‫שיעורים ע"פ אלו נערות‬

‫אין נערות שיש להם קנס כו' פרש"י אם אנסה‪ .‬צ"ב דלכ' ה"ה במפותה‪ ,‬ואדרבא דעת ר"פ בסנהדרין (עד‪).‬‬
‫דמיירי במפותה דוקא דאילו באנוסה והיא חיוב כרת כיון דמצילין אותה בנפשו קלב"מ ופטור‪ .‬וצ"ב למה נקט‬
‫רש"י אם אנסה‪.‬‬

‫שם‪ .‬אף שיש קנס גם במפותה אבל חלוקים בדינם דאונס שותה בעציצו כמבואר במשנה לק' (לט‪ ).‬דהיינו‬
‫דחייב לישאנה וגם חייב קנס‪ ,‬אבל במפותה אי"ח לישאנה אלא דאם נשאה אי"ח בקנס‪.‬‬
‫ועי' כתובות (לט‪ ):‬תניא אם מאן ימאן אביה‪ ,‬היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ‪ .‬וכתבו התוס' שם דאף‬
‫שאביה יכול לקדשה בע"כ‪ ,‬וא"כ מה ענין עיכוב דידה‪ ,‬מ"מ מהני לענין שמשלם קנס‪ .‬ומבואר דמשכח"ל ציור‬
‫שבאמת נשאה ומ"מ חייב בקנס‪ ,‬דהיינו אם אביה מסרה לו אבל היא אינה רוצה‪.‬‬
‫ומבואר מזה דהפוטר מקנס אינו עצם הנשואין אלא קיום דין מהר ימהרנה לו לאשה‪ ,‬ובגונא דהיא ממאנת אין‬
‫שם קיום דין זה‪ ,‬וח ייב בקנס‪ ,‬ואף דלמעשה אביה מסרה לו לחופה מ"מ כיון דאי"ז קיום מהר ימהרנה דבעינן‬
‫מדעתה אינו נפטר מקנס‪.‬‬

‫שיטת רש"י באיסור נתינים‬
‫עי' רש"י יבמות (עח‪ ):‬כתב שנתינים הם גבעונים שהתגיירו בערמה בימי יהושע‪ .‬ומבואר דגם בתחילת ביאתם‬
‫בערמה כבר התגיירו‪ .‬אבל תוס' בגיטין (מו‪ ).‬כתבו דבתחילה לא באו להתגייר‪ .‬ולכ' תלוי בפלוגתא אחרת‪ ,‬דהנה‬
‫בגמ' גיטין הנ"ל מבואר דמה שהניחו אותם אחר שנודע שהיו מז' אומות היה מחמת השבועה‪ .‬והק' התוס'‬
‫דתפ"ל שנתגיירו‪ .‬ועל זה תי' דבאותה שעה לא נתגיירו‪ .‬אבל שי' רש"י בסוטה (לה‪ ):‬דרק בז' אומות היושבים‬
‫ח וץ לגבולות א"י היה מועיל תשובה‪ ,‬ובפשוטו משמע דמיירי אפילו נתגיירו ממש‪ ,‬דהרי מייתי עלה מיפת תואר‬
‫עיי"ש‪ ,‬ועיי"ש ברש"י משום שאותם שבא"י מחמת יראה הם עושים‪ .‬ולכן לשי' רש"י אף שנתגיירו מתחילה לא‬
‫היתה זו גירות גמורה ואלמלא השבועה היו הורגים אותם‪.‬‬
‫(ובאמת יל"ע ב דעת התוס' דבסוטה אף שחלקו על רש"י וס"ל דגם בא"י היו יכולים להתגייר אבל כ' דהיינו‬
‫דוקא קודם שעברו את הירדן והתחילו במלחמה‪ .‬וא"כ מאי קשיא להו בגיטין‪ .‬ולכ' צ"ל דדיבורי התוס' פליגי‬
‫אהדדי‪).‬‬
‫ב‪ .‬והנה בגמ' שם פריך דהא משה גזר עלייהו‪ ,‬ופרש"י מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל‬
‫ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו‪ .‬ומתרץ הגמ' דמשה גזר לההוא דרא‪ ,‬ופרש"י‬
‫על חוטבי עצים שהיו בימיו‪ .‬והנה ממש"כ דעבדים פסולים נינהו משמע דעשאם עבדים כנענים ונאסרו משום‬
‫לא יהיה קדש‪ .‬וק' מה צריך גזירה לזה‪ .‬וצ"ל דהכונה שגיירום לשם עבדות‪ .‬וקשה דא"כ העיקר חסר מדברי‬
‫רש"י מי היו אותם חוטבי עצים שגיירום לשם עבדות‪ .‬ומה ענינם לגבעונים‪ .‬ומה לי דגם הגבעונים היו שואבי‬
‫מים וחוטבי עצים‪ ,‬הרי לא עליהם גזר משה שלא לקבל בגירות גמורה‪ ,‬ומאי קאמר הגמ' דמשה גזר עליהם‪.‬‬
‫ועי' רש"י ר"פ נ צבים שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע‪ .‬ושמא גזר משה שכל‬
‫כנעני הבא להתגייר יגיירו אותו לשם עבד אבל א"כ הו"ל לרש"י ביבמות להזכיר זה‪.‬‬
‫עו"ק דמסקנת הגמ' דמשה לא גזר אלא אההוא דרא‪ ,‬ויהושע גזר כל זמן שביהמ"ק קיים‪ ,‬ודוד גזר לעולם‪ .‬ואם‬
‫הכו נה שגם דוד עשה אותם עבדים כנענים ואסורים משום לא יהיה קדש הא לא משמע כן מדבריו כאן‬
‫בכתובות שכתב שדוד גזר עליהם דמשמע שגזר עליהם איסור חיתון דרבנן‪( .‬וגם קשה קושיית התוס' דא"כ‬
‫אמאי אית להו קנס‪ .‬אבל אפשר דרש"י ס"ל דשפחה יש לה קנס אם היא משומרת‪ ).‬והיה אפש"ל כמש"כ תוס'‬
‫שם דאמנם בס"ד דהגמ' דמשה ויהושע גזרו עליהם עבדות לעולם היו בדין עבדים להיאסר משום לא יהיה‬
‫קדש‪ ,‬אבל למאי דמסיק דלא גזר יהושע אלא כל זמן שביהמ"ק קיים א"כ לא היתה אותה גירות לשם עבדות‬
‫אלא גירות גמורה וחלה בהם קדושת ישראל‪ ,‬אלא שנאסרו מדרבנן‪ .‬אבל לפי"ז מש"א בגמ' מתחילה דמשה גזר‬
‫עליהם ויהושע גזר עליהם‪ ,‬אינו דומה למש"א לבסוף דדוד גזר עליהם‪ ,‬דמתחילה ס"ד ד"גזר עליהם" משה וכן‬
‫‪1‬‬

‫יהושע להיות עבדים דהיינו שגיירום לשם עבדות להיאסר מדאורייתא‪ ,‬ולבסוף מסקינן ד"גזרו עליהם" איסור‬
‫חיתון‪ ,‬והו"ל לרש"י לפרש זה‪.‬‬
‫עו"ק דהגמ' מתרץ משה גזר לההוא דרא‪ ,‬ופרש"י על חוצבי עצים שהיו בימיו‪ .‬ולכ' עיקר התירוץ הוא דמשה‬
‫לא גזר על הגבעונים‪ ,‬אלא על חוצבי עצים אחרים שהיו בימיו‪ .‬אבל אותם חוצבי עצים שבימי משה‪ ,‬שמא גזר‬
‫עליהם עבדות לדורי דורות‪ .‬אבל מהמשך דברי רש"י לא משמע כן‪ ,‬דעל מה שמקשה הגמ' ואכתי יהושע גזר‬
‫פרש"י ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב לא יכרת מכם חוטבי עצים עיי"ש‪ ,‬ומשמע מדברי רש"י דבא לאפוקי‬
‫ממשה שלא גזר אלא לדור אחד‪ .‬ומנא לי' לרש"י הא‪.‬‬
‫ומכל זה היה משמע לי שדעת רש"י דשואבי מים לעדה אינם עבדים כנענים ממש מה"ת‪ ,‬דלא היו עבדים לאיש‬
‫מסויים‪( .‬וכ"כ בתוס' הרא"ש שם ויבואר לק' אי"ה‪ ).‬אלא דמכל מקום ממה שמנה אותם משה בפנ"ע דייקינן‬
‫שגזר משה על "חוטבי עצים שהיו בימיו" דהיינו אותם כנענים שבאו בימיו וגייר אותם לשם חוטבי עצים‪,‬‬
‫ומה"ת גרים גמורים הם‪ ,‬ומשה גזר שייחשבו כעבדים ועבדים פסולים נינהו‪ .‬וזהו שאלת הגמ' דהא משה גזר‬
‫עליהם‪ ,‬והיינו גזירה זו שחוטבי עצים לעדה ייחשבו עבדים וייפסלו משו"כ לחיתון‪ .‬ומתרץ הגמ' דמשה גזר‬
‫לההוא דרא‪ ,‬ופרש"י שגזר על שואבי מים שהיו בימיו‪ .‬ופריך הגמ' דמ"מ יהושע גזר על הגבעונים שיהיו חוטבי‬
‫עצים ושואבי מים לעדה (וגיירום לשם כך)‪ ,‬והיינו שיהיו עבדים פסולים מדרבנן ומעין גזירת משה‪ .‬ומתרץ‬
‫דיהושע לא גזר אלא כל זמן שביהמ"ק קיים‪ ,‬ודוד גזר עליהם לעולם‪ ,‬אבל הגזירה היתה מעין גזירת משה‬
‫ויהושע שיהיו כעין עבדים לחטוב עצים ולשאוב מים לעדה ופסולים עי"ז מדרבנן‪.‬‬
‫ולפי"ז ניחא מה שלא הוצרך רש"י לבאר מי היו החוטבי עצים בימי משה‪ ,‬דאילו היתה היה רש"י מפרש "משה‬
‫גזר עליהם" שגזר שלא לגיירם גירות גמורה אלא לשם עבדות‪ ,‬בודאי היה רש"י צריך לבאר על איזה אנשים גזר‬
‫כן דזהו עיקר הגזירה שמנע לאנשים מסויימים מלהתגייר‪ .‬וגם מה ענין זה לגבעונים‪ .‬אבל למש"נ גזירת משה‬
‫היתה שהחוטב י עצים לעדה ייחשבו כעבדים להפסל‪ ,‬אף דמה"ת אי"ז עבדות ממש‪ .‬וממילא כיון שהגבעונים‬
‫נעשו חוצבי עצים ע"י יהושע הרי הם נכנסים בכלל גזירת משה‪ .‬אמנם בודאי בעינן למנדע מי היו אלה החוצבי‬
‫עצים לעדה‪ ,‬וזה ביאר רש"י בפירושו עה"ת‪ ,‬אבל לביאור הסוגיא אינו נצרך‪.‬‬
‫ולפי"ז מבו אר מנא פשיטא לי' לרש"י שמשה לא גזר אלא לדור אחד‪ ,‬ולא פי' שגזר על חוצבי עצים שהיו בימיו‬
‫שיהיו עבדים לעולם‪ .‬דהנה גם מתחילה כשהקשה הגמ' משה גזר עליהם‪ ,‬ידע הגמ' דמשה לא גזר על הגבעונים‪,‬‬
‫דמה ענין הגבוענים למשה‪ .‬אלא דמקשה הגמ' דהרי משה גזר שכל חוצבי עצים יהיו נחשבים עבדים פסולים‪.‬‬
‫(וגם גייר כנענים שבא להתגייר בימיו לשם חוצבי עצים‪ ).‬אלא דממילא כיון שיהושע שם את הגבעונים שואבי‬
‫מים הרי הם נכללים בגזירה זו דמשה‪ .‬וכן מבואר מדברי רש"י שביאר קושיית הגמ' משה גזר עליהם פי'‬
‫וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע‪ .‬ולפי"ז צריך להבין מה נתחדש בתירוץ הגמ' דמשה גזר‬
‫לההוא דרא‪ .‬וע"כ דהתירוץ הוא דמשה לא גזר אלא שבימיו יהיו ה"חוצבי עצים שבימיו" עבדים‪ ,‬אבל לדור‬
‫אחר לא גזר כלל‪ ,‬וממילא דגם החוצבי עצים שבימיו לא היו עבדים אלא לדור אחד‪ .‬ולא היה גזירת משה ענין‬
‫לגבעונים כלל‪.‬‬

