‫פרק כ׳‬

‫בעניו איסור אכילת בשר ושתיית יין‬
‫ב״ביו המצרים״ ועמר־המר‬
‫ראינו לעיל )פרקים יח ו־יט( דוגמאות למנהגים שיסודם כנראה‪ ,‬באי־הבנת‬
‫הגייה ארצישראלית‪ .‬מקרה נוסף נוכל למצוא בנוהג שלא לאכול בשר‬
‫ולשתות יין בתקופת בידהמצרים‪ .‬ידועים הם דבריו של המחבר בשו״ע‬
‫או״ח סי׳ תקנא סעי׳ ט‪ :‬ויש נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין‬
‫בשבת זו )= שבוע שחל בו תשעה באב(‪ ...‬ויש שמוס‪-‬־פין מראש חדש‪,‬‬
‫ויש מוסיפין מי״ז תמוז‪ ,‬עכ״ל‪ .‬ברור מעל לכל ספק שמנהג זה לא נהג‬
‫בתקופתם של התנאים והאמוראים‪ ,‬שהרי בסוגיא ארוכה בסוף מסכת‬
‫תענית )ל ע״א( מצאנו ברייתות‪ ,‬וז״ל‪ :‬תניא‪... :‬הסועד ערב ט׳ באב‪,‬‬
‫אם עתיד לסעוד סעודה אחרת‪ ,‬מותר לאכול בשר ולשתות יין‪ .‬ואם לאו‪,‬‬
‫אסור לאכול בשר ולשתות יין‪ ...‬תניא אידך‪ ... :‬ערב ט׳ באב‪ ...‬לא‬
‫יאכל בשר ולא ישתה יין‪ ,‬דברי ר׳ מאיר‪ .‬וחכמים אומרים‪ :‬ישנה וממעט‬
‫בבשר ויין‪ .‬כיצד ממעט? אם היה רגיל לאכול ליטרא בשר‪ ,‬יאכל חצי‬
‫ליטרא‪ .‬היה רגיל לשתות לוג יין‪ ,‬ישתה חצי‪ ,‬עכ״ל י‪ .‬הוי אומר שאוכלים‬
‫היו בשר ושותים היו יין גם בערב ט׳ באב עצמו‪ .‬וא״כ‪ ,‬נשאלת השאלה‪,‬‬
‫מניין לנו אותו מנהג המובא בשו״ע י‬
‫והנה המקור לכך מופיע בציטוט מן הירושלמי המובא אצל כמה מן‬
‫הראשונים‪ .‬לדוגמא‪ ,‬בספר המנהיג‪ ,‬ה׳ תשעה באב סי׳ יז )מהדורת רפאל‪,‬‬
‫ירושלים תשל״ח‪ ,‬עמי רפז( קוראים אנו‪ . . . :‬וכתב רב האי ז״ל‪ :-‬אע״פ‬
‫דאמר בירושלמי דתענית ופסחים מקום שנהגו ‪ : 3‬א״ר זעירא‪ :‬נשייא‬
‫דנהיגן דלא למשתא חמדא ודלא‪ :‬למיכל בשרא ‪ 4‬מן דאב עליל עד אפוקי‬
‫‪1‬‬

‫ראה שם בסוגיא כולה‪ .‬ודברים דומים מציגו במקבילה בירושלמי סוף מסכת‬
‫תענית‪ ,‬ע״ש‪.‬‬
‫ראה באוצר הגאונים לתענית כט ע״ב סי׳ צח‪ ,‬עמי ‪.44‬‬
‫ירושלמי‪ ,‬תענית א ו‪ ,‬סד ע״ג‪ ,‬וירושלמי פסחים ד א‪ ,‬ל ע״ד‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫דומה כי בכל מקום מוצאים אנו אכילת בשר קודם לשתיית יין‪ ,‬כגון בסוגיית‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬

‫קלח ‪I‬‬

‫בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין‬

‫ב׳׳בין המצרים״ ועמר־חמר‬

‫תעניתא מנהגא‪ ,‬שבו פסקא אבן השתייה‪ ...‬וכף‪ .‬וכן במחזור ויטדי סי׳‬
‫רסג‪ ,‬עמי ‪ ,225‬בשינויים קלים‪ :‬בתלמוד ירושלמי‪ ,‬אמר מר‪ :‬בני נשי דידן‬
‫דלא שתי חמרא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב מנהגא הוא‪ .‬ורוב‬
‫הגאונים נהגו שלא לאכול בשר ולא לשחות יין משנכנס אב עד ט׳ באב‪...‬‬
‫ויש )כצ״ל( מקדימין מי״ז בתמוז עד ט׳ באב לנהוג כך‪ ,‬וגו׳ ‪ . 6‬ויש אשר‬
‫גירסאות שונות של הקטע הזה מן הירושלמי הובאו בחיבור אחד‪ ,‬כאילו‬
‫הם שני מקורות שונים‪ .‬כגון בכלבו ה׳ ט׳ באב‪ ,‬דשם איתא‪ :‬ירושלמי‪ ,‬אר״י‪:‬‬
‫נשייא דנהגין דלא למשתי חמרא מ ו ע י ל אב מנהגא‪ .‬ושם בסוף ה׳ ט׳ באב‬

‫תענית המובאת לעיל‪ ,‬חילוף השדר כמקור הזה מלמדנו כי ״למיכל בשרא״‬
‫היא תוספת שהוסיפו לאחד המימרא המקורית של ל״משתא חמר״ )ראה להלן(‪.‬‬
‫ו&עניין בי באשכול‪ ,‬מהמרת אלבק‪ ,‬ח״ב עמי ‪ ,179‬מביא‪ :‬ואיכא מאן דמחמרי‬
‫ונהגי דלא למיכל בשרא ודלא למשתי חמרא מראש חודש עד תענית‪ .‬הרי‬
‫שבפרפרזה זו שונה הסדר בהתאם למקובל‪.‬‬
‫והדי עוד דוגמא לסדר מלים ״הפור״ המצביע על הוספה‪ .‬בברכות ד ע״ב‬
‫אנו קוראים‪ :‬כל האומר ״תהלה לדוד״ בכל יום ג׳ פעמים‪ ,‬מובטח לו שהוא‬
‫בן עולם הבא )בכ״י מינכן‪ :‬ג׳ פעמים בכל יום(‪ .‬ר׳ אביגדור אפטוביצר‪,‬‬
‫במאמרו בהצופה לחכמת ישראל ח״א‪ ,‬תרע״א‪ ,‬עמי ‪ ,87—84‬הוכיח שעד‬
‫לתקופה מאוחרת יחסית לא היו אומרים ״אשרי״ ג׳ פעמים ביום‪ .‬ואכן הדבר‬
‫מפורש בסדר רב עמרם גאון‪ ,‬סוף ח״א )סי׳ קב‪ ,‬מהדורת גולדשמידט‪ ,‬ירושלים‬
‫תשל״ב‪ ,‬עמי ס =אוצר הגאונים לברכות‪ ,‬חלק התשובות סי׳ טו‪ ,‬עמי ‪10‬‬
‫בשינויים קלים(‪... :‬כשאמרו חכמים‪ ...‬כל האומר תהלה לדוד בכל יום‬
‫מובטח לו שהוא בן עולם הבא‪ ,‬לא אמרו או שתים או שלוש פעמים‪ .‬ומשמע‬
‫אפילו פעם אחת‪ .‬אלא חכמים האחרונים התקינו לישראל לומר בפסוקי דזמרא‬
‫ובסידרא ובמנחה‪ ,‬שמא יפשעו בפעם או בשתים תשתייד אחת בידם‪ .‬לא‬
‫מפני שחייב לאומרה שלוש פעמים‪ .‬וראיה לדבר דהא בשבת אין בה סידרא‬
‫בשחרית‪ ,‬ואין בה תהלה לדוד אלא שתי פעמים‪ .‬ואף בקדושה דסידרא בשתי‬
‫ישיבות תהלה לדוד אומרין‪ ,‬ובבית רבינו שבבבל תהלה לדוד אנו אומרין‪.‬‬
‫אבל בשאר בתי כנסיות יש אומרין תהלה לדוד‪ ,‬ויש אומרים יענך ה׳ ביום‬
‫צרה‪ ,‬וסומכין לומר שבת תוכיח שאין אומדים בה אלא שתי פעמים עכ׳׳ל‪.‬‬
‫והנה גם הסגנון המשונה שבמשפט ״כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג׳‬
‫פעמים״‪ ,‬מוכיח על כך שמלים ״ג׳ פעמים״ תוספת הן‪ .‬שהרי סדר מלים ישר‬
‫היה דורש ״כל האומד ג׳ פעמים בכל יום תהלה לדוד״‪ .‬וכנראה שאכן הסגנון‬
‫״הקלוקל״ תוקן בכ״י מינכן‪ .‬וראה מש״כ ש״י פרידמן‪ ,‬במאמרו המצוין ״פרק‬
‫האשה רבה בבבלי״‪ ,‬במחקרים ומקורות — מאסף למדעי היהדות א‪ ,‬חשל״ה‪.‬‬
‫עמי ‪ ,302‬שבכללים שהגדיר )ואסף( להבחנת תוספות שנוספו על מימרות‬
‫אמוראים‪ ,‬בלל ג‪ ,‬כתב‪ :‬תחביר מגומגם וסגנון בלתי מאוזן‪ .‬ראה שם דוגמאות‬
‫וביאור‪.‬‬
‫‪5‬‬

‫השווה‪ :‬פרדס סי׳ רם‪ .‬סידור רש״י סי׳ תה עמי ‪ 203‬ואילך‪.‬‬

‫]קלט‬

‫מנהגי ישראל‬

‫גרס‪ :‬ירושלמי‪ :‬הני נשי דידו דלא שתי חמרא מז י״ז בתמוז עד ט׳ באב‬
‫מנהגא״‪.‬‬
‫וכבר עמד הגר״ש ליברמן על כ ך ׳ כי אין אלה הגירסאות המקוריות‬
‫בירושלמי‪ ,‬וכי כבר הביאו הגאונים והראשונים גירסא אחרת‪ .‬ראה‪ ,‬לדוגמה‬
‫באור זרוע ח״ב סי׳ תיד‪ ,‬פד ע״א‪ :‬משנכנס אב ממעטין בשמחה‪ ,‬וכבר‬
‫נהגו העם שלא לאכול בשר ולשתות יק־‪ ...‬משנכנס אב‪ .‬ויש לנו סמך‬
‫למנהג‪ .‬דאמרינן בפ״ק דמכילתין )תענית א ו( בירושלמי‪ :‬א״ר זעירא‪:‬‬
‫נשיא דנהיגי דלא למשתי חמר מן אב עליל מנהגא‪ ,‬שבו פסק שתיה‪...‬‬
‫ומיהו רב נסים גאת ‪ 8‬לא גרס חמד‪ ,‬אלא גרס דלא למשתי עמדא‪ ,‬ופירושו‬
‫מלשון בשתי או ערב‪ ,‬אבל בשתיית יין לא איירי כלל‪ ,‬וכוי״‪ .‬ואכן‬
‫בירושלמי דידן בפסחים ובתענית שם גרסינן )ע״פ דפוס ויניציאה(‪ :‬נשייא‬
‫דנהגן דלא למשתייא מן דאב ע׳ליל מנהג‪ ,‬שבו פסק)ה( אבן שתייה‪ .‬מה‬
‫טעם? ״כי השתות יהרסוך )תהלים יא ג(״‪ .‬וכתב הגר״ש ליברמן כי‬
‫״גירסת הדפוס היא בלי שום ספק הנכונה‪ ,‬ופירושה כמו שפירש ר׳ נסים‬
‫גאון למישתי = לטוות לארוג‪ .‬ושאר הגירסאות הוספת ופירושים״״‪ .‬שהרי‬
‫מנהג נשים הוא לטוות בצמר‪ .‬ואבן השתייה היא שממנה הושתה מארג‬
‫העולם ‪2‬ז ‪ .‬ואילו מדובר היה בהמנעות מאכילת בשר ושתיית יין‪ ,‬מה‬

‫‪6‬‬
‫ד‬
‫•‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫עמי‬

‫‪70‬‬

‫למקורות נוספים בראשונים ראה מה שציין המהדיר של המנהיג בהערתו שם‬
‫לשורה ‪.30‬‬
‫הירושלמי כפשוטו‪ ,‬ירושלים תרצ׳׳ה‪ ,‬עמי ‪.431—430‬‬
‫ראה מפתח למגילת סתרים סי׳ סג‪ ,‬מהדורת ש׳ אסף‪ ,‬תרביץ יא‪ ,‬עמי ‪!252‬‬
‫מהמרת ר״ש אברמסון‪ ,‬רב נסים גאון‪ ,‬ירושלים תשכ״ה‪ ,‬עמי ‪.274‬‬
‫והרב נסים גאון הובא בראבי״ה ח״ב‪ ,‬סי׳ תצה‪ ,‬עמי ‪ ,119‬וראה שם ח״ג‬
‫בסי׳ תתפא—תתפב‪ ,‬עמי ‪ .655—654 ,652—650‬וראה עוד בטור או״ח תקנא‪.‬‬
‫וראה עוד באגודה תענית פרק ד׳ סי׳ כב‪ ,‬מרדכי ה׳ ט׳ באב רמז תרלג‪,‬‬
‫הגד‪,‬״מ ה׳ תענית פ׳׳ה סי׳ ד‪.‬‬
‫וכן היא הגירסא בשרידי הירושלמי עמי ‪ ,111‬ובילקוט המכידי לתהלים יא ח‪,‬‬
‫עמי ‪.67‬‬
‫שם‪ ,‬עמי ‪.431‬‬
‫עיין מה שכתב על כך הגר״ש ליברמן בתוספתא כפשוטה ח״ד‪ ,‬נויארק תשכ״ב‪,‬‬
‫עם׳ ‪ ,773—772‬ומש״כ אני בספרי ‪ Midi-ash Yemshaiem‬ירושלים ‪,1982‬‬
‫בביאור עניין זה‪ ,‬כי הגירסא הנכונה בתוספתא כפורים ב יד‪,‬‬
‫‪M‬‬
‫מהדורת ליברמן עמי ‪ 238‬שורה ‪ 118‬היא‪ :‬ממנה נשתה העולם )ולא נשתת(‪.‬‬
‫וכן במדרש הגדול בראשית‪ ,‬מהדורת מרגליות‪ ,‬עמי יב‪ :‬י״א שברא עולמו‬
‫שתי וערב‪ .‬מאיכן התחילי מאבן שתיה שממנה הושתת )וצ״ל‪':‬הושתה(‬
‫העולם‪ .‬מדובר כאן במתיחת החוטים שהיא השלב הראשון בהכנה לקראת‬

‫קמ|‬

‫בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב׳׳בין המצרים״ ועמר־חמר‬

‫הסיבה שהגבילו את האיסור לנשים בלבד‪ .‬ומה הקשר לביטולה של אבן‬
‫השתייה ‪ 1 3‬ז‬
‫הא למדת כי הגירסא המקורית בירושלמי היתד‪ :.‬נשייא דנהגן דלא‬
‫למישתייא‪ .‬והוסיפו )בהוספה עתיקה(״ כתוספת פירוש‪ ,‬מלת ״עמר״‪,‬‬
‫שפירושו צמר‪ .‬ואולם ״עמר״ זד‪ .‬התחלף בזמן מן הזמנים ל״זזמר״‪ ,‬או‬
‫״חמרא״‪ .‬עד שמצאנו באשכול‪ ,‬מהדורת אויערבך‪ ,‬ת״ב עמי ‪ ,12‬הנוסח‪:‬‬
‫האריגה‪ .‬וזה פירושו של מדרש תהלים צא ו‪ ,‬עמי ‪ .400‬אבן שתיה ששם‬
‫טבור הארץ‪ ,‬ומשם נמתחה )כצ״ל‪ ,‬ראה ליברמן שם‪ ,‬עמי ‪ (773‬כל הארץ‪.‬‬
‫ודאה עוד בבראשית רבה י ג‪ ,‬עט׳ ‪ ,75‬וחגיגה יב ע״א‪) ,‬ועיין בנספח שבסוף‬
‫מאמר זה(‪ .‬וראה עוד בספרו הנפלא של ל׳ גינצבורג‪Legends of the Jews ,‬‬
‫חייה‪ ,‬עמי ‪ .15‬על טוייתם של נשים ראה בחוברת של ‪sheiagh Wier,‬‬
‫‪) Spinning and Weaving in Palestine‬לונדון ‪ ,(1970‬עמי ‪.14‬‬
‫‪ 13‬וכדבריו של השדה יהושע בטעמו השני‪ .‬מובא ע״י הגר״ש ליברמן הירושלמי‬
‫כפשוטו שם )אמנם המנהג התרחב וחל אף על גברים‪ ,‬כידוע‪ .‬ואולם עוד‬
‫בשו״ת המהרש״ל‪ ,‬סי׳ כד‪ ,‬המנהג הוא של ״הנשים ]שנהגו[ שלא לאכול‬
‫בשר)!( באותן ג׳ שבועות‪ ,‬ועי״ש‪ .‬וראה לעיל פרק ב‪ ,‬בנספח‪ :‬על מנהג טעות(‪.‬‬
‫אמנם הראשונים חיפשו להם טעמים ופירושים לעניינים אלה‪ .‬ראה‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫בדבריו של בעל ספר המנהגות )לר׳ אשר בר שאול מלוניל(‪ ,‬בספרן של‬
‫ראשונים‪ ,‬של ש׳ אסף ירושלים תרצ״ח‪ ,‬עמי ‪. . . : 176—175‬״כי השתות יהרסון״‪.‬‬
‫ונ״ב דנקראת אבן השתייה שהיתה שם שתות )= שיתין‪ ,‬סוכה מט ע״א( יין‬
‫נסך )= ניסוך היין(‪ .‬וראיתי נשים יקרות שנמנעות מלשתות יין ומאכל בשד‬
‫מי״ז בתמוז עד ט׳ באב ואומרות כי כן קיבלו מאמותיהן דור אחר דור‪.‬‬
‫ונ״ב משום הא דאמד במשנתנו )תענית( בי״ז בטל התמיד‪ ,‬וכן בעוונותינו‬
‫בטל ניסוך היין‪ .‬ויש מן האנשים נוהגים כן‪ .‬ונהגו בספרד שאין אוכלים בשר‬
‫מר״ח אב עד ט׳ באב‪ .‬ונוכל להביא ראיה מהא דתנו )רבנן[ )ב״ב ס׳ ע״ב(‪:‬‬
‫כשחרב בית המקדש רבו הפרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות‬
‫י י ן ‪ . . .‬וכוי‪ .‬אמנם בהמשך הגמרא נאמר שם כי‪ :‬נטפל להן ר׳ יהושע‪ .‬אמר‬
‫להם‪ :‬בני‪ ,‬מפגי מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותין יין‪ .‬אמרו לו‪:‬‬
‫נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל ז נשתה יין שמנסכין‬
‫על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם‪ :‬א״כ‪ ,‬לחם לא נאכל‪ ,‬שבבר בטלו‬
‫מנחות‪ .‬איפשר בפירות‪ .‬פירות לא נאכל שכבר במלו בכורים‪ .‬אפשר בפירות‬
‫אחרים‪ .‬מים לא נשתה שבבר בטל ניסוך המים‪ .‬שתקו‪ .‬אמר להם‪ :‬בני‪ ,‬בואו‬
‫ואומר לכם‪ ,‬שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר‪ ,‬שכבר נגזרה גזירה‪ .‬ולהתאבל‬
‫יותר מדי אי אפשר‪ ,‬שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא א״כ רוב ציבור‬
‫יכולים לעמוד ב ה ‪ . . .‬אלא כך אמרו חכמים‪ :‬סד אדם את ביתו בסיד ומשייר‬
‫מ דבר מ ו ע ם ‪ . . .‬וכד‪ .‬וכנראה סבר בעל ספר ד‪,‬מנהגות כי המנהג לא‬
‫לאכול בשר ולשחות יין הצטמצם לתקופת בין המצרים‪ .‬ואין זה בגדר ׳להתאבל‬
‫יותר מדי‪ /‬ובפרשת אבילי ציון כבר דשו רבים‪ .‬ואכמ״ל‪ .‬וראה להלן הערה ‪.22‬‬
‫‪ 14‬ליברמן‪ ,‬ירושלמי כפשוטו‪ ,‬שם עמי ‪.431‬‬

‫] קמא‬

‫מנהגי ישראל‬

‫דלא למשתא עמרא‪ ,‬ואילו במהדורת אלבק‪ ,‬ח״א עמי ‪ ,145‬גורס‪ :‬דלא‬
‫למשתא חמרא ‪ . 15‬חמר־חמרא זה הובן כיין‪ .‬ובילקוט שמעוני תהלים רמז‬
‫חרנ״ג‪ ,‬גרס‪ :‬דלא למישהי ייני‪ ...‬מן הגירסא ״חמר״ )שבאור זרוע( למד‬
‫הגר״ש ליברמן ‪ 13‬״שזו היא הוספה ארצישראלית‪ ...‬ובבל היו מוסיפים‬
‫חמרא ולא ״חמר״‪ .‬ובזה נאמנת עלינו העתקת האו״ז ומגן אבות‪...‬״ ״ ‪.‬‬
‫אגב דיוננו בגירסאות אילה נזכרים אנו בדברי הבבלי במסכת ערובין נג‬
‫ע״ב‪ :‬בני יהודה דייקי לישנא‪ ...‬בני גליל לא דייקא לישנא‪ .‬ואתר כך‬
‫מובא שם סיפור על בן גליל שאמר‪ :‬אמן למאן‪ ,‬אמן למאן ו אמרו ליה‪:‬‬
‫גלילאה שוטה‪ .‬חמר למרכב או חמר למישהי‪ ,‬עמר למלבש או אימר‬
‫לאיתכסאה‪ .‬מתוך סיפור זה למדים אנו כי בני הגליל לא הבחינו בין חמור‬
‫ליין‪ ,‬ובין צמר לאימר = כבש‪ .‬פרופ׳ יחזקאל קוטשר ז״ל דן ארוכות‬
‫בקטע זה‪ ,‬ובדיונו על ״עיצורי הגרון בגליל״ ‪ , 18‬ואין צורך בכפל דברים‪.‬‬
‫שם הביא שפע של עדויות לחילופים בן ח— ע וע—ח‪ .‬כך לדוגמה הביא‬
‫את דבריו של הגר״ש ליברמן ‪ 1B‬כי ״חוצד״ בירושלמי פאת א ד‪ ,‬ט״ז ע״ג‪,‬‬
‫אינו אלא ״עוצד״ )כגירסת ״אית דגרס״ בר״ש סיריליאו שם(‪ ,‬בהחלפת‬
‫הי״ת ועי״ן‪ ,‬והוא עוקר במעצד‪ .‬וזכורה לנו היטב דרשתו של ר׳ ברכיה‬
‫בשם ר׳ לוי בבראשית רבה סג ה‪ ,‬עמי ‪ ,681‬על הפסוק )בבראשית כה כא(‬
‫״ויעתר יצחק״‪ :‬לבן מלכים שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא של זהב‪,‬‬
‫והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ‪ .‬וכן בירושלמי סנהדרין י‪ ,‬כח‬
‫ע״ג‪ . . . :‬מ ה עושה לו הקב״ה? חותר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו‬
‫ושומע תחינתו‪ ,‬הה״ד ״ויתפלל אליו ויעתר לו״ )דה״ב לג יג(‪ ...‬א״ר‬
‫לעזר בי רבי שמעון‪ :‬בערבייא צווחין וחתרתא עתרתא ‪ . 20‬ובין דבריו‬
‫כתב קוטשר שם ‪ : 2 1‬מצויים באבות טכסטים סימנים נוספים רבים לחילוף‬
‫זה‪ :‬מכאן‪ :‬תועלת— תוחלת‪ ,‬למשל ב״ר עמי ‪ ,337‬ראה ח״נ שם )דורש‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬

‫‪19‬‬
‫‪20‬‬

‫‪21‬‬

‫כגירסת האור זרוע‪ ,‬דלעיל‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫למאירי‪ ,‬עניין העשרים סוף צ״ח‪.‬‬
‫במחקרים בעברית ובארמית ענד ר״י ואילך‪ .‬וראה ההוספות שנרשמו‬
‫^‪ E. Y. Kutscher, Studies in Galilean Aramaic‬בעריכת ט׳ סוקולוף‪,‬‬
‫רמת־גן ‪ ,1976‬עמי ‪.105‬‬
‫תוספתא כפשוטה ח״ב‪ ,‬נויארק תשט״ו‪ ,‬עמי ‪.190‬‬
‫ואילו בדברים רבה‪ ,‬מהדורת ליברמן ‪ , 2‬ירושלים תשכ״ה‪ .‬עמי ‪ ,1‬איתא‪:‬‬
‫ארשב״ל‪ :‬בגלילא קורין לחתרתא עתדתא‪ .‬ראה מש״כ קוטשר על כך שם‬
‫עמי ריא‪ ,‬הערה ‪ .107‬וראה עוד קוסשר שם עמי ריח ובמנחת יהודה לבראשית‪.‬‬
‫רבה שם‪.‬‬
‫עמי ריב‪.‬‬

‫קמב[‬

‫בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב״בין המצרים״ ועמר־חמר‬

‫מלת ויחל נח‪ ,‬בר׳ ט כ( )כי״ו‪ :‬תוחלת(‪ ,‬וכן עמי ‪) 257‬אין ח״נ למקום הזה{‪.‬‬
‫דומה כי = תועלת! אלא כיון שהשוט דים ידעו‪ ,‬כי הע׳ בהגייתה = לעתים‬
‫חי‪ ,‬באו לכתוב גם ע׳ מקורית בחי )‪ ...(hyper-form‬וכר‪ .‬אין תימא אפוא‬
‫אם מלת ״עמר״ שבגלוסה ״המקורית׳ לירושלמי נכתבה ״חמר״‪ ,‬ועדיין‬
‫בכוונה לצמר‪ .‬ואולם עמר־חמר הארצישראלי הפך בהשפעה בבלית להיות‬
‫״חמרא״‪ ,‬והובן כיין‪ .‬לאחר מכן הוסיפו הסופריבדהמעתיקים גם את המלים‬
‫״למיכל בשרא״‪ ,‬והתאריכים השונים‪ ,‬והכל בהתאם למנהג המקום ‪-2‬׳‪.‬‬
‫נמצאנו למדים כי ההגייה דהכתיב הארצישראלי הקדום של עמר־חמר‪,‬‬
‫ואי־הבנתן על־ידי סופרים מאוחרים יותר — בבבל)?( מתקופת הגאונים —‬
‫הולידו את המנהג" להמנע מלאכול בשר ולשתות יין בתקופת בין‬
‫המצרים ‪.24‬‬
‫‪ 22‬ואמנם הגר״ש ליברמן סבר )הירושלמי כפשוטו עמי ‪ (431‬כ י ‪ . . . :‬ב כ ל אופן‬
‫נראה שבא״י היו באמת נוהגים שלא לשתות יין ב״תשעת ימים״‪ ,‬וע״כ הוסיפו‬
‫כן בירושלמי וגו׳‪ .‬אולם עדויות להשערה זו ט ר ם מצאתי‪ .‬ועוד כי ההוספה‬
‫הבטוחה הארצישראלית היחידה בירושלמי אינה אלא מלת עמר־חמר‪ .‬שאר‬
‫ההוספות נ ר א ו ת כבבליות‪ .‬אפילו אם נאמר שהיה מנהג כזה‪ ,‬ואולי בהשפעת‬
‫׳האבילי ציון׳‪ ,‬קשירת העניין בירושלמי דידן אינה אלא במעות יסודה‪ .‬ע י‬
‫האיסור הקראי לאכול בשר‪ ,‬ואף עוף בירושלים עיין מש״כ י׳ מאן‪ ,‬בספרו הגדול‬
‫‪ Texts and Studies: Karaltica‬ח״ב‪) :‬פילדלפיה ‪ ,(1935‬עמי ‪,72—71 ,66—65‬‬
‫‪ 323 ,110—108‬הערה ‪ .1209 ,722 ,12‬וראה להלן‪ .‬שמנהג זה ידוע היה בימי‬
‫ר ב סעדיה גאון‪,‬‬
‫‪ 23‬או חזקו‪ ,‬ראה בהערה הקודמת‪ .‬ודאה לשון הטור‪ ,‬או״ח סי׳ ת ק נ א ‪ :‬ואית נוסחות‬
‫דגרסי דלא למיכל בשרא ולמשתי חמרא‪ ,‬ומזה נהגו במקומות שלא לאכול‬
‫בשר ולא לשתות יין בשבת‪ ,‬ויש מוסיפין מר״ח עד התענית‪.‬‬
‫‪ 24‬באשר למנהג המקורי אשר בירושלמי‪ ,‬שבו נמנעו הנשים מלארוג צמר בתקופה‬
‫זו‪ .‬יש לקשרו לנוהג הרווח בין העמים שבימים המיועדים לפורענות אין‬
‫עוסקים באריגה )אולי משום שהיא ראשית עשיית הבגד‪ ,‬ואין לעסוק בכך‬

‫בימים ״רעים״(‪ ,‬ראה ‪ J• Frazer, The New Golden Bough‬בעריכת‬
‫‪Ebeling KARI‬‬
‫‪ ,Theodor M. Gaster‬סטנפורד ‪ ,1964‬עמי ‪ ,173‬עפ״י‬
‫‪ 178 ii 75‬שבאשור בכ׳׳א בניסן צריך להפסיק כל מלאכת הטויה )דאה בספרו של‬

‫‪S. Langdon, Babylonian Menologies and the Semitic Calender‬‬
‫לונדון ‪ ,1934‬עמי ‪ .(79‬ובמ״כ בגרמניה של ימי הביניים אסרו את הטויה בי״ב‬
‫הימים שבין חג המולד וחג האפיפניה‪ ,‬ואכמ״ל‪.‬‬
‫המנהג המקורי אף הוא נמצא בשו״ע‪ ,‬או׳׳ח תקנא ח ‪ :‬נשי דנהיגי דלא למשתיי‬
‫)פי׳ ל ס ד ר ולערוד חוטים שהולכין לארבו של בגד והוא מלשון שתי וערב(‬
‫עמרא מדעייל אב מנהגא ‪ . . .‬וכוי‪ .‬דוגמה נוספת לשיטה הלכתית אשר מבוססת‬
‫על אי ה ב נ ת ההגיה הארץ־ישראלית כ ב ר הובאה לעיל עמי מז הערה ‪ .4‬שם‬
‫הבאנו את לשון צוואתו של ר׳ ירמיה בירושלמי כתובות יב ג‪ ,‬שבשעת פטירתו‬

‫)קמג‬

‫מנהגי ישראל‬
‫עוד כעניין הנ׳׳ל‪:‬‬

‫אכן מצינו אף מקור נוסף שהובא למנהג האוסר אכילת בשר ושתיית יין‬
‫ב״בין המצרים״‪ ,‬והוא מן הפסוקים שבספר דניאל י‪ ,‬ב—ג שם נאמר‪:‬‬
‫״בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבחגים ימים‪ .‬לחם חמודות‬
‫לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך ׳לא סכתי עד מלאת שלשת ימים״‪.‬‬
‫פסוקים אלו שבספר דניאל שימשו כאילו מקור מפורש למנהגנו זה‪ ,‬כפי‬
‫שיתבהר לנו מלשון הטור באו״ח סי׳ תקנא‪:‬‬
‫ויש פרושים שמתענין מי״ז בתמוז ואילך‪ ,‬ויש מתענין מבשר ויין‪,‬‬
‫וגרסינן בירושלמי‪ :‬מה יש ביניהם‪ ,‬בין י״ז בתמוז לט׳ באב? כ״א‬
‫יום‪ ,‬משהובקעה העיר עד שחרב הבית‪ ,‬וי׳׳א בנגד שלשה שנמנים‬
‫ימים שהתענה דניאל‪ .‬ומנהג אשכנז היחידים נמנעים מבשר ויין‬
‫מי״ז תמוז ואילך‪.‬‬
‫וכתב על כך הבית יוסף )שם(‪ :‬מש״כ וי״א כנגד ג׳ שבועים שהתענה‬
‫דניאל גם זה שם בשם רבינו סעדיה )וכוונתו‪ ,‬כנראה‪ ,‬להגהות מיימוניות‬
‫שנזכרו לעיל מיניה‪ ,‬לרמב״ם ה׳ תענית פ״ה ה״ו‪ .‬ולא מצאתיו בהגה״מ(‪.‬‬
‫ואכן נמצאת מסורת זו בתניא רבתי עמי ‪ 126‬בזה״ל‪:‬‬
‫ציוה‪ :‬ויהבוני על סיסרא‪ ,‬וממנה למדו שמותר לקבור את המת כאשר‬
‫מושכב הוא על צדו‪ .‬ש״ח קוק‪ ,‬עיונים ומחקרים ח״ב ירושלים תשכ״ז‪ ,‬עמי ‪,100‬‬
‫הביא את דברי הגר״ש ליברמן‪ ,‬וז״ל‪ :‬בנוגע לנוסחאות הירושלמי ״ויהבוגי‬
‫על סיטרא״ ברור‪ ,‬שגירסת רב נסים גאון היא האמיתית‪ .‬עיין אור זרוע ‪71‬׳‬
‫פסחים‪ ,‬חלק ב‪ ,‬סימן רלד‪ ,‬דף נה‪ ,‬ג‪ ,‬ומנהיג דפוס ברלין‪ ,‬ה׳ פסחים‪ ,‬סימן ב‪,‬‬
‫בשם מגילת סתרים לרב גסים‪ ,‬ששניהם גורסים אסטריטא )או״ז( או איסמראטא‬
‫)מנהיג(‪ .‬ואם בן הביאור הוא שד׳ ירמיה ציוה שיתנו אותו בדרך המלך‪ .‬וכן‬
‫מפורש בראשית רבא ויחי ק ב‪ :‬והבו יתי על אורחא! וזה מתאים‬
‫לאיסטראטא ‪ . . .‬וכוי‪ .‬שם כתבתי שכפי הנראה היתה גירסא המקורית‪:‬‬
‫אאסרטא )־= על איסטראטא(‪ ,‬שהרי הכתיב הרגיל בירושלמי הוא ״אסרטא׳׳‪.‬‬
‫דאה ש׳ קרויס‪ ,‬לעהנווערטע‪ ,‬ח״ב‪ ,‬ברלין ‪ ,1899‬עמי ‪ ,97‬והשוה שם עמי ‪.83—82‬‬
‫המעתיקים ״תיקניהו״ ל‪ :‬על סיטרא‪ ,‬דהיינו‪ :‬על הצד‪ .‬שלב הביניים בודאי‬
‫היה‪ :‬אסרטא‪ ,‬בהבלעת אל״ף אחד‪ .‬וכדוגמתה מצאנו במסורת הגאונים‪ .‬ראה‬
‫מש״כ בסידרא א‪ ,‬תשמ״ה‪ ,‬עמי ‪ .137‬שם‪ :‬אאסקריא הפך להיות‪ :‬אסקריא‪.‬‬
‫השלב הבא היה ש״אסרטא״ הפך להיות ״אסטרא״‪ ,‬כשיכול אותיות קל‪ .‬ראה‬
‫קרויס שם‪ ,‬ח״א‪ ,‬ברלין ‪ ,1898‬עמי ‪) .114—113‬וכבר עמד על מקצת הדברים‬
‫הללו הר״ח אלכק‪ ,‬במנחת יהודה לבראשית רבה שם עמי ‪ 126‬שורה ‪(.1‬‬
‫ואם השיבושים נראים בעיניך כתמוהים‪ ,‬מה תאמר על מה דאיתא במנהיג שם‪,‬‬
‫מהדורת רפאל‪ ,‬ירושלים תשל״ח‪ ,‬עמי תכד שורה ‪ :19‬ויהבוני על אטרסא‪,‬‬
‫איסטראטא‪ :‬ויחבוט על אי סרטא ‪1‬‬
‫קמר[‬

‫בענין איסור אכילת בשר ושתיית יין ב׳׳בין המצרים״ ועמר־חמר‬

‫ומצאתי בשם רב סעדיה גאון ז״ל שמשבעה עשר בתמוז עד ט׳ באב‬
‫הן ימים האמורין בדניאל שהתענה שלשה שבועים‪ .‬ויש נזהרים בהן‬
‫שלא לאכול בשר ולשתות יין‪ ,‬כדבתיב ״ובשר ויין לא בא אל פי״‪.‬‬
‫וי״א שאותן הימים היו בתודש ניסן‪.‬‬
‫והנה במאמרו של שמואל פוזננסקי‪ ,‬״קטעים מדברי רס״ג״ )בספר רב‬
‫סעדיה גאון — קובץ תורני״מדעי‪ ,‬בעריבת הרב פישמן‪ ,‬ירושלים תש״ג(‬
‫עמי שז‪ ,‬נגע בעניין זה‪ ,‬אגב דיונו בנושא אחר‪ .‬וז״ל‪:‬‬
‫החוקר הראשון שמצא‪ ,‬לפי דעתו‪ ,‬בצרפת איש בשם סעדיה היה‬
‫רפופורט‪ .‬הוא הסתמך על הנוסח דלהלן שב״לקוטי הפרדס״‪ ,‬הוצאת‬
‫אמסטרדם‪ ,‬י״ז ע״ב‪ :‬״ואמר לי רב סעדיה ג׳ שבועות שמשבעה עשר‬
‫בתמוז עד תשעה באב הם רמוזים בדניאל שהתענה שלשה שבועות‪,‬‬
‫וצריך להתענות מבשר״‪ .‬ספר דניאל מכיל רמז לשלשת השבועות‬
‫שבין י״ז בתמוז לט׳ באב‪ .‬שאכילת בשר אסורה בהם‪ .‬הקטע הזה‬
‫מוצאו מ״יקר״ השייך לחוגו של רש״י‪ ,‬ואם הרב בעצמו שוחח‬
‫עם איזה סעדיה‪ ,‬הרי בוודאי שסעדיד‪ .‬זה היד‪ .‬צרפתי‪ .‬הנוסח הזה‬
‫עבר מלקוטי פרדס לרוקח פרק שיא )הרוקח הגדול‪ ,‬עמי קעט‪ ,‬ד״ש(‪,‬‬
‫שמלה ״לי״ נפלה‪ ,‬ומשם עבר לשבלי הלקט שהוסיף לשם ״סעדיה״‬
‫את התואר גאון )עמי ‪ (263‬ובאשר לסעדיה — הבדוי של דניאל‪,‬‬
‫איננו שוגה מרש״י — הבדוי של דברי הימים‪ ,‬ולא בלתי־אפשרי‬
‫שהוא יצירתו של סעדיה מנרבנה‪ ...‬ובאשר לנוסח על אסור‬
‫אכילת בשר במשך שלשת השבועות‪ ,‬הריהו נמצא ב״הפרדס״‬
‫)הוצאת קושטא‪ ,‬דף מד ע״א‪ ,‬הוצאת וורשא פרק קנה(‪ ,‬וכן גם‬
‫במעשה הגאונים הוצאת עפשטיין־פריימן פרק מט )דף לד( ובשני‬
‫הקטעים כתוב ג״כ‪ :‬ואמר לי רב סעדיה‪ .‬ולפיכך אין מקום לפקפק‬
‫בלקח הזה ‪ ...‬וכוי•*‪.2‬‬

‫אגב נעיר כי באותה צוואה שבירושלמי שם נאמר‪ :‬וחטרא בידי‪ .‬ומשם המקור‬
‫לנתינת מקלות דקים בידי המת‪ .‬ובעל חכמת אדם‪ ,‬סוף קונטרס מצבת משה‪,‬‬
‫צחק על »ה וכתב שהוא חוכא ואיטלולא‪ .‬וגם בשו״ת חת״ס יו״ד שכז כתב‬
‫על כך בביקורתיות‪ ,‬וכפי הנראה לא שמו לב לירושלמי זה‪ .‬ראה מה שהעיר‬
‫ר״י שור בספר העתים שלו‪ ,‬קראקא תרס״ג‪ ,‬עמי ‪.233‬‬
‫*‪ 24‬ראה עוד פווננסקי‪ ,‬הגורן‪ ,‬ט‪ ,‬תרפ״ג עמי ‪ ,89 — 69‬וכן ‪ REJ‬עב‪ ,1921 ,‬עמי ‪- 1 1 3‬‬
‫‪ .134‬ושמא הוא ממקור יווני‪ ,‬ראה לאחרונה י‪ .‬תא־שמע‪ ,‬תרביץ נה תשמ״ו‪,‬‬
‫עמי ‪.65‬‬
‫]קמה‬

‫מנהגי ישראל‬

‫ובנוסף לכל האמור לעיל‪ ,‬עתה גובל להוסיף את דבריו של רב סעדיה‬
‫גאון עצמו בעניין שלשת השבועות שבספר דניאל ואלו של בין המצרים‪.‬‬
‫וז״ל בפירושו לדניאל י‪ ,‬ב—ג )מהדורת קאפח‪ ,‬עמי קסא(‪:‬‬
‫יש שתשבו כי אלו האחד ועשרים יום אשר משבעה עשר בתמוז‬
‫עד תשעה באב‪ .‬וזו מחשכה טעות מכמה פנים‪ .‬תחלה ששבעה עשר‬
‫בתמוז ותשעה באב אינם אלא בתאריכי הבית השני‪ ,‬אבל הראשון‬
‫הרי תאריכי חרבנו תשעה בתמוז ועשרה באב‪ ,‬כי בתשעה בתמוז‬
‫)הובקעה העיר(‪ .‬ובחדש החמישי בעשור לחדש וישרף את בית ה׳‬
‫)ירמיה נב ד—יב(‪ .‬ביניהם שלשים יום‪ .‬ואמר עליו וביום עשרים‬
‫וארבעה לחדש הראשון ואני הייתי על נהר כבר‪ ...‬הרי יהיו האחד‬
‫ועשרים יום מאחרי שלישי בניסן עד היום הזה האמור‪ ,‬ואם יכנסו‬
‫ימי מועד הפסח בכללם אין בכך כלום‪ .‬עכ״ל‪.‬‬
‫הרי ששוב מצאנו שייחסו לרב סעדיה גאון דבר שבמפורש דיבר כנגדו‪.‬‬
‫ומאידך למדנו כי על אף שדעה זו הרואה בפסוקים שבספר דניאל מקור‬
‫לאיסור אכילת בשר ושתיית יין ב״בין המצרים״‪ ,‬דחויה היא‪ ,‬יחד עם‬
‫זה‪ ,‬כפי הנראה‪ ,‬קיימת היתה דעה זו כבר בזמנו של רב סעדיה גאון ז״ל‪ ,‬שכידוע‬
‫נפטר בשנת ‪) 942‬וע״ע לעיל הערה ‪."(22‬‬

‫‪ 25‬אע״פ שאמרנו שמנהג זה יסודותיו בטעויות‪ ,‬בכל זאת יש לנהוג בו כפי שקבע‬
‫המאירי במגן אבות הענין העשרים‪ ,‬מהדורת ר״י כהן‪ ,‬ירושלים תשמ״ט‪.‬‬
‫עמי רטו‪ :‬וכן העני! במנהג שאין בו שורש ולא טעם‪ ,‬שאין בו דין מנהג‪,‬‬
‫אלא אם כן נטלה באיזה צד של צורך מצוה או מוסר וגמילות חסד או חשש‬
‫איסור או כיאור או קלקול‪ .‬מכל מקום‪ ,‬כל שהוא מנהג קדמונים וותיקין‪,‬‬
‫מעמידין אותו‪ .‬אף לקולא‪ ,‬הואיל ואין שם איסור ‪ . . .‬וכר‪.‬‬

‫קמו[‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful