידן לאו מהבב"ע היא‪ .‬ולכ' זהו‬
‫כהך סברא שכתב השו"ע בשם י"א )ומקורו מארחות חיים( דמהבב"ע אינו פסול כ"א לגזלן‬
‫דנעשה סניגורו קטיגורו אבל אצל אחרים לא‪ .‬אבל כבר העיר הפרמ"ג שם דקשה לפרש כן‬
‫בדעת רש"י דהרי להך לשון ברש"י דרב הונא ס"ל יאוש כדי קני‪ ,‬ע"כ מה שהצריך רב הונא יאוש‬
‫ושינוי רשות אינו מלתא דלכם אלא לסלק פסול מהבב"ע‪ ,‬ומשמע דתלוי בגדר שינוי רשות דוקא‪,‬‬
‫ואילו לסברת הארחות חיים אפילו אם לא היה נחשב שינוי רשות )וכגון רשות יורש( סוכ"ס הוא‬
‫אינו הגזלן‪.‬‬
‫ונראה לדעת רש"י‪ ,‬דפסול מהבב"ע אינו אלא בדבר הגזול אצלו‪ ,‬והיינו שנכנס לרשותו מרשות הנגזל‪.‬‬
‫וזהו דקאמר הגמ' רב הונא דלגזזינהו אינהו כי היכי דתהוי יאוש וש"ר‪ ,‬דכיון שהיה יאוש אצל הגזלן ויצא‬
‫מרשות הנגזל )ואפילו למ"ד יאוש כדי לא קני אבל מ"מ מרשות הנגזל יצא דבא אחר ואכלו פטור ועוד‬
‫דבשעת שינוי רשות גופא נעשה של הגזלן והלוקח כאחד כמבואר ממה שיכול הגזלן להקדישו מדין יאוש‬
‫וש"ר כידוע( ומרשות הגזלן נכנס לרשות הלוקח נמצא שהכניסה לרשות הלוקח אינו מן הנגזל ואינו נחשב‬
‫גזול אצלו‪.‬‬
‫ומה"ט גופא פריך הגמ' דלקניוה בשינוי מעשה‪ ,‬דאף שכבר קנה ע"י יאוש אבל הקנין דיאוש היה מרשות‬
‫הנגזל לרשות הגזלן‪ ,‬וזהו גזילה דפסול משום מהבב"ע‪ ,‬אבל כשמוסיף גם קנין שינוי אותו קנין כבר אינו‬
‫מרשות הנגזל דכבר יצא מרשותו ע"י יאוש‪ ,‬ופקע מיני' שם גזל והבב"ע‪ .‬ואכתי צ"ת‪.‬‬

‫]דף ל"א ע"א[‬
‫שיטת התוס' דפסול סוכה גזולה אינה מלתא דמהבב"ע‬
‫עי' בתוס' לעי' ד"ה וקרקע‪ ,‬בא"ד והשתא אי לפני יאוש הא אפילו מטלטלין אין נגזלין כו' ומיהו אין משם‬
‫ראיה דאם היתה סוכה מטלטלין כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה ובראש הספינה לא היה יוצא בה‬
‫בין קודם יאוש בין לאחר יאוש משום דממעטי' בפרק קמא מדכתיב לך גבי סוכה לך להוציא את הגזולה‬
‫ולפני יאוש נמי לא חשיבא כשאולה דמטלטלין הנגזלין לאו ברשות בעלים קיימי עכ"ל‪ .‬משמע להדיא‬
‫דפסול סוכה גזולה אינה משום מהבב"ע‪ ,‬דהרי היה ס"ד להתוס' דקודם יאוש אפילו סוכת מטלטלין היתה‬
‫כשירה‪ ,‬והרי זה ודאי דפסול מהבב"ע )כגון לולב הגזול( פסול אפילו קודם יאוש )ואדרבא נחלקו ראשונים‬
‫אי מיפסל לאחר יאוש(‪ .‬וגם כשדחו התוס' דאפילו קודם יאוש פסול לא כתבו אלא משום דיצאה מרשות‬
‫בעלים והוי בכלל המיעוט דלך‪ ,‬ולא כתבו משום דהו"ל מהבב"ע‪) .‬וצ"ב לפי"ז מהו באמת גדר החילוק בין‬
‫סוכה שאולה לסוכה גזולה לדעת התוס'‪ ,‬כיון דשניהם אינם שלו‪ .‬ועי' לק' לא‪ .‬מה שביארנו בזה‪(.‬‬
‫וק' באמת למה לא תהיה פסולה מטעם מהבב"ע‪ .‬ואיך ס"ד להתוס' דסוכת מטלטלין כשירה קודם יאוש‪.‬‬
‫ב‪ .‬עו"ק קצת דהתוס' )ד"ה שינוי( כתבו להוכיח דקנין דרבנן היה מועיל לסלק פסול הדסים גזולים‪ ,‬ממה‬
‫דמועיל תקנית מריש להכשיר בסוכה גזולה‪ .‬ומה ראיה היא‪ ,‬הא סוכה גזולה אינה פסולה משום מהבב"ע‬
‫כ"א מגזה"כ דלך )כמבואר בתוס' כאן‪ ,‬אף דהא גופא טעמא בעי כנ"ל(‪ ,‬ואילו הדסים גזולים פסולים משום‬
‫מהבב"ע )כמבואר בתוס' לעי' עמ' א' ד"ה הא‪ ,‬שהוכיחו דשינוי מפקיע פסול מהבב"ע מקושיית הגמ'‬
‫דלקניוה בשינוי מעשה(‪ ,‬וא"כ שמא קנין דרבנן מועיל לענין דין לך אבל לא להפקיע שם גזול לענין‬
‫מהבב"ע‪.‬‬
‫‪23‬‬

‫ג‪ .‬התוס' לעי' )ט‪ (.‬הקשו למ"ל קרא לפסול סוכה גזולה תפ"ל משום מהבב"ע‪ .‬ותי' דפסול מהבב"ע אינו‬
‫אלא דרבנן‪ .‬והריטב"א )שם( תי' דקרא דלך מגלה דפסול משום מהבב"ע )דהיה ס"ד דרק בקרבן פסלינן‬
‫מהבב"ע‪ ,‬ואחר דגלה קרא בסוכה ילפינן לולב מינה(‪ .‬אבל התוס' בסוגיין ע"כ לית להו שני התירוצים‪.‬‬
‫שהרי התוס' בריש סוגיין )עמ' א' ד"ה משום( הקשו על הברייתא דדריש לכם להוציא את השאול ואת‬
‫הגזול תפ"ל משום מהבב"ע‪ ,‬וכן הקשו למ"ל קרא למעט מצה של טבל תפ"ל משום מהבב"ע‪ ,‬ואם איתא‬
‫דמהבב"ע אאד"ר מאי קשיא להו‪ .‬וע"כ דכאן נקטו דמהבב"ע הוי דאורייתא‪ .‬ומדברי התוס' כאן מוכח‬
‫דפסול סוכה גזולה אינו ענין למהבב"ע‪ ,‬כמו שדייקנו לעי'‪ ,‬ודלא כהריטב"א‪ .‬וא"כ לדעת התוס' בסוגיין‬
‫תסתער קושיית התוס' לעי'‪ ,‬למ"ל קרא דלך למעוטי סוכה גזולה‪ ,‬תפ"ל משום מהבב"ע‪.‬‬
‫ד‪ .‬עוד יש לדקדק בלשון התוס' כאן שצייר גזל בסוכת מטלטלין כגון שהוציאו מסוכתו שבראש העגלה‬
‫ובראש הספינה‪ ,‬ולמה לא ציירו בפשיטות שגזל העגלה עם הסוכה שעליה‪.‬‬
‫אמנם התוס' קאי אדין תקף את חבירו והוציא מסוכתו דכשר לרבנן משום דקרקע אינה נגזלת‪ ,‬ובאו‬
‫להוכיח דע"כ מיירי אחר יאוש דאי קודם יאוש אפילו גזל סוכת מטלטלין כשר‪ .‬ואפש"ל דלכן נקטו הציור‬
‫דגזל סוכת מטלטלין בדומה לציור לגזל סוכה קרקע דהיינו שתקפו והוציאו מסוכתו‪.‬‬
‫אבל באמת נראה דבכונה יתירה נקטו ציור זה שתקפו והוציאו מסוכתו‪ ,‬ולא הציור – הפשוט יותר לכ' –‬
‫שגזל העגלה עם הסוכה שעליה‪ .‬משום דרק בכה"ג דתקף את חבירו והוציא הוא דליכא פסול מהבב"ע‬
‫ואין אנו דנים כ"א מצד הגזה"כ דלך‪ .‬אבל בגזל עגלה עם הסוכה שעליה כבר הוא מהבב"ע‪ .‬ויסוד החילוק‬
‫עפ"י מש"כ התוס' לעי' )עמ' א'( לענין לולב של ע"ז דלא חשיב מהבב"ע משום שלא ע"י העבירה באה‬
‫המצוה לידו‪ .‬והכא נמי‪ ,‬בתקף את חבירו והוציאו מסוכתו הרי הגזל הוא מה שהוציאו מן הקרקע )ודמי‬
‫להשגת גבול עי' תוס' ר"פ מרובה( אבל אי"ז ענין למצות ישיבה‪ ,‬והרי היה יכול לישב בסוכה בלי להוציא‬
‫את הבעלים והיה מקיים המצוה בלא עבירת גזל‪ 15,‬ואי"ז מהבב"ע‪ .‬משא"כ אילו גזל את העגלה עם‬
‫הסוכה היה זה כלולב הגזול שבא לידו ע"י גזל ופשוט שהיה פסול אפילו קודם יאוש משום מהבב"ע‪.‬‬
‫ה‪ .‬ומה"ט נקטו התוס' כאן דתקף את חבירו והוציאו מסוכתו – הן בסוכת קרקע והן בסוכת מטלטלין – אין‬
‫מקום לפסלו כ"א משום הגזה"כ דלך‪ ,‬ובזה דנו אי מיירי קודם יאוש או אחר יאוש‪ .‬אבל התוס' לק' )ד"ה‬
‫שינוי( מיירי בגזל עצים ובנאם בסוכתו דכשר משום תקנת מריש‪ ,‬ושם באמת אלמלא התקנה היה פסול‬
‫משום מהבב"ע דע"י עבירת הגזל באה המצוה לידו‪ ,‬ושפיר הוכיחו התוס' משם דקנין דרבנן מפקיע פסול‬
‫מהבב"ע‪.‬‬
‫ו‪ .‬וניחא הקושיא למ"ל קרא דלך לפסול סוכה גזולה‪ ,‬תפ"ל משום מהבב"ע‪ .‬דאיצטריך להיכא דתקפו‬
‫והוציאו מסוכתו‪ ,‬דלא ע"י העבירה באה המצוה לידו‪.‬‬
‫אכן התוס' לעי' )ט‪ (.‬שהקשו למ"ל קרא דסוכה גזולה‪ ,‬ותי' באופן אחר דמהבב"ע אינו אלא דרבנן‪ ,‬צ"ל‬
‫‪16‬‬
‫דלית לי' חלוקה זו‪ .‬ופליגי גם בזה על התוס' בסוגיין‪ .‬וצ"ב ביסוד פלוגתייהו‪.‬‬

‫‪ 15‬ובפרט דאי"ז השתמשות של ממון דמצוות לאו ליהנות נתנו‪.‬‬
‫‪ 16‬ותחילה חשבתי דאזלי לשי'‪ ,‬דהתוס' בסוגיין הוכיחו סברא זו – דפסול מהבב"ע לא נאמר אלא היכא דע"י העבירה באה‬
‫המצוה לידו – מכח משה"ק למה בעינן למיפסל לולב של ע"ז משום דכתותי מכתת שיעורי'‪ ,‬תפ"ל משום מהבב"ע‪ .‬אבל לשי'‬
‫התוס' לעי' )ט‪ (.‬ליתא להוכחה זו‪ ,‬די"ל דלעולם גם לולב של ע"ז פסול משום מהבב"ע אלא דעדיפא לן לפסלה משום דכתותי‬
‫מכתת שיעורי' דהוי פסולא דאורייתא‪ .‬אבל אי"ז מספיק‪ ,‬דהרי מבואר בגמ' דאשירה דלאו דמשה לא מיפסל‪ ,‬דיש לה ביטול‪,‬‬
‫וקשה תפ"ל משום מהבב"ע‪ .‬וע"כ כמש"כ התוס' בסוגיין דלא ע"י העבירה באה המצוה לידו‪.‬‬

‫‪24‬‬

‫שיטת התוס' בגדר פסול סוכה גזולה‬
‫ורבנן לטעמייהו כו' וקרקע אינה נגזלת כו'‪ .‬בהא דס"ל לרבנן דסוכה גזולה פסולה וסוכה שאולה כשר‪,‬‬
‫דעת הריטב"א )ט‪ (.‬דהוא מלתא דמהבב"ע‪ ,‬דכיון דשאולה כשרה ע"כ מה דגזולה פסולה הוא מטעם‬
‫מהבב"ע‪ .‬ואף דהוא כבר נלמד מוהבאתם גזול גו' אבל היה ס"ד דהיינו דוקא בקרבן‪ .‬והשתא דגלי קרא‬
‫דגם בסוכה פסלינן מהבב"ע ילפינן מינה לענין לולב‪.‬‬
‫ולעי' )ל‪ (:‬הוכחנו מדברי התוס' )שם ד"ה וקרקע( דלא סבירא להו כן‪ ,‬דהרי היה ס"ד להתוס' דסוכה‬
‫גזולה דפסולה היינו דוקא אחר יאוש‪ ,‬עד שדחו דגם קודם יאוש הרי יצאה מרשות בעלים עיי"ש‪ ,‬ואם‬
‫איתא דפסול סוכה גזולה הוא מטעם מהבב"ע לא היה מקום כלל להסתפק שלא ינהג קודם יאוש‪) .‬ועיי"ש‬
‫מה שביארנו לדעת התוס' אמאי לא פסלינן באמת מטעם מהבב"ע‪(.‬‬
‫וא"כ צ"ב גדר הדין דשאולה כשרה וגזולה פסולה‪ ,‬דכיון דחזינן מהכשר שאולה דאי"צ הסוכה להיות שלו‬
‫א"כ מאי שנא גזולה דפסולה‪.‬‬
‫והיה אפש"ל דהגדר דאף שאי"צ שגוף הסוכה תהיה שלו אבל בעינן עכ"פ שיהיה בעלים על הישיבה‪,‬‬
‫ולזה מועיל שאלה שהבעלים הקנו לו את ההשתמשות של הסוכה כל ימי השאלה‪ .‬אבל א"א לפרש כן‬
‫בסוגיין‪ ,‬דא"כ תקף את חבירו והוציאו מסוכתו מה לי דקרקע אינה גזילה סוכ"ס אינו בעלים לא על הסוכה‬
‫ולא על הישיבה‪ ,‬ואמאי כשרה לרבנן‪.‬‬
‫ומדברי התוס' לעי' )שם( וכן מדבריהם בסוגיין מבואר דתליא אי יצאה מרשות הנגזל‪ ,‬דסוכה גזולה יצאה‬
‫מרשות הנגזל ופסולה‪ ,‬וסוכה שאולה לא יצאה מרשות הנגזל וכשירה‪ .‬והדברים צ"ב דהרי אין אנו דנים‬
‫על הנגזל אלא על הגזלן ולכ' לענין הגזלן כל שיצאה יותר מרשות הנגזל לרשות הגזלן טפי עדיף‪.‬‬
‫ב‪ .‬והנה עי' בתוס' לעי' )כז‪ :‬ד"ה כל( הקשו לר"א דס"ל דסוכה שאולה פסולה )ודעת התוס' עכ"פ‬
‫בקושייתם דה"ה סוכה של שותפין כמו שהאריכו שם( א"כ יהיה צריך סוכה לכל או"א ויהא צריך לכל בני‬
‫הבית סוכה בפנ"ע‪ .‬ותי' וז"ל ושמא הוה מרבי מדכתיב תשבו כעין תדורו שותפין שיכולין לישב בסוכה א'‬
‫עכ"ל‪ .‬ופי' מהרש"א דתשבו כעין תדורו מגלה דלא ממעטינן מ"לך" כ"א סוכה שאולה שאינו שלו כלל ולא‬
‫סוכת השותפין‪ .‬וכ"כ בתוס' הרא"ש‪ ,‬והמגיה )הרב יעקב דוד אילן( הקשה הא בני הבית אינם שותפין‬
‫וסוכ"ס איך יוצאים‪ .‬ויהיה צריך לדחות דלר"א באמת צריך להקנות לבני ביתו חלק בסוכה‪.‬‬
‫אבל מהרש"ל מוחק תיבת "שותפין"‪ ,‬וס"ל דגם למסקנת התוס' סוכה של שותפין פסולה לר"א‪ .‬ולכ' כונתו‬
‫דרק בני ביתו מרבינן מתשבו כעין תדורו דיוצאים בסוכת בעה"ב‪ ,‬אבל איניש אחרינא לא‪ .‬והוא מילתא‬
‫דתימה קצת‪.‬‬
‫ג‪ .‬אבל שיל"פ דברי התוס' עפ"י גי' מהרש"ל )ושמא גם מהרש"ל לכך נתכוין( דה"ק דתשבו כעין תדורו‬
‫מגלה דכל סוכה שכשירה לבעליה כשירה גם לאחרים‪ ,‬דלא מסתבר שיצטרך לישב לבדו‪ .‬וכיון שכשירה‬
‫לאחרים כשיושבים עם הבעלים ה"ה כשאין הבעלים שם‪ ,‬דאין מקום לחלק בזה‪ .‬וקרא ד"לך" ממעט‬
‫סוכה שפסולה לבעלים עצמם שנקלשה בעלותם‪ ,‬כגון סוכה גזולה‪ ,‬ודעת ר"א דגם סוכה שאולה פסולה‬
‫דהיינו שהיא פסולה לבעלים עצמם דכיון שאין הבעלים יכולים להשתמש בה שהרי השאילו ההשתמשות‪,‬‬
‫חסר ב"לך"‪ ,‬ופסולה לבעלים וכל שכן לאחרים‪) .‬ובסוגיין מבואר דגם סוכת קרקע אילו היה סובר ר"א‬
‫דקרקע אינה נגזלת היתה פסולה מדין שאולה‪ ,‬ולנ"ל הגדר דכיון שהותקף והוצא מסוכתו ואינו יכול‬
‫להשתמש בה חסר ג"כ ב"לך" ודמי לסוכה שאולה שאין הבעלים יכולים להשתמש בה ופסולה לבעלים‬
‫וממילא פסולה גם לאחרים‪(.‬‬
‫ונראה דגם שיטת רבנן דפסלי סוכה גזולה )כשהיא מטלטלין( משום שיצאה מרשות הנגזל‪ ,‬ומכשרי סוכה‬
‫שאולה )וכן סוכה גזולה כשהיא קרקע( משום שלא יצאה מרשות הנגזל‪ ,‬ונתחבטנו בטעם הדבר כיון‬
‫‪25‬‬

‫דלגבי גזלן קיימין‪ ,‬ולנ"ל נראה דהוא ג"כ עד"ז‪ ,‬דסוכה צ"ל ברשות בעלים וכל שיצאה מרשות הבעלים‬
‫פסולה לבעלים עצמם וממילא דפסולה לכל‪ .‬אבל סוכה שלא יצאה מרשות הבעלים כשירה לבעלים‬
‫וממילא דכשירה לכל העולם‪.‬‬
‫ואף דהתוס' לא כתבו הך טעמא דתשבו כעין תדורו כ"א לר"א דא"א שכל אחד יצטרך סוכה בפנ"ע‪ ,‬שמא‬
‫גם חכמים אית להו הך טעמא‪ ,‬דלא מסתבר שיהיה צריך להשאיל סוכתו לאחרים כשיושב עמהם‪ .‬ויותר‬
‫נראה בפשיטות דלחכמים אי"צ לאתויי עלה מגזה"כ דתשבו כעין תדורו אלא מהא גופא דמרבינן שאולה‬
‫וממעטינן גזולה – אע"ג דלענין בעלות הגזלן אדרבא בגזילה יש לו קנין טפי – וע"כ דתליא בקנין הנגזל‪,‬‬
‫דסוכה גזולה יצאה מרשות הנגזל ולכך פסולה‪ ,‬וסוכה שאולה לא יצאה מרשות הנגזל ולכך כשירה‪ ,‬וע"כ‬
‫דכל שיצאה מרשות הבעלים פסולה לו וממילא דפסולה לכל העולם‪ ,‬אבל סוכה שלא יצאה מרשות‬
‫הבעלים כשירה לו וממילא כשירה לכל‪.‬‬

‫שיטת הראבי"ה בסוכה גזולה‬
‫בגמרא )כז‪ (:‬תניא ר"א אומר כשם שאין אדם יוצא יד"ח ביו"ט של חג בלולבו של חבירו כו' כך אין‬
‫אדם יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו דכתיב חג הסכות תעשה לך שבעת ימים‪ ,‬משלך‪ .‬וחכ"א אע"פ‬
‫שאמרו אין אדם יוצא יד"ח ביו"ט הראשון בלולבו של חבירו אבל יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו‬
‫דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת‪ .‬ורבנן האי‬
‫לך מאי דרשי ביה‪ ,‬מבע"ל למעוטי גזולה‪ ,‬אבל שאולה כתיב כל האזרח ע"כ‪.‬‬
‫ויש לתמוה על הרי"ף שהביא מחלוקת ר"א וחכמים אי ממעטינן סוכה שאולה מקרא דלך‪ ,‬אבל‬
‫השמיט הדין דחכמים מצריכים לך למעוטי גזולה‪ ,‬וצ"ע טעמא‪.‬‬
‫אבל פשוט בזה דעי' בגמ' )לא‪ (.‬ת"ר סוכה גזולה והמסכך ברה"ר ר"א אומר פסול וחכמים‬
‫מכשירין‪ ,‬אר"נ מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו‪ ,‬דר"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא‬
‫יד"ח בסוכתו של חבירו‪ ,‬אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא‪ ,‬ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה‬
‫שאולה היא‪ .‬ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא יד"ח בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת‪,‬‬
‫וסוכה שאולה היא‪ .‬אבל גזל עצים וסיכך בהם דברי הכל אין לו אלא דמי עצים בלבד ע"ש‪.‬‬
‫והקשו התוספות שם ד"ה אבל‪ ,‬דא"כ דין סוכה גזולה שדרשו חכמים מקרא דלך היכי משכח"ל‪,‬‬
‫אי בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו הרי קיי"ל דקרקע אינה נגזלת‪ ,‬ואי בגזל עצים הרי אין לו‬
‫אלא דמי עצים בלבד דקנה גזלן להעצים‪ .‬ותירצו התוס' דמשכח"ל בגזל סוכה בראש העגלה או‬
‫בראש הספינה‪ ,‬אי"נ דגזל עצים וסיכך בהם אינו קונה כ"א מדרבנן מתקנת מריש אבל מה"ת‬
‫שינוי החוזר לברייתו הוא ולא קנה ליה‪ ,‬וא"כ קרא איצטריך לפסול גנב עצים וסיכך בהם את"ד‪.‬‬
‫וא"כ י"ל בפשוטו דהרי"ף ס"ל כתירוץ השני שבתוס' דהפסול גזול בסוכה נצרך בעיקר מה"ת‬
‫מקמי דתקנו תקנת מריש‪ ,‬אבל לבתר דתקנו תקנת מריש לא משכח"ל סוכה גזולה דפסול‪ ,‬ולכן‬
‫השמיטו הרי"ף‪.‬‬
‫אלא דקצת דוחק דהרי גם להרי"ף מסתמא הדין אמת דאם גזל סוכה בראש העגלה פסולה‪,‬‬
‫דהא לא שייך התם לא טעמא דקרקע אינה נגזלת ולא טעמא דתקנת מריש‪ ,‬ונהי דהש"ס לא‬
‫דיבר בציור זה‪ ,‬מ"מ לא הו"ל להשמיט הדרשא דלך כיון דנפק"מ לכה"ג‪.‬‬
‫ב‪ .‬וע"ש בהגהות מיימוניות וז"ל וראבי"ה רצה לומר דאם נכנס בסוכתו של חבירו שלא מדעתו לא‬
‫יצא והביאו ראיה מן הירושלמי דמפרש הכי פירוש דגזולה עכ"ל‪ .‬וז"ל הראבי"ה סוכה תרנ"א‪:‬‬
‫‪26‬‬

‫והלכתא כרבנן דמכשרי בגזל קרקע וסיכך על גביו‪ ,‬וכ"ש אם שאל את הקרקע‪ ,‬ואם גזל העצים‬
‫וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים בלבד וכן אם גזל כשורא ועבד בה מטללתא עבדו בה רבנן‬
‫תקנת מריש כו' וכבר פסקנו לעיל שאדם יוצא בסוכה של חבירו אם היא שאולה רק שלא תהא‬
‫גזולה‪ .‬ירושלמי‪ ,‬איזהו גזולה כל שנכנסין בסוכה של חבירו שלא מדעת עכ"ל ראבי"ה‪.‬‬
‫ודבריו תמוהים‪ ,‬דמבואר מדבריו דמחלק בין גזל קרקע וסיכך על גביו דבכה"ג מכשירים חכמים‪,‬‬
‫לבין נכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעת דחשיב גזולה ואינו יוצא בו‪ .‬והוא בפירוש נגד סוגיא דדף‬
‫)לא‪ (.‬דקאמר ר"נ דמחלוקת חכמים ור"א בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו וגם בכה"ג חכמים‬
‫מכשירים‪.‬‬
‫ועוד דבעצם אינו מובן מאי שנא גזל קרקע וסיכך על גביו דמכשיר הראבי"ה דקרקע אינה‬
‫נגזלת‪ ,‬ומאי שנא תקף את חבירו והוציאו מסוכתו דפוסל‪ ,‬והרי גם בתקף את חבירו והוציאו‬
‫מסוכתו שייך טעמא דקרקע אינה נגזלת‪ ,‬כמפורש בגמ' )לא‪ .(.‬ואי משום שהסוכה אינה שלו הרי‬
‫בסוכה לא בעינן שתהיה שלו שהרי קיי"ל כחכמים דסוכה שאולה כשרה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ומהך דין דגזל עצים וסיכך בהם דיצא יד"ח משום שקנה לעצים מתקנת מריש‪ ,‬כתבו התוספות‬
‫ב"ק )סז‪ (.‬ד"ה אמר עולא‪ ,‬להוכיח דלאחר קנין לא שייך פסול מהבב"ע‪ ,‬וז"ל‪ :‬ועוד אמר התם‬
‫)לא‪ (.‬האי כשורא דמטללתא עבדו ביה רבנן תקנתא מפני תקנת השבים וסוכה לא בעינן‬
‫משלכם ולא מיפסל אלא משום מהבב"ע וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מהבב"ע עכ"ל‪.‬‬
‫ודבריהם תמוהים‪ ,‬היאך כתבו דבסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסל כ"א משום מהבב"ע‪ ,‬והלא‬
‫סוגיא ערוכה היא אצלינו דרבנן דרשי לך למעוטי סוכה גזולה ]והתוס' ב"ק שם הוצרכו לזה דלא‬
‫תדחה שמא סוגיין כשמואל ס"ל דלולב הגזול כשר ביו"ט שני הרי דלית ליה דין מהבב"ע כלל‪,‬‬
‫לכך הוצרכו לומר דאי לאו טעמא דמהבב"ע לא מיפסל סוכה גזולה כלל וא"כ סוגיין ע"כ דלא‬
‫כשמואל‪ ,‬ע"ש בפנים דברי התוספות תראה שכן הוא‪ ,‬אבל הוא תמוה כנ"ל[‪ .‬וכן הקשה החת"ס‬
‫בחידושיו לק' )ל‪.(:‬‬
‫ד‪ .‬ונראה בזה‪ ,‬דבאמת צריך להבין לרבנן דדרשי כל האזרח בישראל ומכשירין סוכה שאולה‪,‬‬
‫ומ"מ דרשי לך למעוטי גזולה‪ ,‬הרי מה ראית להוציא את הגזולה ולרבות את השאולה‪ ,‬והרי מצד‬
‫דין לך איזה חילוק יש בינם‪ ,‬הרי שניהם לא קרינן בהו לך‪ ,‬ובמה הוי שאולה יותר "לך" מאשר‬
‫גזולה‪.‬‬
‫אכן דעת הריטב"א )ט‪ (.‬דקרא ד"לך" לא בא אלא לגלות דסוכה גזולה פסולה משום מהבב"ע‪,‬‬
‫דהוי ס"ד דפסול מהבב"ע לא נאמר אלא בקרבן‪ .‬והשתא דילפינן מלך דגם בסוכה שייך מהבב"ע‬
‫ילפינן מינה לענין לולב עיי"ש‪ .‬ואפשר דהתוס' בב"ק הנ"ל הכי ס"ל‪.‬‬
‫אבל אי"ז דעת התוס' לעי' )שם( שהקשו למ"ל קרא דלך תפ"ל משום מהבב"ע עיי"ש‪.‬‬
‫ודעת התוס' )ל‪ :‬ד"ה וקרקע‪ ,‬לא‪ .‬ד"ה אבל( דקרא דלך מגלה דבעינן שהסוכה לא יצאה מרשות‬
‫הבעלים‪ ,‬וכל שלא יצא מרשות הבעלים כשירה לו ולכל העולם‪ .‬ולכן תקף את חבירו והוציאו‬
‫מסוכתו כשירה‪ ,‬דקרקע אינה נגזלת ולא יצאה הסוכה מרשות הבעלים‪ .‬אבל אם נכנס שמעון‬
‫לחצר ראובן שלא ברשות ואח"כ הוציאו ראובן מסוכתו פסולה‪ ,‬דאין הסוכה ברשות הבעלים‪.‬‬
‫ופסולה לו ולכל העולם‪ .‬ולעי' הארכנו בזה‪.‬‬
‫אבל דעת ראבי"ה נראה דהדרשא דלך היא כפשוטה דלמצוות סוכה בעינן שיהיה בעלים על‬
‫הסוכה‪ .‬ואף דילפינן מהאזרח להכשיר סוכה שאולה‪ ,‬היינו משום דבשאולה עכ"פ יש לו בעלות‬
‫בהשתמשות הסוכה אעפ"י שהסוכה עצמה אינה שלו‪ .‬משא"כ גזולה דאפילו על ההשתמשות של‬
‫‪27‬‬

‫הסוכה אינו בעלים‪ .‬ולכן בסוכה כיון דדרשינן כל האזרח לרבות שאולה‪ ,‬ע"כ שלא נתמעט מ"לך"‬
‫כ"א סוכה שאין ההשתמשות בה שלו‪ ,‬אבל כל שהוא בעלים על השתמשות הסוכה‪ ,‬וכגון שאולה‪,‬‬
‫‪17‬‬
‫קרינן ביה "לך"‪.‬‬
‫אבל לפי"ז צ"ע היאך אמרינן )לא‪ (.‬דתקף את חבירו והוציאו מסוכתו כשר לחכמים משום‬
‫שקרקע אינה נגזלת‪ ,‬והלא מ"מ "לך" לא קרינן בה‪ ,‬ואדרבא גזל מטלטלין הרי עכ"פ יש לו קניני‬
‫גזילה בהחפץ להתחייב באונסין וכיו"ב‪ ,‬אבל גזל קרקע אין לו שום קנין בהקרקע כלל‪ ,‬והוא‬
‫לגמרי ברשות הבעלים הראשונים‪ ,‬ואיזה "לך" קרינן בה‪.‬‬
‫אשר ע"כ דסוגיא דהתם )לא‪ (.‬נקט דרבנן לית להו הדרשא ד"לך" כלל‪ ,‬ולא קאתי עלה כ"א מדין‬
‫מהבב"ע‪.‬‬
‫והראבי"ה פסק כסוגיא דלעי' מיניה )כז‪ (:‬דגם רבנן דרשי לך למעוטי סוכה גזולה‪ ,‬דבעינן שתהיה‬
‫ההשתמשות עכ"פ שלו‪ ,‬ולכן פסק דהנכנס לסוכתו של חבירו שלא ברשות לא יצא‪.‬‬
‫ואפשר דגם התוס' בב"ק ס"ל כן‪ ,‬ושפיר כתבו דבסוכה לא בעינן שלכם‪ ,‬ולא שייך למיפסל כ"א‬
‫מטעם מהבב"ע‪ ,‬שהרי כל דבריהם שם הם אליבא דסוגיא דדף )לא‪ (.‬כמבואר בפירוש בדבריהם‪,‬‬
‫והרי סוגיא זו באמת ע"כ הכי ס"ל דבסוכה לא בעינן שלכם‪ ,‬מדהכשיר תקף את חבירו והוציאו‬
‫מסוכתו מטעם שקרקע אינה נגזלת‪ ,‬והרי אי בסוכה הוי בעינן שלכם א"כ מה לי דקרקע אינה‬
‫נגזלת מ"מ אין הסוכה שלו כלל‪ ,‬ובעינן "לך"‪ .‬אע"כ דבסוכה לא בעינן שלכם‪ ,‬ולא שייך למיפסל‬
‫כ"א מטעם מהבב"ע‪ ,‬ובזה שפיר אמרינן דפסול מהבב"ע ליכא בקרקע דקרקע אינה נגזלת‪.‬‬
‫ואע"ג דבסוגיא דדף )כז‪ (:‬מבואר דגם בסוכה נאמר דין שלכם למיפסל גזולה‪ ,‬אבל סוגיא דדף‬
‫)לא‪ (.‬פליג על אותה סוגיא בזה‪.‬‬
‫ה‪ .‬וא"ת מ"מ לדעת סוגיא דלעי' )כז‪ (:‬דממעט לסוכה גזולה מקרא ד"לך"‪ ,‬ונתבאר דפסול זה‬
‫הוא גם בתקף את חבירו והוציאו מסוכתו‪ ,‬דמ"מ לא קרינן בה "לך"‪ ,‬מה תענה לברייתא דדף‬
‫)לא‪ (.‬דפליגי בה ר"א וחכמים בסוכה גזולה‪ ,‬דחכמים מכשירים ור"א פוסל‪ ,‬והרי במאי מוקמת‬
‫לה‪ ,‬אי בתקף את חבירו והוציאו מסוכתו הרי לדעת אותה סוגיא דכו"ע בעי "לך" א"כ לכו"ע פסול‬
‫דאין הסוכה שלו כלל‪ .‬ואי בגזל עצים וסיכך בהם הרי לכו"ע כשר מתקנת מריש‪.‬‬
‫ונראה דע"כ צ"ל דמוקמינן לה בגזל קרקע וסיכך על גביו‪ ,‬דבכה"ג הסוכה באמת שלו היא‪,‬‬
‫וקרינן בה "לך"‪ ,‬ומ"מ לר"א דס"ל דקרקע נגזלת פסולה מטעם מהבב"ע דהמצוה נעשית ע"י‬
‫‪18‬‬
‫עבירה‪.‬‬
‫והם הם דברי ראבי"ה‪ ,‬דגם הוא מפרש כנ"ל דהסוגיות חלוקות ופסק כסוגיין‪ ,‬ולכן כתב דלא‬
‫הכשירו חכמים כ"א בגזל קרקע וסיכך על גביו‪ ,‬דהסוכה עכ"פ שלו היא‪ ,‬ואילו לענין דין מהבב"ע‬
‫קיי"ל דקרקע אינה נגזלת‪ .‬אבל בישב בסוכתו של חבירו שלא מדעתו פסק דלא יצא דאע"ג‬
‫‪ 17‬ועי' שו"ע הגרש"ז תרל"ז ס"ג וז"ל אע"פ שאמרה תורה חג הסכות תעשה לך משלך כלומר שתהא הסוכה שלך‬
‫ולא של חבירך אעפ"כ יוצא אדם בסוכה שאולה דכיון שנכנס לה ברשות הרי היא כשלו ולא נאמר לך משלך אלא‬
‫להוציא את הגזולה וע"ד שיתבאר עכ"ל לענינינו‪ ,‬ולכאורה אינו מובן איך אפש"ל דכיון שנכנס לה ברשות הרי היא‬
‫כשלו‪ ,‬הא לולב שאול פסול ביו"ט ראשון מקרא ד"לכם"‪ .‬והיה נראה דכונתו למה שכתבנו דבסוכה כיון דמקרא דכל‬
‫האזרח מרבינן לשאולה ע"כ דמפרשים מה דכתיב התם לך דהכונה שההשתמשות צ"ל שלו‪ ,‬ולזה סגי גם בשאולה‬
‫שנכנס לה ברשות‪.‬‬
‫‪ 18‬וצריך להבין קצת בזה‪ ,‬דהרי כתבנו לעי' שחכמים מצריכים עכ"פ שיהיה בעלים על השתמשות הסוכה‪ ,‬והרי בגזל‬
‫קרקע וסיכך על גביו אף שהסוכה היא שלו אבל אינו יכול לישב בה כלל‪ .‬וצ"ל דמ"מ הוא בעלים על השתמשות‬
‫הסוכה‪ ,‬ואם יעבירנה למקום אחר יוכל לישב בה ישיבת בעלים‪ ,‬וקרינן בה לך‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫דקרקע אינה נגזלת מ"מ לא קרינן בה "לך"‪ .‬ואף שבסוגיא דדף )לא‪ (.‬מפורש להכשר‪ ,‬דחה לה‬
‫הראבי"ה מקמי סוגיין‪.‬‬
‫והחילוק באמת מבואר בירושלמי רפ"ג דמפורש שם )לגי' הק"ע והיא מוכרחת עיי"ש( דגזל‬
‫קרקע כשירה ואילו נכנס לסוכתו של חבירו שלא ברשות פסולה‪ ,‬והחילוק ע"כ דגזל קרקע היינו‬
‫שאח"כ בנה סוכה על גביו והסוכה עכ"פ שלו‪ ,‬וקרינן בי' לך‪ ,‬ואילו לענין מהבב"ע קרקע אינה‬
‫נגזלת‪ ,‬אבל בנכנס לסוכתו של חבירו שלא ברשות אינו בעלים אפילו על ההשתמשות‪ ,‬ולא קרינן‬
‫בי' לך‪.‬‬
‫ומדוייק דהירושלמי והראבי"ה נקטו נכנס לסוכתו של חבירו שלא ברשות‪ ,‬ואילו הגמ' לק' נקט‬
‫לשון תקף את חבירו והוציאו מסוכתו‪ ,‬דהכל לפי הענין‪ ,‬דהירושלמי והראבי"ה סבירא להו דבעינן‬
‫שיהיה בעלים על ההשתמשות‪ ,‬וזהו הפסול בנכנס לסוכתו של חבירו דאין בעלים כלל‪ ,‬ומה לי‬
‫אף תקף את חבירו אם לא‪ ,‬אבל הגמ' )לא‪ (.‬ס"ל דלחכמים לא בעינן לך כלל‪ ,‬ואין אנו דנים כ"א‬
‫בפסול מהבב"ע‪ ,‬ונידון זה הוא דוקא בתקף את חבירו דהוי מעשה גזילה‪ ,‬ובזה פליגי ר"א ורבנן‬
‫אי קרקע נגזלת‪.‬‬
‫ו‪ .‬ולשי' הראבי"ה ניחא קושיית התוס' למ"ל קרא דלך למעוטי גזולה תפ"ל משום מהבב"ע‪.‬‬
‫דנפק"מ לנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דמשום מהבב"ע אינו פסול דקרקע אינה נגזלת ומ"מ‬
‫לא יצא משום דלא קרינן בי' לך‪ ,‬דאינו בעלים על ההשתמשות‪ .‬אבל התוס' לא יכלו לתרץ כן‬
‫משום דפשיטא להו דהסוגיא דלק' )לא‪ (.‬לא פליג אדרשא דלך‪ ,‬ומ"מ מכשיר תקף את חבירו‬
‫והוציאו מסוכתו‪ ,‬וע"כ דענין הדרשא דלך אינו שצ"ל בעלים על ההשתמשות‪ ,‬אלא שלא תצא‬
‫הסוכה מרשות הבעלים ע"י גזל‪ ,‬ושפיר הקשו דתפ"ל משום מהבב"ע‪.‬‬
‫ז‪ .‬ומבואר מזה דגזל קרקע וסיכך על גביו חשיבא הסוכה שלו אע"פ שהקרקע אינו שלו‪ ,‬וצ"ל‬
‫שהקרקע אינו בכלל הסוכה‪ .‬ויל"ע ממה שפסל ר"א )לא‪ (.‬במסכך ברה"ר‪ ,‬וצ"ל דאי"ז מצד דין‬
‫"לך" כ"א מטעם מהבב"ע‪ ,‬דאף שאין הקרקע מעיקר הסוכה מ"מ המעשה מצוה שהיא ישיבת‬
‫סוכה היא גם מעשה עבירה דגזל‪ .‬אבל יק' ממה שיתבאר אי"ה לק' )ל‪ (.‬דהשתמשות של מצוה‬
‫אינה מעשה עבירה דגזל כיון דמצוות לאו ליהנות נתנו‪ ,‬ולכן שופר הגזול כשר דלא חשיבא‬
‫התקיעה מעשה עבירה ע"ש‪ .‬ועוד דממקומו הוא מוכח דהא גם לחכמים הגוזל קרקע עובר‬
‫בלאו‪ ,‬רק דלא חל על הקרקע שם גזול‪ ,‬לענין חיוב אונסין וכיו"ב כמבואר בראשונים‪ ,‬ומ"מ‬
‫מכשירים חכמים במסכך ברה"ר‪ ,‬וע"כ משום דעכ"פ לא חל שם גזול על הסוכה‪ .‬וקשה א"כ מאי‬
‫שנא לר"א נהי דס"ל דקרקע נגזלת וחל שם גזל על הקרקע אבל הרי אין הקרקע מעיקר‬
‫‪19‬‬
‫הסוכה כדחזינן דלא בעי' שיהיה הקרקע שלו‪ .‬וצ"ת‪.‬‬
‫‪ 19‬ועי' שו"ע הגרש"ז תרל"ז סי"א וז"ל ואע"פ שבדיעבד יוצא בסוכה גזולה העומדת בקרקע כמו שנתבאר מ"מ‬
‫לכתחלה אין לישב בסוכה העומדת בקרקע של חבירו מפני שאינה נקראת שלו ממש והתורה אמרה תעשה לך‬
‫משלך ואינה דומה לשאלה ממש שהשאילה לו מדעתו והרי היא כשלו ממש עכ"ל‪ ,‬ומשמע דאפילו בגוזל קרקע‬
‫ומסכך על גביו לא חשיב שלו ממש‪ ,‬וק' דממנ"פ אם הקרקע הוא מעיקר הסוכה א"כ אינו שלו כלל‪ ,‬ואם אין הסוכה‬
‫כ"א הסכך והדפנות הרי הם שלו לגמרי‪.‬‬
‫ובלא"ה שי' הגרש"ז צ"ב‪ ,‬דכבר דייקנו ממש"כ דסוכה שאולה כשרה משום שכיון שנכנס לה ברשות הרי היא כשלו‪,‬‬
‫ומשמע דגם לחכמים בעי' שיהיה לו עכ"פ מקצת בעלות בהסוכה‪ ,‬וזה כמש"נ בשיטת ראבי"ה‪ .‬אבל קשה שהוא‬
‫עצמו פסק דתקף את חבירו והוציאו מסוכתו כשר דקרקע אינה נגזלת‪ .‬וע"ש ס"ד כתב בזה"ל הרי שתיקן ישראל‬
‫סוכתו ובא חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת כלומר שאין עליה תורת גזל כמטלטלין‬
‫לעמוד בחזקת הגזלן וברשותו לכל דבר כגון שאם השביחה ברשות הגזלן אין השבח שלו כמו במטלטלין אלא‬
‫לעולם הוא בחזקת בעלים והרי היא כשאולה ביד הגזלן כו' ויוצא בה י"ח כמו שיוצאין בסוכה שאולה עכ"ל‪ ,‬ואינו‬
‫מובן במה הוי כשאולה‪ ,‬והוא עצמו ביאר דשאולה כשרה משום שכיון שנכנס לה ברשות הרי היא כשלו‪ ,‬ואיך א"כ‬
‫אפשר לדמות תקף את חבירו והוציאו מסוכתו לשאולה‪.‬‬
‫וע"ש סי"א וז"ל ואע"פ שבדיעבד יוצא בסוכה גזולה העומדת בקרקע כמו שנתבאר מ"מ לכתחלה אין לישב בסוכה‬

‫‪29‬‬

‫קרקע אינה נגזלת‬
‫הנה במשנה )ב"ק קטז‪ (:‬איתא הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין חייב להעמיד לו שדה‪ .‬ודעת כמה‬
‫ראשונים דאינו אלא קנס שהרי מעיקה"ד קרקע אינה נגזלת‪ .‬אבל בחי' הראב"ד כתב דאף דבשטפה נהר‬
‫אומר לו הרש"ל‪ ,‬כדאיתא במשנה שם )קיז‪ ,(:‬אבל מ"מ מחוייב עכ"פ בהשבה ולכן בנטלה מסיקין חייב‬
‫להעמיד לו שדה‪.‬‬
‫והראב"ד לשיטתו דגם לענין עבדים חילק כעי"ז )רפ"ט מהל' גזילה( דבעבדים והזקינו אומר לו הרש"ל‬
‫אבל אם מתו חייב‪.‬‬

‫העומדת בקרקע של חבירו מפני שאינה נקראת שלו ממש והתורה אמרה תעשה לך משלך ואינה דומה לשאלה‬
‫ממש שהשאילה לו מדעתו והרי היא כשלו ממש עכ"ל‪ ,‬ולכ' משמע דנתקשה במשה"ק דאם איתא דגם בסוכה נאמר‬
‫דין "לך" א"כ מה מועיל מה דקרקע אינה נגזלת מ"מ הא ודאי שאין לו בעלות גם על השתמשות הקרקע‪ .‬אלא‬
‫דאינו מובן מה שמחלק בזה בין לכתחילה לבין בדיעבד‪ ,‬והרי אם איתא דסוכה זו הגזולה אינה נקראת שלו כמו‬
‫שאולה א"כ יפסל גם בדיעבד‪ ,‬כסוכה גזולה‪ .‬ודבריו צ"ע‪.‬‬
‫עוד יש להעיר לפי שיטתו דשאולה כשרה משום שכיון שנכנס ברשות הויא כשלו‪ ,‬וכן לפי מה דס"ל דסוכה גזולה‬
‫העומדת בקרקע לא חשיב שלו ממש ולכן אין לישב בה לכתחילה‪ ,‬א"כ מה זה שכתב שם סע' י' לדין הרמ"א דאין‬
‫לעשות סוכה בקרקע חבירו שמא חבירו מקפיד‪ ,‬וביאר דאין אומרים נוח לו לאדם שיעשה מצוה בממונו כשמשתמש‬
‫בממונו בקביעות‪ ,‬ע"ש‪ .‬ומשמע הא אילו היינו אומרים דבאמת נוח לו לאדם כו' היה עושה סוכה בקרקע חבירו גם‬
‫לכתחילה בלא ידיעת בעה"ב‪ .‬וקשה‪ ,‬הא סוכ"ס אין הקרקע שלו ממש‪ ,‬שהרי בעה"ב אינו יודע שהוא שם שיתן לו‬
‫רשות והוי כיאוש שלא מדעת‪ .‬אבל י"ל עפי"ד הב"י יו"ד של"א וקצוה"ח רס"ב ס"א דניחותא דמצוה שאני ע"ש‪ .‬ומ"מ‬
‫עיקר שיטתו צ"ע כנ"ל‪.‬‬
‫ובאמת נראה שכשיטת שו"ע הגרש"ז איתא נמי בבהגר"א‪ ,‬דעי' ברמ"א שם סע' ג' דלכתחילה אין לישב בסוכת חבירו‬
‫שלא מדעתו‪ ,‬וכן לא יעשה לכתחילה סוכה בקרקע חבירו שלא מדעתו‪ .‬ובבהגר"א שם כתב שמקורו מהירושלמי‬
‫דפסל הירושלמי בנכנס לסוכת חבירו שלא מדעתו‪ .‬ואף דהירושלמי פוסל גם בדיעבד בזה קיי"ל כסוגיית הבבלי‬
‫דכשר בדיעבד את"ד ע"ש‪ .‬ומבואר מזה שהאיסור לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו לכתחילה אינו מלתא דאיסור‬
‫גזל‪ ,‬אלא הוא חסרון מצד מצות סוכה‪ ,‬ולכאורה דהיינו מצד דין לך דלכתחילה בעי' לך ממש‪ ,‬וכדברי שו"ע הגרש"ז‪.‬‬
‫וא"ת מי הכריחם לכך‪ ,‬ולמה לא פירשו כפשוטו דאסור לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום לתא דאיסור גזל‪.‬‬
‫ובדעת הגר"א י"ל דהוקשה לו הא קיי"ל דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממונו‪ ,‬ולכך הוצרך לפרש דמ"מ אסור‬
‫דלכתחילה דבעי' שתהיה הסוכה שלו ממש‪ ,‬וכאן לא הקנה לו בעה"ב בהסוכה‪ ,‬דאף שאינו מקפיד הרי לא הקנה לו‬
‫]ואפי' לדברי הב"י והקצוה"ח דבניחותא דמצוה ל"א יאוש שלא מדעת לא הויא יאוש‪ ,‬שמא היינו במידי דהויא זכות‬
‫דמועיל זכין‪ ,‬אבל כאן הרי סוכ"ס כל שלא נודע לבעה"ב לא היה יכול להקנות לו כלום‪ [.‬אבל הגרש"ז בפירוש ס"ל‬
‫דבמצות סוכה שהיא השתמשות של קביעות לא אמרי' ניחא ליה לאיניש כו' וא"כ יק' מה הוצרך לפרש שטעם‬
‫הרמ"א הוא משום שלכתחילה בעי' שתהיה הסוכה שלו ממש‪ ,‬ולמה לא פירש כפשוטו דלכתחילה אסור לישב‬
‫בסוכת חבירו שלא מדעתו מלתא דאיסור גזל שהוא שואל שלא מדעת‪ .‬ולכאורה מכאן ראיה למה שנבאר לק' )ל‪(.‬‬
‫אי"ה דבתשמיש של מצוה ל"ש איסור שואל שלא מדעת כיון שאינו השתמשות של ממון דמצוות לאו ליהנות נתנו‬
‫ע " ש‪.‬‬
‫גם צ"ב לדעת הגר"א גדר דין זה דלכתחילה אין לישב בסוכה גזולה‪ ,‬והרי ממנ"פ אם דרשא ד"לך" פירושו שצריך‬
‫שיהיה לו איזו קנין בהסוכה‪ ,‬א"כ גם בדיעבד איך יוצא בסוכה גזולה‪ ,‬נהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ הרי אינו שלו כלל‪.‬‬
‫ואם מקרא ד"לך" לא ילפי' כ"א מיעוט מסויים לסוכה גזולה‪ ,‬אבל אין שם דין שצ"ל הסוכה שלו כלל‪ ,‬א"כ גם‬
‫לכתחילה מ"ט לא יכשר בסוכה גזולה‪ .‬וזה כעין משה"ק על שיטת שו"ע הגרש"ז‪ .‬ומעצם הדבר שרצה הגר"א ללמוד‬
‫איסור לכתחילה משיטת הירושלמי הפוסלת בדיעבד‪ ,‬מבואר דס"ל דבעיקר הדבר לא פליג הבבלי שהסוכה צ"ל‬
‫שלו‪ ,‬רק דהבבלי ס"ל דסוכה גזולה ג"כ חשיב שלו לענין בדיעבד‪ ,‬והדבר צ"ב‪.‬‬

‫‪30‬‬

‫וק' כיון דגם בקרקע חייב בהשבה א"כ אמאי לא חשיבא גזולה לענין סוכה‪ .‬ובכלל מאי האי דאמרינן‬
‫דקרקע אינה נגזלת כיון דבאמת חייב בהשבה‪.‬‬
‫עוד יש לעיין במה שחילק הראב"ד )הל' גזילה שם( דבקרקע לא קנה ביאוש אבל בעבדים גזילה מיהא‬
‫איתא וקנה ביאוש‪ .‬והרי גם קרקע היתה נגזלת אלמלא מיעטה קרקע‪ ,‬והמיעוט איכא גם בעבדים‬
‫שהוקשו לקרקעות‪ ,‬ולמה יתחלק הדין לענין יאוש‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬דהנה מדברי הראב"ד מבואר דיש ב' חיובים בגזילה‪ ,‬חדא עצם חיוב ההשבה‪ ,‬ומזה לא נתמעטו‬
‫עבדים וקרקעות‪ ,‬דלכן אם מתו העבדים או נטלו מסיקין את הקרקע חייב‪ .‬ועוד יש דין נוסף דחייב‬
‫באחריות הגזילה‪ ,‬ומזה נתמעטו עבדים וקרקעות‪ ,‬ולכן בשטפה נהר או עבדים והזקינו אומר לו הרש"ל‬
‫ומקיים בזה החיוב השבה ואינו חייב באחריות ההפסד‪) .‬ובטעם וגדר הדבר עי' בשיעורים ע"פ מרובה‬
‫סה‪.(.‬‬
‫וגדר גזולה היינו שיש לו בגוה חיובי גזילה‪ .‬ולרבנן ל"ש חיובי גזילה בקרקע‪ ,‬שהרי נתמעטה‬
‫מאחריות‪ ,‬ואילו חיוב השבה בעלמא דהיינו הרי שלך לפניך ל"ש בקרקע דהרי אי"צ לזה שום‬
‫מעשה השבה והיא ממילא במצב של הרש"ל‪ .‬וזהו דקאמרי רבנן דקרקע אינה נגזלת‪ .‬וכיון שאין‬
‫לו שום חיובי גזילה בקרקע‪ ,‬אינה נקנית ביאוש‪ ,‬וגם לא חשיב סוכה גזולה‪.‬‬
‫אכן בנטלוה מסיקין דאין הקרקע במצב של הרש"ל‪ ,‬באמת היא נגזלת‪ ,‬וכמש"כ הראב"ד‬
‫בחידושים‪ ,‬ובכה"ג קרקע נגזלת והיתה נקנית גם ביאוש‪ ,‬וגם בסוכה כה"ג היתה נחשבת גזולה‪,‬‬
‫אבל בכ"מ דאמרינן קרקע אינה נגזלת היינו בציור הרגיל דהיא במצב של הרש"ל‪.‬‬
‫משא"כ עבדים‪ ,‬אף דגם הם הוקשו לקרקעות ואין בהם חיוב אחריות‪ ,‬אבל עדיין שייך בהם חיובי‬
‫גזילה לענ"ז שהרי הם מחוסרים הרש"ל‪ ,‬וצריך להמציא אותם להבעלים ולומר הרש"ל‪ .‬ושפיר‬
‫הוו גזולים ונקנים ביאוש‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫והנה התוס' כתבו דמשכח"ל סוכה גזולה דפסולה בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון שלא‬
‫ברשות ובא שמעון והוציאו‪ ,‬דאין עליה תורת שאולה כיון דלא קיימא ברשותו של שמעון‪ .‬והק'‬
‫הגרעק"א הא קרקע אינה נגזלת מגזה"כ ואפילו עבדים‪ .‬אבל לנ"ל י"ל דאלמלא הגזה"כ היתה‬
‫קרקע נגזלת שהרי היה מתחייב באחריותה‪ .‬אבל השתא דאיכא גזה"כ דפטור מאחריות‪ ,‬מ"מ‬
‫חייב לומר לו הרש"ל‪ ,‬דלכן נטלוה מסיקין חייב‪ .‬אלא דבעלמא הקרקע לא יצאה ברשות‬
‫הבעלים והיא בעצם במצב של הרש"ל‪ .‬אבל כאן שהסוכה היא ברשות הגזלן הרי מחוסר‬
‫הרש"ל‪ ,‬ושפיר חשיבא נגזלת‪.‬‬

‫רש"י ד"ה אבל גזל עצים וסיכך בהן וז"ל אין זו לא גזולה ולא שאולה דקננהו בשינוי מעשה ושינוי‬
‫השם ועוד משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא יחזור דמים עכ"ל‪ .‬ותמוה איך אפש"ל‬
‫דקננהו בשינוי הא לק' גבי כשורא דמטללתא אמר רבינא דקנה משום תקנת מריש‪ ,‬ולדברי רש"י‬
‫דאיכא שינוי מעשה ושינוי השם א"כ תקנה למ"ל‪ .‬ואם נפשך לחלק בין גזל עצים דר"נ לבין גזל‬
‫כשורא דרבינא‪ ,‬ונאמר דבגזל כשורא לא הוי שינוי השם דגם אחר שנקבע בבנין נקרא כשורא‬
‫כדאמרינן בגמ' )ב"ק סו‪ (:‬לחד מ"ד משא"כ בעצים אפשר דל"ש זה‪ .‬וכן לענין שינוי מעשה שמא‬
‫נחלק ג"כ בין עצים לכשורא‪ ,‬מאיזה טעם‪ .‬אבל א"א לומר כן דא"כ מאי פריך הגמ' ארבינא‬
‫פשיטא מאי שנא מעצים ופרש"י דהקושיא היא מהא דר"נ דכבר אמר ר"נ דאין לו אלא דמים‬
‫ומאי אשמעינן רבינא‪ ,‬ואם איתא דבגזל עצים איכא שינוי ובגזל כשורא ליכא שינוי א"כ טובא‬
‫‪31‬‬

‫אשמעינן רבינא‪ .‬אלא ע"כ דאי"ז חילוק‪.‬‬
‫ולחומר הקושיא שמא י"ל דהוקשה לו לרש"י משה"ק השפ"א‪ ,‬איך קאמר ר"נ דגזל עצים וסיכך‬
‫בהם כשר לכו"ע‪ ,‬דהיינו אפילו לר"א‪ ,‬תינח לרבנן דרק גזול פסול ניחא דע"י תקנת מריש יצא‬
‫מכלל גזול‪ ,‬אבל לר"א דפסל אפילו שאול‪ ,‬א"כ גזול עצים וסיכך בהם אמאי כשר‪ ,‬הא בגמ'‬
‫מבואר דמה שתקנו תקנת מריש בסוכה היינו בגו שבעה אבל אח"כ צריך להחזיר העצים‪ ,‬וא"כ‬
‫גם לאחר שתקנו תקנת מריש אינו אלא שאול‪ .‬ואפי"ת כמש"כ הרשב"א דאם תבע תשלומין בחג‬
‫אזי גם לאחר החג אין לו אלא דמים‪ ,‬אבל מהיכ"ת דר"נ מיירי כשתבעו כלל‪ ,‬והרי לא אמר ר"נ‬
‫אלא שגזל עצים וסיכך בהם כשר‪ .‬ואדרבא עפ"י דברי הרשב"א קשה טפי‪ ,‬דמבואר מדבריו וכ"כ‬
‫הטור והרמב"ם דכל תקנת מריש בסוכה אינו אלא כשתבעו בחג אבל אם לא תבעו עד אחר‬
‫החג יכול לתבוע העצים‪ ,‬וא"כ איך סתם ר"נ דגזל עצים וסיכך בהם כשר‪ ,‬שמא לא יתבענו עד‬
‫אחר החג ויצטרך להחזיר העצים‪ ,‬וא"כ אף דבחג אינו יכול לתבעו העצים ונאמר דיצא מכלל‬
‫גזול עי"ז )דאינו עכשיו בעמוד והחזר( אבל עדיין לא יצא מכלל שאול‪ ,‬כיון דלא נפטר עדיין‬
‫מהחזרת עצים‪ ,‬וגם אפשר שלא ייפטר לעולם אם לא יתבענו הבעלים עד אחר החג‪.‬‬
‫ולזה הקדים רש"י דיש כאן שינוי מעשה ושינוי השם‪ .‬ואין כונתו דסגי בטעם זה לחוד‪ ,‬דבאמת הוא‬
‫שינוי החוזר לברייתו‪ ,‬וכמו שאמר ר"ז בגמ' ב"ק )סז‪ (.‬לענין כשורא‪ .‬אלא דס"ל לרש"י דהא דאין‬
‫שינוי החוזר לברייתו קונה הוא משום שהבעלים יש להם זכות לתבוע חזרת השינוי לברייתו‪,‬‬
‫וממילא שינוי כזה אינו יכול להפקיע דין והשיב את הגזילה‪ ,‬דאדרבא הבעלים יכולים לתבוע‬
‫שיחזיר השינוי לברייתו לקיים דין והשיב‪ .‬אבל עכשיו שתקנו תקנת מריש‪ ,‬א"כ כל משך ימי החג‬
‫אין הבעלים יכולים לתבוע חזרת השינוי לברייתו‪ ,‬ועי"ז מועיל השינוי במשך אותם הימים להפקיע‬
‫זכות הבעלים‪ ,‬ונעשה קנין הגוף לזמן‪ ,‬וכשיטת האבנ"מ )סי' כ"ח ס"ק נ"ג( דחשיב קנין גמור‬
‫להיות כשר אפילו לר"א‪ ,‬ועדיף מסוכה שאולה‪.‬‬
‫וזהו שכתב רש"י דאין זו לא גזולה ולא שאולה דקנאה ע"י שינוי ועוד משום תקנת מריש אי"צ‬
‫לסתור בנינו‪ ,‬והכל טעם אחד‪ ,‬דעיקר הקנין הוא דקנה ע"י שינוי‪ ,‬ועי"ז אינה לא גזולה ולא‬
‫שאולה‪ ,‬דקנה קנין הגוף גמור‪ ,‬ומש"כ רש"י דעוד משום תקנת מריש אי"צ לסתור בנינו‪ ,‬פי' דלכן‬
‫אי"ז שינוי החוזר‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫אמנם צריך להבין סוכ"ס למה צריך לצירוף זה דשינוי ותקנת מריש‪ ,‬דלכ' כל ענין קנין שינוי הוא‬
‫דע"י שנשתנה פקע החיוב השבה וממילא חלו הקניני גזילה‪ .‬וכאן הרי בלא"ה פקע החיוב השבה‬
‫במשך החג ע"י תקנת מריש‪ .‬ומה ניתוסף ע"י שינוי‪ .‬אבל באמת כבר ביארנו בשיעורים ע"פ‬
‫מרובה )סו‪ (.‬דשיטת רש"י דשינוי הוא קנין ומועיל להפקיע זכותי ממון של הבעלים‪ ,‬כגון גבי‬
‫ראשית הגז דשי' רש"י חולין )קלו‪ .‬ד"ה אין לך בו( דהוי ממון השבט ע"י הפרשה‪ 20‬ויש לכהנים זכותי‬
‫ממון בגוה ומ"מ מועיל שינוי להפקיע זכותם‪ .‬וכן והשיב הוי זכות ממון של הבעלים‪ ,‬וזכות זו היא‬
‫המונעת קנין הגזלן‪ ,‬וכשנשתנה הוי גזה"כ דפקע זכות הבעלים‪ ,‬עיי"ש באורך‪ .‬וא"כ שפיר י"ל כנ"ל‬
‫דאי משום תקנת השבין לחוד‪ ,‬כיון דסוכ"ס אחרי החג יוכל הבעלים לתבוע העצים‪ ,‬א"כ הזכות‬
‫ממון דוהשיב הוא בתקפו‪ ,‬ומה דאינו יכול לתבעו במשך החג לא הוי אלא בגדר שאלה‪ .‬אבל‬
‫עכשיו דאיכא גם שינוי‪ ,‬דהוי גזה"כ דביסודו שינוי מפקיע זכות ממון של הבעלים‪ ,‬והרי ע"י תקנת‬
‫מריש אין הבעלים יכולים לתבוע חזרת השינוי לברייתו כל ימי החג‪ ,‬א"כ חל קנין שינוי לענ"ז‬
‫להפקיע הזכות ממון של הבעלים במשך ימי החג‪ ,‬ואית לי' לגזלן קנין הגוף עד אחר החג‪ .‬וצ"ת‬
‫בכ"ז‪.‬‬
‫‪ 20‬וכן נראה מבואר מדברי רש"י בב"ק )שם ד"ה עד שצבעו פטור( שכתב וז"ל פטור‪ ,‬דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם‬
‫דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו עכ"ל‪ .‬ונראה דהוקשה לו לרש"י נהי‬
‫דע"י שינוי קונה לראשית הגז מן הכהנים‪ ,‬אבל עכ"פ יצטרך לשלם דמים‪ ,‬הרי דכבר ע"י הפרשה נעשה ממון השבט‪ ,‬רק שהוא‬
‫ממון שאין לו תובעים דלא נתברר לאיזה כהן יתן‪.‬‬

‫‪32‬‬

‫רש"י ד"ה אבל אתרוג דברי הכל בעי הדר‪ ,‬מש"כ דלא דרשינן ליה לרבי יהודה אידור לשון יווני‪.‬‬
‫קשה דלפי"ז גם חכמים לא דרשי אידור לשון יווני דהא ל"פ ר' יהודה וחכמים אלא בלולב אי‬
‫מקשינן כו' אבל באתרוג כו"ע סברי דיבש פסול‪ .‬ושי"ל עפ"י מש"נ לעי' ריש פירקין דשיטת רש"י‬
‫דלדעת סתמא דהש"ס שם דס"ל דמתני' קא פסיק ותני דיבש פסול כל ז' ע"כ טעם פסול יבש‬
‫אינו מקרא דהדר – דהפסולים דקרא אינם נוהגים אלא ביום הראשון – אלא מחמת הדין הכללי‬
‫דזה קלי ואנוהו‪ .‬אבל רבא בסוגיין לטעמי' דס"ל כשמואל )ל‪ (.‬דלא אמרינן קא פסיק ותני‪ ,‬וגזול‬
‫אינו פסול אלא בראשון‪ ,‬ואפשר דה"ה יבש‪ ,‬דפסול יבש נלמד מקרא דהדר‪ .‬וזה גם מוכח בדעת‬
‫ר' יהודה – לפי מה שהבין רבא דר' יהודה לא פליג אלא בלולב אבל באתרוג מודה – וע"כ דפסול‬
‫יבש אינו מדין כללי דזה קלי ואנוהו – דא"כ מ"ש לולב מאתרוג – אלא מקרא דהדר דכתיב גבי‬
‫אתרוג‪ .‬ולכן ר' יהודה ע"כ פליג על בן עזאי דמפיק לי' לאידרא לשון יווני‪ .‬אבל רבנן דפסלי גם‬
‫לולב היבש‪ ,‬אף דרבא עצמו נקט דטעמייהו ג"כ משום קרא דהדר ומקשינן לולב לאתרוג‪ ,‬היינו‬
‫משום דזהו דרך קצר ופשוט לבאר דבריהם‪ ,‬ורבא נקט דרך קצרה‪ .‬אבל באמת יש גם דרך‬
‫אחרת לפרש דבריהם דטעמייהו משום זה קלי ואנוהו‪ ,‬וכדעת סתמא דהש"ס ריש פירקין כנ"ל‪.‬‬
‫ולכן לא רצה רש"י לכתוב דרבנן פליגי על בן עזאי‪ ,‬דהיה משמע דבן עזאי ע"כ חולק על פסול‬
‫יבש‪ ,‬דאי"ז מוכרח‪ ,‬דאפשר דגם ב"ע ס"ל כחכמים דיבש פסול‪ ,‬רק לא מקרא דהדר אלא משום‬
‫זה קלי ואנוהו‪ .‬אבל ר' יהודה – לפי מה שהבין רבא דלא פליג ר' יהודה אלא בלולב אבל באתרוג‬
‫היבש מודה דפסול – ע"כ טעמי' משום קרא דהדר וזהו ע"כ דלא כב"ע‪.‬‬

‫]דף ל"א ע"ב[‬
‫אין שעת הדחק ראיה‪ ,‬ובענין לא המתים יהללו‬
‫כתב הראב"ד )בהל' לולב ובתמים דעים סי' רל"ג( וז"ל ואם במקום הדחק הוא אפי' בפסולים‬
‫יצא שכך אמרו ביבש מעשה בבני כרכים שהיו מורישין לולביהן לבניהם ואמרו אין שעת הדחק‬
‫ראיה עכ"ל‪ .‬ואח"כ כתוב הגה"ה מהראב"ד עצמו וז"ל על דבר זה חזרתי בסוף הקונדרס כי כל‬
‫מה שאמרו בו פסול דמשמע אפילו דיעבד אפילו במקום הדחק לא יצא וכאינו מקום הדחק‬
‫ונטל את הפסול לא יצא שכ"ז שהזכירו פסולין ל"ש לכתחילה ול"ש דיעבד לא יצא עכ"ל‪ .‬ובסו"ד‬
‫כתב וז"ל עתה לפי הענין בין במקום הדחק בין שלא במקום הדחק אין יוצאין ביבש כלל ואין‬
‫מברכין אלא שנוטלין אותן בידיהן במקום הדחק כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב ואתרוג‪ ,‬וזהו‬
‫שאמרו אין שעת הדחק ראיה כלומר שלא עשו כן אלא כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב‪ .‬כך‬
‫נראה לי באמת כי היבש כמת הוא וכמו שנכתת שעורו ואיננו ואיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק‬
‫יוצאין בו ומברכין עליו לכתחילה ושלא במקום הדחק אפילו דעיבד לא יצא‪ ,‬אלא כל היכא דתני‬
‫פסול משמע דיעבד בלא ספק ומשמע שלא יצא בו כלל וצריך לחזור ולברך על הלח ישמע חכם‬
‫ויוסף לקח עכ"ל‪.‬‬
‫מבואר דמתחילה סבר הראב"ד דמש"א אין שעת הדחק ראיה הכונה דבשעת הדחק דליכא‬
‫לחים יוצאים יד"ח ביבשים‪ .‬ומסתמא גם מברכים עליהם‪ .‬ושוב חזר בו דכל שכתוב בו פסול בודאי‬
‫פסול לגמרי בין בשעת הדחק בין שלא בשעת הדחק‪ ,‬והא דבני כרכים היו נוטלין בלא ברכה‬
‫שלא תשתכח תורת לולב‪ ,‬אבל לא יצאו יד"ח כלל‪.‬‬
‫‪33‬‬

