You are on page 1of 1

‫אלה תולדות – ואני תוהה.


‫אידה, בתו של ג'וזפה האב האנארכיסט המודחק ושל האם נורה הנברוטית וקטנה- מורים‬ ‫בבית ספר. אידה היא אלמנתו של מאנקוזו ואימו של נינוצו. בתחילת מלחמת העולם‬ ‫השנייה, בעיירה קטנה באיטליה נכנס חייל גרמני מבולבל לביתה של אידה ואנס אותה‬ ‫ללא התנגדות רבה מצידה)היא בדיוק חוותה התקף עילפון כזה שגורם לה להיות חסרת‬ ‫הכרה לכמה זמן(. לאחר תשעה חודשים מבלי שאף אחד שם לב להריונה של האישה‬ ‫הקטנה והנברוטית)לא פחות מאמא שלה( נולד ג'וזפה, או אוזפה כפי שקרא לעצמו‬ ‫כשלמד לדבר וכך קראו לו כולם. ובתוך זוועות אנושיות ובלתי אנושיות של מלחמה‬ ‫שמביישת אותי כאדם שורדת המשפחה הזאת אשר רק האם מחזיקה בסוד היהדות שלה.‬ ‫האלימות, הרעב, השנאה, העיוורון וההיסטוריה כולם מקיפים את הילד המדהים הזה והוא‬ ‫מצליח להיות קרן של תקווה לאורך כל הספר כשכולם סביב נחרבים ומתפוררים בעודם‬ ‫חיים. והוא לא מבין, הוא באמת לא יודע שהדברים הם לא כאלה והוא מצליח לראות את‬ ‫היופי שבהכל- והוא אוהב. וזה חם, זה מפתיע שזה כזה- כי כל מה שקורה רק מעורר בך‬ ‫חלחלה וכאב, אבל אלזה מורנטה באמת הצליחה לתאר את העולם מכל כך הרבה נקודות‬ ‫מבט שגורמות לך להתאהב. בספר אתה חווה את העולם דרך הכלבים, הילדים,‬ ‫המבוגרים, והנאצים שהם לא פחות מבולבלים מכל השאר. ובתוך זה הסופרת מציגה ציר‬ ‫היסטורי שמתאר לך לכל אורך הדרך את מצב העולם המשתנה וגועש, ואת האמונות‬ ‫בעולם יפה יותר שאנשים ממשיכים לדבוק בהן למרות הכל.‬ ‫אחת הדמויות שהכי נגעו בי הוא דאווידה. יהודי שנולד בורגני וגדל להיות אנארכיסט‬ ‫ראדיקל שמתנגד בחריפות לכל סוג של אלימות ובאמת חותר לאוטופיה אמיתית של‬ ‫אחווה ושלום. אבל אז קורה קטע בעייתי, לוקחים את כל המשפחה שלו חוץ מאותו‬ ‫למחנה ריכוז והם נרצחים. ואז הוא נקרע- הכל מתפרק לו בראש: הזהות, התקווה,‬ ‫השלום, החלום. בסופו של דבר הדיסונאנס הזה מפרק לו את הנפש והוא באמת באיזשהו‬ ‫שלב מאבד את זה, יחד עם כל האהבה שלו לחיים. אבל הוא לא מתאבד כי וויתר על‬ ‫החיים, וזה עניין ממש מרכזי.‬ ‫בכיתי וצחקתי, שנאתי והתאהבתי, אבל הטעם העיקרי שנשאר לי בפה הוא מר והוא כולו‬ ‫תהייה – איך כל כך הרבה יופי יכול להתקיים כשכל כך הרבה כיעור מקיף אותו? איך יכול‬ ‫להיות שאני מצליח להמשיך להאמין שיש תקווה כשכל מה שאני רואה כשאני פותח עיתון‬ ‫זה שחור וזה מורד ממש תלול לתהום ממש עמוקה. וגם אנחנו, מעורערים כל הזמן, ולא‬ ‫בטוחים שבאמת שווה לשים את עצמנו שם. גם לא בטוח מה זה שם בכלל. אבל אולי‬ ‫פשוט צריך להתכוונן על האור? אולי צריך שאנחנו נצליח ליצור את היופי ואת האהבה כדי‬ ‫שנצליח לצוף ולא לטבוע בתוך הים הזה של הייאוש.‬