‫עי' בתוס' יבמות (שם) דתחילה פירשו דדוד לא גזר עבדות כ"א איסור חיתון‪ ,‬והביאו ראיה דלא גזר עליהם‬
‫עבדות ממש שהרי שפחה אין לה קנס‪ .‬ואח"כ כתב פירוש אחר דלעולם דוד גזר עליהם גם עבדות כדי שלא‬
‫יתחתנו בהם והביאו ראיה לזה מסוף הסוגיא דבימי רבי בקשו להתיר נתינים אמרו חלקנו נתיר כו' ומבואר‬
‫דבימי רבי עדיין היו בגזירת עבדות‪.‬‬
‫עוד מבואר מדברי התוס' דשאלת הגמ' מעיקרא – דהרי משה ויהושע גזרו עליהם – משתנה לפי שני‬
‫הפירושים‪ .‬דלפי הפירוש הראשון (דדוד לא גזר עבדות כ"א חיתון לחוד)‪ ,‬הגמ' מעיקרא ה"ק הרי משה ויהושע‬
‫גזרו עליהם עבדות ממש להיאסר משום לא יהיה קדש‪ ,‬עד דמתרץ הגמ' שלא גזרו אלא כל זמן שביהמ"ק קיים‬
‫ולכן לא חל בהם דין עבד כנעני גם מעיקרא להיאסר משום לא יהיה קדש‪ .‬אבל לפירוש השני (דדוד גזר חיתון‬
‫וגם גזר עבדות שלא יבאו להתחתן) שאלת הגמ' מעיקרא מתפרשת באופן אחר‪ ,‬דמקשה הגמ' הרי משה‬
‫ויהושע גזרו עבדות מדרבנן ומסתמא גזרו גם חיתון‪.‬‬
‫ואינו מובן למה הוצרכו התוס' לשנות הפירוש בשאלת הגמ' דמעיקרא‪ .‬נימא דגם לפי המהלך השני (שדוד גזר‬
‫עליהם עבדות דרבנן) מ"מ שאלת הגמ' מעיקרא היתה דמשה ויהושע גזרו עבדות דאורייתא לעולם‪ .‬אלא דכיון‬
‫‪2‬‬

‫דמתרץ הגמ' שלא גזרו עבדות לעולם‪ ,‬א"כ נמצא שחלה בהם קדושת ישראל‪ ,‬וא"כ גם דוד שגזר עבדות לעלם‬
‫ע"כ היינו עבדות דרבנן‪.‬‬
‫ב‪ .‬אכן עי' בתוס' הרא"ש שהוסיפו דלפי הפירוש השני דדוד גזר עליהם עבדות ג"כ (ולא רק חיתון)‪ ,‬מ"מ לא היו‬
‫עבדים ממש להיות אסורים משום לא יהיה קדש‪ ,‬כי לא היו עבדים של איש מסויים עיי"ש‪ .‬ונראה דבא לתרץ‬
‫כיון שדוד גזר עליהם עבדות אמאי יש להם קנס‪ ,‬הרי שפחה אין לה קנס‪( .‬דמה"ט סברו התוס' במהלך הראשון‬
‫שדוד לא גזר עליהם עבדות כלל‪ ).‬אלא ע"כ דחוצבי עצים ושואבי מים לעדה אינם בדין עבד כנעני ממש כיון‬
‫שלא היו עבדים של איש מסויים‪.‬‬
‫ועל ד רך זה הם דברי התוס'‪ ,‬דבמהלך הראשון פי' דדוד לא גזר כ"א חיתון בעלמא‪ ,‬ולפי"ז י"ל דמשה ויהושע‬
‫עשאום עבדים ממש‪ ,‬וא"כ לס"ד שגזרו לעולם א"כ ייאסרו משום לא יהיה קדש‪ .‬אבל במהלך השני פי' דגם דוד‬
‫גזר עליהם עבדות (והביאו ראיה מסוף הסוגיא דבימי רבי כו')‪ .‬ויקשה א"כ אמאי יש להם קנס‪ ,‬הא שפחה אין‬
‫לה קנס‪ .‬וע"כ משום שלא היו עבדים ממש של איש מסויים‪ ,‬ולא היו בדין עבד כנעני‪ ,‬וממילא דגם איסור לא‬
‫יהיה קדש לא היה בהם‪ ,‬רק גזירת חיתון בעלמא‪ .‬ולפי"ז משתנה הפירוש גם בקושיית הגמ' מעיקרא‪ ,‬שהרי‬
‫משה ויהושע לא עשו אותם כ"א חוצבי עצים לעדה ואי"ז עבדות ממש‪ ,‬ומאי מקשה הגמ' דמשה ויהושע גזרו‬
‫עלייהו‪ ,‬וע"כ כונת הגמ' דמסתמא כשגזרו עבדות גזרו גם חיתון‪.‬‬
‫ג‪ .‬אלא דלכ' קשה למה הוצרכו לזה‪ ,‬אכתי נימא דדוד גזר עלייהו עבדות ממש‪ ,‬אלא דמ"מ יש להם קנס ואין‬
‫בהם לאו דלא יהיה קדש‪ ,‬דכיון שמשה ויהושע לא גזרו לעולם‪ ,‬נמצא דנתגיירו לשם קדושת ישראל‪ ,‬ואיך‬
‫אפשר שיחיל עליהם דוד דין עבד כנעני כיון שכבר חלה בהם קדושת ישראל‪.‬‬
‫ונראה דהוקשה להם דאם איתא שדוד גזר עליהם עבדות ממש‪ ,‬א"כ נהי דמה"ת כבר חלה בהם קדושת ישראל‬
‫אבל כיון שעכשיו גזר בהם דין עבדים א"כ מדרבנן עכ"פ דינם כעבד כנעני‪ ,‬להיאסור משום לא יהיה קדש‬
‫מדרבנן‪ ,‬ושלא יהיה להם קנס מדרבנן‪ .‬ואמאי יש להם קנס‪ .‬ומזה הכריחו דדוד לא גזר עליהם עבדות ממש‬
‫להיות עבדים של איש מסויים‪ ,‬וא"כ גם מדרבנן לא היו בדין עבד כנעני‪ ,‬רק גזר בהם שעבוד בעלמא ואיסור‬
‫חיתון‪ .‬ועי' לק' דכעי"ז שו"ט התוס' בסוגיין‪.‬‬

‫תוס' ד"ה הבא על הנתינה‪ ,‬בר"ד פי' בקונטרס דדוד גזר עליהם כו' והיינו משום עבדות‪ .‬באמת רש"י לא כתב‬
‫מפורש שדוד גזר עליהם עבדות‪ ,‬ובתוס' יבמות נסתפקו זה‪ ,‬אבל מסקנתם דלפרש"י ע"כ דוד גזר עליהם גם‬
‫עבדות והוכיחו כן מסוף הסוגיא דבימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר להם חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫ב‪ .‬וממשיכים התוס' דר"ת הקשה ע"ז מהגמ' דממזרת ונתינה איכא בינייהו‪ ,‬דמשמע דהוי דאורייתא‪ .‬וקשה הרי‬
‫גם לפרש"י שדוד גזר עליהם עבדות הרי עכשיו שהם עבדים הוו באיסור לא יהיה קדש דאורייתא‪ ,‬ומאי מקשה‬
‫ר"ת‪ .‬וצ"ל דפשיטא לי' לר"ת דגם לפרש"י שדוד גזר עליהם עבדות ומכח זה נאסרו בחיתון‪ ,‬אבל לאו היינו‬
‫עבדות דאורייתא‪ ,‬רק עבדות דרבנן‪ .‬והטעם דפשיטא לי' כן בפשטות י"ל משום דכיון דמסקינן דמשה ויהושע‬
‫לא גזרו עליהם עבדות לעולם‪ ,‬א"כ ע"כ נתגיירו לשם קדושת ישראל גמורה‪ ,‬ולא היו אז בדין עבד כנעני‪ .‬וכ"כ‬
‫התוס' ביבמות‪ .‬וממילא כיון שכבר חלה בהם קדושת ישראל איך יתכן שדוד יעשה אותם עבדים כנענים מה"ת‪.‬‬
‫אלא ע"כ דלא גזר עליהם כ"א עבדות דרבנן‪.‬‬
‫ועוד אפשר דפשיטא להו לר"ת דגם לפרש"י לא גזר דוד עליהם כ"א עבדות דרבנן‪ ,‬דהרי מפורש במשנה‬
‫(קדושין סו‪ :‬ומובא בהמשך התוס') דקדושין תופסין בהן‪.‬‬
‫ועי' בתוס' שאנץ דבאמת מצדד דלפרש"י אסורים משום לא יהיה קדש מדאורייתא‪ ,‬והקשו עליו מהמשנה‬
‫דקדושין תופסין בהם‪ .‬אבל התוס' שלנו שלא הקשו כן משום שמעולם לא עלה על דעתם דלרש"י גזר עליהם‬
‫עבדות דאורייתא‪ .‬רק עבדות דרבנן‪ .‬אלא דר"ת מקשה ע"ז מהגמ' דממזרת ונתינה איכא בינייהו‪ ,‬דמשמע‬
‫דנתינה אסורה מה"ת‪.‬‬
‫ג‪ .‬ובעיקר מה שהוכיחו מהגמ' דממזרת ונתינה איכא בינייהו‪ ,‬לכ' אינו מובן‪ ,‬שמא לעולם לא גזר דוד עלייהו‬
‫כ"א עבדות דרבנן‪ ,‬ומ"מ כיון דהוו בכלל לא יהיה קדש מדרבנן לכן מדרבנן לא קרינן בהו אשה הראויה לו‪ .‬וכ"כ‬
‫בשטמ"ק‪ .‬וצ"ל דסמכו על הגמ' לק' (לו‪ ).‬דבשניות איכא קנס גם לר' שמעון בן מנסיא‪ .‬אבל לכ' יש לחלק‬
‫‪3‬‬

‫דשניות הם איסור בפנ"ע ואינן בכלל עריות וקרינן בה אשה הראויה לו‪ ,‬אבל כאן דוד גזר עבדות דרבנן והוו‬
‫בכלל לא יהיה קדש מדרבנן ולכן מדרבנן יצאה מכלל אשה הראויה לו‪ .‬ושמעתי בזה דהתוס' לטעמייהו לק' (ל‪).‬‬
‫שכתבו בשם ר"ח דכה"ג שאנס בתולה אינה בכלל אשה הראויה לו‪ .‬ורש"י שם פליג כיון דבשעה שבעל היתה‬
‫בתולה‪ .‬ותלוי בזה דהתוס' ס"ל דאשה הראויה לו היינו שראויה לקיים ולקחה לו לאשה‪ .‬ורש"י ס"ל דאינו ענין‬
‫למצות ולקחה לו לאשה אלא דינא הוא דבשעת חיוב קנס דהיינו שעת ביאה תהיה ראיה לו‪ .‬אשר על כן‪ ,‬לדעת‬
‫התוס' מה לי אם היא אסורה מדרבנן מחמת שם ערוה מה לי אסורה מטעם אחר‪ ,‬סוכ"ס מדרבנן אינו יכול‬
‫לקיים בה ולקחה לו לאשה‪ ,‬ואם בנתינה סגי במה שמנוע מדרבנן מלקיים מצות ולקחה לו לאשה לפטרו מקנס‬
‫א"כ גם בשניות היה צ"ל כן‪ .‬ושפיר הוכיחו התוס' מהא דשניות דמניעה מדרבנן אינה פוטרו מקנס‪ .‬אבל רש"י‬
‫לשי' ס"ל דאינו תלוי בקיום מצות ולקחה לו לאשה אלא דינא בעלמא דאשה שאינה ראויה לו פטורה מקנס‪.‬‬
‫ובזה שפיר יש לחלק דשניות חשיבי אשה הראויה לו כיון שאין בה לתא דאיסור דאורייתא‪ ,‬משא"כ נתינה כיון‬
‫דמדרבנן היא בכלל ולקחה לו לאשה א"כ מדרבנן היא פטורה‪ ,‬והבן‪.‬‬
‫ד‪ .‬אח"כ מביאים התוס' פי' ר"ת דנתינים אסורים מה"ת משום לא תתחתן‪ ,‬וכמסקנת רבא (יבמות עו‪).‬‬
‫דהאיסור בגירותן דשייך חתנות‪ .‬ומשה ויהושע ודוד לא גזרו עליהם כ"א עבדות‪.‬‬
‫וע"כ דגם לר"ת לא נעשו עבדים מה"ת ע"י גזירות אלו דא"כ שוב אין בהם חיתון‪ ,‬ופשוט‪.‬‬
‫ה‪ .‬ושוב חזרו התוס' להקשות על פרש"י דדוד גזר עליהם עבדות‪ ,‬דא"כ אמאי יש להם קנס‪ ,‬הא שפחה אין לה‬
‫קנס‪ ,‬ואפילו משומרת‪ ,‬כמבואר בירושלמי‪ .‬ודחו הקושיא דשמא לאו עבדות ממש גזר עלייהו‪.‬‬
‫ודברי התוס' קשים מכמה צדדים‪ .‬חדא דהרי כבר נתבאר מתחילת דברי התוס' דפשיטא להו דדוד לא גזר‬
‫עליהם אלא עבדות דרבנן‪ .‬וא"כ מאי קשיא להו עכשיו שלא יהיה להם קנס‪.‬‬
‫עו"ק דאפי"ת דכונת התוס' להקשות בדרך ממנ"פ‪ ,‬דשמא תאמר דלרש"י גזר עליהם עבדות דאורייתא (ויהיה‬
‫ניחא קושייתם לעי' מהא דממזרת ונתינה איכא בינייהו) אבל א"כ אמאי יש להם קנס‪( .‬וכעי"ז איתא בתוס'‬
‫שאנץ‪ ).‬הרי א"כ עדיפא מיניה הו"ל להתוס' להקשות מהמשנה בקדושין דקדושין תופסים בהם‪( .‬וכן הק' באמת‬
‫בתוס' שאנץ‪).‬‬
‫ועו"ק דבירושלמי מבואר דהטעם דשפחה אין לה קנס משום שאינה בת הויה כלל‪( .‬ואף דתנא דמתני' ס"ל‬
‫דאחותו יש לה קנס מבואר בירושלמי משום שיש לה עכ"פ קדושין אצל אחרים‪ ).‬וא"כ מה שייך להקשות‬
‫דנתינה לא יהיה לה קנס‪ ,‬הרי נתינה יש בה תפיסת קדושין‪.‬‬
‫אבל האמת תורה דרכה דהתוס' כאן עדיין פשיטא להו דלרש"י לא גזר עליהם דוד אלא עבדות דרבנן‪ .‬דעבדות‬
‫דאורייתא לא שייך בהו כלל כיון שכבר חלה בהם קדושת ישראל‪ .‬ולא חזרו התוס' ממה דהיה פשיטא להו כן‬
‫מעיקרא‪ .‬אלא דמ"מ היו סבורים התוס' לומר דלפרש"י דוד גזר עליהם עבדות ממש‪ ,‬ומכח זה נאסרו בחיתון‬
‫דנעשו עבדים כנענים מדרבנן להיאסר מדרבנן בלא יהיה קדש‪.‬‬
‫ועל זה הקשו דא"כ כיון דמדרבנן יש להם דין עבד כנעני‪ ,‬אמאי יש להם קנס‪ .‬דהדין היה נותן דמדרבנן לא‬
‫יהיה להם קנס כיון שעשו אותם כעבדים כנענים‪.‬‬
‫וממילא דמהמשנה דתפסי בהו קדושין לא קשיא מידי‪ ,‬דבודאי כיון דמה"ת הם ישראלים גמורים תפסי בהו‬
‫קדושין‪ .‬ומ"מ כיון דמדרבנן עשו אותם כעבדים כנענים ייפטרו מן הקנס‪.‬‬
‫ואף דבירושלמי מבואר דהטעם ששפחה אין לה קנס הוא משום שאינה בת הויה‪ .‬הרי גם נתינה מדרבנן אין בה‬
‫הויה‪( .‬ומשל לזה שיטת הטור לענין שניות דאם קידש איסור שניות ואח"כ קיבלה קדושין מאחר צריכה גט‬
‫מהשני דהרי מדרבנן לא תפסו קדושי הראשון‪ .‬וכן אילו יכלו להתיר איסור נתינים בימי רבי‪ ,‬וקיבלה קדושין‬
‫קודם שהתירו‪ ,‬ואח"כ קיבלה לאחר שהתירו‪ ,‬מדרבנן היתה צריכה גט גם מהשני‪ .‬דהרי מדרבנן עשו אותה‬
‫כשפחה שאינה בת הויה‪).‬‬
‫אלא שהתוס' דחו הקושיא‪ ,‬דשמא דוד לאו ממש עבדות גזר עלייהו לאסור בלא יהיה קדש‪ .‬ואין כונתם דלא‬
‫אסרם בלא יהיה קדש דאורייתא‪ .‬דזה מעולם לא עלה על דעת התוס'‪ .‬אלא כונתם דלא אסרם בלא יהיה קדש‬
‫אפילו מדרבנן‪ .‬דלא גזר עלייהו עבדות ממש שהרי לא היו עבדים של איש מסויים‪ .‬אלא גזר עליהם שעבוד‬
‫בעלמא ואיסור חיתון בפנ"ע‪( .‬והוא ממש כמה שביארנו בדברי התוס' ביבמות‪ ,‬עפ"י דברי תוס' הרא"ש שם‪).‬‬
‫‪4‬‬

‫ו‪ .‬אלא דיל"ע דלעי' לענין דרשת ר' שמעון בן מנסיא דאשה הראויה לו נקטו התוס' דלרש"י דאיסור נתינה אינו‬
‫אלא מדרבנן קרינן בה אשה הראויה לה‪( .‬ולכן הביאו ראיה מהגמ' דקאמר "ממזר ונתינה איכא בינייהו" דנתינה‬
‫אסורה מה"ת‪ ).‬ואילו כאן לענין דרשת הירושלמי דשפחה שאין לה הויה אצל אחרים אין לה קנס נקטו דכל‬
‫שהיא שפחה אפילו מדרבנן לא יהיה לה קנס‪.‬‬
‫וצריך לחלק דענין דרשת ר' שמעון בן מנסיא דחיוב קנס תלוי במצות ולו תהיה לאשה‪ .‬וכמבואר מדברי התוס'‬
‫לק' בשם ר"ח וכמש"נ‪ .‬ובזה ס"ל דכל שמותרת מדאורייתא לא פקע המצוה‪ ,‬אבל דבפועל א"א לקיימה מחמת‬
‫האיסור דרבנן‪ .‬וכאשכחן בשניות‪ .‬אבל דרשת הירושלמי אינה מצד מצות ולו תהיה לאשה‪ ,‬דהרי אזלא בשיטת‬
‫תנא דמתני' דאחותו יש לה קנס אע"ג דל"ש בה מצות ולו תהיה לאשה כלל‪ .‬אלא דדינא הוא דשפחה שאינה‬
‫בת הויה מופקעת מחיוב קנס‪ .‬והוא מדיני שפחה‪ ,‬דמי שאינה בת הויה אינה בת קנס‪ .‬ובזה סבירא להו דגם‬
‫‪1‬‬
‫אם אין בה הויה מדרבנן אין לה להיות בת קנס מדרבנן‪ ,‬וק"ל‪.‬‬

‫שם בא"ד ודוד לא גזר עלייהו אלא שיעבוד כו' אלא כדי שלא יטמעו בישראל‪ ,‬והא דגזר בהו טפי מבשאר‬
‫פסולי קהל משום דהוו אומה שלימה‪ .‬והא דקאמר התם כל מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בהן לא‬
‫לישא מהן אלא להיות בן חורין כמותן עכ"ל‪ .‬תמוה מאי קשיא להו למה גזר בהו טפי מבשאר פסולי קהל‪ ,‬וגם‬
‫מאי קאמר דהוא משום שלא יטמעו בהם כיון דהוו אומה שלימה‪ ,‬הרי בגמ' מפורש דהטעם שגזר עליהם משום‬
‫שראה בהם מידת אכזריות‪ ,‬וכמו שהביאו התוס' בעצמם‪ .‬וגם אין לומר דמש"כ מתחילה דגזר בהו טפי משאר‬
‫פסולי קהל כו' קאי אמשה ויהושע‪ ,‬דאם הטעם שמשה ויהושע גזרו בהו עבדות היה כדי שלא יטמעו בהם א"כ‬
‫למה גזרו רק לההוא דרא או כל זמן שביהמ"ק קיים‪ .‬אלא ודאי משה ויהושע שגזרו בהם עבדות לא היה כדי‬
‫שלא יטמעו בהם כלל‪ ,‬א לא קנסא בעלמא על שבאו במרמה‪ ,‬ומש"כ התוס' דגזר עליהם שלא יטמעו קאי אדוד‪.‬‬
‫אבל א"כ הדק"ל הרי דוד גזר עליהם משום שראה בה אכזריות ואינם ראוים להיות בני חורין כמותן‪ ,‬וכמש"כ‬
‫התוס' בעצמם‪ ,‬ומאי קאמרי התוס' דגזר עליהם שלא יטמעו כיון דהוו אומה שלימה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫שם‪ ,‬וכ ן הא דקאמר התם בימי רבי בקשו להתיר נתינים כו' אבל זה אינו צורך כ"כ‪ .‬ולכ' קשה אם אינו צורך‬
‫כ"כ דנימא הפקר בי"ד הפקר א"כ גם חלקינו איך נתיר‪ .‬ואפשר דהתוס' לשיטתייהו דלא גזרו עליהם עבדות‬
‫ממש (אפילו מדרבנן כנ"ל) אלא שעבוד בעלמא‪ .‬ואי"ז קנין הגוף כעבד כנעני אלא חוב שעבוד לציבור בעלמא‪.‬‬
‫ובזה ס"ל דבי"ד יכולים למחול החוב בלא דין הפקר בי"ד הפקר‪.‬‬
‫ועוד י"ל בפשיטות דכיון שהיו עבדים לעדה יכלו להפקיר חלקם מדין גזברי הציבור וכבעלים בעלמא‪ ,‬ולא היה‬
‫צריך להפקר בי"ד הפקר‪ .‬ורק להפיקר חלק מזבח היה צריך דין הפקר בי"ד הפקר‪ .‬ובזה אמרו חלק מזבח מי‬
‫יתיר‪ ,‬דלא היה צורך כ"כ כדי שנפעיל דין הפקר בי"ד הפקר‪.‬‬
‫אבל רש"י ביבמות פי' דחלקינו נתיר מדין הפקר בי"ד הפקר‪ 2.‬ולית לי' הך סברא דלא היה צורך כ"כ‪ .‬ולשיטתו‬
‫יקשה א"כ גם חלק מזבח למה לא התירו מדין הפקר בי"ד הפקר‪.‬‬
‫ובאמת כי מסידור דברי התוס' משמע דלרש"י ניחא מה שלא היו יכולים להתיר חלק מזבח ולא הוצרך למש"כ‬
‫דלא היה צורך כ"כ כ"א לפי' ר"ת‪ .‬וכן דייק המהרש"א‪ ,‬ועיי"ש מה שביאר בזה בקצרה‪ ,‬ובקרני ראם תמה על‬
‫‪1‬‬

‫ולהעיר דלפי"ז שיטת רש"י בענ"ז הפוכה משיטת התוס'‪ ,‬דלתוס' אילו היה נתינה נחשבת שפחה מדרבנן אזי לענין דינא דר' שמעון‬
‫בן מנסיא עדיין היתה נחשבת אשה הראויה לו (כמבואר מקושייתם בר"ד מהא דממזרת ונתינה איכא בינייהו)‪ ,‬דדין אשה הראויה לו‬
‫תלוי באיסור דאורייתא לחוד‪ .‬אבל לענין דין הירושלמי דשפחה אין לה קנס כיון שאינה בת הויה‪ ,‬ס"ל דגם שפחה דרבנן מופקעת‬
‫מקנס (כמבואר מקושייתם כאן דאמאי יש לה קנס)‪ .‬אבל שיטת רש"י ד איסור נתינה דרבנן‪ ,‬ומדבריו ביבמות משמע דהיינו שגזרו‬
‫עליהם להיות עבדים פסולים (וכמו שהארכנו לעי' בביאור דבריו)‪ .‬ומ"מ מבואר בגמ' דממזרת ונתינה איכא בינייהו‪ ,‬דלענין דינא דר'‬
‫שמעון בן מנסיא נתינה אינה ראויה לו‪ ,‬כיון דמדרבנן עכ"פ היא אסורה‪ .‬ומ"מ נתינה יש לה קנס ואינה בכלל מיעוט הירושלמי דאשה‬
‫שאין בה הויה‪ .‬ואפשר דרש"י לית לי' דין הירושלמי כלל‪.‬‬
‫‪2‬‬

