‫הרב מיכאל רוזנצוייג‬

‫ראש ישיבה‬
‫ראש הכולל‪ ,‬מכון הגבוה לתלמוד ע"ש ברן‬

‫הערה בשיטת הרמב"ם בענין פסול רשע לעדות‬
‫הרמב"ם מונה פסול רשע מבין עשרה סוגי פסולי עדות )הלכות‬
‫עדות ט‪:‬א(‪ .‬כשהוא בא לפרט פסול זה‪ ,‬הרמב"ם הביא את המקור מהפסוק‬
‫"אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס‪ ",‬וגם הוסיף שיש איסור על פי פסוק‬
‫זה שלא יצטרף עד כשר להעיד יחד עם רשע אף על פי שהיא עדות אמת‪.‬‬
‫בהקשר זה‪ ,‬הרמב"ם מיד הגדיר רשע שפסול לעדות‪ .‬וז"ל )שם‪ ,‬י‪:‬ב(‪" :‬איזהו‬
‫רשע כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות הרי זה רשע ופסול לעדות‬
‫שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע‬
‫ואין צריך לומר למחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע‬
‫למות‪".‬‬
‫אבל בהמשך דבריו הרמב"ם מוסיף עוד הגדרה של רשע שפסול‬
‫לעדות‪ .‬וז"ל )י‪:‬ד(‪" :‬ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן‬
‫בני תשלומין ואינן בני מלקיות הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס‬
‫פסולין שנאמר כי יקום עד חמס כגון הגנבים והחמסנים‪ .‬אף על פי שהחזיר‬
‫הרי הוא פסול לעדות מעת שגנב או גזל‪".‬‬
‫ועיין בכסף משנה שהקשה על הרמב"ם למה נקט הפסוק שמדגיש‬
‫ענין עד חמס‪ ,‬הרי אנו פוסקים כאביי נגד רבא )סנהדרין כז‪ (.‬שמומר להכעיס‬
‫פסול לעדות מכיון שאין הפסול מצומצם לרשע דחמס‪ .‬ותירץ הכסף משנה‬
‫שהרמב"ם התכוון ללמד שרשע שחייב בתשלומין בעי תשובה ולא מספיק‬
‫בהחזרת החפץ‪ .‬ותירוץ זה צריך עיון‪ ,‬דמניין לנו דין זה על ידי ציטוט מקרא‬
‫זה? והלחם משנה תמה על הכסף משנה שאינו תירוץ מספיק‪ .‬ועיין בלחם‬
‫משנה שהקשה שאלה אחרת‪ ,‬למה הרמב"ם שבק הקרא שעסק בו ביחס לרשע‬
‫‪1‬‬
‫שחייב מלקות והביא דוקא קרא אחר‪ ,‬הרי חמס הוזכר גם בפסוק הראשון!‬
‫והנה נחלקו הראשונים בהבנת המחלוקת בין אביי ורבא בסנהדרין‬
‫)כז‪ (.‬אם פסול עדות חל רק ברשע דחמס‪ .‬יש שהבינו שלשניהם פסול רשע‬
‫הוא פסול גברא‪ ,‬אלא שנחלקו אביי ורבא לגבי פרטי תנאי הפסול גברא – אם‬
‫כל שם רשע פוסל או רק סוג מיוחד של רשע דחמס‪ 2.‬אחרים הבינו שגם אביי‬
‫‪ .1‬ועיין גם בספר המצות לאוין רפו‪ .‬גם שם ציטט הרמב"ם את שני הפסוקים‪.‬‬
‫‪ .2‬עיין בניסוח השני ביד רמ"ה )כז‪ .‬ד"ה דאיתמר( שמשמע שרשע דחמס הוה סוג רשע‪,‬‬
‫ולא מדין חשש שקר‪ .‬ועיין גם בהסבר אחד בחידושי הר"ן למה לפי רבא בועל עריות‬
‫בית יצחק לו • תשס"ד‬

‫‪58‬‬

‫הערה בשיטת הרמב"ם בענין פסול רשע לעדות‬

‫שפוסל כל רשע לעדות מסכים עם רבא שהפסול רשע בעדות הוא מדין חשש‬
‫שקר‪ ,‬אלא שלאביי גם החשוד לדבר קל חשוד לדבר חמור‪ 3.‬ובפשטות יותר‬
‫סביר הוא לומר שנחלקו אביי ורבא גופא בשאלה אם הפסול רשע הוה פסול‬
‫גברא מגזה"כ וממילא כולל כל שם רשע‪ ,‬או מבוסס על חשש שקר ואיבוד‬
‫חזקת כשרות ונאמנות ומסתמא מוגבל הוא לרשע דחמס‪ .‬אולם גם אם ננקוט‬
‫בעמדה פשוטה זו‪ ,‬עדיין יש מקום לחקור אם גם לאביי‪ ,‬שאנו פוסקים כותיה‪,‬‬
‫ישנם שני דינים שונים‪ ,‬שהרי הפסוק מתיחס גם לרשע וגם לחמס‪ ,‬או האם‬
‫הכל משתלב כדין אחד של פסול גברא של רשע‪ .‬ולכאורה נחלקו הראשונים‬
‫‪4‬‬
‫גם בזה‪.‬‬
‫ויש לבחון מהי עמדת הרמב"ם בשאלה זו‪ .‬הנה ראוי להעיר‬
‫שהרמב"ם הוא זה שחידש שיש הגדרה כפולה לרשע בפסול עדות‪ ,‬דבר שלא‬
‫מופיע בגמרא‪ .‬כמובן אין זה כשלעצמו מוכיח שיש שני דינים שונים בפסול‬
‫רשע אבל ראוי גם לציין ששני הסוגים נראים מקבילים לגישות השונות של‬
‫הוה פסול לעדות )סנהדרין כו‪ :‬סוד''ה אמר רב נחמן(‪ .‬תוס' )סנהדרין ט‪ :‬ד"ה לרצונו(‬
‫הסביר שאמנם רשע דחמס מבוסס על חשש שקר אלא ששייך חשש זה גם במי שעבר על‬
‫דין תורה בשביל הנאת הגוף‪ .‬וכן הבינו התוספות בענין אכילת נבלה לתיאבון )כז‪(.‬‬
‫וכדברי הר"ח )שם(‪ ,‬לעומת רש"י )שם( שהסביר שגם אכילת נבלה לתיאבון קשורה‬
‫לחימוד ממון משום שבשר נבלה הושג בזול‪ .‬לפי דיעה אחת בחידושי הר"ן )שם( בועל‬
‫ערוה נחשב כעבירה של חמס שכאילו פוגם האשה‪ .‬לפי דיעה אחת ברמ"ה )ט‪ :‬ד"ה‬
‫רבא( איה"נ אין בועל עריות פסול אליבא דרבא עצמו‪ ,‬ולדבריו של רב יוסף איתמר‪.‬‬
‫אבל בחידושי הר"ן )כו‪ :‬סוד"ה רב נחמן( הובא עוד דיעה שכל הדין של רשע דחמס‬
‫אליבא דרבא אינו מדין חשש שקר אלא הוה שיעור בחומרת הרשעות‪ ,‬וממילא עבירה‬
‫חמורה כבועל עריות שחייב מיתה פסול לרבא גם אם אין חמס ממש‪) .‬והשוה גליון‬
‫הרמ"ה )ט‪ :‬ד"ה רבא( שמבחין לפי רבא בין חייבי לאוין וחייבי מיתות בית דין‪ .‬אבל‬
‫משמע שלדעתו ישנם שני מסלולים ומחייבים שונים‪ ,‬ולא כדברי חידושי הר"ן שהכל דין‬
‫אחד משולב אלא שמשערים חומרת רשע באופנים שונים‪ ,‬לפעמים על פי חומר העבירה‬
‫והעונש ולפעמים על פי גורם כמו חמס‪(.‬‬
‫‪ .3‬דבר זה מבוסס על קשר הגמרא בין מחלוקת אביי ורבא ומחלוקת ר"מ ורבי יוסי‬
‫)סנהדרין כז‪ .(.‬אפשר להבין במסקנה‪ ,‬כשניתקה הגמרא בין המחלוקות‪ ,‬שהגמרא‬
‫שינתה דעתה ואין שיטת אביי מבוססת על חשש שקר בכלל אלא על פסול גברא‪ .‬אבל‬
‫גם יתכן לומר שהגמרא לא חזרה מהעיקרון שגם אביי ורבא חולקים בענין תנאי חשש‬
‫שקר‪ ,‬אלא שלמעשה יש להבחין בין שיטת אביי ושיטת ר"מ‪ .‬אנו פוסקים כמו אביי‬
‫ובכל אופן בעל ספר החינוך )מצוה עה( מנסח את הפסול רשע לעדות על פי הסברא של‬
‫חוסר נאמנות‪ .‬ויש דיעה בנמוק"י שהגורם של יצרו אונסו להכשיר עבריין לעדות‬
‫)שמופיע כדיעה בתוספות ט‪ :‬ד"ה לרצונו; ובתוספות כו‪ :‬ד"ה החשוד ביחס לשיטת‬
‫רבא( שייך גם לאביי! ועיין גם בחידושי הר"ן )כו‪ :‬סוד"ה רב נחמן( שהוא עדיין מגדיר‬
‫את דברי אביי במונחים של חשוד לקל חשוד לחמור‪ ,‬על אף מסקנת הגמרא שמנתקת‬
‫שיטת אביי משיטת ר"מ! ויש כמה וכמה נפק"מ אם למסקנה פסול רשע מבוסס על‬
‫חוסר נאמנות או הוה פסול גברא‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ .4‬ועיין בב' הניסוחים של היד רמ"ה כז‪ .‬ד"ה מתיבי‪.‬‬

‫הרב מיכאל רוזנצוייג‬

‫‪59‬‬

‫רבא ואביי‪ .‬האם דבר זה רק מקרי והרמב"ם רק התכוון להרחיב הגדרת שם‬
‫רשע לכלול עבירות של לקיחת ממון‪ ,‬או שמא הרמב"ם סבור שאביי רק בא‬
‫להוסיף פסול גברא רשע על פסול רשע דחמס של רבא‪ ,‬וגם אביי מקבל שיש‬
‫דין נפרד של רשע דחמס‪.‬‬
‫ולאור רקע זה‪ ,‬נראה לפרש שהרמב"ם בכונה נקט פסוק אחר משום‬
‫שהוא דוקא רצה לקבוע ששתי ההגדרות של רשע בענין פסול עדות שונות הן‬
‫ביסוד הפסול‪ .‬ויש לדייק כן מדבריו‪ .‬ביחס למי שעבר במלקות ובמיתת בית‬
‫דין מדגיש הרמב"ם את המעמד הפורמלי והוא גם ראה צורך להוכיח‬
‫מהפסוקים שבכהאי גונא יש שם רשע‪ .‬ומשום כך הוא מקדים לומר "איזהו‬
‫רשע ‪ ",. . .‬ואחר ההגדרה הוא חוזר ומדגיש "הרי זה רשע ופסול לעדות‪ ",‬ואז‬
‫היה נאלץ לבסס את מסקנתו על פי מקור "שהרי התורה קראה למחוייב‬
‫מלקות רשע שנאמר ‪ ",. . .‬וגם אז מוכרח היה להצדיק על ידי מקור נוסף שגם‬
‫חייבי מיתות ב"ד בכלל רשע למרות שיש ק"ו ממלקות "שנאמר אשר הוא‬
‫רשע למות‪ ".‬כל גישה זו מצביעה על כך שפסול רשע זה הוה פסול גברא‬
‫שמיוסד על גזה"כ‪ .‬ואילו לגבי פסול רשע של לקיחת ממון שלא כדין חסר‬
‫הקדמה ומסקנה מקבילה למה שיש בחייבי מלקיות ומיתת ב"ד‪ ,‬ואין הוכחה‬
‫והגדרת רשע על פי הפסוקים אלא רמז כללי שחמסן גם פסול‪ .‬ולכאורה‬
‫הרמב"ם מתכוין לומר שאין פסול זה זקוק לגזה"כ ואינו פסול גברא אלא‬
‫מדין שפקע מאיש זה חזקת כשרות ונאמנות שהיא תנאי לעדות‪ ,‬מכיון שהוא‬
‫עשוי לקחת ממון שלא כדין‪.‬‬
‫ולפי זה ניישב שאלות הכסף משנה והלחם משנה‪ .‬על אף‬
‫שהרמב"ם פוסק כאביי‪ ,‬הוא הבין שאין אביי שולל דברי רבא שיש פסול‬
‫טבעי מדין רשע דחמס‪ .‬אביי רק מוסיף על דברי רבא שיש גם פסול גברא‬
‫רשע שמוגדר על פי שם רשע כפי שהוא מופיע בהקשרים הלכתיים אחרים‬
‫וששייך גם אם אין חשש מעשי שישקר‪ .‬והרמב"ם מציין ששונים שני הסוגים‬
‫של פסול רשע בזה ששבק הפסוק של "אל תשת ידך עם רשע להיות עד‬
‫חמס‪ ",‬שהוא הבסיס להגדרת פסול רשע בגברא‪ ,‬ונקט פסוק אחר שמתמקד‬
‫רק על ענין חמס‪.‬‬
‫ועיין בפירוש הרדב"ז )י‪:‬ב( שכנראה לא הבין ככה בדברי רבינו‪.‬‬
‫הרדב"ז הניח שלפי הרמב"ם יש פסול רשע גם בלאו שאין בו מעשה ובלאו‬
‫שבכללות‪ ,‬למרות שאינו לוקה‪ .‬והוא מחדש שבאמת לפי הרמב"ם כל שעבר‬
‫על לאו פסול לעדות! והוא רצה להוכיח כן מגזלן שפטור ממלקות מדין לאו‬
‫שניתן לתשלומין ובכל זאת פסול לעדות‪ .‬וז"ל‪" :‬תדע דהא גזלן פסול מן‬

‫‪60‬‬

‫הערה בשיטת הרמב"ם בענין פסול רשע לעדות‬

‫התורה אע"פ שאינו לוקה שהרי ניתן לתשלומין וכן כל כיוצא בזה בלאו דלא‬
‫תגזול‪ ".‬נמצינו למדין שהרדב"ז פירש לפי הרמב"ם שאין שני סוגי פסולי‬
‫רשע‪ ,‬אלא שקביעות שם רשע על פי הפסוק של "והיה אם בן הכות הרשע"‬
‫לאו דוקא תלוי במלקות ממש‪ .‬לפי הבנת הרדב"ז לקיחת ממון בחמס פסול‬
‫משום שיש בו לאו והפטור ממלקות אינו פטור עקרוני אלא משום שניתן הוא‬
‫‪5‬‬
‫לתשלומין‪ ,‬וממילא הוא הדין בלאו שאין בו מעשה ולאו שניתק לעשה‪.‬‬
‫אולם אין פירוש זה נראה ברמב"ם‪ .‬וגם בפיה"מ )סנהדרין כד‪(:‬‬
‫משתמע שהרמב"ם מנסח ב' סוגי פסולי רשע‪ .‬ועיין במנחת חינוך )מצוה עה(‬
‫שהניח כדבר פשוט‪ ,‬אפילו בלי לדייק כן מהמקורות והניסוחים של הרמב"ם‪,‬‬
‫שישנם שני דינים שונים כהנ"ל‪ ,‬חד פסול גברא של שם רשע מדין גזה"כ גם‬
‫אם אין חשש שישקר בעדות‪ ,‬וחד מדין חשש שקר‪ .‬והציע המנחת חינוך שיש‬
‫נפקא מינא בין הדינים‪ ,‬שבן נח בדיניו רק יפסול היכא שלקח ממון שלא כדין‬
‫ומשום חשש שקר‪ ,‬אבל אין שייך פסול גברא רשע בבן נח שזה דין שנובע‬
‫מגזה"כ ואין לך אלא חידושו‪.‬‬
‫ונראה שאם נדייק בדברי הרמב"ם אפשר להציע עוד כמה נפקא‬
‫מינא‪ .‬הרמב"ם רק מזכיר הפסול להצטרף עם רשע אפילו הוא מעיד אמת‬
‫מדין "אל תשת ידך עם רשע" ביחס לפסול גברא רשע‪ .‬ויתכן שאם בסוג‬
‫השני של פסול רשע אין פסול פורמלי אלא חשש שקר ואיבוד חזקת הכשרות‬
‫והנאמנות אולי לא שייך איסור זה‪.‬‬
‫ויתכן עוד נפקא מינא‪ .‬אפשר לדייק שהרמב"ם מחלק בין שני סוגי‬
‫רשע לענין התנאים להחזיר רשע לכשרות‪ .‬לגבי פסול גברא רשע הרמב"ם‬
‫)יב‪:‬ד( קובע שכיון שלקה או שעשה תשובה פקע מיניה שם רשע זה והוא‬
‫כשר לעדות‪ .‬וזה מבוסס על דברי הגמרא במכות )כג‪" (.‬ונקלה אחיך – כיון‬
‫שנקלה אחיך הוא‪ ".‬והרמב"ם פוסק כן גם בהל' סנהדרין )יז‪:‬ז(‪ .‬וזה מסתבר‬
‫למדי הואיל והפסול בא ממעמדו הרשמי כרשע‪ ,‬הוא חוזר לכשרות כשפקע‬
‫‪ .5‬הכסף משנה )עדות י‪:‬ד; יב‪:‬ט( חולק על הבנת הרדב"ז‪ .‬ועיין גם במקורות שצוטטו‬
‫במקורות וציונים במהדורת פרנקל‪ .‬הרמב"ם עצמו )יב‪:‬א( מזכיר שאם אין מלקות‬
‫בפועל משום שלא היתה התראה‪ ,‬עדיין שייך שם רשע לגבי פסול עדות‪ .‬אבל פשוט הוא‬
‫שאין זה דומה למה שחידש הרדב"ז בדברי הרמב"ם שיש לפסול גם מי שפטור ממלקות‬
‫משום שעבר על סוג לאו שלא ניתן למלקות‪ .‬ויש מקום לחקור אי שייך להבחין בין לאו‬
‫שניתן לתשלומין ולאו שאין בו מעשה ולאו שניתק לעשה ולאו שבכללות מצד אופיין‬
‫של דינים אלו‪ .‬והשוה גם לסוגיא ביומא )לו‪-.‬לו‪ (:‬בענין חיוב עולה למי שעבר על עשה‬
‫ולאו הניתק לעשה‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫הרב מיכאל רוזנצוייג‬

‫‪61‬‬

‫ממנו מעמד זה הפוגם‪ .‬ואילו לגבי הסוג השני של רשע דחמס הרמב"ם )שם(‬
‫פוסק שאין התשלומין מחזירין אותו לכשרותו‪ ,‬אלא שיש צורך לתשובה‪.‬‬
‫ועיין ברדב"ז )י‪:‬ד( שהתקשה בהבחנה זו וציטט את קושיית הטור‬
‫למה לפי הרמב"ם לא מספיק תשלומין בחמסן כמו שמספיק מלקות בסוג‬
‫רשע שחייב במלקות? הטור הציע שמא הבעיא היא שהתשלומין נעשין‬
‫בע"כ וממילא אין בכחם לסלק השם רשע של חמס‪ .‬אבל הרדב"ז דוחה‬
‫הסבר זה ברמב"ם משום שמשמע מדברי הרמב"ם שגם אם שילם ברצון אין‬
‫זה מספיק להחזירו לכשרות‪ .‬והרדב"ז עצמו העלה שאיה"נ מהני תשלומין‬
‫להחזירו לכשרותו אלא שלגבי עדות זו אין להכשירו גם אחר ששילם מכיון‬
‫שחסר תחילתו וסופו בכשרות )ב"ב קכח‪ .(.‬בסוף דבריו הרדב"ז הודה שגם‬
‫זה לא משתלב יפה בלשון הרמב"ם )יב‪:‬ד( והסיק )י‪:‬ד; יב‪:‬ד( שמא תשלומין‬
‫לא מהני מטעם מעשי‪ ,‬שתמיד יש לחשוש שמא ישקר שוב בשביל סכום ממון‬
‫גדול יותר‪ .‬ונראה להסביר שהרדב"ז לשיטתו אזיל בזה שאין הבחנה עקרונית‬
‫בין ב' סוגי פסול רשע לפי הרמב"ם‪ ,‬אלא יש רק דין אחד של רשע שעבר על‬
‫‪6‬‬
‫לאו‪ ,‬ואין חיוב מלקות נחוץ‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬אין דברי הרמב"ם משתמעים כן כלל‪ ,‬לא במשנה תורה‬
‫ולא בפירוש המשניות‪ .‬ויש להעיר בנוסף שהרמב"ם )יב‪:‬ד‪-‬י‪ ,‬על פי הגמרא‬
‫סנהדרין כה‪ ,.‬כה‪ (:‬דורש חזרה בתשובה מעבר לשלילת העבירה‪ .‬ותשובה זו‬
‫כוללת קריעת שטרי מלוה ברבית‪ ,‬הפסקה מהלואה ברבית אפילו לגוי‬
‫)שבולט ביותר לאור שיטת הרמב"ם המפורסמת שיש איסור עשה להלוות‬
‫לגוי בלי רבית – הל' מלוה ה‪:‬א(‪ ,‬שבירת פספסי המשחק וקוביא‪ ,‬ועוד כהנה‪,‬‬
‫שלכאורה מרחיקין לכת ממה שטעונים בהלכות תשובה‪ .‬ויש לדייק כן‬
‫מדבריו )יב‪:‬ד( שדורש "עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרעה‪".‬‬
‫ומו"ר הגרי"ד זצ"ל כבר עמד על השינויים שבין סילוק שם רשע‬
‫בהל' תשובה ובהל' עדות‪ 7.‬מצד אחד הוא העיר שלא מצינו בהלכות עדות‬
‫‪ .6‬הרדב"ז גם מניח שעקרונית תשלומין מהוה תיקון דומה למלקות‪ ,‬ויש מקום לפקפק‬
‫בהשואה זו‪ .‬ונראה שהכסף משנה )יב‪:‬ד( דוחה סברא זו‪ .‬גם ניתן לחלוק על הנחת‬
‫הרדב"ז שעקרונית שייך פסול של תחילתו וסופו בכשרות לגבי רשע‪ .‬הגמרא דנה בפסול‬
‫זה ביחס לקרוב וסומא‪ .‬ונחלקו הראשונים )ב"ב מג‪ (.‬בענין נוגע בעדות‪ .‬והשוה דיון‬
‫הקצות )ז‪:‬א‪,‬ב( אם פסול רשע שניתן להכשירו מהוה פגם בענין התנאי של ראוי להורות‬
‫בכל התורה לגבי סמיכה‪ .‬כמובן‪ ,‬אפשר להבחין בין התחומים‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ .7‬הגרי"ד זצ"ל דן ביחס הדברים בשני הקשרים‪ ,‬והעיר בכיוון שונה בכל אחד מהם‪.‬‬
‫במאמרו "איש ההלכה" )בדפוס "איש ההלכה גלוי ונסתר‪ ",‬עמ' ‪ (39-49‬הרב העיר‬
‫שתשובה דורשת יותר מכשרות לעדות‪ ,‬ואילו באחד משיעורים בעניני תשובה בנושא‬

‫‪62‬‬

‫הערה בשיטת הרמב"ם בענין פסול רשע לעדות‬

‫שוידוי הוה תנאי לתשובה כדי להחזיר חזקת כשרות לעדות כמו שהוא מופיע‬
‫כתנאי בהלכות תשובה )א‪:‬א(‪ .‬והסביר הגרי"ד שוידוי הוא תנאי לכפרה ולא‬
‫להפקעת שם רשע‪ ,‬וכדברי הגמרא בקדושין )מט‪ (.‬שהמקדש אשה על מנת‬
‫שאני צדיק מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה‪ .‬ועדות אינה זקוקה לכפרה‬
‫אלא לסילוק שם רשע‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬העיר הגרי"ד גם שלא מצינו בהל'‬
‫תשובה שיש צורך לקריעת שטרי הלואה או שבירת פיספסים וכיוצא בהן‬
‫מעין מה שהרמב"ם מחייב כדי להחזירו לכשרות בהלכות עדות‪ .‬לכאורה‬
‫מספיק הוא שיתחרט ויעזוב החטא‪ 8.‬והסביר הגרי"ד שכדי להשיג תשובה‬
‫של טהרה‪ ,‬ולא רק תשובה של כפרה‪ ,‬חייב אדם לחזור ולפרוש לא רק‬
‫ממעשה החטא אלא מדרך החטאים שהביאו לחטא זה על פי רמת התשובה‬
‫שנחוצה להחזירו לכשרות בעדות‪.‬‬
‫ונראה פשוט שאין הדין בהלכות עדות שצריך להשיג רמת תשובה‬
‫מסויימת‪ ,‬אלא שרק רמה כזו שמציינת שלילת "דרכן הרעה‪ ",‬שהגרי"ד טוען‬
‫מקביל לתשובה של טהרה‪ ,‬מנטרלת הפגם הפוסלו לעדות ומחזירו לכשרות‪.‬‬
‫אבל דין זה צריך עיון טובא‪ ,‬שהרי כבר קבענו שאפשר לסלק שם רשע‬
‫בהרהור תשובה בעלמא! אבל לאור מה שהערנו‪ ,‬אין כאן קושי כלל‪.‬‬
‫שבאמת הרמב"ם רק מביא הצורך לתשובה של "דרכן הרעה" ביחס‬
‫לחמסנים‪ ,‬ואילו לגבי מי שפסולו משום שם רשע פורמלי אין הוא מזכיר אלא‬
‫שצריכין או מלקות או תשובה‪ .‬ויתכן שברשע כזה אכן מספיק בהרהור‬
‫תשובה גרידא‪ .‬וזה סביר למדי שמי שפסול משום שם רשע אינו צריך אלא‬
‫למלקות או להרהור תשובה כדי להפקיע השם רשע הפוסלו‪ .‬אולם במי‬
‫שלוקח ממון שהוה רשע לגבי פסול עדות משום שמעשיו מעיד על חוסר‬
‫חזקת כשרות בכלל‪ ,‬דהיינו שאין שם רשע פוסלו‪ ,‬אלא אדרבה הוא נחשב‬
‫רשע לגבי דין זה בגלל שמעשיו גרמו שאבד חזקת כשרותו‪ ,‬אין החזרת חזקת‬
‫כשרותו באה בלי תשובה כוללת‪.‬‬
‫אולם לפי מהלכנו עדיין צריך עיון קצת איך יתכן שפסול אחד של‬
‫רשע יכלול שני דברים כה שונים‪ .‬ונראה להעלות שתי הצעות‪.‬‬

‫כפרה וטהרה )על התשובה‪ ,‬עמ' ‪ (12-32‬הוא ציין שעדות זקוקה ליותר מתשובה‪ .‬אבל‬
‫נראה שאין סתירה בין הדברים‪ ,‬ואדרבה מסתבר הוא לחלק בין התחומים בשני הכיוונים‪.‬‬
‫‪ .8‬ועיין הל' תשובה )ב‪:‬א‪-‬ב( מה שהרמב"ם מגדיר כ"תשובה גמורה" יותר קרוב למה‬
‫שדרוש בהלכות עדות‪ ,‬אבל גם זה אינו זהה לגמרי‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫הרב מיכאל רוזנצוייג‬

‫‪63‬‬

‫אולי לפי הרמב"ם הפסול רשע הרשמי שצוטט בין עשרת הפסולים‬
‫בפרק ט' מהלכות עדות מצומצם רק לחייבי מלקיות ומיתה‪ .‬אלא שהרמב"ם‬
‫מוסיף שגם בלי גזה"כ ופסול פורמלי יש לפסול על פי סברא כל מי שחשוד‬
‫לשקר או שבכלל אין להחזיקו בחזקת כשרות לעדות מפני מעשיו‪ .‬ולכן‬
‫במסגרת בה הוא דן בפסול הרשמי של רשע לעדות הוא גם מזכיר שחמסן‬
‫אינו כשר להעיד למרות שאינו בכלל עשרת הפסולים‪ .‬וכיוצא בזה‪ ,‬כתב‬
‫הרמב"ם )הל' עדות יא‪:‬י( ביחס להמוסרין‪ ,‬האפיקורסין‪ ,‬המינים‪ ,‬והמשומדים‬
‫‪9‬‬
‫"שלא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי העדות‪".‬‬
‫ועוד אפשר להציע שלמרות השינויים בין שני סוגי רשע‪ ,‬קיים מכנה‬
‫משותף ביניהם‪ ,‬והוא היסוד לפסול העדות‪ .‬ניתן לומר שחזקת כשרות‬
‫שמהוה תנאי בנאמנות לעדות אינה סתם סברא ואומדנא‪ ,‬אלא הוה דין‬
‫עקרוני‪ .‬הנה התורה חידשה שעל פי שנים עדים יקום דבר‪ ,‬ויומת המת‪ .‬שנים‬
‫עדים מן השוק בחזקת כשרות הם ומסוגלים הם לקבוע עובדות ודאיות‬
‫המכריעות בשאלות הכי חמורות של אישות ונפשות‪ .‬ותרי כשרים הרי הן‬
‫כמאה לכל דבר‪ ,‬בלי להתחשב במעמדם הפרטי של כל עד ועד‪ 10.‬ובכיוון‬
‫ההפוך ברור הוא שמי שפסול לעדות מחמת חשש שקר או איבוד חזקת‬
‫כשרות נידון כפסול ודאי‪ ,‬ולא מצינו שהדבר שמעיד עליו נחשב כספק‪,‬‬

‫‪ .9‬והגם שהוא מוכיח שם שהם פחותים מן הגויים‪ ,‬אין נראה שהוא מתכוון שהם בכלל‬
‫פסול גויים שהזכיר לעיל )פ"ט ה"ד(‪ .‬הנה שם הרמב"ם כבר הרחיב הפסול של מי‬
‫שאינו בן ברית ביחס לעבד לכלול גם גוי‪ .‬העובדה שהוא גם לא מזכיר שם את הפסול‬
‫של המינים והמוסרים לכאורה מעידה כדברינו‪ .‬והרמב"ם דוקא הכניס את הדין של‬
‫המוסרין והמינים בסוף פי"א מהל' עדות‪ ,‬פרק שדן כולו ברשעים שמשום מעשיהם אין‬
‫להאמינם בעדות‪.‬‬
‫ראוי גם לציין שהרמב"ם מונה בזויין בכלל העשרה פסולים )ט‪:‬א‪ ,‬יא‪:‬ה( למרות שאין‬
‫הם פסולים אלא מדבריהם‪ .‬יתכן שכל מי שחשוד לשקר‪ ,‬כולל רשע של חמס‪ ,‬הוא בכלל‬
‫סוג זה‪ .‬אבל גם אין זה משתמע מדברי הרמב"ם שהביא רשע של לקיחת ממון כבר‬
‫בפרק י'‪ .‬ושמא גם סוג זה הוא מחודש מפני שהוה דין של חשש שקר שאינו נובע‬
‫ממעשה עבירה מסויים אלא מניהוג הגברא הכללי‪ .‬ואכמ"ל‪ .‬הרמב"ם גם מונה פסול‬
‫של נוגע בדבר )ט‪:‬א; טו‪:‬א(‪ ,‬אבל נראה שגם זה אינו ישיר מדין חשש שקר‪ .‬ועיין‬
‫בניסוחו )עדות טו‪:‬א( "שזה כמעיד לעצמו‪ ",‬שנשמע כמבוסס על דברי רבו הר"י‬
‫מיגא"ש )ב"ב מג‪ ,.‬מה‪ (.‬שהוה מדין פסול בעל דבר‪ .‬אך עיין גם בדבריו )טז‪:‬ד( בענין‬
‫היקף הגדרה זו‪ .‬ועיין בחו"מ )לז‪:‬ט( ובפירוש הש"ך )לז‪:‬י( והקצות )לז‪:‬ד(‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ .10‬ועיין ברמב"ן על התורה )דברים יז‪:‬ו( שהסביר ששלשה עדיפי משנים למרות שאין‬
‫שלשה או מאה מתגברים כנגד תרי‪ .‬ועיין גם ברמ"א חו"מ )יג‪:‬א(‪ .‬והשוה לדברי‬
‫הרמב"ן בחידושיו לב"ב )לא‪ .‬ד"ה זה אומר של אבותי( שאין מיגו מהני להוסיף נאמנות‬
‫לעדים שהם כבר ברמה הגבוהה של נאמנות‪ .‬ואין סתירה בין שני דברים אלו‪ .‬והשוה‬
‫גם לסוגיא של תרי ותרי אי ספיקא דאורייתא או דרבנן‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫‪64‬‬

‫הערה בשיטת הרמב"ם בענין פסול רשע לעדות‬

‫ושעדותו מהני לענין תפיסה או להחזיק‪ 11.‬ונראה לפרש שחזקת כשרות‬
‫ונאמנות נובעת מקדושת ישראל והוה זכות ודין של נאמנות‪ .‬ומטעם זה אין‬
‫מקום לספק שקר כל שלא נודע שיש פסול )או דין מרומה‪ ,‬עיין הל' סנהדרין‬
‫כד‪:‬ג; הל' עדות ג‪:‬ב(‪ .‬ומאותו הטעם אין מקום לספק עדות כשיש פסול‬
‫מחמת שאבד חזקת כשרות מכיון שודאי חסר תנאי הכשר לעדות‪ 12.‬נמצינו‬
‫למדין שאיבוד חזקת נאמנות וכשרות לעדות מהוה פסול פורמלי בעדות‪,‬‬
‫ואינו רק פסול של חשש מעשי שמא ישקר‪ .‬ולכאורה לא חשוב הוא אם הדין‬
‫המחודש של חזקת כשרות לעדות הופקע בגלל שינוי במעמדו כגברא רשע או‬
‫בגלל התנהגותו "בדרכן הרעה‪ ".‬ולפי זה‪ ,‬ניתן להבין ששני סוגי רשע של‬
‫הרמב"ם הם פסול אחד‪ ,‬על אף כל השינויים האחרים המבחינים ביניהם‪.‬‬

‫‪ .11‬השוה דברי הרמב"ם ביחס לטומטום ואנדרוגינוס )ט‪:‬ג( שמדגיש שהם פסולים משום‬
‫ספק ואין מוציאין ועונשים מספק‪ .‬ולא ברור אם יועילו לענין להחזיק או לגבי תפיסה‪.‬‬
‫בכל אופן אינו נראה שהוא הדין בכלל ביחס לפסולי רשע‪ ,‬או הבזויין‪ ,‬או נוגע בעדות‪.‬‬
‫ועיין גם ברשב"א שבועות )לא‪ .‬ד"ה מאן דאמר מלך( בענין פסולי עדות דרבנן שמחלק‬
‫בין להחזיק ולענין תפיסה‪ ,‬לעומת עדות להוציא‪ .‬אבל לא מצינו דבר דומה בפסולי‬
‫עדות דאורייתא‪.‬‬
‫‪ .12‬בסוגיא בב"ק )פח‪ (.‬שדנה בפסול עבד לעדות הגמרא התחשבה במשמעות של גורמים‬
‫כמו מילה ורמות שונות של חיוב מצוות בקשר לכשרות לעדות‪ .‬ועיין גם ברמב"ם )ט‪:‬ד‪-‬‬
‫ו( שחידש לימוד של "בני ברית" למעט עבדים וגויים‪ .‬ולא נראה שהתכוון בזה לומר‬
‫שפסול עבד מדין הצד גוי שנשאר בו‪ ,‬ולאור שיטתו הכללית שיש צד גוי בעבד עד‬
‫הטבילה )איסו"ב יג‪:‬יב‪ ,‬ובגר"ח על אתר(‪ .‬הרמב"ם מתחיל בעבד ולומד ק"ו לגוי‬
‫ומדגיש הצד השוה שבהם שהוא חוסר מעמד של "בן ברית‪ ",‬שהוא תנאי קדום לכשרות‬
‫בעדות‪ .‬ונראה שהתכוון שאין דין המחודש של חזקת כשרות שייך אלא לבן ברית גמור‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬אין כונתי לומר שכל פסולי עדות נובעים מחוסר חזקת כשרות המיוסדת על‬
‫קדושת ישראל‪ .‬הפסולים של סומא ואשה וקטן בהחלט אינם קשורים כלל לגורם זה‪.‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful