‫‪1‬‬

‫אודי שוורץ‬

‫בס"ד‬

‫]‪ [1‬סקירת הברכות שחיובן מדאורייתא‬
‫ברכת המזון‬
‫בשיעור זה‪ ,‬נסקור באופן כללי מאוד את הברכות שחובה לברכן מדאורייתא‪.‬‬
‫הברכה הראשוהנ המזדקרת במחשבתנו‪ ,‬בהקשר זה‪ ,‬היא ברכת המזון‪ ,‬אשר‬
‫החובה לברכה נזכרת בתורה ובמקומות רבים במשה ובגמרא‪ .‬בכותרת להלכות‬
‫ברכות כותב הרמב"ם‪:‬‬
‫"מצות עשה אחת‪ ,‬והיא לברך את השם הגדול והקדוש אחר אכילה"‪.‬‬

‫הרמב"ם חוזר על הדברים גם בהלכה הראשונה מהלכות ברכות‪:‬‬
‫"מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון‪ ,‬שנאמר ואכלת ושבעת‬
‫וברכת את יי' אלהיך‪ .‬ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת‬
‫ושבעת וברכת‪ ,‬ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו"‪.‬‬

‫הרמב"ם מדגיש את העובדה שהחובה לברך ברכת המזון מדוארייתא היא אך ורק‬
‫במצב של שביעה‪ .‬חכמים החמירו לברך אפילו בשיעור כזית‪ .1‬הרחבה זו עשויה‬
‫לתפרש בשתי דרכים‪:‬‬
‫דרך א'‪ -‬חכמים חידשו חידוש עצמאי‪ ,‬ולפיו החובה לברך נוהגת לא רק במקרה‬
‫של שביעה‪ ,‬אלא גם במקרה של אכילת כזית‪.‬‬
‫דרך ב'‪ -‬חכמים לא חרגו מהגדרים הבסיסיים שקבעה התורה‪ ,‬וחידושם הוא שגם‬
‫כזית הוא שיעור של שביעה‪.‬‬
‫שאלה עקרונית יותר ביחס להבנת עצם החובה לברך היא מהו בדיוק תפקידו של‬
‫שיעור השביעה‪ .‬נדמה‪ ,‬שכאן ניתן לנקוט אחד משני כיוונים‪:‬‬
‫כיוון א'‪ -‬העובדה שהאדם שבע היא זו שמחייבת אותו לברך‪.2‬‬
‫כיוון ב'‪ -‬החיוב לברך נובע ממעשה אכילה שמוביל לשביעה‪.‬‬
‫הנפק"מ בין שני הכיוונים קשורה להלכות שונות שנאמרו במעשי אכילה‪ .‬למשל‪,‬‬
‫בתחומים הלכתיים שונים )בעיקר איסורים( מעשה אכילה דורש לא יכול לחרוג‬
‫מפרק הזמן של אכילת פרס‪ .‬אם נקבל את הכיוון השני דלעיל‪ ,‬ונאמר שגם החיוב‬
‫בברכת המזון נובע ממעשה האכילה‪ ,‬הרי שיש מקום לדרוש לגביו פרק זמן של‬
‫‪1‬‬

‫על פי הגמרא בדף כ‪ ,:‬לחומרה זו יש מעמד חשוב בקשר שבין עם ישראל ובין הקב"ה‪" :‬דרש רב‬

‫עוירא‪ ,‬זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי‪ :‬אמרו מלאכי השרת לפני‬
‫הקדוש ברוך הוא‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד'‪ ,‬והלא אתה‬
‫נושא פנים לישראל‪ ,‬דכתיב‪ :‬ישא ה' פניו אליך?! אמר להם‪ :‬וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי‬
‫להם בתורה‪ :‬ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך‪ ,‬והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה"‪.‬‬
‫‪2‬‬

‫כמובן‪ ,‬אם השביעה נבעה ממקור חיצוני‪ ,‬למשל אם האדם איבד במתפיע את התאבון‪ ,‬או שהוא‬

‫קיבל זריקה שמחליפה את האוכל שלו‪ ,‬הוא אינו חייב לברך‪ .‬על פי הכיוון המוצע למעלה‪ ,‬שביעה‬
‫הנובעת מאכילה היא זו שמחייבת בברכה‪.‬‬

‬ברם‪ .‬נדמה שעלינו לשלב בברכה לא רק ברכה הנוגעת לארץ‪.‬אם כך‪ .‬אם נאמר שהברכה‬ ‫מתמקדת כל כולה בארץ הטובה‪ .‬וזאת‬ ‫ללא כל קשר לשיעור שהיה בפרי )בדיוק כפי שאדם שאכל נמלה ילקה‪ .‬תברך עליה את השם"‪.‬אולם כבר‬ ‫העיר הרמב"ן שם )דברים פרק ח' פסוק י'(‪:‬‬ ‫"וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה‪ .‬ולית ליה לרבי יוחנן שגרעינתו ממעטתו?! מה‬ ‫עבד ליה ר' יוחנן ‪ -‬משום בריה‪ .‬שדורש מעשה אכילה‪ .‬‬ ‫והוא עשוי לחפות על השיעור הלקוי‪" :‬ומתוך הירושלמי משמע דבבריה לא בעינן כזית‪ .‬אע"פ‬ ‫שאין בה שיעור של מאכלות אסורות(‪ .‬נחלקו האמוראים בשאלה האם המושג 'ברייה' קיים רק‬ ‫בבעלי חיים )האוכל נמלה(‪ .‬שהברכה מופנת בראש ובראשונה כלפי הקב"ה‪ .‬ההבנה הפשוטה היא‪ .‬ונשים לא נחלו בארץ‪ .‬ולא רק כלפי‬ ‫הארץ הטובה‪ .‬אם נקבל את האפשרות‬ ‫השנייה‪ .‬והכי איתא בירושלמי‬ ‫בריש כיצד מברכין‪ :‬ר' יוחנן נסב זיתא וברך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה ואמר‬ ‫ליה ר' יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו?!‬ ‫אית ליה ‪ -‬ומה צריכא ליה? מפני שגרעינתו ממעטתו‪ .‬והיא ‪ -‬חיובן של נשים בברכת המזון‪ .‬במקרה שבו אדם אכל פרי משבעת המינים שאין בו‬ ‫כזית‪ .‬יש מקום לבחון‬ ‫נפק"מ שנייה לחקירה לעיל‪ .‬יש צורך בשביעה‪ .‬וזאת ללא כל קשר‬ ‫לשאלה האם מקור החיוב הוא מדאורייתא או מדרבנן‪ .‬בגמרא במכות יז‪ .‬‬ .‬מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו פרידה אחת של ענב או‬ ‫פרידה אחת של רימון שהיא טעונה ברכה לפניו ולאחריו"‪.‬שהחיוב לברך ברכה אחת מעין‬ ‫שלוש תלוי גם הוא בשביעה )או בתקנת חכמים של כזית(‪ .‬ועל כן גם‬ ‫אם באמצעות דין ברייה הפכנו את מעשה האכילה למעשה משלם‪ .‬או שמא גם בגידולי קרקע‪ .‬הרי שגם בדידן ניתן לומר שמי שאכל פרי שלם ביצע מעשה אכילה‪ .‬‬ ‫אלא גם ברכה המשבחת ישירות את הקב"ה‪ .‬הבנה זו מתאימה רק לכיוון השני‬ ‫דלעיל‪ .‬לא הצלחנו‬ ‫להביא לשביעה‪ .‬דאפילו‬ ‫פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון טעונה ברכה לפניה ולאחריה‪ .‬יש סברא לפטור אותן מן‬ ‫‪3‬‬ ‫התוס' בסוכה כו‪ :‬העלו את השאלה‪ .‬‬ ‫להלן נתייחס למעמדה של ברכה אחת מעין שלוש‪ .3‬‬ ‫שאלה נוספת שמתעוררת ביחס לברכת המזון מדאורייתא היא שאלת התכנים‪.‬לאור זאת‪ .‬‬ ‫הפסוקים מדברים על החובה לברך 'על הארץ הטובה אשר נתן לך'‪ .‬נוכל להאריך את שהותה של האכילה‪ .‬אם נקבל את הכיוון הראשון‪ .‬ולשאלה האם חיובה הוא‬ ‫מדאורייתא או מדרבנן‪ .‬וממילא לא יצרנו חובה לברך ברכה אחרונה‪.‬כמובן‪ .‫‪2‬‬ ‫כזית בכדי אכילת פרס‪ .‬לפי הכיוון הראשון‪ .‬ולקבוע שאם בסופו‬ ‫של דבר האכילה השביעה את רעבונו של האוכל‪ .‬והכריעו על פי הירושלמי שדין ברייה רלוונטי לעניין ברכות‪.‬‬ ‫הרמב"ן מסביר‪ .‬כמה ראשונים דיברו על נפק"מ‬ ‫מעשית העולה מדיון זה‪ .‬ונחייב בברכת המזון‬ ‫מכוחה של השביעה‪ .‬הוא חייב לברך‪.

‬על הארץ ‪ -‬זו ברכת הארץ‪.‬אם נאמר שהחיוב לברך קשור להודאה להקב"ה על המאכל‪.‬אולם‪ .‬דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים‪.‬אך לא קבעה נוסח‬ ‫מדוייק‪ .‬וכן הוא אומר‪' :‬ההר הטוב הזה והלבנון'‪ .‬הטוב ‪-‬‬ ‫שלא הסריחו‪ .‬‬ ‫קבוצה ב'‪ -‬שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל‪.‬יהושע‬ ‫תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ‪ .‬הברכה היחידה שאין חולק על חיובה מדאורייתא היא ברכת המזון‪.‬ולא סביר שנחרוג מהם‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫מודל מקביל קיים גם ביחס להלל‪ .‬הרי שהתכנים‬ ‫פחות או יותר מפורשים בפסוקים ובסוגיות‪ .‬שהתורה קבעה את שלושת או ארבעת התכנים‬ ‫הדורשים ברכה‪ .‬או שמא רק לחובה‬ ‫להזכיר את הארץ ואת ירושלים בנוסח כלשהו‪ .‬דאמר רב מתנא‪:‬‬ ‫אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב‪ .‬וזאת ללא כל קשר לזיקתן אל הארץ‪.‬אלא‬ ‫גם מבחינת התכנים‪ .‬ואת עיצוב הטקסט היא השאירה לגדולי ישראל בדורות הבאים‪..‬אך הוא לא חידש את עצם המושג‪.‬הבנה זו האחרונה מתאימה‬ ‫להמשך הסוגייה שם‪:‬‬ ‫"אמר רב נחמן‪ :‬משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן‪ .4‬‬ ‫הבנה קיצונית יותר נזכרת בגמ' בדף מ‪ .‬‬ ‫דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך‪ .‫‪3‬‬ ‫הברכה‪ .‬והמטיב ‪ -‬שניתנו לקבורה"‪.‬אלא לנוסח המדוייק‬ ‫שלה‪ .‬‬ ‫הטובה ‪ -‬זו בונה ירושלים‪ .‬‬ ‫ברכה אחת מעין שלוש‬ ‫כאמור לעיל‪ .‬אשר נתן‬ ‫לך ‪ -‬זו הטוב והמטיב"‪.‬אחת הקושיות הקלאסיות על הדעה הסוברת שהלל‬ ‫מדאורייתא היא כיצד יכולה התורה לקבוע אמירה של פרקי תהילים שנכתבו מאות שנים לאחר‬ ‫מכן‪ .‬דוד המלך בשעתו כתב מזמורים שמחדדים ומבהירים את המסרים אותם אמור ההלל‬ ‫להעביר‪ .‬‬ ‫פשוט שגם נשים חייבות לברך‪ .‬את ה' אלהיך ‪ -‬זו ברכת הזמון‪ .‬בגמרא בדף מח‪ :‬נאמר‪:‬‬ ‫"תנו רבנן‪ :‬מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר‪ :‬ואכלת ושבעת וברכת ‪ -‬זו‬ ‫ברכת הזן‪ .‬‬ .‬ושלמה תקן על הבית הגדול‬ ‫והקדוש‪ .‬‬ ‫רב נחמן מתייחס בצורה מפורשת יותר לא רק לתוכן הברכה‪ .‬שם נאמר שמי שקבע 'בריך רחמנא‬ ‫דהאי פיתא' יצא ידי חובתו‪ .‬כידוע‪ .‬כאמור‪ .‬לכאורה‪ .‬‬ ‫הראשונים נחלקו בשאלת חיובה של אחותה הצעירה של ברכת המזון‪ :‬ברכה אחת‬ ‫מעין שלוש‪ .‬שהתורה חייבה להודות להקב"ה ולהלל אותו‪ .‬‬ ‫שאלה שנושקת לשאלת התכנים היא שאלת הנוסח‪ .‬על פי דרכו יש לומר‪ .‬גם אם נפרש שהנוסח איננו דווקאי‪ .‬התשובה לשאלה זו היא‪ .‬ברכה אחת מעין שלוש נתקנה על שתי קבוצות מאכלים‪:‬‬ ‫קבוצה א'‪ -‬חמשת מיני דגן‪.‬הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר‪ .‬קביעה זו לקויה לא רק מבחינת הנוסח‪ .‬‬ ‫לא ברור למה מתכוונת הגמרא כשהיא מזכירה את 'ברכת הארץ' או את ברכת‬ ‫'בונה ירושלים' ‪ -‬האם יש כאן התייחסות לנוסח המוכר לנו‪ .

5‬התוס' שם ציינו מחלוקת‬ ‫בשאלה מהם הדברים שדורשים ברכה במקומם‪:‬‬ ‫"אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן ‪ -‬פירש רשב"ם כגון‬ ‫מים ופירות שאין צריכין אחריהם ברכה חשובה מעין שלש ומה"ט א"צ לברך‬ ‫במקומן‪.‬וכנראה שגם במיני הדגן האחרים‪ .‬הגמ' בפסחים קא‪-:‬‬ ‫קב‪ .‬שנוהג‬ ‫אך ורק מדרבנן‪ .‬כברכת המזון‪ .‬‬ ‫ברכת התורה‬ ‫המקור לברכת התורה נזכר בגמרא בדף כא‪:.‬‬ ‫"מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר‪ :‬כי שם ה' אקרא הבו גדל‬ ‫לאלהינו"‪.‬ולפיכך הברכה שמברכים עליהם מוגדרת‪.‫‪4‬‬ ‫אפשר‪ .‬‬ ‫ניתן לומר‪ .‬דהיינו‪ .‬עוסקת בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם‪ .‬או שמא כל מיני מזונות שיש בהם מה' מינין הוו בכלל דברים‬ ‫הטעונין ברכה לאחריהן במקומן"‪.‬שלשבעת המינים ישנו מעמד נחות ממעמד חמשת מיני הדגן‪.‬‬ ‫ולפיכך רמתו מדאורייתא‪ .‬‬ ‫לדעת הרשב"ם‪ .‬שמהלך התוס' רלוונטי גם ביחס לרמת‬ ‫החיוב‪ .‬ברם‪.‬למעשה‪ ..‬ובגמרא בדף נג‪.‬ומכאן‪ .‬‬ ‫ברמה זו או אחרת‪ .‬אין להבדיל בין שתי הקבוצות בברכה אחת מעין שלוש‪ ..‬‬ ‫הבנה ב'‪ -‬ברכה מעין שלוש היא תקציר של ברכת המזון‪.‬התוס' יישמו את הפיצול רק ביחס לשאלת ברכה לאחריהם‬ ‫במקומם‪ .‬‬ ‫פיצול זה של התוס' מוביל אותנו לשתי הבנות יסוד ביחס לברכה אחת מעין‬ ‫שלוש‪:‬‬ ‫הבנה א'‪ -‬ברכה מעין שלוש היא ברכה עצמאית‪ .‬שחידשו חכמים מדעתם‪.‬ששתי הקבוצות הללו נבדלות זו מזו במישור ההלכתי‪ .‬חמשת מיני הדגן הם בכלל הדברים‬ ‫ש'טעונים ברכה לאחריהן במקומן'‪ .:‬‬ .‬שבעת המינים שנשתבחה בהם‬ ‫ארץ ישראל אינם קשורים כלל לפת‪ .‬אך ההרחבה המוצעת כאן בהחלט אפשרית מסברא‪.‬לכך נראה דיין וכל ז' מינין לא הוו בכלל דברים‬ ‫הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא פת וכל מיני פת שמברכין עליו‬ ‫המוציא‪ .‬את ברכת המזון‪..‬ועל כן יש לפרש שברכתם היא ברכה‬ ‫עצמאית ומחודשת‪.‬‬ ‫כנראה‪ .‬חיוב הברכה על שבעת המינים הוא חיוב עצמאי‪ .‬‬ ‫דעת התוס' היא‪ .‬דעת התוס' היא ששתי ההבנות הללו מתאימות לשתי הקבוצות דלעיל.‬‬ ‫‪5‬‬ ‫דרישה זו קיימת לכתחילה בפת‪ .‬עיין במשנה בריש פרק שמיני בברכות )במשנה שבמשניות‬ ‫מדובר על משנה ז'(‪ .‬ביחס למי ששכח לברך‬ ‫במקומו נחלקו בית שמאי ובית הלל‪ .‬לעומת זאת‪ ..‬חיוב הברכה על חמשת המינים מתקצר‪ .‬אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין וכל ז' מינין‬ ‫לקיבעא קמא הדר‪.‬ ‫חמשת מיני דגן הם 'פת פוטנציאלית'‪ .‬אם כי הדבר אינו הכרחי‪ .

