‫הרב צבי שכטר‬ ‫ראש ישיבה וראש הכולל ע"ש מרדכי ועדינה כ"ץ‬

‫בגדר בעל דין‬

‫א. בגדרי בעל דין ובעל דבר‬ ‫ב"ק )ח:( אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ואתא בע"ח דראובן וטרף משמעון, דינא‬ ‫הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה, ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את וכו'. והקשו שמה התוס'‬ ‫)בד"ה דינא( וא"ת מאי נפק"מ, הא כל מה שיכול ראובן לטעון, טענינן ליה לשמעון וכו'. ואין לומר‬ ‫דנפק"מ כשעדיו של הבע"ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון, דהא לשמעון נמי אין יכולים להעיד, כיון‬ ‫דאי טריף ליה משמעון אזל בתר ראובן ... כדמוכח בספ"ק דמכות גבי אילעא וטוביה קרובים דערב הוו.‬ ‫ובכתובות )צב:( הוסיפו התוס' בדבריהם להקשות, ועוד, דמסיק, איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי‬ ‫וכו', הא אפילו איהו גופיה )ראובן, ולא רק קרוביו( אמרי' בב"ב )מג:( המוכר שדה שלא באחריות מעיד‬ ‫לו עליה וכו'.‬ ‫והי' נראה להעיר דדין זה שהקרובים פסולים לעדות נוהג הוא לא רק בדיני ממונות אלא אף בדנ"פ.‬ ‫והפסוק אשר ממנו נובע כל הדין הזה, לגבי דנ"פ הוא דאיתמר, וכדכתיב , לא יומתו אבות על בנים וכו',‬ ‫ודרשו רז"ל – בעדות בנים, והרי המושג של הודאת בעל דין כמאה עדים דמי לא שייך אלא בד"מ, ולא‬ ‫בדנ"פ, דבדנ"פ ליכא בכלל מושג של בעל דין, והנידון רק נחשב כבעל דבר, אך איננו בעל דין. ]ועמש"כ‬ ‫בס' ארץ הצבי בקונטרס השטרות, עמ' קנח.[ ואעפ"כ הרי ברור הדבר דקיי"ל דקרובי הבעל דבר פסולים‬ ‫הם לעדות, אע"פ שא"א לומר עליהם שהם קרובי הבעל דין. ולפיכך טענו התוס', דמ"ט הוצרך אביי‬ ‫לחדש שראובן נחשב כבעל דין, ]ואין המלוה שלו יכול לטעון נגדו - לאו בע"ד דידי את[, דאם הנפק"מ‬ ‫בזה הוא לקבוע שאף קרוביו ג"כ יהיו פסולים לעדות, הלא אף קרובי הבעל דבר ג"כ פסולים הם לעדות,‬ ‫ולא היה מן הצורך לקבוע את דינו כבעל דין בכדי להגיע למסקנא זו. וכן תמהו, דבמוכר שלא באחריות,‬ ‫א"א לומר שדינו כבעל דבר, ושאף קרוביו יהיו פסולים לעדות, שהרי מבואר בפרק חזקת הבתים שאף‬ ‫איהו גופי' נמי כשר הוא לעדות. הרי דאף לפי האיכא דאמרי שדינו של ראובן כבעל דין - אפילו במוכר‬ ‫שלא באחריות - מכ"מ אין דינו כבעל דבר. ]והיוצא מדברי התוס', שלפעמים יש מקרה שיחשב אדם‬ ‫כבעל דין מבלי שיחשב כבעל דבר )במוכר שלא באחריות(, ולפעמים יש מקרה שיחשב אדם כבעל דבר‬ ‫מבלי שיחשב כבעל דין )כגון בדנ"פ ובמלקות(.[‬ ‫ולבסוף הסיקו התוס', דנפק"מ לדין ראיה אחרונה, שהוא מיוסד על ההלכה של הודאת בעל דין כמאה‬ ‫עדים דמי, ובקשר לזה הוא שיש שתי לשונות בגמ' במוכר שדה לחברו שלא באחריות - אם דינו כבעל דין‬ ‫א"ל, אבל בעל דבר בודאי איננו, וכאמור.‬

‫ב. בגדר פסול בעל דין‬

‫ועתוס' ב"ב )מג.( ד"ה וליסלקו, שחידשו ע"פ הגמ' שמה דדין תחילתו בפסול וסופו בכשרות אינו‬ ‫נוהג בקשר לפסול בעל דבר. ובחי' ר' יונה לסנהדרין )ט:( ביאר ענין זה לפי דרכו של הראב"ד בהבנת‬ ‫דינא דפלגינן דיבורא, דבעל דין אין לו דין עד פסול, אלא שאין עליו שם עד כלל, ואשר בגלל כן לא שייך‬ ‫לומר בו נמצא אחד מן העדים קו"פ וכו', ואשר ממילא ג"כ לא נהיג בי' הדין דעדות שבטלה מקצתה בטלה‬ ‫כולה, אשר דין זה השני הוא רק אופן אחר של הדין הראשון דנמצא אחד מן העדים קו"פ וכו'. וה"נ ס"ל‬ ‫דדינא דתחילתו בפסול איננו דין חיובי, דבעינן שיהא העד כשר גם בשעת ראיית המעשה וגם בשעת‬ ‫הגדה, אלא רק דין שלילי הוא, שאם בשעת ראיית המעשה הי' דינו כעד פסול, אז א"א לקבל עדותו. אבל‬ ‫אם בשעת ראיית המעשה הי' דינו כבעל דין, ולא הי' עליו שם עד כלל - לא שם עד כשר, ולא שם עד‬ ‫פסול, אז ליתא להך פסלות דתחילתו בפסול.‬ ‫ג. בגדר דין תחילתו בפסול‬ ‫והנה הרמב"ן במלחמות לכתובות )כא( והמחנה אפרים )הל' עדות סי' טו( דנו בקשר לדין המשנה ס"פ‬ ‫שני דכתובות )כח.( ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן, מ"ט ל"א הכא שתחילתו בפסול ויפסל,‬ ‫ואילו לפי דרכו של הראב"ד הנ"ל לכאורה לק"מ, דהא כבר ייסד הנתיבות )סי' לו סק"י( בשם התומים,‬ ‫דבחש"ו עבד אשה ועכו"ם לא נהיג דינא דנמצא אחד מן העדים קו"פ וכו', דאלו הששה אין עליהם שם עד‬ ‫כלל, ואין דינם כעד פסול. וה"נ הול"ל )לפי דרכו של הראב"ד הנ"ל( שלא יהא נוהג באלו הששה הדין‬ ‫השלילי דתחילתו בפסול וכו'. אלא מוכח דס"ל לרמב"ן דדין זה דין חיובי הוא, דלהכשיר לעדות בענין‬ ‫שיהא העד עד כשר לא רק בשעת הגדה, אלא אף בשעת ראיית המעשה. ]ועמש"כ בזה בס' ארץ הצבי,‬ ‫עמ' קכז-קכח.[‬ ‫ועפ"י ההבדל הנ"ל ביאר רבנו, ז"ל, את כונת התוס' ב"ק )טו.( ד"ה אשר תשים, דאין להוכיח מדברי‬ ‫המשנה בנדה ])מט:( דכל הפסול להעיד פסול לדון[, שכמו שאשה פסולה לעדות, ה"נ פסולה לדון, דיש‬ ‫לדחות, דהך מתני' מיירי דוקא באיש. וביאר רבנו דה"פ, דקורבה ורשעות הפוסלות לעדות, ה"נ פוסלות‬ ‫לדיינות. אך באשה, ליכא עלה שום פסלות לעדות, אלא שאין עליה שם עד בכלל, ובכה"ג לא שייכא הך‬ ‫כללא. והוכחה לזה מדין מלך, שפשטות לשון הגמ' ביומא )עד.( מורה שהוא פסול להעיד מן התורה,‬ ‫]בנגוד למשחק בקוביא שרק פסול להעיד מדרבנן, עיי"ש בגמ'. אכן בס' אבי עזרי )הל' מלכים פ"ג ה"ז(‬ ‫הוכיח שלהרמב"ם הבנה אחרת לגמרי בדברי הגמ' דהכא.[ ואעפ"כ, מתוך הסוגיא דסנהדרין )יט.( מתבאר,‬ ‫דהא דמלך לא דן אינו אלא דרבנן, ומעולם לא גזרו על מלכי בית דוד, עיי"ש. וקשה, דמ"ט ל"א שכל‬ ‫הפסול להעיד פסול לדון, ויהי' המלך פסול לדון מן התורה. א"ו צל"ת דאין על המלך שום פסלות לעדות,‬ ‫דנימא דהך פסלות תפסלנו אף לדיינות, אלא לפי פרש"י הבאור הוא, דבזיון הוא למלך לומר שמחוייב‬ ‫הוא לעמוד ולהעיד עדותו בפני בי"ד, וממילא י"ל, דמי שאינו באם לא יגיד, כלומר, שאיננו מחוייב להעיד‬ ‫בפני בי"ד, אפילו אם ירצה להתנדב ולהעיד, אין אנו יכולים לקבל עדותו. ]ועי' תשו' דבר אברהם ח"ב סי'‬ ‫ל"ו אות י"ג שיש בזה עוד אופנים להבין ד"ז שהמלך אינו מעיד מן התורה, אבל לכו"ע צ"ל דאין כאן‬ ‫פסלות על המלך[, ואשר ממילא לא שייך לומר בי' שהיות שיש בו פסלות לגבי עדות שאותה הפסלות‬ ‫תגרום לפוסלו אף לדיינות.‬

‫ד. נאמנות בעל דבר ואשה לענין איסורים‬

‫ועד"ז נל"פ נמי בכונת הפנ"י לכתובות )כז:( שרצה לחדש עפ"י המשנה שמה, שאין אדם נאמן ע"י‬ ‫עצמו, דמשמע מפשטות לשון המשנה כאילו יש כזה דין דאורייתא לגבי ע"א נאמן באי', שאף שקרובים‬ ‫ורשעים נאמנים, בעל דבר איננו נאמן, וכאן בשבוי' אמרינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואף‬ ‫הכא נמי אמרינן הכי - דאין הבעל דבר עצמו נאמן לומר טהורה אני. ובבאור שיטה זו הי' נ"ל, דאע"ג‬ ‫דקרובים ורשעים כן נאמנים באיסורים, ה"ט, דבהנהו איכא עלייהו עכ"פ שם עד, אלא שפסולים הם‬ ‫לעדות, ובפרשת ע"א נאמן באי' לא שייכן כל הני כללי דפסולי עדות. אך בעל דבר, אשר לפי"ד הראב"ד‬ ‫הנ"ל אין עליו שם עד כלל, א"א לקבל את דבריו אפילו בעניני איסורים.‬ ‫ולפי"ז מובנים שפיר דברי כל אותם הראשונים הסוברים דאף האשה אינה נאמנת באיסורים, וטעמא‬ ‫דמילתא שהכל סומכים על הנשים בעניני כשרות וכו', הוא לא מכח נאמנותן, אלא מכח הרובא דליתא‬ ‫קמן, דחזקה על חברים שלא יכשילו לאחרים באיסורי תורה. ]ויש בזה אריכות בס' דברי אמת להגאון‬ ‫הספרדי הבכר דויד, עמש"כ בקשר לזה בס' נפש הרב עמ' רלד.[ ובטעם הדבר שהאשה אינה נאמנת אפילו‬ ‫באיסורים י"ל דאשה אין בה פסלות לעדות, אלא שאין עליה שם עד כלל, ולכך יש לומר שאפילו לגבי‬ ‫איסורים נמי לא יהא לה דין "עד אחד", וכסברת הרב פנ"י הנ"ל בנוגע לבעל דבר.‬ ‫ה. ב' סוגי מזוייף מתוכו‬ ‫ועפ"י המהלך הנ"ל יש ליישב נמי קושיית האחרונים שהקשו על סתירות הסוגיות שמגיטין לסנהדרין,‬ ‫דבגיטין )ט:( מבואר דמזוייף מתוכו הוא פסול דרבנן דליתי' בשאר שטרות, ואילו בסנהדרין )כח:( פסלו‬ ‫מזוייף מתוכו אפילו בשטר מתנה. והנראה לומר דבחי' הרשב"א לגטין )ד. בד"ה ואבע"א( תמה ע"ד הגאון‬ ‫שברי"ף )לדף פו( שכתב דהפסול של מזוייף מתוכו הוא פסול דאורייתא, ואילו בגמ' )ט:( הנ"ל מבואר‬ ‫להדיא דאינו אלא פסול דרבנן. וכתב הרשב"א לחלק בין שני סוגי מזוייף מתוכו, דבגט שחותמיו נכרים,‬ ‫חשיבי חתימתן כטיוטא בעלמא, כלומר דנכרי אין עליו שם עד כלל, וא"א לקרוא לזה מזוייף מתוכו מן‬ ‫התורה, דאין חתימתן מצטרפת להגט כלל מדאורייתא. בנגוד לנדון הגאון שברי"ף, דאיירי בגט שחתם‬ ‫עליו ע"א כשר, דשפיר סבירא לי' להגאון דהוי מזוייף מתוכו דאורייתא, דחתימת הע"א שפיר מצטרפת‬ ‫להגט מדאורייתא, ומאחר דלא סגי בהכי, יש לדונו כמזוייף מתוכו מדאורייתא.‬ ‫וה"נ יש לחלק )כ"ה באחרונים( בין היכא דחותמיהם קרובים לבין היכא דחותמיהם נכרים, דבסוגיית‬ ‫הגמ' דסנהדרין הלא המדובר הוא בשטר מתנה שהיו חתומים עליו שני גיסים, דקרובים יש להם שם עד,‬ ‫אלא שפסולים הם, ושפיר חשיב כמזוייף מתוכו - אפילו בשאר שטרות, שחתימתן שפיר מצטרפת אל‬ ‫השטר. אך בגמ' גיטין, שהמדובר הוא היכא דחותמיהם עכו"ם, אשר אין עליהם שם עד כלל, ובאמת היה‬ ‫לנו לומר שאין חתימתן אלא כטיוטא בעלמא, ואעפ"כ החמירו חכמים לפסול גט שכזה - דלמא אתי למסמך‬ ‫עלייהו וכו', לא שייכא אלא בגט הבא להתיר אשת איש לשוק, ולא בשטרי קידושין ]עיי"ש בסוגי'[ וק"ו‬ ‫הוא דלא שייכא למיגזר בזה בשטרי ממון.‬

‫הגדרת בעל דבר באיסורים‬ ‫ובפנ"י לכתובות הנ"ל הקשה בעצמו על חידושו מדברי התוס' ריש גיטין, דכל ההלכה דע"א נאמן‬ ‫באי' הלא ילפי' מקרא דוספרה לה לעצמה, והלא שמה האשה היא גופא הבע"ד, והיאך אפשר להאמינה.‬ ‫]וכן הקשה ג"כ בגליון מהרש"א לשו"ע יו"ד )סי' קכז ס"ג(.[ והי' נראה ליישב, דבזבה אין על האשה שם‬ ‫בע"ד. דדוקא בשבוי' אפשר לקבוע שהאשה דינה כבע"ד, דהיא נאסרת לכהונה עי"ז שנבעלה לנכרי,‬

‫וביאה היא פעולה שצריכה השתתפות של שנים )ועמש"כ בזה בהפרדס שנה מט חוברת א'(, ואע"פ‬ ‫שהחשש בשבויה הוא שנאנסה ע"י הנכרי, מכ"מ הרי עכ"פ השתתפה באונס במעשה הביאה, והיות‬ ‫שהאשה היא בעלת המעשה, דינא כבע"ד ,וניתן שפיר להאמר שפסולה לעדות מן התורה. אבל בזבה,‬ ‫הראייה מאליה היא באה, ואפי' אם לקחה כדורים וגרמה את הטומאה לעצמה, מכ"מ, מאחר שעפ"י דין אין‬ ‫העשייה שלה לא מעלה ולא מוריד בדין טומאתה, אין על האשה דין בע"ד, כי איננה כאן בעלת המעשה.‬ ‫ואף שענין הטומאה נוגע אליה, אין זה גורם שתחשב כבע"ד, שהרי כמו"כ דבר טומאתה נוגע לכל ישראל,‬ ‫שראויים להיטמא ממנה במגעה, ונוגע ג"כ לכל זכרי ישראל שראויים להענש כרת על ביאתה, וא"א לומר‬ ‫שיש לכו"ע דין בעל דבר, וממילא לק"מ ליסוד הפנ"י ממש"כ התוס' שדין ע"א נאמן באי' נלמד מהך קרא‬ ‫דוספרה לה לעצמה, דהתם אין על האשה דין בע"ד. אכן, מה שעדיין יש להקשות הוא, דלפי הנחת הפנ"י,‬ ‫שבעל דבר פסול להעיד אף לאי', הוה"נ דהול"ל דאף האשה אינה נאמנת באי', וכמו שהסברנו לעיל )אות‬ ‫ד'(, וזה בודאי סותר לדברי התוס' גיטין הנ"ל. ובהכרח צ"ל, דאם נתפוס כהנחת הפנ"י וכדברי אמת הנ"ל,‬ ‫שוב א"א לומר כדברי התוס', שהמקור להא דע"א נאמן באי' הוא מקרא דוספרה לה לעצמה, דמיירי‬ ‫באשה, אלא מקרא דרש"י )חולין י:( דושחט את בן הבקר, שהתורה האמינה כל אדם על השחיטה.‬

‫בית יצחק ל"ג · תשס"א‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful