You are on page 1of 24

‫בס"ד‬

‫בצלם אלוקים‬
‫בראשית פרק א פסוק כז‬
‫כר‬
‫רא אתו ז ָ ָ‬
‫הים בָ ָ‬
‫אל ִ‬
‫לם ֱ‬
‫למו‪ ,‬בְצ ֶ ֶ‬
‫דם בְצ ַ ְ‬
‫הא ָ‬
‫את ָ‬‫הים ֶ‬‫אל ִ‬ ‫רא ֱ‬‫ו ַי ִבְ ָ‬
‫תם‪:‬‬‫רא א ָ‬‫בה בָ ָ‬
‫ק ָ‬‫ונ ְ ֵ‬

‫בראשית ט'‪ ,‬ו'‬


‫"שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם‬
‫אלוהים עשה את האדם"‬

‫ששה סדרי משנה‪ ,‬מסכת אבות פרק ג משנה יד‬


‫לם;‬ ‫צ ֶ‬ ‫רא בְ ֶ‬ ‫שנ ִבְ ָ‬
‫דם ֶ‬ ‫ביב א ָ‬ ‫ח ִ‬
‫מר‪ָ :‬‬ ‫יה או ֵ‬ ‫ה ָ‬
‫הוא ָ‬
‫מר‬
‫א ַ‬
‫שנ ֶ ֱ‬ ‫לם‪ֶ ,‬‬ ‫צ ֶ‬ ‫רא בְ ֶ‬ ‫שנ ִבְ ָ‬‫עת לו ֶ‬ ‫ד ַ‬
‫רה נו ַ‬
‫ת ָ‬‫בה י ְ ֵ‬‫ח ָ‬ ‫ִ‬
‫את‪-‬‬
‫שה ֶ‬ ‫ע ָ‬ ‫הים ָ‬ ‫אל ִ‬ ‫לם ֱ‬ ‫צ ֶ‬
‫)בראשית ט‪ ,‬ו( "בְ ֶ‬
‫דם"‪.‬‬ ‫הא ָ‬‫ָ‬

‫רש"י בראשית פרק א‬

‫בצלם אלהים ברא אותו‪ .‬פירש לך שאותו צלם המתוקן לו‬


‫צלם דיוקן יוצרו הוא‪:‬‬

‫שפתי חכמים בראשית פרק א אות ג‬


‫"רצונו לומר בדפוס שהכינו לאדם‪ ,‬אבל אין לפרש בצלמו של‬
‫הקב"ה‪ ,‬דהא אין להקב"ה שום צלם ותמונה‪ ,‬כדכתיב‬
‫בפרשת ואתחנן ותמונה אינכם רואים‪ ,‬לכך מפרש בדפוס‬
‫בצלמו בדפוס העשוי לו‪ ,‬והא דפרש"י בסמוך צלם דיוקן‬
‫יוצרו‪ ,‬הכי פירושו באותו דיוקן שנראה להם לנביאים‬
‫כשנגלה להם‪ ,‬כך ברא את האדם‪".‬‬

‫רמב"ן בראשית פרק א‬


‫ופירוש "צלם" כמו תאר‪ ,‬וצלם אנפוהי אשתני )דניאל ג יט(‪,‬‬
‫‪...‬האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר‪ ,‬כדכתיב‬
‫)תהלים ח ו( וכבוד והדר תעטרהו‪ ,‬והוא מגמת פניו בחכמה‬
‫ובדעת וכשרון המעשה‪ ,‬ובדמות ממש‪ ,‬שידמה גופו לעפר‬
‫ונפשו לעליונים‪:‬‬

‫רבינו בחיי בראשית פרק ג‬


‫שיהיה בעל שכל‪ ,‬וזהו ויברא אלהים את האדם בצלמו‬
‫בצלם אלהים ברא אותו והצלם הוא השכל ובסבת השכל‬
‫צוה אותו שנאמר ויצו ה' אלהים ואין דבור ה' יתברך‬
‫ומצותיו לבהמות ולא למי שאין לו השכל ועם השכל יבחין‬
‫האדם בין האמת והשקר‪ ,‬אבל הידיעה בין טוב לרע אין זה‬
‫במושכלות כי לא יאמר אדם השמים כדוריים נאים והארץ‬
‫פשוטה מכוערת אבל יאמר בהם אמת ושקר‪:‬‬

‫חזקוני‪,‬פרק א פסוק כו‬


‫בצלמנו כדמותינו‪ ,‬פירוש בגוונינו‪ ,‬כמו שאני שליט‬
‫עליכם כן יהיה הוא שליט על כל התחתונים‪.‬‬

‫זוהר חדש‪ ,‬בראשית ה'‬


‫אמר ר' יוחנן למה נברא אדם בצלם אלוקים ‪ - - -‬משל למלך שהיה מושל על‬
‫המדינה‪ ,‬והיה בונה בירניות ותיקונין לעיר וכל בני הדור משתעבדין תחתיו‪ .‬יום אחד‬
‫קרא לכל בני העיר ומינה עליהם שר אחד ואמר‪ :‬עד כאן הייתי טורח בכל צרכי‬
‫העיר ולעשות מגדלים ובירניות‪ ,‬מכאן ואילך הרי זה כמונו‪.‬‬
‫כעניין זה‪ ,‬ראה מיניתי אותך על דרכי כל העולם וכל אשר בה‪ ,‬כאשר הייתי מושל‬
‫עליה ובונה אותה ככל חפצי‪ ,‬כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם ‪ - - -‬ועל כן‬
‫"בצלם אלוקים עשה אותו" ‪ - - -‬לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה‬
‫בתחילה‪.‬‬

‫רמב"ם הל' יסודי התורה‬


‫"נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל‪ .‬והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם‬
‫היא צורת האדם השלם בדעתו‪ ,‬ועל צורה זו נאמר בתורה 'נעשה אדם בצלמנו‬
‫כדמותנו'‪ ,‬כלומר שתהיה לו צורה היודעת והמשגת הדעות‪ ,‬שאין לה גולם )=גוף(‪,‬‬
‫כמו המלאכים‪ ,‬שהם צורה בלא גולם‪ ,‬עד שידמה להן‪ ...‬ואינה הנפש המצויה לכל‬
‫נפש חיה‪ ...‬אלא הדעה‪ ,‬שהיא צורת הנפש‪ ,‬ובצורת הנפש הכתוב מדבר "בצלמנו‬
‫כדמותנו"‪.‬‬

‫נפש החיים שער א פרק ג‬


‫כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות‬
‫ועולמות אין מספר‪ .‬ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם עפ"י כל פרטי‬
‫תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך ח"ו כי‬
‫במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות‬
‫עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור כמ"ש )ישעי' נ"א( ואשים דברי בפיך‬
‫גו' לנטוע שמים וליסוד ארץ‪ .‬וכמאמרם ז"ל אל תקרא בניך אלא בוניך כי המה‬
‫המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו ונותנים בהם רב כח ובהיפוך ח"ו‬
‫ע"י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים‪ .‬הוא מהרס ר"ל כמה כחות‬
‫ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור‪ .‬כמ"ש )שם מ"ט( מהרסיך ומחריביך‬
‫וגו'‪ .‬או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם ח"ו‪ .‬ומוסיף כח לעומת זה במדורות‬
‫הטומאה ר"ל‪:‬‬
‫זהו ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים גו'‪ .‬כי בצלם אלקים עשה וגו'‪.‬‬
‫שכמו שהוא ית' שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם‪.‬‬
‫ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא‬
‫הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות עפ"י כל פרטי סדרי הנהגותיו‬
‫בכל עניניו בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו‬
‫כאלו הוא ג"כ הבעל כח שלהם כביכול‪ .‬ואמרו ז"ל באיכה רבתי )בפסוק וילכו בלא‬
‫כח גו'( ר"ע בשם ריב"ס אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח‬
‫בגבורה של מעלה כד"א באלקים נעשה חיל‪ .‬ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של‬
‫מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי גו'‪ .‬ובכ"מ בזוה"ק‬
‫דחובי ב"נ עבדין פגימו לעילא כו'‪ .‬וכן להיפך כנ"ל‪ .‬וזש"ה תנו עוז לאלקים‪:‬‬

‫הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק‪ ,‬איש האמונה‪ ,‬האדם היוצר‪ ,‬עמ' ‪14‬‬
‫"אין ספק שהמושג 'צלם אלוהים' שבתיאור הראשון בתורה‪ ,‬מתייחס אל כשרונו‬
‫הכריזמטי )שאר רוחו‪ ,‬כשרונו המיוחד( של האדם היוצר‪ .‬דמיונו של האדם‬
‫לאלוהים‪ ,‬מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר"‪.‬‬

‫ר' שמחה בונים מפשיסחה )מתוך‪ :‬מ‪ .‬בובר ‪ ,‬אור הגנוז ‪ -‬סיפורי‬
‫חסידים(‬
‫ר' בונים אמר לתלמידיו‪ :‬כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים‪ ,‬כדי שיוכל‬
‫להשתמש בזה או בזה לפי הצורך‪.‬‬
‫בכיס הימני מונח המאמר‪' :‬בשבילי נברא העולם' )משנה‪ ,‬סנהדרין‪ ,‬פרק ד משנה‬
‫ה(‪ ,‬ובכיס השמאלי‪' :‬אנכי עפר ואפר' )בראשית יח‪ ,‬כז(‪.‬‬
‫בס"ד‬

‫חברותות לפרשת לך לך‬ ‫גירוש הגר‬


‫בפרשתנו אנו נתקלים בסיפור הראשון של גירוש הגר‪ .‬הסיפור השני מופיע בפרשת וירא שם‬
‫מגורשים הגר וישמעאל‪ .‬קראו את שתי הפרשיות ונסו להשוות ביניהן‪:‬‬

‫נה‪-‬‬ ‫רם‪ ,‬הִ ֵ‬ ‫אל‪-‬אבְ ָ‬ ‫רי ֶ‬ ‫ש ַ‬ ‫מר ָ‬ ‫תא ֶ‬ ‫גר‪ .‬ב ו ַ ֹ‬ ‫מה הָ ָ‬ ‫ש ָ‬ ‫רית‪ ,‬ו ְ‬ ‫מצ ְ ִ‬ ‫חה ִ‬ ‫שפְ ָ‬ ‫לה ִ‬ ‫דה לו; ו ְ ָ‬ ‫לא י ָלְ ָ‬ ‫רם‪ֹ ,‬‬ ‫שת אבְ ָ‬ ‫רי אֵ ֶ‬ ‫ש ַ‬ ‫א וְ ָ‬
‫רי‬
‫ש ַ‬ ‫קח ָ‬ ‫רי‪ .‬ג ו ַתִ ַ‬ ‫ש ָ‬ ‫לקול ָ‬ ‫רם‪ְ ,‬‬ ‫מע אבְ ָ‬ ‫ש ַ‬ ‫נה; ו ַי ִ ְ‬ ‫מ ָ‬ ‫מ ֶ‬ ‫נה ִ‬ ‫לי אִבָ ֶ‬ ‫תי‪ ,‬או ַ‬ ‫ח ִ‬ ‫שפְ ָ‬ ‫אל‪ִ -‬‬ ‫נא ֶ‬ ‫בא‪ָ -‬‬ ‫דת‪ֹ --‬‬ ‫מל ֶ ֶ‬ ‫ני ה' ִ‬ ‫עצ ָר ַ ִ‬ ‫נא ֲ‬ ‫ָ‬
‫תה‬ ‫א ָ‬ ‫תן ֹ‬ ‫ען; ו ַתִ ֵ‬ ‫רץ כ ְנ ָ ַ‬ ‫רם בְאֶ ֶ‬ ‫בת אבְ ָ‬ ‫ש ֶ‬ ‫נים‪ ,‬לְ ֶ‬ ‫ש ִ‬ ‫שר ָ‬ ‫ע ֶ‬ ‫קץ ֶ‬ ‫מ ֵ‬ ‫תה‪ִ ,‬‬ ‫ח ָ‬ ‫שפְ ָ‬ ‫רית ִ‬ ‫מצ ְ ִ‬ ‫גר הַ ִ‬ ‫את‪-‬הָ ָ‬ ‫רם‪ֶ ,‬‬ ‫שת‪-‬אבְ ָ‬ ‫אֵ ֶ‬
‫מר‬‫תא ֶ‬ ‫ה‪ .‬ה ו ַ ֹ‬ ‫ני ָ‬
‫עי ֶ‬ ‫תה בְ ֵ‬ ‫קל ג ְבִר ְ ָ‬ ‫תה‪ ,‬ו ַתֵ ַ‬ ‫כי הָר ָ ָ‬ ‫רא ִ‬ ‫הר; ו ַתֵ ֶ‬ ‫גר‪ ,‬ו ַתַ ַ‬ ‫אל‪-‬הָ ָ‬ ‫בא ֶ‬ ‫שה‪ .‬ד ו ַי ָ ֹ‬ ‫שה‪ ,‬לו לְאִ ׁ ָ‬ ‫אי ָ‬ ‫רם ִ‬ ‫לאבְ ָ‬ ‫ְ‬
‫פט ה'‪,‬‬ ‫ש ֹ‬ ‫ה; י ְ‬ ‫ני ָ‬ ‫עי ֶ‬ ‫קל בְ ֵ‬ ‫תה ו ָאֵ ַ‬ ‫כי הָר ָ ָ‬ ‫רא ִ‬ ‫ך‪ ,‬ו ַתֵ ֶ‬ ‫ק ָ‬ ‫חי ֶ‬ ‫תי בְ ֵ‬ ‫ח ִ‬ ‫שפְ ָ‬ ‫תי ִ‬ ‫כי נ ָתַ ִ‬ ‫ך‪--‬אֹנ ִ‬ ‫לי ָ‬ ‫ע ֶ‬ ‫סי ָ‬ ‫מ ִ‬ ‫ח ָ‬ ‫רם‪ֲ ,‬‬ ‫אל‪-‬אבְ ָ‬ ‫רי ֶ‬ ‫ש ַ‬ ‫ָ‬
‫רי‪,‬‬ ‫ש ַ‬ ‫ענ ֶהָ ָ‬ ‫ך; ו ַתְ ַ‬ ‫ני ְ‬ ‫עי ָ‬‫הטוב בְ ֵ‬ ‫לה‪ַ ,‬‬ ‫שי‪ָ -‬‬ ‫ע ִ‬ ‫ך‪ֲ --‬‬ ‫ד ְ‬ ‫חתֵך ְ בְי ָ ֵ‬ ‫שפְ ָ‬ ‫נה ִ‬ ‫רי‪ ,‬הִ ֵ‬ ‫ש ַ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫רם ֶ‬ ‫מר אבְ ָ‬ ‫ך‪ .‬ו ו ַֹיא ֶ‬ ‫ני ָ‬ ‫בי ֶ‬‫ני ו ֵ‬ ‫בי ִ‬ ‫ֵ‬
‫גר‬ ‫מר‪ ,‬הָ ָ‬ ‫דר ֶך ְ שור‪ .‬ח ו ַֹיא ַ‬ ‫עין‪ ,‬בְ ֶ‬ ‫על‪-‬הָ ַ‬ ‫בר‪ַ :‬‬ ‫ד ָ‬ ‫מ ְ‬ ‫מים‪--‬בַ ִ‬ ‫עין הַ ַ‬ ‫על‪ֵ -‬‬ ‫לאך ְ ה'‪ַ ,‬‬ ‫מ ְ‬ ‫צאה ַ‬ ‫מ ָ‬ ‫ה‪ .‬ז ו ַי ִ ְ‬ ‫ני ָ‬ ‫מפָ ֶ‬ ‫רח ִ‬ ‫ו ַתִבְ ַ‬
‫לאך ְ‬ ‫מ ְ‬ ‫לה ַ‬ ‫מר ָ‬ ‫חת‪ .‬ט ו ַֹיא ֶ‬ ‫בר ַ ַ‬ ‫כי ֹ‬ ‫תי‪ ,‬אֹנ ִ‬ ‫רי ג ְבִר ְ ִ‬ ‫ש ַ‬ ‫ני ָ‬ ‫מפְ ֵ‬ ‫מר‪ִ --‬‬ ‫תא ֶ‬ ‫כי; ו ַ ֹ‬ ‫נה תֵלֵ ִ‬ ‫באת‪ְ--‬וא ָ‬ ‫מֶזה ָ‬ ‫אי‪ִ -‬‬ ‫רי ֵ‬ ‫ש ַ‬‫חת ָ‬ ‫שפְ ַ‬ ‫ִ‬
‫פר‪,‬‬ ‫ס ֵ‬ ‫לא י ָ‬ ‫ך‪ ,‬ו ְ ֹ‬ ‫ע ְ‬‫את‪-‬ז ַר ְ ֵ‬ ‫בה ֶ‬ ‫בה אר ְ ֶ‬ ‫לאך ְ ה'‪ ,‬הַר ְ ָ‬ ‫מ ְ‬ ‫לה ַ‬ ‫מר ָ‬ ‫ה‪ .‬י ו ַֹיא ֶ‬ ‫די ָ‬ ‫חת י ָ ֶ‬ ‫ני‪ ,‬תַ ַ‬ ‫ע ִ‬ ‫ך‪ ,‬ו ְהִתְ ַ‬ ‫אל‪-‬ג ְבִר ְתֵ ְ‬ ‫בי ֶ‬ ‫ה'‪ ,‬שו ִ‬
‫ך‪ .‬יב‬ ‫ענ ְי ֵ ְ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫מע ה' ֶ‬ ‫ש ַ‬ ‫כי‪ָ -‬‬ ‫עאל‪ִ ,‬‬ ‫מ ֵ‬ ‫ש ָ‬ ‫שמו י ְ‬ ‫ראת ְ‬ ‫ק ָ‬ ‫בן‪ ,‬ו ְ ָ‬ ‫דת ְ ֵ‬ ‫רה ו ְֹילַ ְ‬ ‫לאך ְ ה'‪ ,‬הִנ ָך ְ הָ ָ‬ ‫מ ְ‬ ‫לה ַ‬ ‫מר ָ‬ ‫רב‪ .‬יא ו ַֹיא ֶ‬ ‫מ ֹ‬ ‫ֵ‬
‫ה‪,‬‬ ‫לי ָ‬ ‫בר אֵ ֶ‬ ‫ד ֵ‬ ‫שם‪-‬ה' הַ ֹ‬ ‫רא ֵ‬ ‫ק ָ‬ ‫כן‪ .‬יג ו ַתִ ְ‬ ‫ש ֹ‬ ‫חיו‪ ,‬י ְ‬ ‫כל‪-‬אֶ ָ‬ ‫ני ָ‬ ‫על‪-‬פְ ֵ‬ ‫כל בו; ו ְ ַ‬ ‫כל‪ ,‬ו ְַיד ֹ‬ ‫דם‪ָ--‬ידו בַ ֹ‬ ‫רא א ָ‬ ‫ְוהוא יהְֶיה‪ ,‬פֶ ֶ‬
‫נה‬ ‫אי‪--‬הִ ֵ‬ ‫ר ִ‬ ‫חי ֹ‬ ‫אר לַ ַ‬ ‫אר‪ ,‬בְ ֵ‬ ‫רא לַבְ ֵ‬ ‫ק ָ‬ ‫כן ָ‬ ‫על‪ֵ -‬‬ ‫אי‪ .‬יד ַ‬ ‫ר ִ‬ ‫רי ֹ‬ ‫ח ֵ‬ ‫תי‪--‬א ֲ‬ ‫אי ִ‬ ‫לם ר ָ ִ‬ ‫גם הֲ ֹ‬ ‫רה‪ ,‬הֲ ַ‬ ‫מ ָ‬ ‫כי א ְ‬ ‫אי‪ִ :‬‬ ‫אל ר ֳ ִ‬ ‫תה ֵ‬ ‫א ָ‬
‫עאל‪.‬‬ ‫מ ֵ‬ ‫ש ָ‬ ‫גר‪ ,‬י ְ‬ ‫דה הָ ָ‬ ‫שר‪-‬י ָלְ ָ‬ ‫בנו אֲ ֶ‬ ‫שם‪ְ -‬‬ ‫רם ֶ‬ ‫רא אבְ ָ‬ ‫ק ָ‬ ‫בן; ו ַי ִ ְ‬ ‫רם‪ֵ ,‬‬ ‫לאבְ ָ‬ ‫גר ְ‬ ‫לד הָ ָ‬ ‫רד‪ .‬טו ו ַתֵ ֶ‬ ‫בין בָ ֶ‬ ‫דש‪ ,‬ו ֵ‬ ‫ק ֵ‬ ‫בין‪ָ -‬‬ ‫ֵ‬
‫רם‪} .‬ס{ )בראשית ט"ז(‬ ‫לאבְ ָ‬ ‫עאל‪ְ ,‬‬ ‫מ ֵ‬ ‫ש ָ‬ ‫את‪-‬י ְ‬ ‫גר ֶ‬ ‫דת‪-‬הָ ָ‬ ‫נים‪ ,‬בְלֶ ֶ‬ ‫ש ִ‬ ‫שש ָ‬ ‫נה ו ְ ֵ‬ ‫ש ָ‬ ‫נים ָ‬ ‫מ ִ‬ ‫ש ֹ‬ ‫בן‪ְ -‬‬ ‫רם‪ֶ ,‬‬ ‫טז ְואבְ ָ‬

‫בן‪,‬‬ ‫הם ֵ‬ ‫לאבְר ָ ָ‬ ‫רה ְ‬ ‫ש ָ‬ ‫לד ָ‬ ‫הר ו ַתֵ ֶ‬ ‫בר‪ .‬ב ו ַתַ ַ‬ ‫ד ֵ‬ ‫שר ִ‬ ‫רה‪ ,‬כ ַאֲ ֶ‬ ‫ש ָ‬ ‫עש ה' לְ ָ‬ ‫מר; ו ַי ַ ַ‬ ‫שר א ָ‬ ‫רה‪ ,‬כ ַאֲ ֶ‬ ‫ש ָ‬ ‫את‪ָ -‬‬ ‫קד ֶ‬ ‫א ַוה' פָ ַ‬
‫דה‪-‬לו‬ ‫שר‪-‬י ָלְ ָ‬ ‫לד‪-‬לו‪ ,‬אֲ ֶ‬ ‫הנו ַ‬ ‫בנו ַ‬ ‫שם‪ְ -‬‬ ‫את‪ֶ -‬‬ ‫הם ֶ‬ ‫רא אבְר ָ ָ‬ ‫ק ָ‬ ‫אתו אלקים‪ .‬ג ו ַי ִ ְ‬ ‫בר ֹ‬ ‫ד ֶ‬ ‫שר‪ִ -‬‬ ‫עד‪ ,‬אֲ ֶ‬ ‫למו ֵ‬ ‫ניו‪ַ ,‬‬ ‫ק ָ‬ ‫לִז ְ ֻ‬
‫הם‪,‬‬ ‫אתו‪ ,‬אלקים‪ .‬ה ְואבְר ָ ָ‬ ‫שר צ ִָוה ֹ‬ ‫מים‪ ,‬כ ַאֲ ֶ‬ ‫נת י ָ ִ‬ ‫מ ַ‬ ‫ש ֹ‬ ‫בן‪ְ -‬‬ ‫בנו‪ֶ ,‬‬ ‫חק ְ‬ ‫את‪-‬יצ ְ ָ‬ ‫הם ֶ‬ ‫מל אבְר ָ ָ‬ ‫חק‪ .‬ד ו ַי ָ ָ‬ ‫רה‪--‬יצ ְ ָ‬ ‫ש ָ‬ ‫ָ‬
‫חק‪-‬‬ ‫ע‪ ,‬יצ ְ ַ‬ ‫מ ַ‬ ‫ש ֵ‬ ‫כל‪-‬הַ ֹׁ‬ ‫לי אלקים‪ָ :‬‬ ‫שה ִ‬ ‫ע ָ‬ ‫חק‪ָ ,‬‬ ‫רה‪--‬צ ְ ֹ‬ ‫ש ָ‬ ‫מר ָ‬ ‫תא ֶ‬ ‫בנו‪ .‬ו ו ַ ֹ‬ ‫חק ְ‬ ‫את יצ ְ ָ‬ ‫לד לו‪ֵ ,‬‬ ‫נה‪ ,‬בְהִו ָ ֶ‬ ‫ש ָ‬ ‫מאת ָ‬ ‫בן‪ְ -‬‬ ‫ֶ‬
‫מל;‬ ‫לד‪ ,‬ו ַי ִג ָ ַ‬ ‫דל הַי ֶ ֶ‬ ‫ניו‪ .‬ח ו ַי ִג ְ ַ‬ ‫ק ָ‬ ‫בן‪ ,‬לִז ְ ֻ‬ ‫תי ֵ‬ ‫ד ִ‬ ‫כי‪-‬י ָלַ ְ‬ ‫רה‪ִ :‬‬ ‫ש ָ‬ ‫נים‪ָ ,‬‬ ‫קה בָ ִ‬ ‫ני ָ‬ ‫הי ִ‬ ‫הם‪ֵ ,‬‬ ‫לאבְר ָ ָ‬ ‫לל ְ‬ ‫מ ֵ‬ ‫מי ִ‬ ‫מר‪ִ ,‬‬ ‫תא ֶ‬ ‫לי‪ .‬ז ו ַ ֹ‬ ‫ִ‬
‫דה‬ ‫שר‪-‬י ָלְ ָ‬ ‫רית‪ ,‬אֲ ֶ‬ ‫מצ ְ ִ‬ ‫גר הַ ִ‬ ‫בן‪-‬הָ ָ‬ ‫את‪ֶ -‬‬ ‫רה ֶ‬ ‫ש ָ‬ ‫רא ָ‬ ‫חק‪ .‬ט ו ַתֵ ֶ‬ ‫את‪-‬יצ ְ ָ‬ ‫מל ֶ‬ ‫ביום הִג ָ ֵ‬ ‫גדול‪ְ ,‬‬ ‫תה ָ‬ ‫ש ֶ‬ ‫מ ְ‬ ‫הם ִ‬ ‫עש אבְר ָ ָ‬ ‫ו ַי ַ ַ‬
‫מה הַֹזאת‪,‬‬ ‫הא ָ‬ ‫בן‪ָ -‬‬ ‫רש ֶ‬ ‫לא יי ַ‬ ‫כי ֹ‬ ‫נה‪ִ :‬‬ ‫את‪-‬בְ ָ‬ ‫מה הַֹזאת‪ ,‬ו ְ ֶ‬ ‫הא ָ‬ ‫רש ָ‬ ‫הם‪ ,‬ג ָ ֵ‬ ‫לאבְר ָ ָ‬ ‫מר‪ְ ,‬‬ ‫תא ֶ‬ ‫חק‪ .‬י ו ַ ֹ‬ ‫מצ ַ ֵ‬ ‫הם‪ְ --‬‬ ‫לאבְר ָ ָ‬ ‫ְ‬
‫אל‪-‬‬ ‫מר אלקים ֶ‬ ‫בנו‪ .‬יב ו ַֹיא ֶ‬ ‫דת ְ‬ ‫על‪ ,‬או ֹ‬ ‫הם‪ַ ,‬‬ ‫ני אבְר ָ ָ‬ ‫עי ֵ‬ ‫אד‪ ,‬בְ ֵ‬ ‫מ ֹ‬ ‫בר ְ‬ ‫ד ָ‬ ‫רע הַ ָ‬ ‫חק‪ .‬יא ו ַי ֵ ַ‬ ‫עם‪-‬יצ ְ ָ‬ ‫ני ִ‬ ‫עם‪-‬בְ ִ‬ ‫ִ‬
‫חק‪,‬‬ ‫ביצ ְ ָ‬ ‫כי ְ‬ ‫לה‪ִ :‬‬ ‫ק ָ‬ ‫מע בְ ֹ‬ ‫ש ַ‬ ‫רה‪ְ ,‬‬ ‫ש ָ‬ ‫ליך ָ ָ‬ ‫מר אֵ ֶ‬ ‫תא ַ‬ ‫שר ֹ‬ ‫כל אֲ ֶ‬ ‫ך‪ֹ --‬‬ ‫מת ֶ ָ‬ ‫על‪-‬אֲ ָ‬ ‫ער ו ְ ַ‬ ‫על‪-‬הַנ ַ ַ‬ ‫ניך ָ ַ‬ ‫עי ֶ‬ ‫רע בְ ֵ‬ ‫הם‪ ,‬אל‪-‬י ֵ ַ‬ ‫אבְר ָ ָ‬
‫קח‪-‬‬ ‫קר ו ַי ִ ַ‬ ‫ב ֶ‬ ‫הם בַ ֹ‬ ‫כם אבְר ָ ָ‬ ‫ש ֵ‬ ‫ך‪ ,‬הוא‪ .‬יד ו ַי ַ ְ‬ ‫ע ָ‬ ‫כי ז ַר ְ ֲ‬ ‫מנו‪ִ :‬‬ ‫שי ֶ‬ ‫לגוי אֲ ִ‬ ‫מה‪ְ ,‬‬ ‫הא ָ‬ ‫בן‪ָ -‬‬ ‫את‪ֶ -‬‬ ‫גם ֶ‬ ‫רע‪ .‬יג ו ְ ַ‬ ‫רא לְך ָ ז ָ ַ‬ ‫ק ֵ‬ ‫י ָ‬
‫בע‪.‬‬ ‫ש ַ‬ ‫אר ָ‬ ‫בר בְ ֵ‬ ‫ד ַ‬ ‫מ ְ‬ ‫תע‪ ,‬בְ ִ‬ ‫ה; ו ַתֵלֶך ְ ו ַתֵ ַ‬ ‫ח ָ‬ ‫של ְ ֶ‬ ‫לד‪--‬ו ַי ְ ַ‬ ‫את‪-‬הַי ֶ ֶ‬ ‫מה‪ ,‬ו ְ ֶ‬ ‫שכ ְ ָ‬
‫על‪ִ -‬‬ ‫שם ַ‬ ‫גר ָ‬ ‫אל‪-‬הָ ָ‬ ‫תן ֶ‬ ‫מים ו ַי ִ ֵ‬ ‫מת ַ‬ ‫ח ַ‬ ‫חם ו ְ ֵ‬ ‫לֶ ֶ‬
‫חק‬ ‫גד‪ ,‬הַר ְ ֵ‬ ‫מנ ֶ ֶ‬ ‫לה ִ‬ ‫שב ָ‬ ‫חם‪ .‬טז ו ַתֵלֶך ְ ו ַתֵ ֶ‬ ‫שי ִ‬ ‫חד הַ ׁ ִ‬ ‫חת א ַ‬ ‫לד‪ ,‬תַ ַ‬ ‫את‪-‬הַי ֶ ֶ‬ ‫שלֵך ְ ֶ‬ ‫מת; ו ַתַ ְ‬ ‫ח ֶ‬ ‫מן‪-‬הַ ֵ‬ ‫מים‪ִ ,‬‬ ‫כלו הַ ַ‬ ‫טו ו ַי ִ ְ‬
‫מע‬‫ש ַ‬ ‫ך‪ .‬יז ו ַי ִ ְ‬ ‫לה ו ַתֵבְ ְ‬ ‫ק ָ‬ ‫את‪ֹ -‬‬ ‫שא ֶ‬ ‫גד‪ ,‬ו ַתִ ׁ ָ‬ ‫מנ ֶ ֶ‬ ‫שב ִ‬ ‫לד; ו ַתֵ ֶ‬ ‫במות הַי ָ ֶ‬ ‫אה ְ‬ ‫רה‪ ,‬אל‪-‬אֶר ְ ֶ‬ ‫מ ָ‬ ‫כי א ְ‬ ‫שת‪ִ ,‬‬ ‫ק ֶ‬ ‫חֵוי ֶ‬ ‫ט ֲ‬ ‫מ ַ‬ ‫כִ ְ‬
‫גר; אל‪-‬‬ ‫מה‪-‬לָך ְ הָ ָ‬ ‫לה ַ‬ ‫מר ָ‬ ‫מים‪ ,‬ו ַֹיא ֶ‬ ‫ש ַ‬ ‫מן‪-‬הַ ׁ ָ‬ ‫גר ִ‬ ‫אל‪-‬הָ ָ‬ ‫לאך ְ אלקים ֶ‬ ‫מ ְ‬‫רא ַ‬ ‫ק ָ‬ ‫ער‪ ,‬ו ַי ִ ְ‬ ‫את‪-‬קול הַנ ַ ַ‬ ‫אלקים‪ֶ ,‬‬
‫דך ְ‬ ‫את‪-‬י ָ ֵ‬ ‫קי ֶ‬ ‫זי ִ‬ ‫ח ִ‬ ‫ער‪ ,‬ו ְהַ ֲ‬ ‫את‪-‬הַנ ַ ַ‬ ‫אי ֶ‬ ‫ש ִ‬ ‫מי ְ‬ ‫שם‪ .‬יח קו ִ‬ ‫שר הוא‪ָ -‬‬ ‫ער בַאֲ ֶ‬ ‫אל‪-‬קול הַנ ַ ַ‬ ‫מע אלקים ֶ‬ ‫ש ַ‬ ‫כי‪ָ -‬‬ ‫אי‪ִ ,‬‬ ‫תיר ְ ִ‬ ‫ִ‬
‫מת‪,‬‬ ‫ח ֶ‬ ‫את‪-‬הַ ֵ‬ ‫לא ֶ‬ ‫מ ֵ‬ ‫מים; ו ַתֵלֶך ְ ו ַתְ ַ‬ ‫אר ָ‬ ‫רא בְ ֵ‬ ‫ה‪ ,‬ו ַתֵ ֶ‬ ‫ני ָ‬‫עי ֶ‬ ‫את‪ֵ -‬‬ ‫קח אלקים ֶ‬ ‫מנו‪ .‬יט ו ַי ִפְ ַ‬ ‫שי ֶ‬ ‫גדול‪ ,‬אֲ ִ‬ ‫לגוי ָ‬ ‫כי‪ְ -‬‬ ‫בו‪ִ :‬‬
‫שת‪ .‬כא‬ ‫ק ָׁ‬ ‫בה ַ‬ ‫ר ֶ‬ ‫הי‪ֹ ,‬‬ ‫בר‪ ,‬ו ַי ְ ִ‬ ‫ד ָ‬ ‫מ ְ‬‫שב‪ ,‬בַ ִ‬ ‫דל; ו ַי ֵ ֶ‬ ‫ער‪ ,‬ו ַי ִג ְ ָ‬ ‫את‪-‬הַנ ַ ַ‬ ‫הי אלקים ֶ‬ ‫ער‪ .‬כ ו ַי ְ ִ‬ ‫את‪-‬הַנ ָ ַ‬ ‫ק‪ֶ ,‬‬ ‫ש ְ‬ ‫מים‪ ,‬ו ַתַ ְ‬ ‫ַ‬
‫רים‪} .‬פ{ )בראשית כ"א(‬ ‫מצ ְ ָ‬‫רץ ִ‬ ‫מאֶ ֶ‬ ‫שה‪ֵ ,‬‬ ‫אמו אִ ׁ ָ‬ ‫קח‪-‬לו ִ‬ ‫רן; ו ַתִ ַ‬ ‫פא ָ‬ ‫בר ָ‬ ‫ד ַ‬ ‫מ ְ‬ ‫שב‪ ,‬בְ ִ‬ ‫ו ַי ֵ ֶ‬

‫* מדוע מתבצע הגירוש בכל אחד מהפעמים? האם הוא מוצדק לדעתכם? מהי עמדת אברהם? איך‬
‫מתייחסים לגירוש משמים?‬

‫*קראו את דברי המפרשים‪:‬‬


‫ה' ‪ -‬חטאה אמנו בענוי הזה‪ ,‬וגם אברהם בהניחו לעשות כן‪ ,‬ושמע ה'‬
‫ני ָ‬
‫מפָ ֶ‬
‫רח ִ‬
‫רי ו ַתִבְ ַ‬
‫ש ַ‬
‫ענ ֶהָ ָ‬
‫‪'" :‬ו ַתְ ַ‬
‫אל עניה ונתן לה בן‪ ,‬שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי " רמב"ן‬
‫לבראשית ט"ז ו‬

‫‪ ..." :‬ולא נהגה שרה בזה למידת המוסר ולא למידת חסידות; לא מוסר ‪ -‬כי אף על פי שאברהם‬
‫ך'‪ ,‬היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא‬ ‫ני ְ‬
‫עי ָ‬
‫הטוב בְ ֵ‬‫לה ַ‬
‫שי ָ‬‫ע ִ‬
‫מחל לה על כבודו ואמר לה‪ֲ ' :‬‬
‫לענותה; ולא מידת חסידות ונפש טובה ‪ -‬כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו‪.‬‬
‫ואמר החכם‪' :‬מה נאוה המחילה בעת היכולת'‪ .‬ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל‪,‬‬
‫ך'‪ ,‬והשיב לה ברכה תחת ענָיה‪ .‬ואברם לא‬
‫ענ ְי ֵ ְ‬
‫אל ָ‬ ‫מע ה' ֶ‬ ‫ש ַ‬‫כי ָ‬
‫כמו שאמר המלאך אל הגר‪ִ ' :‬‬
‫מנע משרי מלענותה אף על פי שהיה רע בעיניו‪ ,‬משום שלום בית‪ .‬ולכן הסיפור שנכתב בתורה‬
‫להקנות מדות טובות לאדם ולהרחיק הרעות" רד"ק לבראשית ט"ז ו‬
‫*איך הוכיחו הרד"ק והרמב"ן שאכן שרה חטאה?‬

‫ותחת ארבע לא תוכל שאת‪:‬‬ ‫"תחת שלוש רגזה ארץ‬


‫ונבל כי ישבע לחם‪,‬‬ ‫תחת עבד כי ימלוך‬
‫ושפחה כי תירש‬ ‫תחת שנואה כי תבעל‬
‫גברתה‪ ".‬משלי ל'‪ ,‬כא‪-‬כג‬

‫ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך ‪ … -‬עניין 'חמסי'‪ ,‬כי שרה הייתה משתעבדת בהגר והייתה כפופה‬
‫אליה‪ ,‬ואברהם אמר לה כי הוא עוון פלילי לענותה‪ ,‬ומנעה עצמה מלהשתעבד בה‪ ,‬ועתה נתאמרה‬
‫אליה‪ ,‬ועל כן אמרה‪ :‬ישפוט‪ ,‬אם כדבריי‪ ,‬שאני משתעבדת‪ ,‬או כדבריך… והמלאך אמר‪ :‬הדין‬
‫עמה‪' -‬שובי אל גברתך והתעני' כמו שהיית עושה כבתחילה‪) .‬רבנו חננאל(‬

‫כי ייקח אדם אישה כוהנת )שאינה רשאית ללדת בנים(‪ ,‬והיא תיתן לאישה אמה‪ ,‬אם‬
‫)האמה( תלד בנים ואחרי כן תשווה עצמה לגברתה‪ ,‬גברתה לא תיתן אותה בכסף )‪-‬לא‬
‫תמכרנה(‪ ,‬מפני שילדה בנים )משמע‪ :‬וזו אכזריות להפריד בין האם לבניה(‪ .‬היא תשים‬
‫מהות‪.‬‬
‫תמנה אותה בין האֲ ָ‬
‫עליה אות )עבדות( ו ִ‬
‫)חוקי חמורבי בתרגום לעברית מתוך "עולם התנ"ך(‬

‫*חוקי חמורבי הם קובץ חוקים שנמצא מתקופת האבות‪ .‬איך אפשר לפרש את עינוייה של הגר לפי‬
‫מקורות אלו? מה העינוי? ואיך ניתן לפרש את דברי המלאך להגר?‬

‫*נראה קצת פירושים על פרשת הגירוש‪ .‬נסו להגדיר את ההבדל המהותי בין הפרשיות‪:‬‬

‫רית וגו' אמר רבי שמעון רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי דרש רבי‬ ‫מצ ְ ִ‬‫גר הַ ִ‬ ‫בן הָ ָ‬
‫את ֶ‬ ‫רה ֶ‬ ‫ש ָ‬‫רא ָ‬ ‫"ו ַתֵ ֶ‬
‫חק וגו' אין מצחק‬ ‫מצ ַ ֵ‬‫הם ְ‬ ‫לאבְר ָ ָ‬ ‫דה ְ‬ ‫שר י ָלְ ָ‬
‫רית אֲ ֶ‬ ‫מצ ְ ִ‬ ‫גר הַ ִ‬ ‫בן הָ ָ‬‫את ֶ‬ ‫רה ֶ‬ ‫ש ָ‬
‫רא ָ‬ ‫עקיבא )בראשית כ"א( ו ַתֵ ֶ‬
‫בי' )בראשית ל"ט יז(‬ ‫חק ִ‬ ‫לנו לְצ ַ ֶ‬ ‫באתָ ָ‬ ‫שר הֵ ֵ‬ ‫רי אֲ ֶ‬ ‫עב ְ ִ‬ ‫בד הָ ִ‬ ‫ע ֶ‬ ‫לי הָ ֶ‬
‫בא אֵ ַ‬ ‫אלא גלוי עריות היך דאת אמר ' ָ‬
‫מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן‪ ,‬תני רבי‬
‫חק' )שמות ל"ב ו(‬ ‫קמו לְצ ַ ֵ‬ ‫שתו ו ַי ָ ֻ‬ ‫אכל ו ְ ָ‬‫עם לֶ ֱ‬ ‫שב הָ ָ‬ ‫ישמעאל אין צחק אלא עבודה זרה שנאמר 'ו ַי ֵ ֶ‬
‫מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימסיות וצד חגבים ומקריב עליהם‪ ,‬רבי אלעזר‬
‫נינו וגו' )שמואל ב ב' יד( רבי עזריה‬ ‫חקו לְפָ ֵ‬ ‫ש ֲ‬‫רים ִוי ַ‬ ‫ע ִ‬ ‫נא הַנ ְ ָ‬ ‫אומר אין צחק אלא שפיכות דמים 'ָיקומו ָ‬
‫משום רבי לוי אמר אמר ליה ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקנו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת‬
‫כן‪-‬‬
‫מֶות‪ֵ ,‬‬ ‫צים ו ָ ָ‬‫ח ִ‬
‫קים ִ‬
‫רה ז ִ ִ‬ ‫הי ֶ‬ ‫מתְלַהְלֵהַ ַ‬ ‫וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה עצמו מצחק הדא הוא דכתיב 'כ ְ ִ‬
‫ני' )משלי כ"ו יח‪-‬יט( ואני אומר אין הלשון הזה של צחוק‬ ‫חק א ִ‬ ‫ש ֵ‬‫מ ַ‬‫הלא‪ְ -‬‬ ‫מר ֲ‬ ‫עהו ְוא ַ‬‫את‪-‬ר ֵ ֵ‬ ‫מה ֶ‬ ‫איש ר ִ ָ‬ ‫ִ‬
‫אלא לשון ירושה‪ ,‬שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים‪ ,‬אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני‬
‫הזאת‬ ‫מה ַ‬ ‫הא ָ‬‫בן ָ‬
‫רש ֶ‬ ‫כי לא יי ַ‬ ‫בכור ואני נוטל פי שנים‪ ,‬שמתשובה שאמרה שרה לאברהם את למד ' ִ‬
‫חק'‪ :‬כי לא יירש עם בני אף על פי שאינו יצחק‪ ,‬עם יצחק אע"פ )אף על פי( שאינו‬ ‫עם יצ ְ ָ‬ ‫ני ִ‬‫עם בְ ִ‬ ‫ִ‬
‫בני‪ ,‬קל וחומר עם בני עם יצחק"‪.‬בראשית רבה פרשה נג‬

‫"מצחק אין פירושו כמו משחק‪ ,‬כאילו שרה נתמלאה קנאה בראותה את בן האמה כשהוא משחק‬
‫בשעת המשתה‪ ,‬ומשום כך תדרוש את הרחקתו מן הבית‪ .‬מסתבר שהיה בו בצחוק זה משהו חמור‬
‫יותר‪ ,‬ובהבנתה הנכונה של המלה צריך לחפש את מניעיה של שרה‪ .‬לנו נראה שצחוק זה כמוהו‬
‫כלעג; השווה להלן ל"ט‪ ,‬יד ויחזקאל כ"ג‪ ,‬לב‪ .‬ואין הכתוב מפרש את טיבו של לעג זה‪ .‬אולי חשב‬
‫ישמעאל‪ ,‬כי בתור בנו הגדול של אברהם הוא רשאי להתנשאות על אחיו הקטן וללעוג לו‪ ,‬לראותו‬
‫ככפוף לו והוא רשאי להתעלל בו‪ .‬מכל מקום‪ ,‬סיבה הייתה לה לשרה לדאגה‪ ,‬שיבוא היום ובן‬
‫האמה ידחה את בן הגבירה מירושתו החוקית‪ ,‬יתרה מזו‪ ,‬שיבוא היום והוא יסכן את ירושתו הנצחית‬
‫רש ‪ -‬אל‬ ‫כי לא יי ַ‬
‫הזאת ואת הבן שהוכיח עצמו כבן אמה‪ִ .‬‬
‫מה ַ‬‫הא ָ‬
‫רש ָ‬
‫של אברהם‪ .‬משום כך אמרה‪ :‬ג ָ ֵ‬
‫לו לבן האמה לרשת יחד עם בני‪ ,‬אל להם לחיות ביחד ולנחול בארץ אחת‪ .‬והציווי האלוהי מוכיח‪,‬‬
‫כי אמנם צדקה שרה אמנו"‪ .‬רד"צ הופמן‬

‫אם נסכם בצורה כללית את הפער העקרוני הקיים בין שתי הפרשיות נאמר‪ ,‬כי סיפור בריחת הגר‬
‫הינו סיפור אישי‪ :‬ריב המתחולל בין שפחה לגבירתה‪ ,‬אשר מאלץ את השפחה ‪ -‬את הגר ‪ -‬לברוח‪.‬‬
‫בסיפור זה הגר ניצבת מול הקב"ה בזכות עצמה וזוכה בברכה‪ .‬הדיאלוגים כולם נעשים ברמה‬
‫האישית ‪ -‬המלאך פוגש את הגר ומשוחח עימה‪ ,‬ואף בנה נקרא בשמו הפרטי‪ .‬דומני שבשל כך אף‬
‫שם ה' המוזכר בפרשיה זו הוא שמו הפרטי של האל ‪ -‬שם הוי"ה‪ .‬שם זה‪ ,‬הינו שמו הפרטי של א‪-‬‬
‫להי ישראל‪ ,‬בניגוד לשם "א‪-‬להים" שזהו שם העצם הכללי ‪ -‬שעל כן מקבל יידוע והטיות )הא‪-‬‬
‫להים‪ ,‬א‪-‬להינו‪ ,‬א‪-‬להים אחרים וכו'(‪ .‬כמו ההבדל בין ילד )שם כללי( למשה )שם פרטי( ]הרחבנו‬
‫בכך בשיעורינו הקודם‪ .‬מקור הדברים אצל ריה"ל‪ ,‬ספר הכוזרי‪ ,‬מאמר ד'[‪ .‬כשמוזכר בספר‬
‫בראשית שמו הפרטי של א‪-‬להי ישראל‪ ,‬הדבר קשור להתערבות מיוחדת של ה'‪ ,‬ברובד האישי‬
‫והפרטי‪ .‬הוא ניצב כאל פרסונלי בעל שם‪ ,‬מול אדם פרטי בעל שם )או אומה פרטית(‪.‬‬
‫לעומת כל זאת‪ ,‬סיפור הגירוש מגלה לקורא את המהלך האלוהי המתוכנן‪ .‬אין מדובר בריב אישי‪-‬‬
‫פרטי בין שני אנשים; הוויכוח מתחילתו הינו ויכוח עקרוני הנוגע להעמדת אומה על עקרונות וערכים‬
‫מסוימים‪ .‬הדבר המפריע לשרה בסיפור זה איננו כבודה האישי כי אם חינוך בנה שעתיד להעמיד‬
‫אומה‪ .‬כאן‪ ,‬מתערב א‪-‬להים במעשה הגירוש‪ ,‬שהרי זהו קיום רצונו בהנהגת עולמו ובגיבושו של עם‬
‫ישראל‪ .‬גירוש זה הינו עקרוני ומשמעותי לדורות ‪ -‬כאן נדחה ישמעאל מהיות חלק מהעם הנבחר‪,‬‬
‫כאן הוא משולח ומשאיר את הבחירה האחת ‪" -‬כי ביצחק יקרא לך זרע"‪ .‬אמנם ראוי הוא לברכה‪,‬‬
‫אך רק מתוקף היותו זרע אברהם‪ ,‬וממילא לברכה מצומצמת יותר‪.‬‬
‫הרב יונתן גרוסמן‬
‫בס"ד‬

‫חברותות לפ' חיי שרה‬ ‫"הקרה נא לפני היום"‬

‫ני‬
‫ד ִ‬
‫עם אֲ ֹ‬ ‫סד ִ‬ ‫ח ֶ‬ ‫שה ֶ‬ ‫ע ֵ‬ ‫היום ו ַ ֲ‬ ‫ני ַ‬ ‫נא ל ְפ ָ ַ‬ ‫רה ָ‬ ‫ק ֵ‬‫הם הַ ְ‬ ‫ני אבְר ָ ָ‬ ‫ד ִ‬ ‫הי אֲ ֹ‬ ‫ל ֵ‬‫מר ד’ אֱ ֹ‬ ‫)יב( ו ַֹיא ַ‬
‫הם‪:‬‬ ‫אבְר ָ ָ‬
‫מים‪:‬‬ ‫אב ָ‬ ‫ש ֹ‬ ‫את ל ִ ְ‬ ‫עיר ֹיצ ְ ֹ‬ ‫שי הָ ִ‬ ‫בנות אנ ְ ֵ‬ ‫מים ו ְ‬ ‫עין הַ ָ‬ ‫על ֵ‬ ‫צב ַ‬ ‫כי נ ִ ָ‬ ‫נה אֹנ ִ‬ ‫)יג( הִ ֵ‬
‫ליך ָ‬ ‫מ ֶ‬
‫גם ג ְ ַ‬‫תה ו ְ ַ‬ ‫ש ֵ‬‫רה ְ‬ ‫מ ָ‬ ‫תה ְוא ְ‬ ‫ש ֶ‬ ‫דך ְ ו ְאֶ ְ‬
‫נא כ ַ ֵ‬ ‫טי ָ‬ ‫ליהָ הַ ִ‬ ‫מר אֵ ֶ‬ ‫א ַ‬‫שר ֹ‬ ‫ער ָ א ֲ ֶ‬ ‫)יד( ו ְהָָיה הַנ ַ ֲ‬
‫ני‪:‬‬‫ד ִ‬‫עם אֲ ֹ‬ ‫סד ִ‬ ‫ח ֶ‬
‫שיתָ ֶ‬ ‫ע ִ‬ ‫כי ָ‬ ‫דע ִ‬ ‫בה אֵ ַ‬ ‫חק ו ָ‬ ‫ליצ ְ ָ‬‫דך ָ ְ‬‫עב ְ ְ‬‫חת ָ ל ְ ַ‬ ‫הכ ַ ְ‬
‫תה ֹ‬ ‫א ָ‬‫קה ֹ‬ ‫ש ֶ‬‫א ְ‬

‫הגמרא במסכת חולין דף צ"ה ע"ב משתמשת בדוגמא זו לאיסור נחש‪:‬‬

‫"והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש"‬

‫*האם המעשה של אליעזר נראה לכם בעייתי? מדוע?‬


‫*מהו הניחוש של יונתן בן שאול?במה המקרים דומים?‬

‫" ד' הן שתבעו שלא כהוגן‪ ,‬לג' ניתן כהוגן‪ ,‬לאחד ניתן שלא כהוגן ואלו הן אליעזר‬
‫עבד אברהם‪ ,‬כלב‪ ,‬שאול‪ ,‬יפתח‪.‬‬
‫אליעזר אמר והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' הא אלו יצאה אמה אחת והשקתו‬
‫היה משיאה לבן אדונו‪ ,‬אתמהא‪ ,‬וזימן לו הקב"ה כהוגן‪ ,‬ויהי הוא טרם כלה לדבר‬
‫והנה רבקה יוצאת וגו'‪,‬‬
‫וכלב אמר )שופטים א( אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי את עכסה בתי‬
‫לאשה אילו לכדו עבד אחד היה נותן לו בתו וזימן לו הקב"ה כהוגן שנאמר )שם‬
‫‪/‬שופטים א'‪ (/‬וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב ויתן לו את עכסה בתו לאשה‪,‬‬
‫שאול אמר )שמואל א יז( והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו‬
‫יתן לו לאשה‪ ,‬הא אילו יצא כושי אחד או עובד כוכבים אחד או עבד והכהו היה נותן‬
‫לו בתו וזימן לו הקב"ה כהוגן דכתיב ודוד בן איש אפרתי‪,‬‬
‫יפתח )שופטים יא( והיה היוצא אשר יצא וגו' והעליתיהו עולה לה'‪ ,‬הא אילו יצא‬
‫חמור או כלב אחד או חתול אחת‪ ,‬היה מעלהו עולה וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן‪,‬‬
‫הה"ד )שם ‪/‬שופטים י"א‪ (/‬ויבא יפתח וגו' והנה בתו יוצאת לקראתו"‪ .‬בראשית‬
‫רבה‬
‫*מדוע דווקא ליפתח ניתן שלא כהוגן? במה תביעתו שונה?‬
‫מדוע נאמר במדרש שכולם תבעו שלא כהוגן?‬

‫אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו‪ ,‬כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל‬
‫ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין‬
‫חפציי נעשים‪ ,‬הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא‬
‫יפגעני אדם רמאי‪ ,‬וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך‪,‬‬
‫טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני‪ ,‬וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה‬
‫שקרא ערבית‪ ,‬שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול‪ ,‬וכן המשים סימנים לעצמו‬
‫אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה‪ ,‬כאליעזר עבד‬
‫אברהם‪ ,‬וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר‬
‫מדברים אלו לוקה‪.‬‬

‫השגת הראב"ד‪ :‬זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי‬
‫הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר‬
‫שלענין איסור נאמר ולא היא! אלא ה"ק)הכי קאמר(‪ :‬אינו ראוי לסמוך‪ .‬ואיך‬
‫חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא‬
‫לאפיה‪) .‬אם היו הם‪ ,‬היו מוציאים שוטי אש לפניו‪(...‬‬

‫רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה ד'‬

‫*איזה סוג ניחוש אוסר הרמב"ם? האם יש לדעתכם הבדל בין סוגי הניחושים?‬
‫*מה אומר הראב"ד? מדוע לדעתכם הוא סובר כך?‬

‫י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד‪ ,‬כמו שעשה אליעזר עבד‬
‫אברהם או יהונתן )טור והר"ד קמחי(‪ ,‬ויש אוסרין )רמב"ם וסמ"ג(‪ .‬וההולך בתום‬
‫ובוטח בה'‪ ,‬חסד יסובבנו )תהילים לב‪ ,‬י(‪ .‬שו"ע יו"ד סימן קע"ט סעיף ד'‬
‫ברמ"א‬
‫*כמו מי פסק הרמ"א?‬

‫"בטעם איסור ענינים אלו מה שידעתי‪ .‬וראיתי בספרי הראשונים בטעם איסור זה‪,‬‬
‫לפי שכל ענינים אלו מטעים ההמון‪ ,‬ויחשבו בשביל שיצדקו עליהם קצת מן‬
‫הדברים שיגידו להם בעלי הקסם‪ ,‬שכל הפעולות שהם בעולם סבתם המזלות‬
‫והכחות‪ ,‬וכמעט יקראו מן הכת הרע האומרים עזב אלקים את הארץ ]יחזקאל ח'‪,‬‬
‫י"ב[‪ ,‬ובעד זה הענין שהיה מפורסם הרבה בזמן הנביאים אמר הנביא ]הושע ד'‪,‬‬
‫י"ב[ עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו "‪ .‬ספר החינוך מצוה תקי‬

‫*מה טעם איסור ניחוש לדעת החינוך? האם ניחוש מהסוג של אליעזר נכלל בטעם זה? האם ניחוש‬
‫כזה פוגע באמונה?‬

‫ואם תאמר היאך ניחש אליעזר עבד אברהם‪ ,‬ותרצו התוספות )חולין צה ע"ב( שלא‬
‫נתן הנזמים תחלה‪ ,‬אלא שאל תחלה ואחר כך נתן הנזמים‪ .‬ולא ידעתי מה הועילו‬
‫התוספות בתירוץ זה‪ ,‬דסוף סוף היה סומך על ניחוש שלו שהאשה אשר תשקה‬
‫אותו יקח אותה ליצחק‪ ,‬ואם לא רצתה להשקותו לא לקח אותה‪ ,‬הרי על ניחוש‬
‫שלו היה סומך‪ ,‬ולא היה הניחוש בשביל הצמידים שיתן‪ ,‬אבל הניחוש היה בשביל‬
‫שיקח אותה אשר תשקה אותו‪ ,‬ואין לומר דדעתו היה שאף אם לא תשקה אותו‬
‫שיקח אותה ‪ -‬שזה דבר אינו כלל‪ ,‬דאם כן למה עשה הניחוש‪ ,‬ונראה אלי דלא הוי‬
‫כהאי גוונא ניחוש‪ ,‬דהא אפילו בלא ניחוש שלו ראוי שיקח אליעזר אשה זאת ‪ -‬כיון‬
‫שהיא גומלת חסד ראויה לביתו של אברהם )רש"י כאן(‪ ,‬וכן גבי יונתן בלא ניחוש‬
‫שלו ראוי הדבר‪ ,‬שאם יאמרו הם "עלו עלינו" )ש"א יד‪ ,‬ט( ‪ -‬מאחר שאומרים עלו‬
‫אלינו אם כן יראים הם ולכך לא ירצו לבא אליהם‪ ,‬ואם כן אפילו סומך עליו לגמרי ‪-‬‬
‫אין זה ניחוש‪ ,‬כיון שבלא ניחוש ראוי הדבר בעצמו‪ .‬ואין אסור הניחוש רק כאשר‬
‫בלא ניחוש אין כאן שום טעם לדבר ההוא‪ ,‬ובודאי כהאי גוונא ניחוש הוא‪ .‬ומה‬
‫שאמרו )חולין צה ע"ב( 'כל ניחוש שאינו כניחוש של אליעזר עבד אברהם אינו‬
‫ניחוש' ‪ -‬לא שהיה זה ניחוש‪ ,‬אלא שכך אומר ‪ -‬שכל מי שאינו סומך עליו כמו‬
‫שסמך עליו אליעזר ‪ -‬אינו ניחוש כלל‪ .‬העולה ‪ -‬לא היה זה ניחוש‪ .‬ודבר זה נראה‬
‫לי ברור שלא היה זה הוכחה לניחוש‪ .‬ועוד נראה דשאני הכא מפני שהיה לדבר‬
‫מצוה; גבי יונתן ‪ -‬מצוה היה להציל את ישראל‪ ,‬ואליעזר עבד אברהם ‪ -‬מצוה‬
‫להביא אשה הגונה ליצחק‪ ,‬ולפיכך לא נאסר לו‪:‬‬
‫מהר"ל "גור אריה"‬

‫*מה ההבדל לדעת המהר"ל בין ניחושם של אליעזר ויונתן לניחוש אחר?‬

‫לא בדק את רבקה כי אם במידה זו אם יש לה עין טובה ‪ ...‬וחז"ל אמרו‪" :‬כל כלה‬
‫שעיניה יפות‪ ,‬אין כל גופה צריך בדיקה" וזה דבר שהחוש מכחיש‪ ,‬כי כמה‬
‫מכוערות בעולם שעיניהן יפות‪ .‬ועוד קשה‪ :‬מה ראו חז"ל ליתן עצה לבדוק אחר יופי‬
‫חיצוני זה‪ ,‬והלה "שקר החן והבל היופי"‪ .‬אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר‬
‫מעשים‪ ,‬לבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים‪ ,‬כי אם עיניהן יפות בבריות‪,‬‬
‫אז היא בלי ספק שלימה בכל המידות‪ ,‬ולמדו חז"ל מן אליעזר שלא בדק את‬
‫כלי יקר‬ ‫רבקה כי אם במידה זו‪ ,‬כי היא בניין אב על כל המידות‪.‬‬

‫*מה דעת הכלי יקר על ניחושו של אליעזר?‬


‫בס"ד‬

‫חברותות לפר' וישלח‬ ‫שמעון ולוי‬


‫נה‬ ‫די ָ‬ ‫חי ִ‬‫מעון ו ְל ִֵוי אֲ ֵ‬ ‫ש ְ‬ ‫קב ִ‬ ‫ע ֹ‬ ‫ני‪-‬י ַ ֲ‬ ‫ני‪-‬בְ ֵ‬ ‫ש ֵ‬ ‫קחו ְ‬ ‫בים‪ ,‬ו ַי ִ ְ‬ ‫כאֲ ִ‬ ‫תם ֹ‬ ‫היו ָ‬ ‫שי בִ ְ‬ ‫לי ִ‬‫ש ִ‬ ‫ביום הַ ׁ ְ‬ ‫הי ַ‬ ‫כה ו ַי ְ ִ‬
‫בנו‪,‬‬ ‫כם ְ‬ ‫ש ֶ‬ ‫את‪ְ -‬‬ ‫חמור ו ְ ֶ‬ ‫את‪ֲ -‬‬ ‫כר‪ .‬כו ו ְ ֶ‬ ‫כל‪-‬ז ָ ָ‬ ‫רגו‪ָ ,‬‬ ‫טח; ו ַי ַהַ ְ‬ ‫עיר‪ ,‬בֶ ַ‬ ‫על‪-‬הָ ִ‬ ‫באו ַ‬ ‫רבו‪ ,‬ו ַי ָ ֹ‬ ‫ח ְ‬ ‫איש ַ‬ ‫ִ‬
‫לים‪,‬‬
‫חל ָ ִ‬ ‫על‪-‬הַ ֲ‬ ‫באו ַ‬ ‫קב‪ָ ,‬‬ ‫ע ֹ‬ ‫ני י ַ ֲ‬‫צאו‪ .‬כז בְ ֵ‬ ‫כם‪ ,‬ו ַי ֵ ֵ‬ ‫ש ֶ‬ ‫בית ְ‬ ‫מ ֵ‬
‫נה ִ‬ ‫די ָ‬ ‫את‪ִ -‬‬ ‫קחו ֶ‬ ‫רב; ו ַי ִ ְ‬ ‫ח ֶ‬‫פי‪ָ -‬‬ ‫רגו ל ְ ִ‬ ‫הָ ְ‬
‫את‬ ‫הם‪ ,‬ו ְ ֵ‬ ‫רי ֶ‬ ‫מ ֵ‬‫ח ֹ‬‫את‪ֲ -‬‬ ‫רם‪ ,‬ו ְ ֶ‬ ‫ק ָ‬ ‫את‪-‬בְ ָ‬ ‫נם ו ְ ֶ‬ ‫צא ָ‬ ‫את‪ֹ -‬‬ ‫תם‪ .‬כח ֶ‬ ‫אחו ָ‬ ‫מאו‪ֲ ,‬‬ ‫ט ְ‬‫שר ִ‬ ‫עיר‪--‬אֲ ֶ‬ ‫בזו‪ ,‬הָ ִ‬ ‫ו ַי ָ ֹ‬
‫הם‪,‬‬‫שי ֶ‬ ‫את‪-‬נ ְ ֵ‬ ‫פם ו ְ ֶ‬ ‫ט ָ‬‫כל‪ַ -‬‬ ‫את‪ָ -‬‬ ‫לם ו ְ ֶ‬ ‫חי ָ‬ ‫כל‪ֵ -‬‬ ‫את‪ָ -‬‬ ‫קחו‪ .‬כט ו ְ ֶ‬ ‫דה‪ ,‬ל ָ ָ‬ ‫ש ֶ‬‫שר בַ ׁ ָ‬ ‫את‪-‬אֲ ֶ‬ ‫עיר ו ְ ֶ‬ ‫שר‪-‬בָ ִ‬ ‫אֲ ֶ‬
‫תי‪,‬‬‫א ִ‬ ‫תם ֹ‬ ‫עכ ַר ְ ֶ‬ ‫אל‪-‬ל ִֵוי‪ֲ ,‬‬ ‫מעון ו ְ ֶ‬ ‫ש ְ‬ ‫אל‪ִ -‬‬ ‫קב ֶ‬ ‫ע ֹ‬ ‫מר י ַ ֲ‬ ‫בית‪ .‬ל ו ַֹיא ֶ‬ ‫שר בַ ָ‬ ‫כל‪-‬אֲ ֶ‬ ‫את‪ָ ,‬‬ ‫בזו; ו ְ ֵ‬ ‫שבו ו ַי ָ ֹ‬ ‫ָ‬
‫ני‪,‬‬
‫הכו ִ‬ ‫לי ו ְ ִ‬ ‫ע ַ‬ ‫ספו ָ‬ ‫פר‪ ,‬ו ְנ ֶאֶ ְ‬ ‫ס ָ‬ ‫מ ְ‬‫תי ִ‬ ‫מ ֵ‬ ‫ני‪ְ ,‬‬ ‫ני ובַפ ְר ִִזי; ו ַאֲ ִ‬ ‫ע ִ‬ ‫רץ‪ ,‬בַכ ְנ ַ ֲ‬ ‫הא ֶ‬ ‫שב ָ‬ ‫ני בְֹי ֵ‬ ‫ש ִ‬ ‫אי ֵ‬ ‫ל ְהַבְ ִ‬
‫תנו‪ .‬בראשית ל"ד‬ ‫אחו ֵ‬ ‫את‪ֲ -‬‬ ‫שה ֶ‬ ‫ע ֶ‬ ‫נה‪ ,‬י ַ ֲ‬ ‫כזו ָ‬ ‫מרו‪ :‬הַ ְ‬ ‫תי‪ .‬לא ו ַֹיא ְ‬ ‫בי ִ‬ ‫ני ו ֵ‬ ‫תי אֲ ִ‬ ‫ד ִ‬ ‫מ ְ‬ ‫ש ַ‬
‫ו ְנ ִ ְ‬

‫• מה דעתכן על מעשה שמעון ולוי? מהו הויכוח שלהם עם יעקב? מי מנצח‬


‫בויכוח? מי לדעתכן צודק?‬

‫ני‬
‫רי בְ ֵ‬
‫ח ֵ‬
‫דפו‪ ,‬א ֲ‬
‫לא ר ָ ְ‬
‫הם‪ ,‬ו ְ ֹ‬
‫תי ֶ‬
‫ביבו ֵ‬
‫ס ִ‬
‫שר ְ‬
‫רים אֲ ֶ‬
‫ע ִ‬
‫על‪-‬הֶ ָ‬
‫הים‪ַ ,‬‬
‫ל ִ‬
‫תת אֱ ֹ‬
‫ח ַ‬
‫הי ִ‬ ‫ה ו ַי ִ ָ‬
‫סעו; ו ַי ְ ִ‬
‫קב‪.‬‬ ‫ע ֹ‬‫יַ ֲ‬
‫בראשית ל"ה‬

‫* מדוע לדעתכן הם מפחדים?‬

‫לם אל‪-‬‬ ‫קה ָ ָ‬


‫שי‪ ,‬בִ ְ‬
‫בא נ ַפ ְ ִ‬
‫דם אל‪-‬תָ ֹ‬ ‫הם‪ .‬ו בְ ֹ‬
‫ס ָ‬ ‫תי ֶ‬ ‫ר ֵ‬ ‫מכ ֵ ֹ‬
‫מס‪ְ ,‬‬ ‫ח ָ‬
‫לי ָ‬ ‫חים‪--‬כ ְ ֵ‬ ‫מעון ו ְל ִֵוי‪ ,‬א ִ‬ ‫ש ְ‬‫ה ִ‬
‫תם‬
‫עבְר ָ ָ‬
‫עז‪ ,‬ו ְ ֶ‬‫כי ָ‬
‫פם ִ‬ ‫קרו‪-‬שור‪ .‬ז ארור א ָ‬ ‫ע ְ‬
‫נם ִ‬ ‫צ ָ‬‫איש‪ ,‬ובִר ְ ֹ‬ ‫רגו ִ‬ ‫פם הָ ְ‬ ‫בא ָ‬‫כי ְ‬ ‫די‪ִ :‬‬ ‫ב ִ‬
‫חד כ ְ ֹ‬ ‫תֵ ַ‬
‫אל‪ .‬בראשית מ"ט‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫בי ְ‬ ‫צם ְ‬ ‫פי ֵ‬
‫קב‪ ,‬ו ַאֲ ִ‬‫ע ֹ‬ ‫קם בְי ַ ֲ‬‫חל ְ ֵ‬
‫תה; אֲ ַ‬ ‫ש ָ‬ ‫ק ָ‬‫כי ָ‬ ‫ִ‬

‫*מהו יחסו של יעקב לשמעון ולוי? מהו עונשם? מדוע?‬

‫"ארור אפם כי עז" ‪ -‬אפי' בשעת תוכחה לא קלל אלא את אפם וזהו שאמר בלעם‬
‫מה אקוב לא קבה אל‪" .‬אחלקם ביעקב" ‪ -‬אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין‬
‫השבטים והרי הם חלוקים‪ .‬ד"א אין לך עניים סופרים ומלמדי תינוקות אלא‬
‫משמעון כדי שיהיו נפוצים ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות‬
‫ולמעשרות נתן לו תפוצתו דרך כבוד‪ .‬רש"י‬

‫• איך ייתכן לעשות את שמעון ולוי למלמדי תינוקות? הרי הם דמויות "לא‬
‫חינוכיות"?‬

‫• "יעקב"‪ :‬דמות עם ישראל בגלות‪ ,‬תוך השפלה ורדיפות‪.‬‬


‫"ישראל"‪ :‬דמות עמם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי הא‪-‬ל‪.‬‬
‫הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה‬
‫של העם‪ ,‬בשעה שהוא מהווה ציבור חזק‪ ,‬העלול בנקל להימשך אחרי השפעת‬
‫שני שבטים מלוכדים‪ ,‬המלאים הכרת כוחם‪ ,‬ורגש הכלל בוער בקרבם‪.‬‬
‫לפיכך‪ :‬בישראל ‪ -‬אפיצם‪ ,‬במדינה היהודית הפורחת יהיו מפוזרים‪ .‬וכך היה‪ :‬לוי‬
‫לא נטל חלק בארץ‪ ,‬וקיומו היה תלוי במעשר‪ ,‬ברצונו הטוב של כל יחיד‪ .‬הן‬
‫מעשרות ישראל ‪ -‬בניגוד למעשרות שניתנו לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר‪,‬‬
‫להבדיל‪ ,‬ולבעל האחוזה ‪ -‬היו "ממון שאין לו תובעים"‪ .‬בעל האדמה היה אמנם‬
‫מחוייב להרימם‪ ,‬אך שום בן‪-‬לוי לא היתה עליהם זכות ישירה‪...‬‬
‫נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת יהודה‪ ,‬והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה‪ .‬וכל‬
‫היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי משותקת כולה בשעת הפריחה‪.‬‬
‫אולם בגלות‪ ,‬כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל‪ ,‬והאומה עצמה מפוזרת‪ ,‬אז‬
‫קרובה הסכנה‪ ,‬שכל הכרה עצמית תאבד‪ ,‬והלחץ ימית כל כוח רוחני‪ .‬לפיכך‬
‫"אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי‪,‬‬
‫ואילו הוא‪ ,‬שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים‪ ,‬ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש‬
‫הכלל‪ .‬הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות‪- ,‬‬
‫צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי‪ .‬אלו‬
‫החיו בנו את הכוח והעוז‪ ,‬את הגאווה היהודית האצילה‪."...‬‬
‫מתוך פירוש הרש"ר הירש על בראשית מ"ט‪ ,‬ז‬
‫"אחי דינה" וכי אחות שניהם היתה והלא אחות כל השבטים היתה אלא לפי שנתנו‬
‫אלו נפשם עליה נקראת על שמם‪ .‬מדרש רבה‬

‫"'אחלקם ביעקב' נצרך לפרקים מעט אנשים כאלה‪ ,‬אבל רובם במקום אחד קשה‪,‬‬
‫על כן אחלקם ביעקב שיהיו מעט מעט במקום אחד ואפיצם בישראל‪ ,‬כן בקרב‬
‫חסידי ישראל נדרש לפעמים איש כזה כמו שהיה פנחס במעשה זמרי‪ ,‬אבל רק‬
‫מעט מעט יפה‪ ,‬על כן יהיו נפוצים בישראל"‬
‫הנציב מוולוז'ין‪ ,‬העמק דבר‬

‫ד‬

‫‪" :‬ראובן אחי הגדול אתה‪/‬לך יתר גמש ויתר רך‪/‬‬


‫לפני מלכים תתיצב‪ /‬עם רוזנים תחלק לחם‪/‬‬
‫לא ענית אותי ביום צרתי‪... /‬‬
‫שמעון ולוי אחים‪ /‬כלי אצילים מכרותיהם‪/‬‬
‫יונים מכפתור חשלום‪/‬‬
‫‪ ...‬בסודם תגיל נפשי‪ /‬בקהלם יקר כבודי‪/‬‬
‫כי באפם הרגו איש‪ /‬וברצונם עקרו גן‪/‬‬
‫ברוך אפם כי אז‪ /‬ועברתם כי קשתה‪/‬‬
‫ירבו כמוהם ביעקב‪ /‬בכל תפוצות ישראל‪/‬‬
‫ברך אלהים חילם‪ /‬ופעל ידם תרצה‪...‬‬

‫מתוך השיר "פרשת דינה" ‪,‬שאול טשרניחובסקי‬


‫נכתב כתגובה לפרעות ביפו ‪1936‬‬

‫* האם יש גם צד חיובי במעשה שמעון ולוי? האם זה תלוי זמן ומקום?‬


‫בס"ד טבת ה'תש"ע‬

‫חברותות לפ' ויגש‬ ‫פגישת יעקב ויוסף‬


‫צה‬
‫באו‪ ,‬אר ְ ָ‬ ‫נה; ו ַי ָ ֹ‬ ‫ש ָ‬‫ניו‪ֹ ,‬ג ְ‬ ‫רת ל ְפ ָ ָ‬ ‫להו ֹ‬
‫ְ‬ ‫סף‪,‬‬ ‫אל‪-‬יו ֵ‬ ‫ֶ‬ ‫ניו‪,‬‬‫לח ל ְפ ָ ָ‬ ‫ש ַ‬ ‫ָ‬ ‫דה‬‫את‪ְ-‬יהו ָ‬ ‫כח ו ְ ֶ‬
‫ליו‪ ,‬ו ַי ִֹפל‬
‫רא אֵ ָ‬ ‫נה; ו ַי ֵ ָ‬ ‫ש ָ‬‫ביו ֹג ְ‬
‫אל א ִ‬ ‫שר ָ ֵ‬
‫ראת‪-‬י ְ‬ ‫ק ַ‬‫על ל ִ ְ‬ ‫בתו‪ ,‬ו ַי ַ ַ‬ ‫מר ְכ ַ ְ‬‫סף ֶ‬ ‫סר יו ֵ‬ ‫שן‪ .‬כט ו ַי ֶאְ ֹ‬ ‫ֹג ֶ‬
‫עם‪,‬‬‫תה הַפ ָ ַ‬ ‫סף‪ ,‬אמו ָ‬ ‫אל‪-‬יו ֵ‬ ‫אל ֶ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫מר י ְ‬ ‫ריו‪ ,‬עוד‪ .‬ל ו ַֹיא ֶ‬ ‫וא ָ‬ ‫צ ָ‬‫על‪ַ -‬‬ ‫ריו‪ ,‬ו ַי ֵבְך ְ ַ‬ ‫וא ָ‬‫צ ָ‬
‫על‪ַ -‬‬ ‫ַ‬
‫חי‪.‬‬ ‫דך ָ ָ‬‫כי עו ְ‬ ‫ך‪ִ ,‬‬
‫ני ָ‬‫את‪-‬פ ָ ֶ‬ ‫תי ֶ‬ ‫ראו ִ‬‫רי ְ‬ ‫ח ֵ‬
‫א ֲ‬
‫בראשית מ"ו כ"ט‬
‫* מי בכה על צוארי מי? נמקו!‬
‫"ויבך על צואריו עוד" ‪ -‬לשון הרבות בכיה ‪ ...‬אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף‬
‫ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע‪.‬‬
‫רש"י‬
‫*למה יעקב קורא קריאת שמע בדיוק ברגע של הפגישה‬
‫המרגשת עם בנו?‬

‫וירא אליו‪ :‬ולא ידעתי טעם ב"וירא אליו" כי בידוע שנתראו כאשר נפל על צוארו‪.‬‬
‫ועוד כי איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו אבל שישתחוה לו או שינשק‬
‫ידיו ככתוב )להלן מח יב( ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו והשעה הזו‬
‫ראויה יותר להשתחות לו ‪ ...‬והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן‬
‫וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר‬
‫לאביו וגם אחיו לא הכירוהו לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט‬
‫בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד‬
‫היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך‪ .‬ודבר‬
‫ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש‬
‫והאבל או הבן הבכור המולך ‪...‬‬
‫רמב"ן‬

‫* מי לדעתכן בכה? מי מהם בוכה יותר בפרקים האחרונים?‬

‫אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף‬
‫קריאת שמע לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך בא בלבבו אהבתו‬
‫ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו וזהו‬
‫מידת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת‬
‫שעשה עמהם‪ ,‬וזהו קריאת שמע שנזכר ייחוד מלכות שמיים ואהבתו וראוי‬
‫היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו‬
‫בעבורו ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה וקבל מלכותו‬
‫ואהבתו ויראתו וזהו נכון למבין‪.‬‬
‫מהר"ל גור אריה‬

‫*מדוע קורא יעקב קריאת שמע לפי המהר"ל?‬

‫״נודע דברי מהר״ל ז״ל בס׳ גור אריה על מ״ש הז״ל יעקב לא נשקו שקרא את‬
‫שמע‪ .‬וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת‬
‫הבורא‪ .‬לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע‪ .‬ועפ״י הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו‬
‫שעי״ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו ית׳ ועי״ז‬
‫נשכח ממנו אהבת הגשמיות״‬
‫שפת אמת‬

‫"ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת‪ ,‬כדי לקבוע בלבו שאין אהבה‬
‫כאהבת המקום"‪.‬‬
‫רמ"א או"ח סי' צח סעי' א‬

‫* האם בבית בכנסת שלכם מקיימים הלכה זו? אם לא‪ ,‬מדוע?‬

‫״ומה שיוסף לא קרא ק״ש אמרנו כבר כי זה בהיות יוסף שיכול להצניע עצמו‬
‫שלא יהיה ניכר על פניו את מהותו״‪...‬״שזה בהיות יוסף שהיה בבית אדוניו המצרי‪,‬‬
‫שבחינתו הוא להתדבק בה׳ אף שעושה עניני עוה״ז לא יתפרד כלל‪ ,‬אבל יעקב‬
‫הוא למעלה מהטבע ולכך נתדבק בהשי״ת ולא יכול לנשקו כנ״ל״‪.‬‬
‫שפת אמת‬

‫*מה ההבדל בין יעקב ליוסף לפי השפת אמת? מדוע יוסף לא‬
‫קורא שמע? עם מי אתם מזדהות יותר?‬

‫אל תחשוב שיש כאן איזה ניגוד מפעלי‪ ,‬בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך‬
‫לבין אהבת ד'‪ ,‬ההולכת ושוטפת בגבורתה בתהומות נשמתך העמוקה‪ ,‬עד שיהיה‬
‫לפחות איזה צעד נכון לעשות בפועל איזה דבר המורה על המעטת האהבה הזאת‪.‬‬
‫לא כן‪" .‬ואל תעש לו מאומה"‪ ,‬כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הנה‬
‫לבת אש קודש‪ ,‬הולכת ישרה מאהבת אלהים הטהורה"‪ .‬הרב קוק בעולת‬
‫ראי"ה בפירוש ל"אל תשלח ידך אל הנער"‬

‫* האם נכון לעשות מעשה שמראה על הפחתת אהבת הבן‬


‫מפני אהבת ה'? מדוע? אם כן‪ ,‬כיצד אפשר להסביר את‬
‫יעקב‪ ,‬את ההלכה ברמ"א‪ ,‬ואת ניסיון העקידה?‬

‫לפני קצת למעלה משבוע הלכתי לנחם משפחת אבלים‪ ,‬את משפחת ויינשטיין‬
‫שבנם אדם ויינשטיין ילד בן ארבע‪-‬עשרה וחצי נהרג במדרחוב בירושלים‪ ,‬נרצח‬
‫במוצאי שבת לפני שבועיים‪ .‬אני לא מכיר את המשפחה‪ ,‬ולא היכרתי אותה‪,‬‬
‫והגעתי לנחם מפני שקיבלתי כמה וכמה פניות ובקשות מהמשפחה מהאימא אם‬
‫אפשר לחזק ולנחם‪ .‬נסעתי‪ ,‬והגעתי למשפחה שלפי הקטלוגים שאנחנו כל‪-‬כך‬
‫רגילים בהם במדינתנו היא חילונית לכל דבר‪ .‬הנער הקדוש הזה למד בכיתה ט'‬
‫באחת מחטיבות הביניים בגבעת זאב ליד ירושלים‪ ,‬והוא היה אמור להמשיך בשנה‬
‫הבאה בתיכון רנה‪-‬קסן בירושלים‪ .‬אני מגיע לשם‪ ,‬אני יושב והרגעים הם קשים‪,‬‬
‫אנחנו לצערנו פוקדים אותם כל‪-‬כך הרבה פעמים בזמן האחרון‪ .‬האימא מדברת‪,‬‬
‫מדברת ומדברת‪ ,‬זאת שיחה ארוכה‪ ,‬וזה עובר המון זמן‪ .‬היא לא בוכה אפילו לא‬
‫לשניה אחת‪ ,‬לא מפני שהיא לא בוכה אלא מפני שהיא כבר מעבר לזה‪ .‬אחרי יותר‬
‫מחצי שעה של דיבור שכולל דברים מאוד אישיים שמאוד קשה לא לבכות‬
‫כששומעים או שאומרים היא מספרת סיפור‪ .‬היא אומרת‪ :‬קראתי לא מזמן כתבה‬
‫על משפחת סחוויסחודר‪ ,‬ה' יקום דמם הטהור‪ ,‬ההורים עם שלושת הילדים‬
‫שנהרגו‪ ,‬נטבחו בסברו בירושלים‪ .‬אני לא יודע לאן היא חותרת‪ ,‬ומה היא רוצה‬
‫להגיד עכשיו‪ ,‬הראש שלי התחיל לעבוד לכל מיני כיוונים‪ .‬אני חוזר‪ ,‬בקטלוג‬
‫המזויף שאנחנו כל‪-‬כך רגילים לו של דתי‪ ,‬חילוני היא לא עונה על שום קריטריון‬
‫דתי‪ .‬היא אומרת‪ :‬קראתי כתבה‪ ,‬ובכתבה הזאת היה כתוב שאחת הניצולות‪,‬‬
‫שזכיתי לדבר איתה ולשמוע את זה ממנה‪ ,‬אחת הנערות שהיו שם שמעה את אחד‬
‫הילדים של המשפחה שנהרג צועק לאבא‪ :‬הצילו או משהו מהסוג הזה‪ .‬האבא שם‬
‫עליו את היד ואמר לו‪ :‬נגיד "שמע ישראל"‪ .‬היא מספרת את הסיפור‪ ,‬והיא פתאום‬
‫פונה‪ ,‬היא מתחילה לבכות והיא אומרת‪ :‬כבוד הרב‪ ,‬הוא לקחו אותו‪ ,‬אבל אני למה‬
‫לא הייתי שם לומר לו "שמע ישראל"? למה לא הייתי שם לשים לו את היד על‬
‫העיניים ולומר לו "שמע ישראל"? ויש לה שאלה אחת‪ ,‬האם אפשר להשלים את‬
‫זה? ובשביל זה היא רצתה לשבת‪ .‬שם הגעתי אל הדברים האלה‪ .‬אתה יושב שם‬
‫ורואה "ויבך על צוואריו עוד"‪ ,‬ואולי זה לא נראה לך‪ ,‬אבל הכל מופיע‪ ,‬מגיע‪ ,‬בא‪,‬‬
‫חוזר‪ ,‬והולך כל הזמן מאותו "שמע ישראל" אל אותו "שמע ישראל שבו ה' אלוקינו‬
‫ה' אחד"‪ ,‬שהכל מידבק אל איזה דבר אחד שממנו הכל בא‪ ,‬וכל הקטלוגים האלה‬
‫שנמצאים באמצע אינם שייכים בכלל‪ .‬בחיבוק הזה של יעקב ויוסף מופיע יעקב‬
‫הלא מגיב‪ ,‬והוא נותן את הכוח לכל הילדים המגיבים שיחברו את כל התגובות‬
‫שלהם אל האי‪-‬תגובה הכי הכי מגיבה שיש ליעקב אבינו בעולם‪ .‬חצי ספר אתה‬
‫מחכה לתגובה הרגשית של יעקב‪ ,‬ואז מגיעה אי התגובה שהיא הדבר הגדול ביותר‬
‫שיכול לכלול את כל התגובות הרגשיות שיבואו אחר‪-‬כך‪ ,‬כי כולם בסוף ילכו ויבואו‬
‫מ"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"‪ .‬אני חושב שכשיוסף בוכה עוד על צווארי‬
‫יעקב הוא רומז לנו רמז גדול מאוד‪ ,‬עוד הרבה הרבה הוא בוכה על צווארי יעקב‪.‬‬
‫הוא יודע שגם הבכיות הבאות שהוא יבכה ובניו יבכו יקבלו את הכוח מה"שמע‬
‫ישראל" של יעקב אבינו שלא משיב לו עכשיו לא בחיבוק‪ ,‬לא בבכי ולא בנשיקה‬
‫מתוך שיחותיו של הרב‬ ‫אלא במשהו שכולל את כולם ביחד‪.‬‬
‫אלון לפרשת השבוע‬
‫בס"ד‬

‫חברותות לפרשת ויחי‬ ‫ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה‬


‫הם‪,‬‬ ‫ני ֵ‬ ‫ביו‪ ,‬בָ ַ‬ ‫אל‪-‬א ִ‬ ‫סף‪ֶ ,‬‬ ‫מר יו ֵ‬ ‫לה‪ .‬ט ו ַֹיא ֶ‬ ‫מי‪-‬אֵ ֶ‬ ‫מר‪ִ ,‬‬ ‫סף; ו ַֹיא ֶ‬ ‫ני יו ֵ‬ ‫את‪-‬בְ ֵ‬ ‫אל‪ֶ ,‬‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫רא י ְ‬ ‫ח ו ַי ַ ְ‬
‫קן‪,‬‬
‫מֹז ֶ‬ ‫בדו ִ‬ ‫אל כ ָ ְ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫ני י ְ‬ ‫עי ֵ‬ ‫כם‪ .‬י ו ְ ֵ‬ ‫לי ו ַאֲבָר ְ ֵ‬ ‫נא אֵ ַ‬ ‫חם‪ָ -‬‬ ‫ק ֶ‬ ‫מר‪ָ ,‬‬ ‫הים בֶָזה; ו ַֹיא ַ‬ ‫ל ִ‬ ‫לי אֱ ֹ‬ ‫תן‪ִ -‬‬ ‫שר‪-‬נ ָ ַ‬ ‫אֲ ֶ‬
‫אל‪-‬‬ ‫אל ֶ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫מר י ְ‬ ‫הם‪ .‬יא ו ַֹיא ֶ‬ ‫בק ל ָ ֶ‬ ‫ח ֵ‬ ‫הם ו ַי ְ ַ‬ ‫שק ל ָ ֶ‬ ‫ליו‪ ,‬ו ַי ִ ׁ ַ‬ ‫תם אֵ ָ‬ ‫א ָ‬ ‫גש ֹ‬ ‫ראות; ו ַי ַ ֵ‬ ‫כל ל ִ ְ‬ ‫לא יו ַ‬ ‫ֹ‬
‫סף‬ ‫צא יו ֵ‬ ‫ך‪ .‬יב ַויו ֵ‬ ‫ע ָ‬ ‫את‪-‬ז ַר ְ ֶ‬ ‫גם ֶ‬ ‫הים‪ַ ,‬‬ ‫ל ִ‬ ‫תי אֱ ֹ‬ ‫א ִ‬ ‫ראה ֹ‬ ‫נה הֶ ְ‬ ‫תי; ו ְהִ ֵ‬ ‫לא פ ִל ָל ְ ִ‬ ‫ניך ָ ֹ‬ ‫אה פ ָ ֶ‬ ‫סף‪ ,‬ר ְ ֹ‬ ‫יו ֵ‬
‫רים‬ ‫את‪-‬אֶפ ְ ַ‬ ‫הם‪ֶ --‬‬ ‫ני ֶ‬ ‫ש ֵ‬ ‫את‪ְ -‬‬ ‫סף‪ֶ ,‬‬ ‫קח יו ֵ‬ ‫צה‪ .‬יג ו ַי ִ ַ‬ ‫פיו‪ ,‬אר ְ ָ‬ ‫לא ָ‬ ‫תחו ְ‬ ‫ש ַ‬ ‫כיו; ו ַי ִ ְ‬ ‫עם בִר ְ ָ‬ ‫מ ִ‬ ‫תם‪ֵ ,‬‬ ‫א ָ‬ ‫ֹ‬
‫לח‬ ‫ש ַ‬ ‫ליו‪ .‬יד ו ַי ִ ְ‬ ‫גש‪ ,‬אֵ ָ‬ ‫אל; ו ַי ַ ֵ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫מין י ְ‬ ‫מי ִ‬ ‫מאלו ִ‬ ‫ש ֹ‬ ‫שה בִ ְ‬ ‫מנ ַ ׁ ֶ‬ ‫את‪ְ -‬‬ ‫אל‪ ,‬ו ְ ֶ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫מאל י ְ‬ ‫ש ֹ‬ ‫מ ְׁ‬ ‫מינו ִ‬ ‫בי ִ‬ ‫ִ‬
‫ראש‬ ‫על‪ֹ -‬‬ ‫מאלו‪ַ ,‬‬ ‫ש ֹ‬ ‫את‪ְ -‬‬ ‫עיר‪ ,‬ו ְ ֶ‬ ‫רים‪ְ ,‬והוא הַצ ָ ִ‬ ‫ראש אֶפ ְ ַ‬ ‫על‪ֹ -‬‬ ‫שת ַ‬ ‫מינו ו ַי ָ ֶ‬ ‫את‪-‬י ְ ִ‬ ‫אל ֶ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫י ְ‬
‫הים‬ ‫ל ִ‬ ‫מר‪ :‬הָאֱ ֹ‬ ‫סף‪ ,‬ו ַֹיא ַ‬ ‫את‪-‬יו ֵ‬ ‫בכור‪ .‬טו ו ַי ְבָר ֶך ְ ֶ‬ ‫שה‪ ,‬הַ ְ‬ ‫מנ ַ ׁ ֶ‬ ‫כי ְ‬ ‫דיו‪ִ ,‬‬ ‫את‪-‬י ָ ָ‬ ‫כל‪ֶ ,‬‬ ‫ש ֵ‬ ‫שה‪ִ :‬‬ ‫מנ ַ ׁ ֶ‬ ‫ְ‬
‫היום‬ ‫עד‪ַ -‬‬ ‫די ַ‬ ‫מעו ִ‬ ‫תי‪ֵ ,‬‬ ‫א ִ‬ ‫עה ֹ‬ ‫ר ֶ‬ ‫הים הָ ֹ‬ ‫ל ִ‬ ‫חק‪--‬הָאֱ ֹ‬ ‫הם ְויצ ְ ָ‬ ‫ניו‪ ,‬אבְר ָ ָ‬ ‫תי ל ְפ ָ ָ‬ ‫ב ַ‬ ‫לכו אֲ ֹ‬ ‫שר הִתְהַ ְ‬ ‫אֲ ֶ‬
‫שם‬ ‫מי‪ ,‬ו ְ ֵ‬ ‫ש ִ‬ ‫הם ְ‬ ‫רא בָ ֶ‬ ‫ק ֵ‬ ‫רים‪ְ ,‬וי ָ‬ ‫ע ִ‬ ‫את‪-‬הַנ ְ ָ‬ ‫רע‪ ,‬י ְבָר ֵך ְ ֶ‬ ‫כל‪ָ -‬‬ ‫מ ָ‬ ‫תי ִ‬ ‫א ִ‬ ‫אל ֹ‬ ‫לאך ְ הַֹג ֵ‬ ‫מ ְ‬ ‫הֶַזה‪ .‬טז הַ ַ‬
‫מינו‬ ‫ביו ַיד‪-‬י ְ ִ‬ ‫שית א ִ‬ ‫כי‪-‬י ָ ִ‬ ‫סף‪ִ ,‬‬ ‫רא יו ֵ‬ ‫רץ‪ .‬יז ו ַי ַ ְ‬ ‫הא ֶ‬ ‫רב ָ‬ ‫ק ֶ‬ ‫רב‪ ,‬בְ ֶ‬ ‫דגו ל ָ ֹ‬ ‫חק; ְוי ְ‬ ‫הם ְויצ ְ ָ‬ ‫תי אבְר ָ ָ‬ ‫ב ַ‬ ‫אֲ ֹ‬
‫על‪-‬‬ ‫רים‪ַ --‬‬ ‫ראש‪-‬אֶפ ְ ַ‬ ‫על ֹ‬ ‫תה מֵ ַ‬ ‫א ָ‬ ‫סיר ֹ‬ ‫ביו‪ ,‬ל ְהָ ִ‬ ‫מך ְ ַיד‪-‬א ִ‬ ‫ניו; ו ַי ִתְ ֹ‬ ‫עי ָ‬ ‫רע בְ ֵ‬ ‫רים‪--‬ו ַי ֵ ַ‬ ‫ראש אֶפ ְ ַ‬ ‫על‪ֹ -‬‬ ‫ַ‬
‫על‪-‬‬ ‫מינ ְך ָ ַ‬ ‫שים י ְ ִ‬ ‫כר‪ִ ,‬‬ ‫כי‪ֶ-‬זה הַבְ ֹ‬ ‫בי‪ִ :‬‬ ‫כן א ִ‬ ‫לא‪ֵ -‬‬ ‫ביו‪ֹ ,‬‬ ‫אל‪-‬א ִ‬ ‫סף ֶ‬ ‫מר יו ֵ‬ ‫שה‪ .‬יח ו ַֹיא ֶ‬ ‫מנ ַ ׁ ֶ‬ ‫ראש ְ‬ ‫ֹ‬
‫דל;‬ ‫גם‪-‬הוא יג ְ ָ‬ ‫עם‪ ,‬ו ְ ַ‬ ‫גם‪-‬הוא יהְֶיה‪-‬ל ְ ָ‬ ‫תי‪ַ --‬‬ ‫ע ִ‬ ‫ד ְ‬ ‫ני י ָ ַ‬ ‫תי בְ ִ‬ ‫ע ִ‬ ‫ד ְ‬ ‫מר י ָ ַ‬ ‫ביו‪ ,‬ו ַֹיא ֶ‬ ‫אן א ִ‬ ‫מ ֵ‬ ‫ראשו‪ .‬יט ו ַי ְ ָ‬ ‫ֹ‬
‫ההוא‪,‬‬ ‫ביום ַ‬ ‫כם ַ‬ ‫הגוים‪ .‬כ ו ַי ְבָר ְ ֵ‬ ‫לא‪ַ -‬‬ ‫מ ֹ‬ ‫רעו‪ ,‬יהְֶיה ְ‬ ‫מנו‪ ,‬ו ְז ַ ְ‬ ‫מ ֶ‬ ‫דל ִ‬ ‫טן יג ְ ַ‬ ‫ק ֹ‬ ‫חיו הַ ָ‬ ‫לם‪ ,‬א ִ‬ ‫ְואו ָ‬
‫רים‪,‬‬ ‫את‪-‬אֶפ ְ ַ‬ ‫שם ֶ‬ ‫שה; ו ַי ָ ֶ‬ ‫מנ ַ ׁ ֶ‬ ‫רים ו ְכ ִ ְ‬ ‫הים כ ְאֶפ ְ ַ‬ ‫ל ִ‬ ‫מך ָ א ֱ ֹ‬ ‫ש ְ‬ ‫מר‪ ,‬י ְ ִ‬ ‫לא ֹ‬ ‫אל ֵ‬ ‫שר ָ ֵ‬ ‫לאמור‪ ,‬בְך ָ י ְבָר ֵך ְ י ְ‬ ‫ֵ‬
‫שה‪".‬‬ ‫מנ ַ ׁ ֶ‬ ‫ני ְ‬ ‫ל ִפ ְ ֵ‬

‫"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים‪ ,‬שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן‬
‫יעקב ליוסף יותר משאר בניו ‪ -‬נתקנאו בו אחיו‪ ,‬ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו‬
‫למצרים" )שבת י' ע"ב(‬

‫איך ייתכן שיעקב לא למד את הלקח מסיפור מכירת יוסף?‬ ‫•‬


‫מדוע הוא משכל ידיו וולא מחליף את מקומותיהם?‬ ‫•‬
‫מה זה משנה שזרעו של אפרים גדול יותר?‬ ‫•‬
‫מדוע עם ישראל לדורותיו רוצה שבניו ידמו לאפרים ומנשה?‬ ‫•‬

‫מר‬
‫ביו ו ַֹיא ֶ‬
‫אן א ִ‬
‫ראשו‪ .‬ו ַי ְמָ ֵ‬
‫על ֹ‬
‫מינ ְך ָ ַ‬
‫שים י ְ ִ‬‫כר ִ‬ ‫כי ֶזה הַבְ ֹ‬
‫בי ִ‬
‫כן א ִ‬
‫לא ֵ‬
‫ביו ֹ‬
‫אל א ִ‬‫סף ֶ‬ ‫מר יו ֵ‬ ‫ו ַֹיא ֶ‬
‫תי" ‪ -‬מעשה ראובן ובלהה‪,‬‬ ‫ע ִ‬
‫ד ְ‬‫תי" )בראשית מ"ח‪ ,‬יח‪-‬יט( ‪" -‬י ָ ַ‬ ‫ע ִ‬
‫ד ְ‬
‫ני י ָ ַ‬
‫תי בְ ִ‬‫ע ִ‬‫ד ְ‬ ‫יָ ַ‬
‫תי"[ ‪ -‬מעשה יהודה ותמר‪ .‬מה דברים שלא נתגלו לך ‪ -‬נתגלו לי‪ ,‬דברים‬ ‫ע ִ‬
‫ד ְ‬‫]"י ָ ַ‬
‫שנתגלו לך ‪ -‬על אחת כמה וכמה!‬
‫בראשית רבה צ"ז‪ ,‬ד‪.‬‬

‫מה אתה סבור? מפני שהייתי שואל אותך בכל שעה מה עשו לך אחיך ‪ -‬ולא היית‬
‫תי" )בראשית רבתי(‬ ‫ע ִ‬
‫ד ְ‬
‫ני י ָ ַ‬
‫תי בְ ִ‬
‫ע ִ‬
‫ד ְ‬
‫אומר לי‪ ,‬סבור אתה שאיני יודע?! "י ָ ַ‬

‫*מה אומר יעקב ליוסף שהוא יודע לפי כל אחד מהמדרשים‪ ,‬וכיצד זה מסביר את‬
‫מעשיו?‬
‫ספר בראשית לא רק מלמדנו על המחיר הכבד שעלול להיות לדחיית הבכור ‪-‬‬
‫אלא שעל אף המחיר הכבד‪ ,‬חובה לדחותו אם הבן האחר הוא שמתאים‪ :‬למרות‬
‫שתגובתו הכאובה של קין היתה צפויה‪ ,‬ה' העדיף את מנחתו של הבל ודחה את‬
‫מנחתו של קין; ה' ציווה את אברהם לשמוע בקול שרה ‪ -‬וישמעאל בסופו של דבר‬
‫גורש; למרות בכורתו של עשו ‪ -‬רק יעקב נבחר להמשיך את דרך האבות; ראובן‬
‫נדחה מבכורתו ‪-‬בעוד שיוסף זכה למלוך בטווח הקצר‪ ,‬ויהודה נבחר להנהגה‬
‫בטווח הארוך; וגם המנהיגות המשמעותית משבטי יוסף לא צמחה משבט מנשה ‪-‬‬
‫אלא משבט אפרים כאשר יהושע היה לכובש הארץ‪ ,‬וירבעם בן נבט הקים את‬
‫מלכות עשרת השבטים‪.‬‬
‫עמדתו הנחרצת של יעקב מלמדת אותנו כמה עקרונות חשובים‪ :‬בהתנגשות שבין‬
‫בחירת האדם לבכורתו ‪ -‬על הבחירה לנצח; בהתמודדות בין מאמציו הרוחניים‬
‫והמוסריים של האדם לבין מעמדו הפורמאלי ‪ -‬יש לתת משקל יתר למעשיו‬
‫הבחיריים של האדם; אמנם למסגרת ולכללים החברתיים יש חשיבות ‪ -‬אך אין‬
‫להירתע מהמחיר הכבד שעלול להיות ליציאה כנגדם‪ ,‬במקרה של התנגשות בינם‬
‫לבין המהות והתוכן שבמעשיו הבחיריים של האדם‪.‬‬
‫)מתוך מאמר מאת איתן פינקלשטיין מתוך אתר כיפה(‬

‫במציאות מורכבת זו הבן הקטן היה יכול להתנשא בגאוה כלפי אחיו הבוגר‪ ,‬והאח‬
‫הבוגר היה יכול להגיע לקנאה ולשנאה גדולה‪.‬‬
‫איננו צריכים זכרון מרחיק לכת על מנת לזכור מה קרה במשפחת האב כאשר בן‬
‫אחד זכה להעדפה וקיבל כתונת פסים‪.‬‬
‫עצם זה שלא התעוררה התופעה של קנאה ושנאה אצל אפרים ומנשה‪ ,‬מראה‬
‫לנו‪ ,‬שיש כאן עבודה גדולה על המידות‪ ,‬שיש כאן אמונה גדולה שכל אחד‬
‫מאמין בשליחות המיוחדת שלו‪ ,‬ויש כאן אהבה ואחוה בין אחים הראויה להערכה‬
‫ולחיקוי‪.‬‬
‫אין אב שלא מתפלל ולא מייחל שבקרב בני משפחתו תשרור אהבה ואחוה ‪ ,‬ובניו‬
‫יחיו בשלום ללא צרות עין וללא קנאות ושנאות כאפרים וכמנשה‪ .‬זו המשמעות של‬
‫ברכת יעקב‪ -‬בברכה זו יברך עם ישראל לדורותיו את בניו‪":‬ישימך אלוקים כאפרים‬
‫וכמנשה"‪.‬‬
‫)מתוך מאמר של הרב ידידיה וולף‪ -‬ממגורשי גוש קטיף(‬
‫יעקב מברך רת בני יוסף‪ ,‬ציור של רמברנדט )‪(1656‬‬