‫נשים אנשים ומה שביניהם‬

‫שיח לכבוד ט"ו באב‬
‫אריאל ז'יטניצקי‬
‫ספר זה יוצא לאור סמוך לט"ו באב‪ .‬תאריך זה תפס מקום במסורת היהודית כיום טוב‬
‫(ייתכן שבעבר יותר מאשר בימינו)‪ .‬בשונה מחגים ומימים טובים אחרים‪ ,‬ט"ו באב‬
‫אינו מוזכר בתורהא והוא ככל הנראה מועד 'אנושי' יותר‪ ,‬ניתן לומר אולי יום טוב‬
‫'תוצרת הארץ'‪ ,‬שנולד כתוצאה מהחיים עצמם‪ ,‬ולא בשל 'הוראה מגבוה'‪ .‬את אחת‬
‫העדויות על אופיו של יום זה מוזכרת במשנה המסיימת את מסכת תענית‪:‬‬

‫אמר רבן שמעון בן גמליאל‪ :‬לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר‬
‫באב וכיום הכפורים‪ ,‬שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין‪ ,‬שלא‬
‫לבייש את מי שאין לו‪ ...‬ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות)‬
‫בכרמים‪...‬‬
‫החג עצמו נקבע ככל הנראה מכמה סיבות המובאות במקורות שונים וחלקם אף בעלי‬
‫אופי רומנטי במקצתב‪ .‬ברצוני להתייחס לעצם התבטאותו של רבן שמעון בן גמליאל‪,‬‬
‫מבלי להיכנס רבים להיבטים שונים ומעניינים שעולים מתוך משנה זו‪ .‬לשם המחשה‪,‬‬
‫הבה ננסה לדמיין לרגע התבטאות של רב כלשהו בימינו שיאמר "לא היו ימים טובים‬
‫לישראל כליל שבועות שבהם יוצאות בנות ישראל לבושות הדר‪ ,‬סובבות בשיעורים‬
‫שונים בערי ישראל ו‪ ."...‬נראה שלא ימצא כיום רב שיביע עצמו באופן זה בפומבי‪,‬‬
‫לכל היותר יזהיר את תלמידיו כי עדיף שיישארו בבית המדרש בליל שבועות ולא‬
‫יסתובבו 'ויתבטלו' ברחובה של עיר‪ .‬רבן שמעון בן גמליאל לעומת זאת‪ ,‬שם את ליבו‬
‫ונפעם מהיופי הנשי ומהחגיגה שבנות ישראל חגגו יחדיו‪ .‬לדעתו‪ ,‬מאורע זה הוא הנותן‬
‫טעם ומשמעות לאותו החג‪.‬‬
‫במקומות רבים בספרות חז"ל‪ ,‬בתלמוד ובמדרשים שונים ישנן התייחסויות של חז"ל‬
‫לנשים כמקור השראה ויופי‪ .‬התבטאויות אלו הינן התבטאויות פומביות אשר הובאו‬
‫א רמז לחג זה ניתן למצוא כבר בספר שופטים (כא יז‪-‬כא)‪ ,‬לאחר סיפור פילגש בגבעה‪ ,‬שם נכתב כי‬
‫החג נחוג עוד בעבר – "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה"‪ .‬מהתיאור המוזכר שם נראה שמדובר‬
‫על חג הקשור לכרמים‪ ,‬ומן הסתם בקשר לבציר‪ .‬תקופת בציר הענבים נמשכת בחודשי שיא הקיץ‬
‫(יולי‪-‬אוגוסט)‪ ,‬וט"ו באב חל באמצע תקופה זו‪ .‬הקשר בין אהבה וכרמים בא לידי ביטוי גם בשיר‪-‬‬
‫השירים‪.‬‬
‫ב כגון‪ :‬התרת נישואין בין השבטים‪ ,‬וכן התרתם להינשא עם שבט בנימין‪.‬‬

‫ב ∙ שישים שנה לפרופ' טראו‬
‫בתלמוד על מנת להיות מקור ללימוד‪ .‬כך למשל התבטאות נוספת של רבן שמעון בן‬
‫גמליאל המופיעה בתלמוד‪:‬‬

‫מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת‬
‫נאה ביותר אמר‪" :‬מה רבו מעשיך ה'"ג‪ .‬ד‬
‫באופן דומה נוכל למצוא התבטאויות‪ ,‬שהן אף 'ישירות' יותר‪ ,‬של חכמים נוספים‪ .‬כך‬
‫למשל במסגרת דיון בתלמוד העוסק באיסור ייחוד‪ ,‬כאשר נמנים בו דעות שונות‬
‫למידות הזהירות הראויות לנקוט בהם‪ ,‬מובאים דבריהם של ר' מאיר ור' טרפון אשר‬
‫ביקשו מבני ביתם 'שיישמרו עליהם' פן יתייחדו עם מי שעלולים יהיו לעבור איתם‬
‫עבירהה‪:‬‬

‫אמר רבי מאיר‪ :‬הזהרו בי מפני בתי!‬
‫אמר רבי טרפון‪ :‬הזהרו בי מפני כלתי!‬
‫רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬ר' מאיר ור' טרפון ראו שלשתם אישה יפת תואר עומדת מולם‪.‬‬
‫בעוד רבן שמעון בן גמליאל בירך על הטובה‪ ,‬ר' מאיר ור' טרפון החלו לחשוש‬
‫מהרעה‪ .‬על כן מוצא עצמו רבן שמעון בן גמליאל מברך את ריבון העולמים (ומתקרב‬
‫אליו) בעוד ר' מאיר ור' טרפון מוצאים עצמם דווקא חוששים מעתידה של מערכת‬
‫היחסים בינם ובין ריבונו של עולם‪.‬‬
‫אכן לאורך השנים בכל הקשור ליחסים בין המינים הלכו מורי ההוראה וסייגו סייגים‬
‫והורו הוראותו אשר המטבע העיקרי המשמש בהם הוא 'האיסור' וההרחקהז‪ .‬ייתכן‬
‫ג תהלים קד כד‪.‬‬
‫ד עבודה‪-‬זרה כ‪ ,‬א‪.‬‬
‫ה קידושין פא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ו קטונתי ו אין בכוונתי למתוח ביקורת על סייגים והוראות אלו באופן פרטני או כללי אלא רק להצביע‬
‫על תוצר אחד שלהם המהווה בעיני חסרון ולתת עליו את הדעת‪ .‬אין ספק כי בצד חסרונות אלו‬
‫עומדים להם גם יתרונות וצרכי שעה גדולים ועל מורי הוראה ומנהיגי הדור לתת את הדעת על‬
‫האיזונים הנכונים בכל עת‪.‬‬
‫ז ניתן כמובן להביא דוגמאות רבות לעניין‪ .‬לשם דוגמא‪ ,‬נביא התנגדותו של המהר"ם מרוטנבורג למנהג‬
‫שרווח במאה ה‪ ,31-‬ואולי כבר לפני כן‪ ,‬שלפיו היו הנשים משמשות בתפקיד ה'סנדק' בברית המילה‬
‫של בניהן‪:‬‬
‫אינו נראה לי כלל מנהג כשר‪ ,‬שנוהגין ברוב מקומות שהאישה יושבת בבית הכנסת עם‬
‫האנשים‪ ,‬ומלין התינוק בחיקה‪ .‬ואפילו אם בעלה הוא המוהל‪ ,‬או אביה‪ ,‬או בנה‪ ,‬דלאו אורחא‬
‫ליכנס אישה מקושטת בין האנשים ובפני השכינה‪ ...‬כאשר כתב מורנו צעקתי ימים רבים‪,‬‬
‫ולית דמשגח‪ ,‬כי נראה מכוער מאוד‪( .‬ההדגשה אינה במקור)‪.‬‬
‫קשה לחשוב אילו נשים חפצו במעמד שכזה שבוע לאחר הלידה לשבת ולהחזיק בבנם במהלך המילה אל‬
‫מול הקהל הרב ואני מרשה לעצמי להניח כי דווקא לכבודן של הנשים היה ראוי להימנע ממעמד לא‬

‫שיח לכבוד ט"ו באב ∙ ג‬
‫שהתייחסות זו וריבוי האיסורים שהיא כללה הצמיחו ברבות השנים את הקשר של‬
‫'אשה ‪ -‬איסור'‪ ,‬והיתה לכל הפחות בין הגורמים שדחקו עם הזמן את הנשים מהמוסד‬
‫הרבני‪-‬דתיח‪.‬‬
‫באסופת מאמרים זו כתב הרב יאיר דרייפוס במאמרוט‪ ,‬כי אחד ממאפייני הזקנה הינה‬
‫ההשלמה עם הגוף וקבלתו‪ .‬השלמה שכזו מביאה לא רק השלמה עם הגוף שלי –‬
‫ה'אני'י‪ ,‬אלא גם קבלה של הגוף של 'האחר'‪ .‬ובנידון דידן – בת המין האחר‪ ,‬האשה‪.‬‬
‫במקומות רבים במחשבה היהודית בפרט‪ ,‬ובמחשבה המודרנית בכלל‪ ,‬האישה היא סמל‬
‫ל'אחר' ה מוחלט‪ .‬כבר התבטאו חז"ל בעניין בקבעם כי "נשים עם בפני עצמן הן"יא‪.‬‬
‫ניסיונות רבים נעשו (ועדיין נעשים) ליצור דו‪-‬שיח מתאים שיחבר בין שפת המסורת‬
‫ושפת הביקורת הפמיניסטית‪ ,‬על אף השוני התהומי שבין השנייםיב‪ .‬אך בטרם ניגש‬
‫לכונן דו שיח בין אידיאות מופשטות ובין מחנות שונים נראה שראשית יהיה עלינו‬
‫להצליח או לכל הפחות לעשות מאמץ ולנסות לכונן דו שיח פשוט יותר בין אישה‬
‫ואיש‪.‬‬
‫ברצוני להביא בפניכם שתי אגדות מהתלמוד העוסקות ביחסי איש ואישה ובשיח (או‬
‫בהיעדרו של השיח) ביניהם‪ ,‬ולנסות על ידי השוואה בין שתי אגדות אלו להצביע‬

‫נוח שכזה ולבטח אם היה ארגון פמיניסטי בנמצא הוא היה מודה למהר"ם על פעולתו לטובת‬
‫הנשים‪ .‬אך עם זאת ההתבטאות כשלעצמה יש בה כדי להרחיק את האישה מהקדושה של הגבר‬
‫("ובפני השכינה")‪.‬‬
‫ח הרמב"ם בחיבורו מורה נבוכים‪ ,‬בחלק א‪ ,‬מלמדנו כי לא ניתן להגדיר את האל כדבר עצמו‪ ,‬ועל כן‬
‫הוא מייחד את החלק הראשון של ספרו להתמודדות עם כל תוארי האל ולהצעת הגדרה על דרך‬
‫השלילה‪ .‬ראוי לחשוב האם דרך הגדרה שכזו מסייעת לקשר של יראה או לקשר של אהבה (לענ"ד‬
‫לקשר של יראה)‪.‬‬
‫בספרי חסידות לעומת זאת‪ ,‬ניתן למצוא שהגדרת הא‪-‬ל נעשית באופן חיובי ולא על ידי שלילת‬
‫תארים‪ .‬האם מה שהרמב"ם חשב לנכון ביחסינו אל הא‪-‬ל‪ ,‬נכון גם ביחס לזולת‪ .‬האם גם את הקשר‬
‫עם האחר עלינו להגדיר בדרך של 'איסורים' או שמא עלינו להגדירו באופן חיובי (ראוי לציין‪ ,‬כי גם‬
‫הא‪-‬ל הוא 'האחר' האולטימטיבי והאדם הרי נברא בצלמו)‪.‬‬
‫ט ראו מאמרו של הרב יאיר דרייפוס בספר זה‪.‬‬
‫י כפי שטבע הרב דניאל אפשטיין בשיחותיו את המילה 'גּופַאני'‪.‬‬
‫יא שבת סב עא‪.‬‬
‫יב ראו‪ :‬דבורה וייסמן‪' ,‬כשהאחר היא אחרת – נשים ומערכת המצוות'‪ ,‬בתוך‪ :‬האחר – בין אדם לעצמו‬
‫ולזולתו‪ ,‬עורכים‪ :‬חיים דויטש ומנחם בן ששון‪ ,‬תשס"א‪.‬‬

‫ד ∙ שישים שנה לפרופ' טראו‬
‫דווקא על הצד החיובי שרואים חז"ל בשיח שבין המינים על כל המשתמע ממנויג‪.‬‬
‫האגדה הראשונה מספרת על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית‪:‬‬

‫מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית‪ .‬שמע שיש זונה בכרכי הים‬
‫והיתה נוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה – שיגר לה ארבע מאות זהובים‬
‫וקבעה לו זמן‪ .‬כיון שהגיע זמנו בא וישב לו על פתח ביתה‪ .‬נכנסה שפחתה‬
‫ואמרה לה‪ :‬אותו האיש שקבעתה לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית‪.‬‬
‫אמרה לה‪ :‬יכנס‪ .‬כיון שנכנס‪ ,‬הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב‬
‫והיא היתה בעליונה‪ ,‬ובין כל אחת ואחת ספסלין של כסף ועליון של זהב‪.‬‬
‫כיון שהגיעו לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים‬
‫וטפחו לו על פניו‪ ,‬מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע‪ ,‬אף היא נשמטה‬
‫וישבה על גבי קרקע‪ .‬אמרה לו‪ :‬גפה של רומי‪ ,‬איני מניחתך עד שתאמר‬
‫מה מום ראית בי‪ .‬אמר לה‪ :‬העבודה‪ ,‬לא ראיתי בך מום שאין כיפיך בכל‬
‫העולם‪ ,‬אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו וכתב בה "אני ה' אלהיכם"‪" ,‬אני‬
‫ה' אלהיכם" שתי פעמים‪ .‬אני ה' אלהיכם – אני עתיד לשלם שכר‪ ,‬אני ה'‬
‫אלהיכם – עתיד ליפרע‪ .‬אמרה לו‪ :‬העבודה‪ ,‬איני מניחתך עד שתכתוב לי‬
‫שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה‪ ,‬וכתב לה שמו ושם‬
‫עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה‪.‬‬
‫עמדה ובזבזה את כל ממונה‪ ,‬שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה‬
‫עמה‪ ,‬ובאתה ועמדה בבית מדרשו של ר' חייא‪ .‬אמרה לו‪ :‬רבי גיירני‪ .‬אמר‬
‫לה‪ :‬שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים‪ ,‬הוציאה לו כתב שבידה‪ .‬אמר‬
‫לו‪ :‬עמוד זכה במקחך‪ ,‬אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך‬
‫בהיתר‪ ,‬זה מתן שכרה בעולם הזה‪ ,‬ובעולם הבא איני יודע כמה‪.‬יד‬
‫האגדה מספרת על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית‪ ,‬שתקפו יצרוטו‪ ,‬ומצוות הציצית‬
‫טופחת על פניו (במשמעות פיסית או סימבולית)‪ ,‬והוא מתחרט ונמנע מהמעשה‪ .‬אך לא‬
‫די בכך‪ ,‬כתוצאה מאותה חרטה‪ ,‬מתפתחת שיחה כנה בין אותו אדם ובין הזונה –‬
‫"העבודה‪ ,‬לא ראיתי בך מום‪ ,‬שאין כיופיך בכל העולם"‪ .‬אותה שיחה ממשיכה ונוגעת‬
‫בשורשי החיים של אותו אדם שמסביר לה מעיקרי אמונתו שנתבהרו לו בזה הרגע –‬
‫יג השוואה זו מבוססת על מאמרה של ג'ני רוזנפלד‪' ,‬בין הלכה למעשה ‪ -‬אתיקה מינית עבור רווקים‬
‫ורווקות אורתודוקסיים'‪ ,‬דעות גיליון אב תשס"ט‪.‬‬
‫יד ספרי במדבר קטו; ובגרסה דומה – מנחות מד‪ ,‬א‪.‬‬
‫טו או שמא פשוט רצה לטעום טעם חטא‪ ,‬לעיון נפלא במעשה זה ראו‪ :‬הרב שג"ר‪' ,‬הזהיר במצוות ציצית‬
‫– תשובה אל המסורת תשובתו של ה'אנטי‪-‬גיבור'‪ ,‬קונטרס (עלון ישיבת שיח יצחק)‪ ,‬תשרי תשס"ח‪.‬‬

‫שיח לכבוד ט"ו באב ∙ ה‬
‫"אני ה' אלהיכם"‪ .‬מתחילת השיחה בין השניים ניכרת מגמת ההתקרבות ביניהם‪ ,‬בעוד‬
‫שבתחילת המפגש בין השניים אותה אשה נשבעת בלשון הרומאים ('גפה של רומי');‬
‫לאחר שאותו אדם מנהל איתה שיחה ומספר לה מעיקרי אמונתו‪ ,‬היא כבר נשבעת‬
‫כדרכו שלו ('העבודה') כפי שהוא עצמו נשבע לה‪ .‬השיחה הנרקמת בין השניים הולכת‬
‫ומתקדמת תוך הקשבה ומענה לשאלות בלי התחמקויות ובלי משחקים‪ ,‬שאלה ותשובה‪.‬‬
‫שאלותיה גורמות לו לחשוף הכל אודותיו‪ ,‬החל מההרגשה שלו אותה עת‪ ,‬דרך עיקרי‬
‫אמונתו ועד לרקע ממנו הוא בא (שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורהטז)‪,‬‬
‫הוא אינו מסתיר דבר והוא משתף אותה בכל‪ .‬נקודה נוספת עליה יש לתת את הדעת‬
‫היא מדוע חפצה האישה בשם מדרשו שהוא לומד בו תורה‪ ,‬ייתכן אולי להציע כי היא‬
‫הבינה שהשיח ביניהם‪ ,‬ההקשבה שלו לשאלותיה ולהרגשתה היה להם קשר ללימוד‬
‫התורה של אותו אדםיז‪ .‬על אף שבסופו של דבר השניים לא קיימו יחסי אישות (או‬
‫שמא בזכות העניין)‪ ,‬השיח בין השניים הוא זה שהביא לקרבה ביניהם ובסופו של דבר‬
‫לזוגיות של ממש ולהקמת בית‪.‬‬
‫אם ניתן לסכם את הסיפור הראשון שהבאנו הרי שהוא עוסק במפגש בין שני זרים‪,‬‬
‫מפגש שהיינו מצפים ממנו להיות מפגש מנוכר אשר בעקבות שיח של קשב ושיתוף‬
‫הופך למערכת יחסים של ממש עד לחופה‪.‬‬

‫טז מעניין לראות כי אותו אדם מצא לנכון לכתוב לה בנוסף לדרישותיה אף פרטים נוספים (שם רבו)‪,‬‬
‫מה שמעיד על פתיחות‪ ,‬כנות ורצון לשתף‪.‬‬
‫יז לימוד תורה גם הוא שיח‪ ,‬מעבר להיותו שיח עם החברותא או עם המלמד הרי שהוא שיח עם התורה‪,‬‬
‫כשם שהתפילה היא שיח עם הקב"ה ‪ .‬דברים ברוח זו כתב יעקב מאיר על נוסח הדרן עלך שם הוא‬
‫הסביר את משמעות הנוסח המודפס בדרך כלל בסופה של המסכת (בתרגום מילולי לעברית)‪' :‬חזרנו‬
‫עליך מסכת בבא מציעא וחזרת עלינו‪ ,‬דעתנו עליך מסכת בבא מציעא ודעתך עלינו‪ ,‬לא נישכח ממך‬
‫מסכת בבא מציעא ולא תישכחי ממנו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'‪ .‬בדבריו הוא מסביר כי ישנו‬
‫שיח הדדי בין לומד התורה והתורה וכשם שנפתח הלומד לתורה כך נפתחת התורה כלפיו‪ .‬תפיסה זו‬
‫מופיעה גם באגדה מאוחרת שנדפסה בספר מנורת המאור‪( ,‬מנטובה שכ"ג‪ ,‬יצחק אבוהב ספרדי‪ ,‬ע'‬
‫‪ )27‬וכן במעשה‪-‬בוך (גסטר) ביידיש‪ ,‬סי' ‪ .742‬במקומותינו היא נעשתה ידועה אחרי שהלחין אותה‬
‫הזמר אהרון רזאל – 'מעשה בחסיד אחד שהיה יושב במקום אחד והיה לומד במסכת חגיגה והיה‬
‫מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב ולא היה יודע מסכת אחרת‪ ...‬כיוון שנפטר מן‬
‫העולם היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע פטירתו‪ ,‬באה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה‬
‫קולה בבכי ומספד‪ ...‬ותאמר להם סיפדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם‬
‫הבא‪ ,‬שזה כיבדני כל ימי ולא הייתי עזובה ולא שכוחה‪ .‬מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו‬
‫עליו מספד גדול ועצום והאנשים התעסקו בתכריכיו‪ ...‬אמרו לה מה שמך? אמרה להם חגיגה שמי‪.‬‬
‫כיון שנקבר אותו חסיד נע למה אותה אשה מן העין מיד ידעו שמסכת חגיגה שנראית להם בצורת‬
‫אשה באה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד על שהיה שונה אותה תמיד‪( '...‬פורסם‬
‫במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת'‪ ,‬מקור ראשון א' אלול תשס"ט)‪.‬‬

‫ו ∙ שישים שנה לפרופ' טראו‬
‫הסיפור השני הוא סיפורו של רבי חייא ואשתו‪:‬‬

‫רבי חייאיח בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר‪' :‬הרחמן‬
‫יצילנו מיצר הרע'‪ .‬יומא חד שמעתינהו דביתהו אמרה‪' :‬מכדי‪ ,‬הא כמה שני‬
‫דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי?'‪ .‬יומא חדא הוה קא גריס‬
‫בגינתיה‪ ,‬קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה‪ .‬אמר לה‪' :‬מאן את?'‪ .‬אמרה‪:‬‬
‫'אנא חרותא דהדרי מיומא'‪ .‬תבעה‪ ,‬אמרה ליה‪' :‬אייתי ניהליה להך רומנא‬
‫דריש צוציתא'‪ .‬שוור אזל אתייה ניהלה‪ .‬כי אתא לביתיה הוה קא שגרא‬
‫דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגויה‪ ,‬אמרה ליה מאי האי אמר לה הכי‬
‫והכי הוה מעשה‪ .‬אמרה ליה‪' :‬אנא הואי'‪ .‬לא אשגח בה עד דיהבה ליה‬
‫סימני אמר לה‪' :‬אנא מיהא לאיסורא איכווני'‪ .‬כל ימיו של אותו צדיק היה‬
‫מתענה עד שמת באותה מיתה‪ .‬יט‬
‫[תרגוםכ‪ :‬רבי חייא בר אשי היה רגיל בכל זמן שהיה נופל על פניו היה אומר‪' :‬הרחמן‬
‫יצילנו מיצר הרע'‪ .‬יום אחד שמעה אותו אשתו‪ ,‬אמרה‪' :‬היות והוא פרוש ממני כבר‬
‫יח האם שיתוף השם (ר' חייא) בין בית מדרשו של הזהיר במצוות ציצית ובין גיבור סיפור זה הינם דבר‬
‫שבמקרה?‬
‫יט קידושין פא‪ ,‬א‪.‬‬
‫כ תרגום נפלא עם תוספות תיאטרליות מצאתי בספר ספורי ישורן – על פי סיפורי הסופרים מאת‬
‫יצחק מרגליות‪ ,‬ברלין תרל"ז‪ ,‬וכך לשונו‪:‬‬
‫בנפול רבי חייא בן אשי על אפיו בכל יום‪ ,‬היה מתפלל ויאמר‪ :‬״הרחמן הוא יצילני מיצר‬
‫הרע!"‪ .‬ויהי היום ותקשב אשתו את תפלת אישּה‪ ,‬ותאמר בלבה‪ ,‬עתה ידעתי‪ ,‬כי לא מזקן‬
‫וחסר אונים לא ידעני אישי‪ ,‬זה רבות בשנים‪ ,‬כי הלא שמע שמעתיו מתלחש בכל יום‬
‫בתפילתו‪ ,‬כי עוד יצרו חזק הוא בקרבו‪ .‬ויהי היום וישב רבי חייא בגינת הביתן אשר לו‪,‬‬
‫ורוחו הנה במושכלות ותרד אשתו במעיין הגן‪ ,‬ותרחץ את בשרה ותסך בשמן המר‪ ,‬ותחלוף‬
‫שמלותיה ותבוא בעדי עדיים‪ ,‬ותשם צעיפה עליה ותתכס‪ ,‬ומתחת הצעיף שמה מסוה על פניה‪,‬‬
‫למען לא יכירה אישה‪ ,‬ותעבור על פניו הנה והנה‪ ,‬תחת אחד השיחים ויראה רבי חייא‪,‬‬
‫ויחשבה לזונה‪ ,‬כי כסתה פניה‪ .‬ויט אליה אל המסילה ויאמר מי את? ותאמר האשה‪ ,‬חרותה‬
‫אנכי – היא חרותה הזונה הקדשה בעיר הזאת לכל עובר‪ .‬ויאמר הבה נא אבוא אליך‪ ,‬כי לא‬
‫ידע כי אשתו היא‪ .‬ותאמר אם תתן לי את הענף אשר בראש האמיר‪ .‬וידלג רבי חייא כאיל על‬
‫ראש העץ‪ ,‬ויסעף את הענף ויתן לה ויבוא אליה‪ .‬ותקם האשה ותלך ותסר צעיפה מעליה‬
‫ותשב הביתה‪ .‬ויהי כשוב רבי חייא גם הוא הביתה‪ .‬וירא והנה אשתו עומדת לפני התנור‪,‬‬
‫והתנור לפניה בוערת‪ ,‬ותראהו האשה‪ .‬והנה הוא סר וזעף‪ ,‬ואותות פניו שונו חליפות‪ ,‬כאיש‬
‫הערוך לקרב‪ ,‬אשר ירה יירה מאשפת חצים שנונים‪ ,‬היורדים בחרי אף ממוסר כליות ולב‪.‬‬
‫לרגעים התפרצו מלבו אנחות נוראות‪ ,‬והגה והי מפיו התמלטו‪ ,‬פתאום התנפל כארי על ידיו‬
‫ועל רגליו‪ ,‬ויבקש לקפוץ אל תוך כבשן האש‪ ,‬ותחזק אשתו בידיו‪ ,‬כי נבהלה מפניו‪' .‬מה לך‬
‫אישי הודי ופארי?' אמרה האשה בנפש נבהלה‪' ,‬מה עבד עליך כי תטרוף נפשך באפך?'‪' .‬רע‬
‫ומר לי אשת חן! הנחש השיאני‪ ,‬פתני ואפת‪ ,‬כזה וכזה עשיתי!' – הוציא רבי חייא מלים מפיו‬
‫ויאנק דום‪' .‬אל תירא אישי! אל יכך לבך חנם‪ ,‬כי לא חטאת! ראה נא את הענף אשר נתת לי‪,‬‬

‫שיח לכבוד ט"ו באב ∙ ז‬
‫מספר שנים מחמת זקנותו מה הטעם שהוא אומר כך'‪ .‬יום אחד היה למד בגינה‪ ,‬קישטה‬
‫עצמה בקישוטיה ובבשמים‪ ,‬ועברה לפניו ועברה בשנית‪ .‬אמר לה‪' :‬מי את?'‪ .‬אמרה‪:‬‬
‫'שמי חרותא (שם זונה ידועה בעיר) שחזרתי לכאן היום'‪ .‬תבעה למשכב‪ ,‬אמרה לו‪' :‬הב‬
‫לי את הענף שבראש הדקל'‪ .‬קפץ‪ ,‬לקחו והביא לה‪ .‬כאשר חזר לביתו ראה את אשתו‬
‫מסיקה התנור‪ ,‬רצה להמית עצמו‪ .‬אמרה לו‪' :‬מה קרה?'‪ ,‬אמר לה כך וכך עשיתי‪ .‬אמרה‬
‫לו‪' :‬זו הייתי אני'‪ .‬לא השגיח בה עד שנתנה לו את הסימן אמר לה‪' :‬אני לדבר איסור‬
‫התכוונתי'‪ .‬כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה‪].‬‬

‫רבי חייא היה צדיק‪ ,‬ואשתו צדקנית‪ .‬הוא היה מרבה בתפילה שמא ייכשל ביצר הרע‪,‬‬
‫והיא הייתה מקשיבה לו בסתר ולא מבינה‪ .‬היא לא ניגשה לשאול אותו לפשר תפילתו‬
‫או לגבי הרגשתו על מערכת היחסים ביניהם; ייתכן שגם שיחה על עניינים שבינו‬
‫לבינה לא הייתה קיימת ביניהם אותה העת‪ .‬פרישותו לא הייתה רק עניין של הגוף‪,‬‬
‫אלא גם של הנפש‪ ,‬של השיח שאיננו‪ .‬מערכת היחסים שביניהם הייתה רעועה מאוד‪.‬‬
‫הוא אינו מצליח להכיר בה כאשר היא מחופשתכא‪ ,‬כמה זמן לא הביט בה מקרוב‪ ,‬כמה‬
‫זמן לא שמע את קולה ולא שם את ליבו לדרך הילוכה‪.‬‬
‫שמו של רבי חייא מפורש בסיפור‪ ,‬אך שמה של אשתו אינו מוזכר אלא כאשר היא‬
‫עוטה תחפושת ('חרותא'כב)‪ .‬האם זה מעיד על כך שאין לאשתו מקום משלה? האם‬
‫רמוזה כאן העובדה שרק תחת התחפושת‪ ,‬מחוץ לביתה‪ ,‬יש לה חירות? גם כינויה‬
‫בלשון חז"ל‪' :‬דביתהו' מעיד אולי על כך שהיא נחשבת בעיני ר' חייא לחלק מביתו‪,‬‬
‫כדבר המובן מאליו – שם מקומה והיא תמיד תהיה שם‪.‬‬
‫אשתו מצידה‪ ,‬לוקחת הכל באופן קליל יותר‪ ,‬היא אף מתבדחת ומתגרה‪ ,‬דורשת מהזקן‬
‫לקפוץ לראש האילן למענה‪ ,‬מתגעגעת לימי נערותם‪ .‬בסופו של המעשה היא חוזרת‬
‫לביתה כאילו כלום לא קרה‪ ,‬שיגרה‪ .‬בעוד הוא אבל ומאבד את טעם החיים‪ ,‬היא‬
‫ממשיכה בשגרת יומה‪ ,‬אינה מתחברת לאשמה הנוראית שהוא מרגישכג‪.‬‬
‫אות הוא ביני וביניך‪ ,‬כי באתי אליך במרמה‪ ,‬לגנוב את לבבך למשכב דודים!"‪ .‬פני רבי חייא‬
‫נהרו לדברי אשתו‪ ,‬אבל חרפה שברה לבו; ״מרד ושגגה!״ קרא בקול בוכים‪ .‬וכל הימים‬
‫התעצב אל לבו‪ ,‬על עשותו המזמתה ברעיון לבב‪ ,‬וירד אל חטאתו אבל שאולה‪.‬‬
‫כא ייתכן שהתחפושת שלה אינה אלא דרך להוציא מעצמה את מי שהיא – את אותה אישה שרבי חייא‬
‫לא נתן לה מקום לבוא לידי ביטוי בשגרת יומה‪( .‬ראו התרגום המקסים המובא בהערה לעיל‪ ,‬המציג‬
‫את רצונה של האישה בטובת בעלה‪ ,‬את תשוקתה למשכב דודים עימו)‪.‬‬
‫כב חרותא – חברותא‪...‬‬
‫כג הפסיכולוגית דיצה גרייף שמה לב לעובדה שברבים מסיפורי העם קיים שוני בין האופן שבו אמורה‬
‫אשה להגיב כלפי הפן המכוער שבבן זוגה ובין האופן שבו נתבעים הגברים לעשות זאת‪ .‬בסיפורים‬
‫רבים ישנו מוטיב חוזר‪ ,‬שכאשר 'הגיבור' נחלץ לשחרר את 'בת המלך' מידי המפלצת שחטפה אותה‪,‬‬

‫ח ∙ שישים שנה לפרופ' טראו‬
‫סיפורם של ר' חייא ואשתו רצוף חסרונו של שיח‪ .‬הם אינם מדברים מתחילתו ועד‬
‫סופו‪ ,‬השיחה היחידה הראויה נעשית כאשר איננו יודע כי זו אשתו‪ ,‬כל שאר השיחות‬
‫נתקלות בשתיקה או באוזן ערלה ("לא אשגח בה")‪ .‬רק מבחוץ הלא הם 'הרב‬
‫והרבנית'‪...‬‬
‫על רקע סיפורו של רבי חייא ניתן אולי ללמוד על סיפורו של הזהיר במצוות ציצית‪.‬‬
‫הדגש של הסיפור אינו רק על ההימנעות מהחטא‪ ,‬האסור‪ ,‬אלא דווקא על הצד החיובי‬
‫המתפתח במעשה – השיח‪ .‬השיח המתקיים בין אותו אדם ובין אותה אישה הוא שמביא‬
‫ביום מן הימים לקרבה הגדולה ביניהם ולזוגיות נכונה ואמיתית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ר' חייא‬
‫ואשתו סופם להיפרד לנצח במותו של רב חייא באש‪.‬‬
‫האשה בסיפורו של ר' חייא היא זו שמשלימה עם המציאות המינית ומשלימה אותה‪.‬‬
‫היא לא רואה עוול נורא בכל אשר אירע‪ ,‬היא מסוגלת לחזור לשיגרת יומה ולקבל הן‬
‫את עצמה והן את אישה‪ ,‬רבי חייא‪ ,‬ולהמשיך הלאה‪ .‬רבי חייא מצידו אינו מסוגל‬
‫להכיל את הצד הזה באישיותו‪ ,‬והוא בוחר במותו‪.‬‬
‫לעומת זאת בסיפור הראשון מצליח האדם הזהיר במצוות ציצית להכיל את כל הצדדים‬
‫ולהשלים עם רצונותיו‪ ,‬הם אינם מפריעים לו בקשר עם הזולת‪ ,‬ויתרה על כך הם אף‬
‫מסייעים לו להתקרב לזוגיות 'כשרה' ומשמשים כלי בידיו לשוחח עליו עם אשת סודו‬
‫ולחלוק עימה את תחושותיו ודעותיו‪.‬‬
‫שני הסיפורים המובאים לפנינו הם דוגמא אולי לאמרתו של רבי עקיבא‪:‬‬

‫צריך‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬להרוג את המפלצת על מנת לשחררה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬סיפור 'הנסיכה והצפרדע' מלמד‬
‫כל ילדה שלא כדאי לה להרוג את הצפרדע‪ ,‬כי הצפרדע בעצמה היא הנסיך הגואל‪ .‬גם סיפור 'היפה‬
‫והחיה' משחק על אותו ציר – האשה צריכה לגלות שהמפלצת המפחידה והברוטלית איננה יצור‬
‫'אחר'‪ ,‬שצריך להיפטר ממנו כדי למצוא את הנסיך הנהדר‪ .‬הבחורה צריכה להבין מתוך סיפורי העם‬
‫שבבן זוגה קיימים שני פנים‪ ,‬גם המפלצת וגם האדם‪ ,‬ודווקא אהבתה אליו כמכלול מאפשרת לו‬
‫לגלות את הפן היפה שבאישיותו‪ .‬כך היא מצידה צריכה לתת נשיקה לכיעור כדי לגלות בתוכו את‬
‫היופי החבוי בבן זוגה‪.‬‬
‫ההשלכה לסיפור רבי חייא בר אשי וזוגתו ברורה‪ :‬האשה שבסיפור מסוגלת להתמודד ביתר הצלחה‬
‫עם המורכבות‪ .‬האשה יכולה להכיל את העובדה שיש לאישיות שני פנים סותרים הגרים בכפיפה‬
‫אחת‪ ,‬אך הגבר איננו מסוגל לכך‪ .‬החשיבה הגברית מבקשת ליצור חיץ בין הפן האפל ובין הפן‬
‫המואר‪ .‬מבחינת רבי חייא בר אשי צריכים להרוג את 'הנחש' ולגאול את 'בת המלך הצנועה'‪ ,‬אך‬
‫מבחינת אשתו ניתן כנראה גם לחבק את 'הנחש' – הזונה – ולהכיל אותו בתוך האישיות השלמה‬
‫בשלום ובנחת (מתוך א' אזרחי ומ' גפני‪ ,‬מי מפחד מלילית)‪.‬‬

‫שיח לכבוד ט"ו באב ∙ ט‬
‫דרש רבי עקיבא‪ :‬איש ואשה; זכו – שכינה ביניהם‪ ,‬לא זכו – אש‬
‫אוכלתם‪.‬כד‬
‫בסיפורו של הזהיר במצוות ציצית‪ ,‬בסופו של דבר הם זוכים להקים בית בישראל;‬
‫ולעומת זאת בסיפורם של ר' חייא ואשתו האש אוכלתם ממש‪ .‬אש התאווה אוכלת את‬
‫ר' חייא מבפנים‪ ,‬והאש של התנור שהסיקה אשתו אוכלת אותו עד למותו‪ .‬זוהי אולי‬
‫אותה האש שלא נמצא לה המסד המתאים לבעור; האש שמסתתרת בסתר ליבם של‬
‫שני בני הזוג ואין לה מנוח‪ ,‬לא אצלו ולא אצלה ועל כן סופם כליה‪.‬‬
‫את המאמר פתחנו בעדותו של רבן שמעון בן גמליאלכה על מעלת ט"ו באב כיום שבו‬
‫ניתן המקום ל'אחר' (שהוא אחרת)‪ .‬לסיום דברינו ראוי לציין כי רשב"ג היה מנהיג‬
‫בולט‪ ,‬אשר אולי ניתן לומר כי גישתו היתה גישה של שלוםכו‪ .‬הוא נודע גם בפסיקתו‬
‫המקלהכז – בשל ענוותנותוכח‪ ,‬ובשל הכבוד שרכש ל'אחר' ככל שיהיה וכדי למעט‬
‫במחלוקתכט‪ .‬הוא היה זה שהתיר לקרוא את התרגום היווני ונתן לו קיום לצד התורהל‪.‬‬
‫הוא היה מהפך בזכותן של נשיםלא‪ ,‬ואף נוסח הכתובה ונוסח הגט של זמנם נלמדו‬
‫ממנולב‪ .‬אמנם רבן שמעון בן גמליאל לא כונה כסבו 'רבן שמעון בן גמליאל הזקן'‪ ,‬אך‬
‫אין ספק כי היה זקן בחכמתו וידע לראות את הטוב ואת החיובי ולא רק את המפריד‬
‫והשונה‪.‬‬

‫כד סוטה יז‪ ,‬א‪.‬‬
‫כה רשב"ג השני‪ ,‬נשיא הסנהדרין (דור שלישי‪-‬רביעי לתנאים)‪ ,‬נכדו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן‪.‬‬
‫כו על אף שמחלוקות רבות היו בתקופתו‪.‬‬
‫כז ברוב פסיקותיו בדיני שבת ובדיני שביעית הוא הצד המקל‪ .‬גם בעניינים אחרים הוא נוטה להקל‪,‬‬
‫לפעמים מפני שקשה בעיניו להטריח בני אדם‪ .‬הוא הקל בבדיקת חמץ כדי שלא להטריח (תוספתא‬
‫פסחים פרק א); חייב לתת מזונות מהחולין כפליים מהתרומה‪ ,‬כדי שלא להטריח (ירושלמי כתובות‬
‫ה‪ :‬ג)‪ .‬הזהיר על כבוד הצבור (תוספתא מגילה פרק ג)‪ .‬יחד עם זאת ידע רשב"ג להפעיל את מידת‬
‫הדין בעת הצורך‪ ,‬כאשר דרש לבער את הפושעים‪ .‬כשאמרו לו רבי טרפון ורבי עקיבא‪' :‬אילו היינו‬
‫בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם' – השיב שלתיקון העולם דרושה מדת הדין‪ ,‬ושלפי דבריהם ירבו‬
‫שופכי דמים בישראל (מכות א‪ :‬י)‪.‬‬
‫כח בבא‪-‬מציעא פד‪ ,‬ב; ברכות טז‪ ,‬ב; תענית י‪ ,‬ב‪.‬‬
‫כט לשם כך קבע שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין‬
‫(עדיות א‪ :‬ה)‪.‬‬
‫ל מגילה ט‪ ,‬ב‪ ,‬וכן בירושלמי (הוא בעצמו אף למד יוונית באותם ימים)‪.‬‬
‫לא כתובות עט‪ ,‬ב; גיטין מא‪ ,‬א; קדושין כ‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לב נוסח הכתובה והגט הם ביטויים לקשר‪/‬נתק שבין אדם לזולתו‪ .‬ראו‪ :‬תוספתא סנהדרין ז‪ :‬א; גיטין‬
‫ט‪ :‬יג‪.‬‬

‫י ∙ שישים שנה לפרופ' טראו‬
‫מי ייתן ונדע לתת טעם טוב לדברים‪ ,‬להסתכל על חצי הכוס המלאה‪ ,‬להרבות האהבה‬
‫על היראה‪ ,‬להרבות בשיח‪ ,‬ולהכניס תוכן וחיות בכל אשר נעשה‪ ,‬כי אז נצליח!‬

‫הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד‪ ,‬על הדין ועל האמת ועל‬
‫השלום‪ ,‬שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"לג‪.‬לד‬

‫לג זכריה ח טז‬
‫לד אבות א‪ :‬יח‬