‫ורש"י לשי' דמשמע מדבריו ביבמות שגזרו עליהם שיהיו עבדים פסולים‪ ,‬דהיינו עבדות ממש‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫דבריו‪ .‬ונראה כונתו‪ ,‬דלרש"י היו עבדים כנענים ממש (עכ"פ מדרבנן) וקנו בהם קנין הגוף כשורו וחמורו‪ ,3‬וא"כ‬
‫חלק מזבח היה בו איסור מעילה‪ ,‬ול"ש הפקר בי"ד הפקר להפקיע מזה‪ .‬משא"כ לר"ת דלא היו בדין עבד כנעני‪,‬‬
‫ולא היה בהם כ"א חוב שעבוד בעלמא‪ ,‬ולא היו גופם ממון הקדש‪ ,‬ובזה שפיר שייך הפקר בי"ד הפקר להפקיע‬
‫החוב‪.‬‬
‫ב‪ .‬וע"ע בהמשך דברי התוס' שהביאו ראיה לשיטת רש"י דגזרו עליהם חיתון (ודלא כר"ת שחיתון אסור מה"ת‬
‫משום לא תתחתן)‪ ,‬מהירושלמי נתינים יהושע ריחקם‪ ,‬כלום ריחקם אלא משום פסול משפחה דא"ת משום‬
‫פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס כו'‪ .‬דמשמע דמשום גזירת יהושע נאסרו לבא‬
‫בקהל‪.‬‬
‫ולכ' קשה הרי תורף דברי הירושלמי דתחילה מייתי דבימי ראב"ע בקשו להתיר נתינים אמר חלקינו נתיר חלק‬
‫מזבח מי יתיר‪ .‬דהיינו חלק עבדות למזבח‪ .‬וזה כעין סוגיית הבבלי ביבמות דבימי רבי בקשו כו'‪ .‬אלא דמקשה‬
‫הירושלמי אמאי לא יכלו להתיר‪ ,‬דהרי ע"כ לא גזר עליהם עבדות אלא פסול משפחה בעלמא‪ ,‬דאילו גזר עליהם‬
‫עבדות אמאי יש להם קנס‪ 4.‬וא"כ למה לא יכלו להתירם‪( .‬והירושלמי נשאר בקושיא‪).‬‬
‫וא"כ מ"ק התוס' דהירושלמי מסייע לפרש"י‪ ,‬הרי אדרבא הוא סותר לשיטת רש"י שגזרו עליהם גם עבדות‪( .‬ועי'‬
‫מהרש"א‪ ).‬אבל בפשוטו י"ל דבודאי הירושלמי פליג על הבבלי בנקודה זו‪ ,‬דהרי הבבלי מסיק חלק מזבח מי‬
‫יתיר‪ ,‬והיינו שגזרו עליהם עבדות למזבח‪ ,‬וזהו מסקנת הבבלי‪ ,‬ואילו הירושלמי מקשה ע"ז דא"כ אמאי יש להם‬
‫קנס‪ ,‬וא"כ מפורש דיש בזה פלוגתא בין הבבלי והירושלמי אם גזרו עליהם עבדות‪ .‬וא"כ לא שייך להקשות‬
‫מהירושלמי על פרש"י‪ .‬אלא דהתוס' מייתי ראיה לרש"י בדבר אחד‪ ,‬דעכ"פ מבואר בירושלמי דגזרו בהם חיתון‬
‫ולא היו אסורים מה"ת משום לא תתחתן‪ ,‬וזהו כרש"י ודלא כר"ת דאסורים בחיתון מה"ת‪ ,‬ומהיכ"ת דהבבלי‬
‫חולק בזה‪.‬‬
‫ג‪ .‬ועיי"ש עוד מש"כ התוס' ליישב הירושלמי עם שיטת ר"ת‪ ,‬חדא דאפשר דהירושלמי ס"ל כס"ד דרבא דלא‬
‫תתחתן קאי בגיותן‪ .‬ועוד תי' דיל"פ דריחקן היינו שלא יטמעו בהן‪ .‬פי' דבאמת גם בירושלמי מש"א דבקשו‬
‫להתיר נתינים היינו להתיר העבדות‪ .‬ומש"א כלום "ריחקום" כו' היינו גזירת עבדות שלא יטמעו‪ ,‬ולא פסול‬
‫חיתון‪ .‬דחיתון אסור מה"ת כדעת ר"ת‪.‬‬
‫ולכ' תמוה איך לפי"ז מתפרשת סוגיית הירושלמי‪ ,‬דכל ענין הסוגיא דפריך אמאי לא יכלו להתיר חלק מזבח‪,‬‬
‫כיון שלא גזרו עליהם עבדות – כדמוכח ממה שיש להם קנס – רק ריחקום משום פסול משפחה‪ .‬ואיך יכולים‬
‫התוס' לפרש דריחוק זה הוא עבדות‪ ,‬כיון דכל כולה באה הסוגיא להוכיח דלא גזר עליהם עבדות‪.‬‬
‫וצ"ל כמש"נ לעי'‪ ,‬דיש חילוק בין עבדות ממש לבין חוב שעבוד בעלמא‪ ,‬דבחוב שעבוד בעלמא למזבח שייך‬
‫הפקר בי"ד הפקר‪ ,‬אבל לא בעבדות ממש דחל בהם איסור מעילה‪ .‬וזהו ענין סוגיית הירושלמי דפריך אמאי לא‬
‫יכלו להתיר חלק מזבח‪ ,‬הרי לא היה שם כ"א "ריחוק" בעלמא משום פסול משפחה‪ ,‬פי' חוב שעבוד בעלמא‬
‫שלא יטמעו בהם ולא עבדות ממש‪ ,‬ולמה לא יכלו להתיר זה משום הפקר בי"ד הפקר‪ .‬והירושלמי מוכיח דע"כ‬
‫לא גזרו עליהם עבדות ממש‪ ,‬דא"כ אמאי יש להם קנס‪( .‬והבבלי דלא חש לקושיא זו היינו כמש"כ תוס' לעי'‬
‫משום דס"ל להבבלי דלא היה שם צורך כ"כ כדי שנאמר הפקר בי"ד הפקר‪).‬‬
‫ד‪ .‬וממילא גם מש"כ התוס' דהירושלמי מסייע לפרש"י ניחא בפשיטות‪ ,‬ואי"צ למה שכתבנו לעי'‪ ,‬שהרי התוס'‬
‫כבר פירשו דגם לרש"י לא גזרו עליהם עבדות ממש אלא גזרו חיתון וגם שיהיו נראים כעבדים‪ 5.‬וא"כ לרש"י‬
‫"ריחוק" היינו גזירת חיתון יחד עם גזירה שיהיו נראים כעבדים‪ .‬והסוגיא ה"ק‪ ,‬דע"כ לא היה שם אלא ריחוק‬

‫‪3‬‬

‫והיינו כהצד הראשון בתוס' לעי'‪ ,‬דלרש"י גזרו עליהם עבדות ממש‪ .‬וכן משמע מדבריו ביבמות כנ"ל‪ .‬ובמה שקשה ע"ז קושיית‬
‫התוס' דא"כ אמאי יש להן קנס‪ ,‬ואמאי נתינה מותרת בעבד משוחרר‪ ,‬עי' לק' מה שנבאר אי"ה‪.‬‬
‫‪4‬‬

‫ואגב להעיר דגם על הירושלמי יש להקשות‪ ,‬כמשה"ק לעי' בדברי התוס'‪ ,‬אמאי לא מקשי דאילו גזר עליהם עבדות אמאי תפסי בהו‬
‫קדושין‪ .‬אלא כנ"ל דהא ודאי דלא שי יך לומר שגזר עליהם עבדות דאורייתא‪ ,‬ולכל היותר לא היו אלא עבדים מדרבנן‪ ,‬אלא דמקשה‬
‫הירושלמי סוכ"ס מדרבנן אמאי יש להם קנס‪.‬‬
‫‪5‬‬

‫אבל כבר כתבנו דמלשון רש"י ביבמות משמע שגזר עליהם עבדות ממש‪ ,‬ולא חש להקושיא דאמאי יש להם קנס‪ .‬ולפי"ז הבבלי ע"כ‬
‫חולק על הירושלמי‪ .‬ועי' לק'‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫בעלמא ולא שהיו עבדים ממש‪ ,‬דאם לא כן אמאי יש להם קנס‪ ,‬וא"כ אמאי לא נוכל להתיר חלק מזבח מדין‬
‫הפקר בי"ד הפקר‪ ,‬כיון שלא היה שם קנין הגוף ומעילה‪.‬‬

‫עוד בשיטת רש"י‬
‫הנה התוס' (ביבמות וכן כאן) מתחילה הבינו בשיטת רש"י שגדר האיסור חיתון היה שגזרו עליהם עבדות‬
‫מדרבנן וממילא היו באיסור לא יהיה קדש דרבנן‪ .‬אלא שהקשו דא"כ אמאי עבד משוחרר מותר בנתינה‪ ,‬ואמאי‬
‫יש לה קנס‪ ,‬דהרי בירושלמי מבואר דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס כיון שאינה בת הויה‪ .‬וביארנו לעי'‬
‫כונת קושייתם דאף שלא גזרו עליהם אלא עבדות דרבנן‪ ,‬ומה"ת בודאי תפסי בה קדושין וכמפורש במשנה‬
‫בקדושין‪ ,‬אבל מ"מ אם איתא דגזרו עליהם עבדות ממש – דהיינו דין עבד כנעני מדרבנן – א"כ נתינה אינה‬
‫"בת הויה" מדרבנן‪ ,‬ולא יהיה לה קנס‪.‬‬
‫ולכן מסקי התוס' דגם לרש"י לא גזרו עליהם עבדות ממש‪ ,‬וביבמות ביארו טפי דלא נתנו בהם דין עבד כנעני‬
‫להיאסר בחיתון משום לא יהיה קדש‪ ,‬אלא היו בדין ישראל עם איסור חיתון בעלמא‪ ,‬ולחזק האיסור חיתון גם‬
‫גזרו עליהם שעבוד בעלמא שיהיו נראים כעבדים‪.‬‬
‫אבל לעיל (שיטת רש"י באיסור נתינים) ביארנו מתוך דיוק לשון רש"י ביבמות שהגזירה היתה שעשו אותם‬
‫"עבדים פסולים"‪ ,‬ומשמע דבאמת האיסור חיתון הוא משום פסול עבדות‪ ,‬דהיינו שגזרו עליהם עבדות ממש‬
‫מדרבנן להאסר בלא יהיה קדש מדרבנן‪.‬‬
‫ויקשה קושיית התוס' דא"כ אמאי יש לה קנס‪ .‬ואמאי מותרת בעבד משוחרר‪.‬‬
‫ובדעת רש"י שי"ל דאף שגזרו עליהם שיהיו "עבדים פסולים"‪ ,‬דהיינו שחל בהם פסול עבדות ואיסור לא יהיה‬
‫קדש מדרבנן‪ ,‬אבל מ"מ כיון דמה"ת היו ישראלים גמורים לא הפקיעו מהם קדושת ישראל‪ .‬והנה מה דעבד‬
‫ושפחה לא תפסי בהו קדושין הוא משום שהם עם הדומה לחמור‪ ,‬ונראה דבנתינים כיון שלא הפקיעו מהם‬
‫קדושת ישראל לא שייך זה‪ .‬ולכן נתינה הויא "בת הויה" אפילו מדרבנן‪ ,‬דלא נגרעה הקדושת ישראל שבה‪,‬‬
‫ושפיר יש לה קנס‪.‬‬
‫וגם מה שמותרת בעבד משוחרר יש לבאר עפי"ז‪ ,‬דעי' בתוס' יבמות (עט‪ ):‬שהקשו לשי' ר"ת דנתינים אסורים‬
‫משום לא תתחתן אמאי אין איסור זה נוהג בעבד משוחרר‪ ,‬וכמו שאסור בשפחה‪ .‬ותי' דאיסור לא תתחתן‬
‫ילפינן משאר פסולי קהל דאינם נוהגים בעבדים משוחררים‪ ,‬משא"כ פסול שפחה כיון שאינה בת הויה לא‬
‫דמיא לשאר פסולי קהל ונוהג אפילו בעבד משוחרר עיי"ש‪ .‬ועד"ז נאמר לרש"י‪ ,‬דאף שגזרו פסול עבדות‬
‫בנתינים‪ ,‬אבל לא דמי לשפחה ממש שאין בה הויה‪ ,‬ולכן אסורה אפילו בעבד משוחרר‪ ,‬אבל נתינים לא גזרו‬
‫עליהם אלא הפסול דעבדות‪ ,‬אבל לא עשאום עבדים לענ"ז שיהיו עם הדומה לחמור ולגרוע הקדושת ישראל‬
‫שבהם‪ ,‬וגם מדרבנן הויא בת הויה‪ ,‬ואינה אלא כשאר פסולי קהל‪ ,‬דמותרים בעבד משוחרר‪.‬‬

‫שיטת הרמב"ן והראב"ד‬
‫הנה שיטת רש"י דדוד גזר עליהם איסור חיתון‪ ,‬וכ' הרמב"ן דבודאי זהו פשטות הסוגיא ביבמות (עח‪ .):‬אלא‬
‫שהתוס' הקשו על שיטת זו מכ"מ‪ ,‬ובאופן כללי הם ג' קושיות‪ :‬א') מהמשנה בפ' אלו הן הלוקין דמשמע דלוקה‬
‫על איסור נתינים וכן עוד ראיות כיו"ב דהוי איסורא דאורייתא‪ .‬ב') ממסקת רבא ביבמות (עו‪ ).‬דלא תתחתן‬
‫קאי בגירותן‪ .‬ג') אם האיסור חיתון הוא דרבנן א"כ מסתמא מה שמבואר בסוגיא דיבמות דדוד גזר עליהם‬
‫עבדות היינו דע"י דגזר עליהם עבדות דרבנן נאסרו בלא יהיה קדש מדרבנן‪ ,‬ויקשה א"כ אמאי יש לה קנס‬
‫ואמאי נתיני וחרורי מותרים זב"ז‪.‬‬
‫ועי' ברמב"ן (יבמות עח‪ ):‬שתי' דאמנם הלאו דלא תתחתן קאי בגירותן‪ ,‬וכנעני הבא להתגייר אסור מה"ת‪ .‬אבל‬
‫היינו רק דור ראשון‪ .‬אבל בניהם הנולדים מהם אינם מהם‪ ,‬שהרי לא מנה בהם הכתוב דורות‪ .‬והמשנה בפ' אלו‬
‫‪7‬‬

‫הן הלוקין וכן בכ"מ דמשמע דנתינים אסורים מה"ת קאי אכנעני הבא להתגייר‪ .‬אבל מה שהנתינים אסורים‬
‫איסור עולם כדתנן ביבמות (שם) אינו אלא מחמת גזירת יהושע ודוד‪ .‬ובזה מתורץ שתי הקושיות הראשונות‪.‬‬
‫אבל הקושיא השלישית לכ' עדיין קשה לשיטתו‪ ,‬סוכ"ס משמע בגמ' דוד גזר על הגבעונים גם עבדות וא"כ‬
‫אמאי יש להם קנס ואמאי נתיני וחרורי מותרים זב"ז‪ .‬והרמב"ן לא חש לתרץ זה‪ ,‬ובאמת כי גם מתחילה‬
‫כשסידר הרמב"ן הקושיות לא הזכיר קושיות אלו כלל‪ .‬ואפשר משום דפשיטא לי' כמה שתי' התוס' לדעת רש"י‬
‫דדוד לא גזר עליהם עבדות ממש שיהיו בדין עבד כנעני‪ ,‬רק גזר שישתעבדו ויהיה נראים כעבדים כחיזוק למה‬
‫שאסר אותם בחיתון‪ .‬ועוד אפשר דהרמב"ן לא חש לקושיות אלו‪ ,‬משום שהרי כל הראיה דדוד גזר עליהם‬
‫עבדות (ולא חיתון גרידא) הוא מסוף הסוגיא ביבמות דבימי רבי בקשו להתיר נתינים אמרו חלקינו נתיר חלק‬
‫מזבח מי יתיר‪ ,‬דמזה משמע שדוד גזר עליהם עבדות‪ ,‬וכמו שהוכיחו התוס' שם‪ .‬ועל זה הוא דקשה א"כ אמאי‬
‫יש להם קנס‪ .‬והרי זהו ממש קושיית הירושלמי‪ ,‬כמו שהביא הרמב"ן שם‪ ,‬דאיתא שם דבימי ראב"ע בקשו‬
‫להתיר נתינים אמר להם חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר‪ ,‬ומקשה הירושלמי הרי לא ריחקם אלא משום פסול‬
‫משפחה – היינו דלא גזר עליהם אלא חיתון ולא עבדות‪ ,‬דאם גזר עליהם עבדות אמאי יש להם קנס‪ .‬ולכן לא‬
‫ראה הרמב"ן את עצמו אחראי לתרץ קושיא שכבר נתקשו בה בירושלמי‪.‬‬
‫ב‪ .‬עוד הביא הרמב"ן שם שיטת אחרת בשם הראב"ד‪ ,‬דמה דמסיק רבא דבגירותן אסורים משום לא תתחתן‬
‫היינו דבגירותן אסרם הכתוב לפי שהיו מתחלתן בגירות ראשון כגירי אריות‪ ,‬אבל אם באו אח"כ להתגייר שפיר‬
‫מקבלים אותם מה"ת‪ .‬אלא שיהושע ודוד "גזרו עליהן שלא נקבל מהן גרים לעולם כדי להתערב בישראל"‪.‬‬
‫ומשמע מלשונו דגזירת יהושע ודוד לא היה איסור חיתון בעלמא‪ ,‬אלא גזרו שלא לגיירם‪ ,‬וממילא נשארו‬
‫בגירות הראשון שהיא כגירי אריות‪.‬‬
‫ולפי"ז נראה דמה שגזרו עליהם גם עבדות ענינו דעי"ז מנעו אותם מגירות‪ ,‬שהרי עבד כנעני אינו יכול להתגייר‬
‫בלא שישחררנו רבו‪ ,‬וגזרו עליהם שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ועי"ז לא יוכלו להתגייר‪.‬‬
‫וממשיך הרמב"ן בשם הראב"ד דמכל מקום "סתם כתחלתן הן"‪ .‬ולכ' כונתו לתרץ המשנה בפ' אלו הן הלוקין‬
‫ושאר הראיות דגבעונים אסורים מה"ת‪ .‬דאף דמה"ת אילו נתגיירו אח"כ פקע מהם איסור לא תתחתן‪ ,‬אבל כיון‬
‫שגזרו שלא לגיירם א"כ מסתמא יש לתלות דלא נתגיירו כ"א אותה גירות הראשונה שהיא כגירי אריות‪,‬‬
‫ואסורים מה"ת‪.‬‬
‫ועוד ממשיך להקשות א"כ למה יש להם קנס‪ .‬פי' דכיון שהיתה גירותן פגומה א"כ הרי הם גוים ואמאי יש להם‬
‫קנס‪( .‬ואדהכי היה יכול להקשות אמאי נתיני וחרורי מותרים זב"ז‪ ).‬ותי' וז"ל "ולטעמיך והא קתני הכותית יש‬
‫לה קנס‪ ,‬אלא הלכה כולם גרים הם‪ ,‬והכתוב אסרן לאותן שבע אומות מאותו גירות שבשעת כבוש לפי שעדיין‬
‫אדוקין בע"ז ולא תשתכח מפיהם" עכ"ל‪.‬‬
‫פי'‪ ,‬דביבמות (כד‪ ).‬איתא דדעת ר' נחמיה דאחד גירי אריות וגירי חלומות וגירי מרדכי ושלמה אינם גרים עד‬
‫שיתגיירו כבזמן הזה‪ .‬ומסיק רב דהלכה כדברי האומר כולם גרים הם‪ .‬הרי מבואר דלהלכה גירי אריות הוו‬
‫גרים‪ .‬והק' התוס' דהא בהרבה מקומות נחלקו תנאי בכותי אי הוו גירי אריות או גירי אמת‪ ,‬ומשמע דעכ"פ אי‬
‫הוו גירי אריות אינם גרים‪ .‬ותי' התוס' דהכותים כשנתגיירו מחמת פחד האריות עדיין היו עובדים ע"ז כמבואר‬
‫בקרא את אלהיהם היו עובדים גו'‪ ,‬וזה ודאי אינה גירות‪ ,‬ומ"ד כותים גירי אמת הם ס"ל דאח"כ נתגיירו כדין‪.‬‬
‫אבל פלוגתא דר' נחמיה ורבנן הוא במתגיירים כדין אלא שהיה מחמת פחד או דבר אחר‪ .‬אבל רש"י ביבמות‬
‫שם פי' גי רי אריות כגון כותים‪ ,‬ויקשה קושיית התוס'‪ .‬ותי' הריטב"א (קדושין עד‪ ):‬דלדעת רש"י מה שנחלקו‬
‫בכ"מ אי כותים גירי אריות או גירי אמת היינו פלוגתא דר' נחמיה ורבנן דמ"ד גירי אריות ס"ל כר' נחמיה ומ"ד‬
‫גירי אמת מודה דבמציאות נתגיירו מחמת אריות ולא נתגיירו שנית אלא דס"ל דמ"מ הגירות היא גירות אמת‬
‫דהלכה כולם גרים הם‪.‬‬
‫וכפי הנראה דזהו גם שיטת הראב"ד‪ ,‬והיינו דקאמר דאף דהגבעונים נתגיירי מחמת פחד אבל הרי גם הכותים‬
‫נתגיירי מחמת פחד אריות ומ"מ קיי"ל דכולם גרים הם‪ ,‬וא"כ נכנסו לכלל ישראל ויש להם קנס (וגם מותרים‬
‫בעבד משוחרר)‪ .‬ומ"מ כיון שגירותם היתה פגומה‪ ,‬שהרי סוכ"ס היה מחמת פחד‪ ,‬וגם היו אדוקים בע"ז ולא‬
‫תשתכח מפיהם‪ ,‬לכן אף דמועילה הגירות להחשיבם כישראל ולהיות להם קנס כו' אבל מ"מ התורה אסרם‬
‫בחיתון בלאו זה דלא תתחתן בם‪.‬‬
‫ומה שמדגיש הראב"ד "ולא תשתכח מפיהם" נראה דבא לתרץ אם איתא דהתורה אסרה כנענים משום שהיו‬
‫גירי אריות א"כ גם כותים יהיו אסורים בלאו דלא תתחתן‪ .‬והרי בגמ' קדושין (עה‪ ).‬מבואר דלמ"ד גירי אמת‬
‫מותרים הם מה"ת (אלא שאסרו אותם משום שנתערבו בהם עבד ושפחה או משום שלא היו בקיאים בגיטין‬
‫‪8‬‬

‫וקדושין עיי"ש)‪ .‬ולזה מבאר דבכנענים היה ענין מיוחד שהתורה קבעה בייחוד שהיו אדוקין בע"ז ולא תשתכח‬
‫מפיהם‪ ,‬מה שלא מצינו בכותים‪.‬‬
‫עכ"פ לשי' הראב"ד מבואר דהלאו דלא תתחתן אינו כשאר פסולי קהל אלא חסרון בגירות לענין חיתון‪.‬‬
‫ובפשוטו דאזיל בשיטת הסוברים דגם למסקנת רבא דהלאו דלא תתחתן קאי בגירותן אבל ה"ה בגיותן‪( .‬וכן‬
‫דעת הרמב"ן שם‪ ,‬אבל התוס' בסוגיין פליג‪ ).‬דהרי לשי' הראב"ד כל עיקר ענין איסור לא תתחתן הוא דלענין‬
‫חיתון היה פגם בגירותם‪ ,‬ונשארו באיסור לא תתחתן דבגיותן‪.‬‬
‫ומ"מ גם לדעת הראב"ד תפסי בהו קדושין כמפורש במשנה בקדושין וצ"ל דכיון שחלה בהם קדושת ישראל‬
‫אינם עם הדומה לחמור‪ ,‬רק איסורא בעלמא דלא תתחתן נשאר בהם‪ ,‬אלא דהך איסור הוא מלתא דגיות‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה רש"י כאן פי' דהמשנה מנה כותים בכלל נשים פסולות משום דקסבר גירי אריות הם והוו בלאו דלא‬
‫תתחתן‪ .‬והק' התוס' דא"כ הן נכריות ואמאי יש להם קנס‪ .‬ובשטמ"ק תי' דכונת רש"י דאסורים משום לא‬
‫תתחתן דבגירותן קאי‪ ,‬כמסקנת רבא ביבמות‪ .‬אלא שדחה התירוץ דהרי רש"י לעי' ס"ל כס"ד דרבא דבגיותן‬
‫קאי‪ .‬ולכ' אין התירוץ דמעיקרא מובן כלל דהלאו דלא תתחתן אי קאי בגירותן היינו בז' אומות דוקא‪ ,‬ומה זה‬
‫ענין לכותים‪ .‬וגם מה זה ענין לגירי אריות‪.‬‬
‫ובס' בד קדש תי' דרש"י ס"ל כשי' הראב"ד דהלאו דלא תתחתן קאי בגירותן וענינו דכיון שהיו כגירי אריות‬
‫היתה גירותם פגומה ונאסרו בחיתון‪ .‬וסבירא לי' לרש"י עוד דמזה נלמד גם לשאר גירים המתגיירים מחמת‬
‫אריות ועדיין אדוקין בע"ז כותים דכתיב בהו את אלהיהם היו עובדים דהם באיסור זה‪ .‬וזהו כונת רש"י דכיון‬
‫‪6‬‬
‫שהיו גירי אריות הוו בלאו דלא תתחתן‪ ,‬את"ד‪.‬‬
‫אלא דצ"ב דהרי מבואר בכ"מ דמ"ד גירי אריות ס"ל דכותים הם כגוים לא רק לענין חיתון אלא גם לענין‬
‫שדמיהם טהור וכן שאר דינים‪ .‬ומאידך למ"ד גירי אמת הם מבואר בגמ' (קדושין שם) דמותרים אפילו בחיתון‪.‬‬
‫אבל נראה לקי ים הדברים דהנה כבר הבאנו מה שפרש"י ביבמות (כד‪ ):‬דפלוגתת ר' נחמיה ורבנן קאי אכותים‪,‬‬
‫ומסקינן דהלכה כולם גרים הם‪ .‬ומבואר דגם גירי אריות הוו גרים‪ .‬וגם הבאנו מש"כ הריטב"א דלפי"ז צ"ל דמה‬
‫שנחלקו תנאי בכ"מ אי כותים גירי אריות או גירי אמת אין הכונה שנחלקו במציאות אם חזרו ונתגיירו שלא‬
‫מחמת אריות‪ ,‬אלא הא ודאי דנתגיירו מחמת אריות לחוד‪ ,‬אלא דפליגי בפלוגתא דר' נחמיה ורבנן אי גירי‬
‫אריות הוו גרים‪.‬‬
‫אבל בדברי רש"י בסנהדרין (פה‪ ):‬מבואר דפליגי במציאות אם היו צדיקים כשנתגיירו ואח"כ הרשיעו או שהיו‬
‫רשעים מתחילה עיי"ש‪ .‬ושוב יקשה דמשמע דאם היו גירי אריות מתחילה אזי בודאי לא הוו גרים‪ ,‬וק' הרי‬
‫קיי"ל הלכה כולם גרים הם‪.‬‬
‫וצ"ל דהגמ' בכ"מ לשון קצר נקט‪ ,‬דבכל מקום שמוצא מ"ד דכותים דינם כישראל קאמר דהך מ"ד קסבר גירי‬
‫אמת הם‪ ,‬וכאילו אמר דקסבר אחד מן השנים‪ ,‬או שהיו גירי אמת‪ ,‬או שהיו גירי אריות אלא דסבר כולם גרים‬
‫הם‪ .‬ובכ"מ שמוצא הש"ס מ"ד דדינם כגויים קאמר דהך מ"ד קסבר גירי אריות הם‪ ,‬וכאילו אמר דקסבר שהיו‬
‫גירי אריות וגם קסבר כר' נחמיה דגירות דאריות פסולה‪.‬‬
‫אלא דלכ' הוא דוחק דמנ"ל להש"ס דיש בכלל מ"ד שהיו גירי אמת‪ .‬ושמא לכו"ע היו גירי אריות‪ ,‬כפשטות‬
‫הכתובים‪ ,‬אלא דפליגי תנאי בכ"מ בפלוגתא דר' נחמיה ורבנן או גירות מחמת אריות הויא גירות‪.‬‬
‫אבל אם נאמר דבגירי אריות גם אם הגירות כשירה אבל עדיין איכא איסור חיתון משום לא תתחתן‪ ,‬א"כ ע"כ‬
‫דהך מ"ד בקדושין (שם) דס"ל דכותים מותרים בחיתון מה"ת ס"ל שהיו ממש גירי אמת‪ .‬ומאידך התנאים דס"ל‬
‫שהם גויים גמורים גם לשאר דברים כגון שדמם טהור וכיו"ב ע"כ דס"ל דגירי אריות הם (וגם ס"ל כר' נחמיה‬
‫דאי"ז גירות)‪ .‬וכיון דע"כ אשכחן דפליגי תנאי במציאות גירותם‪ ,‬לכן הש"ס בכ"מ דמשכח מ"ד שיש להם‬
‫קדושת ישראל נקט לשון זה דקסבר גירי אמת הם‪ ,‬והוא לשון קצרה כנ"ל‪ ,‬וכאילו אמר דקסבר או דגירי אמת‬
‫הם (וכמ"ד דמותרים אפילו בחיתון) או דקסבר גירי אריות ומ"מ הלכה כרבנן דר' נחמיה דגירות דאריות הויא‬
‫גירות (חוץ מלענין חיתון)‪.‬‬
‫‪6‬‬

‫אלא דהראב"ד ס"ל דגם גזירת יהושע ודוד היה עד"ז שגזרו שלא לגיירם‪ ,‬אבל שיטת רש"י בכ"מ משמע דיהושע ודוד גזרו עליהם‬
‫פסול חיתון מחמת עבדות‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫תוס' ד"ה ועל הכותית‪ ,‬בא"ד ואין נראה לריב"ם דא"כ עכו"ם היא ועכו"ם אין לה קנס כדפריך בפ"ק כו'‪ .‬הק'‬
‫הגרעק"א דאמאי לא הקשו התוס' לרש"י דאם נכרית יש לה קנס א"כ לתני נכרית במשנה‪ ,‬עיי"ש מה שתירץ‪.‬‬
‫ולא הבנתי הקושיא כ"כ דאי משו"ה היה אפש"ל דנכרית אין לה קנס משום שאינה בחזקת בתולה‪ .‬כמבואר‬
‫במשנה דגם גיורת שנתגיירה יותר מג"ש ויום אחד אין לה קנס והיינו מה"ט‪ .‬ואין לומר דמהשנה מיירי‬
‫במשומרת דא"כ גיורת אמאי אין לה קנס‪ .‬אבל כותית שמא אף דדינה כנכרית אבל היא בחזקת משומרת‪ .‬ולכן‬
‫הקשו התוס' מהך דפ"ק דמבואר שם דגם גיורת קטנה דבודאי היא משומרת מ"מ אם מיחתה לבסוף אין לה‬
‫קנס‪ ,‬הרי דעכו"ם אין לה קנס בעצם‪.‬‬

‫שם בא" ד וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא כו'‪ .‬אף דגם למ"ד גירי אמת הם מ"מ אסורים מדרבנן כמבואר בקדושין‪,‬‬
‫סבירא להו להתוס' דמ"מ אין זה חידוש דיש לה קנס‪ ,‬דס"ל דכל החידוש דמתני' הוא לאפוקי מר' שמעון‬
‫התמני ור' שמעון בן מנסיא‪ ,‬ונראה דמפרשים כן לדברי הגמ' (עמ' ב') ולאפוקי מהאי תנא כו'‪ .‬והתוס'‬
‫לשיטתייהו לעי' (ד"ה הבא על הנתינה) שהוכיחו מהא דממזרת ונתינה איכא בינייהו דנתינה אסורה מה"ת‪ ,‬הרי‬
‫דס"ל דאשה האסורה מדרבנן יש לה קנס אפילו לר' שמעון בן מנסיא‪ ,‬וכן יש להביא ראיה מהגמ' לק' (לו‪).‬‬
‫לענין שניות‪ .‬וזהו שהקשו התוס' כאן כיון דנתינה אינה אסורה אלא מדרבנן א"כ יש לה קנס אפילו לר' שמעון‬
‫בן מנסיא ומאי קמ"ל מתני'‪.‬‬

‫בגדרי חיוב קנס‬
‫חיוב קנס תלוי בהעמדה בדין כמבואר במשנה כתובות רפ"ד לא הספיק האב כו'‪.‬‬
‫ועי' תוס' (לג‪ ):‬דאפילו לצאת יד"ש אי"ח‪ .‬וכן איתא בירושלמי‪.‬‬
‫ועי' רש"י (ב"ק עד‪ ).‬דלא חשיב בר חיובא קודם עדות ופרש"י דילמא מודה ומפטר‪ ,‬ותוס' (שם לג‪ ):‬פי' דגם‬
‫לשמואל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מ"מ דילמא לא יבאו עדים‪ .‬ועד"ז נחלקו במכות (ה‪ ).‬לענין בחיוב‬
‫מיתה‪ .‬והק' הגרעק"א למ"ל זה תפ"ל דלא חל החיוב עד גמר דין‪.‬‬
‫ובקוב"ש (ח"ב סי' י"ג) ביאר דגם קודם העמדה בדין חל החיוב קנס והוי בר חיובא‪ ,‬אלא דהחיוב הוא לשלם‬
‫עפ"י בי"ד‪ .‬ולכן אי"ח לשלם מעצמו אפילו בבא לצאת יד"ש‪.‬‬
‫וביאר בזה דברי הרא"ש (ב"ק פ"א סי' כ') דמועיל תפיסה בקנס משום דעביד איניש דינא לנפשיה‪ .‬דקשה הרי‬
‫בלא העמדה בדין ליכא חיוב‪ .‬דבאמת איכא חיוב אלא שהחיוב הוא לשלם עפ"י בי"ד והיינו עפ"י כח הגביה‬
‫דבי"ד‪ ,‬ומועיל במקום זה גם דין עביד איניש דינא לנפשיה‪ .‬ועד"ז כתב הגרש"ש בשערי ישר (ש"ז סי' י"ט)‪.‬‬
‫וקשה א"כ בהא דלא הספיק לעמוד בדין אמאי אינו מוריש הקנס לבניו כיון שכבר חל החיוב‪ .‬אבל נראה דאף‬
‫שחל החיוב קנס דהמאנס אבל אי"ז ממון דהאב (אף שיש לו זכות לתבעו)‪ ,‬ורק אחר גמר דין דהקנס נעשה‬
‫ממון כמבואר בכ"מ (ולמשל אם הודה שנתחייב קנס בבי"ד חייב ואי"ז מודה בקנס אלא הודאת ממון) הוא‬
‫דנעשה ממון דהאב‪.‬‬
‫ב‪ .‬שיטת הירושלמי דיתומה ומפותה יכולה למחול בושת ופגם אבל לא קנס כיון שעדיין לא חל החיוב‪ .‬וכ'‬
‫התוס' (ד"ה ועל אשת אחיו) דהבבלי פליג‪.‬‬
‫והרמב"ן (לו‪ ):‬ביאר שי' הבבלי או משום דהוי כקרע כסותי (ומבואר חידוש בגדר קנס דהוא משום שהפסידה‬
‫החשיבות דבתולה‪ ,‬וכשאמרה קרע כסותי לא חשיב שהפסידה כלל) או שום דהוי סילוק‪.‬‬
‫‪10‬‬

‫אבל מדברי התוס' (לק' מב‪ .‬ד"ה לאביה‪ ,‬וכ"מ קצת בתוס' סנהדרין עג‪ :‬ד"ה במפותה) משמע דהוא משום‬
‫מחילה‪ .‬דלא כהרמב"ן‪.‬‬
‫ואזלי התוס' לטעמייהו ר"פ הכותב דלא שייך סילוק בדאורייתא (עי' קצה"ח ר"ט ס"ק י"א)‪ ,‬וגם קרע כסותי‬
‫משמע בתוס' (נו‪ ).‬דהוא משום מחילה‪.‬‬
‫ולתוס' ק' איך שייך מחילה כיון שלא חל החיוב‪.‬‬
‫ויסוד השאלה‪ ,‬דאמנם כבר חל חיוב קנס גם קודם העמדה בדין וכמו שהוכיח הקוב"ש‪ .‬אלא דמ"מ אצל‬
‫המפותה אין כאן ממון אלא זכות תביעה‪ .‬ואיך שייך ע"ז מחילה‪ .‬וצ"ל דגם על זכות תביעה שייך מחילה‪.‬‬
‫ג‪ .‬עוד יתכן בהקדם‪ ,‬דהנה תוס' הקשו איך היה משכח"ל חיוב קנס בבתו (אלמלא דקלב"מ) והרי איך יהיה חייב‬
‫לעצמו‪ ,‬והביא מהירושלמי דמיירי שלא הספיק האב לעמוד בדין עד שמת‪.‬‬
‫אבל בתוס' הרא"ש (לו‪ ):‬תמה על דין זה דמה שייך העמדה בדין בדבר שהוא שלו (וסברא זו מוזכרת גם בתוס'‬
‫סנהדרין שם)‪ ,‬ומשמע דפליג על הירושלמי‪.‬‬
‫ודברי הרא"ש צ"ב הרי מה שצריך העמדה בדין הוא מעצם גדר חיוב קנס דקודם העמדה בדין אפילו לצאת‬
‫יד"ש אי"ח‪ .‬וא"כ גם בדבר שהוא שלו נימא דבעצם לא חל החיוב אצל האב‪ ,‬וכשמת הוי של הבת‪.‬‬
‫ונראה דהרא"ש לשי' דתפיסה מועילה משום דעביד איניש דינא לנפשיה ומבואר דס"ל דעצם החיוב אי"צ בי"ד‬
‫אלא דהחיוב הוא שחייב לשלם ע"י הכח גביה של בי"ד (ואי"צ מעצמו)‪ ,‬ולזה מועיל תפיסה דעביד איניש דינא‬
‫לנפשיה‪ .‬וא"כ כאן שהקנס לעצמו הוא כגבוי ועומד נעשה ממון בלא העמדה בדין‪ .‬והרי אין לך תפיסה גדולה‬
‫מזו‪.‬‬
‫ומעתה יל"פ שי' הבבלי דמועילה מחילה בקנס דמפותה‪ ,‬דהרי מיד כשמחלה נתקיימה הגביה דכאילו התקבלה‪,‬‬
‫ושוב אי"צ העמדה בדין‪ ,‬וחל המחילה‪ ,‬והכל בא כאחד‪.‬‬
‫אבל הירושלמי דס"ל דאינו מועיל מחילה בקנס דמפותה לטעמי' דהרי שיטת הירושלמי דגם בבא על בתו‬
‫אמרינן דאם לא הספיק לעמוד בדין הקנס לבת‪ ,‬דדעת הירושלמי דבעצם לא חל החיוב כ"א ע"י בי"ד‪ .‬ולכן ס"ל‬
‫להירוש למי דאינו מועיל מחילה קודם העמדה בדין מה"ט גופא‪ .‬דהיינו‪ ,‬דהירושלמי דלי"ל שתועיל מחילה‬
‫בקנס קודם העמדה בדין‪ ,‬ולא אמרינן דע"י המחילה כאילו נתקבל ואי"צ העמדה בדין‪ ,‬לשי' דבאנס את בתו לא‬
‫אמרינן דהקנס כגבוי וזכה בו האב‪ ,‬אלא כיון שלא עמד בדין לא חל החיוב כלל ואח"כ כשמת חל החיוב להבת‪.‬‬
‫וניחא מעתה איך יכל הרא"ש לחלוק על הירושלמי בדין בא על בתו‪ ,‬ולנ"ל מבואר דנקט דהירושלמי לשי'‬
‫דקודם העמדה בדין ל"ש מחילה כלל‪ ,‬וא"כ ההעמדה בדין יוצר החיוב‪ .‬אבל הבבלי הרי ס"ל דשייך מחילה קודם‬
‫העמדה בדין – וכמו שהוכיחו התוס' (ד"ה ועל אשת אחיו) מהגמ' לק' (לב‪ – ).‬הרי דעצם החיוב אי"צ העמדה‬
‫בדין‪ ,‬אלא דתוכל החיוב הוא לשלם עפ"י כח הגביה דבי"ד‪ ,‬ולכן בבא על בתו דכבר בא לידו אי"צ כח הגביה של‬
‫בי"ד‪ ,‬וכבר זכה האב‪.‬‬
‫(אבל התוס' לית להו תליה זו‪ ,‬שהרי הסכימו לתי' הירושלמי דהא דבא על בתו מיירי דלא הספיק האב לעמוד‬
‫בדין עד שמת‪ ,‬אע"פ שכתבו דהבבלי ס"ל דמועיל מחילה בקנס קודם העמדה בדין‪ .‬וצ"ב‪).‬‬
‫ד‪ .‬והנה מתי' הירושלמי דהא דבא על בתו מיירי שלא הספיק האב לעמוד בדין כו' מבואר דמש"א המשנה רפ"ד‬
‫דלא הספיק האב לעמוד בדין כו' קנסה לעצמה מיירי אפילו במפותה‪ ,‬ולא אמרינן דכבר מחלה קודם‪ .‬אבל הר"ן‬
‫רפ"ד הביא פלוגתא בזה‪ ,‬ודעת הרמב"ן (מא‪ ).‬דבמפותה כשמת האב אין לבת קנס דמדעתא עביד‪ .‬דס"ל דמה‬
‫שמדעתה עביד פוטר את המפתה מלשלם לה אע"ג דבשעת הפיתוי עדיין היה האב קיים‪ .‬אבל מתוס' כאן וכן‬
‫מהירושלמי מבואר דס"ל כאידך דעה שהביא הר"ן‪ ,‬דכיון שבשעת פיתוי היה האב קיים לא הועילה מחילת‬
‫הבת‪ ,‬ואח"כ כשמת האב יכולה לגבות הקנס לעצמה‪.‬‬
‫ונראה דהרמב"ן לטעמי' דטעם הבבלי דמועילה מחילה בקנס קודם העמדה בדין הוא משום סילוק או משום‬
‫קרע כסותי‪ .‬וא"כ ה"נ הרי הבת נסתלקה ממה שיש לה זכות כשימות אב‪ .‬וגם הרי כשמת האב והבת תובעת‬
‫הקנס היינו משום הפסד דידה ולא משום הפסד האב ולגבי דידה ליכא הפסד דהרי אמרה קרע כסותי‪ .‬אבל‬
‫‪11‬‬

‫תוס' לשי' דהוי מדין מחילה וכיון דבשעת הפיתוי היה האב קיים והיה זכות ממון לאב לא חלה מחילתה כלל‪,‬‬
‫ואח"כ כשמת האב קנסה לעצמה‪.‬‬

‫‪12‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful