‫אלבום משפחתי‬

‫והערות‬
‫יהושע קולודני‬
‫‪1936 - 1955‬‬

‫‪1‬‬

2

‫תרשים משפחה קרובה של יהושע קולודני‬

‫‪3‬‬

‫מ‬

‫סתבר שאני מזקין‪ .‬אין צורך בחוכמה יתרה כדי להגיע למסקנה זו בגיל שבעים ושלש‪ .‬מסתבר כי‬

‫אני מזקין גם נפשית‪ ,‬מתחיל לעשות דברים “שרק זקנים עושים”‪ .‬אתמול השתתפתי לראשונה בכנס‬

‫השנתי ובאזכרה של יוצאי פינסק עירי‪ .‬עירי? הרי אין לי עיר‪ .‬פינסק? שנולדתי בה‪ ,‬ועזבתיה בגיל שלוש?‬
‫מיפ ַלטינסק? שחייתי בה שלוש שנים בילדותי? חיפה? אולי בת‪ -‬גלים‪ ,‬השכונה על הים שבה נתגבש‬
‫ֶס ַ‬
‫חלק גדול מחיי בגילים שבין שתים‪-‬עשרה לארבע‪-‬עשרה? או הכרמל ‪ -‬אחוזה‪ ,‬שם חייתי בכיתות ט’‬
‫עד י”ב? שם נקשרתי ל”מחנות העולים”‪ ,‬תנועת הנוער שעיצבה הרבה ממה שאני‪ ,‬שם מצאתי חברים‬
‫לכל חיי – את איתן ורותי ומיכאל‪ ,‬ודני כהן‪ ,‬וניצה ומיקי‪ ,‬ושוש‪ ,‬ועוד ועוד‪ ...‬ואולי ירושלים שבה אני חי‬
‫בחמישים השנים האחרונות? אכן‪ ,‬כנראה ירושלים היא עירי‪ .‬אלא שאין אני ירושלמי כמו שלושת ילדי‪,‬‬
‫או כמו גידי שפסקי ויוסי לנגוצקי‪ ,‬אשר עוברים ברחובות רחביה ומציינים מי היה גר בכל בית‪ ,‬בכל דירה‪,‬‬
‫מי הדיירים שהתחלפו ומתי‪ ,‬מה עלה בגורלו של מי‪ .‬כך היה אבי חמה מדבר על פינסק‪ .‬רחוב‪-‬רחוב‪,‬‬
‫בית‪-‬בית ודייריהם וסיפוריהם‪.‬‬
‫ערב ראש השנה קיבלתי בדרך כלשהי הזמנה‪ ,‬וביום ראשון התייצבתי בסינמטק התל‪-‬אביבי יחד‬
‫עם אורי ל”אזכרה השנתית ולמפגש”‪ .‬אבא היה פוקד מפגשים אלה כמעט כל שנה‪ .‬בדרך כלל הבטתי‬
‫בו במבט מזלזל על דבקותו ב”לאנדסמאנשאפט” (מילה קשה מאוד לתרגום‪ ,‬שמובנה בערך‪ :‬ברית יוצאי‬
‫אזור)‪ .‬והנה אני במקומו‪ ,‬ואורי רוצה להשתתף בחוויה‪ .‬הוא שאמרתי – אני מזקין‪ .‬במפגש‪ ,‬כמו במפגשים‬
‫מסוג זה‪ ,‬ולא כל כך בשונה ממפגשים שאני מכיר לזכר חברי שנהרגו מאוחר יותר במלחמות השונות‬
‫שעברו כאן על בני דורי – קטע מוזיקלי‪ ,‬וקריאת קטע המתאר כיצד למדו ב”חדרים” למיניהם ביאנוב‬
‫שליד פינסק‪ ,‬ועוד קטע מוזיקלי‪ ,‬והרצאה על הקשר בין פינסק לחסידות קארלין‪ ,‬ועוד קטע מוזיקלי‬
‫שאותו הפסדנו – קבענו עם אמירה והלה והילדים‪ ,‬נכדי‪ ,‬כי נאכל ארוחת ערב במסעדה‪ .‬מסתבר כי סדר‬
‫העדיפויות לא לגמרי השתנה‪ .‬עדיין לא‪.‬‬
‫כבר זמן רב שאורי ואמירה‪ ,‬ופה ושם חברים‪ ,‬אומרים לי “אתה חייב לספר את סיפור חייך”‪ .‬פעם‪,‬‬
‫כשהנשיא קלינטון הגיע לירושלים‪ ,‬סגרו את העיר כדרך שלטונותינו‪ ,‬כל תנועת כלי הרכב פסקה‪ .‬לא‬
‫הייתה ברירה והלכתי לגבעת רם ברגל‪ .‬בדרך פגשתי את מנחם ברינקר‪ ,‬שהיה מדריכי ב”מחנות העולים”‪,‬‬
‫ושאני אוהבו מאוד מאז‪ .‬הלכנו ופטפטנו‪ .‬מנחם סיפר על ילדותו בירושלים‪ .‬על אבא שלו שהיה מנהל‬
‫מחלקת הביוב‪ ,‬או התברואה‪ ,‬או משהו בדומה לכך‪ .‬סיפרתי אני על ילדותי – כבר איני זוכר על איזה‬
‫חלק ממנה‪ .‬מנחם יודע להקשיב‪ ,‬ואני פטפטן לא קטן‪ .‬עד שהגענו לגן הבוטני‪ ,‬דרכו נכנסנו לאוניברסיטה‪,‬‬
‫שמע כבר ברינקר חלק גדול מתולדות חיי‪ .‬אמר‪“ :‬שמע‪ ,‬אינני יודע כמה חשובים מחקריך בגיאולוגיה‪,‬‬
‫אך אולי חשוב יותר שתשב ותרשום את כל מה שאתה מספר”‪ .‬כעת‪ ,‬משגברה תחושת הזדקנותי‪ ,‬אני‬
‫שומע בקולם‪ ,‬ורושם את קיצור תולדות חיי‪ ,‬לפחות את אותו חלק ששונה מתולדות חייהם של כל חברי‪.‬‬
‫פרטים רבים איני זוכר‪ .‬נדמה לי כי זיכרון לפרטים ופכים רחוקים בזמן הוא תכונה שרק סופרים‬
‫גדולים ואנשים מיוחדים נתברכו בה‪ .‬נבוקוב זכר את כל מה שקרה לו‪ .‬את אור השמש שנפל על רהיטי‬
‫חדרו בעודו ילד‪ ,‬את ריח ביתו‪ .‬גם רחל ואורי ילדי זוכרים פרטי פרטים של אירועי ילדותם‪ .‬אני זוכר אך‬
‫מעט‪ .‬חלק ניכר ממה שאני מדמה בנפשי כי אני זוכר‪ ,‬אינו אלא זיכרון הדברים שסיפרו לי הורי‪ ,‬בעיקר‬
‫אמא‪ ,‬חזור וספר‪ ,‬שנים רבות לאחר שהדברים התרחשו‪ .‬הרבה ממה שאני רושם כאן גם אינו פרי זכרוני‪,‬‬
‫אלא אירועים שהוקפאו בתעודות שונות שנשתמרו בתיק ששמרו הורי‪ ,‬ושאני ירשתיו‪ .‬עברתי על תכולתו‬
‫לאחרונה כשסרקתי ומסרתי חלקים מתוכנו לריטה מרגולין‪ .‬ריטה היא אישה ילידת פינסק‪ ,‬שנולדה בה‬

‫‪4‬‬

‫לאחר מלחמת העולם‪ .‬היא עוסקת באיסוף חומר על יהודי העיר ב”יד ושם” ובקיום קשר בין צאצאי יהודי‬
‫פינסק לעירם‪ ,‬לסיפורים הקשורים לפינסק שהייתה‪ .‬העברתי לריטה מספר לא קטן של תעודות‪ ,‬מכתבים‪,‬‬
‫גלויות‪ ,‬אישורים ותמונות מן האלבומים הישנים‪ -‬מעט הצילומים שנשארו להורי מימי נעוריהם וילדותי‪,‬‬
‫מעט הצילומים שנוספו עליהם בדרכי הנדודים‪ ,‬בימים שצילום לא היה עדיין אותו פולחן שהפך להיות‬
‫ברבות הימים‪ .‬אלבום הצילומים הדק‪ ,‬ותיק התעודות הישן – אלה תחנות הזיכרון‪ .‬אולי בהשפעת אותם‬
‫צילומים‪ ,‬הפכו גם הזיכרונות האחרים‪ ,‬אלה שאינם מתועדים‪ ,‬להבזקים דמויי צילום‪ .‬מרבית הזיכרונות‬
‫שלי חזותיים‪ .‬הטקסט אינו אלא לווי לתמונות‪ .‬הטקסט כולו מלווה תמונות‪ ,‬אלא שרבות מן התמונות‬
‫אבדו‪ .‬חלק ממה שאני רושם לא היה כל סיכוי שאזכור‪ ,‬כי אלו עובדות שמעולם לא ידעתי‪ .‬לא למדתי‬
‫האינטרנֶט‪ .‬איך אחרת הייתי מוצא את מפת סמיפלטינסק בקזחסטן‪,‬צילומים‬
‫ֶ‬
‫עובדות אלה אלא בזכות‬
‫של נוף אלטאי והכפר טופולנויה‪ ,‬צילום של נהר האירטיש?‬
‫כתבתי טיוטה ראשונה של סיפורי זה‪ ,‬ואמרנו‪ ,‬אורי ואני כי בקיץ זה (‪ )2009‬נסע לפינסק לביקור‪.‬‬
‫מה שנוהגים לכנות בארץ כ”טיול שרשים”‪ .‬נעם ואמירה החליטו להצטרף‪ .‬ריטה מרגולין יצרה את‬
‫הקשרים עם אדיק שידריכנו בעיר וסביבתה‪ .‬במינסק‪ ,‬בירת בלרוס התנדב חברי הגיאולוג טוליה מחנאץ’‬
‫לאסוף אותנו משדה התעופה ולהדריכנו קצת‪ .‬בראשית יולי ‪ ,2009‬לאחר כנס בדאבוס שבשווייץ וחמישה‬
‫ימים בברלין‪ ,‬נחתנו במינסק‪ ,‬למחרת נאספנו על ידי מי שהובילו אותנו בשלשת הימים שלאחר מכן‪:‬‬
‫דימה הנהג ואדיק המדריך‪ .‬אדיק הוא איש רוסי (לא יהודי) בסוף שנות השלושים שלו‪ .‬הוא היסטוריון‪,‬‬
‫איש משכיל‪ ,‬בעל ידע עצום‪ ,‬אינטליגנטי מאד‪ .‬אלא שנפגע מן המחלה שפגעה בכה רבים מבני עמו‬
‫המוכשרים מאד כמוהו‪ :‬אלכוהוליזם‪ .‬לאורי הזכיר את דובלטוב‪ .‬בגלל מנהגי שתייתו אינו עובד בעבודה‬
‫מסודרת‪ ,‬ופרנסתו בעיקר בהדרכת תיירים‪ .‬למזלו הפך מומחה בנושא הנדרש מאד ע”י תיירים‪ :‬יהדות‬
‫פינסק‪ ,‬מומחיותו בנושא לא תאומן‪ .‬לא רק שאדיק יודע מי המשפחה היהודית שגרה בכל בית מבתי‬
‫העיר “החשובים”‪ .‬הוא מכיר את תולדותיהן של מרבית המשפחות (אלו שהיו “פני העיר” האמידים‬
‫יותר)‪ ,‬ומספר אין סוף סיפורים על תולדות יהודי פינסק וקארלין‪ ,‬ועל השלבים השונים בהשמדתם‪.‬‬
‫שבתי מפינסק‪ ,‬ולא מצאתי כל “שרשים” שם‪ .‬אם חשבתי כי אמצא ש “אין האדם אלא תבנית נוף‬
‫מולדתו “ הרי אין זו מולדתי‪ .‬אמנם ראיתי את נהר הפינה עליו שטו הורי בסירת משוטים‪ ,‬וראיתי קצת‬
‫ביצות עליהן סיפרו‪ ,‬וראיתי רחובות שאת שמותיהם הזכירו ואת היערות שאין להם סוף שאבא אהב כל‬
‫כך‪ ,‬אך נוף מולדתי הרי אלה מורדות הכרמל‪“ ,‬סטלה מאריס”‪ ,‬חורשת הארבעים‪ ,‬המוחרקה‪ ,‬חוף בת‪-‬‬
‫גלים‪ ,‬ואולי אלה הנחלים היורדים ממדבר יהודה אל ים המלח‪ ,‬ואולי הארבל‪ ,‬נחל עמוד‪...‬‬
‫אף על פי כן היו דברים שראיתי והבנתי‪ .‬ורבות מן התמונות שהיו בראשי הפכו ממשיות יותר‬
‫משצולמו על ידי אורי‪ .‬רבים מן הזיכרונות נעשו בהירים יותר‪.‬‬
‫זיכרון ראשון נחרט במוחי בברור‪.‬‬

‫‪5‬‬

‫‪ ‬ילדות בפינסק‬
‫דֹומקה‪,‬‬
‫ָ‬
‫רּותה‪ ,‬בת‪-‬דודתי ואני‪ ,‬שנינו בני פחות משלוש‪ ,‬ממלאים דלי קטן באדמה בחצר‪.‬‬
‫ָ‬
‫זיכרון ראשון‪:‬‬
‫עוזרת הבית שלנו‪ ,‬עומדת על מרפסת דירתנו שבקומה השלישית‪ .‬חבל משתלשל מן המרפסת‪ ,‬קצהו‬
‫קשור לדלי‪ ,‬ומדי התמלא הדלי מעלה אותו דומקה ומוסיפה את האדמה לשורת העציצים שעל המרפסת‪.‬‬
‫פולסיה‪ ,‬המחוז ברוסיה הלבנה‬
‫ֶ‬
‫הכול דורש הסבר‪ :‬דומקה‪ ,‬נערה כפרית‪ ,‬בזיכרוני כבת עשרים‪ ,‬בת‬
‫פולישּוקית‪ ,‬ניב בלרוסי‪ ,‬שהוא גבולי בין פולנית ורוסית‪.‬‬
‫(בלרוס) שפינסק היא מרכזו‪ .‬שפת אימה כנראה ֶ‬
‫באותם ימים פינסק היא חלק מפולין‪ ,‬ושפת הדיבור של דומקה‪ ,‬של רותה ושלי היא פולנית‪ .‬ליהודים‬
‫במזרח אירופה אין ביוגרפיה‪ ,‬יש גיאוגרפיה‪ .‬פינסק בין ‪ 1919‬ל‪ 1939-‬היתה פולין‪ .‬טבע האדם הוא שהוא‬
‫מדמה בנפשו כי ההווה ימשך לנצח‪ ,‬לפחות במבנהו הכללי‪ .‬על כן הקפידו היהודים‪ ,‬שהיו רוב תושבי‬
‫פינסק‪ ,‬לדבר ביניהם פולנית ולחנך את ילדיהם בפולנית‪ ,‬אף כי למרביתם הייתה האידיש שפת האם‪,‬‬
‫ובמקרה של הורי הייתה זו הרוסית‪ .‬איש לא העלה בדעתו כי מהר מאוד תהיה הרוסית לשפת היום‪-‬יום‬
‫בפינסק‪ .‬רותה חייתה אז את שנות חייה האחרונות‪ .‬מעולם לא הגיעה אל שנתה השביעית‪ .‬אני מניח כי‬
‫מעולם לא למדה בכיתה א’‪.‬‬

‫בית קולודני‪ ,‬רחוב קוסצ’ושקו ‪( 5‬היום רחוב לנין)‪ .‬זו הכניסה הראשית לביתה של סבתא‪ ,‬ולחנות‪.‬‬
‫אנחנו גרנו בבית האחורי שבחצר‪ ,‬שהיה‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬תלת קומתי‪.‬‬

‫כל שאני יודע הם תאריכי גבול‪ :‬היינו בני אותו הגיל‪ ,‬והכול היה לפני יום הולדתי השלישי‪.‬‬
‫אני נולדתי בעשרים ושמונה לספטמבר ‪ .1936‬באותה שנה חל יום הולדתי למחרת יום כיפור‪ .‬שבוע‬
‫לאחר יום הולדתי השלישי‪ ,‬נגמר כל מה שהיה לפני כן‪ :‬פינסק נכבשה על ידי הצבא האדום (בלשונו‬
‫האורווליאנית של סטלין – “שוחררה” פינסק יחד עם יתר מערב אוקראינה ובלרוס)‪ .‬שנתיים לאחר מכן‪,‬‬
‫ביולי ‪ ,1941‬כבשו הנאצים את העיר‪,‬הגברים היהודים בגילי ‪ 16-60‬נורו תוך כחודש ביער הסמוך‪ ,‬הנשים‪,‬‬
‫הילדים‪ ,‬הזקנים‪ ,‬לאחר שניתנה פקודה “ לדחוף אותם אל הביצות” אך הפקודה לא בוצעה “מסיבות‬
‫טכניות” (הביצות בקיץ לא היו עמוקות דיין כפי שציין בדיווחו להימלר אחד ממפקדי הרוצחים של יהודי‬
‫פינסק‪ ,‬פרנץ ַמגיל)‪ ,‬רוכזו בגטו‪ ,‬ועד ה‪ 29‬באוקטובר ‪ 1942‬נרצחו כולם‪ .‬מתוך כמעט ארבעים אלף נותרו ‪16‬‬
‫בחיים; אלה שעמדה להם תושייתם או מזלם ברחו אל היערות שסביב לעיר‪ .‬כל אותם יהודים‪ ,‬והורי ואני‬
‫ביניהם‪ ,‬שגורשו על ידי השלטון הסובייטי אל ארץ גלות‪ ,‬גם הם ניצלו מידי הרוצחים‪ .‬רותה לא ניצלה‪.‬‬

‫‪6‬‬

‫כתבה (של אדיק זלובין ידידנו) ב”פינסקי וסטניק” מה‪ ,23.7.1996-‬תאור ותולדות “בית קולודני”‪ .‬לרגל ‪ 900‬שנות פינסק‪.‬‬

‫ב‪ 1939-‬פינסק נכבשה על ידי הצבא האדום מידי פולין‪ .‬בין ‪ 1919‬ל‪ 1939-‬הייתה פינסק פולין‪ .‬לפני כן (מאז‬
‫‪ ,1793‬חלוקת פולין) הייתה רוסיה‪ ,‬לפני כן שוב הייתה פולין‪ ,‬ועוד לפני כן הייתה ליטא‪ .‬אחת הערים‬
‫העתיקות בבלרוס היא פינסק‪ ,‬אך לאורך מרבית תולדותיה‪ ,‬בלא הבדל בזהותו של הריבון הרשמי‪ ,‬מאז‬
‫‪ ,1506‬מזה כמחצית האלף‪ ,‬הייתה פינסק עיר יהודית‪ .‬ב‪ ,1939-‬כותב בן פינסק רישרד קאפוסצ’ינסקי‬
‫(מחבר "אימפריה") היו ‪ 73‬אחוזים מתושבי פינסק יהודים‪ ,‬ולא הייתה מחוץ לגבולות ארץ ישראל עיר‬
‫יהודית יותר מפינסק‪.‬‬
‫אני‪ ,‬יהושע‪-‬יז'יק‪ ,‬בגיל‬
‫כמה‬

‫חדשים‬

‫קיץ‬

‫‪,)1937‬‬

‫כשנתיים‬

‫בכפר‬

‫(כנראה‬
‫ובגיל‬
‫הקיט‬

‫סוסנובקה שליד פינסק‪.‬‬
‫שימו לב‪ :‬עומד על אבן‪,‬‬
‫ופרצופי מלא חשש‪ .‬גיבור‬
‫גדול כבר אז לא הייתי‪.‬‬

‫כאמור‪ ,‬נולדתי בפינסק כשהייתה פולין‪ .‬הקולודנים‪ ,‬היו שבט‬
‫גדול‪ .‬מסתבר כי כמו משפחות יהודיות רבות נקראו על שם‬
‫מקום‪ ,‬עיר או עיירה‪ .‬במקרה שלנו זהו הכפר קולודנו או‬
‫קולודנויה‪ ,‬כ‪ 50-‬קילומטר דרום מזרחית לפינסק‪ ,‬כמחצית‬
‫הדרך בין פינסק לסטולין‪ .‬הקולודנים לא שבט אחד הם‪ ,‬אלא לפחות שניים – חלקם לויים‪ ,‬חלקם כהנים‪.‬‬
‫ואנחנו מן האחרונים‪ .‬לפני שנים חי בארץ‪( ,‬בכפר הירוק או בצופית‪ ,‬אינני בטוח)‪ ,‬איש מעניין‪ ,‬אנשל‬
‫לבנדיגר‪ .‬יליד פינסק היה‪ ,‬והחליט כי יקים מצבה ייחודית לעיר מולדתו‪ :‬טרח ושרטט מפה של פינסק‬
‫היהודית – רחובותיה‪ ,‬בתי הספר שבה‪ ,‬בתי הכנסת‪ ,‬מוסדות הציבור היהודיים‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫מפת‬

‫פינסק‬

‫פינסק‬

‫וסביבתה‪.‬‬

‫‪-‬‬

‫בצפון‪-‬מערב במפה‪ .‬קולדנו ‪ -‬בדרום‬
‫מזרח נהר הפינה זורם דרך פינסק‪.‬‬
‫צפונה לו – הביצות‪ .‬בעיני הבריות‬
‫היה הביטוי "ביצות פינסק" תאור‬
‫של גנאי‪ .‬הורי זכרו את טיוליהם‬
‫בסירת משוטים דרך הביצות כחוויה‬
‫יפהפייה‪ .‬לימים הבנתי על מה דיברו ‪:‬‬
‫לאחר ההכשרה בחולתה‪ ,‬כשהכרנו‬
‫את‬

‫ביצת‬

‫שהקק"ל‬

‫החולה‬

‫תיארה‬

‫המקסימה‪,‬‬

‫אותה‬

‫כקללה‬

‫איומה‪ .‬לאחרונה גם ראיתי בביקורי‬
‫בפינסק הן את היערות שאין להם‬
‫סוף בסביבתה‪ ,‬הן את הנהרות‬
‫והביצות‪.‬‬

‫מסומנים בה גם בתי האב של עיר הולדתי‪ .‬על גבי מפה זו יש שלושה בתי קולודני‪ .‬האחד בית משפחתנו‪,‬‬
‫השני ביתו של יוסל’ה קולודני‪ ,‬בן דודו של אבי (שהיה זמר שירי עם‪ ,‬קורא שירת יידיש בערבי שירה‪,‬‬
‫ומה שקוראים כיום “סטנדאפיסט” פופולארי מאוד)‪ ,‬ועוד בית קולודני אחד‪ ,‬שאיני יודע מי הוא‪ .‬השם‬
‫קולודני אינו נדיר כפי שחושבים לעתים‪ .‬בכל עיר אמריקאית גדולה בה ביקרתי מצאתי לפחות אחד‬
‫בספר הטלפונים‪ .‬גם כגיבורים ספרותיים אין הקולודנים נדירים‪ :‬קולונל קולודני ב”מילכוד‪ ”22-‬של ג’וזף‬
‫הלר‪ ,‬ואורי קולודני ב”הר העצה הרעה” של עמוס עוז‪ .‬עוד עדות שיש בה עניין‪ :‬הגיע לידי ספר שיצא‬
‫בבלרוס ב‪ 1998-‬ושמו “פינסק”‪ .‬הספר חלקו כתוב בלרוסית‪ ,‬שכן זו הארץ בה שוכנת העיר כיום‪ ,‬חלקו‬
‫רוסית‪ .‬ובספר‪ ,‬בין מדורים רבים‪ ,‬גם מדור המוקדש להרוגי פינסק‪ .‬אלה מסודרים על פי נסיבות מותם‪:‬‬
‫נופלי הצבא האדום ב”מלחמת המולדת”‪ ,‬היא מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ונופלי הפרטיזנים‪ ,‬וקורבנות‬
‫הטרור של סטלין‪ ...‬וגם רשימה שמית של “אזרחים‪ ,‬בני הלאום היהודי שנורו‪ ,‬נתלו‪ ,‬ועונו למוות על ידי‬
‫הכובשים הגרמנים‪-‬הפשיסטים ומשתפי הפעולה איתם‪ ,‬בתקופת הכיבוש בפינסק“‪ .‬רשימה ארוכה‪ ,‬אשר‬
‫איני יודע אם כוללת היא את כל שמות הנרצחים‪ ,‬אך ברשימה מניתי מאה שלושים ושבעה קולודנים‪.‬‬
‫מצאתי ביניהם את סבתי שיינדל‪ ,‬ועוד שמות שכנראה מבני משפחתי הם – לייב‪ ,‬יהודה‪ ,‬יוסף (אולי זה‬
‫האחרון הוא יוסל’ה קולודני הנזכר)‪.‬‬
‫הקולודני הראשון שמצאתי מוזכר בכתובים הוא קולודני בווריאציה שונה – הרשל קולודנר‪ .‬הרשל‬
‫היה ראש קהל שנבחר על ידי חסידי פינסק להנהיגם במלחמתם ברבי אביגדור מפינסק‪ ,‬רבה של העיר‬
‫וראש ל”מתנגדים”‪ .‬ב‪ 1800-‬כתב אותו רבי אביגדור מכתב ארוך אל הממשלה הרוסית‪ ,‬ובו התלונן על כל‬
‫מעשי החסידים נגדו‪ .‬וכך הוא מפרט (על‪-‬פי ז‪ .‬רבינוביץ’‪“ ,‬החסידות בליטא”‪ ,‬מוסד ביאליק ‪ ,1961‬עמוד‬
‫‪ ..." :)42‬לפי פקודתו הנעלה של הוד מלכותו נקבע‪ ,‬שבכל עיר ועיר בה נמצאים בני דתנו‪ ,‬יהיו הרבנים‬

‫‪8‬‬

‫שופטים בכל הנוגע לאמונתנו‪ .‬הללו (הרבנים) חייבים להיות בני תורה‪ .‬אולם הכת (החסידים‪ ,‬י‪.‬ק‪ ).‬דחתה‬
‫אותם (את בני התורה) ובחרה במקומם אנשים כרצונם‪ ,‬חסרי כל ניסיון‪ .‬הם בחרו לראש הקהל בהרשל‬
‫קולודנר רק משום שהוא ומשפחתו שייכים לכת‪ ."...‬כנראה שהקולודנרים והקולודנים התפצלו בצמתים‬
‫שונים ב‪ 250-200-‬השנים האחרונות‪ .‬גם היום לא מעטים הקולודנרים בירושלים (זלדה קולודנר הייתה‬
‫ספרנית המכון שלנו‪ ,‬קרן קולודנר סיימה דוקטורט בגיאולוגיה אצלנו)‪ .‬במשפחתנו רבים השמות נחמיה‪,‬‬
‫יהושע‪ ,‬פנחס ויהודה‪-‬לייב‪.‬‬
‫במשך מאות שנים הייתה פינסק עיר מרכזית במזרח‪-‬פולין – מערב רוסיה – ליטא‪ .‬יש והייתה בירתה‬
‫של נסיכות‪ ,‬אח”כ עיר מחוז‪ ,‬בירת אזור (פולסיה)‪ .‬גם היום פינסק היא מן המרכזיות שבערי ביאלרוס‪.‬‬
‫המבקר בעיר היום יתרשם מחלק גדול ממנה שנשמר ושרד את אימי מלחמת העולם‪ .‬רחובות מרוצפים‬
‫יפה‪ ,‬רבים מן הבתים נאים‪ ,‬גדת הנהר מרשימה‪ .‬עיר בינונית (בגודלה ובחשיבותה) של מזרח אירופה‪.‬‬
‫קטנה מן הערים הראשיות‪ ,‬גדולה ממה שהייתה העיירה ("שטעטל") היהודית‪ .‬הבית בו חיינו בפינסק‬
‫“בֹולשאיָה‬
‫ָ‬
‫היה ידוע כ”בית קולודני”‪ .‬את הבית בנה נחמיה קולודני בסביבות ‪ ,1850‬ברחוב שאז נקרא‬
‫קייבסקאיה” ולאחר מכן (כשאני נולדתי) היה לרחוב קוסצ’ּושקֹו‪ ,‬ולפני כן היה רחוב הפרנציסקאנים‪ ,‬ועוד‬
‫ָ‬
‫לפני כן רחוב ספסקי הגדול‪ ,‬וכיום הוא רחוב לנין‪ .‬שינויי השמות כחילופי השליטים בעיר‪ .‬היה זה בית‬
‫אבן נאה‪,‬ברחוב נאה‪ .‬גם היום‪ ,‬רחוב לנין הוא כנראה ההדור ברחובות העיר‪ .‬הרחוב מקביל לנהר הפינַה‬
‫וקצהו – זה שבו עמד בית משפחתי‪ ,‬פוגע בכיכר העיר הגדולה – בזמנו כיכר השלשה במאי (יום חגה‬
‫הלאומי של פולין)‪ ,‬היום ככר לנין ‪ .‬בית סבי וסבתי עומד על תילו עד היום‪ ,‬ועד היום ידוע בפינסק בשמו‬
‫המקורי‪ .‬נחמיה קולודני היה סוחר אמיד‪ ,‬מחשובי העיר ומראשי חסידות קארלין‪ .‬ז‪ .‬רבינוביץ’‪ ,‬בסקירתו‬
‫על ה”רוטשילדים של פינסק”‪ ,‬מספר על פטיציה ששלח ב‪ 1862-‬אהרון לוריא‪ ,‬משושלת לוריא העשירה‬
‫מאוד (בין היתר בעלי בית החרושת ללבידים)‪“ ,‬בעניין הרכבת בין פינסק וביאליסטוק”‪ .‬על הפטיציה‬
‫חתומים שנים עשר מכובדים‪ ,‬עשרה מהם בני משפחת לוריא או מי שהתחתנו בהם‪ ,‬וכן וולף נאידיץ’‬
‫ונחמיה קולודני; שני האחרונים ייחודם בכך שלא היו קשורים באותה משפחה‪ .‬ב‪ 1904-‬עבר הבית לידי‬
‫בניו של נחמיה‪ ,‬הרי הם אריה‪-‬לייב‪ ,‬יהושע‪ ,‬ופנחס‪ .‬ב‪ 1921-‬סבל הבית משריפה גדולה שהשתוללה‬
‫בפינסק‪ .‬רבים מבתי העץ נשרפו עד אפר‪ .‬בית קולודני שרד‪ ,‬אך ניזוק קשה‪ .‬מסוף המאה התשע‪ -‬עשרה‬
‫נוספה לבית קומה שנייה‪ ,‬נוסף בית אחורי בחצר (בו גרה משפחתי)‪ ,‬והשתנו מאוד פני הבית‪ .‬בחזיתו‬
‫השתכן מלון “פריז” וחנות הברזל של המשפחה‪ .‬במלחמות השונות שעברו על העיר השתכנו בו מפקדות‬
‫שונות – ראשית של הצבא הפולני‪ ,‬אחר כך של הצבא האדום‪ ,‬ולאחר מכן שוב של הצבא הפולני‪.‬‬

‫‪9‬‬

‫מכתבו של דוקטור זאב (ווווה) רבינוביץ’ אל ברטה (פופה)‪ ,‬אשת אבי‪ ,‬עם מותו של אבא‪-‬חמה‪.‬‬

‫סבי יהושע ירש מאביו את רכושו וכנראה גם את חושו למסחר‪ .‬עיקר פרנסתו המסחר ב”מוצרי ברזל”‪.‬‬
‫דומני כי היום היינו אומרים “חמרי בניין” – צרכי אינסטלציה‪ ,‬כלי עבודה‪ ,‬מסמרים וברגים‪ .‬היה סוחר‬
‫אמיד ולא היה תלמיד חכם‪ .‬בצעירותו שידכוהו לסבתי‪ ,‬שיינדל לבית צמח מפלונסק‪ ,‬שאמרו כי הייתה‬
‫אישה יפהפייה‪ .‬אחיה הצעיר שלמה‪ ,‬מי שנקרא בלשון המשפחה “הדוד שלמה”‪ ,‬היה מראשוני העלייה‬

‫ ‬

‫סבתי שיינדל קולודני לבית צמח‪ .‬‬

‫‪10‬‬

‫אבא‪-‬חמה כגימנזיסט (‪.)1921‬‬

‫השנייה‪ ,‬סופר‪ ,‬מבקר ספרות‪ ,‬אגרונום‪ ,‬ומייסדו של בית הספר החקלאי “כדורי” שבמורדות הר‬
‫תבור‪ .‬בזיכרונותיו כתב צמח כי כשהוא הגיע למצוות‪ ,‬הגיעה אחותו שיינדל לפרקה‪ ,‬ונישאה לבן‬
‫משפחת קולודני מפינסק‪ ,‬שאמנם היה עשיר אך היה גרוש‪ .‬עוד הוא מספר כי פסול היה במשפחת צמח‪,‬‬
‫שניים‪-‬שלושה משוגעים היו בה‪ ,‬והדבר לא סייע בשידוכים‪ .‬גם מצבם הכספי של הצמחים היה דחוק‪,‬‬
‫על כן הזדרזו להשיא את סבתא שיינדל לסבא יהושע‪ .‬ומוסיף ומספר הדוד שלמה‪“ :‬זוכר אני נסיעתי‬
‫לחתונה וכיצד ראיתי את הכלה‪ ,‬את אחותי שיינדל האהובה עלי מאוד‪ ,‬עומדת בכל יופייה ליד יהודי‬
‫כבן שלושים‪ ,‬שחוטמו ארוך ומשקפי‪-‬פנסינה רכובים עליו‪ .‬המראה עורר בי מרד פנימי נגד מנהגי העיירה‬
‫ומעשה הורי‪ ,‬וטענות רבות טענתי נגד אימי שהסכימה לשידוך זה‪( ”...‬ש‪ .‬צמח‪ ,‬סיפור חיי‪ ,‬דביר ירושלים‪,‬‬
‫‪ ,1983‬עמוד ‪( .)23‬הכל מובן לי בתיאורו של הדוד שלמה‪ ,‬אך מה היה לו נגד משקפי פנסנה? גם לצ’כוב‬
‫היו‪)...‬‬
‫הקולודנים היו חסידים – חסידי קארלין‪-‬סטולין הקרובה לפינסק‪ .‬כאמור‪ ,‬סבא‪-‬רבא נחמיה אף‬
‫היה מחשובי החסידים‪ .‬אלא שכבר סבי לא ראה בדת וענייניה את עיקר חייו‪ .‬את סבי לא הכרתי‪ ,‬שכן‬
‫מת שנה לפני שנולדתי ועל שמו נקרא שמי‪ ,‬אך סבתי הייתה אכן אישה נאה‪ ,‬מקפידה על הופעתה‪ ,‬לא‬
‫חבשה פאה נכרית‪ ,‬לא הרבתה בתפילות‪ ,‬וקראה ספרות יפה ברוסית ובגרמנית‪ .‬גם אבי גם שתי אחיותיו‪,‬‬
‫טניה המבוגרת וגיטה הצעירה‪ ,‬היו אפיקורסים גמורים‪ .‬אבי נחמיה (בפי כל היה ֶח ָמה‪ ,‬אחד משלושה‬
‫“חמה” שהיו בני דודים) אמנם למד קצת בחדר בילדותו‪ ,‬אך גם הוא וגם שתי אחיותיו למדו בגימנסיה‬
‫רוסית‪ .‬אם אינני טועה‪ ,‬סיפר אבא כי מיום שעלה לתורה בבר‪-‬מצווה שלו‪ ,‬לא ביקר בבית כנסת‪ .‬בשנות‬
‫העשרים המוקדמות (‪ )1922-1925‬נסע אבי ללמוד הנדסה בשטרליץ (‪ )Strelitz‬שבמזרח גרמניה‪.‬‬
‫ ‬

‫ ‬

‫טניה‪ ,‬אחות אבא‪ ,‬וחברתה הטובה‬
‫ליזה גולדברג (השמנה) ברחובה של פינסק‪.‬‬
‫לטיול ברחוב הראשי ("שפאצירן" ביידיש)‬
‫יצאו האנשים בלבוש אירופאי נאה‪.‬‬

‫ליזה גולדברג ובתה ללה‪ .‬ההקדשה‪“ :‬ליז’יק המתוק‪,‬‬
‫מדודה ליזה” (בפולנית)‪.‬‬

‫‪11‬‬

‫העתק תעודת סיום הטכניון בשטרליץ שקיבל אבא‪-‬חמה מן המוסד בו למד‪ .‬כיוון שהתעודה המקורית נשרפה ב‪,1935-‬‬
‫ביקש אבא העתק‪ ,‬וזה אכן נשלח לו במאי ‪ ,1939‬שלושה חודשים לפני פלישת הגרמנים לפולין‪ .‬התעודה כמובן מעוטרת‬
‫בצלב הקרס‪.‬‬

‫אלה היו שנות ההיפר‪-‬אינפלציה בגרמניה‪ .‬אבא סיפר כי כיכר לחם עלתה באותם ימים ‪ 80‬מיליארד‬
‫מרק‪ .‬הוא וחבר שלו‪ ,‬אף הוא יהודי מפולין‪ ,‬התקיימו על כספים שמשפחותיהם העבירו להם מן הבית‪.‬‬
‫הכסף הועבר כמובן בלירות שטרלינג או בפרנקים שוויצריים (הדולר הירוק עוד לא היה אז למטבע‬
‫הכלל‪-‬עולמי)‪ .‬היו שניהם עומדים בתור ללחם‪ ,‬ורק משהתקרב תורם היה אחד רץ לבנק הקרוב‪ ,‬מחליף‬
‫פרנק אחד במרקים‪ ,‬ואז היו קונים בכסף שקיבלו לחם‪ ,‬מרגרינה‪ ,‬תה וסוכר‪ .‬מזונם העיקרי היה לחם מרוח‬
‫במרגרינה ועליו גרגרי סוכר‪ .‬אבא למד לאהוב מאכל מוזר זה‪ ,‬וממנו אף אני למדתי‪.‬‬
‫אמי באה ממשפחה מאוד אדוקה בדתה‪ .‬אביה‪ ,‬יצחק פליסקין‪ ,‬היה חסיד לובביץ’‪ ,‬ולמד בישיבה עם‬

‫‪12‬‬

‫“הרבי הזקן”‪ .‬גם שם משפחתו‪ ,‬פליסקין‪ ,‬בדומה לקולודני וקולודנו‪ ,‬כשמה של עיירה – פליסה שבליטא‪.‬‬
‫אלא שלא כבמקרה הקולודנים שרק שמם קושר אותם לעיירת מוצאם‪ ,‬סבא יצחק עצמו היה יליד פליסה‪.‬‬
‫כבר בגיל צעיר היה סבי לסוחר יערות ופשתן מצליח‪ ,‬ובזכות עושרו זכה להיות “סוחר של הגילדה‬
‫הראשונה”‪ ,‬במשטר הצאר ברוסיה‪ .‬משום כך זכה לרשות להתגורר מחוץ ל”תחום המושב”‪ .‬אשתו‪,‬‬
‫סבתא סוניה (לבית מולוצ’ניקוב) הייתה ילידת לובביץ’‪ .‬מסתבר כי השתדכו כשסבא למד בישיבה‪ ,‬סמוך‬
‫לרבי‪ .‬אמי לולה (שמה הרשמי רחל זכה לשימוש פורמאלי בלבד; בתנו נקראת תמר רחל‪ ,‬על שם אמי‪,‬‬
‫ו”רחל” בפי כל‪ ,‬מיום שנולדה) אמא כאמור נולדה וגדלה בסמולנסק שבמערב רוסיה‪.‬‬

‫סבי וסבתי יצחק וסוניה פליסקין‪ .‬אינני בטוח שזה הם; התמונה ניתנה ב‪ 1905-‬כנראה לאחיו של יצחק‪ ,‬אביו של בוריס (עליו‬
‫עוד יסופר) בפליסה‪ .‬התמונות צולמו בוויטבסק‪ ,‬עירו של מרק שאגאל‪.‬‬

‫היא נולדה בסוף שנת ‪,1909‬כך שבפרוץ המהפכה הייתה בת שבע‪ .‬את חינוכה קיבלה בשנותיה‬
‫הראשונות של רוסיה הסובייטית‪ .‬אלה היו שנים של תחושה הרואית‪ ,‬רומנטיקה מהפכנית – תחושה של‬
‫בניית עולם חדש‪ ,‬צודק‪ ,‬יפה‪ .‬חינוכה של אמא כלל בסיס עמוק מאוד של תרבות רוסית קלאסית – כל‬
‫גדולי היוצרים הרוסים של המאה ה‪ – 19-‬פושקין‪ ,‬לרמונטוב‪ ,‬טורגנייב‪ ,‬גוגול‪ ,‬טולסטוי‪ ,‬צ’כוב‪ .‬כמסורת‬
‫האינטליגנציה הרוסית (אולי בעיקר הרוסית יהודית) ציטטה את כל “יבגני אונייגין” בעל פה‪ ,‬זכרה על פה‬
‫את המונולוגים המסיימים של “השחף”‪ ,‬את מרבית שירי לרמונטוב‪ .‬בדיבורה היומי שילבה תמיד ציטטות‬
‫מתוך יצירות שאהבה‪ .‬בהתעוררה בבוקר שבת‪ ,‬כשהיה זמן בשפע לפטפוט‪ ,‬ושאלתי אותה כיצד ישנה‪,‬‬
‫אהבה להשיב בציטטה מ”אֹובלֹומֹוב”‪“ :‬על כל מיני טינופת חלמתי‪ ,‬פעם עליך אבאל’ה‪ ,‬ושוב עליך אמא‬
‫יקרה”‪ .‬כשברבות הימים נסעה עם אבא לביקור בלונדון‪ ,‬היו שיאי הביקור בעיניה הביקור בהצגת ה”שחף”‬
‫ב‪ Royal Shakespeare Theater-‬וקניית מעיל כחול בחנות “אקווהסקּוטּום” (הייתה גנדרנית‪ ,‬וגם סנובית בסתר‬
‫נפשה)‪ .‬היה לה קל לעקוב אחרי מחזהו של צ’כוב אף כי לא שלטה היטב באנגלית‪ .‬נעוריה היו גם נעורי‬
‫הספרות הרוסית המהפכנית החדשה; הייתה מאוהבת במאיקובסקי‪ ,‬בייסנין‪ ,‬באלכסנדר בלוק‪ .‬גם אותם‬
‫ידעה על פה‪ .‬אינני נתקל כיום באנשים בעלי עומק כזה בספרות כלשהי‪ .‬אולי מנחם ברינקר הוא היחיד‬
‫שמזכיר לי את עומק ורוחב ידיעותיה של לולה‪ .‬אך לולה לא הייתה כלל אשת ספרות מקצועית – בעצם‬
‫תחום אהבתה האמיתי היה מתמטיקה‪ ,‬מקצוע שגם לימדה בבית הספר ברבות הימים‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫ב‪ 1928-‬הרשו השלטונות ל”רבי הזקן” של חב”ד‪ ,‬יוסף יצחק שנאורסון‪ ,‬לעזוב את ברית המועצות‬
‫ולצאת לפולין עם קבוצה מחסידיו‪ .‬סבי יצחק פליסקין היה ביניהם‪ .‬הם הגיעו לפליסה‪ ,‬עיירת הולדתו‬
‫של סבא‪ .‬כל הונו אבד לו עוד בפרוץ המהפכה‪ ,‬וכעת ניסה את מזלו מחדש‪ ,‬בתחילה בליטא‪ ,‬ואחר כך‬
‫בפינסק‪ ,‬אליה עברה המשפחה – סבא‪ ,‬סבתא‪ ,‬אמי לולה‪ ,‬ואחותה רוזה‪.‬‬

‫לולה וחמה בסוף שנות השלושים‪ ,‬בערך כשנולדתי‬

‫לולה למדה פולנית מהר מאוד‪ ,‬התקבלה ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה של וילנה‪ ,‬אך בגלל מצבם‬
‫הכלכלי של הוריה נאלצה להפסיק את לימודיה אלה‪ .‬למדה אפוא אידיש‪ ,‬שוב מהר מאד‪ ,‬ונרשמה‬
‫לסמינר למורים האידישאי‪“ ,‬יידישער לערער סמינאר”‪ ,‬אז מוסד הדגל של תרבות אידיש באירופה‪ .‬בין‬
‫מוריה היה י‪.‬ל‪ .‬פרץ‪ .‬האידיש של לולה הייתה אז חלשה למדי‪ ,‬ואת הסמינר סיימה בציונים בינוניים‪.‬‬
‫הסמינר היה ראשית אהבתה לאידיש‪ .‬עם הזמן העשירה מאוד את שפתה זו‪ ,‬אהבה את המבטא הווילנאי‬
‫היפה‪ ,‬אהבה מאוד שירת אידיש‪ .‬שוב למדה בקלות שירי אידיש רבים ע”פ‪ ,‬והייתה קוראת אותם בערבים‬
‫לחברים בביצוע כמעט תיאטרלי‪.‬‬

‫ ‬

‫ ‬

‫דודתי רוזה אחות אמא‪ ,‬שהייתה אמורה להינשא ולהגר לאוסטרליה‪ .‬‬

‫יוסל’ה קולודני‪ .‬זמר שירי עם אידיש‪.‬‬

‫בסוף שנות העשרים או בראשית שנות השלושים עברה משפחת אימי לפינסק‪ .‬אין לי מושג מדוע עברו‪,‬‬
‫כנראה לפרנסת סבי יצחק‪ ,‬שנדמה לי כי גם שלח ידו במסחר עצים‪ ,‬שהיו בשפע בפולסיה‪ .‬שם הכירו‬
‫הורי‪ .‬בסיפורי המשפחה בא אבא‪-‬חמה לאיזו מסיבה שבה הייתה לולה אמי‪ ,‬ובכניסתו כבה החשמל‬
‫מפאת תקלה‪ .‬הדליק אבא גפרור‪ ,‬קרבו לפניה של אמא והעיר “כזה יופי להותיר בחושך?” כשבאתי‬
‫לאותה אזכרה להרוגי פינסק‪ ,‬ניגשתי לשולחן שבו אתה משלם ושמך נרשם‪ ,‬ישבה שם אישה מבוגרת‬
‫משבעים ושתים שנותיי‪ ,‬אך נראית כלל לא רע‪ .‬מששמעה את שמי הסבירה כי היא פולה שמידט‪ ,‬כי‬
‫משפחתה גרה מול בית קולודני בפינסק‪ ,‬וכי חמה‪ ,‬אבי‪ ,‬חיזר במשך שבע שנים אחרי אחותה סוניה‪,‬‬
‫לפני שפגש את אמא‪ .‬אכן נזכרתי‪ :‬במריבות זעירות בין הורי‪ ,‬כאלה שהיו על סף הבדיחה‪ ,‬הייתה אמא‬

‫‪14‬‬

‫אומרת לאבא “באמת היית צריך להתחתן עם סוניה שמידט‪ ,‬למה הגיע לי העונש הזה?” (היו גם מריבות‬
‫גדולות יותר‪ ,‬שבהן אמא ישבה ובכתה‪ ,‬לפעמים צעקה‪ ,‬ואבא היה יושב שקט עם פנים של “מה היא רוצה‬
‫ממני?”)‪ .‬לולה לא הייתה יפה במובן הפשוט של הגדרת יופי‪ ,‬אך היה בה קסם רב שהשפיע על אנשים‬
‫רבים‪ ,‬והיה בה קסם “יהודי קלאסי”‪ :‬שיער שחור‪ ,‬עיניים גדולות ויפות‪ ,‬מבט אינטליגנטי‪ ,‬חוש הומור‬
‫נפלא‪ .‬ברבות השנים‪ ,‬רבים היו אומרים לי “אמא שלך – אישה יפה הייתה”‪ .‬קשה לי להאמין במשפט‬
‫המיוחס לאבא מפגישתם הראשונה‪ .‬מקובל היה אצלנו כי לולה הייתה הרומנטיקנית שבמשפחה‪ .‬אף‬
‫הייתה בעלת חוש מפותח לדרמה‪ :‬בקלות הזילה דמעות‪ ,‬לא נדרש הרבה כדי שתנקוט לשון טרגית‬
‫וחריפה‪ ,‬לעתים על גבול ההיסטריה‪ .‬אבא היה איש שקט‪ ,‬מאופק‪ ,‬מתבטא בזהירות‪ .‬אך את אמא אהב‬
‫אהבה רבה‪ .‬האם עד כדי כך שיצא מגדרו ואמר אותו משפט על יופי וחושך?‬

‫רחוב קרמליצקה‪ .‬במס’ ‪ 19‬גרה משפחת פליסקין‪ .‬הבית נשרף בסוף המלחמה‪ ,‬ולא נבנה מחדש‪ .‬היום זהו מגרש ריק‪( .‬הצילום‬
‫מימין)‪ .‬משמאל‪ :‬מראה בית ברחוב קרמליצקה‪ .‬הרחוב אינו סלול עד עצם היום הזה‪ .‬הבתים – בתי עץ לא שונים כנראה‬
‫מביתם של סבא וסבתא‪.‬‬

‫מהר מאוד התאהבו לולה וחמה זה בזו‪ .‬הדבר היה למורת רוחה של משפחת קולודני‪ .‬סבא יצחק‬
‫ירד מנכסיו‪ ,‬כך שהפליסקינים‪ ,‬אף כי משפחה חסידית מכובדת היו‪ ,‬לא היו כלל מה שניתן להגדיר‬
‫כשידוך טוב‪ .‬רק בביקורנו בפינסק הבנתי את המרחק המעמדי שאבא היה צריך לעבור בהעדיפו את‬
‫לולה מרחוב קרמליצקה על פני סוניה שמידט מרחוב קוסצ’ושקו‪ ,‬השכנה ממול‪ .‬רחוב קרמליצקה היה‬
‫ללא ספק “ בצדם השני של פסי הרכבת” כמאמר האמריקאים‪ .‬היה זה מרחק הרבה יותר גדול מן‬
‫הקילומטר וקצת שהפריד בין הבתים‪ :‬זה היה המרחק מ”פני העיר”‪ ,‬בתי האבן‪ ,‬בתי הקומות‪ ,‬בתי המלון‪,‬‬
‫הכנסייה העתיקה (קוסצ’ול)‪ ,‬למעמד הביניים היהודי העני יותר‪ :‬לרחוב הבלתי מרוצף ההופך לבוץ‬
‫בגשם ובהפשרת השלגים‪ ,‬לבתי העץ‪ ,‬המסודרים אמנם‪ ,‬אך בעלי בתי השימוש החפורים בחצר הבית‪.‬‬
‫אמנם לא הייתה זו שכונתו של הפרולטריון היהודי‪ ,‬של פועלי בתי החרושת ללבידים ולגפרורים‪ ,‬אך‬
‫לא קשה להבין את צערה של משפחת קולודני שהצטערה על ה”שידוך הגרוע”‪ .‬אלא שהזוג הצעיר‪ ,‬גם‬
‫לולה גם חמה‪ ,‬היו אנשי השמאל היהודי המשכיל שבין מלחמות העולם‪ .‬פוליטית היה זה המרווח שבין‬
‫ה”בּונד”‪ ,‬התנועה הסוציאליסטית היהודית האנטי‪-‬ציונית במובהק‪ ,‬לבין פועלי‪-‬ציון (שמאל)‪ ,‬שהרישום‬
‫“שמאל” שבסוגרים נחשב בעיניהם מאוד‪ ,‬עם פזילות קלות לעבר המפלגה הקומוניסטית הפולנית‬
‫שבמחתרת‪ .‬מרכז העניין לקבוצות אלו היה “הפרולטריון היהודי”‪ .‬זה ה”רחוב היהודי” של מזרח אירופה‪,‬‬
‫שארץ ישראל לא נראתה כפתרון למצוקותיו‪ .‬העברית הייתה זרה לו‪ ,‬והאידיש הייתה השפה שבה‬
‫נוצרו היצירות הקנוניות שלו‪ :‬שלום עליכם‪,‬שלום אש‪ ,‬מנדלה‪ ,‬פרץ‪ ...‬אף רבים מאלה שכתבו עברית‪,‬‬
‫דאגו הם עצמם לתרגם יצירותיהם לאידיש‪ .‬שני הורי חיו את חייהם ברוסית‪ ,‬אך האידיש הייתה להם‬
‫אידיאולוגיה; הדיבור האידי הנקי‪ ,‬הווילנאי‪ ,‬היה לאמא מקור גאווה‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫על כן התנגדות המשפחה לא הפריעה לזוג המאוהב‪ .‬בקיץ ‪ 1935‬הלכו לבית העירייה‪ ,‬נרשמו כנשואים‬
‫בנישואים אזרחיים‪ ,‬אז הלכו אל הרב וואלקין‪ ,‬ערכו חופה קצרה‪ ,‬הלכו והודיעו להורים כי מגיע להם מזל‬
‫טוב‪ .‬קצת יותר משנה מאוחר יותר‪ ,‬ב‪ 28-‬בספטמבר ‪( 1936‬שבאותה שנה חל למחרת יום כיפור) נולדתי‬
‫אני – יהושע על שם סבי‪“ ,‬יז’יק” בפי כל‪ .‬חשוב היה כי השם יהיה בעל צליל פולני דווקא‪ ,‬שכן חשוב היה‬
‫להפגין נאמנות לפולין‪.‬‬
‫אף כי כיבוש פינסק על ידי הצבא האדום ב‪ 1939-‬הרע מאוד את מצבם הכלכלי של הורי‪ ,‬לא‬
‫גרם להם הדבר צער רב‪ .‬לא הייתה אהבה בין השמאל היהודי לרפובליקה הפולנית קצרת החיים שבין‬
‫שתי מלחמות העולם‪ .‬בפינסק החלו יחסים אלה בפשע וטרגדיה‪ .‬בסופה של מלחמת העולם הראשונה‬
‫עבר האזור בין ידיים רבות‪ :‬הצבא הגרמני‪ ,‬צבאות “לבנים” רוסיים שונים‪ ,‬הצבא האדום‪ ,‬צבא פולין‪.‬‬
‫באפריל ‪ 1919‬שוב נכבשה פינסק על ידי הצבא הפולני‪ .‬כנראה רצו הפולנים להפחיד את יהודי העיר‬
‫שנטיית לב רבים מהם הייתה לטובת רוסיה – אם מחמת תרבותם‪ ,‬אם מפני שאהדו את הסוציאליזם‪,‬‬
‫ואם מפני שחששו (בצדק רב כפי שנתברר) – מן הפולנים‪ .‬מספר ימים אחרי הכיבוש פרצו חיילים‬
‫פולנים ל”בית העם” של יהודי פינסק‪ ,‬בו התקיימה באותו זמן אסיפה של “צעירי ציון” ואחרים בעסקי‬
‫פילנתרופיה יהודית‪ ,‬הוציאו כמה עשרות מן הנוכחים אל כיכר העיר‪ ,‬האשימו אותם בקשר קומוניסטי‪,‬‬
‫ורצחו שלושים וחמישה מהם בירי מול קיר הכנסייה‪ .‬אלה הם ל”ה “קדושי פינסק”‪ .‬לזכרם של הל”ה‬
‫הקימו ב‪ 1926-‬חבריהם חניכי “פועלי ציון” את קיבוץ גבת שבעמק יזרעאל – “הקבוצה על שם קדושי‬
‫פינסק”‪ .‬רבים ממדריכיו של אבא בתנועה ומחבריו שם היו בין מקימי גבת – יודק’ה הלמן (אבא של‬
‫דובי הלמן‪ ,‬בן מחזורי‪ ,‬חבר יוטבתה היום‪ ,‬מח”ט צנחנים‪ ,‬ותלמיד שלי במחלקה לגיאולוגיה בעבר) חיים‬
‫סביטאץ’ (שהפך לגבתי – שר בממשלות ישראל‪ ,‬שברבות הימים התקבלה הצעתי להעניק לו דוקטורט‬
‫כבוד של האוניברסיטה העברית) ועוד רבים‪ .‬משעלינו ארצה והתיישבנו בחיפה היינו מבקרים מדי פעם‬
‫בגבת‪ ,‬בעיקר את סימה גבתי אחותו של חיים‪ ,‬שהייתה חברה קרובה של אבא‪ .‬רבים בארץ כשרואים‬
‫בשמה של גבת את התוספת “הקבוצה על שם קדושי פינסק”‪ ,‬בטוחים כי היא על שם ל”ה אלפים של‬
‫קדושים אשר נוספו לרשימה עשרים ושלוש שנים מאוחר יותר‪ .‬אך מסתבר כי אלה נבלעו בסטטיסטיקת‬
‫ששת המיליונים‪ .‬אם אינני טועה‪ ,‬אף ישוב בארץ לא הוקם לזכרם של האחרונים‪ .‬קל יותר לזכור שלושה‬
‫(גבעת השלושה)‪ ,‬חמישה (מעלה החמישה)‪,‬אף שלושים וחמישה (נתיב הל”ה)‪ .‬אך שלושים וחמישה‬
‫אלף נרצחי פינסק בידי הנאצים? או ששה מיליון? אלה כבדו מיכולתנו לשאת כנראה‪.‬‬
‫חיי היהודים בפינסק של פולין בין מלחמות העולם התייצבו אט‪-‬אט‪ .‬שלטונו של פילסודסקי היה‬
‫שלטון כמעט דיקטטורי‪ .‬במידה רבה הוכתב הטון החברתי על ידי הימין האנטישמי הפולני‪ ,‬אך האנשים‬
‫הסתגלו‪ .‬אנשים מסתגלים כמעט לכל‪ .‬רק מעטים אינם משלימים עם רוע ונלחמים בו‪ .‬גיטה‪ ,‬אחות אבי‪,‬‬
‫הייתה מאלה‪ .‬היא הפכה לקומוניסטית‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫גיטה דודתי‪ ,‬אחות אבי‪ ,‬ובעלה ויטק‪ .‬בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם‪ ,‬כששניהם היו פעילים‬
‫במפלגה הקומוניסטית הפולנית‪ ,‬ובחיי התרבות של פולין‪.‬‬

‫מודעת האבל על מות גיטה ב”טריבונה לודו” (קול העם – עיתון המפלגה הקומוניסטית הפולנית מ‪ .)1960-‬גיטה‪ ,‬כאן החברה‬
‫אוגניה קונופקה‪“ ,‬פעילת תנועת הפועלים‪ ,‬חברת ברית הנער הקומוניסטי‪ ,‬מפלגת הפועלים הפולנית‪ ,‬מפלגת הפועלים‬
‫המאוחדת (שני גלגולים של המפלגה הקומוניסטית בשנות הארבעים והחמישים)‪ ,‬קצינת הארמיה הראשונה‪ ,‬מעוטרת בצלב‬
‫תחיית פולין‪ .‬במנוחה איבדנו לוחמת לעניין מעמד הפועלים והסוציאליזם‪ .‬כבוד לזכרה!”‬

‫פעילה במחתרת‪ ,‬במפלגה הבלתי חוקית בפולין‪ .‬במחתרת הכירה את בעלה‪ ,‬ויטק גולדברג‪.‬‬
‫שניהם ניסו בבוא היום להגיע לספרד‪ ,‬להצטרף לבריגאדות הבין‪-‬לאומיות‪ ,‬ונעצרו בצרפת‪ ,‬שם הושמו‬
‫במחנה מעצר ממנו חזרו רק עם פרוץ מלחמת העולם‪ .‬שניהם הצטרפו לצבא הפולני שהוקם בחסות‬
‫ברית המועצות ברוסיה (הדיוויזיה על שם קוסצ’ושקו)‪ ,‬הפכו לקצינים קרביים‪ ,‬ועברו את כל מסלול‬
‫הקרבות מלנינו (הקרב הראשון בו השתתף הצבא הפולני) עד ברלין‪ .‬לאחר המלחמה בחרו שניהם‬
‫להישאר בפולין‪ .‬שם מתו שניהם – גיטה ב‪ ,1960-‬וויטק כעשרים שנה אחריה‪ .‬גיטה מאוכזבת אכזבה‬
‫רבה מן הרעיון לו הקדישה חיים‪ ,‬וויטק סטליניסט עד אחרון ימיו‪ .‬במודעת האבל שנתפרסמה ב”טריבונה‬
‫לודו”‪ ,‬עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הפולנית‪ ,‬מתוארת גיטה כ”פעילת תנועת העבודה הפולנית‪,‬‬
‫חברת ברית הנוער הקומוניסטי‪ ,‬מפלגת העבודה הפולנית‪ ,‬קצינת גדוד השריון התשיעי‪ ,‬בעלת עיטור‬
‫צלב תחיית פולין‪ ,‬לוחמת ללא לאות למען הסוציאליזם”‪.‬‬
‫בפינסק עסק אבא‪-‬חמה בפרנסת המשפחה‪ ,‬ניהול החנות שירש מאביו והמשרד ההנדסי שהקים‬
‫– הנחת מערכות מים וביוב‪ .‬אמא עבדה ב”טֹוז”‪ ,‬ארגון סעד יהודי‪ .‬לאחר זמן קצר בו לימדה בבית ספר‪,‬‬
‫מצאה את עיקר העניין בחייה בחינוך ילדי הגן‪ .‬ניהלה גן ילדים‪ ,‬קייטנות קיץ‪ ,‬מפעלי ספורט לילדים‪.‬‬
‫גם הרבתה לכתוב לעיתוני ילדים בפולנית ובאידיש‪ ,‬כתבה שירי ילדים בשתי השפות‪ ,‬ותרגמה שירים‬
‫מאידיש לפולנית (בעיקר של קדיה מולודובסקי‪ ,‬מחברת “פיתחו את השער”) ומפולנית לאידיש (בעיקר‬
‫של יוליוש טובים‪ ,‬מחבר “הקטר”)‪.‬‬

‫‪17‬‬

‫ב‪ 17‬בספטמבר ‪ 1939‬פלש הצבא האדום וכבש את מזרחה של פולין‪ ,‬בהתאם למוסכם בין ריבנטרופ‬
‫למולוטוב שלשה שבועות לפני כן‪ .‬המלחמה הייתה קצרה מאד‪ .‬בימיה הראשונים גויס חמה לצבא‬
‫הפולני‪ ,‬אלא שגדודו התפזר‪ ,‬איש‪-‬איש לאהלו לאחר שבוע או שבועיים‪ .‬כל שנותר משרותו המקוצר‬
‫של אבא בצבא הרפובליקה הפולנית הוא הסיפור על מרק השעועית המצוין שבישל הטבח הגדודי‪,‬‬
‫ושכל מרקי השעועית של לולה מעולם לא הגיעו לרמתו‪ .‬כשכבש (“שיחרר”) הצבא האדום את פינסק‬
‫קיבלו אותו כאמור הורי בלא להצטער על עצמאותה של פולין שאבדה‪ .‬החיבה עם המשטר הסובייטי‬
‫לא הייתה הדדית‪ .‬אבא הוגדר מיד על ידי השלטון כ”בּורז’ּוי” – בורגני‪ .‬ביתנו הולאם‪ .‬ההגדרה הייתה‬
‫פשוטה‪ :‬כל מי ששטח מגוריו גדול ממאה מטרים מרובעים – בורגני‪ .‬כבורגני הוגדר אבא כ”אלמנט בלתי‬
‫מהימן”‪ .‬כל אלה משלל ההגדרות ב‪ Newspeak-‬הסטליניסטי‪ ,‬שחומרתן שונה ואף גורל המודבקים בהן‬
‫שונה‪ ,‬החל ב”אויב העם” ו”קונטר‪ -‬רבולוציונר”‪ ,‬שרבים סיכוייו לסיים את חייו בירי בעורף‪ ,‬או אם נתמזל‬
‫מזלו להיעלם בגולג‪ ,‬דרך “נציונליסט”(לאומן)‪“ ,‬קפיטליסט”‪“ ,‬סוכן הקפיטליזם”‪“ ,‬סוכן האימפריאליזם” וגו’‪.‬‬
‫למזלנו “בורז’וי” לא נשא עמו תג מחיר גבוה מדי‪ :‬מלבד הלאמת כל הרכוש נצטווינו להעביר מגורינו‬
‫מעיר מחוז‪ ,‬פינסק‪ ,‬לעיירה קטנה יותר בסביבה הקרובה – יאנוב (אכן‪ ,‬שמו של הלאנדסמנשאפט אליו‬
‫הצטרפתי הוא “ארגון יוצאי פינסק‪-‬קארלין‪ ,‬יאנוב והסביבה”)‪.‬‬

‫יאנובו (יאנוב‪ ,‬איבנובו)‪ .‬מימין‪ :‬הבית העומד במקומו של הבית בו גרנו ב‪.1940-41‬הבית המקורי נשרף בסוף המלחמה‪ ,‬וב‪1946‬‬
‫נבנה במקומו בית זה‪ ,‬שבקווים כלליים דומה לקודמו‪ .‬היום גרה בבית סבתא נחמדה בת ‪ 82‬הזוכרת בבכי כיצד “הובילו את‬
‫היהודים להוצאתם להורג‪ ...‬איש מהם לא נשאר‪ .‬רק אלה שהיו רחוקים מכאן נשארו‪ ”.‬עם הסבתא גרים בנה‪ ,‬נכדתה ונינה‬
‫הקטן‪ .‬משמאל‪ :‬תחנת הרכבת של יאנוב‪ .‬מכאן היה אבא נוסע לעבודתו בסרני‪ .‬מכאן יצאנו למסע הארוך מזרחה‪.‬‬

‫הורי מצאו בית בעיירה‪ ,‬וסבתא שיינדל קולודני עברה עמנו ליאנוב‪ .‬אמי הקימה בעיירה גן ילדים‬
‫שניהלה‪ ,‬ואבא מצא עבודה כלשהי שאיני יודע מה טיבה בעיר סרני דרומית לפינסק‪ .‬לכאורה נמשכו‬
‫החיים כסדרם – אני למדתי בגן הילדים שאמי ניהלה (וכדי לא לעורר קנאתם של הילדים האחרים הייתי‬
‫פונה אליה לא כ”אמא”‪ ,‬אלא כ”רחיל איסאקובנה” הרשמי)‪ ,‬מדי פעם ביקורים בפינסק אצל סבא‪-‬סבתא‬
‫פליסקין‪ ,‬קשרים עם חברים ובני משפחה‪ .‬רק לכאורה הכול כסדרו‪ .‬המבוגרים ידעו כי אנו חיים על זמן‬
‫שאול‪ :‬מחצית פולין נכבשה על ידי הגרמנים‪ ,‬ומשם הגיעו בשורות מרות‪ .‬גם תחת השלטון הסובייטי‬
‫לא שבעו רבים מיהודי העיר נחת‪ :‬היו מכרים של הורי‪ ,‬בעיקר ציונים ורביזיוניסטים‪ ,‬אך גם בונדאים‪,‬‬
‫שנשלחו למחנות רחוקים‪( ,‬ברבות הימים למדנו את המושג “גולאג”) שאף את שמותיהם אנשים לא‬
‫שמעו לפני כן‪.‬‬
‫מימי בפינסק נותרו אתי אך הבלחות של זיכרון‪ .‬תמונה‪ :‬אני ניצב על כסא בבית הורי אימי‪ ,‬סבא‬
‫יצחק וסבתא סוניה‪ .‬סבא יצחק מקשה ושואל‪“ :‬א‪-‬נו‪ ,‬ואיך יעלה אדוני הצעיר בבוא היום לתורה?”‬
‫ואני אומר את אחד המשפטים העבריים הבודדים שנשארו עמי‪ ,‬בתערובת של יידיש ועברית בהברה‬
‫אשכנזית‪“ :‬יעלה ויבוא דער חוסען (החתן) רב ישיעה‪ ,‬ברעב נחמיה הכייהן (הכהן) – מ‪-‬פ‪-‬ט‪-‬יר!”‪ .‬סבא‬

‫‪18‬‬

‫רווה נחת‪ ,‬ואני מתפוצץ מרוב גאווה‪ ,‬ולא חושד אז כי לעולם לא אעלה לתורה‪ ,‬וסבא יצחק לעולם לא‬
‫יזכה לראותני מגיע לגיל המתאים‪ ,‬ולהצטער על האכזבה שהייתי גורם לו‪ ..‬לאחר מכן – העוגיות הטובות‬
‫שסבתא אופה‪ ,‬כשבידי נופלת הזכות מדי פעם לחתוך כמה מהן בלחיצת כוס זכוכית על הבצק המרודד‬
‫שעל השולחן‪ .‬העוגיות‪ ,‬טעמן משובח ביותר כשהן חמות מן התנור‪ .‬אלא שדווקא אז אסור לאכול אותן‬
‫“כי תקלקל את הקיבה ותכאב לך הבטן”‪ .‬אני מצליח לגנוב כמה‪ ,‬ועוד כמה‪ .‬פעם‪ ,‬סיפרו לי הורי‪ ,‬היה‬
‫מעשה שאגרתי כמות מספקת של עוגיות‪ ,‬ונכנסתי לתוך ארון הבגדים הגדול שבחדר המגורים‪ ,‬ואכלתי‬
‫עוד עוגייה ועוד אחת‪ ,‬עד שנרדמתי‪ .‬משהרגישו בהעדרי החלו החיפושים אחרי בכל רחבי הבית‪ ,‬ואף‬
‫ברחוב‪ ,‬והילד איננו‪ .‬עד שראה סבא נעל קטנה ליד הארון‪ .‬התכופף וראה כי בתוך הנעל גם רגל‪...‬‬
‫בטרם גורשנו ליאנוב הייתה הדרך מביתנו לבית סבא‪-‬סבתא פליסקין המסע הארוך והיום‪-‬יומי‬
‫שאמא ואני ערכנו‪ .‬מן הבית ברחוב קוסצ’ושקו‪ ,‬דרך כיכר השלשה במאי‪ ,‬משם ברחוב ברסט עד כמעט‬
‫בואך אל בית החרושת ללבידים‪ ,‬זה אחד משני מפעלי התעשייה העיקריים של פינסק‪ ,‬בצד בית החרושת‬
‫לגפרורים‪ ,‬שכן העיר בלב יערות‪ ,‬והעץ לתעשיית הלבידים והגפרורים זול‪ .‬בבית החרושת עובדים יהודים‬
‫רבים‪ ,‬וגם גויים לא מעט‪ .‬היהודים – מאנשי ההנהלה עד פועלי פס הייצור‪ .‬בית החרושת הוא מרכזו של‬
‫הפרולטריון היהודי של פינסק‪ ,‬ואמא‪ ,‬פחות מזה אבא‪ ,‬אך בעיקר גיטה דודתי‪ ,‬פעילים בהשכלת פועלים‪,‬‬
‫הקשורה תמיד גם ב”פתיחת עיניהם” לניצולם על ידי בעלי הבית‪ ,‬בהקניית “הכרה מעמדית” לפועלים‪,‬‬
‫בהסברה כי רב המשותף בין הפועל היהודי לחברו הפולני והבלרוסי מן המקשר בין הפועל היהודי ל”בעל‬
‫הבית” היהודי שמנצלו‪ .‬לא עברו הרבה שנים והפרולטרים היהודים גילו כי גורלם בגטו משותף עם זה‬
‫של מנצליהם‪ ,‬אך אחיהם למעמד הם המסגירים אותם לידי אנשי מעמד הפועלים הגרמני הלובשים מדי‬
‫ס‪.‬ס‪..‬‬
‫אך כל זה עדיין בעתיד‪ ,‬ואת העתיד אין הורי וחבריהם מנחשים‪ .‬בינתיים‬
‫אנו מבקרים את סבא‪-‬סבתא‪ ,‬אוכלים עוגיות‪ .‬יש וסבתא לוקחת אותי לטייל‬
‫ברחוב‪ ,‬ואנו מגיעים עד הכנסייה הקתולית הגדולה – הקוסצ’ול‪ .‬סבתא גאה‬
‫בי מאוד ברחוב‪ ,‬אף כי נראה שמעולם לא הייתי מה שקוראים “ילד יפה”‪.‬‬
‫מגיל צעיר מאוד מועבר אלי המסר שכדאי יהיה לי להתרכז באינטלקט –‬
‫כנראה שהבינה סביבתי כי גם אם מוחי לא יהיה מי יודע מה‪ ,‬עדיין יהיה זה‬
‫החלק החזק באישיותי‪ ,‬מה שכלכלנים קוראים “יתרוני היחסי”‪.‬‬
‫יז’יק‪ -‬יהושע‬

‫מכל זה נפרדנו במעבר ליאנוב‪ .‬כאמור‪ ,‬המתח “היה באוויר” באותם הימים‪.‬‬

‫(נדמה לי שביאנוב‪1940-41 ,‬‬

‫איש לא נדהם כאשר בלילה מלילות יוני ‪ 1941‬התדפקו אנשי הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ .‬על‬
‫דלתנו (כל ה”פעולות” הללו נעשו בברית המועצות תמיד באמצע הלילה)‬

‫והודיעונו כי “על פי צו הסובייט העליון‪,‬‬

‫עליכם לעבור מאזור הגבול אל עומקה של ברית‬

‫המועצות”‪ ,‬כיוון שאנחנו “אלמנט בלתי מהימן” (עוד ביטוי מן השפה החדשה הסטליניסטית – מדוע לא‬
‫“אנשים לא מהימנים”? למה “אלמנט”? כנראה ש”להעביר” או “לחסל” “אלמנט” קל יותר מלהגלות בני‬
‫אדם או לירות בעורפם)‪ .‬אל אוציא דיבתם רעה‪ :‬מפקד קבוצת אנשי ה נ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ .‬היה מנומס מאוד‪ ,‬וגם טוב‬
‫לב‪ .‬לא האיץ בנו‪ ,‬הציע שניקח עמנו “כל מה שאפשר לארוז”‪ ,‬כיוון שנוסעים אנו לתקופה ארוכה‪ ,‬וכיוון‬
‫שנצטרך לכל מה שנביא‪ .‬לקח אותי על ידיו‪ ,‬פטפט איתי והרגיע אותי‪ִ ,‬אפשר להורי ולסבתי לארוז הכול‪,‬‬
‫ואנשיו העמיסו הכול על משאיות‪ .‬אכן נזקקנו לכול מה שלקחנו; היינו צריכים כל בגד חורף שהבאנו אל‬
‫החורף הסיבירי הקשה‪ ,‬ואשר לא היה הכרחי ללבושנו – הוחלף בסחר החליפין שפרח תמורת מזון בחורף‬

‫‪19‬‬

‫‪ 1943‬הקשה מאוד‪ .‬ואותו קצין נ‪.‬ק‪.‬וו‪.‬ד? מי יודע מה עלה בגורלו‪ .‬אם לא הצליח לסגת מפני הצבא הנאצי‬
‫המתקדם במהירות בימיה הראשונים של המלחמה – רבים היו סיכוייו להיירות על ידי פלוגות החיסול‬
‫של הס‪.‬ס‪ .‬שהקפידו לרצוח קציני יחידות אלה עוד לפני רצח היהודים‪ .‬ואם הספיק לסגת גם אז לא רבים‬
‫היו סיכוייו לשרוד את שש שנות המלחמה הנוראה ההיא‪.‬‬
‫באותם ימים מעט מאוד דברים הדהימו‪ .‬לא נדהמו מן הדפיקה בדלת באמצע הלילה‪ ,‬ולא נדהמו‬
‫מכך שהובלנו לתחנת הרכבת והושבנו בקרונות משא‪ ,‬שנבנו בהם דרגשי שינה דו‪-‬קומתיים‪ ,‬ולא נדהמו‬
‫מן הדלי למי שתייה והדלי לעשיית צרכי הגוף‪ ,‬ולא נדהמו מכך שאיש לא ידע לאן פנינו מועדות‪.‬‬
‫משהגענו לתחנת הרכבת התאושש אבי‪ ,‬פנה למפקד הרכבת ושאלה בפיו‪“ :‬ברור לי חבר מפקד כי אני‪,‬‬
‫ש”אלמנט בלתי מהימן” אני‪ ,‬עלי לעבור לפנימה של ברית המועצות (כאן כמובן מובלע היה הנימוק כי‬
‫חמה הבורז’וי היהודי עלול בבוא עת מבחן לשתף פעולה עם האויב הגרמני שמעבר לגבול)‪ .‬איני מערער‬
‫חס וחלילה על הוראת הסובייט העליון‪ .‬אך אמי מה חטאה?” השיב המפקד‪“ :‬אתה מפרנסה של האזרחית‬
‫שיינדל קולודני‪ ,‬והיא אמך‪ ,‬על כן דינה כדינך”‪ .‬הקשה חמה‪“ :‬והרי אין היא רק אמי‪ ,‬אלא גם אמה של‬
‫גיטה אחותי‪ ,‬וגיטה אף כי מוצאה מפוקפק‪ ,‬חברת מפלגה נאמנה היא‪ ,‬קומוניסטית פעילה‪ ”...‬בדק המפקד‬
‫במסמכים‪ ,‬התייעץ במי שהתייעץ ופסק‪“ :‬אכן צדקת‪ .‬הורד את אמך מן הרכבת‪ .‬היא רשאית להישאר‬
‫בפינסק”‪ .‬כמה מאושר היה אבא שהציל את אמו מן הגורל האכזר המחכה לכולנו שנוסעים מזרחה‪ ,‬אל‬
‫עתיד מפחיד ולא נודע‪ .‬אז לא ידע כי גזר את דין אמו למיתה‪ .‬בסבא יצחק ירו הגרמנים יחד עם עוד‬
‫שמונת אלפים גברים יהודים ב‪ 8‬באוגוסט ‪ ,1941‬כחודש לאחר כיבוש העיר‪ .‬מפינסק‪ ,‬כמו מיתר שטחי‬
‫ברה”מ הכבושה לא הובל איש למחנות ריכוז או מחנות מוות‪ .‬כאן הובלו אנשים קילומטרים ספורים אל‬
‫מחוץ לעיר‪ ,‬אל היער הקרוב‪ ,‬ושם נורו אל בורות קברי האחים שלהם שנחפרו מבעוד יום‪ .‬סבתא שיינדל‪,‬‬
‫סבתא סוניה ודודותיי רוזה וטניה הועברו אל הגטו ושם במשך יותר משנה חיו חיי אימה‪ ,‬עד שירו גם‬
‫בהן באותו ‪ 29‬בנובמבר נורא של שנת ‪ .1942‬עד יום מותו בתל‪-‬אביב ב‪ ,1982-‬והוא כמעט בן שמונים‪,‬‬
‫כשנכדו נעם מפגיז בתותחיו את בירות במלחמת לבנון הארורה‪ ,‬נשא עמו חמה משא זה של “אשמתו”‬
‫במות אמו‪ .‬לא דיבר על כך מעולם‪ .‬כדרכו שתק הרבה‪ .‬אמא היא שהייתה חוזרת מספרת לי את סיפור‬
‫המעשה מדי פעם‪.‬‬

‫מזרחה‬
‫רכבת המשא יצאה לדרכה מזרחה‪ .‬בקרון שלנו דומני כי כולם יהודים‪ ,‬כמרבית אוכלוסי פינסק‪ .‬אך ברכבת‬
‫– גם פולנים לא מעט‪ ,‬בעיקר משפחות קצינים פולנים שנפלו בשבי הסובייטים‪ .‬רבים מהם עתידים היו‬
‫להיות מוצאים להורג באותה ירייה מקובלת בעורפם ביער קאטין‪ .‬אחרים עתידים היו להצטרף לצבאות‬
‫הפולניים השונים – זה של הגנרל אנדרס‪ ,‬שלחם עם הצבא הבריטי‪ ,‬וזה של ממשלת פולין הקומוניסטית‪.‬‬
‫אך מעטים מהם יראו את משפחותיהם ככלות הכל‪ .‬משפחותיהם מוסעות מזרחה יחד עם רכבת מלאה‬
‫יהודים‪ .‬אין הם אוהבי יהודים‪ .‬הקצונה הפולנית הייתה בחלקה הלא מבוטל אנטישמית‪ .‬אין הדבר לרוחן‬
‫כלל של אותן נשים פולניות כי יחלקו גורל עם “אלה”‪ .‬כאמור‪ ,‬הקרון שלנו – של יהודים‪ .‬אינני זוכר את‬
‫כולם‪ .‬החשובים בחיי – משפחת גולדברג‪ ,‬שכולה שלוש נשים‪ :‬האם ליזה‪ ,‬חברתה הטובה של דודתי‬
‫טניה‪ ,‬אישה גדולה‪ ,‬עבת בשר‪ ,‬בעלת ידע רב בספרות רוסית ובתרבות אירופה‪ ,‬מלאת הומור‪ .‬רוחה תמיד‬
‫טובה עליה‪ ,‬ואני זוכר אותה תמיד כשצחוק על פניה‪ .‬כנראה עוד אחזור ואזכיר זאת‪ :‬מאותו יום‪ ,‬ולאורכן‬
‫של ארבע‪-‬חמש השנים הבאות‪ ,‬שלפחות חלק ניכר מהן לא היו שנים קלות במושגי ימינו‪ ,‬לא הרפה חוש‬

‫‪20‬‬

‫ההומור והצחוק מסביבתי הקרובה‪ .‬עם ליזה גולדברג שתי בנות – ללה בתם של ליזה ושמואל‪ ,‬ודז’וניה‬
‫בתו של אהרון אחיו של שמואל‪ .‬שמואל הצליח להימלט מידם של הסובייטים‪ ,‬ברח בדרך שברח‪ ,‬ולמיטב‬
‫ידיעתנו הגיע לחרבין שבסין‪ .‬גורלו של אהרון שפר עליו פחות‪ :‬הוא נאסר‪ ,‬נשלח למחנה ואז לא ידענו‬
‫היכן הוא ומה שלומו‪ .‬אף בנה בכורה של ליזה‪ ,‬אהרונ’ק (“אהרון הקטן”‪ ,‬להבדיל מדודו אהרון)‪ ,‬לא נוסע‬
‫עמנו‪ .‬לפני המלחמה למד רפואה בצרפת‪ ,‬בא לפינסק לחופשת קיץ‪ ,‬נתקע בה מפאת המלחמה‪ ,‬ואף הוא‬
‫גורש למקום כלשהו‪ .‬בבוא היום יצטרפו שני אלה אלינו בקזחסטן‪ .‬וזו רק משפחה אחת‪ .‬וזו רק ההתחלה‪.‬‬
‫בעצם זה עוד הרבה לפני ההתחלה‪ ,‬לכל מי שלא נתמזל לו מזלו כמו לנו‪ ,‬המשפחה הקטנה‪.‬‬
‫הרכבת נוסעת אט‪-‬אט‪ .‬רוסיה גדולה‪ ,‬והמסילה של זוג פסים אחד‪ .‬בכל תחנה אנו מחכים לרכבת‬
‫שתבוא ממול‪ ,‬תחלוף על פנינו מערבה‪ ,‬ואנו נמשיך מזרחה‪ .‬במקום כלשהו בדרך‪ ,‬ב‪ 22-‬ביוני‪ ,‬אנו‬
‫שומעים כי גרמניה תקפה את ברית המועצות‪ .‬תוך יום‪-‬יומיים מתחילים מטוסים גרמניים להפציץ את‬
‫תחנות הרכבת בהן אנו חונים‪ .‬אזעקה‪ ,‬ריצה מהירה לתפיסת מסתור (בדרך כלל מתחת לקרונות)‪,‬‬
‫פיצוצים רחוקים‪ .‬למזלנו לא נקלענו להפצצה אמיתית‪ ,‬אך כעבור כמה ימים אנו מתחילים להיתקל‬
‫בתחנות רכבת מופצצות‪ .‬בכל תחנה אנו גם מקבלים קצת מזון‪ ,‬ומה שחשוב בעיקר – מים‪ .‬במרבית‬
‫התחנות אין אנו רשאים לרדת מן הרכבת‪ .‬אז עומדים בפתח הדלת המסורגת ומבקשים מעובדי התחנה‬
‫“קיפיאטוק” – מי רותחין‪ ,‬או סתם מי שתייה‪ .‬לעתים עומדים כמה ימים בתחנה‪ .‬מחכים לרכבת “נגדית”?‬
‫סתם ביורוקרטיה? אני מניח כי ירדנו בדירוג החשיבות של מנהלת הרכבות‪ :‬מרבית התנועה היא כעת‬
‫בכוון ההפוך‪ ,‬ממזרח למערב – ברית המועצות מנסה להחיש אספקה וכוחות צבא לחזית‪ .‬אני זוכר חנייה‬
‫אחת כזו בת כמה ימים‪ .‬ליזה גולדברג הייתה מיטיבה לקשור קשר עם עובדי הרכבת‪“ .‬אנו לא אסירים‬
‫אלֹוניה)”‪ ,‬כלומר‬
‫ִ‬
‫רא ֶס‬
‫(פא ֶ‬
‫ֶ‬
‫סטוב ִניה)”‪ ,‬הסבירה להם במתק שפתיים מתוק מדבש‪“ ,‬אנו רק מועברים‬
‫ָ‬
‫(אריא‬
‫ֶ‬
‫כאלה שהממשלה החליטה להעבירם ממקום למקום‪ .‬בסלנג הסובייטי ההבדל היה ברור‪ ,‬אם כי גם‬
‫“מועברים” לא היו יחוס שכדאי להתיידד עמו‪ .‬למחרת היום‪ ,‬ואנו עדיין באותה תחנה עצמה‪ ,‬ניגש מישהו‬
‫אחר אל הדלת ופנה בבקשה למי שתייה‪“ .‬שהשמנה תבקש!” השיבו עובדי הרכבת שהיו שם‪ .‬האם היה‬
‫זה עצם עובי בשרה? סגנונה המצחיק משהו? רוחה הטובה? הקסם הדרמטי שהיה בליזה?‬
‫החיים בקרון נכנסו לשגרת מה‪ .‬שיחות שחזרו על עצמן‪ ,‬בדיחות המובנות רק ליושבי הקרון‪ .‬הזוג‬
‫ספיבק היו זקני הקרון‪ .‬כיום אני זוכר את שמו שלו‪ ,‬סנדר‪ ,‬ובפי משפחתנו – “ספיבק הזקן” (היה “זקן”‬
‫בעינינו‪ .‬בן כמה היה? שבעים? אולי רק חמישים‪ .‬אימי הרי הייתה בת שלושים ואחת ואבי בן שלושים‬
‫ושמונה‪ .‬והם כנראה לא חשבו עצמם ל”צעירים” מאוד)‪ .‬מדי בוקר הייתה הגברת ספיבק שואלת את‬
‫סנדר בקול גדול‪ ,‬שכן היה כבד שמיעה‪“ :‬סנדר! יציאה הייתה לך‪ ,‬יציאה?! להפעיל הקיבה יותר חשוב‬
‫מלאכול!” (כמה עתידה היא להתבדות! היא עוד תגלה כי אוכל הוא עניין חשוב מאוד)‪ .‬אני אחד משני‬
‫הילדים הקטנים בקרון‪ .‬השנייה היא ילדה בת למשפחת פומרנץ (מי זוכר מה שמה?)‪ ,‬שכל מה שזכור‬
‫לי ממנה כי הייתה מדברת אך ורק בלשון הקטנה‪“ :‬אבאל’ה מתוק’לה‪ ,‬טיפ’לה מים’לך!” בעיני הורי‪,‬‬
‫המתוחכמים‪ ,‬בעלי הסגנון המאופק‪ ,‬ודרך עיניהם גם בעיני הקטנות‪ ,‬היה דיבור כזה מגוחך‪ ,‬בבחינת‬
‫“ראה יז’יק – שזה לא יקרה לך”‪ .‬לעומת זאת הייתי אני מרכז תשומת הלב בהופעותיי בקרון‪ .‬היו מעמידים‬
‫אותי על ארגז והייתי מדקלם בהתלהבות את החרוזים שלמדתי בגן (להלן בתרגום חפשי הכולל אבדן‬
‫החריזה)‪“ :‬לקלים וורשילוב כתבתי מכתב ‪ /‬חבר וורשילוב‪ ,‬קומיסר העם ‪ /‬לצבא האדום אני אתגייס‬
‫‪ ”.../‬וורשילוב היה קומיסר העם להגנה (“קומיסר העם”‪ ,‬היה האקוויוולנט הסובייטי לשר או למיניסטר‬
‫המערבי)‪ ,‬גיבור אגדי מימי מלחמת האזרחים; לפי כל מה שידוע היום‪ ,‬אמיץ מאוד בשדה הקרב‪ ,‬לא חכם‬
‫מאוד‪ ,‬עבד נרצע של סטלין‪ .‬פיקודו על הצבא האדום‪ ,‬לאחר שחוסל הגנרל המוכשר טוחצ’בסקי בימי‬

‫‪21‬‬

‫הטיהורים הגדולים‪ ,‬הוסיף לא מעט לכישלונות הצבא האדום בימי המלחמה הראשונים‪ .‬באותם ימים‬
‫היו גיבורי הצבא וורשילוב ובודיוני‪ .‬אותי הצליחו לשכנע שכל נסיעתנו היא הצלחה שוודאי תעורר קנאה‬
‫בכל מכרינו שלא זכו לה‪ .‬שכן‪ ,‬הסבירו לי‪ ,‬אנו נוסעים “למוסקבה‪ ,‬לפגוש את החבר סטלין”‪ .‬ולא היה גבול‬
‫לאושרי‪ .‬אני זוכר את המסע במקוטע‪ ,‬תחנות רכבת‪ ,‬המתנה‪ ,‬תזוזה‪.‬‬
‫בימים אלה שוחחתי שוב עם ריטה מרגולין ושאלתיה מה שלום דז’וניה‪ ,‬שהיא בקשר עימה‪.‬‬
‫בין אז לעתה נסעה דז’וניה עם משפחתה לאוסטרליה‪ ,‬למדה שם באוניברסיטה‪ ,‬עלתה ארצה בשנות‬
‫הששים‪ ,‬נישאה לצבי בראון‪ ,‬פרטיזן לשעבר מליטא שהיה לפרופסור לפילוסופיה בירושלים‪ .‬דז’וניה‬
‫הייתה לורדה‪ ,‬כאמור נישאה‪ ,‬ילדה שני ילדים‪ ,‬צבי בראון מת‪ ,‬הילדים גדלו‪ .‬אף כי גרה במרחק מאות‬
‫מטרים מאתנו בירושלים‪ ,‬לא הרבינו להיפגש איתה‪ .‬היא וחבריה‪ ,‬אנחנו וחברינו‪ .‬שאלתי אם כן את‬
‫ריטה לשלומה של ורדה‪ .‬אמרה לי לא טוב‪ ,‬חולה היא ומחלתה קשה‪ .‬טלפנתי‪ .‬שמחה שימחה רבה‪.‬‬
‫הלכתי לראותה‪ .‬שוב שמחה‪ ,‬חיבקה ונישקה‪ .‬בימים של טופולנויה וסמיפלטינסק הרי הייתה לי מעין‬
‫שמרטפית‪ :‬היא נערה בת ארבע‪-‬עשרה חמש‪-‬עשרה‪ ,‬אני ילד בן חמש‪-‬שש‪ .‬שאלה לשלומי‪ ,‬לשלום‬
‫הילדים‪ ,‬סיפרתי‪ .‬המשכנו לשוחח כחמש דקות שאלה “וילדים יש לך יז’יק?” חזרתי וסיפרתי‪ .‬עוד עשר‬
‫דקות‪ ,‬חזרה על השאלה‪ .‬שאלתיה לילדיה – משה ואורית‪ ,‬מבולבלת גמגמה‪“ .:‬משה‪ ...‬כן משה ‪ ...‬היכן‬
‫הוא גר? כן‪ ,‬היכן הא גר?‪ ”....‬ואז עברתי לזיכרונות‪ :‬אותה נסיעה ברכבת‪ .‬דז’וניה זוכרת כל פרט ופרט‬
‫לדקדוקיו‪ ,‬ועם חוש ההומור שאפיין אותה תמיד‪ ,‬עם כשרה לצחוק צחוק גדול‪ .‬הזכרתי את סנדר ספיבק‪,‬‬
‫והזכירה לי כי הקרון כולו דאג להציג את סנדר כחולה לב‪ ,‬למען ישאירו לו קצת יותר מקום על גבי‬
‫הדרגש‪ ,‬וכדי שישאירו את דלת קרון המשא פתוחה קצת יותר – כי החולה זקוק לאוויר‪ .‬כך שכאשר היה‬
‫איש הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד ממלווי הרכבת מתקרב אל הפתח היו נשמעות הצעקות “סנדר לעייגט זאך אועק!!” (‪,‬סנדר‬
‫שכב!”)‪ .‬גם זכרה כי אני גם נהגתי לגשת מדי פעם אל פתח הקרון ולצווח “ יחי החבר סטלין!” מתוך כוונה‬
‫טובה כמובן‪ .‬היה זה אז תפקידה של דז’וניה למשכני מהפתח‪ ,‬פן יחשוב מי כי ילד המגורשים בקרון‬
‫החתום לועג לכבודו של מנהיג העמים‪ .‬אף זכרה כי מצב הרוח בקרון היה אכן מאד אנטי‪-‬סובייטי‪ .‬בכל‬
‫הפצצה היו בינינו גם כאלה ששמחו שמחה לא מעטה ל” מכות שפונקה חוטף” (פונקה היה הכינוי העממי‬
‫לרוסים‪ ,‬כמו פריץ לגרמנים‪ ,‬כמו אברשה ליהודים)‪.‬גם זאת לא ידעו יושבי הקרון אז‪ ,‬כי לא קם לו לעם‬
‫היהודי בעל ברית גדול מן הצבא האדום‪ ,‬וכי עוד יפללו רבות לניצחונו‪.‬‬
‫אני זוכר את החנייה הארוכה בתחנת הרכבת של סראטוב שעל הוולגה‪ .‬את הנהר הרחב מאוד‪,‬‬
‫את התרגשותי מכך שהנה אני על הוולגה – מה שהיה בעיני כולנו הסמל של ליבה של רוסיה‪ .‬כעבור‬
‫חמש שנים‪ ,‬בשובנו לאירופה‪ ,‬שוב עברה הרכבת במקום זה‪ ,‬ושוב אני זוכר את הנסיעה הארוכה על פני‬
‫הגשר שעל הנהר‪ .‬ושמא נתמזגו הזיכרונות? שמא איני זוכר אלא את הדרך חזרה‪ ,‬ואילו הדרך לשם היא‬

‫תחנת הרכבת של סרטוב‪ ,‬והוולגה בסרטוב (תמונות חדשות)‬

‫‪22‬‬

‫פרי הדמיון? והרכבת ממשיכה במסעה‪ ,‬ותקתוק הגלגלים אין לו סוף‪ .‬כחודש נסענו ואיש אינו‬
‫יודע לאן‪ .‬הנה עברנו עוד נהר גדול‪ ,‬האירטיש‪ ,‬עד שהגענו לתחנה לא גדולה‪ ,‬ונצטווינו לרדת מן הרכבת‪.‬‬
‫מעמד זה זכור לי‪ :‬מאות אנשים עומדים לפני הקרונות החונים‪ ,‬דלתות ההזזה פתוחות לרווחה‪ ,‬חרדה‬
‫באוויר‪ .‬אנחנו בתחנת רובצובקה‪( ,‬פורמאלית רובצובסק)‪ .‬האדון פומרנץ מכריז בקול גדול‪“ ,‬פון לחמא‬
‫זאלט איר פארגעסן” (“מלחם שיכחו”)‪ ,‬והשתמש ביידיש שלו במילה הארמית ללחם הידועה לכולם‬
‫מן ההגדה של פסח‪ .‬מולנו קצין נ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ ,.‬אשר מסביר בנאום קצר כי הגענו אל סוף המסע‪ .‬מכאן נפוזר‬
‫ולאסחוזים (משק‬
‫ֶ‬
‫בקבוצות לא גדולות לכפרים‪ ,‬קֹולחוזים‪ ,‬סֹובחוזים (משק שיתופי בבעלות המדינה)‪,‬‬
‫שיתופי שעיקר פרנסתו על מוצרי היער) למיניהם‪ .‬על פי החלטת הסובייט העליון אסור לנו להתרחק יותר‬
‫מעשרה קילומטרים ממרכז היישוב אליו נובא‪ .‬אין גם הרבה לאן לנוע – סביב ערבות‪ ,‬הרי אלטאי‪ ,‬עוד‬
‫ערבה‪ .‬לסיכום הדברים מעודד אותנו הקצין בנבואה קצרה‪ ,‬פרי ניסיונו בטיפולו במין האנושי‪“ :‬תתרגלו‪.‬‬
‫מי שלא יתרגל‪ ,‬יתפגר”‪ .‬קצר ופשוט‪ .‬אנחנו ועוד קבוצת פינסקאים נשלחים לכפר טופולנויה שבמחוז‬
‫רובצובסק‪ ,‬באזור האלטאי – “אלטאיסקי קראי”‪ .‬עיר המחוז הגדולה היא ברנאול‪.‬‬

‫‪23‬‬

‫טופולנויה – אלטאיסקי קראי‬

‫הערבה בטופולנויה‬

‫הרי אלטאי בסביבת טופולנויה‬

‫נופי טופולנויה‬

‫‪24‬‬

‫בטופולנויה מתחילים חיי השגרה שלנו‪ .‬שוכנו באחד הבתים הדו‪-‬קומתיים היחידים שבקצה‬
‫הכפר‪,‬בלאסחוז טופולנויה הסמוך‪ .‬הכפר בן קרוב למאה שנה‪ ,‬מגל ההתיישבות הרוסית בהרי אלטאי‬
‫במאה התשע‪-‬עשרה‪ .‬רבים מהמתיישבים אז היו “סטארוברים”‪ ,‬חסידי האורתודוקסיה הרוסית שלא‬
‫קיבלו את רפורמות הכנסייה הפרבוסלאבית‪ .‬מאז נוספו לכפר גלים רבים של גולים‪ :‬צאצאים של גולי‬
‫הצאר‪ ,‬וגולי השלטון הסובייטי לשלביו ולטיהוריו‪ .‬מסביבנו יערות‪ .‬אבא ומרבית הגברים נשלחים‬
‫לעבודות ביער – כריתת עצים‪ ,‬ניסורם במנסרות‪ ,‬הכנתם למשלוח‪ .‬עד מהרה לומדים בדרך הקשה מאוד‬
‫כי לכרות עצים צריך לדעת‪ :‬ראשית יש לפתוח בגרזן טריז בעץ‪ ,‬רק אז מתחילים לנסר את העץ מן הצד‬
‫הנגדי לטריז‪ .‬משניסרת מספיק‪ ,‬ייפול העץ אל הצד בו הוכן הטריז‪ .‬לא תכין את הטריז היטב – ייפול העץ‬
‫על מי שמנסרו‪ .‬שמרל מיידניק‪ ,‬בחור יהודי צעיר מפינסק‪ ,‬לא ידע את התורה‪ ,‬ונמחץ למוות תחת עץ‬
‫גבוה שניסה לכרות‪.‬‬
‫זמן לא רב לאחר הגיענו לטופולנויה חלה אבא בדלקת ריאות קשה‪ .‬בית חולים לא היה‪ ,‬גם‬
‫תרופות לא היו‪ .‬הייתה רופאה‪ ,‬בת לגל מגורשים קודמים‪ .‬הרפואה שהפעילה הייתה הטבלתו של החולה‬
‫באמבט חם מאוד וקר‪ ,‬חליפות‪ .‬אמרה כי זה מגביר את זרימת הדם‪“ .‬אם לא ימות – יחלים”‪ ,‬ניחמה את‬
‫אימי‪ .‬אבא‪ ,‬מסתבר‪ ,‬היה עשוי חומר קשוח‪ :‬היה ספורטאי מצוין (ידע לבצע את תרגיל ה”שמש” – סיבוב‬
‫מלא על מתח כשידיו פשוטות)‪ ,‬רזה כל חייו‪ .‬אולי על כן‪ ,‬ואולי סתם התמזל מזלו – לא מת‪ ,‬וחי‪ .‬גם אמא‬
‫נלקחה תחילה אל עבודות השדה‪ .‬כורתים את היער‪ ,‬הכרח על כן לחדשו‪ .‬תפקיד הנשים הוא לשתול‬
‫עצים חדשים באזורים בהם ביערו הגברים את היער המקורי‪ .‬בכריתה‪ ,‬כמו בייעור‪ ,‬נקבעות “נורמות”‬
‫(מיכסות)‪ ,‬ומי שלא עומד בהן אינו זוכה לתלושי מזון (מצטטים את החבר סטלין‪ ,‬לא ברור אם ציטוט‬
‫נאמן‪“ ,‬מי שלא עובד‪ ,‬לא אוכל”)‪ .‬עבודת השתילה גם היא קשה‪ .‬מרבית היום הנשים כפופות גו‪ ,‬עודרות‪,‬‬
‫שותלות‪ ,‬גורפות‪ .‬הנורמות נקבעו על סמך שנים לא מעטות של שקר‪ .‬אמא למדה מהר‪ .‬הנורמה נמדדת‬
‫על ידי כך שהבריגאדירית (לא זו הנפלאה מהשיר שבו “לרגליה שם ישבה בריגאדירית זויה”‪ ,‬אלא‬
‫בריגאדירית גדולה ושמנה‪ ,‬וכנראה לא מהירת תפיסה) תוקעת בסופו של יום העבודה יתד ליד העץ‬
‫האחרון שנשתל‪ .‬למחרת‪ ,‬שוב בסופו של יום העבודה‪ ,‬סופרים את מספר העצים שנוספו‪ .‬כל מה שלולה‬
‫צריכה לעשות הוא במשך יום העבודה להזיז את היתד כמה עצים לאחור; כך מתמלאת הנורמה ולולה‬
‫הופכת ל”סטחנובית” – עובדת מצטיינת‪ .‬אמא לא המשיכה בעבודות הייעור זמן רב‪ .‬כיוון שהייתה מורה‪,‬‬
‫וכיוון שהמורים גויסו לצבא‪ ,‬קיבלה במהרה עבודה בבית הספר כמחנכת כיתה (ד’ כמדומני)‪ .‬לאחרונה‪,‬‬
‫עם בוא העלייה הגדולה מרוסיה ארצה‪ ,‬נקבע במוחנו הדימוי של חניכי בית הספר בברית המועצות‬
‫כתלמידים למופת‪ :‬חרוצים‪ ,‬נבונים‪ ,‬תאבי‪-‬דעת‪ .‬לא זה היה הקהל שאמא‪-‬לולה הייתה צריכה ללמד‪ .‬את‬
‫המורה שקדמה לה לא אהבו התלמידים‪ .‬התנפלו עליה‪ ,‬הפשיטוה ערומה‪ ,‬כיסו אותה ביריקות‪ ,‬קשרוה‬
‫לשולחן המורים‪ ,‬ונמלטו אל היער‪ .‬לולה הצליחה ראשית להשתלט עליהם‪ ,‬ולאחר מכן אף לחבב על‬
‫חלק מהם את המתמטיקה והספרות‪.‬‬
‫אינני זוכר אם הייתי בגן ילדים בכפר או שנשארתי בבית‪ ,‬כשללה ודז’וניה גולדברג שומרות עלי‪.‬‬
‫בכל אופן‪ ,‬מסתבר שהייתה לי הזדמנות ללמוד את מנהגי המקום‪ .‬כך למדתי להוביל עגלה ולחרוש בצמד‬
‫שוורים‪ .‬שיטת הפעלתם הייתה מקורית‪ .‬לימדו את השוורים כולם כי השור הימני כינויו “צֹוב” ואילו‬
‫“צא ֶבא” לחילופין‪ ,‬אפשר היה לכוון את העגלה או המחרשה‬
‫ֶ‬
‫“צא ֶבא”‪ .‬כך‪ ,‬על ידי קראות “צֹוב‪-‬‬
‫ֶ‬
‫השמאלי‬
‫בכיוון הרצוי‪ .‬אלא שהקריאות בלבד לא תמיד הספיקו‪ .‬על כן כיבדו נהגי השוורים את בהמותיהם גם‬
‫במנה לא זעומה של קללות‪ ,‬אשר השפה הרוסית עשירה בהן‪ .‬רובן כמובן‪ ,‬עניינן האנטומיה המפורטת‬
‫של אמו של השומע‪ ,‬בעיקר אברי מינה‪ .‬אני‪ ,‬שתמיד הייתה לי אוזן רגישה לשפה ולשון‪ ,‬קלטתי מהר‬

‫‪25‬‬

‫את הרפרטואר כולו‪ .‬באתי אפוא הביתה‪ ,‬ישבתי על כסא‪ ,‬כסא שני הפכתי לצמד שוורים דמיוני ופתחתי‬
‫בנהיגתם‪ ,‬תוך השמעת מבחר מילות העידוד שלמדתי‪ .‬שמעה זאת אמא ופרצה בבכי מר‪“ ,‬מה יהיה פה‬
‫על הילד?!” ופונה לאבא‪“ ,‬ראה מה מחכה לנו‪ ,‬לא הגירוש הוא העונש החמור‪ ,‬מה שיקרה לילדנו הוא‬
‫העונש”‪ .‬ממני לא ביקשה דבר‪ ,‬הבינה כי איני מבדיל בעניין זה בין טוב לרע‪ .‬אלא שאני‪ ,‬בחושי המעטים‪,‬‬
‫כנראה קלטתי את מידת הכאב שגרמתי לה‪ .‬הבטחתי לה אז כי לעולם‪ ,‬לעולם לא אנבל את פי‪ .‬עמדתי‬
‫בהבטחתי בכל שנותיי‪.‬‬
‫אנו כאמור הגענו לטופולנויה בקיץ ‪ .1941‬החורף שלפני כן היה קשה מאוד‪ .‬נדמה לי כי סיפרו‬
‫שבחורף זה נאכלו כל הכלבים והחתולים באזור‪ .‬הציעו השלטונות לכולם כי יגדלו גינות ירק ליד הבתים‪.‬‬
‫אף חילקו זרעים‪ .‬כנהוג בכלכלה הסובייטית‪ ,‬הרבה זרעי דלעת וסלק היו; זרעים אחרים לא היו‪ .‬עשו‬
‫כולם כעצת השלטון‪ :‬עדרו את גינותיהם‪ ,‬זרעו דלעת‪ ,‬זרעו סלק‪ .‬לאחר שזרעו – נעצרו הגשמים‪ .‬עבר זמן‪,‬‬
‫אמרו אין ברירה‪ ,‬יש להפוך את מה שזרעו ולזרוע מחדש‪ .‬אלא שכוחם של הורי לא עמד להם; אבא היה‬
‫לאחר דלקת הריאות‪ ,‬אמא מותשת מעבודתה ומעבודות הבית‪ .‬אמרו‪ ,‬יהיה אשר יהיה‪ ,‬אין כוח להתחיל‬
‫מהתחלה‪ .‬שבוע אחרי אותה זריעה שנייה ירדו הגשמים‪ ,‬וירדו בשפע‪ .‬בכל הגינות עלו דלעות וסלקים‬
‫בצפיפות גדולה וקטנים‪ ,‬ואילו בגינתנו עלו דלעות ענק וסלק גדול ממדים – שכר לעצלים‪ .‬אמא החמיצה‬
‫חבית מלאה של שני המינים כמלאי לחורף‪ .‬במשך כל השנה שלאחר מכן ניזונו מדלעת וסלק‪ .‬עד היום‬
‫איני סובל את שני אלה‪.‬‬

‫אני‪ ,‬נשען על גדר חצרנו‪( ,‬בטופולנויה‪ ,‬קיץ ‪ )?1942‬בידי הצעצוע היחיד שהיה לי‪ ,‬והאהוב עלי מאוד – ספק שפן ספק דובון‪.‬‬

‫גורשנו לטופולנויה כאזרחים לשעבר של פולין‪ ,‬שברית המועצות ביטלה את קיומה מכל וכל‪.‬‬
‫כל אזרחי פולין לשעבר בשטחים שנכבשו הפכו לאזרחי ברית המועצות‪ .‬אלא שב‪ 22-‬ביוני ‪ 1941‬תקפה‬
‫גרמניה את ברית המועצות‪ ,‬ומיד החלה זו האחרונה לחפש לעצמה בני ברית בעולם המערבי‪ .‬בינתיים‬
‫הוקמה בלונדון ממשלת פולין הגולה‪ ,‬ובראשה הגנרל ולדיסלב סיקורסקי‪ .‬ממשלה זו חתמה כבר ביולי‬
‫על הסכם עם ברית המועצות‪ ,‬ובאוגוסט ‪ 1941‬נחתם אף הסכם צבאי בין שני הצדדים‪ .‬כתוצאה מהסכם‬
‫זה זכו אלפים רבים של אזרחי פולין לשעבר ל”חנינה”‪ ,‬קצינים פולניים רבים שוחררו ממחנות מעצר‬
‫(גולגים)‪ .‬לחלקם נתאפשר לעבור מברית המועצות לאיראן‪ ,‬שם הוקם הצבא הפולני תחת פיקודו של‬

‫‪26‬‬

‫התעודה המעידה כי אבא‪-‬חמה הוא נציג הממשלה הפולנית הגולה בברנאול‪ ,‬בירת חבל אלטאי (אלטאיסקי‪-‬קראי)‪ .‬התעודה‬
‫בשני חלקיה כתובה פולנית ורוסית‪.‬‬

‫הגנרל אנדס‪ .‬זה הצבא שבמסגרתו הגיע מנחם בגין מברית המועצות לפלשתינה‪ ,‬זה גם הצבא שנלחם‬
‫בחזיתות אחדות במערב‪ ,‬הידועה שבהן בכיבוש איטליה על ידי בעלות הברית‪ ,‬שם לחמו הפולנים‬
‫בגבורה בקרב של מונטה קסינו‪ .‬אחרים‪ ,‬בעיקר אלה בעלי הנטיות הפוליטיות השמאליות‪ ,‬היוו את השלד‬
‫לבריגאדה הפולנית על‪-‬שם קוסצ’ושקו‪ ,‬אשר צורפה לצבא האדום ועברה נתיב קרבות קשה מלנינו עד‬
‫ברלין‪ .‬דודתי ודודי‪ ,‬גיטה וויטק גולדברג (אחר כך החליפו את שמם לקונופקה)‪ ,‬היו בין לוחמי בריגאדה‬
‫זו‪ .‬במסגרת ההסכם הוחזרו גם זכויות האזרח של מי שהיה בעל אזרחות פולנית עד ‪.1939‬בכל רחבי ברית‬
‫המועצות נפרשה אז רשת של “נציגי הממשלה הפולנית”‪ .‬אבי חמה נתמנה לנציג כזה באזורנו‪ .‬המינוי‬
‫היה כרוך באי‪-‬אלו זכויות‪ ,‬העיקרית שבהן היא הזכות לנוע בדרכים ברדיוס נרחב יותר משהותר לכל‬
‫אזרחי המדינה‪ .‬כעבור שנה‪ ,‬ב‪ ,1942-‬אף נתאפשר לכל המגורשים לעבור למקום ישוב אחר‪ ,‬ברדיוס של‬
‫‪ 70‬קילומטר ממקום מושבם הקודם‪ .‬כל אוכלוסיית מגורשי טופולנויה עברה אפוא לסמיפלטינסק‪ ,‬שגדת‬
‫נהר האירטיש‪.‬‬

‫‪27‬‬

‫‪Rubtsovsk‬‬

‫‪Topolnoe‬‬

‫‪Semipalatinsk‬‬

‫‪50 km.‬‬

‫מפת רובצובסק‪-‬טופולנויה ‪-‬סמיפלטינסק‬

‫סמיפלטינסק‪1942-1946 ,‬‬

‫סמיפלטינסק‪ ,‬מראה כללי‪ .‬הצילום מהאינטרנט‪ ,‬לא מתוארך‪ .‬נדמה לי כי כללית‬
‫לא השתנה מראה העיר מאוד מהימים בהם חיינו בה‪.‬‬
‫טינסק הגענו כבר כאזרחים שווי זכויות‪ .‬אזרחי פולין אמנם‪ ,‬אך בלתי מופלים משאר אזרחי ברית‬
‫מיפ ָל ְ‬
‫לס ָ‬
‫ֶ‬
‫המועצות‪ .‬הצטרפנו (צורפנו על ידי השלטונות?) למגורים לביתה של מריה ברחוב סובייטסקאיה ‪ ,101‬לא‬
‫רחוק מפסי הרכבת שחצו את העיר‪ ,‬לא רחוק גם מנהר האירטיש שעל גדתו יושבת העיר‪ .‬סביב לעיר –‬
‫הסטאפ – הערבה‪ .‬אופק רחוק‪-‬רחוק‪ ,‬ריק מכל עצם בו העין יכולה להיאחז‪.‬‬
‫ֶ‬

‫‪28‬‬

‫האירטיש בסמיפלטינסק‪ .‬בגדה שממול – ז’אנה‪-‬סאמאי‪.‬‬

‫האירטיש סמיפלטינסק‬

‫סא ֶמאי) היא מערי קזחסטן העתיקות – נוסדה על ידי הרוסים‬
‫סמיפלטינסק (היום חזרו לשמה הקזחי‪ֶ ,‬‬
‫ב‪ ,1718-‬כמבצר שהיה אמור להגן על גבולה המזרחי של האימפריה‪ .‬במאה ה‪ 19-‬הייתה העיר למקום‬
‫גלותם של רבים שנאשמו בפעילות חתרנית או מהפכנית‪ ,‬ביניהם פ‪ .‬דוסטוייבסקי‪ ,‬שגם בילה זמן בבית‬
‫הכלא שבעיר‪ .‬כאן כתב את “רשימות מבית המוות”‪ .‬ברבות הימים‪ ,‬משנות החמישים ואילך‪,‬כשאנו‬
‫כבר שכנו לבטח בארץ‪ ,‬הפכה העיר למרכז הניסויים הגרעיניים של ברית המועצות‪ .‬אז בילו בה רבים‬
‫מגדולי הפיסיקאים של המדינה‪ ,‬אז גם זוהמו מימיה‪,‬הקרקע שלה וכל מה שאפשר בסביבתה‪ .‬היום מונה‬
‫סֹובייטסקאיה‬
‫ָ‬
‫סמיפלטינסק כשלוש מאות אלף תושבים‪ .‬כשאנו באנו אליה היה גודלה כשליש מזה‪ .‬רחוב‬
‫ארוך‪ ,‬משני צדדיו בתי עץ‪ ,‬רובם חד‪-‬קומתיים‪ ,‬לכל בית חצר לא גדולה‪ ,‬מימין לבית שער עץ רחב‬
‫לכניסת עגלות לתוך החצר‪ .‬באחורי הבית מחסן‪ ,‬בו נשמרים עצי הסקה לחורף‪ ,‬רהיטים ישנים‪ ,‬חבילות‬
‫קשורות ובהן דברי מריה בעלת ביתנו ודברי אמה הזקנה מאוד (“בבושקה”)‪ ,‬שזיכרונה די מטושטש‪ .‬פעם‬
‫הביא מישהו פטפון ישן שנמצא‪ ,‬וכמה תקליטים‪ .‬רצו להשמיע מוסיקה‪ ,‬אך מחט לפטפון חסרה‪ .‬שמעה‬
‫בבושקה ואמרה‪“ ,‬כאן במגרה צריכה להית מחט‪ ,‬הייתה פה מחט‪ ”...‬שאלו‪“ ,‬סבתא‪ ,‬מתי ראית את‬
‫המחט?” ענתה‪“ ,‬לא כל כך מזמן‪ ,‬בדיוק כשהרגו את ניקולאי” (הצאר)‪ .‬אמא העירה כמובן בשקט לאבא‬
‫ולי‪“ ,‬איך שהזמן עובר”‪ .‬מתחת לבית‪ ,‬כמו מתחת לכל בית בעיר‪ ,‬מרתף בו שומרים כרוב‪ ,‬מלפפונים וסלק‬
‫כבושים‪ ,‬אשר לאחר קיפאון החורף נשמרים שם בדרך כלל בקיפאונם עד לחורף הבא‪ .‬שתיהן‪ ,‬מריה‬
‫ובבושקה נשים טובות לב מאוד‪ .‬כשנכנסנו לביתה בירכה מריה את אמא‪-‬לולה‪“ :‬כמה טוב שאתם הם‬
‫אלה ששיכנו אצלי‪ ,‬אילולא אתם‪ ,‬עוד היו מכניסים לי פה איזה יהודים!” הסתבר כי חברינו הפולנים‪,‬‬
‫בעיקר אותן נשות קצינים פולניות‪ ,‬מיהרו להשכיל את תושבי סמיפלטינסק כי בין אלה שהגיעו מן‬
‫המערב יש “אנחנו”‪ ,‬פולנים טהורי דם‪ ,‬ו”יהודים” שכדאי להיזהר מפניהם‪ .‬פולנים לא היו חדשים לעיר‪,‬‬
‫כמו לכל ערי סיביר‪ .‬גולים מכל רחבי האימפריה הרוסית שוכנו שם מימים ימימה‪ ,‬וביניהם פטריוטים‬
‫פולנים רבים בימי מרידות הפולנים ברוסיה‪ .‬אף יהודים ישבו בסמיפלטינסק‪ :‬משפחות מעטות של יהודי‬
‫סיביר (“סיביריאקים”)‪ ,‬וכן מי שהוגלו לשם בימי הטיהורים השונים של סטלין‪ .‬אך אלה לא נחשבו –‬
‫כולם דיברו רוסית טובה‪ ,‬על כן היו רוסים‪ .‬כעת הוזהרו תושבי העיר מפני היהודים “האמיתיים”‪ ,‬אלה‬

‫‪29‬‬

‫שמספרים כי קרניים להם בתוך השיער‪ ,‬וכי הם שצלבו את ישוע‪ .‬לא הייתה זו אנטישמיות דתית‪ ,‬אף‬
‫אחת מהנשים שהכרנו לא ביקרה בכנסיה ולא הייתה דתית; הייתה זו אנטישמיות של בורים‪ ,‬קסנופוביה‬
‫טהורה שניזונה מאמונות טפלות ואגדות עם‪ .‬אמרתי "נשים שהכרנו" כי אכן לא היו שם גברים כלל‪.‬‬
‫כל גבר כמעט גויס לצבא‪ ,‬להוציא את בעלי “השריון”‪ ,‬כלומר‪ ,‬הפטור שניתן לגברים “חיוניים” למאמץ‬
‫המלחמתי (כמו בכל המלחמות‪ ,‬בכל העמים‪ ,‬גם כאן רבים מבין אלה שהיו חיוניים‪ ,‬לא היו חיוניים אלא‬
‫להצלת נפשם מן החזית)‪ .‬משהסבירה לולה למריה כי גם אנו יהודים‪ ,‬התרגלה זו לרעיון מהר מאוד‪.‬‬
‫עד מהרה הפכנו כמעט למשפחה‪ .‬הריהוט בבית היה דל‪ ,‬כך שלהורי לא הייתה מיטה טובה‪ .‬מדי פעם‬
‫הייתה מריה מבטיחה כי “הנה עוד מעט כשתמות אימי‪ ,‬אתן לכם את מיטתה‪ ,‬מיטה טובה מאד‪ ,‬עוד‬
‫מימי הצאר”‪ .‬שכן‪ ,‬הסבירה‪ ,‬היא בת טובה‪ ,‬וחלילה לה‪ ,‬אף שהיא מאוד אוהבת את הורי‪ ,‬מלקחת את‬
‫מיטת אימה בעודה בחיים‪ .‬ואכן‪ ,‬יום אחד השכם בבוקר שמענו רעש רהיטים נגררים בפרוזדור‪ ,‬המיטה‬
‫הייתה בדרכה לחדר הורי‪ .‬כך נודע לנו על מותה של “בבושקה”‪ ,‬שלמדנו לאהבה ולכבדה‪ .‬מריה כבדת‬
‫שמיעה הייתה‪ .‬משעלינו ארצה היה אחד ממעשיו הראשונים של אבי לשלוח לה מכשיר שמיעה כמתנה‪.‬‬
‫המשכנו והתכתבנו איתה עד שבימי סטלין האחרונים‪ ,‬כשהציונות נעשתה לאויב העם המרכזי‪ ,‬הפך‬
‫הדבר למסוכן עבורה‪ ,‬וניתק הקשר‪.‬‬
‫כשהתיישבנו בסמיפלטינסק החל אבא עובד בקאזגלאבאופרלסנאב (‪ ,)KAZGLAVUPRLSNAB‬ואמא‬
‫החלה מלמדת מתמטיקה בבית הספר‪ .‬אותה מילה מזוויעה שבו נקרא המוסד בו עבד אבא‪ ,‬גם היא‬
‫הייתה תוצרת שפת‪-‬הסובייטים החדשה‪ .‬היה זה קיצור (לא בדיוק ראשי תיבות‪ ,‬אלא תחילתן של מילים)‬
‫של “ההנהלה הראשית הקזחסטנית של האספקה”‪ .‬גם המוסד היה פרי הדמיון הכלכלי הסובייטי – מוסד‬
‫תכנון‪-‬העל ובקרת‪-‬העל של כלכלת הרפובליקה הקזחית‪ .‬אבא מונה שם ל”כלכלן”‪ ,‬אף כי היה חסר‬
‫כל השכלה בכלכלה‪ ,‬והיה מהנדס מעולה‪ .‬עבודתו זו‪ ,‬וכן תפקידו כ”נציג ממשלת פולין” הגולה‪ ,‬חייבו‬
‫אותו לנסוע לא מעט בדרכי סיביר הדרומית‪ :‬בין סמיפלטינסק לנובוסיבירסק‪ ,‬לברנאול‪ ,‬ועד קרגנדה עיר‬
‫המכרות הגיע‪ .‬תפקידו היה “לבדוק” את פעולת המפעלים השונים‪ ,‬אם עומדים הם כראוי בתכניות‬
‫החומש‪ .‬כמובן‪ ,‬סיפר אבי‪ ,‬שלא עמדו בדרישות התכנית‪ .‬כמאמר הבריות‪“ :‬אנחנו עושים כאילו אנו‬
‫עובדים‪ ,‬והם עושים כאילו הם משלמים לנו”‪ .‬דוגמא שעשתה על אבא רושם רב‪ :‬יום אחד גילה בסקרו‬
‫את אספקת כלי האוכל והסכו”ם כי בקזחסטן יש עודף רב של כפות‪ ,‬אך מחסור בסכינים ומזלגות‪ .‬תחילה‬
‫חשב כי הסיבה לכך היא שיש דרישה רבה יותר לכפות‪ ,‬כיוון שכף יכולה בלית ברירה להחליף גם סכין‬
‫גם מזלג‪ .‬גישה זו הייתה אופיינית למה שכונה בברית המועצות “שרידי הגישה הבורגנית לבעיות” –‬
‫ניסיון להבין דברים בהיגיון שנרכש בסביבה של שוק חפשי‪ .‬אך לא זו הייתה הסיבה‪ .‬התברר כי במחירון‬
‫המוצרים של הקומיסריאט (המיניסטריון) נפלה טעות דפוס‪ :‬בעוד שהמחיר לסכינים ומזלגות היה כך וכך‬
‫רובלים לתריסר‪ ,‬הרי במחיר הכפות היה מחיר דומה לכף בודדת‪ .‬כמובן שלשוק לא הייתה כל השפעה‬
‫על המחירים‪ .‬למפעל היה כדאי לייצר כפות וכך לעמוד ביתר קלות בתכנית החומש של ייצור שווה ערך‬
‫של כך‪-‬וכך מאות אלפי רובלים‪ .‬אבא היה נוהג כל ימיו להביא דוגמא זו לחוסר יעילותו של משק מתוכנן‪.‬‬
‫במשטר מופקר‪ ,‬ריכוזי‪ ,‬בלתי יעיל זה רק גבורתו האין‪-‬סופית של העם הסובייטי ושל חיילי הצבא‬
‫האדום‪ ,‬וכן גודלה האין סופי של אמא‪-‬רוסיה עמדו להם לנצח את החיה הנאצית‪ ,‬אחרי הקזת דם שלא‬
‫הייתה כמותה‪ .‬רק כך הצילו את תרבות האדם‪ ,‬ואגב כך את העם היהודי‪ .‬הורי לא שכחו זאת‪ .‬עד יומם‬
‫האחרון נשארו מלאי תודה לעם הרוסי ולברית המועצות על ניצחונם וקורבנם‪.‬‬

‫‪30‬‬

‫ממסעותיו של אבא צמח לנו‪ ,‬למשפחה‪ ,‬אורח‬
‫חיים‬

‫חדש‪.‬‬

‫בדרכי‬

‫סיביר‬

‫השונות‪,‬‬

‫בערים‬

‫הסיביריות‪ ,‬במפעלים השונים‪ ,‬בכפרים‪ ,‬נתקל‬
‫אבא מדי פעם בנערים יהודים מרחבי פולין‬
‫לשעבר‪ ,‬שנתגלגלו בדרכים‪-‬לא‪-‬דרכים לסיביר‪.‬‬
‫מי שברח מהצבא הנאצי המתקדם‪ ,‬ומי שגורש‬
‫עם משפחתו והופרד ממנה בנדודיו‪ ,‬ומי שנסתפח‬
‫לרכבות שנסעו מזרחה ללא סיבה ברורה‪ .‬אבא‬
‫היה מצרפם אליו‪ ,‬ומחזירם לסמיפלטינסק‪ ,‬עוזר‬
‫להם למצוא עבודה ומגורים‪ .‬מבין כל ה”בחורים”‬
‫שמצא‪ ,‬היה מדי פעם אחד נשאר אצלנו‪ :‬פעם‬
‫מייטק‪ ,‬ופעם סטשק; פעם יאנק – בעל אף יהודי‬
‫ארוך ששערו שחור מאוד‪ ,‬ועל כן כונה “יאנק‬
‫השחור” – ופעם יאנק בעל מעיל חורף ירוק –‬
‫“יאנק הירוק”‪ .‬כך נתאספה אצלנו מה שהפך‬

‫סמיפלטינסק‪ ,‬אביב ‪ .)?(1945‬אנחנו במיטב בגדינו‬

‫עם הזמן ל”קומונה של קולודני” – משפחתנו‬

‫לכבוד הצילום‪.‬‬

‫הגרעינית‪ ,‬אמא‪ ,‬אבא ואני הקטן‪ ,‬ואלינו נספחים‬

‫“טפוצ’קי” נעלי בד תפורות‪ ,‬דמויות נעלי בית‪ .‬שימו‬

‫ה”בחורים”‪.‬‬

‫אבא נעול נעליים‪ .‬אמא ואני –‬

‫לב‪ :‬מרבית רחובות העיר היו חוליים‪.‬‬

‫אמא שלטה בחבורה כולה ביד רמה‪ .‬אמנם הבחורים האחרים נהגו להתלונן על שהעדיפה את מייטק‪,‬‬
‫המבוגר בחבורה‪ ,‬המשכיל‪ ,‬העדין יותר והנאה מכולם‪ .‬אך היא‪ ,‬לולה‪ ,‬הכחישה טענה זו מכל וכל‪ .‬היא‬
‫אינה נושאת פנים‪ ,‬ואינה מפלה בין כל אזרחיה‪ .‬רק לגבי העדפה ברורה אחת לא היה ויכוח‪ :‬כולם‬
‫הסכימו כי החשוב ביותר הרי הוא יז’יק הקטן‪ .‬ה”בחורים” מצאו לעצמם עבודות מעבודות שונות‪ ,‬ולכל‬
‫עבודה יתרונות מיוחדים‪ :‬אני זוכר כי אחד מהם עבד במשמרת ערב בבית חרושת לאטריות‪ .‬היה מרדד‬
‫בצק‪ ,‬עוטף את בטנו מתחת בגדיו בלוח בצק מרודד‪ ,‬וחוזר הביתה בסופה של משמרת באמצע הלילה‪.‬‬
‫כאן היה מוציא את הבצק‪ ,‬ואמא הייתה עושה ממנו מעין פיתות שאפשר היה לאוכלן רק כשהן טריות‪.‬‬
‫היו אפוא מעירים אותי‪ ,‬מסבירים לי כי “יש אוכל” – נימוק משכנע מאוד – ויושבים כולם לאכול ארוחת‬
‫לילה‪ :‬ה”בחורים”‪ ,‬הורי‪ ,‬מריה‪ ,‬באבושקה‪ ,‬ואני – כל אחד והפיתה (“ליפיושקה” ברוסית) שלו‪ .‬לאחד‬
‫הבחורים הייתה חברה שעבדה במזנון של מפעל כלשהו‪ .‬שם אפשר היה “לקחת” סופגניות קשות כאבן‬
‫ממולאות משהו האמור להזכיר ריבה‪ ,‬כנראה תחליף עשוי איזה ירק‪ .‬שוב‪ ,‬היה הבחור חוזר באמצע‬
‫הלילה‪ ,‬בכיסו סופגנייה עבורי‪ ,‬הייתי אוכל וחוזר לשנתי‪.‬‬
‫הלילות זכורים לי מסיבה נוספת‪ :‬הלילות בהם חליתי‪ .‬מדי מחלתי היה חומי עולה מהר מאד‪.‬‬
‫טמפרטורה של ‪ 40‬מעלות לא הייתה נדירה‪ .‬ותרופות היו מעטות ובלתי יעילות‪ .‬על כן זכורים לי לילות‬
‫של הזיה‪ :‬המראות של הנורה הדולקת בחדר‪ ,‬והתקרה הסבה על צירה מעלי‪ .‬שעות של פחדים איומים‬
‫של תחושת נפילה לתהומות‪ ,‬ביעותים‪ ,‬אני עף למקום כלשהו ומנסה להיאחז בעצמים בדרכי‪ ,‬והתקרה‬
‫נפתחת ונסגרת מעלי‪ ,‬ומשהו מפחיד מאד מאיים עלי כל אותו זמן‪ .‬ודרך כל זה מאיזה מקום רחוק‪ ,‬שוב‬
‫משם‪ ,‬קרוב לתקרה קולה של אמא‪ “ :‬זה יעבור יז’ינקה‪ ,‬זה יעבור‪ .‬אתה רק חולם‪ .‬זה שום דבר‪ .‬אל תפחד‬
‫חמוד שלי‪ ”...‬והמגע המרגיע של מגבת רטובה‪ ,‬מקופלת על מצחי‪.‬‬

‫‪31‬‬

‫ה”בחורים” מצאו לעצמם חברות – כולן “רוסיות”‪ ,‬חלקן יהודיות‪ ,‬אך אף לא אחת מהן מפולין‪ .‬הבנות‬
‫היו בדרך כלל משכילות למדי – סטודנטיות בסמינרים למורים‪ ,‬בקיאות בספרות רוסית‪ .‬ה”בחורים”‬
‫ידעו רק פולנית‪ ,‬ונפלטו מבתי ספר בשלבים מוקדמים עם תחילת המלחמה‪ .‬על כן הייתה התקשורת‬
‫בין המינים‪ ,‬אם נאמר זאת בעדינות‪ ,‬בלתי מושלמת‪ .‬הבנות ייחסו את הפער לבעיית שפה בלבד‪ ,‬שכן‬
‫הבחורים “באו מן המערב”‪ ,‬מארצות התרבות‪ .‬לא עלה על דעתן כי נושאי תרבות אלה היו פשוט בורים‬
‫חסרי השכלה בסיסית‪.‬‬
‫אני מספר על גניבות‪ ,‬ולא חש בושה‪ .‬כולם גנבו‪ .‬מי שלא גנב לא שרד‪ .‬טיב המשרה נקבע על‬
‫פי הגישה לחומרים ראויים לגניבה‪ :‬מאכל‪ ,‬בגד או מצרך שאפשר להחליפו באלה‪ .‬בסמיפלטינסק אינני‬
‫זוכר שממש סבלתי מרעב‪ .‬אמנם הייתי כמו כולם תמיד במצב בו אוכל היה דבר רצוי ומבורך‪ ,‬אך‬
‫היה זה שיפור עצום לעומת החורף בטופולנויה‪ ,‬בו הייתה אמא מסבירה לי מדי פעם‪ ,‬כשגברו בקשותי‬
‫לאוכל‪ ,‬כי “הרופא אסר עלי לאכול כדי שהקיבה לא תתקלקל” (עד מהרה הבנתי במה דברים אמורים‬
‫והשתדלתי לא להציק‪ ,‬אף כי לפעמים הייתי בכל זאת פולט כי “יותר טוב קלקול קיבה מלהיות כל כך‬
‫רעב”)‪ .‬בסמיפלטינסק גם שרר מצב רוח טוב בבית‪ .‬לולה הייתה בעלת חוש הומור‪ ,‬זכרה מאות בדיחות‬
‫בעל פה‪ .‬אהבה לשיר‪ ,‬אף כי זייפה נוראות‪ ,‬ציטטה עשרות שירים על פה‪ .‬כשמי מן הבחורים הביא בקבוק‬
‫וודקה‪ ,‬גם לא התנזרו הורי מכוסית‪.‬‬
‫כשהתחלתי פוגש בארץ אנשים בני גילי שעברו כמוני את המלחמה בסיביר‪ ,‬ראו כמעט כולם בימי‬
‫המלחמה תקופת אימים‪ :‬רעב‪ ,‬קור‪ ,‬פחד‪ .‬רעב וקור היו גם מנת חלקנו‪ .‬אני מניח כי גם פחד היה‪ .‬אף על‬
‫פי כן לא יהיה זה מוגזם אם אומר כי הייתה לי ילדות מאושרת‪ .‬בכל קורותינו ניסו הורי‪ ,‬ובעיקר אימי‪,‬‬
‫לגונן עלי‪ ,‬כך שבשום שלב לא חשתי אומללות‪ .‬אינני מצליח להיזכר בשום פרק בילדותי בו נעלם הצחוק‬
‫“לפיֹושקי”‪ ,‬הייתה אמא‬
‫מן הבית‪ .‬כשהיו ה”בחורים” מביאים בצק גנוב‪ ,‬ואמא ומריה הו אופות ממנו אותן ֶ‬
‫מעירה אותי בשירה ובבדיחות‪“ ,‬קום התנערה עם חלכה – יש ארוחה חגיגית”‪ .‬מדי פעם גם חרזה שיר‬
‫מצחיק לכבוד אירוע כלשהו‪ ,‬והשמחה הייתה רבה‪.‬‬
‫במחשבה לאחור מפליא אותי היום מאוד כי בכל אותו זמן לא הייתה המחשבה על מי שנשאר‬
‫בפינסק בראש דאגותינו‪ .‬אינני בטוח בתשובה לפליאתי‪ .‬אולי הסתירו את דאגתם ממני הילד‪ ,‬אף כי‬
‫לא סביר שלא הייתי מרגיש בדבר‪ ,‬ודאי היה בכך מן ההדחקה; אולי גם נחשבנו אנחנו‪ ,‬הגולים בסיביר‪,‬‬
‫למסכנים למדי‪ .‬העיתונים והרדיו היו מלאי תיאורי זוועה של מה שהנאצים מעוללים לאוכלוסייה‬
‫בשטחים שכבשו‪ .‬אלא שהציבור הורגל לסנן חלק ניכר מידיעות אלה כתעמולה‪ .‬הרדיו הלוא תמיד‬
‫שיקר‪ .‬הרדיו אמר כי טרוצקי מרגל גרמני‪ ,‬כמוהו כגנרל המבריק טוחצ’בסקי‪ .‬לעומת זאת את הגרמנים‬
‫הרי הכירו‪ .‬בזמן מלחמת העולם הראשונה היה אבא תחת כיבוש גרמני בפינסק‪“ .‬הם בהחלט בני תרבות”‪.‬‬
‫החיילים הגרמנים ששוכנו בבית סבא היו מביאים לילדים (אבא ביניהם) סוכריות ועוגיות‪ ,‬היו אדיבים‬
‫לנשים‪ ,‬ממושמעים‪ .‬לא סביר שאלה יעשו את כל מה שהתעמולה הסובייטית מייחסת להם‪ .‬רק אט‪-‬אט‪,‬‬
‫עם שחרור האזורים הכבושים הראשונים ב‪ ,1943-‬שקע גודל הזוועה לתודעה‪ .‬גם אז עשתה אמא ככל‬
‫יכולתה להגן עלי מבשורות רעות‪ .‬לעתים קרובות הייתי קם בבוקר ומספר לה על חלום מפחיד שחלמתי‪.‬‬
‫תמיד‪ ,‬אבל תמיד‪ ,‬הייתה מחבקת אותי ומפרשת את החלום באידיש‪“ :‬ס’ איז א סימן אז די מלחומה ועט‬
‫זיך ענדיקן‪ ,‬און מיר ועלן אלע קומען צוריק אין פינסק” (סימן הוא כי המלחמה תגמר‪ ,‬כולנו נחזור לפינסק‪,‬‬
‫וסבא והסבתות יחכו לנו‪ ,‬וסבתא שוב תאפה לך עוגיות טעימות”)‪ .‬עם זאת‪ ,‬הייתה רגישות עצומה לקורה‬
‫בחזית‪ .‬מכשירי רדיו לא היו בבתים‪ ,‬אלה הוחרמו עם תחילת המלחמה‪ .‬במקומם הורכב בכל דירה רמקול‬

‫‪32‬‬

‫אשר שידר מדי כמה זמן את שידורי החדשות של רדיו מוסקבה‪ .‬לשידורים האלה הקשבנו בקפדנות רבה‪.‬‬
‫הדבקות הישראלית בקשב לחדשות אינה עולה על מנהגינו מאז‪ ,‬בימים הקשים של ‪ .1941-1942‬עוד‬
‫מצלצל באזני אות תחנת הרדיו – התווים הראשונים של “שירוקה סטראנה מויה רודנאיה” – ולאחריהם‬
‫קולו הצלול‪ ,‬הדרמטי תמיד‪ ,‬חגיגי משהו של יורי לויתן‪ ,‬הקריין המיתולוגי של רדיו מוסקבה‪“ :‬הקשיבו‪,‬‬
‫הקשיבו‪ ,‬משדרת מוסקבה! פועלות כל תחנות הרדיו של ברית המועצות” ובימי המלחמה הראשונים‪:‬‬
‫“לאחר קרבות מרים וקשים פינו כוחותינו את העיר‪ ”...‬וכאן נוסף כל יום שם נורא חדש‪ ,‬לבוב‪ ,‬קייב‪,‬‬
‫וחרקוב וסמולנסק‪ ,‬רשימה ארוכה; ובסופו של השידור‪“ :‬ענייננו צודק‪ ,‬אנו ננצח‪ .‬תהילת עולם לגיבורים‬
‫שנפלו בקרבות על החופש ועצמאות מולדתנו! מוות לכובשים הפשיסטים!” בהתהפך הגלגל החל לויתן‬
‫לציין את ניצחונות הצבא האדום‪ .‬הערים מהם נסוג הצבא האדום שוחררו‪ .‬אני בן שש‪-‬שבע‪-‬שמונה‪,‬‬
‫אך עוקב על המפה אחר התקדמות הצבא‪ .‬שמות המרשלים של ברית המועצות הופכים לשמות של‬
‫יום יום‪ :‬ז’וקוב‪ ,‬קונייב‪ ,‬מלינובסקי‪ ,‬ומי שאמא התאהבה בו – רוקוסובסקי‪ .‬עם שחרורה של כל עיר נאמר‬
‫בכל שידור‪ :‬בירת מולדתנו מוסקבה ציינה את שחרורה של (שם העיר) בעשרים וארבעה מטחי תותחים‬
‫מ‪ ,120-‬או ‪ ,324‬או כל מספר שהוא של קני תותח – על פי חשיבות העיר‪ .‬ב‪ 1943-‬החלו השמות להיות‬
‫של ערים פולניות‪ ,‬ולבסוף של ערי גרמניה‪ .‬עד היום קולו של יורי לויתן נשמע באוזני ומזוהה במוחי עם‬
‫המעשים הנאצלים ביותר של האדם‪ :‬ניצחון על הרשע המוחלט‪ .‬לא היו ימים כימי סטלינגרד למתח‪,‬‬
‫להמתנה לקולו של לויתן שיבשר ניצחון‪ .‬לא הייתה הקלה כהודעתו על כניעת הארמיה של פון פאּולּוס‪.‬‬
‫השמחה הגדולה מכולן‪ :‬ההודעה על כיבוש ברלין על ידי הארמיות של ז’וקוב וקונייב הנפגשות שם‪,‬‬
‫וההודעה כמה ימים לאחר מכן על כניעתה ללא תנאי של גרמניה והניצחון במלחמה‪.‬‬
‫חיינו בסמיפלטינסק היו‪ ,‬בהתחשב בתנאים‪ ,‬טובים ושקטים‪ .‬שני הורי עבדו‪ ,‬אני תחילה למדתי‬
‫בכיתה ב’ בבית הספר מספר ‪ ,17‬שבין ביתנו לגדת האירטיש‪ .‬איני בטוח כיצד‪ ,‬אך כיתה א’ נעלמה לי‬
‫איכשהו‪ .‬בכלל‪ ,‬נדמה לי כי עד שעליתי ארצה מרבית לימודי היו מקוטעים למדי‪ .‬היינו בנדודים למיניהם‪,‬‬
‫ואימי לימדה אותי באופן פרטי‪ .‬עד מהרה נמצאו לי חברים‪ ,‬נכון יותר חברות‪ ,‬בסביבות ביתנו‪ .‬היו אלה‬
‫שלוש ילדות‪ :‬לובה‪ ,‬לולה ואבגוסטינה‪ .‬שלושתן בנות גילי‪ ,‬ושלושתן יהודיות בנות למשפחות שברחו‬
‫מזרחה מרוסיה האירופאית‪ .‬לובה‪ ,‬בת לאם זמרת שהתפנתה עם תחילת המלחמה ממינסק לסיביר‪ ,‬שכן‬
‫היו לה קרובים תושבי סיביר וותיקים‪“ ,‬סיביריאקים” יהודים‪ ,‬משפחת שימחוביץ’‪ .‬בערבי החורף הארוכים‬
‫הייתה באה אלינו‪ ,‬שרה סולו שירי עם בלרוסים ורוסים‪ .‬אמא לימדה אותה גם שירי עם אידיים‪ .‬רק‬
‫כעת עולה על דעתי כי סביר שלימדה אותה מילים נכונות‪ ,‬אך המנגינות של לולה לא תמיד הקפידו על‬
‫דמיון למנגינות המקוריות‪ .‬בעוד חמה שרק יפה קטעי מוסיקה רבים‪ ,‬הייתה לולה שרה אריות מ”בוריס‬
‫גודונוב” או “יבגני אונייגין”‪ ,‬ואבא היה מתחנן על נפשו‪“ :‬מה חטאו לך מוסורגסקי וצ’ייקובסקי?” ולולה‬
‫משיבה לו “אוף‪ ,‬אל תהיה כזה טהרן‪ ,‬העיקר שאני נהנית”‪ .‬גם אבגוסטינה‪ ,‬ילדה בלונדינית מתולתלת‬
‫שיער‪ ,‬באה מהמערב‪ ,‬אינני זוכר מהיכן‪ .‬המבוגרים נהגו להקניט אותי כי אבגוסטינה היא אהבתי‪-‬כלתי‪.‬‬
‫לולה גמזו באה מריגה‪ ,‬בירת לטביה‪ ,‬והייתה הרצינית שבשלוש הילדות‪ .‬היא קראה הרבה‪ ,‬והייתה מן‬
‫הילדים הנדירים שהיה לה אבא בסמיפלטינסק‪ .‬אביה היה מהנדס‪ ,‬חיוני בדרך כלשהי למאמץ המלחמתי‪.‬‬
‫רדך‪ .‬גנק היה ילד יהודי שהוריו באו‬
‫כשהתחלתי ללמוד בבית הספר הפולני מצאתי לי חבר נפש – גנק ָב ָ‬
‫מפולין ממש‪ ,‬והרוסית הייתה להם שפה זרה‪ .‬רק אימו‪ ,‬סבינה‪ ,‬הייתה איתו בסמיפלטינסק; אינני זוכר‬
‫מה עלה בגורל אביו‪ .‬למדנו באותה כיתה‪ ,‬ועיקר חברותנו התבטאה בטיולים מבית הספר הביתה‪ ,‬טיולים‬
‫שנמשכו הרבה מעבר למה שהורינו חשבו כי ראוי שיימשכו‪ .‬בדרך היינו דנים בבעיות שברומו של עולם‪:‬‬
‫שאלת פתיחת החזית השנייה על ידי בעלות הברית‪ ,‬העונשים הראויים לראשי הנאצים לאחר שננצח‬

‫‪33‬‬

‫במלחמה‪ ,‬ועוד שאלות שכנראה שמענו כי המבוגרים דנים בהן‪ .‬לאחר שובנו מערבה נפרדנו מגנק ואימו;‬
‫נדמה לי כי היגר לבסוף לאוסטרליה‪.‬‬
‫הכול היה רגיל‪ ,‬הורי עבדו‪ ,‬אני למדתי‪ ,‬כולם גנבו‪ .‬בעצם לא כולם‪ ,‬רק מי שהיה יכול‪ .‬אבי‬
‫ה”כלכלן” ואימי המורה לא היו קרובים לכל מקור ממנו אפשר היה לגנוב דבר‪ .‬לא היה בכך כל אספקט‬
‫מוסרי; אילו יכלו‪ ,‬היו גונבים‪ .‬ה”בחורים” יכלו‪ ,‬גנבו‪ ,‬וכולנו נהנינו מכך‪ .‬הם גם ידעו לסחור בכל מיני‬
‫מצרכים בשוק השחור‪ .‬סחרו בכל מה שהיה בו מחסור‪ ,‬והיה מחסור בכל‪ .‬מקור הסחורות היה בדרך‬
‫כלל גניבה‪ ,‬או הונאה ממקורות ממלכתיים‪ .‬זכורים לי שני מקרים‪ :‬אחד הבחורים השיג ממקום שהשיג‬
‫מסרקים‪ .‬מסרקים קטנים לסרק בהם שערות‪ .‬המסרקים הוחבאו במחסן של מריה‪ ,‬נארזו בחבילות של‬
‫עשרה או של מאה‪ ,‬ומריה וכן הבחורים כולם היו מוכרים את החבילות הקטנות‪ .‬פעם אחרת הביא אחד‬
‫היאנקים משלוח גדול של צבעים לצביעת בדים‪ .‬שוב אוכסנה הסחורה במחסן‪ ,‬חולקה לשקיות קטנות על‬
‫ידי כל יושבי הבית‪ ,‬שוב הוחבאה מתחת לעצי ההסקה‪ .‬אלא שאז כנראה שמישהו הלשין על בחורינו‪.‬‬
‫באה המשטרה‪ ,‬ערכה חיפוש‪ ,‬לא מצאה דבר‪ .‬הכול חששו משני דברים – שמא יז’יק הקטן יפתח את פיו‬
‫ויעזור לשוטרים למצוא את מבוקשם‪ ,‬ומה יאמרו השוטרים אם ירגישו כי ידי כולם בבית מלוכלכות בשלל‬
‫צבעים‪ .‬אם אינני טועה דאג מישהו מתושבי הקומונה לכבד את השוטרים בכוסית‪ ,‬לא בלתי אפשרי כי‬
‫גם כמה שטרות החליפו שם ידיים‪ ,‬והכול נגמר בשלום‪ .‬גנבו לא רק מצרכים‪ ,‬גם שירותים‪ .‬חשמל היה‬
‫מועיל מאוד‪ .‬היה חשמל בכל בית (לנין פסק כי “קומוניזם הוא שלטון הסובייטים ‪ +‬אלקטריפיקציה‬
‫(חשמול)”)‪ .‬וכשהיה מחסור בעצים לחימום אפשר היה להרתיח מים בעזרת “כף חשמלית” שאבא בנה‪.‬‬
‫אלא שהכף צרכה זרם גבוה של חשמל‪ ,‬כך שהנתיכים בבית היו נשרפים‪ ,‬וכשהחליף אבא את הנתיכים‬
‫לעבים יותר‪ ,‬הוא גרם לכך שהנתיך הראשי‪ ,‬זה שעל עמוד החשמל ברחוב‪ ,‬יישרף אף הוא‪ .‬באו אנשי‬
‫חברת החשמל‪ ,‬כיבדה אותם מריה בכוסית‪ ,‬לא מצאו היכן ה”אשם”‪ ,‬והחליפו את הנתיך הראשי לעבה‬
‫יותר‪ .‬כולם היו מרוצים‪ .‬לנו יותר חשמל‪ ,‬לעובדי החברה עוד כוסית וודקה‪.‬‬
‫היו כמה פרנסות מועילות מאוד שאינן פליליות בעליל‪ .‬החשובה שבהן – סחר חליפין‪ .‬אותו איש‬
‫נ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ .‬שהמליץ בפנינו עם גירושנו מיאנוב לקחת כל מה שעולה על דעתנו‪ ,‬ידע את אשר יעץ‪ .‬לכל‬
‫פריט שהורי הביאו עמם לסיביר‪ ,‬קטן כגדול‪ ,‬נמצא שימוש‪ .‬ראשית‪ ,‬מפני ששם לא היה דבר‪ .‬משרוך נעל‬
‫ועד פרוות קאראקול של אימי‪ .‬חפצים רבים נצרכנו להם בעצמנו; אחרים אפשר היה להפכם לכאלה‬
‫שהשתמשנו בהם‪ :‬בגדים של הורי שנגזרו ונתפרו עבורי‪ ,‬של אבי לאימי‪ ,‬וכו’‪ .‬אך לא פחות חשובה הייתה‬
‫יכולתנו להפוך חפצים רבים לאוכל‪ .‬מעבר לנהר האירטיש‪ ,‬בגדתו הדרום מערבית‪ ,‬נמצא הישוב ז’אנא‪-‬‬
‫סאמאי (בקזחית סאמאי החדשה‪ ,‬או סמיפלטינסק החדשה)‪ .‬בז’אנא‪-‬סאמאי היה ממוקם מפעל ענק‬
‫לשימורי בשר‪ ,‬העובד כולו לאספקת שימורים לחזית‪ .‬בניגוד למקצוע ההוראה של אימי או ה”כלכלה”‬
‫של אבי‪ ,‬כל מי שקשור במפעל כזה – כאילו נפל לבור של שומן‪ .‬גם כל מי שמכיר מישהו שידו במפעל‪,‬‬
‫ישמח בחלקו‪ .‬אימי הכירה לא סתם מישהו‪ ,‬אלא את אשתו של מנהל המפעל‪ .‬גם בעבור אשת המנהל‬
‫הייתה אמא‪-‬לולה התגשמות של חלום‪“ .‬מערבית”‪ ,‬כלומר מי שבאה “משם”‪ ,‬בעלת טעם‪ ,‬יודעת כיצד‬
‫נוהגים‪ ,‬מדברים‪ ,‬מתלבשים “שם”‪ ,‬ולא זו בלבד‪ ,‬אלא אותה אישה “מערבית”‪ ,‬שבתנאים נורמאליים‬
‫כנראה לא הייתה מפנה ראשה לעבר הגברת המנהלת‪ ,‬הנה בזכות הנסיבות שהתהפכו – זקוקה לחסדיה‪.‬‬
‫אקצר ואספר‪ :‬אמא הביאה לגברת המנהלת את פרוותה שהגיע עמנו מפינסק‪ ,‬ובתמורה סיפקה לנו‬
‫הגברת כל שבוע קילוגרם של עצמות בשר שאפשר היה לבשלן למרק נפלא‪ ,‬וכשנתמזל מזלנו – עוד היו‬
‫כמה פיסות בשר דבוקות לעצמות‪ .‬כך עברנו את חורף ‪ 1943‬הקשה מאוד‪.‬‬

‫‪34‬‬

‫החורף במרכז היבשת האסיאתית קשה‪ .‬הטמפרטורות המינימאליות בחודשים נובמבר עד פברואר‬
‫נעות בין מינוס ‪ 46‬למינוס ‪ 51‬מעלות צלזיוס‪ .‬כשיצא אדם לרחוב ובא מולו אדם שחוטמו הלבין‪ ,‬המנהג‬
‫היה לגשת אל הזר ולהתחיל לשפשף את אפו בחופן שלג‪ ,‬ללא צורך בהסברים – זו העזרה הראשונה שיש‬
‫להגיש על מנת למנוע קפיאת האף‪ .‬כל אדם‪ ,‬ואף כל ילד ידע ושינן‪ ,‬אם תעית בשלג‪ ,‬אין דבר חמור יותר‬
‫מלהירדם – זהו מרשם למוות בטוח‪ .‬למריה היה כלב‪ ,‬שריק (כדור) שמו‪ .‬צבעו היה חום בהיר‪ ,‬ולא דמה‬
‫כלל לכדור‪ .‬כנראה שזכה בשמו בעודו גור‪ ,‬אך גדל והיה לסתם כלב נחמד וידידותי‪ ,‬בן לגזע בלתי מוגדר‪.‬‬
‫אהבתי לשחק עם שריק‪ ,‬וכשהיה שריק נשאר בחצר ורוצה להיכנס הביתה‪ ,‬היה מגרד את הדלת‪ ,‬ואני‬
‫הייתי מכניסו‪ .‬ביום חורף אחד השאירו את שריק בחצר‪ ,‬וביקש לחזור הביתה‪ .‬גירד בדלת‪ ,‬אך אני הייתי‬
‫בבית הספר‪ .‬ניסה שריק בשיניו לפתוח את ידית הדלת‪ ,‬וקפאה לשונו – נדבקה אל הידית‪ .‬למזלו‪-‬מזלנו‬
‫שמעו שכנים את יבבותיו‪ ,‬הביאו מים חמים‪ ,‬שפכו על הידית‬
‫ושחררו את שריק המסכן מגורל מר‪ .‬לבוש החורף היה כבד‪ .‬מעיל‬
‫שבטנתו מרופדת צמר‪-‬גפן‪ ,‬כובע מרופד אף הוא‪ ,‬בעל אזניות ופרוות‬
‫כבש בשוליו‪ ,‬כפפות‪ ,‬מאלה שלהן בוהן בלבד‪ ,‬והן עבות‪-‬מרופדות‪,‬‬
‫והעיקר‪ :‬מגפי הלבד – ואלנקי‪ .‬לבישת בגדי החורף הייתה טקס לא‬
‫פשוט‪ :‬ראשית תחתונים חמים‪ ,‬עליהם מכנסי צמר עבים‪ .‬את כפות‬
‫הרגלים עוטפים בחותלות עשויות פיסות בד שונות שאמא אספה‬
‫ממקורותיה שלה‪ .‬את הכפפות קושרים לחוט עבה אותו משחילים‬
‫דרך שרוולי המעיל העליון‪ ,‬כך שלא תאבדנה אם אוריד אותן‪,‬‬
‫לביצוע פעולה עדינה שאיני יכול לבצעה כשאני לבוש הכפפות‬

‫“ואלנקי” – מגף הלבד‪ .‬זהו אקוויוולנט‬
‫מודרני‪”,‬יאפי”‪ ,‬מורד מן האינטרנט‪,‬‬
‫של המוצר הזכור לי‬

‫העבות (הכנת כדור שלג טוב)‪ .‬החורף אינו רק סבל; הוא גם עונת‬
‫משחקים נפלאה‪ .‬הנפלא בעיסוקים – גלישה על גבי מזחלת מראש גבעה שבין ביתנו לגדת האירטיש‪.‬‬
‫המזחלת עשויה עץ‪ ,‬ובה מקום לילד אחד‪ ,‬או בצמצום שניים היושבים זה מאחורי זה‪ .‬אתה גורר את‬
‫המזחלת במעלה הגבעה כשהיא קשורה בחבל‪ ,‬ואז מחליק מטה במה שנדמה לך כמהירות מסחררת‪ .‬על‬
‫גבעה שכנה משחקים בהשלכת כדורי שלג‪ ,‬הקמת אנשי שלג‪ .‬יום חורף יפה בסמיפלטינסק הוא יום נפלא‬
‫לילדים‪ .‬בחורף האחרון‪ ,‬זה של ‪ ,1945‬מופיעים מחדש גם מחלקי קרח חדשים‪ .‬מצבנו הכלכלי כבר‬
‫השתפר‪ ,‬וקונים לי זוג מגפי‪-‬לבד‪-‬ואלנקי‪ ,‬ומחלקיים מוברגים לבסיסם‪ .‬בתחילה אני מחליק רק על השלג‬
‫הדחוס של רחובנו‪ .‬זה קל יותר מן הקרח שעליו קשה לשמור על שווי משקל‪ .‬לאחר שבוע‪-‬שבועיים יורד‬
‫אתי אבא לאירטיש הקפוא‪ ,‬ואני מתחיל להחליק עליו‪ .‬ימי המשחקים הם כמעט רק ימי ראשון – לומדים‬
‫ששה ימים בשבוע‪ ,‬והימים קצרים מאוד‪ ,‬מחשיך מוקדם‪ .‬אך לקראת סוף החורף‪ ,‬אני כבר די בטוח‬
‫בעצמי בהחלקה‪ .‬בטחון עצמי הוא תחושה שמסתבר כי קשה להיפטר ממנה‪ .‬כעבור עשרים שנה בלוס‬
‫אנג’לס אני לוקח את נעם להחליק על קרח באולם החלקה‪ .‬אני מסביר לו כי העניין אינו קשה כלל ‪piece -‬‬
‫‪ .of cake‬נעם עולה על המשטח‪ ,‬ואינו מצליח לשמור על שווי משקל‪ .‬אין ברירה‪ ,‬אני צריך ללמדו‪ .‬סוף‪-‬סוף‬
‫לא לחינם ביליתי ילדות בסיביר‪ .‬אמירה מדווחת‪“ :‬כשנעם עלה על המשטח‪ ,‬הוא היה המגוחך מכל‬
‫הקהל; מזל שאתה‪ ,‬ישו‪ ,‬עלית אחריו – והוא הפך לשני במעלת הגיחוך”‪.‬‬
‫האקלים בסמיפלטינסק הוא יבשתי קיצוני‪ .‬העיר רחוקה יותר מ‪ 2000‬קילומטר מהאוקיאנוס‬
‫הקרוב‪ .‬לעומת החורף הקר מאד‪ ,‬הטמפרטורות בקיץ עלולות להגיע מעל ל‪ 40‬מעלות צלסיוס‪ .‬אז החום‬
‫קשה‪ ,‬הילדים מתרוצצים ברחובות בתחתונים‪ ,‬מבלים שעות רבות במים הרדודים‪ ,‬הקרובים לחוף של‬
‫האירטיש‪ .‬נחרט בזיכרוני מעשה הקשור ברחצה באירטיש‪ :‬הלכתי עם חברים לנהר בבוקר‪ .‬שיחקנו‬

‫‪35‬‬

‫במים‪ ,‬הקפצנו אבנים על פני הנהר‪ ,‬פטפטנו על דברים ברומו של עולם‪ ,‬הזמן חלף מהר‪.‬תוך כדי משחק‬
‫התיישבתי על אבן חדה וחתכתי חתך עמוק למדי בישבני‪ .‬הפצע דימם‪ ,‬אך החלטתי כי “לא נורא‪ ,‬יעבור”‪.‬‬
‫כשחזרתי הביתה‪ ,‬היו הורי נסערים מאד‪ :‬חיפשוני בכל מקום ולא מצאו‪ .‬דאגו מאד‪ .‬אמא הגיבה על‬
‫דאגתה כפי שהגיבה על משברים רבים‪ :‬בכאב ראש מיגרני נורא‪ .‬אמר אבא‪“ :‬כעת רוץ לבית המרקחת‬
‫והבא לאמא אבקות נגד כאב ראש” (התרופות כולן היו באבקות‪ ,‬כדורים היו יקרי מציאות)‪ .‬הלכתי לבית‬
‫המרקחת‪ ,‬הבאתי האבקות‪ ,‬כשכל הזמן כעסם של הורי מלווה את מחשבותיי‪ .‬כשחזרתי הביתה‪ ,‬אמרו‬
‫לי להתלבש‪ ,‬ואז ראתה אמא את הפצע בישבני ונחרדה שוב‪“ .‬וזה מנין?” נשאלתי בכעס? השקר עלה‬
‫על דעתי מיידית‪ “ :‬זה‪ ,‬התיישבתי על מסמר בבית המרקחת”‪ .‬רוצה לאמור – לא במשחקים‪ ,‬אלא בשרות‬
‫המשפחה שפכתי את דמי‪ .‬כנראה שהשקר היה שקוף מדי‪ .‬זה השקר הביא להתפרצות‪ ,‬ולפעולה נדירה‬
‫מאד‪ :‬אבא כיבד אותי בכמה מכות על אחורי‪ .‬מכות כאלו היו פחות נדירות מצד אמא‪ .‬הייתה מאבדת‬
‫שליטה‪ ,‬כועסת מאד‪ ,‬צועקת‪ ,‬וגם “מפליקה” מכה או שתיים‪ .‬המכה של אבא‪ ,‬מפני שהייתה נדירה זכורה‬
‫לי עד היום‪ .‬וגם סיבתה זכורה‪ :‬חמה לא סבל שקר‪.‬‬
‫את שנתי הראשונה בסמיפלטינסק ביליתי בכיתה ב’‪ .‬בינתיים התברר כי ההסכם בין ממשלת‬
‫ברית המועצות לממשלת פולין הגולה יאפשר כנראה ל”פולנים” לחזור לארצם (רה‪-‬פטריאציה) לאחר‬
‫הניצחון‪ ,‬שהחל כבר להראות כאפשרות סבירה‪ .‬התעוררה מיד שאלת “מיהו פולני?”‪ .‬הורי החלו מיד‬
‫חוששים‪ :‬אמא ילידת סמולנסק‪ ,‬רוסיה שברוסיה; אבא יליד פינסק‪ ,‬אך למד בגימנסיה רוסית‪ .‬שניהם‬
‫דוברי רוסית‪ .‬יהודים? הרי ברית המועצות היא מולדתם של היהודים‪ ,‬אף רפובליקה אוטונומית יש להם‬
‫בגבולותיה (בירוביג’אן)‪ .‬החלו חוששים שמא לא יינתן להם לצאת משם‪ .‬אמנם היו בין היהודים גם‬
‫כאלה שאמרו כי “מה לנו לחזור לפולין האנטישמית?” בברית המועצות באותו שלב הייתה אנטישמיות‬
‫עבירה פלילית‪ ,‬ולא עמדו בדרכם של היהודים כל מכשולים בהתקדמות מקצועית‪.‬‬
‫בן דודו של אבא‪ ,‬יהודה (יודקה) קולודני‪ ,‬היה בין אלה‪ .‬יודקה היה ה”גאון” המוכר של המשפחה‪.‬‬
‫הוא היה הצעיר בבני הדודים‪ ,‬וכשהיה ילד קטן למדו כל בני המשפחה האחרים אצל מורים פרטיים‪.‬‬
‫בשעורי מתמטיקה‪ ,‬כך סיפרו‪ ,‬שכב מתחת לשולחן‪ ,‬מקשיב‪-‬לא‪-‬מקשיב למהלך השעורים‪ .‬אך כשהיה‬
‫המורה בוחן את אחד הגדולים‪ ,‬היה יודקה מיד משיב על השאלה ממקום רבצו‪ .‬לא ייפלא כי כשבגר‪,‬‬
‫למד מתמטיקה באוניברסיטה‪ .‬בזמן המלחמה נתגלגל יודקה בדרך כלשהיא לטשקנט‪ .‬גם שם קיבל משרה‬
‫באוניברסיטה‪ ,‬נשא אישה‪ ,‬והחליט כי מצא את מקומו‪ .‬לאחר המלחמה עבר לאחת האוניברסיטאות‬
‫באוקראינה‪ ,‬אינני בטוח אם בלבוב או באודסה‪ .‬בשנות החמישים המוקדמות עוד התכתב עם הורי‪ ,‬אך‬
‫קטע התכתבות זו משהחלו רדיפות סטלין “האנטי ציוניות”‪ ,‬שלא היו אלא רדיפות אנטישמיות‪.‬‬
‫הורי‪ ,‬כאמור‪ ,‬רצו לעזוב את סיביר ולחזור לפולין‪ .‬כבר החלו לחשוב על המשך העזיבה מערבה‪.‬‬
‫לאן? עוד לא היה ברור‪ .‬אלא שכדי שיגדל סיכויים לעזוב‪ ,‬חייבים היו להוכיח את “פולניותם”‪ .‬חוקת‬
‫ברית המועצות הקפידה לציין כי לכל אזרחיה הזכות להגדרה עצמית‪ .‬בעולמם המטורף של סטלין‬
‫וברייה‪ ,‬אפשר היה לעמוד על זכות זו‪ .‬והיותך פולני‪ ,‬פורשה על ידי השלטון כהשתייכותך ל”חוג התרבות‬
‫הפולנית”‪ .‬בסמיפלטינסק נפתח בית ספר פולני לילדי הגולים‪ .‬ומה הוכחה טובה להשתייכותנו לתרבות‬
‫פולין‪ ,‬מלשלוח את בננו יז’יק לאותו בית ספר‪ .‬בכיתה ג’ למדתי אפוא בבית הספר הפולני בסמיפלטינסק‪.‬‬
‫כמעט כל המורות בבית הספר היו פולניות‪ ,‬מרביתן אנטישמיות‪ .‬יוצאת מן הכלל בחבורה זו הייתה‬
‫הגברת בוריצקה – מחנכת כיתתי‪ .‬זו הייתה גם הכיתה שבה אחוז התלמידים היהודים היה הגבוהה‬
‫ביותר‪ .‬גם אימי לימדה בבית הספר‪ ,‬מתמטיקה וספרות רוסית‪ ,‬שהיה כמובן מקצוע חובה‪ .‬בשל היותה‬

‫‪36‬‬

‫היהודייה היחידה בסגל המורים‪ ,‬וגם בעוון דעותיה השמאליות‪ ,‬הביטו בה יתר המורות בחשד‪ ,‬שמא‬
‫תלשין לשלטונות על הנעשה בבית הספר‪ .‬לא מעט חששו מהלשנה על הערות אנטישמיות‪ ,‬שמורות לא‬
‫מעטות‪ ,‬ובעיקר הגברת וורובל‪ ,‬המנהלת‪ ,‬נהגו להעיר מדי פעם‪ .‬התרגלתי לכך כי בעוברי בפרוזדור ליד‬
‫קבוצת מורים הייתה השיחה נפסקת‪ .‬לימים הגיעה לשלטונות הודעה כי בכיתות בית הספר הפולני‪,‬‬
‫נוהגים לפתוח את יום הלימודים בתפילה קתולית‪ .‬זו כמובן הייתה עבירה חמורה בברית המועצות‬
‫האתיאיסטית‪ .‬הגיעו אנשי הנ‪.‬ק‪.‬וו‪.‬ד‪ .‬לחקור בדבר‪ .‬כשבאו לכיתה שלי ושאלו את המורה אם מתפללים‬
‫בכיתה‪ ,‬השיבה הגברת בוריצקה שגם הייתה בעלת חוש הומור טוב‪“ :‬ומניין אביא רב לתפילה?”‪ .‬העסק‬
‫נסתיים באזהרה למנהלת‪ ,‬אך הפופולאריות של אימי לא עלתה בעקבות האירוע‪.‬‬
‫לקראת סיום המלחמה עלו חיינו למסלול מסודר מאוד‪ :‬המצב הכלכלי השתפר קצת‪ ,‬חלק‬
‫מה”בחורים”‪ ,‬מייטק ויאנק הירוק‪ ,‬התגייסו לצבא‪ .‬יאנק נשא לפני גיוסו את אניה‪ ,‬נערה יהודיה יפה‪ ,‬בת‬
‫חרקוב‪ .‬בין אניה לביני הילד פרחה מיד אהבה גדולה‪ .‬בצאת יאנק לחזית נשארה אניה בסמיפלטינסק‪,‬‬
‫והפכה גם היא ל”בת מאומצת” של הורי‪ .‬מייטק רשם עם גיוסו את אמא כאחותו‪ ,‬ועל כן יכול היה לשלוח‬
‫לנו חבילות מהחזית‪ .‬גם ליאנק “השחור” הייתה חברה “רוסיה” – דינה‪ ,‬גם היא יפה מאוד‪ .‬בעבור הזמן‬
‫הבינה דינה כי בורותו של יאנק היא בורות אמיתית‪ ,‬לא זרות של שפה ותרבות‪ .‬נפרדה דינה מיאנק‪,‬‬
‫מצאה לה את אליושה‪ ,‬קצין נ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד יהודי סימפטי‪ ,‬וליבו של יאנק נשבר‪ .‬עברו שנים‪ ,‬יאנק חזר כמו כולנו‬
‫ראשית לפולין‪ ,‬משם המשיך והגיע לברזיל‪ .‬היה לאיש עשיר‪ .‬דינה בינתיים בנתה משפחה סובייטית‬
‫רגילה‪ ,‬ילדה ילדים‪ .‬אליושה מת‪ ,‬ודינה נשארה בודדה עם ילדיה‪ .‬כשהתפרקה ברית המועצות נזכרה‬
‫דינה באהובה מאז‪ .‬יאנק נסע לבקרה‪ ,‬ומצא‪ ,‬כך סיפר כעבור שנים לאניה‪ ,‬אישה שמנה‪ ,‬זקנה‪ ,‬שיופיה‬
‫כבר לא ניכר בה‪ .‬דינה קיוותה כי יזכור לה חסד נעוריה‪ ,‬יאהבנה מחדש‪ .‬על דעתו של יאנק הרעיון אף לא‬
‫עלה‪ .‬החל שולח לה סכומי כסף לא גדולים לעזור בפרנסתה לזכר אהבתו שנעלמה‪ .‬לבסוף עלתה דינה‬
‫עם מי מילדיה ארצה‪ ,‬יושבת בראשון לציון‪ .‬אני חוזר ומתכנן לנסוע לראותה‪ ,‬דוחה ולא מקיים תוכניותי‪.‬‬
‫צריך למהר‪ ,‬הרי אין היא צעירה עוד‪ ...‬הבחורים שנשארו בסמיפלטינסק המשיכו והרוויחו כסף בשוק‬
‫השחור‪ .‬אמא המשיכה בהחלפת מרבית הפריטים שהבאנו איתנו בעבור מזון‪ .‬התנהלו חיים די טובים‪.‬‬
‫בערבים היו מתכנסים חברים של הורי – ליזה גולדברג השמנה‪ ,‬ללה בתה ודז’וניה אחייניתה‪ ,‬אמה של‬
‫לובה שמחוביץ’ – מישהו היה משיג בקבוק וודקה‪ ,‬היו יושבים‪ ,‬מפטפטים‪ ,‬שרים‪ .‬כנראה שהנעורים עשו‬
‫את שלהם‪ :‬כאמור‪ ,‬אמא הייתה בת שלושים ושלוש‪ ,‬ואבא בן ארבעים‪.‬‬
‫על אף גילם הצעיר היו הורי בכל זאת “על תקן” של מבוגרים אחראיים להרבה אנשים צעירים‬
‫מהם‪ .‬מלבד “הבחורים” כללו אלה גם את משפחת שפירא‪ .‬מניה שפירא הייתה בתה הצעירה של רופאת‬
‫הילדים מפינסק‪ .‬לפני המלחמה נישאה לאיזיה‪ ,‬שהיה סטודנט לרפואה בצרפת‪ ,‬חזר לחופש לפינסק‪,‬‬
‫ונתקע במערבולת הכללית‪ .‬בסמיפלטינסק היה “פלדשר”‪ ,‬תפקיד של בין “אח” לרופא‪ ,‬התגייס לצבא‪,‬‬
‫ומניה נשארה בודדה בעיר הזרה‪ .‬לא ברור לי כיצד‪ ,‬אך תמיד דובר בבית על בגידותיו של איזיה‪ ,‬ועל‬
‫חששה של מניה כי יעזבנה‪ .‬אמא הייתה זו שהייתה מטיפה לו מוסר‪ ,‬אבא היה לוקח אותו לשיחת‪-‬‬
‫גברים‪-‬רצינית‪-‬בארבע‪-‬עיניים‪.‬‬
‫עוד עיסוק מצאו לעצמם‪ :‬היה בעיר מורה לאנגלית אחד ממגורשי הטיהורים של שנות השלושים‬
‫לסיביר‪ .‬לולה מצאה סידור כלשהו שבתמורה לאוכל ואולי מעט בגדים הסכים ללמד חבורה שלמה‬
‫זו שעורים באנגלית‪ .‬בתחילה חששו קצת שמא יחשב הדבר ל”פעילות אנטי סובייטית”‪ ,‬אך לבסוף‬
‫השתכנעו‪ ,‬וגם הצליחו לשכנע כל מי ששאל על כך‪ ,‬כי אך טוב הדבר ללמוד את שפתם של בעלי בריתנו‬

‫‪37‬‬

‫האנגלים והאמריקאים‪ .‬אני לא השתתפתי בשעורים‪ ,‬אך בעוד השעורים נמשכים‪ ,‬שכבתי אני על המיטה‬
‫והקשבתי‪ .‬במשך הזמן אספתי אוצר מילים של כמאה מילים אנגליות‪ ,‬שהייתי חוזר עליהן בגאווה רבה‬
‫בכל הזדמנות‪ .‬גאה מכולן הייתה מריה‪ ,‬שלא היה לה ספק כי גדל פה גאון‪ .‬כשהיו השכנות נכנסות‬
‫לשוחח איתה‪ ,‬ואומרות לה כי “הילד של הדיירים” שלה הוא דווקא ילד די טוב‪ ,‬לא זורק אבנים בחלונות‪,‬‬
‫לא מקלל‪ ,‬הייתה מריה מציינת את תכונותיי התרומיות האחרות‪“ :‬ואילו שמעתם איך הוא מדקלם בעל‬
‫פה את לרמונטוב‪ ,‬ואיך הוא מדבר אנגלית!”‪.‬‬
‫בסמיפלטינסק גם רכשתי לי תחביב אשר ליווה אותי שנים רבות בילדותי ונעורי – איסוף בולים‪.‬‬
‫ברית המועצות הדפיסה כמויות עצומות של בולים‪ ,‬מוקדשים למגוון רחב של נושאים‪ :‬היסטוריה‪ ,‬ספרות‪,‬‬
‫אמנות‪ ,‬מוסיקה‪ ,‬אירועים בעלי חשיבות פוליטית‪ .‬כמו כל ארץ טוטליטרית ראו הסובייטים בבולים כלי‬
‫תעמולה‪ ,‬והשתמשו בו ביעילות‪ .‬התחלתי באיסוף בולים ממכתבי חבריהם של הורי‪ ,‬מבקש מכל מכרי‬
‫לאסוף בולים במקומות עבודתם‪ .‬עד מהרה היה לי אלבום מסודר יפה‪ ,‬והתחלתי מתעניין ברצינות‬
‫בנושאים אותם הציגו הבולים‪ .‬כך למדתי עד מהרה את שמותיהם‪ ,‬ושם אביהם (כמנהג הפנייה הרוסית)‪,‬‬
‫של כל מי שחשוב בתרבות הרוסית‪ ,‬כשאני מבטא את ראשי התיבות של שמם ושם אביהם כמילה אחת‪:‬‬
‫אף צ’כוב (א‪.‬פ‪ – .‬אנטון פבלוביץ’)‪ ,‬לן טולסטוי (ל‪.‬נ‪ – .‬לב ניקולאייביץ’)‪ .‬דרך הבולים עשיתי הכרה ראשונה‬
‫עם עוד שמות רבים‪ :‬שוטה רוסתוולי המשורר הגרוזיני‪ ,‬גוגול‪ ,‬הרצן‪( ,‬גרצן בנוסח הרוסי)‪ ,‬הצייר איליה‬
‫רפין‪ ,‬צ’ייקובסקי‪ ,‬המצביאים סובורוב וקוטוזוב ‪ ,‬אנשי המדע מנדלייב ולומונוסוב‪ ,‬ופופוב ‪ -‬הפיסיקאי‬
‫הרוסי אשר הקדים כנראה את מרקוני בפיתוח הרדיו הראשון‪ .‬דרך הבולים למדתי גם את תולדות‬
‫מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים שלאחריה‪ :‬בולי הצאר ניקולאי‪ ,‬ואותם בולים והדפס כוכב מחומש‬
‫מעליהם‪ ,‬בולי ממשלת קרנסקי‪ ,‬בולי אוקרינה של פטלורה‪ ,‬ובולי הרפובליקות העצמאיות שקמו במזרח‪:‬‬
‫אזרבייג’ן‪ ,‬גרוזיה‪ ,‬וכן בולי השלטון הכובש הבריטי שפלש לרוסיה במסגרת הברית הצרפתית‪-‬בריטית‬

‫כיתה ג’ בית הספר הפולני‪ ,‬סמיפלטינסק‪ .1944 ,‬על הקיר מעלינו הנשר הפולני‪ .‬האישה הראשונה מימין בשורה השנייה –‬
‫מורתי‪ ,‬הגברת בוריצקה‪ .‬האשה בשורה החמישית משמאל (בחולצה לבנה) – המנהלת וורובל‪ .‬אני ראשון משמאל בשורה‬
‫הראשונה‪ .‬אני לבוש “קיטל”‪ ,‬מעיל דמוי מעילי הגימנזיסטים הרוסים של טרום‪-‬המהפכה‪ ,‬שתפרו לי באותו חורף‪ .‬מעלי‬
‫ומשמאלי יז’יק השני‪ ,‬הפולני‪ .‬הילד הראשון בשורה השנייה מימין – חברי הטוב גנק ברדך‪ .‬לא קשה למפות בכיתה את הילדים‬
‫והילדות היהודים לעומת הפולנים‪.‬‬

‫‪38‬‬

‫עם המשטר הצארי (האנטאנט)‪ .‬היו כמובן בולי מנהיגי הבולשביקים שהופיעו בשנות השלושים והארבעים‪:‬‬
‫פרונזה‪ ,‬קירוב‪ ,‬סברדלוב‪ ,‬אורדז’ניקידזה (בבוא היום התברר כי חלקם נרצחו כנראה בהוראת סטלין)‪ .‬כל‬
‫בול שהייתי מקבל‪ ,‬דאגתי לברר לכבוד מה הוצא‪ ,‬מה היה האירוע המתואר בו‪ .‬למדתי רבות מהבולים‪.‬‬
‫מקום כבוד היה באוסף שלי לבולי הרפובליקה של טּובה‪ .‬לא זו בלבד שהיו משולשים ולכן קנו את ליבי‪,‬‬
‫אלא שטּובה לא מאוד רחוקה מסמיפלטינסק‪ ,‬ולכן היו קלים להשגה‪ .‬שישים שנה מאוחר יותר שמחתי‬
‫לגלות כי גם ריצ’רד פיינמן אהב את בולי טּובה‪ .‬כך רכשתי השכלה די רחבה‪ ,‬גם אם דילטנטית למדי‪.‬‬
‫עד היום אני מסוגל להישמע כאילו אני יודע משהו על נושא שבו איני יודע דבר מלבד קיומו של הנושא‬
‫עצמו‪ ,‬והקשר או שניים טריוויאליים למדי‪ .‬המשכתי את איסוף הבולים גם בהמשך נדודינו מערבה‪ :‬בולי‬
‫פולין בשהותנו הקצרה מאוד שם‪ ,‬אוסטריה‪ ,‬איסוף אינטנסיבי של בולי גרמניה‪ ,‬בעיקר גרמניה הנאצית‪.‬‬
‫גם שם למדתי קצת היסטוריה וקצת גיאוגרפיה של ארצות אלה מבוליהן‪ .‬כשעלינו ארצה עוד דבקתי‬
‫באיסוף בולי ישראל בשנותיה הראשונות‪ .‬אבא‪-‬חמה החתים אותי כמנוי ב”שרות הבולאי”‪ ,‬והקפדתי‬
‫על איסוף מעטפות היום הראשון להופעת בולי ישראל‪ .‬כמו דברים רבים בחיי‪ ,‬כל זה השתנה משעבר‬
‫מרכז ענייני לעסקי תנועת הנוער‪ ,‬הטיולים‪ ,‬החברים‪ .‬לאחר שהתגייסתי לצבא שימש אוסף הבולים שלי‬
‫את הורי בעיקר לצורך העסקתם של ילדים‪ ,‬בני חברים שהיו באים לבקרם‪ .‬היו נותנים אלבום לילדים‬
‫כאלה‪ ,‬כדי שלא יציקו למבוגרים ולא יפריעו בשיחותיהם‪ .‬בעולם הילדים‪ ,‬מסתבר‪ ,‬גניבת בולים נמנתה‬
‫בין העבירות שאין עמן קלון – יותר “סחיבה” מגניבה‪ .‬כך נעלמו חלקים לא מבוטלים מאוסף הבולים שלי‪.‬‬
‫כנראה שאין זו סיבה לצער רב‪ :‬אף לא אחד מילדי‪ ,‬ובינתיים גם לא מנכדי‪ ,‬לא גילה עניין באלבומים‬
‫הישנים‪ .‬לא נורא‪ .‬עצוב יותר שאיש מביניהם לא יקרא את ספרי הספרייה הרוסית הקטנה שנותרה לי‪...‬‬
‫עם שיפור המצב בחזית השתפר כמובן המצב הכלכלי‪ ,‬ואיתם גם מצב הרוח‪ .‬בעיר התחילו‬
‫מופיעים פצועי הקרבות אשר שוחררו מבתי החולים‪ ,‬התחילה הרגשה של יותר נוחות‪ ,‬פחות מתח‪.‬‬
‫פצועי המלחמה המשוחררים הביאו אתם את פריחתו של המסחר הזעיר‪ .‬במרכז העיר היה השוק –‬
‫הבזאר‪ ,‬לא רחוק מהרחוב הראשי‪ ,‬רחוב לנין‪ .‬שם ניצבו‪ ,‬כבכל עיר סובייטית שני הפסלים של לנין‬
‫וסטלין‪ .‬שניהם בפוזות הסטנדרטיות‪ ,‬אחד כשיד ימין שלו אוחזת בדש מעילו‪ ,‬השני דווקא ידו השמאלית‬
‫מחזיקה במעיל ואילו יד ימין מושטת קדימה אל עבר העתיד הטוב יותר‪ .‬נאמר כי הפסל מול השוק אומר‬
‫לקהל‪“ :‬הרוצה בחיים טובים יותר – לך לבזאר!”‪ .‬בבזאר קנו ומכרו הכול מכולם לכולם‪“ .‬האינוולידים”‪,‬‬
‫חיילי הצבא האדום הפצועים והמשוחררים‪ ,‬היו לחלק מנוף העיר‪ ,‬בעיקר למלכי הבזאר‪ .‬היו בהם קטועי‬
‫אברים‪ ,‬מעוותי פנים‪ ,‬פגועי נפש‪ .‬הם הגיעו לעיר לאחר מסלול קרבות ארוך בחזית‪ ,‬לאחר שהות ארוכה‬
‫בבתי חולים‪ .‬אלה הוסיפו קצת שמחת חיים לעיר‪ ,‬אך גם הוסיפו צרות‪ :‬היו משתכרים‪ ,‬משתוללים‬
‫בשכרותם‪ ,‬מאיימים על עוברים ושבים‪ .‬עם בואם‪ ,‬גם הפשעים בעיר נתרבו‪ ,‬גניבות‪ ,‬פריצות‪ ,‬שוד‪ ,‬אונס‪.‬‬
‫האינוולידים השתלטו על ענפי מסחר שלמים בבזאר‪ ,‬והפכו גם ל”סנדקים” של חבורות פושעים צעירים‪,‬‬
‫לרוב נערים יתומי מלחמה או בניהם של אסירים פוליטיים שנמסרו ל”בתי ילדים” (בתי יתומים) וברחו‬
‫משם‪ .‬לילה אחד‪ ,‬בקיץ ‪ ,1944‬ישנו בחלונות פתוחים – הקיץ הסיבירי חם מאוד‪ .‬בא מי שבא וגנב דרך‬
‫החלון בעזרת וו ברזל ארוך את מכנסיו של אבא‪ ,‬ובהם כסף‪ ,‬ותעודותיו‪ .‬התעודות היו סיבה עיקרית‬
‫לדאגה‪ .‬בביורוקרטיה הסובייטית היה זה עסק ביש‪ .‬אלא שה”בחורים” שלנו הכירו את איגור‪ ,‬סגן גבוה‪,‬‬
‫יפה תאר‪ ,‬קטוע יד ימין‪ ,‬שמדי פעם שתו איתו כוסית‪ .‬הלכו והסבירו לו כי אין זה ראוי לגנוב מקולודני‪,‬‬
‫שהוא איש ישר‪ ,‬הגון‪ ,‬ועוזר לבריות‪ .‬הבטיח איגור כי יראה מה אפשר לעשות‪ .‬כעבור יומיים חזר‪,‬‬
‫המכנסים בידו‪ ,‬התעודות בארנק‪“ ,‬את הכסף הילדים כבר בזבזו”‪ ,‬הצטדק‪“ ,‬אבל זה באמת לא מקום ראוי‬
‫להניח בו את המכנסים ללילה”‪ ,‬אמר‪ ,‬והראה בידו על הכיסא ממנו נגנבו המכנסים‪.‬‬

‫‪39‬‬

‫יום אחד החליטה גם אמא‪-‬לולה כי ראוי לה להרוויח במסחר‪ .‬אמרה למריה‪ ,‬הנה הזמנים השתפרו‪,‬‬
‫בואי ונעשה גלידה ונמכור אותה בשוק לציבור הרעב לממתק טוב‪ .‬אמא כמובן הייתה אוטוריטה בעניין‬
‫זה‪ ,‬שהרי באה מן המערב‪ ,‬וידעה דרכי הכנה של מעדנים מערביים שכאלה‪ .‬התחילו שתי הנשים להכין‬
‫גלידה‪ .‬אמרה לולה – צריך שמנת‪ .‬שמנת אין‪ ,‬ניקח אבקת חלב‪ .‬צריך ביצים‪ .‬ביצים אין‪ .‬נחליפם באבקת‬
‫ביצים‪ .‬צריך סוכר‪ .‬סוכר אין‪ .‬נחליפו בסכרין‪ .‬וכך זה נמשך כמובן בקקאו‪ ,‬ופרי‪ ,‬עד שהגיעו לאבקת וניל‪.‬‬
‫אמרה לולה‪ :‬נחליפה בקינמון שאפשר היה להשיגו בשוק‪ .‬אספו את כל המצרכים‪ ,‬רקחו תערובת גלידה‪,‬‬

‫פסלי סטאלין ולנין בפוזות סטנדרטיות‪ ,‬שיוצרו כראה בפס יצור המוני בברית המועצות‪ .‬מימין‪:‬‬
‫צילום פסל סטאלין מאתר “גוגל” באקראי‪ .‬לפוזה זו ניתן הפירוש בבדיחות היהודיות ‪“ :‬יש לי‬
‫ואני לא נותן לכם?!”‪ .‬הפסל משמאל הוא מסמיפלטינסק‪ ,‬וזה אומר באותן בדיחות‪“ :‬חסר לכם‬
‫משהו? לכו לבזאר!” ומראה בידו לכיוון השוק‬

‫קיררוה בקרח שהשיגו מבית החרושת לשימורים‪ .‬הלכה מריה לשוק למכור את מעשה ידיהן‪.‬‬
‫חזרה אחרי זמן קצר‪ .‬מה‪ ,‬שאלה לולה‪ ,‬כבר מכרת הכול? “ניגש איש אחד” דיווחה מריה‪“ ,‬טעם מהגלידה‪,‬‬
‫ירק‪ ,‬אמר “איזו טינופת” והסתלק” מעניין‪ ,‬ציינה לולה‪ ,‬והרי עבדנו בדיוק על פי המרשם הבדוק!‬
‫ב‪ 14-‬ביולי ‪ 1944‬שוחררה פינסק‪ .‬אז כבר היה ידוע גורלם של יהודי מזרח אירופה תחת הכיבוש‬
‫מכ ָתבותו של איליה ארנבורג‪ ,‬מדיווחיו של ווסילי גרוסמן‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬מיד עם שחרור‬
‫הנאצי‪ .‬ידעו זאת ַ‬
‫העיר‪ ,‬כתב אבא מכתב לעיריית פינסק ושאל לגורלם של כל קרובינו‪ ,‬כשהוא מצרף רשימה שמית‬
‫של כולם‪ .‬ב‪ 6-‬לאוקטובר השיב לב לוין‪ ,‬יהודי פינסקאי שחזר העירה עם הצבא האדום‪ ,‬בגלויית דואר‬
‫למכתבו של אבא שהגיע לידיו בדרך כלשהי‪ .‬בגלוייה הוא מודיע לנו על “כולם כולם” שנרצחו‪ ,‬ומפרט‬
‫את תאריכי הרציחות העיקריות‪ .‬הוא גם כותב כי סבא יצחק פליסקין‪ ,‬אביה של אמא‪ ,‬ומוחה צ’צ’יק‪,‬‬
‫בעלה של טניה אחות אבא‪ ,‬נורו ב‪ 5-6-‬באוגוסט ‪ ,1941‬כאשר הגרמנים רצחו כ‪ 8000-‬גברים יהודים תוך‬
‫הונאה שאלה נלקחו ל”עבודות”‪ .‬כנראה שכל האחרים‪ ,‬אם לא מתו במיתה כלשהי לפני כן‪ ,‬נורו ב‪29-‬‬
‫באוקטובר ‪ ,1942‬כשגטו פינסק חוסל סופית‪ .‬סיפרה לי ריטה מרגולין‪ ,‬כשביקשה את העתק הגלויה‬
‫לארכיון “יד ושם”‪ ,‬כי זהו המסמך הראשון של יהודי פינסקאי המעיד בכתב על מה שהיה‪.‬‬

‫‪40‬‬

‫גלוייתו של לב לווין מפינסק‪ ,‬מהתאריך ‪,6.10.44‬‬
‫המודיע‬

‫לנו‬

‫על‬

‫“כולם‬

‫כולם” שנרצחו‪,‬‬

‫ועל‬

‫התאריכים האפשריים לרציחתם‪ .‬מבקש להעביר‬
‫לכל מכרינו את יום מותם של מרבית יהודי פינסק‪:‬‬
‫ה‪ 29-‬באוקטובר‪.1942 ,‬‬

‫שנת ‪ 1945‬עברה בציפייה ל”שובנו” לפולין‪ .‬להורי כבר היה ברור כי לפינסק לא נשוב‪ ,‬כי אין למי ואין למה‬
‫לשוב‪ .‬אבא החל גם מדבר בלשון של “השלב האירופאי בהיסטוריה היהודית בא אל סיומו”‪ .‬השאלה‬
‫הייתה לאן נצא מאירופה זו‪ .‬היו שלוש אפשרויות – ארצות הברית‪ ,‬אוסטרליה‪ ,‬פלשתינה‪ .‬הברירה‬
‫תהפוך למעשית תוך שנתיים‪-‬שלוש‪.‬‬

‫‪41‬‬

‫מערבה‬

‫מינויו של אבא‪-‬חמה למפקד רכבת הרה‪-‬פטריאציה לפולין‪ .‬את התעודה הוציאה “ברית הפטריוטים הפולנים”‪ .‬מצאו להם‬
‫פטריוט פולני‪...‬‬

‫באפריל ‪ 1946‬יצאה הרכבת נושאת ה”רה‪-‬פטריאנטים” לעבר פולין‪ .‬אבי נתמנה ל”מפקד” הרכבת‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫הוא היה אחראי בפני שלטונות ברית המועצות על הלוגיסטיקה‪ ,‬אספקת המזון‪ ,‬המים‪ ,‬התברואה‪ ,‬כל מה‬
‫שקשור במעברה של הרכבת מסמיפלטינסק ועד לגבול הפולני‪ .‬בעוד שהמינוי לנציגה של “ממשלת פולין”‬
‫שניתן ב‪ 1942-‬בעודנו בטופולנויה‪ ,‬הונפק על ידי “נציג ממשלת פולין בברנאול”‪ ,‬הרי המינוי למפקד הרכבת‬
‫היה מטעם “ברית הפטריוטים הפולנים”‪ ,‬הארגון שקם בברית המועצות מטעם ממשלת פולין החדשה (זו‬
‫שהייתה בשליטה קומוניסטית) שבראשו עמדה ונדה וסילבסקה‪ ,‬סופרת ועיתונאית קומוניסטית פולניה‪.‬‬
‫הארגון הוקם בהוראתו של סטלין‪ ,‬ומטרתו הייתה להכין את פולין להשתלטות קומוניסטית‪ ,‬ולהוות‬
‫משקל נגד לממשלת פולין הגולה בראשות סיקורסקי שמושבה היה בלונדון‪ .‬באותו שלב כבר היה ברור‬
‫למדי כי בין שתי ממשלות פולין‪ ,‬ראוי ליהודים לבחור בזו של השמאל‪ .‬אם היה מי שעזר ליהודי פולין‬
‫בזמן המלחמה היתה זו “ארמיה לּודֹובה” (צבא העם) השמאלי‪ ,‬ולא “ארמיה קראיובה” (צבא הארץ)‬
‫הימני‪ ,‬שבמקרים לא מעטים אף רצח יהודים ביערות‪.‬‬
‫ב‪ 20-‬באפריל יצאה הרכבת מערבה‪ .‬שוב קרונות משא‪ ,‬שוב דרגשים בקרונות‪ ,‬אך ההבדל רב‪ .‬לא‬
‫עוד שומרים עלינו כעל אסירים‪ .‬לא עוד הרגשה שלנו כי הגלייתנו היא אסון‪ .‬ההרגשה המלווה את המסע‬
‫מערבה היא כי גלות סיביר הצילה אותנו‪ .‬כי אנו חוזרים לפולין שהיא בית קברות ענק של אותו עם יהודי‬
‫שהורי וחבריהם הכירו‪ .‬העם היהודי של תרבות אידיש‪ ,‬של מאבק בין הבּונד לציונים‪ ,‬של העוני המרוד‬
‫בעיירות וההומור היהודי המיוחד של הבדיחות ושירי העם‪ .‬מסע הרכבת מערבה הוא הזדמנות להורי‪,‬‬
‫בעיקר לאמא‪ ,‬לספר לי הרבה ככל האפשר על מה שלעולם לא אכיר‪ .‬על מה שאמור הייתי לראות ולא‬
‫אראה‪ .‬המסע שוב אורך כמה שבועות‪ ,‬שוב אנו חונים בסראטוב‪ ,‬שוב הוולגה מרשימה ברוחבה וביופייה‪.‬‬
‫מגיעים לגבול הפולני‪ ,‬אנחנו ב”מולדת” הפולנית‪ .‬בתחנות הרכבת פוגשים אותנו אזרחים נלהבים‪“ :‬ברוך‬
‫בואכם אחים! אבל לשם מה הבאתם איתכם את הז’ידים? חשבנו שנפטרנו מהם כבר!”‪ .‬זו קבלת הפנים‪,‬‬
‫ואין צורך במסר ברור יותר‪ .‬אמא מהרהרת שמא מוטב היה אילו נשארנו בברית המועצות‪ .‬אך שניהם‬
‫מבהירים לי‪ :‬זו רק תחנת ביניים‪ ,‬ואנחנו נמשיך מערבה‪ .‬מגיעים ללודז’‪ ,‬מוצאים דירה זמנית ברחוב‬
‫נרּוטֹוביץ’ ‪ .25‬פותחים רק את החבילות ההכרחיות ביותר‪ .‬אין כוונה להתיישב כאן‪.‬‬
‫נוצר קשר עם גיטה‪ ,‬אחות אבי‪ ,‬ובעלה ויטק‪ .‬שניהם השתכנו כעת בווארשה‪ .‬שם משפחתם שהיה‬

‫‪42‬‬

‫גולדברג‪ ,‬ועל כן “יהודי מדי”‪ ,‬הפך ל”קֹונֹופקה” בעל הצליל הפולני‪ .‬לא היה זה רצוי למפלגה כי תאשר‬
‫את התעמולה הימנית המזהה את הסוציאליזם‪-‬קומוניזם עם היהודים (“הז’ידו‪-‬קומונה”)‪ .‬רצוי כי לשמות‬
‫אנשי המפלגה יהיה צליל “פולני טהור”‪ .‬ויטק היה לויטולד‪ ,‬פעיל במפלגה‪ ,‬גיטה (שהפכה לאוגניה‪ ,‬גניה)‬
‫החלה להקים את הוצאת הספרים המדעית‪-‬פופולרית‪ ,‬שהפכה לעורכת בה עד יומה האחרון‪ ,‬וכן להקים‬
‫את עיתון הנשים “פשיאצ’ּולקה” (חברה) ולערוך את מדור המדע הפופולרי בו ‪(.‬שכן בנעוריה למדה‬
‫כימיה)‪.‬‬
‫נסענו לבקרם בוארשה‪ .‬הנסיעה ברכבת מלודז’ לוארשה לא הייתה נטולת סיכון‪ :‬נתרבו המקרים‬
‫שרכבות נעצרו בדרך על ידי בנדיטים למיניהם (שהכריזו על עצמם כלוחמי חופש‪ ,‬הנלחמים נגד הכיבוש‬
‫הרוסי‪-‬קומוניסטי)‪ .‬אלה היו נכנסים לרכבת‪ ,‬בוררים ממנה מי שזיהו כקומיסרים‪ ,‬קומוניסטים ויהודים‪,‬‬
‫ויורים בהם בצד המסילה‪ .‬הגענו לפולין באמצע מאי‪ ,‬ב‪ 4-‬ביולי התרחש בקיילצה הפוגרום הנורא‪ ,‬בו‬
‫רצח המון פולני מוסת (בסיפורי עלילת דם קלאסיים של חטיפת ילד נוצרי) ‪ 37‬יהודים‪ ,‬חלקם שרידים של‬
‫יהדות העיר שחזרו אליה מן המחבואים והיערות‪ ,‬חלקם מי ששבו כמונו מברית המועצות‪ .‬אמנם תשעה‬
‫ממבצעי הרצח הוצאו להורג בירייה אחרי משפט קצר בהוראתו של מי שהפך אחר כך לנשיא פולין‬
‫הקומוניסטית ולדיסלב ביירוט‪ ,‬אך קציני צבא ומשטרה‪ ,‬שאף הם השתתפו ברצח‪ ,‬יצאו מן החקירה ללא‬
‫פגע‪ .‬אם היה עוד צורך בהוכחה כי אין ליהודים מה לחפש על אדמת פולין – קיילצה הייתה ההוכחה‪.‬‬
‫גיטה וויטק שוכנו בדירה קטנה בבית ששרד את המלחמה במרכז וארשה‪ .‬הבית הוחרם למען חברי‬
‫המפלגה הקומוניסטית (שנקראה ‪ – PPR‬מפלגת הפועלים הפולנית)‪ ,‬בוארשה שהייתה כולה חרבות‪.‬‬
‫בתים ששרדו היו נדירים בעיר‪ .‬ההרס הנורא היה תוצאת ההפצצות והארטילריה של הצבא האדום‪,‬‬
‫אך בעיקר נגרם על ידי הרס שיטתי של הגרמנים שהחריבו את העיר תוך כדי דיכוי המרד הגדול‪ ,‬לפני‬
‫שחרורה‪ .‬גיטה אמרה לנו בלא לברור בניסוחים עדינים “אתם צריכים לעזוב את פולין”‪ .‬כששאל אבא‬
‫“ומה איתך?” השיבה “אני השקעתי כבר יותר מדי בעסק הזה”‪ .‬גיטה לקחה מחפציה של סבתא שיינדל‬
‫את מערכת הסכו”ם מכסף‪ ,‬אותה שמרה בכל דרכי המלחמה שעברה‪ .‬לאבא היה פריט חשוב אחר שלקח‬
‫מרכוש המשפחה‪ :‬שני יהלומים מעגילי סבתא שיינדל‪ ,‬אותם תפרה אמא לדש צווארון חליפתו‪ ,‬והם ליוו‬
‫אותנו בכל דרכינו כמעין “תעודת ביטוח”‪ .‬במקרים רבים עמדו הורי על סף החלטה לפרום את הצווארון‬
‫– לרכישת אוכל‪ ,‬או על מנת לשחד בעל שררה‪ .‬תמיד החליטו שלא לעשות זאת‪ ,‬כי אמרו “אולי עוד יהיו‬
‫זמנים קשים יותר‪ ,‬ונצטרך לאלה”‪ .‬כך נדדו איתנו יהלומי סבתא עד ששימשו‪ ,‬אם אינני טועה‪ ,‬ל”דמי‬
‫המפתח” לדירתנו הראשונה בבת‪-‬גלים שבחיפה ב‪.1948-‬‬
‫גיטה מסרה את כלי הכסף להורי‪ .‬אנחנו היינו ממשיכי הענף הזה של שבט קולודני – בניו ובני‬
‫בניו של סבא יהושע‪ .‬ערב ארוך ישבנו עם ויטק וגיטה ושמענו את סיפורי מסלול הקרבות שעברו‪ .‬ויטק‬
‫הושיבני על ברכיו (כבר הייתי בן עשר כמעט‪ ,‬וקצת נעלבתי מהתנהגות זאת כאל תינוק) ושוחח איתי‬
‫שיחה פוליטית‪ .‬אני הייתי כבר ער מאוד לעניינים שברומו של עולם‪ .‬קראתי עיתונים בשקיקה‪ ,‬האזנתי‬
‫לרדיו‪ ,‬בעיקר לשיחות המבוגרים‪ .‬כשנאם צ’רצ’יל את נאום “מסך הברזל” המפורסם שלו‪ ,‬דנו ההורים עם‬
‫חבריהם בנאום‪ .‬אז התערבתי אני הקטן‪“ :‬כבר לא קוראים לו צ’רצ’יל‪ ,‬קוראים לו אטלי! (ראש ממשלתה‬
‫החדש של בריטניה)”‪ .‬עוד שנים רבות המשיכו הורי להזכיר לי תובנה פוליטית עמוקה זו של בנם יחידם‪,‬‬
‫המוצלח‪ .‬ויטק שוחח איתי שיחה רצינית‪ .‬דיבר אלי כשווה אל שווה‪ ,‬בשקט‪ ,‬בשיקול דעת‪ ,‬ברצינות‪ .‬מהר‬
‫מאוד קנה את ליבי‪ ,‬וזכרו שמור עימי באהבה עד היום‪ .‬בשלב כלשהו בשיחה הוריד את חגורת הקצין‬
‫הרחבה שהייתה לו ונתנה לי כמזכרת‪ .‬נשמרה איתי במשך שנים‪ ,‬עד שנעלמה כדרך החפצים הנעלמים‪.‬‬
‫נתן לי את החגורה ואמר בערך כך‪“ :‬יז’יק יקירי‪ ,‬אני מניח שלא נתראה עוד‪ ,‬והייתי רוצה שתגדל להיות‬

‫‪43‬‬

‫איש שאתגאה בו‪ .‬תיתקל בחייך במצבים שיהיו להם פנים שונות‪ ,‬ולא תדע לבחור בפתרון הנכון‪ .‬לא‬
‫תמיד פשוט לבחור‪ .‬אך נסה להביא את בחירותיך לשאלה של ‘למי זה מועיל יותר‪ ,‬לעשירים או לעניים?’‬
‫השתדל להטות את הכף לטובת העניים והמקופחים”‪ .‬הבטחתי לו‪ ,‬ואני מקווה שעמדתי בהבטחתי‪ .‬בכל‬
‫אופן השתדלתי‪.‬‬
‫ועוד דבר הפקידו בידי גיטה וויטק‪ :‬חבילת צילומים‪ .‬היו אלה לדבריהם צילומים שנלקחו מקצין‬
‫ס‪.‬ס‪ .‬ששבו‪ ,‬לפני שהוציאוהו להורג‪ .‬בצילומים נראו מעשיו של אותו קצין‪ :‬קציצת פאותיהם של‬
‫יהודים‪ ,‬יהודי עומד מול גזע עץ‪ ,‬תפוח על ראשו‪ ,‬והקצין מכוון אקדח לעברו‪ ,‬תליית יהודים ועליהם‬
‫שלטים כי ניסו להתנגד‪ ,‬ועוד ועוד‪ ,‬חבילה עבה למדי‪ .‬אמרה גיטה‪“ :‬חשוב שאלה יגיעו לידיים יהודיות‬
‫מוסמכות”‪ .‬כשחזרנו מוארשה ללודז’‪ ,‬בירר אבא ומצא כי פועלת בעיר “הועדה היהודית ההיסטורית”‪,‬‬
‫אשר הפכה מאוחר יותר ל”יד ושם”‪ .‬ניגשתי אני למשרדי אותה ועדה‪ ,‬בכניסה פגשני איש יהודי‪ ,‬שמש‬
‫או אדמיניסטראטור‪ ,‬ושאלני לרצוני‪ .‬משהראיתי לו את רכושי החלה סביבי מהומה רבתי‪ .‬מסתבר כי‬
‫דבר חשוב הבאתי להם‪ :‬העבירו אותי מחוקר למשנהו מפקיד אחד לשני‪ ,‬עד שהושיבוני מול אדם שגבה‬
‫ממני עדות מסודרת‪ :‬מי נתן לי את הצילומים‪ ,‬ואיך הגיעו לידי אותו אדם‪ ,‬ומה הקשר בינינו‪ .‬כשנסתיימה‬
‫העדות שאל אותי “וכמה אתה רוצה בעבור התמונות‪ ,‬ילד?” כמובן שלא רציתי דבר‪ ,‬מלבד למלא את‬
‫בקשת דודתי שיגיעו הצילומים לתיעוד יהודי‪ .‬החוקרים והפקידים עמדו על כך שאבקש משהו‪ .‬לבסוף‬
‫נתפתיתי‪ :‬כמסופר הייתי אספן בולים נלהב‪ ,‬ואספן מטבעות‪ .‬היה לי אוסף יפה למדי של בולי ברית‬
‫המועצות‪ ,‬התחלות של אוספי גרמניה‪ ,‬אוסטריה‪ ,‬פולין‪ .‬השמועה הגיעה לאוזני כי בגטו לודז’ הוציא ראש‬
‫היודנרט המגלומן‪ ,‬חיים רומקובסקי‪ ,‬בולים הנושאים את דיוקנו‪ ,‬וכן טבע מטבעות לשימוש תושבי הגטו‪.‬‬
‫ביקשתי אפוא בול ומטבע‪ .‬החוקר שגבה את עדותי הסביר לי כי אינם רשאים לתת לי את אלה מהאוסף‬
‫שלהם; שום פריט אינו עוזב את האוסף‪ .‬אך קרא לאותו איש שפגש אותי בכניסה לבניין‪ ,‬נתן בידו חבילת‬
‫שטרות‪ ,‬והורה לו ללכת איתי לחנות בולים ולקנות לי את מבוקשי‪ .‬הלכנו שנינו לחנות שברחוב הראשי‬
‫והאיש רכש עבורי סדרה של שלושה בולי הגטו‪ ,‬ושלוש מטבעות‪ .‬שמרתי על בולים אלה מכל משמר‪.‬‬
‫כשעלינו ארצה מסרתי אותם לאבא למשמרת‪ ,‬והוא שמרם בארנק שבכיס חליפתו‪ .‬כשגרנו לפרק זמן‬
‫קצר באוהל במחנה העולים בחדרה‪ ,‬נרטב מעיל חליפתו של אבא לגמרי בגשם אשר דלף לתוך האהל‪.‬‬
‫הבולים נרטבו אף הם‪ ,‬והדבק ירד מצידם האחורי‪ .‬מלבד זה נשתמרו היטב‪ ,‬ועודם מצויים באוסף שלי‪.‬‬

‫בולי גטו לודז’ (בשמה הגרמני – לידסמאנשטאט‪ ,‬שכן סופחה לרייך)‪ ,‬ועליהם דמותו של רומקובסקי‪ ,‬ראש היודנראט‪.‬‬

‫מר יותר היה גורלן של שלוש המטבעות‪ .‬אף עליהן שמרתי כל השנים עד שנעם‪ ,‬בני בכורי‪ ,‬כשהיה‬
‫בכיתה ג’ או ד’‪ ,‬לקח את אוסף המטבעות לבית הספר‪ ,‬ומשם גורלן לא נודע‪ :‬אולי החליפן בגולות‪ ,‬אולי‬
‫הפסידן במשחק‪ ,‬בכל אופן רב חשדי כי גם הילד שזכה בהן אינו יודע את חשיבותן עד עצם היום הזה‪.‬‬

‫‪44‬‬

‫בלודז’ החלו הורי לברר את אפשרויות המסע מערבה‪ .‬הם לא היו היחידים‪ .‬שרידים של עם נעו‬
‫בדרכים‪-‬לא‪-‬דרכים מפולין‪ ,‬רומניה‪ ,‬הונגריה‪ ,‬המרכזים היהודים הגדולים של לפני השואה‪ ,‬דרך גבולות‬
‫שעדיין לא התייצבו‪ ,‬לעבר יעדים שאף הם לא היו ברורים‪ ,‬אם כי הכוונה הכללית הייתה לעבר ארץ‬
‫ישראל‪ .‬מי שניצח על נדידת‪-‬עם עצומה זו הייתה קבוצה לא גדולה של צעירים וצעירות שנקראו בשם‬
‫“הבריחה”‪ .‬הגלעין המרכזי של התנועה היו חברי תנועות הנוער‪ ,‬אשר עברו את המלחמה בגטאות‬
‫וכפרטיזנים ביערות‪ .‬נצטרפו אליהם קצת ממשוחררי (ועריקי) הצבא האדום וצבא פולין העממית‪ ,‬לבסוף‬
‫באו גם שליחים מן הארץ ונטלו חלק מרכזי בפעילות‪.‬‬
‫בפולין הייתה קבוצה מיוחדת של מועמדים לעליה ארצה‪ :‬מאות ילדים יהודים נמסרו על ידי‬
‫הוריהם למכרים נוצרים‪ ,‬איכרים שקיבלו תשלום בעבור מעשיהם הטובים‪ ,‬מנזרים‪ ,‬פה ושם אנשים‬
‫צדיקים‪ ,‬אשר לנוכח הרוע הנורא שנתקלו בו החליטו לסכן את חייהם על מנת להציל ילד או ילדה‬
‫יהודיים‪ .‬לאחר המלחמה החלו לאסוף ילדים אלה למוסדות יהודיים‪ .‬פה ושם נותרו הורים ששרדו‪ ,‬פה‬
‫ושם דוד או דודה‪ ,‬אך ברוב המקרים לא היה איש שיבקש את הילדים לעצמו‪ .‬המאמץ לפדותם היה לאומי‪.‬‬
‫רבים‪ ,‬והורי ביניהם‪ ,‬ראו זאת כתפקיד חשוב להחזיר ילדים אלה לעם היהודי‪ .‬איסוף הילדים נעשה על‬
‫ידי אנשים שהתרוצצו ברחבי פולין‪ ,‬על סמך ידיעות ממקורות שונים – קרובי משפחה של הילדים שידעו‬
‫משהו‪ ,‬שכנים (יהודים או פולנים) שסיפרו כי נדמה להם ש‪ ,...‬במנזרים רבים פשוט נכנסו אנשים ושאלו‬
‫“האם יש כאן ילדים יהודיים?”‪ .‬היו אף ילדים שיצרו קשרים עם קהילות יהודיות‪ ,‬כי ידעו בכל אותן‬
‫שנים את מוצאם האמיתי‪ ,‬והיו גם צדיקים אשר הביאו את הילדים שהחביאו אל הקהילות ומסרו אותם‬
‫באומרם “תפקידי הסתיים‪ .‬שמרתי על הילד או הילדה‪ .‬כעת עליהם לחזור לעמם”‪ .‬האחרונים היו מיעוט‬
‫שבמיעוט‪ .‬בדרך כלל היה פדיון הילדים קשור בתשלום‪ ,‬בסחיטה‪ ,‬לעיתים באיומים‪ ,‬לעיתים במשא ומתן‬
‫ארוך‪ ,‬ואף היו‪ ,‬נדמה לי‪ ,‬מקרים בהם הוברחו הילדים מידי מי שהצילם‪ .‬הילדים הובאו אל מקומות‬
‫מחבואם בשנותיה הראשונות של המלחמה‪ ,‬בדרך כלל בגילים שבין שנתיים‪-‬שלוש לחמש ‪ -‬שש‪ .‬מעטים‬
‫היו גדולים יותר‪ ,‬ואלה בתום המלחמה דאגו בדרך כלל בעצמם לחזור ליהדותם‪ .‬הקטנים יותר היו כעת‬
‫בני שבע‪-‬שמונה עד ארבע‪-‬עשרה חמש‪-‬עשרה‪ .‬גם הנימוקים לאי הרצון להחזיר את הילדים היו מגוונים‪:‬‬
‫היה מי שנקשר לבן או בת טיפוחיו‪ ,‬היו מי שרצה בילד ככוח עזר זול במשק החקלאי‪ ,‬ורבים היו גם בין‬
‫האנשים בכפרים ובערים‪ ,‬וכמובן במנזרים‪ ,‬שראו מצווה דתית במעשה ההצלה של נפש למען הנצרות‪,‬‬
‫וחטא בל יכופר בהחזרת הנשמה אל היהדות הכופרת‪ ,‬רוצחת האל‪.‬‬
‫בלודז’ קם “קיבוץ ילדים”‪ ,‬אליו נאספו ילדים פדויים מכל רחבי הארץ‪ .‬אמא החלה בעבודתה‬
‫כמחנכת ב”קיבוץ”‪ ,‬ונכנסה לכך בהתלהבות עצומה‪ .‬היא צירפה את אבא כמינהלן למפעל‪ ,‬ושניהם‬
‫הקדישו ימים ולילות לעבודה שהפכה גם למרכז מחשבותיהם‪ .‬אי לכך הובאתי גם אני אל ה”קיבוץ”‪,‬‬
‫כי לא היה מי שישגיח עלי בהעדר הורי‪ .‬כל יום באו אלינו ילדים חדשים; ילד ילד וסיפורו המזעזע‪ .‬אני‬
‫זוכר ילדה שסירבה להשלים עם הבשורה שבישר לה דודה כי היא יהודיה‪ .‬היא הייתה גאה בכך כי היא‬
‫שונאת ז’ידים‪ ,‬כי הרי הם צלבו את המושיע‪ .‬שבועות לא מעטים המשיכה לומר את “אבינו שבשמים”‬
‫מדי לילה‪ .‬והיה יוזק‪ ,‬שהאיכרה שהצילה אותו הביאה אותו מרצונה אל ה”קיבוץ”‪ .‬אישה דתייה הייתה‪,‬‬
‫ולימדה את יוזק את התפילות הקתוליות הנכונות‪ .‬אך כל ימות המלחמה שיננה באוזניו כי “אנחנו כולנו‬
‫מתפללים לאלוהים שלנו‪ ,‬לך יש אלוהים קצת אחר‪ ,‬וכשכל זה יגמר‪ ,‬תלמד על אלוהים שלך”‪ .‬הביאה‬
‫את יוזק ולא ביקשה פרוטה‪ ,‬אף לא פיצוי על כל הוצאותיה‪ .‬שאלו המדריכים את יוזק מה צריכה אותה‬
‫אישה אצילה‪ .‬אמר להם כי אילו הייתה לה פרה‪ ,‬הייתה מאושרת‪ .‬הלכו שניים מן השליחים מהארץ‪,‬‬
‫שכנראה הבינו בעסקי פרות יותר ממרבית האנשים שעסקו בילדים‪ ,‬קנו פרה‪ ,‬והביאוה ל”אימו” של‬

‫‪45‬‬

‫יוזק‪ .‬שמח הוא‪ ,‬ושמחה היא‪ .‬אט‪-‬אט התקבץ קיבוצנו על צוות המחנכות (זכורה לטוב סלה המחנכת‪,‬‬
‫אישה צעירה נפלאה)‪ ,‬אבי‪ ,‬ודוקטור זלוטקין שהיה לרופא שלנו‪ .‬עם דוקטור זלוטקין באה גם משפחתו‬
‫– אשתו‪ ,‬בנו אלי‪ ,‬בן גילי‪ ,‬שברבות הימים היה לפרופסור לנוירופרמקולוגיה באוניברסיטה העברית‪,‬‬
‫ומת לפני כשנתיים מהתקף לב בזמן ביקור בסין‪ ,‬ובן דודו אולק‪ ,‬שמשפחתו הושמדה ושהזלוטקינים‬
‫סיפחוהו אליהם כבן‪ .‬התכוננו לעזיבת פולין‪ .‬לקראת העזיבה נוצר קשר עם חלק מה”בחורים” שלנו מימי‬
‫סמיפלטינסק‪ .‬כמו כולם‪ ,‬רצו אף הם לנוע מערבה‪ .‬הבעיה היחידה נוצרה עם מייטק‪ .‬הוא נשא בינתיים‬
‫אישה פולניה‪ ,‬ומהצבא עבר לעבוד במשטרת הביטחון הפולנית‪ .‬כמובן שהסתיר את יהדותו‪ .‬משנפגש‬
‫שוב עם הורי אמר כי ברצונו לעזוב את אשתו‪ ,‬ולהצטרף אלינו‪ .‬תפקידו במשטרה חייב אותו לעשות כל‬
‫זאת בהסתר‪ .‬קבעו אפוא כי נודיעו על תאריך וזמן הסתלקותנו והוא יצטרף אלינו‪ .‬משהגיע זמן התזוזה‬
‫הודענו על כך למייטק‪ ,‬אך הוא לא הופיע למפגש‪ .‬הורי הצטערו על כך צער רב‪ ,‬גם דאגו לו מאוד‪ ,‬אך‬
‫לא הייתה ברירה‪ .‬היינו עם כארבעים ילדים והיינו חייבים להמשיך‪ .‬כעבור זמן חודש הקשר עם מייטק‬
‫והתברר כי שינה דעתו – החליט להישאר בפולין‪.‬‬
‫בינתיים היינו לקבוצת ילדים מגובשת‪ .‬אינני זוכר מנין באו לנו השירים‪ ,‬אך התחלנו לשבת יחד‬
‫בערבים עם המדריכים‪-‬המורות ולשיר‪ .‬הרבה שירי ארץ ישראל‪ ,‬קצתם בעברית‪ ,‬שכללו בדרך כלל‬
‫מילים מועטות ככל האפשר; כך לפני האוכל היינו שרים‪“ :‬בתא‪-‬בתא‪-‬בתא‪-‬בתא‪-‬בתאבון‪ )X2( ,‬תודה‬
‫רבה‪ -‬בבקשה!” וכן‪“ :‬עמק‪-‬עמק‪-‬עבודה‪ ,‬עמק‪-‬עמק הורה”‪ ,‬שירים מורכבים יותר היו באידיש‪:‬‬
‫ארום דעם פאיער זינגען מיר לידער‬
‫די נאכט איז טאייר וען מיר פאלן אנידער‬
‫און וען דאר פאיער ועט פארלאשן וערן‬
‫צושטרייט דער הימעל‪ ,‬מיט די ליכטיגע שטארן‬
‫ואייל טאנצן זינגען איז אונזער לעבן‪,‬‬
‫ארץ ישרואל איז אונזער שטראבן‪...‬‬
‫(תרגום‪“ :‬סביב למדורה אנו שרים‪ ,‬הלילה יקר כשאנו נרדמים… וכשתכבה האש במדורה‪,‬‬
‫מתמלאים השמים בכוכבים בהירים‪ .‬כי ריקוד ושיר הם חיינו‪ ,‬ארץ ישראל שאיפתנו”)‬
‫גם שירים רוסיים של הצבא האדום‪ ,‬גם שירים שאחדים מן הילדים למדו בבתי יתומים סובייטיים‪.‬‬
‫גם לימדונו לרקוד הורה‪ ,‬כשיוזק הקטן‪ ,‬אותו הביאה הפולנייה מרצונה‪ ,‬עומד במרכז המעגל ומעודד‬
‫את כולם לרקוד‪ .‬הוכן ציוד לדרך‪ .‬לכל ילד היה תרמיל‪ ,‬פחות או יותר מותאם לגודלו‪ ,‬וכל ילד קיבל‬
‫מקרובים‪ ,‬מכרים‪“ ,‬סכין פינית”‪ ,‬מעין שברייה בעלת ידית עץ הצמודה לחגורה‪ .‬זו הייתה אמורה להיות‬
‫צרוף בלתי ברור בין סכין של צופים ל”נשק להגנה עצמית”‪ .‬שוב‪ ,‬כשבאה “אימו” המאמצת של יוזק שלנו‬
‫לבקרו כמה שבועות אחרי שהביאה אותו אלינו‪ ,‬גילתה כי אין לו סכין פינית‪ ,‬וכי הוא מצטער על כך‪ .‬מיד‬
‫הלכה העירה וחזרה כשסכין בידה לילד שכה אהבה‪ ,‬וכל כך נקשרה אליו‪.‬‬
‫לבסוף היינו מוכנים לתזוזה‪ .‬כל ילד ותרמילו‪ ,‬המבוגרים נושאי תרמילים גדולים‪ .‬הגענו לגבול‬
‫פולין‪-‬צ’כוסלובקיה‪ .‬מעבר הגבול היה ביער או חורשה כלשהי‪ .‬לראשונה בחיי אני זוכר הרים‪ .‬אמנם‬
‫גם טופולנויה הייתה ברכסי הרים גבהים מאד – האלטאי‪ ,‬אך הערבה של סמיפלטינסק השכיחה אותם‬

‫‪46‬‬

‫כנראה מזיכרוני‪ ,‬והמסע בן אלפי הקילומטרים מסמיפלטינסק עד לודז’‪ ,‬כולו בארץ מישור השאיר רושם‬
‫כי זה מראהו של העולם כולו‪.‬‬
‫לא נאלצנו ממש להבריח את הגבול‪ .‬הכול היה “מסודר”‪ .‬לא ברור לי היום אם ממשלות פולין‬
‫וצ’כוסלובקיה עצמו עין בכוונה‪ ,‬או שפשוט אי הסדר של אותם ימים היה בעזרנו‪ .‬כנראה שגם לא מעט‬
‫מזומנים החליפו ידיים בין אנשי ה”בריחה” ושלטונות הגבול‪ .‬יהיה ההסבר אשר יהיה‪ ,‬במעבר הגבול‬
‫קיבל אותנו קצין פולני‪ ,‬חובש כובע מעויין של חיל הרגלים הפולני‪ ,‬אנחנו עברנו את מחסום הגבול‬
‫בשורה עורפית‪ ,‬הוא הצדיע לכולנו ואיחל לנו “אושר והצלחה בארצנו החופשית”‪ .‬משם צעדנו כמה‬
‫קילומטרים ברגל‪ ,‬והנה אנו בצ’כוסלובקיה‪ .‬צ’כוסלובקיה עדיין לא הייתה תחת שלטון קומוניסטי‪ ,‬בנש‬
‫היה נשיא‪ ,‬שר החוץ היה יאן מסריק‪ ,‬אוהד הציונות‪ ,‬אשר גופתו עתידה הייתה להימצא למרגלות‬
‫משרדו ב‪ ,1948-‬לאחר ההשתלטות הקומוניסטית על ארצו‪ .‬על כן בהגיענו לברטיסלאבה הפך כל מסענו‬
‫לגלוי‪ .‬מברטיסלאבה נסענו ברכבת לווינה‪ ,‬שם שוכנו ב”רוטשילדשפיטל”‪ ,‬בית החולים רוטשילד‪ ,‬שהפך‬
‫תחנת מעבר לאלפי יהודים בדרכי בריחתם ממזרח אירופה לארץ‪ ,‬ולארצות אחרות שמעבר לימים‪.‬‬

‫בניין ה”רודשילשפיטאל” בוינה‪ ,‬וצילום של קבוצת פליטים יהודים בכניסה לבניין בסוף שנות הארבעים‪.‬‬

‫בווינה נשארנו כשבוע‪ .‬התברר כי קיבוץ הילדים ימשיך לאיטליה‪ ,‬ושם ימתין לאפשרות עלייה‬
‫ארצה‪ .‬הורי לא היו בטוחים כי פנינו לפלשתינה‪ .‬לאמי היו קרובי משפחה במלבורן שבאוסטרליה‪ ,‬גרישה‬
‫ומוריס רודין‪ .‬מוריס אף אמור היה לשאת לאישה את אחות אמא‪ ,‬רוזה‪ ,‬שנספתה עם כולם‪ .‬בנוסף לכך‪,‬‬
‫אבי חשב כי ירגיש נוח יותר בגרמניה‪ ,‬שאת שפתה ידע היטב‪ ,‬מאשר באיטליה‪ .‬החלטנו על כן להיפרד‬
‫מהקיבוץ ולהמשיך דרך זלצבורג לתחנתנו הבאה – מינכן‪.‬‬

‫‪47‬‬

‫מינכן‬
‫הגענו למינכן בסתיו ‪ .1946‬אינני זוכר איזה גלגולים עברנו בימים הראשונים שם‪ .‬העיר הייתה הרוסה‬
‫במידה רבה מהפצצות בעלות הברית‪ ,‬אמנם לא כהרס שנהרסה וארשה‪ ,‬אך פגועה מאוד‪ .‬גם יחסנו‬
‫להרס היה שונה בשתי הערים‪ :‬בוארשה סיפרו הורי בכל פינה בגעגועים כמה יפה הייתה העיר לפני‬
‫המלחמה‪ .‬ההליכה ברחובות וארשה המופצצים‪ ,‬מפוצצים‪ ,‬שרופים‪ ,‬הייתה חלק משנאתנו לגרמנים‪,‬‬
‫לנאצים‪ ,‬לפשיזם‪ ,‬לכל מה שלמדו הורי לשנוא באותן שנים‪ .‬למה שהפך אצלי לשנאה גנטית‪ ,‬הורמונאלית‪,‬‬
‫מיום שעמדתי על דעתי‪ .‬במינכן היה אלמנט ניכר של נחת בראותנו את “שקרה להם”‪ .‬ההרס – הגיע להם‪,‬‬
‫וחבל שלא היה יותר ממנו; המחסור ממנו סבלו הגרמנים היה אך חלק זעיר ממה שאיחלנו שיהיה חלקם‪.‬‬
‫יאנק “הירוק”‪ ,‬אחד “הבחורים” מסמיפלטינסק‪ ,‬הגיע למינכן לפנינו ועזר לנו להתארגן קצת‪ .‬סיפר כי נסע‬
‫בחשמלית צפופה‪ .‬נתפנה מקום‪ ,‬התיישב‪ .‬העיר לו אחד הנוסעים‪“ :‬איש צעיר‪ ,‬יש כאן נשים‪ ,‬חלקן‬
‫מבוגרות‪ ,‬העומדות‪ ,‬אינך חושב שראוי שתפנה מקומך לאחת מהן?” השיב יאנק‪“ :‬לא‪ .‬אני יהודי”‪“ ,‬למה‬
‫זה שייך? אני הכרתי יהודים רבים והם היו אנשים מחונכים ואדיבים”‪“ ,‬כן‪ ,‬זה נכון”‪ ,‬השיב יאנק‪“ ,‬אך את‬
‫אלה רצחתם‪ ,‬נותרו רק אלה כמוני”‪ .‬סיפר‪ ,‬כי עד שירד מן החשמלית‪ ,‬לא הוציא בה איש הגה‪ .‬כל שומעיו‬
‫(היהודים) של הסיפור נהנו מאוד‪ .‬אלה היו הנקמות הזעירות מזער שנותרו לנו‪.‬‬
‫מרבית (כשלושת רבעי) היהודים‬
‫שהגיעו לגרמניה התיישבו במחנות‬
‫העקורים (המונח היה ‪DP- displaced‬‬
‫‪ ,)persons‬מרביתם באזור הכיבוש‬
‫האמריקאי – בעיירות וערים קטנות‪,‬‬
‫לעתים על בסיסם של מחנות ריכוז‬
‫נאציים‪ ,‬לעתים במחנות שהוקמו‬
‫לשם כך על ידי הצבא האמריקאי‪:‬‬
‫בוכנוואלד‪,‬‬

‫פארנוואלד‪,‬‬

‫לנדסברג‪,‬‬

‫באד‪-‬רייכנהאל ועוד רבים‪ ,‬הפכו‬
‫למרכזי חיים יהודיים‪ .‬היו גם מחנות‬
‫הכיבוש‬

‫באזור‬

‫הבריטי‬

‫(העיקרי‬

‫בברגן‪-‬בלזן)‪ ,‬וכן מספר לא גדול של‬
‫מחנות באוסטריה‪ .‬כרבע מהיהודים‬
‫שהגיעו‬

‫לגרמניה‬

‫התפזרו‬

‫בעריה‬

‫ועיירותיה השונות‪ ,‬עיקרם במינכן‬
‫ופרנקפורט‪.‬‬

‫בכל‬

‫אלה‬

‫התרכזו‬

‫תחילה יהודים ששוחררו ממחנות‬

‫מפת מחנות העקורים בגרמניה‬

‫ריכוז ומחנות מוות נאציים‪ ,‬שרידי‬
‫“מצעדי המוות”‪ .‬עם הזמן הצטרפו אליהם יוצאי כל מזרח אירופה שהחליטו לנתק את גורלם מיבשת זו‪,‬‬
‫שלא רצתה בהם‪ .‬אלה היו הן יהודים ששרדו את השואה באירופה‪ ,‬והן יהודים כמונו (“רה‪-‬פטריאנטים”)‬
‫שחזרו מברית המועצות‪ ,‬ונדדו מערבה‪.‬‬
‫השם הקיבוצי שניתן לכל הציבור הזה היה “שארית הפליטה”‪ .‬במבט לאחור היה בשם הזה‬

‫‪48‬‬

‫משהו מן הזלזול הבסיסי של היישוב הארץ‪-‬ישראלי ב”אבק אדם” יהודי זה של הגולה‪ ,‬שלא עלה ארצה‬
‫“כשקראנו להם‪ ,‬לפני המלחמה”‪ ,‬והלך כצאן למותו‪ ,‬במקום להילחם כאריות‪ ,‬כפי שללא ספק היו עושים‬
‫“הבחורים שלנו‪ ,‬הארצישראלים‪ ,‬היודעים הכול‪ ,‬בית לבנות ושדה לחרוש וגו’”‪.‬‬
‫בהתחלה היו המחנות מעורבים ללאומים שונים‪ ,‬אך משנתברר שגם יושביהם הלא יהודיים‬
‫נגועים לעתים קרובות באנטישמיות (בין יושבי המחנות הלא‪-‬יהודיים רב היה מספר האוקראינים‪,‬‬
‫הליטאים‪ ,‬הרומנים והפולנים אשר שיתפו פעולה עם הנאצים‪ ,‬הגיעו לגרמניה מפחד הצבא האדום‬
‫המתקדם‪ ,‬וחששם העיקרי היה שמא יוחזרו בעל כרחם למולדתם‪ ,‬שם חיכה להם במקרה הטוב משפט‪,‬‬
‫ובמקרים רבים חבל התלייה או כיתת היורים)‪.‬‬
‫החיים במחנות העקורים היו קשים; לא הייתה עבודה‪ ,‬או שהוצעה עבודה הקשורה בשיקומה של‬
‫גרמניה‪ ,‬אשר יהודים לא ששו להשתתף בה‪ .‬אט‪-‬אט התארגנו המחנות למעין סמי‪-‬אוטונומיה‪ .‬הוקמו‬
‫בתי ספר‪ ,‬נוסדו המפלגות היהודיות המסורתיות‪ ,‬פעלו מוסדות מסודרים של הקהילות‪ .‬עם כל זה היו‬
‫החיים במחנות לא קלים‪ .‬סכנת הניוון ריחפה מעל ראשי הקהל‪ .‬עיקר פרנסתם של מרבית היושבים‬
‫במחנות באה מארגוני העזרה למיניהם‪ :‬אונר”א של האומות המאוחדות‪ ,‬והג’וינט והיא”ס היהודיים‪ ,‬היו‬
‫העיקריים שבהם‪ .‬לא מעטים מן התושבים הקדישו את עיקר עיסוקם למשלוחי היד בעזרתם שרדו את‬
‫המלחמה – ספסרות‪ ,‬עסקות אפלות‪ ,‬מסחר בסיגריות‪ ,‬בשימורים‪ .‬השוק השחור פרח‪.‬‬
‫הורי החליטו שלא להתיישב במחנה‪ ,‬אלא להישאר במינכן‪ .‬כאן היו מוסדות הקהילה המרכזיים‬
‫לכל “שארית הפליטה” שבאזור הכיבוש הגרמני‪ ,‬כאן ראו סיכוי למצוא עבודה לאמא באחד מבתי הספר‪,‬‬
‫ולאבא במערכת המנהלתית של הקהילה‪ .‬כשהגענו למינכן הייתה הקהילה שם כבר מאורגנת למדי‪ .‬זמן‬
‫קצר לאחר תום המלחמה נוצר שם “הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים”‪ ,‬שמילא פונקציות שונות‪:‬‬
‫חינוך‪ ,‬בריאות‪ ,‬דת‪ ,‬ואולי חשוב מכל – סעד‪ .‬כל הדרוש לקיום מסודר היה שם‪ .‬אלא שלכולם היה ברור‬
‫כי זהו קיום זמני‪ ,‬כי אין לכולנו כל כוונה להישאר בגרמניה‪ .‬הוועד היה הגוף שייצג את כל יהודי אזור‬
‫הכיבוש האמריקאי בפני שלטונות הצבא‪ ,‬ובו השתתפו גם כל המפלגות הציוניות שחזרו לחיים לאחר‬
‫המלחמה‪ ,‬והקימו קשרים הדוקים עם מרכזיהן בארץ‪ .‬כן השתתפו בו המפלגות הדתיות הלא ציוניות‪.‬‬
‫אבא לא היה פעיל באף אחת מהן‪ ,‬אך היה מקפיד מדי פעם ללכת לאסיפות תנועתו פועלי ציון (שמאל)‪,‬‬
‫יחד עם עוד כמה מחבריו מפינסק‪ ,‬ביניהם אייזנבוד “הצולע”‪ .‬כשהייתה אמא רואה את אייזנבוד זה חולף‬
‫ברחוב‪ ,‬הקפידה תמיד לציין בפני אבא “חמה‪ ,‬אוט געייט די צוועייטה העלפט פון דאין פארטעי” (“חמה‪,‬‬
‫הנה הולך החצי השני של מפלגתך”)‪ .‬משרדי “הוועד” היו ממוקמים ב”מוזיאון הגרמני” ברחוב מאל‪-‬‬
‫שטראסה (‪ .)Möhlstrasse‬זה היה גם מרכז השוק השחור‪ .‬שם מכרו בני כל הלאומים וקנו בכל השפות‪.‬‬
‫אחוז היהודים בין סוחרי סיגריות‪-‬שימורים‪-‬משקאות‪-‬גרבי ניילון ומה לא אלה היה גבוה‪ .‬הגרמנים‪ ,‬ברוח‬
‫האנטישמית בה חונכו‪ ,‬היו משוכנעים כי כל מאל‪-‬שטראסה היא בידי היהודים‪ ,‬ותחושה זו גם שימשה‬
‫לחיזוק תחושותיהם הגזעניות‪ .‬אך ההכללה לא נעדרה גרעין של אמת‪ .‬ביום מן הימים באו לבית ספרנו‬
‫(עליו עוד יסופר) אנשי הסוכנות‪ ,‬ועודדו אותנו לאסוף כסף למטרה ציונית כלשהי – אינני בטוח אם היה‬
‫זה לקק”ל או ל”קרן המגן” לקנית נשק לארגון ה”הגנה”‪ .‬כל הילדים החלו לעבור בין ידידי משפחתם‬
‫ולאסוף אגורה לאגורה‪ .‬רעיון עלה על דעתי‪ :‬יצאתי למאל‪-‬שטרסה‪ ,‬והתחלתי פונה אל ספסרי השוק‪ .‬תוך‬
‫שעה הצלחתי לאסוף כמה מאות דולרים! בשטרות ירוקים‪ ,‬מרשרשים‪ ,‬שהספסרים הפטריוטים שמחו‬
‫להיפרד מהם למען המטרה הנאצלה‪ .‬על הצלחתי זכיתי לציון לשבח‪ ,‬ואף לכתבה קצרה בעיתון באידיש‪,‬‬
‫ביטאונה של “שארית הפליטה”‪.‬‬

‫‪49‬‬

‫כמובן שמגורים היו עניין קשה‪ .‬מצאנו שני חדרים בתוך דירת ארבעה או חמישה חדרים של‬
‫ֶנטאן ‪ .67‬חדר אחד היה להורי‪ ,‬אחד לי‪ .‬ובחדרי גם מיטת שדה‬
‫צרג ֶ‬
‫פרינ ֶ‬
‫ְ‬
‫אישה גרמניה‪ ,‬פראו צלנר‪ ,‬ברחוב‬
‫אמריקאית מתקפלת‪ ,‬מאלה שמצען יריעת ברזנט הנמתחת על ידי שני מוטות עץ בקצותיה‪ .‬על מיטה זו‬
‫ישנו כמעט תמיד אורח או אורחת שהיו מגיעים מכל קצווי גרמניה למינכן‪ ,‬או שהיו עוברים בה במסעם‬
‫לארצות אחרות‪ .‬בחדר נוסף בדירה גרו יאנק “הירוק” ואניה אשתו‪ ,‬ובעוד חדר קטן גרה גיזה‪ ,‬אישה‬
‫יהודיה צעירה‪.‬‬
‫במשך הזמן התברר לנו כי גיזה היא ניצולת מחנה פלאשוב‪ ,‬אחת מ”יהודי שינדלר”‪ .‬אז נודע לנו‬
‫הסיפור המופלא של איש זה – רודף צדק והרפתקן‪ ,‬מהמר ורומנטיקן‪ .‬יתר על כן‪ :‬גיזה הייתה גם אהובתו‬
‫של אוסקר‪ .‬בעוד ביתו הפורמאלי‪ ,‬עם אשתו אמילי‪ ,‬היה ברגנסבורג‪ ,‬הירבה אוסקר לבקר את גיזה‪ .‬גם‬
‫“יהודי שינדלר” רבים היו באים לדירתנו‪ ,‬מביאים מצרכי מזון וכסף לאוסקר‪ ,‬שכן היוצרות התהפכו‪ :‬כעת‬
‫הוא היה זקוק לעזרתם ולתמיכתם‪.‬‬
‫משמצאו הורי עבודה‪ ,‬וזה קרה מהר מאוד‪ ,‬היה מצבנו הכלכלי סביר‪ .‬הערבים הפכו לנעימים‪.‬‬
‫כולם‪ ,‬אמא‪ ,‬גיזה‪ ,‬אוסקר‪ ,‬אניה‪ ,‬לעתים גם אבא ויאנק‪ ,‬וגם אני‪ ,‬היו נאספים יחד במטבח המשותף‪,‬‬
‫שותים תה עם עוגיות‪ ,‬לחם בחמאה וסוכר‪ ,‬ומשוחחים לתוך הלילה על כל נושא שבעולם‪ .‬אוסקר‪ ,‬שהיה‬
‫איש גדול‪ ,‬חזק ומרשים‪ ,‬חיבב אותי‪ ,‬ולעתים קרבות הושיב אותי לידו‪ ,‬וסיפר מסיפוריו ‪ :‬כיצד שיחד את‬
‫הגסטאפו‪ ,‬כיצד רימה את מפקד מחנה פלאשוב‪ ,‬אמון גאת‪ ,‬התגלמות הרוע‪ .‬הדגיש תמיד כי מרכיב‬
‫חשוב במה שעשה היה יצר ההרפתקנות שלו‪ .‬תחושתו הייתה כי “אותו לא יסדרו”‪ ,‬כי כל יהודי שהוא‬
‫מציל – ניצחון בנקודות הוא לטובתו‪.‬‬
‫מיד עם בואנו התחיל אבא לחפש מה יוכל לעשות כעת‪ .‬די מהר נפגש עם עוד שלושה אנשים‪,‬‬
‫שהפכו הן לחבריו והן לשותפים בעיסוקם המרכזי של הורי‪ .‬ראש להם היה יעקב אולייסקי‪ ,‬אגרונום‬
‫בהשכלתו‪ ,‬שלפני המלחמה ניהל את “אורט” בליטא‪ .‬אורט הוא ארגון יהודי כלל‪-‬עולמי אשר פעל מאז‬
‫סוף המאה ה‪ ,19-‬תחילה ברוסיה‪ ,‬ולאחר מכן בכל ארצות אירופה‪ ,‬ארצות הברית‪ ,‬קנדה‪ ,‬ארגנטינה‬
‫ועוד ארצות‪ .‬ייעודו של הארגון הייתה תמיד הקניית ידע וחינוך מקצועי לנוער יהודי‪ .‬המטרה הייתה‬
‫“פרודוקטיביזציה” של העם היהודי על ידי חינוכו לעמל‪ ,‬לא למסחר ופקידות‪ .‬בזמן הכיבוש הנאצי ניהל‬
‫אולייסקי את בית הספר אורט בגטו קובנה‪ ,‬עד חיסולו‪ .‬המלחמה הפרידה בינו לבין רעייתו‪ ,‬וכולם הניחו‬
‫כי נספתה‪ .‬לאחר המלחמה פגש אולייסקי ‪,‬כמו רבים אחרים‪ ,‬אישה יהודיה צעירה‪ ,‬הלנה‪ ,‬וכשנפגשנו‬
‫במינכן היו השניים כבר נשואים‪ .‬הלנה (שנקראה בצליל הפולני הלינה) הייתה אישה יפה מאוד‪ .‬הייתה‬
‫אחת מאותן נשים יפות שאני כילד אהבתי‪ .‬היו כמה כאלה בחיי – דינה‪ ,‬שהייתה חברתו של יאנק‬
‫“השחור” בסמיפלטינסק‪ ,‬אניה‪ ,‬אשתו של יאנק “הירוק”‪ ,‬וגם הלינה אולייסקי‪ .‬מסתבר שאהבות ילדות אלה‬
‫לא הוסתרו‪ ,‬כי כל אותן נשים גם אהבו אותי כילד והקדישו זמן רב לשיחות ארוכות איתי‪ .‬ברבות הימים‬
‫עלו האולייסקים ארצה‪ ,‬הולידו בן‪ ,‬ואולייסקי ניהל את אורט ישראל‪ .‬היום נקרא בית הספר אורט על‬
‫שמו‪ .‬עוד בהיותם בגרמניה התברר לזוג כי אשת נעוריו של אולייסקי ניצלה‪ ,‬וחיה בליטא‪ .‬אלא שמסך‬
‫הברזל כבר ירד‪ ,‬ולא הייתה כל דרך להוציאה משם‪ .‬משנפתחו שערי ברית המועצות מיהרו בני הזוג‬
‫אולייסקי להעלות את אשתו ארצה‪ .‬היא הייתה כבר חולה מאוד באותו זמן‪ ,‬והלינה טיפלה בה בנאמנות‬
‫רבה‪.‬‬

‫‪50‬‬

‫ישיבת הנהלת "אורט" באזור הכיבוש אמריקאי‪ .‬אבא‪-‬חמה בחזית‪ ,‬במדים‪ .‬מאחוריו בחולצה לבנה י‪ .‬אולייסקי‪.‬‬

‫בהגיעם למינכן התחיל יעקב אולייסקי לפעול להקמת ארגון אורט למען “שארית הפליטה”‪ .‬לרעיון‬
‫הכללי של צורך בלימוד מקצוע‪ ,‬נוסף נימוק ספציפי שאבא הדגישו‪ :‬היו במחנות העקורים בני נוער רבים‬
‫מאוד‪ ,‬בגילאי ‪ ,15-18‬שאת “חינוכם” קיבלו בשנות המלחמה‪ .‬עיקרו של חינוך זה היה היכולת לשרוד‪,‬‬
‫וכל האמצעים היו כשרים לכך‪ ,‬ובצדק‪ .‬נערים אלה ידעו לגנוב‪ ,‬לרמות‪ ,‬לספסר‪ ,‬לסרסר‪ ,‬לזייף‪ ,‬להתחבא‬
‫ולהעמיד פנים‪ .‬להעלותם ארצה בשלב ההוא פירושו היה להעלות ארצה “עולם תחתון” מן המוכן‪ .‬היה‬
‫על כן הכרח ללמדם מקצוע שיוכל לפרנסם‪ ,‬כמעט כתנאי לעלייתם‪.‬‬
‫החבר השלישי בחבורת מקימי אורט‪-‬גרמניה היה שמעון רבינוביץ’‪ ,‬גם הוא מהנדס‪ ,‬איש ליטא‪,‬‬
‫שעבר את המלחמה בגטאות ובמחנות‪ ,‬ואיבד את כל משפחתו‪.‬‬
‫ואחרון – אברשה אורלינסקי‪ .‬הוא ואשתו סלאבה באו מגטו צ’נסטוחוב שבפולין‪ .‬אברשה היה‬
‫מהנדס מכונות; סלאבה‪ ,‬אישה קטנה‪ ,‬עדינה ורגישה‪ ,‬רופאת ילדים‪ .‬סיפרו שכשהוכנסו לגטו‪ ,‬עוד‬
‫כשאברשה ורבים אחרים קיוו לטוב‪ ,‬רק לצרות שתחלופנה‪ ,‬אמרה לו סלאבה בנחרצות כי יש להתחיל‬
‫לאגור שני פריטים‪ :‬נשק (ותחמושת) וכן צרכים רפואיים – כלי ניתוח‪ ,‬תרופות‪ ,‬תחבושות‪ .‬אלה‪ ,‬הבינה‬
‫סלאבה‪ ,‬ישמשו אותם בעתיד הקרוב‪ ,‬עת יצטרפו לפרטיזנים‪ .‬לסלאבה לא היו אשליות‪ :‬הם ילחמו בנאצים‪.‬‬
‫ואכן מהר מאוד הגיעה שעת הימלטותם מהגטו‪ ,‬והצידה שהביאו עמם ליער אכן שימשה ככרטיס כניסה‬
‫לגדוד הפרטיזנים‪ .‬במשך כמה שנים היה אברשה לוחם‪ ,‬סלאבה רופאה של גדוד פרטיזנים‪ .‬הגדוד נדד‬
‫כל הזמן בתוך יערות פולין ואוקראינה‪ .‬תוך כדי נדודיו היה צריך לצלוח נהרות רבים‪ .‬שניים מהלוחמים‬
‫מּונּו לתפקד מיוחד‪ :‬היו אוחזים את סלאבה הרופאה תחת שתי ידיה‪ ,‬ומעבירים אותה דרך המים שהיו‬
‫עמוקים מדי לקומתה הנמוכה‪ .‬ביער התאימה הרופאה את התמחותה‪ :‬ילדים לא היו שם‪ ,‬והרפואה‬
‫הייתה בעלת אופי מחמיר‪ .‬הרבתה לקטוע ידיים ורגליים‪ ,‬כשאמצעי ההרדמה הוא בקבוק וודקה‪ ,‬ושני‬
‫פרטיזנים חזקים אוחזים במנותח‪ .‬הן שמעון רבינוביץ’ ובת זוגו לעתיד צילה ויינר‪ ,‬והן האורלינסקים‪,‬‬
‫נשארו ידידי נפש של הורי אחרי שכולם עלו ארצה‪ ,‬עד מותם כאשר מתה אמא‪ ,‬ב‪ ,1963 -‬ביקשה‬
‫להיקבר ליד בן דודה בוריס פליסקין שהקדים למות סלאבה הייתה השנייה שמתה‪ ,‬וביקשה להיקבר ליד‬
‫לולה‪ ,‬אבא‪-‬חמה מת לאחר שתי הנשים‪ ,‬ואברשה זכה לחיות עד גיל תשעים ושש‪ ,‬שומר על כשר גופני‬
‫ומוח צלול‪ .‬וכעת אני רואה בקבוצת הקברים שבקרית שאול את כל החבורה של שנות ילדותי‪ :‬אמא‬

‫‪51‬‬

‫ואבא‪ ,‬דורוטה ובוריס‪ ,‬סלאבה ואברשה אורלינסקי‪ ,‬וכן דוקטור הרמן ואשתו קלרה‪ ,‬שנספחו אל החבורה‬
‫כבר בארץ‪ .‬נדמה לי כי כולם היו אנשים רציונאליים רחוקים מאמונות הבל; אף על פי כן ביקשו להיקבר‬
‫זה ליד זו ליד זה‪.‬‬

‫סלאבה ואברשה אורלינסקי‬
‫עם נעם‪ .‬שפיים‪ ,‬קיץ ‪1965‬‬

‫סלאבה עוד הספיקה להכיר את נעם כשהיה תינוק‪ .‬הסבירה לנו כי הוא ילד יוצא דופן‪ ,‬נפלא (“ואני‬
‫מבינה בזה‪ ,‬אני רופאת ילדים”)‪ .‬כשנסענו ללימודי דוקטורט בארצות הברית‪ ,‬שכבה סלאבה חולה‪ ,‬וידעה‬
‫כי ממחלתה לא תקום עוד‪ .‬לפני שעזבנו נתנה לאמירה את תליון האקוואמרין האהוב על אמירה עד‬
‫היום‪.‬‬

‫תעודת עובדת ‪ ORT‬של אמא‪-‬לולה‪.‬‬

‫‪52‬‬

‫אבא עם ה”בנות” של אורט‪ :‬ידז’יה שרף‪ ,‬אמא‪-‬לולה‪ ,‬טוסיה מרגלית (אשתו של אדם)‪ ,‬ומדריכת תפירה באורט ששמה נשתכח‬
‫(‪ .)?1948‬גם הזוג שרף – שניהם עבדו ב”אורט”‪ ,‬כן הזוג מרגלית‪ .‬לאחר שעלו לארץ עבד איזיה שרף (בעלה של ידז’יה)‬
‫כמחסנאי באור‪-‬יש‪ ,‬עבודה שאבא סידר לו‪ .‬בארץ נולד לשרפים בן שלימים למד גיאולוגיה בבאר‪-‬שבע‪ ,‬ועובד כגיאולוג‬
‫במפעלי הפוספטים‪.‬‬

‫"אורט" גרמניה התארגן לרשת בתי ספר מסועפת‪ .‬בראש המערכת עמד אולייסקי‪ .‬בכל מחנה עקורים‬
‫גדול אורגן בית ספר‪ .‬סך הכול הוקמו ‪ 78‬מרכזי הכשרה של אורט במחנות ובערי מרכז אירופה‪ ,‬ובמשך‬
‫שנות פעילותם עברו דרכם כ‪ 85,000‬איש ואישה‪ .‬אבא התמנה למנהל מחוז‪ ,‬משמע מנהל אזור הכיבוש‬
‫האמריקאי‪ ,‬שמעון רבינוביץ’ היה לסגנו‪ ,‬אברשה אורלינסקי הקים וניהל את בית הספר של אורט‬
‫במינכן‪ ,‬ואמא‪-‬לולה הייתה למנהלת בית הספר לבנות במינכן‪ .‬הבנים למדו חשמלאות‪ ,‬מכונאות‪ ,‬נגרות‪,‬‬
‫מכונאות רכב‪ ,‬ריתוך‪ ,‬חריטה וכו’‪ .‬הבנות הוכשרו למקצועות “נשיים” – ספרות‪ ,‬תפירה‪ ,‬תפירת לבנים‪,‬‬
‫קוסמטיקה‪ .‬כדי שיקל לארבעת אנשי ההנהלה לנוע בגרמניה המחולקת לאזורי כיבוש‪“ ,‬גויסו” ארבעתם‬
‫פורמאלית לצבא ארצות הברית‪ ,‬לבשו מדי צבא‪ ,‬ונחשבו לכל צורך לסוג מיוחד של קצינים‪Officers ,‬‬
‫‪ .Class B‬לסטאטוס הקצין האמריקאי היו לא מעט יתרונות‪ ,‬העיקרי שבהם – הזכות לקנות בחנויות הצבא‬
‫האמריקאי (‪ .)PX‬שם היה אבא רוכש מצרכים אשר בגרמניה של אחר המלחמה אפשר היה להשיגם רק‬
‫בשוק השחור‪ :‬שוקולד‪ ,‬חלווה‪ ,‬שימורי בשר טובים‪ ,‬ריבות מדרום אפריקה‪ ,‬חלב משומר‪ ,‬ואבקת ביצים‪.‬‬
‫שפחה לא ראתה על הים‪ .‬וחשוב מכל‪ ,‬סיגריות‪ ,‬שהיו כמטבע עובר לסוחר; אותן אפשר היה להחליף‬
‫לכל פריט בשוק‪ .‬מצרכים רבים היו חדשים לי‪ :‬מאז פרוץ המלחמה שכחתי את טעמם‪ ,‬ומשנעשו בני‬
‫הישג‪ ,‬לא היה סוף לפליאתי‪ .‬היו גם כאלה שלא למדתי ליהנות מהם‪ :‬עד היום אינני נוגע בכל משקה‬
‫מוגז‪ ,‬כי החומציות “עוקצת את הלשון”‪.‬‬

‫‪53‬‬

‫דף מעיתון “אורט” בגרמניה‪ .‬העיתון כתוב אידיש‪ ,‬אך בכתב לטיני‪ .‬למטה משמאל צילום של המנהלת קולודני‪ .‬בטור שמעליו‬
‫רשימת המקצועות שנלמדו בבית הספר‪ .‬בראש העמוד – צילומו של האוזר‪ ,‬סגן מנהל בית הספר‪.‬‬

‫‪54‬‬

‫שתי תמונות “אורט” (‪ :)1947‬מימין – אבא‪ ,‬שמעון רבינוביץ’ ואדם מרגלית (במדים)‪ .‬משמאל – אבא עם שני נציגי “אורט”‬
‫ו”ג’וינט” מארצות הברית שבאו לבקר את “שארית הפליטה”‪ .‬הגברת שבאמצע רצתה להביא לאמא מתנה‪ ,‬והביאה לה חבילת‬
‫סבון‪ .‬אמא הראתה על צווארה שלה באצבע ושאלה‪“ :‬רואים?”‪ .‬הדודה התכוונה כמובן רק לטוב‪ ,‬אך כבודה העצמי של לולה‬
‫לא הרשה לאיש להתייחס אליה בפטרונות‪.‬‬

‫אבא ואמא בישיבה של “אורט”‪.‬‬

‫אבא ואני ברחובה של מינכן‪ .1947 ,‬אבא במדי הצבא האמריקאי כ ‪.Officer Class B‬‬

‫‪55‬‬

‫במינכן חיינו לראשונה מזה שנים רבות משהו שדמה לחיים רגילים‪ .‬אבא התרוצץ ברחבי גרמניה‬
‫בג’יפ של “אורט” עם נהגו‪ ,‬אמא נכנסה בכל ליבה לניהול בית הספר ולהוראה בו‪ .‬אמא לימדה מתמטיקה‬
‫לכל מקצועות הבנות‪ ,‬מה שלמעשה היה הוראת חשבון בסיסי למדי‪ .‬הקדישה זמן רב למתודיקה של‬
‫הוראה לנערות אשר היו חסרות לגמרי הרגלי למידה‪ ,‬עבדה עד מאוחר בערב על הכנת מערכי שעור‪.‬‬
‫בנוסף לימדה אמא מקצועות “תיאורטיים” שהייתה חובה ללמדם בכל בית ספר מקצועי גרמני‪ .‬בתי ספר‬
‫אלה‪ ,‬בעלי מסורת מפוארת שלחינוך מקצועי שימשו דגם חיקוי לבתי הספר של “אורט”‪ .‬כך לימדה קורס‬
‫ב”ספרות נשים תיאורטית”‪ ,‬תיאוריה של גזירת בגדי נשים‪ ,‬תיאוריה של גזירת בגדי נשים תחתונים‪,‬‬
‫שלא לדבר על תורת הטכנולוגיה של בד וכו’ וכו’‪ .‬בכל אלה כמובן שלא היה לה ללולה מושג ירוק‪.‬‬
‫אלא מה? השיגה את ספרי הלימוד הגרמניים לכל המקצועות‪ ,‬די מהר למדה גרמנית עד יכולת דיבור‬
‫סבירה וקריאה שוטפת‪ ,‬והייתה מכינה שעורים על פי הספר‪ ,‬מלמדת אותם למחרת‪ ,‬ומשאירה את כל‬
‫שומעיה‪ ,‬תלמידות ומבקרות מן הג’וינט בארצות הברית ומ”אורט” ארצות הברית‪ ,‬תחת הרושם הברור‬
‫שלפניהם תיאורטיקנית של המקצועות האלה שנתמזל מזלם להיתקל בה‪ .‬בשעות בהן ישבה במשרדה‬
‫ברחוב הולביין ‪ ,14‬יחד עם עוזרתה ומי שהפכה לחברתה הטובה‪ ,‬צילה ויינר‪ ,‬היו שתיהן צוחקות עד‬
‫דמעות לשמע הצגות “שעור לדוגמא” שאמא הייתה מציגה בנושא כמו “התיאוריה של תפירת חזייה”‪.‬‬
‫לא זו בלבד‪ :‬לא ברור לי כיצד ומדוע‪ ,‬אך אמא ניגשה לבחינה‪ ,‬עברה אותה בהצלחה‪ ,‬וזכתה בתעודה‬
‫המאשרת כי היא “נבחנה ושולטת במקצוע יצור מחוכים” (‪ .)corset making‬גם לא ברור לי היום מדוע‬
‫בחרה להיבחן דווקא במקצוע זה‪ ,‬ולא‪ ,‬נאמר‪ ,‬בספרות נשים או בגזירה‪ .‬כנראה שאחרי שנות פליטות‬
‫ונדודים רבות חשבה כי תעודה מעין זאת “טוב שתהיה”‪ .‬כי הרי לעולם אין לדעת‪...‬‬
‫צילה ויינר הייתה בת העיר שאוולי שבליטא‪ .‬היו לה שני ילדים; בן‪ ,‬בוריה‪ ,‬מבוגר ממני בכשמונה‬
‫שנים‪ ,‬ובת בערך בגילי‪ ,‬אביבה‪ ,‬שברוסית כונתה ויווה או ויווקה‪ .‬בעלה של צילה מת כשבתו ויווה הייתה‬
‫עוד תינוקת‪ ,‬לפני המלחמה‪.‬‬
‫בוריה היה בפרוץ המלחמה במחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית “הפיונרים”‪ .‬כשהחל פינוי‬
‫ליטא על ידי הכוחות הסובייטיים‪ ,‬הניחה צילה במהומה שנוצרה כי בוריה יפונה עם חבריו מן המחנה‪,‬‬
‫והצטרפה לזרם הבורחים מזרחה‪ .‬בכל שנות המלחמה התגלגלו צילה וויווה ברחבי רוסיה‪ ,‬ובתום הכול‬
‫הגיעו גם הן למינכן‪ .‬בוריה לא פונה מזרחה‪ ,‬אלא הוחזר לליטא כנער בודד; ללא משפחה עבר את כל‬
‫אימי הגטו‪ ,‬נלקח למחנות עבודה שונים של הנאצים‪ ,‬ולקראת סוף המלחמה אף הספיק להיות שבוע‬
‫באושוויץ‪ .‬באושוויץ פגש את דודו‪ ,‬אחי אימו‪ ,‬שמואל סגל‪ ,‬שלימים היה לשחקן בתיאטרון “האהל”‪ .‬סגל‬
‫אמר לו שם כי אם ישרוד‪ ,‬יזכור נא כי קרובים לו בארץ ישראל‪ ,‬וכדאי שינסה להגיע לשם‪.‬‬
‫בוריה אכן שרד‪ ,‬הצליח להגיע ארצה ב”עליית הנער”‪ ,‬והיה לחבר קיבוץ רבדים של “השומר‬
‫הצעיר” בגוש עציון‪ .‬בנפול הגוש הלך בשבי הירדני‪ ,‬חזר בשלום‪ ,‬עזב את הקיבוץ‪ ,‬היה לקבלן מצליח‬
‫מאוד ברמת גן‪ ,‬הוליד בנות ובנים‪ ,‬ומת השנה מסרטן‪ .‬סיפור מסיפורי העם היהודי במאה העשרים‪ .‬בכל‬
‫שנותיו שמר טינה לאמו‪ ,‬כי לא השתחרר מן ההרגשה שלא עשתה די כדי למצאו בראשית המלחמה‪ .‬גם‬
‫לצילה היו לא מעט רגשות אשם בעניין‪ ,‬אף כי רק העולם המטורף לתוכו נולדנו באותו דור היה אשם‬
‫בכל‪.‬‬
‫ויווה ואני היינו מבלים שעות רבות במשרד אמהותינו – ימים בהם לא היו לימודים בבית הספר‪,‬‬
‫או שלא הלכנו לבית הספר מסיבה כלשהי‪ .‬היינו יושבים שעות ארוכות על רצפת המשרד ברחוב הולביין‬
‫‪ ,14‬לפעמים באידיליה‪ ,‬לעתים מקימים מהומה‪ .‬אז הייתה הדלת נפתחת פתאום מחדרו של המנהל‪,‬‬

‫‪56‬‬

‫ואברשה אורלינסקי היה שואג באידיש בקול מאיים‪“ :‬מה פה?! גן ילדים?!”‪ .‬בפעמים הראשונות נבהלנו‬
‫עד שלמדנו כי האיש הטוב הזה יבוא בעוד כמה דקות ויביא לשנינו חבילה דקה של שוקולד “‪”Hershey’s‬‬
‫שהיה שומר במגירתו עבורנו‪.‬‬
‫אני התחלתי ללמוד בבית הספר העברי במינכן‪ .‬זה היה בית הספר של הקהילה‪ ,‬והיה זה ללא ספק‬
‫המוסד המוזר ביותר בו זכיתי ללמוד בחיי‪ .‬פורמאלית‪ ,‬זה היה בית ספר עברי‪ .‬כמובן שלא היה שם ולו‬
‫ילד אחד שידע עברית‪ .‬היו ילדים שדיברו פולנית‪ ,‬והיו שדיברו רוסית‪ ,‬ואידיש‪ ,‬והונגרית‪ ,‬ורומנית‪ .‬השפה‬
‫משותפת לנו הייתה אידיש‪ ,‬שחלק מאיתנו שלטו בה היטב אך אחרים התקשו בה מאוד‪ .‬אני כבר הייתי‬
‫אז רב‪-‬לשוני למדי‪ :‬ידעתי קרוא וכתוב היטב ברוסית ופולנית (יכולת הכתיבה בשתי השפות התנוונה‬
‫ברבות השנים) ודיברתי לא רע אידיש וגרמנית‪ .‬כאן גם נדהמתי מן האידיש ששמעתי‪ :‬גם הורי‪ ,‬גם יהודי‬
‫פינסק האחרים דיברו אידיש ליטאית‪-‬ווילנאית יפה‪ ,‬שצלילה באזני היה אציל‪.‬‬

‫כיתה ה’‪ ,‬בית הספר העברי במינכן‪ .‬אני יושב רביעי מימין‪ .‬השלישי משמאל – יהושע פילו‪.‬‬

‫“ווּואעס” במקום “וֹואס” הליטאית‪ .‬להוסיף חטא על‬
‫ֶ‬
‫והנה נתקלתי באידיש הגליצאית‪ ,‬השואלת‬
‫פשע‪ ,‬חלק מהילדים הגליצאים (וההונגרים) חבשו כובעים‪ ,‬בדרך כלל ברטים‪ ,‬והסבירו לנו כי אנו עושים‬
‫מעשה נורא בהיותנו גלויי ראש‪ .‬התחלופה בכיתות ובין המורים הייתה רבה‪ :‬מדי פעם הגיע מישהו חדש‪,‬‬
‫מדי פעם היגר מישהו לארצות הברית‪ ,‬קנדה‪ ,‬אוסטרליה‪ ...‬הילדים גם לא התלהבו ברובם מהלימודים‪.‬‬
‫לא מעטים בינינו היו כבר ילדים רק כרונולוגית‪ .‬רבים מן הבנים והבנות ידעו על החיים יותר‬
‫מחלק ממוריהם‪ ,‬ולא תמיד על החלק המקסים של החיים‪ .‬השיעורים התנהלו לכאורה כסדרם‪ ,‬פה ושם‬
‫באמת בהצלחה‪ .‬המורה לחשבון‪ ,‬אלטמן‪ ,‬לימד יפה שברים פשוטים ועשרוניים‪ ,‬שעורי הבית היו בעיות‬
‫פשוטות באלגברה‪ ,‬השעורים היו מעניינים‪ .‬ניסו ללמד אותנו גם קצת עברית‪ ,‬והצליחו ללמד אותי את‬
‫אותיות האלף‪-‬בית‪ ,‬וראשית קריאה עברית‪ .‬מכל יתר המקצועות שנרשמו בתעודת סוף השנה – תנ”ך‪,‬‬
‫דברי הימים‪ ,‬טבע‪ ,‬גיאוגרפיה‪ ,‬אנגלית‪ .‬מכל לימודי שם אינני זוכר גם אות אחת‪ .‬כלום‪ .‬מאומה‪ .‬היה לנו‬
‫מורה קשוח להתעמלות‪ ,‬ואני הייתי רחוק מטיפוס “יהדות השרירים” עליו חלם נורדאו‪ .‬למרבית המורים‬
‫התייחסתי בשוויון נפש‪ .‬מהמורה להתעמלות פחדתי‪.‬‬
‫היו בכיתה ילדים שבלטו בכישרונותיהם‪ :‬היה ילד בשם רסקין שהפליא לצייר‪ .‬היה יושב בכל‬
‫השעורים ורושם דיוקנים‪-‬קריקטורות של כל מי שהיה בכיתה‪ ,‬והייתה ילדה‪ ,‬רבקה‪ ,‬שיחד איתי הצטיינה‬

‫‪57‬‬

‫בחשבון‪ ,‬אך אני ראיתי כי לה באמת יש חוש לניסוח בעיות מתמטיות פשוטות לגמרי‪ ,‬באופן שלא עלה‬
‫על דעתי‪ .‬והיו ספורטאים מצטיינים‪ .‬בסך הכל לא הרבינו ללמוד בבית הספר‪ ,‬וגם הלימודים לא היו‬
‫חשובים מאוד בעינינו‪ .‬התחושה הייתה כי זהו זמן שצריך להעבירו איכשהו‪ .‬כשנגיע לארץ הקבע שלנו‪,‬‬
‫שזהותה לא הייתה ברורה‪ ,‬נתחיל לחיות “באמת”‪.‬‬

‫תעודת סיום כיתה ד’ בבית הספר העברי במינכן‪.‬‬

‫עד אותו “באמת” אפשר היה לשחק‪ .‬כמה חברים טובים היו לי במינכן‪ .‬הטוב שבהם היה ריצ’רד‬
‫(ריצ’אק) אקרט‪ ,‬בנו של רופא רנטגנולוג מפולין‪ .‬היה ילד נמוך אך חזק‪ ,‬ספורטאי טוב‪ ,‬ואמיץ מאוד‪ .‬לא‬
‫ֶ‬
‫פעם באביב‪ ,‬בקיץ ובסתיו‪ ,‬בדרכנו מבית הספר הביתה‪ ,‬היה ריצ’אק משכנע אותי לרדת קצת לנהר‬
‫האיסאר החוצה את מינכן‪ .‬המורד לנהר היה תלול‪ ,‬היינו יורדים עד למים‪ ,‬חולצים נעליים‪ ,‬ובמכנסינו‬
‫הקצרים תמיד‪ ,‬טובלים רגליים במי הנהר‪ ,‬ומנסים כוחנו בהקפצת חלוקי נחל על פני המים‪ .‬אחרי פעמים‬
‫אחדות של סטייה קטנה זו בדרך הביתה‪ ,‬ירדנו פעם אל הנהר‪ ,‬דרך הצמחייה העבותה‪ ,‬עצי הערבה‬
‫הבוכייה (?) מתכופפים מעל ראשינו‪ .‬הצמחייה במורד אל הנהר רטובה‪ ,‬חלקלקה‪ .‬הגענו אל הגדה‪.‬‬
‫ריצ’ארד הציע “בוא ניכנס למים” אני מתבייש להודות בפחד‪ .‬מתפשטים ערומים מבגדינו ונכנסים לתוך‬
‫מי הנהר הקרים‪ .‬שנינו לא ידענו לשחות‪ ,‬והיותנו לבד בתוך זרם המים‪ ,‬שאז לפחות נראה לי מהיר‪,‬‬
‫הקנה תחושה של העזה‪ ,‬של הרפתקה‪“ .‬עשינו זאת”‪ .‬המתח של “שלא תספר להורים”‪ .‬לא סיפרנו‪ .‬ועוד‬
‫חבר היה לי‪ ,‬בן כיתתי יהושע פילו‪ .‬הוא היה ילד עדין‪ ,‬שרד את המלחמה בצד הארי‪ ,‬אך שלא כמו רוב‬
‫הילדים בכיתה‪ ,‬בייחוד אלה שעברו את המלחמה ללא הוריהם‪ ,‬לא ניבל את פיו‪ ,‬לא דיבר על הבנות‬
‫בלשון גסה‪.‬‬
‫היו גם החברות‪ .‬אלה היו לא בנות כיתה שלי‪ ,‬אלא בנות של חברות של אמא‪ .‬חברה אחת‬
‫הייתה אסיה רדונסקה‪ ,‬ולה בת אירנה (“אירקה”)‪ .‬אירקה הייתה בת גילי בדיוק‪ .‬נולדה ב‪ 28-‬לספטמבר‬
‫‪ .1936‬הייתה ילדה רזה‪ ,‬גבוהה לגילה‪ ,‬נאה‪ .‬אסיה הייתה כמונו מבלרוסיה‪ .‬בת גרודנו‪ .‬כהורי הייתה‬
‫מעורה בתרבות הרוסית‪ ,‬אך סיגלה לעצמה את הפולנית בין שתי מלחמות העולם‪ .‬בעלה נהרג בתחילת‬
‫המלחמה‪ ,‬והיא עברה את כל מוראותיה עם אירנה הקטנה‪ ,‬מרבית הזמן “בצד הארי”‪ .‬גם שם הייתה‬

‫‪58‬‬

‫שפתן פולנית‪ ,‬ובשפה זו גם אני דיברתי איתן‪ .‬נדמה לי כי אירקה למדה בבית ספר גרמני‪ ,‬ודיברה גרמנית‬
‫טובה‪ .‬במינכן התחברה אסיה באיזה אופן‪ ,‬כפי שאלפי גברים ונשים יהודים נתחברו זה לזו‪ ,‬לדוקטור‬
‫אבנד‪ ,‬רופא‪ ,‬איש מוזר‪ ,‬מיזנטרופ‪ ,‬ולו בת בשם אווה שהציל מן השואה‪ ,‬בשנה צעירה מאירנה וממני‪.‬‬
‫אווה ואירית היו חברות טובות‪ ,‬אם כי גם הייתה ביניהן קנאה לא מעטה‪ .‬ברבות הימים‪ ,‬לאחר שכולנו‬
‫עלינו ארצה‪ ,‬אסיה ואבנד נישאו‪ ,‬ואווה ואירנה היו לאחיות‪ .‬אווה הייתה לחווה‪ ,‬אירנה לאירית‪ .‬אירית‬
‫התחנכה שנה‪-‬שנתיים בקיבוץ אפיקים‪ ,‬שם היו לה קרובים‪ ,‬שנאה כול יום מימיה שם‪ ,‬חזרה לבית אימה‬
‫בחיפה‪ ,‬ולמדנו באותה כיתה בבית הספר בבבת‪-‬גלים‪ ,‬עד סיימנו את בית הספר העממי‪ .‬שנינו המשכנו‬
‫ללמוד בריאלי‪ ,‬אלא שאירית לא סיימה‪ ,‬ועברה בשמינית לבית חינוך‪ .‬חוה למדה ב”גימנסיה ביאליק”‬
‫ואחר כך בבית ספר לפקידות‪ .‬בחיפה נפגשו המשפחות לעתים קרובות מאוד‪ .‬בשישית או בשביעית‬
‫הייתה חוה לחברתי הראשונה‪ .‬הייתה לנערה הראשונה שנישקתי ונישקה אותי‪ .‬אירית סיפרה לאימה‬
‫וזו לאימי‪ ,‬כי אמרה לחווה‪“ ,‬למה את חברה של ישו? הוא בכלל לא יפה”‪ ,‬השיבה חוה‪“ ,‬דווקא כשהוא‬
‫מתרחץ‪ ,‬לובש בגדים רגילים ומסתרק‪ ,‬הוא נחמד”‪ .‬התנאים שהגדירה היו בלתי סבירים‪ :‬אני הייתי‬
‫ב”מחנות העולים”‪ ,‬בדרך כלל בלתי רחוץ‪ ,‬בלתי מסורק‪ ,‬ומשלומפר‪ .‬לאחר סיום בית הספר התגייסתי‬
‫לנח”ל; חוה ואירית לא רצו להתגייס‪ .‬חוה התחתנה מוקדם‪ ,‬רכשה עם בעלה פנסיון על שפת ימה של‬
‫נהריה‪ ,‬ועד היום מנהלת אותו‪ .‬נפגשנו פעם‪-‬פעמיים לפני איזה שנים‪ .‬העלינו זיכרונות‪ .‬אירית למדה‬
‫פיזיותרפיה‪ ,‬דחתה כך את גיוסה‪ .‬בינתיים בא ארצה מארצות הברית זאנון‪ ,‬בחור מבוגר מאיתנו בכעשור‪,‬‬
‫מהנדס ניצול שואה מפולין‪ ,‬לחפש כלה יהודיה‪ .‬שידכו לו את אירית‪ .‬עברה עמו ללוס אנג’לס‪ .‬אחרי‬
‫שהייתה אירנה לאירית‪ ,‬נעשתה אירית לאיירין‪ ,‬החיה בלוס אנג’לס עם בעלה ושתי בנותיה‪ .‬כשאמירה‬
‫ואני למדנו ב‪ ,UCLA‬התברר כי בעלה זאנון חבר קרוב של איאן קפלן‪ ,‬מדריכי בדוקטורט‪ .‬התחלנו להיפגש‪.‬‬
‫התיידדנו מאוד‪ ,‬אף כי בהרבה דברים לא הסכמנו‪ .‬ב‪ 1973 -‬באנו ל‪ Caltech‬לשבתון ראשון‪ .‬פרצה מלחמת‬
‫יום כיפור‪ .‬אני התלבטתי אם לחזור ארצה או להישאר‪ .‬נעם היה בן עשר‪ ,‬אורי בן שלוש וחצי‪ ,‬רחל בת‬
‫שנתיים‪ .‬היינו מודאגים מאוד‪ ,‬מאוד‪ .‬מתוחים‪ ,‬עצבניים‪ .‬בערב פתח זאנון בהרצאה מלומדת‪ ,‬כי יכול‬
‫להיות שישראל תחדל מלהתקיים‪ ,‬וכי במבט היסטורי אין זה אסון נורא‪ ,‬כיוון שעיקר גורלו של העם‬
‫היהודי הוא בגולה‪ ,‬ושליחותו של העם היהודי‪ ...‬אותו ערב רבנו בגסות‪ .‬מאז נדמה לי כי לא ראיתי את‬
‫שניהם‪ ,‬ולא שמעתי מהם‪ .‬אולי ניסה איאן פעם להפגישנו אצלו‪ .‬קצת חבל‪ ,‬חיבבתי את אירית מאוד‪.‬‬

‫אמא ואני‪ ,‬מינכן (‪.)?1947‬‬

‫‪59‬‬

‫חזרה למינכן‪ :‬עם אירית וחווה הייתי משחק כשהלכתי עם אמא לבקר את אסיה‪ .‬במשחקים אלה‬
‫היו שתי הבנות לרב זוממות כל מיני מעשי זדון נגדי‪ :‬מתחבאות באיזו חצר כשהיינו יוצאים שלושתנו‬
‫לטייל‪ ,‬דוחפות אותי לשלולית‪ ,‬מתלחשות מאחורי גבי‪ .‬רק כשהיה גם ריצ’רד מצטרף למשחקינו (אביו‬
‫הרנטגנולוג היה ידיד של דוקטור אבנד) היו הכוחות ביני לבנות מתאזנים במקצת‪ .‬לא מעט משחקים‬
‫שלנו היו משחקים מרושעים‪ :‬בתי הדירות במינכן הם מרובי דיירים‪ .‬בכניסה הראשית קבוע לוח ועליו‬
‫כל פעמוני הדירות‪ .‬משחק מקובל היה ללחוץ על כל הפעמונים בבת אחת ולברוח‪ .‬ממרחק בטוח אפשר‬
‫היה אז לצפות בדיירי הבית מנסים לברר מי המצלצל בדלת‪“ .‬משחק” אחר היה השלכת שקית נייר‬
‫מלאת מים ממרפסת הבית על ראשי עוברים ושבים‪ .‬לא פעם‪ ,‬כשהצלחנו ופגענו באיזה גרמני בעל מראה‬
‫מכובד‪ ,‬היה זה עולה במדרגות הבית‪ ,‬ומתלונן בפני אמהותינו‪ .‬כמובן שמיד עם השלכת ה”פצצה” היינו‬
‫אנחנו מתחבאים בחדר‪ ,‬מעמידים פני שקועים במשחק דמקה‪ ,‬שח‪ ,‬או מונופול‪ .‬כשהיה המתלונן בחברת‬
‫האמהות נכנס לחדר בו היינו היו פנינו מלאי עלבון על שמישהו העלה בדעתו להאשים ילדים תמימים‬
‫שכמותנו במעשים נלוזים כל כך‪.‬‬

‫מסיבה במינכן (‪ .)1947‬לשמאלה של אמא‪-‬לולה יושב בן דודה של דורוטה‪ ,‬אשת בוריס‪ .‬לימינה ליובה (אריה) רטנר‪ ,‬ולידי‬
‫אשתו לייקה‪ .‬שניהם צעירים מהורי‪ ,‬דוברי רוסית יפה מאוד‪ .‬שניהם התייחסו אלי ברצינות רבה‪ ,‬הסבירו שאלות ששאלתי‬
‫בהוויות העולם‪ .‬על כך אהבתי אותם מאוד‪ .‬ליובה היה פעיל במפא”י‪ ,‬ולאחר שעלו לארץ המשיך בפעילות זו‪ .‬נדמה לי כי‬
‫שינו שמם לנשר‪ ,‬וחיו בחיפה‪ .‬הקשר איתם אבד‪ .‬האחרון מימין הוא טוליה רזניק‪.‬‬

‫מסביב להורי התקבצה במינכן קבוצת חברים טובים‪ .‬מלבד אלה שכבר סיפרתי עליהם היה‬
‫החשוב שבהם בן דודה של אמא‪ ,‬בוריס פליסקין‪ .‬בוריס היה בן פליסה‪ ,‬עיירתו של סבא יצחק‪ ,‬ולא רק‬
‫בן‪-‬דוד אלא גם חבר נעורים קרוב של אמא‪ .‬חבר שלישי שלהם (שכמובן לא היה במינכן) היה פייבל‬
‫ויגדרהאוז‪ ,‬אף הוא בן העיירה‪ ,‬אשר בשנות השלושים הצטרף לקיבוץ הכשרה בפולין‪ ,‬עלה ארצה‪,‬‬
‫והיה ממקימי קיבוץ שפיים‪ .‬לולה הייתה חוזרת מדי פעם על הסיפור כי בנעוריהם‪ ,‬כשצריך היה לתקוע‬
‫מסמר בקיר‪ ,‬היה בוריס קורא למישהו “איציק! הב פטיש” וממשיך “יענקל‪ ,‬תן מסמר!” ואז היה משלים‬
‫את העניין ב”שמרל – הנה‪ ,‬תקע! (באידיש‪ :‬האק אריין!)”‪ .‬בוריס סיים לימודי רפואה ממש לפני המלחמה‪.‬‬
‫בגטו ובמחנות איבד את אשתו ואת בנו הקטן יוסף (אמא סיפרה כי יוסף זה נקרא על שם יוזף פילסודסקי‪,‬‬

‫‪60‬‬

‫המנהיג והדיקטאטור הפולני)‪ ,‬לקראת סוף המלחמה פגש באחד המחנות את דורוטה‪ ,‬אישה יהודיה‬
‫צעירה נאה‪ ,‬והקימו יחד משפחה חדשה‪ .‬במינכן נולד בנם יוסי‪ ,‬שנקרא על שם יוסי הראשון‪.‬‬
‫יוסי פליסקין ולילי (לילקה) קאהן‪ ,‬בתם הקטנה של יאנק “הירוק” ואניה אשתו‪ ,‬היו שני הילדים‬
‫הקטנים בחבורה‪ .‬אני הגדול יותר הייתי מן הילדים הבודדים שהיו שם ושרדו‪ ,‬והייתי אהובם ובן שיחם‬
‫של כמעט כל המבוגרים‪ .‬למרבית המבוגרים לא היו ילדים‪ .‬בעשור שלפני ‪ 1946‬לא ראו בני אדם במזרח‬
‫אירופה זמן מתאים לקיום מצוות “פרו ורבו”‪“ .‬ונשמרתם לנפשותיכם” העסיקה אותם יותר‪ .‬לא היה זה‬
‫עולם שהזמין במיוחד להביא אליו חיים חדשים‪ .‬לילקה ויוסי היו לסימן התחייה – שוב החלו יהודים‬
‫להוליד בנות ובנים‪ .‬לילקה הייתה ילדה יפהפיה‪ ,‬מתוקה‪ ,‬נושא לאהבה ופינוק על ידי כל בני החבורה‪.‬‬
‫גם לילקה ויוסי עלו עם הוריהם ארצה‪ .‬יאנק חזר לווינה‪ ,‬ושם הוא חי עד היום‪ .‬בארץ לילקה הפכה‬
‫לליאורה‪ ,‬אניה נישאה עוד בשנית ובשלישית‪ ,‬הקימה מפעל קוסמטיקה מצליח‪ ,‬שליאורה מנהלת אותו‪.‬‬
‫ליאורה כבר סבתא‪ .‬הקשרים בינינו נשארו תמיד חמים‪.‬‬
‫בוריס ומשפחתו התיישבו בתל‪-‬אביב‪ .‬בוריס‪ ,‬שגם במינכן עבד בג’וינט‪ ,‬יסד וניהל בארץ את‬
‫ארגון “מלב”ן”‪ .‬בוריס היה הראשון מקבוצת החברים במינכן שמת בארץ‪ ,‬וכמסופר למעלה ביקשה אמא‬
‫להיקבר לידו‪ ,‬וכל החבורה לידם‪.‬‬

‫יוסי פליסקין‪ ,‬בנם של דורוטה ובוריס‪ ,‬הוא היום פרופסור לחקר‬

‫ביצועים באוניברסיטת בן גוריון‪.‬‬
‫חבר קרוב של אמא ובוריס‪ ,‬שגם הוא הגיע למינכן‪ ,‬היה טוליה רזניק‪ ,‬אף הוא כמותם בן פליסה‪,‬‬
‫ואשתו נדיה‪ .‬טוליה היה רופא‪ ,‬שניהם נישאו עוד לפני המלחמה‪ ,‬שרדו את כל מוראותיה בגטו ובמחנות‪.‬‬
‫טוליה הפך בדרך מוזרה לבן הטיפוחים של חבורת אנשי העולם התחתון היהודי‪ ,‬בגטו ואחר כך במחנות‪.‬‬
‫הם שמרו עליו כעל מעין קמע‪ .‬הכינוי שניתן לו היה “דער יאלד” – כינוי מזלזל של “אנשינו” לכל בני‬
‫העולם המרובע – משהו בין בטלן‪”,‬חנּון” או “פראייר” בעברית של היום‪ sucker ,‬באנגלית אמריקאית‪.‬‬
‫טוליה ניצל בעיקר בזכות חסותה של החבורה הזו‪ ,‬שלמד לאהבה ולכבד את ערכיה‪ .‬פה ושם גם הועילה‬
‫לו עובדת היותו רופא‪ ,‬המסוגל לעזור לאנשים בשעות צורך‪ .‬ילדים לא היו להם‪ .‬כשכולנו עלינו ארצה‬
‫החליטו הם לפנות לארצות הברית; כך עשה גם איזיה האוזנר‪ ,‬מהנדס מצ’נסטוחוב בפולין‪ ,‬ואשתו לוסיה‪.‬‬
‫את שני הזוגות פגשנו‪ ,‬אמירה ואני‪ ,‬בניו יורק כשנסענו ללימודי הדוקטורט ב‪.UCLA-‬‬
‫הפרידה ממשפחת שפירא בעזבם את מינכן לארצות הברית (‪.)1948‬‬
‫בתחנת הרכבת מחזיקה אמא את יסיאק‪-‬ג’ק על ידיה‪ .‬אמא לבושה‬
‫מעיל תכלת העשוי בד דמוי שמיכה צבאית‪ ,‬ולו צווארון ושרוולים‬
‫מכוסי פרווה‪ .‬כשאני נזכר באמא של ילדותי‪ ,‬אני רואה אותה הרבה‬
‫פעמים במעיל זה‪.‬‬

‫איזיה ומניה שפירא שהכרנו בסמיפלטינסק הגיעו אף הם‬
‫לגרמניה‪ ,‬התיישבו בעיירה באד‪-‬טלז‪ .‬היינו נפגשים איתם‬
‫דרך קבע‪ ,‬וגם כאן‪ ,‬כמו בסמיפלטינסק‪ ,‬התייחסו גם מניה‬
‫גם איזיה להורי כאל המבוגרים האחראיים למעשיהם‪.‬‬
‫בגרמניה נולד בנם יעקב (בשם יאסיק‪ ,‬ולימים‬
‫בארצות הברית‪ ,‬ג’ק)‪ ,‬שהורי אהבוהו מאוד כתינוק‪ .‬גם‬
‫הוא כמו יוסי פליסקין נקרא על שם יאסיק שנולד לפני‬

‫‪61‬‬

‫המלחמה‪ .‬כשגורשו מניה ואיזיה לסמיפלטינסק השאירו את בנם אצל סבתו בפינסק‪ ,‬בטוחים כי כך‬
‫דואגים לשלומו‪ ...‬איזיה לא רצה לשמוע בקול הורי בתכנון מעשיו‪ .‬אמא ניסתה בשיחות שנמשכו שעות‬
‫על גבי שעות לשכנעו כי חשוב מכול הוא שיסיים את לימודי הרפואה שלו‪ ,‬בהם התחיל לפני המלחמה‬
‫בצרפת‪ .‬אם אפשר שיעשה זאת בגרמניה או בצרפת‪ ,‬מה טוב; אם אי אפשר – שיעלה ארצה ויעשה‬
‫זאת בירושלים‪ .‬איזיה החליט כי עתידו מובטח בקרבה לדודו שבניו‪-‬יורק‪ .‬נסעו אפוא לניו‪-‬יורק‪ .‬דודו‬
‫היה רנטגנולוג‪ ,‬ולו מרפאה‪ .‬הוא אף לא העלה בדעתו לעזור לאיזיה לסיים לימודיו‪ .‬תחילה הקימו מניה‬
‫ואיזיה משק לגידול עופות בניו‪-‬ג'רזי‪ .‬משכשל נסיונם החקלאי הלך איזיה לעבוד כלבורנט במרפאת דודו‪.‬‬
‫הדוד הטוב שילם לו שכר נמוך ממחירי השוק‪ ,‬ובמשך זמן רב הצליח להנחיל לו את ההרגשה כי ראוי לו‬
‫לאיזיה שיהיה אסיר תודה לדודו‪-‬מצילו‪.‬‬
‫גם עם משפחת שפירא המשכנו לשמור על קשר חם‪ .‬בבואנו לראשונה לארצות הברית נפגשנו‬
‫עם איזיה‪ ,‬מניה ושני ילדיהם ג'ק ותמי‪ .‬אחרי מות איזיה נפגשנו עם מניה שנותרה עצובה ובודדה‪ ,‬וכיום‬
‫בעיקר עם ג'ק וילדיו‪ .‬כל משפחת שפירא טיפחה אהבה לנעם‪ ,‬ונעם מחזיר היום אהבה וחיבה לג'ק ולסוזן‬
‫אשתו‪.‬‬
‫משנכנסו החיים למסלול נורמלי הגיבו כנראה גם האורגניזמים לשינוי התנאים‪ :‬הגוף קיבל‬
‫אותות שמותר להתפנק‪ ,‬מותר לחלות‪ .‬אצלי החלה דלקת ריאות ממושכת מאוד‪ ,‬שהתפתחה לתהליך‬
‫מעין‪-‬שחפתי‪" ,‬כתמים על הריאות"‪ .‬אנטיביוטיקה לא הייתה עדיין בהישג יד‪ .‬יעצו לקחת אותי לאוויר‬
‫צח‪ ,‬ולהאכילני שומן וביצים‪ .‬נסענו אפוא לתקופת מה למקומות מרגוע‪ ,‬לבאד‪-‬רייכנהאל וברכטסגאדן‬
‫שבאלפים הבאווריים‪ ,‬קרוב לגבול אוסטריה‪ .‬הראשון‪ ,‬מקום מעיינות מרפא מלוחים הקשור בתעשיית‬
‫המלח מאז ימי הביניים הקדומים‪ ,‬השני אזור יפהפה‪ ,‬אשר מאז שנות העשרים של המאה העשרים היה‬
‫בשלטונם של הנאצים‪ .‬עוד אז רכשו אנשי המפלגה שם שטח נרחב כמקום מרגוע למנהיגם הפיהרר‪.‬‬
‫כשהגיע לשלטון מיקם היטלר בראש הר גבוה את משרד הקאנצלר שמחוץ לברלין‪ ,‬ושם קיבל את‬
‫צ'מברליין‪ ,‬לויד‪ -‬ג'ורג' ובנש הצ'כי – כולם היו לאורחיו ב"קן הנשרים" שבברכטסגאדן‪.‬‬

‫מרפסת המלון בברכטסגאדן‪ .1947 ,‬הכביש שברקע מוביל ל”קן הנשרים” של היטלר‪.‬‬

‫‪62‬‬

‫לשבוע הראשון של החלמתי נסענו שלושתנו אל מחוץ למינכן‪ .‬אחר כך נשארנו רק אמא ואני‪.‬‬
‫אבא חזר למינכן והיה בא לבקרנו רק בסופי השבוע‪ .‬בברכטסגאדן שכרנו חדר במלון על צלע ההר המביט‬
‫אל עבר “קן הנשרים”‪ .‬לחדר הייתה מרפסת גדולה‪ ,‬הפתוחה אל ההרים‪ .‬הכניסה לקומת מגורינו במלון‬
‫הייתה מן הרחוב שעל צלע ההר התלול‪ .‬מצד המרפסת היה חדרנו בקומה השלישית‪ .‬סידור גיאומטרי‬
‫זה מאוד הרשים אותי‪ :‬נכנסים לדירה במפלס הרחוב‪ ,‬והנה אני בקומה שלישית‪ .‬שיטת הריפוי שלי‬
‫הצטמצמה לשני האלמנטים שהומלצו‪ :‬אוויר צח‪ ,‬שהיה בשפע‪ ,‬בעיקר בסופי השבוע כשאבא היה מגיע‪,‬‬
‫והיינו יוצאים לטיולים בהרים‪ ,‬וכן חמאה וביצים‪ .‬בטיולינוו עם אבא הגענו די גבוה בשבילי ההליכה‪,‬‬
‫קטפנו פרחי אלפים‪ ,‬למדנו קצת להכירם‪ .‬את האדלוייס‪ ,‬המפורסם בפרחים אלה לא מצאנו‪ ,‬אך הוקסמתי‬
‫מיופיו של האנציאן (‪ Enzian‬או ‪ Gentian‬באנגלית) האנציאן האלפיני הסגול‪ .‬כדי להגדיל את כמות‬
‫החמאה והביצים שנדחסו לבטני הייתה אמא מכינה לי‬
‫חמאה מעורבת בקקאו‪ ,‬גוגל‪-‬מוגלים למיניהם בטעם‬
‫שוקולד‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה‪ ,‬כך שגם כמות הסוכר בדיאטה‬
‫שלי‬

‫גדלה‬

‫מאוד‪.‬‬

‫משלא‬

‫הועילו‬

‫באד‪-‬‬

‫רייכנהאל‬

‫וברכטסגאדן‪ ,‬שכרנו בית קטן באוטוברון שליד מינכן‬
‫לתקופה ממושכת יותר‪ .‬אכן‪ ,‬בסופו של כחודש האבסה‬
‫שכזו‪ ,‬לא רק ששמנתי למדי‪ ,‬אלא גם הכתמים על הריאות‬
‫נעלמו מצילומי הרנטגן‪.‬‬
‫לראשונה גם היה לנו זמן פנוי לבלותו מחוץ לעיר‪ .‬אמנם‬

‫אנציאן האלפיני‬

‫התחבורה הציבורית בגרמניה שלאחר המלחמה הייתה קשה מאד – הרכבות נהרסו בהפצצות‪ ,‬גם תחנות‬
‫הרכבת לא תיפקדו‪ .‬אך לרשות המשפחה עמד מדי פעם הג’יפ של אורט‪ .‬אבא היה מקבל רשות להשתמש‬
‫בו לסוף שבוע‪ ,‬ונהגו שהתיידד מאד איתנו נהנה גם הוא מן הטיולים‪ .‬בין טיולינו זכור לי במיוחד זה‬
‫להרנכימזה (‪ ,)Herrenchiemsee‬אגם כ‪ 60‬ק”מ דרום מזרחית למינכן‪ ,‬במרכז האגם אי‪ ,‬ועליו ארמון‪ .‬היה זה‬
‫ארמונו של לודביק ‪ II‬מלך בווריה מן המחצית השניה של המאה ה‪ .19‬ללודביק זה היו כינויים אחדים‬
‫–”מלך האגדות” “המלך הברבור” אך בעיקר היה ידוע כ”לודביק המטורף”‪ .‬הטיול לארמונו של לודביק היו‬
‫בו לגבינו כמה חידושים‪ :‬לי היה זה הטיול הראשון בחיי אותו “הכנתי”‪ .‬למדתי קצת על רקע בניית‬
‫הארמון‪ ,‬על קורות המלך‪ ,‬על תככי החצר‪ .‬לודביק ה‪ II‬העריץ את לואי ה ‪“ XIV‬מלך השמש” מצרפת‪.‬‬
‫על כן בנה את ארמונו כחיקוי או כמחווה לארמון וורסאי‪ .‬המלך היה מכור לארכיטקטורת פאר‪ .‬התמכרותו‬
‫זו הייתה גם הסיבה העיקרית ל"טירוף"‬
‫שיוחס לו‪ .‬אין זה ברור כלל כי היה‬
‫מטורף‪ .‬אין ספק כי היה אקסצנטרי‬
‫מאד‪ :‬ביישן‪ ,‬לעתים בעל מזג רודני‪ .‬אך‬
‫הוצאותיו העצומות על ארמונות הפאר‬
‫וסגנון חיי הפאר הכניסו את בווריה‬
‫לחובות כבדים‪ ,‬גרמו לסכסוך בין המלך‬
‫לקבינט‪ ,‬וזה האחרון הצליח להכריז‬
‫עליו כחולה נפש‪ ,‬להדיחו מכס מלכותו‪.‬‬
‫תוך ימים בודדים מההדחה “מצא המלך‬
‫ארמונו של לודביק ה ‪ I I‬ב ‪Herrenchiemsee‬‬

‫את מותו” בנסיבות מסתוריות למדי‪.‬‬

‫‪63‬‬

‫לא רק עלי‪ ,‬גם על הורי השאירו הארמון‬
‫ועשרו רושם עצום‪ .‬הן ארמונות שכאלה‬
‫לא נראו בסביבות פינסק או סמולנסק‪.‬‬
‫רק בוורשא נתקלו לפני כן כעושר ברמה‬
‫דומה‪.‬‬
‫ממינכן חודשו גם הקשרים עם הקרובים‬
‫מעבר לים‪ .‬אמא החלה מתכתבת עם‬
‫גרישה‬

‫ומוריס‬

‫רודנר‬

‫שבאוסטרליה‪.‬‬

‫כעבור זמן שלחו לנו שניהם אישור‬
‫עם הכלבלב “אס” באוטוברון (‪ ,)1947‬מחלים ממחלות הריאה‪ .‬שימו לב‬
‫לגרביים המתוחות עד מתחת לברך‪( .‬הפרעה גנטית כנראה‪ ,‬שעברה‬
‫לבני אורי‪ ,‬והוא הורישה לבנו מיכאל אחריו‪).‬‬