‬והן את הדין של ברכות השחר‪ .‬הוא קובע שכל מי שרוצה ללמוד תורה צריך לברך‪ .‬וכתב‪:‬‬ ‫"מצוה טו‪ :‬שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה‬ ‫הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו‬ ‫שבהם ננחל חיי העולם הבא‪ .‬שעוד לפני שמביא הרמב"ם את ברכת‬ ‫התורה כחלק מברכות השחר‪ .‬אמנם‪ .‬את שני הדינים‬ ‫בברכת התורה‪ .‬והפסוקים באותה הסוגייה אינם‬ ‫אלא אסמכתא בעלמא‪ .‬את דין זה האחרון הוא‬ ‫לא יכול היה לקיים קודם עלות השחר‪ .‬אמרו‪ :‬מנין לברכת התורה לפניה מן‬ ‫התורה שנ' כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו‪.‬רש"י קיבל‪ .‬ולחזור ולברך אותה על סדר ברכות השחר‪ .‬ואף לא בכותרת להלכות ברכות‪ .‬בשיעור הכללי עמדנו על כך שמניסוח דבריו של הרמב"ם שם עולה שהברכה היא לא רק‬ ‫חלק מנוסח התפילה‪ .‬והעולה מזה שברכת‬ ‫התורה לפניה מצות עשה דאורייתא‪.‬וספור יציאת‬ ‫מצרים עם אכילת הפסח"‪.‬והיא מגיעה עד לברכות הראייה השונות‪ .‬הן את הדין המתיר‪ .‬‬ ‫‪6‬‬ ‫הרמב"ם לא מזכיר את ברכת התורה בספר המצוות‪ .‬סביר מאוד‬ ‫לומר‪ .‬בספר השו"ת‬ ‫של רש"י )סימן רסא'( נכתב‪ ...‬‬ ‫אמנם‪ .‬ונראה לומר שכאן ודאי מדובר על אסמכתא בעלמא‪.‬שברכת המצוות נוהגת אך ורק מדרבנן‪ .‬‬ ‫הרמב"ן מוכיח את דבריו הן מהסוגייה בבבלי‪ .‬‬ ‫אמנם‪ .‬שמנהגו של רש"י כשקם לפני עלות השחר היה לברך ברכת התורה‬ ‫על הלימוד‪ .‬הרמב"ן עצמו‬ ‫לא הביא את הראייה‪ ..‫‪5‬‬ ‫הרמב"ם פרש שהמקור הנזכר בסוגייה זו אינו אלא אסמכתא‪ .‬קשה מאוד לקבל את דברי‬ ‫התוספתא כפשוטם‪ .‬‬ ‫ברכת התורה וברכת המצוות‪ .‬ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם‬ ‫הקריאה‪ .‬כנראה‪ .‬ההרחבה כאן חורגת מעבר לגבולות ברכת המזון‪.6‬הרמב"ן בהשלמת העשין לספר המצוות השיג על‬ ‫הרמב"ם בזה‪ .‬ובשלישי שלברכות )כא‪ (.‬וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן‬ ‫נצטוינו בזו‪ .‬‬ ‫‪7‬‬ ‫בתוספתא בתחילת פרק ו' נאמר‪" :‬ברכת הזימון מן התורה שנ' ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת‬ ‫הזימון את ה' אלהיך זו ברכה ראשנה על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו ירושלם שנא' ההר הטוב‬ ‫הזה והלבנון אשר נתן לך ה' זו הטוב והמטיב מניין שכשם שאתה מברך לאחריו כך מברך לפניו‬ ‫ת"ל אשר נתן לך משעה שנתן לך מניין אף על ההרים ועל הגבעות ת"ל על הארץ מנין אף על‬ ‫התורה ועל המצות ת"ל אשר נתן לך ואו' ואתנה לך את לוחות האבן ר' מאיר או' מנין שכשם‬ ‫שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה ת"ל אשר נתן לך ה' אלהיך אליך דיינך בכל דין‬ ‫שדנך בין במדת הטוב בין במדת פורענות"‪ .‬הרמב"ם הזכיר את ברכת התורה רק בהלכות תפילה‪.‬ולפיכך לא מנה את‬ ‫ברכת התורה כמצוות עשה‪ .‬כמובן‪ .‬גם חיובה של ברכת התורה הוא אך ורק מדרבנן‪.‬והדבר מלמד על כך שהיא אכן חלשה ביותר‪ .‬כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתן‪ .‬שם הוא‬ ‫מדגיש שרק ברכת המזון נוהגת מדאורייתא‪ .‬הירושלמי בריש פרק ו' למד את ברכת התורה מברכת המצוות‪ .‬זו הסיבה‪ .‬ניתן היה‬ ‫לפרש שהירושלמי שם מניח שברכת המצוות נוהגת גם היא מדאורייתא‪ .7‬אם כך‪ .‬ולכן כשהגיע לבית הכנסת הוא חזר ובירך‪..‬ואם כך‬ ‫ניתן להביא מאותה הסוגייה ראייה נוספת לשיטת הרמב"ן‪ .‬אלא גם מתיר של הלימוד‪ .‬‬ .‬והן מהירושלמי בריש פרק ז'‪.

‬מדרש‬ ‫וכו'‪ .‬שרשלנות במצווה מדרבנן לא היתה גוררת אחריה עונש חמור כל כך‪ .‬ולומר שהברכה מתייחסת‬ ‫לתורה עצמה‪ .‬אמנם‪ . .‫‪6‬‬ ‫ניתן היה להביא ראייה נוספת לדרכו של הרמב"ן מהגמרא המפורסמת בב"מ‬ ‫פה‪: 8:-.‬אמרו נביאים ולא פירשוהו‪ .‬על כורחינו לנקוט את הכיוון הראשון‪ .‬משנה‪ .‬ובכדי להסביר את הפיצול‬ ‫האפשרי ביניהם‪ .‬שמצוות תלמוד תורה‬ ‫מתקיימת בכל הטקסטים הנזכרים באותה הסוגייה‪ .‬‬ ‫משום שהוא פירש שאותה גמרא לא עוסקת בברכת התורה‪ .‬‬ ‫כיוון ב'‪ -‬הברכה היא על קיומה של מצוות תלמוד תורה‪.‬גם כאן עלינו לשאול האם התורה קבעה רק את החובה‬ ‫לברך‪ .‬עד שפירשו הקדוש ברוך הוא‬ ‫בעצמו‪ .‬‬ .‬‬ ‫החלק הראשון אינו שונה ממצוות אחרות‪ .‬סביר‬ ‫להניח‪ .‬שלדעתו החובה של ברכת התורה נוגעת אך ורק לחלק השני של הברכה‪.‬לא ניתן ללמוד ממנה דבר על החובה לברך ברכת התורה‪.‬הנחה פשוטה היא‪ .‬‬ ‫ניתן היה לומר שמצוות תלמוד תורה היא יסוד מרכזי כל כך בחיי האומה היהודית‪.‬כמובן‪.‬‬ ‫רוב הראשונים פירשו שחטאו של העם היה הרשלנות בברכת התורה‪ .‬באופן כללי‪.‬הגמרא מעלה הו"א לפיה חייבים לברך רק על מקרא או רק על מקרא‬ ‫ומשנה‪ .‬‬ ‫אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬שלא ברכו בתורה תחילה"‪.‬‬ ‫חלק ב'‪ -‬שתי ברכות השבח‪.‬ואם כך‪ .‬‬ ‫נציין בקצרה שלוש נפק"מ הנובעות מחקירה זו‪:‬‬ ‫א‪ .‬גם אז נאלץ להסביר למה הגמרא או המדרש הם לא 'חפצא‬ ‫של תורה'‪ .‬‬ ‫בדיוק כמו בברכת המזון‪ .‬‬ ‫ולפיכך היא אכן התייחדה ממצוות אחרות‪ .‬‬ ‫הרמב"ן המצוטט לעיל מתייחס לחובתנו לשבח את הקב"ה על שנתן לנו תורה‪.‬רק על פי אותו כיוון ההצעה מתקבלת על הדעת‪.‬בהקשר זה‪ .‬או שמא גם את תוכן הברכה‪ .‬‬ ‫‪8‬‬ ‫ישנה סוגייה מקבילה בנדרים פא‪.‬הגמרא בדף יא‪ :‬עוסקת בהיקף החיוב של ברכת התורה‪ :‬מקרא‪ .‬ועל‬ ‫כן יש לפרש שמדובר על מצווה מדאורייתא‪ .‬בכך שקבעו עליה ברכה‪ .‬ועם זאת‪ .‬ולא על טקסטים אחרים‪ .‬אלא בכבוד התורה‬ ‫ולומדיה‪ .‬‬ ‫"אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬מאי דכתיב )ירמיהו ט'( מי האיש החכם ויבן את‬ ‫זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ ‪ -‬דבר זה אמרו חכמים‬ ‫ולא פירשוהו‪ .‬ניתן לומר שהרמב"ם לשיטתו‪.‬אמנם‪ .‬שכלל לא דורשות ברכה לפניהן‪ .‬‬ ‫יש מקום להציע שני כיוונים בסיסיים ביחס למהות החיוב בברכת התורה‪:‬‬ ‫כיוון א'‪ -‬הברכה היא על התורה עצמה ‪' -‬חפצא של תורה'‪.‬יש לפצל בין שני חלקיה של‬ ‫הברכה‪:‬‬ ‫חלק א'‪ -‬ברכת המצווה‪.‬‬ ‫אפשר‪ .‬שנאמר )שם( ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם‪.

‬‬ ‫ג‪ .‬שמקביל את ברכת התורה לא רק‬ ‫לברכת המזון‪ .‬המחבר פוסק‬ ‫שנשים מברכות על לימוד התורה שלהן‪ .‬אפשר‪ .‬הצעה זו אפשרית רק‬ ‫לדעת הרמב"ם‪ .‬ועם זאת ניתן ללמוד עליה מדיוק בדבריו‬ ‫של רש"י‪ .‬‬ .‬‬ ‫שאלה אחרונה אותה יש לבחון היא האם יש סברא לחלק בין יחיד לרבים בברכת‬ ‫התורה‪ .‬שמאחר והברכה היא‬ ‫על החפצא של התורה‪ .‬יכולות גם נשים לברך‪.‬עסקנו בברכות שהמקורות התורניים שלהם ברורים‪ .‬ניתן‬ ‫היה לומר שמדובר על ברכת המזון‪ .‬נעבור לברכה‬ ‫שלא כל כך ברור שחיובה מדאורייתא‪ .‬הראשונים עסקו בשאלה האם מברכים על הרהור בדברי תורה‪ .9‬גם כאן‪ .‬כעת‪ .‬כידוע‪ .‬ולא שכחתי ‪ -‬מלהזכיר שמך עליו"‪.‬הציעו הבחנה כזו‪ .‬‬ ‫‪12‬‬ ‫הסימן הראשון של הספר 'תורת רפאל' מוקדש לברכת התורה‪ .‬יסוד אפשרי לכך גלום‬ ‫בדברי הירושלמי בתחילת הפרק השביעי‪ .‬ואפשר שגם בברכת התורה יש מימד כזה‪ .10‬ועל כן יש לפרש‬ ‫שהסברא לא לברך על הרהור היא שאין מפגש ישיר עם הטקסט עצמו ‪ -‬עם‬ ‫ה'חפצא' של התורה‪.‬רוב הראשונים פירשו‪ .‬פסק המחבר בסימן מז' )סעיף ד'( שאין לברך על הרהור‪.‫‪7‬‬ ‫ב‪ .‬‬ ‫‪11‬‬ ‫הרא"ל הביא את הדברים מתורה שבעל פה בשם הגרי"ד‪ .‬כך שגם כשהם‬ ‫הולכים בדרך הם לא יפסקו מדברי תורה‪.‬‬ ‫‪9‬‬ ‫להלכה‪ .‬לא עברתי ‪-‬‬ ‫מלברכך‪ .‬‬ ‫‪10‬‬ ‫מסופר‪ .‬ולפיכך הציע ברכה אחרת‪:‬‬ ‫"מלברכך ‪ -‬ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר"‪.‬הסבור שאם היתה עבירה כלשהי בתהליך הפרשת התרומות‬ ‫והמעשרות אי אפשר להתוודות‪ .‬הנחה‬ ‫פשוטה היא שמצוות תלמוד תורה מתקיימת גם בהרהור‪ .‬שחיובה מדאורייתא‪ .‬כמה ראשונים בנדרים פא‪ .‬בגמ' בדף מ‪ :‬נאמר‪:‬‬ ‫"דתניא‪) :‬דברים כו'( לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי‪ .‬ולא על המצווה‪ .‬ר' חיים‬ ‫‪11‬‬ ‫הסביר‪ .‬כמובן‪ .‬ויעויין גם בספר 'עמק ברכה' לרבי‬ ‫אריה פומרנצ'יק ‪ -‬תלמידו של הגרי"ז‪.‬מימד‬ ‫זה משתייך רק לברכות השבח שבברכת התורה‪ .‬שהגר"א ציווה על תלמידיו שילמדו מסכת אחת על בוריה בעל פה‪ .‬ברכת הזימון מעצם טבעה נתפסת‬ ‫כברה בעלת מימד ציבורי‪ .‬להלכה נפסק שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה‪ .‬אלא גם לברכת הזימון‪ .‬שכך הבין‬ ‫רש"י על אתר‪ .12‬‬ ‫ברכה על הפרשת תרומות ומעשרות‬ ‫עד כה‪ .‬אך אין לו קשר לברכת‬ ‫המצווה‪.‬ובין היתר הוא דן גם בשאלה זו‪.‬עם זאת‪ .‬‬ ‫לא מבואר בגמרא מהי הברכה עליה לא עבר מי שאומר את וידוי המעשרות‪ .‬שרק עבירה שקשורה‬ ‫לתרומות והמעשרות )אכילה בטומאה וכו'( מונעת את הוידוי‪ .

14‬אם כי המסקנה ברורה ‪ -‬הברכה‬ ‫על הפרשת תרו"מ‪ .‬עוסקת בהיקף הכפרה של יום הכיפורים‪ .‬לכתחלה ‪ -‬לא?‬ ‫אמר רב חסדא‪ :‬רבי יוסי היא‪ .‬אמנם‪.‬וכמוה כל ברכות המצוות האחרות‪ .‬‬ ‫מעבר לקושי הסברתי בדבריו של רש"י‪ .‬העובדה שרש"י לא היה חייב להזכיר בהקשר זה דווקא‬ ‫את ברכת המצוות ואעפ"כ הוא בחר לעשות זאת‪ .‬‬ ‫ברכות המועדים‬ ‫הגמרא בשבועות יג‪ .‬כולי עלמא מודים שאין צורך שהחרש ישמע את הברכה שהוא‬ ‫מברך‪ .‬בין הפרשת תרומות ומעשרות לבין מצוות אחרות‪.‬ואם תרם ‪ -‬תרומתו‬ ‫תרומה‪ .15‬‬ ‫‪13‬‬ ‫אמנם‪ .‬ומצטטת את‬ ‫הברייתא הבאה‪:‬‬ ‫"דתניא‪ :‬יכול לא יהא יוה"כ מכפר אא"כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא‬ ‫עשה בו מלאכה‪ .‬נדמה שהם סותרים חזיתית גמרא‬ ‫מפורשת בדף טו‪ .‬אך עשה זאת 'להנאת‬ .‬‬ ‫רש"י על אתר מסביר את פשרה של קריאת יום הכיפורים כמקרא קודש‪:‬‬ ‫"לא קראו מקרא קודש ‪ -‬לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוה"כ"‪.:‬במשנה שם נחלקו ר' יוסי ור' יהודה האם הקורא את שמע ולא‬ ‫השמיע לאזנו יצא או לא‪ .‬שלומד את ברכת התורה מברכת המצוות ‪ -‬ייתכן שרש"י הבין שההקבלה‬ ‫בירושלמי היא הקבלה מושלמת‪ .‬אלא רק לברכת התרומות והמעשרות‪ .‬‬ ‫עדיין יש לדון מדוע לכתחילה חרש לא יתרום‪ .‬התוס' בשבועות פירשו את הגמרא באופן אחר‪.‫‪8‬‬ ‫כמובן‪ .‬שכוונתה לומר שגם ברכת המצוות וגם ברכת‬ ‫התורה נוהגות מדאורייתא‪.‬ולומר שמדובר על‬ ‫אסמכתא בעלמא‪ .‬ולא בברכה תליא מילתא"‪.‬‬ ‫‪15‬‬ ‫רש"י כותב דברים דומים גם בפירושו לחומש‪" :‬קדשהו בכסות נקיה ובתפלה‪ .‬עד כאן לא קאמר רבי יוסי‬ ‫לא יצא ‪ -‬אלא גבי קריאת שמע דאורייתא‪ .‬בגמרא נאמר‪:‬‬ ‫"תנן התם‪ :‬חרש המדבר ואינו שומע ‪ -‬לא יתרום‪ .‬מכל מקום"‪.‬ברם‪ .‬רש"י לא מתייחס באופן גורף לברכת המצוות‪ .‬משום שהברכה על הפרשת תרומות ומעשרות אינה אלא מדרבנן‪ .‬לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה‬ ‫מנין? ת"ל‪' :‬יום כפורים הוא'‪ .‬‬ ‫לדעתם‪ .‬דתנן‪ :‬הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ‪-‬‬ ‫יצא‪ . רבי יוסי אומר‪ :‬לא יצא‪ .‬עשויה ללמד אותנו שלהבנתו‬ ‫ברכת המצוות נוהגת מדאורייתא‪ .‬אם‬ ‫כי אין סיבה נראית לעין לחלק‪ .‬דיעבד ‪ -‬אין‪ .‬ובשאר ימים‬ ‫טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה"‪ .‬דברי רבי יהודה.13‬הבנה זו קשורה לירושלמי בתחילת הפרק‬ ‫השישי‪ .‬‬ ‫וברכה דרבנן‪ .‬‬ ‫למסקנת הגמרא‪ .‬מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע‪ .‬או שהיא דין בקול ובקריאה‬ ‫שמלכתחילה‪ .‬‬ ‫‪14‬‬ ‫יש לחקור האם הדרישה לשמיעה היא דרישה עצמאית‪ .‬לא קראו מקרא קודש פירושו מי שאכן שבת ממלאכה ביוה"כ‪ .‬ואכמ"ל‪.‬אבל תרומה ‪ -‬משום ברכה הוא‪.‬אינן אלא מדרבנן‪.‬בהקשר זה‪ .‬ניתן היה לדחות את הדברים בדחייה השגרתית‪ .

‬‬ ‫‪16‬‬ ‫כמה אחרונים טענו שניתן לקדש את השבת גם באמצעות אמירה תמימה של 'שבת שלום'‪ .‬גם כאן‪ .‬כדכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו'‪ .‬‬ ‫עצמו' ‪ -‬מתוך עצלנות ‪ -‬ולא מתוך רצון לקיים את צו הקב"ה‪ .‬בשונה מהכיוון הקודם‪.‬שנאמר זכור את יום‬ ‫השבת לקדשו‪ .‬הוא ששתי החובות הללו הן חלק מהחובה הבסיסית מדאורייתא‪.‬ואכמ"ל‪.‬לפנינו ברכה נוספת שחיובה מדאורייתא‪.‬‬ ‫אשר לפיו המקדש בסך הכל מכיר בעובדה קיימת‪ .‬שחותם את ההלכה באיזכור חובת הקידוש‬ ‫וההבדלה‪ .‬‬ ‫לאור הברייתא הזו פסק הרמב"ם בפרק כט' מהל' שבת )ה"א(‪:‬‬ ‫"מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים‪ .‬‬ ‫‪17‬‬ ‫הרמב"ן עה"ת הציע פשט אחר בפסוקים‪ .‬‬ ‫בלילה מנין ‪ -‬תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו"‪.‬אין לי אלא ביום‪.‬בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה"‪.‬מפשטות דבריו עולה שגם‬ ‫החובה להבדיל במוצאי השבת נוהגת מדאורייתא‪ .‬על‬ ‫פי הכיוון הנוכחי המקדש יוצר מימד מסוים של קדושה בכוחות עצמו‪ .‬פרשנות זו קשורה לדיון מחשבתי‬ ‫ארוך ביחס לאופן הקיום של מצוות התורה‪ .‬‬ ‫שמחלוקת זו קשורה לשני כיוונים בסיסיים המסבירים את חובת הקידוש‪:‬‬ ‫כיוון א'‪ -‬הקידוש תוחם את השבת‪ .‬‬ .‬‬ ‫דרך ב'‪ -‬הברכה עצמה היא חובה מדאורייתא‪.‬‬ ‫ניתן לפרש את דבריו של רש"י בשתי דרכים‪:‬‬ ‫דרך א'‪ -‬הברכה היא דרך דרבננית אפשרית להגשים את חובת הקריאה הנוהגת‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫על פי הדרך השנייה‪ .‬ולכן‬ ‫הקפידו שלא לברך אף אחד בשבת שלום עד שיקיימו את חובתם בדרך האידאלית ‪ -‬בקידוש על‬ ‫היין‪.‬ומחדד את ההבדל שבינה ובין ימות החול‪.‬כמה ראשונים טענו שהצעה כזו‬ ‫אינה אפשרית‪ .‬אמנם‪.‬אפשר‪.‬עם זאת‪.‬החובה לקדש את השבת ודאי‬ ‫נוהגת מדאורייתא‪ .‬‬ ‫הרמב"ם לא מדבר בפירוש על ברכה‪ .‬‬ ‫כמובן‪ .‬מביאה את דרשת המכילתא‬ ‫"תנו רבנן‪ :‬זכור את יום השבת לקדשו ‪ -‬זוכרהו על היין‪ .‬אלא על חובה לזכור ב'דברים'‪ .‬כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש‪ .‬ברכת הזמן הידועה יותר היא ברכת הקידוש‪ .‬וצריך לזכרהו בכניסתו‬ ‫וביציאתו‪ .16‬הגמ' בפסחים‬ ‫קו‪ .‬ועם זאת גם הוא לא שולל בהדיא את ההנחה שחובת‬ ‫הקידוש היא חובה הנוהגת מדאורייתא‪.‬וזאת גם אם נאמר שחובת הקידוש אכן נוהגת מדאורייתא‪ .‫‪9‬‬ ‫מהסוגייה משתמע בבירור שקריאת מקרא קודש נוהגת מדאורייתא‪ .‬לפיה השבת היא קדושה‪ .17‬‬ ‫דבריו של הרמב"ם מעוררים שאלה ביחס להבדלה‪ .‬‬ ‫הפשט הפשוט בדבריו של הרמב"ם‪ .‬‬ ‫כיוון ב'‪ -‬בשעת הקידוש מוסיף האדם לקדושת השבת‪ .‬יש מקום‬ ‫לשאול האם ברכת הקידוש היא חלק מאותה חובה מדאורייתא‪ .‬לאור זאת‪.‬או שמא היא רק‬ ‫היכי תמצי לקיים את החובה הקיימת מדאורייתא באמצעות ברכה‪ .

‬ועם זאת‪ .‬ואמנם‪ .‬‬ ‫בהקשר זה‪ .‬שם נאמר שישראל מקדשים רק את‬ ‫הזמנים‪ .‬ברם‪ .‬בעניין זה‪ .‫‪10‬‬ ‫ידועים דברי הגמרא בפסחים קיז‪ :‬ובביצה יז‪ .‬‬ ‫ברכות הנהנין‬ ‫לסיום‪ .‬אך‬ ‫ביציאתה אנחנו לא אמורים ליטול את הקדושה שיצקנו‪ .‬‬ ‫‪19‬‬ ‫הדברים שנביא להלן‪ .‬אחת השאלות המרכזיות באותו דיון היא מהו תוקפה של סברת מאי חזית דדמא‬ ‫דידך סומק טפי מדמא דחברך‪ .‬‬ .‬בסוגייתינו ישנו‬ ‫ניסיון לקשור את החובה הזו לפסוקים‪ .‬עלינו‬ ‫להביא את הקביעה היסודית של התוס' בשבועות כב‪) :‬ד"ה איבעית אימא(‪ .‬נדון בקצרה בברכה המרכזית בפרקנו ‪ -‬ברכת הנהנין‪ .‬גם אם נאמר‬ ‫שחובת הקידוש נוהגת מדאורייתא‪ .‬‬ ‫‪18‬‬ ‫דוגמה לדבר היא המצווה להקדיש את הבכור‪ .19‬‬ ‫שאלה ב'‪ -‬אם לסברא יש מעמד דרבנני בלבד‪ .‬שהרי בכניסת השבת הוספנו לה קדושה‪ .‬עלינו לשאול שתי שאלות‪:‬‬ ‫שאלה א'‪ -‬האם סברא עשויה לקבל תוקף של דאורייתא‪.‬‬ ‫בשאלה הראשונה דנו האחרונים בסוגיין‪ .‬אין הכרח לומר שזו גם רמתה של החובה‬ ‫להבדיל‪.‬ממילא‪ .‬‬ ‫נחזור ונדגיש‪ .‬את הכיוון השני קשה‬ ‫יותר ליישם ביחס להבדלה‪ .‬בירושלמי‬ ‫בשמעתין )פרק ח' הלכה א'( נאמר בפירוש שמנהג ארץ ישראל הוא לחתום גם בשבת 'מקדש‬ ‫ישראל והשבת'‪ .‬ולפיה‬ ‫לא כל הסברות שוות‪:‬‬ ‫"ויש לחלק‪ .18‬‬ ‫הכיוון הראשון מתאים‪ .‬עלינו לשאול האם ישנו מקור‬ ‫חלופי שעשוי ללמד על כך שברכת הנהנין מדאורייתא‪.‬שעסק‬ ‫בכוחה של סברא‪.‬גם לחובת ההבדלה ‪ -‬בדיוק כפי שיש לתחום את‬ ‫השבת בכניסתה‪ .‬יש מקום להוסיף מימד אישי כלשהו‪.‬שגם אם החובה לקדש או להבדיל היא חובה מדאורייתא‪ .20‬עוד לפני שנביא את דבריהם‪ .‬נדמה שגם לקדושה‬ ‫שנתפסת כ'קביעא וקיימא'‪ .‬אע"פ שקדושתו מרחם‪ .‬אולם למסקנה הדבר נדחה‪ .‬‬ ‫אך לא ניכנס כאן לדיון מפורט באותו עניין‪..‬‬ ‫‪20‬‬ ‫דיון מעניין שאינו קשור לסוגייתינו הוא דיונו של הכלי חמדה בפרשת ויקהל ביחס לדין יהרג ואל‬ ‫יעבור בבני נוח‪ .‬כסמל לקדושה שמסוגלים לישראל להוסיף לקדושה הקיימת מששת ימי‬ ‫בראשית‪.‬שאובים משיעורו הכללי של הרב עמיטל שליט"א‪ .‬כך יש לתחום אותה גם ביציאתה‪ .‬והגמרא‬ ‫קובעת שסברא פשוטה היא ‪ -‬אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה‪.‬כמובן‪ .‬ואילו קדושתה של השבת קביעא וקיימא‪ .‬המסקנות העולות מהדברים שם עשויות להיות רלוונטיות גם לדידן‪.‬אין הכרח‬ ‫לומר שגם ברכתה היא ברכה מדאורייתא‪.‬דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק‬ ‫להשמיענו הסברא"‪.

‬מיהו נראה לענ"ד דאפילו אם‬ ‫תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל דספק‬ ‫ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה‬ ‫צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי אתי שפיר‬ ‫דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא‬ ‫מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא"‪.‬עם‬ ‫זאת‪ .‬ניתן היה לומר‪ .‬היה מקום לומר שלסברא יש תוקף של דאורייתא‪ .‬בדרך של קל וחומר‪' :‬כשהוא שבע‬ ‫מברך ‪ -‬כשהוא רעב לא כל שכן!!'‪ .‬שהברכה מבטאת את עבדותו של‬ ‫אדם כלפי הקב"ה‪ .‬האחרונים בסוגיין נחלקו ביחס לכוחה של הסברא‪ .‬השאלה היחידה אותה יש‬ ‫ללבן היא האם כל אחת מהברכות קלה או חמורה מחברתה‪.‬לפיכך‪ .‬מכוח דבריו של‬ ‫המהר"ל אך טבעי הוא לבחון את הברכות השונות על אותו ציר‪ .‬‬ ‫לדעת הפני יהושע‪ .‬הפני יהושע כותב‪:‬‬ ‫"משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן‬ ‫מדרבנן‪ .‬במהלך הסוגייה מתעוררת סברא אחרת‪ .‫‪11‬‬ ‫אמנם‪ .‬באופן כללי‪ .‬בעוד שהברכה על השובע היא ברכת‬ ‫שבח והודאה‪ .21‬‬ ‫אמנם‪ .‬ואם כך‪ .‬‬ .‬בגמרא בכתובות כב‪ . הברכה במצב של רעב היא מתיר‪ .‬ניתן היה לומר שהברכה בשובע והברכה ברעב הן שתי תופעות שונות‬ ‫לחלוטין.‬גם בסוגייתינו ישנן שתי סברות שונות‪ .‬ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל‬ ‫הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס‬ ‫הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע דאפשר דמה‬ ‫שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין‬ ‫עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא‪ .‬בשיעור הכללי עמדנו על כך שסברת הברכה כמתיר ודאי נכונה‪ .‬על כל פנים‪ .‬ישנו דיון ביסוד‬ ‫ההלכתי של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר'‪:‬‬ ‫‪21‬‬ ‫המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם' בחלק 'נתיב העבודה' מסביר‪ .‬קביעה זו נכונה‪ .‬לגבי כל הברכות כולן‪ .‬‬ ‫כאמור‪ .‬התוס' עמדו על כך שסברא זו האחרונה אינה‬ ‫חזקה כל כך‪ .‬ניתן למר שהסברא החותמת את הסוגייה ‪ -‬והיא זו‬ ‫שהתקבלה למסקנה ‪ -‬הינה סברא ברורה יותר ומוצקה יותר‪ .‬למשל‪ .‬יתירה‬ ‫מזאת‪ .‬‬ ‫שהסברא לברכת הנהנין היא שאסור לאדם להנות מן העולם הזה בלא ברכה‪ .‬בסיומה של הסוגייה נאמר‪.‬שההקבלה של הגמרא אכן מלמדת ששתי התופעות‬ ‫ניצבות על אותו ציר‪ .‬מאחר והגורם ה'קל' לא בהכרח קל יותר מהגורם ה'חמור'‪ .‬ישנן מספר‬ ‫סוגיות בהן הנחה זו מפורשת‪ .‬דהיינו לומר שגם ברכת הנהנין היא בעצם ברכת שבח‪.‬ועל כן יש לה מעמד‬ ‫ותוקף ברמה גבוהה יותר‪.‬והשאלה‬ ‫היחידה אשר בה עלינו לדון היא האם בנוסף לאותו מימד מתיר ניתן לדבר גם על‬ ‫ברכת שבח‪ .‬לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי‬ ‫מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה‪ .

‬ולפיה במקרים מסויימים לסברא יש תוקף של‬ ‫דאורייתא גם במישור האיסורין‪ .‬אכן‪ .‬שסוגייה זו עשויה לשפוך אור על היקף‬ ‫השימוש בסברא בהקשרים הלכתיים שונים‪ .‬ההבחנה העקרונית בין התחומים‬ ‫גלומה באותה הסוגייה‪.‬לעומת זאת‪ .‬מסקנת הסוגייה שם היא שגם באיסורין אין צורך במקור לפה‬ ‫שאסר‪ .‬‬ ‫הגמרא הציעה פסוק המלמד על דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר אך חזרה בה‪.‬שמע מינה שסברא‬ ‫מועיל כמו קרא‪ .‬מאחר והעולם הממוני מעצם טבעו הוא עולם של סברות‪ .‬המשניות‬ ‫הראשונות של הפרק‪ .‬שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות כב‪..‬למה לי קרא‪.‬הזה ‪ -‬התירה‪ .‬ובלעדיהם לא נוכל לעבור למישור‬ ‫הדאורייתא‪ .‬הפני יהושע דלעיל קבע בפירוש שהסברא‬ ‫הנזכרת בסוגיין מלמדת על כך שהחובה לברך ברכת הנהנין היא חובה‬ ‫מדאורייתא‪.‬שעוסקות בדיני ממונות‪ .‬אפשר שסוגייתינו‬ ‫מקבילה למסקנת הסוגייה שם‪ .‬שבתחום הממוני כוחה של הסברא די גדול‪.‬‬ ‫והמטרה העומדת לנגד עינינו היא לנסות ולקבוע מה בדיוק אסרה התורה‪.‬אשר בו‬ ‫משובצת סוגייה זו‪ .‬יש חשיבות‬ ‫גדולה יותר למקורות מפורשים בכתוב‪ .‬‬ ‫סברא היא ‪ -‬הוא אסרה והוא שרי לה?! אלא‪ .‬‬ ‫ובכן‪ .‬‬ ‫מניין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר‪ .‬אבל‬ ‫לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצווה דאורייתא זה לא שמענו‪.‬הפרק השני בכתובות‪ .‬כשהמשנה מיישמת את היסוד של הפה שאסר גם באיסורין‪ .‬נדמה‪ .‬לאיש ‪ -‬אסרה‪ .‬דהרי אשכחן שאמרו למה לי קרא סברא הוא‪ .‫‪12‬‬ ‫"א"ר אסי‪ :‬מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר‪' :‬את‬ ‫בתי נתתי לאיש הזה לאשה'‪ .‬נדמה‪ .‬כלל לא שואלות האם יש פסוק‬ ‫המלמד על הפה שאסר הוא הפה שהתיר‪ .‬מעוניינת‬ ‫הגמרא למצוא לו מקור כתוב‪ .‬‬ ‫בשונה מהפני יהושע‪ .‬שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא‪ .‬כתב הצל"ח בסוגייתינו‪:‬‬ ‫"ומה שכתב הגאון בעל פני יהושע‪ .‬ועם זאת‪ .‬מהסוגייה בכתובות ניתן ללמוד‪ .‬הסוגייה בכתובות רק מציבה כיוון כללי ביחס לפיצול שבין תחומים שונים‪.‬אמנם‪ .‬ואמנם‪ .‬כי איצטריך קרא ‪ -‬לכדרב‬ ‫הונא אמר רב‪ .‬‬ ‫אך לא ניתן להביא ממנה ראייה חד משמעית לסוגייתינו‪ .‬וניתן להסתפק בסברא בלבד‪ .‬דא"ר הונא אמר רב‪ :‬מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן‬ ‫התורה? שנאמר‪ :‬את בתי נתתי לאיש"‪.‬‬ ‫ואין כל סיבה להגבילו למישור הדרבנני‪ .‬‬ ‫כאמור‪ .‬רק‬ ‫בדף כב‪ .‬‬ ‫וקבעה שהדבר נלמד מסברא‪ .‬ובבא קמא מו‪ .‬מניין להמוציא מחבירו‬ ‫עיו הראיה‪ .‬ואומר אני‪ .‬‬ .‬דכיון דמסיק דסברא הוא ממילא הוא מן‬ ‫התורה‪ .‬שבאותן משניות ניתן לקבל את‬ ‫הסברא כפשוטה‪ .‬בעולם האיסורין מצטמצם כוחה של הסברא‪.‬שהרי‪ .‬בעולם האיסורין‪ .‬עוסק בדיני מיגו ובדיני הפה שאסר הוא הפה שהתיר‪ .

‬לדברי‬ ‫השטמ"ק‪ .‬כלו' משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא"‪.‬התורה כתבה אותן כדי שנקבל עליהן שכר‪.‬עלינו לציין‬ ‫שהקו המקובל בראשונים הוא שהחיוב לברך ברכת הנהנין הוא אך ורק מדרבנן‪.‬משום שניתן לומר שאע"פ שיכולים היינו‬ ‫לחשוב על אותן מצוות בכוחות עצמנו‪ .‬ועוד שסברא זו‬ ‫שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה ‪ -‬סברא זו שייכא בכל באי עולם‪.‬‬ ‫בין אם נכיר בכוחה של הסברא כמחייבת מדאורייתא ובין אם לאו‪ .‬אתמהה"‪.‬שה'שיתוף' האסור לבני נוח פירושו עבודה זרה יחד עם עבודת‬ ‫הקב"ה‪ .‬טענה זו איננה מוחצת‪ .‬‬ ‫הצל"ח טוען‪ .‬ישנו חידוש של תחום‬ ‫הלכתי שלם ‪ -‬ברכות הנהנין‪ .‬אלא ברכה שלפניה דרבנן וכסתמא‬ ‫דמתניתין דקתני בפ' מי שמתו )כ‪ (:‬גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו‬ ‫ואינו מברך לפניו‪ .‬‬ .‬אך הוא לא מוכרח להכיר בו כמקור הישיר לכל דבר‪ .‬‬ ‫מכוח העובדה שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה‪ .‬גם‬ ‫טענה זו ניתנת לדחייה‪ .‬שהקב"ה רצה לזכות את ישראל‪ .‬שמכוח הסברא ניתן היה לחייב גם בן נוח לברך ברכת הנהנין‪ .‬למשל‪ .‬אליהן ניתן היה‬ ‫להגיע מסברא‪.‬למעשה‪ .‬וממילא יקבלו שכר משמעותי יותר‪ .‬ואפשר‬ ‫שהדבר מפקיע את חובת הברכה שלו‪.‬‬ ‫‪22‬‬ ‫רש"י בשלהי מכות מפרש‪ .‬היעב"ץ ממשיך ומסביר‪ .‬בסוגיין‪ .‬גדולתו של המצווה ועושה באה לידי ביטוי דווקא באותן מצוות שכליות‪ .‬‬ ‫שתי הטענות הבאות של הצל"ח מסבירות מדוע לא ניתן להרחיב יתר על המידה‬ ‫את כוחה של הסברא‪ .‬אם כך‪ .‬שלוש טענות‪ .‬משום שהן לא יוצרות יצירות הלכתיות חדשות‪ .‬ואין בה משום שיתוף‪ .‬כך‪ .‬‬ ‫ואם כן יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נוח‪ .‬אך גם‬ ‫הוא נטה לקבל אותה‪:‬‬ ‫"הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכלהו ס"ל דהויא‬ ‫דאורייתא ולא קיי"ל כחד מינייהו‪ .‬השטמ"ק בב"ק טז‪) .‬בן נוח חייב‬ ‫להאמין בהקב"ה‪ .‬ראשית‪ .‬בשם מהר"י כהן צדק(‬ ‫הלך בדרך דומה לזו של רש"י‪ .‬חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וכו'( יוכלו‬ ‫לקבל תוקף דאורייתא‪ .‬הצל"ח מסביר שמסברא ניתן לחדש‬ ‫רק פרטים מסויימים במסגרת רחבה יותר‪ .‬אלא רק‬ ‫מביאות ראייה מקומית לצד אחד או למשנהו‪ .‬וכך הרבה להם מצוות אותן הן‬ ‫יקיימו כמצווים‪ .22‬הטענה הבאה של‬ ‫הצל"ח היא‪ .‬והדבר אינו אפשרי מסברא‪.‬‬ ‫הרשב"א בדף מח‪ :‬להלן עמד על כך שמסקנה זו אינה הכרחית בסוגיות‪ .‬החזקות הממוניות השונות‬ ‫)חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו‪ .‬והדגיש שהיא אמורה דווקא ביחס למצוות השכליות‪ .‫‪13‬‬ ‫ואם הדבר כן לחינם נכתבו כל המצוות שהם שכליות‪ .‬אם נפרש שבני נוח אינם מחוייבים להכיר בהקב"ה כמקור‬ ‫הכל‪ .‬אך לבני נוח היא אינה אסורה‪ .‬לא היה טעם בכתיבת המצוות השכליות אילו הן היו‬ ‫פשוטות מסברא‪ .‬שהאמונה באדם שהוא שליח הא‪-‬ל אסורה רק‬ ‫ליהודים‪ .‬היעב"ץ טען‪ .‬לדבריו‪ .

‬לכאורה‪ .‬בהוה‪-‬אמינא‪ .‬דלית בה מלכות שמים‪ .‬הסוגייה המרכזית עליה התבססו הראשונים שקבעו שברכת הנהנין אינה‬ ‫אלא מדרבנן‪ .‬הא לא אתחיל ‪ -‬לא‬ ‫יתחיל?! שאני תפלה‪ .‬בברכת המזון‪ .‬את הברכה בספק ניתן היה להסביר בדרך‬ ‫‪23‬‬ ‫בהערות לשו"ע בסימן רט' באו"ח הרחיב רע"א את הדיבור בעניין זה‪ .23‬‬ ‫לדעת הגרע"א‪ .‬ושנית‪ .‬על רקע דבריו של המגן‬ ‫אברהם שעמד על הקושי בדברי התוס' שלפנינו‪.‬שהאפשרות להחמיר ולהזכיר שם שמיים מספק קיימת רק‬ ‫כשהחובה הבסיסית היא חובה מדאורייתא‪ .‬‬ ‫הרשב"א והתוס' סבורים‪ .‬‬ ‫הגרי"ד פרש‪ .‬חושב לציין‪ .‬מהם מוכח‪ .‬ותנן‪ :‬היה עומד בתפלה ונזכר שהוא‬ ‫בעל קרי ‪ -‬לא יפסיק אלא יקצר.‬‬ .‬ואמנם‪ .‬נוכל לומר שברכת הנהנין אכן נוהגת מדאורייתא‪ .‬אם נקבל את הפרשנות‬ ‫הזו בגמרא‪ .‬קובעת‪:‬‬ ‫"והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו‪ .‬‬ ‫ר' עקיבא איגר בגיליון הש"ס על אתר מעיר‪:‬‬ ‫"ולא הוי כאן חשש ברכה לבטלה‪ .:‬וטוענים שהיא מהווה ראייה‬ ‫שאין עליה תשובה ‪ -‬העובדה שבעל קרי יכול לוותר על הברכה הראשונה מורה‬ ‫בהכרח על כך שברכה זו אינה אלא מדרבנן‪ .‬‬ ‫אם כן‪ .‬יש צורך שאותו חיוב יהיה‬ ‫מדאורייתא‪ .‬‬ ‫דלית בה מלכות שמים‪ .‫‪14‬‬ ‫גם התוס' בסוגייתינו מצטטים את המשנה בדף כ‪ .‬אך הסיבה שבעל‬ ‫קרי פטור ממנה קשורה לפרמטר השני ‪ -‬אין בה חשיבות מספקת‪. טעמא דאתחיל‪ .‬על‬ ‫כורחינו להניח שברכה זו היא מדרבנן‪ .‬ואכן‪ .‬הסיבה לכך שיש לברך במצב של ספק היא שאסור לאדם להנות‬ ‫מן העולם הזה בלא ברכה‪ .‬ותפלה ‪ -‬דרבנן"‪.‬לחייב את בעל הקרי בדברים בעלי חשיבות‪ :‬דבר‬ ‫שהציבור עוסקים בו‪ .‬הגרי"ד נהג לצטט את דברי‬ ‫התוס' בדף יב‪) .‬אותה יש‬ ‫לשוב ולברך במקרה של ספק‪ .‬ד"ה לא(‪ .‬דבר שיש בו קבלת עול מלכות שמיים וכו'‪ .‬‬ ‫הגמרא הציעה‪ .‬לפיכך‪ .‬לא בהכרח מובילה למסקנה זו‪ .‬ותנן‪ :‬על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו?!‬ ‫אלא‪ :‬קריאת שמע וברכת המזון ‪ -‬דאורייתא‪ .‬אם קבעה המשנה שבעל קרי פטור מברכה שלפניה‪ .‬שמסקנה זו אינה הכרחית‪.‬יש צורך בחיוב חשוב ובעל משמעות‪ .‬כך‪ .‬למסקנה‪ .‬הגמ' בדף כא‪ .‬מאחר וחיובה מדאורייתא‪.‬לדעתו‪ .‬עלינו להתבסס על שני גורמים‪ :‬ראשית‪ .‬דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות"‪.‬מביאה‬ ‫הגמרא את הפרמטר של רמת החיוב ‪ -‬מדאורייתא ומדרבנן ‪ -‬אך אפשר שההצעות‬ ‫הקודמות לא נדחו לחלוטין‪ .‬הווה אומר ‪ -‬בכדי לחייב את בעל הקרי בברכה כשלהי‬ ‫למרות קריו‪ .‬שברכת הנהנין היא חובה‬ ‫מדאורייתא‪:‬‬ ‫"ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת"‪.‬למשל‪ .‬והרי ברכת המזון לאחריו‪.‬שלמסקנת הגמרא חובה מדאורייתא אינה מתבטלת‬ ‫מחמת הקרי‪ .

‬ממנו הוא‬ ‫שאב את דבריו‪:‬‬ ‫"ואני אומר דלא שייך 'הברכות אינן מעכבות' אלא בברכת המצוות‪ .‬דכאילו מעל‪ .‬ניתן‬ ‫להציע שתי גישות‪:‬‬ ‫גישה א'‪ -‬התוס' בר"ה לג‪) .‬‬ ‫גישה ב'‪ -‬הרמב"ם בהלכות ברכות )פ"א הט"ו( פסק את הגמרא בדף לג‪.‫‪15‬‬ ‫פשוטה יותר‪ .‬‬ ‫רע"א מפנה את תשומת ליבנו לדבריו של המהרש"א בפסחים קב‪ .‬ביישוב הדבר‪ .‬ד‪ (..‬בדיוק כפי שחכמים קבעו שברכה הצריכה בתורת ודאי‬ .‬קשה להניח שנוכל לעבור על ספק איסור‪ .‬בנקודה זו‪.‬לדעתם‪ .‬שלא בהכרח‬ ‫נובע מהדין הקודם‪ .‬גם בנידון דידן ניתן להתעלם מהאיסור הדרבנני של 'לא‬ ‫תשא'‪ .‬אפילו במצב של‬ ‫חשש מעילה‪ .‬‬ ‫לכאורה‪ .‬אבל בברכת‬ ‫הנהנה כי הכא אסור לאכול בלא ברכה‪ .‬ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי‬ ‫תרוייהו‪ :‬כל המברך ברכה שאינה צריכה ‪ -‬עובר משום‪' :‬לא תשא' "‪.‬אם כך‪ .‬אינו אלא מדרבנן‪ .‬וכנראה שרע"א הסתייג מאותו מהלך‪ .‬ולפיה מי‬ ‫שיש לו ספק ברכה לא יאכל כלל‪ .‬ספק קרא אמת‬ ‫ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא‬ ‫שם שמים לבטלה דאסרינן בפ"ק דתמורה )דף ג‪ .‬ולא חיישינן לגביו‬ ‫לברכה לבטלה‪ .‬החידוש הראשון הוא‪ .‬והוא ‪ -‬המסופק אם עליו לברך יכול לברך‪ .‬ועל כן קשה מאוד להניח שהתירו לו לעשות זאת‪ .‬בגמרא בדף לג‪ .‬ומדבריו עולה שאיסור לא תשא בברכה שאינה צריכה הוא איסור‬ ‫דאורייתא‪ .‬ניתן ללמוד שהמברך במצב של ספק מכניס עצמו לספק איסור גמור‬ ‫מדאורייתא‪ .‬בכדי ליישב את הקושי‪ .‬יש לומר שהמציאות של ספק ברכות כלל‬ ‫לא כלולה באיסור התורה‪ .‬‬ ‫התוס' מחדשים שני חידושים‪ .‬‬ ‫בוקעת ועולה הבעייה של הנאה במעילה מהעולם הזה‪ .‬וזאת בכדי להתחמק מהבעייה של מעילה בהנאה מהעולם הזה‪.‬להלן נאמר‪:‬‬ ‫"ואמר רב ואיתימא ריש לקיש‪ .‬מדכתיב את ה'‬ ‫אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה"‪.‬ובכדי להתחמק מבעייה זו‬ ‫חובה לברך אפילו במצב של ספק‪.‬ולכן הוא‬ ‫נקט הסבר חלופי‪.‬‬ ‫כפשוטה‪ .‬מחדשים התוס' דין נוסף‪ .‬‬ ‫השאלה הנשאלת היא האם אדם שיברך ברכה במציאות מסופקת לא יסתבך‬ ‫בברכה לבטלה‪ .‬אם כן‪ .‬ולהכי הוי קולא דלא יברך"‪.‬ד"ה הא רבי יהודה( כותבים‪:‬‬ ‫"ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא ליכא דההיא‬ ‫דרשה דרבנן דהא אמר בפרק מי שמתו )ברכות דף כא‪ (.‬והשאלה היחידה היא האם יברך‪ .‬שהאיסור הנזכר בגמ' בדף‬ ‫לג‪ .‬הנחה פשוטה היא שלאדם מותר‬ ‫לאכול את מה שהוא חושק בה‪ .‬על פי מהלך הגרי"ד‪ .‬‬ ‫גם המהרש"א וגם רע"א לא מעלים על דעתם אפשרות פשוטה מאוד‪ .‬לאור חידוש זה‪ .

‬הגרי"ד‬ ‫למד את התוס' כפשוטו‪ .‬ואין בה הזכרת שם לבטלה‪ .‬כך הם קבעו שברכה במצב של‬ ‫ספק היא ברכה נחוצה‪ .‬‬ .‬ניתן לפרש שהתורה חידשה את החובה‬ ‫לברך‪ .‬כלומר‪ .‬‬ ‫שתי הגישות שלפנינו מצדיקות את טענת רע"א והמהרש"א‪ .‬וזאת למרות שברכת הנהנין אינה מדאורייתא‪ .‬עלינו להגדיר‬ ‫במדויק את חידושה של התורה‪ .‬‬ ‫שקבעה שניתן לברך למרות הספק‪ .‬כאמור‪ .‬בשונה מהדרך הנוכחית‪.‬קובעת הדרך הנוכחית שחגם במצב של ספק‬ ‫חיוב הברכה היא בתורת ודאי‪ .‬יש לציין‪ .‬ועם זאת איסור המעילה באכילה בלא ברכה אינו אלא מדרבנן‪ .‬שגם אם נקבל את דבריו של הגרי"ד‪ .‬וזו הסיבה שניתן לברך‬ ‫גם במצב של ספק‪ .‬איסור האכילה בלי ברכה‪.‬הצעה זו‬ ‫קשורה לנושא אשר בו עסקנו בשיעור הפתיחה ולשאלת היחס שבין שלושת‬ ‫הגורמים המרכיבים את ברכת הנהנין‪ :‬חובת הברכה‪ .‬ואין בה הזכרת שם לבטלה‪ .‫‪16‬‬ ‫מותרת לכתחילה‪ .‬ועל כן פשיטא שאין בה שום בעייה‪.‬וטען שברכת הנהנין מדאורייתא‪ .‬‬ ‫והמעילה שבהנאה מהעולם הזה בלא ברכה‪.‬לפיה ניתן לברך‬ ‫במצב של ספק‪ .

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful