You are on page 1of 4

‫אסתטיקה‪-‬שיעור המשך‬

‫מבחן בית‬

‫נדב רבוא‬
‫‪039354857‬‬

‫‪.2‬אידיאת האינסוף עליה מדבר קאנט בדיון שהוא מפתח על הנשגב הינה תוצר של תהליכי הכרה‬
‫המשמשים לייצורו של קנה מידה להערכת מושא העומד בפנינו‪ .‬קאנט מתאר סדרה או רצף של תהליכים‬
‫שבהם מעורב הכוח המדמה המבצע הרכבה לשם דימוי גודל או הערכת גודל‪ ,‬השכל שמעורב ע"י סיפוק‬
‫מושגי מספר בו‪ ,‬והתבונה המאפשרת ליכוד או גילום לצורך מושג של גדלים והערכות שכשרי ההכרה‬
‫נכשלים בהן‪.‬‬
‫במקרה של אובייקט או מושא מתחום הנשגב שהוא גדול לחלוטין מתקיים כשל של כוחות ההכרה‬
‫להעריכו במובן הפשוט של הערכת גודל‪ ,‬או של שיפוט אסתטי‪ .‬אם עבור היפה מתקיימת הרמוניה של‬
‫כוחות ההכרה‪ ,‬עבור מושא נשגב קיים סכסוך המתבסס על חוסר יכולת לספק מושג של גודל מתמאטי‬
‫ע"י השכל ודימוי גודל שהכוח המדמה נכשל בסכימתו לידי מושג מספרי)בחינת גודלו( או לכדי דימוי‬
‫חזותי )עבור התפיסה של המושא עצמו(‪ .‬קאנט מתאר התקדמות בסדר של הערכות גודל מתמאטיות שבהן‬
‫הכוח המדמה מנסה להיתפס על מנת ליצור מושג‪ ,‬הוא מתאר התקדמות בטור הולך וגדל המגיע בסופו‬
‫של דבר לאינסוף‪":‬בשני המקרים מתקדמת הערכת הגודל ההגיונית ללא מעצור עד אינסוף")ביקורת כוח‬
‫השיפוט‪.( 80 ,‬התבונה תובעת כוליות ביחס למושגי המספר הנתונים‪ ,‬מבקשת להאחיד אותם אפילו אם‬
‫הם עבור כשרי ההכרה בעלי גודל אינסופי‪ .‬עם כשלון הכוח המדמה "התבונה תובעת אפוא את הליכוד‬
‫לכדי לתוך הסתכלות אחת‪ ,‬ודורשת בשביל כל האיברים של טור מספרים גדל והולך את הגילום‪)"...‬שם‪,‬‬
‫‪ .(80‬כאן טוען קאנט שמתגלה ספיקה שהיא מעבר לחושים שהיא על‪-‬חושית‪ ,‬שמשלבת את חוסר היכולת‬
‫להאחיד אינסוף לכדי קנה מידה שניתן לבטאו במספרים‪,‬לבין שלמות תפיסתית המניחה את העולם‬
‫כתופעה בלבד ומסוגלת בהערכת גודל שכלית לתפוס אינסוף‪.‬אידיאה זו קשורה למושא השיפוט בקשר‬
‫מעניין‪ ,‬למעשה היא מתבססת על קיומו של מושא נשגב בעצם קיומה – מושא השיפוט הוא שמייסד‬
‫אותה‪" :‬ואין הסתכלות כזו מתרחשת אלא על ידי אי‪-‬ההתאמה של מאמצי הכוח המדמה שלנו‪ ,‬אפילו של‬
‫המאמצים הגדולים ביותר‪ ,‬להערכת הגודל של המושא" )שם‪ .(81 ,‬אידיאה זו באה לידי ביטוי רק במאבק‬
‫זה של כוחות ההכרה לשם תפיסה של מושא עצום בטבע ולא בחיי יום יום עירוניים לדוגמא‪ .‬בחיים‬
‫המתרחשים בכלא אין התמודדות של ההכרה עם מושאי טבע קולוסאליים ומושאים בחיים שכאלה לא‬
‫דורשים אידיאה כזו‪.‬כעת ניתן להבהיר את שצוטט בשאלה‪ .‬הנשגב מתבטא במושאי טבע שאידיאת‬
‫האינסוף מעורבת בהסתכלות בהם‪ ,‬השגב איננו חלק אינהרנטי מהטבע עצמו ואף לא בטבע הבא לידי‬
‫ביטוי במושאים עצומים אלא הוא בהכרתו של התופס אותם‪" :‬מכאן אתה למד‪ ,‬כי את השגב האמיתי יש‬
‫לחפשו רק בנפשו של חורץ המשפט‪ ,‬ולא במושא הטבע שהערכתו גורמת להלך‪-‬רוח זה‪)".‬שם‪.(82 ,‬‬
‫מכאן יוצא כי אידיאת האינסוף קשורה לשגב בקשר מכונן‪ ,‬בהסתכלות על מושא טבע עצום אידיאת‬
‫האינסוף הכרוכה בה היא היוצרת תחושה של שגב‪,‬התנסות בנשגב מבוססת ע"פ קאנט על הכשל המתואר‬
‫מעלה והכרוך ביצירת האידיאה‪ .‬בכשל זה טמון גם הבסיס לאי ההנאה וההנאה המתרחשים בנו בו זמנית‬
‫עם התעוררותו של רגש הנשגב‪ .‬בדיון ביפה טוען קאנט כי כוחות ההכרה מגיעים לידי הרמוניה‪ ,‬למין‬
‫מצב אופטימאלי של הכוח המדמה וזה המצב המאפשר או המניע את ההנאה‪ .‬עם רגש השגב המכיל בתוכו‬
‫כשלון של הכוח המדמה ואף של התבונה ללכד את התופעה לכדי הסתכלות של כוליות אחת וזאת בשל‬
‫אי הכרה באף מידה קבועה ובלתי משתנית פרט לכוליות המוחלטת מתעורר אי‪-‬תענוג‪ ,‬אך בו בעת‬
‫מתעורר גם תענוג המתבסס על ההצלחה של כשרי ההכרה האחרים באיחוד הגדלים הבלתי נתפסים לכדי‬
‫אידיאה‪ .‬קאנט מתאר את הזעזוע שבדימוי הנשגב בטבע‪ ,‬מתקיימת דחייה שלאחר מכן מתחלפת במשיכה‬
‫אל המושא במאבק זה של כשרי ההכרה המכיל בתוכו סבל‪ .‬אידיאת האינסוף כחלק מהצלחת כשרי‬
‫ההכרה ביצירת תפיסה כולל של מושא נשגב מהווה חלק גם מרגש ההנאה המגולם בהצלחה זו – ביצירת‬
‫קנה מידה לאדם העומד מול מושא נשגב‪.‬‬
‫‪.3‬‬
‫היידגר‪ ,‬בנתחו את מקור מעשה האמנות מתמקד בתוצר העשייה האומנותית‪ ,‬והוא לצורך הדיון תמונה‬
‫של ואן גוך שבה מצוירות נעלי איכרה‪ .‬בחלקו את התוצר לשלושה מימדי התייחסות הוא פותח בהיותו‬
‫דבר‪ .‬עם זאת שדבר על פיו הוא‪":‬האבן על הדרך היא דבר ואף רגב האדמה בשדה" )מקור מעשה‬
‫האומנות‪ .(3 ,‬כלומר דבר במובן האלמנטארי והשגור של המילה‪ .‬הוא דורש להעמיק לעבר ההוויה‬
‫הדברית )הדבריות( של הדבר‪ -‬הוא מחפש את מהותו‪ .‬נעלי האיכרה הינם דבר מן הדברים‪ .‬בחיפוש אחר‬
‫מהותם הדברית הוא פונה לפרשנות המסורתית בדבר דבריות הדבר – אוסף של תכונות‪ ,‬מאפיינים –‬
‫"הדבר הוא זה שסביבו התקבצו התכונות‪ .‬במקרה זה מדובר בגרעין של הדברים" )שם‪ (4 ,‬הוא טוען כי‬
‫פרשנות זו הייתה מקובלת כבר בזמנם של היוונים וההעברה של התנסותם השונה באותנטיות שלה מזו‬
‫המערבית התבטאה בפרשנות שגויה של מילותיהם להגות הרומית לטינית ומהדהדת באופן החשיבה‬
‫המערבי‪ -‬בהתייחסות לדבר כאל עצם בעל תכונות מקריות‪ .‬היות נעלי האיכרה במובן איחוד של עצם עם‬
‫תכונותיו המקריות – הדבר כנשא של מאפייניו אינו מניח את דעתו והוא טוען כי‪":‬השהות הערה בקרבתם‬
‫של דברים כבר הראתה לנו מעל לכל ספק‪ ,‬שהמושג הזה של דבר מחמיץ את המידה הדברית של‬
‫הדברים‪ ,‬את טבעם העצמי ותנוחתם העצמאית‪)".‬שם‪ (6 ,‬הוא מציע להתמסר לחוויה הרגשית‪-‬חושית‬
‫במפגש עם דבר בצורה בלתי אמצעית‪ ,‬במובן זה הנעליים הן דבר בהיותן נוקשות שעורן רך אך קשיח‬
‫במידה‪ ,‬ריחניות‪ -‬ריח השדה וזיעת האיכרה נותר בהן וכו‪..‬כלומר‪ -‬האחדות של ריבוי הנתון בחושים‪ .‬גם‬
‫כאן נטען כי התייחסות זו תותיר אותנו אובדי עצות מפני שאיננו קולטים ריבוי חסר צורה של רשמי‬
‫תחושה אלא ש‪":‬יותר מכל הרשמים והתחושות קרובים אלינו הדברים עצמם")שם‪ .(7 ,‬היידגר דן גם‬
‫בחומריותו של העצם כבסיס להיותו דבר במהותו האומנותית – מעניקה את היסוד לאופייה של הסערה‬
‫החושית אותה הוא מעורר‪ .‬הוא מנסה להגדיר את הדבריות במונחים של חומר וצורה ואף נעליים עבורו‬
‫הן חומר הכלוא בצורה‪ .‬הנעליים כדבר חומרי‪ -‬חומר מסוג כזה שהינו גמיש וחזק והמגולמות בצורה‬
‫מסוימת וכפופות בעצם גילום זה לכללי השימוש בהן – לפיכך התכה זו של חומר וצורה נושאת משמעות‬
‫שימושית‪ -‬מכשירית‪" :‬שימושיות היא קו היסוד שמתוכו היש הזה מביט בנו‪ ...‬בשימושיות כזו מעוגנים הן‬
‫קביעת הצורה והן המבחר החומרי שמכתיבה הצורה")שם‪ .( 8,‬היידגר טוען כי קיים קושי רב בהגדרת‬
‫הדבריות של הדבר ושאולי אחד הפתרונות לכך הוא חיפוש אחר האלמנט המכשירי של המכשיר ובדוגמא‬
‫זו הנעליים‪ .‬המכשיר בעיניו קרוב קירבה משפחתית למעשה האומנות כיוון שהופק ע"י אדם‪.‬הישות‬
‫המכשירית של הנעליים היא תוספת להיותן דבר ובדרך להיותן מעשה אומנות‪ ,‬למכשיר יש מעמד ביניים‬
‫בין הדבר למעשה‪ .‬הטענה היא שממשותו של המכשיר הינה האלמנט המכשירי שלו‪ :‬בדוגמת הנעליים יש‬
‫לבחון אותן בעצם שמישותן‪ -‬בעת התפקוד שלהן בשדה‪ ,‬ברגע בו מתבטאת ההוויה המכשירית שלהן –‬
‫כאשר האיכרה עומדת ‪,‬הולכת בהן‪ ,‬כאשר הן משרתות באמת את הייעוד שלמענו חברו החומר שלהן‬
‫וצורתן‪ .‬בשימוש בהן אוצרות הנעליים בציור‪ " :‬בכלי הנעליים מהדהדים הקריאה האילמת של האדמה‪,‬‬
‫דממת נדיבותה בתבואת הדגנים הבשלים וסירובה החמקני באדמת הבור הדוממת של השדה החורפי"‬
‫)שם‪.(12,‬‬
‫עם זאת ייתכן והאיכרה פשוט נועלת נעליה ואיננה יודעת את הדברים אודות הנעליים מהתבוננות ותצפית‬
‫בהן אלא מכוח השימוש התכוף בהן בבטחה בחיוניות שלהן – אותה מהימנות שהידגר מייחס לנעליים‬
‫כאלמנט המגדיר את מהותן המכשירית‪ .‬הישות המכשירית של המכשיר היא המהימנות שלו‪ ,‬המכשיר‬
‫עצמו מתבלה ונשחק עם השימוש בו והופך להיות מכשיר גרידא‪ -‬נעליים משומשות שמהימנותן אבדה‪.‬‬
‫האלמנט המעשי של הנעליים מתגלה כעת‪ :‬לא במחקר אודות ייצור הנעליים או בתצפית על השימוש בהן‬
‫מצפייה בציור של ואן גוך‪" :‬בזכות מעשה האומנות נודע לנו מהו כלי הנעליים לאמיתו של דבר" )שם‪,‬‬
‫‪ .(13‬האמת על פי היידגר מתמקמת במעשה האומנות‪ .‬יצירה של סביבה בה נחות הנעליים "עולם" פותחת‬
‫לנו צוהר להבנה אודות מהות הנעליים‪ .‬הנעליים כמעשה לא משכפלות את היש הפרטי במקרה אלא‬
‫בקרבה אל המהות הכללית של הנעל דרך אופק האפשרויות שהמעשה פותח עבורנו בייצרו עולם‪ .‬עולם‬
‫של הקשרים נקודות מבט המאפשר התייחסות לנעליים כחלק מהקשר כולל המכיל בתוכו אמת וקיים‬
‫מעבר להבחנה בין חומר לצורה‪ .‬מעשה הנעליים חושף בפנינו אמיתות אודות עולמה של האיכרה‬
‫שהנעליים שייכות לה‪ -‬הנעליים הן אותו מעשה הממוקם בעולמה‪ .‬עולם אותו יצר הצייר אך כבר איננו‬
‫חלק ממנו ומתקיים כעומד בפני עצמו עבורנו הצופים במעשה ומכיל בתוכו אמת הקיימת מעבר להיותו‬
‫דבר מן הדברים ומגולמת במגוון ההקשרים הנלווים להיותו מכשיר עבור אותה איכרה בעולמה‪.‬‬