‫כניסה לאוסטרליה‪ ,‬כדי שנוכל להצטרף‬
‫אליהם‪ .‬שניהם בינתיים נשאו נשים‪ ,‬אך‬

‫גרישה זכר באהבה את רוזה אחותה של אמא‪ ,‬שהייתה אמורה להפוך בת זוגו‪ ,‬ואיננה‪.‬‬
‫אבא יצר קשר מכתבים עם שלמה צמח‪ ,‬אחי אמו‪ .‬המכתבים שהגיעו ממנו הרשימו אותי בכתב‬
‫ידו היפהפה; תחילה ברוסית וביידיש‪ ,‬ומשעלינו ארצה המשיך לכתוב מירושלים לתל‪-‬אביב‪ ,‬אותם‬
‫מכתבים סדורים‪ ,‬בכתב היד היפה בעברית פשוטה ואלגנטית‪ .‬גם עם פייבל ויגדרהאוז משפיים חודש‬
‫הקשר‪ ,‬והוא הפציר בנו ובמשפחת פליסקין לעלות ארצה‪.‬‬
‫אני התחלתי למצוא קשרים משלי לארץ ישראל‪ .‬תחילה היו אלה שליחי תנועות הנוער ששוחחו‬
‫איתנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬על חולצות כחולות‪ ,‬ועל קיבוץ‪ ,‬ועל שוויון בין בני אדם‪ .‬כל זה קסם לי מאוד‪ .‬באחד‬
‫הימים פגשתי את מאיר איילי‪ ,‬שהיה שליח הקיבוץ המאוחד בגרמניה‪ .‬מאיר היה בן כשלושים‪ ,‬חבר‬
‫קיבוץ גבת‪ ,‬קיבוצם של הפינסקאים‪ ,‬ואף שנדמה לי כי מאיר היה יליד אוסטריה‪ ,‬הרי שלעצם בואו‬
‫מ”הקבוצה על שם קדושי פינסק” הייתה משמעות עמוקה בשבילי‪ .‬נפגשתי עם מאיר מספר פעמים בבית‬
‫הספר‪ ,‬ולאחר השעורים במאל‪-‬שטרסה‪ .‬הלכנו פעם ל”גן האנגלי” שבקרבת מקום‪ ,‬ישבנו על ספסל‪ ,‬ומאיר‬
‫סיפר לי על הארץ‪ .‬הוא היה מספר בשקט‪ ,‬ללא התלהבות יתרה‪ ,‬אך היה בסיפוריו קסם נסתר‪ .‬היה‬
‫ברור לי כי לא רק אותי מנסה מאיר להקסים בסיפוריו על הארץ‪ ,‬אלא גם הוא היה מוקסם ממנה‪ .‬שוב‬
‫נתמזל מזלי‪ :‬מאיר איילי היה איש מיוחד במינו‪ .‬מאותם חברי קיבוצים שהיו גם תלמידי חכמים‪ ,‬מחנכים‬
‫מעמיקים‪ .‬כשנתפלג הקיבוץ המאוחד‪ ,‬עברו מרבית חבריהם של הורי משם לקיבוץ יפעת‪ .‬ביניהם היה‬
‫גם מאיר‪ .‬שנים רבות מאוחר יותר פגשתי במאיר במקרה בשדה התעופה בן‪-‬גוריון‪ .‬אז נודע לי כי שכל בן‬
‫במלחמת יום כיפור‪ ,‬טייס מסוק‪ ,‬כי עסק בלימוד תורה חילוני בקיבוצים‪ ,‬כי גם פעל לקרוב נוער ישראלי‬
‫לנוער גרמני‪.‬‬
‫לאחת הפגישות הביא לי מאיר שתי מתנות‪ .‬אחת ממשית‪ ,‬ניתנת למישוש – את ספרם של אביבי‬
‫ופרסקי “דברי ימי עמנו”‪ ,‬שהיה ספר לימוד היסטוריה לבתי ספר עממיים בארץ‪ ,‬והפך לספר הראשון שאט‪-‬‬
‫אט קראתי בעברית‪ .‬המתנה השנייה הייתה כתובתה של ילדה בת קיבוץ גבת‪ ,‬שולמית דז’אטלוביצקי‪,‬‬
‫שהסכימה להתכתב עם “ילד מן הגולה”‪ .‬המכתבים אליה היו גם ניסיונות ראשונים שלי לשימוש בעברית‬
‫ככלי אמיתי לקשר עם אדם חי‪ .‬כשעלינו ארצה‪ ,‬היה קיבוץ גבת מן המקומות הראשונים בהם ביקרנו‪.‬‬
‫לי היה חשוב מאוד לפגוש בשלומית‪ ,‬אך לא העזתי לבקש פגישה כזו‪ .‬עד שנתקלנו במאיר איילי‪ ,‬והוא‬
‫דאג לפגישה‪ .‬כמו רבות כמוה הייתה זו אכזבה‪ :‬שלומית הייתה בכשנה‪ -‬שנתיים גדולה ממני‪ ,‬לבושה‬
‫מכנסים קצרים עם גומייה הסוגרת מכנס‪ ,‬שער ארוך‪ ,‬נדמה לי כי הייתה נאה‪ .‬לא ראתה כל סיבה לשים‬

‫‪64‬‬

‫לב ל”ילד פליט” שבא לבלבל את מוחה בעברית קלוקלת‪ .‬כשפגשתי במאיר כעבור שנים‪ ,‬נדמה לי כי סיפר‬
‫לי ששולמית היא כבר סבתא לנכדים‪ ,‬חברת יפעת‪.‬‬
‫באחד הימים גם באה לבקרנו הדסה ברגמן‪ ,‬בתה של בת דודתו של אבא‪ ,‬אסתר (אתקה) ברגמן‬
‫לבית קולודני‪ .‬אתקה ובעלה היו שניהם מיקרוביולוגים‪ ,‬עובדים בכירים של קופת החולים בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫הדסה בתם הייתה חברת “השומר הצעיר”‪ ,‬ונשלחה בשליחות התנועה לאירופה‪ .‬גם הדסה הביאה לי‬
‫מתנה‪ :‬אלבום תמונות להדבקת צילומים מתוצרת הארץ‪ ,‬וחבילה קטנה של צילומי הגליל והעיר צפת‪.‬‬
‫מיד הדבקתי את כל הצילומים באלבום‪ ,‬וכן את תמונת הפספורט שהדסה נתנה לי למזכרת‪ .‬היה ברור‬
‫לי כי יבוא יום וגם אני אהיה ב”שומר הצעיר”‪ .‬ממינכן נסעה הדסה לרומניה‪ ,‬שם פגשה את מי שהיה לבן‬
‫זוגה‪ ,‬שלמה‪ .‬חזרה ארצה ובתה בבטנה‪ .‬שלמה עלה ארצה כמה חדשים מאוחר יותר‪ ,‬הלך מן האנייה‬
‫ישר לשדה הקרב של לטרון‪ ,‬שם נפל‪ .‬כשנולדה הבת נקראה על שם אביה שלומית‪.‬‬
‫הקשרים עם שליחים מהארץ סימנו גם את הגברת המודעות הפוליטית שלי‪ .‬במבט לאחור קשה‬
‫לי להבין זאת‪ ,‬אך כילד בן ‪ 11‬היו ההבדלים הפוליטיים ברורים לי מאוד‪ .‬הזדהיתי עם השמאל הציוני‬
‫לחלוטין‪ ,‬ועקבתי בעניין אחר המחלוקות הפוליטיות בארץ‪ ,‬בין “היישוב המאורגן” ל”פורשים”‪ .‬מחלוקות‪-‬‬
‫מריבות אלה גלשו גם לגרמניה‪ :‬כל הארגונים הציוניים החלו לאגור נשק בגרמניה לקראת העיליה‬
‫ארצה‪ .‬היו כמה מקרים של התנגשויות בין אנשי ה”הגנה” לאצ”ל ולח”י במחנות על רקע זה‪ ,‬היה גם‬
‫מקרה שאיש אצ”ל נורה למוות בניסיון של החרמת נשק אצ”ל על ידי אנשי ה”הגנה”‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬במהרה נתחוור לי כי דרכי בחיים ברורה לי על אף אחת‪-‬עשרה שנותי‪ :‬אני חייב לעלות‬
‫ארצה ולהצטרף לקיבוץ‪ .‬כך נוצרו במשפחה מעין שתי מפלגות‪ :‬גם אבא נטה לעליה לארץ‪ :‬טענתו הייתה‬
‫כי מספיק ודי להחליף גולה אחת באחרת‪ ,‬כי רצונו להגיע לתחנה אחרונה‪ .‬יכול להיות כי גם העדיף‬
‫שלא להפוך לתלוי בקרוביה של אמא‪ ,‬שאותם לא הכיר‪ .‬בכל אופן‪ ,‬אף כי ‪ Sailing Permits‬לאוסטרליה היו‬
‫בידינו‪ ,‬ונשלפו מדי פעם על מנת לוודא ממשית שאכן אנו חופשים להגר שמה‪ ,‬יותר ויותר נשמעו בבית‬
‫השיחות על תזוזה ארצה‪ .‬עד להקמת המדינה‪ ,‬עלייה לא באה בחשבון‪ .‬הבריטים החריפו אז את מאבקם‬
‫בעלייה הבלתי חוקית‪ ,‬ואף נהגו מדיניות אלימה למדי נגד המעפילים באניות ה”הגנה”‪ .‬שמה של אניית‬
‫המעפילים “אקסודוס ‪ – 1947‬יציאת אירופה תש”ז”‪ ,‬שהוחזרה לנמל המבורג‪ ,‬נישא בפי כל‪ .‬על כן לא עלו‬
‫עוד משפחות שלהן ילדים צעירים‪ .‬אך נקבע בתודעתנו שכאשר רק יתאפשר הדבר‪ ,‬נעלה‪.‬‬

‫‪65‬‬

‫אישור כניסה לכל משפחת קולודני לאוסטרליה‪ .‬לאחר שעלינו ארצה היו הורי גאים מאוד בתחושתם כי מסמך זה מונח‪ ,‬בלתי‬
‫מנוצל‪ ,‬בתיק התעודות שלהם‪.‬‬

‫אבא החל מתארגן לקראת העלייה‪ .‬גמלה החלטה בליבו‪ :‬סיום האפיזודה האירופאית יהיה גם‬
‫סיום היותו עובד שכיר‪ .‬מעתה ייקח את גורלו בידיו‪ .‬ההחלטה לא עברה ללא ויכוח‪ .‬אבא היה בן ארבעים‬
‫וחמש‪ .‬אמא הורגלה למשכורת חודשית‪ .‬האם אין זו הרפתקה מיותרת? האם יוכל לעמוד בכך? אולי‬
‫עקשנותו תעלה בסבל משפחתו? בוויכוחים רבים מאוד היה אבא מבטל דעתו מפני דעת אימי‪ ,‬גם תוך‬
‫מלמול “מה לעשות‪ ,‬היא משוגעת”‪ .‬עם כל שיגעונותיה‪ ,‬שהיו לא מעטים‪ ,‬אהב אותה מאוד‪ .‬אך כאן‪,‬‬
‫בשני עניינים עקרוניים מאוד‪ ,‬גם בעניין העלייה‪ ,‬וגם בשאלת עבודתו העצמאית‪ ,‬התעקש ועמד על דעתו‪.‬‬
‫את עתידו‪ -‬עתידנו תכנן בקפדנות‪.‬‬

‫‪66‬‬

‫הוא תכנן לנצל את סגולותיו כמהנדס וכישרונו בניהול‪ .‬לא רצה לעסוק בכל צורה של מסחר‪ ,‬אלא‬
‫בייצור דברים‪ .‬חיפש לייצר מוצרים שהמדינה הצעירה תזדקק להם בחיי יום‪-‬יום‪ .‬סקר אפשרויות רבות‪.‬‬
‫בגרמניה אפשר היה באותם ימים‪ ,‬לאחר תבוסתה‪ ,‬לרכוש מכונות של מפעלים שלמים שנהרסו‪ ,‬פשטו‬
‫רגל או שבעליהם מצאו דרך לחדשם בטכנולוגיות מתקדמות במסגרת “הנס הכלכלי” שאותותיו החלו‬
‫כבר לבצבץ‪ .‬לכן חיפש ומצא אבא שותפים יהודים בעלי הון כלשהו‪ ,‬שגם הם רוצים לעלות ארצה‪ .‬אמר‬
‫כי בגרמניה יקנה מכונות למפעל‪ ,‬ילמד להפעילן‪ ,‬ועם עלייתנו יקים את המפעל ויתחיל לייצר את אשר‬
‫יחליט לייצר‪ .‬על מנת למזער את סכנת הכישלון החליט על צורה של ביטוח עצמי‪ :‬יכין עצמו להקמת שני‬
‫מפעלים‪ ,‬והיה כי יכשל באחד‪ ,‬יוכל השני להצילו‪ .‬השניים עליהם החליט היו מפעל קטן לליטוש עדשות‬
‫משקפיים‪,‬‬

‫ומפעל‬

‫גדול‬

‫יותר‬

‫לייצור‬

‫נורות‬

‫חשמל‪.‬‬

‫עוד‬

‫בגרמניה‬

‫השקיע‬

‫מאמץ‬

‫במציאת‬

‫השמות לשני המפעלים‪“ :‬עדשה” ו”אור‪ -‬יש”‪ .‬בעיקר היה מרוצה מן השם השני‪ .‬מצא בו כפל‬

‫תעודת מפקד העולים של אמא‪-‬לולה במינכן‪.‬‬
‫יתרון‪ :‬גם צליל לועזי של מפעל אירופי‪ ,ORIS ,‬וגם אור‪ -‬יש‪ ,‬כקיצורו של “אור ישראל”; אף חיבר בעזרת‬
‫העברית שזכר מן ה”חדר” את סיסמת המכירות הראשונה‪“ :‬יהי אור‪-‬ישראל בכל בית בישראל”‪ .‬הזמין‬
‫נייר מכתבים עם שמות שני המפעלים וסיסמת המכירות‪ ,‬והביט בשניהם בהנאה רבה‪ .‬ל”עדשה” מצא‬
‫לו כשותף במינכן את האדון ליבר‪ ,‬שמקצועו לפני המלחמה היה ליטוש עדשות‪ ,‬ולו גם בן בוגר‪ .‬שלמה‬
‫(סלק)‪ ,‬שרצה ללמוד את מקצוע אביו ולהמשיך בו‪ .‬מצאו אבא וליבר את המכונות המתאימות‪ ,‬רכשו אותן‬
‫בזיל הזול מחסכונותיהם‪ ,‬ושלחו אותן ארצה‪ .‬מימון “אור‪-‬יש” היה מסובך יותר‪ .‬כאן היה דרוש סכום גדול‬
‫יותר‪ ,‬שלא היה בידיו של אבא‪ .‬מצא אפוא כשותף את האדון שניצר‪ ,‬ניצול מחנות‪ ,‬סוחר יהודי ממולח‪,‬‬
‫שנדמה לי כי עשה את כספו במינכן כמו רבים שכמותו בשוק השחור‪ .‬צרפו אליהם שני “בעלי הון”‬
‫(במושגי אותם ימים) תושבי הארץ‪ ,‬איתם התקשרו‪ :‬האחד רוטנברג‪ ,‬והשני דוד טננבאום‪ ,‬מבעלי מפעל‬
‫“פלאלום” ליצור כלי אלומיניום ברמת‪-‬גן‪ .‬אבא‪ ,‬אף כי רצה להיות עצמאי‪ ,‬כיוון שלא השקיע פרוטה‬
‫באור‪-‬יש בראשיתו גם לא זכה להיות שותף בו‪ ,‬אלא נתמנה על פי ההסכם למנהל המפעל‪ .‬הוסכם מראש‬
‫בין כל ארבעת השותפים כי אם יתחיל המפעל בהצלחה בייצור‪ ,‬יזכה אבא בעשרה אחוזים מן הבעלות‪,‬‬

‫‪67‬‬

‫וכי עם הזמן יאפשרו לו שלושת השותפים האחרים לרכוש חלק שווה בשותפות‪ ,‬כך שיהיה כל אחד‬
‫מהם בעל רבע המפעל‪ .‬ואכן‪ ,‬קיימו את ההסכם בקפדנות‪ ,‬ועם הזמן היה אבא הן למנהל אור‪-‬יש והן‬
‫לאחד מבעליו‪ .‬אבא ניסה לשכנע את אברשה אורלינסקי חברו שיצטרף גם הוא ליזמה‪ ,‬אך אברשה קיבל‬
‫החלטה הפוכה‪ :‬אין הוא רוצה בהרפתקאות‪ ,‬הוא ימצא לעצמו משרה שכירה בבואו ארצה‪.‬‬
‫בארץ שרר אז “צנע”‪ ,‬לכן כדאי היה להביא מגרמניה כמעט כל דבר שהשיגה ידנו לקנותו (גם שם‬
‫עוד לא החלימה הכלכלה מהרס המלחמה‪ ,‬והאפשרויות לא היו בלתי מוגבלות)‪ .‬שני פריטים גדולים‬
‫רכשו הורי‪ ,‬ואלה עם יתר חבילותינו נשלחו ובאנייה ארצה‪ :‬מקרר חשמלי תוצרת גרמניה‪ ,‬שכן ישראל‬
‫ארץ חמה‪ ,‬ויש לשמור בה את האוכל בקירור‪ ,‬ופסנתר‪“ ,‬כדי שהילד ילמד מוסיקה‪ ,‬ויגדל כבן תרבות”‪.‬‬
‫אכן המקרר הועיל לנו מאוד; בכיתתי בבית הספר בבת‪ -‬גלים הייתי מן הבודדים שלא נזקקו למוכר הקרח‬
‫שהיה עובר ברחובות מדי בוקר‪ ,‬ומכריז בקול על מרכולת שנמכרה ב”בלוקים” וחצאי בלוקים‪ .‬הרומן שלי‬
‫עם הפסנתר היה קצר יותר ונסתיים באכזבה הדדית‪.‬‬
‫אם בתכנון עתידו גילה אבא תבונה ותחכום רבים‪ ,‬הרי פעל בתמימות שלא תאומן כאשר החליט‬
‫להביא עמו ארצה פריטים שיבטיחו בדרך כלשהי את תחילת חיינו בארץ החדשה‪ .‬לא הייתה משמעות‬
‫רבה להביא עמנו כסף‪ .‬בגרמניה של אז היה לכסף ערך שולי בלבד‪ :‬מרבית המסחר נעשה בשוק של‬
‫חליפין‪ ,‬כשהפריטים ששמשו כתחליף לכסף היו בעיקר סיגריות‪ .‬כיצד החליט חמה להבטיח את עתידו?‬
‫בקניית שווה‪-‬כסף והבאתו ארצה‪ .‬שני פריטים רכש‪ :‬כעשרים סטים של כלי שרטוט טובים‪ ,‬מחוגות של‬
‫עפרון וטוש‪ ,‬עטי טוש וכיוצא באלה‪ ,‬וכן כעשרים סרגלי חישוב תוצרת גרמניה‪ .‬את כל אלה‪ ,‬החליט אבא‪,‬‬
‫ימכור בבואנו ארצה‪ ,‬וודאי נוכל להתפרנס מכך בחודש הראשון לבואנו‪ .‬כמובן שלא הצליח למכור ולו‬
‫דוגמא אחת מכל פריט‪ .‬עד היום מסתובבות בבית מחוגות מאותם סטים‪ ,‬ובזכות קנייתו של אבא ידעתי‬
‫אני בגיל צעיר למדי להשתמש בסרגל חישוב‪ .‬אמא הייתה אחראית לרכישת החלק ה”תרבותי‪-‬פולני”‪ ,‬או‬
‫שמא “פולני‪-‬תרבותי”‪ :‬רקדנית פורצלן וכלב פורצלן‪ ,‬שניהם תוצרת רוזנטל‪ ,‬ולהם נקודה כחולה בבסיסם‪,‬‬
‫המציינת כי שייכים הם לסדרה מיוחסת כלשהי‪ ,‬צלחת מקושטת בפרחים צבועי צבע זהב‪ ,‬תוצרת‬
‫“מייזן” המפורסם‪ ,‬מיוחס ואקסקלוסיבי‪ ,‬כלי כסף למיניהם‪ ,‬כוסות נאות “שאין להשיג כמותן בפלשתינה”‪,‬‬
‫אגרטלים לרוב שרובם נשברו במשך השנים‪ ,‬וכמובו “סרביס” פורצלן תוצרת רוזנטל‪ ,‬עשוי פורצלאן לבן‬
‫מבריק ולו פס כסף מסולסל‪ ,‬גאוות כל בעלת בית מזרח אירופית‪ .‬לקראת עזיבתנו את מינכן נפרדו עובדי‬
‫אורט שעבדו עם שני הורי בשתי מתנות של כלי כסף נאים‪ ,‬וחרטו בבסיסם ברכה נאה באידיש‪ ,‬של‬
‫איחולי הצלחה עם עלייתם לישראל‪ .‬מרבית הרכישות‪ ,‬וכן המתנות‪ ,‬עברו עמנו את כל מסעותינו מאז‪.‬‬
‫מרביתן עדיין שמורות בביתנו בירושלים‪.‬‬
‫לקראת סוף ‪ ,1948‬לאחר שהוקמה המדינה‪ ,‬בעוד מלחמת השחרור נמשכת‪ ,‬החלו שלטונות‬
‫הכיבוש האמריקאיים לעזור לעליית יהודים מאזור הכיבוש לארץ‪ .‬היה לצבא ארצות הברית אינטרס‬
‫מובהק לפנות את מחנות העקורים ואת ערי גרמניה מפליטים יהודים בהקדם האפשרי‪ .‬לשם כך אף‬
‫העמידו מטוסים לרשות הסוכנות היהודית‪ ,‬אשר טיפלה בעלייה ארצה‪ .‬אנחנו זכינו לעלות למטוס‬
‫הראשון אשר טס משדה התעופה של מינכן ללוד‪ .‬היה זה מטוס “דקוטה” של צבא ארצות הברית‪ ,‬אשר‬
‫שימש להובלת אנשי צבא בשרותו הרגיל‪ .‬שני ספסלים פרושים לאורכו של המטוס זה מול זה‪ .‬הטיסה‬
‫כללה מספר לא מועט של זקנים וילדים – אלה זכו באפשרות להגיע ארצה בדרך האוויר‪ ,‬על מנת לחסוך‬
‫מהם את טלטולי דרך הים‪ .‬לכולם הייתה זו הטיסה הראשונה בחייהם‪ .‬מולי ישבה סבתא רומנייה‪ ,‬אשר‬
‫כמעט מרגע ההמראה החלה צועקת באידיש “לאזט מיך ארופ‪ ,‬איך וויל נישט!” (הורידו אותי‪ ,‬לא רוצה!)‪.‬‬
‫הייתה זו טיסתי הראשונה בחיים‪ ,‬וטיסתי הראשונה ב”דקוטה”‪ .‬הייתה זו גם נחיתתי האחרונה ב”דקוטה”‪.‬‬

‫‪68‬‬

‫הטיסה הבאה במטוס זה‪ ,‬הפעם צבאי‪ ,‬תהיה כמעט תשע שנים מאוחר יותר‪ ,‬בחורף ‪ ,1957‬ובסופה‬
‫צניחתי הראשונה‪.‬‬

‫מתנת הפרידה לאמא לולה‪ ,‬מחבריה בביה"ס אורט במינכן לקראת עלייתנו ארצה‪.‬‬
‫תרגום הטקסט החרות בתחתית כלי הכסף‪" :‬למזכרת למנהלת שלנו רחל קולודני ממדריכי ותלמידי מחלקת הנשים בביה"ס‬
‫המקצועי אורט‪ ,‬מינכן‪ .22.11.48 ,‬אבא קיבל מתנה דומה מאד‪ :‬גם כלי כסף‪ ,‬ואף על תחתיתו כתובת חרותה‪.‬‬

‫התחנה הסופית‬
‫ב‪ 12-‬לדצמבר ‪ 1948‬נחתנו בשדה התעופה לוד‪ .‬היה יום גשם אפור‪ ,‬קר‪ .‬משדה התעופה הובילו אותנו‬
‫משאיות אל מחנה העולים שבחדרה‪ .‬המחנה – אוהלים “הודיים” משאריות הצבא הבריטי‪ ,‬רובם דולפים‪.‬‬
‫השבילים בין האהלים – בוץ טובעני של קרקע חמרה של שפלת החוף‪ .‬אנחנו מקבלים אהל משפחתי‪,‬‬
‫פורקים את הציוד ההכרחי מן המזוודות‪ ,‬ושמיכות פוך שהבאנו מגרמניה בתוך מעין קיטבג רחב מאוד‪,‬‬
‫עשוי ברזנט‪ .‬תולים את המעילים על מתלים מאולתרים הקשורים לחוטים שאבא התקין בין חגורות‬
‫שונות הנשרכות מיריעות האהל‪ .‬לילה ראשון במולדת החדשה‪ .‬בבוקר קמים‪ ,‬בוקה ומבולקה‪ :‬בלילה ירד‬
‫גשם זלעפות‪ ,‬הכל נתמלא מים‪ .‬הנעלים צפות בתוך שלוליות‪ ,‬הבגדים שנתלו בזהירות כה רבה נרטבו‪.‬‬
‫מבחינתי האסון האמיתי בהירטב חליפתו של אבא‪ .‬בכיס החליפה תיק התעודות שלו‪ ,‬בתיק‬
‫שלושת בולי גטו לודז’ אותם קיבלתי בהתרגשות כה רבה בתמורה לתמונות שהדודה גיטה נתנה לי‪.‬‬
‫אמנם את הבולים ייבשנו בזהירות בין דפי ספר‪ ,‬אך הדבק ירד מהם‪ ,‬ובולים בלתי מוחתמים ללא דבק‪,‬‬
‫ערכם יורד פלאים‪.‬‬
‫הימים שאחר הגיענו היו ימי שמש‪ .‬הבגדים התייבשו‪ .‬לאחר יום או יומיים של ההתאוששות צריך‬
‫להתחיל ולארגן חיינו בארץ‪ .‬אמא נשארת לנסות ולהכניס קצת סדר בחפצים‪ ,‬אבא ואני יוצאים למסענו‬
‫הראשון בפלשתינה‪ .‬קרובים יש לנו בשני מקומות בארץ‪ :‬בתל‪-‬אביב ֶאתקה ברגמן‪ ,‬בת דודתו של חמה‪,‬‬
‫וכתובתה ברחוב זמנהוף‪ .‬אני גאה מאוד כי ידוע לי כבר שזמנהוף הוא ממציא שפת האספרנטו‪ ,‬ומרשים‬
‫אותי מאוד שבמולדתי החדשה שמות הרחובות נקראים על אנשים כאלה‪ ,‬בעוד במינכן רובם על שם‬
‫נסיכים ומלכים שלא אמרו לי דבר‪ .‬עוד לא ידעתי אז שאני עתיד לגלות כי שמות מרבית הרחובות בארצי‬
‫נקראים על שם רבנים ועסקני מפלגות שהלכו לעולמם‪ .‬ועוד לנו משפחת הדוד צמח בירושלים‪ :‬שלמה‪,‬‬
‫הדודה חנה‪ ,‬בתם עדה‪.‬‬
‫אלא שלירושלים עדיין אי אפשר להגיע‪ ,‬היא עדיין חסומה לכל תנועה אזרחית‪ .‬רק כעבור כמה‬

‫‪69‬‬

‫חדשים נסענו לבקר את משפחת צמח באוטובוס‪ ,‬בנסיעה שהייתה לי לחוויה עמוקה‪ .‬באוטובוס איתנו‬
‫חיילים רבים‪ ,‬חבושים כובעי גרב; “פלמ”חניקים”‪ ,‬מסבירים הנוסעים זה לזה‪ .‬בפיתולי הכביש של “שבע‬
‫אחיות”‪ ,‬במעלה הקסטל‪ ,‬אנו מזדחלים מאוד לאט‪ ,‬ולפנינו משאית מלאה אבטיחים‪ .‬אחד הפלמ”חניקים‬
‫קופץ החוצה‪ ,‬עולה על המשאית‪ ,‬חברו מתיישב על מכסה מנוע האוטובוס‪ .‬זה מן המשאית זורק אבטיח‪,‬‬
‫ההוא על המנוע תופסו‪ ,‬מעביר פנימה‪ ,‬לתוך האוטובוס‪ .‬הבחורים מכבדים את כל הנוסעים בפלחי‬
‫אבטיח‪ .‬השמחה רבה‪ .‬הנהג צוחק‪ ,‬הנוסעים צוהלים‪ ,‬אני ברקיע השביעי‪ .‬איש אינו מוחה על המעשה‪.‬‬
‫זו כמובן “סחיבה”‪ ,‬ולכולם ברור שזו עדות נוספת לכמה נפלאים הם הבחורים שלנו‪ .‬רק אבא‪-‬חמה אינו‬
‫מאושר לגמרי‪ :‬אצלו בכל זאת גניבה היא גניבה‪.‬‬
‫ ‬

‫שלמה ועדה צמח‪ .‬רק כעת אני רואה כמה דומה תמר‪ ,‬בתה של עדה‪ ,‬לאמה‪.‬‬

‫באותו יום נסענו ראשית לתל‪-‬אביב‪ .‬הגענו לביתה של אתקה‪ ,‬דירת ארבע חדרים נאה מאוד‬
‫בעיני‪ .‬הדירה הייתה נאה מאוד גם במונחי מינכן‪ ,‬שכן גם אנחנו גם כל מכרינו גרו שם בחלקי דירות‬
‫וחלקו מטבח עם שכניהם‪ .‬גם במונחי ארץ ישראל דאז היו ארבעה חדרים בחלק הטוב של תל‪-‬אביב בגדר‬
‫ארמון של ממש‪ .‬למסענו לקרובים לקחנו‪ ,‬אבא ואני‪ ,‬גם מתנות מתאימות לזמני הצנע‪ :‬לאתקה הבאנו‬
‫נקניק סלאמי ארוך ומפואר‪ .‬צלצלנו בדלתה‪ ,‬פתחה לנו‪ ,‬נפלה על צווארו של אבא‪ ,‬הכניסה אותנו פנימה‬
‫לביתה‪ ,‬אך מיד הרגשנו כי מלאת חששות היא‪ ,‬שמא ניפול למעמסה עליה ועל בעלה‪ .‬לאחר שיחה‬
‫קצרה‪ ,‬ולאחר שהודתה על הנקניק‪ ,‬גם הסבירה כי כמובן שברצון הייתה מציעה לנו להתארח בביתה‪,‬‬
‫אילו רק‪ ...‬אילו רק היה מקום‪ .‬אך הרי עינינו הרואות – היכן תוכל לשכן שלושה אנשים? נפרדנו ממנה‬
‫לשלום‪ ,‬ופנינו לתחנה המרכזית‪ ,‬לאוטובוס לחיפה‪ .‬אבא לא הסתיר ממני את אכזבתו‪ ,‬עלבונו‪ .‬מאז היו‬
‫היחסים בין שתי המשפחות מצומצמים מאוד‪.‬‬
‫את הדסה‪ ,‬בתה של אתקה‪ ,‬אני רואה לעתים בקונצרטים בירושלים‪ .‬חיים קשים חייתה‪ ,‬כפי‬
‫שהזכרתי; בן זוגה‪ ,‬אבי בתה שלומית‪ ,‬נהרג בלטרון‪ .‬נישאה בשנית‪ ,‬והלכה עם חבריה לקיבוץ נירים‪.‬‬
‫שם הייתה מהאנשים המובילים בקיבוץ‪ ,‬הקימה את המועצה האזורית אשכול‪ ,‬הייתה פעילה בהנהגת‬
‫השומר הצעיר‪ .‬בשנות החמישים המוקדמות הצטרף בן זוגה של הדסה לקבוצתו הקומוניסטית של משה‬
‫סנה‪ ,‬וכ”סנה‪-‬יסט” גורש מקיבוצו נירים‪ .‬הדסה עזבה עמו‪ ,‬עברה לקיבוץ יקום‪ .‬שם נפרדה ממנו‪ ,‬נישאה‬
‫לצבי‪-‬צבקו תירוש‪ ,‬ויחד עברו לירושלים‪ .‬כאן למדה באוניברסיטה‪ ,‬הייתה למורה לתנ”ך‪ ,‬ולסגנית המנהל‬
‫של גימנסיה “רחביה”‪.‬‬

‫‪70‬‬

‫בגימנסיה הפגיש אותה הגורל בדרך מגוחכת עם הענף השני של משפחתנו‪ .‬דני ויוריק ורטה‪ ,‬בניה‬
‫של עדה צמח‪ ,‬נכדיו של הדוד שלמה‪ ,‬היו תלמידיה‪ ,‬ומאלה שמיררו את חייה עד כי כנראה חשה לעיתים‬
‫כי טוב מותה‪ .‬גם שני הבנים לא היו מאוהבים במורתם‪ .‬לדבריה‪ ,‬הזמין יוריק פעם אמבולנס לביתה‬
‫כ”מתיחה”‪ .‬אני לא הכרתי רוע לב ביוריק‪ ,‬שהיה נער יפהפה ונבון‪ .‬אלא שאין לדעת כמה מרושע יהיה‬
‫תלמיד למורתו השנואה‪ .‬צבקו מת לפני שנים‪ ,‬והדסה נשארה עם שלומית ובתה הצעירה‪ ,‬בתו של צבקו‪,‬‬
‫עפרה‪ .‬כעת היא אשה בודדה‪ ,‬אך כנראה סבתא טובה לנכדיה‪ .‬באחת הפגישות בקונצרט בבנייני האומה‬
‫הייתה זו הדסה שנתנה לי את כתובתה של ריטה מרגולין‪ ,‬דרכה הגעתי לאותו כנס של יוצאי פינסק‪ .‬גם‬
‫גורלה של אתקה לא שפר עליה‪ .‬בנה פינחס‪ ,‬אחי הדסה‪ ,‬חלה במחלת נפש‪ ,‬באחד מטיוליו עבר ללבנון‪,‬‬
‫ישב שם בכלא‪ ,‬חזר‪ ,‬לא מצא מקומו בעולם ולבסוף שם קץ לחייו‪.‬‬
‫תחנתנו הבאה במסעותינו בארץ ישראל הייתה חיפה‪ .‬כמה דברים לנו שם‪ :‬ראשית‪ ,‬הרי שם‬
‫כוונתנו לחיות‪ .‬חיפה הצטיירה בעיני אבא כעיר התעשייה‪ ,‬שם ראוי לו להקים את “עדשה” ואת “אור‪-‬‬
‫יש”‪ .‬שנית‪ ,‬שם צילה ויינר חברתנו‪ ,‬שהגיעה עוד בקיץ לארץ יחד עם ויווקה בתה‪ .‬ויווה הפכה בינתיים‬
‫לאביבית‪ ,‬ושתיהן‪ ,‬אם וביתה גרות ברחוב עירק בחיפה‪ .‬אנו רוצים לפגוש את צילה‪ ,‬ורוצים לשמוע‬
‫ישירות מפיה את רשמיה מן הארץ ועצות לסידורים ראשונים‪ .‬אחרון‪ :‬מכרים במינכן נתנו בידי הורי‬
‫אווז מעושן שלם‪ ,‬להביאו לקרוביהם בחיפה‪ ,‬על מנת שיצלחו את ימי הצנע הקשים‪ .‬חייבים אנו אפוא‬
‫להביא את האווז לייעודו‪ .‬עלינו על האוטובוס בתחנה המרכזית בתל‪-‬אביב‪ .‬הנסיעה היא אטית בכביש‬
‫הישן לחיפה‪ .‬בדרך עצר האוטובוס בצומת תל‪-‬מונד‪ ,‬כל נוסעיו ירדו‪ ,‬שתו תה בקיוסק‪ ,‬שתו כוס סודה‪,‬‬

‫סדר פסח של ‪( 1949‬אולי ‪ )1950‬בביתם של צילה ושמעון רבינוביץ’‪-‬ויינר‪ .‬יושבים סביב לשולחן מימין לשמאל‪ :‬אמא‪-‬לולה‪,‬‬
‫אבא‪-‬חמה‪ ,‬שמוליק סגל (שחקן “האהל”)‪ ,‬אחיה של צילה‪ ,‬בורקה‪ ,‬בנה של צילה‪ ,‬אני‪ ,‬אדם לא מזוהה‪ ,‬ויווה (אביבית‪ ,‬היום‬
‫שך) שמעון רבינוביץ’‪ ,‬צילה‪ ,‬שלושה בלתי מזוהים‪.‬‬

‫מתחו אברים‪ .‬מאוד התרשמתי ממנהג זה‪ .‬בזמן ההפסקה בנסיעה שוחח הנהג עם הנוסעים‪ ,‬שוחחו‬
‫הנוסעים זה עם זה‪ .‬בשלב זה דיבר אבא איתי רוסית כרגיל‪ ,‬אך לאנשים שסביבנו פנה בעברית שכבר‬
‫אז הצחיקה אותי‪“ :‬חפץ אני לנסוע לחיפה‪ ,‬הכיצד אעשה זאת?” אנשים הפנו אליו מבט תמה‪ ,‬אך בדרך‬
‫כלל השיבו בנימוס ובסלחנות‪ .‬שמעו מפי אבא כי זה עתה הגענו‪ ,‬איחלו לנו הצלחה‪ .‬האווירה הייתה של‬
‫משפחה אחת גדולה‪ ,‬אף כי כבר נכווינו בחוסר המשפחתיות של המשפחה הקטנה‪.‬‬

‫‪71‬‬

‫הגענו לחיפה‪ ,‬ופנינו לבעלי האווז‪ .‬אלה גרו בכרמל הצרפתי‪ .‬היה יום שמש חורפי‪ ,‬והתחלנו‬
‫עולים בהר‪ ,‬כשאבא סוחב את האווז הכבד למדי‪ ,‬ואני נגרר אחריו עייף ותשוש‪ .‬לי זכורה הליכה זו‬
‫כארוכה מאוד‪ ,‬מעייפת‪ ,‬ונראתה לי כמיותרת‪ :‬מי לי קרובי‪ -‬המכרים האלה? הפגישה עם אתקה הפכה‬
‫בעיני את כל ה”וותיקים” (זה כינוי שאותו למדנו במובנו העברי עוד במינכן‪ ,‬ממכתבי העולים לפנינו)‬
‫לחשודים מאוד‪ .‬כשהגענו בסוף אל היעד‪ ,‬קיבלו אותנו בעלי הבית בקרירות רבה‪ .‬לא הודו על הטרחה‬
‫שטרחנו‪ ,‬לא הציעו שנשב‪ ,‬אף לא שאלו האם צמאים אנו לכוס מים‪ .‬בנו הייתה גאוות עניים‪ ,‬ואף כי‬
‫היינו צמאים‪ ,‬לא ביקשנו לשתות‪ .‬אחרי צאתנו החל אבא בודק בחצרות הבתים עד שמצאנו ברז שממנו‬
‫אפשר היה לשתות להרוות את צימאוננו‪.‬‬
‫משם פנינו לצילה‪ .‬התברר כי כתובתה היא חדר אחד בבית ערבי של ה”הרכוש הנטוש”‪ ,‬בדירה‬
‫מרובת דיירים בעיר התחתית של חיפה‪ ,‬ברחוב עיראק (היום רחוב קיבוץ גלויות)‪ ,‬במרכזו של ואדי‬
‫סאליב‪ .‬הגענו לשם מן הכרמל ברגל‪ ,‬וקיבלה אותנו אווירה שהייתה דומה יותר לפלשתינה של דמיוננו‪:‬‬
‫סמטאות צרות‪ ,‬בתים מגובבים בצפיפות‪ ,‬מוסיקה מזרחית שלא שמענו כמותה מעולם בוקעת בקול גדול‬
‫מכל פתח‪ ,‬בית קפה‪ ,‬או דירת מגורים – זה היה המזרח‪ .‬הגענו לדירתה של צילה‪ ,‬וגם שם הופתעתי‪:‬‬
‫התקרות גבוהות מאוד‪ ,‬הרצפות מרוצפות במרצפות צבעוניות‪ ,‬בית השימוש ללא מושב‪ ,‬נוסח המזרח‬
‫התיכון‪.‬‬
‫צילה קיבלה אותנו בשמחה ובחום שהיו אופייניים לאישה טובה זו‪ .‬אחרי שסיפרנו לה את‬
‫קורותינו‪ ,‬וסיפרה לנו את קורותיה שלה‪ .‬רצה אבא להתחיל במסע חזרה למחנה העולים בחדרה‪“ .‬מה‬
‫השטויות שעולות על דעתך?” הרימה צילה את קולה‪“ ,‬הילד ילך לישון באהל דולף? את יז’יק תשאיר‬
‫כאן‪ ,‬ואתה סע‪ ,‬והבא את לולה‪ ,‬ועד שתמצאו מקום הגון לגור בו‪ ,‬זה ביתכם‪ ”.‬כל מה שהיה לצילה עם‬
‫בתה היה חדר אחד‪ ,‬לא גדול במיוחד‪ .‬איך תשכן את שלושתנו בו? “אתם אל תדאגו”‪ ,‬אמרה‪“ ,‬לולה והיא‬
‫תישנה על המיטה‪ ,‬חמה על הספה‪ ,‬ויז’יק ווויקה על גבי הכיסאות שנחברם יחד‪ ,‬וכן בתוך ארגז השמיכות‬
‫הנגרר שמתחת למיטת הסוכנות‪ .‬וכך היה‪ .‬אני נשארתי שם ללינת הלילה‪ ,‬אבא חזר לחדרה‪ ,‬למחרת‬
‫הביא את אמא‪ ,‬והחדר ברחוב עיראק היה לביתנו בחודש הקרוב‪.‬‬
‫אבא התחיל לארגן ענייני עבודתו‪ .‬די מהר מצא מיקום מתאים לשני המפעלים שעתיד להקים‬
‫– “בית התעשיה”‪ ,‬המבנה הבולט שמעל ואדי רושמיה‪ ,‬מול גשר חליסה‪ .‬עד זמן קצר לפני כן נחשב‬
‫המבנה למסוכן בגלל הצליפות מ”בית הנג’אדה” שמעבר לוואדי‪ .‬על גגו הייתה עמדתה הקדמית של‬
‫ה”הגנה”‪ ,‬אך מאז פסח ‪ 1948‬נכבשה חיפה הערבית‪ ,‬ובית התעשייה יצא מכלל סכנה‪ .‬אבא שכר חצי‬
‫קומה בעבור “עדשה”‪ ,‬וקומה שלמה בעבור “אור‪-‬יש”‪ .‬אמא התחילה מיד ללמוד עברית באולפן‪ ,‬ואני‬
‫התחלתי בלימודים סדירים בבית ספר “עממי א’” שבהדר הכרמל‪ ,‬במעלה הרחוב מן הואדי‪.‬‬
‫הצטרפתי לכיתה ו’‪ ,‬אף כי אמור הייתי להיות בכיתה ז’‪ .‬אמנם בכל התעודות הייתי רשום כיליד ‪,1937‬‬
‫אך היה זה רישום כוזב‪ .‬את מקורו כבר אינני זוכר‪ .‬תמיד הייתה ליהודים בגולה סיבה לרשום את תאריך‬
‫לידתם כמאוחר יותר או מוקדם יותר מן התאריך האמיתי‪ .‬הבדיחה בנושא הייתה‪“ :‬איך לרשום את בני‪,‬‬
‫צעיר יותר או מבוגר יותר?” – “ומדוע לא תרשום את גילו האמיתי?” – “הממ‪ ...‬איך לא עלה על דעתי?”‪.‬‬
‫עם עלייתנו עמדתי על כך‪ ,‬ואבא מילא את דרישתי ברצון‪ ,‬לשנות את גילי לרישום אמת‪ .‬הייתה בזה‬
‫עוד הכרזה על סיום פרק הגלות בחיינו‪ .‬לא עוד שקר‪ .‬מחיר האמת היה כי הפכתי למבוגר בכיתתי‪ ,‬מאז‬
‫ועד עצם היום הזה‪.‬‬
‫בערבים היינו כולנו מתכנסים ב”דירתה” של צילה‪ ,‬אוכלים את ששתי האמהות בישלו‪ .‬כבר‬

‫‪72‬‬

‫למחרת הגיענו הלכה אמא למסע קניות ראשון במכולת‪ .‬מכרים “ותיקים” הזהירו אותה כי אלה ימי‬
‫“צנע”‪ ,‬ומצב המזון בארץ קשה מאוד‪ .‬ציפתה למחסור קשה‪ .‬חזרה לולה מן המכולת‪ ,‬שמחה וצוחקת‪:‬‬
‫“קינדער”‪ ,‬אמרה‪“ ,‬הכול שטויות‪ .‬יש לחם כמה שרוצים”‪ .‬מחסור מדדה לולה בקני מידה אירופאים של‬
‫מלחמת העולם ומה שהיה אחריה‪ .‬לארוחת הערב היינו יושבים ואוכלים בעיקר לבניה מכוסות הזכוכית‬
‫האופייניות והזכורות לטוב‪ ,‬לחם לבן או חלה מרוחים בגבינה לבנה‪ ,‬וכמנה אחרונה אותו לחם לבן מרוח‬
‫באותה גבינה‪ ,‬ועליו מפוזר קצת סוכר‪ .‬ישבנו והתמוגגנו מספרות רוסית שעד אז לא הייתה בת הישג‪.‬‬
‫הספר הראשון אותו קראנו בחברותא היה “מנדל מראנץ” של דוד פרידמן‪ .‬בעצם זהו ספר שנכתב במקורו‬
‫באנגלית‪ ,‬ותורגם לרוסית בסוף שנות העשרים‪ .‬באותן שנים היה מתחרה רציני של “שנים עשר הכיסאות”‬
‫ו”עגל הזהב” של אילף ופטרוב‪ .‬כמסתבר מהכותרת‪ ,‬זהו ספר יהודי‪ ,‬מנדל מראנץ מלא אמרות שלום‪-‬‬
‫עלייכמיות‪ ,‬וזו כנראה גם הסיבה שכמו ספרי הומור רבים‪ ,‬נאסר בברית המועצות‪ .‬גם בארצות הברית‬
‫לא האריך הספר ימים‪ ,‬אף כי הודפס שנית ב‪ .1986-‬כעת אני קורא אותו ברוסית באינטרנט‪ .‬פחות מצחיק‬
‫ממה שזכרתי‪ .‬האם בצדק נשכח? ספר רוסי אחר שקראנו כולנו יחד היה “הרפתקאותיו המופלאות של‬
‫חוליו חורניטו” של איליה ארנבורג‪ .‬גם בגיל מבוגר מצאתי אותו שנון מאוד‪ ,‬מציג בסרקאזם נפלא את‬
‫רוסיה בשנות המהפכה ולאחריה‪ ,‬ספר בעל גישה אנרכיסטית נהדרת‪ .‬צילה או אמא היו קוראות בספר‬
‫בקול‪ ,‬כשיתר הקהל מתגלגל מצחוק‪ .‬נדמה לי כי אז התחלתי לקרוא באמת‪ .‬קראתי הכול‪ .‬כל דבר דפוס‬
‫שבא לידי‪ ,‬אני זוכר את “היהודי זיס” ו”מלחמת היהודים” של ליאון פויכטוונגר‪ ,‬את הסיפורים הקצרים‬
‫של מופסאן‪ ,‬את גורקי‪ .‬אז החליטה כנראה אמא כי אין ספר שאינני בשל לקראו‪“ .‬אם זה לא בשבילו‪ ,‬לא‬
‫יבין‪ ,‬ואם יבין‪ ,‬סימן שזה בשבילו”‪ ,‬השיבה לחברות‪ ,‬בעיקר לאסיה‪ ,‬שהיו מעירות לה כי “הילד קורא את‬
‫ֶבל‪-‬אמי של מופסאן”‪ .‬לעומת זאת אינני זכר דבר מבית הספר בהדר הכרמל‪ .‬העברית הייתה עוד קשה‬
‫לי‪ ,‬וללמוד פרקי תנ”ך על פה לא הייתי מסוגל‪ .‬נמלטתי אל הרוסית‪.‬‬
‫תוך חודש בערך מצאו אבא והאדון ליבר‪ ,‬שותפו במפעל העדשות‪ ,‬דיור לשתי המשפחות‪ .‬בית‬
‫בבת‪-‬גלים‪ ,‬ברחוב העלייה ‪ ,50‬ליד תחנתו הסופית של קו ‪ 40‬של אוטובוס “שח”ר”‪(,‬אוטובוס של חברת‬
‫“שרותי חיפה רבתי” שאחר כך התאחדה עם “אגד” ו”דרום יהודה” לאש”ד‪ ,‬אשר הפך לאגד) בשכנות‬
‫לקפה של משפחת “בינה”‪ .‬היה זה בית חד‪-‬קומתי‪ ,‬בעל גג רעפים‪ ,‬שנבנה בשנות השלושים על ידי ערבי‬
‫שהשכירו ליהודים עוד לפני מלחמת השחרור‪ .‬הכניסה לבית הייתה דרך מרפסת יפה וממנה שלוש‬
‫דלתות‪ :‬המרכזית שהובילה לחדר כניסה נאה‪ ,‬אחת משמאל ואחת מימין שהובילו לחדרים צדדיים‪,‬‬
‫ודלתות פנימיות אשר חיברו בין החדרים‪ .‬פעם היה זה בית מגורים של משפחה אמידה‪ ,‬בן ששה‬
‫חדרים‪ .‬בשלב כלשהו חולק הבית לשלוש דירות‪ :‬הדלת הימנית (הצפונית) הובילה לדירתה של משפחת‬
‫שקלרסקי‪ .‬שם היו שני חדרים‪ ,‬מטבח קטן ומאולתר‪ ,‬שירותים‪ ,‬מקלחת‪ .‬שתי הדירות הדרומיות חלקו‬
‫מטבח ושירותים‪ ,‬ובהם גרו משפחת ליבר‪ ,‬בדירה המרכזית‪ ,‬ואנחנו בדרומית‪.‬‬
‫הבית היה מוכר לכל מי שביקר בבת‪ -‬גלים בזכות מיקומו ברחוב מרכזי‪ ,‬בצמוד לתחנת האוטובוס‪,‬‬
‫בזכות גג הרעפים שלו‪ ,‬ובעיקר בשל שני עצי הדקל הגבוהים שניצבו משני צידי שער הכניסה‪ .‬בצדה‬
‫הדרומי של הכניסה היה גם עץ תות עשיר פרי‪ ,‬עליו למדתי לטפס עד מהרה‪ ,‬ולחזור הביתה אדום פנים‪,‬‬
‫ידיים ובגדים‪ .‬מאחורי הבית הייתה חצר גדולה‪ ,‬בה מקלט חפור‪ ,‬כנראה זכר למלחמת העולם‪ ,‬ורובה‬
‫מכוסה עשבי בר וקוצים‪ .‬עד מהרה הצלחנו אנו במאמץ משפחתי משותף לעדור‪ ,‬לגרוף ולשתול כשתים‪-‬‬
‫שלוש ערוגות של בצלים‪ ,‬עגבניות‪ ,‬מלפפונים וצנוניות‪ .‬הדירה שלנו הייתה של שני חדרים‪ .‬ממרפסת‬
‫הכניסה הובילה הדרך ישר אל חדרם של הורי‪“ .‬מיטת סוכנות” זוגית‪ ,‬מתחת למיטה ארגז כלי מיטה‬
‫נגרר‪ .‬ביום כוסתה המיטה בכיסוי צבעוני והפכה למעין ספה‪ .‬משמאל לכניסה עמד הפסנתר עליו קיבלתי‬

‫‪73‬‬

‫את שעורי‪ ,‬ועליו הייתי אמור גם להתאמן בהכיני את שעורי הבית‪ .‬יחסי עם הפסנתר לא עלו יפה‪.‬‬
‫לאחר כשנתיים של עינוי הדדי‪ ,‬כשכבר הגעתי לכדי נגינת “המארש הטורקי” ו”לאליסה”‪ ,‬החלטנו‪ ,‬מורתי‬
‫ההונגרייה ואני‪ ,‬על פרידה בהסכמה‪ .‬היה בכך גם אספקט חיובי‪ :‬הכסף ממכירת הפסנתר תרם תרומה‬
‫חשובה לאפשרות מעברנו מבת‪-‬גלים לדירה שבכרמל‪ ,‬ב‪ .1953-‬במרכז החדר ניצב שולחן האוכל‪ .‬בחדר‬
‫זה ניצב גם ארון הבגדים (ארבע דלתות!) אותו קנו הורי בחנות של רהיטים משומשים שבעיר התחתית‪.‬‬
‫עוד “ארונות” אילתר אבא‪ :‬בשני החדרים היו דלתות שנפתחו במקור אל חדרי משפחת ליבר‪ .‬משננעלו‬
‫ונאטמו דלתות אלה‪ ,‬בנה אבא בתוכם אצטבאות‪ ,‬כיסה אותם בוילונות של בד שאמא הביאה מגרמניה‪,‬‬
‫ואלה היו האחד למזווה למזון‪ ,‬השני לכוננית ספרים‪ .‬שם ניצבו גם ה”שמונצעס” שהבאנו מגרמניה‪:‬‬
‫רקדנית החרסינה‪ ,‬כלב החרסינה השחור‪-‬לבן‪ ,‬צלחת חרסינת המייסן בעלת פרחי הזהב‪ .‬מערבה לחדר‬
‫הכניסה – החדר שלי‪ ,‬ובו מיטה ושולחן קטן להכנת שעורי הבית‪ .‬כאן גם היה פרוס שטיח גרמני‪ ,‬שהורי‬
‫קנו לקראת הנסיעה‪ ,‬וליד דלת היציאה אל המטבח והשירותים המשותפים – המקרר החשמלי‪ .‬כל מאמץ‬
‫נעשה כדי שלי יהיה חדר פרטי ככל האפשר‪ ,‬אפשרות להכין שיעורים ולקרוא בשקט‪ ,‬מקום לקבל בו‬
‫חברים‪ .‬חדרי שימש גם חדר לשיכון אורחים רבים שהיו מבלים לילותיהם על השטיח‪ ,‬מכוסים בשמיכות‬
‫צבאיות‪.‬‬
‫בבת‪ -‬גלים החלו נרקמים יחסי שכנות‪ .‬עם משפחת ליבר היו היחסים קורקטיים אך רחוקים‬
‫מלהיות לבביים‪ .‬סלק (שלמה)‪ ,‬בנם יחידם של הליברים‪ ,‬היה בחור גבה‪-‬קומה בשנות השלושים‬
‫המוקדמות שלו‪ ,‬רחב כתפיים‪ ,‬נאה‪ .‬אני הייתי אז מהנמוכים לגילי‪ ,‬קצת כפוף גב‪ ,‬ספורטאי גרוע‪ .‬לא‬
‫נֹאמר דבר על היופי‪ .‬בגברת ליבר הייתה מידה של רשעות‪ .‬לא סבלה ילדים ששיחקו בחצר‪ ,‬הייתה‬
‫רגזנית מאוד‪ .‬גם לא הפסידה הזדמנות לציין כי בגילי היה סלק בראש גבוה ממני‪ .‬לעתים הייתה מעלה‬
‫את הנושא מכיוון הפוך‪“ ,‬את יודעת לולה‪ ,‬שמעתי שיש היום כדורים שמאיצים גידול ילדים‪ .‬לא נעים‬
‫להיות הנמוך בכיתה”‪ .‬לולה הייתה סטואית בתחרות זו‪“ ,‬ושלמה ידע לפתור משוואות של שני נעלמים‬
‫בגיל שתים‪ -‬עשרה? ומה קרא שלמה כשהיה בגיל של יהושע? הגובה? לא נורא‪ ,‬את יודעת‪ ,‬גם נפוליאון‬
‫היה נמוך‪ ,‬וראי את בן גוריון שלנו – גם לא גבוה במיוחד”‪ .‬ידידות גדולה לא צמחה מזה‪ .‬נוסף לכך גם‬
‫כעסנו על מקרה שקרה על רקע המחסור בדברי מזון שבהקצבה (ביצים‪ ,‬בשר‪ ,‬וכו’)‪ .‬פעם‪ ,‬בלילה או‬
‫השכם בבוקר‪ ,‬כשהייתי נים ולא נים במיטה‪ ,‬ראיתי כיצד הגברת ליבר נכנסה לחדר‪ ,‬פתחה את המקרר‪,‬‬
‫ולקחה לעצמה קצת מכל מצרך שבו‪ .‬סיפרתי זאת למחרת להורים‪ .‬אבא אסר באיסור חמור להזכיר זאת‬
‫לגברת ליבר‪ .‬היחסים הטובים ב”עדשה”‪ ,‬שהחלה לייצר עדשות משקפיים‪ ,‬היו חשובים לו מדי‪ .‬אמא‬
‫נשמעה לדרישתו‪ ,‬אך החלה מסמנת את גובהם של מצרכים שונים בצנצנות במקרר‪ ,‬סופרת ורושמת את‬
‫מספר הביצים‪ .‬מהר מאוד השתכנעו הורי כי אכן הגברת משתתפת בתקציבנו המצומצם‪ .‬החלו נועלים‬
‫את הדלת שבין המטבח לחדרי‪ .‬הגברת ליבר הבינה את הרמז‪ ,‬החמיצה פניה‪ ,‬כולם ידעו במה מדובר‪,‬‬
‫איש לא אמר מילה‪.‬‬
‫מיד עם בואנו לבת‪-‬גלים נשא סלק אישה‪ ,‬ושניהם הצטרפו לדירת הוריו של סלק‪ .‬אשתו ראתה‬
‫עצמה זמרת אופראית‪ .‬כל יום במשך שעות התאמנה הן בשירת סולמות בסופרנו הגבוה שהיה לה‪,‬‬
‫הן באריות נבחרות שתרגלה‪ .‬דעתם של שכני הליברים‪ ,‬בעיקר של הילדים שבהם‪ ,‬לא הייתה נלהבת‬
‫מהשירה‪ .‬השירה הייתה נושא קבוע להערות הלעג של דני שקלרסקי ושלי‪.‬‬
‫לעומת היחסים המתוחים עם משפחת ליבר‪ ,‬הפכו קשרינו עם משפחת שקלרסקי כמעט לאלה‬
‫של משפחה מורחבת‪ .‬השקלרסקים היו אנשים מקסימים‪ .‬היו קצת צעירים מהורי‪ ,‬אך התיידדו במהרה‪.‬‬

‫‪74‬‬

‫אלישע – מודד מוסמך‪ ,‬בוגר הטכניון‪ ,‬שהחל לעבוד על עבודת המסטר שלו בגיאודזיה‪ .‬איש חרוץ‪ ,‬עדין‪,‬‬
‫נעים הליכות‪ ,‬רגיש מאוד‪ ,‬אוהב ילדים‪ .‬חוה‪ ,‬שעלתה מפולין בשנות השלושים‪ ,‬גם היא אשה טובת לב‪,‬‬

‫רישום ביתנו ברחוב העלייה ‪ 50‬בבת‪-‬גלים‪ .‬הרישום מראה את צידו הדרומי והמרכזי‬
‫של הבית‪ .‬זה הצד בו אנחנו גרנו‪ ,‬והדלת במרכז הציור היא הכניסה לדירת משפחת‬
‫ליבר‪ .‬דני שקלרסקי מצא את הרישום בין מסמכי הוריו‪ ,‬ושלחו אלי לפני שנתיים‪-‬שלוש‪.‬‬

‫אהבה אותי ואני אהבתי אותה‪ .‬הייתה מזמינה אותי לאכול אצלה לפתנים למיניהם שהכינה‬
‫מתפוזים או קלמנטינות‪ ,‬שאחותה‪ ,‬חברת קבוצת שילר‪ ,‬הייתה מביאה לה מדי פעם‪ .‬נדיבת לב‪ ,‬חייכנית‪.‬‬
‫הייתה חוה מבלה שעות עם לולה לאחר שובה של זו משעורי האולפן‪ .‬פה ושם עוזרת לה בלימודי‬
‫העברית‪ .‬בערבי הקיץ היו יושבות שתיהן ומפטפטות ארוכות על המרפסת‪ .‬חוה הייתה מציינת בפני לולה‬
‫כמה קשה היה בארץ כשהיא באה אליה ולא היה פה דבר‪ .‬עבדה כמלצרית במטבח הפועלים שברחוב‬
‫החלוץ‪ .‬אלישע היה אז סטודנט צעיר‪ ,‬כך הכירו‪ .‬דיברה על הקשיים בהפלגה רבה‪ .‬לולה אהבה אותה‬
‫מאוד‪ ,‬התייחסה בסלחנות לחלק מן התיאורים‪ .‬היה זה תהליך איטי מאוד עד שהבינה חוה כי גורלה‬
‫שפר בסך הכול‪ .‬כי דרכנו שלנו באותן שנים הייתה קשה יותר‪ ,‬אף כי גם מזלנו התמזל מאוד בהשוואה‬
‫לאלטרנטיבות שנכונו לנו‪.‬‬
‫לשקלרסקים היו שלושה ילדים‪ :‬דני‪ ,‬בכמה שנים צעיר ממני‪ ,‬ילד נבון‪ ,‬נעים‪ ,‬סימפטי‪ .‬מגיל צעיר‬
‫ראו בו בדני כשרון למתמטיקה שאכן התגשם‪ .‬רותי‪ ,‬צעירה מדני בשנתיים‪ ,‬ילדה יפת עיניים ולה שתי‬

‫‪75‬‬

‫צמות שחורות‪-‬שחורות‪ ,‬וגדי התינוק‪ ,‬שאז רק החל לדבר‪ ,‬מעוות מילים‪ ,‬לשמחת שתי המשפחות‪ .‬בין‬
‫הקולודנים לכל ילדי שקלרסקי הייתה אהבה רבה מאוד‪ .‬הגיעו הדברים עד כדי כך שפעם‪ ,‬כשנסעה‬
‫חוה באוטובוס לסדר ענייניה בהדר הכרמל‪ ,‬נזכרה רותי כי לא זכתה בנשיקת פרידה מאמה‪ .‬רצה אחרי‬
‫האוטובוס בבכי‪“ .‬אין דבר”‪ ,‬אמרה חוה מחלון האוטובוס‪“ ,‬תני נשיקה ללולה”‪ .‬רותי ראתה בכך פתרון‬
‫טבעי וסביר‪ .‬לולה הייתה גאה מאוד בכבוד שנפל בחלקה‪.‬‬
‫לאחר שעזבנו את בת‪ -‬גלים נשמר הקשר עם השקלרסקים באופן רופף למדי‪ .‬אני הייתי מקפיד‬
‫לבקר את זוג ההורים מדי פעם בפעם לאחר שגם הם עברו לגור בהדר‪ .‬אלישע היה לימים לפרופסור‬
‫לגיאודזיה ולסגן נשיא הטכניון‪ ,‬שניהם מתו כבר די מזמן‪ .‬דני היה ב”תנועה המאוחדת”‪ ,‬היה חבר גרעין‪,‬‬
‫וחבר קרוב של בעז לוז עד היום‪ .‬אחר כך למד בטכניון פיסיקה‪ ,‬עבד מרבית חייו ברפא”ל‪ ,‬היה למומחה‬
‫רב מוניטין בענייני תקשורת‪ ,‬אופטיקה‪ ,‬איש מוכשר מאוד כנראה‪ ,‬וכיום מייעץ ויוזם בעניינים אלה‪ .‬רותי‬
‫למדה ארכיטקטורה‪ ,‬אך חייה הפרטיים לא עלו יפה‪ ,‬גם בריאותה לא הייתה טובה‪ .‬מתה מסרטן לפני‬
‫כעשור‪ .‬גדי נדמה לי למד מתמטיקה‪ ,‬ומפי דני אני יודע כי הוא מתרוצץ בעסקים כלשהם ברחבי תבל‪.‬‬
‫השבוע‪ ,‬התקשר בעז לוז והזמין אותנו לבוא אליו במוצאי שבת לפגוש את דני שקלרסקי הבא לבקרו‪.‬‬
‫איש נחמד דני‪ .‬ישבנו ופטפטנו על דא והא‪ .‬נזכר דני כי באחת מפעילויותיו ברפא”ל‪ ,‬נזקק לעדשות‬
‫מלוטשות היטב‪ .‬הלך אל מלטש העדשות‪ ,‬ונתברר לו כי למד את מקצועו מסלק ליבר‪ .‬שאל דני‪“ ,‬ואיך‬
‫הוא?” ענה לו‪“ ,‬הוא‪ ,‬מילא‪ ,‬אך הייתה לו אשה שחשבה כי היא זמרת אופרה – אסון”‪ .‬דני הבין לנפשו‬
‫של האיש‪ .‬גם אני‪.‬‬
‫התחלתי לימודי בבית הספר העממי בבת‪ -‬גלים‪ .‬בת‪ -‬גלים הייתה שכונה צמודה לים‪ .‬לא הייתה‬
‫זו שכונה כדמותן של שכונות האצולה הפרולטרית‪-‬אינטלקטואלית של ארץ ישראל – שכונת בורוכוב‪,‬‬
‫שכונת הפועלים בחולון‪ ,‬קריית חיים‪ ,‬או בית הכרם בירושלים‪ .‬בת‪-‬גלים הייתה שכונתה של הבורגנות‬
‫הזעירה הפלשתינאית‪ ,‬אחר כך הישראלית‪ :‬סוחרים‪ ,‬בעלי מפעלים קטנים‪ ,‬פקידי ממשלת המנדט‪ .‬לאחר‬
‫מלחמת השחרור נוספו לאוכלוסיית בית הספר דיירי שכונות זייתון וואדי‪ -‬ג’מאל שנכבשו מידי הערבים‬
‫ואוכלסו בעולים חדשים‪ ,‬בעיקר מאירופה‪ .‬נבנה שיכון למשוחררי הצבא הבריטי‪ ,‬ועליו נוספו אט‪-‬אט‬
‫שיכוני קריית אליעזר‪ .‬תנועות הנוער לובשי החולצות הכחולות הגיעו לשכונה רק בשנות החמישים‪.‬‬
‫עד אז היה מקומם הטבעי של ילדי בת‪-‬גלים ב”מכבי”‪ .‬בארץ ישראל הקרועה בין אידיאולוגיות‪ ,‬הייתה‬
‫הדעה השלטת בשכונה כי “אין סיבה שילדים יעסקו בפוליטיקה‪ .‬ספורט הוא העיסוק המתאים יותר”‪.‬‬
‫ואכן ספורטאי בת‪ -‬גלים היו לגאוות השכונה‪ .‬אך מעטים מהמחזורים הבוגרים ממני הגיעו אל הקיבוצים‪.‬‬
‫עברית קלטתי די מהר‪ .‬היה מכשול בקליטתי בחברת הילדים‪ :‬המבטא הרוסי הכבד שהיה לי‪,‬‬
‫בעיקר בהיגוי הריש והלמד‪ ,‬אך גם בהגיית נון רכה‪ .‬דיבורי היה כמעט כשל שחקן “הבימה”‪ .‬איציק יקל‪,‬‬
‫הילד היפה והמוביל של הכיתה‪ ,‬היה ראש למציקים‪“ :‬יהושע תגיד מלחמה”‪ ,‬ואני אומר זאת בלמד כבדה‬
‫מאוד‪ ,‬ו”חית” מודגשת‪ ...‬הקהל מתפקע מצחוק‪“ .‬תגיד רשרוש”‪ ,‬שוב צחוק‪.‬‬
‫העלייה של קום המדינה הייתה עלייה שרצתה לעבור היטמעות ‪ -‬התבוללות מהירה‪ .‬לא הייתה‬
‫בנו כל גאווה על היותנו שונים‪ .‬לא היה לי חלום נשגב מלהיות כמו הצברים‪ .‬לדבר כמותם‪ ,‬לקפל מכנסים‬
‫קצרים כמותם‪ ,‬לשחות כמותם בים‪ .‬להסתובב כמותם יחף בשכונה בחופש הגדול‪ ,‬מכנסי התעמלות‬
‫לגוף‪ ,‬לקפוץ מאבן לאבן כדי שלא לקבל כוויות בכפות הרגלים מהחול החם‪ .‬טיפלתי בנושאים כולם‬
‫במקביל‪ .‬לא היה זמן‪ .‬קל היה להתחיל לקפל מכנסי חאקי קצרים‪ ,‬להפטר מהמעילון החוצלארצי שהיה‬
‫לי‪ ,‬להסתרק פחות‪.‬‬

‫‪76‬‬

‫המבטא היה עניין שדרש טיפול רציני יותר‪ .‬התחלתי להסתובב ברחובות השכונה ובהדר‪ ,‬ולקרוא‬
‫את שלטי החוצות‪ ,‬הפרסומות‪ ,‬המודעות שדבוקות לחלונות החנויות‪ ,‬תוך הקפדה על המבטא “שלהם”‪.‬‬

‫שנה ראשונה בארץ (אביב ‪ .)1949‬מימין אבא ואני בשפיים‪ .‬אבא בעניבה וחליפה‪ .‬אני – גרביי עד הברכיים‪ ,‬ז’קט מכופתר‪.‬‬
‫משמאל‪ :‬אני עם אלי מרגלית‪ ,‬בנם של טוסיה ואדם‪ ,‬ברחוב בתל‪-‬אביב‪ .‬תחילת קליטתי‪ :‬סנדלים ארצישראליות‪ ,‬חולצה רוסית‬
‫שאמא רקמה לי – לומד להידמות “להם”‪.‬‬

‫מסתבר שאין לי אופי חזק‪ ,‬בעיקר לא בעניינים של מבטא‪ .‬בזכות זה יש לי מבטא טוב ברוסית‪,‬‬
‫מבטא ארצישראלי אשכנזי בעברית‪ ,‬לא רע אמריקאי באנגלית (שמשתפר מאוד אחרי שהות של שבועיים‬
‫בארצות הברית)‪ .‬לא רע אפילו בגרמנית‪ ,‬פולנית ואידיש‪ .‬די מהר הפסיקו חברי להציק לי בעניין המבטא‪.‬‬
‫קשה יותר היה הלימוד בעל פה שנדרש בבית הספר בעיקר בשעורי תנ”ך וספרות עברית‪ .‬מילא‬
‫שירי טשרניחובסקי‪ ,‬ודוד שמעוני איך שהוא למדתי‪ .‬אך פרקים בירמיהו וישעיהו‪ ,‬מלאים במילים שלא‬
‫הבנתי‪ ,‬היו לי קשים מאוד‪ .‬אמא באה לעזרתי‪ .‬התנדבה ללמוד על פה יחד איתי‪ .‬ו”אם היא יכולה – גם‬
‫אני יכול”‪ .‬כך שיננתי את “בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי” ואת “כרם היה לידידי בקרן בן שמן‪”...‬‬
‫וכן את “בפרוע פרעות בישראל‪ ,‬בהתנדב עם‪ .”...‬ועוד ועוד‪ .‬אז נחשבה ידיעה על פה לחלק מן התרבות‪.‬‬
‫אולי הקשה במשימות הייתה השחייה‪ .‬לא לדעת לשחות בבת‪ -‬גלים היה משול להיותך עוור‪,‬‬
‫פיסח ואילם גם יחד‪ .‬החל ביום לאחר שבועות ועד אחרי סוכות היו כל ילדי השכונה ונעריה בחוף הים‪.‬‬
‫שניים היו תחומי הספורט של השכונה‪ .‬הראשון והעיקרי – שחייה על ענפיה‪ .‬גיבורי השכונה הראשונים‪,‬‬
‫המיתולוגיים‪ ,‬היו האחים (יצחק‪ ,‬אפרים‪ ,‬יורם) ביגר‪ ,‬חגי אגם‪-‬לבן וחבריהם‪ .‬אחריהם אגדות חיות‬
‫שהתהלכו בינינו‪ ,‬אך מבוגרים מאתנו בכמה שנים כמו עודד פז‪ ,‬ששחה מחיפה לעכו‪ .‬נוספו עליהם גם‬
‫שחייני הדור שלי שהצטיינו – עוזי בק ראש וראשון להם אך גם איציק יקל‪ ,‬מנחם לס ושכמותם‪ .‬שחייה‬
‫כללה גם את קבוצת הכדורמים של “מכבי בת‪ -‬גלים”‪ ,‬שזכתה בזמנו באליפות פלשתינה‪-‬א”י‪ ,‬ונדמה לי‬
‫גם באליפות ישראל‪ .‬ענף הספורט השני בשכונה היה הוקי (בגרסת הדשא שלו‪ ,‬לא זו על קרח; האימונים‬
‫בבת‪-‬גלים נערכו בגרסת האספלט)‪ .‬מרבית אלה שהצטיינו בשחייה היו גם שחקני קבוצת ההוקי‪ .‬אני‬
‫כמובן לא הייתי בין הראשונים‪ ,‬אף לא בין האחרונים‪.‬‬

‫‪77‬‬

‫חוף הים שלנו היה זה שמצפון ל”קזינו”‪ .‬הקזינו ניצב על החוף בקצה “שדרות בת‪-‬גלים”‪ .‬זה היה‬
‫בנין מפואר‪ ,‬שהמבוגרים בשכונה סיפרו על גדולתו בימי המנדט‪ ,‬עת קצינים ופקידים בריטיים היו בין‬
‫אורחיו‪ .‬ליד הקזינו הייתה הבריכה‪ .‬זו הייתה בריכה בגודל אולימפי‪ ,‬אך המים בה היו מי ים‪ ,‬שהתחלפו‬
‫כל הזמן על ידי שאיבה‪ .‬בבריכה – מגדל לקפיצה למים‪ .‬מבחן הבגרות העליון של השכונה – הקפיצה‬
‫מהקומה השלישית של המקפצה לבריכה‪ .‬בשכונה התהלכה האגדה על בנו הקטן של האדון מרגוליס‪,‬‬
‫בעל הבריכה‪ ,‬אשר היה שחיין מעולה כמעט מיום היוולדו‪ ,‬וגם היה קופץ נועז למים‪ .‬עד שיום אחד‬
‫עלה לקומה השלישית וקפץ‪ ,‬אלא שהבריכה הייתה מרוקנת ממים וכך נהרג הילד‪ .‬לימים התברר כי‬
‫לא דובים ולא נהרג‪ .‬הילד היה דיוויד מרגוליס‪ ,‬קופץ נועז אשר חי וקיים עד עצם היום הזה‪ .‬הכניסה‬
‫לבריכה הייתה יקרה מדי לילדי השכונה‪ .‬הדרך ה”מכובדת” היחידה לכניסה הייתה התגנבות דרך הים‪,‬‬
‫תוך תקווה כי המציל לא יתפוס אותך (על סמך “הכרות קודמת”) ויעיף אותך החוצה‪ ,‬הפעם דרך השער‪.‬‬
‫רק כשנכנסת לבריכה עם ההורים‪ ,‬נסלחה כניסה בתשלום לבריכה‪ ,‬כמנהג הציבור כולו‪ .‬כדי להתגנב‬
‫היית צריך להיות מסוגל לשחות מן החוף עד לכניסה לבריכה דרך הים‪ .‬השחייה היא הכרחית למבחן‬
‫נוסף‪ .‬מול חוף בת‪ -‬גלים ישבה על שרטון אניית המעפילים “חיים ארלוזורוב”‪ ,‬אשר הונחתה שם בראשית‬
‫‪ ,1947‬בניסיון להביא את עוליה ה”בלתי לגאליים” ארצה‪ .‬האנייה עגנה כמה מאות מטרים מהחוף‪ ,‬כך‬
‫שעצם השחייה אליה היה מבחן מה‪ .‬גם הטיפוס על האנייה לא היה קל‪ .‬אך השחייה ל”חיים ארלוזורוב”‬
‫היה בה גם חלק של קבלת מעין “תעודת בגרות” שנישאה עמך כל עת היותך על החוף‪ .‬באנייה היה מלאי‬
‫גדול של חגורות הצלה‪ .‬מאלה שכאשר מנפחים אותן‪ ,‬מתקבל פס צר וארוך‪ ,‬אבזמים בשני קצותיו‪ ,‬כך‬
‫שאפשר לסגרו לחגורה המקיפה את הבטן‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬אם השארת את החגורה פתוחה‪ ,‬הרי היא בסיס‬
‫מצוין ל”תפיסת” גלי חוף‪ ,‬וגלישת בטן עליהם‪ .‬השגת החגורה לא הייתה פשוטה‪ .‬מששחית לאנייה‪ ,‬היית‬
‫צריך לטפס על ירכתיה‪ ,‬לעלות לסיפון‪ ,‬ולרדת למחסן בו נשמרו החגורות‪ .‬שם היה עוד מכשול‪ :‬האנייה‬
‫כולה נתמלאה מאז שנעצרה כמויות עצומות של צמר סלעים אשר שימש כבידוד במקורו‪ .‬משנתפזר‬
‫בכל האנייה‪ ,‬היה נדבק לגוף‪ ,‬גורם לגרוד וצריבה‪ ,‬ולא השחייה בים‪ ,‬אף לא המקלחות בבית‪ ,‬לא הועילו‬
‫בהסרת המפגע הנורא‪.‬‬
‫אך ראשית כל הייתי צריך ללמוד לשחות‪ .‬בעוד שברכישת המבטא העברי היה כוח הרצון שלי‬
‫מספיק כדי להשיג את מטרתי‪ ,‬הרי כשנגע הדבר להתגברות על פחד פיזי היה העסק קשה יותר‪ .‬לא‬
‫הייתה ברירה‪ ,‬אבא‪ -‬חמה החליט להתערב‪ .‬הלך אבא לשורה (אלכסנדר) אידלמן בן כיתתי‪ ,‬עולה חדש‬
‫כמוני‪ ,‬אך מרומניה‪ .‬כישרונו העיקרי של שורה היה הציור‪ .‬אך היה גם ספורטאי מצוין‪ ,‬שחיין טוב‪ ,‬ובעל‬
‫כושר מנהיגות‪ .‬הלך אבא לשורה והציע לו‪“ :‬למד את יהושע לשחות כראוי‪ ,‬ואשלם לך ב‪ 100-‬בולי‬
‫ארצות שונות”‪“ .‬איך נקבע שהוא יודע לשחות?” הקשה שורה‪“ ,‬שישחה את בריכת בת‪ -‬גלים לאורכה‬
‫פעם אחת”‪ .‬קבע אבא‪ .‬שורה רצה להבטיח את זכייתו ללא סיכון‪“ .‬אם עד יום ראשון הבא‪ ,‬לא תוכל‬
‫לשחות ל’ חיים ארלוזורוב’‪ ,‬אני שובר לך את העצמות”‪ ,‬הודיע לי‪ .‬הנימוק שיכנע‪ .‬שורה קיבל את הבולים‪,‬‬
‫שזכה בהם ביושר‪.‬‬

‫‪78‬‬

‫אניית המעפילים “חיים ארלוזורוב” מול חוף בת‪-‬גלים‪.‬‬

‫כאמור‪ ,‬את ימי הקיץ בילינו בחוף הים‪ ,‬עם הפסקה קצרה לארוחת צהרים‪ ,‬וחזרה הביתה בשעה שהיה‬
‫חשש לצרות עם אמא‪ .‬העיסוקים בים היו מגוונים אך בלתי מוגדרים‪ :‬קצת שחייה‪ ,‬קצת משחקים בחול‪,‬‬
‫שיחות על דברים ברומו של עולם‪ ,‬חזרה אל המים הרדודים‪ ,‬חמושים בצנצנת לבניה ועל פיה בד גאזה‪,‬‬
‫כמתקן לתפיסת דגים‪ .‬מכניסים כמה פרורי לחם לתוך הצנצנת‪ ,‬ומניחים אותה על הקרקעית‪ .‬דג נכנס‬
‫לתוכה על מנת לזכות בפיתיון‪ ,‬ואם הוא גדול דיו‪ ,‬אינו יכול לצאת‪ ,‬ודינו להיות מובא לאמא לטיגון‪.‬‬
‫כמובן שטעמו של דג מטוגן כזה משובח במיוחד‪ ,‬שכן נתפס על ידי הטועם עצמו‪ .‬‬

‫ ‬

‫אני התחלתי להיקלט בחברת הילדים‪ .‬לראשונה בחיי הייתה‬
‫סביבתי הקרובה בבית הספר למשמעותית לגבי‪ .‬לא עוד ראיתי את‬
‫חברי לספסלים כמשהו זמני‪ ,‬שאני עתיד בקרוב להיפרד מהם‪ .‬רבות‬
‫תרם להרגשה המחנך שלנו החל בכיתה ז’‪ ,‬צבי רפאלי‪ .‬צבי הגיע אלינו‬
‫לאחר שהשתחרר מן הבריגאדה יחד עם זוגתו יהודית‪ ,‬ועד מהרה יצר‬
‫קשר מיוחד עם כולנו‪ .‬הוא הצליח לתת לכל אחד מאתנו את ההרגשה‬
‫כי הוא או היא הנם האהובים עליו במיוחד‪ .‬אנו החזרנו לו אהבה‪.‬‬
‫בהמשך לימודי היו לי כמה מורים שלימדו אותי יותר מצבי רפאלי‪.‬‬

‫צנצנת לבניה‪ ,‬שנות החמישים‬

‫לא היה לי אחד אותו אהבתי כאהבתי את צבי‪ .‬רפאלי לימד את מקצועות העברית וכן תנ”ך‪ .‬אך בעוד‬
‫תכנית הלימודים דורשת ממנו להתרכז בעיקר בספרות ושירה עברית‪ ,‬ניסה בכל כוחו להקנות לנו גם‬
‫משהו מתרבות המערב‪ .‬נחרט בזיכרוני אותו שעור ביום חורף‪ ,‬בו נכנס צבי לכיתה‪ ,‬נושא פטפון‪ ,‬והודיע‪:‬‬
‫“כעת אמור היה להיות לנו שעור תנ”ך‪ ,‬אך בחוץ גשם‪ ,‬עננים‪ .‬זה מצב רוח של שופן‪ .‬בואו נשמע שופן”‪.‬‬
‫והשמיע כמה אטיודים מעל גבי תקליט שהביא עמו‪.‬‬
‫צבי גם עודד אותנו להצטרף לתנועות נוער‪ .‬באותו זמן החל “השומר הצעיר” לפעול בשכונה‪ .‬בני‬
‫גילי היו השכבה הראשונה בתנועה‪ .‬ראשון הילדים מכיתתי שהצטרף היה שמחה בלנק‪ ,‬בנם של הורים‬
‫שהיו בעצמם חניכי השומר הצעיר‪ ,‬אף חברי קיבוץ במשך שנים לא מעטות‪ .‬אביו היה פועל בנמל חיפה‪,‬‬

‫‪79‬‬

‫אימו עבדה כל שנותיה‪ .‬שמחה‪ ,‬וכמה מדריכים מן הגדודים הבוגרים בקן השומר הצעיר חיפה‪ ,‬הם‬
‫שהתחילו באיוש צריף התנועה בבת‪ -‬גלים‪ ,‬תחילה ליד פסי הרכבת‪ ,‬אחר כך מאחורי מחנה חיל הים‪ ,‬לא‬
‫רחוק מבית החולים (היום רמב”ם)‪ .‬אני הייתי מבין המצטרפים הראשונים‪ .‬זה היה חלק מניסיוני להיקלט‬
‫בחברה הישראלית‪ ,‬קליטה ששימחה בלנק שיחק בה תפקיד מרכזי‪ .‬בפעולות התנועה דיברו על “מרד‬
‫הבן” בהוריו‪ ,‬על חברת נעורים‪ ,‬על זעזוע הבורגנות הזעירה‪ ,‬המסודרת‪ .‬הדברים קסמו לי‪ .‬אני אהבתי‬
‫את מאיאקובסקי‪ .‬השירה הרוסית של אחרי המהפכה קסמה לי דרך קריאתה של אמא‪ .‬קל היה לי על כן‬
‫להסתגל לאלכסנדר פן‪ ,‬ל”נגד”‪“ :‬הוא היה אדם פשוט‪ ,‬רבבות ישנם כמוהו‪.”...‬‬
‫ב”שומר הצעיר” היה לי יתרון יחסי‪ :‬התנועה וכן “המפלגה” (מפ”ם) התייחסו אז בהערצה לברית‬
‫המועצות‪ .‬שם נבנה המודל של החברה החדשה‪ .‬בן גוריון פירק את הפלמ”ח‪ ,‬אך אנחנו ידענו כי גיבוריה‬
‫האמיתיים של מלחמת השחרור היו לא אנשי הבריגאדה‪ ,‬הצבא האימפריאלי המצוחצח‪ .‬גיבורינו היו‬
‫לוחמי הפלמ”ח אנשי כובע הגרב והמכנסים הקצרים‪ .‬צבא העתיד היה הצבא המהפכני‪ ,‬ללא קצינים‬
‫וללא דרגות‪ ,‬בעל משמעת ברזל הבנויה על הבנה פנימית‪ ,‬נוסח “אנשי פנפילוב”‪.‬‬
‫כיתה ז’ (‪ ,)1950‬בית הספר העממי בת‪-‬גלים‪,‬‬
‫עם המורה צבי רפאלי‪ .‬אני עדיין עם בגדי‬
‫החוצלארציים‪ :‬בטלדרס מבד משובץ‪ ,‬מכנסים‬
‫תואמים‪ ,‬מבויש‪ .‬מרבית הילדים משוחררים‪,‬‬
‫ביטחונם‬

‫העצמי‬

‫בולט‪.‬‬

‫במרכז‪,‬‬

‫בחולצה‬

‫כחולה ושרוך לבן‪ ,‬שמחה בלנק; לידו בחולצה‬
‫משובצת‪ ,‬אבי אברבוך; לידו בסוודר שחור‪,‬‬
‫איציק יקל‪ .‬‬

‫ ‬

‫ברית המועצות הייתה המופת‪ ,‬ואני הרי באתי משם‪ ,‬ידעתי רוסית‪,‬‬
‫וקראתי מדי שבוע את “אוגוניוק”‪ ,‬השבועון המצויר שהיה נמכר בחנות‬
‫“לפק” (אחר כך חיפלפ”ק) שברחוב הרצל‪ ,‬בהדר הכרמל‪ .‬מגיליונות‬
‫“אוגוניוק” הייתי גוזר צילומים וציורים שונים‪ ,‬של פוליטיקאים מכל‬
‫קצווי תבל‪ ,‬של פועלי חרושת ואיכרים מאושרים בעמלם בברית‬
‫המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית‪ ,‬של שביתות בארצות‬
‫הקפיטליסטיות‪ ,‬וכן של רפרודוקציות צבעוניות של אמנים רבים אשר‬
‫וק ֶטה‬
‫ולגֶ’ה‪ ,‬רישומים של מזרל‪ֶ ,‬‬
‫הזדהו אז עם “עולם המחר”‪ :‬פיקסו ֶ‬
‫חוברת “אוגוניוק” מאותם הימים;‬

‫קולביץ‪ ,‬צילומים מתוך הסרטים של ויטוריו דה‪-‬סיקה‪ .‬זה היה חומר‬

‫החבר יוסף ויסריונוביץ’ מצביע‬

‫מצוין לעיתוני הקיר הן בכיתה והן בקן “השומר הצעיר”‪ .‬כל אלה‬

‫בעד עצמו בבחירות דמוקרטיות‪.‬‬

‫שימשו אותי במה שקוראים הסוציולוגים היום “מוביליות חברתית”‪:‬‬
‫משולי הכיתה או הגדוד בתנועה‪ ,‬ממעמד של “עולה חדש”‪ ,‬עברתי‬
‫בקפיצה לחבר ועדת קישוט וועדת התרבות‪ .‬גם עובדת היותי התלמיד‬
‫הטוב בכיתה בחשבון‪ ,‬עזרה לי בקליטתי החברתית‪.‬‬

‫‪80‬‬

‫תמונות מחזור ‪ -‬סיום בית ספר עממי בת‪-‬גלים‬

‫תמונת המחזור של סיום בית הספר העממי בבת‪-‬גלים‪ .‬מתחתיה זיהוי הנפשות הפועלות כפי שנרשם בזמן אמת‪ ,‬ומופיע‬
‫מצידה השני של התמונה‪.‬‬

‫במרכז צבי רפאלי‪ ,‬מחנכנו האהוב‪ .‬מימינו‪ ,‬יגר המנהל‪ ,‬ומימינו קווינט (המכונה קווינצ’יק)‪ ,‬המורה‬
‫למתמטיקה‪ ,‬איש מחמיר‪ ,‬שחשב אותי למתמטיקאי טוב‪ .‬הוא שהעלה את הרעיון כי אני אעזור לו לבדוק‬
‫את מבחני חברי לכיתה‪ ,‬מה שהעלה כמובן את כבודי מספר דרגות‪ .‬משמאלו של רפאלי – המורה לטבע‬
‫פנינה‪ ,‬מושא התעללויותינו‪ .‬לה הוסבר כי שמענו שחודורוב (שוער הפועל האגדי של זמננו) המציא לא‬
‫מזמן מנוע חשמלי חדש‪ .‬שיבחה אותנו על שאנו מתעניינים‪ ...‬וכי הומצא שעון שמש‪ ,‬אשר פועל גם‬
‫בלילה‪ ,‬ועוד ועוד דברים מרושעים שילדים מרושעים יכולים להמציא‪.‬‬
‫ולדמותם של חלק מן הילדים‪ .‬בשורה השנייה עומדות מימין לשמאל‪ :‬אסתר מלכה‪ ,‬בכיתה ז’ עוד‬
‫הייתה המלכה של הכיתה‪ .‬כתם היה בביוגרפיה שלה‪ :‬אמרו כי אימה הייתה “מסתובבת עם אנגלים”‪.‬‬
‫לשמאלה‪ ,‬נעמי ברוט‪ .‬נעמי התבגרה נפשית ומינית מהר יותר מכולנו‪ .‬גם בביתה עודדו אותה שלא להיות‬
‫כמו כולנו‪ ,‬הילדים ה”אסיאתים”‪ .‬אימה‪ ,‬הייקית המהוגנת מאוד‪ ,‬הסבירה לאימי כי נעמי עתידה להיות‬
‫ָאהמה ָדאמע” (גברת מכובדת)‪ .‬בינתיים הסבירה לנו נעמי כמה מעקרונות החיים א‪ .‬אמא‬
‫ָ‬
‫“איינה פֹורנ‬
‫ָ‬
‫שלה מטומטמת‪ .‬ב‪ .‬לאביה היא קוראת בגרמנית “געלט” (כסף)‪ ,‬כי ייעודו היחיד בחיים לספק לה ממון‪ .‬ג‪.‬‬
‫הבנים בכיתה תינוקות‪ ,‬ולכן היא “יוצאת” עם חיילי חיל הים‪ ,‬והם גם מלמדים אותה די הרבה על עובדות‬
‫החיים‪ .‬כן‪ ,‬בטח שהיא שוכבת אתם‪ .‬זה כיף‪ .‬היינו בטוחים כי נעמי‪ ,‬שהייתה גם ילדה מוכשרת‪ ,‬ממציאה‬
‫הכול‪ ,‬וכי בעצם היא ילדה טובה כמונו‪ .‬שנים לאחר מכן הבנו כי דיברה אך אמת‪ .‬נעמי גדלה‪ ,‬שינתה‬
‫שמה לנעמי אדווה‪ ,‬הפכה ל”ידוענית”‪ ,‬או בלשון ימינו‪“ ,‬סלבריטאית”‪ .‬בוהמיינית בליינית‪ ,‬עוסקת בהשד‬
‫יודע מה‪ .‬עברה לגור בבית הוריה בבת‪-‬גלים‪ ,‬שם ניהלה מסיבות‪ ,‬אורגיות‪ ,‬חגיגות – הכול תלוי בזהות‬
‫המגדיר‪ .‬זכתה במקום של כבוד במדורי הרכילות של “העולם הזה”‪ ,‬אחר כך הפכה גם לכתבת של העיתון‪.‬‬
‫זמן מה הייתה חברתו של הרקדן רודולף נורייב‪ ,‬וכן של הפושע בוסי‪ .‬בוסי “הוגלה” על ידי המשטרה‬
‫לאילת‪ ,‬שם פתח יחד עם נעמי בית תה‪ .‬לאחר כמה שנים נורה בוסי ונרצח‪ .‬נעמי חזרה למרכז הארץ‪.‬‬

‫‪81‬‬

‫התדרדרה הן כלכלית הן בריאותית‪ ,‬הפכה לנתמכת סעד‪ ,‬מתה בעוני ועליבות‪ .‬בזיכרונה של הכיתה‬
‫שמור לה מקום חם וטוב‪ .‬חוה גוטר – ילדה בת‪-‬גלימית טובה‪ .‬פעם בערב שבת שיחקנו “אמת או חובה”‬
‫או “בקבוק”‪ ,‬ונפסקה לי המשימה לנשק את חוה‪ .‬מאוד התביישתי לעשות את המעשה הנועז‪ ,‬בסופו של‬
‫העניין ברחתי משם‪ ,‬בלי לנשקה‪ .‬כאמור הייתה ילדה טובה‪ .‬אני מניח כי באי רצון לנשקה היה גם עלבון‪.‬‬
‫נורית כץ – גרה ברחוב העלייה ‪ ,48‬בבית השכן לנו‪ .‬הבית היה שייך לדוקטור קופיקא‪ ,‬שאשתו‪ ,‬הגברת‬
‫קופיקא (תמיד צורף התואר לשמה)‪ ,‬הייתה בידידות רבה עם אמא‪ ,‬על רקע תרבותן הרוסית המשותפת‪.‬‬
‫משפחת כץ גרה בקומתו השנייה של הבית‪ .‬נורית ואני נהגנו לרוץ יחד לבית הספר‪ ,‬בהישמע צלצול‬
‫הבוקר‪ ,‬שכן ביתנו היה במרחק כדקה‪-‬שתים של ריצה ממגרש המסדרים של בית הספר‪ ,‬עליו היה נפתח‬
‫כל יום לימודים‪ .‬כנגד זה‪ ,‬שובנו הביתה מבית הספר היה עניין של שעה לפחות‪ .‬יוצאים חבורה שלמה‪,‬‬
‫הילקוטים נגררים‪ ,‬נעצרים כל חמישה מטר לעוד דיון והחלפת דעות על כל נושא שבעולם‪ .‬בערבים היינו‬
‫נורית‪ ,‬אני‪ ,‬אבי‪ ,‬שמחה‪ ,‬לפעמים מרגלית פינטו עומדים שוב שעות ליד גדר ביתה‪ ,‬ומדברים‪ .‬מדברים‬
‫עד בלי סוף‪ .‬לא היה מנוס מכך שלשיחותינו החל להתגנב הנושא המעניין מכולם והקשה שבהם‪ :‬מין‪.‬‬
‫איך עושים זאת‪ ,‬ומי‪ ,‬ומה מותר‪ ,‬ומה מגעיל‪ ,‬ומה אנו חושבים על ההורים‪ ,‬ומתי ראוי יהיה שאנו נתחיל‪,‬‬
‫וכמה כבר היינו רוצים להתחיל‪ .‬בכיתה היה זלזול מסוים בנורית מצד הבנים; הייתה “שטוחה”‪ .‬כשלחוה‬
‫וייסברגר (בתמונה קצת מתחת לנורית מימינה) כבר היה חזה גדול‪ ,‬לנורית – כלום‪ .‬גם בזמן הריקודים‬
‫במעגל בדקנו כולנו כי אין לה שום כפתורים מתחת לגב חולצתה‪ .‬גדלה להיות נערה ואישה נאה‪ ,‬הייתה‬
‫קצינה בצבא‪ ,‬אחר כך עורכת דין‪ .‬במפגש של בני בת‪-‬גלים הוותיקים‪ ,‬נפגשנו‪ .‬שמחתי לקראתה מאוד‪.‬‬
‫שתי המרגלית (מימין פינטו‪ ,‬משמאל טייטלבאום) – מרגלית טייטלבאום הפכה עם הזמן לחברה פעילה‬
‫מאוד ב”שומר הצעיר”‪ ,‬החליפה את שמה לתמרי‪ ,‬נישאה לליזר שולחני‪ ,‬שהיה חבר אותו גדוד בתנועה‪,‬‬
‫הייתה לחברת קיבוץ יחיעם‪ .‬מאוחר יותר החליפו את שמם שוב‪ ,‬עזבו את הקיבוץ‪ ,‬לייזר מת בגיל צעיר‬
‫ממחלה‪ .‬מרגלית נשארה אשה נעימה מאוד‪ ,‬סימפטית‪ ,‬עצובה‪ .‬באה לבקרנו מספר פעמים בירושלים‪,‬‬
‫ברבות הימים מצאה חבר חדש‪ .‬חיה בטוב‪ .‬דבורה פיבך – בתם של הפיבכים‪ ,‬בעלי חנות כלי הכתיבה‪.‬‬
‫תמר הירש – שנחרתה בזיכרוני בכך שפעם ביקש ממנה רפאלי להטות את שם העצם “שולחן”‪ ,‬והטתה‬
‫“אני שולחן‪ ,‬אתה שולחן‪ ,‬הוא שולחן”‪ .‬שמחה בלנק‪ .‬אני בשורה העליונה מימין‪ ,‬לשמאלי אבי אברבוך‪,‬‬
‫לימיני אברהם לוין אתי אשכנזי ונעמי קנר‪ ,‬שתי היפות של הכיתה‪ ,‬איציק יקל‪ ,‬כנראה הקרוב ביותר‬
‫ל”מלך הכיתה”‪ .‬כשבגר נשא לאשה בחורה ממה שהיה אז רודזיה‪ ,‬חי שם שנים רבות; כשהפכה רודזיה‬
‫לזימבבווה‪ ,‬עבר לקליפורניה‪ ,‬והוא סוכן ביטוח בלוס אנג’לס‪ ,‬שותף של חותנו‪ .‬היה ילד עם חלומות‬
‫גדולים‪ ,‬צבי רפאלי קיווה ממנו לגדולות‪ .‬כמה חבל שמציאות זעיר‪-‬בורגנית כה יעילה בצמצום החלומות‬
‫לטריוויה אפורים‪ ,‬קטנים‪ .‬אלכסנדר (שורה) אידלמן – נער מקסים‪ ,‬צייר מוכשר‪ ,‬מתמטיקאי לא רע‪ ,‬חולם‬
‫על דברים גדולים‪ .‬לאחר שלמד בגימנסיה ביאליק‪ ,‬למד ארכיטקטורה בטכניון‪ .‬צבי רפאלי סיפר לי כי‬
‫היה לארכיטקט מוצלח מאוד באמסטרדם‪ .‬היה גם בוהמיין אמיתי‪ :‬אהב בקבוק‪ ,‬אהב נשים‪ ,‬בשלב מסוים‬
‫כנראה גם אהב סמים‪ .‬מת צעיר באמסטרדם‪ ,‬רחוק מכאן‪ ,‬רחוק ממה שמאוד אהב‪.‬‬
‫ועוד לא אמרנו דבר על צבי גוטליב‪ ,‬ועל מרדכי (מורדי) כהן‪ ,‬ועל אסתר בורג‪ ,‬נערים ונערה‬
‫מוכשרים‪ ,‬יודעי מתמטיקה שנעלמו בכל קצות ארץ‪ ,‬חלקם בישראל‪ ,‬חלקם מחוץ לארץ‪ ,‬שגורלם נקבע‬
‫על ידי מעמדם‪ .‬בני פועלים היו‪ ,‬והוריהם‪ ,‬סביבתם‪ ,‬אולי גם הם עצמם מנעו מהם לחלום גבוה‪ .‬ולא היה‬
‫מי שיאמר להם כי מותר וצריך‪.‬‬

‫‪82‬‬

‫בת‪-‬גלים‬
‫חברי הטובים בכיתה היו שמחה בלנק ואברהם (ג’מוס) לווין‪ .‬כינויו של אברהם בא לו על שום גובהו‪,‬‬
‫ומשום שכדרך הילדים שגבהו בטרם זמנם הייתה הליכתו גמלונית‪ ,‬כפופת גו‪ ,‬ידיו לא מוצאות את מקומן‪.‬‬
‫שמחה היה ילד יפה‪ ,‬טוב לב מאוד ונדיב‪ .‬אינני מעלה על דעתי ילדים רבים בני שתים‪ -‬עשרה‪ ,‬שמוכנים‬
‫להקדיש כה הרבה מזמנם לעזרה לילד חדש בכיתה להיקלט‪ .‬שמחה גר ברחוב העלייה‪ ,‬מול מחנה חיל‬
‫הים‪ ,‬בבית שעוד היה מסומן בשכונה כ”בית ספינֶס”‪ ,‬על שם החנות האנגלית שהייתה ממוקמת בו עד‬
‫צאת הבריטים‪ ,‬ושהייתה ידועה בכך ששם נהגו לקנות מוצרים לא כשרים – שינקן‪ ,‬בייקון‪ ,‬ויתר תועבות‬
‫העם היהודי‪ .‬בבית השכן לשמחה גר אורי בינדל‪ ,‬בעל העיניים היפות והבלורית הבהירה‪ ,‬ואתי אשכנזי‪,‬‬
‫שלדעת רבים הייתה היפה בבנות הכיתה‪ ,‬גרה לידם‪ .‬יום אחד כרתנו אורי שמחה ואני ברית דמים‪:‬‬
‫איש איש דקר את אצבעו עד צאת טיפת דם‪ ,‬אותה מרחנו על סרגל‪ .‬נשבענו בהזדמנות זו כי נאהב את‬
‫אתי אשכנזי כל ימינו‪ ,‬ולעדות קברנו את הסרגל בחצרם של שמחה ואורי‪ .‬בכיתה ז’ הצטרף אלינו עוד‬
‫חבר‪ ,‬אבי אברבוך‪ .‬ידענו כי אבי יתום מאם‪ ,‬על כן הפקידו אביו אצל “דודיו”‪ ,‬משפחת שוסניק‪ ,‬שלהם בן‬
‫מבוגר מאיתנו בשלוש שנים‪ ,‬מירי (מאיר)‪ .‬לימים נודע לי כי אמו של אבי הייתה מאושפזת בבית חולים‬
‫לחולי נפש בתל‪-‬אביב‪ .‬אביו של אבי‪ ,‬האדון אברבוך‪ ,‬היה אדון לכל דבר‪ ,‬כלל לא דומה להורי כל ילדי‬
‫השכונה‪ :‬איש עבה בשר‪ ,‬תמיד לבוש חליפה וחבוש “כובע של אדונים”‪ .‬היה מגיע לשכונה‪ ,‬אוסף את‬
‫אבי‪ ,‬מוציאו מכל משחק או שיחה חשובה שניהל באותו זמן‪ ,‬ולוקח אותו לאכול במסעדה של קומפנייץ‬
‫על שפת הים מול הקזינו‪ .‬שם היו שניהם יושבים לשולחן‪ ,‬אבי היה מזמין מאכלי בשר ודגים‪ ,‬שרק אנשי‬
‫השוק השחור יכלו להרשות לעצמם‪ .‬אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬מצאנו כל תירוץ אפשרי כדי לעבור במקרה ליד‬
‫חלון המסעדה‪ ,‬ובקיץ ליד השולחן שעמד על המדרכה‪ ,‬ולהציץ באבי ובאבא שלו‪ .‬כמעט תמיד ראינום‬
‫שותקים‪ ,‬או מחליפים מילים מועטות‪ .‬מהר מאוד רכש לעצמו אבי את שם האינטלקטואל של הכיתה‪.‬‬
‫הוא היה הראשון מבינינו שהעיז להרחיב את חוג הקריאה מעבר לספרים שקראנו כולנו‪“ .‬כולנו”‪ ,‬משמע‬
‫הקבוצה הקטנה של אלה בינינו שהרבו לקרוא‪.‬‬
‫הספרים שכולנו הכרנו היו כמובן הספרים הרגילים שקוראים בגיל זה‪ ,‬כמו ז’ול ורן‪ ,‬וכן ספרות‬
‫סובייטית רבה מתורגמת מרוסית‪“ :‬הטייס הקיטע” של בוריס פולבוי‪“ ,‬מפרש בודד מלבין באופק” של‬
‫קטאייב‪ ,‬ו”האם” של גורקי‪ .‬נוספו על אלה “זכרונות לבית דוד” ו”אנציקלופדיה נעורים”‪“ .‬זכרונות לבית‬
‫דוד” הייתה סדרת סיפורים שעסקה בדמויות יהודיות היסטוריות או היסטוריות למחצה‪ ,‬כגון דון יצחק‬
‫אברבנאל‪ ,‬שבטי היהודים בתימן‪ ,‬רבי יהודה הנשיא‪ ,‬יועציהם היהודים של מלכים ורוזנים שונים בכל‬
‫הזמנים‪ .‬הכול היה מסופר בסגנון מליצי מאוד‪ ,‬מלהיב מאוד‪ .‬אנציקלופדיה “נעורים” הייתה סדרה ממנה‬
‫למדנו רבות על העולם‪ :‬הפירמידות במצרים‪ ,‬עצי הסקוויה הענקיים בקליפורניה‪ ,‬האמפייר סטייט‬
‫בילדינג ופסל החירות בניו‪ -‬יורק‪“ ,‬אי הדמעות” בכניסה לנמל ניו יורק‪ .‬משבגרתי‪ ,‬התחלתי במסעותי‬
‫השונים בעולם‪ ,‬מדי פוגשי באחד מן הפריטים שתוארו ב”נעורים”‪ ,‬חשתי כמגשים משימה‪,‬כמסמן סימן‬
‫“בוצע” (מה שקוראים “וי”) ליד אותו פריט‪ .‬כמו כן קראנו כולנו את “דבר לילדים” (השקלרסקים היו‬
‫חותמי “דבר”; אבא היה אומר על אלישע – “מפא”יניק‪ ,‬אבל אדם הגון מאוד”)‪ ,‬ואנחנו במהרה התחלנו‬
‫חותמים על “על המשמר” ו”משמר לילדים” המלווה אותו‪ .‬את עיתוני הילדים נהגו לכרוך מדי שנה‪ .‬כך‬
‫אפשר היה בכרכי “דבר לילדים” לקרוא את סיפורי נחום גוטמן בהמשכים‪ ,‬ואילו ל”משמר לילדים” חיכינו‬
‫בחוסר סבלנות מדי שבוע כדי לקרוא בהמשכים תחילה את “חסמב”ה – חבורת סוד מוחלט בהחלט”‪,‬‬
‫ובשנה שלאחריה “חסמב”ה בבית האסורים” של יגאל מוסינזון‪.‬‬

‫‪83‬‬

‫אט‪-‬אט נבנתה הספרייה העברית הראשונה שלי‪ .‬הספר הראשון בה מתנתו של פייבל משפיים‪,‬‬
‫שבאותו זמן עבד בהוצאת הספרים של “הקיבוץ המאוחד” – ספרו של דוד הכהן‪ ,‬ממדריכי “הנוער‬
‫העובד”‪“ ,‬אשר שמעתי וסיפרתי”‪ .‬במקביל‪ ,‬קנה פייבל לאבא את מילונו של גור‪ ,‬שבו נעשה שימוש רב‬
‫מאוד בשלבי העשרת העברית של כל המשפחה‪ .‬הקדשתו של פייבל לחמה באחד במאי ‪ 1949‬הושלכה‬
‫לפח על ידי כורך אחד שנים רבות מאוחר יותר‪ ,‬כשביקשתי לשמר ספר זה בעיקר בזכות אותה הקדשה‪.‬‬
‫חיי הכיתה היו תוססים מאוד‪ .‬אמנם בכיתה ח’ היו כבר חלק מאתנו חברי תנועת נוער‪ ,‬אך בשום‬
‫שלב לא זנחנו את פגישות הכיתה בערב שבת‪ ,‬את השיחות עם צבי רפאלי‪ .‬במשך כל כיתה ח’ הכינה‬
‫הכיתה הצגה לחגיגת הסיום‪ .‬היה זה “החולה המדומה” של מולייר‪ .‬כוכבי ההצגה היו אבי אברבוך‬
‫ואיציק יקל‪ .‬לצורכי בימוי הובאה במאית מקצועית‪ ,‬כשיהודית וצבי רפאלי עוזרים לידה‪ .‬מהר מאוד‬
‫התברר כי לי לא ימצא כל תפקיד בהצגה‪ :‬כישרון המשחק שלי לא השאיר ספק בהעדרו‪ .‬התחכם צבי‬
‫ומינה אותי ל”עוזר במאי”‪ ,‬כדי שאהיה מועסק במשהו‪ ,‬ולא ארגיש מקופח‪ .‬פעילות אחרת שצבי עודד‬
‫הייתה הוצאת עיתון בית הספר‪ .‬אינני זוכר מי היו עורכיו‪ ,‬נדמה לי כי צבי והמורה קפלן‪ ,‬אך יום אחד‬
‫החלטתי כי אני בשל לתרום לו את תרומתי‪ .‬ישבתי וכתבתי פואמה גדולה על עבודתנו בגינה‪ .‬למיטב‬
‫שיפוטי שילבה הפואמה גם פאתוס‪ ,‬כראוי לשירה גדולה‪ ,‬גם הומור דק‪ .‬שלשלתי את כתב היד לתיבה‬
‫המיועדת לכך שליד חדר המורים‪ ,‬והמתנתי בסבלנות לתוצאות‪ .‬כעבור כמה שבועות הופיע הגיליון‬
‫הבא של העיתון‪ ,‬משוכפל בסטנסיל‪ ,‬כולל רישומים‪ ,‬ומדורים שונים‪ .‬דפדפתי בו במהירות – לא היה סימן‬
‫ליצירתי‪ .‬רק בעמוד האחרון‪ ,‬במדור התכתבות המערכת עם תלמידים‪ ,‬מצאתי הערה קצרה‪“ :‬לי‪.‬ק‪– .‬‬
‫המשך בפרוזה”‪ .‬כך אבד כישרון לשירה העברית הצעירה‪.‬‬
‫בפרוזה הצלחתי קצת‬
‫יותר‪ :‬לאחד הגיליונות הבאים‬
‫כתבתי‬

‫מסה‬

‫על‬

‫“הניאו‪-‬‬

‫ריאליזם בקולנוע האיטלקי”‪.‬‬
‫תחילתו של סיפור זה בטיול‬
‫השנתי של הכיתה לירושלים‪.‬‬
‫לאחר‬

‫הביקורים‬

‫הקבועים‬

‫באותם ימים – הר הרצל‪ ,‬מבט‬
‫לעבר העיר העתיקה מהר ציון‪,‬‬
‫ביקור ב”מאה שערים” – שוכנו‬
‫בבית הספר “למל” ללינת לילה‪.‬‬

‫סילבנה מנגנו ב”האורז המר”‪.‬‬

‫בערב הכין לנו צבי רפאלי הפתעה‪ :‬בקולנוע “אדיסון” שמול בית הספר בו לנו‪ ,‬הוצג סרטו של ג’וזפה דה‬
‫סנטיס “האורז המר”‪ ,‬כשבתפקידים הראשיים ויטוריו גסמן וסילבנה מנגנו‪ .‬הסרט עוסק בעבודתם של‬
‫הפועלים העונתיים בשדות האורז של צפון איטליה‪ .‬היום זהו סרט העשוי להיות מומלץ גם לגיל הרך‪.‬‬
‫בשנות הארבעים‪-‬חמישים הפוריטניות‪ ,‬מצאו בסרט בעיקר שתי נקודות ראויות לציון‪ :‬א‪ .‬ריקוד רומבה‬
‫חושני של גסמן ומנגנו‪ ,‬והעובדה שהעובדות בשדות האורז מרימות את חצאיותיהן עד חשיפת השוקיים‪.‬‬
‫שני אלה הפכו את “האורז המר” למוגבל צפייה‪“ ,‬רק מעל גיל ‪ .”16‬זו הייתה סיטואציה שחיכתה לחושו‬
‫התיאטרלי של צבי רפאלי‪ .‬קנה כרטיסים לכל הכיתה‪ ,‬הלך להנהלת “אדיסון”‪ ,‬הצהיר בפניהם כי הוא‬
‫מחנך הכיתה‪ ,‬וכי כניסת הכיתה לבית הקולנוע היא על אחריותו‪ ,‬וגרם לכולנו להרגיש שלא זו בלבד‬
‫שאנו צופים בשוקיה של סילבנה‪ ,‬אלא אף לוקחים חלק במעשה של מהפכנות תרבותית ומרד במוסכמות‬

‫‪84‬‬

‫הזעיר‪-‬בורגניים‪.‬‬
‫המשכו של “האורז המר” היה כי הלכתי לראות גם את “גונבי האופניים”‪ ,‬את “נס במילנו” של‬
‫ויטוריו דה‪-‬סיקה ואת “רומא עיר פרזות” של רוסליני‪ ,‬וכתבתי אותו חיבור לעיתון על “הניאו‪-‬ריאליזם‬
‫האיטלקי”‪ .‬להישגי בביקורת הקולנוע היה סיפא קומי‪ :‬גבריאלי‪ ,‬שהיה מפקח על בתי הספר באזור חיפה‪,‬‬
‫בא לביקור בבית הספר שלנו‪ ,‬וראה את העיתון בו הופיעה הכתבה שלי‪ .‬הביא אותה לאסיפת מורים‪,‬‬
‫וקרא חלקים ממנה‪ ,‬על מנת להדגים כיצד כותב ילד השומע דיבור עברי תקין בביתו‪ ,‬לעומת “כל אותם‬
‫ילדים ששפת אימם היא לעז”‪ .‬רפאלי‪ ,‬שידע כי בבית שלי אין דיבור עברי נשמע לעולם‪ ,‬התפקע מצחוק‪,‬‬
‫רשם כל מילה של המפקח‪ ,‬ובא לדווח לאימא מיד אחרי אסיפת המורים‪.‬‬
‫שנה לאחר עלייתנו‪ ,‬ב‪ ,1949-‬הגעתי לגיל ‪ .13‬על דעת הורי לא עלה כלל לערוך לי טקס בר‪ -‬מצווה‬
‫דתי – להעלותי לתורה‪ ,‬לגרום לי להודות להורי ש”הביאוני עד הלום” לשלוח אותי ללימוד ההפטרה‬
‫אצל הרבי‪ .‬תחילה גם לי נראה כל זה מיותר‪ .‬אך מששמעו על כך הילדים בכתה‪ ,‬הייתה התגובה חריפה‪:‬‬
‫לא נשמע כדבר הזה בבת‪-‬גלים‪“ .‬מה‪ ,‬אתה לא יהודי?!!” בהיותך לא יהודי היה כבר אז עלבון עמוק‪.‬‬
‫חזרתי להורים והודעתי כי אני מבקש לערוך טקס בר‪-‬מצווה כהלכתו‪ .‬אמא נטתה להסכים לבקשתי;‬
‫אבא הודיע‪“ :‬אין לי כל התנגדות שאתה תערוך כל טקס שתרצה‪ .‬לך סדר לך שעורים אצל הרבי‪ ,‬הזמן‬
‫בית כנסת‪ ,‬אני אשא בכל ההוצאות”‪ .‬קבעתי שעור אצל הרבי של השכונה‪ .‬לאחר שעור נוסף ויתרתי על‬
‫העניין‪ .‬האתיאיזם היה פשוט נוח יותר‪ .‬בכיתה הכריזו עלי חרם‪ .‬יכול להיות כי אז דבק בי הכינוי “ישו”‪,‬‬
‫שכן “הוא לא יהודי”‪ .‬היו לאירוע גם תוצאות חיוביות‪ :‬קיבלתי שעור חשוב בנון‪-‬קונפורמיזם‪ .‬הייתי בודד‬
‫נגד כיתתי‪ ,‬וזאת עוד מעמדת חולשה של עולה חדש‪ ,‬ושרדתי‪ .‬אף נוכחתי כי אין השד של היותך במיעוט‬
‫נורא כל כך‪ .‬במועד הנכון ערכו לי הורי מסיבת בר‪-‬מצווה בבית‪ ,‬הגיעו אורחים‪ ,‬גם ילדי הכתה הגיעו‪.‬‬
‫כמתנות בר‪-‬מצווה קיבלתי אופניים מהורי‪ ,‬ואת אוסף הספרים הרגיל שנהגו לקבל אז לבר‪-‬מצווה‪:‬‬
‫“כל כתבי” ביאליק ומאפו‪ ,‬מנדלה‪ ,‬בן ציון‪ ,‬כולם בהוצאת “דביר”‪ ,‬בכריכה לבנה‪-‬שחורה‪ ,‬בפורמט גדול‪.‬‬
‫האדון טננבאום‪ ,‬שהיה בעל נטיות רביזיוניסטיות‪ ,‬הביא לי את כל כתבי ז’בוטינסקי‪ ,‬צילה ויינר את‬
‫“תרבות הרנסנס באיטליה” של בורקהרט‪ ,‬ממנו נהניתי מאוד עשרים שנה מאוחר יותר‪ .‬מנהג יפה היה זה‬
‫להביא אך ספרים כמתנות בר‪-‬מצווה‪ .‬איש לא העלה בדעתו להביא צ’ק‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אני קראתי בבית ספרים רבים ברוסית‪ .‬תחילה קראתי רוסית כי לא הייתה ברירה‪ ,‬הקריאה‬
‫העברית הייתה קשה לי‪ .‬לא נהניתי מטקסט עברי‪ .‬לאחר מכן נתהפכו היוצרות‪ :‬קריאתי העברית נעשתה‬
‫שוטפת‪ ,‬לעומת זאת התחלתי מתבייש בידיעת הרוסית "הגלותית" שלי‪ .‬כאן התערבה אמא התערבות‬
‫בוטה‪“ :‬כל יום תקרא לפחות שני עמודים ברוסית‪ ,‬אחרת אינך יוצא לשחק בחצר ובשכונה”‪ .‬מחיתי‬
‫נמרצות‪ .‬על חוסר ההגינות הדמוקרטית‪ ,‬על שיטות חינוך שגויות של הדור ההוא‪ ,‬על אופיים הגלותי‬
‫של הורי‪ ,‬לעומת נאורותם הארצישראלית של הורים אחרים‪ ,‬דבר לא עזר‪ .‬אמא נקטה במדיניות של‬
‫הימנעות מוויכוח‪“ :‬הכול נכון‪ ,‬גורלך רע ומר‪ ,‬נכשלת בבחירת ההורים‪ .‬קרא שני עמודים – וצא‪ .‬לא‬
‫תקרא‪ ,‬לא תצא”‪ .‬דחפה אל מתחת עיני ספרים טובים‪ .‬אט‪-‬אט נכבשתי‪ .‬מאז עד היום לא פסקתי לקרוא‬
‫רוסית‪ ,‬מעולם לא אבדה לי אהבתי לשפה היפהפייה הזו‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אבי אברבוך היה הראשון שהביא אל חבורתנו קריאה עברית רצינית יותר‪ .‬נדמה לי שהספר‬
‫הראשון שקרא ושכנע אותנו ללכת בעקבותיו היה “ז’ן כריסטוף” של רומן רולאן‪ .‬אחר כך בא “בית טיבו”‬
‫של ז’אן‪-‬מרטין די‪-‬גאר‪ ,‬בכל חמשת כרכיו בעלי עטיפת הנייר השחור שלשמחתי ניצבו על מדף הספרים‬
‫של משפחת שקלרסקי‪“ .‬בית טיבו”‪ ,‬כמרבית הספרים שקראנו היו בהוצאת "ספרית הפועלים"‪ .‬זהו רומן‬

‫‪85‬‬

‫נוסח כתיבת המאה ה‪,19-‬ראשית המאה ה‪ 20-‬על כל נפתולי משפחת טיבו‪ ,‬דרך כל סערות אירופה של‬
‫תחילת המאה‪ :‬משפט דרייפוס‪ ,‬רצח ז’אן ז’ורס‪ .‬בכיתה ח’ משך אותנו אבי לכיוון נוסף‪ :‬החל לקרוא את‬
‫קירקגור‪ .‬גם אני ניסיתי קצת‪ ,‬לא מצאתי עניין בדיונים האבסטרקטיים והנפתלים‪ .‬קראתי והוקסמתי‬
‫מ”כמעין המתגבר” של איין ראנד‪ .‬הגיבור האחד‪ ,‬הלא‪-‬קונבנציונלי‪ ,‬משך את ליבי‪ .‬כשבגרתי קצת‪,‬‬
‫נדמה לי כי כבר בבית הספר התיכון‪ ,‬הבנתי כמה נואל‪ ,‬פשיסטי ולא בוגר הספר‪ ,‬כמה דוחה גישתה של‬
‫המחברת‪ .‬כעבור שנים הופתעתי מאוד כששמעתי מפי ידידי דון דה‪-‬פאולו‪ ,‬אחד הגיאוכימאים הטובים‬
‫של דורי‪ ,‬כי הוא מעריץ את ראנד‪ .‬מפליא עד כמה יכול אדם להיות איש מדע מעולה‪ ,‬ובעל מחשבה‬
‫מאוד לא בוגרת‪.‬‬
‫ברוסית התחלתי לקרוא באופן די שיטתי‪ .‬בחנות “לפק” אפשר היה לרכוש את מרבית הספרות‬
‫הרוסית במחירים אפסיים‪ .‬כל כתבי טולסטוי‪ ,‬צ’כוב‪ ,‬טורגנייב‪ ,‬גורקי‪ .‬הורי קנו את כולם‪ .‬חלקם גם צורפו‬
‫כמתנה לחותמי השבועון “אוגוניוק”‪ .‬כך נאספה בביתנו ספרייה די טובה של הקלסיקונים הרוסיים‪ .‬גם‬
‫ספרים שהיו בלתי ידועים להורי‪ ,‬כי פורסמו בשנות השלושים והארבעים‪ ,‬שנים בהן הורי לא עקבו אחר‬
‫חידושי ספרות הרוסית‪ ,‬נמצאו ב”לפק”‪ .‬על חלק ניכר מספרות זו אפשר היה לוותר בקלות‪“ .‬ריאליזם‬
‫סוציאליסטי” במיטבו היה מתפרסם בעשרות ספרים שדמו זה לזה כשתי טיפות מים דלוחים‪ .‬אך פה‬
‫ושם היו גם פנינים‪ .‬לגבי כזה היה “שבמברניה” של לב קסיל‪ ,‬אשר הפך לספר פולחן של המשפחה‪ .‬זהו‬
‫סיפּורם של שני אחים‪ ,‬ליובה ואוסקה‪ ,‬הגדלים בעיר פוקרובסק בשנים האחרונות שלפני המהפכה‪ ,‬בשנות‬
‫המהפכה ומלחמת האזרחים‪ .‬הספר כתוב בהומור נפלא‪ .‬אוסקה היה כנראה מוגדר כיום כדיסלקטי קלות‬
‫– הוא הופך מילים לועזיות ו”קשות” בין ראש לזנב‪ ,‬ומשקיף על העולם במבט יפה של ילד‪ .‬אבי המשפחה‬
‫הוא רופא יהודי‪ ,‬והכומר מציין יום אחד את לאומיותו לגנאי‪ .‬באותו יום שואל אוסקה את הוריו “והחתול‬
‫גם כן יהודי?” גם אמא גם אני קראנו קטעים מהספר מדי פעם בקול רם‪ ,‬וכל יושבי הבית באותו זמן –‬
‫אבא‪ ,‬צילה‪ ,‬אסיה – עונים בצחוק פרוע‪.‬‬
‫שלוש‪-‬ארבע שנותי בבת‪ -‬גלים היו השנים בהן טעמתי טעמה של שכונה ארץ‪-‬ישראלית‪ .‬גבולות‬
‫חיי באותן שנים היו מלבד קן התנועה‪ ,‬רחוב העלייה במזרח‪ ,‬חוף הים במערב‪ .‬רחוב השרון עובר‬
‫ביניהם כעורק מרכזי‪ ,‬שדרות בת‪-‬גלים מדרום ורחוב נהלל מצפון‪ .‬ביניהם רחובות שבחלקם עוד לא היו‬
‫מרוצפים‪ ,‬על חוף הים קולנוע בת‪ -‬גלים הפתוח לאוויר הקיץ‪ ,‬חסר גג‪ .‬סביבו עצים גבוהים‪ ,‬עליהם אנחנו‬
‫מטפסים כדי לראות את הסרטים מבלי לשלם בעבורם‪ .‬כל בית בשכונה‪ ,‬דייריו מוכרים לכולם‪.‬‬
‫הנה ביתו של שלמה קודש‪ ,‬שהיה פעם מנהל בית הספר‪ ,‬אחר כך ניהל את בית הספר “עממי א’”‪,‬‬
‫אחר כך נעשה פקיד חשוב במשרד החינוך‪ ,‬מומחה להנחלת הלשון העברית לעולים חדשים‪ .‬כשהיה עוד‬
‫מנהל בית הספר לקח פעם את ילדי הכיתה בט”ו בשבט לגנו הפרטי לשתול בו עצים‪“ .‬לכשיגדלו העצים‪,‬‬
‫ילדים‪ ,‬אזמינכם לאכול מפריים”‪ ,‬אמר בטקס השתילה‪ .‬הכיתה לקחה את ההזמנה ברצינות‪ .‬בילוי קבוע‬
‫היה זה בערבי ששי‪“ ,‬לסחוב” פירות משלמה קודש‪ .‬גם תות שדה היה בגינתו‪ ,‬ואף כי אותו לא שתלו‬
‫ילדי הכיתה‪ ,‬כללנו גם חלק זה בהזמנה‪ .‬לילה אחד נכנסה נעמי ברוט לאסוף קצת תות לקומזיץ על שפת‬
‫הים‪ .‬בדיוק יצא קודש מן הבית להשקות את גנו‪ .‬השתטחה נעמי על האדמה החשוכה‪ .‬מסתבר כי קודש‬
‫לא הרגיש בה‪ ,‬ואולי רק עשה עצמו לא מרגיש‪ ,‬על כל פנים‪ ,‬נעמי הושקתה היטב‪ ,‬והגיעה לקומזיץ עם‬
‫הרבה תותים‪ ,‬מלוכלכת ורטובה‪.‬‬
‫כמה מוסדות חשובים היו בשכונה‪ :‬הייתה המכולת של דיניץ‪ ,‬והייתה חנות כלי הכתיבה‬
‫(והספרים) של פיבך‪ ,‬הוריה של בת כיתתנו דבורה‪ ,‬שסיפקה לנו מחברות‪ ,‬כלי כתיבה וחוברות עבודה‬

‫‪86‬‬

‫עצמית לקיץ; והיה בית הקפה של נחום בינה‪ ,‬השכן לביתנו‪ ,‬ולידו מצד אחד חנות כלי הבית של ברט‪,‬‬
‫אשר עד מהרה הפך גם לחברי הטוב‪ ,‬ובר שיח קבוע על ענייני העולם‪ ,‬ומן הצד השני חנות הספרים של‬
‫אחיו של נחום‪ ,‬בצלאל‪ .‬למוסד אחרון זה הייתה חשיבות מיוחדת בחיי‪ .‬מספר הקונים בחנות הספרים‬
‫לא היה גדול‪ ,‬ובצלאל היה איש טוב לב‪ .‬די מהר הגענו למעין הסדר‪ .‬פעם ביובל הייתי מקבל קצת כסף‬
‫מההורים וקונה אצלו ספר‪ .‬תמורת זאת מותר היה לי כל יום לבוא לחנות‪ ,‬לבחור לי ספר מן המדף‪,‬‬
‫לשבת על מדרגת הכניסה לחנות‪ ,‬שעליה ישב גם בצלאל שעות ארוכות באין קונים‪ ,‬ולקרוא בשקט‪.‬‬
‫הייתי מסיים את הספר‪ ,‬ומחזירו למקומו‪ .‬ממול ביתנו הייתה תחנתו ההתחלתית של אוטובוס מספר ‪,40‬‬
‫בתחילת נסיעתו להדר הכרמל‪ .‬בתחנה היה גם קיוסק‪ ,‬שבסלנג המשפחה כונה “היהודי”‪ .‬כמו‪“ ,‬טוב יז’יק‪,‬‬
‫לך ליהודי וקנה גלידה אחת לעצמך ואחת תביא לגדי (שקלרסקי)”‪ .‬בעל הקיוסק זכה לכינויו על שום זקנו‬
‫השחור הארוך והכובע שחבש‪ .‬אלה היו כל ביטויי דתיותו; מעולם לא התערב באורחות חיינו‪ .‬הקיוסק‬
‫של היהודי היה גם המקום בו נעצרה בדרך כלל החזרה הביתה מבית הספר לזמן בלתי מוגבל‪ ,‬עד סיכום‬
‫העניינים שהיינו צריכים לדון בהם‪ .‬מצבי מבחינה זו היה הפחות טוב‪ .‬בכל שלב של השיחה יכלה אמא‬
‫לצאת מן החצר‪ ,‬ולקרוא לי מעבר לרחוב הביתה‪.‬‬
‫בכל “מוסדות” השכונה האלה אפשר היה תמיד להיכנס‪ ,‬לקנות כל מה שחשבת לנחוץ‪ ,‬ולהבטיח‬
‫כי אמא תבוא בערב או מחר ותשלם את החוב‪ .‬הייתה תחושה כללית‪ ,‬כי כל ילדי השכונה “שלנו” הם‪.‬‬
‫ההצלחות היו שלנו והכישלונות שלנו‪ .‬כששחייני “ברית מכבים עתיד” ניצחו את שחייני בת‪ -‬גלים‪,‬‬
‫הייתה השכונה עצובה‪ ,‬כשעוזי בק ניצח‪ ,‬בירכוהו כל פוגשיו ברחוב‪ .‬פעם בא שמואל רוזן‪ ,‬איש החידונים‬
‫(“שמוליק מי יודע”)‪ ,‬לחיפה וערך חידון‪ .‬אני ייצגתי את בת‪ -‬גלים‪ ,‬וזכיתי במקום ראשון ואף פרס קיבלתי‪,‬‬
‫את ספרו של יגאל מוסינזון “הדרך ליריחו”‪ .‬למחרת‪ ,‬בכל שפניתי בשכונה ברכו אותי‪ .‬מסתבר כי השמועה‬
‫פשטה מהר מאוד‪“ .‬אנחנו ניצחנו”‪ .‬הקצה הרחוק של השכונה מדרום היה “בית החולים הממשלתי”‬
‫(היום רמב”ם)‪ ,‬ולידו “החוף השקט”‪ .‬חוף זה הצטיין בכך שהמים העמיקו בו מיד עם הכניסה לים‪ ,‬כך שלא‬
‫היה צורך בהליכה ארוכה על החלוקים‪ ,‬ולמאבק בגלי החוף עד שהגעת לאזור בו אפשר לשחות בניחותא‬
‫במים עמוקים ושקטים‪ .‬ל”חוף השקט” היינו מתגנבים בדרך כלל בערבים לאחר הפעולות ב”השומר‬
‫הצעיר”‪ .‬ליד בית החולים הייתה גדר האבן הארוכה של מנזר סן‪ -‬ג’וזף‪ .‬בשנה בה אנחנו הגענו לבת‪ -‬גלים‬
‫עדיין שכנו במנזר ילדי קיבוץ גשר‪ ,‬אשר פונו מביתם בזמן הקרבות בעמק בית‪-‬שאן‪.‬‬
‫עם סיום בית הספר העממי נפרדה חבורת חברינו‪ .‬אני עברתי את בחינות הקבלה לבית הספר‬
‫הריאלי‪ .‬זה היה המוסד היוקרתי של חיפה‪ ,‬ולא היה גבול לגאוותה של לולה על שבנה יחידה הוא‬
‫מהבודדים בשכונה שהצליחו להיכנס בשעריו מזה כמה שנים‪ .‬שמחה הלך לבית החינוך לילדי עובדים‪,‬‬
‫אבי ל”גימנסיה ביאליק”‪ .‬הקשרים בינינו התרופפו‪ .‬שמחה נשאר ב”שומר הצעיר”‪ .‬היה לאיש בודד‪ ,‬קצת‬
‫מוזר‪ ,‬לא הולך בתלם‪ .‬כמו רבים עזב את קיבוצו יחיעם בתום השרות בצבא‪ .‬נשא אישה‪ ,‬התגרש‪ .‬לפי מה‬
‫ששמעתי היה איש בודד‪ .‬במלחמת ששת הימים נלחם ברמת הגולן ושם גם נהרג‪ .‬יום אחד‪ ,‬לפני כעשור‪,‬‬
‫טיילתי בבת‪ -‬גלים‪ .‬בית הספר החליף מקום‪ ,‬וכעת אין הוא עוד מול מה שהיה ביתי‪ ,‬אלא ממש שכן‬
‫לביתו דאז של שמחה בלנק‪ .‬נכנסתי‪ .‬באולם הכניסה רשימת תלמידי בית הספר אשר “נפלו במערכות‬
‫ישראל”‪ .‬שמו של שמחה בלנק לא נזכר שם‪ .‬המזכירות הייתה פתוחה‪ .‬אמרתי למזכירה שישבה שם‪:‬‬
‫איה שמחה חברי? הציעה שאשאיר מקסימום פרטים‪ .‬השארתי‪ .‬שבתי לירושלים‪ ,‬והצלחתי למצוא את‬
‫נורית אחותו הקטנה של שמחה‪ .‬מסרה לי פרטים נוספים‪ ,‬שלחתי אותם לבית הספר‪ .‬מעולם לא בדקתי‬
‫האם נוסף שמו‪.‬‬

‫‪87‬‬

‫גורלו של אבי היה אף גרוע מזה‪ .‬בזמן לימודיו בתיכון נסתפח אבי למי שכונו אז ה”שכטריסטים”‪.‬‬
‫מסתבר כי לקח מאוד ברצינות את הטקסטים של קירקגור‪ ,‬בניסוחיו של יוסף שכטר‪ ,‬המורה מן הריאלי‪,‬‬
‫שהטיף לרוחניות יהודית‪ .‬אבי ביקר לעתים תכופות במושב יודפת של הקבוצה‪ ,‬עסק בחיפוש עצמי‪.‬‬
‫אילו חי היום היה כנראה מגיע להודו‪ ,‬למנזר בודהיסטי‪ ,‬אולי חוזר בתשובה וכותב נ‪-‬נח‪-‬נחמן על קירות‬
‫בתי ירושלים‪ .‬אלא שאבי חי בשנות החמישים המוקדמות‪ ,‬ולא הצליח למצוא מקום מתאים לשכמותו‪.‬‬
‫יום אחד נטל בקבוק קוניאק‪ ,‬שתה אותו עד תומו‪ ,‬נכנס לימה של תל‪-‬אביב‪ ,‬והטביע עצמו למוות‪ .‬האם‬
‫הייתה לי משיכה מיוחדת לאנשים אלה שכבר בילדותם ונעוריהם בחרו בגורל טראגי?‬

‫אבא‪-‬חמה מארח את הרב הראשי הראשון לציון ניסים באור‪-‬יש‪ .‬ליד אבא עומד בנו של הרב‪ ,‬משה ניסים‪ ,‬שלימים התפרסם‬
‫בקיצור קיצוני של שירותו הצבאי ובשירותו (שלא קוצר כלל) כחבר כנסת וכשר (משפטים‪ ,‬אוצר) בממשלה‪ .‬מאחורי אבא‬
‫מציץ שותפו האדון שניצר (שנות הששים)‪.‬‬

‫בית הורי היה לבית טוב ושמח בארץ‪ .‬שוב התקבצה בו חבורה גדולה של חברים‪ :‬תחילה בבת‪-‬‬
‫גלים‪ ,‬אחר כך ברחוב מוריה בכרמל‪ ,‬ולבסוף בבית שבנה אבא ברחוב שלומציון המלכה ‪ 18‬בתל‪-‬אביב‬
‫(לשם עברו הורי עם גיוסי לצבא)‪ .‬החבורה כללה את בוריס ודורוטה פליסקין‪ ,‬הזוג אורלינסקי‪ ,‬צילה‬
‫ושמעון‪ ,‬וכן את טוסיה ואדם מרגלית‪ .‬הזוג מרגלית‪ ,‬חבריהם ל”אורט” גרמניה‪ ,‬זוג מהנדסים‪ ,‬אשר‬
‫המשיכו בארץ בעבודתם ב”אורט” – אדם הקים בית ספר מפואר‪“ ,‬טכניקום אורט גבעתיים”‪ .‬טוסיה הייתה‬
‫ארכיטקטית‪ .‬כשהחליט אבא לבנות את ביתו בתל‪-‬אביב‪ ,‬הייתה טוסיה אדריכלית הבית‪ .‬המשפחות‬
‫היו קרובות מאוד‪ ,‬וכולנו אהבנו מאוד את בנם הקטן של המרגליתים‪ ,‬אלי‪ ,‬שהיה צעיר ממני בכעשר‬
‫שנים‪ .‬משחלתה אמא במחלתה שלא קמה ממנה‪ ,‬התרחקו המרגליתים ממנה ומאיתנו‪ .‬מסתבר כי יש‬
‫לא מעטים שאינם מסוגלים לעמוד בצרותיהם של חברים‪ .‬גם לאחר שאמא מתה‪ ,‬ובשנה בה אבא היה‬
‫בודד מאוד ועצוב מאוד‪ ,‬כשעיקר התמיכה בו באה לו ממשפחת ויגדרהאוז שבשפיים‪ ,‬שם ִהרבה לשהות‬
‫בחדר שכור בבית המרגוע‪ ,‬ומסלאבה ואברשה אורלינסקי‪ ,‬לא באו אדם וטוסיה לראותו ולהיות עמו‪ .‬אז‬
‫כנראה כבר הרגישו שלא בנוח‪ ,‬כי אכזבו את לולה ואת חמה‪ ,‬בעת שנזקקו להם‪.‬‬
‫אבא לא היה איש שומר טינה‪ .‬אינני זוכר איש שראה בו “אויב”‪ .‬אך בשני מקרים אלה לא סלח‪ :‬לאתקה‬
‫בת דודתו‪ ,‬ולאדם וטוסיה‪ .‬בשני המקרים היתה זו האכזבה‪ ,‬הציפייה לתמיכה שלא באה‬

‫‪88‬‬

‫גם את ראש הממשלה לוי אשכול אירח אבא באור‪-‬יש‪ .‬משמאלו של אבא מהנדס המפעל‪ ,‬מימינו שותפו‪ ,‬דוד טננבאום (‪.)?1968‬‬

‫לא רבים היו המקרים בהם הרגיש חלש‪ ,‬ובשניים אלה‪ ,‬כשמצא חברים רבים שעמדו לצידו כפי שהוא‬
‫תמיד עמד לצד חבריו‪ ,‬מחק את אכזבותיו מחייו‪ .‬לפני שנים מעטות נתקל אורי באלי מרגלית בתערוכה‬
‫טכנולוגית כלשהי בקליפורניה‪ ,‬כשאנחנו היינו בשבתון אחרון בסטנפורד‪ .‬הוא חי שם‪ ,‬וניגש לאורי‪ ,‬אותו‬
‫זיהה על פי תג השם “קולודני” על דש בגדו‪“ .‬האם במקרה אתה קשור ל‪“ ,”...‬אכן כן‪ .‬קשור גם קשור‪”...‬‬
‫ונתן לאורי את מספר הטלפון שלו‪ .‬התקשרתי‪ .‬סיפר כי טוסיה חיה בדיור מוגן כאן בשפלה באיזה‬
‫מקום‪ .‬שוחחנו כמה דקות‪ .‬העלינו זכרונות‪ .‬אמרתי כי ודאי שאתקשר לטוסיה כשנחזור ארצה‪ .‬חזרנו‪ .‬לא‬
‫התקשרתי‪.‬‬
‫ביום גיוסי לנח”ל עברו הורי לתל‪-‬אביב‪ ,‬בעקבות "אור‪-‬יש" שעבר לאזור התעשיה בהרצליה‬
‫תחילה גרו כשנה בדירתם של בוריס ודורוטה שבילו שנה בלימודי השלמה בהרוורד‪ .‬במשך זמן זה נבנה‬
‫ביתם ברחוב שלומציון ‪ ,18‬ומשעברו לשם‪ ,‬שוב היה הבית למרכז חברתי פעיל ושמח‪ .‬בתל‪-‬אביב נוספו‬
‫לחבורה עוד חברים‪ :‬היו שם גם דוקטור זדז’יך הרמן‪ ,‬אשתו קלרה ושתי בנותיהם התאומות רורי (דרורה)‬
‫וביבי (בילהה)‪ .‬זדז’יך היה כירורג‪ ,‬איש יפה‪-‬תואר בעל בלורית שיבה‪ .‬בשיחו עם בני אדם הייתה תמיד‬
‫נימה אירונית קלה‪ ,‬כמי שכבר ראה הכול והבין כי מרבית הדברים אינם ראויים לאמון רב מדי‪ .‬לאחר‬
‫קילה)‪,‬‬
‫אחת מהצניחות שלי במילואים‪ ,‬כשכבר הייתי תלמיד שנה ב’ באוניברסיטה‪ ,‬קיבלתי בקע (שבר‪ֶ ,‬‬
‫והוחלט שדוקטור הרמן ינתח אותי בבית החולים “אסף הרופא”‪ .‬הרדים אותי‪ ,‬החל בניתוח‪ ,‬והתעוררתי‬
‫לפני תומה של הפרוצדורה‪ ,‬בעודו חותך‪ ,‬ומתחיל לתפור אותי‪ .‬פלטתי כמה צעקות‪ .‬זדז’יך הביט בי מעל‬
‫למסכה והעיר בקול שקט‪“ :‬תפסיק להקים מהומות‪ ,‬אתה לא הראשון שכואב לו”‪ .‬ולאחות אמר בטון של‬
‫ביטול‪“ :‬תני לו עוד זריקה‪ ,‬שיהיה שקט”‪ .‬הייתי משוכנע כי האיש חסר רגשות לחלוטין‪ .‬כשחלתה אמא‬
‫במחלתה הסופית‪ ,‬סרטן הלבלב‪ ,‬ליווה אותה הרמן בכל תלאותיה‪ .‬לא היה אדם רך ממנו‪ .‬ישב לילות‬
‫וימים ליד מיטתה‪ ,‬החזיק בידה‪ ,‬שוחח איתה‪ ,‬עם אבא ואיתי‪ ,‬באהבה גדולה‪ .‬ראו בו בזדז’יך כי הוא יודע‬
‫בדיוק את הצפוי‪ ,‬וכי קשה לו להשלים עם הצפוי‪ .‬משמתה אמא‪ ,‬דאג גם הוא לשמור לעצמו חלקת קבר‬
‫לידה‪ ,‬יחד עם יתר אנשי חבורתם‪.‬‬

‫‪89‬‬

‫ ‬

‫ ‬
‫אמא וסימה‪ ,‬ברח’ שלומציון ‪18‬‬

‫אבא עם שתי “הבנות” –לולה וסימה‬

‫הרבה התראינו גם עם בניה וסימה מוסנז’ניק‪ ,‬חבריהם הטובים של הורי עוד מפינסק‪ ,‬שגרו במרחק‬
‫הליכה קצר מרחוב שלומציון המלכה‪ .‬לולה וסימה היו חברות נעורים‪ ,‬מן הסוג הנפוץ בין נערות צעירות‬
‫בגיל העשרים המוקדם היודעות זו את כל סודותיה ואהבותיה של השנייה‪ .‬בשנות השלושים המאוחרות‬
‫עברה סימה להתגורר עם בעלה הצעיר‪ ,‬בניה‪ ,‬בביאליסטוק‪ .‬כמו פינסק‪ ,‬גם ביאליסטוק הייתה חלק‬
‫מפולין בין שתי מלחמות העולם‪ .‬בילדותי בפינסק ויאנוב‪ ,‬כשפגעו הורי ברגשותיי בכך שהשיבו ב”לא”‬
‫לדרישות שונות שלי‪ ,‬או כשהענישו אותי על מעשים שעשיתי‪ ,‬נהגתי לאיים על אמא‪“ :‬אם כך‪ ,‬אסע‬
‫לדודה סימה לביאליסטוק”‪ .‬בניה היה איש מסוגר‪ ,‬בעל חוש הומור מיוחד במינו‪ ,‬לעיתים נודניק‪ ,‬טרחן‪.‬‬
‫היה מרוכז מאוד בעצמו וגם היפוכונדר לא קטן היה‪ .‬עם זאת היה איש טוב‪-‬לב‪ ,‬הומניסט אמיתי‪ .‬במבצע‬
‫“קדש” הייתי אני בנח”ל‪ ,‬והשתתפנו בקצת מתנועות הצבא‪ ,‬בלי שהשתתפנו במלחמה של ממש‪ .‬לפרק‬
‫זמן מסוים אבד הקשר ביני לבין הורי‪ .‬בוריס ניצל את קשריו בחיל הרפואה כדי לברר שאין שמי ברשימות‬
‫המתים והפצועים‪ .‬משחזרתי הביתה לאחר המלחמה‪ ,‬הייתי למרכז תשומת ליבה של כל החבורה‪,‬‬
‫שכמובן התלהבה מאוד מ”ניצחוננו ההיסטורי”‪ .‬רק בניה הביט בעין סקפטית על העסק‪ ,‬ושאל שוב ושוב‪,‬‬
‫“למה היינו צריכים להתחבר לאנגלים ולצרפתים נגד המצרים?” עברו שנים עד שהבנתי כי היה עומק רב‬
‫יותר בתהיותיו מאשר בשמחת כל האחרים‪“ .‬דודה סימה” נשארה חלק מהמשפחה עד מות אמא‪ ,‬ומות‬
‫סימה אחריה‪ ,‬ומותם של בניה ואבא‪.‬‬
‫את משפחת דוקטור וופסי הכירו הורי בארץ דרך בוריס פליסקין‪ ,‬וגם אתם התיידדו מאוד‪ .‬בדוקטור‬
‫וופסי היה משהו סנובי‪ ,‬נפוח‪ ,‬וכנער לא אהבתי אותו‪ .‬לא אהבתי גם את מנהגו בערבים אצלנו בבית‬
‫לספר בדיחות גסות בקול רם‪ ,‬ולצחוק מהן בקול גדול עוד יותר‪ .‬גם לא אהבתי את מנהגו (שגם דורוטה‬
‫פליסקין הייתה שותפה לו) לפנות אלי בשנים בהן הייתי כבר חייל או סטודנט‪ ,‬בשאלות המביכות‪“ :‬נו‬
‫יהושע‪ ,‬אתה עם הבחורות כבר זה‪ ...‬אתה יודע‪ ...‬הזהר‪ ,‬יהושע מדברים כאלה נולדים ילדים!‪”...‬‬
‫כל אלה היו מתכנסים בערבים אצלנו‪ ,‬אמא דאגה לכיבוד שהייתה אופה ומבשלת‪ ,‬וודקה‬
‫במידה‪ ,‬קוניאק‪ .‬לא זכור לי ששתו יין בבית‪ .‬חגיגה מיוחדת התקיימה תמיד לקראת ראש השנה האזרחי‪,‬‬
‫כשהתירוץ היה יום הולדתה של לולה ב‪ 28-‬בדצמבר‪ ,‬וכן ב‪ 1-‬במאי‪ ,‬יום הולדתו של חמה‪ .‬ביום זה נהגו‬
‫כמה חברים בדרך כלל למצוא דגל אדום‪ ,‬אותו היו קובעים על אחד הקירות‪ .‬הערבים היו נפלאים‪ .‬הייתה‬
‫אותה הרגשה אותה תיאר נבוקוב בזיכרונותיו‪ :‬הכול היה נפלא‪ ,‬יהיה כך תמיד‪ ,‬איש לא ימות לעולם‪.‬‬
‫יחסים מיוחדים נרקמו ביו כל משפחתנו לבין משפחת ויגדרהאוז בשפיים‪ .‬שפיים הפכה למפלט‬
‫שקט לקולודנים‪ .‬לשם נסעו לחגים‪ ,‬תחילה לחדר שפייבל ושרה היו מסדרים עבורנו בקיבוץ‪ ,‬משהשתפר‬

‫‪90‬‬

‫מצבנו הכלכלי – לבית המרגוע שפייבל ניהל‪ .‬שם עשינו את מרבית לילות הסדר‪ ,‬לעתים בחדר האוכל‬
‫של הקיבוץ‪ ,‬לעתים בבית המרגוע‪ .‬לשם היו אבא ואמא עוברים לאחר כל מחלה שחלו‪ .‬משמתה אמא‪,‬‬
‫עבר אבא לכמה חדשים לגור בבית המרגוע‪ ,‬ושקל לבקש רשות מהקיבוץ להקים את ביתו בשכנות‬
‫למשק‪ .‬לויגדרהאוזים שלושה ילדים‪ :‬אמיר הבכור‪ ,‬מוליק הצעיר‪ ,‬ורחל‪ -‬רוחה הבת הקטנה‪ .‬אהבה רבה‬
‫הייתה בין הורי לשלושתם‪ ,‬וביני לשלושתם‪ .‬לימים עזב אמיר את שפיים‪ ,‬ונתרופפו הקשרים איתו‪ .‬עם‬
‫מוליק ורוחה נשארנו כבני משפחה‪ .‬גם נעם נקשר למוליק‪ .‬רצה המקרה ונעם למד משפטים יחד עם חנן‪,‬‬
‫בנו של מוליק‪ ,‬וכעת גם ילדיו של נעם בידידות עם ילדי חנן‪ .‬לולה ופייבל היו שמחים שמחה רבה אילו‬
‫ידעו כי ניניהם ישמרו על קשרי ידידות‪ .‬לא פחות היו לולה וצילה שמחות לו ראו את העתיד‪ .‬רחל שלנו‪,‬‬
‫משחזרה לאחר הדוקטורט בסטנפורד והפוסט‪-‬דוקטורט בקולומביה עם בן זוגה יובל ובתה החדשה נעמי‬
‫ארצה‪ ,‬קיבלה משרה באוניברסיטת חיפה (בביולוגיה חישובית)‪ .‬שכרו דירה ליד מרכז הכרמל‪ ,‬ושלחו‬
‫את נעמי לגן הילדים הטוב ביותר שמצאו בקרבת מקום‪ .‬די מהר התברר כי הילד החמוד‪ ,‬הבולט‪ ,‬ומנהיג‬
‫בגן הוא עדידי (עדי)‪ ,‬ואין הוא אלא בנה של דלית‪ ,‬בתה של ויוה‪-‬אביבית‪ ,‬ונכדה של צילה ויינר‪ .‬גם כאן‬
‫חודשה הידידות‪ .‬עוד מעגל נסגר‪.‬‬
‫בזמנו‪ ,‬בזמן אמיתי‪ ,‬נראו לי כל המאורעות האלה כשלבים ארוכים מאוד‪ :‬בת‪ -‬גלים‪ ,‬הכרמל‪,‬‬
‫השרות בנח”ל‪ ,‬הקיבוץ‪ ,‬האוניברסיטה‪ ...‬במבט לאחור אני מבין כמה קצר היה הכול‪ .‬עלינו ארצה ב‪.1948-‬‬
‫התחלתי לימודי באוניברסיטה ב‪ .1958-‬אז הכרתי את אמירה והתאהבתי בה‪ .‬התחתנו ב‪ ,1960-‬נעם נולד‪,‬‬
‫ואמא מתה ב‪ .1963-‬במושגים של ישראל ב‪ 2008-‬כל זה קרה כשעודני עולה חדש‪ .‬במושגי אז – עבר נצח‪,‬‬
‫ואני הייתי ישראלי לכל דבר‪.‬‬
‫ב”ריאלי” הייתה החברות בתנועות הנוער‪ ,‬להוציא הצופים‪ ,‬אסורה‪ .‬באחד במאי‪ ,‬כשרחוב הרצל‬
‫בהדר להט כולו בכחול החולצות‪ ,‬היה איש הנהלת בית הספר עומד על גגו של בית הקרנות‪ ,‬רושם‬
‫את תלמידי המוסד שצעדו במצעד‪ ,‬כדי שלמחרת יקבלו מכתבים המודיעים על סילוקם מבית הספר‬
‫לשלושה או חמישה ימים‪ .‬לא הבינה כל הנהלת הריאלי בחכמתה‪ ,‬כי לא מצד תנועות הנער והחולצות‬
‫הכחולות נשקפת סכנה לחברה הישראלית‪ ,‬אלא מצד “תלמידי המופת” שלהם‪ ,‬לובשי החאקי‪ ,‬סמל‬
‫“הצנע לכת” על חולצתם‪ ,‬ומשמעתם מופתית‪ .‬גדלו‪ ,‬בגרו‪ .‬אחד כזה ירה ברגלו בצבא‪ ,‬השתחרר‪ ,‬למד‪,‬‬
‫עשה לביתו‪ ,‬ירד לקליפורניה עשה לביתו עוד ועוד‪ .‬הבטיח תרומה גדולה לאוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬קראו‬
‫שדרה על שמו‪ .‬שמעתי כי מעולם לא תרם את תרומתו‪.‬‬
‫המשטר בבית הספר היה נוקשה‪ .‬כל עבירה נרשמה ביומן כ”הערה”‪ ,‬ולעתים כ”הערה חמורה”‬
‫שערכה שלוש הערות‪ .‬בהצטבר חמש הערות הן הפכו לנזיפה‪ .‬שלוש נזיפות – ונשלחת לשלושה ימים‬
‫בבית‪ .‬איסור החברות בתנועת נוער לא השפיע עלי במיוחד‪ .‬ידעתי כי יש תלמידים לא מעטים המפרים‬
‫אותו‪ .‬במחזורי הייתה אלישבע אפשטיין‪ ,‬שהייתה חברה בגדוד השומר הצעיר בו הייתי אני חבר‪ ,‬וכן‬
‫חברי הקרוב עד היום מיכאל פיז’יץ (היום פז)‪ ,‬שהיה ב”מחנות העולים”‪ .‬האיסור לא הפחידני‪ ,‬אך יחסי עם‬
‫“השומר הצעיר” הלכו ונשתבשו‪ .‬בעודי בכיתה החמישית (כתה ט’)‪ ,‬התנהלו משפטי פראג‪ ,‬ובהם משפטו‬
‫של מרדכי אורן‪“ .‬השומר הצעיר” ומפ”ם הסתבכו בהיגיון עצמם בין תמיכתם ב”צדק הסוציאליסטי” לבין‬
‫הצהרתם על “תמיכתנו בחברנו מרדכי אורן”‪ .‬יותר ויותר לא יכולתי לסבול בפעולות את ניסיונות הפלפול‬
‫הללו‪ .‬אלא שיותר מכך‪ ,‬עם התבגרותי התבררה אי ההתאמה הבסיסית בין אופיי האנרכיסטי ביסודו‪,‬‬
‫אותו ירשתי כנראה מאבא‪ -‬חמה‪ ,‬לבין השומר הצעיר‪ ,‬שהיה תנועה צופית באופייה‪ ,‬ממושטרת‪ ,‬מקפידה‬
‫על משמעת‪ .‬הנה התחלתי לראות את הגיחוך שבברכת “חזק” ובתשובה “חזק ואמץ” שבהן ברכנו זה את‬

‫‪91‬‬

‫זה (מה רע ב”שלום”?)‪ .‬ההצדעה בשלוש אצבעות‪ ,‬הסמלים‪ ,‬הדגלים‪ ,‬המסדרים לפני ואחרי פעולות‪,‬‬
‫עמידת הדום המתוחה בזמן שירת ההמנונים‪ ,‬כל אלה נראו לי מגוחכים‪ ,‬צבאיים בעולם שבו היחס‬
‫היחיד שיכולתי לגייס למיליטריזם היה זה שחיים חפר ביטא ב”הגנרל המקסיקני קסטניאטאס”‪.‬‬
‫העניין הגיע לפיצוץ במעשה הדגל‪ .‬וזה היה סיפור המעשה‪ .‬אלישבע אפשטיין‪ ,‬שכבר הוזכרה‬
‫קודם‪ ,‬לקחה את דגל גדודנו‪ ,‬גדוד “יחיעם” בת‪ -‬גלים‪ ,‬אל ביתה לאחר הפעולה‪ ,‬על מנת להביאו לפעולה‬
‫בשבוע שלאחר מכן‪ .‬לקן באה רכובה על אופניה‪ ,‬ודגל הגדוד מהודק ב”סבל’” שבכיסא האחורי‪ .‬מעשה‬
‫שטן‪ ,‬אבד הדגל בדרך‪ .‬עוד לפני שהספקנו כולנו להגיע ולחפשו במסלול נסיעתה של אלישבע‪ ,‬מצא אותו‬
‫רב‪-‬סרן בצה”ל‪ ,‬שכנראה היה פעם חבר ב”שומר הצעיר”‪ ,‬ואולי היה סתם איש מסודר מדי‪ .‬שלח את‬
‫הדגל להנהגה הארצית של השומר הצעיר‪ ,‬בלוויית מכתב מלא הטפת מוסר‪“ :‬כנראה ששם הגדוד על‬
‫שם קיבוץ יחיעם‪ ...‬ומה היה יחיעם וייץ אומר‪ ...‬וביזוי הדגל‪ ”...‬ישבו בהנהגה הארצית ודנו בכובד ראש‬
‫בחטא שחטא הגדוד בבת‪ -‬גלים בביזוי דגלנו‪ .‬פסקו את עונשנו כי נפדה את הדגל בכך וכך ימי עבודה‬
‫באחד מקיבוצי הסביבה‪ .‬צבי צלר המדריך‪ ,‬ואיתו תמר כנפי המדריכה‪ ,‬הודיעו לנו בפנים רציניות את‬
‫פסק הדין ואת גודל פשענו‪ .‬אני לא הבנתי (או שעשיתי עצמי לא מבין) במה העניין‪“ :‬ברחוב שפירא יש‬
‫אחד תופר דגלים‪ .‬יעשה לנו דגל חדש ויותר יפה בעבור שלושים לירות‪ ,‬ושהם בהנהגה הארצית‪ ,‬ישמרו‬
‫לעצמם את הדגל הישן”‪ .‬לא היה לאיש ספק כי דברי היו דברי כפירה‪ .‬דנו בכך בהליך מזורז‪ ,‬הסבירו לי‬
‫כי אנשים נהרגים בעד דגל‪ .‬אמרתי כי רק טמבלים נהרגים על דגל‪ .‬פסקו לי חודש “שלילת עניבה”‪“ .‬מי‬
‫צריך עניבה?!” התרסתי‪“ .‬אולי אתה רוצה גם את הסמל?”‪ .‬שללו גם את הסמל‪ ,‬לשלושה חדשים‪ .‬כבר‬
‫לא התייצבתי כדי לפדותם‪.‬‬
‫שבוע לאחר מכן הצטרפתי למיכאל לפעולת ה”מחנות העולים”‪ .‬הפעולה הייתה נעימה‪ .‬קראו‬
‫את “השבוי” של יצהר‪ ,‬דיברו קצת במשמעות הסיפור‪ .‬ליד “שלושת האורנים” שבמעלה ההר‪ ,‬מעל רחוב‬
‫עקיבא בחיפה‪ ,‬שם שכן בניין “המחנות העולים” בעיר‪ ,‬היה מסדר‪ .‬בסוף המסדר פקד המדריך “חופשים”‪.‬‬
‫הקהל החל מתפזר‪ .‬אז נשמעה קריאה רמה “חבר’ה!! שכחנו את ההמנונים!” חזרו חלק מן הקהל‪ ,‬שרו‪,‬‬
‫התפזרו‪ .‬היה משהו אנרכיסטי‪ ,‬שלומפרי‪“ ,‬זרוק” בעברית של היום בכל ההתנהלות‪ .‬משהו שכבש את‬
‫ליבי מיד‪ .‬זה מקום כרוחי‪ .‬ה”חוג” ב”מחנות העולים” הפך לביתי השני לשנים הבאות‪ .‬ל”מחנות העולים”‬
‫גם לא היה “קן”‪ ,‬היה “הבניין” בן שתי הקומות בו התקיימו הפעולות‪ ,‬הייתה פינת החי שלנו – שעיקרה‬
‫כבשה אחת בודדה‪ ,‬והיה חדר השומרים בו ישנו חברי השכבות הבוגרות‪ ,‬כשתפקידם הרשמי “שמירה”‬
‫על הבניין ועל אותה כבשה‪ .‬ה”שמירה” נעשתה בדרך כלל בזוגות של בן‪-‬בת‪ ,‬כך שבמקרים לא מעטים‬
‫שימשה מלבד תפקידה המוצהר גם למבוא (עדין למדי) לפלירטים ראשונים שלנו‪ .‬כאמור‪ ,‬בחדר השמירה‬
‫הייתה מיטה או שתים‪ .‬משנשברה אחת היה צורך להחליפה‪ .‬באותו זמן התפנתה אצל הורי מיטת‬
‫“סוכנות” תחתית‪ ,‬כשרכשו הורי מיטה טובה ממנה‪ .‬החרמתי את המיטה לטובת “המחנות העולים”‪.‬‬
‫כעת היה צורך להעבירה מאחוזה (רחוב מוריה ‪ ,)64‬שם גרנו‪ ,‬לבניין שברחוב עקיבא‪ .‬למיטה היו ארבעה‬
‫גלגלים‪ .‬החלטנו על כן גדק’ס (גדי בכרך) חברי ואני‪ ,‬לרדת בנסיעה את כל הדרך‪ .‬תחילת המסע לא‬
‫הייתה קשה – נסענו אט‪-‬אט על גלגלי המיטה‪ .‬אלא שתוך כדי כך השתפשפו הגלגלים‪ ,‬ובחלקו השני של‬
‫המסע לא הייתה לנו ברירה אלא לסחוב את המיטה בידינו‪ .‬זה אחד מסיפורי החוג שלנו במחנות העולים‪.‬‬
‫כמוהו רבים‪ :‬הרפתקאות‪“ ,‬מתיחות”‪ ,‬בילויים למיניהם‪.‬‬

‫שתי תכונות ראויות בעיני לציון ב"מחנות העולים"‪ :‬האחת‪ ,‬זו הייתה תנועת הנער שנוצרה‬

‫‪92‬‬

‫בארץ‪ ,‬בגימנסיות; " תנועת הנער הלומד בא"י"‪ .‬והשנייה‪ ,‬מראשיתה זיהתה עצמה תנועה זו עם הקיבוץ‬
‫המאוחד‪.‬משתי אלה צמחו כמה וכמה תכונות נוספות‪ :‬האנרכיזם המובנה‪ ,‬האופייני לתלמידי הכיתות‬
‫הגבוהות בבתי הספר‪ ,‬הרצון לבדוק כל הנחה מחדש‪ ,‬חוסר המשמעת‪ ,‬משהו שבוטא באחד מחרוזי‬
‫(שירי) התנועה‪" :‬הוי תנועה כללית‪ ,‬חוגיסט המתלבט תמיד‪ ,‬תמיד שרוי במבוכה‪ ,‬ומה יהיה סופך?!" ‪.‬‬
‫מצד שני הוקסמה התנועה מהקיבוץ המאוחד‪ ,‬מתחושתו כי הוא‪-‬הוא "האבנגרד של תנועת הפועלים‬
‫היהודית בא"י"‪ ,‬ובמידה רבה מן ההשפעה של כמה אישים מיוחדים על התנועה‪ :‬ראשון להם יצחק‬
‫טבנקין‪ .‬בעיני רבים מאתנו הסתכמה תורתו ב"ברית קומונות עבריות‪ ,‬בארץ ישראל השלמה‪ ,‬בעולם‬
‫קומוניסטי"‪ ,‬ואולי לא פחות ממנו יצחק שדה‪ .‬את פרקי "מסביב למדורה" שלו קראנו חזור וקרוא‪ ,‬את‬
‫"נער שמע" ידעו רבים מאתנו בע"פ‪" :‬נוער‪ ,‬שמע! מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו‪ "...‬באיזה‪-‬‬
‫שהו שלב התפתחה אצלנו הערצה‪-‬פולחן של כל מה שקשור לפלמ"ח ולבני דורו‪ .‬את "ספר הפלמ"ח"‬
‫קראנו על שני כרכיו מכריכה לכריכה‪ .‬אפילו הופעת מפתח השמות לשני הכרכים הייתה חשובה מאד‬
‫בעינינו‪ .‬כשהופיע "אלבום הפלמ"ח" ‪ -‬אלבום תמונות מלווה בטקסטים הרומנטיים של חיים גורי הייתה‬
‫ההתרגשות עצומה‪ .‬ידענו ע"פ את כל שירי הצ'יזבטרון‪ ,‬וכמובן שלא החסרנו דף מדפי "חבורה שכזאת"‬
‫של פוצ'ו ושיא השיאים – "ילקוט הכזבים"‪ ,‬אשר הופיע אמנם רק כשכבר היינו בצבא‪ ,‬אך הפך בכל זאת‬
‫לחלק מתרבות הנעורים שלנו‪.‬‬
‫"המחנות העולים" ("החוגים") בשום שלב לא הייתה תנועת המונים‪ .‬תמיד נלווה לה גוון‬
‫אליטיסטי משהו‪ ,‬תמיד נחשב בה הטיול בארץ כמעט כערך מקודש‪ .‬לא היה חניך בתנועה שלא ידע על‬
‫הטיול המפורסם סביב ים המלח (‪ )4391‬או על טיול הקומונות ממכתש רמון לאילת‪ .‬הייתה גם תחושה‬
‫היסטורית חזקה מאד בתנועה‪ :‬הרצף מ"החוג הזקן" מקימי בית השיטה ומעוז חיים דרך "ההכשרות‬
‫המגויסות" של התנועה לפלמ"ח‪ ,‬עד אלינו בני הדורות ה"צעירים" (של אז) אשר הרגשנו‪ ,‬כפי שמרגישים‬
‫נערים לעתים כה קרובות כי "פיספסנו" את כל הדברים החשובים באמת‪ :‬לא לחמנו במלחמת השחרור‪,‬‬
‫לא היינו בפלמ"ח‪ .‬אם הראשונים כבני אדם‪...‬‬
‫הרבה מאד מקריאתי בשנים אלה הודרכה ע"י חברי מיכאל פז‪ .‬לא כל מכריו של מיכאל רואים‬
‫בי את הפן הרומנטי‪ ,‬הנלהב‪ .‬היה זה מיכאל שהפגיש אותי לראשונה עם "טיל אולנשפיגל" ועם "קולה‬
‫בראניון" של רומן רולן‪ .‬היה זה גם מיכאל אשר לראשונה הביא לי ספרון דק של אלתרמן –"כוכבים‬
‫בחוץ"‪.‬קשה לי היום לשחזר את העצמה של מפגש זה‪ .‬נדמה לי כי עד אז ומאז לא היה לי כדבר הזה‪.‬‬
‫נדמה לי כי היה זה מן הספרים המועטים אשר באמת שינו משהו מרכזי בחיי‪.‬‬
‫שנים אלה‪ ,‬ושנות ההכשרה‪ ,‬הנח”ל‪ ,‬השל”ת‪ ,‬הקיבוץ‪ ,‬האוניברסיטה עיצבו את מה שהפכתי‬
‫ברבות הימים לא פחות מבית הורי‪ .‬מן החוג באו גם טובי חברי עד היום‪ :‬מיכאל וניצה‪ ,‬רותי‪ ,‬איתן‪,‬‬
‫מיקי בלוך‪ ,‬שוש‪ ,‬מאירה‪ ,‬אורי‪ .‬אלא שאלה כבר שנים של נער‪-‬איש צעיר ואדם רגיל מבני דורי בארץ זו‬
‫שבחרתי לי‪ ,‬ושהיא ושפתה נעשו למרכזיות בחיי‪ .‬אין דבר שראוי לסיפור בתולדות שנים אלה‪.‬‬

‫‪93‬‬

‫קליטתי הסופית בארץ הייתה כשהתחלתי אני לקחת את הורי לטיולים‪ .‬כאן ההורים ובוריס פליסקין בטיול לארבל (משמאל)‬
‫ולנחל צין (מימין) (‪.)1954-5‬‬

‫‪94‬‬

‫תקציר הפרקים שלא יכתבו‬

‫המחנות העולים‬
‫ב‪ 1954‬הפך החוג שלנו ב”מחנות העולים” לאחד משני גרעיני “מרחבים”‪ .‬התל‪-‬אביבים‪ ,‬נווה‪-‬שאננים‬
‫ל”מרחבים א’”‪ ,‬אנחנו‪ ,‬החיפאים והירושלמים – למרחבים ב’‪ .‬לפני כן ואחרי כן טיולים רבים – מצדה‪,‬‬
‫ואילת‪ ,‬וטיולים בכרמל ובגליל‪“ .‬ימי עבודה” במשקים שונים‪ ,‬מחנה עבודה שבין השביעית והשמינית‬
‫אותו הפסדתי כי נסעתי ללונדון לבלות את החופש אצל מכרים של אבא‪ ,‬משפחת קוך‪ ,‬ולילות ארוכים‬
‫של פילוגים במפ”מ ו”אחדות העבודה” ‪ ,‬ודיונים עד אור הבוקר על דברים שראינו כי הם עיקר חיינו‪.‬‬
‫לפני הגיוס יצאנו להכשרה בחולתא‪ ,‬ושם גם נשארו הבנות‪ ,‬כשאנחנו התחלנו בטירונות‪ .‬אז גם נקשרתי‬
‫ב”הנזי” – דני כהן‪ .‬בטיולים שונים שהתחילו‪ ,‬בבילויי אחר צהרים בבריכת “מכבי” בימים בהם היינו‬
‫צריכים ללמוד לבחינות הבגרות‪.‬‬

‫צבא‪ ,‬קיבוץ‬
‫באוגוסט ‪ 1955‬התגייס גרעין מרחבים ב’ לנח”ל‪ .‬שלשה חודשי טירונות קשים במחנה ‪ ,80‬מסעות עם‬
‫חגור מלא למטווחים בגבעת אולגה‪ ,‬סדרת אמון הפרט בקיסריה‪ ,‬ואימון כיתה בגשמים שוטפים באזור‬
‫רגבים‪ -‬גלעד‪.‬‬
‫לאחר שלשה חדשי טירונות יצאנו לשל”ת‪ ,‬שוב בחולתא‪ .‬אני עבדתי במטע‪ .‬למדתי לגזום‪ ,‬לרסס‪,‬‬
‫לטעת עצי פרי נשירים‪ .‬לאחר כמה חדשים הוחלט כי הגרעין יקים היאחזות בבארותים שבאזור ניצנה‪,‬‬
‫ואני אצא להדרכה ב”מחנות העולים” ( גם מיכאל פז יצא להדרכה‪ ,‬גם יגאל שילה)‪ .‬אני הדרכתי במחנה‬
‫הקריות – קרית מוצקין‪ ,‬ביאליק‪ .‬הקומונה הייתה בקרית חיים‪ ,‬ובה גם ברוך כנרי‪ ,‬אהרון פלמון‪ ,‬אורה‬
‫( מגרעין יד חנה)‪ .‬לקראת סתיו ‪ 1956‬התחילה אצלנו המדריכים תסיסה‪ ,‬ויותר ויותר לחצנו לחזור‬
‫להכשרה‪ .‬בילינו יותר זמן בבארותיים‪ ,‬וכשהוחלט כי הגרעין שלנו עומד להקים היאחזות חדשה בתמילה‬
‫שבנחל בשור – חזרנו לגרעין לגמרי‪ ,‬כמו גם לשרות פעיל בצבא‪ .‬הקמנו את ההיאחזות שתחילה נקראה‬
‫פקועה ואח”כ (עד היום הזה) – אשלים‪ .‬בינתיים נמשכו פעולות התגמול בהם השתתפו גם חברי הגרעין‬
‫שלנו דרור ואורי שנשלחו כ”אחוזים” לקורס מ”כים‪ .‬ב‪ 10‬לאוקטובר ‪ 1956‬הייתה פעולת תגמול במשטרת‬
‫קלקיליה ובה נהרג חברנו דרור שורץ‪ .‬באותו לילה התקיימה באשלים מסיבת עלייתנו על הקרקע‪ .‬ב‪29‬‬
‫באוקטובר החלה מלחמת סיני (מבצע קדש) במשך יומיים לפני המלחמה עד לפריצתה היינו מיכה גרוס‬
‫(שגיא) ואני בתשמוע מתחת למוצב עוג’ה אל מסרי שמול ניצנה‪ .‬משהחלה המלחמה לא עשה גדודנו‪,‬‬
‫גדוד ההיאחזויות דבר‪“ .‬כבשנו” על כביש ניצנה –רפיח את מחנה התזמורת הצבאית המצרית‪ .‬אחרים‬
‫עשו מלחמה‪ ,‬וביניהם דני כהן(הנזי) שהיה אז בקורס מ”כים‪ ,‬נלחם בטיהור מעבר המיתלה‪ ,‬סחב את‬
‫המ”מ המת שלו על גבו כמה שעות‪.‬‬
‫לאחר מבצע קדש חזר הגרעין לאמון מתקדם‪ ,‬הפעם במסגרת גדוד נח”ל מוצנח‪ .‬תחילה בתל‪-‬נוף‬
‫אח”כ במחנה ביל”ו‪ .‬עברנו קורס צניחה‪ .‬שלא כ”כ ברצוננו‪ ,‬אך עם לא מעט גאווה הפכנו לגדוד צנחנים‪:‬‬
‫כומתה אדומה‪ ,‬כנפיים‪ ,‬נעלים אדומות‪ .‬אמא לולה רעדה מפחד לגורל בנה יחידה אך “שמרה פסון”‪,‬‬
‫לא אמרה מילה‪ ,‬והפגינה גאווה רבה‪ .‬מסעות‪ ,‬ניווטים‪ ,‬עוד ניווטים‪ ,‬אחזקת הקו העירוני הירושלמי‪ ,‬עוד‬

‫‪95‬‬

‫מסעות‪ ,‬עוד ניווטים‪ ,‬עוד אמונים‪ .‬עוד נשארנו כמה חדשי של”ת בחולתא‪ ,‬ואז השלמנו את קיבוץ מחנים‪.‬‬
‫אני התחלתי לעבוד במטע עם משה טל וברוך כנרי‪.‬‬
‫התחיל להתעורר בי הרצון ללמוד גיאולוגיה‪ .‬זה צמח מסיורים‪ ,‬ניווטים‪ ,‬טיולים‪ .‬לקראת שנת‬
‫הלימודים ‪ 1958‬ביקשתי כי הקיבוץ יאפשר לי זאת או שיובטח לי כי ביום מן הימים אוכל ללמוד‪.‬‬
‫במזכירות מחנים הוחלט כי הבקשה נדחית‪ .‬עזבתי‪.‬‬

‫אוניברסיטה‬
‫עם עזיבת מחנים הלכתי לעבוד כקודח בחברת “מחצבי ישראל”‪ .‬קדחנו באגן הדרומי של ים המלח‬
‫לקראת הקמת הסכר צפון‪-‬דרום‪ .‬יוסי לנגוצקי וחומי עמירן היו ה‪ well-sitters‬של הקידוח‪ ,‬אני הייתי “יד”‬
‫–קודח בדרגה הנמוכה ביותר‪ .‬בתום הקיץ התחלתי ללמוד‪ .‬גרתי יחד עם “אופי” (דני אופנהיים) חברי‬
‫מחיפה בחדר ששכרנו אצל פרופסור תיאודור‪ .‬יקה קשה‪ ,‬פרזיטולוג במקצועו‪.‬‬
‫את לימודי באוניברסיטה אהבתי‪ .‬בעיקר גיאולוגיה וכימיה‪ .‬מהביולוגיות למיניהן ומפליאונטולוגיה‬
‫השתדלתי להתחמק‪ .‬גם כימיה אורגנית שעממה אותי‪ .‬אך אהבתי את שיעוריו של בן‪-‬תור‪ ,‬וכן את אבנר‬
‫טריינין בכימיה פיסיקלית‪ .‬בעיקר לימדו אותי המתרגלים‪ :‬יענקל’ה קרץ’ בשנה א’‪ ,‬אח”כ רפי פרוינד‪ ,‬נחמן‬
‫שולמן‪ ,‬חוה ליפשיץ בכימיה פיסיקלית‪.‬‬
‫בסמסטר הראשון של שנה א’ פרחו חיי החברה‪ :‬מסיבות‪ ,‬טיולים‪ .‬בחנוכה כבר אהבתי את אמירה‪.‬‬
‫לאחר מסיבת פורים נישקתי אותה נשיקה ראשונה‪ .‬באמצע שנה ב’ עברנו לגור יחד אצל הב’ שניידר‬
‫ב”שיכון עובדים ב’‪ .‬וב‪ 15‬במאי ‪ ,1960‬ל”ג בעומר‪ ,‬לאחר המעבדה בכימיה התחתנו בבית הכנסת בגבעת‬
‫רם‪ .‬בילינו “יום דבש” בטיול עד אקוה בלה (עין חמד)‪ ,‬ודחינו לסוף השנה את “שבוע הדבש” אותו בילינו‬
‫באכסנייתו של אלי אביבי בחוף אכזיב‪ .‬המשכנו ללמוד –אמירה גנטיקה אני גיאולוגיה עד סיום לימודי‬
‫המסטר‪ .‬עבודת המוסמך שלי עסקה בצור מישש‪ ,‬נושא שחזרתי אליו במשך השנים מזוויות וטכניקות‬
‫שונות מאד‪ .‬עד היום הוא קרוב לליבי‪.‬‬
‫ב‪ 1962‬החלה אמא לולה לחלות‪ .‬תחילה היו אלה כלי דם באזור הצוואר‪ ,‬אך בשנה שלאחר מכן‬
‫אובחנה עם סרטו הלבלב‪ .‬חמה ואני ישבנו חדשים ליד מיטתה‪ .‬בינואר ‪ 1963‬עוד הספיקה לראות וליהנות‬
‫מנעם הקטן שנולד ב‪ 4‬בינואר כשלשה חדשים אחרי זה‪ ,‬מתה לולה והיא בת ‪.54‬‬
‫אבא חמה עבר את מותה קשה מאד‪ .‬כנראה שהנפש השפיעה גם על הגוף‪ :‬תהליך שחפתי שנעלם‬
‫מזמן נפתח מחדש‪ .‬אנחנו תכננו אז לנסוע ללימודי דוקטורט ב ‪ Scripps‬שליד סן‪ -‬דיאגו‪ ,‬אך ביטלנו‬
‫התכנית בגלל מחלתו של אבא‪.‬‬
‫כעבור חדשים החלים אבא‪ ,‬התאושש יפה‪ ,‬וגם רוחו שפרה עליו‪ .‬ב‪ 1965‬החליט לשאת אישה‬
‫ את ברטה (פופה) מנדל שבעלה נפטר כשנתיים לפני כן‪ .‬המשפחות היו חברות קרובות עוד מפינסק‬‫ונישואיהם היו פעולה די טבעית‪ .‬משסודר עניין זה ראינו עצמנו חופשיים לנסוע ללמוד בארה”ב‪.‬‬

‫‪96‬‬

‫‪UCLA‬‬
‫באוגוסט ‪ 1965‬נחתנו בניו‪-‬יורק‪ .‬קנינו שברולט אימפלה סטיישן ‪ ,‬שנת ייצור ‪ ,1963‬והתחלנו בחציית‬
‫היבשת האמריקאית כעבור שבועיים הגענו ללוס‪ -‬אנג’לס והתחלנו בלימודי הדוקטורט‪ .‬אמירה לא למדה‬
‫בסמסטר ראשון‪ ,‬כדי לעזור לנעם‪ ,‬ולכולנו להקלט (אף על פי כן סיימה לימודיה כחודש לפני)‪ .‬ארבע‬
‫השנים ב ‪ UCLA‬היו טובות לנו מאד‪ .‬למדנו המון‪ ,‬הבננו מה הן הבעיות הגדולות הראויות לפתרון‪ ,‬למדנו‬
‫איך לגשת לפתרון בעיות‪.‬‬
‫בספטמבר ‪ 1969‬סיימנו לימודינו הגשנו הדוקטורטים‪ ,‬שוב העמסנו עצמנו על השברולט הטובה‬
‫ששלנו‪ ,‬חצינו היבשת בכוון הפוך (הפעם כללנו את הרוקיס הקנדיים בטיול)‪ ,‬וחזרנו ארצה‪.‬‬

‫ירושלים‬
‫ב‪ 1969‬חזרנו לירושלים‪ ,‬לאוניברסיטה העברית‪.‬‬
‫ב‪ 4‬במאי ‪ 1970‬נולד אורי‪.‬‬
‫ב‪ 16‬באוקטובר ‪ – 1971‬רחל‪ .‬אני ביקשתי לקרוא לה תמר – שם שמאד אהבתי‪ .‬אמירה הציעה‬
‫לקרוא לה רחל על שם שמה העברי של לולה‪ .‬משחזרה הביתה מבית היולדות – דבק השם רחל בילדה‪.‬‬
‫בחורף ‪ ,1982‬בעוד נעם נכדו הבכור נלחם במלחמת לבנון הראשונה מת חמה בטרם הגיעו לגיל שמונים‪.‬‬
‫שנותיו האחרונות של איש פעיל‪ ,‬נמרץ וחריף זה לא היו טובות‪.‬‬
‫ואת יתר תולדות המשפחה‪ ,‬יספרו נא נעם אורי ורחל‪ .‬ויורישו את סיפוריהם לורדה והלה ויובל‪,‬‬
‫וכן ליעל‪ ,‬מיכל‪ ,‬איתמר‪ ,‬יותם‪ ,‬מיכאל‪ ,‬נעמי‪ ,‬הגר ויואב‪ .‬ויצרפו נא אל סיפוריהם את הסיפורים של בנות‬
‫זוגם ובני זוגם‪ ,‬כל אחד וסיפורו‪ .‬צריך להיות מעניין‪.‬‬

‫‪97‬‬