‫‪1‬‬

‫אני אוחזת במימייה בחוזקה בין שתי ַידי‪ ,‬אף שחמימות התה התפוגגה‬
‫מזמן באוויר הקפוא‪ .‬השרירים שלי מכווצים בניסיון להתגונן‬
‫מפני הקור‪ .‬אם להקת כלבי בר היתה מופיעה עכשיו‪ ,‬אין הרבה‬
‫סיכוי שהייתי מצליחה לטפס על עץ לפני שיתקפו אותי‪ .‬אני‬
‫צריכה לקום‪ ,‬להסתובב‪ ,‬לחמם את איברי הנוקשים‪ .‬אבל אני‬
‫שמתחתי בעוד השחר מתחיל להאיר‬ ‫ַ‬ ‫יושבת חסרת תנועה כמו הסלע‬
‫את היער‪ .‬אני לא יכולה להיאבק בשמש‪ .‬אני יכולה רק לצפות בה‬
‫בחוסר אונים בעודה גוררת אותי ליום שאני חוששת מפניו כבר‬
‫חודשים‪.‬‬
‫עד הצהריים כולם יתאספו בבית החדש שלי בשכונת המנצחים‪.‬‬
‫העיתונאים‪ ,‬צוותי הצילום‪ ,‬אפילו המלווה הוותיקה שלי ֵאפי ְטרינְ ֶקט —‬
‫כולם יגיעו למחוז שתים־עשרה מהקפיטול הרחוק‪ .‬אני תוהה אם אפי‬
‫עדיין חובשת את הפאה הוורודה המטופשת ההיא‪ ,‬ואולי בחרה לה‬
‫צבע לא טבעי אחר במיוחד לכבוד סבב הניצחון‪ .‬גם אנשים אחרים‬
‫צרכי במסע הארוך ברכבת‪ .‬צוות‬ ‫יחכו שם‪ .‬עובדים שימלאו את כל ַ‬
‫הכנה שיקשט אותי לקראת ההופעות שלי בציבור‪ .‬הסטייליסט שלי‬
‫וידידי סינָ ה‪ ,‬שעיצב את התלבושות היפהפיות שבזכותן הבחין בי‬
‫הקהל לראשונה במשחקי הרעב‪.‬‬
‫אם זה היה תלוי בי‪ ,‬הייתי מנסה לשכוח לחלוטין את משחקי‬
‫הרעב‪ .‬לא הייתי מדברת עליהם לעולם‪ .‬מעמידה פנים שלא היו אלא‬
‫חלום רע‪ .‬אבל בגלל סבב הניצחון זה בלתי אפשרי‪ .‬המועד שלו‬
‫נבחר בקפידה ונקבע לאמצע התקופה שבין המשחקים — כך מבטיח‬

‫‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫הקפיטול שהזוועות יישארו טריות בזיכרון ומוחשיות‪ .‬לא רק שאנחנו‬

‫במחוזות נאלצים להיזכר בכל שנה באגרוף הברזל של הקפיטול‪,‬‬
‫אלא שגם מכריחים אותנו לחגוג את עצם קיומו‪ .‬והשנה אני אחת‬
‫מכוכבי המופע‪ .‬אני איאלץ לנדוד ממחוז למחוז‪ ,‬לעמוד מול קהל‬
‫מריע שבסתר לבו מתעב אותי‪ ,‬להשפיל מבט אל פני המשפחות שאת‬
‫ילדיהן הרגתי‪...‬‬
‫השמש מתעקשת לזרוח‪ ,‬אז אני מכריחה את עצמי לקום‪ .‬כל‬
‫המפרקים שלי מוחים‪ ,‬והרגל השמאלית שלי נותרה רדומה זמן‬
‫ממושך כל כך‪ ,‬שנדרשת צעידה של כמה דקות עד שהתחושה חוזרת‬
‫אליה‪ .‬הייתי ביער שלוש שעות‪ ,‬אבל לא ניסיתי לצוד באמת‪ ,‬ועכשיו‬
‫אני חוזרת בידיים ריקות‪ .‬לאמא שלי ולאחותי הקטנה ּ ְפרים זה לא‬
‫ממש משנה כיום‪ .‬יש להן כסף לקנות בשר אצל הקצב‪ .‬ובכל זאת‬
‫כולנו מעדיפות בשר ציד טרי‪ .‬אבל החבר הכי טוב שלי‪ֵ ,‬גייל הוֹ תוֹ ְרן‪,‬‬
‫ובני משפחתו תלויים בשלל הציד ואני לא יכולה לאכזב אותם‪ .‬אני‬
‫מתחילה בצעדה של השעה וחצי לאורך שורת המלכודות שלנו‪.‬‬
‫כשהלכנו לבית הספר‪ ,‬שעות אחר הצהריים הספיקו לנו כדי לבדוק‬
‫את המלכודות‪ ,‬לצוד‪ ,‬ללקט וגם לחזור העירה לסחר חליפין‪ .‬אבל‬
‫עכשיו‪ ,‬כשגייל יצא לעבוד במכרות הפחם ולי אין מה לעשות כל‬
‫היום‪ ,‬לקחתי על עצמי את העבודה הזאת‪.‬‬
‫בשעה הזאת גייל כבר העביר כרטיס במכרות‪ ,‬ירד בבטן מתהפכת‬
‫במעלית אל מעמקי האדמה והתחיל לחצוב עורק פחם‪ .‬אני מכירה‬
‫את ההרגשה שם למטה‪ .‬בכל שנה נאלצנו לצאת לסיור במכרות‬
‫כחלק מההכשרה שלנו בבית הספר‪ .‬כשהייתי קטנה זה סתם היה לא‬
‫נעים‪ .‬המנהרות מעוררות הקלאוסטרופוביה‪ ,‬האוויר המצחין‪ ,‬החשכה‬
‫המחניקה מכל העברים‪ .‬אבל אחרי שאבא שלי וכמה כורים נוספים‬
‫נהרגו בפיצוץ‪ ,‬בקושי הצלחתי להיכנס למעלית‪ .‬הטיול השנתי הפך‬
‫למקור חרדה אדיר עבורי‪ .‬פעמיים חליתי כל כך מרוב פחד‪ ,‬שאמא‬
‫שלי השאירה אותי בבית כי חשבה שנדבקתי בשפעת‪.‬‬

‫‪10‬‬
 ‫התלקחות‬

‫אני חושבת על גייל‪ ,‬שהמקום היחיד שהוא מרגיש בו באמת בחיים‬

‫הוא היער‪ ,‬עם האוויר הצח ואור השמש והמים הזורמים הנקיים‪ .‬אני‬
‫לא יודעת איך הוא עומד בזה‪ .‬טוב‪ ...‬כן‪ ,‬אני כן יודעת‪ .‬הוא עומד בזה‬
‫כי זאת הדרך להאכיל את אמא שלו ואת שני האחים והאחות הקטנים‬
‫שלו‪ .‬לי יש ערמות של כסף‪ ,‬הרבה יותר מהנדרש כדי להאכיל את‬
‫המשפחות של שנינו‪ ,‬אבל הוא לא מוכן לקחת ממני אפילו מטבע‬
‫אחד‪ .‬קשה לו אפילו להניח לי לדאוג לבשר‪ ,‬אף שאין ספק שהוא היה‬
‫דואג לאמא שלי ולפרים לו הייתי נהרגת במשחקים‪ .‬אני אומרת לו‬
‫שהוא עושה לי בזה טובה‪ ,‬שאני משתגעת מהישיבה בחוסר מעש כל‬
‫היום‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬אני מקפידה להביא את בשר הציד לבית שלהם רק‬
‫כשהוא לא נמצא שם‪ .‬זאת לא משימה קשה‪ ,‬כי הוא עובד שתים־עשרה‬
‫שעות ביממה‪.‬‬
‫אני זוכה לראות את גייל רק בימי ראשון‪ ,‬כשאנחנו נפגשים ביער‬
‫כדי לצוד יחד‪ .‬זה עדיין היום המוצלח ביותר בשבוע‪ ,‬אבל לא כמו‬
‫שהיה פעם‪ ,‬כשיכולנו לספר זה לזה הכול‪ .‬המשחקים קילקלו אפילו‬
‫את זה‪ .‬אני ממשיכה לקוות שעם הזמן נשוב להרגיש בנוח יחד‪ ,‬אבל‬
‫חלק ממני יודע שזאת תקוות שווא‪ .‬אין דרך חזרה‪.‬‬
‫השלל מהמלכודות נאה — שמונה ארנבות‪ ,‬שני סנאים ובונה‬
‫ששחה אל מלכודת תיל שגייל תיכנן בעצמו‪ .‬הוא אשף בבניית‬
‫מלכודות‪ ,‬מחבר אותן לענפים מכופפים כדי שהחיה הנלכדת תימשך‬
‫מעלה ותיתלה מחוץ להישג ידם של טורפים‪ ,‬מאזֵ ן בולי עץ על‬
‫מנגנוני הפעלה עדינים עשויים זרדים‪ ,‬קולע סלים שאין להימלט מהם‬
‫ללכידת דגים‪ .‬בעודי מתקדמת בין המלכודות ודורכת כל אחת מחדש‪,‬‬
‫אני יודעת שלעולם לא אצליח לשחזר את טביעת העין שלו לאיזון‬
‫מושלם של כל מלכודת‪ ,‬את תחושת הבטן שלו לגבי המועד המדויק‬
‫שהטרף יעבור בו בשביל‪ .‬יש בזה יותר מאשר ניסיון בלבד‪ .‬זה כישרון‬
‫מולד‪ .‬כפי שאני מסוגלת לירות בחיה בחשכה כמעט מוחלטת ולהפיל‬
‫אותה בחץ אחד‪.‬‬

‫‪11‬‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫כשאני מגיעה בחזרה לגדר המקיפה את מחוז שתים־עשרה‪ ,‬השמש‬

‫כבר גבוהה למדי בשמים‪ .‬אני מאזינה רגע‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬אבל שום זמזום‬
‫מסגיר של זרם חשמלי אינו עולה מהגדר‪ .‬זה המצב בדרך כלל‪ ,‬גם‬
‫אם הגדר אמורה להיות מחושמלת כל הזמן‪ .‬אני מתפתלת דרך הפתח‬
‫שבתחתית הגדר ויוצאת מעברה האחר אל האחו‪ ,‬במרחק של יידוי‬
‫אבן מהבית שלי‪ .‬הבית הישן שלי‪ .‬אנחנו עדיין מחזיקות בו כי רשמית‬
‫זה המעון שהוקצה לאמא שלי ולאחותי‪ .‬אם אמות פתאום‪ ,‬הן יצטרכו‬
‫לחזור לשם‪ .‬אבל כרגע שתיהן שוכנות בנעימים בבית החדש בשכונת‬
‫המנצחים‪ ,‬ואני היחידה שמשתמשת בבית הקטן והשפוף שגדלתי בו‪.‬‬
‫בעיני זה הבית האמיתי‪.‬‬
‫אני הולכת לשם עכשיו להחליף בגדים‪ .‬להמיר את ז'קט העור הישן‬
‫של אבא שלי במעיל צמר משובח שתמיד נראה הדוק מדי בכתפיים‪.‬‬
‫לחלוץ את מגפי הציד הרכים והשחוקים שלי ולנעול במקומם זוג‬
‫נעליים יקרות שיוצרו במכונה ושאמא שלי חושבת שהולמות מישהי‬
‫במעמדי‪ .‬את הקשת והחצים שלי כבר איחסנתי בגזע עץ חלול ביער‪.‬‬
‫הזמן דוחק‪ ,‬אבל אני מניחה לעצמי לשבת כמה דקות במטבח‪ .‬שוררת‬
‫בו אווירה נטושה‪ ,‬ללא אש באח וללא מפה על השולחן‪ .‬אני מתאבלת‬
‫על אובדן החיים הישנים שלי כאן‪ .‬בקושי הצלחנו לשרוד‪ ,‬אבל ידעתי‬
‫איך אני משתלבת‪ ,‬ידעתי מה מקומי במארג ההדוק של חיינו‪ .‬הלוואי‬
‫שהייתי יכולה לחזור לחיים ההם‪ ,‬כי במבט לאחור נראה שהם היו‬
‫בטוחים בהרבה לעומת החיים שלי עכשיו‪ ,‬כשאני עשירה כל כך‬
‫ומפורסמת כל כך והרשויות בקפיטול שונאות אותי כל כך‪.‬‬
‫קול יללה מכיוון הדלת האחורית תובע את תשומת לבי‪ .‬אני פותחת‬
‫את הדלת ומוצאת את נוּ רי‪ ,‬החתול הזקן והמרוט של פרים‪ .‬הוא שונא‬
‫את הבית החדש כמעט כמוני ותמיד מסתלק משם כשאחותי בבית‬
‫הספר‪ .‬מעולם לא שררה בינינו חיבה מיוחדת‪ ,‬אבל עכשיו נרקם בינינו‬
‫הקשר החדש הזה‪ .‬אני מכניסה אותו לבית‪ ,‬מאכילה אותו חתיכת שומן‬
‫בונה‪ ,‬ואפילו מלטפת אותו קצת בין האוזניים‪" .‬אתה מבחיל‪ ,‬אתה‬

‫‪12‬‬
 ‫התלקחות‬

‫יודע את זה‪ ,‬נכון?" אני שואלת אותו‪ .‬נורי דוחק ביד שלי בתביעה‬
‫לליטופים נוספים‪ ,‬אבל אנחנו מוכרחים ללכת‪" .‬קדימה‪ ,‬בוא‪ ".‬אני‬
‫מרימה אותו ביד אחת‪ ,‬תופסת את תרמיל הציד שלי באחרת ונושאת‬
‫את שניהם לרחוב‪ .‬החתול מזנק לחופשי ונעלם מתחת לשיח‪.‬‬
‫הנעליים לוחצות לי בבהונות כשאני צועדת בקול רמיסה לאורך‬
‫הרחוב השחור‪ .‬אני עושה קיצור דרך בסמטאות ובחצרות אחוריות‬
‫ומגיעה לבית של גייל בתוך דקות‪ .‬אמא שלו‪ ,‬האזֶ ל‪ ,‬הרכונה מעל‬
‫כיור המטבח‪ ,‬מבחינה בי מבעד לחלון‪ .‬היא מייבשת את הידיים בסינר‬
‫ונעלמת כדי לפתוח לי את הדלת‪.‬‬
‫אני מחבבת את האזֶ ל‪ .‬מכבדת אותה‪ .‬גם היא איבדה את בעלה‬
‫בפיצוץ שהרג את אבא שלי‪ ,‬והיא נשארה עם שלושה בנים ותינוקת‬
‫בדרך‪ .‬פחות משבוע אחרי הלידה היא יצאה לרחובות לחפש עבודה‪.‬‬
‫הטיפול בתינוקת הקטנה לא איפשר לה לעבוד במכרות‪ ,‬אבל היא‬
‫הצליחה לקבל עבודות כביסה מסוחרים שונים בעיר‪ .‬בגיל ארבע־עשרה‬
‫הפך גייל‪ ,‬הבן הבכור‪ ,‬למפרנס הראשי של המשפחה‪ .‬הוא כבר חתם‬
‫על אסימונים‪ ,‬שזיכו אותם באספקה דלה של חיטה ושמן בתמורה‬
‫להכנסת שמו מספר גדול יותר של פעמים להגרלת המיועדים‪ .‬ונוסף‬
‫על זה‪ ,‬אפילו אז הוא כבר היה מניח מלכודות מיומן‪ .‬אבל זה לא‬
‫הספיק כדי לפרנס משפחה של חמש נפשות‪ ,‬והאזל נאלצה לשחוק‬
‫את האצבעות עד העצם על קרש הכביסה‪ .‬בחורף הידיים שלה הפכו‬
‫אדומות וסדוקות כל כך‪ ,‬שהיו מדממות לכל מגע קל‪ .‬הן היו נשארות‬
‫ככה עד היום אלמלא המשחה שאמא שלי רקחה‪ .‬אבל האזל וגייל‬
‫נחושים בדעתם לוודא ששני הבנים האחרים‪ ,‬רורי בן השתים־עשרה‬
‫וּ ויק בן העשר‪ ,‬והקטנטונת‪ּ ,‬פוֹ זי בת הארבע‪ ,‬לעולם לא ייאלצו לחתום‬
‫על אסימונים‪.‬‬
‫האזל מחייכת כשהיא רואה את השלל‪ .‬היא מרימה את הבונה‬
‫מהזנב כדי להעריך את משקלו‪" .‬נעשה ממנו יופי של נזיד‪ ".‬בניגוד‬
‫לגייל‪ ,‬אין לה שום בעיה עם הסידור שלנו לגבי בשר הציד‪.‬‬

‫‪13‬‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫"גם הפרווה מוצלחת‪ ",‬אני עונה‪ .‬מנחם להיות כאן עם האזל‪.‬‬

‫להעריך את האיכויות של בשר הציד כפי שנהגנו לעשות תמיד‪.‬‬
‫היא מוזגת לי ספל של תה צמחים‪ ,‬ואני כורכת סביבו בתודה את‬
‫אצבעותי הקפואות‪" .‬את יודעת‪ ,‬חשבתי שאחרי שאחזור מהסבב‪,‬‬
‫אולי אקח איתי את רורי לפעמים‪ .‬אחרי הלימודים‪ .‬אלמד אותו‬
‫לירות‪".‬‬
‫האזל מהנהנת‪" .‬נשמע טוב‪ .‬גייל תמיד מתכנן לעשות את זה‪ ,‬אבל‬
‫יש לו זמן פנוי רק בימי ראשון‪ ,‬ואני חושבת שהוא מעדיף לשמור‬
‫אותם לך‪".‬‬
‫אני לא מצליחה לעצור את הסומק שמציף את הלחיים שלי‪ .‬זה‬
‫מטופש‪ ,‬כמובן‪ .‬מעטים הם האנשים שמכירים אותי טוב יותר מהאזל‪.‬‬
‫שמכירים את הקשר שיש לי עם גייל‪ .‬אני בטוחה שהרבה אנשים הניחו‬
‫שבסופו של דבר נתחתן‪ ,‬גם אם אני עצמי מעולם לא העליתי בדעתי‬
‫את האפשרות‪ .‬אבל זה היה לפני המשחקים‪ .‬לפני שעמיתי המיועד‪,‬‬
‫לארק‪ ,‬הכריז שהוא מאוהב בי עד מעל הראש‪ .‬הרומן שלנו‬ ‫יטה ֵמ ְ‬‫ּפ ָ‬
‫הפך לאסטרטגיית ההישרדות המרכזית שלנו בזירה‪ .‬למעשה‪ ,‬עבור‬
‫פיטה זאת לא היתה רק אסטרטגיה‪ .‬אני לא בטוחה מה זה היה עבורי‪.‬‬
‫אבל עכשיו אני יודעת שעבור גייל זה היה מכאיב מאוד‪ .‬החזה שלי‬
‫מתכווץ כשאני חושבת על כך שבסבב הניצחון פיטה ואני נצטרך‬
‫להציג את עצמנו שוב כנאהבים‪.‬‬
‫אני לוגמת את התה במהירות אף שהוא חם מדי‪ ,‬ומרחיקה את‬
‫הכיסא שלי מהשולחן‪" .‬כדאי שאלך‪ .‬אני צריכה להתייפות לכבוד‬
‫המצלמות‪".‬‬
‫האזל מחבקת אותי‪" .‬תיהני מהאוכל‪".‬‬
‫"בטח‪ ",‬אני אומרת‪.‬‬
‫"הכירה"‪ ,‬שבה נהגתי לערוך את רוב‬ ‫ּ‬ ‫התחנה הבאה שלי היא‬
‫המסחר שלי‪ .‬לפני שנים שימש המקום מחסן פחם‪ ,‬אבל כשהפסיקו‬
‫להשתמש בו‪ ,‬הוא הפך למקום מפגש עבור סוחרים לא חוקיים‪ ,‬ועם‬

‫‪14‬‬
 ‫התלקחות‬

‫השנים גדל והפך לשוק שחור במשרה מלאה‪ .‬אם הוא מושך גורמים‬
‫עברייניים‪ ,‬אני מניחה שאני אמורה להרגיש שם בבית‪ .‬ציד ביער‬
‫המקיף את מחוז שתים־עשרה מפר עשרה חוקים לפחות‪ ,‬והעונש על‬
‫כך הוא מוות‪.‬‬
‫אף שהם לעולם לא יזכירו זאת‪ ,‬אני חייבת הרבה לטיפוסים‬
‫הקבועים של "הכירה"‪ .‬גייל סיפר לי שסיי "שומן"‪ ,‬מוכרת המרק‬
‫הזקנה‪ ,‬אספה כסף בזמן המשחקים למתן חסות לפיטה ולי‪ .‬זה היה‬
‫אמור להיות קטע של "הכירה" בלבד‪ ,‬אבל הרבה אנשים שמעו על‬
‫זה והצטרפו‪ .‬אני לא יודעת בכמה כסף בדיוק מדובר‪ ,‬והמחיר של כל‬
‫מתנה בזירה היה אסטרונומי‪ .‬אבל מבחינתי זה היה ההבדל בין חיים‬
‫למוות‪.‬‬
‫עדיין משונה לפתוח את דלת הכניסה עם תרמיל ריק וללא דבר‬
‫לסחור בו‪ ,‬ובמקום זאת עם נרתיק מלא מטבעות הכבד על ירכי‪ .‬אני‬
‫מנסה לפזר בין כמה שיותר דוכנים את רכישות הקפה‪ ,‬הלחמניות‪,‬‬
‫הביצים‪ ,‬הצמר והשמן‪ .‬במחשבה נוספת אני קונה שלושה בקבוקים‬
‫ריפר‪ ,‬קורבן תאונה במכרות‬
‫של משקאות לבנים מאישה גידמת ששמה ּ ֶ‬
‫שהיתה חכמה דיה למצוא דרך לשרוד‪.‬‬
‫להיימיטץ'‪ ,‬שהיה‬
‫האלכוהול לא נועד למשפחה שלי‪ .‬הוא מיועד ֵ‬
‫המדריך של פיטה ושלי בזמן המשחקים‪ .‬הוא אדם זועף ואלים ורוב‬
‫הזמן שיכור‪ .‬אבל הוא מילא את תפקידו — ויותר — משום שבפעם‬
‫הראשונה בהיסטוריה של המשחקים איפשרו לשני מיועדים לנצח‪.‬‬
‫אז לא משנה מי הוא היימיטץ'‪ ,‬אני חייבת גם לו‪ .‬ולתמיד‪ .‬אני קונה‬
‫לו את המשקאות הלבנים כי לפני כמה שבועות נגמרה לו האספקה‬
‫ולא היה שום אלכוהול למכירה והוא נאלץ לעבור גמילה‪ ,‬רעד וצרח‬
‫מדברים מבעיתים שהיו גלויים לעיניו בלבד‪ .‬הוא הפחיד את פרים‬
‫עד מוות‪ ,‬והאמת היא שגם אני לא נהניתי במיוחד לראות אותו‬
‫ככה‪ .‬מאז אפשר לומר שאני אוגרת אלכוהול‪ ,‬למקרה ששוב יהיה‬
‫מחסור‪.‬‬

‫‪15‬‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫ְק ֵרי‪ ,‬אוכף השקט הראשי שלנו‪ ,‬מזעיף פנים כשהוא רואה אותי עם‬
‫הבקבוקים‪ .‬הוא גבר מבוגר עם כמה קווצות של שיער כסוף מסורקות‬
‫על הצד מעל פניו האדומות‪" .‬חומר חזק מדי עבורך‪ ,‬ילדונת‪ ".‬מי‬
‫כמוהו יודע‪ְ .‬ק ֵרי שותה יותר מכל אדם אחר שפגשתי אי־פעם‪ ,‬פרט‬
‫להיימיטץ'‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אמא שלי משתמשת בזה לתרופות שלה‪ ",‬אני אומרת‬
‫באדישות‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬זה יהרוג פחות או יותר כל דבר‪ ",‬הוא אומר ומניח על הדוכן‬
‫מטבע בתמורה לבקבוק‪.‬‬
‫כשאני מגיעה לדוכן של סיי "שומן"‪ ,‬אני קופצת ומתיישבת ליד‬
‫הדלפק ומזמינה מרק‪ .‬נראה שהיום מדובר בתערובת כלשהי של דלעת‬
‫דאריוּ ס ניגש לדוכן וקונה‬
‫ושעועית‪ .‬כשאני אוכלת‪ ,‬אוכף שקט ששמו ְ‬
‫קערה‪ .‬יחסית לאנשי אכיפת החוק‪ ,‬הוא אחד החביבים עלי‪ .‬כמעט אף‬
‫פעם לא מנצל את המעמד שלו‪ ,‬בדרך כלל מבין בדיחה‪ .‬אני מניחה‬
‫שהוא בשנות העשרים לחייו‪ ,‬אבל הוא לא נראה מבוגר ממני בהרבה‪.‬‬
‫משהו בחיוך שלו ובשערו האדום שמזדקר לכל עבר מעניק לו מראה‬
‫נערי‪.‬‬
‫"את לא אמורה להיות על רכבת?" הוא שואל אותי‪.‬‬
‫"אוספים אותי בשתים־עשרה‪ ",‬אני עונה‪.‬‬
‫"את לא אמורה להיראות טוב יותר?" הוא שואל בלחישה רמה‪ .‬על‬
‫אף מצב הרוח שלי איני יכולה שלא לחייך בתגובה להקנטה‪" .‬אולי‬
‫סרט בשיער או משהו?" הוא מטלטל את הצמה שלי‪ ,‬ואני מעיפה לו‬
‫את היד במכה קלה‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ .‬כשיגמרו לטפל בי לא יהיה אפשר לזהות אותי‪ ",‬אני‬
‫אומרת‪.‬‬
‫"טוב מאוד‪ ",‬הוא אומר‪" .‬בואי נפגין קצת גאווה מחוזית לשם‬
‫שינוי‪ ,‬מה‪ ,‬מיס ֵאוֶ ְורדין?" הוא מטלטל את ראשו אל סיי "שומן"‬
‫במורת רוח מדומה ומסתלק משם לחזור אל חבריו‪.‬‬

‫‪16‬‬
 ‫התלקחות‬

‫"אני רוצה את הקערה בחזרה‪ ",‬קוראת אחריו סיי "שומן"‪ ,‬אבל‬

‫כיוון שהיא צוחקת‪ ,‬היא לא נשמעת תקיפה במיוחד‪" .‬גייל ילווה אותך‬
‫לתחנה?" היא שואלת אותי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬הוא לא נכלל ברשימה‪ ",‬אני אומרת‪" .‬אבל פגשתי אותו ביום‬
‫ראשון‪".‬‬
‫"היית מצפה שהוא ייכלל ברשימה‪ .‬הרי הוא הבן דוד שלך וכל‬
‫זה‪ ",‬היא אומרת באירוניה‪.‬‬
‫זה פרט אחד מני רבים בשקר שרקח הקפיטול‪ .‬כשפיטה ואני הגענו‬
‫לשמונת האחרונים במשחקי הרעב‪ ,‬הם שלחו עיתונאים לאסוף פרטים‬
‫לסיפורים אישיים עלינו‪ .‬כשהם שאלו על חברים שלי‪ ,‬כולם שלחו‬
‫אותם אל גייל‪ .‬אבל לא היה אפשר להשאיר את גייל כחבר הטוב שלי‪,‬‬
‫לא בהתחשב ברומן ששיחקתי בזירה‪ .‬הוא היה נאה מדי‪ ,‬גברי מדי‪,‬‬
‫ולא הפגין שום נכונות לחייך ולהיות נחמד למצלמות‪ .‬אבל אנחנו‬
‫באמת די דומים פיזית‪ .‬המראה הזה של תושבי "התפר"‪ .‬שיער שחור‬
‫חלק‪ ,‬עור שחום‪ ,‬עיניים אפורות‪ .‬אז גאון אחד הפך אותו לבן דוד שלי‪.‬‬
‫לא ידעתי על זה עד שחזרנו הביתה‪ ,‬כשעל רציף תחנת הרכבת‪ ,‬אמא‬
‫שלי אמרה‪" ,‬בני הדודים שלך מתרגשים כל כך לפגוש אותך!" ואז‬
‫הסתובבתי וראיתי את גייל ואת האזל ואת כל הילדים מחכים לי‪ ,‬אז‬
‫מה יכולתי לעשות מלבד לשתף פעולה?‬
‫סיי "שומן" יודעת שאין בינינו קרבה משפחתית‪ ,‬אבל נראה‬
‫שאפילו אחדים מהאנשים שמכירים אותנו שנים רבות הצליחו לשכוח‬
‫את זה איכשהו‪.‬‬
‫"אני כל כך מחכה שכל העניין ייגמר כבר‪ ",‬אני לוחשת‪.‬‬
‫"אני יודעת‪ ",‬אומרת סיי "שומן"‪" .‬אבל את חייבת לעבור את‬
‫הדרך אם את רוצה להגיע לסוף שלה‪ .‬כדאי שלא תאחרי‪".‬‬
‫שלג קל מתחיל לרדת כשאני עושה את דרכי אל שכונת המנצחים‪.‬‬
‫היא נמצאת במרחק קילומטר בערך מהכיכר שבמרכז העיר‪ ,‬אבל נדמה‬
‫שמדובר בעולם אחר‪.‬‬

‫‪17‬‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫זאת קהילה נפרדת הבנויה סביב מדשאה יפהפייה משובצת שיחים‬

‫פורחים‪ .‬יש שם שנים־עשר בתים‪ ,‬כל אחד מהם גדול פי עשרה מהבית‬
‫שגדלתי בו‪ .‬תשעה ריקים כפי שהיו תמיד‪ .‬שלושת הבתים שבשימוש‬
‫שייכים להיימיטץ'‪ ,‬לפיטה ולי‪.‬‬
‫הבתים שבהם גרות המשפחה שלי והמשפחה של פיטה קורנים‬
‫בוהק חמים של חיים‪ .‬החלונות מוארים‪ ,‬עשן עולה מהארובות‪ ,‬צרורות‬
‫של קלחי תירס צבעוניים תלויים על דלתות הכניסה כקישוטים‬
‫לקראת פסטיבל התבואה‪ .‬אבל הבית של היימיטץ' מקרין אווירה‬
‫נטושה ומוזנחת על אף טיפולו המסור של איש התחזוקה‪ .‬אני עומדת‬
‫מול דלת הכניסה ומכינה את עצמי לגועל נפש‪ ,‬ואז דוחפת את הדלת‬
‫ונכנסת פנימה‪.‬‬
‫האף שלי מתעקם מיד בגועל‪ .‬היימיטץ' מסרב להניח למישהו‬
‫לנקות את הבית ולא מצטיין בזה בעצמו‪ .‬עם השנים התמזגו‬
‫ריחות האלכוהול והקיא‪ ,‬הכרוב המבושל והבשר החרוך‪ ,‬הבגדים‬
‫המלוכלכים וגללי העכברים לכדי צחנה שמעלה דמעות בעיני‪ .‬אני‬
‫צועדת בין עטיפות שהושלכו‪ ,‬שברי זכוכית ועצמות‪ ,‬עד למקום‬
‫שאני יודעת שאמצא בו את היימיטץ'‪ .‬הוא מרוח על שולחן המטבח‪,‬‬
‫זרועותיו פרושות על העץ ופניו בשלולית של אלכוהול‪ ,‬נוחר‬
‫בקול‪.‬‬
‫אני דוחפת קלות בכתפו‪" .‬קום!" אני אומרת בקול‪ ,‬כי למדתי‬
‫שאי אפשר להעיר אותו בעדינות‪ .‬הנחירות שלו חדלות לרגע‪ ,‬כמעין‬
‫שאלה‪ ,‬ואז מתחדשות‪ .‬אני דוחפת אותו חזק יותר‪" .‬קום‪ ,‬היימיטץ'‪,‬‬
‫היום מתחיל הסבב!" אני מרימה במאמץ את החלון ושואפת עמוקות‬
‫מהאוויר הצח שבחוץ‪ .‬הרגליים שלי מגששות מבעד לאשפה שעל‬
‫הרצפה וחושפות קנקן קפה עשוי פח‪ ,‬ואני ממלאת אותו במים בכיור‪.‬‬
‫התנור לא התקרר לגמרי‪ ,‬ואני מצליחה להחדיר חיים בכמה גחלים‬
‫רוחשות ולהעלות בהן להבה‪ .‬אני שופכת לקנקן קצת קפה טחון‪,‬‬
‫מספיק להכנת קפה חזק וטוב‪ ,‬ומניחה אותו על התנור לרתוח‪.‬‬

‫‪18‬‬
 ‫התלקחות‬

‫היימיטץ' עדיין מעולף‪ .‬כיוון שדבר לא פעל‪ ,‬אני ממלאת גיגית‬

‫במים קרים כקרח‪ ,‬שופכת אותם על ראשו ומזנקת הצידה‪ .‬קול חייתי‬
‫בוקע ממעמקי גרונו‪ .‬הוא מזנק לעמידה‪ ,‬בועט בכיסא שלו שלושה‬
‫מטרים לאחור ושולף סכין‪ .‬שכחתי שהוא תמיד ישן עם סכין בידו‪.‬‬
‫הייתי צריכה לחלץ אותו קודם מהאצבעות שלו‪ ,‬אבל הראש שלי היה‬
‫טרוד בדברים רבים מדי‪ .‬היימיטץ' פולט שטף של קללות ומצליף‬
‫באוויר במשך כמה רגעים לפני שראשו מצטלל‪ .‬הוא מוחה את פניו‬
‫בשרוולו ופונה לעבר אדן החלון‪ ,‬שם אני יושבת למקרה שאצטרך‬
‫להימלט במהירות‪.‬‬
‫"מה את עושה?" הוא פולט‪.‬‬
‫"אמרת לי להעיר אותך שעה לפני שהמצלמות מגיעות‪ ",‬אני‬
‫אומרת‪.‬‬
‫"מה?" הוא שואל‪.‬‬
‫"זה היה הרעיון שלך‪ ",‬אני מתעקשת‪.‬‬
‫נראה שהוא נזכר‪" .‬למה אני רטוב?"‬
‫"לא הצלחתי להעיר אותך בטלטול‪ ",‬אני אומרת‪" .‬תשמע‪ ,‬אם‬
‫רצית שיתייחסו אליך בכפפות של משי‪ ,‬היית צריך לבקש מפיטה‪".‬‬
‫"מה לבקש ממני?" מעצם צליל קולו‪ ,‬הבטן שלי מתכווצת בעווית‬
‫של רגשות לא נעימים כמו אשמה‪ ,‬עצב ופחד‪ .‬וכמיהה‪ .‬אני חייבת‬
‫להודות שגם היא קיימת בי‪ .‬רק שהתחרות בין הרגשות עזה מכדי‬
‫שכמיהה תצליח לגבור על האחרים‪.‬‬
‫אני צופה בפיטה ניגש אל השולחן‪ ,‬אור השמש הבוקע מהחלון‬
‫מתנוצץ בשלג הטרי שעל שערו הבלונדיני‪ .‬הוא נראה חזק ובריא‪,‬‬
‫שונה כל כך מהנער החולה והגווע ברעב שהכרתי בזירה‪ ,‬ועכשיו‬
‫בקושי אפשר להבחין בצליעה שלו‪ .‬הוא מניח על השולחן כיכר לחם‬
‫טרי ומושיט יד להיימיטץ'‪.‬‬
‫"לבקש ממך להעיר אותי בלי שאחטוף דלקת ריאות‪ ",‬אומר‬
‫היימיטץ' ונותן לו את הסכין שלו‪ .‬הוא פושט את החולצה המטונפת‬

‫‪19‬‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫שלו‪ ,‬שרק חושפת גופייה מוכתמת לא פחות‪ ,‬ומתנגב בחלק היבש‬

‫של הבגד‪.‬‬
‫פיטה מחייך ומתיז על הסכין של היימיטץ' אלכוהול מבקבוק שנח‬
‫על הרצפה‪ .‬הוא מנגב את הלהב בשולי החולצה שלו ופורס את הלחם‪.‬‬
‫פיטה מספק לכולנו שפע של מאפים טריים‪ .‬אני צדה‪ .‬הוא אופה‪.‬‬
‫היימיטץ' שותה‪ .‬לכל אחד מאיתנו יש דרך משלו להעסיק את עצמו‪,‬‬
‫לבלום את המחשבות על מה שעבר עלינו כמתחרים במשחקי הרעב‪.‬‬
‫רק כשהוא מושיט להיימיטץ' את קת הסכין‪ ,‬הוא מביט בי בפעם‬
‫הראשונה‪" .‬רוצה פרוסה?"‬
‫"לא‪ ,‬אכלתי ב'כירה'‪ ",‬אני אומרת‪" .‬אבל תודה‪ ".‬הקול שלי לא‬
‫נשמע כרגיל‪ ,‬הוא רשמי כל כך‪ .‬כמו בכל פעם שפניתי אל פיטה מאז‬
‫שהמצלמות גמרו לצלם את חזרתנו המאושרת הביתה ואנחנו שבנו‬
‫לחיים האמיתיים שלנו‪.‬‬
‫"אין בעד מה‪ ",‬הוא משיב בנוקשות‪.‬‬
‫היימיטץ' משליך את החולצה למקום כלשהו בבלגן‪" .‬ברררר‪.‬‬
‫נחוץ לשניכם חימום רציני לפני שההצגה מתחילה‪".‬‬
‫הוא צודק‪ ,‬כמובן‪ .‬הקהל יצפה לצמד הנאהבים שזכה במשחקי‬
‫הרעב‪ .‬לא לשני אנשים שבקושי מסוגלים להביט זה לזה בעיניים‪.‬‬
‫אבל אני רק אומרת‪" ,‬תעשה אמבטיה‪ ,‬היימיטץ'‪ ".‬ואז אני מניפה‬
‫את הרגליים מבעד לחלון‪ ,‬קופצת החוצה וחוֹ צה את המדשאה בכיוון‬
‫הבית שלי‪.‬‬
‫השלג התחיל להצטבר‪ ,‬ואני משאירה מאחורי שביל של עקבות‪.‬‬
‫אני עוצרת רגע מול הדלת כדי לנער את הרגליים ולהסיר את‬
‫השלג הרטוב מהנעליים לפני שאני נכנסת‪ .‬אמא שלי עבדה יום‬
‫ולילה להכין את הכול באופן מושלם לקראת המצלמות‪ ,‬אז זה‬
‫לא הזמן המתאים להשאיר עקבות על הרצפות המבריקות שלה‪.‬‬
‫בקושי הספקתי להיכנס והיא כבר שם‪ ,‬אוחזת בזרועי כאילו לעצור‬
‫אותי‪.‬‬

‫‪20‬‬
 ‫התלקחות‬

‫"אל תדאגי‪ ,‬אני חולצת אותן כאן‪ ",‬אני אומרת ומשאירה את‬
‫הנעליים על שטיחון הכניסה‪.‬‬
‫אמא שלי פולטת נשיפת צחוק משונה ומסירה מהכתף שלי‬
‫את תרמיל הציד המלא אספקה‪" .‬זה בסך הכול שלג‪ .‬היה לך טיול‬
‫נחמד?"‬
‫"טיול?" היא יודעת שהייתי ביער חצי לילה‪ .‬ואז אני רואה את‬
‫האיש העומד מאחוריה בפתח המטבח‪ .‬מבט אחד בחליפה המחויטת‬
‫שלו ובתווי הפנים המושלמים תוצר סכין המנתחים‪ ,‬ואני יודעת שהוא‬
‫מהקפיטול‪ .‬משהו לא בסדר‪" .‬זה דומה יותר להחלקה על הקרח‪ .‬נעשה‬
‫ממש חלקלק בחוץ‪".‬‬
‫"מישהו בא לפגוש אותך‪ ",‬אמא שלי אומרת‪ .‬הפנים שלה חיוורות‬
‫מדי‪ ,‬ואני שומעת את החרדה שהיא מנסה להסתיר‪.‬‬
‫"חשבתי שהם אמורים להגיע רק בשתים־עשרה‪ ".‬אני מעמידה פנים‬
‫שלא הבחנתי במצבה‪" .‬סינה הגיע מוקדם כדי לעזור לי להתכונן?"‬
‫"לא‪ֶ ,‬ק ְטניס‪ ,‬זה‪ "...‬מתחילה אמא שלי לומר‪.‬‬
‫"מכאן‪ ,‬בבקשה‪ ,‬מיס אוורדין‪ ",‬אומר האיש‪ .‬הוא מסמן בכיוון‬
‫המסדרון‪ .‬מוזר שמכוונים אותך בביתך שלך‪ ,‬אבל אני יודעת שמוטב‬
‫לא להעיר דבר‪.‬‬
‫בעודי הולכת אני מחייכת אל אמא שלי חיוך מרגיע מעבר לכתף‪.‬‬
‫"בטח הנחיות נוספות לסבב‪ ".‬שלחו לי כל מיני פרטים לגבי לוח‬
‫הזמנים שלי וכללי הטקס בכל מחוז‪ .‬אבל בעודי צועדת לעבר דלת‬
‫חדר העבודה‪ ,‬דלת שעד לרגע זה מעולם לא ראיתי סגורה‪ ,‬אני מרגישה‬
‫את המחשבות מתחילות להתרוצץ לי בראש‪ .‬מי נמצא כאן? מה הם‬
‫רוצים? למה אמא חיוורת כל כך?‬
‫"את יכולה להיכנס‪ ",‬אומר האיש מהקפיטול‪ ,‬שהלך בעקבותי‬
‫לאורך המסדרון‪.‬‬
‫אני מסובבת את ידית הפליז הממורקת ונכנסת פנימה‪ .‬האף‬
‫שלי מבחין בריחות הסותרים של ורדים ושל דם‪ .‬גבר קטן גוף‬

‫‪21‬‬
 ‫סוזן קולינס‬

‫ולבן שיער שנראה לי מוכר קורא ספר‪ .‬הוא מרים אצבע אחת‬
‫כאילו אומר‪" ,‬תנו לי רגע‪ ".‬ואז הוא פונה לעברי והלב שלי מחסיר‬
‫פעימה‪.‬‬
‫אני מביטה בעיני הנחש של הנשיא סנוֹ אוּ ‪.‬‬

‫‪22‬‬