‫ויל"ע במש"כ בסו"ד כי היבש כמת הוא כו' דלכ' משמע דרק ביבש הוא דפשיטא לי' דלא יצא‬
‫אפילו בשעת הדחק‪ .‬אבל משאר כל דברי הראב"ד משמע דכל הפסולים פסולים לגמרי אפילו‬
‫בשעת הדחק‪ ,‬וליכא חילוק בין יבש לשאר פסולים‪ .‬ובשו"ת חכ"צ )סי' ט'( רצה לפרש דבאמת רק‬
‫ביבש החליט הראב"ד דפסול אפילו בשעת הדחק‪ ,‬אבל שאר כל הפסולים נוטל בברכה‪ .‬והוא‬
‫עפ"י שיטת הראב"ד שם דכל פסולי הדר נוהגים בראשון דוקא‪ ,‬וכשרים בשאר הימים )אפילו‬
‫במקדש(‪ ,‬אבל יבש פסול כל שבעה‪ ,‬דאין סוף פסולו משום חסרון הדר אלא כמש"כ בירושלמי‬
‫דלא המתים יהללו גו'‪ ,‬וכתותי מכתת וכמי שאינו דמי‪ .‬אשר על כן‪ ,‬בשאר פסולים נוטלם ומברך‬
‫בשעת הדחק כדרך שמברך עליו באר ימים כדי שלא יהא יום ראשון קל משאר ימים‪ .‬ורק יבש‬
‫שפסול כל ז' הוא שאינו יכול לצאת בו כלל אפילו בשעת הדחק‪ ,‬את"ד החכ"צ‪.‬‬
‫אבל הוא רחוק בודאי בכונת הראב"ד כיון שכתב כמה פעמים דפסול משמע לגמרי וגם בהשגות‬
‫על הרמב"ם כתב כן בפשיטות ולא חילק בין יבש לשאר פסולים‪ .‬אלא ודאי שמש"כ הראב"ד כי‬
‫היבש כמת כו' הוא על דרך ראיה‪ ,‬דכיון דכל מה שהיה ס"ד להראב"ד להכשיר פסולים בשעת‬
‫הדחק הרי הוא נלמד מהך מעשה דבני כרכים‪ ,‬ואותו מעשה הרי מיירי בלולב היבש‪ ,‬וכיון דמסיק‬
‫הראב"ד דיבש הוא כמת מסיק ולא מסתבר כלל שיכשר אפילו בשעת הדחק‪ ,‬ממילא דע"כ הבני‬
‫כרכים לא היו מברכים עליו ולא נטלו אותו אלא שלא תשתכח תורת אתרוג‪ ,‬וכיון שבטלה הראיה‬
‫מבני כרכים בטל היסוד לכל החידוש לברך על פסולים בשעת הדחק‪ ,‬ואפילו בשאר פסולים‬
‫מהיכ"ת להקל‪ ,‬כיון דאין לזה מקור בגמ'‪.‬‬
‫ב‪ .‬ומ"מ עצם דברי הראב"ד צ"ב מתחילה איך ס"ד שהפסולים יהיו כשרים בשעת הדחק‪ .‬ואם יש‬
‫מקום לומר כן‪ ,‬א"כ למה פשיטא לי' כ"כ דביבש א"א לומר כן‪.‬‬
‫ונראה דהנה הרא"ש )סי' י"ד( באמת ס"ל כמה שהיה ס"ד להראב"ד‪ ,‬דכל הפסולים כשרים‬
‫בשעת הדחק‪ .‬וביאר משום דכל הני פסולי מסר הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק‬
‫אפילו דיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות אבל במקום הדחק הכשירום כיון שא"א בענין‬
‫אחר מברכים עליהם עכ"ל‪ .‬וצ"ב מהיכ"ת שמסרם הכתוב לפסולים אלה לחכמים‪ .‬ונראה כונתו‬
‫כמש"כ הר"ן בריש פירקין וז"ל אבל הכתוב לא פרט כלום בהדר אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו‬
‫מהודרת ומסרה לחכמים עכ"ל לעניננו‪ .‬והיינו דכל הענין של הדר הוא לפי ראות עיני הרואה‪,‬‬
‫ומה שהדר בעיניו של זה אינו הדר בעיני חבירו‪ ,‬וע"כ דמסר הכתוב גדר הדר לחכמים‪ .‬ולכן‬
‫הרשות בידם להקל ולהחמיר לפי הצורך‪ .‬ונראה דגם הראב"ד היה היה סובר מתחילה על דרך‬
‫זה‪.‬‬
‫ושוב חזר בו הראב"ד דא"א לומר כן‪ ,‬והחליט דלענין פסול יבש לא שייך לומר כן ודאי‪ ,‬כיון שהוא‬
‫כמת‪ .‬וביאור דבריו הוא עפ"י מש"כ הראב"ד שם דכל פסולי הדר אינם נוהגים אלא בראשון‪ ,‬אבל‬
‫פסול יבש נוהג כל שבעה כדמשמע במשנה שכללה יחד עם פסול גזול ושל אשרה ועיר הנדחת‪.‬‬
‫דפסולי הדר נלמד מקרא‪ ,‬ובקרא כתיב ביום הראשון‪ ,‬אבל פסול יבש נלמד מלא המתים יהללו‬
‫גו'‪ ,‬כדברי הירושלמי‪ ,‬וכאילו אינו‪ .‬ואף שבגמ' )כט‪ (:‬אמרו דיבש פסול משום הדר‪ ,‬לרווחא‬
‫דמילתא אמרו כן‪ ,‬אבל עיקר הטעם הוא משום לא המתים גו'‪ ,‬את"ד עיי"ש‪.‬‬
‫ועפי"ז החליט הראב"ד‪ ,‬דאף אילו היה מקום לומר לענין שאר פסולים שהם משום הדר‪ ,‬דמסרם‬
‫הכתוב לחכמים לקבוע מהו הדר‪ ,‬אבל יבש דפסול משום שהוא מת‪ ,‬מהיכ"ת שיהיה מסור‬
‫לחכמים‪ ,‬והוא פסול מוחלט ל"ש בשעת הדחק ל"ש שלא בשעת הדחק‪ .‬וממילא דצריך לפרש‬
‫המעשה דבני כרכים שלא היו מברכים לא נטלו לולב יבש שלא תשתכח‪ ,‬וממילא דבטל היסוד‬
‫לכל הדין וכמש"נ‪.‬‬
‫‪34‬‬

‫ג‪ .‬הרמב"ם )פ"ח לולב ה"א( כתב וז"ל ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא‬
‫שאר המינין עכ"ל‪ .‬והנה מש"כ " אבל לא בשאר המינין" יכול להתפרש בשני דרכים‪ .‬דהנה האגור‪,‬‬
‫אחר שהביא דברי השבלי הלקט שמכשירים בלולב הדס וערב יבשים משום שהוא לנו כשעת‬
‫הדחק‪ ,‬כתב וז"ל אבל לא לשאר מינים וכ"כ הרמב"ם עכ"ל‪ .‬והנה כיון שכבר כתב להדיא דגם‬
‫בהדס וערב מכשירין יבש בשעת הדחק‪ ,‬א"כ מאי קאמר " אבל לא לשאר מינים" )דודאי א"א‬
‫לומר דקאי אאתרוג לחוד(‪ .‬וע"כ דכונתו דאמנם בשעת הדחק מכשירים יבש בכל הד' מינין‪ ,‬אבל‬
‫לא שיביא מין אחר לגמרי‪ ,‬וכמש"א בגמ' דלא יביא לא פריש ולא רימון‪ .‬וכיון דמסיק דכ"כ‬
‫הרמב"ם‪ ,‬מבואר דגם בדברי הרמב"ם פירש כן‪.‬‬
‫וראיתי מדייקים דלפי פירוש האגור דכונת הרמב"ם שלא יביא מינים אחרים משמע דוקא מינים‬
‫אחרים )כפריש ורימון( לא יביא‪ ,‬אבל שאר פסולים יביא )וכמו שדייקו תוס' מן הברייתא(‪ .‬וא"כ‬
‫מוכרח דלא רק ביבש מקילין‪ ,‬אלא גם בשאר פסולים‪.‬‬
‫אבל עי' במגיד משנה שכתב דהרמב"ם לא הכשיר כ"א יבש ולא שאר פסולים‪ .‬וע"כ דהמ"מ אינו‬
‫מפרש דברי הרמב"ם על דרך האגור‪ .‬אלא כונת הרמב"ם במש"כ "אבל לא שאר מינין" היינו‬
‫דרק בלולב הקילו‪ ,‬ולא בהדס ערבה ואתרוג‪ .‬ועל זה מוסיף המ"מ דגם לא הקילו אלא ביבש‬
‫ולא בשאר פסולים‪ .‬ונמצא שדעת הרמב"ם דאין מקילין בשעת הדחק אלא בלולב היבש דוקא‪,‬‬
‫וכמעשה שהיה‪ ,‬ולא בשאר הג' מינים‪ ,‬ולא בשאר פסולים‪.‬‬
‫ובאמת שמכל סידור דברי הרמב"ם משמע כן דרק ביבש הקילו‪ ,‬שהרי סדר דברי הרמב"ם‬
‫דתחילה הביא הפסולים הנוהגים בכל המינים‪ ,‬דהיינו גזול‪ ,‬יבש‪ ,‬של אשירה ושל עיר הנדחת‪.‬‬
‫ואח"כ כתב דבשעת הדחק לולב היבש כשר‪ .‬ואח"כ הביא הפסולים הנוהגים במינים הפרטיים‪,‬‬
‫כמו נקטם ראשו בלולב וחסר באתרוג כו'‪ .‬ואם איתא דבשעת הדחק אפשר להקל בכל‬
‫הפסולים‪ ,‬א"כ הו"ל להרמב"ם להמתין עם דין זה דשעת הדחק עד אחר שביאר כל הפסולים‪.‬‬
‫אלא ודאי משמע דלא נאמר היתר זה כ"א ביבש דוקא‪ .‬וגם אינו נוהג אלא בלולב‪ ,‬כמש"כ‬
‫הרמב"ם "אבל לא שאר מינין"‪.‬‬
‫ומ"מ טעמא בעי למה הקילו בלולב היבש דוקא‪ ,‬ולא בשאר מינים ושאר פסולים‪.‬‬
‫ד‪ .‬ונראה בזה‪ ,‬דהנה בירושלמי איתא דלולב הגזול פסול משום לא המתים יהללו גו'‪ .‬וקשה‬
‫למ"ל טעם זה תפ"ל משום הדר‪ .‬וכבר הבאנו דהראב"ד פי' דהוא לחומר פסול יבש‪ ,‬דהוא כמת‬
‫לגמרי וכמי שאינו‪ ,‬ונפק"מ דאילו פסולי הדר נוהגים רק בראשון ואילו יבש פסול כל ז'‪.‬‬
‫אבל דעת הרמב"ם דגם יבש אינו פסול אלא בראשון‪ .‬וא"כ הדק"ל למ"ל להירושלמי טעם זה‬
‫תפ"ל משום הדר‪.‬‬
‫ונראה דהרמב"ם מפרש להיפך‪ ,‬דלולב היבש אינו פסול משום הדר כלל‪ ,‬דהרי לולב היבש אינו‬
‫מצטמק כאתרוג ואינו נפרך כהדס וערבה‪ ,‬רק נעשה לבן‪ ,‬ואי"ז חסרון הדר‪ .‬אלא דמ"מ פסול‬
‫משום לא המתים גו' דאינו יאות להלל להקב"ה בלולב שאין בו חיות‪ 21.‬אבל פסול זה אינו חמור‬
‫כ"כ כהפסולים משום הדר‪ ,‬ואפשר שאינו אלא דרבנן‪ .‬ולכן בשעת הדחק הקילו בפסול זה‪ .‬והם‬
‫הם דברי הרמב"ם דבשעת הדחק לולב היבש כשר‪ ,‬אבל לא שאר מינים‪ ,‬דשאר מינים יבשים‬
‫פסולים משום הדר‪ ,‬ואין מקום להקל בזה‪.‬‬
‫‪ 21‬וקצת סמך לזה דלולב היבש לא אבד הדרו‪ .‬דבירושלמי שם מבע"ל אם יבש ראש הלולב מהו‪ .‬ומקשה מה בין זה‬
‫לנקטם‪ .‬ומתרץ זה הדר וזה אינו הדר‪ .‬היינו דנקטם אינו הדר‪ ,‬אבל יבש ראשו הוי הדר‪ .‬אמנם יש לחלק דרק כשיבש‬
‫ראש הלולב לבד הוא דהוי הדר‪ ,‬אבל כשיבש כולו שמא אינו הדר‪ .‬אבל דעת הרמב"ם נראה דליכא חילוק‪ ,‬ואין‬
‫חסרון הדר בלולב היבש כלל‪.‬‬

‫‪35‬‬

‫ואף דבגמ' )כט‪ (:‬איתא דלולב היבש פסול כל ז' משום הדר‪ ,‬היינו למאן דס"ל דקא פסיק ותני‬
‫דפסול כל ז'‪ .‬אבל הרמב"ם פסק כשמואל דלית לי' קא פסיק ותני‪ ,‬והכשיר כל הפסולים ביו"ט‬
‫שני‪ ,‬וגם יבש הכשיר‪ ,‬וס"ל דלדידן אדרבא לולב היבש אינו פסול משום הדר כלל‪ ,‬אלא משום לא‬
‫המתים לבד‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫סוגיא דבל תוסיף‬
‫פלוגתת הראשונים אם טעמא דהא לחודיה קאי מסלק איסור ב"ת‬
‫עי' תוס' ד"ה הואיל‪ ,‬ומסקנתם לחלק בין פסול לאיסור‪ ,‬והסוגיא בסנהדרין מיירי לענין פסול‬
‫והתם אמרינן דלרבנן דלולב אי"צ אגד אם הוסיף מין ה' בתוך האגד אינו פסול דהאי לחודיה‬
‫קאי‪ ,‬וכל שכן אם הוסיף חוץ לאגד‪ ,‬ואינו פסול אלא אם הוסיף בתוך האגד ולר' יהודה דלולב‬
‫צריך אגד דוקא‪ ,‬דאזי ל"ש לומר האי לחודיה קאי כלל‪.‬‬
‫ואילו סוגיין מיירי לענין איסור ב"ת ובזה מסקינן דלעולם עובר על ב"ת‪ ,‬ואפילו אם הוסיף מחוץ‬
‫לאגד‪ ,‬ואפילו לר' יהודה דלולב צריך אגד‪ ,‬דלכ' מה שחוץ לאגד קאי לחודיה טובא‪ ,‬מ"מ עובר‬
‫משום ב"ת‪.‬‬
‫וק"ק תינח אילו לא נזכר סברת הא לחודיה קאי לענין ב"ת כלל‪ ,‬הייתי אומר דטעמא דהלח"ק‬
‫אינו ענין לאיסור ב"ת‪ .‬אבל ממש"א הגמ' כאן מה"ד הואיל ואמר ר' יהודה כו' הלח"ק כו' משמע‬
‫דבעצם הסברא דהלח"ק יש לה מקום גם לענין ב"ת‪ ,‬אלא דקמ"ל דלא אמרינן הלח"ק‪ ,‬וצ"ב‬
‫מ"ש דלענין פסול אמרי' הלח"ק ולענין ב"ת לא אמרינן‪.‬‬
‫ב‪ .‬וביותר יל"ע דהנה מצינו ג' דרגות לענין הלח"ק‪ ,‬חדא מה שבתוך האגד לר' יהודה דלולב צריך‬
‫אגד‪ ,‬דלא קאי לחודיה כלל‪ ,‬ופסול‪ ,‬כמבואר בסנהדרין‪ .‬ולמעלה ממנו מה שבתוך האגד לרבנן‬
‫דלולב אי"צ אגד )וה"ה מה שחוץ לאגד לדידהו(‪ ,‬דבזה מסקינן בסנהדרין דהלח"ק ולא מיפסל‪.‬‬
‫אבל בסוגיין משמע דבזה פשיטא דעובר משום ב"ת‪ ,‬ואין אפילו ס"ד להתיר‪ .‬ולמעלה ממנו מה‬
‫שחוץ לאגד אליבא דר' יהודה‪ ,‬דקאי לחודיה מאד שהרי האגד מוציאו לחוץ‪ ,‬ובזה אמרינן בסוגיין‬
‫דסד"א הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד הלח"ק ושרי‪ ,‬עד דקמ"ל הברייתא דאסור‪.‬‬
‫וצ"ב‪ ,‬מ"ש לענין פסול דאמרינן דהלח"ק אפילו לרבנן )דהיינו הדרגא הממוצעת הנ"ל(‪ ,‬ומאי‬
‫שנא לענין איסור ב"ת דאפילו לפי הס"ד בסוגיין דע"י הלח"ק ניצול מאיסור ב"ת‪ ,‬מ"מ לא סליק‬
‫אדעתין כן כ"א אליבא דר' יהודה ובמה שמוצא חוץ לאגד‪.‬‬
‫ג‪ .‬התוס' בסנהדרין פליגי ולא ניחה להו לחלק בין פסול לבין איסור ב"ת‪ .‬וגם לענין איסור ב"ת‬
‫מועיל טעמא דהלח"ק‪) .‬ונראה שהכרחם מכח סוגיין לעי' דאמרינן דלרבנן דאי"צ אגד מותר‬
‫לאגוד הלולב שלא במינו‪ ,‬הרי דמועיל טעמא דהלח"ק גם לענין איסור ב"ת‪ .‬ולא ניחא להו במה‬
‫שפירשו התוס' כאן דהתם איכא טעמא אחרינא משום שאינו כדר"ג‪ (.‬ומש"א בסוגיין דאסור‬
‫להוסיף אינו אלא מדרבנן‪.‬‬
‫ולפי"ז צל"פ מה שהקשו בסוגיין פשיטא דהכונה דפשיטא דאסור מדרבנן‪ .‬ומתרץ הגמ' מה"ד כיון‬
‫דאמר ר' יהודה לולב צריך אגד כו'‪ ,‬היינו דהיה ס"ד דיועיל טעמא דהלח"ק גם לסלק האיסור‬
‫‪36‬‬

‫דרבנן‪ .‬וקשה למה ס"ד כן דוקא לר' יהודה‪ ,‬והרי מדאורייתא גם לרבנן אמרינן הלח"ק‪ ,‬כמבואר‬
‫בסנהדרין‪ ,‬וכן בסוגיא דלעי'‪ .‬ואמאי לא נימא דס"ד דגם לרבנן נימא הלח"ק‪ .‬ומשמע דלרבנן‬
‫פשיטא דאסור מדרבנן‪ ,‬ואינו מועיל הלח"ק )היינו הדרגא הממוצעת דהלח"ק כנ"ל( כ"א לסלק‬
‫האיסור דאורייתא‪ ,‬ורק לר' יהודה דמוצא לגמרי לחוץ הוא דהיה ס"ד שיהיה מותר אפילו‬
‫מדרבנן‪ .‬והדברים צ"ב‪.‬‬
‫)אכן עי' בתוס' שם מה שהביאו גי' ר"ח‪ ,‬ולגי' זו ניחא‪ ,‬דמיירי במוסיף בתוך האגד‪ ,‬ומקשה הגמ'‬
‫פשיטא דאסור מה"ת משום ב"ת‪ ,‬ומתרץ דקאי לרבנן‪ ,‬דלדידהו הלח"ק ולא מיפסל‪ ,‬וגם איסור‬
‫ב"ת ליכא מה"ת‪ .‬וקמ"ל הברייתא דמ"מ אסור מדרבנן‪(.‬‬
‫עוד יל"ע לשי' התוס' שם דגם במקום דקאי לחודיה אסור מדרבנן‪ ,‬א"כ מ"ט שרי רבנן לאגוד‬
‫הלולב שלא במינו‪ ,‬ואמאי אינו אסור עכ"פ מדרבנן‪) .‬אכן עי' בריטב"א בשם הרמב"ן דס"ל ג"כ‬
‫עד"ז דאסור מדרבנן‪ ,‬ומבואר שם דטעם האיסור משום דאתי למיסרך‪ ,‬דהיינו שיחשבו שהמין‬
‫החמישי כשר למצוה‪ ,‬ואפשר דזה ל"ש באגד‪(.‬‬
‫ד‪ .‬ונראה דעצם מה שחילקו התוס' כאן בין פסול לבין איסור ב"ת‪ ,‬הכי פירושו‪ ,‬דפסול תלוי‬
‫בביטול החפצא דאבדה צורתה )ועי' לק' לענין בל תגרע(‪ ,‬ובזה מסקינן בסנהדרין דלרבנן דלולב‬
‫אי"צ אגד א"כ אפילו אם הוסיף מין חמישי בתוך האגד אינו מצטרף לחפצא של מצוה והוא‬
‫חפצא בפנ"ע ולא פסל‪ .‬ורק לר' יהודה דלולב צריך אגד אם הוסיף מין ה' בתוך האגד ע"כ נעשה‬
‫חלק בלתי נפרד מהחפצא של מצוה ופסול‪) .‬ועי' בראב"ד פ"א צצית דהוא משום חציצה‪(.‬‬
‫אבל איסור ב"ת אינו תלוי בצירוף לחפצא של מצוה כלל ‪ ,22‬רק תלוי במעשה נטילה‪ ,‬דכל שהוא‬
‫בכלל מעשה הנטילה קאי עלי' בב"ת‪ .‬ובזה פשיטא לן דאפילו לרבנן המין החמישי – אף שאינו‬
‫מצורף לחפצא של מצוה – הוי בכלל המעשה נטילה ועבר משום ב"ת‪ .‬ולא היה שום ס"ד‬
‫להתירו‪ .‬אלא דמ"מ קאמר הגמ' בסוגיין דס"ד דלר' יהודה דלולב צריך אגד‪ ,‬וזהו גדר מעשה‬
‫הנטילה ליטול הג' מינים אגודים יחד‪ ,‬א"כ כל שהוא חוץ לאגד מוצא מהמעשה נטילה‪ ,‬ולא יעבור‬
‫‪23‬‬
‫עליו משום ב"ת‪ .‬עד דקמ"ל הברייתא דאפילו הכי הוי בכלל המעשה נטילה ועובר משום ב"ת‪.‬‬
‫ה‪ .‬אבל שיטת התוס' בסנהדרין דגם איסור ב"ת תלוי בביטול החפצא של מצוה‪ .‬והוכיחו כן‬
‫מהסוגיא בעמ' א'‪ ,‬דלרבנן מותר לאגוד שלא במינו דהלח"ק‪ .‬פי' דכיון שלולב אי"צ אגד אי"ז‬
‫בכלל החפצא של מצוה אלא קאי לחודיה‪ .‬אלא דזהו מדאורייתא‪ ,‬אבל מדרבנן אסור להוסיף‬
‫אפילו במעשה נטילה‪ ,‬וזהו דפריך הגמ' כאן פשיטא‪ ,‬פי' דפשיטא דמדרבנן אסור להוסיף‬
‫במעשה נטילה‪ .‬ומתרץ הגמ' סד"א הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד כו'‪ .‬פי'‪ ,‬דאמנם לרבנן‬
‫דס"ל לולב אי"צ אגד פשיטא דאסור להוסיף מדרבנן‪ ,‬שהרי הכל בכלל מעשה הנטילה עכ"פ‪,‬‬
‫אבל לר' יהודה סד"א דמה שחוץ לאגד מוצא אפילו מהמעשה נטילה‪ ,‬ומותר אפילו מדרבנן‪ .‬עד‬
‫דקמ"ל הברייתא דאפי"ה הוי בכלל המעשה נטילה ואסור מדרבנן‪.‬‬
‫ומ"מ אף דמדרבנן אסור להוסיף במעשה נטילה‪ ,‬מ"מ שרי רבנן לאגוד שלא במינו‪ .‬דכיון דלולב‬
‫אי"צ אגד‪ ,‬אין האגד בכלל המעשה נטילה‪ ,‬שהרי אינו נוטל את האגד בידו‪ .‬אבל לר' יהודה‬
‫דלולב צריך אגד אסור מה"ת‪ ,‬שהרי האגד הוא חלק מהחפצא של מצוה‪ ,‬והרי הוא מוסיף‬
‫‪ 22‬והרי אפילו בב' זוגות תפילין עובר על ב"ת כמבואר בעירובין )צה‪ ,(:‬ובאמת שמשם קשה לשי' התוס' בסנהדרין‪,‬‬
‫ועי' לק'‪.‬‬
‫‪ 23‬אגב אעיר מה שקשה לי לשיטת הסוברים דאם נטל האגד והאתרוג ביד א' יצא יד"ח א"כ איך ס"ד דהמין החמישי‬
‫מוצא מהמצוה ע"י האגד‪ ,‬והרי הוא מוסיף עכ"פ על נטילת האתרוג‪ .‬אבל לסוברים דלא יצא אא"כ נטל הלולב בימין‬
‫ואתרוג בשמאל ניחא‪ ,‬דכל הנטילה דימין היא ע"י אגד דוקא‪ ,‬וכל שחוץ לאגד מוצא מהמעשה נטילה‪.‬‬

‫‪37‬‬

‫בחפצא של מצוה‪.‬‬
‫ו‪ .‬אכן עי' בריטב"א בשם הרמב"ן דס"ל ג"כ כדעת התוס' בסנהדרין דמה"ת כל דקאי לחודיה אינו‬
‫עובר משום ב"ת‪ ,‬וכדאמרי' לעי' בעמ' א' דמה"ט שרי לאגוד הלולב שלא במינו‪ .‬ומה דאסור‬
‫להוסיף מין חמישי אינו אלא מדרבנן‪ .‬אלא דמבואר בדבריו דטעם האיסור משום דאתי למיסרך‪.‬‬
‫ולפי"ז ניחא בפשיטות למה לא אסרו מדרבנן גם לאגוד הלולב שלא במינו‪ ,‬דבזה לא אתי‬
‫למיסרך‪ ,‬ורק בנוטל מין ה' אתי למיסרך ולחשוב דאותו מין הוא כשר למצוה‪.‬‬
‫ולשיטה זו יש לבאר דבר אחר‪ ,‬דהנה לשיטת תוס' בסנהדרין והרמב"ן דכל דקאי המין החמישי‬
‫לחודי לא קאי בב"ת מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן‪ ,‬צל"פ דמה שהקשה הגמ' "פשיטא" היינו‬
‫פשיטא דאסור מדרבנן להוסיף‪ .‬וצ"ב מנין לקח הגמ' פשיטות זו‪ ,‬ומהיכ"ת דאסרו רבנן כיון‬
‫דמה"ת אינו עובר משום ב"ת כיון דקאי לחודיה‪ .‬אבל לפי"ד הרמב"ן יל"פ דה"ק‪ ,‬כיון דאמר‬
‫הברייתא דאם לא מצא אתרוג לא יביא פריש ורימון‪ ,‬ומשום דאתי למיסרך כמבואר בגמ'‬
‫בהמשך‪ ,‬א"כ פשיטא דכמו"כ אסור להוסיף מין חמישי ומה"ט גופא דאתי למיסרך‪.‬‬
‫אלא דלדעת הרמב"ן צ"ב מה מתרץ הגמ' דסד"א הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד הא‬
‫לחודיה קאי‪ ,‬והרי מה זה ענין לגזירת אתי למיסרך‪ 24.‬וצל"פ דה"ק דכיון דלולב צריך אגד א"כ ע"י‬
‫האגד איכא היכר דהמין החמישי קאי לחודי ולא אתי למיסרך‪.‬‬
‫ולפי"ז ניחא קושיין דלעיל למה נקט הגמ' דכל הרבותא היא רק אליבא דר' יהודה‪ ,‬והרי גם‬
‫לרבנן שייך הסברא דהא לחודיה קאי‪ .‬ולפי"ד הרמב"ן ניחא דהגמ' כאן לא איירי באיסור ב"ת‬
‫אלא באיסור דרבנן דאתי למיסרך‪ ,‬ולרבנן דלולב צריך אגד ליכא שום היכא ופשיטא דאסור‬
‫להוסיף‪ ,‬ורק לר' יהודה ס"ד איכא הכירא‪ ,‬קמ"ל דמ"מ אסור‪.‬‬
‫ז‪ .‬והנה הברייתא אמר דכשם שאין פוחתים מהם כך אין מוסיפים עליהם‪ .‬ולשון זה צ"ב‪ ,‬דמשמע‬
‫דיש דמיון וקשר בין האיסור לפחות והאיסור להוסיף‪ .‬וקשה לשי' התוס' כאן דאם מוסיף עובר על‬
‫איסור ב"ת‪ ,‬א"כ מה זה ענין לאיסור לפחות שאינו אלא משום דאתי למיסרך כמבואר בהמשך‬
‫הגמ'‪.‬‬
‫אכן השאג"א באמת הק' למ"ל טעמא דאתי למיסרך‪ ,‬תפ"ל משום בתג"ר‪ .‬ועי' לק' שביארנו‬
‫דאיה"נ לר' יהודה דלולב צריך אגד א"כ מחסר א' מן המינים שבתוך האגד הוי שינוי בחפצא של‬
‫המצוה ועובר בבתג"ר‪ ,‬אבל לרבנן דלולב אי"צ אגד ויכול ליטול המינים זאח"ז א"כ גם אם נטל ג'‬
‫מינים אי"ז שינוי בצורת המצוה )רק ביטול מ"ע במה שלא נטל אתרוג אח"כ(‪ ,‬וגם לר' יהודה‬
‫עצמו כיון שהאתרוג אינו מן האגד יכון ליטלו אחר האגד ולכן אם לא נטלו אי"ז בתג"ר אלא‬
‫ביטול מ"ע‪ .‬ולכן שפיר הוצרך הגמ' לטעמא דאתי למיסרך‪.‬‬
‫ולפי"ז ניחא דהברייתא קאמר דד' מינים אלה כשם שאין פוחתים מהם‪ ,‬פי' שאין פוחתים מן‬
‫המינים האגודים משום בתג"ר‪ ,‬לר' יהודה דלולב צריך אגד‪ ,‬כך אין מוסיפים עליהם משום איסור‬
‫בל תוסיף‪ .‬ואי"ז דוחק לומר דכל הך "כשם" קאי לר' יהודה‪ ,‬דהרי בלא"ה קאמר הגמ' דהרבותא‬
‫דהך בבא היא לר' יהודה דוקא )דסד"א הואיל ואמר לולב צריך אגד הא לחודיה קאי כו'(‪.‬‬
‫כל זה לשיטת תוס' בסוגיין דהאיסור להוסיף הוא משום בל תוסיף דאורייתא‪ .‬וגם לשי' התוס'‬
‫בסנהדרין דאינו אלא איסור דרבנן בפשוטו הכונה לאיסור ב"ת מדרבנן‪ ,‬וא"כ עדיין ניחא לשון‬
‫‪ 24‬ודוחק לפרש דהגמ' מקשה פשיטא דאסור מה"ת משום ב"ת‪ ,‬ומתרץ ס"ד הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד‬
‫הא לחודיה קאי ואינו אסור משום ב"ת‪ ,‬קמ"ל דמ"מ אסור מדרבנן‪ .‬דאין הלשון סובל פירוש זה‪ .‬מלבד אשר יקשה‬
‫הרי גם לרבנן אינו עובר משום ב"ת‪.‬‬

‫‪38‬‬

‫הברייתא על דרך הנ"ל דכשם שאין פוחתין משום בתג"ר כך אין מוסיפין משום בל תוסיף‪) .‬אף‬
‫דהבתג"ר הוא מה"ת והב"ת הוא מדרבנן‪ ,‬לית לן בה‪(.‬‬
‫אבל לשיטת הרמב"ן דהאיסור להוסיף מין חמישי אינו מלתא דב"ת כלל אלא משום דאתי‬
‫למיסרך‪ ,‬א"כ ביאור ה"כשם" הוא באופן אחר‪ ,‬דכשם שאין פוחתים מהם – ולא אמרינן דיביא‬
‫פריש או רימון שלא תשתכח תורת אתרוג – משום דאתי למיסרך‪ ,‬כך אין מוסיפין עליהם מה"ט‬
‫גופא דאתי למיסרך‪ .‬וקרוב לומר דמדיוק לשון הברייתא דקאמר "כשם" הוא שלמד הרמב"ן‬
‫שהאיסור להוסיף הוא משום דאתי למיסרך‪ ,‬דומיא דהאיסור לגרוע‪.‬‬

‫בימי חרפי סידרתי קונטרס בהיקף גדול בסוגיא זו דבל תוסיף ובל תגרע‪ ,‬ונדפס בס' ישמח אב‬
‫עמ"ס ר"ה‪ ,‬וכאן אעתיק רק שני ענינים משם הנוגעים מאד לסוגיות דמכילתין‪:‬‬

‫בענין האי לחודיה קאי‬
‫א‪ .‬הריטב"א סוכה )לא‪ (:‬בשם הרמב"ן וכן שיטת התוס' סנהדרין )פח‪ (:‬דבמקום שהתוספת קאי‬
‫לחודיה אינו עובר משום בל תוסיף‪ .‬וכן משמע גם דעת הראב"ד פ"ז לולב ה"ז )ועיין בקונטרס‬
‫הנ"ל ענף ב'(‪ .‬ולכאורה יקשה לשיטה זו מסוגיא דמנחות )מ‪ (:‬דמבואר שם דהטיל למוטלות ]היינו‬
‫שהוסיף גדיל נוסף בכל הד' כנפות[ חייב משום בל תוסיף‪ ,‬והרי הגדיל הנוסף קאי לחודיה‪ .‬ואי"ל‬
‫דסוגיות חלוקות הן‪ ,‬ז"א דהא מקור שיטת הרמב"ן ודעימיה הוא מדברי רבא סוכה שם דלמ"ד‬
‫אי"צ אגד מותר לאגוד הלולב שלא במינו‪ ,‬והרי רבא עצמו אומר במנחות שם דהטיל למוטלות‬
‫עובר על ב"ת‪.‬‬
‫והיה אפשר לתרץ בפשיטות שאין הגדיל הנוסף קאי לחודיה‪ ,‬שהבגד מצרף לשני הגדילים‪ .‬אלא‬
‫שלכאורה א"א לומר כן‪ ,‬דהא בגמ' סנהדרין )פח‪ (:‬מבואר דאי קשר עליון לאו דאורייתא א"כ אם‬
‫מוסיף חוט נוסף בצצית אינו פסול דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‪ ,‬ולא אמרינן שהבגד‬
‫מצרפם‪.‬‬
‫ותינח לדעת הראב"ד שהטעם שהוספת מין חמישי פוסל למ"ד צריך אגד הוא מלתא דחציצה‪,‬‬
‫ולא משום איסור ב"ת )עי' פ"א צצית הט"ו(‪ ,‬א"כ לא קשה מידי‪ ,‬דהתם לענין פסול קאי וכיון‬
‫שקש"ע לאו דאורייתא אין שם חציצה ואינו פסול‪ .‬ומ"מ לענין איסור ב"ת כיון שהבגד מצרפם‬
‫אינו נחשב שהתוספת קאי לחודיה‪ ,‬ועובר משום ב"ת‪ .‬אבל לדעת התוס' סנהדרין והריטב"א בשם‬
‫הרמב"ן שגדר דין האי לחודיה קאי הנאמר לענין פסול ודין האי לחודיה קאי הנאמר לענין איסור‬
‫ב"ת תלויים זב"ז‪ ,‬א"כ א"א לומר כן‪ ,‬וא"כ לדעתם מוכח מסוגיא דסנהדרין שאין הבגד מצרף‬
‫להחוטין אף לענין איסור ב"ת‪ ,‬והדרא קושיין לדוכתה מ"ט בהטיל למוטלות עובר משום ב"ת‪,‬‬
‫והרי התוספת קאי לחודיה‪ ,‬ומ"ש מהוספת חוט נוסף בצצית דאינו פוסל כ"א אם קש"ע‬
‫דאורייתא‪ ,‬ובהטיל למוטלות שאין הקש"ע מצרפם מ"ט עובר משום ב"ת‪.‬‬
‫ב‪ .‬עוד קשה מסוגיא דעירובין )צה‪ (:‬דמבואר גם דבשני זוגות תפילין שייך איסור ב"ת‪ ,‬ולמה לא‬
‫נאמר גם שם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‪ .‬וזה יק' גם להראב"ד‪.‬‬
‫‪39‬‬

‫ג‪ .‬ושי"ל דבר חדש‪ ,‬דמה דס"ל להראב"ד והרמב"ן והתוס' סנהדרין דבמקום דהאי לחודיה קאי‬
‫והאי לחודיה קאי אינו עובר משום איסור ב"ת‪ ,‬הטעם הוא משום דס"ל דמצוות צריכות כונה‪ ,‬ואם‬
‫מצוות צריכות כונה גם איסור ב"ת צריך כונה לשם מצוה כמבואר בגמ' עירובין שם ור"ה )כח‪.(:‬‬
‫ולכן אם לולב אי"צ אגד והתוספת קאי לחודיה‪ ,‬והרי לא נתכוין בתוספת לשם מצוה רק לשם‬
‫אגד בעלמא ]שהאגד הוא הידור[‪ ,‬לכן אינו עובר משום ב"ת‪ ,‬כיון שאין בתוספת כונת מצוה‪ .‬אבל‬
‫למ"ד לולב צריך אגד א"כ ל"ש לומר שהתוספת אין בו כונה לשם מצוה‪ ,‬דהא כיון שצריך אגד‬
‫הכל אחד והכונה שמתכוין בעיקר הד' מינים מועיל גם להאגד‪ .‬ועוד‪ ,‬דכיון שלולב צריך אגד א"כ‬
‫שמא גם האגד צריך כונה לשם מצוה‪.‬‬
‫ולפי"ז לק"מ מסוגיא דעירובין‪ ,‬שהרי מפורש שם בגמ' טעמא דת"ק שאסור ללבוש ב' זוגות‬
‫תפילין‪ ,‬הוא משום דס"ל מאצ"כ ולכן עובר משום ב"ת אף שאינו מתכוין בהם לשם מצוה ע"ש‪.‬‬
‫והרי לפי דברינו למ"ד מצות אצ"כ באמת ל"ש טעמא דהאי לחודיה קאי כו'‪] .‬זולת ללשון שני‬
‫בגמ' שם לפי הגירסא הראשונה ברש"י שם דת"ק ס"ל מצ"כ‪ ,‬אבל גם ללשון זה ניחא דהא להך‬
‫לישנא צ"ל דתפילין אינם תכשיט‪ ,‬דאל"כ הרי לא יתכוין לשם מצוה ולא יעבור על ב"ת‪ ,‬אע"כ‬
‫דאינם תכשיט‪ ,‬ומה שיכול להוציאם משום שבאמת מתכוין לשם מצוה‪ ,‬וכן פרש"י שם‪ ,‬וא"כ הרי‬
‫מוכרח להתכוין בשניהם לשם מצוה‪ ,‬ובזה ודאי לא יועיל מה דהאי לחודיה קאי כו' דהא כדי‬
‫להוציאם צריך בהדיא להתכוין בשניהם לשם מצוה וזה ודאי א"א[ וק"ל‪.‬‬
‫ולכאורה היה ניחא בזה גם לתרץ ההיא דהטיל למוטלות דאמר רבא במנחות )מ‪ (:‬דעובר משום‬
‫ב"ת‪ ,‬דהטיל למוטלות הרי נתכוין להוסיף כמבואר בגמ' שם וא"כ שפיר יש שם כונת מצוה גם על‬
‫התוספת ול"ש טעמא דהאי לחודיה קאי כלל‪.‬‬
‫ד‪ .‬ומדוייק מאד שהרי מקור שיטה זו דהרמב"ן ודעימיה דבמקום דהאי לחודיה קאי כו' אינו עובר‬
‫משום בל תוסיף הוא מדברי רבא דאמר בסוכה )לא‪ ,.‬לו‪ (:‬דפלוגתא דתנאי אי שרי לאגוד הלולב‬
‫שלא במינו תלוי בדין לולב צריך אגד‪ ,‬דס"ל להרמב"ן ודעימיה שכונת רבא דלמ"ד אי"צ אגד האי‬
‫לחודיה קאי ואין שם איסור ב"ת‪ .‬אשר ביארנו דטעם הסברא בזה משום דמצוות צריכות כונה‪.‬‬
‫אשר יהיה מוכרח לפי"ז דדעת רבא דמצוות צריכות כונה‪ .‬ונכון מאד דהרמב"ן לשיטתו דס"ל‬
‫בר"ה )כח‪ (:‬במלחמות דאף שרבא תירץ לשיטת רבה דמאצ"כ היינו אליבא דרביה אבל ליה לא‬
‫ס"ל ע"ש‪.‬‬
‫והתוס' סוכה )לא‪ (:‬דפליגי על שיטה זו דהרמב"ן והראב"ד והתוס' סנהדרין‪ ,‬וס"ל דאף במקום‬
‫דהאי לחודיה קאי עובר משום ב"ת‪] .‬ומה דמותר לאגוד הלולב שלא במינו למ"ד לולב אי"צ אגד‬
‫מבארים התוס' סוכה משום דהו"ל שלא כדרך גדילתו ע"ש[‪ .‬לטעמייהו שם )מב‪ (.‬ד"ה אמר אביי‬
‫שהוכיחו מסוגיא דשם דרבא ס"ל מאצ"כ‪] .‬ויש לעי' באמת מה יעשה הרמב"ן ר"ה הסובר דרבא‬
‫אית ליה מצ"כ לראיית התוס' סוכה )מב‪ ,(.‬וזה קשה גם בלא דברינו כאן‪ [.‬אבל למ"ד מצוות‬
‫צריכות כונה באמת היה מסתבר דאף התוס' יודו דגם בלא טעמא דשלא כדרך גדילתו היה מותר‬
‫לאגוד הלולב שלא במינו אי לולב אי"צ אגד‪ ,‬כיון שאינו מתכוין באגד לשם מצוה‪.‬‬
‫ה‪ .‬אבל לכ' יק' לפי דברינו דטעמא דרבא דלמ"ד לולב אי"צ אגד מותר לאגוד הלולב שלא במינו‬
‫הוא משום דס"ל דלעבור על ב"ת בעי כונה ואם אי"צ אגד ליכא כונת מצוה בהאגד‪ ,‬וכמש"נ‪ ,‬א"כ‬
‫מ"ט לא הביא הרמב"ן ר"ה שם ראיה לדבריו דרבא אליבא דנפשיה אית ליה דמצ"כ‪ ,‬משיטת‬
‫רבא סוכה )לו‪ (:‬דבמקום דהאי לחודיה קאי אינו עובר משום ב"ת‪.‬‬
‫ושי"ל דלא ראה הרמב"ן להביא ראיה מזה משום דבגמ' עירובין )צו‪ (.‬איכא לשון אחד דאפילו‬
‫למ"ד מצוות אי"צ כונה אבל לעבור על ב"ת צריך כונה‪ ,‬וא"כ היה אפשר לדחות דאף דרבא ס"ל‬
‫מצות אצ"כ אבל לעבור על ב"ת צריך כונה ולכן כל שהתוספת קאי לחודיה אינו עובר עליו משום‬
‫‪40‬‬

‫ב"ת‪.‬‬
‫אלא דזה דחוק דהא בגמ' ר"ה שם דן הש"ס לתרץ שיטת רבה דמצות אי"צ כונה מקושיית אביי‬
‫דא"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה‪ ,‬וקאמר הגמ' אמר רבא לצאת לא בעי כונה לעבור בעי כונה‪,‬‬
‫וזהו ממש כהך לשון בגמ' עירובין‪ ,‬ומקשה הגמ' ר"ה שם והא מתן דמים לרבי יהושע דלעבור ולא‬
‫בעי כונה‪ ,‬ומסיק הש"ס אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה‪ ,‬לעבור בזמנו לא בעי כונה‪ ,‬שלא‬
‫בזמנו בעי כונה ע"ש‪ .‬ומבואר דהש"ס דחה בהדיא אליבא דרבא הך צד שיהיה מקום לחלק‬
‫דמצות אי"צ כונה ואילו ב"ת צריך כונה‪ .‬וא"כ שוב יקשה כיון דמדברי רבא סוכה )לו‪ (:‬מוכח דס"ל‬
‫דאיסור ב"ת צריך כונה‪ ,‬ע"כ דה"ה דמצות צריכות כונה‪ .‬ומ"ט לא מייתי הרמב"ן ר"ה )כח‪ (.‬ראיה‬
‫מזה לשיטתו דרבא אליבא דנפשיה אית ליה מצות צריכות כונה‪ .‬אלא ע"כ דאי"ז כלל כונת דברי‬
‫רבא בסוגיא דסוכה )לו‪.(:‬‬
‫אלא דגם אם נחזור מדברינו כאן ונשוב לומר דטעמא דשרי לאגוד הלולב שלא במינו למ"ד לולב‬
‫אי"צ אגד אינו משום דליכא כונת מצוה על האגד‪ ,‬הרי יקשה ] מלבד מה שיחזרו קושיותינו דלעיל‬
‫מהטיל למוטלות ומשני זוגות תפילין לדוכתייהו[ סוכ"ס הרי אליבא דאמת כיון דמסקנת הרמב"ן‬
‫בר"ה דרבא אית ליה דמצות צריכות כונה‪ ,‬א"כ למה באמת לא פירש רבא דטעמא דר"מ דמותר‬
‫לאגוד הלולב שלא במינו הוא משום דליכא כונת מצוה על האגד‪ ,‬ולעבור על ב"ת בעי כונה‪ .‬ולכ'‬
‫צריך לומר דאיה"נ למסקנת הרמב"ן בר"ה דרבא אית ליה מצ"כ‪ ,‬א"כ ממילא דמטעם זה מותר‬
‫לאגוד הלולב שלא במינו למ"ד לולב אי"צ אגד‪ ,‬דהא ליכא כונת מצוה על האגד‪ .‬וע"כ דזהו‬
‫באמת גם כונת רבא בסוגיא דסוכה הנ"ל‪ .‬וכמש"נ‪ .‬וצ"ל דמ"מ הרמב"ן בר"ה לא הביא מזה ראיה‬
‫דרבא ס"ל מצות צ"כ‪ ,‬משום שאפשר לדחות דכונת רבא בסוכה אינו משום דליכא כונת מצוה על‬
‫אגד‪ ,‬כ"א משום שבעצם כל דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו עובר על ב"ת‪ ,‬אפילו אי‬
‫מאצ"כ‪ .‬וע"ע לק' בענין בל תגרע‪ ,‬תירוץ אחר מ"ט לא הביא הרמב"ן ראיה זו דרבא ס"ל מצ"כ‪.‬‬
‫ו‪ .‬עוד י"ל בתירוץ הקושיא מהטיל למוטלות ומשני זוגות תפילין‪ ,‬דמה דס"ל להני ראשונים‬
‫דבמקום דהאי לחודיה קאי כו' אינו עובר משום ב"ת‪ ,‬הוא דוקא כגון בהוסיף מין אחר על הד'‬
‫מינים‪ ,‬או אפילו בשני לולבים או חוט נוסף בצצית‪ ,‬אשר לאחר שאנו אומרים דהלולב הנוסף או‬
‫החוט הנוסף קאי לחודיה‪ ,‬א"כ הלולב ההוא או החוט ההוא בפנ"ע אינו מצוה שלמה כלל‪ ,‬דחוט‬
‫א' או לולב א' כשלעצמו אינו כלום‪ .‬אבל אם יטול שני לולבים וששה הדסים וארבע ערבות ושני‬
‫אתרוגים באופן שגם אחר שנאמר דהאי לחודיה קאי כו' הרי יש שם שתי מצוות שלמות אזי ל"ש‬
‫טעמא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלל‪ .‬ולק' בענין בל תגרע נבאר יותר הסברא בזה‬
‫אי"ה‪.‬‬
‫וא"כ ניחא מאד ההיא דשני זוגות תפילין והטיל למוטלות‪ ,‬דהתם ל"ש כלל לומר דהאי לחודיה‬
‫קאי והאי לחודיה קאי‪ ,‬שהרי יש שם שתי מצוות שלמות‪] .‬ומה דהראב"ד הל' צצית כתב גם לענין‬
‫הטיל למוטלות דאינו פסול דהאי לחודיה קאי כו' הכונה לדין האי לחודיה שנאמר לענין פסול‬
‫בסוגיא דסנהדרין )פח‪ ,(:‬דמפרש הראב"ד דשם הכונה שאין שם חציצה ולכן אינו פסול‪ ,‬ואינו ענין‬
‫כלל לדין האי לחודיה קאי כו' שהוזכר לענין להציל מאיסור ב"ת‪[.‬‬

‫בענין בל תגרע‬
‫א‪ .‬יש לעיין בטעם בטעם הדין המבואר בגמ' סנהדרין )פח‪ (:‬דהמוסיף על המצוה פסל במקום‬
‫שהתוספת לא קאי לחודיה‪ ,‬וכגון במוסיף על הד' מינים למ"ד לולב צריך אגד וכן המוסיף חוט‬
‫‪41‬‬

‫נוסף בצצית אי קשר עליון דאורייתא‪ .‬ובראב"ד פ"א צצית הט"ו מבואר שהוא מטעם חציצה‪,‬‬
‫אבל הריטב"א סוכה )לא‪ (:‬והתוס' סנהדרין שם ע"כ לא סבירא להו כן‪ ,‬שהרי דימו דין האי‬
‫לחודיה קאי הנאמר בגמ' סנהדרין שם לענין פסול לדין האי לחודיה קאי הנאמר בגמ' סוכה‬
‫לענין איסור ב"ת‪ ,‬והרי איסור ב"ת משכח"ל גם כשאין שם חציצה‪ ,‬כמו באוגד את הלולב שלא‬
‫במינו דאפי' למ"ד צריך אגד אבל חציצה אין שם‪ ,‬ומ"מ אסור משום ב"ת‪ ,‬ואם נאמר דכל שאינו‬
‫חוצץ אין פוסל איך אפשר לדמות סברת האי לחודיה קאי הנאמר לענין פסול לסברת האי‬
‫לחודיה קאי הנאמר לענין איסור‪ .‬וע"כ לדעתם שאין הפסלות משום חציצה‪.‬‬
‫ובפשוטו י"ל‪ ,‬דטעם הפסול במוסיף על המצוה הוא משום דכל שמוסיף בהמצוה ולא קאי‬
‫התוספת לחודיה פסול משום דחשיב שינוי בצורת המצוה וממילא פסול דאין שם מצוה כצורתה‬
‫ובטלה הכל‪.‬‬
‫ב‪ .‬ויש לעיין‪ ,‬דבפשוטו מבואר בגמ' סנהדרין הנ"ל דבמוסיף על הד' מינים למ"ד לולב צריך אגד‬
‫פסל לכל‪ .‬ומ"מ מבואר ברמב"ן עה"ת פ' ואתחנן )ד' ב'( דבנוטל ה' מינים עובר משום ב"ת‪ ,‬והוא‬
‫מספרי‪ .‬ולכאורה מה מוסיף שייך כיון שאין שם מצוה כלל‪ ,‬שהרי פסול‪ .‬ובפרט למש"נ שטעם‬
‫הפסול הוא משום שבעצם ליכא מצוה דחסר בצורת המצוה‪ ,‬א"כ איזה מוסיף על המצוה שייך‬
‫בזמן שאין שם איסור כלל ועיקר‪.‬‬
‫וע"כ צ"ל דזהו גופא גדר החיוב ששינה בצורת המצוה‪ ,‬ולא מה שמוסיף על המצוה‪.‬‬
‫ובלא"ה נראה כן לענין איסור בל תגרע‪ ,‬דכתבו רש"י והרמב"ן שם מהספרי דאם נטל ג' מינים או‬
‫עשה ג' בתים בתפילין עובר משום בל תגרע‪ .‬והטורי אבן ר"ה )כח‪) (:‬באבני שהם( תמה ע"ז דמה‬
‫שייך איסור בתג"ר במקום שאין שם מצוה כלל‪ .‬ועוד דא"כ כל המבטל מ"ע יתחייב מלקות משום‬
‫בתג"ר עכ"פ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו‪ .‬ודעת הטו"א דאיסור בל תגרע משכח"ל דוקא‬
‫בגונא שמקיים המצוה אלא שאינה כתיקונה‪ ,‬וכגון כשעושה מתן דם אחד במקום שצריך לעשות‬
‫ד'‪ ,‬דכיפר‪ ,‬אבל עובר על בל תגרע כמבואר בגמ' ר"ה )כח‪ .(:‬ולדעת רש"י והרמב"ן והספרי נראה‬
‫דע"כ צ"ל דחיוב בתג"ר הוא משום שמשנה בצורת המצוה‪ ,‬ואף שאין שם קיום מצוה כלל‪ ,‬מ"מ‬
‫כל שעושה המצוה בשינוי צורה בגרעון חייב משום בתג"ר‪ .‬ולא דמי למבטל מ"ע לגמרי‪ ,‬דאין שם‬
‫שינוי בצורת המצוה‪ ,‬רק ביטול גמור‪ .‬משא"כ הנוטל ג' מינים הרי יש שם שינוי בצורת המצוה‪,‬‬
‫וחייב משום בתג"ר‪] .‬ואולי דמ"מ בעי כונה לשם מצוה‪ ,‬דבלא"ה אינו כלום‪ ,‬ולא דמי למניח ב'‬
‫זוגות תפילין דתלוי בדין מצ"כ עי' עירובין )צה‪ .[(:‬ומיניה נדון לאיסור ב"ת‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד הקשה הטו"א שם דאיך אפש"ל דהנוטל ג' מינים עובר משום בתג"ר‪ ,‬הא בגמרא סוכה‬
‫)לא‪ (:‬איתא לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רימון כו' ומפרש טעמא בגמ' דלמא אתא למסרך‬
‫לשנה אחרת‪ ,‬ואילו לדברי רש"י והרמב"ן עפ"י הספרי מה צריך לטעם זה הא איסור גמור הוא‬
‫משום בתג"ר‪] .‬ועי' בית הלוי ח"א סי' מ"ב מה שדן בזה‪[.‬‬
‫ונראה לתרץ‪ ,‬דהא ודאי דהספרי דמחייב בנוטל ה' מינים משום ב"ת הוא כמ"ד לולב צריך אגד‪,‬‬
‫דהא למ"ד לולב אי"צ אגד א"כ אין שם איסור ב"ת דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ]לשי'‬
‫הרמב"ן והראב"ד ותוס' סנהדרין דבמקום שהתוספת קאי לחודיה אינו עובר על איסור ב"ת[‪.‬‬
‫והנה בגמ' מנחות )כז‪ (.‬איתא דלמ"ד לולב אי"צ אגד יכול ליטול הד' מינים בזה אחר זה ויצא יד"ח‬
‫]כן דעת רוב הפוסקים אבל ר"ת בתוס' סוכה )לד‪ (:‬פליג ע"ז ומגיה בגמ' מנחות הנ"ל‪ [.‬ומעתה‬
‫י"ל‪ ,‬דהגמ' סוכה )לא‪ (:‬דקאמר שלא יביא פריש ורימון משום דאתי למיסרך‪ ,‬ולא קאמר משום‬
‫בתג"ר‪ ,‬אתיא אליבא דרבנן דלולב אי"צ אגד‪ .‬אשר לפי"ז בנטילת ג' מינים ליכא שינוי בצורת‬
‫המצוה כלל‪ ,‬דהא גם כשנוטל ד' מינים כדין הרי יכול ליטול ג' מינים לבד ואח"כ להניחם ולטול‬
‫המין הד' ויצא יד"ח‪ .‬וא"כ נטילת ג' מינים כשהיא לעצמה אין בו משום שינוי בצורת המצוה‪ .‬רק‬
‫‪42‬‬

‫דמבטל המצוה במה שאינו נוטל אח"כ למין הד'‪ .‬והרי על ביטול מ"ע ודאי ל"ש איסור בתג"ר‪.‬‬
‫אבל הספרי דמחייב בנוטל ג' מינים משום בתג"ר אזיל לשי' דמחייב במוסיף מין חמישי משום‬
‫ב"ת‪ ,‬אשר מוכח מזה דס"ל לספרי דלולב צריך אגד‪ ,‬וכיון שצריך אגד צריך ליטול כל הד' מינים‬
‫‪25‬‬
‫ביחד‪ ,‬וא"כ כשנוטל ג' מינים יש שם שינוי בצורת המצוה ועובר משום בתג"ר ודו"ק‪.‬‬
‫ד‪ .‬ועפי"ז יש לבאר דבר קשה בדברי הראב"ד פ"ז לולב ה"ז‪ ,‬על דברי הרמב"ם שאסור ליטול‬
‫יותר מלולב אחד ואתרוג אחד ושתי ערבות‪ ,‬וכתב הראב"ד וז"ל לא שמעתי מעולם פסול בזה‬
‫ולא איסור תוספת ולא גירוע כו' עכ"ל לענינינו‪ ,‬ובמקו"א הארכנו הרבה בביאור השגתו מ"ט ס"ל‬
‫שאין בזה איסור תוספת‪ ,‬אבל צריך עוד לעיונא במש"כ שאין בזה איסור גירוע‪ ,‬דמשמע כונתו‬
‫שאם נוטל ג' מינים ומחסיר מין אחד לא עבר על איסור בל תגרע‪ ,‬וכדעת הטורי אבן‪ .‬וקשה חדא‬
‫דהוא נגד דברי הספרי דלקיחת ג' מינים הוא אסור משום בל תגרע‪ .‬ועוד דלא ביאר הראב"ד‬
‫כלל מ"ט אין בזה איסור גירוע‪ ,‬דעל מה שהשיג דאין בזה איסור תוספת מאריך הראב"ד לבאר‬
‫משום דשני לולבים מינו הוא‪ ,‬וגם האי לחודיה קאי‪ .‬אבל מה שאין בזה איסור גירוע הוא לכ'‬
‫מטעם הטו"א דאינו אלא ביטול מ"ע‪ ,‬ולמה לא ביאר הראב"ד‪ .‬ועוד‪ ,‬דהרמב"ם לא דיבר כלל‬
‫מענין גירוע‪ ,‬וא"כ מאי שייטיה דאיסור גירוע שיזכירו הראב"ד‪.‬‬
‫ולנ"ל הוא מבואר מאד‪ ,‬דמהספרי לק"מ על הראב"ד‪ ,‬דהספרי אזיל למ"ד לולב צריך אגד‪,‬‬
‫כדמוכח בלא"ה ממה שכותב הספרי דבנטילת ה' מינים עובר על בל תוסיף‪ .‬והראב"ד אזיל למ"ד‬
‫לולב אי"צ אגד‪ ,‬דלמ"ד אי"צ אגד אין איסור בתג"ר בנטילת ג' מינים‪ ,‬וכמש"נ‪ .‬וכן מבואר למה לא‬
‫ביאר הראב"ד טעמא דאין בזה איסור גירוע‪ ,‬דהוא נכלל במה שביאר הראב"ד שאין בזה איסור‬
‫תוספת דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין התוספת ענין להמצוה‪ ,‬ומאותו הטעם אין בזה‬
‫איסור גירוע‪ ,‬שהמין הנחסר אינו שינוי בצורת לקיחת הג' מינים הנמצאים‪ ,‬כיון שאי"צ אגד ויכול‬
‫ליקח אותם בנפרד‪ ,‬ואין כאן אלא ביטל מ"ע‪ .‬וכן מבואר למה הזכיר זה הראב"ד‪ ,‬כיון שהוא‬
‫נמשך מהשגתו שאין בזה איסור תוספת כיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ואדהכי י"ל עוד‪ ,‬דכיון דחזינן דלרבנן יכול ליטול הד' מינים בזה אחר זה‪ ,‬ור' יהודה הרי לא פליג‬
‫כ"א משום דלולב צריך אגד‪ ,‬א"כ היינו דוקא בג' מינים האגודים‪ ,‬אבל האתרוג יכול ליטול אח"כ‪.‬‬
‫וא"כ ניחא דהספרי דקאמר דאם נטל ג' מינים עובר על בתג"ר היינו כשהחסיר א' מין המינים‬
‫האגודים‪ ,‬דהוי שינוי בצורת המצוה כנ"ל‪ .‬אבל הברייתא דלא יביא לא פריש ולא רימון הרי מיירי‬
‫שהחסיר האתרוג‪ ,‬ובזה ליכא בתג"ר דהרי בלא"ה יכול ליטול האתרוג לעצמו‪ ,‬ואין כאן אלא‬
‫ביטול מ"ע‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫ושמא יש לקיים עיקר תירוץ זה גם לשיטת ר"ת דס"ל דלעולם א"א ליטול המינים בזה אחר זה‪.‬‬
‫דמ"מ גם לדידיה יש חילוק בין ר' יהודה ורבנן‪ ,‬דלר' יהודה דצריך אגד א"כ אם מגרע מן המינים‬
‫האגודים הוי שינוי בחפצא של המצוה‪ ,‬ועובר משום בתג"ר‪ .‬אבל לרבנן דאי"צ אגד )וכן לר' יהודה‬
‫אם החסיר האתרוג שאינו מן האגד( אין כאן חסרון בחפצא של המצוה‪ ,‬כי כל המינים הם חפצא‬
‫של מצוה בפנ"ע‪ .‬ואינו עובר משום בתג"ר‪ .‬דאיסור בתג"ר אינו אלא במגרע מן החפצא של‬
‫מצוה ומשנה צורתה‪.‬‬
‫‪ 25‬דהנה הגמ' קאי על הברייתא דקאמר דלא יביא פריש או רימון‪ .‬ופריך הגמ' פשיטא ומתרץ דסד"א דיביא כדי שלא‬
‫תשתכח תורת אתרוג‪ .‬ומק' דמ"ט באמת לא יביא מה"ט‪ .‬ומתרץ משום דאתי למיסרך‪ .‬וזהו הרבותא דהברייתא דלא‬
‫יביא פריש או רימון משום דאתי למיסרך‪ .‬אבל לר' יהודה פשיטא דלא יביא שהרי יעבור על בתג"ר‪ .‬נמצא דהרבותא‬
‫דהברייתא היא אליבא דרבנן‪ .‬וא' מן התלמידים הקשה הרי באותה ברייתא קתני דד' מינים כשם שאין פוחתים‬
‫עליהם כך אין מוסיפים עליהם‪ .‬ופריך הגמ' פשיטא‪ ,‬ומתרץ מה"ד הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד א"כ המין‬
‫הה' העומד חוץ לאגד קאי לחודיה‪ ,‬קמ"ל‪ .‬ומפורש דהרבותא דבבא זו היא אליבא דר' יהודה‪ .‬אבל באמת אין כאן‬
‫קושיא‪ .‬דהרי תחילת אותה ברייתא דלולב היבש פסול ור' יהודה מכשיר‪ .‬הרי שנזכרו ר' יהודה ומחלקתו‪ .‬וא"כ ליכא‬
‫שום דוחק במה דבהמשך הברייתא אשמעינן חדא רבותא לרבנן ) דלא יביא פריש או רימון( וחדא רבותא לר' יהודה‬
‫) דלא יוסיף מין ה' חוץ לאגד(‪.‬‬

‫‪43‬‬

‫ה‪ .‬אבל יש לעיין בזה‪ ,‬דהא הרמב"ן עה"ת שם כתב דהיושב בסוכה ו' ימים עובר משום בתג"ר‪.‬‬
‫והרי גם שם בשעה שיושב בסוכה אין שם שינוי בצורת המצוה‪ ,‬רק דבסוף מבטל המצוה ביום ז'‪,‬‬
‫ומ"ש מנטילת ג' מינים למ"ד לולב אי"צ אגד‪.‬‬
‫ו‪ .‬ונראה‪ ,‬דבלא"ה קשה על שיטת הרמב"ן דכל שהתוספת קאי לחודיה אינו עובר משום בל‬
‫תוסיף‪ ,‬והא הישן בשמיני בסוכה בכונת מצוה עובר על ב"ת כמבואר בגמ' ר"ה )כח‪ (:‬וברמב"ן‬
‫עה"ת שם‪ .‬והא ישיבת יום ח' קאי לחודיה‪.‬‬
‫והיה נראה לומר דאף שנתבאר דעת הרמב"ן דגדר איסור ב"ת הוא מה שמשנה בצורת המצוה‪,‬‬
‫אבל כל זה בנוטל מין חמישי או ה' בתים בתפילין וכיו"ב‪ ,‬בזה חיובו הוא משום ששינה בצורת‬
‫המצוה‪ .‬ולכן כל שהמין החמישי קאי לחודיה כמו למ"ד אי"צ אגד א"כ הד' מינים לחודייהו קאי‬
‫ואין שם שינוי בצורת המצוה ופטור‪ .‬אבל הישן בשמיני בסוכה הוא מוסיף באופן אחר לגמרי‪,‬‬
‫שעושה המצוה עצמה יותר מכשיעור‪ ,‬והוא מוסיף בשיעור המצוה‪ ,‬דהתורה צותה לישב ז' ימים‪,‬‬
‫והוא יושב ח' ימים‪ .‬ואין החיוב משום שינוי בצורת המצוה‪ ,‬רק משום שמוסיף בשיעורא דהמצוה‪,‬‬
‫ולכן לא איכפת לן במה דקאי לחודיה‪.‬‬
‫וזה מדוייק באמת בדברי הרמב"ן עה"ת ואתחנן שם שמתחילה הביא לשון רש"י לא תוסיפו כגון‬
‫ה' פרשיות בתפילין ה' מינין בלולב ה' צציות וכן לא תגרעו‪ .‬ואח"כ כותב הרמב"ן וז"ל אבל לא‬
‫באלה לבד אמרו אלא אף הישן בשמיני בסוכה בכונה לוקה כמו שמוזכר במס' ר"ה עכ"ל‪.‬‬
‫ולכאורה מאי קמ"ל הרמב"ן בזה הא ודאי איכא עוד ציורים דבל תוסיף שלא הזכירם רש"י כגון‬
‫הטיל למוטלות ושני זוגות תפילין דג"כ מצינו בגמ' דעובר עליהם משום ב"ת‪ .‬אבל ברור דכונת‬
‫הרמב"ן דחיוב ב"ת בישן בשמיני בסוכה אינו דומה להוספת פרשה בתפילין או חוט בצצית‪ ,‬דהתם‬
‫מוסיף בהחפצא של מצוה‪ ,‬והוא שינוי בצורת המצוה‪ ,‬אבל ישן בשמיני בסוכה לא שינה בהחפצא‬
‫של מצוה כלל רק עשה המצוה יותר מכשיעור הכתוב‪ ,‬ולזה הוצרך הרמב"ן לבאר דלא באלה‬
‫לבד שמוסיף בהחפצא של מצוה מצינו איסור בל תוסיף אלא גם בישן בשמיני בסוכה שאף שלא‬
‫שינה כלום בצורת המצוה ג"כ אסור משום שעושה המצוה יותר משיעור התורה‪.‬‬
‫ז‪ .‬והיה ניחא לפי"ז מה שלכאורה קשה לשיטת הרמב"ן ודעימיה דכל שעובר על ב"ת פוסל‬
‫להמצוה א"כ הישן בשמיני בסוכה לכונת מצוה יפסל למפרע כל ז'‪ ,‬ותימה לומר שכן הוא הדין‪.‬‬
‫ולנ"ל יש לומר דמה דב"ת פוסל להרמב"ן הוא רק ב"ת כזה שהוא שינוי בצורת המצוה‪ ,‬ולא ב"ת‬
‫שאינו שינוי בצורת המצוה בשעתה רק מוסיף על המצוה וק"ל‪.‬‬
‫ומיניה נדון גם לישן בסוכה ו' ימים‪ ,‬דכתב הרמב"ן דעובר משום בתג"ר‪ ,‬דתמהנו לעיל )אות א'(‬
‫הרי לא שינה כלל בצורת המצוה‪ ,‬דבשעת עשיית המצוה לא היתה שם שום שינוי‪ ,‬ומאי שנא‬
‫מהנוטל ג' מינים למ"ד לולב אי"צ אגד דאינו עובר על בתג"ר כיון שבשעת לקיחת הג' מינים לא‬
‫שינה כלל בצורת המצוה כיון שיכול ליטלם בזאח"ז‪ .‬אבל לנ"ל נאמר דמה שהישן ו' ימים בסוכה‬
‫חייב משום בתג"ר כדברי הרמב"ן אינו כלל משום ששינה בצורת המצוה‪ ,‬כ"א משום שעשה‬
‫המצוה פחות מכשיעור‪ ,‬וגם לזה בל תגרע יקרא‪ ,‬וכמו הישן בשמיני בסוכה דחשיב מוסיף‪ ,‬אע"פ‬
‫שלא שינה בצורת המצוה‪ ,‬דמ"מ הוסיף בשיעור עשיית המצוה‪ ,‬שעשה המצוה יותר מכשיעור‪,‬‬
‫כמו"כ הישן ו' ימים בסוכה חשיב גורע שעשה המצוה פחות מכשיעור‪ .‬אבל הנוטל ג' מינים למ"ד‬
‫לולב אי"צ אגד אינו עובר על בתג"ר כלל‪ ,‬דהתם לא שייך לומר שהחסיר בשיעור המצוה‪ ,‬שהרי‬
‫הוא לא החסיר בשיעור המצוה‪ ,‬רק ביטלו לגמרי‪ ,‬דהד' מינים מעכבים זה על זה‪ ,‬ודמי למי שלא‬
‫ישב בסוכה כלל ועיקר‪ ,‬דודאי אינו עובר על בתג"ר‪ ,‬רק ביטל מ"ע‪.‬‬
‫ח‪ .‬וכן מובן מאד לפי"ז הטעם דבהטיל למוטלות ומניח שני זוגות תפילין עובר משום ב"ת‪ ,‬ולא‬
‫‪44‬‬

‫אמרינן דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‪ .‬והוא‪ ,‬דסברת האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‬
‫נאמר שהוא פוטר רק במקום שאינו מוסיף בשיעור המצוה עצמה‪ ,‬רק משנה בצורתה ע"י נטילת‬
‫מין אחר וכיו"ב‪ ,‬בזה אמרינן דבמקום שהתוספת קאי לחודיה אינו מועיל לפגוע בצורת המצוה‬
‫ואין כאן איסור ב"ת‪ .‬אבל במניח שני זוגות תפילין ובהטיל למוטלות הרי אף דקאי כל אחד‬
‫לחודיה ואין שם שינוי בצורת המצוה אבל מ"מ הרי עושה המצוה עצמה יותר משיעור התורה וזה‬
‫אופן אחר של חיוב ב"ת‪ .‬והוא כעין החילוק שכתבנו לעיל בענין האי לחודיה קאי‪ ,‬אבל עכשיו‬
‫מובן יותר מסברא‪.‬‬
‫ט‪ .‬ולפי"ז היה נראה לתרץ גם מה שנתקשינו לעיל בענין האי לחודיה קאי בדברי רבא סוכה )לו‪(:‬‬
‫דתלה מחלוקת ר"מ ור"י אי שרי לאגוד הלולב שלא במינו במחלוקת אי לולב צריך אגד‪.‬‬
‫ובריטב"א שם )לא‪ (:‬בשם הרמב"ן מבאר דכונת רבא דלמ"ד לולב אי"צ אגד מותר לאגוד הלולב‬
‫שלא במינו דכיון דאי"צ אגד א"כ האגד קאי לחודיה וכל שהתוספת קאי לחודיה אין לחוש לאיסור‬
‫ב"ת‪ .‬והקשינו למה הוצרך הרמב"ן לזה‪ ,‬ולמה לא ביאר בפשיטות דהא שיטת הרמב"ן במלחמות‬
‫ר"ה )כח‪ (:‬דרבא ס"ל מצות צריכות כונה‪ ,‬ומבואר בגמ' שם דלמ"ד מצות צריכות כונה א"כ אינו‬
‫עובר על איסור ב"ת אא"כ יש לו כונה לשם מצוה ]ומה"ט הישן בשמינו בסוכה אינו לוקה משום‬
‫בל תוסיף[‪ .‬וא"כ היה לו להרמב"ן לפרש בפשיטות דלמ"ד לולב אי"צ אגד א"כ ליכא כונת מצוה‬
‫על האגד וא"כ ל"ש בהאגד איסור ב"ת כלל‪ .‬עי' לעיל שם מה שפלפלנו בזה‪.‬‬
‫אבל למבואר עכשיו יש לומר דמה שמצינו בגמ' לענין הישן בשמינו בסוכה דלעבור על ב"ת בעי‬
‫כונה לשם מצוה אי מצות צריכות כונה‪ ,‬וכן איתא גם בגמ' עירובין )צה‪ (:‬לענין הנחת שני זוגות‬
‫תפילין‪ .‬כל זה אינו אמור אלא בהך בל תוסיף דהישן בשמיני בסוכה והנחת שני זוגות תפילין‪ ,‬שאין‬
‫אופן איסורם משום ששינה בצורת המצוה‪ ,‬דהא לענ"ז הרי התוספת קאי לחודיה ואין שם שינוי‬
‫בצורת המצוה כלל‪ ,‬רק עיקר חיובם משום עשיית המצוה יותר משיעור התורה‪ .‬בזה הוא‬
‫דפשיטא לה להגמ' דאי מצות צ"כ א"כ אין כאן עשיית המצוה בלא כונה‪ ,‬ואם אין שם עשיית‬
‫המצוה גם איסור ב"ת ליכא‪ .‬אבל המוסיף מין חמישי על הלולב‪ ,‬אלמלא דלולב אי"צ אגד וקאי‬
‫לחודיה‪ ,‬הרי היה שם שינוי בצורת המצוה‪ ,‬ובזה באמת לא מצינו כלל דלעבור על ב"ת נצריך‬
‫כונה לשם מצוה‪ ,‬שהרי סוכ"ס יש כאן שינוי בצורת המצוה‪ .‬ולכן הוצרך הרמב"ן שפיר לטעמא‬
‫דלמ"ד לולב אי"צ אגד המין החמישי קאי לחודיה ואין שם שינוי בצורת המצוה כלל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫‪45‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful