‫‪ ‬‬

‫‪ ‬‬
‫בכתובות )נ‪ (.‬איתא "א"ר אילעא‪ ,‬באושא התקינו המבזבז אל יבזבז‬
‫יותר מחומש‪ .‬תניא נמי הכי‪ ,‬המבזבז אל יבזבז יותר מחומש‪ ,‬שמא יצטרך‬
‫לבריות"‪ .‬ומפרש שם רש"י ד"ה המבזבז‪" ,‬לעניים"‪ ,‬וכן מפרש המאירי בכוונת‬
‫הביזבוז המוזכר בגמ' שהוא לצדקה‪ .‬ובהמשך הסוגיא סומכים דין זה על הפסוק‬
‫)בראשית כח‪:‬כב( "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"‪ ,‬ומבאר רש"י בגמ' ד"ה‬
‫עשר אעשרנו‪" ,‬שני עישורין הוו להו חומש"‪ .‬וכנראה מפירושי כמה מן‬
‫הראשונים שמקור לדין זה‪ ,‬או לכל הפחות ביטוי אחר של אותו הדין‪ ,‬מובא‬
‫בירושלמי פ"א דפאה )וכן משמע מדברי הגרעק"א בחידושיו וגם בגליון הש"ס‬
‫על גמרתינו‪ ,‬ד"ה באושא התקינו המבזבז(‪ .‬ובאמת הדבר צ"ע‪ ,‬כי לשון‬
‫הירושלמי התם הוא‪" ,‬נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו ‪,‬‬
‫ולא כפירושי רש"י והמאירי המבוארים הנ"ל שתקנת אושא היא לגבי צדקה‬
‫בלבד‪ 1.‬אמנם קשה להכריע מכאן שיטות הראשונים כי כמו שנראה מדברי‬
‫הרמב"ם בפ"ז ה"ה מהל' מתנות עניים ובפ"ח הי"ג מהל' ערכין וחרמים אולי‬
‫יש שני אופנים בתקנת אושא‪ ,‬הא' לגבי צדקה והב' לגבי מצות אחרות‪.‬‬
‫ויש להקשות על תקנת אושא קושיית הראב"ד המובאת בשיטה‬
‫מקובצת ב"ק )ט‪ (.‬ד"ה במצוה עד שליש‪ ,‬וז"ל‪ ,‬קשיא לי‪ ,‬וכי יש דמים למצות?‬
‫ואיך יכול לומר שלא יקנה לולב ואתרוג אלא בכך וכך‪ ,‬ומי שם להם דמים והלא‬
‫מצוה אחת חשוב כל ממונו? עכ"ל‪ .‬ולכאורה ההנחה שעליה מבוססת קושיית‬
‫הראב"ד היא שתקנת אושא היא דין מדרבנן‪ ,‬ואע"פ שקיי"ל שיש כח ביד‬
‫חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה‪ ,‬ובזה יתאפשר לתרץ בפשטות‬
‫שחז"ל מנעו אותנו מלקיים חובותינו במצות עשה מן התורה במקום שידרש‬
‫הוצאת חומש נכסינו‪ ,‬כנראה שלא רצו הראשונים לתרץ כן‪ .‬אלא מתרץ הראב"ד‬
‫‪ 1‬וראיתי בספר מנחת אשר על התורה להרה"ג ר' אשר וייס שליט"א )בראשית סימן ל"ח סעיף א'(‬
‫שטען שדעת התוס' בב"ק )ט‪ (:‬היא כמו שיטת רש"י והמאירי שתקנת אושא היא רק לגבי צדקה‪,‬‬
‫ומ"מ אין זה מפורש בדברי התוס'‪.‬‬

‫בית יצחק מ"ב ● תש"ע‬

‫‪418‬‬

‫אהרן יהושע אברמסון‬

‫על שאלתו‪" ,‬וי"ל שלא יבוא לידי עוני ויצטרך לבריות כמו שאמרו‪ ,‬המבזבז אל‬
‫יבזבז יותר מחומש"‪ ,‬וכן מביא הרשב"א )וכן נמצא בב"י או"ח סי' תרנ"ו( את‬
‫דברי הראב"ד ביתר הרחבה בחידושיו לב"ק )ט‪ (:‬ומוסיף‪" ,‬שהעוני כמיתה‪,‬‬
‫ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב"‪ ,‬עד כאן דברי הרשב"א‪.‬‬
‫ובביאור דבריהם כתב הכלי חמדה על התורה פרשת ויצא‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫נראה פשוט דלדעת רוב הפוסקים הראשונים ליכא בזה‬
‫)מדובר על מצות כתיבת ספר תורה שרוב אנשים בינונים‬
‫יצטרכו להוציא כל הונם כדי לקיימה( חיוב דאינו צריך שיעני‬
‫עצמו עבור מצות עשה‪‬ואין זה צורך בתקנת אושא כלל וכו'‬
‫‪)     ‬שזה מסקנת‬
‫הפוסקים באיך לשער סכום זו( ‪‬‬
‫‪         ‬‬
‫‪         ‬‬
‫‪ .‬ועיין ברביד הזהב פרשת ואתחנן בקרא דובכל מאודך‬
‫בשם הלבוש מה שכתב בזה דזה בכלל וחי בהם דעני חשוב‬
‫כמת‪ ,‬או מקרא דלא יהיה בך אביון‪.‬‬
‫ומדברי הכלי חמדה נוכל להבין את כוונת הראב"ד בתירוצו‪ ,‬שהתורה‬
‫בעצמה כבר מנעה אותנו מלקיים מצותיה כשזה יביאנו לידי עוני‪ ,‬ומזה הכח‬
‫באו חז"ל וקבעו את השיעור עד כמה יוציא האדם שלא יבוא לידי עוני בקיום‬
‫מצות עשה שזה לא חייבו תורה‪ ,‬והוא חומש‪ ,‬וסמכו את השיעור הזה על הקרא‬
‫דעשר אעשרנו‪.‬‬
‫וראיתי עוד ב' שיטות ביסודו של תקנת אושא שהן ג"כ מתרצות את‬
‫קושיית הראב"ד‪ .‬הא' נמצאת בשנות אליהו על מסכת פאה‪ 2,‬ונראה שזה פשטות‬
‫הירושלמי הנ"ל שתקנת אושא היא העמדת הדין על הלכה הקדומה שהיא הלכה‬
‫למשה מסיני‪ ,‬כדאיתא התם בירושלמי‪ ,‬כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו‬
‫‪ 2‬ז"ל הגר"א בשנות אליהו‪ ,‬פאה פ"א מ"א ד"ה וגמילות חסדים‪ ",‬ירושלמי הדא דתימא בגופו‪,‬‬
‫אבל לא בממונו דיש לה שיעור דתנן ‪ .‬והא‬
‫דאיתא בגמ' דילן באושא התקינו דהמבזבז וכו' והפירוש שהיה מקודם הלכה למשה מסיני דאל‬
‫יבזבז יותר וכו' ואח"כ שכחו ‪‬‬
‫‪ ‬וכן איתא בירושלמי בפרק הלז"‪.‬‬

‫המבזבז אל יבזבז יותר מחומש בקיום מצות‬

‫‪419‬‬

‫השניים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן‬
‫עליו סוף הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני‪ .‬ואח"כ ראיתי בספר מנחת‬
‫אשר על התורה )בראשית סימן ל"ח סעיף א'( שהמהר"ם שיק בתשובה )יו"ד‬
‫סי' ר"ל( ג"כ סובר הכי‪ .‬אמנם המנחת אשר תמה על שיטה זו מפני שרואים‬
‫בכמה מקומות בש"ס בבלי וירושלמי ובפירושי הראשונים שלפעמים כוונת‬
‫הלשון "הלכה למשה מסיני" היא תקנת חכמים בלבד‪ ,‬והוא סובר כדבר פשוט‬
‫כאן שתקנת אושא איננה ממש הלכה למשה מסיני‪.‬‬
‫והשיטה הב' נמצאת בספר אגרות משה )או"ח ח"ה סי' מ"א(‪ ,‬וז"ל‪,‬‬
‫והנלע"ד פשוט דדווקא היכא דהמצוה אינו הכרח להוצאת כסף‪ ,‬כמו אתרוג‬
‫וכדומה‪ ,‬שאם יש לו אינו חייב לקנות דווקא בכסף‪ ,‬‬
‫‪            ‬‬
‫‪ .    –     ‬והטעם‪ ,‬דהא‬
‫כשאין לו אתרוג אין שייך לחייבו ליטלו‪ ,‬רק שיש לחייבו לקנות מחמת שיש‬
‫עליו חיוב להשתדל להשיג אתרוג‪ ,‬שבזה יש שיעור שאין מחויב להשתדל‬
‫להשיג מצוה רק עד חומש נכסיו‪ .‬וכשלא ימצא לקנות בשיעור כזה אין צריך‬
‫לקנות‪ ,‬וממילא פטור מחמת שאין לו אתרוג‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫להלכה כתב רבינו ירוחם )נתיב י"ג ח"ג( וז"ל ודקדקו המפרשים דאין‬
‫אדם חייב הון רב בשביל מצוה כגון לולב או אתרוג וכיוצא בו דהא אמרינן‬
‫המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' ומכל מקום בעישור נכסיו חייב לקנותו‬
‫והעישור כמו שפירשתי בצדקה ואפילו היא מצוה עוברת אל יבזבז יותר‬
‫מחומש‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ברם‪ ,‬תמה הבית יוסף על דברי הר' ירוחם )או"ח סי' תרנ"ו( ולא‬
‫הזכירם להלכה בשו"ע‪ .‬מ"מ יש אלו שתמהו על הב"י על השמטה זו ובתוכם‬
‫האליה רבה )סק"ה( שכתב‪ ,‬דכמדומה לא סיימו קמיה מה שסיים הר' ירוחם ז"ל‬
‫‪ ,   ‬פירוש דכמו דבצדקה מחויב ליתן מעשר‬
‫וחומש נאמר על המבזבז‪ ,‬ה"ה במצוה דאמרו עלה יותר מחומש ה"ה לענין‬
‫מעשר‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן חולק הרמ"א על הב"י ופסק באו"ח )סי' תרנ"ו( בהגה‪" ,‬ומי‬
‫שאין לו אתרוג‪ ,‬או שאר מצוה עוברת‪ ,‬אינו צריך לבזבז עליה הון רב‪ ,‬וכמו‬
‫שאמרו‪ :‬המבזבז אל יבזבז יותר מחומש‪ ,‬אפילו מצוה עוברת"‪.‬‬
‫וצריך עיון למעשה בהוצאת חומש זו‪ ,‬במיוחד שכבר פסקו המחבר‬
‫והרמ"א )יו"ד סי' רמ"ט( שיש חיוב עד חומש בצדקה‪ ,‬ובאיזו דמים יקיים שאר‬
‫המצות? והבכורי יעקב )סי' תרנ"ו ס"ק י"א( נוטה לומר שהחומש הנזכר בתקנת‬
‫אושא כולל גם החיוב הממוני של קיום שאר מצות וגם מצות צדקה‪ ,‬אבל הוא‬

‫‪420‬‬

‫אהרן יהושע אברמסון‬

‫מסתפק בזה‪ .‬הוא מציע למעשה וז"ל‪ ,‬ועכ"פ לפי מה שנוהגים רוב העולם ליתן‬
‫צדקה מעשר ולא חומש אזי צריך לפזר עוד מעשר אחר גם למצות אחרות דכלל‬
‫שני המעשרות אינם רק חומש ואפשר דמטעם זה כתב הר' ירוחם דצריך להוציא‬
‫עישור נכסיו ולא חומש דחצי חומש שהוא מעשר צריך להפריש לצדקה ומעשר‬
‫האחר יפזר למצות הבאים לידו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן משמע מהערוך השולחן )שם סע' ד'(‬
‫שהחומש של תקנת אושא כולל גם צדקה וגם שאר מצות‪ .‬אמנם המשנה ברורה‬
‫לא נקט כהאי סברא‪ ,‬אלא כתב שם דמשיעור זה )מעשר( בודאי אסור לפחות אבל‬
‫אפשר דבענינינו דהוא מצוה עוברת גרע טפי וחייב להוציא עד חומש מנכסיו‪.‬‬
‫ועיין בביאור הלכה )סי' תרנ"ו ד"ה אפילו מצוה( מה שכתב שם באריכות‬
‫על תקנת אושא והפסק של הרמ"א‪ .‬ובעיקר דבריו הוא בא להסביר הגמ' במסכת‬
‫קידושין )כט‪ (:‬דמי שיש לו רק ה' סלעים חייב להוציאם כדי לפדות את עצמו‬
‫וכמו כן חייב להוציא כל ממונו לעלות לרגל אם אינו אפשר באופן אחר‪,‬‬
‫שבעיקבות תקנת אושא לכאורה צריך אדם כזה להיות פטור מלקיים מצות אלו‪.‬‬
‫ותירץ הביאור הלכה שהגמרא שם מדברת על אדם שאע"פ שיש לו רק ה' סלעים‬
‫הוא מתפרנס ממלאכתו בדרך שמצבו לא יגרע בהוצאותיו על מצות האלו‪ ,‬וכמו‬
‫שפירש הראב"ד בתקנת אושא‪ .‬וכנראה מדברי הביאור הלכה שכן יהיה הדין‬
‫במצות אחרות‪ .‬אמנם‪ ,‬האגרות משה הנ"ל חולק במפורש על מסקנה זו של‬
‫הביאור הלכה‪ ,‬ולדעתו אין קשה כלל הסוגיא בקידושון על תקנת אושא‪ .‬הוא‬
‫מסביר שם שבמצות פדיון הבן‪ ,‬שהחפצא של מצוה הוא בעצמו הה' סלעים שיש‬
‫ביד האב‪ ,‬לא פטרוהו כלל חז"ל בתקנת אושא מלהוציאם כי כבר חייבו התורה‪,‬‬
‫וכסברתו שם‪ .‬וכן הוא מתרץ בעליה לרגל שאדם כבר חייב מן התורה בעליה כי‬
‫עצם המצוה לא בעיא הוצאת ממון כלל אלא יכול העולה לילך ברגליו‪.‬‬
‫ובאמת המחלוקת לדינא בין הביאור הלכה להאגרות משה היא‬
‫המחלוקת הנ"ל ביסודו של תקנת אושא‪ ,‬האיך תיקנו חז"ל למנוע קיום המצות‪.‬‬
‫הביאור הלכה כותב שאם נניח שיש דין דאורייתא שלא להעני ושתקנת אושא‬
‫היא שיעור שקבעו חז"ל שלא יבוא לידי עוני בקיום המצות‪ ,‬וז"ל‪ ,‬וכמש"כ‬
‫הראב"ד וזה לא שייך במי שאין לו רק חמש סלעים וכיוצא בו ומתפרנס‬
‫ממלאכתו ולא יגרע פרנסתו במה שיוציא זה על המצוה וכן להיפך לא יתחזק‬
‫מצבו במה שלא יוציא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובזאת הנקודה הקשה להביאור הלכה על סתימת‬
‫דברי הרמ"א כי אין צורך לנו לומר שלא היה התקנה בלא פלוג וא"כ היכא‬
‫דברור לנו שאין כל חשש לעניות‪ ,‬אין מקום כלל לתקנת אושא‪ .‬אולם‪ ,‬אם נפרש‬
‫תקנת אושא כמניע על הגברא מלקנות החפצא של מצוה ולהשאר במצב שאין‬
‫עליו בכלל חיוב כמו שפירש האגרות משה‪ ,‬אין שום הכרח לומר שאדם מחויב‬
‫להוסיף על החומש במקום שלא יזיק לו‪.‬‬

‫המבזבז אל יבזבז יותר מחומש בקיום מצות‬

‫‪421‬‬

‫ונראה שיש תועלת הרבה בסברת האגרות משה במה שהוא אינו צריך‬
‫אוקימתא שאינו משמע מפשטות הסוגיא בקידושין כדי שלא יקשה הגמרא התם‬
‫על תקנת אושא כמו שדחק הביאור הלכה לפרש‪ ,‬אבל מ"מ דבריו הם חידוש‬
‫בהבנת מצות התורה‪ .‬ובשיטת השנות אליהו והמהר"ם שיק נקל ביותר לפע"ד‬
‫להסביר תקנת אושא שהיא פשוט הלכה למשה מסיני וממילא אין לדרוש‬
‫טעמים לדין אלא לנהוג כן אפילו במקום שלא יגרע כלל מצבו של הנותן‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬יש להקשות על שיטה זו האיך יסביר את הסוגיא בקידושין‪ ,‬כי‬
‫במה יתחייב האב לפדות עצמו בה' סלעים האחרונים שלו‪ ,‬וכן בהוצאות עליה‬
‫לרגל כשידרש הוצאה מעל חומש נכסיו? תרוץ לשאלה זו מובא במנחת אשר‬
‫)בראשית סימן ל"ח סי' ג'( שמביא להסביר הגמרא הנ"ל )וזכיתי לשמוע מפי‬
‫הגאון בעל המנחת אשר שליט"א שלדעתו תרוץ זה יועיל אפילו לשיטה שתקנת‬
‫אושא היא הלכה למשה מסיני ממש( שפדיון הבן הוא חוב ממוני ושעבוד נכסי‬
‫כמובא בחזון איש‪ .‬ולכן‪ ,‬וזה לשון המנחת אשר בספרו‪ ,‬נראה דכיון דממה נפשך‬
‫הוא חייב להוציאן לפדיון הבן שוב שורת הדין דאם עליה לרגל קודמת יוצאין‬
‫לעלות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומ"מ לא ירדתי לסוף דעתו של בעל המנחת אשר ולכן לבי אינו‬
‫מיושב בתרוץ זה כי נראה מבוסס על הסברא של שמא יעני‪ ,‬ולא הלכה למשה‬
‫מסיני‪ ,‬שממה נפשך יעני ולכן אין תקנת אושא פוטרת אותו‪ .‬ואולי אפשר‬
‫להכניס כאן תמיהת המנחת אשר על שיטה זו בכלל‪ ,‬שלדעתו כוונת הירושלמי‬
‫אינה הלכה למשה מסיני ממש אלא שכוונת הירושלמי באמרו שתקנת אושא‬
‫היתה הלכה בידם ושכחוה היא שתקנת אושא היא תקנה דרבנן בעלמא‪ ,‬ובזה‬
‫יעלה לנו יפה‪.‬‬