˙"È˘‰ ˙¯ÊÚ·

‫ספר‬

ÌȯÂÚÈ˘ ˙ÂÓÈ˘¯
È„È ÏÚ Â¯Ó‡
˘

‫מרן הגאון‬

Ï"ˆÊ ˜È'ˆÈÈ·ÂÏÂÒ ÈÂω ·Â„ ÛÒÂÈ ·¯‰
‫על מסכת יבמות‬

„ÈÓÏ˙ È„È ÏÚ ÂÎ¯Ú Â ÂÓ˘¯

ÔÓÎÈȯ ÛÒÂÈ È·ˆ ·¯‰

‫שנת תשע"א‬

Contact Information:

Rabbi H. Reichman
17 Ft George Hill
New York, N.Y. 10040 U.S.A.
(c) 1646 – 345-4784

All Rights Reserved
Copyright 2011

‫שלמי הוקרה‬
‫לנדיב הנכבד ראש וראשון לכל דבר שבקדושה‬
‫אוהב ומוקיר רבנן והוא ניהו צורבא מרבנן ומרביץ תורה ברבים‬

‫הר"ר צבי רייזמן שליט"א‬
‫איש עסקים ומחבר ספרי רץ כצבי )ח' חלקים(‬
‫ולמשפחתו החשובה‬
‫לוס אנג'לס‬

‫על סיועם בהדפסת הספר‬
‫יהי רצון שיזכו לרוב נחת מכל צאצאיהם‬
‫ויבורכו מן השמים בכל מילי דמיטב ברוחניות וגשמיות‬
‫מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת‬

‫הקדמה‬

‫הספר הזה רשימות שיעורים שנאמרו ע"י מו"ר מרן הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק‬
‫זצוק"ל למס' יבמות הוא הרביעי בקודש בסדרת רשימות שיעורים שכבר‬
‫יצאו לאור על מס' סוכה‪ ,‬שבועות ונדרים חלק א‪-‬ב וב"ק חלק א‪-‬ב‪.‬‬
‫מרן רבינו זצ"ל העביר שיעורים אלו על מס' יבמות במשך שנה אחת בלבד‪.‬‬
‫מהשיעורים ניכר את רוב עמלותו ויגיעתו בתורה‪ .‬רבינו זצ"ל היה מעביר‬
‫שיעוריו שלש פעמים בשבוע וכל שיעור היה נמשך שלש שעות רצופות ויותר‬
‫ושלא כמנהגו בשנים אחרות לפעמים אף היה נכנס לביהמ"ד מאוחר בלילה‬
‫לפלפל עם התלמידים בעניני המסכת‪ .‬ואף נהג במשך לימוד מסכת יבמות‬
‫להפסיק ולחזור על מה שנלמד‪ ,‬ובכל פעם שחזר הוסיף עוד חידושים‬
‫וביאורים‪ .‬ובשיעורים אלו מתגלה תורת ה' תמימה שיצאה מפי מו"ר הרב‬
‫זצוק"ל‪ ,‬מאירת עינים ומשיבת נפש‪ ,‬שליט בכל מקצועות התורה‪ ,‬חידושיו‬
‫וביאוריו נפלאים מאירים כשמש בצהרים‪.‬‬
‫וראוי לצטט כאן את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות‪ .‬שם בתארו‬
‫את גאוניותו של רבו הרב יוסף אבן מיגאש הוא כותב‪ ,‬וז"ל כי לב האיש ההוא‬
‫בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר‬
‫בו וכמוהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ולדרכו עכ"ל‪ .‬ובדורנו הדברים הולמים‬
‫את מרן הרב זצוק"ל כפי שיעידו אלפי תלמידיו שוחרי שיעוריו בכל העולם‪.‬‬
‫ברוך השם שזכיתי ללמוד תורה מפי מרן הרב זצ"ל‪ ,‬להפיץ ולהדפיס את‬
‫חידושיו ברבים שנים רבות‪ ,‬ואף להשאר בין כותלי הישיבה ישיבת רבינו‬
‫יצחק אלחנן כר"מ ומרביץ תורה‪ .‬והנני תפלה לאבינו שבשמים שיזכנו‬
‫להמשיך להרביץ את תורת מרן מו"ר הרב זצוק"ל גם הלאה‪.‬‬

‫ברצותי להודות מקרב לבי לכל אלה שעזרו בעריכת השיעורים‪ :‬להרה"ג ר'‬
‫יצחק הרשקוביץ שליט"א שהעתיק את הרשימות בדייקנות ונאמנות‪ ,‬להרה"ג‬
‫ר' אליעזר לוי שליט"א מרמת בית שמש שהגיה הספר והעיר הרבה הערות‬
‫מחכימות בדברי רבינו זצ"ל‪ ,‬לבני הר"ר משה נחמיה שליט"א שעזר בהגהת‬
‫הספר ובעריכת הקונטרס בענין גירות‪ ,‬ולבני הר"ר יצחק רפאל שליט"א שעבר‬
‫על כל השיעורים בדייקנות רבה והעיר הרבה הערות שנמצאות בשולי הגליון‪,‬‬
‫וגם להר"ר נחום פרוסקין שליט"א‪ ,‬ולחתני הר"ר יוסף ברונשטיין שליט"א‬
‫שהגיהו חלקי הספר‪.‬‬
‫אפריון נמטייה לאיש חי ורב פעלים אשר תורת ה' חביבה עליו‪ ,‬ובפרט תורת‬
‫מרן רבינו הגרי"ד זצ"ל‪ ,‬רחים רבנן ומוקיר רבנן‪ ,‬ואיהו גופיה צורבא מרבנן‪,‬‬
‫הר"ר אליהו מרדכי זוננפלד שליט"א‪ ,‬שהקים קרן רא"ם לתורה ולחסד ע"ש‬
‫סבו הגאון ר' אליהו מרדכי זוננפלד זצ"ל‪ ,‬שהתנדב רוח לסייע בהכנת‬
‫השיעורים על מס' יבמות‪ ,‬ולהדפיסם‪ .‬וכן ברצוני להודות אף להרה"ג ר'‬
‫שלמה ורנר שליט"א‪ ,‬ראש מכון קרן רא"ם אשר סייע רבות בהוצאת הספר‬
‫הזה‪ .‬יתברכו בברכת "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת"‪ ,‬ובברכת‬
‫"ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד"‪.‬‬
‫כבר מזמן נפוצות מהדורות שונות של השיעורים על מס' יבמות בין תלמידי‬
‫רבינו זצוק"ל ואחר יגיעה רבה זכיתי לסדרם מחדש‪ .‬השגיאות כי תימצאנה‬
‫ברשימות הללו הן אחריותי בלבד כי נסחתי את דבריו לפי קט שכלי‪ ,‬וה' הטוב‬
‫יכפר‪ ,‬והוא יאיר עינינו בתורתו הק'‪.‬‬
‫יה"ר מלפני אבינו שבשמים שבזכות לימוד תורת מרן מו"ר הרב זצוק"ל‬
‫שימלא הקב"ה רחמים על אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה‬
‫ויוציאם מצרה לרוחה‪ ,‬ומאפלה לאורה‪ ,‬ומשעבוד לגאולה‪ ,‬וישלח רפואה‬
‫שלמה לחולי אחינו בני ישראל‪ ,‬השתא בעגלא ובזמן קריב‪.‬‬

‫צבי יוסף רייכמן‬
‫חדש מנחם אב‪ ,‬תשע"א‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫שיעורי‬

‫ב‬

‫‪˙ÂÓ·È ˙ÎÒÓ‬‬

‫‪ÌÈ˘
‰¯˘Ú ˘ÓÁ ˜¯Ù‬‬
‫ד ב ע"א‪:ÂÈÁ‡ ˙˘‡· ÌÂ·È ˙ÂˆÓ :‰Ó„˜‰ .‬‬
‫‪‰ÈÂÁ„ ‡ ‰¯˙‰‬‬
‫א‬

‫ומלשו הגמ' עשה "דוחה" ל"ת משמע דמדי‬
‫דחייה הוא‪ .‬וכ מוכח משיטת ר"ל שאמר )לקמ ד‬
‫כ‪ (:‬ז"ל כל מקו שאתה מוצא עשה ולא תעשה א‬
‫אתה יכול לקיי שניה מוטב‪ ,‬וא לאו יבא עשה‬
‫וידחה לא תעשה ע"כ‪ .‬פי' דההיתר דעדל"ת חל רק‬
‫במקו שא"א לקיי את שניה וא אפשר לקיי את‬
‫שניה אי העשה דוחה את הלא תעשה‪ ,‬שאי המצוה‬
‫דוחה את האיסור א אפשר לקיימה באופ שאי‬
‫איסור‪ .‬ומאיד! למ"ד טומאה הותרה בציבור הגמרא‬
‫)יומא ד ו‪ (:‬קובעת דלא מהדרינ לאתויי טהורי‬
‫מבית אב אחרינא ועבדינ לכתחילה בטמאי‪ ,‬שהיתר‬
‫טומאה חל אפילו במקו שאפשר לקיי את שניה‪.‬‬

‫מצוה מדאורייתא על היב לייב את אשת‬
‫אחיו המת ואינו עובר על איסור אשת אחיו‪ .‬ויש לעיי‬
‫הא האיסור דאשת אח הויא הותרה או דחויה‪ .‬דהנה‬
‫מצינו בכמה דוכתי שכשהתורה מתרת איסור מפני‬
‫מצוה שההיתר חל או מדי הותרה או מדי דחויה‪,‬‬
‫ולמשל בדיו הגמרא הא טומאה הותרה בציבור או‬
‫דחויה ‪ .(1‬וכ במחלוקת רש"י ותוס' )ברכות ד כ‪(.‬‬
‫הא טומאת כ"ג ונזיר הותרה למת מצוה או דחויה‬
‫דרש"י סובר שהותרה‪ ,‬וז"ל רש"י )ש בד"ה שב ואל‬
‫תעשה שאני( דהת לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא‬
‫תעשה דידה‪ ,‬דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על‬
‫מת מצוה נכתב כש שלא נכתב על הקרובי‪ ,‬אבל‬
‫השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד‬
‫הבריות נתנו לדחות וכו' עכ"ל‪ .‬ומפרש"י רואי דגדר‬
‫הותרה הוא‪ ,‬שפרשת האיסור שבתורה איננה כוללת‬
‫את האופ של המצוה כלל והמצוה היתר גמור‪ ,‬ואילו‬
‫גדר דחויה הוא‪ ,‬שפרשת האיסור שבתורה כוללת א‬
‫את האופ של המצוה‪ ,‬אלא שיש כח למצוה לדחות‬
‫את האיסור ולהתירו‪.‬‬

‫ויעויי ברש"י עה"ת )פ' יתרו‪ ,‬שמות כ‪ :‬ח'(‬
‫שכ' וז"ל זכור ושמור בדבור א' נאמרו‪ ,‬וכ מחלליה‬
‫מות יומת וביו השבת שני כבשי‪ ,‬וכ לא תלבש‬
‫שעטנז גדילי תעשה ל!‪ ,‬וכ ערות אשת אחי! יבמה‬
‫יבא עליה‪ ,‬הוא שנא' אחת דבר אלקי שתי זו‬
‫שמעתי עכ"ל‪ .‬ואיתא במס' יומא )ד מו‪ (:‬שהקרבת‬
‫קרבנות מוס בשבת ויו"ט הותרה‪ .‬ומאחר שרש"י‬
‫השווה את הקרבת קרבנות מוס ע ייבו וכלאי‬
‫בציצית משמע שסובר שייבו חל מדי הותרה‬
‫וכמו"כ כלאי בציצית הותרה וכשיטת הר"ת ‪ ,(2‬שלא‬
‫כדי עדל"ת דדחויה‪.‬‬

‫‪ (1‬ביומא )ד ו‪ :‬וד מו‪ (:‬בזבחי )ד לג‪ (.‬ובפסחי‬
‫)ד עט‪.(.‬‬

‫‪ (2‬עיי בתוס' )מנחות ד מ‪ :‬ד"ה תכלת( ולקמ‬
‫בשיעורי )ד ד‪ (:‬ד"ה כלאי בציצית‪.‬‬

‫‪b‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫ונראה לבאר אליבא דרש"י את החילוק שבי‬
‫קרבנות היו יבו וכלאי בציצית שהותרו לבי‬
‫עדל"ת שדחויה‪ ,‬והביאור משו שבקרבנות היו‬
‫כלאי בציצית וביבו ההיתר מפורש בתורה וחל‬
‫בעצ פרשת האיסור‪ ,‬ובמקו שההיתר חל בעצ‬
‫פרשת האיסור הרי הוא חל מדי הותרה ולא מדי‬
‫דחויה‪ ,‬כלומר שעצ האיסור מופקע במקו המצוה‬
‫ואינו חל כלל‪ .‬ובהתא לכ! קרבנות היו כלאי‬
‫בציצית ויבו הותרו לגמרי ‪ .(3‬ומאיד! ההיתר של‬
‫עדל"ת נלמד וחל כהיתר כללי בכהת"כ ולא חל כהיתר‬
‫מיוחד בכל איסור ואיסור‪ ,‬ומשו"ה חל מדי דחויה‪,‬‬
‫דהיינו שיש כח דעלמא במצות עשה לדחות ולהתיר‬
‫איסור ל"ת ‪.(4‬‬
‫מאיד יעויי בתוס' לקמ )ד ג‪ :‬ד"ה לא‬
‫תעשה שיש בו כרת( שכ' ז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינ‬

‫‪ (3‬עיי לקמ )ד ז‪ (:‬בסברת הגמרא דהואיל ואישתרי‬
‫אישתרי‪ .‬ולכאורה יל"ע משו דא נקטינ שהאיסור דאשת אח‬
‫הותרה ליבו‪ ,‬מבואר מזה דעצ הפרשה דאשת אח מעיקרא‬
‫אינה כתובה לאסור יבו‪ ,‬וא"כ היא! שיי! להתיר ג איסורי‬
‫אחרי ולומר הואיל דאישתרי אשת אח אישתרי נמי שאר‬
‫איסורי‪ .‬וע"כ משמע שאשת אח דחויה‪ ,‬ומשו"ה יבו דוחה‬
‫איסורי אחרי בשעה שדוחה האיסור דאשת אח‪ .‬א! צ"ע‬
‫למ"ד יבו הותרה‪ .‬בר יעויי בסו השיעור שביאר רבינו את‬
‫שיטת רש"י דס"ל שיבו הותרה‪ ,‬דאינו ר"ל שהאיסור הותר‬
‫מעיקרו‪ ,‬אלא ר"ל שקיו היבו מתיר את האיסור לגמרי‪,‬‬
‫ולפי"ז שיי! לחול די הואיל ואישתרי אישתרי‪ .‬ועיי במס'‬
‫זבחי )ד לב‪ (:‬בפלוגתא דאביי ורבא‪ ,‬ומשמע מההוה אמינא‬
‫דלאביי חל די הואיל ואישתראי אישתראי רק בדי הותרה ולא‬
‫בדי דחוייה‪ ,‬ואילו לרבא חל בי בהותרה ובי בדחויה‪ .‬ולאביי‬
‫צ"ל דיבו הותרה ומשו"ה חל בו די הואיל ואישתרי אישתרי‪.‬‬
‫ועיי נמי בחידושי רע"א זצ"ל ובקר אורה לקמ )ד ח‪.(.‬‬
‫ובתורת האד כ' הרמב" שיבו הותרה‪ .‬וע"ע בשיעורי לקמ‬
‫)ד ג‪ (:‬ד"ה עונש וא )ד ח‪ (.‬ד"ה תינח אות ב'‪.‬‬
‫‪ (4‬א! עיי ברב נסי גאו למס' שבת )ד קלג‪ (.‬שהשווה‬
‫את ההיתר של עדל"ת להיתר הקרבת מוס בשבת ויבו‬
‫הנמני במכילתא והמובאי ברש"י‪ .‬וז"ל דכתיב לא תלבש‬

‫שיעורי‬

‫דלידחי מעשה דיבו דדחי לא תעשה דכרת דאשת‬
‫אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למיל בעלמא‬
‫דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת דשאני אשת אח‬
‫דמצותו בכ! וא"א בעני אחר לקיי מצות יבו‬
‫דאל"כ בטלה מצות יבו עכ"ל‪ .‬ומהא דלא תירצו‬
‫בפשטות דשאני ייבו דהותרה ואי בו חלות איסור‬
‫דאשת אח כלל חזינ שתוס' סוברי שמצות יבו‬
‫דוחה את האיסור דאשת אח ואיננו חלות די הותרה‬
‫אלא דחויה ‪.(5‬‬
‫ומאיד שיטת הרמב" מפורשת דההיתר‬
‫דאשת אח חל בשעת הנפילה והותרה הוא וכדכתב‬
‫)בפ"א מהל' יבו הלי"ב( וז"ל וכ החול" ליבמתו‬
‫נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החול" ועל שאר‬
‫אחי‪ .‬וכול אסורות עליה מדברי סופרי כשניות‪.‬‬
‫שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל‬

‫שעטנז וכתיב גדילי תעשה ל! ידענו כי זה לא תעשה אינו‬
‫שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא וכי הציווי שנא' אחריו הוא‬
‫תנאי עליו וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאי חו"‬
‫ממצות ציצית אבל מה שהוא מעורב מחוטי פשת ע הטלית‬
‫של צמר שהיא מצוה אינו נכנס בזו אזהרה אלא מותר הוא‬
‫ואמרו חכמי שדבר זה עיקר הוא שנסמ! עליו וכי כל אזהרה‬
‫שאי עמה כרת שבתורה כ! היא דרכה שבעת שאירע חיוב‬
‫מצות עשה נדחה האזהרה שהיא לא תעשה ונקיי הצווי שהיא‬
‫עשה ותבוא מצות עשה ותדחה לא תעשה כי האזהרה של לאו‬
‫על זה התנאי נאמרה ובזה הפירוש שפירשנו יסיר מלב! ספק‬
‫גדול שמסתפקי בו בני אד ושואלי עליו והוא שאומרי‬
‫מאחר שאנו יודעי שאזהרת לאו קשה מציווי עשה היא! יבא‬
‫עשה וידחה האזהרה של לאו שהוא חמורה ממנו ומדר! הידוע‬
‫שהחמור דוחה הקל כו' והתשובה הוא מה שהקדמנו שאזהרה‬
‫של לאו כ! נאמרה מיוחדת וכי הצווי של עשה תנאי הוא בא‬
‫וכ אמרו רז"ל מחלליה מות יומת וביו השבת שני כבשי‬
‫שניה בדבור אחד נאמרו ערות אשת אחי! ויבמה יבוא עליה‬
‫וכו' עכ"ל‪ .‬והגדרת ר"נ גאו דבעדל"ת עצ הלאו לא נכתב‬
‫במקו העשה אינה תואמת את שיטת רש"י וכדמבואר‬
‫בשיעורי‪.‬‬
‫‪ (5‬עיי"ש בקר אורה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫כל נשיו‪ ,‬לפיכ! תופסי בה הקידושי כשניות עכ"ל‪.‬‬
‫ויעויי בתוס' )מנחות ד מ‪ :‬ד"ה תכלת( בש‬
‫ר"ת שכלאי הותרה בציצית‪ ,‬ולפיכ! מותר ללבוש‬
‫כלאי בציצית בלילה ואע"פ שלילה לאו זמ ציצית‪,‬‬
‫וא אשה ושואל מותרי ללבוש כלאי בציצית‪,‬‬
‫אע"פ שאינ חייבי במצות ציצית – משו דכלאי‬
‫הותרה בציצית‪ .‬ובשיעורי לקמ )ד ד‪ :‬ד"ה עני‬
‫כלאי בציצית( ביארנו דאליבא דר"ת המתיר של‬
‫כלאי בציצית אינו חובת הגברא ללבוש ציצית אלא‬
‫דהחפצא של ציצית הותרה בכלאי‪ .‬ולפיכ! הותרה‬
‫כלאי בציצית ג בלילה לנשי ולשואל‪ ,‬משו‬
‫דבשלשת האופני האלה אע"פ דליכא קיו חובת‬
‫הגברא מ"מ החפצא הוי חפצא של ציצית‪ ,‬והחפצא‬
‫של ציצית הותרה בכלאי‪.‬‬
‫והעולה מדברי ר"ת שא המתיר דכלאי‬
‫בציצית חל מדי דחויה המתיר הוא קיו חובת‬
‫המצוה‪ ,‬ומאיד! א ההיתר חל מדי הותרה אזי‬
‫ההיתר תלוי בחפצא של הציצית ‪ .(6‬ובכ מסתבר‬
‫דה"ה נמי לעני יבו‪ ,‬דהיינו שא המתיר דאיסור‬
‫אשת אח ליבו חל מדי דחויה‪ ,‬המתיר חל ע קיו‬
‫המצוה בשעת היבו‪ .‬ומאיד! א ההיתר חל מדי‬
‫הותרה‪ ,‬ההיתר חל בחפצא של היבמה בשעת מיתת‬
‫בעלה ע חלות הזיקה‪ .‬ולקמ בהמש! הסוגיות נדו‬
‫בזה הא המתיר של איסור אשת אח הוא הזיקה או‬
‫קיו מצות היבו ‪.(7‬‬
‫ובפשטות נראה דאליבא דאבא שאול )לקמ‬
‫‪ (6‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד ד‪ (:‬ד"ה עני כלאי‬
‫בציצית‪.‬‬
‫‪ (7‬עיי לקמ בשיעורי )ד ב‪ (.‬בתוס' ד"ה עד סו‬
‫העול אות ג' סעי ב‪) ,‬ד ג‪ (.‬בתוס' ד"ה ה"א מיחל" כו'‪,‬‬
‫)וד י‪ (:‬ד"ה איתמר החול"‪.‬‬
‫‪ (8‬עיי בקוב" הערות )בהשמטות לסי' ל"ו אות ב'(‬
‫שציטט את תשובת הרמב" )סי' ק"ע אות רי"ח( וז"ל מסקנת‬
‫פסק ההלכה כי מצות יבו קודמת למצות חליצה ואפילו אינו‬

‫שיעורי‬

‫ד‬

‫ד ג‪ .‬וד לט‪ (:‬האומר שכל הכונס יבמתו לשו נוי‬
‫כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר‬
‫שמצות הייבו דחויה ולא הותרה‪ ,‬כי סובר שההיתר‬
‫חל רק ע קיו המצוה ‪.(8‬‬
‫ויעויי לקמ )ד ח‪ (:‬בתוס' ד"ה מלמד שדנו‬
‫בהסבר ההלכה שהיב מותר לבעול ביאה שניה ע‬
‫יבמתו‪ .‬וז"ל ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צרי!‬
‫קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה‬
‫עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא‬
‫חייבי לאוי כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא‬
‫דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר‬
‫ביאה ראשונה כו' עכ"ל‪ .‬ועיי"ש בתו"י שכ' וז"ל הכא‬
‫דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא צוה‬
‫הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה עכ"ל‪.‬‬
‫ומשמע דהתוס' פליגי ע התו"י בחקירה הנ"ל‬
‫דאליבא דהתוס' הביאה הראשונה דיבו דחויה ואילו‬
‫אליבא דהתו"י הביאה הראשונה דיבו הותרה‪ ,‬ודו"ק‬
‫בלשונ‪ .‬וע"ע לקמ )ד כ‪ (:‬בתוס' ד"ה אטו ובגליו‬
‫הש"ס להגרע"א זצ"ל ש‪.‬‬
‫וא יעויי לקמ )ד לה‪ (:‬בתוס' ד"ה תגלי‬
‫שכתבו וז"ל וא"ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת‬
‫והפילה אמאי פטור מ הקרב כיו דביאת מעוברת‬
‫לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקו מצוה היא‬
‫ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקט שבא על‬
‫יבמתו גדולה דאמר לקמ )ד קיא‪ (:‬תגדלנו עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה שבקושית סברו התוס' שקיו היבו מתיר את‬
‫האיסור דאשת אח ומכיו דליכא קיו יבו במעוברת‬
‫מתכוי לש מצוה אלא לש נוי או לש ממו‪ ,‬מפני שאחר‬
‫שמת בלא בני הותרה לאחיו ונסתלק איסור הערוה בכלל‬
‫כחכמי‪ .‬אמנ לסברת אבא שאול מצות חליצה קודמת‪ ,‬היותו‬
‫סובר שאיסור אשת אח דחוי מפני היבו‪ ,‬וא כונתו לדבר אחר‬
‫נעשה פוגע בערוה עכ"ל‪ .‬הרמב" מבאר שאבא שאול סובר‬
‫שהאיסור דאשת אח דחויה אצל יבו‪ ,‬ואילו חכמי סוברי‬
‫שאשת אח הותרה‪ .‬וע"ע לקמ )ד ח‪ (:‬בתו"י אות א' ד"ה‬
‫ועוי"ל המחלק בי עשה דוחה לא תעשה דדחויה לבי יבו‬
‫דהותרה‪.‬‬

‫‪d‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫ובקט בדי היה שיתחייבו‪ .‬ובתירוצ לכאורה ס"ל‬
‫שעצ חלות הזיקה מתרת את היבמה ולא קיו‬
‫היבו‪ ,‬ולכ בי מעוברת לר"ל ובי יבמה שנפלה‬
‫ליב קט מותרות ליב ואע"פ שאינ בנות קיו יבו‬
‫משו דהזיקה עצמה התירת‪ .‬וכבר ביארנו שהיתר‬
‫שחל בזיקה חל מדי הותרה ולא מדי דחויה‪.‬‬
‫א צ"ע בזה שהרי הבאנו מהתוס' )ד ג‪ :‬ד"ה‬
‫לא תעשה( דשיטת הר"י שיבו דחויה ושמצות יבו‬
‫דוחה את הל"ת דאשת אח בשעת יבו וא"כ הדרא‬
‫הקושיא ממעוברת ומקט לדוכתא‪ ,‬שהרי הר"י עצמו‬
‫הוא בעל התוס' כא )בד לה‪ (:‬בנוגע להיתר ביאה‬
‫במעוברת וקט‪ ,‬וצ"ע א"כ מכיו דיבו דמעוברת‬
‫וקט לא קונה למה נדחה האיסור דאשת אח‪.‬‬
‫ונראה דלר"י יבו הוי דחויה אלא דביאת‬
‫מעוברת אליבא דר"ל וביאת קט לדיד אע"פ שאינ‬
‫קוני מ"מ מהווי מעשי יבו‪ ,‬ומעשה היבו דוחה‬
‫את האיסור דאשת אח ומקיי המצוה אפילו בלי‬
‫חלות קני‪ .‬דס"ל דעיקר מצות היבו היא לעשות את‬
‫מעשה הביאה ולא חלות הקני‪ ,‬ולפיכ! ביאת מעוברת‬
‫וביאת קט דוחי איסור אשת אחיו‪ ,‬משו דהיבמי‬
‫קיימו מצות יבו בביאה בלי קני‪ ,‬והדחייה חלה מפני‬
‫קיו המצוה דביאה המהווה עצ מעשה היבו‪ ,‬ואינו‬
‫תלוי בחלות הקני ‪.(9‬‬
‫ויעויי ברש"י לקמ )ד לה‪ (:‬ד"ה דלא סגי‬
‫‪ (9‬ולפי"ז נראה דביאת ב ט' וביאת מעוברת אוסרי שאר‬
‫האחי והצרות מדאורייתא‪ ,‬מאחר שנתקיימה קיו מצות יבו‬
‫דמעשה ביאה א בלי קני‪.‬‬
‫‪ (10‬וצ"ל דרש"י סובר שהביאה הראשונה דוחה את‬
‫האיסור דאשת אח משו דהוי מעשה מצות יבו ואע"פ שלא‬
‫קונה‪ .‬וצ"ע מהו המתיר של הביאה השניה‪ .‬וי"ל דקני יבו‬
‫נמי מתיר‪ .‬ויתכ שהקני מהווה מתיר בפני עצמו‪ .‬א"נ שהקני‬
‫מהווה ג"כ מצוה‪ ,‬ומצות הקני מתירה‪ .‬ועוד י"ל שמאחר‬
‫שהביאה הראשונה דחתה את האיסור דאשת אח‪ ,‬האיסור‬
‫הותרה לגמרי‪ .‬ונ"מ בא בא עליה פע שנית כשהיא מעוברת‬

‫שיעורי‬

‫בלא"ה דס"ל דאחר ביאת מעוברת אינה יוצאת לא‬
‫בגט ולא בחליצה‪ ,‬שכתב וז"ל דלא מיפטרה בלא‬
‫ביאה לאחר שהפילה דא לא יחזור ויבעול לא מצי‬
‫למפטרה בגט דאי אד יכול להוציא את יבמתו בגט‬
‫אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה‪,‬‬
‫ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא‬
‫עליה עכ"ל‪ .‬ולכאורה דבריו מרפסי איגרי‪ ,‬דממ"נ א‬
‫ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט וא לא קונה למה‬
‫לא מועלת חליצה למפטרה‪.‬‬
‫א לפי מה שביארנו דברי רש"י מאירי‬
‫לעיניי‪ ,‬דס"ל דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה‬
‫מ"מ מהוה מעשה יבו‪ ,‬שבכ! קיי היב מצות יבו‬
‫והתיר את האיסור דאשת אחיו‪ .‬ומאחר שקיי היב‬
‫מצות יבו אינו יכול לחלצה דא"א לקיי מצות‬
‫חליצה אחרי מצות יבו‪ ,‬דמצות היבמה היא או לקיי‬
‫איתה מצות יבו או לקיי איתה מצות חליצה ולא‬
‫את שתיה בזו אחר זו‪ .‬אמנ מעשה היבו דמעוברת‬
‫לא קנאה‪ ,‬ועדיי זקוקה היא בזיקת יבמי ליבמה‬
‫ולקנותה משו שלא חל בה חלות קני אשת איש‪ .‬וגט‬
‫לא מועיל לזיקה אלא לחלות אישות גמורה דאשת‬
‫איש בלבד‪ .‬ומשו"ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה‪,‬‬
‫אלא שיחזור ויבא עליה אחרי ההפלה כדי לקנותה‪.‬‬
‫וחידש רש"י דיבו מעוברת חל בשתי ביאות –‬
‫בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת לקיי מצות ביאת‬
‫יבו‪ ,‬ובביאה שניה אחרי שהפילה לקנותה בקני‬
‫היבו ‪ ,(10‬משו דמצות היבו וקני היבו אינ‬
‫א עובר על איסור אשת אח או לא‪ .‬דלכאורה ההיתר דאשת‬
‫אח דהותרה חל מחמת גזיה"כ ולקחה לו לאשה דנעשית‬
‫כאשתו לכל דבר‪ ,‬ובביאה הראשונה דמעוברת עוד לא קנתה‬
‫ולא נעשית אשתו לכל דבר‪ ,‬ולכ רק ביאת היבו הראשונה‬
‫עצמה הותרה ואילו הביאה השניה במעוברת אסורה‪ .‬ומ"מ‬
‫אחרי שהפילה מותר לבעול ביאת קני שדוחה את האיסור‬
‫דאשת אח ומתירה לגמרי מאחר דנעשית כאשתו לכל דבר ע"י‬
‫הקני‪ .‬ומשמע נמי מלשו הר"י )בד ג‪ (:‬דההיתר דביאה שניה‬
‫ביבמה דעלמא חל מחמת דנעשית אשתו בביאה ראשונה‪ ,‬וא"כ‬
‫בביאת מעוברת דלא קנה הביאה השניה אסורה כל זמ שהיא‬
‫מעוברת‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫תלויי זה בזה ‪.(11‬‬
‫ויעויי עוד לקמ )ד נב‪ (.‬ברש"י ד"ה נת לה‬
‫כס או שוה כס שכ' וז"ל ואמר לה התקדשי לי‬
‫במאמר יבמי ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושי‬
‫גמורי ה כקידושי תורה שהרי אי קידושי תופסי‬
‫באשת אח והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה‬
‫נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה‬
‫רחמנא עכ"ל‪ .‬ומבואר ברש"י שאי הזיקה מתרת את‬
‫האיסור דאשת אח אלא ביאת היבו מתרת‪ ,‬וא קיו‬
‫היבו מתיר מסתבר שההיתר חל מדי דחויה ולא‬
‫מדי הותרה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫ו‬

‫דפשיטא דהקרב מוס הותרה ולא דחויה‪ ,‬ואילו‬
‫בפירושו על הש"ס משמע דס"ל דחויה‪ .‬ויתכ דרש"י‬
‫אינו מסכי ע הגדרת די הותרה דהר"ת דס"ל‬
‫לרש"י דיבו באמת הותרה‪ ,‬א! לא ס"ל דהחפצא‬
‫דהיבמה הותרה משעת נפילתה בזיקה‪ ,‬אלא ס"ל‬
‫שמעשה היבו מתיר את האיסור דאשת אחיו בשעת‬
‫היבו מדי הותרה ולא מדי דחויה‪ .‬בר בלי חלות‬
‫וקיו מצות יבו הריהי אסורה באיסור אשת אחיו‪,‬‬
‫ומשו"ה אי קידושי כס ושטר קוני ביבמה דאי‬
‫קידושי תופסי בערות אשת אחיו‪ ,‬וא היב ייב‬
‫את יבמתו סוטה הריהו עבר על איסור אשת אחיו‪,‬‬
‫משו דבלי קיו וחלות יבו ליכא היתר ‪.(13‬‬

‫ויעויי עוד ברש"י )למס' סוטה ד ו‪ .‬ד"ה מי‬
‫קרמינ כו'( שכתב שא היב ייב את יבמתו שהיא‬
‫סוטה ספק שנסתרה ושדינה שחולצת ולא מתייבמת‬
‫שהוא עבר על איסור אשת אח‪ .‬ומסתבר דרש"י אזיל‬
‫לשיטתו במס' יבמות )ד נב‪ .‬בד"ה נת לה( שהמתיר‬
‫דאיסור אשת אח הוא קיו היבו ולא עצ חלות‬
‫הזיקה‪ ,‬ומאחר שבסוטה שנסתרה ליכא קיו יבו‬
‫משו"ה עובר על איסור אשת אח ‪.(12‬‬

‫בר לפי"ז יל"ע מהי דעת רש"י בביאת יבו‬
‫של אלמנה לכ"ג שאסור ליבמה מדאורייתא )עיי‬
‫לקמ כ‪$.‬כ‪ ,(:‬הא היב עובר על איסור אשת אח או‬
‫לא ‪ .(14‬אמנ שיטת רש"י לקמ )ד כ‪ :‬בד"ה פוטרת(‬
‫שא כ"ג ייב האלמנה דצריכה גט וחליצה )ועיי"ש‬
‫במהרש"א(‪ ,‬ומשמע שסובר שקנאה מדאורייתא‪.‬‬
‫ולפי"ז פשיטא דאינו עובר על איסור אשת אחיו‪.‬‬
‫וצריכי לחלק בי יבמה סוטה שאי היב קנאה כלל‬
‫ומשו"ה עובר על איסור אשת אחיו‪ ,‬לבי אלמנה לכ"ג‬
‫דהיב קנתה במקצת וצריכה גט‪ ,‬ומשו"ה האיסור‬
‫דאשת אחיו הותר‪ .‬וביסוד החילוק נראה שסוטה אינה‬
‫נופלת למצות ייבו כלל אלא רק לחליצה בלבדה‪,‬‬
‫משו שנאסרה על היב ק"ו ממה שנאסרה על בעלה‪.‬‬

‫‪ (11‬ולפי"ז יוצא שא סוברי דקני היבו זקוק לשני‬
‫עדי קיו )עיי ברמ"א אה"ע קס"ו‪ :‬ב'(‪ ,‬א היב ייבמה בלי‬
‫עדי אע"פ שלא קנאה מ"מ קיי מצות ביאת יבו‪ ,‬ולא תצא‬
‫לא בגט ולא בחליצה כמו במעוברת לרש"י‪ ,‬והוא חידוש עצו‪.‬‬

‫ד"ה שב( שקבע שטומאת כהני למת מצוה הותרה דהיינו‬
‫דמעיקרא לא חל איסור טומאה‪ ,‬ואילו במצות השבת אבידה‬
‫המצוה חלה אלא דמצות כבוד הבריות דוחה אותה מדי דחויה‪.‬‬
‫ואילו רש"י כא ביבו ס"ל די שלישי דהיינו שהאיסור דאשת‬
‫אחיו חל ביבמה אלא שקיו מצות היבו מתירה בשעת יבו‬
‫מדי הותרה ולא מדי דחויה‪ .‬וקשה מני לו לרש"י שיש שני‬
‫אופני שוני בדי הותרה – בטומאת כה וביבו‪.‬‬

‫א לפי"ז קשה בסתירה בי פרש"י עה"ת לבי‬
‫פרש"י על הש"ס שהרי מרש"י עה"ת משמע דס"ל‬
‫דאיסור אשת אחיו הותרה מאחר שהשווה ההיתר‬
‫דאשת אחיו ביבו ע ההיתר דקרב מוס בשבת‪,‬‬

‫‪ (12‬ובנוגע להיא! יבאר רש"י את ההיתר דביאת קט‬
‫וביאת מעוברת שאינ קוני‪ ,‬עיי בשיעורי לקמ )ד"ה מצות‬
‫יבו אות ז'(‪ ,‬ועוד עיי בשיעורי לקמ )ד כב‪ (.‬ד"ה ה"א‬
‫מיחל" כו'‪.‬‬
‫‪ (13‬אמנ לכאורה צ"ע בזה מפרש"י למס' ברכות )ד כ‪.‬‬

‫‪ (14‬עיי במל"מ דר! מצותי! חלק ג' ובשער המל!‬
‫)רמב" פ"ו מהל' יבו הלי"א(‪.‬‬

‫‪f‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫ומכיו דחלות האיסור דהבעל נמש! ממנו על היב‬
‫לכ אינה נופלת ליבו כלל אלא רק לחליצה בלבד‪.‬‬
‫ומשו"ה מעשה היבו דסוטה כמא דליתא דמי‪,‬‬
‫ועובר היב על איסור אשת אחיו שלא הותר מאחר‬
‫שסוטה אינה בת ייבו כלל‪ .‬משא"כ באלמנה לכ"ג‬
‫שנפלה למצות ייבו אלא שאסור לייבמה מפני שאי‬
‫העשה דיבו דוחה את האיסור ל"ת ועשה דאלמנה‬
‫לכ"ג‪ ,‬ומאחר שנפלה לזיקת ייבו‪ ,‬הייבו דכ"ג חל‬
‫להתיר את האיסור דאשת אחיו‪ ,‬ומשו כ! קנתה‬
‫במקצת להצריכה גט ע חליצה‪ ,‬ועיי עוד בשיעורי‬
‫לקמ‪ ,‬ואכמ"ל ‪.(15‬‬
‫ב‬

‫יעויי בתוס' לקמ )ד ג‪ (:‬ד"ה לא תעשה‪ .‬וז"ל‬
‫וא"ת ואמאי לא ילפינ דלידחי מעשה דיבו דדחי לא‬
‫תעשה דכרת דאשת אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא‬
‫מצי למיל בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו‬
‫כרת דשאני אשת אח דמצותו בכ! עכ"ל‪ .‬יש לדייק‬
‫שהתוס' אינ מתרצי דאיסור אשת אח הותרה‬
‫במקו יבו ‪ $‬ולכ אי ראיה מיבו דעשה דוחה ל"ת‬
‫שיש בו כרת בעלמא‪ .‬והוא משו דאליבא דהתוס'‬
‫האיסור דאשת אח במקו יבו הודחה ולא הותרה‪,‬‬
‫ולכ הקשו דניל מיניה דעשה דוחה ל"ת שיש בו‬
‫כרת‪ .‬ובתירוצו של הר"י דשאני יבו דמצותו בכ! ג"כ‬
‫אינו רוצה לומר שאיסור אשת אח הותרה‪ ,‬אלא דס"ל‬
‫דמכיו דמצותו בכ!‪ ,‬וא"א לקיי המצוה דיבו בלי‬
‫לדחות את הלאו דאשת אח לפיכ! המצוה דוחה אותו‪,‬‬
‫ולא דמי לשאר האופני של עשה דוחה ל"ת שיש בו‬
‫כרת‪ ,‬ומשו"ה אי ללמוד ממצות יבו למצוות אחרות‪.‬‬
‫ומ"מ לר"י המתיר דיבו חל מדי דחויה‪ ,‬דמצות יבו‬
‫אלימתא ודוחה את הלאו דאשת אח שיש בו כרת אבל‬
‫לא חל מדי הותרה‪ ,‬ועיי נמי בלשונו של תוס'‬
‫הרא"ש דכ' וז"ל דשאני יבו דדי הוא דלידחי איסור‬

‫‪ (15‬עיי לקמ בשיעורי )ד יא‪ (.‬ד"ה אמר רב יהודה‬
‫אמר רב צרת סוטה כו' אות ג' ובשיעורי )ד ח‪ (:‬תוס' ד"ה‬

‫שיעורי‬

‫אשת אח דאל"כ בטלת מצות יבו ועיקר מצות יבו‬
‫לא נאמרה אלא במקו אשת אח עכ"ל‪ ,‬ובפשטות‬
‫סברת תוס' הרא"ש היא כסברת הר"י‪.‬‬
‫אלא דעלינו להבי את סברת "דמצותו בכ!"‪,‬‬
‫דמ"מ מדוע לא ניל מיבו דג עשה דעלמא דוחה‬
‫ל"ת שיש בו כרת‪.‬‬
‫ונראה דלקמ )ד יג‪ (:‬ביאר רבא את שיטת‬
‫ב"ש דס"ל דצרת ערוה מותרת משו שאי איסור חל‬
‫על איסור‪ ,‬וז"ל תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי‬
‫לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח‬
‫אלא נשא חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדי‪ ,‬כיו‬
‫דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה‬
‫הויא לה צרת ערוה שלא במקו מצוה עכ"ל‪ .‬ולכאורה‬
‫ההסבר דרבא תמוה‪ ,‬כי מה בכ! שלא חל איסור אשת‬
‫אחיו‪ ,‬מ"מ בדי הוא שהיבמה תפול ליבו משו‬
‫שבעלה מת בלי בני‪ .‬אלא מכא רואי בעליל‬
‫שיבמה נופלת ליבו רק במקו שיש חלות איסור‬
‫אשת אח‪ ,‬כי עיקר המצוה דיבו הוא לדחות את‬
‫האיסור דאשת אח‪ ,‬ובמקו שלא חל האיסור דאשת‬
‫אח כגו במקו שאי איסור חל על איסור אזי היבמה‬
‫אינה נופלת ליבו וא שבעלה מת בלי בני‪ ,‬כי יסוד‬
‫מצות היבו הוא לדחות את האיסור דאשת אח‪.‬‬
‫ולפיכ! ס"ל לב"ש דהוי' צרת ערוה שלא במקו‬
‫מצוה‪ .‬ונראה שבית הלל מסכימי ליסוד הזה דב"ש‬
‫אלא שסוברי שעיקר הדי של אי איסור חל על‬
‫איסור הוי רק לקבע שאי ב"ד מענישי את הגברא‬
‫על שעבר על האיסור השני‪ ,‬ואעפ"כ האיסור השני‬
‫אכ חל ואוסרו‪ .‬ועיי בגמרא לקמ )ד לב‪ (:‬שאע"פ‬
‫שאי איסור חל על איסור מ"מ חל ונ"מ לקוברו בי‬
‫רשעי גמורי‪ ,‬והא ראיה שהאיסור השני חל אלא‬
‫שפטור מעונשו‪ ,‬ולכ א הגברא עבר עליו הו"ל רשע‬
‫גמור לעני קבורה‪ .‬וא"כ בציור דרבא ב"ה ס"ל‬

‫כל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫דהאיסור של אשת אח באמת חל על גבי האיסור של‬
‫אחות אשה‪ ,‬שאע"פ שהעונש חסר מ"מ האיסור חל‪.‬‬
‫ולכ נופלת היבמה ליבו ובכ! היב ידחה את‬
‫האיסור דאשת אח‪ .‬ונמצא ד"מצוותו בכ!"‪ ,‬היינו‬
‫שעיקר המצוה דיבו הוא לדחות את האיסור דאשת‬
‫אח‪ .‬ומשו"ה אי ללמוד מיבו שדוחה הל"ת דאשת‬
‫אח שיש בו כרת לשאר מצוות עשה דעלמא שתדחנה‬
‫א ה מצות ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬דשאני יבו ש"מצותו‬
‫בכ!"‪ ,‬כלומר דעיקר מצות יבו היא עצ דחיית‬
‫הלאו‪ ,‬ומשו"ה אינה דומה לשאר מצוות עשה דעלמא‬
‫שבמקרה סותרות לאו שיש בו כרת‪ ,‬אבל אי דחיית‬
‫הלאו שיש בו כרת חלק מעצ קיו מצוות כמו‬
‫דהויא במצות יבו‪.‬‬
‫ונראה דמצינו סמוכי לביאור הזה בהגדרת‬
‫מצות יבו בשיטת הרמב" )בפ"ב מהל' אבל הל"ו(‬
‫וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו‬
‫הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמה ויתאבל‬
‫עליה‪ ,‬שנאמר כי א לשארו הקרוב אליו לאמו וגו'‬
‫לה יטמא מצות עשה כו' במה דברי אמורי בזכרי‬
‫שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינ‬
‫מוזהרות על הטומאה כ אינ מצוות להתטמא‬
‫לקרובי‪ ,‬אלא א רצו מתטמאות וא לא רצו לא‬
‫יתטמאו עכ"ל‪ .‬ועיי בראב"ד שהשיג על הרמב"‬
‫וסובר שהמצוה להטמא לקרובי חלה ג על כהנות‬
‫ואע"פ שאינ מוזהרות על טומאה‪ .‬ושיטת הרמב"‬
‫מחוסרת ביאור‪ ,‬אמאי אי כהנת חייבת להיטמא‬
‫לקרוביה‪ ,‬והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על‬
‫קרוביה שמתו כמו כה‪ ,‬וא טומאה לקרובי כפי‬
‫שהרמב" הדגיש מהוה חלק מהאבלות על מתו‪ ,‬בדי‬
‫הוא שג כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת עליה‪.‬‬
‫ונראה לבאר את הרמב" על פי שיטתו‬
‫שטומאת כהני לקרוביו דחויה ולא הותרה‪ ,‬וכפי שכ'‬

‫‪ (16‬וה"ה אליבא דהרמב" ישראל שאינו כה פטור‬

‫שיעורי‬

‫ח‬

‫הרמב" בפ"ב מהל' אבל )הלט"ו( וז"ל הטומאה‬
‫לקרובי דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל‪ .‬וביאור‬
‫שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור‬
‫של טומאה‪ .‬דהיינו שעיקר המצוה דאבלות שחלה על‬
‫הכה הוא לחלל את כהונתו בטומאת מת ובכ! הוא‬
‫מקיי את מצות האבילות שלו על קרובו‪ .‬ולפיכ!‬
‫המצוה להיטמא חלה דוקא על כה זכר שנאסר‬
‫בטומאת מת‪ ,‬שכשמתטמא לקרובו מחלל הוא את‬
‫קדושתו לש אבילותו‪ ,‬דחילול קדושתו לצור! קרובו‬
‫מהוה קיו מצות אבילות‪ .‬משא"כ כהנת‪ ,‬שאינה‬
‫מוזהרת על טומאת מת‪ ,‬וטומאתה לקרובה איפוא‬
‫אינה קיו אבילות כיו דליכא חילול קדושה‪ ,‬ומשו"ה‬
‫פטורה מלהיטמא לקרובי ‪ .(16‬והרמב" לשיטתו‬
‫דס"ל שטומאת כהני לקרובו דחויה ולא הותרה‪,‬‬
‫ובכ הטומאה לקרובו מהוה חילול קדושת הכה‬
‫שנדחה לש מצות האבילות‪ .‬משא"כ אילו היתה‬
‫הטומאה לקרובו הותרה‪ ,‬ומפני כ! לא היתה מחללת‬
‫את קדושתו‪ ,‬ולכ לא היה מקיי מצות האבילות‪ ,‬כי‬
‫עיקר המצוה דאבילות היא שהכה יחלל את קדושתו‬
‫עבור קרובו‪.‬‬
‫ומשהגיענו בעז"ה יתב' להבנת פסק הרמב"‬
‫בטומאת כה לקרוביו‪ ,‬נראה שבדומה לכ! זוהי א‬
‫כוונת התוס' ביבו "דמצותו בכ!"‪ ,‬וכוונת שעיקר‬
‫מצות היבו היא שהיב יעבור על האיסור דאשת אח‬
‫ולדחותו משו קיו מצות יבו‪ .‬וכמו שבכהני לפי‬
‫הרמב" שעיקר קיו המצוה דאבילות היא בדחיית‬
‫האיסור של טומאת כה ובחילול קדושתו‪ ,‬ה"ה‬
‫ביבו‪ ,‬דעיקר קיו המצוה היא לדחות את האיסור‬
‫דאשת אח ובכ! לקיי את המצוה דיבו‪ ,‬שדחיית‬
‫הלאו היא מעיקר ומגופה של המצוה‪ .‬וזוהי כוונת‬
‫הר"י "דמצותו בכ!"‪ ,‬ר"ל שעיקר המצוה דיבו היא‬
‫דחיית הלאו דאשת אח‪ ,‬ולכ אי להשוותה למצוות‬
‫אחרות וללמוד ממנה שעשה דעלמא דוחה ל"ת שיש‬

‫מלהטמא לקרובו שמת‪.‬‬

‫‪h‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫בו כרת כשאי "מצותו בכ!" כמו במצות יבו‪ ,‬שעיקר‬
‫המצוה דיבו היא דוקא לדחות את הלאו ‪.(17‬‬
‫ג‬

‫ביארנו למעלה )באות ב'( אליבא דהתוס'‬
‫דעיקר מצות היבו מתקיימת בזה שהעשה דיבו‬
‫דוחה את הלא תעשה דאשת אח‪ .‬א! נראה שביסוד‬
‫הזה פליגי לקמ )ד י‪ (.‬בתוס' ד"ה לעול שחולקת‬
‫הדיעה הראשונה שבתוס' ע הירושלמי שמובא ש‬
‫לבסו‪ .‬דדנו בתוס' למה לא ניתני אשת איש כאחת‬
‫מהעריות הפטורות מיבו‪ ,‬דמשכחת לה באופ‬
‫דקדושי חו"‪ .‬וז"ל ליתני אשת איש דמשכחת לה‬
‫אפילו לרבנ כגו שבא ראוב וקדשה חו" משמעו‬
‫ובא שמעו וקדשה סת ומת שמעו ונפלה לפני לוי‬
‫אחיו וצרת צרה נמי משכחת לה כגו שקדשה ראוב‬
‫חו" משני אחי‪ ,‬וי"ל דלא קרינא לגביה אשת המת‬
‫דכבר נאסרה עליו לפני קדושי אחי משו אשת אח‬
‫ולא חשיב ערוה במקו מצוה עכ"ל‪ .‬ביאור דבריה‬
‫דמכיו דכבר נאסרה ללוי משו דהויא אשת איש‬
‫דראוב וקידושי שמעו לא חלו כלפי לוי ולא אסרוהו‬
‫משו"ה אינה נופלת ללוי ליבו במיתת שמעו משו‬
‫דבנוגע ללוי לא היתה אשת שמעו כלל‪.‬‬
‫ולבסו הביאו התוס' בש הירושלמי תירו"‬
‫אחר לקושיית דליתני אשת איש כאחת מהעריות‬
‫הפטורות מיבו וז"ל ובירושלמי בריש המגרש פרי!‬
‫לה‪ ,‬מתיב ר' חנינא בש רבי פנחס ליתני ט"ז נשי‬

‫‪ (17‬יעויי בסו קונטרס זיקה )אות ל"ט( לבעל אור שמח‬
‫ובמה שמצטט מדברי הירושלמי ביבמות )פ"א הל"א( וז"ל עד‬
‫שאתה למד כל העריות מאחות אשה לאיסור למד כל העריות‬
‫מאשת אחיו להיתר כו' ר' לעזר בש ר' אבי כל דבר שהוא‬
‫בא מחמת הגור בטל הגור בטל האיסור‪ ,‬ודבר שאינו בא‬
‫מחמת הגור אע"פ שבטל הגור האיסור במקומו עומד עכ"ל‪,‬‬
‫וכ' ע"ז בעל אור שמח וז"ל וכוונתו פשוט דאיסור אשת אח‬
‫מביא הזיקה כו' ולא רחוק מזה כ' תוס' לעיל )ד ד'( סד"ה‬
‫ל"ת‪ ,‬דשאני אשת אח דמצותו בכ! כו' עכ"ל‪ .‬וע"ע בשיעורי‬

‫שיעורי‬

‫כר"א ומשני תמ התורה אסרה עליו‪ ,‬בר הכא הוא‬
‫אסרה עליו כו' עכ"ל ועיי"ש בפר"י בביאור תירו"‬
‫הירושלמי‪ .‬ומבואר בירושלמי שלר"א הסובר שקדושי‬
‫חו" חלי‪ ,‬א קידשה ראוב חו" משמעו וקידשה‬
‫שמעו סת ומת אזי האשה נופלת ללוי אחי שמעו‬
‫מכח קידושי שמעו ואסורה עליו באיסור אשת איש‬
‫דראוב‪ .‬והירושלמי מתנגד למה שכתבו התוס' לעיל‬
‫דמכיו דנאסרה על לוי מדהויא אשת איש של ראוב‬
‫לפני שקידשה שמעו‪ ,‬קידושי שמעו לא חלו לאוסרה‬
‫על לוי ולפיכ! אינה נופלת ללוי במיתת שמעו דבנוגע‬
‫ללוי אינה אשת שמעו כלל‪ .‬ועלינו להבי היא!‬
‫באמת נקטה הירושלמי שנופלת ללוי משמעו‪ ,‬והרי‬
‫בנוגע ללוי אינה אשת שמעו כלל דלא אסרה שמעו‬
‫עליו ואינו בדי שתפול ללוי במיתת שמעו‪.‬‬
‫ויתכ דהירושלמי סובר דמכיו דקידשה שמעו‬
‫סת על כל העול וא על לוי‪ ,‬לפיכ! האישות‬
‫דשמעו חלה א כלפי לוי‪ ,‬ואע"פ שקדמה לה‬
‫האישות דראוב שאסרה אותה על לוי בראשונה‪,‬‬
‫ובהתא לכ! כששמעו מת נופלת ממנו ליבו ללוי‪.‬‬
‫א"נ י"ל והוא מסתבר יותר מהפירוש הראשו‬
‫שהצענו שא להירושלמי האישות של שמעו לא‬
‫חלה על לוי‪ ,‬משו דהאישות דראוב שאסרה על לוי‬
‫קדמה‪ ,‬והאישות של שמעו חלה רק כלפי ראוב‬
‫לבדו‪ .‬בר אעפ"כ הריהי עכ"פ אשת שמעו‪ ,‬ונאסרה‬
‫על לוי באיסור אשת אחיו דשמעו ‪ .(18‬ומשו כ!‬
‫במיתת שמעו נופלת ללוי ליבו משו דסובר‬

‫לקמ )ד ג‪ (:‬תוס' ד"ה לא תעשה )ד י‪ (.‬תוס' ד"ה לעול‬
‫ו)ד יז‪ (:‬ד"ה אימא עד כו'‪.‬‬
‫‪ (18‬ואי להקשות מ"ש שמעו שלא נאסר באיסור אשת‬
‫אח דראוב משו שאישות דראוב לא חלה עליו‪ ,‬מלוי שנאסר‬
‫באיסור אשת אח דשמעו ואע"פ שאישות דשמעו לא חלה‬
‫עליו‪ ,‬דשאני אישות דראוב שקידשה חו" משמעו‪ ,‬ומכיו‬
‫דהוציא את שמעו מעיקר מעשה הקידושי ששיירו בחו"‬
‫משו"ה אינה נאסרה על שמעו א באיסור אשת אח‪ ,‬משא"כ‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‬

‫הירושלמי שאי חלות האישות של המת מפלת ליבו‬
‫אלא חלות האיסור של אשת אח מפיל‪ .‬ולפיכ! מאחר‬
‫שנאסרה האשה באיסור אשת אח דשמעו על לוי‪,‬‬
‫נופלת ללוי ליבו משמעו‪ ,‬ואע"פ שהאישות של‬
‫שמעו לא חלה על לוי‪ .‬ולפי"ז יוצא דלהירושלמי‬
‫האיסור של אשת אח מפיל ולא אישות המת‪ .‬ואילו‬
‫אליבא דהדיעה הראשונה בתוס' האישות מפילה ולא‬
‫האיסור דאשת אח‪.‬‬
‫ומסתבר דלפי הירושלמי דס"ל שהאיסור מפיל‪,‬‬
‫ולא האישות‪ ,‬שעצ ועיקר מצות היבו היא לדחות‬
‫את האיסור דאשת אח ע"י העשה דיבו וכדמבואר‬
‫לעיל‪ .‬ואילו אליבא דהדיעה הראשונה שבתוס' דס"ל‬
‫שהאישות מפילה ולא האיסור‪ ,‬האיסור דיבו הותרה‬
‫ולא דחויה‪ ,‬ועיקר המצוה אינה דחיית הלאו דאשת‬
‫אחיו‪.‬‬
‫ואמנ לקמ בשיעורי ‪ (19‬דננו הא זיקת‬
‫היב ביבמתו הויא המש! אישות המת או אישות‬
‫חדשה של היב‪ .‬ומסתבר דלהירושלמי זיקת היב‬
‫אינה המש! אישות המת אלא מהווה אישות של היב‬
‫עצמו‪ ,‬שהרי ס"ל שא באופ שאישות המת לא חלה‬
‫על היב מ"מ נופלת לפניו ליבו‪ .‬ומאיד! אליבא‬
‫דהדיעה הראשונה שבתוס' זיקה הויא המש! אישות‬
‫המת ומשו"ה ס"ל דבמקו דליכא אישות המת אינה‬
‫נופלת לפני היב ליבו‪.‬‬
‫ד‬

‫איתא לקמ )ד י‪ :(:‬אתמר החול" ליבמתו‬
‫וחזר וקדשה אמר ר"ל הוא אי חייב על החלוצה כרת‬
‫והאחי חייבי על החלוצה כרת‪.‬‬
‫ובירושלמי )פרק א‪ :‬הל"א( הקשה שא שאר‬

‫לוי ששמעו לא שייריה בשיור חו"‪ ,‬אלא שקידושי ראוב קדמו‬
‫לקידושיו לאוסרה על לוי‪ ,‬ומשו"ה נחשבת כאשת אח של‬
‫שמעו ג בנוגע ללוי‪ .‬וע"ע בשיעורי לקמ )ד י‪ (.‬תוס' ד"ה‬

‫שיעורי‬

‫י‬

‫האחי שלא חלצו חייבי כרת על החלוצה‪ ,‬למה הוי‬
‫הדי כשמייב היב ומת שהיבמה נופלת ממנו ליבו‬
‫פע שנית לפני אחיו‪ ,‬והרי לכאורה הריהי אסורה‬
‫עליה מפני איסור אשת אח מהאח הראשו שמת‪,‬‬
‫דמ"ש יבו מחליצה‪ .‬ותיר" ר' יוסי וז"ל מה את סבר‬
‫היא חליצה היא ביאה‪ ,‬כיו שחל" לה נעקרה הימנה‬
‫זיקת המת למפריעה‪ ,‬למפריעה חל עליה איסור של‬
‫מת אצל האחי‪ ,‬אבל א בא עליה אשתו היא עכ"ל‪.‬‬
‫דהיינו שיש סברא לחלק בי יבו לחליצה והוא משו‬
‫ש"א בא עליה אשתו היא"‪ .‬ודבריו צריכי ביאור‪.‬‬
‫ונראה שהתכוו לומר שאמנ הנפילה‬
‫המתירתה חלה רק ליב ולא לשאר האחי כמו‬
‫בחליצה‪ ,‬אלא שבנוס לההיתר שחל בשעת הנפילה‬
‫יש א חלות די של "מפקיע" בשעת היבו‪ ,‬כלומר‬
‫שבשעת היבו כשחל האישות של היב פקע כל‬
‫חלות הש של אשת אח המת‪ .‬ויעויי בתוס' לקמ‬
‫)ד ח‪ :‬ד"ה מלמד( שכתבו וז"ל ותימה דמשמע‬
‫דלביאה שניה לא צרי! קרא להתיר ואמאי והא מצוה‬
‫דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה‬
‫שניה לא דחיא חייבי לאוי כו' וי"ל דביאה שניה לא‬
‫צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה‬
‫לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ ביאה שניה לא דחיא‬
‫חייבי לאוי דרשות הוא וליכא עשה אלא בביאה‬
‫ראשונה עכ"ל‪ .‬ונראה בכוונת "דסברא הוא" דהיינו‬
‫שחלות האישות של היב מפקיעה את חלות הש‬
‫אשת אח המת שחלה ביבמה מלפני היבו‪ .‬ואע"פ‬
‫שלכאורה יש רק היתר ליבמה ותו לא‪ ,‬א! מסברא‬
‫אמרינ שע היבו חל חלות מפקיע‪ ,‬שכל זמ דהויא‬
‫אשת היב פקע ממנה כל חלות ש ואיסור אשת אח‬
‫מהמת‪ .‬ואמנ בגמרא )ש ד ח‪ (:‬הובאה דרשת‬
‫ריב"ח ולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר‪ ,‬ושמגרשה‬
‫בגט ומחזירה‪ .‬ולפי הירושלמי יסוד הדי הזה דנעשה‬

‫לעול‪.‬‬
‫‪) (19‬ד ב‪ (.‬בהקדמה‪ :‬מצות יבו וקני יבו ולקמ )ד‬
‫יז‪ (:‬ד"ה אי זיקה‪.‬‬

‫‪`i‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫כאשתו לכל דבר הוי חלות די מפקיע‪ ,‬דהיינו‬
‫שמשנעשית אשתו של היב איננה עוד אשת האח‬
‫המת‪ ,‬דהש הזה פקע ממנה לגמרי מכא ולהבא‪.‬‬
‫ולכ הותרה ליב בביאה שניה‪ ,‬ויכול לגרשה‬
‫ולהחזירה‪ ,‬וא הותרה היא לאחי שלא יבמוה‪ ,‬כי‬
‫הש אשת אח מהמת פקע ממנה בי ליב ובי לשאר‬
‫האחי‪ .‬זה הביאור בסברת הירושלמי "אשתו היא"‬
‫כלומר שפקע כל הש אשת האח המת מדהויא אשת‬
‫היב‪ ,‬ומשו כ! א שאר האחי הותרו בה ע‬
‫היבו שלא כמו בחליצה שלא חל די "מפקיע"‪.‬‬
‫וצריכי להוסי דחלות המפקיע ביבו הוא‬
‫רק ביבמה עצמה ובמה שנוגע לה ליב ולשאר‬
‫האחי‪ .‬א! ליכא חלות מפקיע בצרות היבמה כי עיקר‬
‫המפקיע היא חלות האישות של היב שחלה ביבמתו‬
‫ולא בצרותיה‪.‬‬
‫בר עדיי יל"ע קצת בזה‪ ,‬דלכאורה הסברא של‬
‫"מפקיע" היא סברת שיטת ר"ש )לקמ ד יח‪ (:‬דלית‬
‫ליה די אשת אחיו שלא היה בעולמו )ועיי"ש בסוגיא‬
‫ואכמ"ל( דס"ל דמשנתייבמה פקע ממנה הש של‬
‫אשת אחיו המת‪ ,‬ובהתא לכ! ס"ל דאפילו אח שנולד‬
‫אחר היבו ושלא נפלה לפניו כלל ג"כ מותר בה‪,‬‬
‫ומשו שהש של אשת אח פקע ממנה ע חלות‬
‫האישות של היב‪ .‬א! הרבנ חולקי על ר"ש‬
‫ואוסרי אשת אחיו שלא היה בעולמו‪ ,‬ולכאורה ס"ל‬
‫שהש של אשת אחיו לא פקע בשעת היבו‪ ,‬ואליב‬
‫ק"ק היא! לבאר את הירושלמי‪.‬‬
‫ונראה שאי כא כ"כ קושי משו די"ל שא‬
‫הדי של "המפקיע" תלוי בנפילה‪ ,‬דהיינו שרק בנוגע‬
‫לאחי שהיו בעולמו בשעת הנפילה אמרינ שכשחלה‬
‫אישות היב ע היבו חל "מפקיע"‪ .‬משא"כ בנוגע‬

‫‪ (20‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד י‪$:‬יא‪ (:‬בעני דיני שאר‬
‫האחי והצרות אחרי היבו והחליצה‪.‬‬
‫‪ (21‬וכדאיתא בברייתא במס' קידושי )ד יד‪ :(.‬דתניא‬

‫שיעורי‬

‫לאח שלא היה בעולמו ושנולד לאחר הנפילה‪ ,‬דמכיו‬
‫דלא היה בשעת הנפילה לא חל כלפיו די המפקיע‪,‬‬
‫ואפילו אחרי היבו נקראת היבמה בש אשת האח‬
‫הראשו שמת ואסורה היא עליו ‪.(20‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ב ע"א‪ÌÂ·È ÔÈ
˜Â ÌÂ·È ˙ÂˆÓ :‰Ó„˜‰ .‬‬
‫יש לעיי בביאת יבו הקונה ביבמה – הא‬
‫מעיקרא חלה כקיו מצות "יבמה יבא עליה" וקני‬
‫היבו חל ממילא מ שמי או"ד הביאה קונה את‬
‫היבמה מדי מעשה קני בדומה למעשה הקני דביאה‬
‫בקידושי אלא דאופ מעשה הקני דיבו מוגבל‬
‫לביאה למעט כס ושטר ‪ .(21‬ועוד יל"ע הא קני‬
‫היבו יוצר חלות אישות חדשה או"ד דחלות האישות‬
‫הויא המש! אישות המת‪.‬‬
‫לאור החקירות האלו יש לעיי בכמה מקורות‪:‬‬
‫א( לקמ במשנה )ד נג‪ (:‬איתא‪ :‬הבא על יבמתו‬
‫בי בשוגג בי במזיד בי באונס בי ברצו אפי' כו'‬
‫הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס‬
‫כו' קנה כו' ע"כ‪ .‬ובגמרא )ד נד‪ :(.‬דת"ר כו' יבמה‬
‫יבא עליה בי בשוגג בי במזיד בי באונס בי ברצו‬
‫ע"כ‪ .‬ההלכה היא דביאת יבו קונה בלי דעת היב‬
‫והיבמה‪.‬‬
‫ומזה שיבו קונה בלי דעת המייב והמתייבמת‬
‫משמע שהקני אינו חל מדי מעשה קני דעלמא‬
‫דצרי! דעת מקנה וקונה אלא שחל מדי בפני עצמו‪.‬‬
‫ויתכ שעיקר חלות די היבו הוי קיו המצוה לבא‬
‫עליה‪ ,‬שהיב מקיי מצות ביאת יבו וא בלי דעת‪,‬‬
‫וקני היבו חל ממילא משמי‪ .‬ועוד י"ל שביאת יבו‬

‫יכול יהו כס ושטר גומרי בה כדר! שהביאה גומרת בה ת"ל‬
‫ויבמה ביאה גומרת בה ואי כס ושטר גומרי בה ע"כ‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫הויא מעשה קני אלא שחל בלי דעת המייב‬
‫והמתייבמת משו שהקני אינו יוצר אישות חדשה‬
‫של המייב אלא רק ממשי! לו את אישות המת‬
‫ומשו"ה חל בלי דעת‪.‬‬
‫ב( הגמרא בקידושי )ד ד‪ (:‬דנה במקור קני‬
‫ביאה בקידושי‪ :‬והלא די הוא ומה יבמה שאי נקנית‬
‫בכס נקנית בביאה‪ ,‬זו שנקנית בכס אינו די שנקנית‬
‫בביאה כו' אמר רב אשי משו דאיכא למימר מעיקרא‬
‫דדינא פירכא‪ ,‬מהיכא קא מייתי לה מיבמה‪ ,‬מה ליבמה‬
‫שכ זקוקה ועומדת תאמר בזו שאי זקוקה ועומדת‬
‫ע"כ‪ .‬ובביאור השקלא וטריא שבגמרא י"ל דהה"א‬
‫נקטה שביאת יבו חלה וקונה בתורת מעשה קני‬
‫ומשו"ה רצתה ללמוד ממנה קני ביאה בקידושי‪.‬‬
‫ולמסקנא פליגי הראשוני בביאור דחיית רב‬
‫אשי‪ .‬דיעו"ש ברש"י )ד"ה שכ זקוקה( שכ' וז"ל‬
‫זקוקה ועומדת לזה מחמת קידושי המת ואי ביאה‬
‫באה אלא לגמר‪ ,‬אבל קני דמעיקרא לא עכ"ל‪ .‬פרש"י‬
‫דזיקת היבמה הויא המש! אישות המת‪ ,‬והיבו חל‬
‫כדי לגמור אישות המת בשביל היב‪ .‬וכמו"כ כ'‬
‫בתוס' ש )ד"ה מה ליבמה שכ זקוקה ועומדת( וז"ל‬
‫וה"ר אלעזר משזנ"א פי' שכ זקוקה ועומדת‪ ,‬שביאה‬
‫זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשו‪ ,‬ומשו‬
‫דאשכח ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קני‬
‫עכ"ל‪ .‬אליבא דרש"י והר"א משזנ"א היבו גומר את‬
‫זיקת אישות היב ביבמתו שיש לו מהמת‪ ,‬וקונה‬
‫וגומר את אישות המת בשביל היב‪ ,‬ומשו"ה הו"ל‬
‫חלות קני בפני עצמו דא"א ללמוד ממנו קני ביאה‬
‫בקידושי דעלמא שקונה ויוצרת חלות אישות חדשה‪.‬‬
‫ועיי"ש בתוס' שכ' וז"ל ונראה לר"י דהכי פרי!‬
‫שכ זקוקה ועומדת לביאה כלומר שעיקר מצותה‬
‫להקי לאחיו ש הילכ! נקל לה להקנות בביאה יותר‬
‫מאשה עכ"ל‪ .‬אליבא דהר"י עיקר חלות יבו הוא‬
‫שהיב מקיי את המצוה להקי לאחיו ש והקני‬
‫חל ממילא‪ ,‬א! הביאה אינו מעשה קני ולכ אינו‬
‫דומה לביאת קידושי המהוה מעשה קני‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫יב‬

‫וא הר"ת ס"ל כר"י‪ ,‬דעיי בתוס' לקמ )ד‬
‫מט‪ .‬ד"ה הכל( דהר"ת השווה יבמה לעכו" דלאו בני‬
‫קידושי נינהו וז"ל אר"ת דהוי כעכו" ועבד שאי בה‬
‫קידושי לשו אד‪ ,‬וליב נמי לאו בת קידושי היא‬
‫אלא ביאה הוא דאית בה עכ"ל‪ ,‬ומוכח דס"ל לר"ת‬
‫דביאת יבו מעשה מצוה ואינו מעשה קני‪ ,‬ומשו"ה‬
‫יבמה כעכו" ששניה אינ בני קני קידושי‪ ,‬דאילו‬
‫היתה ביאת יבו מעשה קני פשיטא דיבמה אינה‬
‫דומה לעכו"‪.‬‬
‫ג( רב הונא )במס' קידושי ד ה‪ (:‬ס"ל שחופה‬
‫קונה בקידושי מק"ו שנלמד בצד השוה מכס שטר‬
‫וביאה‪ ,‬והגמרא דוחה‪ :‬מה להצד השוה שבה שכ‬
‫ישנ בע"כ עכ"ל‪ .‬וכ' רש"י )ד"ה שכ ישנ בע"כ(‬
‫וז"ל שקונה בעלמא‪ ,‬ביאה ביבמה ושטר בגירושי‬
‫וכס באמה העבריה עכ"ל‪ .‬והגמרא ממשיכה‪ :‬ורב‬
‫הונא כס מיהא באישות לא אשכח בע"כ עכ"ל‪,‬‬
‫ומדלא דחה רב הונא שביאת יבמה קונה בע"כ משו‬
‫דהקני חל משמי מחמת קיו המצוה‪ ,‬משמע דס"ל‬
‫שביאת יבו מהוה מעשה קני הדומה לקניני כס‬
‫שטר וביאה בקידושי דעלמא‪.‬‬
‫ד( ויעויי לקמ )ד נו‪ (.‬דפליגי רב ושמואל‬
‫בקני יבו כשבא עליה היב בשוגג‪ ,‬דרב סובר‬
‫שקונה לכל ושמואל סובר דלא קונה אלא לדברי‬
‫האמורי בפרשה‪ .‬וללישנא קמא בגמרא פליגי ביבמה‬
‫מ האירוסי וללישנא בתרא פליגי ביבמה מ‬
‫הנשואי‪ .‬ונראה דס"ל לשמואל שבבא עליה בשוגג‪,‬‬
‫מכיו שלא כיוו היב לקנות לכ לא חל מעשה קני‪,‬‬
‫ומאיד! היב קיי מצות ביאת יבו ג בלי כוונה‪,‬‬
‫ומשו שקיי המצוה א! לא עשה מעשה קני אינו‬
‫קונה קני גמור אלא לדברי האמורי בפרשה‪.‬‬
‫מאיד! רב סובר שחלות הקני אינו תלוי במעשה‬
‫הקני אלא רק בקיו המצוה שעשה‪ ,‬ולכ ס"ל‬
‫שמאחר שקיי את המצוה קונה לכל‪.‬‬
‫ובביאור המחלוקת שבי ב' הלשונות אליבא‬
‫דרב ושמואל‪ ,‬נראה דלל"ק כשבא היב עליה בשוגג‬

‫‪bi‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫שיעורי‬

‫עכ"ל‪ .‬ונראה בביאור כוונת דס"ל שעיקר מצות יבו‬
‫הויא חלות הקני שקונה אותה להיות לו לאשתו‪.‬‬
‫ומשו"ה פשיטא שמותרת לו בביאה שניה כי חלות‬
‫האישות ושקנה אותה להיות לו לאשה מהוה עיקר‬
‫וגופה של המצוה ובדי הוא שתהיה מותרת לו כמו‬
‫אשה דעלמא‪.‬‬

‫שלא חל מעשה קני וקונה רק מחמת המצוה‪,‬‬
‫לשמואל הקני הוי המש! קני המת‪ ,‬ולרב הוי קני‬
‫חדש שיוצר היב‪ .‬ובהתא לכ! כשנפלה מ הנשואי‬
‫ג אליבא דשמואל קונה קני נשואי גמור כפי‬
‫שהיתה קנויה לו למת‪ .‬והא דפליגי רב ושמואל הוא‬
‫בנפלה מ האירוסי‪ ,‬דלרב א בביאה בשוגג היב‬
‫בעצמו קונה ויוצר קני חדש שלו שלא נמש! מ המת‬
‫וחל חלות קני גמור דנשואי‪ .‬ואילו לשמואל בביאה‬
‫בשוגג היב אינו קונה אלא את הקני דהו"ל למת‬
‫וכשמייב ארוסה חל קני אירוסי כמו שהיתה קנויה‬
‫לו למת‪ .‬מאיד! ללישנא בתרא לא פליגי בנפלה מ‬
‫האירוסי דהקני הוי חלות אירוסי כקני המת‬
‫וכדברי האמורי בפרשה )עיי"ש בתוס' ד"ה לדברי‬
‫ובד"ה מ(‪ .‬ואילו בנשואי פליגי דרב סובר דהיב‬
‫קונה קני נשואי דקנינו מהוה המש! קני המת‪.‬‬
‫ושמואל סובר שאינו קונה קני המת אלא קונה קני‬
‫מיוחד משמי לדברי האמורי בפרשה משו‬
‫שבעלה בשוגג וליכא מעשה קני אלא קיו מצוה‬
‫בלבד‪ .‬ואילו כשבעלה בכוונה ועשה מעשה קני חל‬
‫קני גמור דנשואי‪.‬‬

‫ומדלא תירצו תוס' כמו תו"י משמע קצת דס"ל‬
‫לתוס' שיבו דחויה ולא הותרה‪.‬‬

‫ה( יעויי לקמ )ד ח‪ :(:‬דאמר ר' יוסי בר חנינא‬
‫ולקחה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה עכ"ל‪ .‬וכ'‬
‫בתוס' )ש( ד"ה מלמד וז"ל ותימא דמשמע דלביאה‬
‫שניה לא צרי! קרא להתיר‪ ,‬ואמאי והא מצוה דרמא‬
‫רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה‬
‫לא דחיא חייבי לאוי כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא‬
‫קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה‬
‫אחר ביאה ראשונה‪ ,‬ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי‬
‫לאוי דרשות היא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה‬

‫ו( עיי לקמ )ד לט‪ (:‬וז"ל הגמרא‪ :‬אבא שאול‬
‫אומר הכונס את יבמתו לש נוי ולשו אישות ולשו‬
‫דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות‬
‫הולד ממזר וחכמי אומרי יבמה יבא עליה מכל‬
‫מקו עכ"ל‪ .‬ובפשטות נראה דאליבא דאבא שאול‬
‫עיקר די דיבו הוי קיו המצוה לשמה וע"י שקיי‬
‫מצות יבו דחה איסור אשת אחיו וקנה את היבמה‪.‬‬
‫והחכמי סבורי שקני היבו אינו תלוי בקיו‬
‫המצוה ‪.(22‬‬

‫‪ (22‬עיי בקוב" הערות )בהשמטות לסי' ל"ו אות ב'(‬
‫שציטט את תשובת הרמב" )סי' ק"ע או רי"ח( וז"ל מסקנת‬
‫פסק ההלכה כי מצות יבו קודמת למצות חליצה ואפילו אינו‬
‫מתכוי לש מצוה אלא לש נוי או לש ממו‪ ,‬מפני שאחר‬
‫שמת בלא בני הותרה לאחיו ונסתלק איסור הערוה בכלל‬
‫כחכמי‪ .‬אמנ לסברת אבא שאול מצות חליצה קודמת‪ ,‬היותו‬
‫סובר שאיסור אשת אח דחוי מפני היבו‪ ,‬וא כונתו לדבר אחר‬

‫נעשה פוגע בערוה עכ"ל‪ .‬הרמב" מבאר שאבא שאול סובר‬
‫שהאיסור דאשת אח דחויה אצל יבו ואילו חכמי סוברי‬
‫שאשת אח הותרה‪ .‬ובכ י"ל דעיקר יבו לאבא שאול היא‬
‫המצוה ומשו"ה דחויה‪ .‬ואילו לחכמי האיסור דאשת אח‬
‫הותרה בשעת הנפילה ולכ עיקר היבו הוי מעשה קני דעלמא‬
‫שאינו תלוי במצוה‪.‬‬

‫מאיד עיי ש בתו"י שתירצו וז"ל ועוי"ל‬
‫שאני הת דביאה ראשונה לא שריא רק ע"י דחיית‬
‫הלאו‪ ,‬אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור‬
‫א"כ לא צוה הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר‬
‫ביאה עכ"ל‪ .‬ומדלא תירצו תו"י כמו התוס' משמע‬
‫דלא ס"ל לתו"י שחלות הקני והאישות מהווי עיקר‬
‫המצוה דיבו‪ ,‬אלא שעצ המצוה היא מעשה הביאה‬
‫בעצמה ולא חלות הקני והאישות‪ .‬ותו"י תירצו‬
‫שמשו שאיסור אשת אחיו הותרה ביבו ולא דחויה‪,‬‬
‫לכ א הביאה השניה וכל האישות נמי הותרו‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫א יעויי ברש"י )ש ד"ה אמר רב אי כופי(‬
‫שכ' וז"ל ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אי כופי אותו‬
‫לחלו" דלימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת‬
‫אח אלא אי בעי מייב‪ .‬מיהו היכא דהוא צבי לייבומי‬
‫ואיהי אמרה לא בעינא ליה כו' כייפינ ליה וחלי" כו'‬
‫עכ"ל‪ .‬רש"י סובר לפי אבא שאול דכששניה רוצי‬
‫להתייב יש לה רשות‪ ,‬ואילו כשהיבמה אינה רוצה‬
‫כופי אותו לחולצה‪ .‬וצ"ע שא חוששי שהיב לא‬
‫התכוו לש מצוה מהי הנ"מ בי כששניה רוצי‬
‫להתייב לבי כשהיא לא רוצה‪.‬‬
‫ויתכ דרש"י סובר דכשמייבמה מדעתה אזי‬
‫קני היבו חל מדעת שניה והוא דומה לקני‬
‫קידושי ונישואי שחל מדעת האיש והאשה ואינו‬
‫תלוי בקיו המצוה‪ .‬ולכ ל"ש א התכוו לש מצוה‬
‫או לא‪ ,‬דהקני חל כקני דעלמא‪ .‬משא"כ כשכופי‬
‫אותה להתייב דאזי ליכא קני מדעת ועיקר חלות‬
‫היבו הוי קיו המצוה‪ ,‬והקני חל ממילא מחמת‬
‫המצוה‪ ,‬ולכ היבו צ"ל לשמה כדי שיקיי את‬
‫המצוה ‪.(23‬‬

‫שיעורי‬

‫יד‬

‫אמנ לפי חקירתנו ג"כ נית לבאר את‬
‫המחלוקת בי הפוסקי הא צריכי שני עדי קיו‬
‫ביבו או לא‪ .‬ומשו שא יבו חל מדי מעשה קני‬
‫כמו קידושי‪ ,‬יבו צרי! עדי קיו לקיי מעשה קני‬
‫בדבר שבערוה‪ .‬ומאיד! א יבו חלות בפני עצמו‬
‫הוא י"ל שאינו צרי! עדי‪ ,‬ומפני שעיקר חלות היבו‬
‫הוא קיו המצוה המתקיימת א בלי עדי‪ ,‬וקני‬
‫היבו חל ממילא מ שמי‪ ,‬ולא מפני מעשה קני‪,‬‬
‫ומשו"ה יבו אינו צרי! עדי קיו ‪.(26‬‬
‫ח( במס' קידושי )ד יט‪ .‬בתוס' ד"ה‬
‫ומדאורייתא( פליגי רש"י ותוס' א ביאת יב ב ט'‬
‫קונה מדאורייתא או לא‪ .‬רש"י סובר דקונה מ התורה‬
‫ואילו אליבא דתוס' קט אינו קונה כלל מדאורייתא‪.‬‬
‫והנה יל"ע במחלוקת הראשוני הא ביאת קט‬
‫קונה ביבו מדאורייתא או לא‪ .‬דהרי כבר הבאנו דיש‬
‫שיטות דס"ל דעיקר די יבו הוא לקיי את המצוה‪,‬‬
‫ושהקני חל ממילא‪ .‬וא"כ יל"ע לרש"י דס"ל דקט‬
‫קונה קני גמור מדאורייתא‪ ,‬הא יכול נמי לסבור‬
‫כשיטה דעיקר חלות היבו היא קיו המצוה‪ ,‬דא"כ‬
‫יוצא איפוא דהקט קיי את מצות יבו‪ .‬וקצ"ע בזה‬
‫דהרי שוטה שאכל מצה לא יצא )ר"ה ד כח‪,(.‬‬
‫ולכאורה ה"ה בקט שאכל מצה דלא קיי מצות‬
‫אכילת מצה‪ ,‬ומ"ש מצות יבו דהקט קיי את‬
‫המצוה‪ .‬ויתכ דשאני קט משוטה‪ ,‬דשוטה אינו בר‬
‫עשיית מצוה כלל‪ ,‬ואילו קט פטור מחובת המצוה א!‬
‫יש לו קיו מצוה‪ ,‬וצ"ע בזה‪.‬‬

‫ז( באה"ע )סי' קס"ו סעי ב'( פליגי המחבר‬
‫והרמ"א בדי עדי קיו ביבו‪ ,‬דלפי המחבר יבו‬
‫קונה בלי עדי לקיו הדבר ואילו לפי הרמ"א יבו‬
‫קונה רק ע עדי קיו ‪ .(24‬וביאר מר הגר"ח זצ"ל ‪(25‬‬
‫דלכ"ע יבו הוי מעשה קני אלא דפליגי הא עצ‬
‫מעשה הקני דדבר שבערוה צרי! עדי קיו ולכ יבו‬
‫נמי צרי! עדי‪ ,‬או"ד שדבר שבערוה צרי! עדי כדי‬
‫לקיי את דעת הבעלי לעשות הקני‪ ,‬ובכ יבו אינו‬
‫צרי! עדי קיו מאחר שקני יבו אינו צרי! דעת‬
‫בעלי שחל בלי דעת יב ויבמתו‪.‬‬

‫ולכאורה י"ל דרש"י סובר שעיקר די יבו הוא‬
‫הקני ומכיו דקני יבו חל בלי דעת מקנה וקונה א‬
‫קט בר קני יבו הוא ומדהוי בר קני יבו וקונה לכ‬
‫מקיי נמי את המצוה‪ ,‬דעיקר המצוה הוא הקני‪.‬‬

‫‪ (23‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד לט‪ (:‬רש"י ד"ה אמר רב‬
‫אי כופי‪.‬‬

‫‪ (25‬עיי בחדושי הגר"ח הלוי על הרמב" )פ"ד מהל'‬
‫יבו הלט"ז(‪.‬‬

‫‪ (24‬וע"ע ש בגר"א אות ט' ובפ"ת אות ו'‪.‬‬

‫‪ (26‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד נב‪ (.‬ד"ה משו פריצותה‪.‬‬

‫‪eh‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫א צ"ע א ננקוט שעיקר מצות יבו אינה‬
‫הקני אלא עצ מעשה היבו‪ ,‬היא! קיי קט מצות‬
‫יבו‪ .‬ונ"ל הרי הרמב" פסק )פ"ה מהל' קרב פסח‬
‫הל"ז( שקט שהקריבו עליו פסח ראשו והגדיל‬
‫שפטור מפסח שני‪ .‬וצ"ע היא! קיי קט מצות פסח‬
‫ראשו‪ .‬ויעויי בחדושי רבינו חיי הלוי על הרמב"‬
‫דביאר דקט הוי בעל קרב הפסח‪ ,‬והקרב עולה‬
‫איפוא לשמו‪ ,‬וממילא קיי הקט את המצוה‪ ,‬כי אי‬
‫צור! שהגברא יעשה מעשה מצוה כדי שיקיי מצות‬
‫קרב פסח‪ ,‬אלא רק שקרב הפסח יקרב על שמו‪.‬‬
‫ויתכ דה"ה במצות יבו דעיקר חלות די יבו‬
‫אינו אלא שהגברא יעשה מעשה יבו בעלמא כלומר‬
‫שהיב יבא עליה במציאות‪ ,‬ואע"פ שאינו חלות ש‬
‫מעשה מצוה ‪ ,(27‬מ"מ מכיו שבא עליה במציאות‬
‫ממילא נתקיימה המצוה‪ .‬וכמו קט שהביא קרב ה"ה‬
‫יב שהוא קט מקיי מצות יבו כי עכ"פ עשה‬
‫מעשה ביאה בעלמא ביבמתו ומשו שקיי מצוה א‬
‫קני היבו נמי חל ‪.(28‬‬
‫ונראה דה"ה בחרש לכו"ע‪ ,‬דאיתא לקמ )ד‬
‫קיב‪ (:‬דחרש מייב וקונה קני גמור‪ ,‬דקשה הרי אינו‬
‫בר עשיית מצוות‪ ,‬אלא דמאחר שעשה את עצ מעשה‬
‫היבו‪ ,‬ממילא קיי את המצוה ובלי שיעשה חלות‬
‫ש מעשה מצוה‪ ,‬ומשנתקיימה המצוה קונה קני‬
‫גמור‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫דוחה ל"ת ולא קיו מצות עשה בעלמא‪ .‬ולפי"מ‬
‫שאמרנו דלקט ליכא מעשה מצוה ומ"מ קיי מצות‬
‫יבו מפני שעשה מעשה היבו קשה למה אמרינ‬
‫ביבו עשה דוחה ל"ת‪ ,‬הרי חסר בו מעשה מצוה‪.‬‬
‫וצ"ל דמעשה יבו נחשב למעשה מצוה‬
‫ומשו"ה מצות יבו דוחה ל"ת משו שיש בו מעשה‬
‫מצוה‪ ,‬ואעפ"כ אי מעשה המצוה עצ קיו מצות‬
‫היבו כי איננה כמו מצות אכילת מצה‪ .‬דאל"כ לא‬
‫היה לקט קיו מצות יבו דמ"ש ממצה‪ .‬אלא קיו‬
‫מצות יבו חלה ממילא משו מעשה היבו בדומה‬
‫לקיו המצוה דחלה ממילא בהקרבת הקרב‪ .‬וקט‬
‫אכ מקיי מצוה באופני כאלו שקיו המצוה חלה‬
‫ממילא וכשהקיו המצוה אינה עצ מעשה המצוה‪.‬‬
‫ומשו"ה מקיי קט ג מצות הקרבת הקרבנות וג‬
‫מצות יבו‪ ,‬ומשו"ה חל לו קני יבו‪.‬‬
‫בר כל זה נראה קצת דוחק‪ .‬ומסתבר לומר‬
‫אחרת דהיינו דאע"פ דחרש וקט אינ מקיימי מצות‬
‫יבו מ"מ מעשיה נחשבי למעשה מצוה ולא‬
‫למעשה קו בעלמא‪ .‬ומשו"ה קוני ה קני יבו‪,‬‬
‫משו שעכ"פ עשו מעשה מצוה‪ .‬ומאחר שעשו מעשה‬
‫מצות יבו קני היבו חל ממילא‪ ,‬כי הקני אינו תלוי‬
‫בקיו המצוה שה לא קיימוה אלא רק במעשה‬
‫המצוה דיבו בלבד‪ ,‬וחרש וקט שפיר עושי מעשה‬
‫מצות יבו ‪.(29‬‬

‫א בכל זאת צ"ע‪ ,‬שהרי מצות עשה דיבו דוחה‬
‫ל"ת )לקמ ד ג‪ :‬וכ‪ ,(:‬וקבענו בשיעורי )לקמ ד‬
‫ו‪ .‬בתוס' ד"ה שכ הכשר( דרק מעשה מצות עשה‬

‫ולפי"ז עדיי יל"ע הא קיימו חרש וקט מצות‬
‫יבו כמו בקרב או שלא קיימו את המצוה‪.‬‬

‫‪ (27‬והא ראייה דלא צרי! יב לעשות חלות ש מעשה‬
‫מצוה אלא רק מעשה ביאה בעלמא מהא דכשבא עליה היב‬
‫בי באונס ובי בשוגג נמי קנאה )ד נג‪ ,(:‬ולכאורה בביאת‬
‫אונס לא עשה מעשה מצוה‪.‬‬
‫‪ (28‬לפי"ז יל"ע במצוות אחרות שהקט עשה דאולי‬
‫קיימ ואע"פ שלא עשה חלות ש מעשה מצוה‪ ,‬דמ"מ עשה‬
‫מעשה בעלמא וממילא קיי את המצוה‪ ,‬וכגו במצוות מעקה‪,‬‬
‫מזוזה‪ ,‬כיבוד אב וא גמילות חסדי ותלמוד תורה‪ ,‬דבמצוות‬

‫האלו עצ המעשה שנעשה הוי גופא דהמצוה‪ ,‬ולא צריכות‬
‫חלות ש מעשה מצוה‪ .‬ונ"מ נמי לדי מצוות צריכות כוונה‬
‫במצוות אלו‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ (29‬חרש וקט אינ בני חיובא‪ ,‬ומשו"ה אינ בני קיומי‬
‫מצוות‪ .‬ומ"מ משו דנתקדשו בקדושת ישראל מעשיה מעשה‬
‫מצוה הוא ואינו כמעשה עכו" שאינו מעשה מצוה כלל מפני‬
‫שלא נתקדש בקדושת ישראל‪ .‬ויל"ע הא חלות ש מעשה‬
‫מצוה חל במעשה חרש וקט תלוי בכוונת לעשות את המצוה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫וא נוקטי שלקט יש מעשה מצוה בלי קיו‬
‫מצוה א בשאר מצוות התורה‪ ,‬ולא רק בקרב וביבו‪,‬‬
‫תהיה נ"מ לקט שספר ספירת העומר והגדיל בי פסח‬
‫לשבועות‪ ,‬די"ל דמכיו שעשה מעשה מצות ספירת‬
‫העומר בקטנותו יכול הוא לסיי את הספירה‬
‫משהגדיל ולקיי את מצות הספירה מדאורייתא‪,‬‬
‫ואכמ"ל‪.‬‬
‫ט( במס' קידושי )ד יט‪ (.‬פליגי רש"י ותוס'‬
‫)עיי"ש בתוס' ד"ה ומדאורייתא( א ביאת יב ב ט'‬
‫קונה מדאורייתא או לא‪ .‬רש"י סובר דקונה מ התורה‬
‫ואילו אליבא דתוס' לא קונה כלל‪ ,‬מדכתיב "אשת איש‬
‫פרט לקט" עיי"ש‪ .‬וא ביבמה מעוברת שיטת ר"ל‬
‫)לקמ לה‪ (:‬דביאת מעוברת לא שמה ביאה וחליצתה‬
‫נמי אינה חליצה ואפילו א הפילה את העובר לבסו‪,‬‬
‫וממתיני עד שתפול וולדה ואז נית לייבמה או‬
‫לחולצה‪ .‬וא בא עליה כשהיא מעוברת הדי הוי‬
‫שיקיימה ופטור מ הקרב ואע"פ שלא קנאה‪.‬‬
‫ותוס' )לקמ ד לה‪ (:‬ד"ה תגלי דנו בזה וז"ל‬
‫וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור‬
‫מ הקרב כיו דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ‬
‫אשת אח שלא במקו מצוה היא‪ ,‬ואר"י דאפ"ה לא‬
‫מחייב מידי דהוה אקט שבא על יבמתו גדולה דאמר‬
‫לקמ )ד קיא‪ (:‬דתגדלנו עכ"ל‪ .‬תוס' הקשו למה לא‬
‫נאסרו המעוברת והיבמה שבא עליה יב קט באיסור‬
‫אשת אחיו‪ ,‬ובפשטות משמע שתירצו שעצ נפילת‬
‫ליבו התירה את האיסור של אשת אחיו משו‬

‫וא כ כשיבאו חרש וקט על יבמה באונס בלי כוונת מצוה‬
‫יחסר מעשה מצוה ולא יקנו‪ ,‬שלא כגדול המצווה במצות יבו‬
‫ולכ א באונס עושה מעשה מצוה וקונה‪.‬‬
‫‪ (30‬כשיטת התוס' בקידושי )ד יט‪.(.‬‬
‫‪ (31‬כשיטת רש"י )לקמ נב‪.(.‬‬
‫‪ (32‬ולפי"ז נראה דביאת ב ט' וביאת מעוברת אוסרי‬

‫שיעורי‬

‫טז‬

‫שההיתר דאשת אח אינו תלוי בקיו היבו אלא‬
‫בנפילה ליבו‪.‬‬
‫בר אחרת היא שיטת רש"י )לקמ ד נב‪ .‬ד"ה‬
‫נת לה ובסוטה ד ו‪ .‬ד"ה מי( דסובר דהמתיר דאיסור‬
‫אשת אחיו הוי קיו מצות היבו ולא הנפילה‪,‬‬
‫ואליביה הקושיא הדרא לדוכתא למה יב קט הבא‬
‫על יבמתו והמייב המעוברת אינ עוברי על איסור‬
‫אשת אחיו‪ .‬בר די הקט אינו קשה לרש"י דס"ל‬
‫דקט קונה מדאורייתא‪ .‬אבל צ"ע אליביה ממעוברת‬
‫אליבא דר"ל‪ ,‬מהו המתיר דאיסור אשת אחיו‪ .‬ועוד‬
‫צ"ע א ננקוט דקט אינו קונה כלל מ התורה ‪(30‬‬
‫והמתיר דאשת אחיו אינו הנפילה אלא קיו‬
‫היבו ‪ ,(31‬א"כ למה הוי הדי בקט דתגדלנו‪.‬‬
‫ונראה מכ! דביאת מעוברת אליבא דר"ל וביאת‬
‫קט לדיד אע"פ שאינ קוני מ"מ מהווי מעשי יבו‪,‬‬
‫ומעשה יבו מתיר ואפילו בלי חלות קני‪ .‬ועוד נראה‬
‫דעיקר מצות היבו היא לעשות מעשה הביאה ולא‬
‫חלות הקני‪ ,‬ולפיכ! ביאת מעוברת וביאת קט מתירי‬
‫את היבמה‪ ,‬משו דהיבמי קיימו מצות יבו דביאה‬
‫א בלי קני‪ ,‬וההיתר חל מפני עיקר קיו המצוה‬
‫דביאה המהווה מעשה היבו‪ ,‬ואינו תלוי בקני ‪.(32‬‬
‫ויעויי ברש"י לקמ )ד לה‪ (:‬ד"ה דלא סגי‬
‫בלא"ה דס"ל דאחר ביאת מעוברת אינה יוצאת לא‬
‫בגט ולא בחליצה‪ ,‬שכתב וז"ל דלא מיפטרה בלא‬
‫ביאה לאחר שהפילה דא לא יחזור ויבעול לא מצי‬

‫שאר האחי והצרות מדאורייתא‪ ,‬מאחר שנתקיימה קיו מצות‬
‫יבו דביאה בלי קני‪ .‬אמנ יש להעיר‪ ,‬דבשלמא במעוברת י"ל‬
‫דהביאה מהווה קיו מצוה שהרי היא והיב מחויבי במצות‬
‫יבו‪ .‬א! צ"ע בקט דלאו בר חובת מצוה הוא‪ .‬וי"ל דלקט יש‬
‫קיו מצוה בלי חובה‪ ,‬א"נ דלקט יש מעשה מצוה בלי קיו‬
‫מצוה‪ .‬ועיי בחידושי הגר"ח על הרמב" )הל' קרב פסח(‪.‬‬
‫ועיי לעיל בשיעורי אות ח'‪.‬‬

‫‪fi‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫למפטרה בגט דאי אד יכול להוציא את יבמתו בגט‬
‫אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה‪,‬‬
‫ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא‬
‫עליה עכ"ל‪ .‬ולכאורה דבריו מרפסי איגרי‪ ,‬דממ"נ א‬
‫ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט וא לא קונה למה‬
‫לא מועלת חליצה למפטרה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫והנה אליבא דריש לקיש )לקמ לה‪ (:‬חליצת‬
‫מעוברת אינה חליצה כמו שיבו מעוברת אינו יבו‪.‬‬
‫ויל"ע בזה אליבא דפרש"י דסובר אליבא דר"ל‬
‫שאע"פ שיבו מעוברת אינו קונה מ"מ הוי מעשה‬
‫וקיו מצוה‪ ,‬דא"כ למה הקשה והשיבה הגמרא )ש(‬
‫על ריש לקיש מדי חליצת מעוברת שפוסלתה לכהונה‬
‫וז"ל לדיד! דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה‬
‫אמאי פסלה מ הכהונה‪ ,‬א"ל מדרבנ ולחומרא‬
‫בעלמא ע"כ‪ ,‬דלכאורה במקו לענות דהוי חומרא‬
‫בעלמא מדרבנ היתה צ"ל אחרת‪ ,‬דכמו דביאת‬
‫מעוברת חלה כמעשה וקיו יבו בלי קני יבו‪ ,‬ה"ה‬
‫בחליצת מעוברת‪ ,‬דאע"פ דחליצתה לא קונה ולא‬
‫פוטרתה לשוק דקני החליצה אינו חל‪ ,‬מ"מ יש מעשה‬
‫וקיו מצות חליצה ומשו"ה פסולה לכהונה כחלוצה‪.‬‬

‫א לפי מה שביארנו דברי רש"י מאירי‬
‫לעיניי‪ ,‬דס"ל דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה‬
‫מ"מ מהוה מעשה יבו‪ ,‬שבכ! קיי היב מצות יבו‬
‫והתיר את האיסור דאשת אחיו‪ .‬ומאחר שקיי היב‬
‫מצות יבו אינו יכול לחלצה דא"א לקיי מצות‬
‫חליצה אחרי מצות יבו‪ ,‬דמצות היבמה היא או לקיי‬
‫איתה מצות יבו או לקיי איתה מצות חליצה ולא‬
‫את שתיה בזו אחר זו‪ .‬אמנ מעשה היבו דמעוברת‬
‫לא קנאה‪ ,‬ועדיי זקוקה היא בזיקת יבמי ליבמה‬
‫ולקנותה משו שלא חל בה חלות קני אשת איש‪ .‬וגט‬
‫לא מועיל לזיקה אלא לחלות אישות גמורה דאשת‬
‫איש בלבד‪ .‬ומשו"ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה‪,‬‬
‫אלא שיחזור ויבא עליה אחרי ההפלה כדי לקנותה‪.‬‬
‫וחידש רש"י דיבו מעוברת חל בשתי ביאות –‬
‫בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת לקיי מצות ביאת‬
‫יבו‪ ,‬ובביאה שניה אחרי שהפילה לקנותה בקני‬
‫היבו ‪ ,(33‬משו דמצות היבו וקני היבו אינ‬
‫תלויי זה בזה ‪.(34‬‬

‫ונראה אליבא דרש"י שיש להבחי בי יבו‬
‫לבי חליצה‪ .‬דביאת יבו מהווה מעשה וקיו מצות‬
‫יבו ואע"פ שהביאה אינה קונה‪ .‬משא"כ חליצה‬
‫שאינה קונה שאינה חלה כמעשה חליצה וכקיו מצוה‬
‫כלל‪ .‬והביאור בזה שישנ שתי מצוות ביבו‪ :‬א( לבא‬
‫עליה; וב( ולקנותה‪ ,‬וכדכתיב "יבמה יבא עליה ולקחה‬
‫לו לאשה"‪ .‬ולפיכ! מצות ביאת יבו אינה תלויה‬
‫בחלות קני יבו‪ ,‬ובמעוברת מקיי מצות ביאת‬
‫היבמה בלי הקני‪ .‬משא"כ בחליצה‪ ,‬שיש רק מצוה‬
‫אחת דחליצה והיא לפוטרה לשוק‪ ,‬ובלי חלות הפטור‬

‫‪ (33‬וצ"ל דרש"י סובר שהביאה הראשונה דוחה את‬
‫האיסור דאשת אח משו דהוי מעשה מצות יבו ואע"פ שלא‬
‫קונה‪ .‬וצ"ע מהו המתיר של הביאה השניה‪ .‬וי"ל דקני יבו‬
‫נמי מתיר‪ .‬ויתכ שהקני מהווה מתיר בפני עצמו‪ .‬א"נ שהקני‬
‫מהווה ג"כ מצוה‪ ,‬ומצות הקני מתירה‪ .‬ועוד י"ל שמאחר‬
‫שהביאה הראשונה דחתה את האיסור דאשת אח‪ ,‬האיסור‬
‫הותרה לגמרי‪ .‬ונ"מ בא בא עליה פע שנית כשהיא מעוברת‬
‫א עובר על איסור אשת אח או לא‪ .‬דלכאורה ההיתר דאשת‬
‫אח דהותרה חל מחמת גזיה"כ ולקחה לו לאשה דנעשית‬
‫כאשתו לכל דבר‪ ,‬ובביאה הראשונה דמעוברת עוד לא קנתה‬
‫ולא נעשית אשתו לכל דבר‪ ,‬ולכ רק ביאת היבו הראשונה‬

‫עצמה הותרה ואילו הביאה השניה במעוברת אסורה‪ .‬ומ"מ‬
‫אחרי שהפילה מותר לבעול ביאת קני שדוחה את האיסור‬
‫דאשת אח ומתירה לגמרי מאחר דנעשית כאשתו לכל דבר ע"י‬
‫הקני‪ .‬ומשמע נמי מלשו הר"י )בד ג‪ (:‬דההיתר דביאה שניה‬
‫ביבמה דעלמא חל מחמת דנעשית אשתו בביאה ראשונה‪ ,‬א!‬
‫בביאת מעוברת דלא קנה ביאה שניה אסורה היא כל זמ שהיא‬
‫מעוברת‪.‬‬
‫‪ (34‬ולפי"ז יוצא שא סוברי דקני היבו זקוק לשני‬
‫עדי קיו )עיי ברמ"א אה"ע קס"ו‪ :‬ב'(‪ ,‬א היב ייבמה בלי‬
‫עדי אע"פ שלא קנאה מ"מ קיי מצות ביאת יבו‪ ,‬ולא תצא‬
‫לא בגט ולא בחליצה כמו במעוברת לרש"י‪ ,‬והוא חידוש עצו‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫מעשה החליצה בעצמו אינה מצוה ולא חלות ש‪,‬‬
‫שאינו אלא הסרת נעל בעלמא דאינה כלו‪ .‬ומשו"ה‬
‫הגמרא דנה אליבא דר"ל למה פוסלת חליצת מעוברת‬
‫לכהונה שהרי ליכא קיו מצות חליצה וחלות ש‬
‫חליצה כלל‪ .‬וע"ז משיבה הגמרא דחומרא בעלמא‬
‫הוא ‪.(35‬‬

‫שיעורי‬

‫יח‬

‫לו משו לאו או משו עשה ואצ"ל שנייה ה"ז קנה‬
‫קני גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר‬
‫שהרי נפטרו עכ"ל‪ ,‬ומשמע שרק כשקונה אותה קני‬
‫גמור מוציאה בגט בלבד‪ ,‬ואילו אלמנה לכ"ג שלא‬
‫קנתה קני גמור לא סגי לה בגט בלבד וצריכה א‬
‫חליצה ע הגט‪ ,‬וצ"ע בזה‪ .‬עכ"פ שיטת מהרש"א היא‬
‫שאלמנה שנתייבמה לכ"ג יוצאת בגט בלי חליצה‬
‫ואילו צרתה צריכה חליצה‪ .‬ושיטתו תמוהה‪ ,‬שא‬
‫יבו כ"ג קונה את האלמנה לגמרי לצאת בגט בלי‬
‫חליצה‪ ,‬א"כ למה צריכה צרתה חליצה‪ ,‬ולא נפטרת‬
‫לשוק ביבו האלמנה ככל צרת יבמה דעלמא‪ ,‬שאחרי‬
‫היבו נפטרת הצרה לשוק בלי חליצה‪.‬‬

‫י( די יבמה אלמנה לכ"ג שחולצת ולא מתייבמת‬
‫)ד כ‪ (.‬משו שאי עשה דוחה ל"ת ועשה כדאיתא‬
‫לקמ )ד כא‪ .(.‬וא עבר הכ"ג ויבמה שיטת מהרש"א‬
‫לקמ )ד כ‪ :‬ד"ה ביאת כ"ג( שהיבמה עצמה נקנית‬
‫ליב כ"ג ויוצאת בגט בלי חליצה‪ ,‬ואילו צרתה אינה‬
‫נפטרת אלא בחליצה‪ .‬ובקרני רא )ש( איתא שכ!‬
‫היא נמי שיטת הרמב" שכתב )פ"ו מהל' יבו‬
‫וחליצה הל' י"א( וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מ‬
‫הנשואי ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאי עשה‬
‫דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬והואיל ולא קנה מ התורה קני‬
‫גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלו" עכ"ל‪ .‬ומדלא‬
‫כתב הרמב" שהיבמה עצמה צריכה חליצה ע גיטה‬
‫אלא כתב רק שצרתה צריכה חליצה משמע דס"ל‬
‫שהאלמנה עצמה שנתייבמה לכ"ג יוצאת בגט בלי‬
‫חליצה‪ .‬א! נראה שאי תפיסת קרני רא ברמב"‬
‫מוכרחת שהרי הרמב" כתב שהכ"ג לא קנה את‬
‫האלמנה מ התורה קני גמור‪ ,‬ומשמע מכ! שמשו‬
‫שהיב לא קנתה קני גמור שהיבמה עצמה אינה‬
‫יוצאת בגט בלי חליצה‪ .‬והנה בחייבי לאוי גרידא כתב‬
‫הרמב" )ש הל"כ( וז"ל עבר ובעל יבמתו האסורה‬

‫ונראה דס"ל למהרש"א שבאלמנה לכ"ג חל‬
‫קני יבו בלי קיו מצות יבו ומשו דשני הדיני ‪$‬‬
‫קני היבו ומצות היבו ‪ $‬אינ תלויי זה בזה‪ ,‬וז"ל‬
‫המהרש"א‪ :‬כיו דאי עשה דוחה ל"ת והכא לא‬
‫מקוי בה מצות ייבו כלל ועדיי צרתה זקוקה לייב‬
‫אבל בהיא גופא כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו‬
‫למ"ד אי עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוי בה מצות‬
‫ייבו הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קידושי תופסי‬
‫בחייבי לאוי וסגיא לה בגט ואפילו באלמנה מ‬
‫הנשואי איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט‬
‫דקידושי תופסי בחייבי לאוי ועשה כו' עכ"ל‪.‬‬
‫אליבא דמהרש"א קני היבו חל באלמנה לכ"ג בלי‬
‫קיו מצות יבו ‪ .(36‬והקני חל בה בדומה לקני‬
‫קידושי דעלמא שחל באלמנה לכ"ג‪ ,‬דס"ל למהרש"א‬

‫‪ (35‬יש להקשות ע"ז דלקמ בשיעורי )אותיות י"ב‪$‬י"ד(‬
‫קבע רבינו זצ"ל דבחליצה פסולה אע"פ דהקני כבר חל מ"מ‬
‫עושי חליצת חיזור כדי לקיי המצוה דחליצה‪ ,‬ולא בשביל‬
‫הקני‪ .‬ונראה לחלק‪ ,‬שבחליצת מעוברת הקני אינו חל כלל‬
‫ולכ המצוה נמי אינה חלה כלל‪ ,‬דליכא מצוה בלי קני ופטור‪.‬‬
‫משא"כ בחליצה פסולה‪ ,‬שהקני חל בשעת החליצה הראשונה‪,‬‬
‫וחוזרי וחולצי כדי לגמור את הפטור לשוק‪ ,‬דאזי חליצת‬
‫החיזור מהוה מעשה מצות חליצה‪ ,‬דהא על ידה חל הפטור‪.‬‬
‫משא"כ בחליצת מעוברת שאינה חלה כלל‪ ,‬לא לקני ולא‬

‫לפטור‪.‬‬
‫‪ (36‬ואמר מו"ר זצ"ל שהחסרו בקיו המצוה אינו משו‬
‫די מצות הבאה בעבירה דדי זה חל רק בגזל‪ ,‬עיי בשיעורי‬
‫למס' סוכה )ד קכ‪$‬קכ"ח(‪ ,‬אלא דחל די מיוחד במצות יבו‬
‫שאינה חלה בביאה אסורה‪ .‬ושמעתי מהרה"ג ר' משה שפירא‬
‫שליט"א מירושלי שהחסרו בקיו המצוה חל מפני די‬
‫"ולקחה לו לאשה‪ ,‬כיו שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר"‬
‫)לקמ ד כ‪ (.‬שמפני שאסורה לו אינה "אשתו לכל דבר"‪,‬‬
‫ומשו"ה אינו מקיי את המצוה‪.‬‬

‫‪hi‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫שקני היבו מהוה מעשה קני‪ ,‬וחל מדי מעשה קני‬
‫כמו בקידושי‪ ,‬ואינו קני בפני עצמו שחל ממילא‬
‫משמי מחמת קיו המצוה‪ .‬ואילו פטור הצרה תלוי‬
‫בקיו מצות יבו‪ .‬ומאחר שביאת אלמנה לכ"ג אינה‬
‫קיו מצוה משו דהביאה אסורה באיסור ל"ת ועשה‪,‬‬
‫צרתה לא נפטרת וזקוקה לחליצה ‪.(37‬‬
‫והבאנו למעלה שהקרני רא סובר שהרמב"‬
‫פסק כמהרש"א‪ .‬והבחי איפוא בי קני יבו לבי‬
‫מצות יבו‪ .‬בר מלשונו של הרמב" קצת לא משמע‬
‫הכי שהרי ביאר את פסקו וכתב ז"ל שאי עשה דוחה‬
‫ל"ת ועשה‪ ,‬והואיל ולא קנה מ התורה קני גמור לא‬
‫הותרה צרתה לזר עד שתחלו" עכ"ל‪ .‬ומשמע‬
‫שהרמב" סובר שזיקת האלמנה לכ"ג הויא זיקה‬
‫קלישא‪ ,‬שהרי אסור לייבמה ולכ עיקר זיקתה היא‬
‫יותר לחליצה ולא כ"כ ליבו‪ .‬ואילו צרותיה זקוקות‬
‫בזיקה גמורה ליבו ולחליצה‪ .‬ומשו שזיקת האלמנה‬
‫קלשא משו"ה כשמייבמה הכ"ג קונה אותה בקני‬
‫שאינו גמור מפני שחומר הקני תלוי בחומר הזיקה‪.‬‬
‫ולכ אחרי היבו האלמנה יוצאת בגט בלי חליצה‪,‬‬
‫משו שע היבו כל הזיקה הקלושא דידה פקעה‬
‫וחל במקומה קני אישות שאינו גמור‪ .‬משא"כ צרותיה‬
‫ויל"ע לפי"ז בחייבי לאוי גרידא אפי' א עדל"ת למה‬
‫פטרה צרתה דכיו דביאה שניה אסורה בה הרי חסרה "ולקחה‬
‫לו לאשה"‪ .‬וצ"ל דלא צריכי ההיכי תימצי ד"ולקחה לו" אלא‬
‫שהביאה תהיה ביאת היתר דאזי חל ה"ולקחה לו לאשה"‬
‫ונחשבת אשה הראויה לו בשעת הביאה‪ ,‬וא עדל"ת הרי ראויה‬
‫לו לאשה בשעת הביאה ואע"פ שנאסרה מיד אחרי הביאה‪.‬‬
‫‪ (37‬אמנ נראה דא למהרש"א אסור לו לכ"ג לייב את‬
‫צרת האלמנה מדי בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתי )לקמ‬
‫ד מד‪ ,(.‬והצרה זקוקה למצות חליצה בלבד ולא למצות יבו‪.‬‬
‫ויל"ע למ"ד יש זיקה )לקמ ד יז‪ (:‬מהו די הצרה בדי זיקה‪.‬‬
‫ומסתבר שאי בה זיקה מכיו דאינה זקוקה אלא למצות חליצה‬
‫בלבד שהרי קני היבו כבר חל באלמנה‪ ,‬ואינה דומה לאלמנה‬
‫לכ"ג עצמה דחל בה חלות די זיקה‪ ,‬דשאני באלמנה לכ"ג‬
‫דהמחייב דיבו חל בה שזקוקה ליבו‪ ,‬אלא שהביאה אסורה‪,‬‬
‫משא"כ בצרתה אחרי שייב את האלמנה שכבר קנה היב את‬
‫האלמנה ובנה בית אחיו ומשו"ה הצרה הופקעה מיבו דאי‬

‫שיעורי‬

‫הזקוקות בזיקה גמורה‪ ,‬דרק יבו גמור בלבד יכול‬
‫להפקיע את זיקת‪ ,‬ומאחר שיבו גמור לא חל‬
‫באלמנה‪ ,‬צרותיה עוד זקוקות ה וצריכות חליצה‪.‬‬
‫בר יש שיטת ראשוני )עיי במגיד משנה פ"ו‬
‫מהל' יבו הל"י בש בעל הלכות גדולות ובמאירי‬
‫לקמ ד כ( דס"ל דביאת אלמנה לכ"ג אינה קונה‬
‫אותה כלל ומדאורייתא צריכה רק חליצה בלבד בלי‬
‫גט‪ .‬ויתכ דס"ל שקני יבו תלוי במצות יבו ומאחר‬
‫שבאלמנה לכ"ג חסרה קיו מצות יבו א קני‬
‫היבו אינו חל בה דס"ל דקני היבו חל משמי‬
‫מחמת קיו המצוה ‪.(38‬‬

‫ושיטת‬

‫רש"י )לקמ ד כ‪ :‬ד"ה פוטרת( ‪(39‬‬

‫שאלמנה לכ"ג שנתייבמה צריכא גט וחליצה‪ .‬ויתכ‬
‫דס"ל דביאת יבו דאלמנה לכ"ג קנתה מדי מעשה‬
‫קני כמו שקונה בקידושי איסור דעלמא‪ .‬א! מאחר‬
‫שהכ"ג לא קיי מצות יבו משו"ה לעני המצוה‬
‫נשארת בה מקצת זיקה לחליצה‪ .‬ומפני כ! האלמנה‬
‫צריכה ג גט וג חליצה – גט משו הקני וחליצה‬
‫משו המצוה‪.‬‬

‫לבנות ב' בתי‪ ,‬ולפי' אי בה חלות זיקה‪ .‬ועיי בשיעורי לקמ‬
‫)ד כט‪ (:‬ד"ה רב אשי כו' ובתוס' לקמ )ד כט‪ (.‬ד"ה אלא‬
‫כו'‪.‬‬
‫‪ (38‬עוד יתכ דשיטה זו ס"ל שאלמנה לכ"ג מופקעת‬
‫מיבו ע"פ גזיה"כ "יבמתו" יש ל! יבמה אחת שעולה לחליצה‬
‫ואינה עולה לייבו )לקמ ד כ‪ ,(.‬ועיי בתוס' להל )ד כ‪(:‬‬
‫ד"ה גזירה‪.‬‬
‫ועוד י"ל דשיטה זו סוברת שמאחר שאסור לייב אלמנה‬
‫לכ"ג שאי עשה דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬לכ לא הותר איסור אשת‬
‫אחיו בשעת היבו‪ ,‬ומשו כ! הקני אינו חל‪ .‬ואילו יתכ‬
‫למהרש"א שאיסור אשת אחיו הותר בשעת הנפילה ליבו‪ ,‬וא‬
‫באלמנה לכ"ג איסור אשת אחיו הותר‪ ,‬ומשו"ה היבו קונה‬
‫בה‪ ,‬עיי לעיל )ב‪ (.‬ד"ה הקדמה‪ :‬מצות יבו באשת אחיו‪:‬‬
‫הודחה או הותרה‪.‬‬
‫‪ (39‬עיי בלשונו ש ודו"ק‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫שיעורי‬

‫כ‬

‫והמהרש"א חולק ע"ז דס"ל שמאחר שהכ"ג‬
‫קונה את האלמנה בקני אישות גמור א"א שתהיה עוד‬
‫זקוקתו למצות חליצה‪ ,‬וכדאיתא בגמרא )לקמ ד‬
‫לט‪ "(.‬אמר קרא ולקחה לו לאשה‪ ,‬כיו שלקחה הרי‬
‫היא כאשתו לכל דבר" ע"כ‪ .‬ומשו"ה ס"ל למהרש"א‬
‫דצריכה גט ולא חליצה‪ .‬ומאיד! צרתה עדיי זקוקה‬
‫למצות חליצה ולא נפטרת ע"י קני האלמנה שהרי לא‬
‫קיי היב המצוה ע האלמנה‪ ,‬וקיו המצוה פוטרת‬
‫את הצרה‪.‬‬

‫דביאת יבו הוא לעשות "כסדר המצוה" ולקיי מצות‬
‫היבו‪ ,‬וקני היבו חל ממילא מאחר שקיי את‬
‫המצוה‪ ,‬ועקב כ! רק ביאה שיש בה מצוה קונה ולא‬
‫כס ושטר‪ .‬וצ"ע בשיטתו שהרי ביבו אלמנה לכ"ג‬
‫ס"ל לרש"י דצריכא גט וחליצה‪ ,‬וכדמבואר דס"ל‬
‫שהקני חל בלי קיו המצוה‪ ,‬ומחמת הקני שקנה בה‬
‫צריכה גט‪ ,‬וצריכה ג חליצה בשביל קיו המצוה‬
‫שעדיי לא קיימה‪ ,‬וצ"ע היא! חל הקני בלי קיו‬
‫מצוה‪ ,‬ומ"ש מכס ושטר שאינ קוני בה‪ .‬ואפשר‬
‫דס"ל לרש"י דשאני ביאת אלמנה לכ"ג מכס ושטר‬
‫משו דביאתה מהוה עכ"פ מעשה מצות יבו מכיו‬
‫שעשה "כסדר המצוה" דהיינו שבעלה‪ ,‬ואע"פ דליכא‬
‫בה קיו המצוה מ"מ קונה במקצת‪ .‬משא"כ בכס‬
‫ושטר שאינ אפילו מעשה מצות יבו‪ ,‬ומשו"ה כס‬
‫ושטר אינ קוני כלל‪ .‬ואילו ביאת אלמנה לכ"ג‬
‫משו דהוי עכ"פ מעשה מצוה קונה‪ ,‬א! אינו גומר‬
‫בה כביאת יבמה דעלמא כשמקיי את המצוה‪ .‬ומשו‬
‫שבאלמנה לכ"ג חסרה קיו המצוה משו"ה צריכה גט‬
‫וחליצה‪ ,‬וצ"ע בזה‪.‬‬

‫עוד יתכ אליבא דרש"י דיבו אלמנה לכ"ג יוצר‬
‫די תרתי דסתרי שהרי מדי מעשה קני קנתה ומדי‬
‫מצוה לא קנתה‪ ,‬ולפיכ! דינה בתרתי דסתרי‪ ,‬שקונה‬
‫אותה ולא קונה אותה‪ ,‬ודינה חלות ספק‪ ,‬להתנהג‬
‫לחומרא כאשת איש וג להתנהג לחומרא כזקוקתו‪,‬‬
‫וצ"ע בזה ‪.(40‬‬

‫יא( כתב הרמב" )פ"א מהל' יבו הל"א( וז"ל‬
‫מצות עשה מ התורה שייב אד אשת אחיו מאביו‬
‫בי מ הנשואי בי מ האירוסי א מת בלא זרע‬
‫שנא' וב אי לו יבמה יבא עליה‪ .‬ומ התורה א"צ‬
‫לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו אותה לו מ‬
‫השמי אלא יבוא עליה עכ"ל‪ .‬לשונו מורה דס"ל‬
‫שביאת יבו אינה מעשה קני כבקדושי אלא מעשה‬
‫מצוה‪ ,‬ומ השמי הקנו לו יבמתו בזיקה‪ ,‬וכשמקיי‬
‫את המצוה לבוא עליה נעשה אשתו ממילא בלי מעשה‬
‫קני‪.‬‬

‫ודומה דרש"י ס"ל שהכ"ג קונה את האלמנה א!‬
‫אינו קונה אותה בקני גמור‪ ,‬דחסרו המצוה מעכב‬
‫בחלות קני גמור‪ ,‬ורק מקצת קני חל בה כיו דעכ"פ‬
‫עשה מעשה קני של יבו‪ .‬ומשו כ! ס"ל לרש"י‬
‫דצריכא גט וחליצה מדאורייתא‪ ,‬דהקני חל במקצת‬
‫לחייבה בגט‪ ,‬א! זקוקה נמי למצוה כדי לגמור את‬
‫הקני‪ ,‬ומשו כ! צריכה חליצה‪ .‬וצ"ע אליבא דרש"י‬
‫לאיזה דיני הויא כאשתו ולאיזה דיני הויא כזקוקתו‪,‬‬
‫וצ"ע בזה‪.‬‬

‫אמנ רש"י לקמ )ד נב‪ .‬ד"ה נת( ביאר למה‬
‫כס ושטר אינ קוני ביבמה מ התורה וז"ל ואמר‬
‫לה התקדשי לי במאמר יבמי ואע"ג דיהב לה מידי‬
‫לאו קידושי גמורי ה כקידושי תורה שהרי אי‬
‫קידושי תופסי באשת אח והתורה לא התירתה לו‬
‫ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא‬
‫דכתבה בה רחמנא עכ"ל‪ ,‬משמע דס"ל שעיקר הדי‬

‫בר כבר הבאנו )באות ח'( שביבו אלמנה‬
‫לכ"ג יש ספק בהבנת שיטת הרמב" הא ס"ל‬
‫כמהרש"א שהאלמנה נקנית לגמרי לכ"ג ויוצאת בגט‬

‫‪ (40‬ועיי בשיעורי לקמ )ד ב‪ (.‬תוס' ד"ה ואחות‬
‫אשתו וברא"ש סי' ב' בדי יבו דנדה‪ .‬ובנוגע לדי ספק מחמת‬

‫תרתי דסתרי בהלכה עיי בשיעורי לקמ )ד ב‪ (.‬בד"ה שיטת‬
‫הרמב" בקידושי מיאו וקידושי שפחה חרופה‪.‬‬

‫‪`k‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫בלי חליצה אלא שצרתה צריכה חליצה או"ד‬
‫שהאלמנה נקנית בקני שאינו גמור ויוצאת בגט‬
‫וחליצה‪ .‬ולאור דברי הרמב" בפ"א )הל"א( עלינו‬
‫להבי את שיטתו ביבו אלמנה לכ"ג‪ .‬ונראה שא‬
‫הרמב" ס"ל שיבו אלמנה לכ"ג קונה לגמרי לצאת‬
‫בגט בלי חליצה אלא שצרתה צריכא חליצה הביאור‬
‫הוא שמעשה היבו קונה בלי קיו מצוה‪ ,‬ובהתא‬
‫לכ! האלמנה נקנית לכ"ג‪ ,‬וצרתה לא נפטרה משו‬
‫שא על פי שמעשה היבו קונה את היבמה ג בלי‬
‫קיו מצוה‪ ,‬מ"מ פטור הצרה זקוק לקיו מצוה‪ .‬עכ"ז‬
‫אליבא דהרמב" מעשה היבו אינו חל כמעשה קני‬
‫דעלמא כבקידושי וכפי שהרמב" קבע בפ"א‬
‫)הל"א(‪ ,‬אלא שמועיל כמעשה וחלות בפני עצמו שעל‬
‫ידו נגמרת ונשלמת הזיקה ומשמי מקני לו את‬
‫היבמה להיות לו לאשה גמורה‪ .‬ומזה א מבואר מדוע‬
‫הרמב" אינו מחייב שני עדי לקיו הדבר ביבו‬
‫משו שס"ל שיבו אינו מעשה קני וא לא מעשה‬
‫מצוה גרידא אלא שמהווה חלות ש ודי בפני עצמו‪,‬‬
‫דע"י מעשה היבו בזקוקתו אישות גמורה חלה ליב‬
‫ממילא משמי‪ .‬ולפיכ! כשכ"ג בא על האלמנה ועשה‬
‫מעשה יבו‪ ,‬אישות גמורה חלה ממילא‪ .‬בר משו‬
‫דלא קיי מצות יבו לא נפטרת הצרה‪ .‬ונראה שא‬
‫א ננקוט כצד השני בשיטת הרמב" שהרמב"‬
‫מחייב את האלמנה בגט וחליצה יסוד הביאור הוא‬
‫שמעשה היבו קונה ממילא משמי אלא שגמר הקני‬
‫תלוי בקיו המצוה‪ ,‬וביאת האלמנה דהויא מעשה‬
‫יבו א! אינה קיו מצות יבו קונה במקצת‪ ,‬א! לא‬
‫קונה את האלמנה לגמרי וצריכא גט וחליצה‪ .‬עכ"ז‬
‫אליבא דהרמב" מעשה היבו אינו מעשה קני‬
‫דעלמא שלא כמו מעשה הקידושי‪ ,‬דהוי חלות ש‬
‫בפני עצמו שעל ידו מקני ליב אשה משמי‪ ,‬והוא‬
‫משו שהיבו גומר את הזיקה שחלה משמי‪ .‬ונראה‬
‫שכ! פירש הרמב" את דברי רב אשי )בקידושי ד‬
‫ד‪ :(:‬מה ליבמה שכ זקוקה ועומדת עכ"ל‪.‬‬
‫אמנ עיי"ש ברש"י ובתוס' )עיי למעלה באות‬
‫ב'( שמפרשי שהיבמה זקוקה ליב באישות שחלה‬
‫מחמת קידושי המת‪ ,‬והיבו חל לגמור את זיקת היב‬

‫שיעורי‬

‫וקנינו דהוי המש! של אישות המת‪ .‬ויתכ שזהו נמי‬
‫יסוד שיטת הרמב" שקני היבו חל ממילא משמי‬
‫משו דהוי המש! אישות המת שחלה ליב לכתחילה‬
‫בזיקה ונגמרת ביבו‪ .‬בר ברמב" לא מפורש כ‬
‫שכתב רק דיבו הוי חלות משמי שחלה בזקוקתו‬
‫ואינו מעשה קני כבקידושי דעלמא‪ ,‬וצ"ע בזה‪ .‬ועיי‬
‫בשיעורי לקמ )ד יז‪ (:‬בעניני זיקה שהארכנו לבאר‬
‫הא האישות שחלה בזיקת יבו ובקני היבו הויא‬
‫המש! אישות המת או דהויא חלות אישות מחודשת‪,‬‬
‫ואכמ"ל‪.‬‬
‫יב( בגמרא לקמ )ד כ‪ (:‬איתא שיבמה אלמנה‬
‫מ הארוסי שנפלה לפני כ"ג לייבו אסורה לו‬
‫מדרבנ גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה‪ .‬ועיי"ש‬
‫בתוס' )ד"ה אטו( שכ' ז"ל לאו דוקא נקט ביאה שניה‬
‫דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית‬
‫בהערה והו"מ למימר גזירה אטו גמר ביאה עכ"ל‪.‬‬
‫ויעויי ברשב"א ש שחולק ע תוס' וז"ל וא"ת א"כ‬
‫ל"ל משו ביאה שניה‪ ,‬תיפוק לי תחלת ביאה אטו‬
‫גמר ביאה‪ .‬הא ליתא דאע"פ שקנאה משעת העראה‬
‫מ"מ מצוה עד גמר ביאה איתא דיבמה יבא עליה גמר‬
‫ביאה משמע‪ .‬א"נ משו דכתיב להקי לאחיו ש‬
‫ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע‪ ,‬אלא שריבה‬
‫הכתוב א העראה עכ"ל‪ .‬הרשב"א כתב שיש להתיר‬
‫גמר הביאה באלמנה מ האירוסי שנפלה לפני כ"ג‬
‫ליבו ואע"פ שתחילת הביאה קונה שע"פ שני‬
‫פסוקי שהביא יש מצות יבו לגמור את הביאה‪.‬‬
‫ועלינו לבאר את המחלוקת בינו לבי תוס'‪.‬‬
‫ונראה שהרשב"א סובר שמצות יבו וקני יבו‬
‫אינ תלויי זה בזה דאע"פ שהיב קונה בתחילת‬
‫הביאה מ"מ עדיי יש מצות ביאת יבו עד גמר‬
‫הביאה ומצוה זו דוחה את הלאו‪ .‬ומאיד! תוס' סוברי‬
‫שמצות היבו מתקיימת לגמרי ע הקני ואי מצוה‬
‫בפני עצמה לבא עליה עד שגומר את הביאה‪.‬‬
‫ולולי דמסתפינא מהראשוני היה נראה לבאר‬
‫את ההיתר לגמור את הביאה בדר! אחרת‪ .‬דיעויי‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫בשיעורי לקמ ‪ (41‬שקבענו שבעשה דוחה ל"ת עיקר‬
‫הדוחה אינו קיו המצוה אלא מעשה המצוה‪ ,‬ולפי"ז‬
‫י"ל שאע"פ שבודאי קיי את כל המצוה בשעת הקני‬
‫בתחילת הביאה עכ"ז עדיי עושה מעשה מצות יבו‬
‫עד גמר הביאה‪ ,‬ומעשה המצוה דוחה את הלאו ואע"פ‬
‫שכבר קיי את המצוה מלפני כ‪ .‬בר על תירו" זה‬
‫חלוקי התוס' דס"ל שאי מעשה מצות יבו חל‬
‫מאחר שכבר קיי את המצוה בחלות הקני בתחילת‬
‫הביאה ‪.(42‬‬
‫ועוד נראה לומר שיתכ שההיתר דמצוה שחל‬
‫בתחילת הביאה כשקנתה מתיר א את גמר מעשה‬
‫הביאה‪ ,‬ואע"פ שאי בו חלות ודי מעשה מצוה כלל‪.‬‬
‫ודי זה הוא מדי עשה דוחה ל"ת דהיינו שהעשה חל‬
‫להתיר את כל מעשה העבירה ואפילו את גמר מעשה‬
‫העבירה שעושה אחרי שקיי את המצוה‪ .‬ובהתא‬
‫לכ! ההיתר של קיו מצות יבו חל להתיר את כל‬
‫הביאה‪ ,‬ואע"פ שגמר הביאה אינו מעשה מצוה‪ ,‬מפני‬

‫‪) (41‬ד ו‪ (.‬תוס' ד"ה שכ הכשר מצוה‪.‬‬
‫‪ (42‬עיי בפרש"י למס' שבת )ד קלג‪ (:‬בדי שחוזרי‬
‫בשבת למול ציצי שאינ מעכבי את המילה‪ ,‬ברמב" )פ"ב‬
‫מהל' מילה הל"ד( ובחידושי מר רי"ז הלוי על הרמב" )פ"ד‬
‫מחנוכה הל"א(‪ .‬ובציור ההוא יש מעשה מצוה א אחרי שקיי‬
‫את המצוה‪ .‬בר שאני הת מכיו דיש הידור מצוה במילת‬
‫הציצי ולפי' הוי נמי מעשה מצוה‪.‬‬
‫‪ (43‬לכאורה סברא זו יותר נכונה א ננקוט שעדל"ת‬
‫הותרה ולא דחויה‪ ,‬עיי בשיעור הראשו למסכתי ובהערה ‪.4‬‬
‫‪ (44‬דנתי בזה ע הרה"ג ר' משה שפירא שליט"א‬
‫מירושלי ואמר לי דיתכ דשאני גמר ביאה מיציאה באבר חי‪.‬‬
‫דהרי אפשר לבעול את היבמה בהעראה בלי לגמור את הביאה‪,‬‬
‫ולכ ס"ל לתוס' דמעשה מצות יבו נגמרת בתחילת הביאה‬
‫כשקנתה‪ ,‬ובחייבי לאוי אי לו היתר ודחייה לגמור את הביאה‪.‬‬
‫משא"כ ביציאת אבר דא"א לבעול בלעדה‪ ,‬ולכ הו"ל היציאה‬
‫א אליבא דתוס' חלק ממעשה המצוה‪ .‬וכפי שקבענו הדוחה‬
‫בעדל"ת הוי מעשה המצוה ולא קיו המצוה‪ ,‬ולפיכ! היציאה‬
‫מותרת א באבר חי‪ .‬משא"כ כשפירסה אשתו נדה בשעת‬

‫שיעורי‬

‫כב‬

‫שההיתר של מצוה חל לכל מעשה העבירה מתחילתה‬
‫ועד סופה ‪ .(43‬ועל תירו" זה חולקי תוס' והרשב"א‬
‫דס"ל שאחרי שקיי את המצוה בתחילת הביאה א"א‬
‫להתיר לו את גמר הביאה מאחר שאינה מעשה מצוה‬
‫כלל‪ .‬ובהתא לכ! קבע הרשב"א שיש קיו מצוה ע‬
‫גמר הביאה‪.‬‬
‫אמנ נראה שיש לעיי אליבא דהתוס' דס"ל‬
‫שההיתר דמצוה חל רק עד שעת קיו המצוה ולא‬
‫יותר דלפי"ז לא רק גמר הביאה אסורה אלא א‬
‫היציאה באבר חי צ"ל אסורה וכדמצינו בדי מי שבא‬
‫על אשתו ופירסה נדה תחתיו שחייב לפרוש באבר מת‬
‫כדי שלא תהיה לו הנאה ביציאתו כבביאתו )שבועות‬
‫ד יז‪ ,(:‬דה"ה הכא משקיי את המצוה בהעראה בדי‬
‫הוא שיפרש באבר מת מכיו דההיתר דמצוה פסק ע‬
‫הקני בשעת העראה‪ ,‬ודי זה מושמט מדברי התוס'‪,‬‬
‫וצ"ע ‪.(44‬‬

‫תשמיש דאנוס הוא לצאת‪ ,‬א! אינו אנוס לצאת באבר חי‬
‫ולהנות‪ ,‬ומשו"ה אסור לפרוש באבר חי וחייב לפרוש באבר‬
‫מת‪ .‬והביא ראייה לדבריו מפסקי התוס' למס' זבחי אות ס"ט‪,‬‬
‫דתוס' )זבחי ד צז‪ :‬ד"ה ואחד( הקשו על הגמרא ש דאמרה‬
‫דאילולא גזיה"כ ועצ לא תשברו בו הייתי אומר עדל"ת‪ ,‬וז"ל‬
‫התוס'‪ :‬דהיכי אתי עשה ודוחה לא תעשה הא בעידנא דמתעקר‬
‫לאו דשבירת עצ לא מקיי עשה דאכילה עכ"ל‪ ,‬ותירצו‬
‫בפסקי תוס' וז"ל א אי אפשר לקיי עשה בעני אחר לא‬
‫בעינ בעידנא דמעקר לאו לקיי עשה עכ"ל‪ .‬ביאור תירוצ‬
‫ששבירת עצ מהווה מעשה מצוה דאכילת פסח ואע"פ דאינו‬
‫מעצ קיו המצוה‪ ,‬ומעשה מצוה דוחה ל"ת א בלי קיו‬
‫מצוה‪ .‬וה"ה בפרישת האבר המהווה מעשה מצות יבו ואע"פ‬
‫שכבר קיי המצוה מלפני כ‪ ,‬ומדי מעשה מצוה דוחה ל"ת‬
‫דביאת איסור‪ .‬ולפי"ז שיטת פסקי התוס' אינו רק היתר לעני‬
‫די בעידנא אלא הגדרת מעשה מצוה בכל התורה כולה‪ ,‬דכל‬
‫מעשה דא"א לקיי את המצוה בלעדיו נחשב למעשה מצוה‬
‫ואע"פ שאינו מגופו של קיו המצוה‪ ,‬ומעשה מצוה דעלמא‬
‫דוחה ל"ת‪ .‬ובכ ה"ה הכא לעני יציאה הו"ל מעשה מצוה‬
‫ועדל"ת‪.‬‬

‫‪bk‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫ועכשיו נעבור לבאר את מה שכתב הרשב"א‬
‫שקיימת חובת מצוה להקי לאחיו ש‪ ,‬ובגמר הביאה‬
‫הוא דאיכא הקמת ש‪ .‬ולפי"ז היב מקיי מצות‬
‫יבו בגמר הביאה ע"י הקמת ש לאחיו‪ ,‬אלא שקני‬
‫היבו חל בתחילת הביאה בלי קיו המצוה דהקמת‬
‫ש‪ .‬ולפי"ז לכאורה יוצא שלרשב"א קני היבו‬
‫ומצות היבו מהוי שני דיני שוני שאינ תלויי‬
‫זה בזה‪ .‬בר יתכ שלרשב"א יש שתי מצוות ביבו‪:‬‬
‫א( קני היבו שחל בהעראה דהיינו מצות "ולקחה לו‬
‫לאשה"; וב( הקמת ש שחלה בגמר הביאה דהיינו‬
‫מצות "להקי לאחיו ש"‪ .‬וע"ז חולקי תוס' דס"ל‬
‫שגופה של מצות יבו הוא רק הקני‪ ,‬ומקיי היב‬
‫את מצות היבו בשעת הקני שחל בתחילת הביאה‪,‬‬
‫ואילו גמר הביאה מעשה רשות בעלמא הוא ואינו‬
‫חלות מצוה כלל‪.‬‬
‫אמנ יש לעיי במה שהעלנו אליבא דהרשב"א‬
‫דיתכ דס"ל שיש רק קיו מצות הקמת הש ביבו‬
‫והקני אינו מצוה כלל ומהוה חלות בפני עצמו‪ ,‬דא"כ‬
‫קשה עליו את קושית הריב"א שבתוס' )ד כ‪ .‬ד"ה‬
‫יבא( דלמה חל די עדל"ת ביבו דאלמנה בתולה‬
‫כשהיא מתיבמת לכ"ג שהרי חסרה בה את המצוה‬
‫דהקמת הש כיו דהויא בתולה ואי אשה מתעברת‬
‫מביאה ראשונה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫לגברא של היב והיבמה‪ .‬ולפיכ! זק זקנה ובתולה‬
‫יכולי לקיי את המצוה דיבו‪ ,‬דאע"פ שבתורת‬
‫גברא אינ ראוי להקמת ש‪ ,‬מ"מ אי זה מעכב‬
‫בקיו המצוה‪ ,‬אלא רק שיבעלו במעשה ביאה באופ‬
‫הראוי להקמת ש‪.‬‬
‫וכ"ז שלא כשיטת התוס' והריב"א דס"ל שאי‬
‫במעשה היבו מצוה דהקמת ש כלל‪ ,‬משו דהמצוה‬
‫היא רק חלות הקני‪ ,‬אלא שיש כמה אנשי‬
‫הממועטי מיבו מפני שאינ ראוי להקי ש כמו‬
‫סריס ואיילונית‪ .‬עיי בתוס' ד"ה יבא )ד כ‪.(.‬‬
‫אמנ למה שהעלנו דיתכ דס"ל לרשב"א‬
‫שישנ שתי מצוות ביבו‪ :‬א( מצות קני; וב( מצות‬
‫הקמת ש‪ .‬ואליבא דביאור זה נראה שקושית הריב"א‬
‫אינה קשה שהרי אע"פ שבתולה אינה ראויה להקמת‬
‫ש מ"מ בת יבו היא לעני קני‪ ,‬שקני היבו מהוה‬
‫קיו מצות עשה ושפיר חל ביבומה די עדל"ת‪.‬‬
‫אלא שיש לעיי שא ננקוט אליבא דהרשב"א‬
‫שיש שתי מצוות שונות שמקיימי אות ביבו‪ ,‬מצות‬
‫קני ומצות הקמת הש‪ ,‬למה קבעה הגמרא שאסור‬
‫לייב אלמנה מ האירוסי גזירה ביאה ראשונה אטו‬
‫ביאה שניה‪ ,‬שהרי כדי לקיי מצות הקמת הש בדי‬
‫הוא שא הביאה השניה תהיה מותרת‪ ,‬שהרי בתולה‬
‫יכולה להתעבר רק מהביאה השניה‪.‬‬

‫ונראה שאי הרשב"א מחייב ביאה הראויה‬
‫בהיכי תמצי להקמת הש‪ ,‬דא"כ זק זקנה קט קטנה‬
‫ובתולה לעול לא יקיימו מצות יבו‪ ,‬ופשיטא‬
‫שמקיימי מצוה‪ .‬אלא נראה דס"ל לרשב"א שכדי‬
‫לקיי את המצוה דיבו חייב היב לבעול את היבמה‬
‫בביאה בדר! דראויה להקמת ש דהיינו בביאה‬
‫גמורה‪ .‬א! דינו מוגבל לעצ מעשה הביאה ולא‬

‫ונראה שחלות ש יבו חל רק במעשה יבו‬
‫אחד ובביאה הראשונה בלבד כפשטות דקרא "יבמה‬
‫יבא עליה ולקחה לו לאשה"‪ ,‬וא"א לעשות ביאה שניה‬
‫כדי לקיי מצות הקמת הש‪ ,‬משו דרק ביאה‬
‫ראשונה בלבדה נקראת מעשה יבו ולא ביאה שניה‪.‬‬
‫והרשב"א אינו ר"ל דיתכ ביאת יבו שנית בנוס‬

‫אמנ עדיי צ"ע‪ ,‬דהניחא אליבא דאביי )שבועות יח‪(.‬‬
‫דס"ל המשמשת מת בעריות חייב‪ ,‬ובכ בהכרח צריכי חלות‬
‫היתר ליציאה א באבר מת ומדהויא מעשה מצוה משו"ה‬
‫ההיתר חל לגמרי ואפילו לצאת באבר חי‪ .‬משא"כ לרבא דקיי"ל‬

‫כוותיה וג כא הסוגיא אליביה‪ ,‬דס"ל המשמשת מת פטור‪,‬‬
‫דלכאורה אי צור! להיתר כלל דאפשר לקיי את שניה א!‬
‫רק שביציאה ישמש מת‪ ,‬וא"כ אכתי צ"ע דלמה מותר לצאת‬
‫באבר חי‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬
‫מצות יבו וקני יבו‬

‫לביאה הראשונה דיבו אלא רק שבאותו מעשה יבו‬
‫דהיינו בביאה הראשונה בלבדה מתקיימות שתי מצוות‬
‫‪ $‬מצות קני ומצות הקמת ש‪ .‬ואופ קיו המצוה‬
‫דהקמת ש נמי אינו מחייב האפשרות דהקמת הש‬
‫במציאות‪ ,‬אלא רק שיבעול בדר! ביאה שראויה‬
‫להקמת ש‪ ,‬דהיינו שיבעול ויגמור את הביאה‪ .‬ומ"מ‬
‫רק ביאה אחת מהווה את היבו ולא ביאה שנית‪.‬‬
‫ונראה שיסוד זה‪ ,‬שיש רק מעשה יבו א' שחל‬
‫בביאה אחת ולא ע"י ביאה נוספת‪ ,‬מרומז כבר בתוס'‬
‫הנ"ל‪ ,‬שכשמביאי את קושית הריב"א כתבו וז"ל‬
‫הקשה ריב"א כו' דכיו דאי אשה מתעברת מביאה‬
‫ראשונה כו' היא! תתיב דבביאה ראשונה ליכא‬
‫הקמת ש וביאה שניה אסורא ליה כדאמר לקמ כו'‬
‫עכ"ל‪ ,‬ר"ל דא"א לומר שתתקיי מצות הקמת ש‬
‫בביאה שניה שהרי הגמרא אסרה‪ .‬ובאמת קשה ועלינו‬
‫להבי למה אסרה הגמרא‪ ,‬אלא מוכרח שאי מקיימי‬
‫מצות הקמת הש אלא בביאה הראשונה בלבד‬
‫המהוה מעשה היבו‪ ,‬ולא בביאה שניה שאינה מעשה‬
‫יבו כלל‪ ,‬ומפני כ! הגמרא אסרה‪ ,‬ונראה שבדבריה‬
‫הקצרי רמזו בעלי התוס' ליסוד הזה‪ .‬וע"ע בתוס'‬
‫לקמ )ד ח‪ (:‬ד"ה מלמד ‪.(45‬‬

‫שיעורי‬

‫כד‬

‫לעני דאי בעי לאפוקי דלא סגי לה בגט עכ"ל‪.‬‬
‫ומפורש בתוס' דאליבא דר"א מאמר לב"ש חל מדי‬
‫קני יבו‪ ,‬ומשו"ה צרתה נפטרת לשוק משו‬
‫שכשהיב עשה מאמר הוא בנה את בית אחיו ותו‬
‫אינו בונה ב' בתי‪ ,‬ובהתא לכ! צרתה פטורה בלי‬
‫חליצה ככל צרה דעלמא הנפטרת לשוק אחרי קני‬
‫היב ביבמתו‪ .‬עכ"ז ב"ש אליבא דר"א סבורי‬
‫שבמאמר שחל בכס בלי ביאה יש נ"מ בי קני‬
‫היבו לבי מצות היבו‪ .‬דנהי דחל קני היבו ע"פ‬
‫גזיה"כ "ולקחה לו לאשה"‪ ,‬מ"מ לא נתקיימה מצות‬
‫"יבמה יבא עליה"‪ .‬ולכ חלוק די הצרה מדי היבמה‬
‫עצמה‪ .‬דמשו דחל קני היבו חל די בית א' הוא‬
‫בונה ולא בונה ב' בתי‪ ,‬וצרתה נפטרת בלי חליצה‪,‬‬
‫ומשו שהפוטר של הצרה לשוק הוי רק קני היבו‬
‫בלבד‪ .‬ואילו בעלת המאמר עצמה זקוקה עוד למצות‬
‫יבו וחליצה‪ ,‬ובהתא לכ! אינה נפטרת בלי חליצה‬
‫ביחד ע גיטה‪.‬‬
‫יד( ג בדי חליצה פסולה נמצאת הלכה של‬
‫מעשה חליצה שאינה מפקיעה חלות אישות דזיקה‬
‫אלא שהחול" עושה חליצה רק כדי לקיי מצות‬
‫מעשה חליצה בלבד‪.‬‬

‫יג( שיטת ב"ש אליבא דר' אלעזר )לקמ ד‬
‫כט‪ (.‬שמאמר קונה לדחות בצרה בלבד‪ .‬ובתוס' )בד"ה‬
‫אלא( ביארו וז"ל דצרה היינו שעמה בבית אחד כו'‬
‫שא נת מאמר לא' מב' יבמות שנפלו מבית א' אע"ג‬
‫דבעלת מאמר לא סגי לה בגט‪ ,‬צרתה מיהו פטורה‬
‫לגמרי בלא חליצה דכיו שהתחיל הקני לעשות בזו‬
‫אע"פ שלא נגמר קרינ ביה בית א' הוא בונה ואינו‬
‫בונה ב' בתי‪ ,‬וטעמא דב"ש דסברי דאהני קרא‬
‫דדרשינ ביאה גומרת בה ואי כס ושטר גומרי בה‬

‫דעיי לקמ )ד כו‪ (:‬בתוס' ד"ה דנפול‪ ,‬וז"ל‬
‫אע"ג דג השני צרי! לחלו" לשניה משו דחליצה‬
‫פסולה היא מ"מ אינה אסורה לו הראשונה משו‬
‫אחות חלוצתו דכיו דחליצה זו לא עשה אלא משו‬
‫חיזור כו' עכ"ל‪ .‬שיטת התוס' דחליצת חיזור שהחול"‬
‫עושה משו שהחליצה הראשונה היתה חליצה פסולה‬
‫אינה אוסרת את החול" בקרובות החלוצה‪ .‬ושיטת‬
‫צריכה ביאור‪.‬‬

‫‪ (45‬צע"ק שהרי קבענו בשיעורי למעלה אליבא דרש"י‬
‫שע"י מעשה היבו הראשו כשהיא מעוברת מקיי מצוה‪,‬‬
‫ואחרי שהפילה עושה מעשה יבו שני כדי לקנותה‪ .‬ונראה‬
‫דשאני הת דביבו הראשו קיי רק את מצות "יבמה יבא‬
‫עליה" בלי קני וביבו השני קנאה וחל "ולקחה לו לאשה"‪.‬‬

‫משא"כ כא דכבר בא עליה וקנאה בביאה הראשונה‪ .‬ובזה‬
‫מבואר נמי די ביאת יבו קט דתגדלנו )ד קיא‪ (:‬שבא עליה‬
‫פע שנית משגדלה כדי לקנותה‪ ,‬דשאני הת דבביאה‬
‫הראשונה כשהיה קט לא קנאה לגמרי דעדיי צריכא גט‬
‫וחליצה ולכ חל יבו שני לגמור את קני היבו אחרי שהגדיל‪.‬‬

‫‪dk‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫ונראה דס"ל שהחליצה הראשונה הפקיעה את‬
‫אישות הבית א! עדיי לא קיי החול" את המצוה‬
‫דחליצה‪ ,‬וחולצי חליצת חיזור כדי לקיי את מצות‬
‫החליצה בלבד א! לא כדי להפקיע את האישות דזיקה‬
‫שכבר פקעה‪ .‬וגזרו איסורי קרובות חלוצתו רק על‬
‫החול" הראשו שהפקיע את האישות דזיקה ושהוא‬
‫דומה יותר למגרש את אשתו דעלמא‪ .‬משא"כ החול"‬
‫השני שחוזר וחול" מדי מצות חליצה בלבד ולא‬
‫חול" כדי להפקיע את האישות דזיקה אלא עושה‬
‫מעשה חליצה בעלמא וכדי לקיי את מצות החליצה‪,‬‬
‫לא נאסר באיסורי קרובות חלוצתו‪.‬‬
‫טו( עיי בפרש"י לקמ )ד נ‪ (:‬ד"ה בסו וז"ל‬
‫אחר מאמר וגט חל" אי אחריה כלו וחליצה גמורה‬
‫היא ואי הדר עביד מאמר לא בעיא גט דחליצה‬
‫גירושי גמורי היא וקמה בלאו גמור עליה ואע"ג‬
‫דחליצה פסולה הואי עכ"ל‪ .‬רש"י בא לבאר את‬
‫החילוק שבי ביאה פסולה שאינה פוטרת את‬
‫המתייבמת בלי חליצה לבי חליצה פסולה הפוטרת‬
‫את החלוצה לגמרי‪ ,‬וכ' "דחליצה גירושי גמורי‬
‫היא"‪ ,‬ודבריו מחוסרי ביאור‪.‬‬
‫ונראה דהביאור ברש"י הוא דשאני המתיר‬
‫דיבו מהמתיר דחליצה‪ .‬דבביאה פסולה חסרה קיו‬
‫מצות היבו ואע"פ שאי חסרו בקני היבו‪ ,‬והמתיר‬
‫דיבמה שנתייבמה בביאה תלוי בקיו מצות היבו‪,‬‬
‫ומאחר שבביאה פסולה לא קיי המייב את המצוה‬
‫היבמה עדיי זקוקה למצות יבו ואסורה באיסור‬
‫יבמה לשוק‪ .‬ואילו המתיר דחליצה אינו תלוי בקיו‬
‫מצות החליצה אלא בהפקעת הזיקה ע"י קני החליצה‪.‬‬
‫ולכ א חליצה פסולה פוטרת ומתרת אותה ואע"פ‬
‫שחסרה קיו מצות חליצה‪ ,‬דההיתר חל מחמת קני‬
‫החליצה ולא מחמת קיו מצות החליצה‪.‬‬
‫טז( כ' בתוס' לקמ )ד נג‪ (.‬ד"ה רבינא ואר"י‬
‫דלעני התרה לשוק לכ"ע הויא חליצה כדקי"ל דאי‬

‫‪ (46‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד נג‪ (.‬תוס' ד"ה רבינא‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫תנאי בחליצה אלא לעני דהויא חליצה פסולה דלא‬
‫מפקע לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלשו‬
‫זיקת יבמי דיש תנאי עכ"ל‪ .‬וע"ע ש ברי"‬
‫ובחידושי הרמב"‪ .‬והראשוני האלו קבעו דבחליצה‬
‫בתנאי או בחליצה פסולה‪ ,‬אע"פ שהחלוצה הותרה‬
‫לשוק מ"מ החול" עדיי יכול לעשות בה מאמר בזיקת‬
‫יבמי‪ .‬ושיטת מרפסי איגרי דא החליצה הועילה‬
‫להתירה לשוק היא! חשובה עוד זקוקה כדי שמאמר‬
‫בזיקת יבמי יחול בה‪.‬‬
‫ונראה דס"ל שחליצה בתנאי ובחליצה פסולה‬
‫הועילה החליצה להפקיע את זיקת האישות והותרה‬
‫א! עדיי זקוקה היא למצוה‪ .‬ולכ בת מאמר היא‪,‬‬
‫דהזיקה למצוה מכשרת את המאמר ‪.(46‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ב ע"א‪˙¯ËÂÙ ÌÈ˘
‰¯˘Ú ˘ÓÁ .‰
˘Ó .‬‬
‫ˆ¯‪ .Ì·ȉ ÔÓ ‰ˆÈÏÁ‰ ÔÓ Ô‰È˙¯ˆ ˙¯ˆÂ Ô‰È˙Â‬ערוה‬
‫פטורה מ היבו ומ החליצה‪ ,‬ועיי בסוגיא לקמ )ד‬
‫ח( בטע הפטור של ערוה מיבו‪ .‬והא דערוה אינה‬
‫חולצת הוא ע"פ הדי שכל העולה ליבו עולה‬
‫לחליצה‪ ,‬וכל שאינו עולה ליבו אינו עולה לחליצה‬
‫)לקמ ד ג‪ .(.‬ויש לעיי בכלל הזה‪ ,‬דהא אלמנה‬
‫לכ"ג‪ ,‬דהוי חייבי לאוי ועשה אינה עולה ליבו‪,‬‬
‫מכיו דאי עשה דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬ומ"מ חולצת‬
‫וכדאיתא במשנה לקמ )ד כ‪ .(.‬וצ"ע מדוע איננה‬
‫פטורה מחליצה כמו ערוה‪ ,‬דכיו שאינה עולה ליבו‬
‫אינה עולה לחליצה‪.‬‬
‫ויעויי בסוגיא לקמ )ד כ'‪$‬כ‪ (:‬שדנה בשאלה‬
‫מעי זו בחייבי לאוי גרידא‪ ,‬תחילת הסוגיא הביאה‬
‫גזיה"כ‪ :‬ועלתה יבמתו השערה מה תלמוד לומר‬
‫יבמתו יש ל! יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה‬
‫ליבו ואיזו זו חייבי לאוי‪ ,‬ואימא חייבי כריתות‪ ,‬אמר‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫קרא א לא יחפ" האיש לקחת הא חפ" מייב כל‬
‫העולה ליבו עולה לחליצה כו'‪ ,‬ומה ראית מסתברא‬
‫חייבי לאוי תפסי בהו קדושי‪ ,‬חייבי כריתות לא תפסי‬
‫בהו קדושי ע"כ‪ .‬לבסו הסוגיא דוחה את גזיה"כ‬
‫בנוגע לחייבי לאוי גרידא‪ ,‬כגו אלמנה מ האירוסי‬
‫לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל‪ ,‬שא פטורי‬
‫מדאורייתא קשה אמאי א בעלו קנו‪ ,‬אלא ש"מ‬
‫דחייבי לאוי אינ פטורות מייבו מדאורייתא‪ ,‬אלא‬
‫שנאסרו מדרבנ גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה‪.‬‬
‫ויעויי בתוס' ש )ד כ‪ :‬ד"ה גזירה( שכ' וז"ל‬
‫אלמנה מ הנשואי וחייבי עשה נפקא ל מיבמתו‬
‫דאע"ג דאי עולי ליבו עולי לחליצה עכ"ל‪ .‬מבואר‬
‫מדברי התוס' שגזיה"כ דיבמתו חלה בחייבי לאוי‬
‫ועשה‪ ,‬ולכ הנפקא מינא בי אלמנה לכ"ג שעולה‬
‫לחליצה ואע"פ שאינה עולה ליבו‪ ,‬לבי ערוה שאינה‬
‫עולה לחליצה מכיו שאינה עולה ליבו‪ ,‬הוא ע"פ‬
‫גזיה"כ דיבמתו‪ ,‬שיש יבמה אחרת שעולה לחליצה‬
‫ולא ליבו‪ ,‬דהיינו חייבי לאוי ועשה‪ .‬וערוה פטורה‬
‫מחליצה ע"פ הכלל דכל העולה וכו' מפני דשאני ערוה‬
‫דלא תפסי בה קידושי‪ ,‬ואילו באלמנה לכ"ג קידושי‬
‫תופסי‪ ,‬ולפיכ! גזיה"כ דיבמתו שעולה לחליצה אע"פ‬
‫שאינה עולה ליבו חלה באלמנה לכ"ג וחייבי עשה‬
‫ולא בערוה‪.‬‬
‫אמנ שיטה אחרת נמצאת במאירי )לקמ ד‬
‫כ‪ (:‬שכתב שהחליצה באלמנה לכ"ג אינה אלא‬
‫מדרבנ‪ ,‬וז"ל ובדי הוא ג כ שלא תהא צריכה‬
‫חליצה‪ ,‬שכל שאינה עולה ליבו אינה עולה לחליצה‪,‬‬
‫וכ הדי דכל דלא רמיא קמיה ליבו חליצה למה‪,‬‬
‫והרי אי חליצה אלא סלוק הזיקה‪ ,‬וכמו שאמרו‬
‫בתלמוד המערב‪ ,‬מה את סבור חליצה קני אינה אלא‬
‫פטור‪ ,‬וא אי זיקה אי חליצה‪ ,‬אלא שחכמי‬

‫‪ (47‬לקמ )ד יז‪ (:‬ובמקומות אחרי במסכתי‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫כו‬

‫הצריכוה חליצה גזירה משו אלמנה מ האירוסי‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ולרמב" שיטה שלישית שכתב )פ"ו מהל'‬
‫יבו הל"ח ‪ $‬י'( ז"ל ואלו שה פטורות מ החליצה‬
‫ומ היבו כו' ומי שהיא ערוה שנא' כו' ולקחה לו‬
‫לאשה פרט לערוה שאי לו בה ליקוחי‪ .‬כיצד יבמה‬
‫שהיא ערוה על יבמה כגו שהיתה אחות אשתו או‬
‫אמה או בתה הרי זו פטורה מ החליצה ומ היבו‬
‫ואי לו עליה זיקה כלל שנא' ולקחה לו לאשה ויבמה‪,‬‬
‫מי שראויה ללקוחי וקידושי תופסי בה היא שהיא‬
‫זקוקה ליב‪ .‬היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו‬
‫או איסור עשה כו' הרי זו חולצת ולא מתייבמת‪ .‬ומפני‬
‫מה צריכה חליצה מפני שיש בה ליקוחי הואיל‬
‫וקידושי תופסי בה הרי ה זקוקות ליב כו' עכ"ל‪.‬‬
‫וחזינ ברמב" דהנ"מ בי ערוה לבי חייבי לאוי‬
‫ועשה הוא שערוה אינה ראויה לקידושי ואילו חייבי‬
‫לאוי ועשה ראוי לקידושי‪ .‬ונראה שמקור לדבריו‬
‫הוא בסוגיא לקמ )ד כ‪ (:‬ומה ראית ח"ל תפסי בהו‬
‫קידושי וכו' וכ בתוספתא )לריש מסכת יבמות( וז"ל‬
‫בד"א באשה שאי לו בה קידושי אבל באשה שיש‬
‫לו בה קידושי צרותיה חולצות ולא מתיבמות עכ"ל‪.‬‬
‫ומוכח שסובר הרמב" שעיקר חלות די ערוה‬
‫שפטורה מיבו ומחליצה הוא משו שאינה בת‬
‫קידושי‪ .‬ושיטתו צריכא ביאור‪.‬‬
‫ובביאור שיטת הרמב" נקדי כמה ראיות‬
‫שזיקת היבמה מהוה חלות אישות ואינה רק חובת‬
‫מצוה בעלמא‪.‬‬
‫א( יש ראייה מהדיו הגדול במסכתי ‪ (47‬אי יש‬
‫זיקה או אי אי זיקה‪ ,‬ולמ"ד יש זיקה היב אסור‬
‫בקרובות יבמתו כמו שאסור בקרובות אשתו‪ .‬וג לחד‬
‫מ"ד במס' נדרי )ד עד‪ (.‬יב מפר את נדרי יבמתו‬
‫כמו בעל שמפר את נדרי אשתו‪ .‬והרמב" פסק יש‬

‫‪fk‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫זיקה ואוסר יב בקרובות זקוקתו )פ"א מהל' יבו‬
‫הלי"ד( ‪.(48‬‬
‫ב( ראייה שניה נמצאת בשיטת רב )לקמ ד‬
‫צב‪ (:‬שאי קידושי תופסי ביבמה לשוק‪ ,‬ומוכח שיש‬
‫חלות אישות בי היב ליבמתו המונעת תפיסת‬
‫קידושי לשוק‪ ,‬ואע"פ שיבמה לשוק מחייבי לאוי‬
‫ולא מחייבי כריתות‪ ,‬מ"מ אי קידושי תופסי בה‪,‬‬
‫משו דקידושי אינ תופסי באשת איש דעלמא לא‬
‫רק מטע שחייבי כריתות אי בה תפיסת קידושי‪,‬‬
‫אלא א משו קני האישות של הבעל באשתו המונע‬
‫חלות קני האישות דאיש זר ‪ .(49‬ולכ סובר רב שאי‬
‫קידושי תופסי ביבמה לשוק‪ ,‬מכיו שיש ליב קני‬
‫זיקה ביבמתו דהוי קני אישות ‪.(50‬‬
‫ג( ולכאורה עוד ראייה נוספת יש להביא משיטת‬
‫רב המנונא )לקמ ד צב‪ (:‬שאמר שיבמה לשוק‬
‫שזינתה אסורה ליב כאשת איש שזינתה שאסורה‬

‫‪ (48‬הראשוני פליגי אי יש זיקה הוי די דאורייתא או‬
‫דרבנ‪ .‬הרמב" )ד יח‪ (:‬סובר דחל מדאורייתא‪ ,‬ואילו תו"י )ד‬
‫ח‪ (.‬סוברי דחל מדרבנ‪ .‬ורבינו זצ"ל נקט כא כרמב"‪ .‬וכ‬
‫נקט כמעט בכל השיעורי למסכתי‪ ,‬וע"ע לקמ בשיעורי )ד‬
‫יז‪ (:‬ד"ה אבל באמה כו'‪.‬‬
‫‪ (49‬עיי בפנ"י )מס' גיטי ד מג( ובאבני מילואי )סי'‬
‫מ"ד אות ד(‪.‬‬
‫‪ (50‬ואע"פ שרב ס"ל אי זיקה מ"מ מודה שיש בזיקה‬
‫חלות אישות המונעת תפיסת קידושי‪ ,‬עיי בשיעורי לקמ‬
‫)ד יז‪.(:‬‬
‫‪ (51‬אמנ הרמב" פסק )פ"ב מהל' אישות הל"כ(‬
‫שיבמה שזינתה לא נאסרה על היב ואינו משווה די קידושי‬
‫יבמה לזר ע די יבמה שזינתה‪ ,‬שהרי בקידושי זר פסק ספק‬
‫מקודשת )פ"ד מהל' אישות הלי"ד( ובזינתה פסק שמותרת‪.‬‬
‫הרמב" פסק ג' דיני שוני ‪ $‬דקרובות זקוקתו אסורות‪,‬‬
‫דקידושי יבמה לזר הוי ספק קידושי‪ ,‬ודיבמה שזינתה מותרת‬

‫שיעורי‬

‫לבעלה‪ ,‬כי יש בזיקה חלות אישות‪ ,‬וא זינתה אסורה‬
‫לו כדי סוטה שזינתה שאסורה לבעלה‪.‬‬
‫ויעויי בתוס' )סוטה ד יח‪ :‬ד"ה שומרת יב(‬
‫שהשווה את שיטת רב ע שיטת רב המנונא וז"ל‬
‫שומרת יב שזינתה אסורה ליב כו' דכתיב בה לא‬
‫תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה‬
‫לזר אלמא דקרא משוי לה כערוה דלא תפסי בה‬
‫קידושי משו דאגידא ביה והויא כארוסתו שזינתה‬
‫עכ"ל‪ ,‬התוס' מבארי להדיא שהדיני שאי קידושי‬
‫תופסי ביבמה וכשזינתה אסורה ליב חלי משו‬
‫האישות דזיקה שיש לו ליב ביבמתו ‪.(51‬‬
‫ולפי"ז נראה שהרמב" סובר שערוה אינה בת‬
‫זיקת יבו‪ ,‬כי זיקה מהוה חלות אישות בי היב‬
‫ליבמתו‪ ,‬ומכיו שערוה אינה בת אישות אינה בת‬
‫זיקה‪ ,‬ולכ פטורה ערוה מ היבו ומ החליצה‪ ,‬וזהו‬
‫יסוד הכלל דכל שאינו עולה כו'‪ .‬ואילו אלמנה לכ"ג‬
‫וחייבי עשה הויי בנות קידושי‪ ,‬ולפיכ! ראויות ה‬
‫לחלות אישות דזיקה‪ ,‬ואע"פ שאסור לייבמ‪ ,‬מ"מ‬

‫ליב‪ ,‬ושיטתו צריכה ביאור‪ .‬ויתכ דס"ל שיש ליב קני‬
‫אישות‪ ,‬א! איסור האישות דיבמה הוא רק לאו בעלמא ולא‬
‫כרת‪ .‬ופסק הרמב" שהיב אסור בקרובות יבמתו משו‬
‫שקנויה לו בקני אישות‪ ,‬ואילו א נתקדשה לזר הריהי ספק‬
‫מקודשת משו שמסופק הא הפקעת קידושי באשת איש‬
‫חלה מפני איסור כרת דליתא ביבמה‪ ,‬או מפני קני אישות דחל‬
‫ביבמה‪ .‬וכשזינתה הריהי מותרת ליב משו דאיסור סוטה חל‬
‫רק כשזינתה ועברה על איסור כרת ולא כשעברה על איסור לאו‬
‫בעלמא‪ .‬ואמר רבינו זצ"ל דמטע זה נמי וולד יבמה לשוק‬
‫שזינתה אינו ספק ממזר משו דלפי הרמב" ממזרות חלה רק‬
‫כשעברו על איסור כרת ולא כשעברו על איסור לאו בעלמא‪,‬‬
‫דאי ממזרות תלויה באי‪$‬תפיסת קידושי אלא בכרת דליתא‬
‫ביבמה‪ .‬והראייה דממזרות תלויה באיסור כרת ולא באי‪$‬תפיסת‬
‫קידושי מעכו" הבא על בת ישראל דפסקינ דהולד אינו ממזר‬
‫משו שלא עברו על איסור כרת ואע"פ שאי קידושי תופסי‬
‫בה‪ .‬ועיי בשיעורי לקמ )ד ב‪ (:‬ד"ה שיטת הרמב"‬
‫בקידושי מיאו‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫נופלות לפני היב בזיקת אישות‪ ,‬וחייבות בחליצה‬
‫כדי להפקיע את הזיקה שחלה בינ לבי היב ‪.(52‬‬
‫ובאמת שיטת הרמב" מסתברת שאישות‬
‫דזיקת יבו אינה חלה בערוה‪ ,‬וזהו יסוד פטורה מיבו‬
‫ומחליצה‪ ,‬ואדרבא צ"ע לבאר את שיטת התוס'‬
‫שנמנעו מסברת הרמב"‪ ,‬וסוברי ששיי! חלות‬
‫האישות דזיקה בערוה‪ ,‬ופטורה ערוה מגזיה"כ כפי‬
‫הכלל דכל שאינו עולה ליבו אינו עולה לחליצה‪ ,‬ולא‬
‫משו שאינה בת קידושי ואישות‪ .‬וצ"ע דמ"ש זיקה‬
‫מחלות אישות דעלמא שלא יכולה לחול בערוה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫כח‬

‫אישות דזיקה בערוה‪ ,‬כי ערוה מופקעת ממעשה‬
‫קידושי בלבד ולא מחלות אישות‪ ,‬וזיקה היא אישות‬
‫שחלה ממילא בלי מעשה קידושי‪ ,‬ולכ יתכ חלות‬
‫זיקה בערוה‪.‬‬
‫ועיי בתוס' לקמ ד"ה ואחות אשתו‪,‬‬
‫שמסתפקי בדי יבמה נדה לעני יבו א הויא‬
‫כערוה שפטורה לגמרי או לא‪ .‬ואליבא דהרמב" אי‬
‫מקו לספק כלל‪ ,‬שהרי נדה בת קידושי ואישות‬
‫היא‪ ,‬ובהתא לכ! פשיטא דהריהי בת זיקה‪ ,‬וחייבת‬
‫ביבו ובחליצה‪ .‬והתוס' המסתפקי בדי הנדה ביבו‬
‫לשיטת אזלו שהפקעת ערוה מיבו ומחליצה אינה‬
‫מטע שאינה בת קידושי אלא מטע האיסור כרת‬
‫דערוה‪ ,‬וא"כ יש מקו להסתפק בדי יבמה נדה‪.‬‬

‫ויתכ דהתוס' סוברי שערוה אינה בת מעשה‬
‫קידושי‪ ,‬ולפיכ! לא חלה בה אישות בקידושי‬
‫דעלמא‪ .‬ואילו חלות האישות דזיקת יבו חלה בלי‬
‫מעשה קידושי‪ ,‬ולפיכ! אפשר לזיקה לחול בערוה‪.‬‬
‫ויעויי לקמ בתוס' )ד מט‪ :‬ד"ה סוטה( וז"ל פי'‬
‫בקונטרס דא לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושיה‬
‫הראשוני‪ ,‬וק' לר"י דנדה נמי לא פקעי קידושיה‬
‫ואפילו הכי איצטר! קרא לאתויי דתפסי בה קידושי‪,‬‬
‫ואר"י דגרס וכ ברוב ספרי סוטה נמי הא כתיב בה‬
‫הויה ותפסי בה קידושי עכ"ל‪ .‬רש"י פירש דהא‬
‫דידעינ שקידושי תופסי בסוטה מקורו הוא ממה‬
‫שא לאחר שסוטה זינתה‪ ,‬הקידושי הראשוני לא‬
‫פקעו מינה‪ .‬והתוס' חולקי עליו‪ .‬ומוכח שלרש"י‬
‫אילו היתה לסוטה חלות די וש ערוה היתה האישות‬
‫הראשונה פקעה ממנה‪ ,‬משו דרש"י סובר שערוה‬
‫אינה בת חלות אישות כלל‪ .‬ואילו אליבא דהתוס'‬
‫סברת רש"י אינה מוכרחת משו דתוס' סוברי‬
‫שאע"פ שהאישות הראשונה לא פקעה מסוטה מ"מ‬
‫יתכ שאי סוטה בת מעשה קידושי כמו ערוה‪ .‬והיינו‬
‫לשיטת כא בזיקת יבמי‪ ,‬שסוברי דיתכ לחלות‬

‫ויתכ דהריטב"א סובר שהדי שערוה אינה בת‬
‫קידושי חל רק לעני מעשה הקידושי שאינו תופס‬
‫בערוה‪ .‬א! אישות דזיקה דממילא חלה משמי חלה‬
‫א בערוה‪ ,‬דערוה בת אישות היא א! אינה בת מעשה‬
‫קידושי‪ .‬ויעויי לקמ )ד מט‪ (:‬בתוס' ד"ה סוטה‬

‫‪ (52‬בפשטות סברא זו נמצאת בחידושי הרמב" )לקמ‬
‫ד כ‪ (:‬וז"ל כיו דחייבי לאוי תפסי בהו קידושי זיקה בכדי‬
‫לא פקעה‪ ,‬וחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושי ופקעה זיקה‬

‫מינייהו כו' זיל בתר טעמא הת תפסי קידושי ולא פקעה זיקה‪,‬‬
‫הכא לא תפסי קידושי ופקעה זיקה עכ"ל‪.‬‬
‫‪ (53‬עיי בשיעורי לקמ )ד כט‪.(:‬‬

‫ויעויי בריטב"א לקמ )ד עט‪ :‬ד"ה אלמא(‬
‫המביא בש מורו הרא"ה דערוה לאחר הנפילה אינה‬
‫פטורה לשוק‪ .‬וראשוני אחרי פליגי עליו ‪ .(53‬ויתכ‬
‫דהראשוני ס"ל כרמב" )פ"ו מהל' יבו הל"ח‪$‬י'(‬
‫וכרמב" )ד כ‪ (:‬שערוה אינה בת זיקה‪ ,‬דזיקה מהווה‬
‫אישות‪ ,‬וערוה לאו בת אישות היא‪ .‬ומשו"ה א‬
‫כשנעשה ערוה אחרי הנפילה מ"מ נפטרת מזיקתה‬
‫והותרה איפוא לשוק‪ .‬מאיד! הריטב"א סובר דערוה‬
‫בת זיקה‪ ,‬אלא שבשעת הנפילה חל פטור מיוחד‬
‫דערוה הפוטרתה לשוק‪ ,‬ואילו לאחר הנפילה פטור זה‬
‫אינו חל‪.‬‬

‫‪hk‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫דפליגי בזה רש"י ותוס'‪ ,‬דאליבא דרש"י ערוה אינה‬
‫בת אישות כלל‪ ,‬ולו יצויר אשת איש דנעשה ערוה‬
‫אחרי הקידושי‪ ,‬האישות שלה היתה פקעה‪ .‬ומאיד!‬
‫אליבא דתוס' האישות לא פקעה‪ ,‬דס"ל דערוה אינה‬
‫בת מעשה קידושי א! ראויה היא לחלות אישות‪.‬‬
‫ויוצא איפוא דהריטב"א סובר כתוס' ‪ ,(54‬ואילו שאר‬
‫הראשוני סוברי כרש"י‪.‬‬
‫ובגמרא לקמ )ד יא‪ (.‬איתא דסוטה לבעלה‬
‫פטורה מיבו‪ ,‬דטומאה כתיב בה כעריות‪ .‬והרי סוטה‬
‫בת קידושי היא בי לבעלה ובי ליב‪ ,‬ומ"מ פטורה‬
‫מיבו ומחליצה משו חלות ש טומאה שחלה בה‬
‫כערוה‪ .‬ובשלמא אליבא דתוס' ניחא‪ ,‬דסוברי‬
‫שהפטור של ערוה אינו תלוי באי תפיסת קידושי אלא‬
‫בש ערוה בגברא‪ ,‬וא"כ י"ל שא בסוטה חל ש‬
‫ערוה בגברא הפוטרתה מיבו ומחליצה‪ .‬אבל צ"ע‬
‫אליבא דהרמב" הסובר שהפטור של ערוה מיבו‬
‫ומחליצה הוא משו שאינה ראויה לחלות אישות‬
‫וא"כ למה פטורה סוטה מיבו וחליצה כערוה‪ ,‬הרי‬
‫סוטה בת קידושי ואישות היא‪ ,‬וצ"ע ‪.(55‬‬
‫תוס' „"‪ÌÏÂÚ‰ ÛÂÒ „Ú ‰‬‬
‫א‬

‫‪ Ï"Ê‬הכא ס"ד דצרות צרותיה אסירי טפי משו‬
‫דמלצרור דרשינ להו ולצרור משמע תרתי שני רישי"‬
‫ואפילו לרב אשי כו' ועוד אמרי' דלרב אשי נמי צרת‬
‫צרה נפקא מלצרור כו' עכ"ל‪ .‬דברי התוס' תמוהי‪,‬‬

‫‪ (54‬צע"ק שהרי תוס' )ד יח‪ (:‬חולקי ע הריטב"א‪.‬‬
‫ויתכ דתוס' ס"ל דגזיה"כ דערוה פטורה מיבו מחדשת שערוה‬
‫אינה בת זיקת יבו ואע"פ שבת אישות דעלמא היא‪ .‬והביאור‬
‫בזה דהאישות דזיקה תלויה במצות יבו‪ ,‬ומאחר שערוה‬
‫הופקעה מיבו הופקעה נמי מחלות זיקה‪ ,‬ומשו"ה א נעשית‬
‫ערוה א לאחר הנפילה הזיקה פקעה‪.‬‬
‫‪ (55‬יתכ לתר" שהגמרא רק מדמה סוטה לערוה ע"פ‬

‫שיעורי‬

‫שהרי צרת ערוה נאסרה באיסור אשת אח‪ ,‬ובדי הוא‬
‫שתפטור את צרתה מדי צרת ערות אשת אח‪ ,‬בדומה‬
‫לדי אשת אחיו שלא היה בעולמו שנאסרה באיסור‬
‫אשת אחיו ופוטרת את צרתה מדי צרת ערות אשת‬
‫אחיו‪ ,‬וא"כ אי לחלק בי צרת צרה לבי צרת צרת‬
‫צרה עד סו העול שכול צרות אשת אחיו ה ובדי‬
‫הוא שכול תפטרנה את צרותיה מדי צרת ערות אשת‬
‫אחיו‪ .‬וכ הקשה הגרע"א זצ"ל בתוספות רע"ק למס'‬
‫יבמות )אות ה'( ונשאר בצ"ע וז"ל וק"ל דלמאי צרי!‬
‫קרא לצרת צרתה הא הצרה הנפטרת בלא יבו נשארה‬
‫לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה‬
‫וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו‬
‫וצ"ע וכו' עכ"ל‪.‬‬
‫ונראה לתר" שתוס' סוברי שאי לדמות צרת‬
‫ערוה לאשת אחיו שלא היה בעולמו‪ ,‬שהרי אשת אחיו‬
‫שלא היה בעולמו לא נפלה ליבו כלל‪ ,‬ומשו הכי‬
‫הויא ערות אשת אחיו ופוטרת את צרתה מדי צרת‬
‫ערות אשת אחיו‪ .‬משא"כ צרת ערוה‪ ,‬שנפלה ליבו‬
‫אלא שנפטרה מסיבה צדדית‪ ,‬ומפני שהיא צרתה של‬
‫הערוה‪ ,‬ומשנפטרה‪ ,‬ממילא נשארה באיסור אשת‬
‫אחיו‪ ,‬ומכל מקו הנפילה הועילה להפקיע ממנה את‬
‫חלות הש ערות אשת אחיו בנוגע ליבו‪ ,‬דאדרבא‬
‫הש איסור של אשת אחיו הפילתה קמי יב‪ .‬ועוד‬
‫יתכ שאע"פ שהנפילה הראשונה לא התירה את צרת‬
‫הערוה‪ ,‬מ"מ מכיו שנפלה בראשונה קמי היב אלא‬
‫שנפטרה ממנו מחמת פטור צדדי‪ ,‬הנפילה השניה חלה‬
‫וגומרת את המתיר של הנפילה הראשונה‪ .‬ונראה‬
‫שהביאור בזה הוא לפי מה שקבענו דלכמה שיטות ‪(56‬‬

‫גזיה"כ‪ ,‬בר עצ יסוד הפטור דסוטה אינו אותו הפטור דערוה‬
‫דעלמא שפטורה משו שאינה בת אישות וזיקה‪ .‬א"נ י"ל‬
‫שהגזיה"כ מחדשת דסוטה מהוה ערוה בנוגע לאישות דזיקה‪,‬‬
‫ומ"מ הויא בת קידושי דעלמא‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (56‬עיי בשיעורי לעיל )ד"ה מצות יבו וקני יבו אות‬
‫ב'(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫אישות היב הויא המש! אישות המת‪ .‬ומשו"ה‬
‫כשהיב השני מייבמה‪ ,‬האישות שחלה הויא המש!‬
‫אישות המת‪ ,‬וכשהיב השני מת ונופלת שנית‪ ,‬הריהי‬
‫נופלת א מהמת פע שנית ליבו לפני היב‬
‫הראשו‪ ,‬דהנפילה השניה מצטרפת ע הנפילה‬
‫הראשונה להתיר את האיסור דאשת אחיו מהמת‪ .‬ולא‬
‫דמיא לאשת אחיו שלא היתה בעולמו שלא נפלה‬
‫בראשונה קמי האח הנולד כלל ולכ לא מועלת לה‬
‫המתיר של הנפילה השניה ‪ .(57‬ויוצא שאי לצרת ערוה‬
‫בנפילה השניה די ערות אשת אחיו לפטור את צרתה‬
‫מיבו ומחליצה‪ .‬ולפיכ! סוברי תוס' דהא דצרת‬
‫ערוה פוטרת את צרתה אינו משו ערות אשת אחיו‪,‬‬
‫אלא מפני חלות ש ערוה חדשה של "צרת ערוה"‪.‬‬
‫ולפי זה תוס' מחלקי בי שתי הצרות הראשונות לבי‬
‫שאר הצרות עד סו העול‪ ,‬משו דסברי שצרת ערוה‬
‫בנוגע ליבו מהוה חלות ש ערוה חדשה ואיננה‬
‫בכלל ערות אשת אחיו‪ ,‬ומשו"ה יתכ שש האיסור‬
‫החדש הזה של "צרת ערוה" חל רק בשתי הצרות‬
‫הראשונות בלבד ולא באחרונות ‪.(58‬‬
‫ב‬

‫והנה כתבו תוס' לקמ )ד ג‪ :‬ד"ה לפי(‬
‫שבסוטה לבועל אי צרת צרה פטורה‪ ,‬וז"ל דכיו‬
‫דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אי לנו להחמיר‬
‫בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל עכ"ל‪.‬‬
‫ויפלא‪ ,‬דהא לכאורה צרת ערוה פוטרת את צרתה מדי‬
‫צרת ערות אשת אח‪ ,‬ומ"ש צרת סוטה שאינה פוטרת‬
‫את צרתה‪ .‬ולפי מה שראינו לפנינו בדברי התוס'‬
‫מתור"‪ ,‬דהתוס' אזלו לשיטת דס"ל שלצרה אי די‬
‫ערות אשת אח לעני פטור יבו שהרי נפלה ליבו‬
‫ונפטרה מסיבה אחרת‪ ,‬ולכ צרתה אינה פטורה מדי‬
‫צרת ערות אשת אח‪ ,‬אלא משו דהוי' צרת הערוה‬

‫‪ (57‬עיי בשיעורי לקמ )ד ח‪ (.‬תוס' ד"ה תרי‪.‬‬
‫‪ (58‬ע"ע בשיעורי לקמ אות ד וא בד )ח‪ (.‬בד"ה‬
‫צרה‪ ,‬בד )י‪ (.‬תוס' ד"ה לעול‪ ,‬בד )ל‪ (:‬בד"ה הגהו"ת‬

‫שיעורי‬

‫ל‬

‫החדשה של "צרת ערוה"‪ .‬וכ"ז ס"ל לתוס' בשאר‬
‫צרות ערוה‪ ,‬ואילו בצרת סוטה לא חידשה התורה‬
‫חלות ש ערוה אלא פטור בעלמא עבור עצמה‪,‬‬
‫ולפיכ! אינה פוטרת את הצרת‪$‬צרה‪ ,‬דאילו מדי אשת‬
‫אח אי לה ש ערוה לפטור את צרתה‪.‬‬
‫ג‬

‫א( אמנ לקמ )ד יב‪ (.‬אמר רב אסי שצרת‬
‫אילונית אסורה‪ ,‬ומוכח שסובר שאילונית פוטרת את‬
‫צרתה מדי צרת ערות אשת אח‪ .‬ונראה שאי מזה‬
‫קושיא כ"כ על דברינו‪ ,‬משו דגופה דאילונית אינה‬
‫בת יבו‪ ,‬דפטורה גופה מיבו מטע אילונית‪ ,‬ובכ‬
‫הויה ערות אשת אח גמורה שפוטרת את צרתה‪.‬‬
‫משא"כ ערוה דעלמא שגופה ראויה ליבו‪ ,‬אלא‬
‫שנפטרה מסיבה צדדית דהיינו מפני חלות איסור‬
‫ערוה‪ ,‬דלכ ש ערות אשת אח פקעה ממנה בשעת‬
‫הנפילה ואינה פוטרת את צרתה מדי צרת ערות אשת‬
‫אח‪ ,‬אלא שהצרה פוטרת את עצמה מפני ש ערוה‬
‫חדש של "צרת ערוה" שחל בה‪.‬‬
‫א רבא )ש( חולק על רב אסי וסובר שצרת‬
‫אילונית מותרת‪ .‬וי"ל דסובר רבא דאילונית נופלת‬
‫ליבו‪ ,‬והנפילה מפקיעה את הש של ערות אשת אח‬
‫ונפטרה מדי אחר דהיינו מדי אילונית‪ ,‬ואסורה‬
‫איפוא בחלות איסור אשת אח דעלמא א! בלי די‬
‫ערוה לעני יבו‪ ,‬ומשו"ה אינה פוטרת את צרתה‪,‬‬
‫מדהויא צרת אשת אח מאותה נפילה‪ ,‬ומדליכא בה‬
‫חלות ש ערוה בגברא לפטור את צרתה מיבו‪ .‬א"נ‬
‫י"ל שרבא סובר שאילונית אינה בת יבו כלל‬
‫ומופקעת לגמרי מנפילת יבו‪ ,‬ולפיכ! אינה אוסרת‬
‫את צרתה‪ ,‬משו דהצרה נופלת ליבו והאילונית אינה‬
‫נופלת איתה ליבו כלל‪ .‬ונ"מ בי שני הביאורי‬

‫הגר"א ובד"ה רש"י ד"ה זו‪ ,‬בד )ל‪ (.‬ד"ה וה!‪ ,‬ובד )יג‪ (.‬ד"ה‬
‫נישואי הראשוני מפילי‪.‬‬

‫‪`l‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫בצרת בתו אילונית‪ ,‬דאליבא דהביאור הראשו בתו‬
‫אילונית אוסרת את צרתה מדי צרת ערות בתו‪ ,‬דבתו‬
‫מהוה ערוה גמורה‪ .‬ואילו אליבא דהביאור האחרו א‬
‫צרת בתו אילונית מותרת‪ ,‬כי אילונית אינה נופלת‬
‫ליבו כלל וממילא הבת אינה אוסרת את צרתה‬
‫שנופלת ליבו‪ .‬ולפי"ז מבוארי דברי רבא )ד יב‪(.‬‬
‫"צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת‬
‫בתו אילונית"‪ ,‬ר"ל שצרת אילונית לבדה מותרת לפי‬
‫הביאור הראשו ומפני שהש של ערות אשת אח‬
‫שבאיילונית פקע‪ ,‬אבל די זה לבדו אינו מועיל להתיר‬
‫צרת בתו אילונית‪ ,‬ולכ סיי רבא שא צרת בתו‬
‫אילונית מותרת ולפי הביאור האחרו‪ ,‬דהיינו‬
‫שאילונית אינה נופלת ליבו כלל שמופקעת היא‬
‫מעיקר פרשת יבו‪ ,‬ולפיכ! אי לה יחס לצרתה‬
‫שנפלה ליבו‪ ,‬ובהתא לכ! האילונית לא אוסרתה‪,‬‬
‫וצרת בתו אילונית נמי מותרת ‪.(59‬‬
‫ב( ויעויי לקמ )ד כא‪ (.‬שאלמנה מ הנישואי‬
‫לכ"ג חולצת ולא מתייבמת משו שאי עשה דיבו‬
‫דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬ולפיכ! א הכ"ג יבמה לא קנאה‪.‬‬
‫ובאחרוני ‪ (60‬דני א הכ"ג שבא עליה עובר על‬
‫איסור אשת אחיו‪ .‬ויש להבי‪ ,‬דהא א עובר על איסור‬
‫אשת אח למה צרתה מתייבמת ‪ (61‬ואינה אסורה מדי‬
‫צרת אשת אחיו‪ ,‬והרי רב אסי סובר שצרת אילונית‬

‫‪ (59‬עיי ברמב" לקמ )ד יב‪.(.‬‬
‫ועיי בתוס' לקמ )ד לב‪ .‬ד"ה לא פקע( שסובר שבנשא‬
‫מת ואח"כ נשא חי פוטרת צרתה משו איסור אשת אח‪ ,‬וצ"ל‬
‫שרבא פליג על רב אסי משו דאיילונית אינה נופלת כלל‬
‫דמופקעת היא מיבו‪ ,‬אבל בנשא מת ואח"כ נשא חי נופלת‬
‫ופטורה‪ ,‬ומשו"ה האיסור דאשת אח פוטרת צרתה וכמו‬
‫דביארנו באילונית אליבא דרב אסי‪ ,‬וכמו"כ מבואר לקמ בתוס'‬
‫)ד ח‪ .‬ד"ה תרי( עיי"ש‪ .‬ויוצא מאלו שלא כתוס' )ד ב‪(.‬‬
‫הסוברי שאיסור אשת אח מאותה נפילה אינה פוטרת‪ .‬וע"ע‬
‫בשיעורי לקמ )לב‪ (.‬בתוס' ד"ה לא פקע‪.‬‬
‫‪ (60‬עיי במל"מ דר! מצותי! חלק ג' )דס"ט‪ (:‬ובשער‬
‫המל! )רמב" פ"ו מהל' יבו הלי"א(‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫אסורה‪ ,‬כי סובר שא אשת אחיו מאותה הנפילה‬
‫פוטרת צרתה כצרת ערוה‪ ,‬וא"כ לכאורה ה"ה צ"ל‬
‫באלמנה לכ"ג‪ ,‬שהצרה תאסר ליבו מדי צרת אשת‬
‫אחיו‪.‬‬
‫ונראה שהדי שערוה אוסרת את צרתה חל רק‬
‫במקו שהש ערוה מפקיע את חלות הזיקה מהערוה‬
‫עצמה‪ ,‬וכדמצינו בט"ו עריות הפוטרות את עצמ ואת‬
‫צרותיה מזיקת יבו‪ ,‬משא"כ באלמנה לכ"ג הנופלת‬
‫לזיקת יבו שלמה‪ ,‬אלא שא"א לקיי עמה מצות‬
‫יבו משו שאי עשה דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬ולפיכ! אינה‬
‫אוסרת את צרתה‪ .‬ואפילו האחרוני הסוברי שכ"ג‬
‫שבא על יבמתו אלמנה עובר על איסור אשת אח‬
‫מודי שלכ"ג זיקה גמורה ביבמתו האלמנה‪ ,‬אלא‬
‫דס"ל דההיתר דאיסור אשת אח אינו חל בשעת חלות‬
‫הזיקה‪ ,‬אלא בשעת קיו מצות היבו‪ ,‬ומאחר שכ"ג‬
‫אינו מקיי מצות יבו ע אלמנה‪ ,‬לפיכ! עובר על‬
‫איסור אשת אח‪ .‬ואפ"ה מאחר שזיקה גמורה חלה‬
‫באלמנה לכ"ג אי לאיסור אשת אח שבה חלות ש‬
‫ערוה לפטור את צרתה מיבו ‪ .(62‬משא"כ באילונית‬
‫אליבא דרב אסי שפטורה ג מזיקה‪ ,‬ולכ איסור אשת‬
‫אח שלה נחשב לחלות ש ערוה גמורה הפוטרת את‬
‫צרתה מיבו ומחליצה מדי צרת ערוה‪ ,‬ומשו"ה צרת‬
‫אילונית אסורה ‪.(63‬‬

‫‪ (61‬כ משמעות כל המפרשי וכ פסק הרמב" )פ"ז‬
‫מהל' יבו הל"י(‪.‬‬
‫‪ (62‬דבמקרה הזה האיסור דאשת אחיו הוי איסור כרת א!‬
‫אינו איסור ערוה‪ ,‬ודומה לנדה‪ ,‬עיי בשיעורי לקמ )ד ב‪(.‬‬
‫תוס' ד"ה ואחות אשתו‪ .‬ומכ!‪ ,‬שא הכ"ג בא עליה קנאה‬
‫במקצת דאיננה ערוה‪ ,‬ויתכ שילדיה ממנו אינ ממזרי‪ ,‬ואע"פ‬
‫שעברו על איסור כרת דאשת אח כמו בנדה שאי וולדיה‬
‫ממזרי ואע"פ שביאתה איסור כרת מפני שאינה ערוה‪.‬‬
‫‪ (63‬עיי בתוס' הרא"ש )ד ג‪ :‬ד"ה למעוטי( שהקשה‬
‫קושיא זו ובמה שתיר"‪ .‬וע"ע בשיעורי לקמ )ד ח‪ (:‬ד"ה‬
‫תוס' ד"ה כל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫ג( יעויי לקמ )ד לו‪ (.‬בהכונס יבמתו ונמצאת‬
‫מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה שמא יהא ולד ב‬
‫קיימא וביאת מעוברת לא שמה ביאה והולד אינו‬
‫פוטר עד שיצא לאויר העול‪ .‬והקשה הגר"ח זצ"ל‬
‫שהרי במשנה )ד לה‪ (:‬איתא שהכונס את יבמתו‬
‫ונמצאת מעוברת וילדה בזמ שהולד של קיימא יוציא‬
‫וחייבי בקרב‪ .‬וא"כ קשה דמאחר דמעוברת הויא‬
‫ערות אשת אח שחייבי עליה קרב למה אינה פוטרת‬
‫את עצמה ואת צרתה מדי ערות אשת אח‪ .‬אלא‬
‫שמכא הוכיח הגר"מ זצ"ל שאיסור אשת אח מאותה‬
‫נפילה אינה פוטרת ‪.(64‬‬
‫ד‬

‫א( ביארנו לעיל )אות א'( אליבא דהתוס' שצרת‬
‫ערוה מהוה ש איסור ערוה חדש ומשו כ! פוטרת‬
‫צרת צרה‪.‬‬
‫אמנ בפרש"י לקמ )ד ג‪ (.‬מפורש שצרת‬
‫ערוה אסורה רק משו איסור אשת אחיו בלבד ואיננה‬
‫אסורה מפני איסור בפני עצמו‪ ,‬ושלא כדמבואר אליבא‬
‫דהתוס'‪ .‬וז"ל רש"י )בד"ה ליתני אסורות( דהא ודאי‬
‫אסורות ה מאחר שאינ זקוקות ליבו וקיימי באיסור‬
‫אשת אח עכ"ל‪ ,‬ועוד כ' )בד"ה כיו כו'( וז"ל דאסירא‬
‫צרת הבת וכדמפרש במתני' דמשפטרה הכתוב מזיקת‬
‫יבו קיימא ליה באשת אח שיש לו בני עכ"ל‪ .‬ועוד‬
‫כ' )בד"ה משו הכי תנא פוטרות( ז"ל דאי תנא‬
‫אסורות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח וק"ו שלא‬
‫במקו מצוה‪ ,‬אבל פוטרות לא משתמע איסורא משו‬
‫צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מיבו ואיסורא‬

‫‪ (64‬וקשה ע"ז משיטת רב אסי )ד יב‪ (.‬הסובר דצרת‬
‫איילונית אסורה משו צרת ערות אשת אח מאותה נפילה‪ .‬וי"ל‬
‫דשאני איילונית שנפטרת משו שאינה בת זיקה כלל‪ ,‬ומשו"ה‬
‫ש אשת אח שלה מהוה ש ערוה גמור לפטור את צרתה‪.‬‬
‫משא"כ מעוברת שבת זיקה היא מדרשת "עיי עליו" )ד לה‪,(:‬‬
‫ומאחר דבת זיקה היא איסור אשת אח שלה נחלש ופקע ממנה‬
‫ש ערות אשת אח ואינה פוטרת את עצמה ואת צרתה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫לב‬

‫שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה‬
‫בני ומשו אשת אח הוא דמיתסר עכ"ל‪ .‬וכמו"כ‬
‫איתא בפרש"י לקמ )ד ח‪ :‬ד"ה א"כ( וז"ל אי קרינ‬
‫ולקחה בכל חדא מנייהו שריי כל חדא מנייהו ואי לא‬
‫קרינ ולקחה בכל חדא מנייהו כגו שהאחת ערוה‬
‫תרוייהו אסורי‪ ,‬וצרת צרותיה נמי מהכא נפקא‬
‫דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשו ונדחית‬
‫הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משו אשת אח‬
‫וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה‬
‫ונפלה לפני זה לא קרינ בה בזו שנאסרה עליו ולקחה‬
‫הלכ! תרוייהו אסורי וכ לעול עכ"ל‪ .‬יוצא איפוא‬
‫שלרש"י די צרת ערוה מהוה די של פטור ולא של‬
‫איסור חדש ‪ .(65‬ומאיד! אליבא דהתוס' שלפנינו די‬
‫צרת ערוה מחדש ש איסור חדש של צרת ערוה וש‬
‫זה פוטר את צרת הערוה מיבו ומחליצה‪.‬‬
‫ב( הרמב" נמי מפרש כרש"י שצרת ערוה‬
‫נאסרה באיסור ערות אשת אחיו‪ ,‬ולכ פוטרת את צרת‬
‫הצרה מדי צרת ערות אשת אחיו‪ .‬כ"כ בפ"ו מהל'‬
‫יבו )הלי"ד‪$‬ט"ז( וז"ל מי שמת אחיו והניח שתי‬
‫נשי האחת אסורה עליו משו ערוה והשניה אינה‬
‫ערוה כש שהערוה פטורה מ החליצה ומ היבו כ!‬
‫צרתה פטורה ולא נפלה לו זיקה כלל על בית זה כו'‬
‫ונמצאת צרת הערוה ערוה עליו משו אשת אחיו‬
‫שהרי אי לו עליה זיקה‪ .‬לפיכ! ראוב שמת והניח‬
‫שתי נשי האחת ערוה על שמעו ושתיה ראויות ללוי‬
‫אי לשמעו זיקה על בית זה‪ ,‬והרי שתיה תחת זיקת‬
‫לוי‪ ,‬ייב לוי האחת מה שהיא צרת ערוה של שמעו‬
‫והיתה לו אשה אחרת ומת לוי ונפלו שתיה לפני‬
‫שמעו שתיה פטורות מ החליצה ומ היבו‬

‫‪ (65‬ויתכ דרש"י לשיטתו )עיי בשיעורי לעיל ד ב‪.‬‬
‫מצות יבו באשת אחיו‪ :‬הותרה או דחויה( דאשת אחיו דחויה‬
‫ביבו ולא הותרה ולכ הנפילה אינה המתיר אלא רק עצ‬
‫היבו מתיר‪ ,‬ומשו"ה א צרת ערוה אסורה באיסור ערות אשת‬
‫אחיו‪ ,‬וזהו יסוד הפטור של צרת צרה דהויא צרת ערות אשת‬
‫אחיו‪.‬‬

‫‪bl‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫משמעו‪ ,‬האחת מפני שהיתה צרת ערוה‪ ,‬והשניה מפני‬
‫שהיא צרתה‪ ,‬וכ הדי בצרת צרתה עד סו העול‬
‫שכל אשה שאי לו עליה זיקה באיסור אשת אח‬
‫עומדת לעול‪ .‬וכ אשת אחיו שלא היה בעולמו‬
‫הואיל ואי לו עליה זיקה שנאמר כי ישבו אחי יחדיו‬
‫עד שישבו שניה בעול הרי זו ערוה עליו לעול‬
‫משו אשת אח ופוטרת צרתה עכ"ל‪ .‬הרמב" השווה‬
‫צרת ערוה לאשת אחיו שלא היה בעולמו משו‬
‫דשתיה אסורות באיסור אשת אח ופוטרות את‬
‫צרותיה מדי צרת ערות אשת אחיו‪.‬‬
‫ג( ויעויי בהגהת הגר"א )ד ג‪ (.‬שהביא בש‬
‫ספר הישר לר"ת ומחידושי הרמב" דאליבא דרב אשי‬
‫לא גרסינ צרת צרתה מני ת"ל לצרור‪ ,‬דהא אליבא‬
‫דרב אשי צרת ערוה אסורה בחלות ש ערות אשת‬
‫אחיו‪ ,‬וסברא היא שתפטר צרת הצרה מדי צרת ערות‬
‫אשת אחיו‪.‬‬
‫ה‬

‫יעויי לקמ )ד ל‪ (.‬במשנת ג' אחי שני מה‬
‫נשואי שתי אחיות וא' נשוי נכרית‪ ,‬מת א' מבעלי‬
‫אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של‬
‫שני ואח"כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית‬
‫הואיל ונאסרה עליו שעה אחת‪.‬‬
‫והנה בדי נאסרה‪ ,‬שערוה בנפילה ראשונה‬
‫נאסרה ג בנפילה שניה ואפילו לאחר שש הערוה‬
‫הראשונה שהיה לה פקע‪ ,‬ביאר הרמב" שהפטור חל‬
‫משו שאיסור אשת אחיו מהנפילה הראשונה שחל‬
‫מהאח הראשו לא הותר בנפילה השניה מהאח השני‪,‬‬
‫וז"ל )בפ"ז מהל' יבו הל' י"א( ג' אחי ב' מה‬
‫נשואי ב' אחיות והשלישי נשוי נכרית‪ ,‬מת אחד‬
‫מבעלי אחיות ויב הנשוי נכרית את אשתו‪ ,‬ואח"כ‬
‫מתה אשתו של שני‪ ,‬ואח"כ מת הג'‪ ,‬ונפלו ב' נשיו‬
‫לפני השני הרי אלו פטורות מ החליצה ומ היבו‪,‬‬
‫האחת מפני שהיתה אחות אשתו בשעה שמת אחיו‬
‫הראשו נאסרה עליו לעול משו אשת אח כדי אשת‬
‫אחיו שלא היה בעולמו והנכרית משו צרתה עכ"ל‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫הרמב" השווה את הדי ערוה בנפילה שניה לדי‬
‫אשת אחיו שלא היה בעולמו שאסורה‪ .‬ולכאורה צ"ע‬
‫דמהי השייכות ביניה‪ .‬ונראה דיסוד ההלכה בשתיה‬
‫שוה‪ ,‬דהיינו שרק זיקה שחלה מהאח שאסרה באיסור‬
‫אשת אחיו מתירה ליבו‪ ,‬ולא זיקה שחלה מחמת אח‬
‫שני‪ .‬ובהתא לכ!‪ ,‬אשת אחיו שלא היה בעולמו‬
‫אסורה על הנולד משו שלא נפלה ליבו מהאח שלא‬
‫היה בעולמו שאסרה באיסור אשת אח‪ .‬וה"ה בערוה‬
‫שנאסרה בנפילה ראשונה‪ ,‬שאסורה בנפילה שניה מאח‬
‫שני‪ ,‬כי נפילה מאח שני לא יכולה להתיר איסור אשת‬
‫אח שחל מאח ראשו‪ ,‬שרק נפילה מהאח האוסרה‬
‫מתירה‪ ,‬ולא נפילה מאח אחר‪ .‬ונמצא שדי אשת אחיו‬
‫שלא היה בעולמו ודי נאסרה ביסוד הוויי די אחד‪,‬‬
‫דהיינו שהמתיר דאיסור אשת אח חל רק בנפילה‬
‫מהאח האוסר ולא בנפילה מאח אחר‪.‬‬
‫וכמו"כ כ' הרמב" בביאור די אשת אחיו‬
‫שלא היה בעולמו )פ"ו מהל' יבו הל' ט"ז( וז"ל וכ‬
‫אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואי לו עליה‬
‫זיקה שנא' כי ישבו אחי יחדיו עד שישבו שניה‬
‫בעול הרי זו ערוה עליו לעול משו אשת אח‬
‫ופוטרת צרתה עכ"ל‪ ,‬ר"ל שאי לה זיקה המתרתה‬
‫משו שנפלה מאח שני ולא מהראשו האוסרה על‬
‫הנולד‪.‬‬
‫ולפי"ז שיטת הרבנ דפליגי עליה דר"א )לקמ‬
‫ד קח‪$:‬קט‪ (.‬מבוארת‪ ,‬דר"א אסר גרושת אחיו‪,‬‬
‫כשנשאה גירשה ונשאה פע שנית ומת דס"ל מספק‬
‫דלמא נשואי הראשוני מפילי‪ ,‬ואילו הרבנ מתירי‬
‫אותה ליבו‪ ,‬וצ"ע בשיטת שהרי נאסרה בשעת‬
‫גירושי ולמה הותרה אח"כ ולא חל די נאסרה‪ .‬אלא‬
‫דהרבנ ס"ל דשאני הכא שהמת שאסרה נמי מתירה‪,‬‬
‫ואע"פ שנופלת ממנו מנשואי שניי מ"מ חלות איסור‬
‫אשת אחיו מהנשואי השניי הריהו אותו חלות ש‬
‫איסור אשת אחיו דידיה דחל מעיקרא‪ ,‬ומשו כ!‬
‫מיתתו בנשואי השניי מתירתה‪ .‬והרמב" פסק‬
‫כרבנ )פ"ז מהל' יבו הל' י"ב( וז"ל המגרש את‬
‫אשתו והחזירה ומת הרי זו מותרת ליב‪ ,‬ואע"פ‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫שנאסרה עליו בחיי אחיו בשעה שגירשה הרי חזרה‬
‫להתירה‪ ,‬וכשמת אחיו בהיתרה היתה עומדת עכ"ל‪.‬‬
‫ר"ל שהאח האוסרה באיסור אשת אח הוא נמי‬
‫המחזירה‪ ,‬ובהתא לכ! חזרה להתירה‪ ,‬ואע"פ‬
‫שנאסרה בשעת גירושיה‪ .‬משו שאינה דומה לערוה‬
‫שנאסרה שאינה חוזרת להתירה לעול‪ ,‬משו‬
‫שבנפילה השניה נפלה מאח אחר ולא מהאח שאסרה‪,‬‬
‫משא"כ בגרושת אחיו שנפלה מהאח שאסרה‪ ,‬ולפיכ!‬
‫חוזרת להתירה‪.‬‬
‫וכ"ז סובר מ"ד מיתה מפילה‪ .‬ואילו מ"ד‬
‫נישואי מפילי אוסר את גרושת אחיו משו דס"ל‬
‫שרק א נופלת ליבו מהנישואי שאסרוה הותרה‬
‫ליבו‪ .‬ושאני גרושת אחיו שנפלה מהנישואי השניי‬
‫ולא מהנישואי הראשוני שאסרוה‪ ,‬והנפילה‬
‫מהנישואי השניי לא יכולה להתיר את האיסור‬
‫דאשת אחיו שחל מהנישואי הראשוני‪ .‬ומאיד! מ"ד‬
‫מיתה מפילה סובר שהמיתה מתירה את האיסור דאשת‬
‫אחיו מהנישואי הראשוני משו שאותו אח שאסרה‬
‫בראשונה מת והפילה‪ ,‬ולכ הותרה במיתתו כשנפלה‬
‫מהנישואי השניי ‪ .(66‬משא"כ בצרת ערוה מאחר‬
‫שנאסרה ע"י אח אחד לא הותרה במיתת אח שני‪.‬‬
‫ד ב ע"א‪Ò¯Ë
˜· 'ÈÙ Ï"Ê .Â˙· ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫·˙‪‰Ú¯‚ ‡Ï„ Â˙˘‡ ˙· Â
Èȉ Â˙‡Â˘
Ó È‡„ Â˙ÒÂ
‡Ó Â‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ Â˙· ‡È‰˘ È
ÙÓ‬עיי לקמ בתוס' )ד ב‪ :‬ד"ה‬
‫בתו( ובמה שכתבנו ש‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫לד‬

‫היתר ויש לה איסור א אשת אח יש לה היתר ויש‬
‫לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור‬
‫ויש לה היתר‪ ,‬א יש לה בני אסורה‪ ,‬אי לה בני‬
‫מותרת‪ ,‬עכ"ל ‪ .(67‬ואשת אחיו שונה מאיסורי אחות‬
‫אביו ואחות אמו שאסורי בי מ האב ובי מ הא‪,‬‬
‫שרק באיסור אשת אחיו יש נ"מ בי אשת אחיו מ‬
‫האב לבי אשת אחיו מ הא‪.‬‬
‫ונראה לית קצת ביאור ביסוד החילוק הזה‪.‬‬
‫דהנה מצינו שני דיני קורבה בתורה‪ :‬א( קורבה דשאר‬
‫בשר; ב( קורבה דמשפחה‪ .‬וידוע דקורבה דמשפחה‬
‫חלה רק מצד האב )וכדאיתא בב"ב ד קי‪ ,(:‬ולפיכ!‬
‫רק משפחת אב יורשת ולא קרובי מצד הא‪ .‬אמנ‬
‫איסורי ערוה אינ תלויי בקורבת משפחה דוקא‪,‬‬
‫וחלי מצד קורבת שאר בשר או מצד אישות‪ .‬ולפי"ז‬
‫יש לומר‪ ,‬שזוהי ההלכה דמצות יבו שחלה רק באשת‬
‫אחיו מ האב‪ ,‬כשיש קורבת אחוה מצד חלות ש‬
‫משפחה‪ ,‬ואינה נוהגת באשת אחיו מ הא כשיש‬
‫קורבת שאר בשר בלי קורבת משפחה‪ .‬והתו"כ מלמד‬
‫דה"ה בנוגע לאיסורי ערוה דאשת אח‪ ,‬שיש כא שני‬
‫שמות של איסור‪ :‬א( אשת אחיו מ האב מצד משפחת‬
‫אב‪ ,‬ואיסור ערוה זה נאסר בעונש חמור דערירי; ב(‬
‫אשת אחיו מ הא המהוה איסור דשאר בשר בלי די‬
‫משפחה‪ ,‬ואיסור זה נאסר באיסור כרת בלי ערירי‪.‬‬
‫ושיטת התוס' דמההלכה גופא שאשת אחיו מ הא‬
‫אינה נופלת ליבו אנו מסיקי שאיסורה שונה‬
‫מאיסור אשת אחיו מ האב הנופלת ליבו‪ ,‬וזהו עיקר‬
‫יסוד דרשת התו"כ והלימוד מנדה ‪.(68‬‬

‫תוס' „"‪'¯‰ ı¯È˙ Ï"Ê .ÂÓ‡Ó ÂÈÁ‡ ˙˘‡ ‰‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂΠ‰˘Ó‬מבואר מתוס' דס"ל שעונש ערירי‬
‫חל רק באשת אחיו מאביו ולא באשת אחיו מאמו לפי‬
‫הדרשה שבתו"כ ז"ל ת"ל נדה היא מה נדה יש לה‬

‫ויוצא שדיני האיסור של אשת אחיו תלויי‬
‫במצות יבו‪ .‬ולפי"ז י"ל שעצ מצות יבו תלויה‬
‫באיסור אשת אחיו‪ .‬וכ נמי משמע מתוס' לקמ )ד‬
‫ג‪ :‬ד"ה לא תעשה כו'( וז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינ‬

‫‪ (66‬ע"ע בשיעורי לקמ ד )יג‪ (.‬ד"ה נשואי הראשונ‬
‫מפילי‪.‬‬

‫הל"א( לא מצינו חילוק זה‪.‬‬

‫‪ (67‬ורבינו זצ"ל העיר שברמב" )פ"ב מאיסורי ביאה‬

‫‪ (68‬עיי עוד בשיעורי לקמ )ד יז‪ (:‬ד"ה אימא עד‬
‫דמייחדי באבא ובאמא צריכא‪.‬‬

‫‪dl‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫דלידחי מעשה דיבו דדחי לא תעשה דכרת דאשת‬
‫אח כו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למיל בעלמא‬
‫דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח‬
‫דמצותו בכ! ואי אפשר בעני אחר לקיי מצות יבו‬
‫דאל"כ בטלה מצות יבו עכ"ל‪ ,‬ודבריה מובני יותר‬
‫א נאמר שהמצוה והאיסור תלויי זה בזה ‪.(69‬‬

‫שיעורי‬

‫„‪ÏÚ „ÓÂÚ ¯ÂÒȇ‰ ˙ÂÈ¯Ú ¯‡˘Â ‰˘‡ ˙ÂÁ‡„ ÈÓ„ ‡Ï‬‬
‫‪‡¯ÈÒ‡ Ú"ÎÏ ‰„
Ï·‡ Ì„‡ È
· ¯‡˘Ó ÈÙË Ì·È‰‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬ונראה בביאור דבריה דר"ל שאי איסור כרת‬
‫בעצמו פוטר את היבמה מיבו ומחליצה‪ ,‬אלא הפוטר‬
‫הוא חלות ש ערוה בגברא‪ ,‬ונדה אע"פ שאסורה‬
‫בביאה באיסור כרת מ"מ אי בגברא ש ערוה‪,‬‬
‫ולפיכ! נופלת ליבו‪ .‬וסימ לדבר‪ ,‬שנדה אסורה לכל‬
‫ואילו חלות איסור ערוה אוסר את האשה על אד‬
‫אחד בשעה שהיא מותרת לשני‪ .‬ועוד נמצא ראיה‬
‫שנדה אינה חפצא של ערוה ממה שקידושי תופסי‬
‫בה ואי וולדיה ממזרי )לקמ ד מט‪ ,(:‬שלא כדי‬
‫העריות האסורות שאי קידושי תופסי בה וולדיה‬
‫ה ממזרי ‪ .(70‬והגר"ח זצ"ל נקט שהדי של יהרג‬
‫ואל יעבר שחל בגילוי עריות דעלמא אינו חל באשה‬
‫נדה מאחר שאיננה ערוה‪ ,‬אלא איסור ביאה‬
‫בעלמא ‪.(71‬‬

‫ועוד ראייה מוכרחת נמצאת בגמרא להל )ד‬
‫יג‪ (:‬דלב"ש בנשא חי ואח"כ נשא מת דאיסור אחות‬
‫אשה קדי ולא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור‬
‫אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקו מצוה‬
‫ושריא‪ ,‬ומבואר דמשו שלא חל איסור אשת אח ע"ג‬
‫איסור אחות אשה דקדי‪ ,‬אי הערוה נופלת ליבו‪,‬‬
‫ולכ לב"ש אינה אוסרת את צרתה‪ .‬והא ראייה מכא‬
‫שנפילה ליבו תלויה באיסור אשת אח גמור‪ .‬ונראה‬
‫שהתנאי שחולקי על ב"ש בזה )עיי להל ד לב‪.‬‬
‫בתוס' ד"ה שנשא חי( מסכימי ליסוד הדברי האלה‪,‬‬
‫אלא דס"ל דהא דאי איסור חל על איסור היינו רק‬
‫לעני עונש‪ ,‬בר לעני חלות‪ ,‬האיסור השני שפיר‬
‫חייל‪ ,‬וכדאיתא בגמ' )להל ד לג‪ (:‬שהאיסור השני‬
‫חל לקוברו בי רשעי גמורי‪ ,‬ולכ היבמה נופלת‬
‫ליבו ופוטרת את צרתה‪.‬‬

‫והרא"ש )סימ ב'( כתב ז"ל דלא שיי! למיל‬
‫נדה מאחות אשה דלא דמיא לעריות שאסורות ליב‬
‫משו קורבות ומותרות לשאר העול אבל נדה אסורה‬
‫לכל עכ"ל‪ .‬מפורש שאיסור נדה אינו איסור ערוה‪,‬‬
‫ולפיכ! אינה ערוה ליבו‪.‬‬

‫ד ב ע"א‪Ôȇ Ï"Ê .Â˙˘‡ ˙ÂÁ‡Â ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪ÂÓÎ Î"Á‡ ‰¯‰ËÓ˘ Ù"Ú‡ Ì·ÈÏ ¯Ò‡˙ ‰„
„ ˙¢˜‰Ï‬‬
‫‡‪Î"Á‡ Â˙˘‡ ‰˙Ó 'ÈÙ‡ ˙Ó·ÈÈ˙Ó Ôȇ˘ Â˙˘‡ ˙ÂÁ‬‬

‫וישנה ראייה ליסוד התוס' שהפטור מיבו‬
‫ומחליצה תלוי בש ערוה שבגברא ולא באיסור כרת‪,‬‬
‫מדי סוטה ודאי שפטורה מיבו ומחליצה משו‬

‫‪ (69‬עיי עוד לקמ בשיעורי על התוס' )ד ג‪ :‬ד"ה לא‬
‫תעשה כו'(‪.‬‬

‫‪ (71‬עיי ביו"ד )קצ"ה‪ :‬ט"ז‪$‬י"ז( בש"! )אות כ'( ובגר"א‬
‫)ש אות כ'( הסוברי שחל די יהרג ואל יעבר בנדה‪ .‬ויתכ‬
‫לפי דברי הגר"ח זצ"ל שבזה חולק ש הרמ"א ע המחבר‬
‫וסובר הרמ"א שבנדה לא אמרינ יהרג ואל יעבר‪ ,‬ולפיכ! מתיר‬
‫לבעל לנגוע באשתו נדה לרפאותה מחליה‪ .‬וע"ע בריטב"א‬
‫לפסחי )מהדורא חדשה ד כה( דס"ל שאי די יהרג ואל‬
‫יעבר חל בנדה מפני שאינה ערוה‪ .‬אמנ עיי בלשו הרמב"‬
‫)פ"ד מהל' א"ב הל"א( "נדה הרי היא בכלל שאר העריות"‪,‬‬
‫דמשמע דנדה מהווה ערוה‪.‬‬

‫‪ (70‬ואמר רבינו זצ"ל שהיסוד לחילוק זה הוא משו‬
‫שנדה אסורה בביאה אבל אי איסור אישות בנדה‪ ,‬ואיסור ביאה‬
‫בעצמו אינו חלות איסור ערוה‪ ,‬כי איסור ערוה חל רק כשיש‬
‫איסור אישות‪ ,‬והאיסור דאישות שבערוה הוא כ"כ חמור‬
‫שאפילו מפקיע את עצ חלות האישות‪ .‬ועיי בחידושי מר‬
‫רי"ז הלוי )ד פב‪.(:‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫דטומאה כתיב בה כעריות )לקמ ד יא‪ ,(.‬ואע"פ‬
‫שאינה אסורה באיסור כרת אלא בלאו‪ ,‬וההסבר הוא‬
‫שמשו שיש בה חלות ש ערוה בגברא משו"ה‬
‫פטורה‪ .‬ובנדה הדי הוא להיפ! שאע"פ שאסורה‬
‫באיסור כרת‪ ,‬מ"מ הגברא איננה ערוה‪ ,‬ולפיכ! חייבת‬
‫ביבו וחליצה‪) .‬וע"ע בשיעורי לקמ ד ג‪ :‬לתוס'‬
‫ד"ה לפי(‪.‬‬
‫ועיי בת"י )אות ד'( שכ' וז"ל א"נ כיו שיש לה‬
‫היתר ע"י טבילה מקרי יבמה יבא עליה אבל הני אי‬
‫לה היתר עכ"ל‪ .‬ונראה דר"ל שנדה אינה ערוה מכיו‬
‫שיש לה היתר ע"י טבילה‪ ,‬שלא כעריות דעלמא שאי‬
‫לה היתר‪ ,‬ולפיכ! פטורות מיבו ומחליצה‪ .‬וצ"ע‬
‫שהרי ג לאחות אשתו יש היתר כשמתה אשתו‪,‬‬
‫ואעפ"כ מקרי ערוה ופטורה מיבו ומחליצה‪ ,‬ומ"ש‬
‫אחות אשתו מנדה שאיננה ערוה מכיו דיש היתר‬
‫לאיסורה‪.‬‬
‫ונראה דשאני איסור הנדה משו דחלות איסור‬
‫נדה הוי חלות איסור לזמ‪ ,‬שנדה נאסרה מעיקרא רק‬
‫עד השעה שתטהר‪ .‬והראייה מתוס' במס' גיטי )ד‬
‫ב‪ :‬ד"ה עד א' נאמ באיסורי( וז"ל וא"ת ומנ"ל דעד‬
‫א' נאמ באיסורי וי"ל דילפינ מנדה דדרשינ בפרק‬
‫המדיר וספרה לה לעצמה‪ ,‬וא"ת א"כ אפילו איתחזיק‬
‫איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה‬
‫וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא‬
‫וג בידה לטבול עכ"ל‪ .‬יסוד דברי התוס' שאי נדה‬
‫מהוה איתחזק איסורא משו דעצ איסור נדה עומד‬
‫להיתר לכשתטהר‪ .‬דאיסור נדה חל כאיסור לזמ‪.‬‬
‫ודומה לאיסורי טבל ונדר המהוי איסורי לזמ מפני‬
‫שיש בה מתירי )נדרי ד נח‪ ,(.‬דהיינו שהמתיר‬
‫שלה חל ונמצא בעצ חלות איסוריה מלכתחילה‪.‬‬
‫והוא הדי באיסור נדה דחל מלכתחילה לזמ‪ ,‬ולפיכ!‬
‫‪ (72‬וכמו"כ איתא בס' הכוזרי )חלק ג'( שהאיסור של נדה‬
‫לבעלה איננו תלוי בחלות טומאת נדה ושהאיסור לבעלה איסור‬
‫בפני עצמו הוא‪ .‬וכמו"כ כ' בשב שמעתתא )שמעתתא א' פי"ד(‬
‫ובנודע ביהודה )תנינא יו"ד סי' ק"כ(‪ .‬ומאיד! בחידושי ר'‬

‫שיעורי‬

‫לו‬

‫נדה אינה חלות ש ערוה‪ .‬משא"כ איסור אחות אשה‪,‬‬
‫דמעיקרא חל כחלות איסור לעול‪ ,‬אלא שאח"כ‬
‫כשמתה אשתו אזי פקע האיסור מחמת המתיר דמיתה‪.‬‬
‫ומאחר שהאיסור מלכתחילה חל כחלות איסור לעול‬
‫חל בה חלות ש ערוה‪.‬‬
‫ועוד נראה לחלק בי נדה לבי אחות אשתו‬
‫משו דבנדה טבילה מתרתה‪ ,‬דבכ! יש היתר‬
‫לאיסורה‪ ,‬ולפיכ! איננה ערוה‪ ,‬ואילו מיתת אשתו אינה‬
‫מתרת את אחותה‪ ,‬אלא שכל עיקר חלות הש של‬
‫אחות אשתו הופקע אחרי שאשתו מתה‪ ,‬שחסר עצ‬
‫החפצא של אחות אשתו וממילא הותרה‪ .‬א! אי בכ!‬
‫חלות מתיר דאיסור אחות אשתו‪ ,‬שלא כבנדה‬
‫שהטבילה מתרת את איסורה‪ .‬ומשו הכי נדה אינה‬
‫איסור ערוה‪ ,‬ואילו אחות אשתו מהוה איסור ערוה‪.‬‬
‫אלא דאכתי צ"ע דלכאורה ג נדה לאחר‬
‫שטבלה אינה חפצא דנדה מפני שטומאתה פקעה‬
‫כשטבלה וממילא הנדה הותרה לבעלה בדומה לאחות‬
‫אשתו אחרי מיתת אחותה‪ .‬ונראה דיעויי בתוס' בב"ק‬
‫)ד יא‪ .‬ד"ה דאי( וז"ל וא"ת לר"א דאמר חוששי‬
‫משו דאי מקצת שליא בלא ולד אבל א היה מקצת‬
‫שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד אי ברה"ר אפי'‬
‫בחד ספיקא מטהרי ואי ברה"י אפי' ספק ספיקא נמי‬
‫טמא כו'‪ ,‬וי"ל דשמעתי איירי לעני לאוסרה לבעלה‬
‫עכ"ל‪ .‬ויוצא איפוא מתוס' שא נקטינ שיש מקצת‬
‫שליא בלא ולד והספק נולד ברה"י הריהי טמאה‬
‫טומאת נדה‪ ,‬ואעפ"כ מותרת היא לבעלה‪ ,‬כי האיסור‬
‫לבעלה אינו תלוי בחלות טומאת נדה ‪ .(72‬ולפי"ז י"ל‬
‫דה"ה לעני טהרת הנדה ע"י טבילה במקוה‪ ,‬שיש בזה‬
‫שני דיני שוני ‪ $‬לעני טומאה‪ ,‬הטבילה מטהרת‪,‬‬
‫ואילו ההיתר לבעלה אינו חל מחמת שאינה טמאה‬
‫בטומאת נדה ואיננה חפצא דנדה‪ ,‬שהרי האיסור אינו‬
‫שמעו לב"ק )סי' י"ד( ובשערי ישר )שער א' פי"ג( איתא‬
‫שאיסור הנדה תלוי בטומאתה‪ .‬וע"ע בס' אתוו דאורייתא )סי'‬
‫י'(‪.‬‬

‫‪fl‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫תלוי בטומאה‪ ,‬אלא שהטבילה מתרת את האיסור‬
‫דנדה לבעלה וחלה כמתיר בפני עצמו‪ .‬ולכ ס"ל לת"י‬
‫שאיסור נדה אינו איסור ערוה כי יש היתר לאיסורה‪,‬‬
‫משא"כ אחות אשתו המהוה איסור ערוה כיו שאי‬
‫היתר לאיסורה דהיינו שאי לאיסורה מתיר‪ ,‬ומה‬
‫שמותרת אחרי מיתת אשתו הוא משו שבמיתת‬
‫אשתו חסר החפצא של האיסור‪ ,‬כי אחרי מיתת אשתו‬
‫איננה עוד אחות אשתו‪ ,‬וממילא הריהי מותרת‪.‬‬
‫בא"ד‪Âχ Ù"Ò ÌÈÁÒÙ· ÚÓ˘Ó ‰˙„
· ÂÏÈه .‬‬
‫„·¯‪ .Ï"ÎÚ ‰Ï È
˜„ ÚÓ˘Ó 'ÂÎ ‡È‰ Ì·ÈÈ ˙·„ ÌÈ‬וצ"ע‬
‫מ"ש נדה שא בא עליה קני לה‪ ,‬ואע"פ שעובר‬
‫באיסור כרת‪ ,‬מאלמנה שנפלה לייבו לכ"ג שא בא‬
‫עליה לא קני לה )עי' לקמ ד כ‪ (:‬מכיו שאי עשה‬
‫דייבו דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬והרי עשה דיבו א אינו‬
‫דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬כי המייב את יבמתו נדה‬
‫עובר באיסור כרת‪ ,‬וא"כ אמאי קני לה‪.‬‬
‫ונראה לחלק שאי איסור ביאה בעצמו מונע‬
‫חלות קני יבו אלא רק איסור אישות בלבד‪ .‬ונדה‬
‫אסורה באיסור ביאה א! לא באיסור אישות‪ ,‬שהרי‬
‫מותר לקדש נדה‪ .‬ואילו אלמנה לכ"ג אסורה באיסור‬
‫אישות‪ ,‬כי אסור לכ"ג לקדש אלמנה‪ ,‬וכ"ג לוקה‬
‫כשקדשה ובעלה‪ ,‬וכיו שעצ האישות נאסרת לכ"ג‬
‫ולא רק הביאה בלבד‪ ,‬ולכ כ"ג שייבמה לא קנאה ‪.(73‬‬
‫והנה שיטת הרמב" בכל חייבי לאוי שאי‬
‫לוקי רק א קידש ובעל דהרמב" כתב )פי"ז מהל'‬

‫‪ (73‬עיי בחידושי מר רי"ז הלוי )ד פב‪ .(:‬ועוד עיי‬
‫לעיל בהערותנו שהבאנו שהחסרו באלמנה לכ"ג הוא בדי‬
‫"ולקחה לו לאשה"‪ ,‬ולפי המבואר היינו רק כשהאישות עצמה‬
‫אסורה ובכ אינה "אשתו לכל דבר" משא"כ בנדה דמהוה‬
‫איסור ביאה בלבד והאישות מותרת ולכ הויא "אשתו לכל‬
‫דבר"‪.‬‬
‫‪ (74‬א! עיי בהשגת הראב"ד )פט"ו מא"ב הל"ב( החולק‬
‫על הרמב" וסובר בחייבי לאוי שלוקה על ביאה בלי קידושי‬

‫שיעורי‬

‫א"ב הל"ב( וז"ל כל כה שנשא אחת מהשלש נשי‬
‫אלו בי גדול בי הדיוט ובעל לוקה‪ ,‬וא בא עליה‬
‫דר! זנות אינו לוקה משו זונה או גרושה או חללה‬
‫שנא' לא יקחו עד שיקח ויבעול עכ"ל‪ .‬וכמו"כ נמי‬
‫פסק הרמב" באיסור ממזר לישראל )פט"ו מהל'‬
‫איסורי ביאה הל"ב( ז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית‬
‫או ישראל שנשא ממזרת כיו שבעלו אחר הקידושי‬
‫לוקי‪ .‬קידש ולא בעל אינו לוקה‪ .‬בעל ולא קידש אינ‬
‫לוקי משו ממזרת שאי ל! בכל חייבי לאוי מי‬
‫שלוקה על בעילה בלא קידושי אלא כ"ג באלמנה‬
‫כמו שיתבאר עכ"ל‪ .‬חזינ ברמב" דבכל חייבי לאוי‬
‫אי מלקות אלא א קידש ובעל )חו" מאלמנה לכ"ג‬
‫ואכמ"ל בזה( ‪ .(74‬ומבואר ברמב" דס"ל בכל חייבי‬
‫לאוי שאישות הוי' מגופו של האיסור ואינו עובר‬
‫באיסור גמור ללקות עליו אלא א כ קידש ובעל ‪.(75‬‬
‫משא"כ בנדה שמותר לקדשה ועובר באיסור גמור‬
‫בביאה בלבד וכדכתב הרמב" )פ"ד מהל' איסורי‬
‫ביאה הל"א( וז"ל הנדה הרי היא כשאר כל העריות‪,‬‬
‫המערה בה ]בי כדרכה בי שלא כדרכה[ חייב כרת‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫וחילוק זה שבי נדה לבי שאר איסורי ביאה‬
‫מצינו ברמב" נמי בנוגע לאיסור זונה לכה שכתב‬
‫)בפי"ח מהל' איסורי ביאה הל"א‪$‬ב'( וז"ל מפי‬
‫השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כו' בת‬
‫ישראל שנבעלה לאד שהיא אסורה להנשא לו איסור‬
‫השוה לכל כו' והבא על הנדה אע"פ שהיא בכרת לא‬
‫נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה‬

‫וז"ל השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרי' בעל ולא‬
‫קידש לוקה הנ! פסולי דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא‬
‫כל שכ והדי נות שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות‬
‫בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות‬
‫רבה עכ"ל‪.‬‬
‫‪ (75‬עיי בקידושי )ד עח‪ ,(.‬וברמב" פי"ז מהל' איסורי‬
‫ביאה )הל"ב‪$‬ג'(‪ ,‬ג עיי בב"מ )ד י‪ (:‬בדי אי שליח לדבר‬
‫עבירה ובתוס' ש‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫להנשא לו כו' אבל הנבעלה לאחד מאיסורי לאוי‬
‫השוי בכל ואי מיוחדי בכהני או מאיסורי עשה‬
‫ואצ"ל למי שהיא אסורה לו משו ערוה או לעכו"‬
‫או לעבד והיא אסורה לו להנשא הרי זו זונה עכ"ל‪.‬‬
‫ולפי"ז מבוארת הסוגיא לקמ )ד כ‪ (:‬דבסלקא‬
‫דעתא דהש"ס רצה לומר שהיב אינו קונה כל חייבי‬
‫לאוי מ התורה‪ ,‬ואע"פ שקונה יבמתו נדה‪ ,‬והוא‬
‫משו דשאני חייבי לאוי שאסורי באיסורי אישות‬
‫משא"כ נדה האסורה באיסור ביאה בלבד ולא באיסור‬
‫אישות‪.‬‬
‫ועוד נראה לחלק בי אלמנה לכ"ג שהמייבמה‬
‫לא קנאה לבי נדה שהמיבמה קנאה‪ ,‬דשאני באלמנה‬
‫לכ"ג שהגברא דאלמנה אסורה לו‪ ,‬ולפיכ! מופקעת‬
‫היא מקיו יבו בתורת גברא ‪ (76‬ומשו"ה א בעלה‬
‫לא קנאה‪ ,‬ומאיד! נדה לא נאסרת בתורת גברא אלא‬
‫דאריה דאיסורא רכיבא עליה‪ ,‬ונאסרת כל זמ נדותה‪,‬‬
‫אמנ הגברא עצמה ראויה ליבו‪ ,‬ולכ א היב בא‬
‫עליה בעת נדתה קנאה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫לח‬

‫ונראה שתוס' סוברי שאע"פ שנדה אינה‬
‫חפצא של ערוה וכדמבואר למעלה ואינה פטורה מדי‬
‫ערוה‪ ,‬מ"מ חל בה הכלל שכל שאינה עולה ליבו‬
‫אינה עולה לחליצה‪ ,‬שמאחר שאסור לייבמה והיב‬
‫אינו קונה אותה‪ ,‬לכ ג אינה עולה לחליצה‪ ,‬וזיקתה‬
‫ממילא פקעה ומותרת לשוק‪ .‬א! דינה שונה מערוה‬
‫דעלמא‪ ,‬כי ערוה פטורה ומופקעת מזיקה מעיקרא‬
‫דדינא‪ ,‬ואינה ראויה לזיקה כלל וחל בה די דרכיה‬
‫דרכי נוע‪ ,‬ומשו כ! חל בה הכלל שכל שאי אני‬
‫קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת‬
‫אח שיש לה בני‪ ,‬ומשנאסרה בשעת מיתת בעלה‬
‫נאסרה לעול כיו שאינה בת זיקה כלל‪ .‬משא"כ נדה‬
‫שתחילת דינה אינו הפקעת זיקה‪ ,‬אלא איסור יבו‪,‬‬
‫וזיקתה ממילא פקעה כי אינה ראויה לא לקיו יבו‬
‫ולא לקיו חליצה‪ ,‬ודרכי נוע הוא שהנדה תיפול‬
‫ליבו ולחליצה לכשתטהר מנדתה לאחר זמ‪,‬‬
‫דלבעלה נמי צריכה להמתי‪ ,‬ומשו"ה הכלל דנאסרה‬
‫שעה אחת כו' לא חל בה‪.‬‬
‫אלא דצ"ע בזה דבשלמא נדה אינה בת יבו‬
‫בשעת נדתה בדומה לאלמנה לכ"ג )לקמ ד כ‪$.‬כ‪,(:‬‬
‫שמאחר שביאת היבו אסורה מפני שאי עשה דוחה‬
‫ל"ת ועשה לכ אינו קונה אותה א ייבמה‪ ,‬וה"ה‬
‫ביאת היבו ביבמתו נדה שאסורה באיסור כרת לכ‬
‫אינו קונה אותה מפני שאי עשה דוחה ל"ת שיש בו‬
‫כרת‪ ,‬אבל צ"ע מדוע מותרת נדה לשוק בלי חליצה‪,‬‬
‫ומ"ש מאלמנה לכ"ג שאסורה לשוק בלי חליצה‪ ,‬ודינה‬
‫שתחלו" ולא תתייב‪ ,‬וה"ה צ"ל די הנדה‪.‬‬

‫בא"ד‪Ù"Ú‡ ‰˘‡ ˙ÂÁ‡„ ˜ÏÁÏ ‰‡¯
„ÂÚÂ .‬‬
‫˘‪ÔÂÈÎ Ì·ÈÏ ˜˜Ê˙ ‡Ï ·Â˘ ÔΠȯÁ‡ Â˙˘‡ ‰˙Ó‬‬
‫˘
‪ÌÚÂ
Èί„ ‰Èί„ ¯Ó‡
˘ ÌÂ˘Ó ˙Á‡ ‰Ú˘ ‰¯ËÙ‬‬
‫‪‰Îȯˆ ÈÓ
‰ÏÚ·Ï„ ‡È‰ ÌÚÂ
Èί„ ‰„
Ï·‡ 'ÂÎ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ ¯‰Ë˙˘ „Ú ÔÈ˙Ó‰Ï‬ומשמע קצת אליבא דדיעה‬
‫זו דנדה אינה נופלת לזיקת יבמי בעת נדתה ומותרת‬
‫לשוק‪ ,‬ורק לכשתטהר תזדקק ליבו לאחר זמ ‪.(77‬‬
‫והיא שיטה מחודשת מאד‪ ,‬דלפי"ז הדי "כל יבמה‬
‫שאי אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי‬
‫היא כאשת אח שיש לה בני ונאסרה לעול"‪ ,‬לא חל‬
‫בנדה כי נדה נופלת לזיקה לאחר זמ לכשתטהר‪ ,‬א!‬
‫בעת נדתה הריהי מותרת לשוק‪.‬‬

‫ויעויי בתוס' לקמ )ד כ‪ :‬בד"ה גזירה( שיש‬
‫גזיה"כ מיוחדת ‪ $‬יבמתו יש ל! יבמה אחת שעולה‬
‫לחליצה ואינו עולה ליבו ‪ $‬שמרבה אלמנה לכ"ג‬
‫לחליצה ולא ליבו‪ ,‬ולכ לא חל באלמנה לכ"ג את‬

‫‪ (76‬ואולי המקור לזה הוא גזיה"כ יבמתו יש ל! יבמה‬
‫אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבו‪ ,‬עיי בגמרא לקמ )ד‬
‫כ‪ (.‬ובתוס' לקמ )ד כ‪ :‬ד"ה גזירה(‪.‬‬

‫‪ (77‬נית לדו הרבה במשמעות לישנא דתוס' דמשתמע‬
‫לכמה אנפי ואי הכרע סופי‪ .‬ובשיעורי נקט שנדה מותרת‬
‫לשוק ונופלת בזיקה רק לאחר זמ לכשתטהר‪.‬‬

‫‪hl‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫הכלל שכל שאינה עולה ליבו אינה עולה לחליצה‪.‬‬
‫ונראה דגזיה"כ דיבמתו אינה חלה בנדה כי שאני נדה‬
‫מאלמנה לכ"ג‪ .‬וההבדל בי נדה לבי אלמנה לכ"ג‬
‫הוא‪ ,‬שבאלמנה לכ"ג חלות הש דאלמנה חל בגברא‪,‬‬
‫וחלות הש דאלמנה שבגברא אוסרתה‪ .‬ואילו נדה‬
‫אינה אסורה מפני חלות ש שבגברא‪ ,‬אלא דאריה‬
‫דאיסורא רכיבא עליה בעת נדתה וטומאתה‪ ,‬ומשו"ה‬
‫נדה אינה נכללת בגזיה"כ דיבמתו שלא כמו אלמנה‬
‫לכ"ג‪ ,‬כי גזיה"כ דיבמתו חלה רק באיסורי שחלי‬
‫מפני חלות ש בגברא‪ ,‬ואדרבא בנדה חל הכלל שכל‬
‫שאינה עולה ליבו אינה עולה לחליצה וזיקתה פקעה‬
‫ממילא‪ ,‬וחוזרת ונופלת לאחר זמ לכשתטהר ‪.(78‬‬
‫ויל"ע אליבא דדיעה זו‪ ,‬מה יהיה די הנדה א‬
‫תתקדש לשוק בעת נדתה‪ ,‬הא תזדקק ליבו‬
‫לכשתטהר או שתהיה פטורה משו אשת איש‪ .‬ועיי‬
‫בתוס' להל )ד טז‪ .‬ד"ה בני צרות( דחידשו שא‬
‫קידושי תופסי ביבמה לשוק‪ ,‬ומתקדשת היבמה‬
‫לשוק שאינה נפטרת מזיקה‪ .‬וז"ל היבמה שנתקדשה‬
‫לשוק אפשר לתק ע"י גירושי שתתייב הלכ! לא‬
‫פקעה זיקה עכ"ל‪ .‬ונראה אליבא דתוס' דאיסור אשת‬
‫איש אינו חלות ש ערוה לעני יבו ואינה פוטרת את‬
‫היבמה מחליצה ומיבו‪ ,‬ונראה דה"ה בציור דיד‪.‬‬
‫א יל"ע במה שביארנו אליבא דתוס' שנדה‬
‫מותרת לשוק בשעת נדתה ואינה בת זיקה כלל‪ ,‬דהא‬
‫בתחילת דבריה הקשו תוס' מהגמרא בפסחי‬
‫דמשמע שא היב בעל נדה קנאה‪ ,‬וחזינ דבזמ‬
‫נידתה נמי בת זיקה היא‪.‬‬
‫וראה עוד בתוס' כא שכתבו וז"ל ואפילו‬
‫בנדתה משמע בפסחי ס"פ אלו דברי )ד עב‪ (:‬דבת‬
‫יבו היא דקאמר ר' יוחנ אשתו נדה בעל חייב יבמתו‬
‫נדה בעל פטור ופרי! עלה מ"ש יבמתו דקעביד מצוה‬
‫‪ (78‬צ"ע‪ ,‬דלכאורה הכלל מדאורייתא שכל שאינו עולה‬
‫ליבו אינו עולה לחליצה חל רק באשה דלא תפסי בה קידושי‬
‫וכדאיתא לקמ )ד כ‪ (:‬ובנדה הרי קידושי תופסי‪ .‬א! מצינו‬

‫שיעורי‬

‫עכ"ל‪ .‬וצ"ע למה כתבו ד"משמע" מהגמרא דנדה בת‬
‫יבו היא‪ ,‬הרי בגמרא איתא במפורש שנדה בת יבו‬
‫היא ושא בא עליה קעביד מצוה‪.‬‬
‫ונראה שבערוה חלי שני דיני דהפקעת יבו‬
‫וזיקה‪ :‬א( בשעת הנפילה; ב( לאחר הנפילה‪ .‬והנה‬
‫בערוה בשעת נפילה חל די פטור ונאסרה ליבו‬
‫לעול )עיי לקמ ד ל‪ .(.‬ואילו כשנעשית ערוה‬
‫לאחר הנפילה לא חל די פטור לעול אלא רק די‬
‫הפקעת זיקה‪ .‬והראייה דאיכא מ"ד דבערוה לאחר‬
‫הנפילה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שחוזרת‬
‫להיתירה הראשו )לקמ ד מא‪ ,(.‬משו דלא חל בה‬
‫די פטור אלא רק הפקעת זיקה בשעת איסורה‬
‫וכשהותרה חוזרת להתירה‪.‬‬
‫ולפי"ז י"ל דס"ל לתוס' דאפילו א ננקוט‬
‫שנדה פטורה מיבו בתורת ערוה‪ ,‬דה"מ בנדה בשעת‬
‫הנפילה כשחל חלות הדי של פטור גברא דערוה‪,‬‬
‫ונדה דמחייבי כריתות היא חל בה ש ערוה בגברא‬
‫בשעת הנפילה ופטורה מיבו‪ .‬משא"כ א היבמה‬
‫היתה טהורה בשעת הנפילה ונעשית נדה אח"כ‪ ,‬דלא‬
‫חל אז די ערוה הפטורה מיבו‪ .‬דדי ערוה לאחר‬
‫הנפילה אינו פטור גברא אלא רק די הפקעת חלות‬
‫הזיקה‪ ,‬דערוה דאינה בת אישות אינה נמי בת זיקה‪.‬‬
‫דה"מ בשאר העריות‪ ,‬ואילו נדה מכיו דבת אישות‬
‫היא ראויה היא לזיקה‪ .‬ובכ י"ל דהא דאיתא בפסחי‬
‫)ד עב‪ (:‬דבבא על הנדה קעביד מצוה‪ ,‬מיירי רק‬
‫ביבמה שהיתה טהורה בשעת הנפילה ואח"כ נעשית‬
‫נדה‪ ,‬דבת אישות וזיקה היא ומשו"ה לא פקעה זיקתה‬
‫וא ייבמה קעביד מצוה‪ .‬משא"כ יבמה שהיתה נדה‬
‫בשעת הנפילה שמאחר שחל בה ש ערוה משו"ה חל‬
‫בה נמי את הפטור דערוה מיבו‪ .‬ועל ס"ד זה כתבו‬
‫התוס' שמהגמרא בפסחי "משמע" דמיירי אפילו‬
‫ביבמה שהיתה נדה בשעת הנפילה ודלא מיירי רק‬
‫נמי את הכלל דכל שאינו עולה כו' במעוברת דתפסי בה‬
‫קידושי )לקמ ד לה‪ $ :‬ד לו‪.(.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫באופ שנעשה נדה לאחר הנפילה ‪ .(79‬ולפי"ז יתכ‬
‫דככה ס"ל לתוס' לפנינו לפי מסקנת שא היתה נדה‬
‫בשעת הנפילה הותרה לשוק כל זמ שהיא נדה אלא‬
‫שנזקקת לאחר זמ וכשתטהר דדרכי נוע הוא‪ .‬ואילו‬
‫א נעשית נדה לאחר הנפילה אזי לא פקעה הזיקה‪,‬‬
‫וא ייבמה בנדתה קנאה וקעביד מצוה‪ ,‬שרק באופ‬
‫הזה כשנעשית נדה לאחר הנפילה איתא במס' פסחי‬
‫שא ייבמה קעביד מצוה‪.‬‬
‫***‬

‫ועוד צ"ע במה דס"ל לתוס' דכשהיתה נדה‬
‫בשעת הנפילה לא חלה זיקה כלל משו שאינה עולה‬
‫לא ליבו ולא לחליצה‪ ,‬דא"כ קשה מ"ש ממעוברת‬
‫)ד לה‪ (:‬אליבא דריש לקיש שג"כ אינה עולה לא‬
‫ליבו ולא לחליצה כל זמ שהיא מעוברת ומ"מ‬
‫אסורה לשוק‪ ,‬ומ"ש בנדה שזיקתה פקעה ומותרת‬
‫לשוק‪.‬‬
‫ויתכ דשאני מעוברת מנדה‪ ,‬דמעוברת אע"פ‬
‫שאינה בת קני יבו על פי גזיה"כ "וב אי לו עיי‬
‫עליו"‪ ,‬מ"מ הויא בת מצות ביאת יבו‪ ,‬ומשו"ה‬
‫זקוקה היא למצוה ולא נפטרת לשוק כמו נדה שאינה‬
‫בת יבו כלל‪ ,‬לא לקני ולא למצוה‪ ,‬ומשו"ה נדה‬
‫נפטרה ומותרת לשוק בעת נדתה‪ ,‬שלא כמעוברת‬
‫דעדיי זקוקה היא ואינה מותרת‪.‬‬
‫והא ראייה דמעוברת זקוקה למצוה משיטת‬
‫רש"י )לקמ ד לה‪ :‬ד"ה דלא סגי( דס"ל שא בא‬
‫היב על המעוברת ואח"כ הפילה שחייב דוקא לחזור‬
‫ולבא עליה ולייבמה ואינה יוצאת לא בחליצה ולא‬
‫בגט‪ ,‬ולכאורה יפלא על שיטתו‪ ,‬שא לא קנאה כשבא‬
‫עליה כשהיתה מעוברת למה לא יחלצה אחרי שהפילה‬
‫שהרי עדיי זקוקתו היא‪ ,‬ולמה חייב רק לבוא עליה‬
‫ולייבמה ואינו יכול לחלצה‪.‬‬

‫‪ (79‬וע"ע בשיעורי לקמ )ד טז‪ (.‬תוס' ד"ה בני צרות‬

‫שיעורי‬

‫מ‬

‫ונראה שהביאור ברש"י הוא דביאת מעוברת‬
‫אע"פ שאינה קונה מ"מ מהווה מעשה יבו שבכ!‬
‫מקיי היב מצות ביאת יבו‪ .‬ומאחר שבביאתו קיי‬
‫מצות יבו משו"ה אינו יכול לחולצה אח"כ‪ ,‬דא"א‬
‫לקיי מצות חליצה אחרי שכבר קיי מצות יבו‪,‬‬
‫ועדיי זקוקה היא לקני היבו שהרי בביאתו כשהיתה‬
‫מעוברת לא קנאה‪ .‬ומשו"ה חייב לבוא עליה אחרי‬
‫שהפילה לגמור את קני היבו‪ .‬והחידוש ברש"י‬
‫דיבו המעוברת חל בשתי ביאות – בביאה ראשונה‬
‫כשהיתה מעוברת שבכ! קיי מצות ביאת יבו‪,‬‬
‫ובביאה שניה אחרי שהפילה שבכ! קנאה קני יבו‪.‬‬
‫ויוצא שמעוברת זקוקה למצות יבו בשעה‬
‫שהיא מעוברת‪ ,‬משא"כ נדה שאינה זקוקה לא למצוה‬
‫ולא לקני‪ ,‬שהרי אסור ליבמה באיסור כרת כערוה‪,‬‬
‫ומשו"ה נדה נפטרה והותרה לשוק בעת נדתה שלא‬
‫כמעוברת שזקוקה היא למצוה‪ ,‬ולכ אסורה היא לשוק‬
‫כל זמ שהיא מעוברת‪.‬‬
‫***‬

‫בר יתכ פירוש אחר בתוס'‪ ,‬דבאמת הזיקה‬
‫חלה בשעת נדתה‪ ,‬ואע"פ שאינה עולה לחליצה‬
‫וליבו אסורה לשוק ‪ $‬כמו די המעוברת‪ .‬ולפיכ! א‬
‫בא עליה קנאה וכדמשמע במס' פסחי‪ .‬והדי של‬
‫נאסרה שעה אחת אינו חל בנדה‪ ,‬כי הכלל ההוא חל‬
‫רק כשיש הפקעת חלות זיקה לגמרי כבערות אחות‬
‫אשה שהותרה לשוק‪ ,‬ומשו דערוה מופקעת מזיקה‬
‫והותרה לשוק דרכי נוע הוא שלא תזדקק עוד לזיקת‬
‫יבמי ותיאסר לשוק לאחר זמ‪ .‬שאני נדה דזיקה חלה‬
‫בה בעת נדתה ואסורה לשוק היא ומשו"ה לכשתטהר‬
‫הריהי מחוייבת ביבו ובחליצה דדרכי נוע הוא‬
‫מאחר שחלה בה זיקה ונאסרה לשוק ג בשעת נדתה‪.‬‬
‫אמנ עדיי צע"ק דמ"ש במעוברת שא בא עליה לא‬
‫קנאה ואילו בנדה קנאה‪.‬‬

‫וא )ד ל‪ (.‬ד"ה אימא מיגו כו'‪.‬‬

‫‪`n‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"א‬

‫ויתכ דשאני במעוברת שהגברא מופקעת מקני‬
‫היבו‪ ,‬א! לא ממצות מעשה ביאת היבו‪ ,‬וכדמבואר‬
‫אליבא דרש"י הנ"ל‪ .‬ומאיד! נדה הויא בת קני יבו‬
‫אלא דליכא בה מצות ביאת יבו משו שביאתה‬
‫אסורה‪ .‬ומ"מ הנדה והמעוברת שוות שבנות יבו ה‬
‫במקצת – המעוברת למצוה והנדה לקני – ומשו"ה‬
‫הריה זקוקות ומתייבמות לאחר זמ ביבו גמור שחל‬
‫בי לקני ובי למצוה‪ .‬משא"כ בערוה שבשעתה אינה‬
‫בת יבו כלל‪ ,‬לא למצוה ולא לקני‪ ,‬ומשו"ה נפטרת‬
‫לגמרי ומותרת לשוק‪ ,‬ואינה זקוקה לאחר זמ מפני‬
‫שאי זה מדרכי נוע לומר שתפטר בשעתה לגמרי‬
‫ושתזדקק לאחר זמ‪ .‬וצ"ע בכוונת התוס'‪.‬‬
‫בא"ד‪Ô˘ ‡Â‰˘ ˙ÓÁÓ ˙
˙ÓÓ˘ ‰Ó Ï·‡ .‬‬
‫‪˙ÓÁÓ Â
ȇ„ ÌÚÂ
Èί„ ¯ÈÙ˘ ȉ ‰‡È·Ï ȇ¯ Â
ȇÂ‬‬
‫‡‪ .Ï"ÎÚ Ìȉ ˙
È„ÓÏ Ì·È Íω ÂÏȇΠȉ ‰¯ÂÒÈ‬ר"ל‬
‫שהחסרו בקט הוא במציאות בלבד‪ ,‬ומשו שאינו‬
‫בר ביאה‪ ,‬וכאילו הל! יב למדינת הי‪ ,‬אבל אי כא‬
‫חלות הפקעה כמו בערות אחות אשה שמופקעת‬
‫מזיקה‪ ,‬ולפיכ! שתזדקק אחות אשה לאחר זמ איננו‬
‫דרכי נוע‪ ,‬משא"כ בקט‪.‬‬
‫ולפי"ז מיושב נמי אמאי לא חל בקט הכלל‬
‫שכל שאינה עולה ליבו אינה עולה לחליצה‪ ,‬והביאור‬
‫כי קט בר יבו הוא אלא שבמציאות אינו יכול‬
‫לבעול‪ ,‬ולפיכ! לא חל בו הכלל שכל שאינו עולה‬
‫וכו'‪ ,‬ואינו דומה לנדה שאינה ראויה ליבו משו‬
‫שנאסרה באיסור ביאה‪ ,‬ולפיכ! לדיעה זו בתוס' הכלל‬
‫שכל שאינה עולה ליבו אינה עולה לחליצה חייל‬
‫בנדה ופטורה בשעת נדתה ג מיבו וג מחליצה‪.‬‬
‫הרא"ש סימ ב'‬

‫ז"ל ‪‰˙„
˙Ú· ‡È‰ ÌÂ·È ˙· ‡τ ‚"Ú‡Â‬‬
‫‪‰Ó˘ ‡Ï„ ˙¯·ÂÚÓ ˙ˆÈÏÁÏ ÈÓ„ ‡Ï ‰ˆÈÏÁ ‰˙ˆÈÏÁ‬‬
‫‪(:‰Ï Û„) ıÏÂÁ‰ ˜¯Ù· ÔÓ˜Ï ˘È˜Ï ˘È¯Ï ‰ˆÈÏÁ‬‬
‫‪Ï·ËÏ ˙„ÓÂÚ˘ ‰„
È
‡˘„ Ì·ÈÏ ‰ÏÂÚ ‰
ȇ„ Ì¢Ó‬‬
‫‪.Ï"ÎÚ „Ï˙ ‡Ó˘ ˙¯·ÂÚÓ Ï·‡ ÌÈ˘
‰ ÏΠͯ„Î ¯‰ËÏÂ‬‬

‫שיעורי‬

‫ובביאור ההבדל שבי נדה למעוברת‪ ,‬דנדה עולה‬
‫לחליצה ולא ליבו ואילו מעוברת אינה עולה לא‬
‫לחליצה ולא ליבו‪ ,‬נראה דהרא"ש ס"ל שמעוברת‬
‫מופקעת מיבו בתורת גברא‪ ,‬וכשהגברא מופקעת‬
‫מיבו חל הכלל שכל שאינה עולה ליבו אינה עולה‬
‫לחליצה‪ ,‬ולכ מעוברת לא מתייבמת ולא חולצת‪.‬‬
‫משא"כ נדה‪ ,‬שהגברא אינה מופקעת מיבו‪ ,‬שהרי‬
‫עומדת לטבול ולטהר כדר! כל הנשי‪ ,‬והא דנדה‬
‫אינה מתייבמת אינו אלא משו שמעשה היבו נאסר‬
‫באיסור כרת‪ ,‬ולכ הכלל שכל שאינה עולה וכו' איננו‬
‫חל‪ .‬משא"כ במעוברת שהגברא מופקע מיבו‪,‬‬
‫ומשו"ה מופקעת נמי מחליצה‪ ,‬ע"פ הכלל שכל שאינו‬
‫עולה ליבו אינו עולה לחליצה‪.‬‬
‫בא"ד‪‰‡
˜ ‰˙„
· ‰ÈÏÚ ‡· ̇ Û‡„ „ÂÚ .‬‬
‫‪ÍȯÙ ¯ÂËÙ ÏÚ· ‰„
Â˙Ó·È 'ÂÎ ÌÈÁÒÙ· ÁÎÂÓ„Î‬‬
‫‪̇ ‰Ï È
˜„ ÚÓ˘Ó ‡Óχ 'ÂÎ ‰ÂˆÓ „È·Ú ‡˜„ ˘"Ó‬‬
‫·‡ ‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ‰ÈÏÚ‬משמע שיש שתי דיעות ברא"ש‬
‫הא ביאת יבמה נדה קונה או לא‪ .‬ופליגי א נדה‬
‫דומה לאלמנה לכ"ג שא בא עליה הכ"ג לא קנה‪.‬‬
‫ונראה שנית להשוות נדה לאלמנה לכ"ג כי בשתיה‬
‫ביאת היבו אסורה‪ .‬ומאיד! נית להבחי ביניה משני‬
‫טעמי וכנ"ל בתוס'‪ :‬א( דשאני איסור אלמנה לכ"ג‬
‫דהוי איסור אישות משא"כ נדה שאינה אסורה באיסור‬
‫אישות אלא באיסור ביאה; וב( דשאני אלמנה לכ"ג‬
‫שהאיסור הוא בגברא משא"כ בנדה שהגברא לא נאסר‬
‫אלא שהאיסור חל מחמת החפצא של טומאה‪ ,‬ולפיכ!‬
‫רק באלמנה לכ"ג אמרי' שא בעלה לא קנה‪ ,‬ואילו‬
‫א בעל היב את יבמתו נדה קנה‪.‬‬
‫ובעצ די אלמנה לכ"ג שא בעלה לא קנה‬
‫נראה שאי די זה שיי! כלל לדי מצוה הבאה‬
‫בעבירה‪ ,‬כי מצוה הבאה בעבירה פוסלת רק קיו‬
‫מצוה ולא חלות קני‪ ,‬והא ראייה מקידשה בגזל‬
‫שמקודשת )פ"ה מהל' אישות הל"ז‪ ,‬קידושי ד נב(‬
‫וחזינ שקני הקידושי חל בעבירה‪ ,‬ואע"פ שלא קיי‬
‫מצות קידושי‪ .‬וה"ה ביבו‪ ,‬קני היבו אינו תלוי‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"ב‬

‫במצות היבו‪ ,‬וא כשעבר על עבירה בשעת ביאת‬
‫היבו אינו בדי שיגרע הקני‪ ,‬אע"פ שאינו מקיי את‬
‫המצוה ‪ .(80‬אלא הא דכ"ג שיב אלמנה לא קנה זהו‬
‫די מיוחד ביבו‪ ,‬ומבואר לפי מה שחילקנו בי‬
‫אלמנה לכ"ג לבי נדה‪ ,‬דדוקא באיסור אלמנה לכ"ג‬
‫לא קונה ואילו באיסור נדה קונה ‪.(81‬‬
‫שיטת הרמב" ביבמתו נדה‬

‫שיטת הרמב" )פ"ו מהל' יבו הל"ח‪$‬י'(‬
‫שיסוד הפטור של ערוה מיבו ומחליצה הוא משו‬
‫שאי בערוה חלות אישות‪ ,‬ולכ א זיקת יבמי לא‬
‫חלה בה כי זיקה מהוה חלות אישות )וכנ"ל בשיעורי‬
‫ד ב‪ .‬ד"ה חמש עשרה נשי וכו'(‪ ,‬והערוה פטורה‬
‫מיבו ומחליצה מכיו שאינה בת זיקה‪ .‬ולפי"ז‬
‫פשיטא דנדה דהוי' בת אישות‪ ,‬אינה ערוה ליבו‬
‫ונופלת ליבו ולחליצה ‪.(82‬‬
‫ובנוגע ליבו וחליצה במל! כתב הרמב" )פ"ב‬
‫מהל' מלכי הל"ג( וז"ל ואינו חול" שנאמר וירקה‬
‫בפניו וזה בזיו ואפילו רצה אי שומעי לו שהמל!‬
‫שמחל על כבוד אי כבודו מחול‪ ,‬והואיל ואינו חול"‬
‫אינו מיב‪ .‬וכ א מת הוא כיו שא"א ליב את‬
‫אשתו כ! אי חולצי לה‪ ,‬אלא תשב לעול בזיקתה‬
‫עכ"ל‪ .‬ולכאורה פסק הרמב" תמוה דמשמע דנקט‬
‫כא את הכלל שכל שאינו עולה ליבו אינו עולה‬
‫לחליצה‪ ,‬ולפי מה דביארנו בשיטת הרמב" דס"ל‬
‫שהכלל הזה חל דוקא במקו ערוה כשיש הפקעת‬
‫זיקה‪ ,‬אינו עני לאופ דמל! וכשיש מניעה צדדית‬
‫שלא לייב או לחלו" מפני בזיו המל!‪ ,‬שהרי בזיונו‬

‫‪ (80‬עיי בס' מנחת חינו! מצוה תקצ"ח בדי מי שייב‬
‫את יבמתו בלי כוונת מצוה הא קונה אותה או לא‪ .‬וע"ע‬
‫בשיעורי למעלה ד"ה הקדמה‪ :‬קני יבו ומצות יבו‪.‬‬
‫‪ (81‬עיי ברשימות שיעורי למס' סוכה בקונטרס מצוה‬
‫הבאה בעבירה שלרמב" די מצוה הבאה בעבירה מוגבל‬
‫לגזילה בלבד ולא לעבירה בעלמא בשעת המצוה‪ ,‬ואליביה‬

‫שיעורי‬

‫מב‬

‫אינו פוג הזיקה‪ .‬ויעויי ש בכ"מ שמפרש את כל‬
‫דיני הרמב" מטע בזיו וז"ל ומפרש רבינו שטע‬
‫שאינו חול" משו בזיו דידיה וכיו שאינו חול" אינו‬
‫מייב‪ ,‬ואי מייבמי את אשתו לפי שהיא אסורה‬
‫לה‪ ,‬ג אי חולצי לה כיו שאפילו יחלצו לה היא‬
‫אסורה להנשא משו דגנאי הוא למל! שתהא אלמנתו‬
‫חולצת מנעל‪ .‬ורש"י פי' הטע שאסור הוא לייב‬
‫בזיו הוא לו לקו על ש אחיו עכ"ל‪ .‬ולפי דבריו‬
‫יוצא שדברי הרמב" מטע בזיו ה‪ ,‬כי בכל אופ‬
‫שהמל! מייב או חול" או שאלמנתו מתייבמת או‬
‫חולצת מתבזה המל!‪ ,‬ומשו"ה בי יבו ובי חליצה‬
‫בכל אופ אסורי‪ .‬אמנ הכלל שכל שאינו עולה וכו'‬
‫אינו חל כא‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬
‫ד ב ע"ב‪‡Î‰„ ˙"‡Â Ï"Ê .‡ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪‚"Ú‡ 'ÂÎ Ô
·¯„Ó ÂÏÈÙ‡ Ë‚ ÈÚ· ‡Ï ˙È
ÂÏȇ„ ÚÓ˘Ó‬‬
‫„·˜„˘‪‡ÈÚ·„ 'ÂÎ „"ÓÏ ‡Îȇ Ì˙Ò ‰Ò
Πȇ
˙ ÏÚ ‰‬‬
‫‚‪'ÈÙ‡ Â˙Ú„·Â ‰È˙Ú„‡ ˜ÈÒÓ„ ÔÈÓÂÓ ¯‡˘· ‡˜Â„ Ë‬‬
‫‪‡Ï„ ˙È
ÂÏȇ Ï·‡ ÔÈ˘Â„È˜ Ì˘Ï ÏÚ· ÔÈÓÂÓ ‰· ÂȉÈ‬‬
‫˘‪‡‰È ‡Ï ˙È
ÂÏȇ ˘˘Á Ì¢Ó ‰È˙Ú„‡ ˜ÈÒÓ ‡Ï ÁÈÎ‬‬
‫·‪ .Ï"ÎÚ ÔÈ˘Â„È˜ Ì˘Ï ÏÚÂ‬שיטת התוס' שבלא הכיר‬
‫בה בשעת הקידושי שהיא אילונית שהקידושי בטלי‬
‫משו קידושי טעות‪ ,‬כי אילונית מהוה מו גדול‬
‫שאינה צריכה גט‪ ,‬ואפילו הכניסה סת הוי טעות‬
‫ויוצאת בלי גט‪ .‬מאיד! מובא בנ"י ‪ (83‬בש הר"ת‬
‫שאילונית צריכה גט להתירה מדרבנ‪ ,‬ומה דמבואר‬
‫במשנתינו שאילונית אינה פוטרת צרתה לק"מ‪,‬‬
‫דאוקמא רבא )לקמ יב‪ (:‬אפי' הכיר בה ומשו דלא‬
‫הוי צרת ערוה במקו מצוה יעוי"ש‪ .‬ויש לעיי קצת‬

‫פשיטא דלא חל די מצוה הבאה בעבירה ביבו של איסור‪.‬‬
‫‪ (82‬א! ברמב" הל' יבו לא מוזכר מהו די הנדה א‬
‫היב בעלה א קנה אותה או לא‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (83‬עיי ברמב"‪ ,‬וממנו משמע דלר"ת הגט הוא‬
‫מדאורייתא ‪ $‬שלא כבנ"י‪.‬‬

‫‪bn‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"ב‬

‫אליבא דהר"ת מדוע תקנו רבנ גט באילונית‪ ,‬שא לא‬
‫הכיר בה והקידושי ה טעות ובטלי‪ ,‬למה תקנו‬
‫שצריכה גט מדרבנ‪.‬‬
‫ויתכ שלר"ת תקנת גט בקידושי טעות דאילונית‬
‫מיוסדת בתקנת קידושי מיאו דקטנה‪ ,‬שהרי רבנ‬
‫התקינו קידושי קטנה שחלי בלי דעת‪ ,‬כי קטנה לאו‬
‫בת דעת היא‪ .‬ואי לומר שהחכמי תיקנו דמהניא‬
‫דעת אמה או דעתה לקידושי קטנה יתומה מדרבנ כמו‬
‫דמהניא דעת אביה לקידושי קטנה מדאורייתא דא"כ‬
‫היתה צריכה גט כמו שצריכה בקידושי אביה ולא היה‬
‫סגי להתירה במיאו בעלמא‪ .‬אלא ע"כ דחלות קידושי‬
‫קטנה קלישה מקידושי דעלמא מכיו דחלי בלי דעת‬
‫המתקדשת‪ ,‬ולכ ניתרת במיאו‪ .‬והנה הדי הוא שא‬
‫לא מיאנה בקטנותה וגדלה אז צריכה גט להתירה‪.‬‬
‫והרי הקידושי נעשו בקטנותה בלי דעת‪ ,‬ואפ"ה‬
‫משגדלה הקידושי נגמרי מאליה להיות קידושי‬
‫גמורי מדרבנ‪ ,‬ואז ניתרת דוקא בגט‪ .‬ובדומה לכ!‬
‫סובר הר"ת לעני קידושי טעות דאילונית דאע"פ‬
‫שהדעת לקידושי מוטעת ובטילה מדאורייתא‪ ,‬מ"מ‬
‫הקידושי חלי בלי דעת מדרבנ כמו קידושי קטנה‪,‬‬
‫אלא דנגמרי וחלי מיד להצריכה גט‪ ,‬שהרי בקידושי‬
‫טעות דאילונית הריהי גדולה ולא קטנה‪ ,‬ולכ דינה‬
‫שוה לקידושי קטנה משגדלה דצריכה גט ולא סגי‬
‫במיאו ‪.(84‬‬
‫ובדומה למה דביארנו בשיטת הר"ת נית לבאר‬
‫נמי בהא דשקלו וטרו התוס' )ד ב‪ :‬ד"ה ואי אתה‬
‫כו'( א קידושי טעות זקוקי למיאו אליבא דר'‬
‫ישמעאל או לא‪ .‬ונראה שא סברת ש היא לדמות‬
‫קידושי טעות בגדולה לקידושי קטנה‪ ,‬שכמו שקידושי‬
‫קטנה חלי בלי דעת וזקוקי למיאו‪ ,‬ה"ה בקידושי‬
‫טעות בגדולה כשחסרה דעת לקידושי מ"מ מדרבנ‬
‫הקידושי חלי להצריכה מיאו‪.‬‬
‫‪ (84‬ולפי"ז כל קידושי טעות צריכי גט ולאו דוקא‬
‫קידושי טעות דאיילונית ומומי‪ .‬א! עיי ברש"י )נדה נב‪ (.‬ד"ה‬
‫שוה שכתב הטע שצריכה גט כיו שגדלה ולא מיחתה‪ ,‬וא"כ‬

‫שיעורי‬

‫אמנ תוס' במסקנת דבריה ס"ל שא לר'‬
‫ישמעאל קידושי טעות א"צ מיאו‪ ,‬ומשמע בתוס'‬
‫שאפי' מדרבנ ודלא כמו שנתבאר בר"ת לעני‬
‫אילונית‪ .‬ונראה שסוברי שאי דמיו כלל בי קידושי‬
‫קטנה לבי קידושי טעות‪ .‬בקידושי קטנה חסרה דעת‬
‫לקידושי‪ ,‬כי קטנה לאו בת דעת היא‪ .‬ואילו בטעות‪,‬‬
‫הטעות מפקיעה את הדעת דקידושי‪ .‬והא ראייה להא‬
‫דיש לחלק בי חסרו דעת דקט לבי דעת גדול‬
‫בטעות‪ ,‬חזינ בדי הקדש‪ ,‬שהרי א קט שאינו בר‬
‫דעת הקדיש אי הקדשו חל‪ ,‬ואילו הקדש בטעות חל‬
‫אליבא דב"ש )נזיר ד ל‪ .(:‬ומוכח ששני דיני שוני‬
‫ה‪ ,‬חסרו דעת בקט ודעת מוטעת בגדול‪ .‬ולפיכ!‬
‫אי לדמות לעני קידושי‪ .‬ואליבא דהתוס'‪ ,‬רבנ‬
‫התקינו מיאו וגט דוקא בקידושי קטנה כשחסרה דעת‪,‬‬
‫ולא בקידושי טעות ‪ $‬כי הטעות מפקיעה את דעת‬
‫הקידושי‪.‬‬
‫והנה בזה דשקלו וטרו בתוס' בדי קידושי‬
‫טעות אי בעי מיאו או לא‪ ,‬נראה לומר דשקלו וטרו‬
‫דוקא אליבא דר' ישמעאל משו דר' ישמעאל ס"ל‬
‫שקידושי קטנה אפילו משגדלה זקוקי למיאו‪ .‬ולכ‬
‫נית לדמות קידושי טעות בגדולה לקידושי חסרו‬
‫דעת בקטנה ולחייב את שתיה במיאו‪ .‬ואילו אליבא‬
‫דרבנ החולקי על ר' ישמעאל וסוברי שקידושי‬
‫קטנה משגדלה צריכה גט‪ ,‬כי משגדלה הקידושי‬
‫נגמרי מאליה ומחייבי גט כמו כל קידושי דעלמא‪,‬‬
‫אי אפשר לתק מיאו בקידושי טעות דגדולה‪ .‬ומפני‬
‫כ! ג לא התקינו גט בקידושי טעות‪ ,‬כי דוקא בקטנה‪,‬‬
‫כשהקידושי חלו בלי דעת לכתחילה בתורת קידושי‬
‫מיאו‪ ,‬אז משגדלה נגמרי הקידושי מאליה לחייבה‬
‫בגט כמו כל קידושי דעלמא‪ .‬ואילו בקידושי טעות‪,‬‬
‫דלא חלי הקידושי המיוחדי דמיאו לכתחילה כיו‬
‫דהיא גדולה‪ ,‬ובגדולה אי חלות די מיאו‪ ,‬לכ א‬
‫הוא מדי הסכמתה כשנהיתה גדולה‪ ,‬וזה לא שיי! בטעות‬
‫דאיילונית‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"ב‬

‫הקידושי הגמורי דקידושי קטנה משגדלה המחייבי‬
‫אותה בגט לא חלי‪ .‬ומאיד! הר"ת סובר דיתכ‬
‫שיחולו קידושי גמורי בקידושי טעות בגדולה‬
‫להצריכה גט ג כשלא חלי הקידושי המיוחדי של‬
‫מיאו לכתחילה‪ ,‬ומשו כ! סובר הר"ת שבקידושי‬
‫טעות קידושי חלי מדרבנ לחייבה בגט‪.‬‬
‫ומסתבר דכל דברי ר"ת דצריכה גט מדרבנ ה‬
‫רק בקידושי טעות דאיילונית‪ ,‬משא"כ כשקדש את‬
‫רחל ונמצאת שהיא לאה נראה שא ר"ת מודה דלא‬
‫חייב גט אפי' מדרבנ‪ ,‬משו דבאופ זה חסרה דעת‬
‫לעצ החפצא של הקידושי ‪$‬האשה עצמה‪ $‬ופשיטא‬
‫שאי כא מעשה קידושי כלל ‪ $‬ואפילו מדרבנ‪ .‬והא‬
‫ראייה כי כשנמצא מו באשה ביטול הקידושי תלוי‬
‫בקפידתו של הבעל‪ ,‬שא הוא מקפיד הקידושי בטלי‬
‫מדאורייתא‪ ,‬וא אינו מקפיד הקידושי חלי )עיי‬
‫בסוגיא כתובות ד עג‪$:‬עד‪ .(:‬ומאיד! פשיטא‬
‫שבקידש רחל ונמצאת לאה שאי הקידושי חלי‪,‬‬
‫ואפילו בשאינו מקפיד אח"כ‪ ,‬מכיו שחסרה דעת‬
‫לעצ החפצא של הקידושי – לאותה האשה‪ .‬ודומה‬
‫למי שקנה חטי ונמצאו שעורי שאי המקח חל כלל‬
‫ואפילו בלי הקפדתו על הטעות‪ ,‬כי ליכא דעת לקנות‬
‫את עצ החפצא של המקח‪ ,‬ואינו דומה למי שקנה‬
‫חטי יפות ונמצאו רעות‪ ,‬שיש לו זכות לחזור בו‬
‫משו דהוי מו‪ ,‬וא אינו מקפיד ואינו חוזר בו הקני‬
‫חל )עיי בב"ב )פג‪ (:‬וברמב" פי"ז מהל' מכירה‬
‫הל"א‪$‬ב(‪.‬‬
‫ויסוד הדברי הוא דר"ת מחייב גט כשיש עכ"פ‬
‫מעשה קידושי אלא שיש טעות בדעת הקידושי‪.‬‬
‫ודינו לחייב גט במומי כשהיה מעשה קידושי אלא‬

‫‪ (85‬ובקידשה על תנאי א עברו על התנאי אינה מקודשת‬
‫ולא צריכה גט מדרבנ א לר"ת היינו טעמא משו שביטול‬
‫התנאי מבטל את עצ מעשה הקידושי ואינו דומה לטעות‬

‫שיעורי‬

‫מד‬

‫בדעת מוטעת‪ ,‬דאז יש לבעל זכות דאורייתא לבטל את‬
‫הקידושי א הוא מקפיד על הטעות‪ ,‬ותיקנו הרבנ‬
‫שאינו יכול לבטלו בהקפדה בעלמא בלי לתת לה גט‪.‬‬
‫משא"כ כשטעה בי רחל ללאה שעצ מעשה‬
‫הקידושי חסר‪ ,‬וא כשאינו מקפיד אי הקידושי‬
‫חלי מדאורייתא‪ .‬באופ זה לא התקינו הרבנ גט‪ ,‬כי‬
‫עצ מעשה הקידושי חסר ‪.(85‬‬
‫ונראה שחילוק מעי זה מצינו א בדיני קידוש‬
‫החודש‪ ,‬שההלכה ש היא שא בי"ד קידשו את‬
‫החודש בטעות שהחודש מקודש )ר"ה ד כה(‪ .‬א! זהו‬
‫כשקידשו את החודש הנכו אלא שטעו בחשבו או‬
‫בקבלת עדות וכדומה‪ ,‬בר באופ שטעו בעצ‬
‫החפצא של החודש שהחליפו באחר‪ ,‬כגו שקדשו‬
‫בי"ד את חודש טבת במקו שבט‪ ,‬הרי זה כמי שלקח‬
‫חטי ונמצאו שעורי‪ ,‬או כמי שקידש את רחל ונמצאת‬
‫לאה‪ ,‬שחסר את עצ המעשה של קידוש החודש‬
‫מעיקרו‪ ,‬ולכ קידוש החודש הזה בטל ואינו חל כלל‪.‬‬
‫בא"ד‪Ì˙Ò ‰Ò
Πȇ
˙ ÏÚ ‰˘„Ș·„ ‚"Ú‡ .‬‬
‫‡‪Â
Èȉ Ë‚ ‡ÈÚ·„ (:·Ú ˙·Â˙Î) ¯È„Ó‰· „"ÓÏ ‡ÎÈ‬‬
‫„‪Ì¢ ˙È
ÂÏȇ Ï·‡ ÏÈÁÓ„ ‡Îȇ„ ÔÈÓÂÓ ¯‡˘· ‡˜Â‬‬
‫‡„‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ÈÈ·‡Ï 'Èه ÏÁÂÓ Ôȇ Ì‬נראה לפרש‬
‫דר"ל דאילונית הוי מו גדול שכל אנשי מקפידי‬
‫עליו‪ ,‬ואפילו בלי להתנות עליו בתנאי הוי מו‪ ,‬וע"ז‬
‫אינו מוחל‪ .‬ודוקא במומי קטני‪ ,‬שאנשי בדר! כלל‬
‫אינ מקפידי עליה אלא שהוא הקפיד עליה‬
‫לכתחילה כשקידשה על תנאי שלא יהיו בה מומי‪,‬‬
‫ועל מומי כאלו אמרי' שא בעלה מחל‪ ,‬ועיי"ש‬
‫בסוגיא במס' כתובות‪ ,‬ואכמ"ל ‪.(86‬‬

‫שאינה מבטלת את עצ מעשה הקידושי וכדמבואר בפני‬
‫בשיעורי‪.‬‬
‫‪ (86‬ועיי באגרות משה אה"ע ח"א סי' ע"ט‪.‬‬

‫‪dn‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"ב‬

‫ד ב ע"ב‪Ô‡ÈÓ È˘Â„È˜· Ì"·Ó¯‰ ˙ËÈ˘ .‬‬
‫‪.‰Ù¯Á ‰ÁÙ˘ È˘Â„È˜Â‬‬
‫כתב הרמב" )פ"ד מהל' אישות הלט"ז( ז"ל‬
‫המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורי אינה‬
‫מקודשת קידושי גמורי עד שתשתחרר וכיו‬
‫שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה‬
‫ואינו צרי! לקדשה קידושי אחרי‪ ,‬בא אחר וקידשה‬
‫אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושי לשניה עכ"ל‪.‬‬
‫וכבר תמה הראב"ד על הלכה זו בהשגותיו וז"ל דבר‬
‫זה יש לו ב' פני לא נודע מדבריו א קטנה שגדלה‬
‫גומרי קידושיה מ התורה א לא אבל ממה שכתב‬
‫למעלה נודע שהוא סבור שגומרי מ התורה ואמר‬
‫שג זו כמו כ קידושי גמורי מ התורה וא ה‬
‫קידושי גמורי מ התורה כי בא אחר וקידשה אחר‬
‫שנשתחררה למה אסרה על הראשו אלא אפילו לא‬
‫בא אחר וקידשה קידושי הראשו אינ קידושי גמורי‬
‫וצרי! לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫ובביאור שיטת הרמב" נדו בכמה שאלות‪.‬‬
‫קוד כל יש להסתפק הא הרמב" מיירי כשהמקדש‬
‫בא עליה אחרי שנשתחררה או לא‪ .‬וכ נמי במה שכ'‬
‫הרמב" בקידושי מיאו שגמרו קידושיה כשהקטנה‬
‫גדלה‪ ,‬יש להסתפק א מיירי שחזר ובא עליה או לא‪,‬‬
‫עיי במפרשי הרמב" )במגיד משנה ואחרי(‪ .‬ועוד‬
‫יל"ע מדוע פסק הרמב" שמשנשתחררה תופסי‬
‫קידושי אחר מספק‪ ,‬והרי הוא עצמו פסק )בפ"ג מהל'‬
‫איסורי ביאה הלי"ג( וז"ל א נשתחררה כולה חייבי‬
‫עליה מיתת ב"ד שהרי תעשה אשת איש גמורה כמו‬
‫שביארנו בהלכות אישות עכ"ל‪ ,‬וא משנשתחררה‬
‫חייבי עליה מיתת ב"ד כאשת איש גמורה היא!‬
‫תופסי בה קידושי אחר מספק‪ ,‬והרי אי קידושי‬
‫תופסי בחייבי כריתות‪ .‬ועוד צ"ע בביאור פסק‬
‫הרמב" )פ"ו מהל' יבו הלל"א( ז"ל מי שחציה‬
‫שפחה וחציה בת חורי שנתקדשה לראוב ונשתחררה‬
‫וחזרה ונתקדשה לשמעו ומתו שניה מתיבמת ללוי‬
‫ואינה אשת שני מתי‪ ,‬א קידושי ראוב קידושי אי‬

‫שיעורי‬

‫קידושי שמעו כלו וא קידושי שמעו קידושי אי‬
‫קידושי ראוב כלו עכ"ל‪ ,‬וצרי! ביאור מדוע חל ספק‬
‫קידושי ואינה אשת ב' מתי‪.‬‬
‫ונראה שהרמב" סובר שכשהחצי שפחה‬
‫נשתחררה הקידושי דשפחה חרופה נגמרי מאליה‬
‫בלי ביאה או מעשה קידושי כמ"ד גמרי )גיטי ד‬
‫מג‪ .(.‬וזוהי ההשוואה לקידושי מיאו דקטנה‪ ,‬שהרי‬
‫משגדלה‪ ,‬הקטנה זקוקה לגט‪ ,‬ג בלי ביאה וקידושי‬
‫נוספי‪ .‬אלא בעצ תקנת קידושי קטנה תיקנו הרבנ‬
‫שהקידושי של קטנה ה חלות קידושי מיוחדי‬
‫שנית לעוקר במיאו בעלמא בלי גט כ"ז שהיא‬
‫קטנה‪ ,‬כי חלות הקידושי דקטנה קלישה ומיוחדת‬
‫במינה‪ ,‬לפיכ! נעקרי במיאו בעלמא‪ .‬ואילו משגדלה‪,‬‬
‫תיקנו החכמי שהקידושי נגמרי עמה‪ ,‬כלומר‬
‫שחלות האישות מתחזקת והופכת לחלות אישות‬
‫גמורה דעלמא מדרבנ‪ ,‬ולכ אי להתירה אלא בגט‪.‬‬
‫וסובר הרמב" דה"ה בשפחה חרופה‪ ,‬שהיא‬
‫חצי שפחה וחצי בת חורי המקודשת מדאורייתא‪.‬‬
‫והביאור בזה עפ"י מה דביאר הגר"מ הלוי זצ"ל שיש‬
‫בקידושי שפחה חרופה שני חסרונות כלפי קידושי‬
‫דעלמא‪ :‬א( משו שהיא רק חצי בת חורי‪ ,‬הקידושי‬
‫חלי בה רק בצד החצי בת חורי בלבד ולא בחצי‬
‫השפחה‪ ,‬ולכ יש חסרו בכמות האישות‪ ,‬שרק חצי‬
‫גופה דהשפחה חרופה מקודשת ולא כל גופה‪ ,‬וב(‬
‫משו שיש לה די חצי שפחה ביחד ע די חצי בת‬
‫חורי‪ ,‬חלות השפחות שחלה בה מפקיעה ופוגמת את‬
‫חלות האישות מצד הבת חורי‪ .‬ולכ אפילו הקידושי‬
‫שחלי בצד החצי בת חורי חלשי ה באיכות‪ .‬ומפני‬
‫כ! א מישהו אחר בא עליה בזמ שמקודשת כשפחה‬
‫חרופה אינו חייב מיתת ב"ד‪ ,‬כי איכות האישות‬
‫חלשה‪ ,‬ומהוה חלות אישות מיוחדת דשפחה חרופה‪.‬‬
‫בר משנשתחררה‪ ,‬ופקעה חלות ש השפחות‪ ,‬גמרו‬
‫קידושיה‪ ,‬כלומר איכות האישות הופכת מלהיות‬
‫אישות חלשה‪ ,‬ומשתנה להיות באיכותה חלות אישות‬
‫גמורה כאישות דבת חורי‪ .‬ולכ מעכשיו היא מחייבת‬
‫את האיש המזנה איתה במיתת ב"ד‪ .‬א! רק איכות‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"ב‬

‫האישות נגמרה והופכת להיות אישות גמורה דבת‬
‫חורי‪ ,‬ואילו כמות האישות נשארת לחצאי‪ ,‬שחלה רק‬
‫בצד החצי בת חורי בלבד‪ ,‬ונמצא שרק חצי גופה‬
‫מקודשת ולא כל גופה ‪ ,(87‬ולכ א בא אחר ומקדשה‪,‬‬
‫הקידושי שלו חלי‪ ,‬כי יש לקידושי שלו מקו לחול‬
‫בחצי גופה שאינה מקודשת‪ .‬ויוצא שלרמב" שאי‬
‫איסור כרת שחל באשת איש לבדו מונע תפיסת‬
‫קידושי‪ ,‬אלא שאיסור כרת גור לחלות ש ערוה‬
‫בגברא‪ ,‬שערות אשת איש אינה בת קידושי כערוה‬
‫דעלמא‪ .‬א! כא רק חצי גופה נאסר כערוה שהרי חצי‬
‫גופה פנוי בלי חלות אישות ולא נאסרה‪ ,‬ולכ הש‬
‫ערוה שלה אינו גמור ומצטמצמת רק לחצי גופה‬
‫בלבד‪ ,‬והחצי השני שאינו ערוה נתפסת בקידושי אחר‪.‬‬
‫וא מצד קני האישות שבה‪ ,‬רק חצי גופה קנוי‬
‫לראשו‪ ,‬וחצי גופה השני שלא קנוי לראשו ראוי‬
‫לקידושי שני ‪.(88‬‬
‫א צע"ק ממה שכתב הרמב" )פ"ד מהל'‬
‫אישות הל"ד( ז"ל חו" מיבמה ונתקדשה לזר שהיא‬
‫מקודשת בספק‪ ,‬נסתפק לחכמי א הקידושי תופסי‬
‫ביבמה כשאר חייבי לאוי או אי קידושי תופסי בה‬
‫כערוה עכ"ל‪ .‬וקשה‪ ,‬מ"ש יבמה לשוק דמסופק לו‬
‫לרמב" מה דינה משפחה חרופה שנשתחררה‪,‬‬
‫דמפסק הרמב" אנו לומדי דאי‪$‬תפיסת קידושי‬
‫באשת איש תלוי בקני האישות בלבד ולא בחלות‬
‫איסור כרת‪.‬‬
‫ונראה שאי זה קשה ומשו שבשפחה‬
‫שנשתחררה‪ ,‬חצי גופה קנויה לגמרי לראשו כאשת‬
‫איש‪ ,‬וחצי גופה אינה קנויה לו כלל‪ .‬ומשו"ה קידושי‬
‫אד שני תוספי בחצי גופה שאינה קנויה כלל‬

‫‪ (87‬ועיי בקידושי )ד ז‪ (.‬דקיי"ל דלא פשטה קידושי‬
‫בכולה‪.‬‬
‫‪ (88‬עיי בשיעורי לעיל )ד ב‪ (.‬בד"ה ט"ו נשי ולקמ‬
‫)ד יז‪ (:‬ד"ה אי זיקה ובד"ה אבל‪ .‬ועיי בפנ"י לסוגית שפחה‬
‫חרופה )גיטי מג( דמוכיח שבאשת איש א קני הבעל מונע‬
‫תפיסת הקידושי ולא רק איסור הכרת‪ .‬א! אבני מילואי )סימ‬

‫שיעורי‬

‫מו‬

‫לראשו‪ .‬משא"כ יבמה‪ ,‬דכל גופה קנויה לו ליב‬
‫בזיקת יבמי‪ ,‬אלא שאי קני שלו קני גמור דאשת‬
‫איש‪ ,‬שהרי אסורה לשוק בלאו בעלמא ולא באיסור‬
‫כרת דאשת איש‪ ,‬והיבו גומר את קני האישות‬
‫שיהיה קני גמור דאשת איש‪ ,‬ומשו"ה נסתפק לו‬
‫לרמב" דלמא יבמה בת תפיסת קידושי היא לאד‬
‫אחר מאחר דחסר בה קני גמור דאשת איש או"ד‬
‫שאינה בת קידושי משו מקצת קני אישות דזיקה‬
‫שיש לו ליב בכל גופה‪.‬‬
‫ומפני שחלי בשפחה חרופה שנשתחררה‬
‫ושנתקדשה לאד אחר שתי חלויות של קידושי משני‬
‫אנשי שוני דינה כספק מקודשת‪ ,‬משו דאי אפשר‬
‫ע"פ די שאשה אחת תהיה אשת איש לשני אנשי‬
‫בבת אחת‪ .‬ונראה שדי ספק מעי זה נמצא בחידושי‬
‫הגר"ח זצ"ל ‪ (89‬בנוגע ליו"ט שני של גלויות בזה"ז‬
‫לפי שיטת הרמב" שביאר שכל יו ויו דיו"ט‬
‫לכשעצמו הוי ע"פ די יו"ט ודאי‪ ,‬יו ראשו‬
‫מדאורייתא ויו שני מדרבנ‪ ,‬ואילו כשדני על שני‬
‫הימי ביחד‪ ,‬הריה ביחד ספק יו"ט דהיינו שרק יו‬
‫אחד משניה הוא יו"ט‪ .‬ולפיכ! הרמב" פסק שא‬
‫בזה"ז ביצה שנולדה בזה מותרת בזה )פ"א מהל' יו"ט‬
‫הלכ"ד(‪ ,‬ומאיד! פסק שאי להתנות תנאי בקני‬
‫עירוב וכדומה בשני ימי יו"ט של גלויות בזה"ז )פ"ו‬
‫מהל' יו"ט הלי"ד‪$‬ט"ו(‪ ,‬ועיי בדברי הגר"ח זצ"ל‬
‫בספרו על הרמב"‪ .‬וה"ה כא‪ ,‬דהיינו ששני הקידושי‬
‫תופסי בה בודאי בכל צד של חצי אשה לבדה‪,‬‬
‫ומקודשת היא ודאי לכל א' בעצמו‪ .‬א! כשדני אות‬
‫ביחד דינה שהיא ספק מקודשת לשניה‪ .‬ולכ בנוגע‬
‫לזנות‪ ,‬כל א' לבדו מחייב‪ ,‬ומשו"ה משנשתחררה‪,‬‬

‫מ"ד אות ד( פליג על הפנ"י וסובר שרק איסור הערוה מונע‬
‫תפיסת הקידושי באשת איש ולא הקני‪ .‬וכא‪ ,‬בי מצד הקני‬
‫ובי מצד הש ערוה שבגברא חצי גופה פנוי וראוי לקידושי‪.‬‬
‫‪ (89‬עיי בחידושי רבינו חיי הלוי על הרמב" הל' יו"ט‬
‫)פ"ו הלי"ד‪$‬ט"ו(‪.‬‬

‫‪fn‬‬

‫רשימות‬

‫ד ב ע"ב‬

‫הנוא חייב עליה מיתת ב"ד מצד קידושי הראשו‬
‫לבדו‪ .‬ומאיד! בנוגע ליבו‪ ,‬אי היא נחשבת לאשת‬
‫שני מתי‪ ,‬דלהיות נחשבת לאשת שני מתי צריכה‬
‫להיות אשת איש דשניה כשדני אות ביחד‪,‬‬
‫ואדרבא הריהי ספק מקודשת לא' משניה כשדני‬
‫אות ביחד‪ ,‬ולפיכ! אינה חשובה כמו אשת שני‬
‫מתי‪ ,‬ונופלת ממ"נ ליבו ‪.(90‬‬
‫ולפי מה שביאר הגר"מ זצ"ל בשיטת הרמב"‬
‫יל"ע בדי דר' יוחנ )קידושי ד ס‪ (.‬בקידשה אחד‬
‫מעכשיו ולאחר ל' יו ובא אחר וקידשה בתו! ל' יו‬
‫דאפילו קידושי מאה תופסי בה‪ ,‬מה דינה בזנות הא‬
‫היא מחייבת מיתה כשזינתה או לא‪ ,‬וא מה דינה‬
‫לעני די אשת ב' מתי‪ .‬ויעויי ברמב" )פ"ז מהל'‬
‫אישות הלי"ב( שכ' וז"ל הרי את מקודשת לי מעכשיו‬
‫ולאחר ל' יו‪ ,‬ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת‬
‫לי מעכשיו ולאחר כ' יו כו' אפילו ה ק' על הסדר‬
‫הזה קידושי כול תופסי בה וצריכה גט מכל אחד‬
‫ואחד מפני שהוא מקודשת לכול בספק עכ"ל‪ .‬והנה‬
‫פסק בכא בדומה לפסקו בשפחה חרופה שנשתחררה‬
‫שא בא אחר וקידשה הריהי מקודשת לשניה מספק‪.‬‬
‫ונראה דהרמב" סובר שא בציור דמעכשיו ולאחר‬
‫ל' שכל קידושי מאה תופסי בה נולד בה חלות תרתי‬
‫דסתרי משו דאשה לבי תרי לא חזיא ומשו"ה דינה‬
‫דמקודשת לכל א' וא' בפני עצמו בספק קידושי‪.‬‬
‫ולפי"ז איננה אשת ב' מתי ‪ .(91‬בר די חיוב מיתה‬
‫כשזינתה הושמט מהרמב"‪ .‬ונראה שאינה דומה‬
‫לשפחה חרופה שנשתחררה משו שש כשנשתחררה‬
‫גמרו קידושיה באיכות ומפני כ! מחייבת מיתה בזנות‪,‬‬
‫משא"כ בקידשה מעכשיו ולאחר ל' יו דלא נגמרו‬
‫קידושיה לא באיכות ולא בכמות לא א' מאלו‬
‫שקידשוה‪ ,‬ומשו"ה לא מחויבת מיתה בזנות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫והנה במה שביארנו אליבא דהרמב" שמפני‬

‫‪ (90‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד יח‪ (:‬עני די דריב"ב אות‬
‫ב'‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫שאשה לבי תרי לא חזיא‪ ,‬כשאד שני קידש שפחה‬
‫חרורה משנשתחררה‪ ,‬או שקידש א' אשה מעכשיו‬
‫ולאחר ל' יו ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר כ'‪,‬‬
‫דנולד תרתי דסתרי‪ ,‬ובהתא לכ! מקודשת מספק לכל‬
‫א' וא' לבדו ולא לשניה בבת אחת בקידושי וודאי‪,‬‬
‫ומשו"ה אינה אשת ב' מתי ליבו‪ ,‬קשה דא"כ למה‬
‫חל די אשת ב' מתי כשבא ראוב וקידשה חו"‬
‫משמעו ובא שמעו וקידשה סת דקידושי ראוב‬
‫אהנו למיסרא אעלמא וקידושי דשמעו אהנו למיסרא‬
‫אראוב )וכדאיתא במס' גיטי ד פב‪ ,(:‬ולא אמרי'‬
‫דאשה לבי תרי לא חזיא ומחמת התרתי דסתרי הריהי‬
‫מקודשת בספק לא' מה לבדו ולא לשניה בבת‬
‫אחת‪ ,‬ואינה אשת ב' מתי‪.‬‬
‫ונראה שאי זו קשה שהרי ראוב קידשה חו"‬
‫משמעו ושייר איפוא מקו בקידושיו לקידושי שמעו‬
‫לחול ולפיכ! אי כא תרתי דסתרי ביניה ושפיר הויא‬
‫אשת ב' מתי‪ .‬משא"כ בשפחה חרורה ובקידשה‬
‫מעכשיו לאחר ל' יו דהראשו אסרה על כולי עלמא‬
‫וג על השני‪ ,‬ולכ כשהשני בא וקידשה בקידושי‬
‫שאכ חלו‪ ,‬נולד תרתי דסתרי הגור לדי של ספק‬
‫קידושי לכל א' וא' לבדו בלי חלות קידושי וודאי‬
‫לשניה‪.‬‬
‫ד ב ע"ב‪ÈÓ„ ‡Ï„ È"¯‡Â Ï"Ê .Â˙· ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫„‪ÔÓ ·‡‰ ÔÓ ‰
ȇ˘ ‰˙‡· ‡Ï‡ ‡¯˜ ȯÈȇ ‡Ï Ì˙‰‬‬
‫‪Ï·‡ ˙ÙÏÈ„ ‡Â‰ Â"˜Ó ̉È
˘ ˙· ‡È‰ ̇ 'ÂΠ̇‰‬‬
‫·‪.Ï"ÎÚ Â˙˘‡ ˙· ‡È‰˘ ˙· ¯ÈÙ˘ ȉ ‰˙·Â ‰˘‡ ÏÏÎ‬‬
‫דבריה מחוסרי ביאור‪ .‬ונראה שתוס' מבחיני בי‬
‫קרובי עצמו לבי קרובי אשתו‪ .‬אחותו קרובי עצמו‬
‫היא‪ ,‬ולכ כשמצטרפות שתי הקורבות דאחותו מאב‬
‫ע אחותו מא‪ ,‬ששתיה חלות מדי קרובי עצמו‪,‬‬

‫‪ (91‬שלא כתוס' )בד י‪ .‬ד"ה לעול( והרשב"א ריש‬
‫המגרש‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"א‬

‫מתהווה קורבה אחרת של אחותו מאב ומא ששונה‬
‫מקורבת אחותו מאביו שאינה אחותו מאמו ומאחותו‬
‫מאמו שאינה אחותו מאביו‪ ,‬וצריכי ק"ו לאוסרה‪,‬‬
‫ואי מזהירי מ הדי‪ .‬משא"כ בתו דהוי' נמי בת‬
‫אשתו שהקורבה דבתו מקרובי עצמו היא‪ ,‬ואילו‬
‫הקורבה דבת אשתו חלה מחמת אישות ומדי קרובי‬
‫אשתו ולא מחמת קרובי עצמו‪ ,‬ולכ שתי הקורבות‬
‫השונות אלה אינ מצטרפות‪ ,‬ויוצא שבתו מנשואתו‬
‫הוי' בכלל בת אשתו דעלמא‪ ,‬דלא השתנה קורבת בת‬
‫אשתו משו שבנוס לכ! הריהי ג בתו‪ ,‬ולא צריכי‬
‫לאוסרה מק"ו‪ ,‬כי בת אשתו דעלמא היא ושוה לבת‬
‫אשתו שאינה בתו ‪.(92‬‬
‫בא"ד‪‰‡¯
‰ÏÚ·
‡Ï ‰ÙÂÁÏ ‰Ò
Î
„ ‡Îȉ .‬‬
‫‪‰Ï‚˙ ‡Ï ‰˙·Â ‰˘‡ ˙¯ڄ ‚"Ú‡ ‰˙· ÏÚ ·ÈÈÁ„ È"¯Ï‬‬
‫‪‡‰„ ‰‡È·· ÈÂÏ˙ Ôȇ„ ‡Â‰ ‡¯·Ò„ ‰‡È· ÚÓ˘Ó„ ·È˙Î‬‬
‫‪‡˙ÏÈÓ ‡ÈÏ˙ ÔÈ˘Â„È˜· ‡Óχ Â˙ÒÂ
‡ ˙· ÏÚ ·ÈÈÁÓ ‡Ï‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ‬יל"ע בשיטת הר"י שבסו דבריו כתב‬
‫שהאיסור תלוי בקידושי‪ ,‬ואילו מתחילת דבריו משמע‬
‫שסובר שהאיסור תלוי בנשואי ובכניסה לחופה‪.‬‬
‫ומאיד! פסק הרמב" )פ"ב מהל' איסורי ביאה הל"ז(‬
‫שכל קרובות אשתו נאסרות מיד בשעת הקידושי‪.‬‬
‫ושיטת הר"י צ"ע‪ ,‬ויתכ שסובר שהאוסר דנישואי חל‬
‫דוקא בערות אשה ובתה‪ ,‬ואילו בערות אחות אשתו‬
‫מודה שהאוסר הוא הקידושי‪ ,‬וצ"ע ‪.(93‬‬
‫ד ג ע"א‪Ôȇ Ï·‡ Ï"Ê .ÈÓ˜Ó ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪Ï·‡ ÂÓÏÂÚ· ‰È‰ ‡Ï˘ ÂÈÁ‡ ˙˘‡ È·‚Ï ‡˜Â„ ¯ÓÂÏ‬‬
‫‪‡¯„ ‚ÏÙȇ Â
· ˙˘‡·„ ‡Ï ÂÓ‡Ó ÂÈÁ‡ ˙˘‡ È·‚Ï‬‬

‫‪ (92‬עיי ברמב" ובראב"ד )פ"ב מהל' איסורי ביאה‬
‫הל"ו( ובפירוש לח משנה‪ .‬ויוצא אליביה‪ ,‬דהראב"ד חולק בזה‬
‫ע הרמב" וע התוס'‪ ,‬וסובר שערות בתו באמת מצטרפת ע‬
‫ערות בת אשתו לחדש קורבה חדשה של בתו מנשואתו שאינה‬
‫קורבת בתו מאנוסתו‪ ,‬והגזירה שוה אוסרת רק בתו מאנוסתו‪,‬‬

‫שיעורי‬

‫מח‬

‫‪Ô‡Ó 'ÈÙ‡„ (.ÁΘ Û„) ·"·· ˙Â„Ú ÔÈ
ÚÏ ÔÁ΢‡„Î‬‬
‫„‪˙ÂÈ¯Ú ÔÈ
ÚÏ Î"Ú„ ÂÈÁ‡ Ô· ÏÈÒÙ ‡·‡„ ‡·‡· ¯˘ÎÓ‬‬
‫‡˘˙ ·
‪‰Â·‡„ ‰ÈگΠԷ‰˘ Á‡ ˙˘‡Ó ÈÙË ‰·Â¯˜ Â‬‬
‫‪Â˙ÂÁ‡Ó ÈÙË ÂÓˆÚ È·Â¯˜ Â˙· ˙·Â Â˙· ·È˘Á˜„ ‡Â‰‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬ויש להבי מה דחילקו התוס' בי פסולי עדות‬
‫לבי איסורי עריות‪.‬‬
‫ונראה דשאני עדות מעריות כי יסוד הפסול‬
‫דקורבה בעדות הוא קורבה בדעת וכדאיתא במס'‬
‫סנהדרי )ד כח‪ ,(:‬כלומר שהקרוב שהוא פסול‬
‫לעדות מקורב יותר באהבתו ובדעתו לקרובו הנידו‬
‫מלאד אחר‪ .‬ונראה שאי פסול הזה דקורבה חל‬
‫מחשש משקר‪ ,‬כי ג משה ואהר פסולי כקרובי זה‬
‫לזה‪ ,‬ובודאי לא ישקרו‪ ,‬אלא דגזיה"כ היא שהקרובי‬
‫בדעותיה פסולי להעיד זה לזה‪ ,‬וג בלי חשש‬
‫משקר‪ .‬והא ראיה דיסוד הפסול הוא קורבה בדעת‪,‬‬
‫דיעויי בב"ב )ד קכח‪ .‬ובתוס' ד"ה לית( דנחלקו‬
‫הרשב" ותוס' לפי מסקנת הסוגיא‪ ,‬שלרשב" בני‬
‫בני עד אל דורות פסולי להעיד לזקנ בדור‬
‫הראשו דב הוא יר! אביו‪ .‬וכ' על זה בתוס' ש וז"ל‬
‫ואי נראה לר"י כיו דאיתפלג דרא כ"כ עכ"ל‪ .‬ונראה‬
‫דס"ל להר"י דאע"פ דלעני ירושה די ב יר! אביו‬
‫חל עד סו כל הדורות מ"מ פסול עדות אינו חל רק‬
‫עד הדור השלישי ‪$‬לב הב‪ $‬ולא יותר‪ ,‬כיו דהדורות‬
‫אחרי כ אינ קרובי בדעת לזקנ בדור הראשו‪.‬‬
‫ועוד נראה להביא ראיה ליסוד זה אפילו מהרשב"‬
‫בעצמו‪ ,‬כי בשיטת מר בר רב אשי )ש( שהכשיר‬
‫עדות באבא דאבא מדייק הרשב" )בד"ה באבא‬
‫דאבא( וכתב ז"ל שיעיד הב לאבי אביו כגו ב חנו!‬

‫ועל בתו מנשואתו אמרי' אי מזהירי מ הדי‪ ,‬ואינה מחייבת‬
‫אלא מחמת ש אחד דאשה ובתה‪.‬‬
‫‪ (93‬עיי בערו! לנר‪ .‬ולכאורה ראיה מפורשת לרמב"‬
‫נמצאת במשנה )קידושי ד נ‪ (:‬שהמקדש אשה ובתה אינ‬
‫מקודשות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪hn‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"א‬

‫מעיד לראוב דהיינו שלישי בראשו עכ"ל‪ ,‬ומשמע‬
‫שסובר שמר בר רב אשי מודה שהזק אסור להעיד‬
‫לב בנו‪ ,‬ורק שהב בנו כשר להעיד לזקנו‪ .‬וקשה מה‬
‫נ"מ למר בר רב אשי בי שלישי בראשו דכשר להעיד‬
‫לבי ראשו בשלישי דפסול להעיד‪ ,‬וע"כ נראה שיסוד‬
‫הנ"מ הוא בקורבה בדעת‪ ,‬כי הנכד מדור השלישי אינו‬
‫קרוב בדעתו לזקנו ולפיכ! כשר להעיד לו‪ ,‬ואילו הזק‬
‫קרוב בדעתו לנכדו‪ ,‬ולפיכ! פסול להעיד לו‪.‬‬
‫תוס' מפרשי דכלתו קרובה טפי מאשת אחיו‬
‫שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו משו שב‬
‫כרעיה דאביו‪ .‬ומאיד! רש"י )ד"ה דלאו( אינו מפרש‬
‫הכי אלא משו דכלתו חמורה טפי מינייהו‪ .‬וצ"ע למה‬
‫לא פירש רש"י כתוס'‪.‬‬
‫ונראה דרש"י סובר שדי ב כרעיה דאביו חל‬
‫בנוגע לירושה‪ ,‬שבנו קוד לכל יורשיו ‪ ,(94‬אבל לא‬
‫לעני עריות‪ ,‬שבעריות ס"ל לרש"י שאי בתו קרובה‬
‫יותר מאחותו‪ ,‬ששווי ה בקורבת שאר בשר דעריות‪.‬‬
‫ולפי"ז יש לעיי בדי גאולת קרובי במוכר אחוזה‬
‫ובעבד עברי הנמכר לגוי שהדי הוא שהקרוב קרוב‬
‫קוד הוא לגאול‪ ,‬הא לרש"י הולכי לפי סדר‬
‫הקרובי בירושה או לפי הסדר בעריות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫גמרא‪¯Ó‡ ‰˙‡ ̇ ‡Ï ‰Óχ „È·Ú˜ È‡Ó .‬‬
‫‪ .˙Ó·ÈÈ˙Ó ˙ˆÏÂÁ‬בביאור הגמרא נראה‪ ,‬שהקושיא‬
‫"מאי קעביד" מתכוונת להקשות שאי להטיל איסור‬
‫על היב שעושה מעשה חליצה‪ ,‬דאיזה איסור קעביד‪,‬‬
‫הרי חליצת הנעל במקו שאי זיקה מעשה קו‬
‫בעלמא הוא‪.‬‬
‫והגמרא ממשיכה ‪" $‬אלמה לא וכו'" ‪ $‬ר"ל‬
‫דנהי שאי לאסור את היב שאינו עושה אלא מעשה‬
‫קו‪ ,‬אמנ נית לאסור לבי"ד‪ ,‬שהרי חליצה זקוקה‬
‫לבי"ד‪ ,‬ונוכל לאסור את הבי"ד מלסדר את החליצה‪.‬‬

‫‪ (94‬כדחזינ דהב יורש את אמו ואי הא יורשת את‬

‫שיעורי‬

‫ועוד דמעשה בי"ד הוי חלות ש‪ ,‬שאינו מעשה קו‬
‫בעלמא‪ ,‬ונית לאוסרו מדרבנ‪.‬‬
‫ד ג ע"א‪ .ÔÂÈÎ ‰"„ È"˘¯ .‬מפורש ברש"י‬
‫שאי צרת הבת חלות ש ערוה בפני עצמה אלא‬
‫משנפטרה הצרה ע"י הערוה ממילא אסורה היא על‬
‫היב באיסור אשת אח‪ .‬וכמו"כ כ' רש"י להל )ד"ה‬
‫משו הכי תנא פוטרות(‪ ,‬ועיי בשיעורי למעלה )ד‬
‫ב‪ .‬תוס' ד"ה עד סו העול(‪.‬‬
‫רש"י „"‪ȇ„ Ï"Ê .˙¯ËÂÙ È
˙ ÈΉ ÌÂ˘Ó ‰‬‬
‫˙
‡ ‡‪Â"˜Â Á˜ÈÏ ÂÈÏÚ ‰˙¯Ò‡ ˙·‰˘ ÚÓ˘Ó ˙¯ÒÂ‬‬
‫˘‪ .Ï"ÎÚ ‰ÂˆÓ ̘ӷ ‡Ï‬ר"ל דה"א דהבת אוסרת את‬
‫הצרה בש איסור חדש של צרת הבת המהוה איסור‬
‫ערוה בפני עצמו‪ ,‬ובהתא לכ! צרת הבת תהיה‬
‫אסורה א שלא במקו מצוה‪ ,‬משו דבכל מקו הבת‬
‫אוסרתה‪.‬‬
‫בא"ד‪ÌÂ˘Ó ‡¯ÂÒȇ ÚÓ˙˘Ó ‡Ï ˙¯ËÂÙ Ï·‡ .‬‬
‫ˆ¯˙‪‡¯ÂÒȇ Ì·ÈÈÓ ‰˙¯ËÂÙ ˙·‰ ‡Ï‡ ˙· Ï˘ ‰‬‬
‫˘‪‰Ï ˘È˘ Á‡ ˙˘‡ ¯ÂÒȇ· ‡È‰„ ‡ÏÈÓÓ ‰ÏÚ ·ÈÎ‬‬
‫·
‪‰ÂˆÓ ̘ӷ ‡Ï˘ ¯˙ÒÈÓ„ ‡Â‰ Á‡ ˙˘‡ Ì¢Ó ÌÈ‬‬
‫„‪ .Ï"ÎÚ ‡È¯˘ ‰ÏÚ Á‡ ˙˘‡ ¯ÂÒȇ ‡ÎÈÏ‬ר"ל שצרת‬
‫הבת אינה איסור ערוה חדש שחל בפני עצמו‪ ,‬אלא‬
‫דהצרה פטורה מיבו מחמת הבת וממילא אסורה היא‬
‫באיסור אשת אחיו‪.‬‬
‫ולפרש"י השקלא וטריא שבגמרא הוא דאילו‬
‫היה תני אוסרות אז היינו נוקטי שצרת הבת מהוה‬
‫חלות ש איסור ערוה בפני עצמה‪ ,‬ואילו עכשיו דתני‬
‫פוטרות צרת הבת נאסרה באיסור ערות אשת אחיו‬
‫בלבד ולא באיסור ערוה חדש‪.‬‬
‫גמרא‪.‰Ó·ÈÈÓ ‡Ï ÈÓÂ·È ‰ˆÏÁ ıÏÁÈÓ ‡"‰ .‬‬
‫ועיי ברש"י )ד"ה ה"א כו'( דכ' וז"ל מיחל" חלצה‬

‫בנה ומהלכות אחרות בהל' נחלות ואכמ"ל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"א‬

‫שלא להפקיע מצות יבו אבל יבומי לא משו גזיה"כ‬
‫דלצרור עכ"ל‪ .‬פי' דסד"א דמגזיה"כ דלצרור למדי‬
‫שאי העשה דיבו דוחה את הל"ת שיש בו כרת‬
‫דאחות אשתו‪ ,‬ומ"מ הערוה נופלת ליבו בזיקה‬
‫שלמה ליב ומשו"ה תחלו"‪ ,‬קמ"ל שכל העולה וכו'‬
‫שכל הזיקה פקעה‪ ,‬שמי שאי בה קיו יבו אינה בת‬
‫זיקה‪.‬‬
‫א יעויי בשיעורי למעלה )ד ב‪ .‬ד"ה חמש‬
‫עשרה נשי כו'( שהבאנו בש הרמב" )פ"ו מהל'‬
‫יבו הל"ח‪$‬י'( שיסוד הפטור דערוה מיבו ומחליצה‬
‫הוא משו שאינה בת אישות‪ ,‬ומשו"ה זיקה לא יכולה‬
‫לחול בה‪ ,‬כי זיקה מהוה חלות של אישות וערוה אינה‬
‫בת חלות אישות‪ .‬ולפי"ז צע"ק בביאור הס"ד דהגמרא‬
‫דערוה תזדקק לחליצה ולא ליבו‪ ,‬הרי אינה בת זיקה‬
‫מכיו דאינה בת אישות‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫נ‬

‫הרמב" היא לנישואי‪ .‬ולפי"ז שיטת הרמב" היא‬
‫שיש איסור מדאורייתא לארוס לבעול את ארוסתו‬
‫קוד הנישואי‪ .‬וכ משמע מפשטות לשו ברכת‬
‫האירוסי דאמרינ "וצונו על העריות ואסר לנו את‬
‫הארוסות"‪ ,‬ומשמע שכמו שעריות אסורות מ התורה‬
‫א ארוסות אסורות מ התורה‪ .‬ונראה דאליבא‬
‫דהרמב" נהי דהלאו של "לא תהיה קדשה" פקע ע‬
‫האירוסי‪ ,‬וכמוש"כ בפ"א מהל' אישות )הל"ד( וז"ל‬
‫כל הבועל אשה לש זנות בלא קידושי לוקה מ‬
‫התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל‪ ,‬א! איסור העשה "כי‬
‫יקח איש אשה" עדיי חל והוא האוסר את הארוסה‬
‫לארוס אחרי הקידושי קוד הנישואי ‪.(96‬‬
‫ולפי"ז נראה שעיקר חלות האירוסי הוא לאסור‬
‫את הארוסה על אחרי‪ ,‬וכדאיתא במס' קידושי )ד‬
‫ב‪ (:‬שהמקדש אוסר את ארוסתו על כולי עלמא‬
‫כהקדש‪ ,‬ומשו כ! האיסור קדשה פקע‪ ,‬דלא מקריא‬
‫קדשה אלא במותרת לכל ומזנה ע זה‪ .‬אבל ארוסה‬
‫שאסורה אכ"ע ומיוחדת דוקא לארוס אינה נקראת‬
‫בש קדשה וביאתה ע הארוס אינה ביאת זנות‪ .‬א!‬
‫האירוסי אינ מתירי את הארוסה לבעלה‪ ,‬דעדיי חל‬
‫איסור עשה ד"כי יקח איש אשה"‪ ,‬והנישואי ה‬
‫המתיר של האשה לבעלה‪ .‬ויוצא איפוא שקיימי שני‬
‫דיני באישות דעלמא‪ :‬א( די אוסר לעלמא דהיינו‬
‫האירוסי; ב( די מתיר לבעל דהיינו הנישואי‪.‬‬

‫ונראה לבאר דהנה יעויי במני המצוות‬
‫בתחילת הלכות אישות לרמב" שכ' וז"ל א( לישא‬
‫אשה בכתובה וקידושי עכ"ל‪ .‬וצ"ע הרי לרמב"‬
‫חיוב הכתובה הוא תקנה מדרבנ )וכמוש"כ בפ"י‬
‫מהל' אישות הל"ז(‪ ,‬וא"כ למה כתב שהמצוה‬
‫מדאורייתא היא לישא אשה בכתובה וקידושי‪ .‬ונ"ל‬
‫שמה שהרמב" כתב כא "כתובה" אי בכוונתו דוקא‬
‫לכתובה שתיקנו החכמי אלא מתכוו לנישואי‪ ,‬וקרא‬
‫לנשואי "כתובה"‪ ,‬וסובר שהמצוה מדאורייתא של‬
‫"כי יקח" כוללת לישא אשה בקידושי ובנישואי ‪.(95‬‬
‫ובכ! מבואר א מה שכתב הרמב" להל במני‬
‫המצוות )ש בריש הל' אישות( וז"ל ב( שלא תבעל‬
‫אשה בלא כתובה ובלא קידושי עכ"ל‪ ,‬וצ"ע שהרי‬
‫חיוב כתובה הוא רק מדרבנ‪ ,‬אלא שא כא כוונת‬

‫ועל דר! זה יתכ שזהו ג הביאור בהו"א בגמ'‬
‫אליבא דהרמב"‪ ,‬דבאמת הגמרא שפיר ידעה‬
‫מלכתחילה שערוה אינה בת אישות דזיקה‪ ,‬אלא‬
‫דסד"א שיש לחלק בי הזיקה דאישות האוסרת את‬
‫היבמה לכל העול כולו לבי הזיקה המתרת אותה‬

‫‪ (95‬ויתכ להטעי ביאור זה קצת יותר‪ ,‬שהרי שלשה‬
‫חיובי הכתובה הריה חיובי מדאורייתא דהיינו שאר כסות‬
‫ועונה‪ ,‬וכדאיתא ברמב" )פי"ב מהל' אישות הל"ב(‪ ,‬ונכללו‬
‫בעשרה חיובי הכתובה שחייב הבעל לאשתו משנכנסה לחופה‪.‬‬
‫ולכ הרמב" כינה נשואי כתובה בהלכותיו‪ .‬וע"ע בשיעורי‬
‫לקמ )ד ד‪ (.‬ד"ה אנוסת בנו ובהערות ש‪.‬‬

‫‪ (96‬יעויי בשיטה מקובצת לכתובות )ד ז‪ (:‬שכ' וז"ל‬
‫שיטה ישנה אסר לנו את הארוסות מדכתיב חופה באורייתא כו'‬
‫וכיו דבעיא מסירה לחופה ש"מ דלא קניא לה לגמרי‪ ,‬הלכ!‬
‫הויא לה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדי אשת איש כ!‬
‫פירשו הרא"ה והרשב"א עכ"ל‪ ,‬וכתב שארוסתו אסורה על‬
‫הארוס משו איסור אשת איש‪ ,‬והוא פלא‪.‬‬

‫‪`p‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"א‬

‫ליב‪ .‬דנהי דערוה אינה בת זיקת אישות להתירה‬
‫ליב‪ ,‬מ"מ סד"א דתחול בה זיקה האוסרתה על כל‬
‫העול ומחל" חלצה ‪ ,(97‬קמ"ל דזיקה אינה חלה בה‬
‫כלל‪ ,‬לא זיקה המתרת ליב ולא זיקה האוסרתה על‬
‫כל העול כולו‪.‬‬
‫ויעויי ברש"י )למס' סוטה ד ו‪ .‬ד"ה מי‬
‫קרמינ כו'( שכתב שא היב בא על יבמתו שהיתה‬
‫סוטה ספק של אחיו שמת‪ ,‬ושדינה הוא שחולצת ולא‬
‫מתייבמת‪ ,‬שעובר על איסור אשת אח‪ .‬ולכאורה יוצא‬
‫אליבא דרש"י‪ ,‬שבסוטה ספק אי חלות זיקה המתרת‬
‫את האיסור של אשת אח ליב‪ ,‬ואעפ"כ חלה בה זיקה‬
‫לאוסרה לשוק ולהזקיקה חליצה‪ .‬וא בחייבי לאוי‬
‫ועשה ‪$‬כגו באלמנה לכ"ג‪ $‬דנו האחרוני א הכ"ג‬
‫יבא עליה‪ ,‬הא הוא יעבור על איסור של אשת אח או‬
‫לא ‪ .(98‬וא ננקוט שעובר על איסור אשת אח‪,‬‬
‫לכאורה אנו מוכרחי לומר שחלה בה זיקה לאוסרה‬
‫לשוק ולחייבה בחליצה‪ ,‬אבל זיקה המתרת אותה‬
‫ליב לא חלה‪ .‬ולפי השיטות האלו ולפי הרמב" נית‬
‫לחלק בי יבמתו ערוה לבי אלו היבמות שחולצות‬
‫ולא מתייבמות‪ .‬כי יבמה שהיא ערוה אינה בת אישות‪,‬‬
‫ולכ! לא חלה בה זיקה כלל לא להתירה ליב ולא‬
‫לאוסרה לשוק‪ .‬ואילו שאר היבמות הנ"ל הויי בנות‬
‫אישות‪ ,‬אלא שמופקעות מקיו יבו‪ ,‬ומש"ה לא חלה‬
‫בה זיקה המתרת אות ליב‪ ,‬ואילו זיקה האוסרת‬
‫לשוק חלה בה‪ ,‬ולכ דיניה שחולצות ולא מתייבמות‪.‬‬
‫ומשו"ה א היב בא עליה הריהו עובר על איסור‬

‫‪ (97‬צע"ק בהו"א זו דמ"ש קידושי ערוה שאינ חלי‬
‫לאוסרה מזיקה דסד"א שחלה לאוסרה‪ .‬ויעויי בשיעורי לקמ‬
‫)ד יז‪ (:‬ד"ה אי זיקה כו' שרבינו זצ"ל ד הא זיקה הויא‬
‫חלות אישות היב או חלות אישות המת‪ .‬ולפי"ז י"ל דהזיקה‬
‫שהיא מתרת את היבמה ליב מהוה אישות של היב ולא חלה‬
‫בערוה‪ .‬ומאיד! הזיקה האוסרתה לשוק היא האישות של המת‬
‫וחלה בערוה כי לא היתה ערוה למת‪.‬‬
‫‪ (98‬עיי במל"מ דר! מצותי! חלק ג' ועוד עיי בקוב"‬

‫שיעורי‬

‫אשת אח‪ ,‬כי אי לה זיקה להתיר ליבו ויש לה‬
‫זיקה רק כדי לאוסר לשוק‪.‬‬
‫אמנ יתכ דשיטת רש"י והאחרוני הסוברי‬
‫שיש איסור אשת אח ביבמות האלו שדינ שחולצות‬
‫ולא מתייבמות אינו משו חסרו זיקה‪ ,‬אלא משו‬
‫שסוברי שהמתיר של איסור אשת אח ליב איננו‬
‫חלות הזיקה אלא קיו מצות היבו ‪ .(99‬ומאחר‬
‫שביבמות האלו אי קיו מצוה‪ ,‬לפיכ! כשהיב בא‬
‫עליה הריהו עובר על איסור אשת אחיו‪.‬‬
‫ובסברא זו הרווחנו עוד דבר‪ .‬דהנה הדי הוא‬
‫שצרת אלמנה לכ"ג מתייבמת‪ ,‬ואילו בצרת סוטה ספק‬
‫ובצרת מחזיר גרושתו יש דעות בגמרא שא צרותיה‬
‫חולצות ולא מתייבמות )עיי לקמ ד יא‪ .(:‬וצ"ע מאי‬
‫שנא דיני צרות אלו מדי צרת אלמנה לכ"ג‪.‬‬
‫ולפמשנ"ת י"ל שבאלמנה לכ"ג חלה זיקה גמורה בי‬
‫לחליצה ובי ליבו‪ ,‬אלא שמעשה היבו נאסר כיו‬
‫דאי עשה דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬ולכ היב עובר באיסור‬
‫אשת אח כיו שאינו מקיי מצות יבו‪ ,‬והמצוה מתרת‬
‫את האיסור‪ .‬ומ"מ צרתה מתייבמת‪ ,‬משו דהאלמנה‬
‫נפלה לכ"ג בזיקה גמורה‪ ,‬וכשאי חסרו בזיקת‬
‫היבמה‪ ,‬צרתה מתייבמת ‪ .(100‬מאיד! במחזיר גרושתו‬
‫ובסוטת ספק הדעות האלו בגמרא סבורות שאינ‬
‫נופלות לזיקת יבו אלא רק לזיקת חליצה‪ ,‬דיתכ זיקה‬
‫שחלה לאוסרה לשוק ושמחייבת חליצה שאינה‬
‫מתרתה ליב‪ .‬ולכ כיו שהיבמה אינה נופלת בזיקה‬

‫הערות )ג‪ :‬א‪ ,‬ד‪ :‬א‪ ,‬כ‪ :‬ח(‪.‬‬
‫‪ (99‬ויתכ ששאלת מהו המתיר של האיסור דאשת אח ‪$‬‬
‫הזיקה או קיו מצות יבו ‪ $‬תלוי' בשאלה א יבו הותרה או‬
‫דחויה‪ ,‬כי א הזיקה מתרת י"ל דהאיסור דאשת אח הותרה‪,‬‬
‫ואילו א קיו מצות היבו מתרת האיסור דאשת אח דחויה‪,‬‬
‫עיי בשיעור הראשו למסכתי‪.‬‬
‫‪ (100‬עיי בשיעורי לעיל )ד ב‪ (.‬ד"ה תוס' עד סו‬
‫העול אות ג'‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"א‬

‫המתרת‪ ,‬א צרתה כמוה אינה נופלת בזיקה המתרת‪,‬‬
‫ונופלת בזיקה האוסרת לשוק בלבד‪ ,‬ומפני כ! די‬
‫הצרה שוה לדי היבמה וחולצת ולא מתייבמת‪ .‬ועיי‬
‫להל בשיעורי )לד יא‪ (:‬בסוגיות דמחזיר גרושתו‬
‫וסוטה‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫ד ג ע"א‪‰ÏÂÚ Ì·ÈÏ ‰ÏÂÚ‰ ÏÎ .‡¯Ó‚ .‬‬
‫‪.‰ˆÈÏÁÏ ‰ÏÂÚ Â
ȇ Ì·ÈÏ ‰ÏÂÚ Â
ȇ˘ ÏΠ‰ˆÈÏÁÏ‬‬
‫עיי בשיעורי למעלה )ד ב‪ .‬ד"ה חמש עשרה נשי‬
‫כו'( שהבאנו ג' שיטות‪:‬‬
‫א( שיטת הרמב"‬

‫לפי הרמב" )פ"ו מהל' יבו הל"ח‪$‬י'( זיקה‬
‫מהוה חלות של אישות‪ ,‬ומאחר שערוה אינה בת‬
‫אישות לפיכ! איננה בת זיקה‪ ,‬ומשו כ! פטורה‬
‫מיבו ומחליצה‪ .‬ואילו חייבי לאוי ועשה )כגו‬
‫אלמנה לכ"ג( דהויי בנות אישות‪ ,‬זיקה חלה בה‪,‬‬
‫אלא שאסור לייבמ משו שאי עשה דיבו דוחה‬
‫ל"ת ועשה‪ ,‬ולפיכ! חולצות ולא מתייבמות‪.‬‬
‫ב( השיטה שבמאירי‬

‫לפי שיטה אחת במאירי )לקמ ד כ‪ (:‬א‬
‫אלמנה לכ"ג פטורה מדאורייתא מיבו ומחליצה‬
‫וחולצת רק מדרבנ בלבד‪ ,‬כי הדי דכל העולה וכו'‬
‫חל נמי מ התורה בנוגע לחייבי לאוי ועשה‪ .‬ויסוד‬
‫ההלכה הוא שכל יבמה שאינה בת קיו מצות יבו‬
‫פטורה א מחליצה‪ .‬אלא דלפי"ז צ"ע בדי היבמות‬
‫של מחזיר גרושתו )לקמ ד יא‪ ,(:‬סוטה ספק )לקמ‬
‫ד יא‪ ,(:‬ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנ )לקמ ד‬
‫לה‪ ,(:‬שכול חולצות ולא מתייבמות‪ ,‬ולכאורה משמע‬

‫‪ (101‬בנוגע לקושיא ממעוברת עיי בשיעורי לקמ )ד‬
‫לה‪ (:‬ד"ה מחלוקת אביי ורבא‪ ,‬ובנוגע לחליצה בסוטה ספק‬
‫עיי במס' סוטה )ד ה‪" :(:‬אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט‬
‫השתא נמי תיבעי חליצה" עכ"ל‪ ,‬ומלישנא דגמ' משמע דחליצת‬

‫שיעורי‬

‫נב‬

‫דדינ לחלו" הוא די דאורייתא ‪ ,(101‬ומ"ש מאלמנה‬
‫לכ"ג‪ ,‬דמדאורייתא לא חולצת ולא מתייבמת‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫שיטת התוס'‬

‫תוס' )לקמ ד כ‪ :‬ד"ה גזירה( סוברי שגזיה"כ‬
‫"יבמתו" מרבה אלמנה לכ"ג מדאורייתא לחליצה ולא‬
‫ליבו‪ ,‬ואילו גזיה"כ "א לא יחפו" האיש לקחת"‬
‫ממעטת ערוה בי מיבו ובי מחליצה‪ .‬ואליבא‬
‫דהתוס' הדי דכל העולה וכו' אינו כלל שחל בכל‬
‫היבמות אלא מהוה הלכה מיוחדת שחלה בנוגע‬
‫לערוה בלבד‪ .‬ועיי בשיעורי לעיל )ד ג‪ .‬ד"ה ה"א‬
‫מיחל"( שהבאנו דיו בי האחרוני אליבא דהתוס'‬
‫הא היב שבא על חייבי לאוי ועשה עובר על‬
‫האיסור דאשת אח או לא עיי"ש‪ .‬וע"ע בשיעורי‬
‫למעלה )ד ב‪ .‬לתוס' ד"ה עד סו העול חלק ג' אות‬
‫ב'(‪.‬‬
‫רש"י „"‪‡Îȉ ÏΠÏ"Ê .ıÏÁÈÓ ‡"‰ ‰‬‬
‫„‡‪‡Â‰ ‡˜ÈÙÒ ÌÂ˘Ó ˙Ó·ÈÈ˙Ó ‡Ï ˙ˆÏÂÁ Ô
ȯÓ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬עיי בגליו הש"ס‪ .‬וצ"ע על רש"י מאלמנה‬
‫לכ"ג‪ ,‬מחזיר גרושתו‪ ,‬סוטה ספק‪ ,‬ומעוברת לאביי‬
‫אליבא דר' יוחנ שכול חולצות ולא מתייבמות‪ ,‬ואי‬
‫חליצת משו ספק אלא מעיקר דיניה לחלו" ולא‬
‫להתייב‪ .‬ויתכ שרש"י כא סובר כמאירי‬
‫שמדאורייתא כול פטורות בי מחליצה ובי מיבו‬
‫אלא שחולצות רק מדרבנ‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ד ג ע"א‪˙ÂˆÓ ¯Ó‡„ ‡È‰ χ˘ ‡·‡ .‡¯Ó‚ .‬‬
‫‪ .ÌÂ·È ˙ˆÓÏ ˙ӄ˜ ‰ˆÈÏÁ‬אבא שאול אומר שכל‬
‫הכונס יבמתו לשו נוי ולשו אישות כאילו פוגע‬
‫בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר )לקמ ד‬

‫סוטה ספק הוא די דאורייתא‪ ,‬ואמנ סברת הגמרא הזו שיי!‬
‫ג במחזיר גרושתו‪ .‬בר עיי לקמ במאירי‪ ,‬ומשמע שהשווה‬
‫די סוטה ומחזיר גרושתו לאלמנה לכ"ג‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪bp‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬

‫לט‪ .(:‬ונראה דלאבא שאול קיו מצות יבו מתרת את‬
‫האיסור דאשת אחיו ולא עצ חלות הזיקה‪ ,‬ולכ א‬
‫אינו מתכוי לש קיו המצוה בשעת היבו ולא‬
‫מקיי את המצוה אי לו היתר ופוגע בערות אשת‬
‫אחיו ‪.(102‬‬
‫ומאיד בדעת חכמי )ש( האומרי יבמה‬
‫יבא עליה מכל מקו יל"ע הא סוברי שקיו המצוה‬
‫מתיר‪ ,‬אלא שמקיי את המצוה אפילו כשאינו מתכוו‬
‫לש מצות יבו‪ ,‬או"ד שסוברי שחלות הזיקה מתרת‬
‫את האיסור בשעת הנפילה ליבו ואפילו בלי קיו‬
‫מצות יבו כלל‪ .‬ועיי למעלה בשיעורי ‪.(103‬‬
‫ד ג ע"ב‪È·‚Ï„ ÔÂÈ΄ Ï"Ê .ÈÙÏ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫·‪‰‡ÓÂË· ¯ÈÓÁ‰Ï Â
Ï Ôȇ ‰¯ˆ ˙¯ˆ ˙ÁÎ˘Ó ‡Ï ÏÚ‬‬
‫„‚·‪ .Ï"ÎÚ ÏÚ· È·‚„ ‰‡ÓÂËÓ ¯˙ÂÈ ÏÚ· È‬תוס'‬
‫לשיטת )ד ב‪ .‬בד"ה עד סו העול( שאי צרה‬
‫פוטרת צרת צרה מדי צרת ערות אשת אחיו‪ .‬וביאור‬
‫שיטת שהרי הצרה נפלה ליבו לכתחילה אלא‬
‫שנפטרה מחמת הערוה‪ ,‬ומשו הכי חלות הש ערות‬
‫אשת אחיו פקע ממנה‪ .‬והא דצרת ערוה פוטרת את‬
‫צרת הצרה הוא משו חלות ש ערוה חדשה דצרת‬
‫ערוה‪ .‬וכל זה בצרת ערוה דעלמא שהתורה חידשה בה‬
‫את חלות הש ערוה‪ ,‬ואילו בצרת סוטה לא חידשה‬
‫התורה חלות ש ערוה‪ ,‬ולפיכ! אינה פוטרת את צרת‬
‫הצרה‪ .‬ועיי לעיל בשיעורי )ד ב‪ .‬ד"ה תוס' ד"ה עד‬
‫סו העול(‪.‬‬

‫‪ (102‬לכאורה אבא שאול סובר מצוות צריכות כוונה‬
‫ומפני כ מבלי כוונה משו שאינו מקיי את המצוה אינו קונה‪.‬‬
‫א! לשונו "כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר"‬
‫משמע שאינו וודאי ומסופק בשיטתו‪ .‬ולפי ביאור רבינו זצ"ל‬
‫אבא שאול דוחה את המשנה )לקמ נג‪ (:‬דהבא על יבמתו‬
‫בשוגג קונה‪ .‬דמחייב כוונת מצוה כדי לקנותה ואינו רק סובר‬
‫שלש נוי פוסל‪.‬‬
‫‪ (103‬ד ב‪ :‬ד"ה מצות יבו כו' וכ בד ג‪ .‬ד"ה ה"א‬
‫מיחל" כו'‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫בא"ד‪È·‚ ·È˙΄ ‰‡ÓÂË· ‡˜Â„„ È"¯‡ „ÂÚ .‬‬
‫·‪'‚ ‰ÏÚ· ÏÎÂÈ ‡Ï Â‡Ï ÔÂ˘Ï· ·È˙΄ ˙ÂȯÚΠȉ ÏÚ‬‬
‫‡·‪‰‡ÓË
‡È‰Â ‰¯˙Ò
 ‡Ï‡ Â‡Ï ·È˙Î ‡Ï ÏÚ·· Ï‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ‬שיטת ר"י דמאחר שסוטה לבועל אינה‬
‫אסורה אלא באיסור עשה ולא בלאו‪ ,‬לפיכ! אי בה‬
‫ש טומאה כעריות ונופלת ליבו ולחליצה‪.‬‬
‫ונראה שיש לבאר את שיטת התוס' ג מטע‬
‫אחר‪ ,‬די"ל דשאני עצ חלות האיסור דסוטה לבעלה‬
‫מהאיסור דסוטה לבועל‪ ,‬כי האיסור של סוטה לבעלה‬
‫מהוה חלות איסור אישות‪ ,‬כי עצ האישות דבעלה‬
‫נאסרת עליו‪ ,‬וגופו של האיסור סוטה לבעלה הוא‬
‫שהיתר האישות של הבעל באשתו פקע‪ ,‬וכדנ"ל‬
‫בשיעורי ‪ (104‬שאישות דעלמא מהוה מתיר‪ ,‬ובסוטה‬
‫ההיתר לבעלה פקע‪ ,‬ומש"ה האישות עצמה אסורה‪.‬‬
‫ונראה שזהו א יסוד הדי שהאיסור סוטה לבעלה חל‬
‫נמי ליב‪ ,‬כי זיקת היב הוי' המש! של האישות‬
‫דהבעל‪ .‬ומאחר שבסוטה היתר האישות לבעלה פקע‪,‬‬
‫ממילא חסר נמי ההיתר של זיקה ליב ואסורה לו כמו‬
‫שאסורה לבעלה ‪ .(105‬ומאחר שעיקר חלות האיסור‬
‫של סוטה לבעלה הוא איסור אישות‪ ,‬לכ נית האיסור‬
‫להאסר בש ערוה‪ ,‬כי אי חלות איסור ערוה חל אלא‬
‫במקו שהאיסור הוא איסור אישות‪ .‬ובאמת זהו עיקר‬
‫יסוד הדי בעריות שאי קידושי תופסי בה‪ ,‬כי‬
‫איסור האישות שחל בה חמור כ"כ שמופקעי ה‬
‫מחלות אישות‪.‬‬

‫‪ (104‬לד ג‪ .‬ד"ה ה"א מיחל" וכו'‪.‬‬
‫‪ (105‬וזהו א יסוד הדי שהמחזיר גרושתו משניסת‬
‫האסורה לבעלה אסורה נמי ליב )לקמ ד יא‪ ,(:‬דהאיסור‬
‫דמחזיר גרושתו מהווה איסור אישות‪ ,‬משו שההיתר של‬
‫אישות לבעל פקע‪ ,‬וממילא ה"ה ליב ההיתר לא חל‪ ,‬משו‬
‫דזיקת היב הוי המש! של אישות הבעל )מו"ר זצ"ל(‪ .‬ועיי‬
‫בתוס' למס' סוטה )ד ה‪ (:‬ד"ה אילו המסביר את האיסור של‬
‫סוטה ליב וז"ל כיו דבא מכח נשואי אחיו הרי הוא במקו‬
‫בעל‪ ,‬דאסורה לו ליב כו' עכ"ל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬

‫ומשו"ה י"ל דשאני האיסור של סוטה לבועל‬
‫מהאיסור של סוטה לבעל‪ ,‬כי איסור סוטה לבעל חל‬
‫כאיסור אישות‪ ,‬ואילו איסור סוטה לבועל חל משו‬
‫איסור ביאה בלבד ולא כאיסור אישות‪ .‬ויעויי‬
‫במחלוקת הרמב" והראב"ד בנוגע לחייבי לאוי‬
‫דעלמא‪ ,‬כגו ממזרת לישראל )בפט"ו מהל' איסורי‬
‫ביאה הל"ב(‪ ,‬שהרמב" סובר שא בעל ולא קידש‬
‫אינו לוקה‪ ,‬ולוקה רק א קידש ובעל‪ ,‬דס"ל שעיקר‬
‫האיסור בחייבי לאוי הוי איסור אישות ע ביאה‪.‬‬
‫ומאיד! הראב"ד סובר שלוקה א על ביאה בלי‬
‫קידושי‪ ,‬כי ס"ל שעיקר האיסור הוא איסור ביאה ולא‬
‫איסור אישות‪ .‬ולפי"ז אפשר לומר לשיטת התוס'‬
‫שלפנינו שבזה מחולק האיסור של סוטה לבעלה‬
‫מהאיסור של סוטה לבועל‪ ,‬כי האיסור של סוטה‬
‫לבעלה מהוה איסור אישות‪ ,‬ומש"ה לבעלה חל ש‬
‫ערוה הפוטרתה מיבו‪ .‬ואילו האיסור של סוטה‬
‫לבועל איסור ביאה בעלמא הוא ולא איסור אישות‪,‬‬
‫ולפיכ! בנוגע לבועל לא חל עליה ש ערוה‪ ,‬כי הש‬
‫של ערוה חל רק כשנאסרה באיסור אישות‪ ,‬ולא‬
‫כשנאסרה באיסור ביאה בעלמא בלי איסור אישות‪.‬‬
‫דמיו לזה יש בדי נדה‪ ,‬שאע"פ שאסורה באיסור כרת‬
‫אי לה די וש ערוה בנוגע ליבו )ועיי לעיל‬
‫בשיעורי לד ב‪ .‬ד"ה תוס' ד"ה ואחות אשתו(‪ ,‬כי‬
‫נדה נאסרת באיסור ביאה בלבד‪ ,‬א! אי איסור לקדשה‬
‫ואינה אסורה באיסור אישות‪ ,‬ולפיכ! אינה ערוה‬
‫ונופלת ליבו ולחליצה‪ ,‬כי בלי איסור אישות לא חל‬
‫ש ערוה‪.‬‬
‫ומסתבר לפי"ז לחדש‪ ,‬כי הלכה שאיסור סוטה‬
‫לבעלה מהוה חלות דבר שבערוה‪ ,‬ונאסרת רק כששני‬
‫עדי מעידי שזינתה או אחרי קינוי וסתירה שעד א'‬
‫מעיד שזינתה ונאמ בנאמנות מיוחדת דכל מקו‬

‫‪ (106‬כסברת רב אשי לקמ )ד יג‪ .(.‬ורש"י כא שגורס‬
‫צרת צרה מניי סובר שהברייתא כרב יהודה לקמ )ש(‪.‬‬
‫‪ (107‬עיי בשיעורי )ד ב‪ (.‬בתוס' ד"ה עד סו העול‬
‫)וד י‪ (.‬תוס' ד"ה לעול‪ .‬ועיי נמי במאירי לקמ )ד כא‪(.‬‬

‫שיעורי‬

‫נד‬

‫שהאמינה התורה עד א' הרי הוא כשני‪ ,‬כל זה הוא‬
‫רק בנוגע לאיסור סוטה לבעלה‪ ,‬דמכיו דהוי איסור‬
‫אישות וש ערוה שחל בגברא לפיכ! צריכי שני‬
‫עדי לאוסרה מדי אי דבר שבערוה פחות משני‪.‬‬
‫ואילו בנוגע לאיסור סוטה לבועל סגי בעד א' שזינתה‪,‬‬
‫משו דהאיסור לבועל אינו דבר שבערוה הצרי! שני‬
‫עדי אלא הוי איסור ביאה בעלמא בדומה לאיסור‬
‫נדה‪ .‬וכמו שבאיסור נדה לבעלה חל די עד א' נאמ‬
‫באיסורי )עיי תוס' למס' גיטי ד ב‪ :‬ד"ה עד א'‬
‫נאמ( ה"ה בסוטה לבועל דעד אחד נאמ ולא צריכי‬
‫שני עדי לאוסרה עליו‪.‬‬
‫הגהות ‪ .‡"¯‚‰‬הגר"א מוחק צרת צרתה מני‬
‫ת"ל וכו' לפי גירסת הר"ת והרמב" משו דה‬
‫סוברי שצרה נאסרה באיסור ערות אשת אח והצרת‬
‫צרה פטורה מדי צרת ערות אשת אח ‪) .(106‬ועיי‬
‫למעלה בשיעורי )ד ב‪ (.‬תוס' ד"ה עד סו העול(‪.‬‬
‫ד ג ע"ב‪ .ÔÈ
Ó ˘
ÂÚ .‡¯Ó‚ .‬וכתב רש"י )ד"ה‬
‫עונש מני( ז"ל א ייב ערוה או צרתה עכ"ל‪ .‬פרש"י‬
‫צ"ע‪ ,‬משו דא הערוה נאסרה ונפטרה‪ ,‬פשיטא‬
‫שנענשי על ביאתה משו ש האיסור של הערוה וא‬
‫משו איסור אשת אח‪.‬‬
‫ויעויי במאירי שפירש אחרת וז"ל עונש מני‬
‫ר"ל ביבו צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל‬
‫אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו' והרי‬
‫צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה עכ"ל‪ .‬ביאור‬
‫דבריו נראה דסובר כמו אלו הראשוני הנ"ל ‪(107‬‬
‫דצרת ערוה מהוה חלות ש איסור ערוה בפני עצמה‪,‬‬

‫המונה אשת אחיו שלא במקו מצוה וצרת ערוה כשתי עריות‬
‫שונות במני העריות‪ ,‬וחזינ להדיא שסובר שצרת ערוה מהווה‬
‫איסור וחלות ש ערוה בפני עצמה‪ .‬ועיי בס' פורת יוס לבעל‬
‫פרי מגדי לסוגיי‪.‬‬

‫‪dp‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬

‫ולפיכ! הגמרא דנה עונשה מני‪ .‬א! כבר הוכחנו ‪(108‬‬

‫שרש"י נמנע משיטה זו וס"ל דצרת ערוה נפטרה‬
‫ונאסרה ממילא באיסור אשת אח ופוטרת את צרת‬
‫הצרה מדי צרת ערות אשת אח‪ .‬ולפיכ! אינו מפרש‬
‫את הגמרא כא כמאירי‪ ,‬אמנ פירושו צרי! ביאור‪.‬‬
‫ונראה דהא כבר הוכחנו ‪ (109‬דשיטת רש"י היא‬
‫שיבו הותרה ולא דחויה‪ ,‬כלומר דבעיקר הפרשה של‬
‫איסור אשת אחיו לא נאסר אשת אחיו בלי בני‬
‫במקו יבו‪ .‬ולפי"ז סד"א שהותרה א איסור אשת‬
‫אחיו בלי בני א שלא במקו מצוה באופ שנפלה‬
‫ליבו א! שנאסרה מטע ערוה‪ .‬והגמרא קבע שיש‬
‫חלות ש איסור חדש דאשת אחיו בלי בני שלא‬
‫במקו מצוה כשנפטרה משו דהויא ערוה‪ .‬וע"ז דנה‬
‫הגמ' בש אשת אחיו הזה אזהרה שמענו עונש מני‬
‫וכו'‪ .‬וכוונת פרש"י מנ"ל לענוש מחמת חלות ש‬
‫איסור אשת אחיו הזה‪ ,‬דפשיטא דמענישי מחמת‬
‫חלות ש האיסור של הערוה‪ ,‬אלא דדני דמנ"ל‬
‫דמענישי א על האיסור דאשת אחיו כשנפטרה‬
‫מחמת ערוה ‪ .(110‬ויוצא דלרש"י יש שתי אזהרות‬
‫שונות באיסור אשת אחיו‪ :‬א( אשת אחיו שיש לה‬
‫בני המוזהרת על פי עיקר פרשת האיסור של אשת‬
‫אחיו; ב( אשת אחיו שאי לה בני שלא במקו מצוה‬
‫דהיינו שנפלה ונפטרה ונאסרה מחמת פטור ערוה‪.‬‬
‫דיש באופ הזה אזהרה ועונש מיוחד‪.‬‬
‫ד ג ע"ב‪.ÈÁ„ ÈÓ ˙¯Î · ˘È˘ ˙"Ï .'Ó‚ .‬‬
‫עיי בשיעורי לקמ )ד ח‪ (.‬ד"ה רבא אמר‪.‬‬
‫ד ג ע"ב‪˙"‡Â Ï"Ê .‰˘Ú˙ ‡Ï ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪‡Ï ÈÁ„„ Ì·Ȅ ‰˘ÚÓ ÈÁ„ÈÏ„ Ô
ÈÙÏÈ ‡Ï ȇӇÂ‬‬
‫‪ (108‬בשיעורי ש‪.‬‬
‫‪ (109‬בשיעור הראשו למסכתי‪.‬‬
‫‪ (110‬ונ"מ לא מביאי חטאת א' או ב' חטאות‪.‬‬
‫‪ (111‬ועיי נמי בלשונו של תוס' הרא"ש דכ' וז"ל דשאני‬

‫שיעורי‬

‫˙‪‡Ï Á‡ ˙˘‡Ó„ È"¯ ¯Ó‡ 'ÂÎ Á‡ ˙˘‡„ ˙¯Î„ ‰˘Ú‬‬
‫‪˙¯Î · ˘È˘ ˙"Ï ‰˘Ú ÈÁ„ÈÏ„ ‡ÓÏÚ· ÛÏÈÓÏ ÈˆÓ‬‬
‫„˘‡
‪ .Ï"ÎÚ Íη Â˙ˆӄ Á‡ ˙˘‡ È‬תוס' לא מתרצי‬
‫דאיסור אשת אח הותרה במקו יבו ‪ $‬ולכ אי ראיה‬
‫מיבו דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת בעלמא‪ .‬והוא‬
‫משו דאליבא דהתוס' האיסור דאשת אח במקו‬
‫יבו הודחה ולא הותרה‪ ,‬ולכ הקשו דניל מיניה‬
‫דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ .‬ובתירוצו של הר"י‬
‫דשאני יבו דמצותו בכ! ג"כ אינו רוצה לומר שאיסור‬
‫אשת אח הותרה‪ ,‬אלא דס"ל דמכיו דמצותו בכ!‪,‬‬
‫וא"א לקיי המצוה דיבו בלי לדחות את הלאו‬
‫דאשת אחיו לפיכ! המצוה דוחה אותו‪ ,‬ולא דמי לשאר‬
‫האופני של עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬ומשו"ה‬
‫אי ללמוד ממצות יבו למצוות אחרות‪ .‬ומ"מ לר"י‬
‫המתיר דיבו חל מדי דחויה‪ ,‬דמצות יבו אלימתא‬
‫ודוחה את הלאו דאשת אחיו שיש בו כרת אבל לא‬
‫חל מדי הותרה ‪.(111‬‬
‫בא"ד‪ȯ˙ ‡Î‰ ‡¯ÂÒȇ ‡„Á Ì˙‰ ÈÓ„ ÈÓ .‬‬
‫‡‪ÌȇÏÎÓ Ô
ÈÙÏÈ ÌÂ˜Ó Ì¢· Ô
È‚ÏÙÓ ‡Ï ‡‰ ȯÂÒÈ‬‬
‫·ˆ‪ .Ï"ÎÚ 'ÂΠȯÂÒȇ ȯ˙ 'ÈÙ‡ ˙ȈÈ‬ר"ל דאילו היה‬
‫יבו הותרה היה מקו לחלק בי תרי איסורי לחדא‬
‫איסורא‪ ,‬דדוקא האיסור דאשת אח לבדו הותרה ולא‬
‫איסורי אחרי‪ .‬אבל מאחר דאנ סברינ שאיסור‬
‫אשת אח נדחית בפני מצות יבו‪ ,‬מה לי חדא איסורא‬
‫או תרי איסורי‪ ,‬כשיש למצות יבו כח הדחייה היא‬
‫דוחה ג תרי איסורי כמו חדא איסורא‪.‬‬
‫בא"ד‪‡"‡Â Íη Â˙ˆӄ Á‡ ˙˘‡ È
‡˘„ .‬‬
‫·‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ÌÂ·È ˙ÂˆÓ ÌÈÈ˜Ï ¯Á‡ ÔÈ
Ú‬ר"ל דדחיית‬

‫יבו דדי הוא דלידחי איסור אשת אח דאל"כ בטלת מצות‬
‫יבו ועיקר מצות יבו לא נאמרה אלא במקו אשת אח עכ"ל‪,‬‬
‫בפשטות משמע שסברת תוס' הרא"ש היא כסברת הר"י‪,‬‬
‫ומפורש במש"כ שההיתר חל מדי דחויה‪ ,‬ומסתבר דה"נ סובר‬
‫הר"י‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬

‫הלאו מוכרחת בכל אופ שמקיי מצות יבו ואי‬
‫ללמוד מזה למקומות אחרי איפוא שהמצוה והלאו‬
‫סותרי זה לזה במקרה אבל לא בהכרח כביבו‪.‬‬
‫ודחיית יבו המותרת באופ הכרחי אינה ראיה שיש‬
‫דחיה באופ מקרי‪ .‬והנה סברא זו היא א היסוד של‬
‫השיטות הסוברות שמצות יבו הותרה ‪ $ (112‬כי אי‬
‫אופ אחר לעשות את המצוה דיבו בלי להכשל‬
‫באיסור אשת אח‪ ,‬ובאופ כזה התורה הפקיעה את כל‬
‫האיסור מעיקרו והוי הותרה‪ .‬א! הר"י נמנע משיטה‬
‫זו וסובר דאה"נ שהסברא הנ"ל הוי יסוד ההיתר‬
‫דיבו‪ ,‬ומ"מ ההיתר חל מדי דחויה ולא מדי הותרה‪.‬‬
‫בא"ד‪ÌÈȘÈÓ Ú¯ÂˆÓ„ Â¯Ú˘ ÏÎ ˙‡ ÁÏ‚Â ÔΠ.‬‬
‫·˘‪.Ï"ÎÚ 'ÂΠ‰È· ‡
ȯ˜ Â¯Ú˘ Ï΄ ¯˙ȉ„ ¯Ú‬‬
‫לכאורה תירוצ קשה‪ ,‬דממ"נ‪ ,‬א "כל שערו" אינו‬
‫כולל את הפיאות דאיסור‪ ,‬א"כ למה מגלח את הפיאות‬
‫משו העשה דגילוח שדוחה הל"ת דפיאות‪ ,‬הרי אי‬
‫מצות עשה לגלח את הפיאות‪ .‬וא באמת יש מצוה‬
‫לגלח את הפיאות‪ ,‬דנכללי ב"כל שערו" דר"ל א את‬
‫הפיאות‪ ,‬א"כ שוב הדרא הקושיא לדוכתא‪ ,‬דא"כ‬
‫מצותו בכ!‪ ,‬וא"א לקיי את המצוה בלי לעבור על‬
‫הלאו‪ ,‬והיא! למדי ממנו לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת‬
‫כשאי מצותו בכ!‪.‬‬
‫ונראה שיש לבאר את דברי התוס' הסתומי על‬
‫פי מה שביארנו כמה פעמי בשיטת הרמב" בעני‬
‫טומאת כה לקרוביו‪ .‬דהנה כתב הרמב" )בפ"ב מהל'‬
‫אבל הל"ו( וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי‬
‫נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמה‬
‫ויתאבל עליה‪ ,‬שנאמר כי א לשארו הקרוב אליו‬
‫לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה כו' במה דברי‬
‫אמורי בזכרי שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות‬
‫הואיל ואינ מוזהרות על הטומאה כ אינ מצוות‬
‫להתטמא לקרובי‪ ,‬אלא א רצו מתטמאות וא לא‬
‫רצו לא יתטמאו עכ"ל‪ .‬ועיי בראב"ד ש שהשיג על‬

‫‪ (112‬עיי בשיעור הראשו למסכתי‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫נו‬

‫הרמב" וסובר שהמצוה להטמא לקרובי חלה ג על‬
‫כהנות ואע"פ שאינ מוזהרות על טומאה‪ .‬ושיטת‬
‫הרמב" מחוסרת ביאור‪ ,‬אמאי אי כהנת חייבת‬
‫להיטמא לקרוביה‪ ,‬והרי פשיטא שכהנת חייבת‬
‫להתאבל על קרוביה שמתו כמו כה‪ ,‬וא טומאה‬
‫לקרובי כפי שהרמב" הדגיש מהוה חלק מהאבלות‬
‫על מתו‪ ,‬בדי הוא שג כהנת תטמא לקרוביה‬
‫שמתאבלת עליה‪.‬‬
‫ונראה לבאר דשיטת הרמב" היא שטומאת‬
‫כהני לקרוביו דחויה ולא הותרה‪ ,‬וכפי שכ' הרמב"‬
‫בפ"ב מהל' אבל )הלט"ו( וז"ל הטומאה לקרובי‬
‫דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל‪ .‬וביאור שיטתו‬
‫שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור של‬
‫טומאה‪ .‬ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה‬
‫דאבלות שחלה על הכה הוא לחלל את כהונתו‬
‫בטומאת מת ובכ! הוא מקיי את מצות האבילות על‬
‫קרובו‪ .‬ולפיכ! המצוה להיטמא חלה דוקא על כה זכר‬
‫שנאסר בטומאת מת‪ ,‬וכשמטמא לקרובו הוא מחלל‬
‫את קדושתו לש אבילותו‪ ,‬כי חילול קדושתו לצור!‬
‫קרובו מהוה את קיו מצות האבילות‪ .‬משא"כ כהנת‪,‬‬
‫שאינה מוזהרת על טומאת מת‪ ,‬וטומאתה לקרובה‬
‫אינה קיו אבילות מכיו דליכא בכ! חילול קדושה‪,‬‬
‫ולכ פטורה מלהיטמא לקרובי‪ .‬והרמב" אזיל‬
‫לשיטתו שסובר שטומאת כהני לקרובו דחויה ולא‬
‫הותרה‪ ,‬ומשו כ! הטומאה לקרובו מהוה חילול‬
‫קדושת הכה שנדחה לש מצות האבילות‪ .‬משא"כ‬
‫אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה‪ ,‬ומפני כ אינה‬
‫מחללת את קדושתו‪ ,‬לא היה מקיי מצות האבילות‪,‬‬
‫כי עיקר המצוה דאבילות הוא שהכה יחלל את‬
‫קדושתו עבור קרובו‪.‬‬
‫ומשהגיענו בעז"ה יתב' להבנת פסק הרמב"‬
‫בטומאת כה לקרוביו‪ ,‬נראה דיתכ לומר בדומה לכ!‬

‫‪fp‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬

‫שיעורי‬

‫אליבא דהתוס'‪ ,‬והוא יסוד בהבנת מצות יבו‪ .‬דנראה‬
‫שבמצות יבו נמי עיקר המצוה הוא לעבור על‬
‫האיסור ביאה דאשת אח ולדחותו משו קיו המצוה‪.‬‬
‫וכמו שבכהני‪ ,‬עיקר קיו המצוה דאבילות הוא‬
‫בדחיית האיסור של טומאת כה ובחילול קדושתו‪,‬‬
‫ה"ה נמי ביבו‪ ,‬עיקר קיו המצוה הוא לדחות את‬
‫האיסור דאשת אח לקיי את המצוה דיבו‪ ,‬ודחיית‬
‫הלאו היא עיקר וגופה של המצוה‪ .‬וזוהי כוונת הר"י‬
‫כשכתב "דמצותו בכ!"‪ ,‬ר"ל שעיקר המצוה דיבו‬
‫הוא בדחיית האיסור דאשת אח‪ ,‬ולכ אי להשוותה‬
‫למצוות עשה אחרות וללמוד ממנה שעשה דעלמא‬
‫דוחה ל"ת שיש בו כרת כשאי "מצותו בכ!" כמו‬
‫במצות יבו‪ ,‬שעיקר המצוה דיבו הוא דוקא לדחות‬
‫את הלאו‪" ,‬ומצותו בכ!" ‪.(113‬‬

‫דמעיקר המצוה דיבו הוא לדחות את האיסור של‬
‫אשת אחיו‪ ,‬ו"מצותו בכ!"‪ .‬ועוד מסיקי התוס'‬
‫שמוכרח כ! וז"ל א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת‬
‫ראשו וזקנו כו' עכ"ל‪ ,‬ר"ל דפשיטא שמצורע מקיי‬
‫מצות גילוח הג שפיאות ראשו וזקנו נמרטו ולא‬
‫מגלח‪ ,‬ובאופ הזה אינו דוחה איסורי גילוח והקפה‬
‫ומ"מ מקיי את המצוה דגילוח מצורע‪ ,‬ומכא מוכח‬
‫שהמצוה דגילוח אינה תלויה בדחיית האיסור דגילוח‬
‫פיאות ראשו וזקנו‪ ,‬והמצורע מקיי את המצוה‬
‫דגילוח ג כשאינו דוחה את האיסורי דגילוח‪ ,‬ומכא‬
‫שאי די "מצותו בכ!" חל במצות גילוח המצורע‪,‬‬
‫שלא כביבו ש"מצותו בכ!"‪ ,‬כי ביבו אינו מקיי‬
‫את המצוה בלי דחיית האיסור‪ ,‬ודחיית האיסור הוא‬
‫חלק מהמצוה עצמה‪.‬‬

‫ובכ מבואר היטב כוונת התוס' בנוגע לגילוח‬
‫המצורע‪ .‬דר"ל שאי בעיקר מצות גילוח המצורע‬
‫חובה לדחות את הלאו דהקפת הראש וגילוח פיאות‬
‫הזק‪ .‬והא ראיה דכשהתורה כתבה "כל שערו"‪ ,‬לא‬
‫הקפידה דוקא לגלח שערות אסורות ולדחות את‬
‫האיסור דהקפת הראש וגילוח פיאות הזק‪ ,‬משו‬
‫דיכולי לפרש את המלי "כל שערו" דר"ל שאר‬
‫שערות ראשו דהיתר שאי בה איסור‪ .‬ואע"פ שאי‬
‫זה הפירוש הנכו‪ ,‬כי עיקר הכוונה ב"כל שערו" הוא‬
‫לגלח את כל שערו ממש‪ ,‬כולל את הפיאות דאיסור‪,‬‬
‫מ"מ אי דחיית האיסור דגילוח הפיאות מעיקר ומגו‬
‫המצוה של גילוח המצורע‪ .‬אלא שבמקרה כשמקיי‬
‫את המצוה דגילוח במצורע נכשל באיסור דגילוח‬
‫הפיאות‪ ,‬והמצוה דוחה את האיסור‪ .‬בר אי זה נקרא‬
‫"מצוותו בכ!"‪ ,‬כי אי דחיית האיסור דגילוח הפיאות‬
‫מעיקר המצוה דגילוח המצורע‪ ,‬משא"כ במצות יבו‪,‬‬

‫ונראה להביא ראיה ליסוד של התוס' מהגמרא‬
‫לקמ )ד יג‪ (:‬בביאור של רבא לשיטת ב"ש שאמרו‬
‫שצרת ערוה מותרת משו שאי איסור חל על איסור‪,‬‬
‫וז"ל תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי לא אתי‬
‫איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח אלא נשא‬
‫חי ואח"כ נשא מת אחות אשה קדי‪ ,‬כיו דלא אתי‬
‫איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה‬
‫צרת ערוה שלא במקו מצוה עכ"ל‪ .‬ולכאורה ההסבר‬
‫ש תמוה‪ ,‬כי מה בכ! שלא חל איסור אשת אחיו‪,‬‬
‫מ"מ בדי הוא שהיבמה תפול ליבו משו שבעלה‬
‫מת בלי בני‪ .‬אלא מכא רואי בעליל שיבמה נופלת‬
‫ליבו רק במקו שיש חלות איסור אשת אח‪ ,‬כי עיקר‬
‫המצוה דיבו הוא לדחות את האיסור דאשת אח‪ ,‬וא‬
‫האיסור דאשת אח אינו חל משו שאי איסור חל על‬
‫איסור היבמה אינה נופלת ליבו ג כשמת בעלה בלי‬
‫בני‪ ,‬כי יסוד מצות יבו הוא לדחות את האיסור‬

‫‪ (113‬יעויי בסו קונטרס זיקה )אות ל"ט( לבעל אור‬
‫שמח ובמה שמצטט מדברי הירושלמי ביבמות )פ"א הל"א(‬
‫וז"ל עד שאתה למד כל העריות מאחות אשה לאיסור למד כל‬
‫העריות מאשת אחיו להיתר כו' ר' לעזר בש ר' אבי כל דבר‬
‫שהוא בא מחמת הגור בטל הגור בטל האיסור‪ ,‬ודבר שאינו‬

‫בא מחמת הגור אע"פ שבטל הגור האיסור במקומו עומד‬
‫עכ"ל‪ ,‬וכ' ע"ז בעל אור שמח וז"ל וכוונתו פשוט דאיסור אשת‬
‫אח מביא הזיקה כו' ולא רחוק מזה כ' תוס' לעיל )ד ד'( סד"ה‬
‫ל"ת‪ ,‬דשאני אשת אח דמצותו בכ! כו' עכ"ל‪ .‬וע"ע בשיעורי‬
‫לקמ )ד י‪ (.‬לתוס' ד"ה לעול‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬
‫טומאת כהני לקרובי‬

‫דאשת אח‪ ,‬ומפני כ סוברי ב"ש דהוי' צרת ערוה‬
‫שלא במקו מצוה‪ .‬ונראה שבית הלל מסכימי ליסוד‬
‫הזה אלא שסוברי שדי אי איסור חל על איסור ר"ל‬
‫רק שאי ב"ד מענישי אותו על שעבר על האיסור‬
‫השני‪ ,‬ואפ"ה האיסור השני חל ואוסר‪ .‬ועיי בגמרא‬
‫לקמ )ד לב‪ (:‬שאע"פ שאי איסור חייל על איסור‬
‫מ"מ נ"מ לקוברו בי רשעי גמורי‪ ,‬והא ראיה‬
‫שהאיסור השני חל אלא שנפטר מעונש‪ ,‬ולכ א עבר‬
‫עליו הו"ל רשע גמור‪ .‬וא"כ בציור דרבא אליבא דב"ה‬
‫האיסור של אשת אח אמנ חל על גבי האיסור של‬
‫אחות אשה‪ ,‬שאע"פ שחסר העונש מ"מ האיסור חל‪.‬‬
‫ולפיכ! היבמה נופלת עכ"פ ליבו כדי שהיב ידחה‬
‫את האיסור דאשת אח ד"מצוותו בכ!"‪ ,‬והדר הוי'‬
‫צרת ערוה במקו מצוה ונאסרת‪ ,‬ובעזה"י הדברי‬
‫מאירי לעיני ‪.(114‬‬
‫ד ג ע"ב‪Ìȷ¯˜Ï ÌÈ
‰Î ˙‡ÓÂË ÔÈ
Ú .‬‬
‫א‬

‫הבאנו למעלה בשיעורי )ד ג‪ :‬תוס' ד"ה לא‬
‫תעשה( את שיטת הרמב" בטומאת כה לקרוביו‬
‫)פ"ב מהל' אבל הל"ו( דדחויה היא ומהוה קיו מצות‬
‫אבילות‪ ,‬שע"י שהכה מחלל את קדושתו ועובר על‬
‫איסור טומאה בשביל קרובו מקיי מצות אבילות‪,‬‬
‫וז"ל כמה חמורה מצות אבלות שהרי נדחת לו‬
‫הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמה ויתאבל‬
‫עליה שנאמר כי א לשארו הקרוב אליו לאמו כו' לה‬
‫יטמא מצות עשה כו' עכ"ל‪ .‬וכמו"כ פסק )ש הלט"ו(‬
‫ז"ל הטומאה לקרובי דחויה היא ולא הותרה לכל‬
‫עכ"ל‪ .‬ובכ! הרמב" חולק על ראשוני אחרי‬
‫הסוברי שטומאת כה לקרוביו הותרה ולא דחויה‪,‬‬
‫עיי ברש"י )ברכות ד כ‪ .‬ד"ה שב ואל תעשה( שכתב‬
‫וז"ל וטומאת גופיה שהותרה לכה ולנזיר ליטמא למת‬

‫‪ (114‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד ה‪ (:‬תוס' ד"ה כולה וצ"ע‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫נח‬

‫מצוה כו' דהת לאו כבוד הבריות הוא דדחי ל"ת‬
‫דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת‬
‫מצוה נכתב כש שלא נכתב על הקרובי כו' עכ"ל‪.‬‬
‫מאיד! בנוגע לטומאת כה למת מצוה פליגי ש רש"י‬
‫ע תוס' )ש ד יט‪ :‬ד"ה אמרת(‪ ,‬דאליבא דרש"י‬
‫טומאת כה למת מצוה הותרה‪ ,‬ואילו אליבא דהתוס'‬
‫טומאת מת מצוה דחויה ולא הותרה‪ .‬א! בנוגע‬
‫לטומאת כה לקרוביו משמע מתוס' דהותרה‪ .‬בר‬
‫אליבא דהרמב" הסובר שאפילו טומאת כה לקרוביו‬
‫דחויה טומאת כה למת מצוה נמי דחויה ולא הותרה‪.‬‬
‫אמנ צ"ע בפסק הרמב" )פ"ו מהל' אבל‬
‫הלט"ו( שכתב וז"ל הטומאה לקרובי דחויה היא ולא‬
‫הותרה לכל‪ ,‬לפיכ! אסור לכה להתטמא למת אפילו‬
‫בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא‬
‫לאחרי עמה‪ ,‬שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי‬
‫אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני עכ"ל‪ .‬וצ"ע‬
‫דמשמע ממה שכתב "לפיכ! וכו'" שהאיסור לכה‬
‫לנגוע במת אחר ע קרובו תלוי במה שטומאת כה‬
‫לקרובו דחויה ולא הותרה‪ ,‬דאילו היתה הטומאה‬
‫הותרה היה מותר לו לכה לנגוע ג במתי אחרי‬
‫ע קרובו‪ ,‬וקשה‪ ,‬דאפילו א נימא שהטומאה הותרה‬
‫מ"מ הסברא נותנת דאדרבא שרק טומאה לקרובו‬
‫מותרת ולא טומאה למת אחר‪.‬‬
‫והנה בעצ דינו של הרמב" קיימת סתירה‪,‬‬
‫דאיתא בתו"כ )פ' אמור( ז"ל לה יטמא אינו מטמא‬
‫לאחרי עמה‪ ,‬שלא יאמר אד הואיל ונטמאתי אלקט‬
‫עצמות פלוני בידי עכ"ל חזינ בתו"כ דאוסר הוספת‬
‫נגיעה במת אחר‪ .‬ומאיד! במס' שמחות )פ"ד‬
‫הלט"ו‪$‬ט"ז( מבואר איפכא‪ ,‬וז"ל היה עומד וקובר את‬
‫מתו עד שהוא עומד בתו! הקבר מקבל מאחרי‬
‫וקובר‪ ,‬פירש הרי זה לא יטמא כו' עכ"ל‪ .‬הרי דמבואר‬

‫‪hp‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬
‫טומאת כהני לקרובי‬

‫במס' שמחות דבאמת מותר לכה להיטמא למתי‬
‫אחרי בשעה שמיטמא לקרובו שלא כדברי התו"כ‬
‫והרמב" שפסקו לאסור‪.‬‬
‫ועיי בכס משנה שמיישב את הסתירה‪ ,‬ומבאר‬
‫דהברייתא דמס' שמחות מיירי בטומאה בחיבורי‬
‫שמותרת‪ ,‬ואילו בתו"כ מדובר בטומאה בזה אחר זה‪,‬‬
‫לאחר שפירש ממתו‪ .‬ואומר הכ"מ שהרמב" נמי פסק‬
‫כתרוייהו‪ ,‬ומתיר טומאה בחיבורי ואוסר טומאה‬
‫אחרי שפירש ממגע בקרובו‪ .‬אמנ ביאורו קשה‬
‫דפשטות לשו הרמב" משמע שאוסר הוספת מגע‬
‫במת אחר אפילו בשעת חיבורי לקרובו‪ ,‬דכתב שאסור‬
‫לכה להתטמא למת אחר וז"ל אפילו בעת שמתטמא‬
‫לקרוביו עכ"ל‪ .‬ועוד קשה שא הרמב" אוסר רק‬
‫כשמתטמא למת אחר משפירש מקרובו למה תלוי‬
‫האיסור בדי דחויה‪ ,‬שאפילו א הותרה מהיכי תיתי‬
‫שיתטמא למת אחר משפירש מקרובו‪ ,‬פשיטא דאסור‬
‫לו לעשות זה‪ ,‬שהרי משפירש מתטמא בטומאה חדשה‬
‫למת בלי קשר כלל לטומאת קרובו שכבר פירש ממנו‪,‬‬
‫ואפילו א הטומאה לקרובו הותרה הרי הטומאה למת‬
‫אחר משפירש ממתו בודאי אסור‪ ,‬ומהרמב" משמע‬
‫דלמ"ד הותרה נית לכה לנגוע ולהטמא למת אחר‪.‬‬
‫אלא ודאי נראה דלא ככס"מ‪ ,‬והרמב" אוסר‬
‫טומאה נוספת אפילו בחיבורי‪ .‬וסובר שאילו היתה‬
‫טומאת כה לקרובו הותרה‪ ,‬היה מותר לו להטמא‬
‫למת אחר בשעת מגע מתו‪ ,‬א! מכיו שטומאת כה‬
‫לקרובו דחויה לפיכ! אסור לכה להטמא למת אחר‪.‬‬
‫והנה בכה שמטמא למת א' באיסור ובשעת‬
‫מגעו מטמא ג למת נוס פסק הרמב" )בפ"ג מהל'‬
‫אבל הל"ד( וז"ל היה נוגע ולא פירש‪ ,‬או שהיה עומד‬
‫בבית הקברות ונגע במתי אחרי‪ ,‬אע"פ שהתרו בו‬
‫כמה פעמי אינו לוקה אלא אחת‪ ,‬שהרי מחולל ועומד‬
‫כל זמ שלא פירש עכ"ל‪ .‬ומשמע שהרמב" סובר‬
‫שיש איסור דאורייתא להטמא למת אחר בשעת‬
‫חיבורי למת הראשו א! אינו לוקה עליו‪ .‬ובזה חולק‬
‫על הרמב" שכ' בס' תורת האד וז"ל ולא תימא‬

‫שיעורי‬

‫פטור דקאמרינ אבל אסור הוא‪ ,‬אלא מותר לכתחילה‬
‫דתניא באבל‪ ,‬היה עומד וקובר את מתו עד שהוא‬
‫בתו! הקבר מקבל מאחרי וקובר עכ"ל‪ .‬ולפי דברינו‬
‫י"ל דהרמב" סובר שטומאה בחיבורי אסורה א‬
‫לכה שמטמא לקרובו מ התורה משו דהוי דחויה‬
‫אלא דמ"מ אינו לוקה אלא אחת‪.‬‬
‫ונראה דכבר ביארנו דשיטת הרמב" היא‬
‫שטומאת כה לקרובו מהוה קיו מצות אבילות‪,‬‬
‫שמקיי אותה ע"י שמחלל את קדושתו לקרובו‬
‫בהטמא לו‪ .‬וקיו המצוה להטמא לקרוב המת נוהגת‬
‫רק בכה ולא בכהנת שאינה מוזהרת בטומאת מת‪,‬‬
‫וטומאתה אינה חילול קדושתה‪ ,‬ולכ לית לה קיו‬
‫מצוה‪ ,‬וכמו שפסק בפ"ב מהל' אבל )הל"ו( וז"ל כמה‬
‫חמורה מצות אבילות שהרי נדחת לו הטומאה מפני‬
‫קרוביו כדי שיתעסק עמה ויתאבל עליה‪ ,‬שנאמר כי‬
‫א לשארו הקרוב אליו לאמו וכו' לה יטמא מצות‬
‫עשה כו' במה דברי אמורי בזכרי שהוזהרו על‬
‫הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינ מוזהרות על‬
‫הטומאה כ אינ מצוות להתטמא לקרובי אלא א‬
‫רצו מתטמאות וא לא רצו לא יתטמאו עכ"ל‪ .‬ועיי‬
‫בראב"ד ש שהשיג על הרמב" וסובר שהמצוה‬
‫להטמא לקרובי חלה ג על כהנות ואע"פ שאינ‬
‫מוזהרות על הטומאה‪ .‬ולכאורה שיטת הרמב"‬
‫מחוסרת ביאור‪ ,‬דאמאי אי כהנת חייבת להתטמא‬
‫לקרוביה‪ ,‬והרי פשיטא שכהנת חייבת להתאבל על‬
‫קרוביה שמתו כמו כה‪ ,‬וא טומאה לקרובי כפי‬
‫שהרמב" הדגיש מהוה חלק מהאבילות על מתו‪,‬‬
‫בדי הוא שג כהנת תטמא לקרוביה שמתאבלת‬
‫עליה‪.‬‬
‫ונראה לבאר בזה דהא שיטת הרמב" היא‬
‫שטומאת כהני לקרוביו דחויה ולא הותרה‪ ,‬וכפי שכ'‬
‫הרמב" )בפ"ב מהל' אבל הלט"ו( וז"ל הטומאה‬
‫לקרובי דחויה היא ולא הותרה לכל עכ"ל‪ .‬וביאור‬
‫שיטתו שהמצוה להתאבל על קרוביו דוחה את האיסור‬
‫של טומאה‪ .‬ונראה דיסוד שיטתו הוא שעיקר המצוה‬
‫דאבילות שחלה על הכה הוא לחלל את כהונתו‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬
‫טומאת כהני לקרובי‬

‫בטומאת מת‪ ,‬ובכ! הוא מקיי את מצות האבילות על‬
‫קרובו‪ .‬ולפיכ! המצוה להתטמא חלה דוקא על כה‬
‫זכר שנאסר בטומאת מת‪ ,‬וכשמתטמא לקרובו הוא‬
‫מחלל את קדושתו לש אבילותו‪ ,‬משו דחילול‬
‫קדושתו לצור! קרובו מהוה את קיו מצות האבילות‪.‬‬
‫משא"כ כהנת‪ ,‬שאינה מוזהרת על טומאת מת‪,‬‬
‫וטומאתה לקרובה אינה קיו אבילות מכיו דליכא‬
‫בכ! חילול קדושה‪ ,‬ולכ פטורה מלהתטמא לקרובה‪.‬‬
‫והרמב" לשיטתו שסובר שטומאת כהני לקרובו‬
‫דחויה ולא הותרה‪ ,‬ומשו"ה נחשבת טומאת הכה‬
‫לקרובו לחילול קדושתו שנדחה לש מצות האבילות‪.‬‬
‫משא"כ אילו היתה הטומאה לקרובו הותרה‪ ,‬דהיינו‬
‫שלא היתה כלל אזהרה לכה מלהטמא למת שהוא‬
‫קרובו‪ ,‬אי טומאת קרובו מחללת קדושתו כלל‪.‬‬
‫ומשו כ! בטומאת קרובו לא היה מקיי הכה מצות‬
‫אבילות‪ ,‬משו דעיקר המצוה דאבילות היא לחלל‬
‫קדושת כהונתו כשמטמא לקרובו‪ ,‬ויש חילול קדושה‬
‫רק כשטומאת הכה לקרובו דחויה ולא כשהותרה‪.‬‬
‫ונראה דחובת מצות הכה להטמא למתו אינה‬
‫תלויה במצות קבורת המת‪ ,‬דהא הרמב" פסק שאינו‬
‫מטמא לקרוביו הרוגי ב"ד )פ"ב מהל' אבל הל"ח(‬
‫וז"ל וכ כל אות שאמרו שאי מתאבלי עליה כגו‬
‫הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי ציבור וכו' והמאבד עצמו‬
‫לדעת אי הכה מטמא לה כו' עכ"ל‪ ,‬ואע"פ שבכל‬
‫המתי האלה חלה מצות קבורה מ"מ מאחר שאי בה‬
‫חיוב אבילות אינו מטמא לה‪ ,‬משו דחובת והיתר‬
‫הטומאה תלויות במצות האבילות ולא במצות‬
‫הקבורה‪.‬‬
‫והנה הדי הוא שכה נמי מטמא למת מצוה‪,‬‬
‫אלא דהמתיר במת מצוה הוא חובת הקבורה ולא‬
‫חובת האבילות וכדאיתא ברמב" )פ"ג מהל' אבל‬
‫הל"ח( ז"ל כה שפגע במת מצוה בדר! הרי זה מטמא‬
‫‪ (115‬לכאורה ר"ל שבאופ שאי אפשר לו לקבור את‬
‫המת מצוה בלי להטמא למת אחר אזי מותר לו להטמא א‬
‫למת אחר כי חובת קבורת המת מצוה דוחה כל טומאת מת‪,‬‬

‫שיעורי‬

‫ס‬

‫לו‪ ,‬אפילו כה גדול חייב להטמא לו ולקוברו עכ"ל‪.‬‬
‫ולפי"ז נראה דא בהרוגי ב"ד‪ ,‬במאבד עצמו לדעת‪,‬‬
‫ובהפורשי מדרכי הציבור שה מתי מצוה שחייבי‬
‫לקובר ג כה גדול יטמא לה כדי לקובר ואע"פ‬
‫דליכא מצוה להתאבל עליה‪ .‬ולהיפ! כה הפוגע‬
‫במת מצוה בשבת שאסור לקוברו אינו מטמא לו כי‬
‫ליכא חיוב קבורה בשבת ואע"פ שיש אבילות בשבת‪.‬‬
‫ועוד נראה שבמת מצוה אי הטומאה עצמה מהוה‬
‫עיקר קיו המצוה דעיקר המצוה היא הקבורה לבדה‬
‫אלא שבשעת הקבורה הודחה טומאת כה‪ ,‬אבל גופה‬
‫של המצוה היא הקבורה ולא הטומאה‪ .‬ומאיד!‬
‫בטומאת כה לקרוביו‪ ,‬עצ הטומאה מהוה עיקר‬
‫וגופה של מצות האבילות‪.‬‬
‫ולפי"ז נראה שדי הרמב" המגביל את היתר‬
‫טומאת הכה לקרובו רק לעצמו של המת קרובו ולא‬
‫למת אחר בחיבורי לקרובו‪ ,‬חל רק בטומאה לקרובו‬
‫ולא במת מצוה‪ .‬ומשו דבקרובו הדוחה הוא חילול‬
‫קדושתו כדי לקיי את מצות האבילות לקרובו‪ ,‬ולכ‬
‫מוגבל ההיתר לעצמו של קרובו המת שמתאבל עליו‬
‫ולא למת אחר‪ .‬משא"כ במת מצוה‪ ,‬שאי בו חובת‬
‫מצות טומאה ואבילות‪ ,‬אלא חובת קבורה בלבד‪,‬‬
‫והטומאה הודחה בשעה שקוברו‪ ,‬לכ ג כל טומאת‬
‫מת אחר נדחה לצור! קיו מצות הקבורה‪ ,‬ואפילו א‬
‫מטמא למת אחר לצור! קבורת המת מצוה ג כ‬
‫מותר ‪.(115‬‬
‫מאיד א א הכה צרי! להטמא למת אחר‬
‫כדי לקבור את קרובו מאחר שאי בטומאה למת אחר‬
‫קיו מצות אבילות‪ ,‬דהא רק הטומאה לגופו של קרובו‬
‫המת מהוה קיו אבילות‪ ,‬לפיכ! במקרה כזה אסור לו‬
‫לכה לקבור את מתו קרובו מפני שמתטמא א למת‬
‫אחר‪ .‬ורק במת מצוה שהמתיר הוא חובת קבורת המת‪,‬‬
‫מותר לו לכה להטמא א למת אחר בשעה שמתעסק‬
‫אבל במקו שאפשר לו לקבור את המת מצוה בלי להטמא למת‬
‫אחר אסור לו להטמא בחיבורי למת אחר‪ ,‬שהרי טומאת מת‬
‫מצוה דחויה ולא הותרה‪.‬‬

‫‪`q‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬
‫טומאת כהני לקרובי‬

‫בקבורת המת מצוה כדי לקיי את מצות הקבורה‪.‬‬
‫דהא עצמו של המת אינו המתיר‪ ,‬ורק מצות הקבורה‬
‫הוי המתיר ואיסור טומאה נדחה לצור! הקבורה‪ ,‬ולכ‬
‫אפילו טומאת מת אחר ג"כ נדחה בשעה שקובר את‬
‫המת מצוה‪.‬‬
‫וראייה לדברינו דאיכא חילוק בי טומאת כה‬
‫לקרובי לבי טומאת כה למת מצוה היא ההלכה‬
‫שאי כה מטמא לעצ כשעורה מאביו‪ ,‬ואפילו א‬
‫כל גופו קיי וראשו נקטע אינו מטמא לו‪ ,‬וכמבואר‬
‫ברמב" )פ"ב מהל' אבל הלי"ד‪$‬ט"ו( ז"ל אי הכה‬
‫מטמא לאבר מ החי מאביו ולא לעצ מעצמות אביו‬
‫וכו' נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו שנאמר‬
‫לאביו בזמ שהוא של ולא בזמ שהוא חסר עכ"ל‪.‬‬
‫והנה בסוגיא במס' נזיר )ד מג‪ (:‬מבואר שדי זה אינו‬
‫חל במת מצוה‪ ,‬וז"ל הגמרא‪ :‬אמר רב חסדא אמר רב‬
‫נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו‪ ,‬מ"ט אמר קרא‬
‫לאביו בזמ שהוא של ולא בזמ שהוא חסר‪ ,‬א"ל‬
‫רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות‬
‫ולפסקוה גנבי לרישיה ה"נ דלא ליטמא ליה‪ ,‬א"ל מת‬
‫מצוה קאמרת כו' עכ"ל‪ .‬מבואר להדיא בגמ' דשאני‬
‫מת מצוה מקרובי‪ .‬ונראה דההלכה של נקטע ראשו‬
‫של אביו נאמרה בחלות ש עצמו של מת שהוא‬
‫קרובו‪ ,‬שא הוא של הריהו חפצא של קרובו המת‬
‫שחייב להתאבל עליו ולהטמא לו‪ ,‬ואילו כשנקטע‬
‫ראשו חסר עצמו של קרובו המת‪ ,‬ולפיכ! אינו מטמא‬
‫לו ‪ .(116‬מאיד! במת מצוה חובת הקבורה מתרת‪,‬‬
‫ומשו"ה חייב להטמא כדי לקוברו ואפילו כשהמת‬
‫חסר‪.‬‬
‫ולפי"ז מבואר היטב אמאי תלה הרמב" את‬
‫האיסור להטמא למת אחר בשעת חיבורי לקרובו‬
‫‪ (116‬ואמר מו"ר זצ"ל שדי זה שהמת צרי! להיות של‬
‫חל רק בחיוב הכה להטמא לאביו המת כי המחייב של‬
‫האבילות והטומאה הוא עצ גופו של המת‪ ,‬וגו המת נחשב‬
‫כעצמו של אביו רק כשהגו הוא של‪ .‬מאיד! המחייב של דיני‬
‫האבילות האחרי‪ ,‬כגו איסורי שבעה ושלשי‪ ,‬אינו עצמו של‬
‫המת אלא מיתת אביו‪ ,‬ואע"פ שגופו של אביו שמת אינו של‬

‫שיעורי‬

‫משו שהטומאה לקרובו דחויה ולא הותרה‪ ,‬דרק א‬
‫הוי דחויה חילול קדושת הכה מהווה קיו אבילות‪.‬‬
‫ומפני שעצ הטומאה לעצמו של קרובו המת מהוה‬
‫קיו אבילות וחילול קדושה משו"ה ההיתר מוגבל‬
‫למת עצמו ולא למת אחר‪ .‬מאיד! אילו היתה הטומאה‬
‫לקרובו הותרה היינו מפרשי שהמתיר הוא חובת‬
‫הקבורה כמו המתיר במת מצוה‪ ,‬והיינו אומרי דמותר‬
‫לו להטמא למת אחר בשעה שמתטמא לקרובו כמו‬
‫שמותר לו כשקובר מת מצוה‪.‬‬
‫ביארנו דאליבא דהרמב" המתיר של טומאת‬
‫כה לקרובו הוא מצות האבילות ולא מצות הקבורה‪.‬‬
‫מאיד! יעויי בתוס' למס' פסחי )ד ט‪ (.‬ד"ה‬
‫בשפחתו וכו' שסוברי שהמתיר של טומאת כהני‬
‫לקרובו הוא מצות הקבורה וז"ל ואר"י דכה שוטה‬
‫היה דאפילו א נאמר של גבירתה היה וכה זה קרוב‪,‬‬
‫לא היה לו ליטמא דאמרינ בתו"כ דאי כה מטמא‬
‫לנפלי דדומיא דאביו ואמו בעינ בני קיימא‪ ,‬ועוד‬
‫דכא לא היה לצור! המת עכ"ל‪ .‬הר"י סובר בפירושו‬
‫הראשו שאי כה מטמא לקרובו נפל‪ .‬ולפו ריהטא‬
‫שיטת הר"י היא שטומאת כהני לקרוביו דחויה היא‬
‫ולא הותרה‪ ,‬והדוחה הוא מצות קבורת המת המוטלת‬
‫על הכה‪ .‬ומשו"ה כה אינו מטמא לנפל משו שאי‬
‫מצוה לקבור נפל וכדאיתא בהגהת מיימונית )פ"א‬
‫מהל' מילה אות י'( וז"ל נפלי דאי מצוה לקובר‬
‫כדמשמע בכמה מקומות בתלמוד שמפילי אות לבור‬
‫עכ"ל‪ .‬וכ מה דמסיק הר"י בפירושו האחרו שכה‬
‫אסור לטמא למת בלי צור! המת‪ ,‬לשיטתו אזיל‬
‫שטומאת כה לקרובו דחויה‪ ,‬ולכ מותר לו לכה‬
‫להטמא למת רק לצור! קבורת המת ולא להטמא‬
‫בטומאה בעלמא שלא לצור! המת‪.‬‬
‫מ"מ חייב הב להתאבל על אביו שמת‪ .‬ויעויי ברמב" )פ"ב‬
‫מהל' אבל הל"ח( שפסק שהמצוה להתטמא לקרובי פקעה ע‬
‫סתימת הגולל וז"ל אבל מאחר שנסת הגולל הרי ה כשאר כל‬
‫המתי שא נטמא בה לוקה עכ"ל‪ ,‬ונראה דר"ל שחלות הש‬
‫עצמו של אביו פקע ע סתימת הגולל ולכ אינו מטמא לו‬
‫)מו"ר זצ"ל(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ג ע"ב‬
‫טומאת כהני לקרובי‬

‫אמנ יעויי במג אברה )או"ח תקכ"ו‪ :‬כ'(‬
‫החולק על ההג"מ וסובר שיש מצוה לקבור נפל‪,‬‬
‫וגזיה"כ היא שאי כה מטמא לנפל דאינו בר קיימא‬
‫כאביו ואמו ואע"פ שחייבי לקוברו‪ .‬ואליבא דהמג‬
‫אברה י"ל שקיימת מחלוקת בי ב' התירוצי בר"י‪,‬‬
‫דלפי תירוצא קמא יתכ שיש מצות קבורה בנפל‪ ,‬וא‬
‫שטומאת כהני לקרובו הותרה‪ ,‬מ"מ אי כה מטמא‬
‫לנפל מגזיה"כ דעלמא‪ .‬משא"כ לתירוצא בתרא דס"ל‬
‫דטומאת כה לקרובו דחויה רק לצור! המת וטומאה‬
‫שלא לצור! קבורה אסורה‪.‬‬
‫ונראה דאליבא דהרמב" דס"ל דכה מטמא‬
‫לקרוביו משו מצות אבילות כה אינו מטמא לנפל‬
‫משו דליכא מצוה להתאבל עליו )פ"א מהל' אבל‬
‫הל"ו(‪.‬‬
‫ויעויי בש"ע )יו"ד שע"ג‪ :‬ה'( וז"ל כל אלו‬
‫שמיטמא לה אפילו שלא לצור! וי"א דדוקא לצור!‬
‫עכ"ל‪ .‬וכ' הרמ"א וז"ל ולסברא הראשונה אפילו מת‬
‫לו מת בשבת שא"א לקברו בו ביו שרי לטמאות לו‬
‫ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיו‪ ,‬ונכו להחמיר‬
‫כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצור! קבורה‬
‫ולהביא לו ארו ותכריכי עכ"ל‪ .‬ובפשטות שתי‬
‫הדיעות שבש"ע חלוקי א טומאת כה לקרובו‬
‫הותרה או דחויה‪ ,‬שא הותרה מטמא לקרובו אפילו‬
‫שלא לצור! כלל‪ ,‬וא דחויה מטמא דוקא לצור! המת‬

‫‪ (117‬וכ"ז שלא כשיטת הרמב" הסובר שטומאת כה‬
‫לקרובו דחויה ואעפ"כ מטמא א שלא לצור! הקבורה כדי‬
‫לחלל קדושת כה שלו ובכ! מקיי מצות האבילות כדמבואר‬
‫בשיעורי לעיל‪.‬‬
‫‪ (118‬עיי"ש בתוס'‪.‬‬
‫‪ (119‬משו שאסור לקוברו בשבת‪ ,‬ואפילו ע"י עממי‪,‬‬
‫שכ משמע מהרמב" שהביא את ההיתר לקוברו ע"י עממי‬
‫רק בהל' יו"ט )פ"א מהל' יו"ט הלכ"ג( ולא בנוגע לשבת‪,‬‬
‫ואדרבא הרמב" פסק שאי דיני אנינות חלי כלל בשבת )פ"ד‬
‫מהל' אבל הל"ו( משו שא"א לקוברו‪ ,‬משא"כ ביו"ט שקוברי‬

‫שיעורי‬

‫סב‬

‫ולא שלא לצור! המת ‪ .(117‬א! לרמ"א יש פירוש אחר‬
‫במחלוקת כי הוא סובר דא אליבא דהדיעה הראשונה‬
‫טומאת כהני לקרובו דחויה‪ ,‬וההיתר ליטמא אפילו‬
‫בשבת הוא כדי שלא יהא המת מוטל בבזיו‪ ,‬דהיינו‬
‫נמי לצור! כבוד המת‪ .‬והדיעה האחרונה סוברת‬
‫שטומאת כהני דחויה רק לצור! מצות קבורת המת‪,‬‬
‫ולא לצור! מניעת בזיו המת בעלמא‪ .‬ובשבת שאי‬
‫מצות קבורה חלה אי לכה היתר להטמא למת‪.‬‬
‫והנה אליבא דהדיעה הראשונה בש"ע מותר לו‬
‫לכה להיטמא לקרובו בשבת‪ .‬ויש להעיר‪ ,‬שאפילו א‬
‫ננקוט שטומאת כה לקרובו הותרה‪ ,‬מ"מ י"ל דהיינו‬
‫רק להיטמא למתו בחול‪ ,‬בזמ שמצות קבורת המת‬
‫חלה‪ ,‬ואילו בשבת שאינו זמ קבורת המת‪ ,‬כי מצות‬
‫קבורת המת פקעה בשבת‪ ,‬ג טומאת הכה לקרובו‬
‫נאסרת‪ ,‬ומשו דבשבת הריהו כאיש אחר שאיננו‬
‫קרובו ושאיננו מיטמא לו‪ .‬אמנ יעויי בתוס' למס'‬
‫ברכות )ד יז‪ :‬ד"ה ואינו( שד הא ההתעסקות במת‬
‫להחשי! על התחו בשבת מחייבת אנינות א בשבת‬
‫ומשמע לכאורה שיש חובת מצות קבורה בשבת‪ .‬א!‬
‫לא נראה לי לומר כ! אלא אדרבא נ"ל שכל דיו‬
‫התוס' הוא רק בנוגע לאנינות שתלויה בהתעסקות‬
‫במציאות ‪ ,(118‬אבל כ"ע מודי שחיוב קבורת המת‬
‫לא חל בשבת ‪ ,(119‬ומשו"ה יתכ שטומאת כה‬
‫לקרובו נמי אסורה‪ .‬בר לפי מה שביארנו אליבא‬
‫דהרמב" שיש קיו מצות אבילות מיוחדת לכה‬

‫ע"י עממי‪ .‬ושיטת רבינו זצ"ל שמי שאנוס ואינו יכול לעשות‬
‫מצות עשה שפטור ממנה‪ ,‬ק"ו ממי שפטור ממצות עשה‬
‫כשהוצאתו עולה לו יותר מחומש מנכסיו‪ .‬ולכ בשבת שהוא‬
‫אנוס מלקבר את מתו הריהו פטור ממצות קבורה‪ .‬ועוד אמר‬
‫לנו רבינו זצ"ל שיו שבת קדש מופקע מקבורת ישראל מחמת‬
‫קדושת השבת ולא רק משו איסור מלאכה‪ ,‬דחל איסור מיוחד‬
‫לקבר מת ישראל בשבת‪ .‬ומשו"ה בשבת אסור לקברו ע"י‬
‫עממי‪ ,‬דכל חיוב הקבורה פקע בשבת‪ ,‬ולכ אי אנינות בשבת‪,‬‬
‫דהמחייב דאנינות הוא חיוב הקבורה‪ .‬ויתכ דההסבר בכ! הוא‬
‫משו דקדושת השבת היא מעי עול הבא דלית בו מיתה‬
‫וקבורה‪.‬‬

‫‪bq‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫לחלל את קדושתו על מתו כשמטמא לו‪ ,‬יל"ע מהו‬
‫הדי בשבת‪ ,‬דיתכ דא בשבת אע"פ שאינה זמ‬
‫מצות קבורה מ"מ יש קיו מצות אבילות לכה‬
‫כשמיטמא לקרובו‪ .‬ומאיד! יתכ דמכיו שאי חובת‬
‫קבורה חלה על הכה בשבת א מצות האבילות‬
‫המתקיימת ע"י טומאה אינה חלה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ד ע"א‪Ôȇ„ Ï"Ê .'‡ ˙‡ ÌÈ
˘È 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪Ê
ËÚ˘ ˘·Ï˙ ‡Ï· Â
˘È˘ ÏÎ ‡ÓÈÏ„ È„„‰Ï ˙¢˜‰Ï‬‬
‫‪‰ ‡
ÓÈÊ „Á· ‡τ ÌÂ˘Ó ‡ÎÙȇ ÔΠÌÈÏÈ„‚· Â
˘È‬‬
‫˙¯‪Ôȇ ‡Ó¯‚ ÔÓÊ È‰ Ôȇ „Á ‡Ó¯‚ ÔÓÊ È‰ „Á ,‰ÈÈÂ‬‬
‫‪‡‰Ï ÈÓ„ ‡Ï ,̯ÂËÙ· ‡Ï ̷ÂÈÁ· ‡Ï Ì˙¢‰Ï‬‬
‫„‡‪Ï· ̘· Â
˘È ıÓÁ Ï·˙ Ï·· Â
˘È˘ ÏÎ Ô
ȯÓ‬‬
‫‪‡Ó¯‚ ÔÓÊ È‰ ‰ÏÂη ‰
˙ȇ ‡
ÓÈÊ „Á·„ ‰ˆÓ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬ולכאורה דברי התוס' ישני מחוסרי ביאור‪.‬‬
‫ונראה בביאור דבריה די"ל שהדי הנלמד‬
‫מסמיכות חמ" למצה הוא די בקדושת היו דפסח‪,‬‬
‫כלומר שקדושת היו דפסח מחייבת שתי מצוות ‪$‬‬
‫במצות חמ" ובמצות מצה‪ ,‬והדי קובע שקדושת היו‬
‫דפסח חלה בשווה בי לגבי אנשי ובי לגבי נשי‪.‬‬
‫ולפיכ! נשי חייבות ג בחמ" וג במצה ‪.(120‬‬
‫משא"כ כלאי וציצית מהווי שני מחייבי שוני‪,‬‬
‫ולפיכ! יתכ לנשי להיות מחוייבות בכלאי ולהפטר‬
‫מציצית‪.‬‬
‫א יש להקשות על התו"י מהגמרא במנחות‬
‫)מג‪ (.‬המובאת בתוס'‪ ,‬דכהני איצטרי! ליה סד"א‬
‫הואיל ואישתרי גבייהו כלאי בציצית נמי לא לחייבו‬
‫קמ"ל נהי דאישתרי בעיד עבודה שלא בעיד עבודה‬
‫לא אישתרי עכ"ל‪ ,‬משמע שיש היקש בי כלאי לבי‬

‫‪ (120‬ולפי"ז משמע שהאיסור של חמ" בערב פסח‬
‫מחצות היו אינו שוה לאיסור חמ" בפסח עצמו‪ ,‬דהא אי‬
‫מצות מצה חלה עד הערב ובערב פסח חסרה קדושת היו של‬

‫שיעורי‬

‫ציצית בנוגע לחובת הגברא‪ ,‬וא"כ א נשי פטורות‬
‫מציצית‪ ,‬מדוע חייבות ה בכלאי‪.‬‬
‫ונראה דהתו"י יפרש את הגמרא במנחות באופ‬
‫אחר‪ ,‬שאינה מתכוונת לפטור הגברא של כה ממצות‬
‫ציצית‪ ,‬דהא בנוגע לחובת הגברא לא מקשינ כלאי‬
‫לציצית‪ ,‬וכדחזינ אצל נשי‪ ,‬אלא דס"ד דגמ' דבגדי‬
‫כהונה יפטרו מציצית מדהותרו בכלאי‪ .‬ומיירי בנוגע‬
‫לחיוב ופטור הבגדי‪ ,‬שבזה שפיר מקשינ כלאי‬
‫לציצית‪ ,‬וכמו דאמרינ לר' יהודה בנוגע לדי צמר‬
‫ופשתי שכמו שכלאי נוהג רק בבגד צמר ופשתי‪,‬‬
‫ה"ה בגד המחויב בציצית מדאורייתא צ"ל בגד צמר‬
‫ופשתי )לקמ ד ד‪ .(:‬ולכ סד"א שבגדי כהונה‬
‫פטורי מציצית כמו שמותרי בכלאי‪ ,‬קמ"ל‬
‫שמחוייבי בציצית‪ ,‬ואע"פ שמותרי בכלאי בשעת‬
‫עבודה‪.‬‬
‫ואיתא בגמרא )ברכות ד כ‪ (:‬הני נשי חייבות‬
‫בקידוש היו דבר תורה משו דאיתקש זכור לשמור‬
‫מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי מכיו‬
‫דאיתנייהו בשמירה ישנ בזכירה‪ .‬ונראה שג את‬
‫ההיקש הזה נית לבאר כמו שביארנו את דברי התו"י‪,‬‬
‫דהיינו שיש כא הלכה בקדושת היו דשבת ‪ $‬דאותה‬
‫קדושת היו דשבת המחייבת באיסורי מלאכה‬
‫מחייבת א במצות קידוש היו‪ .‬ומאחר שיש מחייב‬
‫אחד דקדושת היו דשבת‪ ,‬החיובי של מלאכה‬
‫וקידוש היו חלי כאחד‪ ,‬ולפיכ! נשי חייבות‬
‫במצות קידוש היו כמו שחייבות במצות שביתה‬
‫ממלאכה‪.‬‬
‫ולפי"ז מסתבר שאסור לאד לקדש על השבת‬
‫בקידוש ערב שבת לפני הלילה בלי לקבל על עצמו‬
‫את איסורי המלאכה דשבת‪ ,‬כי קדושת היו דשבת‬
‫אחת היא בי למלאכה ובי לקידוש ואי לחלק בי‬

‫פסח עצמו‪ .‬ורבינו זצ"ל הארי! בשאלה זו בשיעורי למס'‬
‫פסחי‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫שתי המצוות האלו התלויות בקדושת היו‪ .‬בר‬
‫יעויי ברמב" )פכ"ט מהל' שבת הלי"א( שכתב וז"ל‬
‫יש לו לאד לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יו‬
‫אע"פ שלא נכנסה השבת כו' שמצות זכירה לאמרה‬
‫בי בשעת כניסתו ויציאתו בי קוד לשעה זו כמעט‬
‫עכ"ל‪ ,‬ולכאורה משמע מהרמב" שמותר לאד לקדש‬
‫על השבת קוד כניסת השבת באיסור מלאכה ‪ $‬שלא‬
‫כדברינו‪ .‬ומאיד! יתכ שאי כ! כוונת הרמב" אלא‬
‫שכוונתו שנית לקדש לפני כניסת השבת בביהש"מ‪,‬‬
‫בר א מקדש מבעוד יו חייב לקבל עליו איסורי‬
‫מלאכה‪ ,‬וצ"ע ‪.(121‬‬
‫ד ד ע"א‪¯Ó‡˜„ ‡‰Â Ï"Ê .ÈΠ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫·‪‰¯Â˙ ‰
˘Ó·„ ‡Ï‡ ‡ÓÏÚ· ‰"‰ ˘È¯„ ‰¯Â˙ ‰
˘Ó‬‬
‫˜‪‡Ï‡ ‡È·‰Ï ˘Á ‡Ï ‰
ÙÂÓ Â‡ ÁÎÂÓ Â‰ÏÂ΄ ‰ÈÏ ÌÈ‬‬
‫‡‪ .Ï"ÎÚ Ì‰Ó „Á‬מאיד! יעויי בהגהות מהר"ב‬
‫רנשבורג ז"ל אבל הראב" כו' כתב דדוקא במשנה‬
‫תורה דריש ולא בכל התורה וטעמא משו דכל התורה‬
‫מפי הגבורה נאמרה ואי מוקד ומאוחר אבל משה‬
‫שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא‬
‫להדרש עכ"ל‪ .‬ולכאורה דבריו תמוהי שהרי א ספר‬
‫משנה תורה מפי הגבורה נאמרה‪.‬‬
‫והנראה בזה דהנה במצות הקהל )דברי ל"א‪:‬‬
‫י"א( חלה מצוה מ התורה על המל! לקרא את התורה‬
‫נגד כל ישראל‪ ,‬ולמדו חז"ל )סוטה ד מא‪ (.‬שהמצוה‬
‫שיתחיל המל! לקרא מתחילת אלה הדברי וקורא‬
‫דוקא מפרשיות שבס' דברי )ועיי ברמב" הל'‬
‫חגיגה ג‪ :‬ג(‪ .‬וחזינ שספר דברי ‪$‬משנה תורה‪ $‬מהוה‬
‫חפצא של תורה בפני עצמו‪ ,‬דאע"פ דפשיטא ששווה‬
‫לשאר הספרי שבחמשה חומשי תורה‪ ,‬מ"מ מהוה א‬

‫‪ (121‬אמנ יש דיו גדול באחרוני‪ ,‬הא לרמב" יש‬
‫מצות תוספת שבת מדאורייתא או לא‪ ,‬דיתכ שאי לו מ‬
‫התורה מצות תוספת קדושת היו בשבת אלא בצו יוה"כ‬
‫בלבד‪ ,‬עיי בהרב המגיד )פ"א מהל' שביתת עשור הל"ו(‪ .‬וא‬

‫שיעורי‬

‫סד‬

‫חפצא של תורה בפני עצמו‪ ,‬ונידו בקריה"ת דהקהל‬
‫כחפצא של תורה בפני עצמו‪.‬‬
‫ובביאור חלות ש המיוחד שבמשנה תורה‬
‫נראה לבאר דהנה בנוגע למצות כתיבת ס"ת של מל!‬
‫כתוב בחומש דברי )י"ז‪ :‬י"ח( "והיה כשבתו על כסא‬
‫ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר‬
‫מלפני הכהני הלוי"‪ .‬ותרג אונקלוס וז"ל ויכתב לו‬
‫פתשג אוריתא הדא על ספרא עכ"ל‪ ,‬והמוב למלת‬
‫"פתשג" היינו "ביאור"‪ ,‬עיי בפרש"י למגילת אסתר‬
‫)ג‪ :‬י"ד( ז"ל פתשג לשו ארמי‪ ,‬ספור הכתב עכ"ל‪,‬‬
‫ר"ל שכתבו כל הסיפור והביאור דגזירת אחשורוש‪.‬‬
‫וכוונת התרגו אונקלוס כא היא לקבע שבמצות‬
‫כתיבת ס"ת של מל! עיקר החיוב הוא שחייב המל!‬
‫לכתוב את "ביאור התורה" דהיינו ספר דברי‪,‬‬
‫וכדכתוב בתחילת ספר דברי )א‪ :‬ה( "בעבר הירד‬
‫באר" מואב הואיל משה באר את התורה הזאת‬
‫לאמר"‪ .‬ואליבא דאונקלוס עיקר המצוה היא שהמל!‬
‫יכתוב לו את ספר דברי שהוא "ביאור התורה"‬
‫בלבד‪ ,‬אלא מפני שאי כותבי את התורה פרשיות‬
‫פרשיות חייב המל! לכתוב את סה"ת כולו‪ .‬ובכ!‬
‫דומה מצות המל! למצות כתיבת ס"ת של הדיוט שבה‬
‫כתב הרמב" )פ"ז מהל' ס"ת הל"א( ז"ל מצות עשה‬
‫על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר‬
‫ועתה כתבו לכ את השירה‪ ,‬כלומר כתבו לכ תורה‬
‫שיש בה שירה זו לפי שאי כותבי את התורה פרשיות‬
‫פרשיות עכ"ל‪ ,‬כי עיקר המצוה והמחייב לכתוב ס"ת‬
‫של הדיוט הוא שיכתוב רק את השירה‪ ,‬אלא מפני‬
‫שאי כותבי התורה פרשיות פרשיות חייב לכתוב ס"ת‬
‫כולו שיש בו השירה‪ .‬וה"ה למל!‪ ,‬עיקר החיוב שלו‬
‫הוא לכתוב את "ביאור התורה"‪ ,‬דהיינו ספר דברי‪,‬‬

‫ננקוט שלרמב" אי מצות תוספת שבת חלה מדאורייתא‬
‫לאיסור מלאכה‪ ,‬צ"ע היא! מקיי מצות קידוש מ התורה לפני‬
‫חלות קדושת היו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪dq‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫אלא משו שאי כותבי את התורה פרשיות פרשיות‬
‫חייב לכתוב ס"ת כולו ‪ .(122‬ממצות כתיבת ס"ת של‬
‫מל! מוכח שמשנה תורה מהוה חפצא של תורה בפני‬
‫עצמו‪ ,‬דהיינו חפצא של "ביאור התורה"‪.‬‬
‫ונראה מכא שחלות הש של משנה תורה‬
‫מורה שספר דברי מהוה חפצא של תורה שבעל‬
‫פה ‪ .(123‬כי התורה שבעל פה באה לבאר את התורה‬
‫שבכתב‪ ,‬והוא עצ יסוד של החפצא של משנה תורה‬
‫דהוי ביאור התורה‪ ,‬ולכ בנוס לחלות ש תורה‬
‫שבכתב שיש לו כשאר חומשי התורה‪ ,‬יש לו א חלות‬
‫ש תורה שבעל פה‪ ,‬וחלות ש זו מייחדו כחפצא‬
‫וספר של תורה מיוחד מכל שאר חומשי התורה ‪.(124‬‬
‫ולפי"ז מבוארת א הלכה תמוהה אחרת‬
‫שברמב" שכתב )בפ"ג מהל' מלכי הל"א( ז"ל בעת‬
‫שישב המל! על כסא מלכותו כותב לו ס"ת לעצמו‬
‫כו' ומגיהו מספר העזרה על פי בית די שבעי ואחד‬
‫עכ"ל‪ ,‬וכמו"כ כתב בפ"ז מהל' ס"ת )הל"ב(‪ .‬וצ"ע‬
‫למה לו למל! להגיה ולכתוב את ספרו דוקא ע"פ‬
‫הבי"ד של שבעי ואחד‪ .‬אול לפי דברינו הכל‬
‫מבואר‪ ,‬שהרי עיקר החיוב של מל! הוא לכתוב דוקא‬
‫את משנה תורה‪ ,‬היינו ספר דברי‪ ,‬המהוה חפצא‬

‫‪ (122‬עיי בשו"ת שאגת אריה )סי' ל"ד(‪ .‬ולכאורה נ"מ‬
‫שא יש להדיוט ס"ת שהוא לא כתב‪ ,‬א! פרשת השירה חסרה‬
‫בס"ת והוא השלימו וכתב את השירה דיצא ידי חובת המצוה‬
‫ואע"פ שלא כתב את שאר התורה‪ .‬וה"ה במל! שא יכתב ספר‬
‫דברי בלבד ובכ! ישלי ס"ת יצא ידי מצותו ואע"פ שלא כתב‬
‫את כל סה"ת‪ .‬וזוהי משמעות הרמב" בס"ת של הדיוט‪ .‬א!‬
‫רבינו זצ"ל אמר שהגר"ח זצ"ל נמנע מפירוש זה ברמב" וס"ל‬
‫שא לפי הרמב" המצוה בהדיוט היא לכתוב את כל סה"ת‪,‬‬
‫אלא שהרמב" כתב הסברא של חז"ל מנ"ל לפרש את הפסוק‬
‫באופ זה ולא כפשטות שיכתב רק את השירה בלבד‪ .‬אמנ א‬
‫לגר"ח זצ"ל לשו הכתוב ותרג אונקלוס מורי שס' דברי‬
‫הוי חפצא של תורה בפני עצמו‪ ,‬וכתיבתו הוי עיקר המצוה‬
‫במל!‪ .‬ולכ! יתכ שיודה הגר"ח זצ"ל שמל! אינו חייב לכתוב‬
‫שאר התורה ויוצא בכתיבת ס' דברי לבדו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫מיוחד של תורה שבעל פה בנוס לחלות ש וחפצא‬
‫של תורה שבכתב‪ .‬ודי הסנהדרי הגדול כ' הרמב"‬
‫)בפ"א מהל' ממרי הל"א( וז"ל בית די הגדול‬
‫שבירושלי ה עיקר תורה שבעל פה‪ ,‬וה עמודי‬
‫ההוראה ומה חק ומשפט יוצא לכל ישראל כו' עכ"ל‪.‬‬
‫ומאחר שעיקר החיוב של המל! הוא לכתוב ספר‬
‫משנה תורה המהוה חפצא של תורה שבעל פה ביחד‬
‫ע תורה שבכתב הריהו חייב לכתבו ע"פ הגהת של‬
‫הסנהדרי הגדול שבירושלי שה העמוד של תורה‬
‫שבעל פה והמלמדי מסורת התורה שבעל פה‬
‫לישראל ‪.(125‬‬
‫ועכשיו מוב היטב למה חייבה התורה את‬
‫המל! במצות הקהל לקרא דוקא מספר משנה תורה‬
‫בלבד‪ ,‬כי עיקר ס"ת של המל! הוא הספר של משנה‬
‫תורה שבס"ת שלו‪ ,‬שזהו עיקר חובתו לכתוב אותו‪,‬‬
‫ומצותו לקרא בהקהל מעיקר סה"ת שלו‪ ,‬דהיינו‬
‫ממשנה תורה‪ ,‬ולא משאר סה"ת שאינו מעיקר מצותו‬
‫של המל!‪ .‬ולפי"ז יש לומר שמעיקר מצות קריאת‬
‫המל! בהקהל הוא שיקרא בציבור לא רק מתורה‬
‫שבכתב אלא א מתורה שבעל פה‪ ,‬ודוקא כשקורא‬
‫מס' משנה תורה דהוי ג תורה שבכתב וג תורה‬
‫שבעל פה יכול לקיי את חובה זו לקרא לפניה‬

‫‪ (123‬ולכאורה יוצא מכ! שמותר לומר ס' דברי בעל פה‬
‫כדי תורה שבעל פה ולא חל בו הדי שדברי שבכתב אי אתה‬
‫רשאי לאומר בעל פה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (124‬עיי בס' הזהר הקדוש )פ' ויצא( ובזהר חדש )פ'‬
‫חקת( שכ"כ וכמו"כ איתא בס' נאות דשא )דברי ב'( לבעל‬
‫אבני נזר ובס' פרי צדיק )ר"ח שבט סו סי' ט'( לר' צדוק הכה‬
‫זצ"ל‪.‬‬
‫‪ (125‬ולפי"ז יש להעיר הא חייב המל! לכתוב רק ספר‬
‫דברי על פי בי"ד של ע"א או את כל התורה כולה‪ ,‬ובפשטות‬
‫הרמב" משמע דהוי די בכל סה"ת שכותב ולאו דוקא במשנה‬
‫תורה בלבד‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫מתורה שבכתב ומתורה שבעל פה בבת אחת ‪.(126‬‬
‫ונראה שיש מקור לשני הדיני דמשנה תורה‬
‫במקראי התורה‪ .‬שהרי בתחילת ספר דברי )א‪ :‬ה'(‬
‫כתוב "הואיל משה באר את התורה הזאת"‪ ,‬כלומר‬
‫כשדיבר ע בנ"י לכתחילה העביר לה את דבריו בעל‬
‫פה מפי הגבורה כביאור של התורה‪ ,‬כלומר כחפצא‬
‫של תורה שבעל פה בלבד‪ .‬אמנ בסו ס' דברי כתוב‬
‫)ל"א‪ :‬ט'( "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל‬
‫הכהני בני לוי הנושאי את ארו ברית ה' ואל כל‬
‫זקני ישראל"‪ .‬פסוק זה מיירי כשמשה רבינו כתב ס"ת‬
‫כולל ספר דברי אז חל בספר דברי די שני של‬
‫תורה שבכתב כשאר חומשי התורה‪ .‬מאיד! שאר‬
‫התורה "מגילה מגילה ניתנה" היינו כחפצא של תורה‬
‫שבכתב שנכתבה מקוד במגילות‪ ,‬ורק לאחר שנכתבה‬
‫לימדה משה לבנ"י‪.‬‬
‫ולפי המבואר נית א לבאר את דברי הראב"‬
‫שהבאנו לעיל שר"ל ששאר התורה כולה נאמרה מפי‬
‫הגבורה רק כחפצא של תורה שבכתב‪ ,‬ואילו משנה‬
‫תורה שאני‪ ,‬משו דנאמרה לכתחילה מפי הגבורה‬
‫למשה כחפצא של תורה שבעל פה‪ ,‬וסדר אותה משה‬
‫רבינו‪ ,‬המקבל והמוסר של התורה שבעל פה‪ ,‬פרשה‬
‫אחרי פרשה להדרש‪ ,‬ורק לבסו נתוס בו די תורה‬
‫שבכתב על פי הגבורה‪ .‬ודי סמוכי אליבא דר"י חל‬

‫‪ (126‬ויעויי ברמב" )פ"ג מהל' חגיגה הל"א‪$‬ג'( שכ'‬
‫וז"ל מצות עשה להקהיל כל ישראל כו' ולקרות באזניה מ‬
‫התורה פרשיות שה מזרזות אות במצוות ומחזקות ידיה בדת‬
‫האמת כו' מהיכ הוא קורא מתחילת חומש אלה הדברי כו'‬
‫עכ"ל‪ .‬ונראה ש"דת האמת" היינו תורת ד' שביסודה הוא‬
‫הצירו שבי תורה שבכתב לבי תורה שבע"פ‪ ,‬ובהתא לכ!‬
‫המל! קורא מחפצא של תורה דהוי ג תורה שבכתב וג תורה‬
‫שבעל פה‪ ,‬דהיינו ממשנה תורה‪.‬‬
‫ובכ! נית לבאר את דברי רש"י על הפסוק במצות הקהל‬
‫"למע ישמעו ולמע ילמדו" )דברי ל"א‪ :‬י"ב( וז"ל אנשי‬
‫ללמוד ונשי לשמוע עכ"ל דצ"ע מ"ש שמיעה מלימוד‪ .‬וי"ל‬

‫שיעורי‬

‫סו‬

‫במשנה תורה בלבד מדי תורה שבעל פה שבו ולא‬
‫מדי תורה שבכתב שיש בו‪ .‬ומפני כ ר"י דרש‬
‫סמוכי רק במשנה תורה בלבד ולא בשאר התורה‪.‬‬
‫ד ד ע"א‪.Â
· ˙ÒÂ
‡ ‰"„ È"˘¯ .‬‬
‫א‬

‫‪ Ï"Ê‬לאו כלתו היא דאי כלה אלא מקודשת‬
‫וראויה לחופה עכ"ל‪ .‬עלינו להבי את כוונת רש"י‬
‫ב"ראויה לחופה"‪.‬‬
‫ונראה דיעויי לקמ )ד נז‪$.‬נז‪ (:‬במחלוקת‬
‫שבי רב ושמואל שחלוקי א יש חופה לפסולות או‬
‫לא‪ .‬ונראה בכוונת רש"י דאיסורי קרובות שנאסרו ע"י‬
‫קידושי חלי רק א קידש אשה הראויה לחופה‪ .‬בר‬
‫א אי חופה לפסולות‪ ,‬קידושי פסולות אינ אוסרי‬
‫קרובותיה‪.‬‬
‫אמנ יעוי בשיעורי למעלה )ד ב‪ :‬תוס' ד"ה‬
‫בתו( שהבאנו את שיטת הרמב"‪ ,‬שסובר שעריות‬
‫דקרובות אשתו נאסרי משעת הקידושי א בנשי‬
‫פסולות )בפ"ב מהל' איסורי ביאה הל"ז( דלא כרש"י‪.‬‬
‫והבאנו ג שמתוס' ש משמע שסוברי שהאיסור‬
‫דבת אשתו אינו חל ע"י קידושי אלא רק ע"י נישואי‪.‬‬
‫ויוצא איפוא שישנ ג' שיטות בראשוני‪ :‬א( לרמב"‬

‫שכוונת רש"י היא שנשי חייבות בהקהל משו מצות תורה‬
‫שבכתב ולכ באו לשמוע את הקריאה‪ ,‬ואילו אנשי חייבי‬
‫בהקהל ג כדי להבי בתורה שבעל פה כי בקריאת התורה‬
‫דהמל! בספר דברי יש שמיעה דקריאת תורה שבכתב וג‬
‫לימוד תורה שבעל פה‪.‬‬
‫והנה עיי בספרי לס' דברי )פ' שופטי פרק י"ז פסוק‬
‫י"ח( על הפסוק המחייב את המל! בכתיבת ס"ת שמובא ש‬
‫בש האחרי דאי המל! קורא ביו ההקהל אלא ממשנה‬
‫תורה בלבד‪ ,‬ומשמע דהאחרי ס"ל דמצות כתיבת ס"ת דמל!‬
‫שייכת למצות קריאת התורה דמל! בהקהל וכדמבואר‬
‫בשיעורי‪.‬‬

‫‪fq‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫קידושי אוסרי קרובות אשתו; ב( לרש"י קידושי‬
‫הראוי לחופה אוסרי; ג( ולתוס' נישואי אוסרי‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫עכ"פ משמע מהרמב" שבשעת הקידושי פקע‬
‫האיסור של קדשה‪ ,‬וע"י הנישואי פקע האיסור של‬
‫"כי יקח"‪ .‬כי איסור הקדשה חל רק בביאת זנות‪,‬‬
‫וכשבעל פנויה בלי קידושי הרי זו זנות‪ .‬מאיד!‬
‫כשארוס בא על ארוסתו אי זו זנות‪ ,‬ואינ עוברי על‬
‫האיסור של קדשה‪ .‬אבל עוברי על מצות "כי יקח"‬
‫האוסרת ביאת ארוס בארוסתו בלי נשואי‪ .‬ויוצא‬
‫לפי"ז שג הקידושי וג הנשואי מתירי ‪ $‬קידושי‬
‫מתירי את האיסור של "לא תהיה קדשה" ונשואי‬
‫מתירי את האיסור של "כי יקח" ‪.(127‬‬

‫ושיטת רש"י לכאורה מחוסרת ביאור‪ .‬ונראה‬
‫לבאר את שיטתו ע"פ מה שביארנו בשיעורי למעלה‬
‫)ד ג‪ .‬ד"ה ה"א מיחל כו'( שלפי הרמב" עיקר‬
‫הקידושי חלי לאסור האשה לשוק ואילו עיקר‬
‫הנישואי חלי כמתיר של האשה לבעלה‪ .‬דלפי‬
‫הרמב" שני איסורי אוסרי ביאת פנויה‪ :‬א( הלאו‬
‫של "לא תהיה קדשה"‪ ,‬וכמוש"כ )בפ"א מהל' אישות‬
‫הל"ד( ז"ל משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא‬
‫תהיה קדשה מבנות ישראל‪ ,‬לפיכ! כל הבועל אשה‬
‫לש זנות בלא קידושי לוקה מ התורה לפי שבעל‬
‫קדשה עכ"ל‪ .‬ב( העשה של "כי יקח"‪ ,‬וכמוש"כ‬
‫)בפ"א מהל' אישות הל"א( ז"ל כיו שנתנה תורה‬
‫נצטוו ישראל שא ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה‬
‫תחילה בפני עדי ואח"כ תהיה לו לאשה שנא' כי יקח‬
‫איש אשה ובא אליה עכ"ל‪ .‬ובמני המצוות בראש‬
‫הלכות אישות כ' שהמצוה של "כי יקח" הוא וז"ל‬
‫לישא אשה בכתובה וקידושי עכ"ל‪ ,‬ומשמע דאליבא‬
‫דהרמב" מצות "כי יקח" כוללת קידושי ונישואי‪,‬‬
‫דהא כתב שהמצוה היא לישא אשה בכתובה וקדושי‪,‬‬
‫ואע"פ שכתובה דעלמא מדרבנ כשהרמב" כתב‬
‫"כתובה" במצות "כי יקח" התכוו לחיובי הבעל‬
‫לאשתו שה מדאורייתא כגו שאר כסות ועונה‬
‫הנכללי בכתובה שחלי בשעת הנשואי‪.‬‬

‫ויתכ לפי זה שזהו הביאור בשיטת רש"י‪,‬‬
‫שרש"י סובר שרק קידושי שחלי כמתיר חלי לאסור‬
‫את קרובות הארוסה על הארוס‪ .‬ואילו קידושי שאינ‬
‫מתירי את הארוסה לבעלה א אינ אוסרי עליו את‬
‫קרובותיה‪ .‬וא ננקוט שאי חופה לפסולות‪ ,‬הרי הוא‬
‫משו שעצ החופה חלה מדי מתיר‪ ,‬ובפסולות לא‬
‫חל המתיר של החופה‪ ,‬ולפיכ! אי חופה חלה וקונה‬
‫כלל בפסולות‪ .‬ואילו קידושי שפיר חלי בפסולות‪,‬‬
‫אמנ הקידושי בפסולות חלי כדי לאוסרה לשוק ולא‬
‫כדי להתיר איסור קדשה לבעלה‪ .‬משו דקידושי‬
‫בפסולות אעפ"י שאינ חלי כמתיר מ"מ חלי כאוסר‬
‫שלא כמו חופה‪ ,‬כי במקו שאי החופה מתרת‬
‫בפסולות אינה חלה כלל‪ .‬וא"כ לרש"י למ"ד שאי‬
‫חופה לפסולות קידושי פסולות חלי ואוסרי א! לא‬
‫מתירי‪ .‬ומכיו שאי הקידושי מתירי את הארוסה‬

‫‪ (127‬יש להקשות על מה שביאר רבינו זצ"ל דהא א יש‬
‫איסור דאורייתא לארוס לבעול את ארוסתו לפני הנישואי‬
‫ממצות "כי יקח" למה כתב הרמב" שהאיסור דארוס בארוסתו‬
‫הוא מדברי סופרי דמשמע מדרבנ‪ ,‬וכמוש"כ )בפ"י מהל'‬
‫אישות הל"א( וז"ל הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרי כל‬
‫זמ שהיא בבית אביה‪ ,‬והבא על ארוסתו בבית חמיו מכי אותו‬
‫מכת מרדות‪ ,‬ואפילו א קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה‬
‫ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתו! ביתו ויתיחד‬
‫עמה ויפרישנה לו‪ ,‬וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא‬
‫הנקרא נישואי בכל מקו עכ"ל‪ .‬ואולי י"ל אליבא דרבינו‬

‫זצ"ל‪ ,‬כי הרמב" לשיטתו שייחוד מהוה חופה‪ ,‬ואמר הגר"ח‬
‫זצ"ל דאליבא דהרמב" חופה אינה מעשה קני‪ ,‬ולפיכ! חופה‬
‫חלה ג בלי עדי קיו ואפילו בלי דעת קני‪ .‬וא"כ בארוס שבא‬
‫על ארוסתו בבית חמיו מסתמא מיירי שבא עליה בשעה‬
‫שמתייחדי‪ ,‬וממילא הוי חלות חופה ואפילו בלי דעת ובלי‬
‫עדי מותרת היא לו מדאורייתא‪ .‬אלא שהחכמי אסרו יחוד‬
‫וביאה בבית חמיו‪ ,‬ואמרו שבבית חמיו אי חופה מועלת‪,‬‬
‫ושמדרבנ חייב הארוס לעשות היחוד והחופה בתו! ביתו‪ .‬בר‬
‫א הארוס יבא על ארוסתו בלי יחוד וחופה יעבור על האיסור‬
‫של "כי יקח" מדאורייתא‪ ,‬וכדמבואר בדברי רבינו זצ"ל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫לבעלה אינ אוסרי את קרובותיה עליו מדיני עריות‪,‬‬
‫שרק קידושי שמתירי ארוסה לבעלה אוסרי עליו‬
‫קרובות ארוסתו‪.‬‬
‫ב‬

‫כתב הרמב" )בפ"ד מהל' מלכי הל"ד( ז"ל‬
‫וכ לוקח מכל גבול ישראל נשי ופלגשי‪ ,‬נשי‬
‫בכתובה וקידושי‪ ,‬ופלגשי בלא כתובה ובלא‬
‫קידושי אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו‪.‬‬
‫אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד‬
‫אחר ייעוד עכ"ל‪ .‬והנה ישנה מחלוקת גדולה בי‬
‫הראשוני ‪ (128‬מהו די הפילגש‪ ,‬הא פילגש היא‬
‫אשה בלי קידושי ובלי כתובה או"ד שיש לה קידושי‬
‫אלא שאי לה כתובה‪ .‬ופסק הרמב" שפילגש חל בלי‬
‫קידושי ובלי כתובה ומותרת רק למל!‪ ,‬וההדיוט אסור‬
‫בפילגש חו" מאמה העבריה אחרי ייעוד‪ .‬ולכאורה‬
‫דברי הרמב" תמוהי‪ ,‬דהא כתב בפ"ד מהל' עבדי‬
‫)הל"ז( וז"ל יעד אותה האדו לעצמו או לבנו הרי היא‬
‫כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל אלו אלא‬
‫במיתת הבעל או בגט כו' כיצד מצות יעוד אומר לה‬
‫בפני שני הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי‬
‫הרי את לי לאשה אפילו בסו שש סמו! לשקיעת‬
‫החמה‪ ,‬ואינו צרי! לית לה כלו שמעות הראשונות‬
‫לקידושי ניתנו ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה‬
‫בר יש לדחות תירו" זה דמסתבר דאע"פ דלפי הגר"ח‬
‫זצ"ל חופה חלה בלי חלות דעת בעלי מ"מ אינה חלה בלי‬
‫כוונתו להכניסה לרשותו‪ ,‬ומסתמא לא היתה לו לארוס כוונה‬
‫זו כשבא על ארוסתו בבית חמיו‪.‬‬
‫ועוד יתכ דכוונת הרמב" באומרו שהאיסור דארוס‬
‫בארוסתו הוא "מדברי סופרי" ר"ל מ התורה שהרי לפעמי‬
‫השתמש הרמב" בלשו "מדברי סופרי" לדרשת חכמי‬
‫מדאורייתא וכמוש"כ )בפ"א מהל' אישות הל"ב( וז"ל ובאחד‬
‫משלשה דברי אלו האשה נקנית בכס או בשטר או בביאה‪,‬‬
‫בביאה ובשטר מהתורה‪ ,‬ובכס מדברי סופרי כו' עכ"ל‪ ,‬וכל‬
‫המפרשי ביארו דפשיטא שא כס קידושי אליבא דהרמב"‬
‫קונה מדאורייתא ומה שהתכוו לומר "מדברי סופרי" ר"ל‬

‫שיעורי‬

‫סח‬

‫מנהג שפחות עכ"ל‪ .‬הרמב" פסק שמעות הראשונות‬
‫לקידושי ניתנו‪ ,‬ובכ יש מעשה קידושי כס ביעוד‬
‫כבארוסה דעלמא הנקנית בכס קידושי‪ ,‬ויפלא א"כ‬
‫היא! השווה הרמב" את די אמה העבריה המיועדת‬
‫להדיוט לדי פילגש של מל!‪ ,‬דהא בפילגש אי מעשה‬
‫קידושי כלל אלא יחוד‪ ,‬ואילו באמה העבריה יש‬
‫מעשה קידושי כס‪ .‬ועוד צ"ע ברמב" שאסר פילגש‬
‫להדיוט‪ ,‬ומשמע שסובר שההדיוט שיש לו פילגש‬
‫עובר באיסור "לא תהיה קדשה" )ויעויי ברמב" פ"א‬
‫מהל' אישות הל"ד ובהשגת הראב"ד ש(‪ .‬וא"כ היא!‬
‫הותרה פילגש למל!‪ ,‬דהא לא שמענו מעול שלמל!‬
‫יש איסורי פחות מהדיוט‪ ,‬ואי! חל היתר מ התורה‬
‫למל! בפילגש‪ ,‬והרי לרמב" הוא עובר על איסור‬
‫דאורייתא של קדשה‪.‬‬
‫וצ"ל דחלוק די פילגש דמל! מפילגש דהדיוט‪,‬‬
‫דבאמת למל! איכא חלות אישות בפילגשו‪ ,‬משא"כ‬
‫בפילגש דהדיוט שאי ביניה חלות אישות‪ ,‬דאישות‬
‫חלה בהדיוט דוקא ע"י מעשה קידושי‪ ,‬ופילגש שלא‬
‫נקנית במעשה קידושי אסורה להדיוט כקדשה‪ .‬ושאני‬
‫פילגש דמל! דהתורה חידשה שאישות דמל! חלה בה‬
‫ע"י יחוד בעלמא בלי מעשה קידושי דכס שטר או‬
‫ביאה‪ .‬ומאחר שיש למל! אישות בפילגשו לכ היא‬
‫מותרת לו ואינה אסורה כקדשה‪ ,‬כי קדשה אסורה רק‬
‫כשאי לגברא חלות אישות‪ ,‬דהבא עליה בלי קידושי‬
‫מדרשת חז"ל מ התורה‪.‬‬
‫ואמר רבינו זצ"ל דמ"מ שיטת הרמב" אינה כ"כ ברורה‪,‬‬
‫ויתכ שאינו סובר כנ"ל וליכא איסור מדאורייתא על ארוס לבא‬
‫על ארוסתו‪ ,‬א! מצות "כי יקח" מהווה קיו מצות עשה‪ ,‬וא‬
‫בא עליה הארוס בבית חמיו אע"פ שאינו עובר על איסור עשה‬
‫מדאורייתא אלא רק על איסור מדרבנ‪ ,‬מ"מ ביטל קיו מצות‬
‫העשה של "כי יקח" מדאורייתא‪ ,‬ועיי ברשימות שיעורי למס'‬
‫סוכה )ד כה‪ (.‬בעני מצות ישיבת סוכה חלק א' ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ (128‬עיי ברש"י ורמב" עה"ת בראשית )כ"ה‪ :‬ו'(‪,‬‬
‫ובראב"ד מגיד משנה וכס משנה על הרמב" )פ"א מהל'‬
‫אישות הל"ד(‪.‬‬

‫‪hq‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫הוי' בעילתו בעילת זנות‪ ,‬משא"כ במל! שיש לו‬
‫אישות בפילגשו‪ .‬והא ראייה שהרמב" כ' בפ"ג מהל'‬
‫מלכי )הל"ב( וז"ל לא ירבה לו נשי‪ ,‬מפי השמועה‬
‫למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשי בי הנשי‬
‫ופלגשי הכל שמונה עשרה עכ"ל‪ .‬ומוכח מהרמב"‬
‫שיש למל! חלות אישות בפלגשו שהרי סובר‬
‫שפלגשי נמני במני י"ח נשי ‪.(129‬‬
‫ובמה שהרמב" השווה יעוד דאמה העבריה‬
‫לפילגש דמל! נראה שסובר שא באמה העבריה חסר‬
‫מעשה קידושי דעלמא של כס שטר או ביאה‪ .‬והא‬
‫דאמרינ מעות הראשונות לקידושי ניתנו‪ ,‬אינו ר"ל‬
‫שהמעות הראשונות מתהפכי למפרע להיות כס‬
‫קידושי דעלמא‪ ,‬כי לא ניתנו המעות לכתחילה לש‬
‫קידושי אלא לש שפחות‪ .‬ושיטת הרמב" בדי‬
‫מעות הראשונות הוא שיש אפשרות בעצ חלות‬
‫השפחות להפ! את השפחות לאישות ע"י יעוד‪ .‬ואע"פ‬
‫שמייעדה בסו שש סמו! לשקיעת החמה שאינו נות‬
‫לה או מוחל לה שוה פרוטה של השפחות‪ ,‬ע"י מעשה‬
‫היעוד מתהפכת השפחות לאישות‪ ,‬והוא חידוש די‬
‫תורה שאישות דיעוד חלה בלי מעשה קידושי דעלמא‬
‫של כס שטר או ביאה‪ .‬ומפני כ השווה הרמב" את‬
‫יעוד דהדיוט לפילגש דמל! משו דבשני האופני‬
‫האלה האישות חלה בלי מעשה קני דקידושי ‪.(130‬‬
‫ולפי"ז יל"ע בדי קרובות אשתו הא נאסרו‬
‫בפילגש דמל! ובאמה העבריה אחרי יעוד‪ .‬ביאור‬
‫הספק דהרי שיטת הרמב" היא שקרובות אשתו‬
‫נאסרו משעת הקידושי‪ .‬ויתכ שמעשה הקידושי‬
‫אוסר קרובות‪ ,‬ולכ בפילגש דמל! ובאמה העבריה‬
‫אחרי יעוד שחסר לה מעשה קידושי לא נאסרו‬

‫‪ (129‬עיי"ש בראב"ד שסובר שאי למנות פלגשי בתו!‬
‫י"ח נשי‪ ,‬ויתכ שסובר שאי אישות חלה בפילגש‪ ,‬וכ משמע‬
‫מהראב"ד )פ"א מהל' אישות הל"ד( שכ' שאי בפלגש הלאו‬
‫של לא תהיה קדשה מפני שאינה מופקרת לכל אד אלא‬
‫מיוחדת לאיש אחד ולא כתב מפני שיש אישות בפילגש‪ ,‬משמע‬

‫שיעורי‬

‫קרובותיה‪ .‬ומאיד! י"ל שאי מעשה הקידושי אוסר‬
‫קרובות לארוס אלא דנאסרו מחמת עצ חלות‬
‫האישות בארוסתו‪ ,‬ולפי"ז א קרובות פילגש דמל!‬
‫וקרובות אמה העבריה אחרי יעוד נאסרו לבעליה‪.‬‬
‫וכדי לפשוט את השאלה הזו נעיי ברמב"‬
‫בהל' נדרי )פי"ג הלכ"ב( שכתב וז"ל אמר לה קיי‬
‫ומופר לי! בבת אחת ה"ז קיי עכ"ל‪ ,‬ויל"ע שהרי‬
‫בגמרא )נדרי ד סט‪ (:‬איתא שדי זה תלוי בדינא‬
‫דרבה שאמר שהמקדש שתי אחיות בבת אחת שתיה‬
‫אינ מקודשות שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו‬
‫בבת אחת אינו‪ ,‬וביאר ש הר" שכמו שבמקדש שתי‬
‫אחיות שתיה אינ מקודשות שהרי יש תרתי דסתרי‬
‫בעצ הקידושי ה"נ בעובדא דיד ג ההקמה וג‬
‫ההפרה בטילות ובתר הכי מצי הבעל להפר ולקיי‬
‫כדבעי‪ .‬וצ"ע למה פסק הרמב" דההקמה חלה ולא‬
‫ההפרה‪.‬‬
‫וביאר הגר"ח זצ"ל בספרו ‪ (131‬דשאני הקמה‬
‫מהפרה‪ ,‬משו דהקמה סותרת הפרה‪ ,‬ולפיכ! אחרי‬
‫הקמה א"א להפר‪ ,‬דזהו גופה של ההקמה למנוע את‬
‫ההפרה ולהפקיע אותה‪ .‬ואילו הפרה אינה סותרת‬
‫ומפקעת הקמה‪ ,‬ומה שאינו יכול לקיי את הנדר אחרי‬
‫שהפר אותו אי זה אלא משו דכיו שהפר בטל הנדר‬
‫וחסר נדר לקיימו‪ .‬והכלל שכל שאינו בזה אחר זה‬
‫אפילו בבת אחת אינו‪ ,‬חל רק במקו שיש שני מעשי‬
‫המפקיעי זה את זה‪ ,‬דהיינו כשיש תרתי דסתרי בעצ‬
‫המעשה‪ .‬אבל היכא דאינ בזה אחר זה משו דבהיכי‬
‫תמצי א"א להיות בזה אחר זה ולא משו חלות די‬
‫מפקיע‪ ,‬לא חל הכלל שכל שאינו כו'‪ .‬ומפני כ!‬
‫כשמקיי ומפר בבת אחת סובר הרמב" שההקמה‬

‫שסובר שאי בה אישות‪.‬‬
‫‪ (130‬עיי בחידושי רבנו חיי הלוי על הרמב" )פ"ד‬
‫מהל' יבו הלט"ז(‪.‬‬
‫‪ (131‬בחדושי רבינו חיי הלוי על הרמב" )פי"ג מהל'‬
‫נדרי הלכ"ב(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫חלה כי בעצ מעשה ההקמה חל מפקיע של ההפרה‪,‬‬
‫ואילו בעצ ההפרה אי חלות מפקיע של ההקמה‪,‬‬
‫ומשו כ! מעשה ההקמה מפקיע את מעשה ההפרה‪,‬‬
‫ואילו מעשה ההפרה אינו מפקיע את מעשה ההקמה‪,‬‬
‫וההקמה חלה ולא ההפרה‪ ,‬עד כא מהגר"ח זצ"ל‬
‫וכמש"כ בספרו על הרמב"‪.‬‬
‫בר אמר הגר"מ הלוי זצ"ל ששמע הוספה לזה‬
‫מפי אביו הגר"ח הלוי זצ"ל דלפי"ז אנו צריכי לבאר‬
‫את דינא דרבה דאמר דבמקדש שתי אחיות שתיה‬
‫אינ מקודשות משו דכל שאינו בזה אחר זה וכו'‬
‫דהא לכאורה בקידושי אשה אי בעצ מעשה‬
‫הקידושי שלה מפקיע לקידושי אחותה‪ ,‬אלא דאחותה‬
‫נעשית ממילא שאר בשר וערוה של הבעל ומחמת‬
‫חלות הש דערוה אי קידושי תופסי בה‪ .‬וא"כ‬
‫דומה להקמה אחרי הפרה‪ ,‬שההפרה אינה מפקיעה‬
‫את ההקמה‪ ,‬אלא דממילא א"א להק נדר אחרי‬
‫שהנדר כבר מופר ובטל‪ ,‬וה"ה באחות אשתו שמאחר‬
‫שחל בה ש ערוה ממילא לא שיי! בה קידושי‪.‬‬
‫ולפי"ז צ"ע א"כ למה במקדש שתי אחיות חל דינא‬
‫דרבה שכל שאינו בזה אחר זה כו'‪ ,‬הרי ליכא חלות‬
‫מפקיע בעצ מעשה הקידושי ולמה לא יחולו קידושי‬
‫שתיה מדי ספק מקודשת‪.‬‬
‫ואמר מר הגר"ח זצ"ל שמכא מוכח שבעצ‬
‫מעשה קידושי אשה יש מפקיע לקידושי אחותה‪,‬‬
‫כלומר שמה שנאסרה אחות אשתו ואינה בת קידושי‬
‫אי זה משו דהויא שאר בשר וערוה דממילא‪ ,‬אלא‬
‫משו שעצ מעשה הקידושי באחותה אוסרה‬
‫ומפקיעה‪ .‬ולפיכ! כשמקדש שתי אחיות יש תרתי‬
‫דסתרי ומפקיע בעצ מעשה הקידושי שלה כי‬
‫קידושי כל אחות ואחות מפקיע את קידושי אחותה‪,‬‬
‫ולפיכ! דינא דרבה חל ושתיה אינ מקודשות על פי‬
‫הכלל דכל שאינו בזה אחר זה כו' ‪.(132‬‬

‫‪ (132‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד יט‪.(.‬‬

‫שיעורי‬

‫ע‬

‫ונראה להביא ראייה ליסוד הגר"ח זצ"ל‬
‫מהסוגיא לקמ )ד צה‪$.‬צה‪ (:‬בבעל שבא על חמותו‬
‫או על אחות אשתו דלב"ש פוסל את אשתו ולב"ה‬
‫אינו פוסל‪ ,‬וב"ש ילפי ק"ו מסוטה שזינתה‪ ,‬וב"ה‬
‫מתירי מגזיה"כ‪ .‬ולכאורה ק"ו דב"ש תמוה משו‬
‫דא נאמר שאיסור חמותו חל ממילא מדי שאר בשר‬
‫וקורבה בעלמא מדוע תאסור ביאתה את אשתו‪ ,‬והיא!‬
‫אפשר לדמות את ביאת חמותו לביאת אשתו סוטה‬
‫שאוסרת את הסוטה לבעלה משו שכשזינתה מעלה‬
‫בבעלה וטימאה את האישות שיש לו בה‪ ,‬והרי אי‬
‫לבעל אישות בחמותו אלא באשתו‪ ,‬ואי! ולמה תאסר‬
‫עליו אשתו ע"י ביאת חמותו‪.‬‬
‫ומכא מוכח שאיסור חמותו אינו איסור ערות‬
‫שאר בשר בעלמא‪ ,‬אלא איסור אישות‪ ,‬כלומר‬
‫כשהבעל בא על חמותו מעל באשתו‪ ,‬וכמו שטומאת‬
‫סוטה אוסרת את אשתו עליו מפני שמעלה בבעלה‪,‬‬
‫ה"נ אליבא דב"ש כשהבעל בא על חמותו נאסרת‬
‫אשתו עליו‪ ,‬כי הבעל מעל באשתו וטימא את האישות‬
‫שלו באשתו‪ .‬ולפי"ז יוצא שאיסור חמותו שיי! לעצ‬
‫האישות‪ .‬ומסתבר לפי"ז שחל בעצ מעשה הקידושי‪,‬‬
‫שכמו שקידושי חלי לאסור את האשה לשוק ה"ה‬
‫שקידושי חלי לאסור את קרובות אשתו על בעלה‪.‬‬
‫ולכ כמו שאשת איש שזינתה כשמעלה בבעלה‬
‫נאסרה באיסור סוטה‪ ,‬ה"ה כשהבעל בא על חמותו‬
‫ומעל באשתו טימא את האישות שלה ונאסר הוא‬
‫באשתו כמו שנאסרה אשתו סוטה עליו‪ .‬וב"ה חולקי‬
‫על ב"ש רק משו גזיה"כ‪ .‬א! יתכ שמסכימי ב"ה‬
‫לעצ היסוד דב"ש שהאיסור של חמותו הוי איסור‬
‫אישות‪ ,‬אלא דגזיה"כ מחדשת שאעפ"כ אי ביאת‬
‫חמותו אוסרת את האשה על בעלה‪.‬‬
‫ולפי דברי הגר"ח זצ"ל נית לפשוט את‬
‫שאילתנו‪ ,‬כי לפי"ז שיטת הרמב" היא שעצ מעשה‬

‫‪`r‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫הקידושי אוסר את קרובות אשתו‪ ,‬ואי האיסורי‬
‫חלי ממילא משו חלות ש שאר בשר‪ ,‬אלא משו‬
‫עצ מעשה הקידושי‪ .‬ולפי"ז בפילגש המל!‬
‫שהאישות חלה בלי מעשה קידושי‪ ,‬מסתבר שאיסורי‬
‫קרובות פילגשו לא חלי‪ ,‬כי חסר מעשה קידושי‪.‬‬
‫ולפי המבואר נמי יוצא דה"ה שקרובות אמה העבריה‬
‫אחרי יעוד מותרות‪ ,‬כי אליבא דהרמב" מעשה היעוד‬
‫אינו מעשה קידושי אלא היעוד מיחדה לאדו‬
‫והאישות דיעוד חלה ממילא‪ ,‬בדומה לאישות דמל!‬
‫בפילגשו‪ ,‬וכדמבואר בהשוואת הרמב" בי אמה‬
‫העבריה אחרי יעוד לבי פילגש דמל!‪ .‬ולכ האדו‬
‫אחרי ייעוד לא נאסר בקרובותיה‪ ,‬בדומה למל! שלא‬
‫נאסר בקרובות פילגשו‪ .‬וכל זה יוצא דוקא אליבא‬
‫דשיטת הרמב" דס"ל כמ"ד מעות הראשונות‬
‫לקידושי ניתנו‪ .‬ואילו אליבא דמ"ד שמעות הראשונות‬
‫לאו לקידושי ניתנו‪ ,‬והאדו מייעדה בכס בשעה‬
‫שמוחל לה את יתר זמ השפחות‪ ,‬ומקדשה במעשה‬
‫קידושי כס דעלמא‪ ,‬האדו אסור בקרובות המיועדת‬
‫כמו כל ארוס אחר דעלמא‪ .‬וכל זה לכאורה חידוש‬
‫גדול‪.‬‬
‫אול נראה שנית לחלק א אליבא דהרמב"‬
‫בי אמה העבריה לבי הפילגש דמל!‪ .‬שהרי חלות‬
‫האישות באמה העבריה הריהי חלות אישות של אשת‬
‫איש דעלמא הזקוקה לגט וכפי שפסק הרמב" )פ"ד‬
‫מהל' עבדי הל"ז( וז"ל יעד אותה האדו לעצמו או‬
‫לבנו הרי היא כשאר ארוסות ואינה יוצאה באחד מכל‬
‫אלו אלא במיתת הבעל או בגט עכ"ל‪ .‬ומאיד! בפילגש‬
‫דמל!‪ ,‬האישות שחלה בה אינה חלות אישות אשת‬
‫איש דעלמא אלא חלות אישות מיוחדת דפילגש‪ .‬והא‬
‫ראייה ממה שאי לפילגש דמל! כתובה כמו שיש‬

‫‪ (133‬יעויי בס' ברכת יצחק )סי' י"ז( הד בדיני פלגש‬
‫דמל! וכגו שזינתה הא חייבת מיתה ונאסרה למל! או לא‪.‬‬
‫ועוד דבר שצל"ע בו הוי הא פלגש צריכה גט או לא צריכה‬
‫גט די"ל שמפני שנכנסה ביחוד בעלמא יוצאת מהמל! בביטול‬
‫היחוד בלי גט או דלמא דאעפ"כ צריכה גט‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫באשת איש דעלמא‪ .‬ואילו באמה העבריה אחרי יעודה‬
‫חלי כל דיני הכתובה ונכנסת לחופה כנשואה‬
‫דעלמא‪ ,‬וחלה בה חלות נישואי כבאשת איש דעלמא‪.‬‬
‫ועוד ראייה שאישות פילגש שונה מאישות אחרת‬
‫עולה מפסק הרמב" )פ"ד מהל' מלכי הל"ד( שכתב‬
‫ז"ל ויש לו רשות לעשות הפילגשי שלוקח לארמונו‬
‫טבחות ואופות ורקחות שנא' ואת בנותיכ יקח‬
‫לרקחות ולטבחות ולאופות עכ"ל‪ ,‬ואילו באשת איש‬
‫דעלמא אסור לעשות כ ‪ .(133‬ולכ נראה שנית לחלק‬
‫ולומר שאיסורי קרובות אשתו חלי באמה העבריה‬
‫אחרי יעודה מדי חלות האישות דאשת איש דעלמא‪,‬‬
‫ואע"פ שחסר בה מעשה קידושי‪ ,‬מ"מ איסורי קרובות‬
‫חלי ממילא משו עצ חלות האישות שבה וא על‬
‫פי שחסר מעשה קידושי ‪ .(134‬א! שאני פילגש דמל!‪,‬‬
‫שחסרו בה ג חלות אישות דעלמא וג מעשה‬
‫קידושי ולפיכ! קרובותיה מותרות‪ .‬ולפי"ז יוצא שיש‬
‫שני אוסרי של קרובות אשתו‪ :‬א( האוסר של חלות‬
‫אשת איש דעלמא; ב( האוסר של מעשה הקידושי‬
‫עצמו וכמו שנתבאר לפי מר הגר"ח הלוי זצ"ל‪.‬‬
‫ובאמה העבריה חלי איסורי קרובות אשתו משו‬
‫חלות האישות‪ ,‬ואילו בפילגש דמל! שחסר ג מעשה‬
‫קידושי וג חלות אישות דעלמא קרובותיה‬
‫מותרות ‪.(135‬‬
‫בר יל"ע בזה למ"ד יש זיקה )ד יז‪ (:‬שסובר‬
‫שקרובות זקוקתו אסורות ליב‪ ,‬והרי היב לא קידשה‬
‫במעשה קידושי‪ ,‬וא חלות האישות דזיקה שיש ליב‬
‫ביבמתו אינה חלות אישות דעלמא שהרי היבמה‬
‫יוצאת בחליצה בלי גט‪ ,‬וג א זינתה אינה חייבת‬
‫כרת כמו אשת איש שזינתה‪ .‬וא ננקוט שקרובות‬
‫פילגש מותרות למל! צ"ע למה אסורות קרובות‬

‫‪ (134‬ולפי"ז בציור שמייעד אמה עבריה ומקדש אחותה‬
‫בבת אחת לא חל די דרבה שכל שאינו בזה אחר זה כו'‬
‫ושתיה תהיינה אסורות מדי ספק קידושי‪.‬‬
‫‪ (135‬ע"ע בשיעורי לקמ )ד יח‪ (:‬תוס' ד"ה שומרת‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"א‬

‫שיעורי‬

‫עב‬

‫זקוקתו על היב‪ .‬ואולי י"ל שזיקת היב ביבמתו הוי'‬
‫המש! של אישות המת‪ ,‬ולפיכ! היב נאסר בקרובות‬
‫זקוקתו כמו שהמת נאסר בקרובות אשתו‪ ,‬וצ"ע בזה‪,‬‬
‫ואכמ"ל ‪.(136‬‬

‫בזיקה חלות אישות מדאורייתא‪ ,‬אלא דאליבא דמ"ד‬
‫אי זיקה‪ ,‬אי זיקה אוסרת קרובות היבמה על היב‬
‫משו דאישות דזיקה אינה אישות גמורה‪ ,‬ואישות‬
‫חלשה כזו אינה אוסרת קרובות ‪ .(139‬א! מאחר שיש‬
‫עכ"פ חלות אישות כל שהוא בזיקה י"ל שחידשה‬
‫התורה בנוגע לשומרת יב דאביו שאישות זיקת אביו‬
‫אוסרת את זקוקתו היבמה על בנו כעי אשת אביו‪.‬‬
‫ומאיד! יתכ שאי האיסור דשומרת יב דאביו חל‬
‫מדי איסור אישות דאביו אלא מדי איסור מיוחד‪.‬‬

‫וי"ל בזה שני תירוצי )ועיי ברשב"א לקמ ד‬
‫כז‪ :(:‬א( כמה ראשוני ס"ל דיש זיקה הוא די דרבנ‬
‫בעלמא ולא די מ התורה ‪ .(137‬ב( ואפילו לראשוני‬
‫הסוברי שיש זיקה חל כאיסור תורה מ"מ אינו מעיקר‬
‫איסור העריות שבתורה דמ"מ ליתא בקרובות זקוקתו‬
‫עונש כרת ומלקות מדאורייתא‪ .‬ומשו"ה צרי! לאו‬
‫מיוחד לאסור שומרת יב דאביו באיסור גמור שיש‬
‫בו עונש כרת‪.‬‬

‫והנה לקמ בגמרא איתא דלר"י סמוכי מוכח‬
‫דא"כ לכתביה רחמנא גבי עריות‪ .‬וכ' רש"י )בד"ה‬
‫לכתביה רחמנא( ז"ל לההיא לא יגלה כנ אביו לגבי‬
‫עריות אי לטפויי לאוי גבי אשת אב קאתי עכ"ל‪ .‬ויתכ‬
‫דר"ל דאליבא דרבנ המפרשי שהפסוק בא לאסור‬
‫שומרת יב דאביו האיסור חל מדי איסור של אשת‬
‫אביו‪ ,‬וא"כ הקשה ר"י דלכתביה בפרשת עריות באחרי‬
‫מות‪ .‬ומאיד! אליבא דר"י עצמו המפרש שהפסוק בא‬
‫לאסור את אנוסת אביו ניחא‪ ,‬כי האיסור אליביה אינו‬
‫חלות איסור ערות אשת אביו‪ ,‬אלא חלות ש איסור‬
‫בפני עצמו‪ ,‬ולפיכ! לא נכתב בי העריות בפרשת‬
‫אחרי מות‪ .‬ומכא מוכח שהאיסור אינו חל מחמת‬
‫הזיקה אלא מהווה חלות איסור מיוחד דאילו חל‬
‫מחמת הזיקה היה איסורה צ"ל כתובה בפרשת העריות‬
‫דקרובות בפרשת אחרי מות‪.‬‬

‫ד ד ע"א‪ .ÔÈÂ‡Ï È
˘· ÂÈÏÚ ¯Â·ÚÏ .'Ó‚ .‬צ"ע‬
‫למ"ד יש זיקה )לקמ ד יז‪ (:‬שזקוקת אביו אסורה‬
‫מפני חלות איסור אשת אביו‪ ,‬אמאי צרי! עוד קרא‬
‫לאוסרה‪ ,‬הא כבר אסורה באיסור ערות אשת אביו‬
‫מדי יש זיקה‪.‬‬

‫ויש להתבונ אליבא דמ"ד אי זיקה הסובר‬
‫שקרובות זקוקתו דעלמא מותרות ליב‪ ,‬אי! להגדיר‬
‫את חלות האיסור דשומרת יב של אביו האסורה על‬
‫בנו מדאורייתא אליבא דרבנ‪ ,‬הא האיסור חל מדי‬
‫זיקה או שחל כחלות איסור בפני עצמו ולא מטע‬
‫זיקה‪ .‬וכבר הבאנו בשיעורי ‪ (138‬דכ"ע סברי שיש‬

‫‪ (136‬עיי בשיעורי לקמ )ד יז‪ (:‬ד"ה אי זיקה‪ ,‬אמנ‬
‫הרבה מפרשי סוברי שאיסור קרובות זקוקתו איסור מדרבנ‬
‫הוא ולא איסור מדאורייתא‪ ,‬עיי לקמ ברש"י )ד כח‪ (:‬ד"ה‬
‫משו מצוה‪ .‬ויעויי בתוס' חד מקמאי )לקמ ד כו‪ (:‬דמשמע‬
‫דהוי מדאורייתא‪ .‬וברש"י לקמ )ד ח‪ (:‬ד"ה לכדר' שמעו‬
‫משמע דאסור מ התורה‪ ,‬ועיי ברשב"א וריטב"א לקמ )ד‬
‫כז‪ (:‬ברמב" לקמ )ד יח‪ (:‬ובשיעורי )לקמ ד יח‪ (:‬ד"ה‬
‫עני דר"י ב בתירא אות ב'‪.‬‬
‫‪ (137‬וכדמבואר בהערה דלעיל‪.‬‬

‫‪ (138‬עיי לעיל )ד ב‪ (.‬בד"ה חמש עשרה וכו'‪.‬‬
‫‪ (139‬ויתכ שהוא משו שאיסור קרובות תלוי במעשה‬
‫קידושי‪ ,‬ואילו זיקה חלה ממילא במיתת הבעל בלי מעשה‬
‫קידושי היב‪ ,‬ועיי למעלה בשיעורי )ד ד‪ (.‬ד"ה רש"י ד"ה‬
‫אנוסת בנו אות ב'‪ .‬ועוד י"ל משו שאי בזיקה עונש כרת‪ ,‬ורק‬
‫אישות גמורה שיש בה עונש כרת אוסרת קרובות‪ .‬וע"ע‬
‫בשיעורי לקמ )ד יז‪ (:‬ד"ה אי זיקה כו' )ובד יח‪ (:‬ד"ה‬
‫שומרת בש הרמב" דלמ"ד אי זיקה האישות דיב אישות‬
‫דהמת היא ומשו"ה לא נאסר היב בקרובותיה שהרי הוא אינו‬
‫אוסרה מחמת אישות שלו ואכמ"ל‪.‬‬

‫‪br‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬

‫ויעויי לקמ )ד מט‪ (.‬דאליבא דרבנ שומרת‬
‫יב דאביו עונשה כרת ובניה ממזרי ואילו אליבא‬
‫דר"י אנוסת אביו נאסרת בלאו בעלמא ואי בניה‬
‫ממזרי )חו" מאליבא דר"ע הסובר שיש ממזר מחייבי‬
‫לאוי(‪ .‬ויתכ שהחילוק הוא דאליבא דרבנ האיסור‬
‫של שומרת יב דאביו חל מפני האישות שבזיקה‬
‫ובהתא לכ! נאסרת בחלות איסור של אשת אביו‬
‫ומהוה ערוה גמורה‪ .‬ואילו אליבא דר"י איסור אנוסת‬
‫אביו חל כחלות איסור בפני עצמו ואי באיסור זה‬
‫חלות ש ערות אשת אביו ובהתא לכ! אינו אלא‬
‫איסור לאו בלי חלות ש ערוה ואינו מחייב כרת ואי‬
‫בניה ממזרי ‪.(140‬‬

‫שיעורי‬

‫מיותרת‪ ,‬וצע"ק מ"ש רבנ מר"י‪ ,‬דלכאורה תיבת‬
‫"אביו" מיותרת לכ"ע‪.‬‬
‫ויתכ דאליבא דרבנ הקרא שאוסר את שומרת‬
‫יב אוסרתה בש איסור אשת אביו‪ ,‬לפיכ! תיבת‬
‫"אביו" השנית שבקרא הכתובה אצל שומרת יב‬
‫דאביו מיותרת שהרי תיבת "אביו" באשת אביו‬
‫שבתחילת הפסוק מתפרשת על שתיה ביחד מכיו‬
‫שה אסורות בש איסור אחד של אשת אביו‪ .‬משא"כ‬
‫אליבא דר"י הסובר שהאיסור של אנוסת אביו והאיסור‬
‫של אשת אביו מהווי שני שמות של איסור נפרדי‪,‬‬
‫ולכ נכתבת תיבת "אביו" בכל ש וש איסור בעצמו‬
‫ואינה מיותרת‪.‬‬

‫ויעויי בתוס' )ד ד‪ (.‬ד"ה א כ כו' דכ' וז"ל‬
‫ואית דגרסי ולא יגלה כנ אביו למה לי ומפרש‬
‫דאאביו קא בעי למה לי דפשיטא ליה דאאביו קאי‬
‫אבל לא יגלה מצי למימר דדרשי ליה לשומרת יב‬
‫כמו רבנ עכ"ל‪ .‬ומשמע מתוס' דדוקא אליבא דרבנ‬
‫הסוברי שהקרא בא לאסור שומרת יב דאביו אזי‬
‫תיבת "אביו" מיותרת‪ ,‬ואילו אליבא דר"י שמפרש‬
‫שהקרא בא לאסור את אנוסת אביו אי תיבת "אביו"‬

‫א( יעויי במס' שבת )ד מו‪ (:‬ופסחי )ד כו‪(:‬‬
‫שהגמרא תולה את ההיתר של מוכרי כסות בשיטת‬
‫ר"ש שדבר שאינו מתכוי מותר‪ .‬וע"ע בפירוש הר"ש‬
‫למס' כלאי )פ"ט ממס' כלאי משניות ב' וה'(‬

‫‪ (140‬אמנ עיי"ש ברש"י )ד"ה סבר( שמפרש שחיוב‬
‫כרת אינו משו האיסור של שומרת יב של אביו אלא משו‬
‫האיסור של אשת אחי אביו‪ .‬וכ מסתבר דהא בקרא ד"ולא‬
‫יגלה" ליכא הזכרת עונש כרת‪ .‬ועוד דאילו משו איסור ערות‬
‫אשת אביו העונש הוא מיתת בי"ד‪ ,‬ומהיכי תיתי שיש כרת בלי‬
‫מיתת בי"ד באיסור שומרת יב של אביו מפני האזהרה ד"ולא‬
‫יגלה"‪ .‬ועוד הרי ר"י מפרש את הפסוק לעני אנוסת אביו ואומר‬
‫שאינו אלא חיוב מלקות‪ ,‬ולכאורה הרבנ כמוהו סוברי‬
‫שהחיוב הוי מלקות ולא כרת‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫באיסורי כמו בשאר איסורי לאוי שבתורה או שחל כא די‬
‫אי דבר שבערוה פחות משני כבדיני אישות‪ .‬כלומר שא‬
‫הדי באיסור אשת אביו הוי שנאסרה רק ע"י הגדת שני עדי‬
‫בבי"ד משו שמהווה דבר שבערוה ומשו שמעידי על חלות‬
‫אישות י"ל דה"ה בשומרת יב דנאסרה רק ע"י ב' עדי ולא‬
‫ע"י עד א'‪ ,‬משו שנאסרה בש איסור אשת אביו‪ .‬ומאיד! א‬
‫נאסרה בש איסור בפני עצמה לא צריכא ב' עדי – דעד א'‬
‫נאמ באיסורי בשאר איסורי תורה‪ .‬ועיי עוד בשיעורי‬
‫למעלה )ד ג‪ (:‬תוס' ד"ה לפי‪.‬‬

‫ונראה שאפילו א ננקוט שלא כדברי רבינו זצ"ל אלו‬
‫דשומרת יב של אביו לרבנ אסורה באיסור לאו שיש בו‬
‫מלקות בלבד בלי כרת מ"מ י"ל כמו שביאר רבינו זצ"ל שיש‬
‫באיסורה חלות ש מעי איסור אשת אביו‪ .‬ומאיד! איסור‬
‫אנוסת אביו אליבא דר"י מהווה ש איסור בפני עצמו בלי קשר‬
‫לאיסור אשת אביו‪ .‬ויתכ נ"מ א חל כא די עד א' נאמ‬

‫וצ"ע ברמב" שהשמיט את האיסור של "ולא יגלה"‪,‬‬
‫ומשמע שסובר שאינו חלות איסור חדש לעצמו אלא כפל הלאו‬
‫של "ולא יקח אשת אביו"‪ ,‬וצ"ע מסוגיות הגמרא משו שפסק‬
‫שלא כר"י ולא כרבנ‪ .‬ואולי סובר כרבנ דשומרת יב דאביו‬
‫אסורה‪ ,‬א! משמיטו מכיו דאי לוקי עליו‪ ,‬שאי איסור זה חל‬
‫על איסור אשת אחי אביו דקדמו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫ד ד ע"ב‪‡ÈÓ„ 'ÂÎ ˙ÂÒΠȯÎÂÓ .'Ó‚ .‬‬
‫„‪.‰‡
‰ ‰È· ˙ȇ„ ‰˘È·Ï‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬

‫שהקשה מסתירת ב' משניות ‪ $‬דבמשנה ה' איתא‬
‫שמוכרי כסות מוכרי כדרכ ובלבד שלא יתכוונו‬
‫להנאה‪ ,‬ואילו במשנה ב' איתא שאסור ללבוש כלאי‬
‫ע"ג עשרה בגדי וג לגנוב את המכס ואפילו בלי‬
‫כוונת הנאה‪ .‬ותיר" הר"ש שהמשנה המתרת מוכרי‬
‫כסות אזלא כר"ש הסובר דדבר שאינו מתכוי מותר‬
‫והמשנה האוסרת ס"ל כר"י שדבר שא"מ אסור‪ .‬בר‬
‫ברמב" א"א לומר כ שהרי פסק את שתיה )בפ"י‬
‫מהל' כלאי הלט"ז והלי"ח( וז"ל תופרי כסות תופרי‬
‫כדרכ ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה‬
‫ובגשמי מפני הגשמי כו' וכ מוכרי כסות מוכרי‬
‫כדרכ ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל לה הכלאי‬
‫שעל כתפ מ החמה‪ ,‬ולא יתכוונו בגשמי להתחמ‬
‫בו כו' לא ילבש אד כלאי ארעי ואפילו על גבי‬
‫עשרה בגדי שאינו מהנהו כלו‪ ,‬ואפילו להבריח את‬
‫המכס‪ ,‬וא לבש כ לוקה עכ"ל‪.‬‬
‫ותיר‪ +‬הבית הלוי )סי' א' אות ו'( ע"פ מה‬
‫שכתב הכ"מ וז"ל‪ :‬ונראה שטעמו משו דס"ל דאפילו‬
‫ר"ש מודה בהא דכיו שהוא לובש ממש הרי עבר על‬
‫לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות‬
‫שאינ לובשי ממש אלא מעלי עליה מותר א‬
‫אינו מתכוי כו' עכ"ל‪ .‬הכ"מ מחלק בי לבישה לבי‬
‫העלאה‪ ,‬לבישת כלאי אסורה אפילו כשאינו מתכוו‬
‫להנאת חימו‪ ,‬ואילו העלאת כלאי אסורה רק‬
‫כשמתכוו להנאה‪ .‬ויש לבאר את ההבדל בי לבישה‬
‫לבי העלאה‪ .‬ועוד צריכי להבי מדוע תלוי היתר‬
‫ההעלאה במחלוקת שבי ר"ש לבי ר"י‪.‬‬
‫והנה באיסור כלאי איכא תרי קראי‪ :‬א( ובגד‬
‫כלאי שעטנז לא יעלה עלי! )ויקרא י"ט(; ב( לא‬
‫תלבש שעטנז )דברי כ"ב(‪ .‬ונראה דשאני לבישה‬
‫מהעלאה‪ ,‬כי גופו של האיסור בלבישה הוא עצ‬
‫מעשה הלבישה כלשו הפסוק ולפיכ! אסורה א בלי‬

‫‪ (141‬עיי באב האזל על הרמב" )פ"א מהל' שבת‬

‫שיעורי‬

‫עד‬

‫הנאה‪ .‬משא"כ בהעלאה שגופו של איסור ההעלאה‬
‫הוא ההנאה‪ ,‬ולפיכ! כשאינו נהנה או לא מתכוו‬
‫להנאה ההעלאה מותרת‪ ,‬עכת"ד בית הלוי‪.‬‬
‫בר לפי"ז קשה‪ ,‬שא לבישה והעלאה מהווי‬
‫שני איסורי שוני למה לא מנה אות הרמב" כשתי‬
‫מצוות שונות במני המצות שלו‪ .‬שהרי במני המצוות‬
‫)ריש הל' כלאי( מונה הרמב" רק לבישה וז"ל שלא‬
‫ללבוש כלאי עכ"ל‪ ,‬וכולל איסור העלאה בתו! איסור‬
‫הלבישה‪ ,‬ומוכח מהרמב" דאיסור א' ה‪ .‬ועוד קשה‬
‫את קושית העול שהקשו מדוע מותר למוכרי כסות‬
‫ללבוש כלאי בלי כוונה הרי המתעסק בחלבי‬
‫ועריות חייב שכ נהנה )סנה' ד סב‪ .(:‬והתירו"‬
‫הפשוט לקושיית הוא דשאני חלבי ועריות מכלאי‬
‫בגדי‪ ,‬כי עצ האיסור בחלבי ובעריות הוא ההנאה‬
‫ולפיכ! חל בה די שכ נהנה‪ ,‬ואילו בכלאי בגדי‬
‫עיקר האיסור הוא הלבישה עצמה אלא בתנאי שיהנה‬
‫מהלבישה‪ ,‬ולפיכ! לא חל בו די שכ נהנה‪ .‬אמנ א‬
‫ננקוט שבהעלאה עצ ההנאה מהוה עיקר האיסור‪,‬‬
‫שוב קשה מדוע מותר להעלות כלאי עליו בלי כוונה‬
‫ולמה לא תאסר מדי שכ נהנה כמו דאמרינ בחלבי‬
‫ועריות‪.‬‬
‫ולכ נראה דעיקר האיסור בכל אופני כלאי הוא‬
‫לבישה וא העלאה נאסרת באיסור לבישה‪ .‬אלא‬
‫שלבישה ממש אסורה בלי הנאה דמ"מ הוי לבישה‪.‬‬
‫ואילו העלאה בלי הנאה הוי' לבישה שלא כדרכה‬
‫ולפיכ! מותרת‪ .‬אמנ כשמתכוו להעלות הכלאי‬
‫לש הנאה הופכת ההעלאה להיות לבישה כדרכה‬
‫שנאסרת‪ .‬ובכ! מיושב הרמב" שמנה רק איסור‬
‫לבישה ומתורצת נמי הקושיא ממתעסק בחלבי‬
‫ועריות ‪ (141‬שחייב מפני שעצ ההנאה מהוה גופו של‬
‫האיסור‪ ,‬משא"כ בהעלאה עצ האיסור הוא הלבישה‬
‫ולא ההנאה‪.‬‬

‫הל"ה‪$‬ז' אות ו'( ד"ה והנראה‪.‬‬

‫‪dr‬‬

‫רשימות‬

‫שיעורי‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫א אכתי נשאר לבאר למה תלוי די ההעלאה‬
‫בלי כוונת הנאה במחלוקת שבי ר"ש ור"י‪ ,‬שהרי א‬
‫העלאה בלי כוונת הנאה אינה לבישה הנאסרת‪ ,‬משו‬
‫שכשמעלה בלי כוונת חימו לובש את הכלאי שלא‬
‫כדרכו‪ ,‬בדי הוא שיהיה מותר אפילו אליבא דר"י‪.‬‬
‫וליישב זאת יש להבי אמאי מוכר כסות מותר‬
‫בשעטנז כשאינו מתכוו להנאה‪ ,‬הלא פסיק רישיה‬
‫הוא שיהנה מהחימו‪ ,‬ומודה ר"ש בפסיק רישיה‬
‫דאסור‪ .‬ויעויי בר" לסו פרק שמונה שרצי‬
‫)בפירושו על הרי" למס' שבת ד מא‪ .‬דפוס ווילנא(‬
‫שהביא בש הערו! דהו"ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה‬
‫שמותר‪ .‬וכ' הר" ע"ז וז"ל ואי אלו ראיות דלעול‬
‫כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור‬
‫וההיא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה‬
‫תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאי לו‬
‫הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא עכ"ל‪.‬‬
‫אליבא דהר" כשלובש כלאי בלי כוונת הנאה פקעה‬
‫חלות ש לבישה ממעשיו שאינו לובש הכלאי ע"פ‬
‫די ואינו אלא משוי‪ .‬ותמוה דא"כ למה אסורה אליבא‬
‫דר"י‪ ,‬הרי אינו לובש כלאי שאינו אלא משוי בעלמא‬
‫וצ"ל מותר לכ"ע‪.‬‬
‫ונראה שלר"י דבר שאינו מתכוו אסור משו‬
‫דס"ל דכל מקו שיש אפשרות שהמעשה שעושה‬
‫תהיה בו עבירה‪ ,‬ואעפ"כ הגברא עושהו‪ ,‬עפ"י די‬
‫הריהו נחשב כגברא שהתכוו לעבירה‪ .‬שהרי לר"י‬
‫כשעושה מעשה היתר במקו שיש ספק דלמא יצא‬
‫מזה דבר אסור‪ ,‬אסור לו לעשות את הדבר ההיתר‪,‬‬
‫דלמא יעשה את האיסור‪ ,‬ואע"פ שאינו מתכוו לעשות‬
‫את האיסור‪ ,‬ידיעת הספק שיש לו דלמא יעשה את‬
‫האיסור נחשב כאילו התכוו לעשות‪ .‬וכגו באד‬
‫שגורר כסא וספסל בשבת דלר"י אסור לו לגררו דלמא‬
‫יעשה חרי" )שבת ד כט‪ ,(:‬והאינו מתכוו נחשב‬
‫למתכוו‪ .‬וא"כ יתכ דהוא הדי בכלאי‪ ,‬שהרי א‬

‫‪ (142‬עיי בשיעורי לזכר אבא מרי ז"ל חלק א' עני‬

‫שאיסור כלאי חל דוקא בכוונת הנאה‪ ,‬מ"מ לר"י‬
‫אסור למוכר כסות ללבשו כשאינו מתכוו‪ ,‬משו ספק‬
‫דלמא יתכוו ליהנות‪ ,‬ולר"י כשנכנס בלי מתכוו לספק‬
‫עבירה נעשה כאילו התכוו לעבירה‪ ,‬ולכ הוי המוכר‬
‫כסות כאילו התכוו להנאה האסורה‪ ,‬ומשו"ה אסור לו‬
‫ללבשו‪.‬‬
‫בר צע"ק על ההסבר הזה משיטת הראשוני‬
‫)המובאה בתוס' למס' יומא ד לד‪ :‬ד"ה ה"מ( שר"י‬
‫מודה בשבת שדבר שאינו מתכוו מותר מדאורייתא‬
‫מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה‪ ,‬וא נאמר שלר"י‬
‫מי שאינו מתכוו נחשב למתכוו‪ ,‬מ"ש שבת מכהת"כ‪.‬‬
‫ויעויי בגמרא פסחי )ד כה‪ (:‬דלחד לישנא‬
‫פליגי אביי ורבא בלא אפשר וקא מכוי דלאביי מותר‬
‫ולרבא אסור‪ ,‬וז"ל אליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע‬
‫לא פליגי דאסור‪ ,‬כי פליגי אליבא דר"י דאמר לא שנא‬
‫מתכוי ול"ש שאי מתכוי אפשר אסור‪ ,‬אביי כר'‬
‫יהודה‪ ,‬ורבא אמר ל! עד כא לא קאמר ר' יהודה‬
‫שאי מתכוי כמתכוי אלא לחומרא אבל מתכוי‬
‫כשאי מתכוי לקולא לא אמר עכ"ל‪ .‬וביאורנו בר"י‬
‫עולה יפה אליבא דרבא שאמר שר"י עשה שאינו‬
‫מתכוו כמתכוו‪.‬‬

‫ד ד ע"ב‪.‬‬

‫‪(142 ˙ȈȈ· ÌȇÏÎ ÔÈ
Ú‬‬
‫א‬

‫הגמרא דורשת מסמיכות הפרשיות "לא תלבש‬
‫שעטנז גדילי תעשה ל!" שהעשה דציצית דוחה את‬
‫הלא תעשה דשעטנז‪ ,‬ולכ מטילי ציצית אפילו צמר‬
‫תכלת בבגד פשתי‪ .‬ומאיד! במס' מנחות סותרות‬
‫הסוגיות‪ ,‬דבנוגע למי שהטיל קלא איל )צבע שהוא‬
‫פסול לתכלת( בבגד פשת איתא )ש ד מ‪ (.‬ז"ל ולא‬
‫יהא אלא לב‪ ,‬כיו דאפשר במינ לא‪ ,‬כדר"ל דאמר‬
‫ר"ל כל מקו שאתה מוצא עשה ולא תעשה א אתה‬

‫כלאי בציצית )ד ר‪$‬רכ(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫יכול לקיי את שניה מוטב וא לאו יבא עשה וידחה‬
‫את לא תעשה עכ"ל‪ .‬ומבואר שאסור להטיל חוטי צמר‬
‫לב בבגד פשת משו דאפשר לקיי את שניה ע"י‬
‫ציצית מפשת‪ .‬וחזינ דכלאי בציצית דחויה ולא‬
‫הותרה‪ ,‬וחל רק במקו שא"א לקיי את שניה וכדי‬
‫עשה דוחה לא תעשה דעלמא‪ .‬ומאיד! עיי"ש )ד‬
‫לט‪ (:‬בגמרא שחוטי צמר פוטרי בשל פשת ושל‬
‫פשת פוטרי בשל צמר‪ .‬ולכאורה קשה דבשלמא‬
‫ציצית של צמר פוטרי בשל פשת משו דא"א לקיי‬
‫תכלת שהוא מצמר בבגד פשת בלי לדחות את‬
‫האיסור דשעטנז‪ .‬א! צ"ע למה מותר להטיל ציצית‬
‫מפשת בבגד צמר‪ ,‬הרי אפשר להטיל ציצית מצמר‬
‫ולא לעבור על האיסור של שעטנז‪ ,‬ובמקו שאפשר‬
‫לקיי את שניה לא אמרינ עשה דוחה לא תעשה‪.‬‬
‫ומכא משמע שכלאי בציצית הותרה ומותר אפילו‬
‫במקו שאפשר לקיי את שניה‪.‬‬
‫ועיי"ש בתוס' )ד מ‪ .‬ד"ה כיו( שנתקשו‬
‫בסתירת הסוגיות וכתבו וז"ל לעיל דמסיקנא דחוטי‬
‫פשת פוטרי בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו‬
‫דתכלת פטר בשל פשת לב נמי פטר ואע"ג דאפשר‬
‫במינו כו' א"נ מדאורייתא שרייא ורבנ הוא דגזור‬
‫דכיו דאפשר לקיי שניה אבל מדאורייתא שרי‬
‫דכלאי ממש הותר אצל ציצית ולאו משו דחיה כו'‬
‫א"נ מסקנא לא קיימא הכי עכ"ל‪ .‬ויוצא שקיימות‬
‫שלש שיטות בתוס'‪:‬‬
‫א( השיטה הראשונה קובעת שבמקו תכלת‬
‫הותרה כלאי בציצית ואע"פ שאפשר לקיי את‬
‫שניה‪ ,‬ולכ בהדי תכלת מותר להטיל ציצית לב‬
‫מפשת בשל צמר‪ .‬ואילו בלי תכלת‪ ,‬כלאי בציצית‬
‫דחויה ולא הותרה‪ ,‬ולכ לא מטילי ד' חוטי לב‬
‫מצמר בפשת או מפשת בצמר‪.‬‬
‫ב( השיטה השניה סוברת דמדאורייתא כלאי‬
‫הותרה בציצית ומטילי צמר בפשת ופשת בצמר מ‬
‫התורה‪ ,‬אבל מדרבנ אסרוהו במקו שאפשר לקיי‬
‫את שניה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫עו‬

‫ג( והשיטה השלישית סוברת שקיימת מחלוקת‬
‫בי הסוגיות‪ ,‬ולמסקנא קיי"ל דכלאי בציצית דחויה‬
‫ולא הותרה‪.‬‬
‫ויעויי בתוס' )מנחות ד מ‪ :‬ד"ה תכלת(‬
‫שהביא בש ר"ת שכלאי הותרה בציצית וז"ל‬
‫ואור"ת דה"נ אשמעינ דאפילו בלילה אי בה משו‬
‫כלאי אע"ג דלאו זמ ציצית היא דלגמרי התיר‬
‫הכתוב כלאי של ציצית והא דגזרינ לעיל משו‬
‫כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה דכסות‬
‫יו חייב אפילו בלילה כו' ותדע דאמרינ לקמ טלית‬
‫שאולה כל ל' יו פטורה מ הציצית מכא ואיל!‬
‫חייבת ואפי' של כלאי ואע"ג דפטור מדאורייתא‬
‫דאי לחלק דכיו דלהאי גברא דהוי דידיה ליכא‬
‫כלאי וכ לנשי כו' דהא כתיב לא תלבש שעטנז‬
‫גדילי תעשה ל! לומר שבמקו גדילי תלבש שעטנז‬
‫משמע דכל לבישה שריא רחמנא כו' עכ"ל‪ .‬וצ"ע‪,‬‬
‫דלכאורה דברי הר"ת סותרי את עצמ מיניה וביה‪,‬‬
‫שהרי לכתחילה ביאר שההיתר ללבוש שעטנז בציצית‬
‫בלילה חל משו דכלאי בציצית הותרו לגמרי ואע"פ‬
‫דלאו זמ ציצית הוא‪ ,‬ולבסו ביאר שההיתר הוא‬
‫משו שהפטור של לילה אינו שיי! לזמ הלבישה‬
‫אלא למי הבגד‪ ,‬דכסות לילה פטורה מציצית אפילו‬
‫ביו וכסות יו חייבת בציצית אפילו בלילה‪ .‬ולפי"ז‬
‫ההיתר של כלאי בציצית יכול לחול א מדי עשה‬
‫דוחה ל"ת דעלמא דדחויה ולא הותרה‪ ,‬שהרי חייב‬
‫להטיל ציצית בבגד יו כשלובשו בלילה ומקיי בכ!‬
‫מצות ציצית‪ ,‬וקיו מצות ציצית דוחה את האיסור של‬
‫כלאי‪.‬‬
‫ב‬

‫והנה בלובש טליתות הרבה מטיל ציצית בכל‬
‫אחת ואחת‪ .‬ולכאורה יש לעיי מ"ש ממי שנוטל לולב‬
‫או מדליק נרות חנוכה שאינו עושה המצוה ומקיימה‬
‫יותר מפע אחת ביו‪ ,‬ואילו בציצית הריהו חייב‬
‫לקיי את המצוה הרבה פעמי ביו בכל בגד ובגד‬
‫שלובש‪ .‬ואמנ האורחות חיי )הל' ציצית ס"ד( כתב‬

‫‪fr‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫שיש בזה מחלוקת וז"ל והיכא דלביש תרי מלבושי‬
‫או ג' בעלי ד' כנפות או יותר יש בזה מחלוקת בי‬
‫הפוסקי י"א שצרי! להטיל ציצית בכול וי"א שאינו‬
‫צרי! אלא בעליו כו' עכ"ל‪ .‬והבית יוס )או"ח סי'‬
‫ח'( כתב על השיטה השניה הפוטרת את שאר הבגדי‬
‫מציצית וז"ל ואני אומר דסברא דחויה הוא ולית דחש‬
‫לה עכ"ל‪ .‬ובחידושי הגהות הנדפס בטור כתב וז"ל‬
‫כתב מהרל"ח שהוא פשוט מפני דציצית לאו חובת‬
‫גברא הוא שיהא יוצא בטלית אחת מצוייצת אלא‬
‫חובת מנא הוא וכל טלית שלובש חייב בציצית א‬
‫היא בת ד' כנפות עכ"ל‪ ,‬וכמו"כ הסביר הב"ח‪.‬‬
‫ולכאורה דבריה תמוהי שהרי אנו פוסקי דציצית‬
‫חובת גברא ולא חובת מנא ומשו"ה כלי קופסא אינ‬
‫חייבי בציצית )עיי מנחות ד מא‪ (.‬וא"כ הדרא‬
‫הקושיא לדוכתא למה מטילי ציצית בכל בגד ובגד‪.‬‬
‫ונראה בכוונת דבריה שאע"פ שציצית חובת‬
‫גברא היא וכלי המונחי בקופסא פטורי מ"מ‬
‫המחייב להטיל ציצית הוא עצ הבגד שלובש‪ ,‬שהרי‬
‫א אינו לובש בגד של ארבע כנפות אינו חייב לרדו‬
‫וללבוש ציצית )וכדאיתא ש בגמ' מא‪ ,(.‬ומתחייב‬
‫בציצית רק ע"י לבישת הבגד‪ .‬ומכיו שעצ לבישת‬
‫הבגד מחייבת‪ ,‬הדי הוא שכל בגד ובגד שלובש בפני‬
‫עצמו מחייב ציצית‪.‬‬

‫‪ (143‬דמיו לכ! נמצא בשיטת ר' יהודה )יומא ד ז‪(:‬‬
‫שלא כר"ש ושהרמב" פסק כמוהו )בפ"ד מהל' ביאת המקדש‬
‫הל"ח( שהצי" מרצה רק בזמ שהוא על מצחו של הכ"ג‬
‫וכדכתיב "על מצחו ונשא"‪ ,‬והביאור שאינו נחשב כבגד לרצות‬
‫כצי" אלא בזמ תשמישו כשהכ"ג לובשו על מצחו‪.‬‬
‫ופע אמר רבינו זצ"ל ביאור מעי זה לגבי ארו העדות‬
‫בנוגע למה שיש שינוי בסידור כלי המשכ )שמות פרק מ'(‬
‫דמקוד נת משה רבינו את לוחות העדות בתו! הארו כמצותו‬
‫ואח"כ הביאו אל תו! המשכ ואילו בכלי אחרי הסדר‬
‫שעשה היה להיפ!‪ ,‬דמקוד נת את השלח באוהל מועד‬
‫ואח"כ ער! עליו את הלח הפני כמצותו‪ ,‬וכ ש את המנורה‬
‫במקומה ואח"כ העלה את נרותיה כמצותה‪ ,‬וש את מזבח‬

‫שיעורי‬

‫והנה שתי פרשיות של מצות ציצית נאמרו‬
‫בתורה‪ :‬פרשה אחת בפרשת שלח והשניה בפרשת כי‬
‫תצא‪ .‬ונראה שיש בה שתי חובות שונות ‪ $‬חובת‬
‫גברא וחובת מנא‪ .‬בפרשת שלח )במדבר ט"ו‪:‬‬
‫ל"ח‪$‬ל"ט( כתוב "ועשו לה ציצית וגו' וראית אותו‬
‫וזכרת"‪ ,‬כא נמצאת חובת הגברא ללבוש ציצית‪.‬‬
‫ואילו בפרשת כי תצא )דברי כ"ב‪ :‬י"ב( כתוב‬
‫"גדילי תעשה ל! על ארבע כנפות כסות! אשר תכסה‬
‫בה"‪ ,‬כא נמצאת חובת המנא שתהיה ציצית בבגד‬
‫שיש לו ארבע כנפות‪.‬‬
‫ונראה דבזמ לבישת ציצית מקיימי שתי‬
‫מצוות‪ :‬א( חובת גברא‪ ,‬דהיינו קיו המעשה הלבישה‪,‬‬
‫וקיו זה דומה לשאר מצוות שבתורה שעיקר המצוה‬
‫הוא לעשות מעשה מצוה כמו מעשה המצוה דאכילת‬
‫מצה או מעשה המצוה דנטילת לולב‪ ,‬וכ נמי הכא‬
‫הגברא מקיי מעשה מצוה דלבישת ציצית; ב( חובת‬
‫מנא‪ ,‬משו דיש קיו מצוה בעצ החפצא של הטלית‬
‫המצויצת כדי‪ .‬ואע"פ שאנ לא פסקינ כשמואל‬
‫דס"ל שציצית חובת מנא היינו משו שהוא סובר שג‬
‫טלית המונחת בקופסא מקרי בגד המחוייב בציצית‪.‬‬
‫ואנו סבורי שבשעה שאי הגברא לובש את הבגד‪,‬‬
‫אינו בגד לעני ציצית ‪ .(143‬דשאני ציצית מטומאה‬
‫שהחפצא הוי בגד לקבל טומאה א כשמונח בקופסא‪.‬‬

‫הזהב במקומו באהל מועד ואח"כ הקטיר עליו את הקטרת‬
‫כמצותו‪ .‬וביאר רבינו זצ"ל דשאני ארו העדות דנחשב לכלי‬
‫דוקא בשעת תשמישו דהיינו בשעה שיש בו לוחות העדות‪,‬‬
‫משא"כ כלי המשכ האחרי הנחשבי לכלי א שלא בשעת‬
‫תשמיש‪ .‬ובהתא לכ! הכניס משה רבינו את הארו רק אחרי‬
‫שש בו את לוחות הברית והתחיל לשמש כמצותו כי בלי‬
‫הלוחות אינו ארו העדות‪.‬‬
‫ומצינו כעי זה א לעני דיני כלי שרת שנחשב לכ"ש‬
‫רק במקו שמתשמשי בו כדינו‪ .‬דיעויי בתוס' למס' סוכה‬
‫)ד נ‪ .‬ד"ה ואי( דייסדו שאע"פ שכלי שרת מקדש דבר שאינו‬
‫ראוי לו לפסול היינו דוקא במקדש ולא מחו" למקדש‪ .‬וביאר‬
‫הגר"ח זצ"ל דיסוד הדי הוא שמחו" למקדש אינו נחשב לכלי‬

‫רשימות‬

‫שיעורי‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫ואילו לגבי ציצית‪ ,‬רק בשעת לבישתו מקרי בגד‬
‫המחוייב בציצית‪ .‬אמנ כשלובש ציצית בבגד של ד'‬
‫כנפות מקיי נמי מצוה בעצ החפצא של הטלית‬
‫דהיינו קיו חובת המנא‪ .‬ולפיכ! הלובש טליתות‬
‫הרבה מטיל ציצית בכל אחת ואחת בגלל חובת המנא‬
‫שמתקיימת בכל טלית וטלית ‪.(144‬‬
‫ובזה מתורצת קושית העול ‪ (145‬בדי ציצית‬
‫שדוחה ל"ת דכלאי דאמאי שרי להטיל צמר תכלת‬
‫בבגד פשת‪ ,‬הרי אפשר לקיי את שניה שלא ילבש‬
‫בגד פשת אלא בגד צמר‪ .‬ולפי דברינו ניחא כי בנוגע‬
‫לקיו המצוה בעצ הבגד א"א לקיי את שניה‪,‬‬
‫שהרי א לא ילבש בגד פשת אלא בגד צמר לא יקיי‬
‫המצוה בבגד של פשת עצמו אלא בבגד אחר‪ ,‬ובנוגע‬
‫לקיו המצוה בבגד הפשת א"א לקיי את‬
‫שניה ‪.(146‬‬
‫ובדר זו מבוארי דברי הרמ"א בנוגע לברכה‬
‫על טלית קט שכתב הב"י )או"ח סי' ח'( שנחלקו‬
‫הפוסקי א מברכי עליה ברכת "להתעט" או ברכת‬
‫"על מצות ציצית"‪ ,‬וכתב בדרכי משה וז"ל והמנהג‬
‫לבר! על מצות ציצית וטע המנהג נ"ל כי חששו‬
‫לדברי הפוסקי שאי יוצאי בטלית קט כזה ולכ לא‬
‫מברכי להתעט או להתלבש דאז הוי משמע דעכשיו‬
‫מקיימי המצוה כהוג רק מברכי הש"י שנת לנו‬
‫מצות ציצית‪ ,‬וא שאי מקיימי אותה עכשיו כתקנה‪,‬‬
‫ולכ תקנו לשו על דלשעבר משמע כו' עכ"ל‪.‬‬
‫ולכאורה דבריו תמוהי‪ ,‬שא אי קיו מצוה‬
‫בלבישת טלית קט )כי אינו מתעט בה( למה מברכי‬

‫עח‬

‫עליה כלל‪ ,‬ומ"ש ברכת "על מצות ציצית" מברכת‬
‫"להתעט"‪.‬‬
‫ולפי דברינו שמלבד חובת הגברא ללבוש‬
‫ולהתעט בציצית יש א חובת מנא‪ ,‬נ"ל שבטלית‬
‫קט אינו מקיי את חובת הגברא ללבוש ציצית‪ ,‬ולכ‬
‫אינו מבר! "להתעט" שהותקנה כברכה על חובת‬
‫מעשה‪ .‬מאיד! ג בטלית קט מתקיימת חובת המנא‬
‫המהוה קיו מצוה בחפצא של הבגד‪ .‬ובשביל הקיו‬
‫בבגד עצמו לא צריכי שיעור עטיפה אלא שיעור בגד‬
‫שהקט יכול להתכסות בו‪ .‬ולפיכ! אי מברכי‬
‫"להתעט" אלא "על מצות ציצית" כלומר שיש כא‬
‫קיו מצות ציצית בבגד עצמו ואע"פ שחסר מעשה‬
‫המצוה דלבישה מצד הגברא‪ .‬וזוהי כוונת הרמ"א‬
‫באומרו שהנוסח "על" הוא לשעבר‪ ,‬כלומר שב"על"‬
‫לא מברכי עובר לעשיית על מעשה המצוה שיעשה‬
‫הגברא אלא על הקיו שבחפצא‪ .‬והחפצא הרי כבר‬
‫נמצא הוא בעול‪ ,‬ושיי! לבר! עליו בלשו "על"‪.‬‬
‫ובדר זו נמי מבואר סו דברי הדרכי משה שכ'‬
‫וז"ל וכ"כ הרא"ש בש ר"ת פרק ר"א דמילה ופ"ק‬
‫דפסחי לעני ברכת מילה ע"ש עכ"ל ודבריו סתומי‪.‬‬
‫ונראה דהרמ"א התכוו לשיטת הר"ת בנוגע לברכת‬
‫"להכניסו בבריתו של אברה אבינו" שכתב ע"ז‬
‫ברא"ש )מס' שבת פרק י"ט אות י'( וז"ל רבינו שמואל‬
‫בר מאיר ז"ל הנהיג במקומו שיבר! אבי הב קוד‬
‫המילה משו דלהכניסו להבא משמע כו' ועוד דכל‬
‫המצות מבר! עליה עובר לעשיית‪ .‬ור"ת ז"ל‬

‫ויל"ע בזה‪.‬‬

‫שרת מכיו שאינו ראוי ש לשמוש כלי שרת‪ .‬משא"כ בפני‬
‫שהכלי ראוי להשתמשות ככלי שרת ולפיכ! הוי כלי שרת‬
‫לקדש בו א דבר שאינו ראוי לו‪.‬‬

‫‪ (145‬עיי בתוס' כתובות )ד מ‪ (.‬ד"ה כגו מילה בצרעת‪.‬‬

‫‪ (144‬לכאורה ר"ל דמאחר דמקיי חובת המנא ע כל‬
‫טלית וטלית שלובש ה"ה דמקיי חובת גברא ע כל טלית‬
‫וטלית‪ ,‬כי בציור הזה חובת הגברא נקבעת כפי חובת המנא‪,‬‬

‫‪ (146‬והא דא"א לקיי את שניה בנוגע לחובת המנא‬
‫קובעת שא בנוגע לחובת הגברא א"א לקיי את שניה שהרי‬
‫עשה דוחה ל"ת רק מפני חובת הגברא‪ ,‬עיי בשיעורי לקמ‬
‫אות ג'‪.‬‬

‫‪hr‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫אומר דאי לשנות המנהג כו' והא דאמר בפסחי‬
‫בלבער כ"ע לא פליגי ה"פ דלהבא משמע טפי‬
‫מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כו' ואומר ר"ת‬
‫דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי‬
‫אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו‬
‫כשתבוא עוד לידו ותיקנו לה מקו זה לגלות ולהודיע‬
‫דזאת המצוה נעשית לש הקב"ה ולא לשו מורנא‬
‫ולא לש הר גריזי עכ"ל‪ .‬וביאור שיטת ר"ת דברכת‬
‫"להכניסו" אינה ברכת המצוה המתוקנת על מעשה‬
‫מצות המילה‪ ,‬דא"כ היינו מברכי אותה עובר לעשיית‬
‫מצות המילה‪ .‬אלא שמברכי אותה על חלות המילה‬
‫בגופו של הנימול והויא ברכת השבח‪ ,‬ולפיכ! מברכי‬
‫אותה אחרי המילה‪ .‬וזהו א ביאור השוואת הדרכי‬
‫משה בי ציצית לבי מילה דהיינו שכמו שברכת‬
‫"להכניסו" במילה אינה ברכה על מעשה המילה אלא‬
‫על עצ חלות המילה בחפצא של הנימול‪ ,‬ה"ה ברכת‬
‫"על מצות ציצית" אינה ברכה על מעשה עטיפת‬
‫הטלית אלא על הקיו שבחפצא של הבגד בזמ‬
‫שהציצית מוטלות בו ‪.(147‬‬
‫ג‬

‫ועל פי המבואר נית לבאר את שיטת הר"ת‬
‫דהקשינו דלכאורה סותרת בנוגע להיתר כלאי‬
‫בציצית‪ .‬ונראה דשיטתו בנויה על יסוד אחד‪ ,‬והוא‬
‫שא כלאי בציצית דחויה מדי עשה דוחה ל"ת‪,‬‬
‫חובת הגברא הוא הדוחה והמתיר של האיסור‪.‬‬
‫ומאיד! א כלאי בציצית הותרה‪ ,‬המתיר הוא‬
‫‪ (147‬ולפי"ז אפשר לכתחילה לבר! את ברכת "על מצות‬
‫ציצית" אחרי לבישת הטלית הקט‪ ,‬כמו שמברכי "להכניסו"‬
‫אחרי המילה אליבא דהר"ת‪.‬‬
‫ונראה שיש לעיי בהשוואת מילה לטלית קט‪ ,‬שהרי‬
‫בטלית קט יש קיו מצות מנא כשלובשו ע ציצית‪ ,‬ויוצא‬
‫איפוא דברכת "על מצות ציצית" מהוה ברכת המצוה על קיו‬
‫המצוה שבמנא‪ .‬משא"כ במילה‪ ,‬דהמצוה היא רק לעשות‬
‫מעשה המילה‪ ,‬וחלות ש מהול שחל בגברא אינו קיו מצוה‪.‬‬
‫והברכה ד"להכניסו" איפוא מהווה ברכת השבח דעלמא ולא‬

‫שיעורי‬

‫החפצא של הציצית‪ .‬אמנ בי כ! ובי כ! פשיטא‬
‫שהציצית צריכות להיות כשרה ולא פסולה משו‬
‫דציצית פסולה אינה חפצא של ציצית‪ ,‬ודוקא בחפצא‬
‫של ציצית הותרה כלאי‪.‬‬
‫ולפי"ז יל"ע מה די כלאי בציצית בלילה או‬
‫בציצית שלובשת אשה או בטלית שאולה‪ ,‬דנראה‬
‫שמצד חובת הגברא בכל שלשת האופני האלה‬
‫הגברא פטור מדאורייתא‪ ,‬ולכ א כלאי בציצית‬
‫דחויה מפני חובת הגברא לא חל היתר כלאי‪.‬‬
‫ומאיד! א נאמר שבכל ג' האופני ישנו עכ"פ חפצא‬
‫של ציצית‪ ,‬א בהאופני האלה כלאי הותרה‪.‬‬
‫ולפו ריהטא‪ ,‬בלילה דזמ פטור הוא‪ ,‬חסר‬
‫החפצא של ציצית‪ ,‬וא"כ ההיתר דכלאי אינו חל‪ .‬א!‬
‫ר"ת חידש דחלות ש חפצא של ציצית ישנה א‬
‫בלילה משו דשאני חובת הגברא בלילה מחובת‬
‫המנא‪ .‬שאמנ במצות ציצית דעלמא חלי ג חובת‬
‫גברא וג חובת מנא‪ .‬א! כשלובש כסות יו בלילה‬
‫דיניה של שתי החובות מתחלקי‪ .‬בנוגע לחובת‬
‫הגברא ההלכה היא שהגברא פטור בלילה מחובתו‬
‫ללבוש ציצית כמו שפטור משאר מצוות עשה שהיו‬
‫גרמא כגו מצוות שופר ולולב‪ .‬ומאיד! בנוגע לחובת‬
‫המנא‪ ,‬הדי של לילה חל כפטור במי הבגד‪ ,‬דהיינו‬
‫שבגד שהוא כסות לילה תמיד פטור מציצית‪ ,‬ואילו‬
‫בגד שהוא כסות יו תמיד חייב בציצית‪ .‬ונמצא שמי‬
‫שלובש כסות יו שהיא מצויצת כהלכתה בלילה‬
‫מקיי חובת המנא א! אינו מקיי את חובת הגברא‪.‬‬
‫ברכת המצוה‪ .‬וכ נמי משמע מלשו הר"ת בהסברו את ברכת‬
‫"להכניסו"‪ .‬בר יש שיטות דס"ל שיש קיו מצוה בזה‬
‫שהגברא הוי מהול‪ ,‬וא"כ מילה דומה ממש לציצית‪ .‬ועיי‬
‫בערו! השלח )או"ח סי' ח' סעי י"ב(‪.‬‬
‫ועוד נ"מ מזה שיכול ללבוש טלית קט מתחת לבגדיו‬
‫ולא מעל בגדיו דמ"מ מקיי חובת מנא‪ ,‬והחובה ללבוש את‬
‫הטלית מעל בגדיו כדי לקיי את מצות "וראית אותו" הוי‬
‫קיו במצות לבישת הגברא שבפרשת שלח שאינו מקיי אותה‬
‫ע טלית קט‪ ,‬ועיי בפוסקי‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫שיעורי‬

‫פ‬

‫והנה בנוגע לההיתר של כלאי בציצית שאולה‬
‫נראה שאע"פ שהשואל בשעת לבישתו פטור מציצית‬
‫מ התורה בי מחובת הגברא ובי מחובת המנא‪ ,‬מ"מ‬
‫המשאיל שהוא בעל הכסות מתחייב מפני חובת‬
‫המנא‪ ,‬משו שכאשר השואל לובש את הכסות‪,‬‬
‫הכסות שלובש נחשבת לבגד‪ ,‬והמשאיל מתחייב כבעל‬
‫הכסות בחובת המנא לדאוג שהכסות שלו תהיה‬
‫מצויצת בשעת לבישתה‪ .‬ומשו"ה בזמ לבישת הטלית‬
‫השאולה‪ ,‬המשאיל מקיי את חובת המנא שלו‪ .‬ולכ‬
‫מהוה טלית שאולה חפצא של ציצית שהותרה בה‬
‫כלאי‪.‬‬

‫ולפי"ז מבואר די כלאי בציצית בלילה והנ"מ‬
‫שבי דחויה להותרה‪ .‬דנראה שהמתיר דדחויה‬
‫בכלאי בציצית דעלמא חל מחמת חובת הגברא‬
‫בלבד ולא מחמת חובת המנא‪ .‬משו דמדי דחויה‬
‫צרי! להיות מעשה מצוה הדוחה את מעשה האיסור‪.‬‬
‫ויש מעשה מצוה רק בקיו חובת הגברא כשהגברא‬
‫עושה מעשה לבישה ‪ $‬דמעשה מצוה זה דוחה את‬
‫האיסור של לבישת שעטנז‪ .‬ואילו ע"י חובת המנא‪ ,‬לא‬
‫חל המתיר של דחויה מדי עשה דוחה לא תעשה‪,‬‬
‫משו דהגברא אינו עושה מעשה מצוה בשעה שלובש‬
‫את הציצית‪ ,‬דהא הלבישה אינה אלא תנאי כדי‬
‫שהכסות תחשב לבגד המחויב בציצית‪ .‬וכשהכסות‬
‫שלובש מצויצת כדי‪ ,‬בעל הכסות מקיי מצות ציצית‬
‫במנא שלו בלי מעשה מצוה‪ ,‬ע"י זה שהחפצא של‬
‫הכסות שלו מצויצת כהלכתה‪ ,‬ועל קיו מצוה‬
‫שמתקיי ממילא בחפצא של הכסות לא חל המתיר‬
‫של עשה דוחה לא תעשה‪ ,‬משו דחסר מעשה מצוה‬
‫ע הכח של דחייה ‪ .(148‬ומשו"ה כשלובש כסות יו‬
‫המצויצת בכלאי בלילה ההיתר דדחויה לא חל משו‬
‫דאינו מקיי אלא חובת המנא בלבד ואינו עושה‬
‫מעשה מצוה‪ .‬א! ר"ת סובר שבנוס להיתר של דחויה‬
‫שחל בכלאי בציצית חל נמי מתיר מדי הותרה‪.‬‬
‫ומשו שבלילה מתקיימת חובת מנא והחפצא איפוא‬
‫מהוה חפצא של ציצית‪ ,‬משו"ה כלאי נמי הותרה‬
‫בלילה‪ .‬ומעתה אי סתירה בר"ת כי מה שהביא את‬
‫הפסוק המחייב כסות יו בלילה הוא כדי להוכיח שיש‬
‫חפצא של ציצית ג בלילה‪ ,‬א! עכ"ז הדחייה של‬
‫עדל"ת לא חלה בלילה משו דהויא רק חובת מנא‬
‫בלבד ולא חובת גברא‪ ,‬וההיתר דחל בלילה חל רק‬
‫מדי הותרה‪ ,‬משו דכל חפצא של ציצית הותרה‬
‫בכלאי‪.‬‬

‫ולפי"ז נראה שבב' האופני האלה ‪ $‬בלילה‬
‫ובשואל ‪ $‬שקיו המצוה היא רק מצות מנא ולא מצות‬
‫גברא‪ ,‬הלובש יבר! )לפי הרמ"א( ברכת "על מצות‬
‫ציצית" המהוה הברכה על קיו מצות המנא ‪ ,(149‬ולא‬
‫"להתעט" המהוה הברכה של חובת הגברא‪ .‬ובאשה‪,‬‬
‫הברכה תלויה בב' הפירושי הנ"ל‪ .‬שא היא מקיימת‬

‫‪ (148‬עיי בשיעורי לקמ )ד ו‪ (.‬תוס' ד"ה שכ הכשר‬
‫מצוה‪.‬‬
‫‪ (149‬וביאר רבינו זצ"ל שהשואל מבר! ואע"פ שאינו‬
‫מחוייב במצוה כי רק המשאיל חייב‪ ,‬בדומה לנשי המברכות‬
‫על מצוות עשה שהזמ גרמא ואע"פ שאינ מחוייבות לעשות‬

‫את המצוה‪ ,‬כי ע"י מעשה השואל מתקיימת המצוה שבחפצא‪,‬‬
‫ולכ אפשר לו לבר! דמברכי ברכת המצוה על מעשה המצוה‬
‫ולא על חובת המצוה‪ ,‬ולכ השואל נמי יכול לבר!‪ .‬אלא דצע"ק‬
‫בזה שהרי רבינו זצ"ל קבע שבחובת מנא ליכא מעשה מצוה‬
‫לעני עדל"ת וא"כ למה יש מעשה מצוה לעני ברכה‪ .‬וצ"ל‬

‫וה"ה באשה‪ ,‬דיתכ שר"ת מתיר לבישת כלאי‬
‫בציצית לאשה רק כשהיא נשואה ויש לבעלה קני‬
‫בכסות שהיא לובשת והוא מקיי את מצות המנא‬
‫ממילא ע"י זה שאשתו לובשת את כסותו המצויצת‪.‬‬
‫א! פירוש זה נראה קצת דחוק בתוס'‪.‬‬
‫ועוד י"ל שאשה אע"פ שפטורה מחובת ציצית‪,‬‬
‫מ"מ מקיימת מדאורייתא קיו מצות ציצית כמצות‬
‫רשות‪ .‬והא ראייה שלפי בעלי התוס' )בר"ה ד לג‪.‬‬
‫ד"ה הא( נשי מברכות על מצוות עשה שהזמ גרמא‪,‬‬
‫ומכיו דמ התורה יש לה קיו מצוה דמברכת עליה‬
‫משו הכי הציצית שבכסותה הוי חפצא של ציצית‬
‫שהותרה בו כלאי‪.‬‬

‫‪`t‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫מצות הגברא בתורת מצות רשות תבר! "להתעט"‬
‫וא קיו המצוה חלה משו חובת המנא של בעלה‬
‫תבר! "על מצות ציצית"‪.‬‬
‫ד‬

‫כתב הרמב" )פ"א מהל' ציצית הלט"ו( ז"ל‬
‫הטיל ציצית על הציצית א נתכוו לבטל את‬
‫הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה‪ ,‬וא‬
‫נתכוו להוסי אע"פ שחת! אחת משתיה הרי זו‬
‫פסולה‪ .‬שהרי כשהוסי פסל את הכל וכשהתיר או‬
‫חת! התוספת נמצא השאר נעשה מ העשוי שעשייתו‬
‫הראשונה פסולה היתה עכ"ל‪ .‬וצ"ע דמשמע‬
‫מהרמב" שבנתכוו לבטל הראשונות הטלית כשרה‬
‫רק א מתיר הציצית הראשונה או חותכה‪ ,‬וקוד לכ‬
‫הטלית פסולה‪ .‬וא"כ למה לא תפסל הטלית ג אחרי‬
‫חתיכת הציצית הראשונה בפסול תעשה ולא מ העשוי‬
‫כמו בנתכוו להוסי שהטלית פסולה אפילו אחרי‬
‫שחת! את התוספת‪.‬‬
‫ועוד צ"ע‪ ,‬דיעויי בגמרא במנחות )ד מ‪:(:‬‬
‫אמר רב מתנה אמר שמואל תכלת אי בה משו‬
‫כלאי ואפילו בטלית פטורה‪ ,‬מאי טלית פטורה כו'‬
‫אלא מאי פטורה הטיל למוטלת‪ ,‬והא אמר ר"ז חדא‬
‫זימנא‪ ,‬חדא מכלל דחבירתה איתמר עכ"ל‪ .‬ובפשטות‬
‫הסוגיא משמע שההיתר של כלאי חל במוטלת א‬
‫לפני שמסיר את הציצית הנוספות‪ ,‬משו דא מדובר‬
‫אחרי הסרת הציצית הנוספות וכשיש רק ד' ציצית‬
‫בבגד‪ ,‬מהו החידוש שמותרת בכלאי‪ ,‬הרי הטלית ע‬
‫ד' ציצית כשרה‪ ,‬ופשיטא שמותרת בכלאי כמו בכל‬
‫טלית כשרה ע ד' ציצית דעלמא‪ .‬וכ מבואר בשיטה‬
‫מקובצת ש המפרש דמיירי הגמרא בזמ שח' ציצית‬
‫מוטלות‪ ,‬וכשיש הציצית הנוספות ביחד ע הראשונות‬
‫דמשו"ה מבר! "על מצות ציצית" במילת "על" דאינה ברכה‬
‫על מעשה המצוה כמו ברכה דמתחילה ב"ל" אלא ברכה על‬
‫המצוה שבחפצא‪ ,‬ומפני שלבישת השואל גורמת את קיו חובת‬
‫המנא משו"ה הוא מבר!‪ .‬ועיי בשיעורי לעיל סו אות ב'‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫בבגד‪ ,‬ואפ"ה כלאי הותר וז"ל משו דאי בעי בהאי‬
‫מתכשר ואי בעי בהאי מתכשר עכ"ל‪ .‬אמנ ברמב"‬
‫א"א לפרש כ דמשמע מדבריו שהטלית פסולה‬
‫למצוה כשיש בה ח' ציצית וכשרה רק אחרי חתיכת‬
‫הציצית הנוספות‪ ,‬וא"כ צ"ע מהו החידוש דשמואל‬
‫דכלאי הותר במוטלת‪ ,‬דפשיטא שא הטלית כשרה‬
‫לא חל בה איסור כלאי‪.‬‬
‫וכדי לבאר את הרמב" נקדי ביאורו של‬
‫הגר"מ הלוי זצ"ל בדיני בל תוסי ‪ .(150‬דהנה לגבי‬
‫הוספה בד' מיני כ' הרמב" )פ"ז מלולב הל"ז( וז"ל‬
‫שאר המיני אי מוסיפי על מנינ ואי גורעי מה‬
‫וא הוסי או גרע פסול )לפי גירסא דיד( עכ"ל‪.‬‬
‫וצ"ע בפסק זה‪ ,‬דהא בגמרא סנהדרי )ד פח‪ (:‬איתא‬
‫דלמ"ד דלולב א"צ אגד אי המוסי על ד' המיני‬
‫חייב מדי זק ממרא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה‬
‫קאי וזק ממרא חייב רק א הוסי ופוסל‪ .‬ומשמע‬
‫דאי הוספה על ד' המיני פוסלת‪ ,‬ולמה פוסק‬
‫הרמב" דפסול הלא הרמב" ס"ל דלולב א"צ אגד‬
‫)עיי בפ"ז מהל' לולב הל"ו(‪.‬‬
‫והנה מקור דברי הרמב" הוא בפיר"ח בגמרא‬
‫סוכה )ד לא‪ (:‬וז"ל‪ :‬לא צרי! אגד והאי יתירא‬
‫דמוסי על איל הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה‬
‫קמ"ל דפסול עכ"ל‪ .‬ודבריו מובאי בתוס' בסנהדרי‬
‫ש דסובר דבל תוסי פוסל‪ .‬אמנ קשה מדי זק‬
‫ממרא‪.‬‬
‫ותיר‪ +‬הגר"מ זצ"ל‪ ,‬דבאמת הוספה פוסלת‬
‫לרמב" ג א לולב אי צרי! אגד‪ ,‬אבל הפסול אינו‬
‫בחפצא של המצוה אלא במעשה המצוה‪ .‬דלמ"ד לולב‬
‫צרי! אגד כשמוסיפי בתו! האגד החפצא של המצוה‬
‫נפסל‪ ,‬ומאיד! למ"ד לולב א"צ אגד אי הוספה פוסלת‬
‫וע"ע בשיעורי לזכר אבא מרי ז"ל עני כלאי בציצית )ד‬
‫רט"ו(‪.‬‬
‫‪ (150‬עיי ברשימות שיעורי למס' סוכה עני בל תוסי‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בציצית‬

‫את החפצא של מצות לולב אלא את מעשה הגברא‪.‬‬
‫וחיוב זק ממרא לרמב" חל דוקא כשההוספה פוסלת‬
‫את החפצא של המצוה‪ ,‬וכדאיתא בגמרא )סנהדרי ד‬
‫פח‪ (:‬שזק ממרא חייב רק כשמוסי על דברי תורה‬
‫וא הוסי גורע‪ ,‬כלומר שפוסל את עצ החפצא של‬
‫המצוה‪ ,‬והוא "הלכה מפי הקבלה" וכדאיתא ברמב"‬
‫)פ"ד מהל' ממרי הל"ג ועיי"ש בראב"ד(‪ .‬וזה‬
‫הביאור דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי‪ ,‬דלהיות‬
‫זק ממרא צרי! שיפסול את עצ החפצא דמצוה‪ ,‬ולא‬
‫רק את מעשה המצוה‪ ,‬וא לולב א"צ אגד אינו פוסל‬
‫את החפצא של מצוה‪ ,‬ולפיכ! פטור‪.‬‬
‫ולפי המבואר מפי הגר"מ הלוי זצ"ל נית לבאר‬
‫נמי את שיטת הרמב" בהטיל למוטלת‪ ,‬דהיינו‬
‫שבהוסי למוטלת חלי שני דיני פסול‪ ,‬א( א נתכוו‬
‫להוסי הפסול דההוספה חל בחפצא‪ ,‬ב( אמנ א‬
‫נתכוו לבטל‪ ,‬אי הפסול חל בחפצא אלא שחל‬
‫במעשה המצוה ובקיו המצוה‪ ,‬אמנ עצ החפצא‬
‫לא נפסל‪ .‬ומשו"ה בשעה שכל ח' הציצית מוטלות‬
‫יחד ולא חת! את הראשונות‪ ,‬אינו יכול לקיי את‬
‫המצוה‪ .‬ואילו בנתכוו להוסי ג א חת! את‬
‫הראשונות ונשארות רק ד' ציצית בבגד הטלית עדיי‬
‫פסולה‪ ,‬כי בהטלת הציצית על הציצית עצ החפצא‬
‫של הציצית נפסל‪ ,‬ועכשיו שחתכ החפצא של הציצית‬
‫עדיי פסול מפני הדי של תעשה ולא מ העשוי‪.‬‬
‫ומאיד! בנתכוו לבטל‪ ,‬פסול ההוספה לא חל בעצ‬

‫‪ (151‬א! לכאורה קשה לומר שהרמב" סובר שכלאי‬
‫הותרה בציצית שהרי הרמב" פסק )פ"ג מהל' ציצית הל"ז(‬
‫שא לובש כלאי בציצית בלילה דעובר על איסור שעטנז‬
‫דאורייתא‪ ,‬מכיו דלילה לאו זמ ציצית‪ ,‬שלא כהר"ת‪ .‬ומשמע‬
‫מכ! שהרמב" סובר שכלאי בציצית דחויה ולא הותרה‪.‬‬
‫ויתכ שסובר דמכיו דלילה לאו זמ ציצית חסר בו כל החפצא‬
‫של ציצית ולפיכ! אסור‪ .‬וע"ע ברמב" )ש הל"ט( שמתיר‬
‫לנשי להתעט בציצית‪ .‬והשיג עליו הראב"ד )ש( דהיא!‬
‫מותר לה ללבוש כלאי בשעה שפטורות מהמצוה‪ .‬ומשמע‬
‫מכ! שהרמב" סובר שכלאי בציצית הותרה לנשי דהוי לה‬

‫שיעורי‬

‫פב‬

‫החפצא‪ ,‬והציצית שהוסי בחפצא כשרות ה‪ ,‬אלא‬
‫שאסור ללבוש את הטלית כל זמ שלא חת! את‬
‫הראשונות מפני האיסור והפסול של בל תוסי‬
‫במעשה המצוה‪ .‬ולפיכ! א חת! את הראשונות‬
‫הטלית כשרה‪ ,‬משו דבשעת הטלת הציצית הנוספות‬
‫בטלית החפצא של ציצית עדיי הוא כשר‪ ,‬וממילא א‬
‫חת! את הראשונות אינו תעשה ולא מ העשוי‪ ,‬כי‬
‫פסול זה חל רק כשפסל את גו הציצית בפסול חפצא‪.‬‬
‫ולפ"ז א באנו לדו בדי הטיל כלאי למוטלת‬
‫ובנתכוו לבטל את הראשונות כל זמ שלא חת! את‬
‫הראשונות‪ ,‬א הוא עבר על איסור כלאי בלבישת‬
‫הבגד או לא‪ ,‬נראה שהדבר תלוי‪ ,‬שא המתיר הוי‬
‫קיו מצות הגברא אזי עבר משו שהגברא לא קיי‬
‫מצות ציצית בשעה שעבר על איסור בל תוסי‪.‬‬
‫ומאיד! א המתיר הוי עצ החפצא של ציצית דחל‬
‫בחובת המנא אזי ההיתר אכ חל‪ ,‬כי עצ החפצא‬
‫אמנ הוי ציצית דמקיימי בה חובת מנא‪ .‬ומשו‬
‫דאיסור בל תוסי פוסל רק את חובת הגברא אבל לא‬
‫את קיו חובת המנא‪ ,‬ולכ הוי חפצא של ציצית‬
‫דהותרה בה כלאי‪ .‬וע"ז אתא שמואל לחדש שבהטיל‬
‫למוטלת כשהתכוו לבטל את הראשונות ולובשה לא‬
‫עבר על איסור כלאי‪ ,‬ואע"פ שלא חת! את‬
‫הראשונות ולובשה ע כל ח' ציצית שבבגד‪ ,‬מאחר‬
‫שעצ החפצא של הציצית כשר‪ ,‬ולכ כלאי‬
‫הותרה ‪.(151‬‬

‫עכ"פ חפצא של ציצית‪ .‬וצריכי לחלק‪ ,‬דבנשי מכיו שיש‬
‫לה קיו מצוה הטלית מהווה לה חפצא של ציצית שהותרה‬
‫בו כלאי שלא כמו בלילה שאינו חפצא של ציצית כלל‪ .‬א!‬
‫קשה ע"ז מפסק הרמב" )פ"ג מהל' ציצית הל"ט( שאי נשי‬
‫מברכות על מצוות עשה שהזמ גרמא‪ ,‬ומשמע שאי לה קיו‬
‫מצוה‪ .‬וי"ל שהרמב" סובר שיש לה קיו מצוה אלא שסובר‬
‫שיש לבר! ברכת המצוה דוקא על חובת המצוה ולא על קיו‬
‫המצוה מדאמרינ "וצונו"‪ ,‬והני נשי מכיו דאינ מצוות אינ‬
‫יכולות לבר!‪ ,‬ואע"פ דמקיימות מצוה‪.‬‬

‫‪bt‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בבגדי כהונה‬

‫ד ד ע"ב‪‰
‰ΠȄ‚·· ÌȇÏÎ ÔÈ
Ú .‬‬
‫א‬

‫במס' מנחות )ד מג‪ (.‬איתא‪ :‬ת"ר הכל חייבי‬
‫בציצית כהני לוי וישראלי כו' פשיטא כו' כהני‬
‫איצטריכא ליה ס"ד אמינא הואיל וכתיב לא תלבש‬
‫שעטנז צמר ופשתי יחדיו גדילי תעשה ל!‪ ,‬מא‬
‫דלא אישתרי כלאי לגביה בלבישה הוא דמיחייב‬
‫בציצית‪ ,‬הני כהני הואיל ואישתרי כלאי לגבייהו לא‬
‫ליחייבו‪ ,‬קמ"ל נהי דאישתרי בעיד עבודה בלא עיד‬
‫עבודה לא אישתרי עכ"ל‪.‬‬
‫ופסק הרמב" )פ"י מהל' כלאי הלל"ב( ז"ל‬
‫כהני שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו‬
‫במקדש לוקי מפני האבנט שהוא כלאי ולא הותרו‬
‫בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית‬
‫עכ"ל‪ .‬והשיג עליו הראב"ד ז"ל טעה בזה שהרי אמרו‬
‫ביומא בפרק בא לו )יומא ד סט‪ (.‬כה גדול במקדש‬
‫אפילו שלא בשעת עבודה מותר‪ ,‬ומאי דקאמר מפני‬
‫האבנט שהוא כלאי אינו‪ ,‬דאטו חוש ואיפוד מי לית‬
‫בהו כלאי עכ"ל‪ .‬ובפשטות‪ ,‬ביאור המחלוקת בי‬
‫הרמב" והראב"ד שהרמב" ס"ל דכלאי בבגדי‬
‫כהונה דחויה ולא הותרה‪ ,‬ולפיכ! סובר שמותר לכה‬
‫הדיוט ללבוש האבנט שיש בו כלאי דוקא בשעת‬
‫העבודה‪ ,‬מכיו שמצות העבודה ומצות לבישת בגדי‬
‫כהונה בשעת העבודה דוחי את האיסור של‬
‫כלאי ‪ .(152‬משא"כ הראב"ד סובר שכלאי בבגדי‬
‫כהונה הותרה‪ ,‬וא"כ המתיר הוא החפצא של בגדי‬
‫כהונה‪ ,‬ולא קיו מצוות העבודה ולבישה‪ .‬ולפיכ!‬
‫מותר לכהני ללבוש בגדיה במקדש‪ ,‬ואפילו שלא‬
‫בשעת עבודה‪ ,‬משו דלובשי חפצא של בגדי כהונה‬
‫והחפצא הותרה בכלאי‪.‬‬
‫אלא דצ"ע אליבא דהראב"ד מדוע אסור לו‬

‫‪ (152‬עיי בסה"מ )מצוה ל"ג( שהרמב" מונה מצות‬
‫עשה דלבישת בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה‪ .‬ומאיד! הרמב"‬

‫שיעורי‬

‫לכה ללבוש האבנט שיש בו כלאי במדינה מחו"‬
‫למקדש‪ ,‬הרי לכאורה החפצא בגדי כהונה הוא א‬
‫במדינה‪ ,‬והחפצא של בגדי כהונה הותרה‪.‬‬
‫ונראה דהנה הדי הוא שבגדי כהונה מקדשי‬
‫את הכה בקדושת כהונה לעבודה שבמקדש‪ ,‬ומפורש‬
‫הוא ברמב" )פ"י מהל' כלי המקדש הל"ד( וז"ל וכה‬
‫גדול ששימש בפחות משמנה בגדי אלו או כה‬
‫הדיוט ששימש בפחות מארבע בגדי אלו הוא הנקרא‬
‫מחוסר בגדי ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמי‬
‫כזר ששימש שנאמר וחגרת אות אבנט והיתה לה‬
‫כהונה‪ ,‬בזמ שבגדיה עליה כהונת עליה‪ ,‬אי‬
‫בגדיה עליה אי כהונת עליה אלא הרי ה כזרי‬
‫ונאמר והזר הקרב יומת עכ"ל‪ .‬מבואר ברמב" דכה‬
‫מחוסר בגדי שעבד הריהו כזר וחייב מיתה בידי‬
‫שמי מדי זר שעבד‪ ,‬ועולה מכ! שהבגדי מקדשי‬
‫את הכה ע קדושת כהונה לעבודה שבמקדש‪ .‬ואע"פ‬
‫שיש לכה קדושת כה בגבולי לעני תרומה וברכת‬
‫כהני וכדומה‪ ,‬מ"מ במקדש בעינ קדושת כהונה‬
‫מיוחדת לעבודה שחלה רק ע"י לבישת בגדי כהונה‪.‬‬
‫וביאר רבינו מר הגר"ח זצ"ל שהדי שבגדי‬
‫כהונה מקדשי את הכה בקדושת כהונה לעבודה‬
‫אינו די בפני עצמו אלא יסודו בדי כלי שרת‬
‫שמקדשי את הראוי לו וכדאיתא בזבחי )ד פו‪.‬‬
‫וע"ע ש בד פז‪ ,(.‬ומשו דלבגדי כהונה יש חלות‬
‫קדושת כלי שרת‪ ,‬דמכיו שנתקדשו בשמ המשחה‬
‫הריה קדושי בקדושת הגו של כלי שרת‪ ,‬וכמו כל‬
‫דבר הראוי לכלי שרת שמתקדש על ידו‪ ,‬ג כה‬
‫מתקדש בקדושת כהונה לעבודה בשעה שהוא לובש‬
‫בגדי כהונה‪ .‬והנה די כלי שרת שמקדש את הראוי לו‬
‫חל רק במקדש ולא במדינה וכדאיתא בזבחי )ד‬
‫פח‪ .(.‬ומפני שבגדי כהונה מקדשי כה בקדושת‬
‫כהונה לעבודה מדי כלי שרת‪ ,‬לפיכ! א ה אינ‬

‫השיג עליו ש וסובר שלבישת בגדי כהונה אינה אלא הכשר‬
‫מצוה למצות עבודת הכה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בבגדי כהונה‬

‫מקדשי אותו בקדושת כהונה לעבודה אלא במקדש‬
‫בלבד כמו כל כלי שרת דעלמא שאינו מקדש את‬
‫הראוי לו אלא במקדש בלבד‪.‬‬
‫ויעויי בתוס' למס' סוכה )ד נ‪ .‬ד"ה ואי(‬
‫שמחלק בי קידוש כלי שרת בדבר שאינו ראוי לו לבי‬
‫קידוש כלי שרת מחו" למקדש וז"ל וא"ת הלא‬
‫צלוחית של זהב המחזקת שלשה לוגי מוקדשת היתה‬
‫כו' וא"כ היא! היו ממלאי ממי השילוח הא מיפסלי‬
‫ביוצא כיו דנתקדשו בכלי שרת כו' וכ פי' בקונטרס‬
‫בהדיא בריש שתי מדות )מנחות פז‪ (:‬גבי שולח אבל‬
‫מקדש ליפסל בלינה וביוצא כו' ומיהו אי מכא‬
‫קושיא כ"כ דאי כלי שרת מקדש בחו" עד שיכנס‬
‫לפני כו' עכ"ל‪ ,‬ותוכ דבריה שהקשה לתוס' מדוע‬
‫לא נאמר שכלי שרת מקדש דבר בחו" לפסול כמו‬
‫השולח דכלי שרת הוא ומקדש דבר שאינו ראוי לו‬
‫לפסול ולא ליקרב‪ .‬ותירצו בתוס' דשאני בחו" מבפני‬
‫כי כלי שרת בחו" אינו מקדש כלל ואילו בפני כלי‬
‫שרת מקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול‪ .‬ובביאור‬
‫החילוק אמר מר הגר"ח זצ"ל דשאני כלי שרת בחו"‪,‬‬
‫שעצ כלי השרת אינו ראוי ש לשרת‪ ,‬ולכ בחו" אי‬
‫לו כח לקדש ואפילו לפסול‪ ,‬משא"כ כלי שרת בפני‪,‬‬
‫שכלי שרת בפני ראוי לשרת ככלי שרת‪ ,‬ולכ מקדש‬
‫בפני אפילו דבר שאינו ראוי לו לפסול ולא ליקרב‪.‬‬
‫וחזינ מדברי הגר"ח זצ"ל דכלי שרת אינו חפצא דכלי‬
‫שרת אלא בפני‪ ,‬ואילו בחו" אינו חפצא דכלי שרת‬
‫כלל‪ ,‬ולכ בחו" אינו מקדש אפילו לפסול ‪.(153‬‬
‫וכמו די כלי שרת שאינו חפצא דכלי שרת‬
‫במדינה אלא במקדש בלבד‪ ,‬ה"ה בגדי כהונה שדינ‬
‫ככלי שרת‪ ,‬שאינ חפצא של בגדי כהונה אלא בתו!‬
‫המקדש בלבד ולא במדינה‪ .‬ולפיכ! אי בגדי כהונה‬
‫מקדשי כה לעבודה כשלובש במדינה כדי כלי‬
‫שרת בחו" שאינו מקדש כלל‪ ,‬כי בחו" אינו חפצא‬
‫דכלי שרת‪ ,‬וה"ה הבגדי שאינ חפצא דבגדי כהונה‬

‫‪ (153‬ע"ע בס' מנחת אברה למס' זבחי )ד פח‪.(.‬‬

‫שיעורי‬

‫פד‬

‫בחו"‪ ,‬ולפיכ! בחו" אינ מקדשי הכה לעבודה‬
‫כלל‪.‬‬
‫ולפי"ז מבואר היטב שיטת הראב"ד שסובר‬
‫שאי לכה היתר ללבוש בגדי כהונה במדינה מכיו‬
‫שיש בה שעטנז‪ ,‬ואע"פ שכלאי הותרה בחפצא‬
‫דבגדי כהונה‪ ,‬היינו רק בבגדי כהונה שלובש במקדש‬
‫כי במקדש הריה חפצא דבגדי כהונה דהותרה בה‬
‫כלאי‪ ,‬משא"כ במדינה שלא חל הש בגדי כהונה‬
‫בחפצא‪ ,‬ולכ לא הותרה ש כלאי‪.‬‬
‫ובדר זו מבואר נמי השקלא וטריא שבתוס'‬
‫)מס' מנחות ד מ‪ :‬ד"ה תכלת( וז"ל ועוד אומר ר"ת‬
‫דבגדי כהונה נמי שלא בעיד עבודה שרי והרי קאמר‬
‫נהי דבעיד עבודה אישתראי כלומר המיוחדי‬
‫לעבודה‪ ,‬שלא בעיד עבודה כלומר אות שאינ‬
‫מיוחדי לעבודה לא אישתראי‪ ,‬וכ מוכח בתוספתא‬
‫דכלאי דתניא בגדי כהונה ובגדי כה גדול אי בה‬
‫משו כלאי‪ ,‬בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב‪ ,‬במקדש‬
‫בי לשרת בי שלא לשרת פטור‪ ,‬וצ"ע אי לילה דומה‬
‫למדינה דחייב‪ ,‬וי"ל דחייב מדרבנ כו' אלא נראה טפי‬
‫דחייב מדאורייתא‪ ,‬ואי לדמות מקומות )ר"ל מקדש‬
‫בלילה( למדינה‪ ,‬דבמדינה ליכא שו היתר כו' עכ"ל‪.‬‬
‫אליבא דר"ת כלאי הותרה בבגדי כהונה שלא בשעת‬
‫עבודה וא בלילה‪ .‬ותוס' שקלו וטרו הא מדאורייתא‬
‫הותרה א במדינה כמו במקדש בלילה או לא‪ .‬ונראה‬
‫דהא דדנו בתוס' הוא בהגדרת חלות הש חפצא של‬
‫בגדי כהונה שהותרה בו כלאי‪ .‬דהא בגדי כהונה‬
‫שהכה לובש בלילה מקדשי אותו בקדושת כהונה‬
‫שבמקדש שיהיה ראוי לעבודה‪ ,‬ואילו במדינה אי‬
‫הבגדי מקדשי אותו כלל‪ .‬וא החפצא של בגדי‬
‫כהונה בעלמא בלי הכח לקדש את הכה הותרה א‬
‫במדינה הותרה‪ .‬מאיד! א רק חפצא של בגדי כהונה‬
‫המקדישי את הכה בקדושת כהונה שבמקדש‬
‫הותרה‪ ,‬כלאי בבגדי כהונה אסור במדינה‪ .‬והתוס'‬

‫‪dt‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫כלאי בבגדי כהונה‬

‫שיעורי‬

‫מסיקי דנראה טפי לחלק בי מדינה שאסור ובי‬
‫לילה שהותרה‪.‬‬

‫בלבישת הבגדי ג שלא בשעת עבודה והוא שדוחה‬
‫את האיסור של כלאי‪.‬‬

‫והראב"ד השיג על הרמב" מגמרא מפורשת‬
‫במס' יומא המתרת לכ"ג ללבוש בגדיו כל היו‬
‫במקדש אפילו שלא בשעת עבודה ואע"פ שיש בה‬
‫כלאי‪ .‬וכ נמי משמע מהרמב" עצמו בהל' כלאי‬
‫שאוסר לכהני ללבוש בגדיה שלא בשעת עבודה‬
‫משו האבנט‪ ,‬ואינו מזכיר שהאיסור חל נמי בכ"ג‪.‬‬
‫וכ א מדויק מהרמב" בפ"ח מהל' כלי המקדש‬
‫)הלי"ב( שכתב וז"ל אסור לכה הדיוט ללובשו )ר"ל‬
‫האבנט( אלא בשעת עבודה כו' עכ"ל‪ ,‬ומשמע שכ"ג‬
‫מותר‪ ,‬וצ"ע מ"ש כ"ג מכה הדיוט‪.‬‬

‫ומר הגר"ח הלוי זצ"ל אמר שיש לומר א‬
‫ביאור אחר‪ ,‬דבנוגע לכ"ג פסק הרמב" בפ"ה מהל'‬
‫כלי המקדש )הל"ז( וז"ל ובית יהיה לו מוכ במקדש‬
‫והוא הנקרא לשכת כ"ג‪ ,‬ותפארתו וכבודו שיהיה יושב‬
‫במקדש כל היו ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או‬
‫שעה או שתי ביו עכ"ל‪ .‬ויוצא איפוא מהרמב"‬
‫שיש קיו מצוה לכ"ג להיות במקדש כל היו‪,‬‬
‫ופשיטא שלצור! קיו זה הכ"ג חייב ללבוש בגדי‬
‫כ"ג‪ ,‬כי בזמ שבגדיו עליו כהונתו עליו‪ .‬ולפי"ז כ"ג‬
‫שלובש בגדי כהונה במקדש כל היו מקיי קיו‬
‫מצוה כל זמ שהוא במקדש ‪ ,(154‬ומשו"ה הותרה לו‬
‫כלאי כל זמ שהוא במקדש‪ ,‬בי בשעת עבודה ובי‬
‫שלא בשעת עבודה‪ .‬משא"כ כה הדיוט שאינו מקיי‬
‫מצוה בהיותו במקדש לפיכ! אי לו קיו לבישה‬
‫והיתר כלאי אלא בשעת עבודה בלבד בשעה שמקיי‬
‫מצות לבישת בגדיו לצור! העבודה‪.‬‬

‫ועיי בשו"ת בית הלוי )סי' ג' אות ב'( שכתב‬
‫דשאני כ"ג מכה הדיוט משו שהרמב" סובר‬
‫שבזמ שהכ"ג לובש שמונת הבגדי שלו הצי" מרצה‬
‫על הטומאה שבמקדש וכשאינו לובש כל בגדי הזהב‬
‫אי הצי" מרצה )פ"ד מהל' ביאת המקדש הל"ח(‪,‬‬
‫ומאחר שלבישת שמונת הבגדי גורמת ריצוי צי"‬
‫ממילא יש קיו מצוה בלבישת והוא שדוחה את‬
‫האיסור דכלאי ואפילו בשעה שאינו עובד עבודה‪.‬‬
‫משא"כ כה הדיוט שהמצוה המוטלת עליו הוא‬
‫ללבוש בגדי כהונה שלו בשעת העבודה כדי להכשיר‬
‫את העבודה‪ ,‬ושלא בשעת עבודה אינו מקיי מצות‬
‫לבישת הבגדי ואז אי לו היתר ללובש ולדחות את‬
‫האיסור של כלאי‪.‬‬
‫והוסי הגר"מ הלוי זצ"ל על דברי זקנו הבית‬
‫הלוי זצ"ל שיש צור! אחר בלבישת בגדי כהונה גדולה‬
‫אפילו שלא בשעת עבודה‪ ,‬והוא כדי שיהיה מוכ‬
‫לשאלת אורי ותומי‪ .‬ומפני כ! יש לו קיו מצוה‬

‫‪ (154‬ובכ! נראה לתר" את תמיהת הגרי"ז זצ"ל שדייק‬
‫מהרמב" ומהגמרא שמותר לכ"ג ללבוש ח' בגדיו בהר הבית‪,‬‬
‫והקשה שהרי אינו מקו עבודה‪ .‬והתירו" הוא כי קיו הלבישה‬
‫דכ"ג לכבוד ולתפארת מתקיימת בכל בית המקדש כולל הר‬

‫ב‬

‫שיטת הרמב" היא שלבישת שמונת בגדי כ"ג‬
‫מחנכת כה גדול )פ"ד מהל' כלי מקדש הלי"ג(‪ ,‬ואינו‬
‫פוסק כאביי )ביומא ד יב‪ (.‬שאמר שכה גדול מתחנ!‬
‫בלבישת הבגדי דוקא ביחד ע עבודה‪ ,‬כגו שמהפ!‬
‫בצינורא‪ ,‬אלא סובר דרבוי בגדי לבדו מחנ!‪.‬‬
‫אמנ צ"ע מדבריו בפ"א מהל' עבודת יוה"כ‬
‫)הל"ג( שפסק וז"ל שבעת ימי קוד ליוה"כ מפרישי‬
‫כ"ג מביתו ללשכתו שבמקדש כו' ומתקיני לו כ"ג‬
‫אחר שא יארע בזה פיסול יעבוד האחר תחתיו‪ .‬בי‬
‫שאירע בו פיסול קוד תמיד של שחר בי שאירע בו‬

‫הבית ולא שיי! לדיני עבודה‪ .‬ועיי בחידושי מר רי"ז הלוי‬
‫זצ"ל למס' יומא )ד כג(‪ .‬ועיי בסה"מ לרמב" מצות עשה‬
‫ל"ג שכ' וז"ל שלבישת בגדי אלו היא מצות עשה וכו' והוא‬
‫)ר"ל הכה גדול( שילבש בגדי אלו תמיד במקדש עכ"ל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫איסורי לבישה ושהייה בכלאי‬

‫פיסול אחר שהקריבו קרבנו זה שנכנס תחתיו אינו‬
‫צרי! חינו! אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה‬
‫שפסק בה הראשו עכ"ל‪ .‬וקשה שהרי בגמרא )ש‬
‫ביומא ד יב‪ (.‬אמר רב אדא בר אהבה דלמ"ד אבנטו‬
‫של כ"ג לא זה הוא אבנטו של כה הדיוט מחנכי את‬
‫הכ"ג באבנט‪ ,‬כלומר שמתחנ! להיות כ"ג ע"י לבישת‬
‫ד' בגדי לב ביוה"כ וכדכתב ש רש"י )ד"ה זהו‬
‫אבנטו( וז"ל איכא היכירא ביו הכיפורי באבנט לפי‬
‫שאבנטו של כ"ג משתנה ביוה"כ להיות של בו"‬
‫עכ"ל‪ ,‬ר"ל דבכל השנה כולה האבנט דכה גדול הוא‬
‫משל שעטנז כמו אבנטו של כה הדיוט‪ ,‬וביוה"כ לבדו‬
‫האבנט דכ"ג שבבגדי לב מבו" הוא ואינו משעטנז‪,‬‬
‫ולפיכ! בלבישת בגדי לב דיוה"כ מתחנ! להיות כ"ג‪.‬‬
‫וא"כ מאחר שהרמב" פסק שאבנטו של כה הדיוט‬
‫אינו אבנטו של כ"ג )פ"ח מהל' כלי המקדש הל"ב(‪,‬‬
‫למה לא פסק שלבישת בגדי לב ביוה"כ מחנכת את‬
‫הכ"ג‪ ,‬ומדוע פסק שרק עבודתו מחנכתו ולא לבישת‬
‫בגדי הלב‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫פו‬

‫משו דרק אז יש קיו לבישת בגדי כהונה שדוחה‬
‫האיסור של שעטנז‪ .‬ומשו"ה פסק שאי לבישת בגדי‬
‫לב מחנכת כ"ג ביוה"כ אלא עבודתו מחנכתו‪ ,‬משו‬
‫דבלי עבודה אי שו חלות לבישה בבגדי כהונה‬
‫דעלמא‪ ,‬דהיינו בבגדי לב‪ .‬ואי הכי נמי שבשעת‬
‫עבודה הריהו מתחנ! משני טעמי‪ ,‬מטע כי עבודתו‬
‫מחנכתו‪ ,‬ומטע שיש קיו לבישת בגדי לב בשעת‬
‫העבודה שמחנכתו‪ .‬והרמב" נקט את הטע של‬
‫עבודתו מחנכתו‪ ,‬מכיו שאי בכ! נ"מ למעשה‪ ,‬ולא‬
‫הזכיר את הטע השני שמתחנ! א משו עצ‬
‫לבישת בגדי הלב בשעת העבודה‪.‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ד ע"ב‪‰Èȉ˘Â ‰˘È·Ï ȯÂÒȇ .'Ó‚ .‬‬
‫·‪ÌȇÏÎ‬‬
‫א‬

‫עיי במס' מכות )ד כא‪$.‬כא‪ (:‬וז"ל אמרו לו אל‬
‫תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת‬
‫ואחת כו' אמר רב ביבי אמר רב אסי לא פושט ולובש‬
‫ממש אלא אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו כו'‬
‫רב אשי אומר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט‬
‫וללבוש חייב ע"כ‪ .‬ולכאורה נית לפרש את מחלוקת‬
‫דפליגי ביסוד האיסור של לבישת שעטנז ‪ $‬דאליבא‬
‫דרב ביבי האיסור הוא מעשה הלבישה ואילו אליבא‬
‫דרב אשי יש איסור על הגברא שלא יהא לבוש‬
‫בשעטנז‪ ,‬ולפיכ! לרב ביבי לוקה רק על מעשה לבישה‬
‫ואילו אליבא דרב אשי לוקה א על שהייה‪.‬‬

‫ותיר‪ +‬מר הגר"ח זצ"ל שהרמב" אינו פוסק‬
‫כמו רב אדא בר אהבה ‪ ,(155‬והרמב" סובר שריבוי‬
‫בגדי מקדש ומחנ! כ"ג רק כשלובש בגדי זהב אבל‬
‫לא כשלובש בגדי לב‪ .‬והביאור בזה משו דהרמב"‬
‫סובר שלבישת בגדי זהב במקדש מהוה קיו מצוה כי‬
‫"תפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היו" )פ"ה‬
‫מהל' כלי המקדש הל"ז(‪ ,‬וג משו שבשעה שלובש‬
‫בגדיו יש ריצוי צי"‪ ,‬וכדמבואר בבית הלוי הנ"ל‪.‬‬
‫משא"כ בשעה שלובש בגדי לב אי רצוי צי"‪ ,‬וא‬
‫אי קיו לבישת בגדי "לכבוד ולתפארת" כמו שיש‬
‫בלבישת בגדי זהב‪ .‬ומשו"ה סובר הרמב" שרק‬
‫בלבישת שמונה בגדי מתחנ! כ"ג‪ ,‬משא"כ כשלובש‬
‫בגדי לב ביוה"כ‪ .‬ובכ! דומה כ"ג הלובש בגדי לב‬
‫ביוה"כ לכה הדיוט כל השנה שמקיי קיו עשה‬
‫דלבישה רק בשעת עבודה‪ .‬והרמב" לשיטתו שפסק‬
‫שמותר לכה הדיוט ללבוש שעטנז רק בשעת עבודה‪,‬‬

‫א פירוש זה אינו נראה דהא במס' ברכות )ד‬
‫יט‪ (:‬איתא שהמוצא כלאי בבגדו פושטו אפי' בשוק‪,‬‬
‫וחזינ להדיא דלכ"ע יש חלות איסור ג בשהייה‪,‬‬
‫כשהגברא לבוש בשעטנז‪ .‬ויעויי בתוס' למס' שבועות‬
‫)ד יז‪ .‬ד"ה או( שעמדו על זה‪ ,‬והביאו שני מהלכי‬

‫‪ (155‬כנראה שלהרמב" כשהגמרא מסיקה שעבודתו‬

‫מחנכתו דחתה את תירוציה של רב אדא בר אהבה ושל אביי‪.‬‬

‫‪ft‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫איסורי לבישה ושהייה בכלאי‬

‫וז"ל וי"ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת‬
‫לאשמועינ חידוש של שהייה אלא לאשמועינ‬
‫דבהכנסת בית אונקלי חייב אע"פ שאינו לובש כל‬
‫המלבוש‪ ,‬א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משו דהוי‬
‫לאו שאי בו מעשה וכו' ורב אשי דפליג עליה הת‬
‫וחשב שהייה כמעשה כיו דתחילת הלבישה ע"י‬
‫מעשה כו' עכ"ל‪ .‬אליבא דהמהל! הראשו שבתוס'‬
‫אי מחלוקת בי רב ביבי לבי רב אשי‪ .‬ואליבא‬
‫דהמהל! השני חלוקי רק א לוקי או לא‪ ,‬משו‬
‫די"ל דשהייה נחשבת ללאו שאי בו מעשה שאי‬
‫לוקי עליו‪ .‬ולפיכ! סובר רב ביבי שאינו לוקה‪ ,‬ולרב‬
‫אשי לקי משו שסובר שמצרפי את מעשה הלבישה‬
‫ע השהייה להחשיבו ללאו שיש בו מעשה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫כי לוקה על השהייה עצמה בלי צירו למעשה‬
‫הלבישה הראשונה ‪.(156‬‬
‫ובשיטת רב ביבי יתכ לומר שחולק על זה‪,‬‬
‫וסובר שלאו שאי בו מעשה שאי לוקי עליו תלוי‬
‫במעשה העבירה בפועל‪ ,‬ולא בעצ גופו וחלות ש‬
‫של האיסור‪ ,‬ומשו"ה סובר שאינו לוקה על השהייה‪,‬‬
‫משו דבפועל חסר בו מעשה‪.‬‬
‫א"נ י"ל שרב ביבי סובר שאע"פ שנחשב ללאו‬
‫שיש בו מעשה אי לוקי עליו משו שחסרה התראה‪,‬‬
‫ואי מלקות בלי התראה‪ .‬כלומר‪ ,‬דבהתראה בעלמא‬
‫בעינ שיתרו אותו בשב ואל תעשה לא לעשות את‬
‫העבירה ‪ $‬כגו "אל תאכלו חמ"" או "אל תחלל‬
‫שבת" ‪ $‬שאומרי למותרה להימנע מלעשות את‬
‫מעשה העבירה‪ .‬אבל כשהוא לבוש ושוהה בשעטנז‬
‫יצטרכו להתרות אותו בקו ועשה ולומר לו "פשוט‬
‫את השעטנז"‪ ,‬שיצטר! לעשות מעשה כדי לא לעבור‬
‫על העבירה דשעטנז‪ .‬והתראה בקו ועשה בכה"ג לא‬
‫שמה התראה‪ .‬ורב אשי חולק עליו בדי זה‪ ,‬וס"ל‬
‫דהוי' התראה א כשמתרי אותו לעשות פעולה בקו‬
‫ועשה‪.‬‬

‫אמנ לפי המהל! השני שבתוס' נראה‬
‫שדבריה אמורי כשהלבישה הראשונה היתה‬
‫באיסור‪ ,‬שאז מצרפי את מעשה הלבישה ע השהייה‬
‫לאח"כ ללקות עליה‪ .‬א! כשמעשה הלבישה‬
‫הראשונה היתה בהיתר‪ ,‬כגו שלבש כלאי בציצית‬
‫שהוא מותר‪ ,‬ונפסלו הציצית אח"כ ושהה בלבישת‬
‫השעטנז מסתבר שלא ילקה‪ ,‬כי הלבישה הראשונה‬
‫היתה בהיתר‪ ,‬ועל השהייה דאיסור לבדה אינו לוקה‬
‫משו שאי בה מעשה‪.‬‬

‫ב‬

‫אמנ יתכ פירוש אחר בשיטת רב אשי הסובר‬
‫שלוקי על שהייה דס"ל דהא דאי לוקי על לאו שאי‬
‫בו מעשה רק כשגופו של האיסור מוגדר כמי שאי בו‬
‫מעשה‪ ,‬כגו איסורי דיבור ונותר שבעצ האיסור ליכא‬
‫מעשה‪ .‬בר כשגופו של האיסור יש בו מעשה‪ ,‬כגו‬
‫האיסור דלבישת שעטנז שלבישה מהוה מעשה‪ ,‬לוקה‬
‫א על שהייה‪ ,‬ואע"פ שאינו עושה מעשה בפועל‪.‬‬
‫ולפיכ! לוקי על שהיית שעטנז משו שעצ חלות‬
‫ש האיסור יש בו מעשה‪ ,‬דהיינו לבישה‪ .‬ולפי"ז‬
‫אפילו באופ שלבש לכתחילה את השעטנז בהיתר‪,‬‬
‫כגו שלבש כלאי בציצית ואח"כ נפסלו‪ ,‬ג"כ ילקה‪,‬‬

‫כתב הרמב" )פ"י מהל' כלאי הל"ל( וז"ל‬
‫הלובש כלאי או המתכסה בו לוקה‪ ,‬היה לבוש‬
‫בכלאי כל היו כולו אינו לוקה אלא אחת‪ .‬הוציא‬
‫ראשו מ הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע"פ‬
‫שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת‪.‬‬
‫בד"א שהוא חייב אחת כל היו כשהתרו בו התראה‬
‫אחת‪ .‬אבל א התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא‬
‫לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו‬
‫הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה‬
‫ואע"פ שלא פשט עכ"ל‪ .‬ויעויי ש בכס משנה‬
‫שהעיר וז"ל ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שא‬

‫‪ (156‬עיי עוד ברשימות שיעורי למס' שבועות חלק א'‬

‫עני לאו שאי בו מעשה אותיות א‪$‬ג וי"א‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫איסורי לבישה ושהייה בכלאי‬

‫הוציא ראשו והחזירו כמה פעמי חייב על כל אחת‬
‫ואחת אע"פ שלא התרו בו אלא פע אחת כו' וזה‬
‫דבר תימה דמ"ש שא אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית‬
‫אחר שאינו לוקה אלא על הכזית שהתרו כו' עכ"ל‪.‬‬
‫ועוד עיי במשנה מכות )ד כא‪ (.‬ז"ל נזיר שהיה‬
‫שותה יי כל היו אי חייב אלא אחת ע"כ‪ ,‬וצ"ע מ"ש‬
‫שעטנז דבהוציא ראשו והחזירו חייב על כל א' וא'‪.‬‬
‫ונראה דבשתיית כמה רבעיות יי או באכילת‬
‫כמה זיתי חלב כל השתיות והאכילות מצטרפי ביחד‬
‫לשתייה אחת ארוכה ולאכילה אחת ארוכה המהוה‬
‫מעשה עבירה א'‪ ,‬ולפיכ! אינו לוקה אלא אחת‪.‬‬
‫משא"כ כשפשט ולבש שעטנז כמה פעמי‪,‬‬
‫שהפשיטות מבטלות את הצירו שבי הלבישות‪,‬‬
‫שא"א להחשיב ללבישה אחת ארוכה‪ ,‬ולכ כל‬
‫לבישה ולבישה מהוה מעשה עבירה בפני עצמו‪,‬‬
‫ולפיכ! פסק הרמב" שלוקי על כל א' וא' בפני‬
‫עצמו‪ .‬ואע"פ שהתרו אותו רק פע א' לפני הלבישה‬
‫הראשונה ההתראה מצטרפת לכל לבישה ולבישה‬
‫בעצמה ולוקי על כל א' וא' כעבירה בפני עצמה‪.‬‬
‫משא"כ די שהייה דומה לאכילה‪ ,‬שרק א התרו כמה‬
‫פעמי לוקה על כל א' וא'‪ ,‬משו דבהתראה אחת‬
‫לבדה כל השהיות מצטרפות לשהייה אחת ארוכה כמו‬
‫אכילה אחת ארוכה ולוקה רק פע אחת בלבד‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫פח‬

‫ז"ל אמר רמי בר חמא‪ :‬לא נצרכה אלא לטלית שכולה‬
‫תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דהכנ מי כנ‬
‫ואי אקדי לב ברישא לית ל בה‪ .‬אמר רבא מידי‬
‫ציבעא קא גרי עכ"ל‪ .‬ובפשטות רבא דוחה כל הדי‬
‫של צבע מההלכה של מי כנ‪ ,‬ובאמת שיטת רש"י‬
‫צ"ע‪ ,‬וכמו"כ צ"ע ברמב" דלכאורה סובר כרש"י‬
‫)פ"ב מהל' ציצית הל"ח( וז"ל טלית שהיא כולה‬
‫אדומה או ירוקה או משאר צבעוני עושה חוטי לב‬
‫שלה כעי צבעה א ירוקה ירוקי א אדומה אדומי‬
‫כו'‪ ,‬עיי בכס משנה שהארי! בהבנת שיטתו ‪.(157‬‬
‫ונראה דהנה שנינו בברייתא וז"ל טלית שכולה‬
‫תכלת כל מיני צבעוני פוטרי בה עכ"ל )מנחות ד‬
‫מא‪ (:‬ופירש רש"י וז"ל פוטרי בה לשו לב דכיו‬
‫דמי כנ ליכא לקיומי בה עכ"ל )ד"ה כל מיני‬
‫צבעי(‪ .‬לדעת רש"י די מי כנ אינו מתקיי כלל‬
‫בטלית שכולה תכלת‪ ,‬משו דרק בבגדי מצבעי‬
‫אחרי אפשר לקיי די מי כנ המחייב לצבוע את‬
‫חוטי הלב בצבע הבגד ולהוסי על החוטי האלו‬
‫פתיל תכלת‪ .‬א! בטלית שכולה תכלת‪ ,‬א נדרוש‬
‫שחוטי הציצית יהיו ממי כנ כצבע הבגד‪ ,‬כל‬
‫החוטי יהיו משל תכלת‪ ,‬והתורה באמרה "ונתנו על‬
‫ציצית הכנ פתיל תכלת" )במדבר טו‪ :‬לח(‪ ,‬הבדילה‬
‫בי פתיל תכלת ליתר החוטי‪ .‬ועוד שנינו )ש( ז"ל‬
‫טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר עכ"ל‪,‬‬
‫ופירש רש"י וז"ל ודבר אחר לש לב עכ"ל‪ .‬הרי‬
‫מפורש ברש"י שאי להשתמש בחוטי תכלת כדי‬
‫לקיי מצות לב‪ ,‬וממילא טלית שכולה תכלת‬
‫מופקעת מדי מי כנ‪.‬‬

‫ש‪ .Û
Î ÔÈÓ .'Ó‚ .‬קיימת מחלוקת בי‬
‫הראשוני בדי צבע הציצית‪ .‬שיטת רש"י )מנחות ד‬
‫מא‪ :‬ד"ה מיתיבי כו'( שצבע הציצית צרי! להיות‬
‫בצבע של הטלית‪ ,‬וז"ל א אדומה היא יטיל בה שני‬
‫חוטי אדומי ושני חוטי תכלת וכ שאר גווני‬
‫עכ"ל‪ .‬ובפשטות טעמו הוא משו די מי כנ‪.‬‬
‫ומאיד! תוס' חולקי עליו )ש בד"ה אי פוטר בה‬
‫אלא מינה( וז"ל ותימא מידי ציבעא קגרי עכ"ל‪.‬‬
‫וכוונת להקשות על רש"י מגמרא במנחות )ד לח‪(:‬‬

‫ויוצא שרש"י סובר שאי אפשר לקיי את הדי‬
‫של מי כנ בבגד שכולו תכלת‪ ,‬וחייבי לתלות בו‬
‫א חוטי שאינ משל תכלת‪ ,‬א! אי זה לש קיו‬
‫די מי כנ‪ ,‬כי א כדי שיהיו בה שני מיני חוטי‪,‬‬

‫‪ (157‬והראב"ד בהשגתיו )ש( מתר" את קושית התוס'‬
‫על רש"י והרמב"‪ ,‬ומבאר שאי צבע תכלת מחייב לאקדומי‪,‬‬

‫אמנ בטלית מצבע אחר יש חיוב שצבע הציצית יהיה צבע‬
‫הטלית מדי מי כנ‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬

‫‪ht‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫איסורי לבישה ושהייה בכלאי‬

‫וכמו שכתב )מא‪ :‬ד"ה כל מיני צבעי( וז"ל דכיו‬
‫דמי כנ ליכא לקיומי בה‪ ,‬אי ל! לחזור אחר לב‪,‬‬
‫אלא שיהו בה שני מיני עכ"ל‪ .‬ומתו! דבריו מוכרח‪,‬‬
‫שיש שני קיומי נפרדי בדי חוטי הלב‪ .‬יש די א'‬
‫המחייב לתלות חוטי ממי הכנ‪ ,‬וישנו די שני‬
‫להטיל חוטי שאינ תכלת‪ .‬וממילא בטלית שכולה‬
‫תכלת א על פי שאי אפשר לקיי בה את הדי של‬
‫מי כנ‪ ,‬מ"מ חייב להטיל בה שני מיני חוטי‪ ,‬של‬
‫תכלת ושל צבע אחר‪.‬‬
‫ולאור הנ"ל קושיית התוספות על פרש"י‬
‫מיושבת‪ .‬רבא שאמר "מידי ציבעא קא גרי" עוסק‬
‫בטלית שכולה תכלת‪ ,‬ורש"י מודה שדי מי כנ אינו‬
‫מחייב צביעת החוטי כמי הכנ בטלית שכולה‬
‫תכלת‪ .‬וא כ לגבי טלית זו בלבד אמר רבא שצבע‬
‫החוטי אינו גור‪.‬‬
‫על כל פני‪ ,‬רש"י והרמב" סבורי שדי מי‬
‫כנ מתקיי בחוטי מצבע הטלית‪ .‬אול בעלי‬
‫התוספות )מא‪ :‬ד"ה אי‪ ,‬בתירו" השני( חולקי‪,‬‬
‫ולשיטת די מי כנ מחייב רק לעשות חוטי ממי‬
‫הבגד‪ ,‬א! אינו מחייב צבע הבגד‪ ,‬וכטענת רבא "מידי‬
‫ציבעא קא גרי"‪ .‬ולשיטת התוספות אי די שמחייב‬
‫צביעת החוטי בצבע הטלית‪ ,‬א! לכאורה ג אי שו‬
‫איסור בצביעת החוטי‪ .‬וא כ ג בעלי התוספות‬
‫יודו שאפשר להטיל חוטי הצבועי כצבע הבגד‪ ,‬וכ!‬
‫לכאורה ראוי לנהוג בלובש בגד צבוע כדי לצאת ג‬
‫את שיטת רש"י וג את שיטת בעלי התוספות‪ .‬אול‬
‫הרמ"א )או"ח ט'‪ :‬ה'( הקפיד על חוטי לבני ג‬

‫‪ (158‬רש"י פירש את המשנה בברכות )ט‪ (:‬באופ אחר‪,‬‬
‫א! תוספות ש פירשו על פי הירושלמי‪ ,‬עיי במנחות )מג‪(:‬‬
‫תוס' ד"ה בי‪ .‬ג על פי הקבלה בעינ לב דווקא‪ ,‬עיי ברעיא‬
‫מהימנא סו פרשת שלח‪.‬‬
‫‪ (159‬המחבר )או"ח סימ ט' סעי ה'( פסק שיש לצבוע‬

‫שיעורי‬

‫כאשר הטלית צבוע בצבע אחר‪ ,‬ודבריו טעוני ביאור‪.‬‬
‫ונראה להסביר את דברי הרמ"א על פי דברי‬
‫הירושלמי בברכות‪ ,‬בהא דתנ )פ"א מ"ב( מאימתי‬
‫קורי את שמע בשחרית משיכיר בי תכלת ללב‪ ,‬ז"ל‬
‫כיני מתניתי בי תכלת שבה ללב שבה‪ ,‬ומה טעמו‬
‫דרבנ‪" ,‬וראית אותו" ‪ $‬מ הסמו! לו עכ"ל‪ .‬מדברי‬
‫אלו משמע שמ התורה החוטי צריכי להיות בכל‬
‫אופ בצבע לב ממש וכדנלמד מהפסוק "וראית‬
‫אותו" ‪ .(158‬ובדר! זו אנו יכולי לפרש את דברי‬
‫הרמ"א‪ ,‬שנוקט כשיטת בעלי התוספות ואינו מחייב‬
‫לצבוע את החוטי בצבע הטלית‪ ,‬ומאיד! גיסא‬
‫מקפיד על ציציות בצבע לב ‪ ,(159‬אפילו כאשר‬
‫הטלית היא בצבע אחר‪.‬‬
‫ד ד ע"ב‪ .ÌÈ˙˘ÙÏ ¯Óˆ ÂÏÈÙ‡„ .'Ó‚ .‬יעויי‬
‫בגמ' מנחות )ד מ‪ (.‬ת"ר סדי בציצית ב"ש פוטרי‬
‫וב"ה מחייבי והלכה כדברי ב"ה‪ .‬א"ר אליעזר ב"ר‬
‫צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלי אינו אלא מ‬
‫המתמיהי‪ ,‬אמר רבי א"כ למה אסרוהו כו' רב זירא‬
‫אמר גזירה משו כסות לילה עכ"ל‪ .‬ועיי ש ברש"י‬
‫)ד"ה ב"ש פוטרי(‪ ,‬ובתוס' )ד"ה סדי בציצית( כתבו‬
‫וז"ל משמע מתו! פירוש הקונטרס דציצית דכלאי‬
‫הוא דאסרינ עכ"ל‪ ,‬ומפרשי דאליבא דרש"י‪ ,‬לב"ש‬
‫דלית להו סמוכי שיתיר כלאי בציצית‪ ,‬אעפ"כ בגד‬
‫פשתי חייב בלב דב"ש אוסרי רק תכלת בפשתי‬
‫דהוי שעטנז‪ .‬ולרש"י הא דנקטו בית שמאי לשו פטור‬
‫ולא לשו איסור הוא משו דב"ש ס"ל כמ"ד ציצית‬
‫חובת מנא הוא וא כלי שבקופסא בעלמא חייב‬

‫את החוטי כצבע הבגד‪ .‬ובבאר הגולה ובביאור הגר"א משמע‬
‫שפסק זה הוא על פי שיטת רש"י והרמב"‪ ,‬א! הט"ז )ס"ק ז'(‬
‫פירש שהוא מדי נוי וכדביארו התוספות‪ .‬ולמעשה נוהגי‬
‫שהטלית תהיה לבנה‪ ,‬כדי לקיי ג את דברי המחבר וג את‬
‫דברי הרמ"א‪ ,‬עיי בב"ח‪ ,‬בט"ז ס"ק ח' ובמג אברה ס"ק ו'‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ד ע"ב‬
‫איסורי לבישה ושהייה בכלאי‬

‫בציצית‪ ,‬וס"ל דא כלי קופסא שהוא פשט פטור‬
‫מתכלת כיו דא"א ללובשו‪ .‬ויוצא אליבא דרש"י דס"ל‬
‫לב"ש שסדי חייב בלב ופטור מתכלת מדאורייתא‪.‬‬
‫אמנ יעויי בהמאור הקט )למס' שבת פרק‬
‫שני ד יא‪$:‬יב‪ .‬בדפי הרי" דפוס ווילנא( דס"ל שכמו‬
‫דסדי פטור מתכלת ה"ה דפטור מלב‪ ,‬וז"ל ומפורש‬
‫בגמרא דהת שרייה ר' זירא לסדיניה ואמר הדבר כי‬
‫עיקר האיסור משו חוטי התכלת הוא שנאסרו‬
‫הציצית בסדי אי משו קלא איל אי משו שמא‬
‫יקרע סדי בתו! ג' ויתפרנו אי משו גזירת כסות לילה‬
‫וכדמפרש הת וכיו שמצות התכלת ולב תלוי זו בזו‪,‬‬
‫אפילו למ"ד אי מעכבות זו את זו‪ ,‬הואיל ונאסרה‬
‫התכלת בסדי נאסרה לב עמה‪ ,‬משו דתרוייהו‬
‫ציצית נינהו‪ ,‬ואי ל! להפריש ביניה שתהא מחייב‬
‫את הסדי בלב ואוסרו בתכלת‪ ,‬נמצא זה מצוה וזה‬
‫אסור‪ ,‬דבר זה רחוק מאד ואי הדעת סובלתו כו'‬
‫עכ"ל‪ .‬ושיטתו דאפילו למ"ד תכלת ולב אינ מעכבות‬
‫זו את זו היינו בקיו המצוה ‪ $‬כלומר שאד הלובש‬
‫בגד ע ציצית לב בלי תכלת מקיי מצוה‪ .‬אמנ‬
‫היינו דוקא בבגד שמחויב בי בתכלת ובי בלב דאז‬
‫נית ללבוש ציצית לב אע"פ שאינו לובש תכלת‪ .‬מ"מ‬
‫אי אפשר לחלק ביניה בעצ החפצא המחייב‪,‬‬
‫ולפיכ! חפצא של בגד מפשתי שאינו מחייב ציצית‬
‫מתכלת ג אינו מחייב ציצית מלב‪ .‬ולפיכ! אליבא‬
‫דב"ש סדי פטור מציצית לגמרי‪ ,‬בי מתכלת ובי‬
‫מלב‪ .‬וס"ל דה"ה דאליבא דאנשי ירושלי שגזרו‬
‫שסדי פטור מתכלת דה"ה שגזרו שסדי פטור נמי‬
‫מלב כמו שפטור מתכלת‪.‬‬
‫ויעויי ש במלחמות ה' לרמב" שכ' וז"ל‬
‫וטעמייהו דב"ש דלית להו סמוכי למשרא כלאי‬

‫‪ (160‬ולכאורה נ"מ א הל! ועבר על איסור הדרבנ ולבש‬
‫תכלת בסדי הא קיי מצות ציצית מדאורייתא או לא‪,‬‬
‫דאליבא דבעה"מ הסובר שהחכמי הפקיעו את כל המחייב‬
‫מעיקרו לא קיי מדאורייתא‪ ,‬ואילו א נקטינ שאסרו רק את‬

‫שיעורי‬

‫צ‬

‫בציצית וכיו דתכלת ליכא לב נמי ליכא‪ ,‬ואפילו‬
‫למ"ד אי מעכבי זה את זה מ"מ טלית שאסור‬
‫בתכלת לא חייבתו תורה בלב‪ ,‬וכי כתיב ועשו לה‬
‫ציצית על כנפי בגדיה בבגד הראויה לתכלת קאמר‬
‫כדכתיב ונתנו על ציצית הכנ פתיל תכלת כו' ולפיכ!‬
‫תנא פוטרי ולא קתני אוסרי שאפילו ממצות לב‬
‫פוטרי אותו בית שמאי אע"פ שאי בו איסור‪ ,‬וב"ה‬
‫מחייבי כו' והלכה כדברי ב"ה‪ .‬אמר ר"א ב"ר צדוק‬
‫והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלי אינו אלא מ‬
‫המתמיהי‪ ,‬פי' תכלת ממש ואי בכללו לב כו' אסרוה‬
‫לתכלת ולא היו מטילי בה אלא לב כו' עכ"ל‪.‬‬
‫הרמב" מחלק בי שיטת ב"ש מדאורייתא‬
‫הפוטרת סדי מתכלת ומלב לבי גזירת אנשי‬
‫ירושלי האוסרת תכלת אבל עדיי מחייבת סדי‬
‫בלב‪ .‬ונראה בביאור החילוק‪ ,‬משו דבגד פשתי‬
‫אליבא דב"ש אינו מחייב תכלת‪ ,‬ומאחר שחסר‬
‫המחייב של תכלת לא חל נמי המחייב של לב‪ .‬משו‬
‫דבעצ המחייבי‪ ,‬חיובי תכלת ולב חלי ביחד‪.‬‬
‫מאיד! גזירת אנשי ירושלי לא הפקיעה את עצ‬
‫המחייב של תכלת בבגד פשתי‪ ,‬אלא שגזרו איסור‬
‫לקיי מצות תכלת בבגד פשתי‪ ,‬ומכיו שאינה אלא‬
‫גזירה בקיו המצוה‪ ,‬ואנ קיי"ל כרבנ שתכלת ולב‬
‫אינ מעכבי זו את זו בקיו המצוה‪ ,‬לפיכ! מטילי‬
‫לב בפשתי בלי תכלת‪.‬‬
‫ונראה שחולק בעל המאור על סברת הרמב"‬
‫משו דהוא סובר שאנשי ירושלי הפקיעו לא רק את‬
‫קיו המצוה של תכלת בסדי אלא א את עצ‬
‫המחייב דתכלת מהבגד‪ ,‬וכיו שחסר את עצ המחייב‬
‫של תכלת ג את המחייב של לב לא חל‪ ,‬וסדי פטור‬
‫מדרבנ בי מתכלת ובי מלב ‪.(160‬‬

‫עשיית המצוה אזי י"ל שקיימה מדאורייתא‪ .‬ונ"מ למי שתקע‬
‫בשופר בשבת הא יצא המצוה מדאורייתא‪ .‬ועיי בקוב"‬
‫הערות קונטרס דברי סופרי סי' ג'‪.‬‬

‫‪`v‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬
‫הקפת הראש‬

‫שיעורי‬

‫ולפי זה יוצא דאליבא דרש"י אפילו כשחסר‬
‫עצ המחייב של תכלת מ"מ חל המחייב של לב‪,‬‬
‫ולפיכ! ב"ש מחייבי סדי בלב מדאורייתא ופוטרי‬
‫אותו רק מתכלת‪ .‬ואליבא דבעה"מ והרמב" כשחסר‬
‫את המחייב דתכלת מדאורייתא א המחייב של לב‬
‫לא חל‪ ,‬ומשו כ! ב"ש פוטרי סדי בי מתכלת ובי‬
‫מלב‪ .‬ויתכ לבאר את מחלוקת דפליגי א מצות‬
‫תכלת ומצות לב מהוות מצוה אחת או שתי מצוות‬
‫נפרדות כי א מצוה אחת ה י"ל שבמחייב של‬
‫המצוה מעכבי זו את זו‪ ,‬ולכ אליבא דב"ש כשלא‬
‫חל המחייב של תכלת לא חל נמי המחייב של לב‪,‬‬
‫זוהי שיטת בעה"מ והרמב"‪ .‬ומאיד! א תכלת ולב‬
‫מהוות שתי מצוות נפרדות אזי אינ מעכבות זו את זו‬
‫כלל ‪ $‬לא בקיו המצוה ולא במחייב של המצוה‪.‬‬
‫ולפיכ! סדי אליבא דב"ש אע"פ שפטור מתכלת מ"מ‬
‫מחוייב הוא בלב‪ ,‬כי שתי מצוות נפרדות ה‪ ,‬וסברה‬
‫זו היא סברת רש"י ‪.(161‬‬

‫דאמר קרא לא תקיפו פאת ראשכ ולא תשחית את‬
‫פאת זקנ!‪ ,‬מדשני קרא בדיבוריה‪ ,‬דא"כ ניכתוב‬
‫רחמנא פאת זקנכ‪ ,‬מאי זקנ! זקנ! ולא זק אשת!‪,‬‬
‫ולא והתניא זק אשה כו' שהעלו שער הרי ה כזק‬
‫לכל דבריה מאי לאו להשחתה‪ ,‬אמר אביי להשחתה‬
‫לא מצית אמרת דילי פאת פאת מבני אהר מה להל‬
‫נשי פטורות א כא נשי פטורות כו' דכי כתיב בני‬
‫אהר אכוליה ענינא כתיב כו' ואלא הא דתניא זק‬
‫האשה כו' הרי ה כזק לכל דבריה למאי הלכתא‬
‫אמר מר זוטרא לטומאת נגעי כו' לטהרת נגעי כו'‬
‫ע"כ‪ .‬ומהסוגיא יוצא דנשי מותרות בהקפת הראש‬
‫מפני שמותרות בהשחתת זק‪ .‬ונשי מותרות‬
‫בהשחתת זק או מסברת דלית להו זק או מגז"ש פאת‬
‫פאת‪ ,‬שכמו שנשי כהנות מותרות בהשחתת הזק‬
‫והקפת הראש ע"פ גזיה"כ ד"בני אהר ולא בנות‬
‫אהר" ה"ה שכל הנשי מותרות בהשחתת הזק‬
‫והקפת הראש‪.‬‬

‫עני הקפת הראש‬

‫והנה בהקפת הראש‪ ,‬ג המקי וג הניק‬
‫לוקי )עי' מכות ד כ‪ .(:‬ויל"ע מהו די האשה‬
‫המקפת את האיש‪ .‬ולכאורה דינה תלוי בשתי הלשונות‬
‫שבגמרא בקידושי‪ ,‬דאליבא דהלשו שמותרת‬
‫בהשחתת זק מסברת דלית לה זק‪ ,‬האשה מותרת רק‬
‫מפני שאי לה חפצא של זק‪ ,‬ולפי"ז רק כשהאשה‬
‫עצמה המתגלחת או הניקפת הריהי פטורה‪ .‬ואילו‬
‫כשהאשה מקפת איש הריהי חייבת‪ .‬משא"כ א אשה‬
‫פטורה משו גז"ש פאת פאת‪ ,‬כמו שבנות אהר‬
‫פטורות מאיסורי כהונה‪ ,‬אזי אשה מופקעת בתורת‬
‫גברא ואינה מוזהרת כלל באיסורי השחתת זק והקפת‬
‫הראש‪ ,‬וא כשהיא מקפת את שערות איש הריהי‬
‫פטורה‪.‬‬

‫ד ה ע"א‪Â‡Ï Ô΢ ‰Ù˜‰„ ‡ÏÏ ‰Ó .'Ó‚ .‬‬
‫˘‡‪.Ïη ‰Â˘ ÔÈ‬‬
‫א‬

‫יעויי ברש"י שכ' וז"ל דנשי אינ בלאו‬
‫דהקפה בפ"ק דקידושי )ד לה‪ (:‬עכ"ל‪ .‬ועיי בסוגיא‬
‫ש‪ :‬בשלמא בל תטמא למתי דכתיב אמר אל‬
‫הכהני בני אהר ולא בנות אהר‪ ,‬אלא בל תקי ובל‬
‫תשחית מנל‪ ,‬דכתיב לא תקיפו פאת ראשכ ולא‬
‫תשחית את פאת זקנ!‪ ,‬כל שישנו בהשחתה ישנו‬
‫בהקפה והני נשי הואיל ולא איתנהו בהשחתה ליתנהו‬
‫בהקפה‪ ,‬ומנל דלא איתנהו בהשחתה‪ ,‬איבעית אימא‬
‫סברא דהא לא אית להו זק‪ ,‬ואיבעית אימא קרא‬

‫‪ (161‬עיי בסה"מ לרמב" מצות עשה י"ד ובסו שרש‬
‫י"א וברשב"" ס' זהר הרקיע מצוה י"ז המובא בקנאת סופרי‬

‫ויעויי במס' נזיר )ד נז‪ (:‬דפליגי רב הונא ורב‬
‫אדא בר אהבה בדי אשה שמקפת איש‪ ,‬אמר רב הונא‬

‫ש‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬
‫הקפת הראש‬

‫המקי את הקט הרי הוא חייב‪ ,‬א"ל רב אדא בר‬
‫אהבה לרב הונא‪ ,‬ודיד! מא מגלח להו‪ ,‬אמר ליה‬
‫חובה‪ ,‬תקבריני חובה לבניה‪ ,‬כולהו שני דרב אדא בר‬
‫אהבה לא אקיי ליה זרעא לרב הונא‪ ,‬מכדי תרוייהו‬
‫ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה‪ ,‬במאי קמיפלגי‪ ,‬רב‬
‫הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכ ולא תשחית את‬
‫פאת זקנ!‪ ,‬כל שיש לו השחתה יש לו הקפה‪ ,‬והני נשי‬
‫הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה‪ ,‬ורב‬
‫אדא בר אהבה סבר אחד המקי ואחד הניק במשמע‪,‬‬
‫ואיתקש מקי לניק‪ ,‬כל היכא דניק מיחייב מקי‬
‫נמי מיחייב‪ ,‬והאי קט הואיל והוא גופיה לאו בר‬
‫עונשי הוא דמיחייב מקי נמי לא מיחייב עכ"ל‪.‬‬
‫ופליגי בתרתי‪ :‬א( בדי אשה המקפת איש‪ ,‬דלרב הונא‬
‫מותרת ולרב אדא בר אהבה אסורה; ב( בדי המקי‬
‫את הקט‪ ,‬דלרב הונא חייב ולרב אדא בר אהבה‬
‫מותר‪ .‬ולכאורה שתי המחלוקות אינ שייכות להדדי‪,‬‬
‫משו דבאשה ה חולקי‪ ,‬הא אשה פטורה מהקפה‬
‫משו סברת דלית להו זק‪ ,‬ולכ פטורה רק כשהיא‬
‫הניקפת‪ ,‬ואילו כשהיא מקיפה את האיש הריהי חייבת‬
‫‪ $‬זוהי שיטת רב אדא בר אהבה‪ .‬ואילו רב הונא סובר‬
‫שאשה פטורה מהקפה בתורת גברא משו ילפותא‪,‬‬
‫ולכ ל"ש כשהיא הניקפת ול"ש כשהיא מקיפה איש‬
‫‪ $‬בכל אופ פטורה‪ .‬ומאיד! בהקפת קט פליגי‬
‫בשאלה אחרת‪ ,‬דהיינו א יש איסור מקי במקו‬
‫דליתא לאיסור ניק‪ .‬דאליבא דרב הונא המקי את‬
‫הקט חייב כי איסור המקי אינו תלוי באיסור הניק‪,‬‬
‫ואילו אליבא דרב אדא בר אהבה המקי את הקט‬
‫פטור כי סובר שאיסור המקי תלוי באיסור הניק‪.‬‬
‫אמנ יתכ לבאר את שתי המחלוקות בדר!‬
‫שה תלויות זו בזו‪ .‬דהנה יש לחקור בגדר איסור‬
‫המקי ‪ $‬הא מהוה חלות איסור בפני עצמו שאסור‬
‫לעשות מעשה הקפה שאינו תלוי כלל באיסור הניק‪,‬‬
‫או"ד שאיסור המקי תלוי באיסור הניק‪ ,‬כלומר‬
‫שיסוד האיסור של המקי הוא שמחוייב בעד האיסור‬
‫של הניק דעבירת הניק מצטרפת למקי שאחראי‬
‫עליה‪ .‬ונראה שבחקירה זו נית לבאר את שתי‬
‫המחלוקות בבת אחת‪ .‬דיתכ דרב אדא בר אהבה סובר‬

‫שיעורי‬

‫צב‬

‫שאיסור המקי תלוי באיסור הניק‪ ,‬דהיינו שהמקי‬
‫מתחייב בשביל חטא הניק‪ ,‬ולפיכ! סובר שהמקי‬
‫את הקט פטור‪ ,‬מאחר שהקט הניק אינו חייב א‬
‫המקיפו אינו חייב‪ .‬ואילו רב הונא סובר שאיסור‬
‫המקי חלות איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי‬
‫באיסור של הניק‪ ,‬ולפיכ! סובר שהמקי את הקט‬
‫חייב‪.‬‬
‫ובדר זו חלוקי א בדי של האשה המקיפה‬
‫איש‪ .‬דבאמת אשה אינה מוזהרת בעצמה באיסור‬
‫הקפה‪ ,‬משו דמופקעת בתורת גברא מאזהרת הקפה‬
‫ולא מסברא בעלמא‪ .‬ולפיכ! אליבא דרב הונא הסובר‬
‫שאיסור המקי איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי‬
‫באיסור הניק‪ ,‬אשה פטורה משו דאינה באזהרה‪.‬‬
‫ואילו אליבא דרב אדא אשה חייבת כשמקיפה איש‪,‬‬
‫כי סובר שהאיסור של המקי אינו איסור בפני עצמו‬
‫אלא שאיסור הניק מצטר למקי‪ .‬ולפיכ! אע"פ‬
‫שאשה בעצמה אינה מוזהרת‪ ,‬היינו כשהיא הניקפת‪,‬‬
‫ואילו כשהיא מקיפה איש‪ ,‬שעצ המחייב הוא האיש‬
‫הניק‪ ,‬הריהי חייבת בשביל האיסור של האיש הניק‪.‬‬
‫ולפי"ז רב הונא ורב אדא בר אהבה פליגי בנוגע לדי‬
‫אשה המקיפה איש לשיטת בדי איש המקי קט‪.‬‬
‫והנה בסוגיי דלפנינו איתא שהלאו דהקפה אינו‬
‫שוה בכל משו שאשה פטורה‪ .‬ולפי הדר! הראשו‬
‫הנ"ל הסוגיא אזלא כמו רב הונא שסובר שאשה‬
‫פטורה בי כניק ובי כמקי והריהי מופקעת כגברא‬
‫מאיסור הקפה‪ .‬שלפי הדר! הראשו הנ"ל בביאור‬
‫המחלוקת שבי רב הונא ובי רב אדא בר אהבה‪ ,‬לרב‬
‫אדא בר אהבה אשה מוזהרת בהקפה‪ ,‬ומשו"ה חייבת‬
‫מדי מקי ורק פטורה כשמקיפה את עצמה מכיו‬
‫דחסר לה החפצא של שערות המחייב‪ ,‬ואליביה עצ‬
‫הלאו דהקפה הריהי שוה בכל‪ ,‬ולפי"ז צ"ל שהגמרא‬
‫דיד אזלא אליבא דרב הונא‪ .‬מאיד! אליבא דהדר!‬
‫האחרו הנ"ל נית לומר שהסוגיא אזלא אפילו אליבא‬
‫דרב אדא בר אהבה‪ ,‬כי א הוא סובר כמו רב הונא‬
‫שעצ האזהרה דהקפה חיילה באיש ולא באשה‪ ,‬אלא‬
‫דרב אדא סובר שכשאשה מקיפה איש האיסור של‬

‫‪bv‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬
‫הקפת הראש‬

‫האיש הניק מצטר לאשה ומחייב אותה‪ .‬ויוצא‬
‫אפילו אליביה שעצ הלאו דהקפה אינו שוה בכל כי‬
‫בתורת גברא האשה מופקעת מהמחייב של הקפה‬
‫ולכ פטורה כניק‪ ,‬וחיובה כמקי חל רק מחמת‬
‫האיש הניק‪.‬‬
‫והנה מצינו בכמה מקומות אחרי שאיסור של‬
‫אד אחד מצטר לחייב אד שני‪ .‬למשל‪ ,‬בפסק‬
‫הרמב" במלביש חבירו כלאי שכ' )פ"י מהל'‬
‫כלאי הלל"א( וז"ל המלביש את חבירו כלאי‪ ,‬א‬
‫היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משו‬
‫ולפני עור לא תת מכשול‪ ,‬וא לא ידע הלובש‬
‫שהבגד כלאי והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש‬
‫פטור עכ"ל‪ .‬ומהא דהמלביש חייב רק כשהלובש‬
‫שוגג‪ ,‬ואילו כשהלובש מזיד וחייב‪ ,‬המלבישו פטור‪,‬‬
‫חזינ שעיקר חיוב המלביש הוא בשביל החטא של‬
‫הלובש‪ ,‬ולכ כשהלובש מזיד שהוא עצמו חייב‪,‬‬
‫המלבישו פטור‪ ,‬ואילו כשהלובש שוגג ופטור‪ ,‬אזי‬
‫החטא של הלובש מצטר למלבישו ומחייבו‪ .‬וכמו"כ‬
‫פסק הרמב" בנוגע למטמא את הכה )פ"ג מהל' אבל‬
‫הל"ה( וז"ל המטמא את הכה‪ ,‬א היו שניה מזידי‬
‫הרי הכה לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא‬
‫תת מכשול‪ ,‬היה הכה שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה‬
‫שטמאו לוקה עכ"ל‪ .‬הרמב" פסק שהמטמא כה‬
‫חייב רק כשהכה שוגג‪ ,‬כי באופ הזה חטא הכה‬
‫מצטר למטמא‪ ,‬ואילו כשהכה מזיד שהוא עצמו‬
‫חייב אי המטמאו חייב כי אז חטא הכה אינו מצטר‬
‫למטמאו‪ .‬ולכאורה הוא ג כ שיטת הרמב"‬
‫)שמובאת בר" לנדרי ד טו‪ .‬ד"ה הלכה ועיי‬
‫ברמב" פ"י מהל' נדרי הלי"ב( שהבעל שהדיר את‬

‫‪ (162‬ועיי עוד ברשימות שיעורי לנדרי ושבועות חלק‬
‫א' )ד כ"ב וד נ"ד בשיעורי(‪ .‬ולכאורה ראייה לביאור‬
‫האחרו דרבינו זצ"ל יוצאת ממה שבנדרי המדיר לוקה אע"פ‬
‫שהמודר מזיד‪ .‬ואילו במלביש כלאי או במטמא כה‪ ,‬אי‬
‫המלביש והמטמא לוקי אלא כשהלובש והכה ה שוגגי ולא‬
‫כשה מזידי‪ ,‬והטע דשאני נדר כי המדיר לוקה על חילול‬

‫שיעורי‬

‫אשתו בהנאה א הוא מהנה אותה שלוקה‪ ,‬ולכאורה‬
‫הביאור הוא שחטא המודר מצטר למדיר‪ .‬בר אי‬
‫זה מוכרח די"ל שהמדיר לוקה משו שחילל בעצמו‬
‫את דברי הנדר שנדר‪ .‬ואע"פ שאיסור החפצא דנדר חל‬
‫על המודר מ"מ לוקה המדיר בשביל הפלאתו שהוא‬
‫עצמו חילל ‪.(162‬‬
‫ב‬

‫והנה יש לברר את שיטת הרמב" בהקפה דהא‬
‫בנוגע לאשה וקט פסק הרמב" )פי"ב מהל' עכו"‬
‫הל"א‪$‬ב' והל"ה( וז"ל והמגלח את הקט לוקה‪.‬‬
‫האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה‬
‫שנאמר לא תקיפו פאת ראשכ ולא תשחית פאת זקנ!‬
‫כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקי ואשה שאינה‬
‫בבל תשחית לפי שאי לה זק אינה בבל תקי‪ .‬לפיכ!‬
‫העבדי הואיל ויש לה זק אסורי בהקפה‪ .‬אע"פ‬
‫שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה‬
‫לגלח פאת ראש האיש ואפילו קט אסור לה לגלח לו‬
‫פאה עכ"ל‪ .‬והשיג עליו הראב"ד ז"ל האיסור הזה אינו‬
‫לוקה עליו לא בגדול ולא בקט אלא מדרבנ הוא‬
‫דאסור כו' עכ"ל‪ .‬ביאור השגתו דמהרמב" משמע‬
‫שאסור לה לאשה להקי את ראש האיש מדאורייתא‪,‬‬
‫וצ"ע בזה דאילו בתחילת הלכותיו כתב הרמב"‬
‫שהאשה המקיפה את האיש פטורה מדאורייתא‪.‬‬
‫ועוד צ"ע ברמב" שפסק שעבדי חייבי‬
‫באיסורי הקפה וגילוח הואיל ויש לה זק‪ ,‬דמ"ש‬
‫מכל שאר איסורי שבתורה‪ ,‬שהתורה הקישה עבד‬
‫לאשה שכמו שהיא פטורה א הוא פטור‪.‬‬

‫הפלאתו‪ .‬אמנ צ"ע מהא דהמקי חייב ג כשהניק מזיד‪,‬‬
‫וקשה מ"ש הקפה מכלאי ומטומאת כהני‪ ,‬ומזה משמע‬
‫שהמקי אינו חייב מחמת איסור הניק‪ ,‬ויעויי בכס"מ )פ"י‬
‫מכלאי הלל"א( וע"ע בשיעורי לקמ )ד ה( לתוס' ד"ה‬
‫ואכתי‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬
‫הקפת הראש‬

‫וביאר מר הגר"ח זצ"ל דשאני פטור האשה‬
‫בגילוח ובהקפה משאר פטורי האשה בכהת"כ‪ .‬כי‬
‫בשאר מצוות התורה ‪ $‬כגו במצוות עשה שהזמ‬
‫גרמא ‪ $‬אשה פטורה כגברא‪ ,‬וכשפטורה מדי גברא‬
‫עבד כנעני נמי פטור‪ ,‬משו דבחיובי ופטורי גברא‬
‫הוקשו עבדי לאשה‪ .‬משא"כ בגילוח הזק‪ ,‬שאי‬
‫אשה פטורה מדי גברא אלא משו שחסר לה את‬
‫החפצא דזק ‪ $‬וא א גדלה שערות‪ ,‬אמנ אינ‬
‫נחשבות ע"פ די לחפצא של זק ‪ $‬ולפיכ! רק אשה‬
‫עצמה פטורה‪ ,‬ואילו עבד כנעני חייב מכיו שיש לו‬
‫חפצא של זק‪ .‬והוסי הגר"ח זצ"ל דלו יצוייר אשה‬
‫שיהיה לה חפצא של זק תהיה חייבת על גילוח הזק‬
‫שלה כמו איש‪ ,‬משו דאשה נמי בת חיובה היא‬
‫בתורת גברא ובתנאי שיהיה לה זק‪ .‬ואמר מר הגר"מ‬
‫זצ"ל לאביו הגר"ח זצ"ל שיש ציור כזה באנדרוגונוס‬
‫אליבא דהראב"ד )פ"ב מהל' שופר הל"ב( הסובר‬
‫שאנדרוגונוס הוי חצי זכר וחצי נקבה‪) ,‬שלא כרמב"‬
‫הסובר שמי בפני עצמו הוא(‪ ,‬ושהביא ב' שערות‬
‫כשהוא ב י"ב שנה ויו א'‪ ,‬שמדי חצי נקבה הריהי‬
‫גדולה ומדי חצי זכר הריהו קט‪ ,‬וגילח האנדרוגונוס‬
‫את זקנו דלפי הנ"ל חייב מדי נקבה‪ .‬כי באופ זה יש‬
‫לחצי אשה חפצא של זק‪ ,‬שהרי הזק גדל בגו שהוא‬
‫ג חצי זכר‪ .‬ולכ א צד של החצי נקבה חייבת‬
‫בגילוח הזק‪ ,‬כי למעשה יש חפצא של זק בגופה‪,‬‬
‫ואשה שיש לה חפצא של זק בגופה חייבת בגילוח‬
‫זקנה‪.‬‬
‫אמנ אכתי צ"ע בביאור הגר"ח והגר"מ זצ"ל‪,‬‬
‫שהרי לפי"ז אשה המגלחת או המקפת איש צריכה‬
‫להיות חייבת‪ ,‬כיו שגילחה חפצא של זק‪ ,‬ואילו‬
‫הרמב" פסק שפטורה ‪ .(163‬ועוד צ"ע מהשגת‬
‫הראב"ד דדברי הרמב" סתרי אהדדי בדי אשה‬

‫‪ (163‬לכאורה התשובה לכ! הוא שלאשה שאי לה זק‬
‫חל נמי פטור גברא ולפיכ! מותרת לה לגלח איש‪ ,‬ואילו עבד‬
‫שיש לו זק אינו פטור‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫צד‬

‫המגלחת ומקיפה איש‪ ,‬דבתחילה כתב שפטורה מה"ת‬
‫ולבסו כתב שאסורה ומשמע מדאורייתא‪.‬‬
‫ונראה שלרמב" קיימי שני דיני פטור אשה‬
‫בגילוח ובהקפה‪ .‬א( די שאשה פטורה משו שאי‬
‫לאשה חפצא של זק; ב( די שאשה פטורה בתורת‬
‫גברא‪ .‬וביאור העני דיש שתי פרשיות בתורה‬
‫האוסרות גילוח הזק והקפת הראש‪ .‬פרשה אחת‬
‫נמצאת בפ' קדושי "ולא תשחית פאת זקני!"‪,‬‬
‫האוסרת כל ישראל בגילוח‪ ,‬ופרשה שניה נמצאת בפ'‬
‫אמור‪" ,‬ופאת זקנ לא יגלחו"‪ ,‬האוסרת גילוח זק רק‬
‫על כהני‪ .‬ובנוגע לפרשת אמור אשה פטורה בתורת‬
‫גברא‪ ,‬משו דדרשינ "בני אהר ולא בנות אהר"‬
‫ואשה ממועטת כגברא מהמצוה‪ .‬ומאיד! בפ' קדושי‬
‫א אשה מוזהרת כגברא אלא שפטורה מצד החפצא‬
‫דהיינו משו שאי לה זק‪ .‬אמנ ב' הפרשיות‬
‫מצטרפות ביחד לאזהרה אחת של גילוח זק‬
‫וכדמבואר בסוגית קידושי הנ"ל )ד לה‪ (:‬ע"פ גזי"ש‬
‫פאת פאת‪ ,‬ומשו"ה שאני די של אשה המקיפה מדי‬
‫האיש המקי משו דאשה נאסרת כגברא רק בפרשה‬
‫אחת שבתורה בפ' קדושי בלבד ולא בשתי הפרשיות‬
‫שבתורה‪ .‬ולפיכ! סובר הרמב" שאע"פ שאשה‬
‫המקיפה איש אסורה בהקפה מ התורה ע"פ פ'‬
‫קדושי‪ ,‬א! מאחר שבפרשת אמור פטורה לפיכ!‬
‫אינה מוזהרת בעיקר האיסור דהקפה שעליו לוקי אלא‬
‫באיסור טפל שעליו אי לוקי‪ .‬והרמב" כא לשיטתו‬
‫בלאו שבכללות דעלמא שסובר שלוקי רק על עיקר‬
‫חלות הלאו ולא על איסור טפל הנכלל בו ואע"פ‬
‫שאסור מדאורייתא ‪ .(164‬ומשו כ! פסק הרמב"‬
‫שאשה המקיפה איש עוברת על איסור טפל‬
‫מדאורייתא ואיננה לוקה‪ ,‬ובכ! השגת הראב"ד‬
‫מתורצת‪.‬‬

‫‪ (164‬עיי ברשימות שיעורי לשבועות ונדרי חלק א'‬
‫עני לאו שבכללות‪.‬‬

‫‪dv‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬

‫ולפי"ז נראה שכשהרמב" אסר עבדי בהקפה‬
‫אסר רק באיסור טפל מדאורייתא בלי מלקות כמו די‬
‫אשה המקפת איש‪ ,‬משו דבנוגע לחיובי גברא שוה‬
‫עבד לאשה‪ .‬וכ מדוייק בלשונו הזהב שכתב שעבדי‬
‫שיש לה זק "אסורי בהקפה" ולא כתב שלוקי כמו‬
‫שכתב במקי קט‪ ,‬כי באמת אי עבד לוקה על הקפה‬
‫אלא שנאסר מדאורייתא באיסור טפל‪ .‬אלא דבהא‬
‫שאני עבד מאשה ‪ $‬בנוגע לחפצא של זק כי לעבד‬
‫יש זק ולא לאשה‪ .‬ונ"מ שאסור לו לעבד להיות ניק‬
‫ולהתגלח מדאורייתא כיו שיש לו חפצא של זק‪.‬‬
‫ואילו אשה מותרת לה להיות ניק ולהתגלח מכיו‬
‫שאי לה חפצא דזק‪.‬‬
‫ולפי"ז א לרמב" סוגיי האומרת שאיסור‬
‫הקפה אינו שוה בכל מבוארת‪ ,‬משו דאשה לא‬
‫נאסרת בעיקר הלאו דהקפה‪ ,‬ומשו כ! אינה לוקה‬
‫עליו ‪ $‬שלא כמו איש הנאסר בעיקר הלאו ולוקה ‪.(165‬‬
‫ג‬

‫כמה הערות בדיני הקפה‪:‬‬
‫א( לפי הרמב" לא חייבי על הקפת הראש‬
‫אלא א גילח פיאותיו בתער )פי"ב מהל' עכו"‬
‫הל"ו(‪ .‬מאיד! אליבא דהתוס' בשבועות )ד ב‪ :‬ד"ה‬
‫חייב( חייבי בהקפה במספרי כעי תער‪ .‬ויל"ע‬
‫בהגדרת השיעור של כעי תער ‪ $‬הא השיעור הוא‬
‫שהשערות אינ ניראות או"ד כשהשערות אינ‬
‫מורגשות כשמעבירי עליה יד‪ .‬ונ"מ למכונות גילוח‬
‫חשמלית שונות ‪ $‬הא מותרות ה בהקפת הראש או‬
‫אסורות‪.‬‬

‫‪ (165‬א! קשה על הרמב" מהגמרא בב"מ )ד י‪ (:‬באיש‬
‫דאמר לאשה אקפי לי קט שחלה שליחות לדבר עבירה משו‬
‫שאינה בת חיובא‪ ,‬וקשה דמ"מ הרי אסורה מדאורייתא באיסור‬
‫טפל‪ ,‬ואע"פ שאינה לוקה הו"ל לומר אי שליח לדבר עבירה‪,‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫ב( בהגדרת "תער" ו"מספרי"‪ ,‬נראה ש"תער"‬
‫היינו כלי שיש לו סכי אחד לבדו שמגלח בו‪,‬‬
‫ו"מספרי" היינו כלי שיש בו שני חלקי ‪ $‬חלק אחד‬
‫המחזיק את השערות‪ ,‬וחלק שני המגלח אות‪ .‬וגילוח‬
‫הזק לכ"ע נאסר רק בתער ולא במספרי‪ .‬ולפי‬
‫הגדרתנו‪ ,‬מכונות גילוח חשמליות דעלמא הויי‬
‫"מספרי" ולא "תער"‪ ,‬כי חתיכת מתכת אחת אוחזת‬
‫את השערות והסכי שבמכונה חות! את השערות‬
‫הנאחזות ‪ $‬בדומה למספרי ‪.(166‬‬
‫ג( בשיעור שערות לעני איסור הקפה כתב‬
‫הרמב" )פי"ב מהל' עכו" הל"ו( ופיאה זו שמניחי‬
‫בצדע לא נתנו בה חכמי שיעור‪ .‬ושמענו מזקינינו‬
‫שאינו מניח פחות מארבעי שערות עכ"ל‪ .‬מאיד!‬
‫בהג"מ ובסמ"ג )מובא בכ"מ( איתא שחייב כשתולש‬
‫אפילו ב' שערות בלבד מהפיאות‪ .‬ויוצא דאליבא‬
‫דהסמ"ג איסור ההקפה הוא עצ מעשה הגילוח של‬
‫הפיאות‪ ,‬ולפיכ! חייב במעשה גילוח של ב' שערות‪.‬‬
‫ואילו הרמב" סובר שעצ האיסור הוא כשמשוה את‬
‫צדעיו לאחורי פדחתו ואינו משאיר חפצא של פיאות‬
‫שיש בה מ' שערות‪.‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ה ע"א‪‰·È¯Â Ïȇ‰ ÌÈ
‰Î È
‡˘ .'Ó‚ .‬‬
‫·‪ .'ÂÎ ˙¯È˙È ˙ÂˆÓ ·Â˙Ή Ô‰‬מפשטות הגמרא משמע‬
‫שאיסור בפני עצמו חל על שבט הכהני לא לגלח את‬
‫זקנ בתער‪ .‬וכמו כ איתא במס' נזיר )ד נח‪ (.‬שאיסור‬
‫העשה של "קדושי יהיו" חל על כה המתגלח בתער‬
‫ועובר המתגלח בל"ת ובעשה‪ .‬וכ בספר יראי מונה‬
‫שני איסורי גילוח ‪ $‬א' לישראל וא' לכהני‪ .‬אמנ‬

‫‪ (166‬לפי"ז יל"ע מהו דינ של מכונות גילוח המושכות‬
‫את השערות שמתחת לעור החוצה ואח"כ מגלח‪ ,‬דבכה"ג כל‬
‫אור! השער מתגלח כמו בתער‪ ,‬ומאיד! מעשה הגילוח שונה‬
‫מתער‪ ,‬כי הגילוח נעשה ע"י שני החלקי שבמכונה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬

‫שיטת הרמב" צ"ב דהוא מונה רק איסור א' לישראל‬
‫ואינו מונה לאו מיוחד בכהני וג אינו מונה איסור‬
‫עשה בגילוח הכהני‪ .‬ויעויי ברמב" על התורה‬
‫)דברי י"ד‪:‬א'( בנוגע לאיסורי גדידה וקרחה בכהני‬
‫שכ' וז"ל שאמר בתורה בכהני לא יקרחו קרחה‬
‫בראש ובבשר לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא‬
‫בעבור מעלת הכהני בלבד שהזכירו ש שה‬
‫קדושי לאלהיה צוה בה זה‪ ,‬אבל כל העדה כל‬
‫קדושי וכלכ בני לה' אלקיכ כמו הכהני א"כ‬
‫תשמר ג את במצוה הזאת כמות כו' ויתכ שהיתה‬
‫המצוה הראשונה בכהני לאמר שא היה הכה‬
‫מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא‬
‫יחללו ש אלקיה והנה עבודת מחוללת‪ ,‬וכא ביאר‬
‫כי המצוה ג לישראל‪ ,‬והוצרכו לשתיה עכ"ל‪ .‬והנה‬
‫ישנ שתי דעות ברמב"‪ ,‬לפי הדיעה הראשונה חל‬
‫איסור קרחה אחד על זרי ועל כהני‪ .‬ואילו אליבא‬
‫דהדיעה השניה חלי שני איסורי ‪ $‬א' על כהני וא'‬
‫על שאר בנ"י ‪ $‬והאיסור לכהני מחלל את עבודת‪.‬‬
‫אמנ נית להעיר שכל דברי הרמב" ה רק בנוגע‬
‫לאיסור גדידה וקרחה ולא בנוגע להקפת הראש‪ ,‬ויתכ‬
‫דהקפת הראש הוי אותו איסור בי לכהני ובי‬
‫לישראלי אפי' לפי הדיעה השניה שברמב"‪ ,‬ומשו"ה‬
‫לא מחללת את עבודת הכהונה‪ .‬ועיי בגמ' זבחי )ד‬
‫יז‪ (.‬ר' סימאי אומר רמז לטבול יו שא עבד חילל‬
‫מני ת"ל קדושי יהיו ולא יחללו א אינו עני לטמא‬
‫דנפיק מוינזרו תנהו עני לטבול יו‪ ,‬אימא תנהו עני‬
‫לקורח קרחה ולמשחית פאת זק‪ ,‬טבול יו דא עבד‬
‫במיתה מנל דגמר חילול חילול מתרומה‪ ,‬דפסול‬
‫בתרומה מחיל עבודה‪ ,‬דלא פסול בתרומה לא מחיל‬
‫עבודה עכ"ל‪ ,‬ומפורש שכה הקורח קרחה או‬
‫שמשחית פאת זקנו אינו מחלל עבודה ‪ $‬ודלא‬
‫כרמב"‪ .‬אלא דבפשטות הגמרא ש נמי משמע‬
‫שהעשה של "קדושי יהיו" אינו חל בקרחה או‬
‫בהשחתת זק‪ ,‬ודלא כפשטות הגמ' בנזיר‪ ,‬וצ"ע ‪.(167‬‬

‫‪ (167‬עיי עוד בשיעורי לקמ )ד כ‪ (:‬ד"ה אמר רבא‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫צו‬

‫ד ה ע"א‪ÈˆÓ ‰Â‰ Ï"Ê .È˙· ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪'ÂÎ ‰˘Ú˙ ‡Ï ‰˘Ú ÈÁ„ÈÓÏ Â
˜Ê ͯˈȇ„ ¯ÓÈÓÏ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬מבואר מדברי התוס' דס"ל שהעשה של‬
‫"קדושי יהיו" חל בכה הניק והמתגלח‪ .‬ויוצא‬
‫לתוס' שלאו מיוחד חל על כה שמתגלח בנוס ללאו‬
‫שחל על ישראל‪ ,‬ולפיכ! חל נמי על הכה איסור‬
‫העשה של "קדושי יהיו"‪ .‬ופשיטא שכה שאוכל‬
‫חזיר אינו עובר על העשה של "קדושי יהיו" מכיו‬
‫שהאיסור של אכילת חזיר אינו איסור כהונה‪ ,‬והאיסור‬
‫של "קדושי יהיו" חל רק על איסורי כהונה בלבד‪.‬‬
‫ואליבא דתוס' איסורי הקפה וגילוח מהווי איסורי‬
‫כהונה ולכ נאסרי בעשה של "קדושי יהיו"‪.‬‬
‫ש‪‰
Óχ È·‚ (.Î Û„) ·"Ù· ÔӘτ „"‡· .‬‬
‫‪ÔÈ‡Â˘
‰ ÔÓ ‡ÓÏ˘· Íȯ٠˙Ó·ÈÈ˙Ó ‡Ï ˙ˆÏÂÁ„ ‚"ÎÏ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ‰˘Ú ‰˘Ú˙ ‡Ï ÈÁ„ ‰˘Ú È˙‡ ‡Ï‬יעויי‬
‫לקמ )ד כ‪ (:‬בגמ' אמר רבא אלמנה מ האירוסי נמי‬
‫עשה ולא תעשה הוא דכתיב קדושי יהיו לאלהיה‪,‬‬
‫ממזרת ונתינה מאי איכא למימר‪ ,‬כתיב והתקדשת‪,‬‬
‫א"ה כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב‬
‫והתקדשת‪ ,‬אלא אמר רבא גזירה כו'‪ ,‬ע"כ‪ .‬דברי‬
‫הגמ' צריכה ביאור‪ ,‬דבס"ד דגמ' מבואר דא באלמנה‬
‫מ האירוסי לכ"ג חל העשה ד"קדושי יהיו"‪,‬‬
‫ובממזרת לישראל חל העשה של "והתקדשת"‪,‬‬
‫והגמ' דוחה דא"כ בכהת"כ נמי בכל איסור לאו נמי‬
‫יחול העשה של "והתקדשת"‪ .‬בר מסקנת הגמרא‬
‫צריכה ביאור‪ ,‬דבאמת יש להבי מדוע לא נאסר כל‬
‫ל"ת שבתורה ע העשה של "והתקדשת" וא‬
‫באלמנה מ האירוסי לכ"ג למה לא חל איסור עשה‬
‫של "קדושי יהיו"‪.‬‬
‫ונראה שהגמרא מחלקת בי איסור עשה כללי‬
‫לבי איסור עשה פרטי‪ .‬כלומר דאה"נ שהעשה של‬
‫"והתקדשת"‪ ,‬חל בכל התורה כולה‪ ,‬אלא שחל‬

‫‪fv‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬

‫כאיסור כללי המחייב כל אחד ואחד לשמור ולהזהר‬
‫במצוות התורה להתקדש ב ולא לעבור על אחת‬
‫מהלאוי‪ .‬וממילא חל עשה זה רק במקו שחל הלאו‪,‬‬
‫וכשהלאו נדחה מדי עשה דוחה ל"ת‪ ,‬ג העשה של‬
‫"והתקדשת" פקע‪ ,‬ומשו"ה לא חל די אי עשה‬
‫דוחה ל"ת ועשה כי העשה ממילא פקע כיו שהלאו‬
‫נדחה‪ .‬וה"ה באלמנה מ האירוסי לכ"ג כי העשה של‬
‫"קדושי יהיו" חל כאיסור כללי המזהיר את הכהני‬
‫לשמור על קדושת ולא לחללה באיסורי כהונה‪.‬‬
‫אמנ כשעשה דיבו דוחה את הל"ת של אלמנה מ‬
‫האירוסי לכ"ג ג העשה של "קדושי יהיו" פקע‬
‫ממילא‪ .‬כי הכהני מוזהרי בעשה לשמור על‬
‫קדושת ולא לחללה במקו שיש עבירה‪ ,‬בר במקו‬
‫שעשה דיבו דוחה ואי עבירה‪ ,‬העשה של "קדושי‬
‫יהיו" נמי פקע‪ ,‬ולכ לא חל כא הדי שאי עשה‬
‫דוחה ל"ת ועשה‪ .‬מאיד! באלמנה מ הנשואי העשה‬
‫של "והוא אשה בבתוליה יקח" חל כעשה פרטי‬
‫שאוסר את הבעולה מ הנשואי על כ"ג ואי העשה‬
‫תלוי בלאו של אלמנה‪ .‬ולפיכ! חל הדי של אי עשה‬
‫דוחה ל"ת ועשה‪.‬‬
‫א צ"ע‪ ,‬שהרי במס' ב"מ )ד לב‪ (.‬איתא שא‬
‫אמר אביו לבנו כה להיטמא שאל ישמע לו‪ ,‬והגמרא‬
‫מבארת שיש צד לומר שהוא משו שאי עשה דוחה‬
‫ל"ת ועשה‪ ,‬ובפשטות העשה הוא העשה של "קדושי‬
‫יהיו"‪ ,‬וחזינ שאינו עשה כללי אלא עשה פרטי‪.‬‬
‫ונראה דאפשר לחלק בי איסורי ביאה של כה‬

‫‪ (168‬עיי בשיעורי לקמ )ד כ‪ (:‬ד"ה אמר רבא‪.‬‬
‫‪ (169‬יעויי בתוס' במס' ב"מ )ד ל‪ (.‬ד"ה הא וז"ל וא"ת‬
‫דבפ"ב דיבמות כו' לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא והא‬
‫איכא עשה דקדושי יהיו וי"ל דלא קאי קדושי יהיו אלא‬
‫אמאי דכתיב בההיא פרשה עכ"ל‪ ,‬כלומר שהעשה חל רק‬
‫באיסורי כה הדיוט ולא באיסורי כ"ג‪ .‬ולפי"ז קושית הגמרא‬
‫)לקמ ד כ‪ (:‬ממצות "והתקדשת"‪ ,‬דבכהת"כ נמי‪ ,‬הוי'‬

‫שיעורי‬

‫לבי איסור טומאת כה למת‪ ,‬דבנוגע לאיסורי ביאה‬
‫העשה ד"קדושי יהיו" הוי עשה כללי‪ ,‬ואילו בנוגע‬
‫לטומאת מת העשה הוי עשה פרטי‪ .‬ומשו"ה באיסורי‬
‫ביאה דכה אמרינ עשה דוחה ל"ת‪ ,‬משו העשה‬
‫הכללי של "קדושי יהיו" פקע ממילא ואינו חל‪,‬‬
‫משא"כ בנוגע לטומאת מת אמרינ אי עשה דוחה‬
‫ל"ת ועשה‪ ,‬כי העשה חל כאיסור פרטי האוסר בעצמו‬
‫טומאת כהני ולא חל בגלל הלאו‪ .‬אמנ קשה קצת‬
‫לחלק שאותו עשה אחד של "קדושי יהיו" הוי ג‬
‫איסור כללי וג איסור פרטי ‪.(168‬‬
‫ויתכ פירוש אחר‪ ,‬והוא עפי"מ שכתוב בפרשת‬
‫אמור‪" ,‬ואמרת אליה לנפש לא יטמא בעמיו כו' לא‬
‫יטמא בעל בעמיו להחלו‪ .‬לא יקרחו קרחה בראש‬
‫ופאת זקנ לא יגלחו ובבשר לא ישרטו שרטת‪.‬‬
‫קדשי יהיו לאלקיה ולא יחללו ש אלקיה כי את‬
‫אשי ה' כו' אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה‬
‫מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלקיו‪ .‬וקדשתו כו'‬
‫קדוש יהיה ל! כו' והכה הגדול מאחיו כו' ועל כל‬
‫נפשות מת לא יבא כו' והוא אשה בבתוליה יקח‬
‫אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כו' ע"כ‪.‬‬
‫ולפי"ז יתכ שהעשה של "קדושי יהיו" חל רק על‬
‫האיסורי שנזכרו בפרשה מלפניו ולא על האיסורי‬
‫שנזכרו מלאחריו‪ .‬ולפיכ! העשה של "קדושי יהיו"‬
‫חל רק בטומאת כה בלבד אבל לא באיסורי ביאה‪.‬‬
‫ולפי"ז ביאור מסקנת רבא )לקמ כ‪ (:‬הוא דליכא עשה‬
‫ד"קדושי יהיו" באיסורי ביאה דכה ולא משו דהוא‬
‫עשה כללי ‪.(169‬‬

‫קושיא על ממזרת‪ ,‬אלא דמכיו דבממזרת צ"ל דהוי' גזירה‬
‫מדרבנ ה"ה דאמרינ נמי הכי באלמנה מ האירוסי‪ ,‬ורבא חזר‬
‫בו משינויא דידיה ש"קדושי יהיו" חל באלמנה מ האירוסי‪,‬‬
‫כמו שחזר בו משינויא דידיה ד"והתקדשת" חל בממזר‪ .‬א!‬
‫שתי המצוות שונות בדיניה כי באלמנה מ האירוסי אי‬
‫העשה של "קדושי יהיו" חל כלל‪ ,‬ואילו בממזרת העשה של‬
‫"והתקדשת" חל אלא דהוי עשה כללי‪ .‬וכמו כ צ"ל נמי‬
‫אליבא דרבינו זצ"ל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬

‫וכל זה בנוגע למצות "קדושי יהיו לאלקיה"‪.‬‬
‫מאיד! בנוגע למצות "וקדשתו" הכתוב אחרי איסורי‬
‫הביאה של כה הדיוט‪ ,‬נראה שאינה חובת מצוה‬
‫שחלה על הכה עצמו‪ ,‬אלא מצוה שחלה על ב"ד ועל‬
‫ע ישראל לנהוג בקדושה כלפי הכהני ולהבדיל את‬
‫הכהני מעבירות‪ .‬בר אי המצוה חלה על הכהני‬
‫עצמ אלא על אחרי‪ ,‬וכמו שכתב הרמב" )פ"ד‬
‫מהל' כלי המקדש הל"א( וז"ל ומצות עשה היא‬
‫להבדיל הכהני ולקדש ולהכניס לקרב שנאמר‬
‫וקדשתו כי את לח אלהי! הוא מקריב עכ"ל‪ .‬אמנ‬
‫בנוגע לכה עצמו אי המצוה של "וקדשתו" חל ואינו‬
‫מוזהר באיסורי ביאה בל"ת ועשה אלא בל"ת בלבד‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫צח‬

‫ולפי"ז עולה דהנה באלמנה מ הנשואי לכ"ג‬
‫העשה הוא מצות "והוא אשה בבתוליה יקח"‪ ,‬ומתוס'‬
‫משמע שא האשה מוזהרת ועוברת על העשה הזה‬
‫כמו הכ"ג‪ ,‬והוא חידוש‪ ,‬א! מסתבר הוא משו דבכל‬
‫איסורי ביאה שבתורה הכלל הוא שהאשה הנבעלת‬
‫עוברת באותו איסור כמו הבועל‪.‬‬
‫והנה בתוס' הקשו מטומאת כהני דהו"ל ל"ת‬
‫ועשה שאינו שוה בכל‪ ,‬מכיו שרק כהני בלבד‬
‫מוזהרי ולא זרי‪ .‬ויל"ע בזה אליבא דשיטת הרמב"‬
‫)פ"ג מהל' אבל הל"ח( שפסק במטמא כה שהוא‬
‫שוגג שזה שטמאו במזיד לוקה משו איסור טומאת‬
‫הכה‪ ,‬ויוצא איפוא מזה שא זר מוזהר באיסור‬
‫טומאה‪ ,‬ולכאורה הו"ל איסור ששוה בכל‪ ,‬משו דדי‬
‫הכה הוא רק די בחפצא של האיסור‪ ,‬שהכה צרי!‬
‫להיות החפצא המתטמא‪ ,‬א! כ"ע מוזהרי בעצ‬
‫האזהרה בי כהני ובי זרי‪ ,‬וא"כ הו"ל לאו ששוה‬
‫בכל‪ ,‬דמ"ש מאיסור ביאה דכה דהו"ל שוה בכל‬
‫דכ"ע מוזהרי בו אלא שזקוקי לחפצא של כה‪.‬‬

‫בא"ד‪‰Â‰ ÁÂÏÈ‚„ ‰˘Ú ‡τ ÈÓ„ ‡Ï„ È"¯‡Â .‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎÂ ÈÙË‬דברי התוס' שלפנינו סתומי‪ ,‬ומשמע‬
‫דר"ל דאיסור אלמנה מ הנשואי נמי אינו שוה בכל‬
‫הוא אלא דגילוח הוי טפי אינו שוה בכל מאלמנה‪,‬‬
‫מכיו שהאלמנה שאינה כה ג"כ מוזהרת‪ .‬וק"ק דמ"ל‬
‫אינו שוה בכל טפי או לא‪ .‬בר יעויי בתוס' ב"מ )ד‬
‫ל‪ .‬ד"ה הא כו'( שכתבו בתירו" לקושית התוס' וז"ל‬
‫וי"ל דחשוב שוה בכל כיו שהאלמנה עשתה איסור‬
‫כמו הכה דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאינו‬
‫שוה בכל אלא בכהני כו' עכ"ל‪ .‬ובביאור דבריה‬
‫נראה דר"ל דמכיו דהאשה הנבעלת עוברת באיסור‬
‫ביאה ביחד ע הכ"ג הו"ל איסור ששוה בכל‪ ,‬דכ"ע‬
‫מוזהרי באיסור זה אלא דצרי! חפצא של כ"ג‪ ,‬ודי‬
‫"אינו שוה בכל" תלוי במי שמוזהר ולא בחפצא של‬
‫האיסור‪ .‬לפיכ! איסור גילוח הזק הו"ל אינו שוה‬
‫בכל‪ ,‬כיו דנשי אינ מוזהרות‪ ,‬משא"כ איסור אלמנה‬
‫לכ"ג‪ ,‬דכ"ע מוזהרי ‪ $‬בי זרי בי כהני בי אנשי‬
‫ובי נשי ‪ $‬אלא שזקוקי לחפצא של כ"ג‪ ,‬ולפיכ!‬
‫נחשב לאיסור ששוה בכל‪.‬‬

‫ב( א"נ י"ל דנ"מ בנוגע לעשה‪ ,‬משו דבאלמנה‬
‫לכ"ג האשה כמו הכה מוזהרת בעשה של "והוא אשה‬
‫בבתוליה יקח" המהוה איסור ביאה שהנבעלת מוזהרת‬
‫כמו הבועל‪ .‬משא"כ בטומאת כה‪ ,‬דנהי דהמטמא כה‬

‫‪ (170‬והא ראייה שכשהכה מזיד המטמאו פטור דבאופ‬
‫זה החטא מצטר לכה לבדו ולא למטמאו‪ .‬ואילו באלמנה‬
‫לכ"ג האלמנה חייבת בי כשהכה שוגג ובי כשהוא מזיד‬

‫משו שנאסרה בעצמה ולא מפני איסורו של הכה‪.‬‬
‫‪ (171‬עיי לעיל בשיעורי )ד ה‪ (.‬ד"ה מה ללאו דהקפה‬
‫סו אות א'‪.‬‬

‫ונראה דנית לחלק בתרי אנפי‪:‬‬
‫א( י"ל שאיסור של המטמא כה אינו חלות‬
‫איסור בפני עצמו אלא שאיסור הכה מצטר למטמאו‬
‫ומחייבו ‪ ,(170‬ונמצא שבעיקר הלאו הכה מוזהר ולא‬
‫הזר‪ ,‬ומפני כ הו"ל אינו שוה בכל‪ .‬משא"כ באלמנה‬
‫לכ"ג שהאשה בעצמה מוזהרת‪ ,‬ולפיכ! הו"ל שוה‬
‫בכל ‪.(171‬‬

‫‪hv‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬

‫עובר על הלאו של "לא יטמא" א! אינו עובר על‬
‫העשה של "קדושי יהיו" כי העשה מוגבל לכהני‬
‫לבד המוזהרי בעצמ לשמור על קדושת‪ ,‬ואילו‬
‫הזר אינו מוזהר‪ ,‬ומשו"ה הו"ל עשה שאינו שוה בכל‪.‬‬
‫ד ה ע"א‪ .‰Ï‡˘· Â
˘È Ô΢ .'Ó‚ .‬לכאורה‬
‫צ"ע אמאי דוחה עשה דגילוח מצורע את איסור‬
‫הגילוח דנזיר‪ ,‬הרי אפשר לקיי את שניה‪ ,‬שישאל‬
‫על נזרו וממילא לא יעבור על איסור הגילוח‪ .‬ונראה‬
‫שאי כא קושיא משני טעמי‪:‬‬
‫א( נזירות מהוה קיו מצוה כמו שכתב הרמב"‬
‫)פ"א מהל' נזירות הל"ג( וז"ל נדר בנזיר וקיי נדרו‬
‫כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה וכו' עכ"ל‪,‬‬
‫ולא אמרינ אפשר לקיי את שניה א כדי לקיימ‬
‫הוא מפסיד קיו מצות עשה‪.‬‬
‫ב( ועוד נראה שדי אפשר לקיי את שניה חל‬
‫רק במקו שאי סתירה בי העשה לבי הלאו כלומר‬
‫שאפילו בזמ שמוזהר על שניה אפשר לו לקיי את‬
‫העשה בלי לדחות את הלאו‪ .‬משא"כ א ישאל על‬
‫נזרו‪ ,‬שלא יהיה מוזהר כלל על הלאו דנזירות אי זה‬
‫בגדר אפשר לקיי את שניה‪ .‬ומשו שכל זמ‬
‫שהלאו דנזירות קיי יש סתירה ע העשה דמצורע‬
‫ולפיכ! הו"ל אי אפשר לקיי את שניה ‪.(172‬‬

‫שיעורי‬

‫עשה של תגלחת הנגע לנזירות‪ ,‬מפני שכבר נטמא‬
‫הנזיר בצרעת וימי חלוטו אי עולי לו‪ ,‬כמו שביארנו‪,‬‬
‫והרי אינו קדוש בה‪ ,‬ובטל העשה מאליו‪ ,‬ולא נשאר‬
‫אלא לא תעשה‪ ,‬שהוא תער לא יעבור על ראשו‪,‬‬
‫ולפיכ! בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ"ל‪.‬‬
‫והראב"ד השיג ז"ל אני שונה בריש מס' יבמות משו‬
‫דהוי ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי‬
‫עכ"ל‪ .‬וביאור השגתו דאמאי לא הביא הרמב" טעמא‬
‫דגמ' דעשה דגילוח מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר‬
‫משו שישנו בשאלה‪ ,‬ובמקו זה חידש הרמב"‬
‫דבמצורע העשה דנזיר בטל‪ ,‬והרי מהסוגיא מוכח‬
‫להיפ!‪ ,‬והוא שישנו לעשה אלא שנדחה מפני שישנו‬
‫בשאלה‪.‬‬
‫וביאר מר הגר"ח זצ"ל שקיימי שני דיני‬
‫בעשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"‪ :‬א(‬
‫איסור עשה‪ ,‬שאסור לו לנזיר להתגלח בתער‪ ,‬וא‬
‫גילח עבר על איסור עשה; ב( קיו מצות עשה‪ ,‬שא‬
‫גדל שערו כל ימי נזרו קיי מצות העשה של "קדוש‬
‫יהיה גדל פרע שער ראשו"‪ .‬וכ מפורש הוא ברמב"‬
‫)פ"א מהל' נזירות הל"ג( וז"ל נדר בנזיר וקיי נדרו‬
‫כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה כו' והשניה‬
‫גדל פרע שער ראשו עכ"ל‪ .‬וא גילח בימי נזרו ביטל‬
‫את קיו העשה הזה כמו מי שלא אכל מצה בליל‬
‫הסדר‪.‬‬

‫כתב הרמב" בפ"ז מהל' נזירות )הלט"ו( ז"ל‬
‫וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה‪ ,‬נזיר שנצטרע‪ ,‬ונרפא‬
‫מצרעתו בתו! ימי נזירותו‪ ,‬הרי זה מגלח כל שערו וכו'‬
‫ובכל מקו אי עשה דוחה ל"ת ועשה‪ ,‬ולמה דוחה‬

‫והנה מש"כ הרמב" שהעשה של "קדוש יהיה"‬
‫בטל בימי צרעתו שיי! רק לקיו מצות העשה‪ ,‬כי ימי‬
‫צרעתו אינ עולי לו לנזירותו‪ ,‬וחלה הפקעה בעצ‬
‫קדושת הנזיר‪ ,‬ולכ אינו מקיי את מצות "קדוש יהיה‬
‫גדל פרע שער ראשו"‪ ,‬דעיקר קיו העשה תלוי בניהוג‬
‫קדושת הנזירות‪ ,‬ובימי צרעתו דפקעה קדושה זו‪ ,‬ליכא‬

‫‪ (172‬עיי ברב נסי גאו למס' שבת )ד קלג‪ (.‬המובא‬
‫לעיל בהערה ‪ ,4‬וחילוק זה של רבינו זצ"ל מוב מאד לפי‬
‫ההסבר דר"נ גאו ביסוד הדי דעדל"ת‪ .‬ועיי בתוס' כתובות‬
‫)ד מ‪ (.‬ד"ה כגו שהקשה למה עדל"ת בציצית בטלית של‬

‫פשת‪ ,‬ותיר" וז"ל ואר"י דבטלית של פשת א"א לקיי את‬
‫שניה כו' משו דאפשר בצמר דאי זה חשוב אפשר עכ"ל‪,‬‬
‫ר"ל שא לא ילבש הפשת יפקיע כל חובת המצוה מעיקרא‬
‫ואי זה חשוב אפשר לקיי את שניה‪.‬‬

‫ש‪Ú¯ÂˆÓ ¯ÈÊ
˙ÁÏ‚˙· Ì"·Ó¯‰ ˙ËÈ˘ .‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"א‬

‫קיו העשה ‪.(173‬‬
‫והא ראייה שקדושתו פקעה שהרי איסור ההנאה‬
‫של שער נזיר דילפינ מ"קדוש יהיה גדל פרע שער‬
‫ראשו" אינו נוהג בנזיר מצורע וכמבואר בירושלמי‬
‫נזיר )פ"ח הל"ב( וברמב" )פ"י מהל' נזירות הל"ב(‪.‬‬
‫והיינו טעמא משו דבנזיר מצורע חלה הפקעת‬
‫קדושה‪ ,‬והאוסר של שער הנזיר אינו הש נזיר‬
‫שבגברא‪ ,‬אלא עצ קדושת נזירתו‪ ,‬ובימי חלוטו‬
‫כשהוא מצורע חסרה קדושת נזיר‪ ,‬ומשו"ה שערו‬
‫מותר‪.‬‬
‫וכל זה בנוגע לקיו העשה שאינו מקיימו בימי‬
‫צרעתו‪ ,‬אבל איסור העשה נוהג כמו שאר איסורי‬
‫הנזיר‪ .‬והטע משו שאיסורי הנזיר אינ תלויי‬
‫בקדושת הנזירות‪ ,‬כי א בחלות ש נזיר שבגברא‬
‫בלחוד‪ ,‬וחלות ש נזיר חל בגברא אפילו בימי צרעתו‬
‫ואסור באיסור העשה דגילוח‪ .‬משא"כ קיו העשה של‬
‫"קדוש יהיה"‪ ,‬שמקיי מצות עשה זו בניהוג קדושת‬
‫נזיר‪ ,‬דלא שיי! בימי צרעתו‪.‬‬
‫והנה כל ההלכה של דחיית עשה לל"ת‪ ,‬נאמרת‬
‫רק בנוגע לאיסורי‪ ,‬כי קיו מצות עשה דוחה איסור‬
‫לאו‪ .‬אבל ליכא די דחייה בנוגע לקיו מצות עשה‪.‬‬
‫כי כשיש לגברא שתי קיומי מצוות עשה המוטלות‬
‫עליו לעשות ולקיימ חל די קדימה‪ ,‬דלמצות עשה‬
‫אחת יש קדימה על חבירתה‪ ,‬וחייב לקד ולעשותה‬
‫בראשונה והשניה לאחריה‪.‬‬
‫ולפיכ אמר הגר"ח זצ"ל שבאמת א הרמב"‬
‫מסכי לסוגיי דאיסורי נזיר קלי שישנ בשאלה‪,‬‬
‫וקולא זו הוא היסוד לדחיית איסור העשה ול"ת דנזיר‪.‬‬
‫‪ (173‬יעויי במש"כ ברשימות שיעורי )לשבועות נדרי‬
‫ח"א ד קי"ט( דיתכ דנזיר שמשו הוי נזיר לעני איסורי נזירות‬
‫בלי קדושת נזיר ובלי קיו מצות נזירות‪ .‬והא ראייה שהרי אינו‬
‫מביא קרבנות נזיר‪ .‬אמנ עיי ברדב"ז )פ"ז מנזירות הלט"ו(‬
‫דאית ליה דהעשה ד"קדוש יהיה" חל א בנזיר שמשו‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫ק‬

‫משא"כ בנוגע לקיו מצות העשה של "קדוש יהיה‬
‫גדל פרע שער ראשו"‪ ,‬דאי נ"מ במה דישנה בשאלה‪,‬‬
‫שהרי קיו מצות עשה אינה נתפסת בדחייה‪ ,‬ואפילו‬
‫א ישנה בשאלה אינה נדחה‪ ,‬דדחייה חלה באיסורי‬
‫ולא בקיומי מצוות‪ ,‬ואילו סדר קיומי מצוות עשה תלוי‬
‫בדיני קדימה‪ .‬וא"כ יתכ שקיו מצות נזירות קודמת‬
‫למצות עשה דתגלחת מצורע ‪ .(174‬ומשו כ! הוזקק‬
‫הרמב" לטע אחר‪ ,‬דהיינו שהעשה ד"קדוש יהיה"‬
‫בטל בימי צרעתו ובהתא לכ! מתגלח בשביל מצות‬
‫טהרת צרעתו‪ .‬ויוצא שטע הגמ' וטע הרמב"‬
‫משלימי זה לזה ‪ $‬הרמב" מדבר אודות קיו העשה‬
‫והגמרא מדברת אודות איסור העשה‪ ,‬ע"כ מדברי‬
‫הגר"ח זצ"ל‪.‬‬
‫אמנ צע"ק בזה‪ ,‬דהנה הרמב" )פ"א מהל'‬
‫נזירות הל"ג( כתב וז"ל נדר בנזיר וקיי נדרו כמצותו‬
‫הרי זה עושה שלש מצות עשה‪ ,‬האחת ככל היוצא‬
‫מפיו יעשה והרי עשה‪ ,‬והשניה גדל פרע שער ראשו‬
‫והרי גדל‪ ,‬והשלישית תגלחתו ע הבאת קרבנותיו כו'‬
‫עכ"ל‪ ,‬ולכאורה העשה ד"ככל היוצא מפיו יעשה"‬
‫אינו תלוי בקדושת הנזיר ורק במה שקיי את‬
‫ההפלאה דנזירות בלי לחללו‪ ,‬וא"כ היא! יפרש‬
‫הרמב" את הדי של תגלחת מצורע נזיר לאור קיו‬
‫מצות העשה של "ככל היוצא מפיו יעשה"‪ ,‬דלכאורה‬
‫חלה ג בנזיר מצורע‪.‬‬
‫ונראה שג במצות "ככל היוצא מפיו יעשה"‬
‫ישנ די של איסור עשה וג די של קיו עשה‪.‬‬
‫איסור העשה אוסר את חילול ההפלאה בדומה ללאו‬
‫ד"בל יחל דברו"‪ .‬דנזירות מהוה הפלאה ונדר‪ ,‬ואסור‬
‫לנזיר לחלל את נדר נזירותו‪ .‬וכמו שבכל נדרי איסור‬
‫שבתורה שעיקר החלות הוא איסורי חילול ההפלאה‬
‫‪ (174‬יתכ שקיו מצות הנזירות קודמת לקיו מצות‬
‫הצרעת משו שנזיר מקודש ומצורע אינו מקודש‪ ,‬ומקודש‬
‫ואינו מקודש מקודש קוד )זבחי פט‪ .(.‬ועוד י"ל דשב ואל‬
‫תעשה עדי‪ ,‬ומקיי מצות נזירות בשב ואל תעשה ואילו מצות‬
‫תגלחת מצורע זקוקה לקו ועשה‪.‬‬

‫‪`w‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫בנזיר נמי חלי איסורי הפלאה‪ .‬את די זה הדגיש‬
‫הרמב" בפ"א מהל' נזירות )הל"א( כשכתב וז"ל‬
‫הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנא' כי ידור נדר‬
‫נזיר וגו' עכ"ל‪ ,‬ובכ! הוא משווה את נדר נזיר לשאר‬
‫נדרי איסור שבתורה‪ .‬אמנ ישנו א די שני ב"ככל‬
‫היוצא מפיו יעשה" שיש בנזירות קיו עשה דהפלאה‪.‬‬
‫ובזה נדר נזיר שונה מנדרי איסור‪ ,‬כי בנדרי איסור‬
‫בעלמא אי קיו מצות עשה ולא קיו הפלאה‪ ,‬אלא‬
‫חלות איסור דחילול ההפלאה לבדו‪ .‬משא"כ בנזיר‪,‬‬
‫שא מקיי את נזירותו הריהו מקיי מצות עשה של‬
‫"ככל היוצא מפיו יעשה"‪ .‬ובכ! נדר נזיר דומה לנדרי‬
‫הקדש דעלמא‪ ,‬שכשאד מקדיש ומקיי את נדרו יש‬
‫לו קיו מצוה של "מוצא שפתי! תשמר"‪ ,‬וה"ה בנזיר‬
‫שהוא מקיי את מצות "ככל היוצא מפיו יעשה"‪.‬‬
‫ועיי בהשגות הרמב" לספר המצוות )מצוה צ"ד(‬
‫המונה נדרי הקדש ונדרי איסור לשתי מצוות שונות ‪$‬‬
‫כי בנדרי הקדש ישנו ג קיו מצוה‪ ,‬ואילו בנדרי‬
‫איסור ישנו רק איסור עשה בלי קיו מצוה ‪ .(175‬ויוצא‬
‫שבנזיר חלי ג קיו מצות עשה וג איסור עשה‬
‫דהפלאה‪.‬‬
‫ומשו"ה נראה דמה שכתב הרמב" בנוגע‬
‫למצות "קדוש יהיה" הריהו סובר נמי בנוגע למצות‬
‫"ככל היוצא מפיו יעשה"‪ ,‬ושאפשר לו לנזיר מצורע‬
‫להתגלח‪ ,‬משו דבנוגע לאיסור העשה דהפלאה מכיו‬
‫דנזירות ישנה בשאלה אמרינ עשה דוחה ל"ת ועשה‪,‬‬
‫ומאיד! בנוגע לקיו מצות העשה דהפלאה אמרינ‬
‫שבימי צרעתו בטלה קיו העשה‪ ,‬כי במצורע חסרה‬
‫קדושת נזיר שלמה‪ ,‬ואינו מקיי לא את העשה של‬
‫"קדוש יהיה" ולא את העשה של "ככל היוצא מפיו‬
‫יעשה"‪ .‬משו דהמצוה של "ככל היוצא מפיו יעשה"‬
‫הוא שיקיי את נדרו לעשות את המצוה של "קדוש‬
‫יהיה"‪ .‬ובמצורע דליכא "קדוש יהיה" ליכא קיו "ככל‬

‫‪ (175‬ועוד עיי ברשימות שיעורי לנדרי )ד ב‪ (.‬עני‬
‫נדרי גבוה‪ .‬וע"ע ברמב" )פ"א מהל' נדרי הל"ד( ובסה"מ‬
‫)מצוה צ"ד( וצע"ק‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫היוצא מפיו יעשה" ‪.(176‬‬
‫ד ה ע"ב‪ÏÈ„‚ ‰˘Ú ‰Ú·¯‡ ÌÈÏÈ„‚ .'Ó‚ .‬‬
‫‪ .ÂÎÂ˙Ó Â‰Ï˙ÂÙÂ‬עיי ברש"י )ד"ה גדילי( וז"ל אמרה‬
‫תורה עשה מהנ! ד' חוטי גדיל אחד דהוו להו ח'‬
‫חוטי כשתוחב בכנ הבגד עכ"ל‪ .‬יוצא שרש"י סובר‬
‫שבעצ החפצא של הגדיל צריכי ח' חוטי‪ .‬מאיד!‬
‫יעויי בתוס' )ד"ה גדילי( שכ' וז"ל ותימא מנל‬
‫שכופל כל א' וא' לשני כו' ואי הוה מפרשינ עשה‬
‫גדיל ופתלהו מתוכו היינו שעושה אותו כעי פתילה‬
‫וכופלי באמצע הוה ניחא כו' עכ"ל‪ ,‬ואליבא דפירוש‬
‫התוס' הדי לכופלו נלמד מדי דפותלהו מתוכו ולא‬
‫מגדיל‪.‬‬
‫ויתכ דפליגי רש"י ותוס' בהגדרת ההלכה דח'‬
‫חוטי שבציצית די"ל דאליבא דרש"י המספר שמונה‬
‫חל כהלכה בעצ החפצא של ציצית‪ ,‬דהיינו הגדיל‪.‬‬
‫ומאיד! אליבא דהתוס' י"ל שמני החוטי שבחפצא‬
‫דציצית הוי ארבעה חוטי‪ ,‬אלא שחייבי לכופל‬
‫לעשות ח' כדי שתתקיי צורת ציצית מדי דפותלהו‬
‫מתוכו‪.‬‬
‫וי"ל דנ"מ כשלקח ד' חוטי ולא כפל לעשות‬
‫ח' חוטי‪ ,‬דאליבא דרש"י הציצית פסולי אפילו‬
‫בדיעבד‪ ,‬כיו שחסר את עצ החפצא של ציצית‪.‬‬
‫ומאיד! אליבא דהתוס'‪ ,‬מכיו דשינה רק את צורת‬
‫הציצית בלבד ולא את עצ החפצא של הציצית‪ ,‬י"ל‬
‫דבדיעבד הציצית כשרי‪ ,‬שהרי יש חפצא של ציצית‬
‫דד' חוטי אלא ששינה בצורת בעלמא ולכ בדיעבד‬
‫כשרי‪.‬‬
‫ועוד יתכ נ"מ למי שהטיל פחות מח' חוטי‬
‫בציצית דאליבא דרש"י עבר על האיסור דבל תגרע‬

‫‪ (176‬ע"ע בקוב" חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד בדי‬
‫תגלחת מצורע בימי נזירות )ד לג‪$‬מז(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫משו דגרע ממני החוטי שבעצ החפצא של‬
‫הציצית‪ .‬משא"כ אליבא דהתוס' שלא גרע בעצ‬
‫החפצא של הציצית ורק ששינה בצורת לפיכ! אינו‬
‫עובר על בל תגרע‪.‬‬
‫ויעויי במחלוקת בגמרא מנחות )ד מב‪ (.‬דרב‬
‫אחא בר יעקב רמי ארבע ועי להו מיע ומעייל להו‬
‫בגלימא ואביק ליה מיבק קסבר בעינ תמניא בגלימא‬
‫כי היכי דלהוי גדיל גדילי במקו פתיל‪ ,‬ומר בריה‬
‫דרבינא עביד כדיד‪ ,‬שהכניס ד' חוטי בגלימא ואח"כ‬
‫כופל לשמונה‪ .‬וי"ל דרב אחא בר יעקב שהטיל‬
‫לכתחילה ח' חוטי בבגד סובר דצריכי מני ח' חוטי‬
‫בעצ החפצא של הציצית‪ ,‬ואילו לדיד שמטילי ד'‬
‫חוטי בבגד וכופל אח"כ לח' בעשיית הגדיל ופתיל‪,‬‬
‫י"ל כתוס' דשמונה חוטי אינו די בחפצא של הציצית‬
‫אלא בצורת בלבד‪.‬‬
‫ויעויי ברמב" )פ"א מהל' ציצית הל"ו‪$‬ט(‬
‫הסובר שרק חוט א' מח' חוטי הוי תכלת‪ ,‬ואילו‬
‫אליבא דהראב"ד )ש( שני חוטי ה תכלת‪ .‬ויתכ‬
‫דבהא פליגי‪ ,‬דאליבא דהרמב" עצ חלות מני‬
‫החוטי שבציצית הוא ח' חוטי‪ ,‬ולכ בחוט א'‬
‫מהשמונה חוטי נית לקיי מצות פתיל תכלת‪.‬‬
‫משא"כ אליבא דהראב"ד‪ ,‬הסובר שעיקר חלות המני‬
‫דחוטי שבציצית הוא ד' חוטי‪ ,‬אלא דפותלי הד'‬
‫לח' מדי צורת הציצית בעלמא‪ ,‬ולכ סובר דבעינ‬
‫בפתיל התכלת שתהא פתיל של דהיינו חוט א' מהד'‬
‫חוטי שה בעצ החפצא של הציצית‪ ,‬ולא סגי בחצי‬
‫חוט‪ ,‬ומשו"ה סובר שב' חוטי מהח' חוטי ה תכלת‬
‫דהיינו חוט א' מהד' חוטי שבציצית‪.‬‬
‫אמנ נראה שיש לדחות ביאור זה במחלוקת‬
‫על פי מה שפסק הרמב" )ש הל"ז( שכל הכריכות‬
‫שבגדיל הציצית מתכלת ה לבר מהראשונה‬

‫‪ (177‬עיי בלשו הרמב" )פ"א מהל' ציצית הל"א‪$‬ד(‬
‫דמשמע ממנו כרבינו זצ"ל דהיינו דתכלת אינו די בחוטי‬

‫שיעורי‬

‫קב‬

‫ומהאחרונה בלבד שמלב ה‪ .‬והראב"ד חולק עליו‬
‫וסובר שאי להעדי תכלת מעל לב במני הכריכות‪.‬‬
‫ונראה דבהא פליגי‪ ,‬דלהרמב" עצ מני החוטי‬
‫שבציצית חל רק בלב‪ ,‬אלא שיש מצות "ונתנו על‬
‫הכנ פתיל תכלת"‪ ,‬כלומר דתכלת הוי די בכריכות‬
‫של הגדיל‪ ,‬דעיקר הכריכות צ"ל דוקא מתכלת‪ ,‬אמנ‬
‫אי תכלת הלכה במני החוטי עצמ‪ .‬וסובר שכדי‬
‫לקיי עשיית הגדיל בכריכות דתכלת מספיק בחוט א'‬
‫דתכלת‪ ,‬דהוי רק חצי חוט מהארבע חוטי שבציצית‪,‬‬
‫כיו שתכלת אינו הלכה בעצ מני החוטי אלא‬
‫בכריכה ובעשיית הגדיל ‪ .(177‬ואילו הראב"ד סובר‬
‫שתכלת חל כהלכה בעצ מני החוטי שבחפצא של‬
‫הציצית‪ ,‬ולכ מחייב לעשות חוט א' של מהארבעה‬
‫חוטי מתכלת ולא מספיק בחצי חוט‪ .‬ולפי"ז יוצא‬
‫שבי אליבא דהרמב" ובי אליבא דהראב"ד עיקר‬
‫מני החוטי שבציצית הוא ארבעה חוטי ולא שמונה‬
‫חוטי ‪ $‬שלא כנ"ל‪.‬‬
‫ד ה ע"ב‪¯Â·ÈÁ ˙ÂÙÈÎ˙ È˙˘ ÛÎÂ˙Ï .'Ó‚ .‬‬
‫‪ .¯Â·ÈÁ Â
ȇ ˙Á‡ ‰ÙÈÎ˙Â‬בשבת נמי יש די שהתופר‬
‫שתי תפירות חייב ותפירה אחת פטור )שבת ד עג‪.(.‬‬
‫אמנ מהרמב" משמע דדי תפירה בשבת שונה מדי‬
‫תפירה בכלאי‪ .‬משו דלעני שבת כתב בפ"י מהל'‬
‫שבת )הל"ט( וז"ל התופר שתי תפירות חייב‪ ,‬והוא‬
‫שקשר ראשי החוט מכא ומכא כדי שתעמוד התפירה‬
‫ולא תשמט כו' עכ"ל‪ .‬ובפשטות משמע שמחייב שתי‬
‫תפירות בשבת כשתחב את המחט שלש פעמי בבגד‪.‬‬
‫שכשתחב את המחט פע אחת בבגד ומחזירו עשה‬
‫תפירה וכשחוזר ותוחב פע שלישית עשה תפירה‬
‫שניה‪ .‬וע"ז התכוו הרמב" כשכתב והוא שקשר‬
‫ראשי החוט מכא ומכא דהיינו משני צדי הבגד‪ ,‬ראש‬
‫החוט מצד התחתו וסו החוט מצד העליו‪ .‬ומאיד!‬
‫לעני כלאי כתב בפ"י מהל' כלאי )הלכ"ד( וז"ל‬

‫הציצית עצמ אלא רק בעשיית הגדיל בלבד‪.‬‬

‫‪bw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫בגד צמר שחברו ע בגד פשת בתכיפה אחת אינו‬
‫חיבור ואי זה כלאי‪ ,‬קב" שני ראשי החוט כאחד או‬
‫שתכ שתי תכיפות הרי זה כלאי עכ"ל‪ .‬ובפשטות‬
‫הרמב" סובר שא תחב את המחט פעמי באופ‬
‫ששני ראשי החוט יוצאי מצד התחתו של הבגדי‬
‫וקב" שני ראשי החוט כאחד חייב משו כלאי‪,‬‬
‫ואע"פ שלעני שבת הו"ל תפירה אחת שפטור‪ .‬ויש‬
‫לבאר מדוע חילק הרמב" בי שבת ובי כלאי‪.‬‬
‫ונראה דהחילוק הוא משו דבכלאי המחייב‬
‫הוא החיבור של צמר ופשתי יחדיו‪ .‬והחיבור חל א‬
‫בתפירה אחת כשקב" שני ראשי החוט כאחד למטה‪.‬‬
‫משא"כ בשבת שהמחייב הוא מלאכת מחשבת‪ ,‬דלעני‬
‫שבת חל די שיעורי מלאכה‪ ,‬והשיעור בשבת לחייב‬
‫במלאכת תופר הוא השיעור של שתי תפירות‬
‫המתקיימות‪ .‬ולפיכ! תפירה אחת מחייבת בכלאי כי‬
‫יוצרת חיבור‪ ,‬ואילו בשבת רק שתי תפירות גמורות‬
‫מחייבות דהוי שיעור מלאכת המחשבת‪ .‬ולפי"ז נמי‬
‫מבואר מה שהרמב" כתב בהל' שבת שיקשור חוטי‬
‫התפירות ש"לא תשמט" ואינו מזכיר תנאי זה בכלאי‪.‬‬
‫משו דבכלאי המחייב הוא החיבור בעלמא שחל‬
‫אפילו בלי קשירת ראשי החוט‪ ,‬ואילו בשבת המחייב‬
‫הוא מלאכת המחשבת דבעיא מתקיימת שחלה רק ע‬
‫קשירת החוט ‪.(178‬‬
‫אמנ יל"ע על זה מהמשנה בסו מס' כלאי‬
‫)פרק ט' משנה י'( וז"ל התוכ תכיפה אחת אינה‬
‫חיבור ואי בה משו כלאי והשומטה בשבת פטור‪,‬‬
‫עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משו‬
‫כלאי‪ ,‬השומטה בשבת חייב ע"כ‪ ,‬וחזינ דהמשנה‬
‫השוותה דיני שבת לדיני כלאי וקבעה שבתפר תפירה‬
‫אחת וכששני ראשי החוט יוצאי לצד אחד של הבגד‬
‫הו"ל חיבור לכלאי‪ ,‬והשומטה חייב משו קורע‬
‫בשבת‪ ,‬ואילו הרמב" לא השווה דיני כלאי ע דיני‬
‫שבת‪.‬‬

‫‪ (178‬יעויי ביו"ד )סי' רע"ח‪ :‬ג'( בט"ז אות ב' ובנקודת‬

‫שיעורי‬

‫ונראה דאינה קושיא כלל דשאני מלאכת הקורע‬
‫בשבת ממלאכת התופר‪ ,‬דקורע חייב כשיש חלות‬
‫חיבור‪ ,‬ומאחר שבתפירה אחת יש חיבור לכלאי א‬
‫הקורע תפירה אחת חייב משו קורע בשבת‪ .‬משא"כ‬
‫מלאכת תופר בשבת שחל בה שיעור שתי תפירות‬
‫מדי מלאכת מחשבת‪ ,‬ולכ התופר תפירה אחת בשבת‬
‫פטור‪ ,‬ורק התופר שתי תפירות חייב‪.‬‬
‫דמיו לכ! מצינו במלאכות כותב ומוחק בשבת‪.‬‬
‫שהרי הכותב בשבת חייב רק א כותב שיעור שתי‬
‫אותיות )שבת עג‪ ,(.‬ואילו המוחק אות אחת גדולה‬
‫ע"מ לכתוב במקומו שתי אותיות חייב )שבת ד עה‪.(:‬‬
‫ומבואר ששיעור המוחק אינו שוה לשיעור הכותב‪.‬‬
‫וה"ה בקורע‪ ,‬שאפילו הקורע תפירה אחת ע"מ לתפור‬
‫ב' תפירות חייב )שבת עג‪ .(.‬ולכ הקורע תפירה אחת‬
‫המהוה חיבור לעני כלאי הו"ל קורע בשבת וחייב‪.‬‬
‫ומאיד! התופר בשבת חייב רק א תפר ב' תפירות‪.‬‬
‫ד ה ע"ב‪ .ÊÂ
 ÈÂÂË Ú¢ .'Ó‚ .‬לרש"י די‬
‫שוע טווי ונוז מגדיר את החיבור של צמר ופשתי‬
‫יחדיו המהוה כלאי שיהי' חלק וארוג‪ .‬ואילו לר"ת‬
‫)המובא בתוס' ד"ה עד כו'( די שוע טווי ונוז מגדיר‬
‫את חוטי הצמר ופשתי כל אחד לבדו‪ ,‬שרק חוטי‬
‫כאלו נאסרי בכלאי‪ ,‬ואילו לעני החיבור‪ ,‬כל חיבור‬
‫שבעול מהוה כלאי ואסור ‪ $‬ודלא כרש"י‪.‬‬
‫ויעויי ברמב" דלכאורה סותר את עצמו‪,‬‬
‫דבפ"י מהל' כלאי )הל"ב‪$‬ד( כתב וז"ל כיו שנתחבר‬
‫הצמר ע הפשת צד חיבור בעול הרי זה כלאי מ‬
‫התורה‪ ,‬כיצד צמר ופשת שטרפ זה ע זה ושע אות‬
‫ועשה מה לבדי הרי אלו כלאי‪ .‬טרפ וטוה אות‬
‫כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאי‪ .‬תפר בגד‬
‫צמר בשל פשת ואפילו תפר במשי או שתפר בגד‬
‫צמר בחוטי פשת או בגד פשת בחוטי צמר או קשר‬
‫חוטי צמר בחוטי פשתי או גדל אפילו נת צמר‬

‫הכס‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫ופשתי בשק או בקופה וכרכ הרי אלו כלאי‪.‬‬
‫ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשת אע"פ‬
‫שהרצועה באמצע‪ ,‬וכ א כפל בגדי צמר ופשת‬
‫וקשר הרי אלו כלאי שנאמר צמר ופשתי יחדו מ"מ‬
‫כיו שנתאחד נאסר‪ .‬ומני שכל איסורי אלו של תורה‬
‫שהרי הוצר! הכתוב להתיר כלאי בציצית‪ ,‬כמו‬
‫שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאי‬
‫לפרשת ציצית אלא להתיר כלאי בציצית‪ ,‬והציצית‬
‫חוטי קשורי בלבד ה‪ ,‬מכלל שחבור כזה שלא‬
‫במקו מצוה אסור מ התורה‪ ,‬שאינו ממעט בתורה‬
‫דבר שהוא אסור מדברי סופרי עכ"ל‪ .‬הרמב" כא‬
‫אסר מ התורה כל חיבור של צמר ופשתי שבעול‪.‬‬
‫ואילו בהל' עדות )פ"י הל"ג( כתב וז"ל עבר עבירה‬
‫שחייבי עליה מלקות מ התורה הרי זה פסול מ‬
‫התורה כו' כיצד כו' שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי‬
‫או נוז הרי זה פסול לעדות מ התורה כו' עכ"ל‪ ,‬וצ"ע‬
‫שכא משמע שהרמב" סובר שרק שוע טוו ונוז מהוה‬
‫שעטנז מדאורייתא ולא חיבור אחר‪.‬‬
‫וביאר מר הגר"ח זצ"ל דאליבא דהרמב" יש‬
‫שני דיני איסור שעטנז מדאורייתא‪ :‬חדא "לא תלבש‬
‫שעטנז" היינו שוע טוו ונוז‪ ,‬ועוד כתיב "צמר ופשתי‬
‫יחדו" היינו כל מי חיבור שבעול‪ .‬והרמב" סובר‬
‫שאע"פ שכל חיבור של צמר ע פשתי אסור‬
‫מדאורייתא מ"מ עיקר הלאו שלוקי עליו הוא רק‬
‫בשוע טווי ונוז‪ .‬ולפיכ! פסק הרמב" שרק הלובש‬
‫שוע טווי ונוז נפסל לעדות מדאורייתא‪ ,‬משו דלפסול‬
‫עדות צרי! החוטא לעבור על איסור תורה שיש בו‬
‫מלקות‪ .‬ואילו כשלובש צמר ופשתי יחדיו המחוברי‬
‫בחיבור בעלמא שאינו שוע טווי ונוז נהי דעבר על‬
‫איסור דאורייתא מ"מ מכיו דאינו לוקה הריהו כשר‬
‫לעדות ‪.(179‬‬
‫ד ה ע"ב‪Ì˙‰„ È"¯‡Â Ï"Ê .‰ÏÂÎ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪ (179‬ע"ע בספר מגנזי הגר"ח )חלק שני סי' ע"ג ד‬
‫קע"ט(‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קד‬


‪ÌȇÏ΄ Â‡Ï ÈÁ„ ‰
‰ΠȄ‚·„ ‰˘Ú È˙‡„ ÌÂ˘Ó ÈÓ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ ÂÏÏÎÓ ¯˙‰ ‰Ê ÔȇÂ‬שלא כדעת הר"ת בתוס'‬
‫במנחות )ד מ‪ :‬ד"ה תכלת( הסובר שכלאי הותרה‬
‫בבגדי כהונה ‪.(180‬‬
‫בא"ד‪ÛÏÈÓÏ ÈˆÓ ‰Â‰ ‡Ï ‰
‰ΠȄ‚·Ó .‬‬
‫·‪ÌÈÈ˜Ï ‡"‡ ¯Á‡ ÔÈ
Ú·Â Íη Â˙ˆӄ ÌÂ˘Ó ‡ÓÏÚ‬‬
‫‪Á‡ ˙˘‡Ó Ô
ÈÙÏÈ ‡Ï„ ÏÈÚÏ È˙˘¯ÈÙ˘ ÂÓÎ Â˙ˆÓ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬ויעויי בשיעורי למעלה )ד ג‪ :‬תוס' ד"ה לא‬
‫תעשה(‪ ,‬וש ביארנו באריכות שכוונת התוס' במש"כ‬
‫במצות יבו ש"מצותו בכ!" היינו שיסוד קיו המצוה‬
‫דיבו הוא ע"י דחיית האיסור של אשת אח‪ ,‬בדומה‬
‫למצות טומאת כה לקרוביו בשעת אבילותו אליבא‬
‫דהרמב" שגופו של המצוה הוא שהכה ידחה את‬
‫האיסור דטומאה בשביל מצות האבילות לקרובו‪,‬‬
‫וה"ה ביבו כי עצ המצוה הוא לדחות את הלאו‪.‬‬
‫אמנ מתוס' שלפנינו לא משמע הכי שהרי השוו‬
‫לייבו את מצות לבישת בגדי כהונה שיש בה כלאי‬
‫ואמרו דש נמי "מצוותו בכ!"‪ ,‬ולא מסתבר כלל‬
‫לומר שגופו של המצוה בבגדי כהונה הוא לדחות את‬
‫האיסור דכלאי‪ .‬ומשמע שכוונת התוס' לפנינו‬
‫ב"מצותו בכ!" היא אחרת דהיינו ש"מצותו בכ!"‬
‫משו שא"א לקיי את המצוה דבגדי כהונה בשו‬
‫אופ אלא א דוחה את הלאו והדחייה היא תמידית‪.‬‬
‫וסברא אחרת היא זו ממה שביארנו בהתוס' לעיל‪,‬‬
‫עיי"ש וצ"ע‪.‬‬
‫בא"ד‪Ï"È 'ÂÎ ÈÁ„ ‡Ï„ ÌÈ˘„˜ ˙Ùȯ˘Ó ÛÏÈ
.‬‬
‫„˘‡
‪¯Á‡ ÂÙ¯Â˘Ï ÏÂÎÈ Íη Â˙ÂˆÓ ‰ÏË· ‡Ï„ Ì˙‰ È‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ Ë"ÂÈ‬מיהו מהרמב" בחידושיו למס' שבת‬
‫)ד כד‪ :‬ד"ה מה"מ( משמע שחולק על זה וז"ל מצות‬
‫עשה שאי לקיימה היו אלא בדחיית ל"ת כיו‬
‫דחביבה מצוה בשעתה כו' א"א לקיי את שניה‬
‫מיקרי‪ ,‬אע"פ שאפשר לקיימ למחר‪ ,‬שכל שמחוסר‬
‫‪ (180‬עיי למעלה בשיעורי )ד ד‪ (:‬ד"ה עני כלאי‬
‫בבגדי כהונה‪.‬‬

‫‪dw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫זמ כמחוסר הכל דמי‪ ,‬והרי עכשיו א"א לקיי את‬
‫שניה כו' עכ"ל‪ .‬כוונת הרמב" דדי אפשר לקיי את‬
‫שניה חל בדליכא סתירה בי העשה לבי הל"ת‪,‬‬
‫משא"כ בנותר דביו"ט ישנה סתירה אלא דלמחרת לא‬
‫תהיה סתירה‪ ,‬אי זה חשיב אפשר לקיי את שניה‬
‫ביו"ט‪.‬‬
‫ד ה ע"ב‪ .‰ÏÈÓÓ ÛÏÈ
.'Ó‚ .‬מהא דבעי בגמ'‬
‫למיל די עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממצות מילה‬
‫שדוחה שבת משמע שמילה בשבת דחויה ולא הותרה‬
‫משו דדי דעשה דוחה ל"ת דעלמא חל מדי דחויה‬
‫ולא מדי הותרה וכדמבואר למעלה בשיעורי‬
‫לתחילת מסכתי )ד ב‪ .‬ד"ה הקדמה כו'(‪ .‬והגמרא‬
‫השווה עדל"ת דעלמא ע עשה דמילה דדוחה שבת‬
‫וכדאיתא בגמרא "אשכח דאתי עשה ודחי לא תעשה‬
‫גרידא‪ ,‬ל"ת שיש בו כרת היכא אשכח דדחי כו' וכי‬
‫תימא ניל ממילה כו' עכ"ל ‪.(181‬‬
‫ולכאורה יש לדו הא מילה בשבת הותרה או‬
‫דחויה ע"פ דברי התוס' במס' שבת )ד קל‪ .‬ד"ה רבי‬
‫אליעזר(‪ ,‬דר"א אמר )ש( שא לא הביא כלי למילה‬
‫מע"ש מביאו בשבת‪ ,‬משו דסובר שמכשירי מילה‬
‫שאפשר לעשות מערב שבת דוחי את השבת‪ .‬וע"ז‬
‫כ' התוס' וז"ל וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא‬
‫ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו‪ ,‬וי"ל‬
‫דקט צרי! לאמו הוא ואחר המילה היה צרי! להחזירו‬
‫לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה כו' ועוד י"ל כיו‬
‫דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי‬
‫למהר המצוה כו' עכ"ל‪ .‬ונראה דהתירו" הראשו‬
‫שבתוס' סובר שאפי' אליבא דר"א מילה בשבת דחויה‪,‬‬

‫‪ (181‬שא מילה בשבת דחויה נית ללמד לכהת"כ‬
‫שעדל"ת שיש בו כרת‪ .‬בר א מילה בשבת הותרה לא מסתבר‬
‫ללמד לכהת"כ שכל ל"ת שיש בו כרת הותרה במקו עשה‪.‬‬
‫‪ (182‬דזריזות למצוה מהוה חלות בעצ קיו המצוה‬
‫לעשותה מצוה מעולה יותר כמו ציצי שאינ מעכבי את‬
‫המילה שמילת דוחה את השבת כל זמ שלא פירש ידו‬

‫שיעורי‬

‫ומפני כ במקו שאפשר לקיי את שניה אי‬
‫מכשירי מילה דוחי שבת‪ ,‬ודוחי שבת רק כשא"א‬
‫לקיי את שניה דהקט צרי! לאמו וכו'‪ .‬א! בתירו"‬
‫בתרא בתוס' יש לעיי‪ ,‬הא סוברי דמילה דחויה‬
‫ושזריזי מקדימי למצוות מהוה סברא המועלת‬
‫לדחות ‪ ,(182‬או"ד שסוברי דהותרה‪ ,‬וע"ז מועלת‬
‫סברת זריזי מקדימי ‪ ,(183‬וצ"ע‪.‬‬
‫ומאיד יעויי ש ברשב"א וז"ל ויש מי שתיר"‬
‫כו' דלר"א כיו שהתורה התירה מכשירי לא טרחינ‬
‫ולא משנינ כו' וא"ת אמאי לא והא אמר ר"ל כל‬
‫מקו שאתה מוצא עשה ולא תעשה א אתה יכול‬
‫לקיי את שניה מוטב כו' י"ל דשאני הכא דא"א‬
‫שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה והלכ! א היא‬
‫ומכשיריה כמילה אריכתא דמי עכ"ל‪ .‬ולכאורה כוונת‬
‫הרשב"א היא לומר דלר"א הסובר שאפילו מכשירי‬
‫מילה מותרי בשבת ההיתר חל מדי הותרה‪ ,‬ועדיי‬
‫יתכ דאליבא דרבנ הסוברי שאי מכשירי מותרי‬
‫שמילה עצמה דחויה ולא הותרה‪.‬‬
‫אמנ יעויי ביו"ד סו הל' מילה )סי' רס"ו‬
‫סעי י"ד( שהמחבר פסק וז"ל יש ליזהר שלא ימולו‬
‫שני מוהלי מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע‬
‫אלא המל עצמו יפרע עכ"ל‪ ,‬והשיג עליו הרמ"א וז"ל‬
‫ולא מצאתי ראיה לדבריו ואדרבא נראה לי דשרי דהא‬
‫מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהני‬
‫היו עובדי ומחללי שבת דמאחר דשבת נית לדחות‬
‫הרי הוא כחול לכל דבר כו' עכ"ל‪ .‬ועיי"ש בביאור‬
‫הגר"א )אות כ"ה( שכ' וז"ל ולכאורה אי ראיה‪,‬‬
‫דעבודה בשבת הותרה וכמ"ש ביומא )ד מו‪(:‬‬

‫מהמילה כי מילת חלה לעשות את עצ מצות המילה למילה‬
‫מעולה יותר‪.‬‬
‫‪ (183‬דיתכ דזרירות במצוות מהוה קיו מצוה בפני‬
‫עצמה ואינה חלה בעצ קיו המצוה דמילה‪ ,‬ולפיכ! אינה חלה‬
‫ודוחה‪ ,‬ומועלת רק א ס"ל הותרה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא כו' עכ"ל‪.‬‬
‫ולכאורה משמע שהמחבר סובר שמילה בשבת דחויה‬
‫והרמ"א סובר שהותרה‪ .‬ויעויי בשיעור הראשו‬
‫למסכתי )ד ב‪ .‬ד"ה הקדמה(‪ ,‬ויוצא לפי הגר"א‬
‫דאליבא דהמחבר הסובר דמילה בשבת דחויה‪ ,‬המתיר‬
‫הוא קיו המצוה‪ ,‬ולפיכ! מותר רק למוהל א' למול‬
‫ולפרע‪ ,‬אבל כשא' מל והשני פרע שהראשו לא קיי‬
‫המצוה משו"ה אסור לו למול‪ .‬ומאיד! הרמ"א סובר‬
‫שמילה בשבת הותרה כמו עבודה במקדש שהותרה‬
‫בשבת‪ .‬ובהתא לכ! סובר שהמתיר אינו קיו המצוה‬
‫אלא עצ מעשה המילה‪ ,‬ולכ מתיר לא' למול ולשני‬
‫לפרע כיו דשניה עושי מעשה מילה‪.‬‬
‫א לע"ד נראה דיתכ להסביר את שיטת הרמ"א‬
‫באופ אחר ולומר שסובר שמילה בשבת דחויה ומכל‬
‫מקו מתיר מילה בשבת כשא' מל וא' פרע משו‬
‫שסובר שיש שתי קיומי מצוות במילה‪ :‬א( מצוה‬
‫לעשות מעשה מילה; וב( מצוה בתינוק לעשותו לב‬
‫ברית‪ .‬וראייה ששתי מצוות מתקיימות במילה יוצאת‬
‫מזה שמברכי שתי ברכות על המילה וכדאיתא במס'‬
‫שבת )ד קלז‪ ,(:‬ברכת "על המילה" וברכת "להכניסו‬
‫בבריתו של אברה אבינו"‪ .‬ברכת "על המילה" חלה‬
‫על מצות מעשה המילה של המוהל‪ .‬וברכת "להכניסו"‬
‫חלה על קיו המצוה שבתינוק שנעשה לב ברית‪.‬‬
‫ויעויי ברמב" בפ"ג מהל' מילה )הל"א( שכ'‬
‫וז"ל המל מבר! קוד שימול אשר קדשנו במצותיו‬
‫וצונו על המילה א מל ב חבירו‪ ,‬וא מל את בנו‬
‫מבר! וצונו למול את הב‪ .‬ואבי הב מבר! ברכה‬
‫אחרת ברו! אתה ה' אלקינו מל! העול אשר קדשנו‬
‫במצוותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברה אבינו‪.‬‬
‫מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווי‬
‫ישראל שימולו כל ערל שביניה‪ .‬לפיכ! א אי ש‬
‫אביו אי מברכי אחריה ברכה זו‪ .‬ויש מי שהורה‬
‫שיברכו אותה בי"ד או אחד מ הע‪ ,‬ואי ראוי‬
‫לעשות כ עכ"ל‪ .‬הרמב" פסק שכל מי שמל מבר!‬
‫על המילה‪ ,‬ומאיד! רק האב מבר! ברכת להכניסו‬
‫שיש לו מצוה מיוחדת להכניס את בנו לברית ועל‬

‫שיעורי‬

‫קו‬

‫מצוה דידיה הותקנה ברכה זו‪ .‬ומאיד! הראב"ד השיג‬
‫על הרמב" וכתב וז"ל מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד‬
‫שבע מבר!‪ ,‬ונהגו אצלנו שהסנדקוס מבר! עכ"ל‪.‬‬
‫אליבא דהראב"ד ברכת להכניסו הותקנה על קיו‬
‫המצוה של כל א' וא' מישראל לדאוג שכל ערל‬
‫בישראל ימול ויכנס לבריתו של אברה אבינו‪ .‬והנה‬
‫א הרמב" כ' "שמצווי ישראל שימולו כל ערל‬
‫שביניה"‪ .‬ומוכח בי לפי הרמב" ובי לפי הראב"ד‬
‫שמצוה מוטלת על כל א' וא' מישראל לדאוג ולסדר‬
‫שכל תינוק ערל יכנס לברית בדומה להאב אלא‬
‫דהרמב" והראב"ד פליגי הא הברכה דלהכניסו‬
‫הותקנה בשביל מצות כל א' וא' מישראל המשתת‬
‫בכניסה לברית או רק בשביל האב לבדו המכניס את‬
‫בנו לבריתו של אברה אבינו‪.‬‬
‫והנה כשא' מל וא' פרע יל"ע מי מקיי מצות‬
‫מעשה המילה ומצות להכניסו בבריתו של אברה‬
‫אבינו‪ .‬ודומה דתלוי על איזה מצוה מדובר‪ ,‬דבנוגע‬
‫למצות מעשה המילה נראה שרק זה שפרע קיי‬
‫המצוה‪ ,‬מכיו דמילה בלי פריעה אינה מצוה ומשו"ה‬
‫רק זה שפרע וגמר את מצות מעשה המילה קיי את‬
‫המצוה‪ .‬מאיד! בנוגע למצות להכניסו בברית מסתבר‬
‫שג המל וג זה שפרע קיימו את המצוה‪ ,‬מכיו‬
‫דשניה השתתפו בהכניסה בברית‪.‬‬
‫ולפי"ז יתכ שהדוחה דמילה בשבת הוי א את‬
‫המצוה שהתינוק נעשה ב ברית ולא רק את מצות‬
‫המוהל שעושה את מעשה המילה‪ .‬ולפיכ! הדחייה‬
‫דשבת חלה ג לזה שמל כשא' מל וא' פרע‪ ,‬ומשו‬
‫דאע"פ שרק מי שפרע קיי את המצוה לעשות את‬
‫מעשה המילה‪ ,‬א! בנוגע לקיו המצוה שבתינוק‬
‫להכניסו בברית ג המל וג הפורע קיימו את המצוה‪,‬‬
‫ולפיכ! שבת הודחה לשניה‪.‬‬
‫ועוד יתכ לומר לפי מה שנתבאר בשיעורי‬
‫לקמ )ד ו‪ .‬לתוס' ד"ה שכ הכשר מצוה( שהדוחה‬
‫בדי עשה דוחה ל"ת אינו קיו המצוה אלא מעשה‬
‫המצוה‪ ,‬דה"ה במילה בשבת אליבא דהרמ"א שהוא‬

‫‪fw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬
‫פיקוח נפש בשבת‪ :‬דחויה או הותרה‬

‫סובר שאי קיו המצוה דמילה דוחה שבת שא"כ רק‬
‫האיש שפרע קיי אותה‪ ,‬אלא שמעשה המצוה דמילה‬
‫דוחה את השבת והרי מי שמל ולא פרע עכ"פ עשה‬
‫מעשה מצות מילה וזהו הדוחה דשבת‪ .‬ולפי"ז י"ל‬
‫שאי היתר הרמ"א חל מדי הותרה אלא מדי דחויה‬
‫ודלא כנ"ל ‪.(184‬‬
‫ד ה ע"ב‪‡ ‰ÈÂÁ„ :˙·˘· ˘Ù
Á˜ÈÙ ÔÈ
Ú .‬‬
‫‪‰¯˙‰‬‬
‫א‬

‫לעיל עסקנו בעני מילה בשבת הא הוא דחויה‬
‫או הותרה‪ .‬והנה בנוגע לפקו"נ בשבת הא הוא דחויה‬
‫או הותרה יעויי בש"ע או"ח )שכ"ח‪ :‬י"ב( במחבר‬
‫שכ' וז"ל כשמחללי שבת על חולי שיש בו סכנה‬
‫משתדלי שלא לעשות ע"י עכו" וקטני ונשי אלא‬
‫ע"י ישראל גדולי ובני דעת עכ"ל‪ ,‬וכ' הרמ"א וז"ל‬
‫וי"א דא אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י‬
‫שינוי עושה ע"י שינוי וא אפשר לעשותו ע"י עכו"‬
‫בלא איחור כלל עושי ע"י עכו" כו' עכ"ל‪ .‬ובפשטות‬
‫בהא פליגי‪ ,‬דאליבא דהמחבר פקו"נ הותרה‪ ,‬ולפיכ!‬
‫סובר שלא מפקחי ע"י עכו"‪ ,‬ואילו אליבא דהרמ"א‬
‫פקו"נ דחויה‪ ,‬ומפני כ משתדלי לפקח ע"י עכו"‪.‬‬
‫א ברמב" א"א לומר כ‪ ,‬דהא פסק )בפ"ב‬
‫מהל' שבת הל"א( וז"ל דחויה היא שבת אצל סכנת‬
‫נפשות כשאר כל המצות כו' עכ"ל‪ .‬מכא שפסק‬
‫שפקו"נ בשבת דחויה‪ .‬ומאיד! הרמב" פסק )ש‬
‫הל"ג( וז"ל כשעושי דברי האלו אי עושי אות לא‬
‫ע"י עכו" ולא ע"י קטני ולא ע"י עבדי וכו' אלא‬
‫ע"י גדולי ישראל וחכמיה כו' עכ"ל‪ .‬מבואר ברמב"‬
‫שמפקחי נפשות דוקא ע"י גדולי ישראל וחכמיה‬

‫‪ (184‬אמנ קשה שא ננקט שהיתר הרמ"א חל משו‬
‫שמילה בשבת דחויה‪ ,‬הדרא קושית הגר"א לדוכתא דא"כ היא!‬
‫השווה הרמ"א מילה בשבת לעבודה בשבת מכיו דעבודה‬

‫שיעורי‬

‫ולא ע"י עכו"‪ ,‬וקשה שא סובר שפקו"נ בשבת‬
‫דחויה הוא למה לא יפקח ע"י עכו" ‪ $‬וכדפסק‬
‫הרמ"א‪ .‬ועוד צרי! להבי למה מחייב הרמב" דוקא‬
‫חכמי ישראל לפקח נפשות‪.‬‬
‫ואמר הגר"ח זצ"ל שהרמב" ס"ל דפקו"נ‬
‫בשבת דחויה‪ ,‬א! לא רק גו הצלת הנפש הוי המתיר‬
‫והדוחה אלא ג קיו המצוה של הצלת נפשות הוי‬
‫המתיר‪ .‬ולכ א ניצול ע"י עכו"‪ ,‬נהי שיש בכ!‬
‫חפצא של הצלת נפשות‪ ,‬אבל מ"מ מפסידי את קיו‬
‫המצוה‪ .‬וכדי לקיי את המצוה היהודי חייב להציל‬
‫את המסוכ בעצמו ולא שיוצל ע"י עכו"‪ .‬אמנ‬
‫ביאור זה קשה דכיו דסגי ליהודי לומר לעכו"‬
‫להציל את המסוכ‪ ,‬א העכו" הצילו‪ ,‬בזה גופא א‬
‫היהודי קיי מצות הצלת נפשות‪ ,‬כי המסוכ ניצול‬
‫מחמתו שצוה לעכו" להצילו‪ ,‬ושוב צ"ע למה סובר‬
‫הרמב" שלא מצילי ע"י עכו"‪.‬‬
‫ואמר הגר"ח זצ"ל דיתכ ששיטת הרמב"‬
‫בהצלת נפשות בשבת דומה לשיטתו בטומאת כה‬
‫לקרובו וכפי שביארנו למעלה ‪ (185‬דלרמב" עצ‬
‫מצות האבילות של הכה מחייבת אותו לחלל את‬
‫קדושתו ולהטמא לקרובו‪ .‬ומפני כ! סובר הרמב"‬
‫שטומאת כה לקרובו דחויה ולא הותרה וכנ"ל‪ .‬וסובר‬
‫הרמב" דה"ה בפקו"נ שיש קיו מיוחד במצות‬
‫הצלת נפשות כשהיהודי המציל דוחה איסור תורה כדי‬
‫להציל נפש מישראל‪ ,‬ומקיי בזה מצות וחי בה ולא‬
‫שימות בה‪ ,‬והקיו המיוחד הזה לדחות איסור תורה‬
‫לש הצלת נפשות לא מתקיימת א מצילי ע"י‬
‫עכו"‪ .‬ולפיכ! יהודי חייב להציל בעצמו ולא להציל‬
‫ע"י עכו" כדי שידחה את האיסור לצור! מצות הצלת‬
‫נפשות‪ ,‬שבכ! מקיי את המצוה המיוחדת דהצלת‬
‫נפשות ע"י דחיית איסור‪ .‬ובכ! נמי מבואר למה‬

‫בשבת הותרה ולא דחויה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (185‬בשיעורי )ד ג‪ (:‬לתוס' ד"ה לא תעשה ובד"ה‬
‫עני טומאת כהני לקרובי‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬
‫פיקוח נפש בשבת‪ :‬דחויה או הותרה‬

‫אליבא דהרמב" מקפידי שדוקא חכמי יצילו כי‬
‫קיו מצוה זו דפקו"נ ע"י איסור מהוה מצוה שבגופו‪,‬‬
‫ולחכמי זכות קדימה לקיימה דא"א לקיימה ע"י‬
‫שליח או ע"י עכו" אלא בגופ‪ .‬והגר"ח זצ"ל היה‬
‫תמיד רגיל להתעסק בגופו בהצלת נפשות בק"ק‬
‫בריסק ולא הניח לאנשי אחרי להציל במקו שהיה‬
‫אפשר לו להציל בעצמו‪ ,‬וכשיטת הרמב" שהגר"ח‬
‫זצ"ל פסק ונהג כמוהו בקפידה רבה ‪ .(186‬ואמר הגר"ח‬
‫זצ"ל שבכ! מחמיר במצות הצלת נפשות‪ ,‬ואינו ח"ו‬
‫מקיל באיסור שבת‪ ,‬כי אפילו על ספק פקו"נ מחללי‬
‫את השבת‪ ,‬ובודאי במקו שיש פסק הרמב" והמחבר‬
‫המחייב את החכ לדחות שבת ולהציל נפשות בעצמו‬
‫ובגופו הריהו מחוייב לעשות כ ‪.(187‬‬
‫והנה עלינו לעיי עוד בשיטת הרמב" שכתב‬
‫)בפ"ב מהל' שבת הל"א‪$‬ג( וז"ל דחויה היא שבת אצל‬
‫סכנת נפשות כשאר כל המצות‪ ,‬לפיכ! חולה שיש בו‬
‫סכנה עושי לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומ של‬
‫אותו מקו כו' ומדליקי לו את הנר ומכבי מלפניו‬
‫את הנר ושוחטי לו ואופי ומבשלי ומחמי לו חמי‬
‫בי להשקותו בי לרחיצת גופו‪ ,‬כללו של דבר שבת‬
‫לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברי‬
‫שהוא צרי! לה‪ ,‬כשעושי דברי האלו אי עושי‬
‫אות לא ע"י עכו" ולא ע"י קטני ולא ע"י עבדי‬
‫ולא ע"י נשי כדי שלא תהא שבת קלה בעיניה‪ ,‬אלא‬
‫ע"י גדולי ישראל וחכמיה‪ ,‬ואסור להתמהמה בחילול‬
‫שבת לחולה שיש בו סכנה שנא' אשר יעשה אות‬
‫האד וחי בה ולא שימות בה‪ .‬הא למדת שאי‬
‫משפטי התורה נקמה בעול אלא רחמי וחסד ושלו‬
‫בעול‪ ,‬ואלו המיני שאומרי שזה חילול שבת‬

‫‪ (186‬וכמדומני שמו"ר זצ"ל סיפר לנו שכשהיתה מגיפת‬
‫החולר"ע ר"ל בבריסק הגר"ח זצ"ל הקפיד להיות בי אלה‬
‫המטפלי בחולי‪ .‬והיה מכניס את עצמו לספק סכנה כדי‬
‫להתעסק ולהציל אלו שבודאי חולי מסוכני ה‪.‬‬
‫‪ (187‬ופע כשרבינו זצ"ל היה תינוק וחולה מושכב‬

‫שיעורי‬

‫קח‬

‫ואסור עליה הכתוב אומר וג אני נתתי לה חוקי‬
‫לא טובי ומשפטי לא יחיו בה עכ"ל‪ .‬וקשה‬
‫שבראשונה כתב הרמב" ששבת דחויה אצל סכנת‬
‫נפשות‪ ,‬ואילו לבסו כתב ששבת לגבי חולה שיש בו‬
‫סכנה הרי הוא כחול‪ ,‬דמשמע שהותרה‪ .‬ועוד צ"ע‬
‫כנ"ל דהא פסק שאסור להציל ע"י עכו" אלא ע"י‬
‫גדולי ישראל וחכמיה‪ ,‬ולכאורה משמע שהוא מדי‬
‫הותרה‪ ,‬דאילו מטע דחויה היה בדי לחזר ולהציל‬
‫דוקא ע"י עכו" כדי לא לחלל את השבת‪ .‬ועוד צ"ע‬
‫דאילו מדי דחויה היה בדי להצילו לכתחילה בשינוי‬
‫שאינו מלאכה מדאורייתא‪ ,‬והרמב" ס"ל דלא בעינ‬
‫שינוי ודלא כרמ"א הנ"ל‪ ,‬וא אפשר לקיי את שניה‬
‫ולהצילו בשינוי בלי איחור מדוע לא יצילנו בשינוי‪.‬‬
‫ועוד קשה‪ ,‬מדוע הדגיש הרמב" דוקא כא שאלו‬
‫שאומרי שזה חילול שבת הריה מיני ועליה‬
‫הכתוב אומר וכו'‪.‬‬
‫ונראה דהא דכתב הרמב" ששבת דחויה היא‬
‫צ"ל כמו שביאר הגר"ח זצ"ל שאינה די דחייה והיתר‬
‫בעלמא‪ ,‬אלא קיו בפני עצמו לדחות האיסור עבור‬
‫הצלת נפשות‪ ,‬כי ע"י דחיית האיסור להציל נפשות‬
‫מראי שמשפטי התורה ה רחמי חסד ושלו‬
‫בעול וכמוש"כ הרמב" וז"ל הא למדת שאי‬
‫משפטי התורה נקמה בעול אלא רחמי וחסד ושלו‬
‫בעול עכ"ל‪ .‬ודוקא כא שדוחי איסור שבת כדי‬
‫להציל נפשות מי שאינו מקבל את ההלכה הו"ל מי‪.‬‬
‫שזהו מעיקר יסודות התורה שמצות הצלת נפשות‬
‫מעולה משאר מצוות התורה ודוחה כל איסור אחר‬
‫)חו" מע"ז ג"ע ושפ"ד(‪ .‬ומשו"ה דוקא כא חל די‬
‫להקדי חכמי וגדולי ישראל לפקח נפשות שבכ!‬

‫בעריסתו בשבת בנוכחות הגר"ח זצ"ל הגיע רופא לבודקו‬
‫ושאלו הגר"ח זצ"ל הא להדליק את הנר היה עוזר לו בבדיקת‬
‫הילד החולה‪ ,‬וכשהרופא אמר שאכ יעזור לו‪ ,‬כיבד הגר"ח‬
‫זצ"ל את הדיי דבריסק הרה"ג ר' שמחה זעליג זצ"ל במצות‬
‫ההצלה להדליק את הנר‪ .‬וחזינ שמותר לכבד חכ אחר במצות‬
‫הצלה‪.‬‬

‫‪hw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬
‫פיקוח נפש בשבת‪ :‬דחויה או הותרה‬

‫ילמדו לבנ"י את היסוד שדיני תורה רחמי וחסד ה‬
‫ושהצלת נפשות מעולה משאר המצוות‪ .‬ולפי"ז י"ל‬
‫דלכ ס"ל לרמב" דהיתר פקו"נ חל דוקא מדי דחויה‬
‫ולא מדי הותרה שרק א דחויה הוא יש חלות איסור‬
‫תורה שדוחי אותו כדי להציל נפשות והדחייה‬
‫מעיקר המצוה‪ .‬ואעפ"כ מדיני הדחייה הוא לפעול‬
‫למעשה כאילו האיסור הותר‪ ,‬ולהתנהג בנוגע להצלת‬
‫נפשות בשבת כאילו הוא יו חול‪ ,‬ואי לחפש דרכי‬
‫שוני לא לעבור על איסורי שבת‪ .‬דאע"פ שאפשר‬
‫בשינוי או ע"י עכו" אי חוזרי אחריה‪ ,‬וגדולי‬
‫ישראל וחכמיה מצילי בלי שינוי כלל‪ ,‬משו שגדר‬
‫ההצלה הוא דבדר! שמצילי נפש בחול מצילי אותו‬
‫בשבת ‪.(188‬‬
‫ועיי עוד במגיד משנה )ש הלי"ד( שכתב‬
‫דאליבא דהרמב" בשביל חולה שיש בו סכנה "לכל‬
‫צרכיו מחללי ואע"פ שאי במניעת דבר שעושי לו‬
‫סכנה"‪ ,‬כלומר שעושי לו כל צרכיו כאילו הוא יו‬
‫חול‪ ,‬ולא דני בכל מעשה ומעשה שעושי בשבילו‬
‫הא בלי כ! יסתכ‪ ,‬אלא מטפלי בו בכל הדברי‬
‫שהיו עושי לו כאילו היה יו חול‪ ,‬וא עושי‬
‫בשבילו דברי שאינ שייכי באופ ישיר למניעת‬
‫סכנה ‪ .(189‬משו דההיתר חל כאילו שבת הותרה כמו‬
‫יו חול‪ ,‬ואע"פ שעצ האיסור של שבת דחויה ולא‬
‫הותרה כנ"ל‪.‬‬

‫‪ (188‬והא דכתב הרמב" )ש הלי"א( וז"ל היולדת‬
‫כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללי עליה את‬
‫השבת כו' וא היתה צריכה לשמ וכיוצא בו מביאי לה וכל‬
‫שאפשר לשנות משני בשעת הבאה עכ"ל‪ ,‬היינו רק להביא את‬
‫השמ לחולה‪ ,‬ואילו את עצ הטיפול בחולה לא משני אותו‬
‫כלל מביו חול‪ .‬א! ע"ז קשה ממש"כ הרמב" ששבת לגבי‬
‫חולה שיש בו סכנה הריהו כחול ששוחטי לו ואופי לו‬
‫ומבשלי כו' וצ"ע שהרי אי בדברי האלו טיפול בחולה עצמו‬
‫אלא הכנות לטיפול ועושי אות בלי שנוי אליבא דהרמב"‬
‫ומ"ש מהבאת שמ שחייבי לשנות בה‪ .‬ויתכ שהרמב" סובר‬
‫שא יעשו שינוי בשחיטה ובבישול לא יוכלו לטפל בחולה‬
‫כרגיל בימי חול‪ ,‬ואילו א ישנו בהבאת השמ הטיפול יהיה‬

‫שיעורי‬
‫ב‬

‫והנה אליבא דהרמב" אע"פ ששבת לגבי חולה‬
‫שיש בו סכנה כיו חול הוא היינו לעני שעושי לו‬
‫כל הדברי שעושי בשביל הצלת חולה מסוכ בחול‬
‫בלי שינוי כלל ובלי עכו"‪ .‬מ"מ הדי הוא שמאכילי‬
‫החולה הקל קל תחילה‪ ,‬וכדאיתא במס' יומא )ד פג‪(.‬‬
‫וברמב" שפסק כ )פי"ד מהל' מאכלות אסורות‬
‫הלט"ז‪$‬י"ז( משו דההיתר מוגבל לאיסור הכי קל‪,‬‬
‫כגו א צריכי להאכילו מטבל או מנבילה מאכילי‬
‫אותו מנבילה שהוא קל ‪ .(190‬ויעויי ברא"ש )מס'‬
‫יומא פ"ח אות י"ד( וז"ל שאלו את הראב"ד ז"ל חולה‬
‫שיש בו סכנה א לא יאכל בשר‪ ,‬א יש לפניו נבילה‬
‫ואי שחוט א לא נשחט בשבת‪ ,‬כי י"א מוטב שיעבור‬
‫הוא על לאו דנבילה משיעברו אחרי על איסור‬
‫סקילה‪ .‬והשיב דברי י"א מכווני ה אבל י"ל כי‬
‫איסור שבת כבר נית לדחות בהבערה ובבישול‬
‫ובמחמי לו חמי כו' עכ"ל‪ ,‬ודבריו לבסו תמוהי‬
‫וזקוקי לביאור‪.‬‬
‫ונראה שהראב"ד ס"ל שפ"נ הותרה וחל בו די‬
‫הואיל ואשתראי אשתראי ‪ ,(191‬ומכיו דשבת הותרה‬
‫לצור! בישול‪ ,‬הותרה נמי לשחיטה‪ ,‬ולא מתירי‬
‫איסור נבילה שאיסור אחר הוא‪ .‬והדי של "הקל קל‬

‫כרגיל כמו בחול‪ .‬וע"ע במגיד משנה )ש( שעמד על הקושי‬
‫הזה ברמב"‪ .‬ואולי שהבאת שמ כרגיל ברה"ר אסורה משו‬
‫מראית עי דלא יודעי שמביאו לצור! הצלת נפשות‪.‬‬
‫‪ (189‬ועיי בחידושי מר רי"ז הלוי על עניני יומא )ד‬
‫כ"ז בספר(‪.‬‬
‫‪ (190‬שאי בכ! שינוי ממה שהוא עושה באופ רגיל ובזה‬
‫אמרינ דחויה ויאכילו הקל קל‪.‬‬
‫‪ (191‬עיי בגמרא לקמ )ד ז‪ (:‬ובמס' זבחי )ד ל"ב‪(:‬‬
‫ובשיעורי לקמ )ד ח‪ (.‬ד"ה תינח‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬
‫פיקוח נפש בשבת‪ :‬דחויה או הותרה‬

‫תחילה" אינו מחייב לעשות דוקא את האיסור הכי קל‬
‫אלא דיסוד הדי של "הקל קל תחילה" הוא לצר את‬
‫ההיתר דפ"נ לאיסור הכי קל‪ .‬ואילו כא דממ"נ שבת‬
‫הוי האיסור המצטר לפקו"נ ושהותר במלאכת‬
‫בישול‪ ,‬משו"ה מוסיפי להתיר איסור שבת עוד פע‬
‫בשחיטה ולא מתירי איסור נבילה‪ .‬ואע"פ שאיסור‬
‫נבילה קל‪ ,‬ההיתר כבר הצטר לשבת‪ .‬ויעויי בזבחי‬
‫)ד לב‪ (:‬דלאביי חל די הואיל ואישתראי אישתראי‬
‫רק כשההיתר חל מדי הותרה ולא מדי דחויה‪ .‬ולרבא‬
‫הואיל ואישתראי אישתרי חל בי בהיתר שחל מדי‬
‫הותרה ובי שחל מדי דחויה‪ .‬ולפי"ז א הראב"ד‬
‫סובר כאביי צ"ל שפ"נ הותרה‪ ,‬ולכ ס"ל דדוקא‬
‫האיסור שאליו הצטר ההיתר הותרה ולא איסור אחר‪,‬‬
‫דאילו מטע דחויה היה בדי לדחות איסור נבילה‬
‫הכי קל ולא להוסי עוד בדחיית השבת‪ .‬מאיד! א‬
‫הראב"ד ס"ל כרבא אי ראייה הא סובר פקו"נ בשבת‬
‫הותרה או דחויה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קי‬

‫מעצ דיני השבת הריהו חל מדי הותרה כמו שחל‬
‫ההיתר של אוכל נפש ביו"ט‪ ,‬ואילו ההיתר בשאר‬
‫איסורי תורה חל מגזיה"כ "וחי בה ולא שימות בה"‬
‫)ש( המהוה חלות דחויה ולא חלות הותרה‪ ,‬דהיינו‬
‫שמצות הצלת נפשות דוחה שאר איסורי תורה‪) .‬ועיי‬
‫למעלה בשיעור הראשו למסכתי(‪.‬‬
‫ע"ע בר" על הרי" למס' ביצה )פרק שני ד‬
‫ט‪ :‬דפוס ווילנא( המחלק בי פקו"נ בשבת שדחויה‬
‫לבי אוכל נפש ביו"ט שהותרה‪ ,‬ומשו"ה סובר שרבוי‬
‫שיעורי בפקו"נ בשבת אסור ואילו רבוי שיעורי‬
‫באוכל נפש ביו"ט מותר‪.‬‬
‫ויעויי בבעל המאור למס' שבת )פ"ק ד ז‪.‬‬
‫בדפי הרי" דפוס ווילנא( האוסר לאד להכניס את‬
‫עצמו לפקו"נ ואח"כ לדחות שבת‪ ,‬ובפשטות סברתו‬
‫משו שפקו"נ דחויה ולא הותרה ולפיכ! אסור לאד‬
‫להכניס את עצמו לכתחילה לפקו"נ‪.‬‬

‫ג‬

‫ד‬

‫עע"ש ברא"ש וז"ל ורבינו מאיר השיב בתשובה‬
‫על זה והביא דמיו מאוכל נפש ביו טוב דשוחטי‬
‫ביו טוב דאיכא עשה ולא תעשה באיסור מלאכה‬
‫ומאכל נבילה דאי בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור‬
‫עופות דליכא אלא איסור דרבנ דאי שחיטה לעו מ‬
‫התורה‪ ,‬אלא כיו דהתורה התירה לנו אוכל נפש‬
‫ביו"ט הוה לדיד כל או"נ ביו"ט כמו בחול והכי נמי‬
‫כיו שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה‬
‫בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול‪,‬‬
‫והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילי אותו הקל‪ ,‬ושחוטה‬
‫המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור ואריה‬
‫רביע עליה עכ"ל‪ .‬ונראה דמהר" סובר ששבת הותרה‬
‫לחולה שיש בו סכנה ואילו איסור נבילה דחויה הוא‪,‬‬
‫ולפיכ! מתירי דוקא שחיטה בשבת ולא את אכילת‬
‫הנבילה‪ .‬ונראה שטעמו משו שיש היתר מיוחד לפ"נ‬
‫בשבת וכדאיתא בגמרא יומא )ד פה‪ (:‬וז"ל ושמרו‬
‫בנ"י את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי‬
‫שישמור שבתות הרבה עכ"ל‪ .‬ומאחר שהמתיר יוצא‬

‫והנה כשהמי החמי שהכינ לרחו" את‬
‫התינוק אחרי מילתו נשפכו לפני המילה בשבת‪ ,‬פליגי‬
‫הבעה"מ ע הרמב" א מלי את התינוק או לא‪.‬‬
‫בבעה"מ )בפ' ר"א דמילה ד נג‪ .‬בדפי הרי" למס'‬
‫שבת דפוס ווילנא( אוסר וז"ל מכשירי של מילה כגו‬
‫חמי לרחו" בו שאפשר להח לו מע"ש אינ דוחי‬
‫את השבת אלא א"כ נשפכו חמי שלו לאחר מילה כו'‬
‫עכ"ל‪ .‬ומאיד! הרמב" )בחידושיו למס' שבת ד‬
‫קלד‪ (:‬כתב שמלי וז"ל א היה לו חמי כדי רחיצה‬
‫שלפני מילה ואי לו כדי רחיצה שנייה שלאחר מילה‬
‫או שנשתפכו חמי שהכי לה מקמי מילה שאני אומר‬
‫רוחצי אותו ומלי אותו שאי כא מכשירי דוחי‬
‫כלו ואחר שמל הרי כא סכנת נפשות שדוחה שבת‬
‫ואי אומרי נדחה מילה כדי שלא להביא אותו לסכנה‬
‫ונדחה שבת אלא מילה עצמה דוחה שבת וסכנת‬
‫נפשות נמי דוחה ואי למצוה אלא שעתה שאי לדחות‬
‫מילה מפני דחיית שבת שיבא לאחר מכא מפני‬
‫הסכנה עכ"ל‪.‬‬

‫‪`iw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬
‫פיקוח נפש בשבת‪ :‬דחויה או הותרה‬

‫והנה שיטת בעה"מ שאסור להכניס את עצמו‬
‫לסכנת נפשות בשבת ואפילו בשביל מצות מילה‪.‬‬
‫ולשיטתו אזיל )בבעה"מ על הרי" למס' שבת ד ז‪.‬‬
‫דפוס ווילנא( שכתב וז"ל והא דת"ר אי מפליגי‬
‫בספינה פחות משלשה ימי קוד לשבת פי' הרי"‬
‫ז"ל בהלכותיו בספינה גוששת ואח"כ חזר בו בתשובה‬
‫ופירש טעמא משו בטול עונג שבת ולי נראה טע‬
‫אחר בי בזו ובי במה שאמרו אי צרי על עיירות‬
‫של נכרי דכולהו מקו סכנה הוא וכל שלשה ימי‬
‫קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת‬
‫מפני שאי דבר עומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש‬
‫במדברות וכל מקו סכנה שאד עתיד לחלל בו את‬
‫השבת עכ"ל‪ .‬ונראה שבעה"מ בדיעה שפקוח נפש‬
‫בשבת הודחה‪ ,‬ולפיכ! סובר שאסור לכתחילה להכניס‬
‫את עצמו לסכנת נפשות בשבת‪ .‬ואילו הרי" חולק‬
‫עליו‪ ,‬ומסתבר שהרי" סובר שפקו"נ בשבת הותרה‬
‫ומשו"ה מתיר לו לאד להכניס את עצמו לסכנת‬
‫נפשות לכתחילה משו דפקו"נ בשבת הותרה ואי בו‬
‫חלות עבירה כלל‪.‬‬
‫בר צע"ק בבעה"מ שאוסר להכניס את עצמו‬
‫לפקו"נ בשבת אפילו בעבור מצות מילה והרי בדי‬
‫שאי מפליגי בספינה פחות מג' ימי קוד לשבת‬
‫איתא בגמרא שבת )ד יט‪ (.‬דבד"א לדבר הרשות אבל‬
‫לדבר מצוה שפיר דמי ומ"ש מילה שאסורה‪ .‬ויתכ‬
‫דבעה"מ ס"ל דיש לחלק בי כניסה לפקו"נ בשבת‬
‫מלפני שבת שלצור! מצוה שריא לבי כניסה לפקו"נ‬
‫בשבת עצמה שאסור אפילו לצור! מצות מילה ‪.(192‬‬
‫ובביאור שיטת הרמב" יתכ שהסכי ע‬
‫בעה"מ שאסור בעלמא להכנס לפקו"נ כי פקו"נ דחויה‬
‫‪ (192‬ואולי הביאור בזה הוא שא הוא עושה את‬
‫המעשה מלפני שבת לצור! מצוה אי מעשיו מצטרפי לשבת‬
‫אלא למצוה משא"כ במעשה שעושה בשבת עצמו‪ .‬וע"ע לקמ‬
‫בשיעורי אות ה'‪.‬‬
‫עוד יתכ לחלק בי מילה דבודאי מכניס את עצמו‬

‫שיעורי‬

‫ולא הותרה‪ ,‬אלא שמתיר רק כא עבור מצות מילה‪,‬‬
‫והוא משו שמילה דוחה מלאכת חובל בשבת וה"ה‬
‫שדוחה את האיסור להכנס לפקו"נ בשבת המהוה‬
‫איסור שבת ומילה בזמנה דוחה אותו ‪ .(193‬ובאמת‬
‫עלינו להבי את שיטת בעה"מ שא מילה דוחה‬
‫מלאכת חובל בשבת למה לא תדחה את האיסור של‬
‫הכנסת עצמו לפקו"נ בשבת שהריהו נמי איסור שבת‪.‬‬
‫ונראה שבעה"מ סובר שרק מלאכת חובל‬
‫נדחתה לצור! מילה בשבת כי החבלה היא מגופה של‬
‫מצות המילה עצמה שהמצוה היא לחבל בתינוק כדי‬
‫להטי ממנו ד ברית‪ .‬משא"כ באיסור של הכנסת‬
‫עצמו לפקו"נ בשבת שיצטר! לחלל שבת בדבר שאינו‬
‫מגופה של המילה והיה אפשר להכי עוד חמי לפני‬
‫שבת לפיכ! אי מצות המילה דוחה אותו כמו שאינו‬
‫דוחה שאר מכשירי המילה שאפשר לעשות מלפני‬
‫שבת‪ .‬וע"ז חולק הרמב" כי הוא סובר שמכשירי‬
‫מילה לפני המילה שאינ נעשי בשעת המילה והריה‬
‫הכנות בעלמא למילה אסורי‪ ,‬משא"כ במילת התינוק‬
‫באופ שמכניס את עצמו לפקו"נ שההכנסה נעשה‬
‫בשעת המילה‪ ,‬ומשו"ה המילה דוחה אותו האיסור‬
‫כמו שדוחה את האיסור של החובל בשבת בשעת‬
‫המילה‪.‬‬
‫ויעויי בריטב"א למס' סוכה )ד מג‪ (:‬שהקשה‬
‫אמאי לא גזרו על המילה לאוסרה בשבת מחמת גזירת‬
‫רבה שמא יעביר את הסכי ד' אמות ברה"ר כמו‬
‫שגזרו על השופר ועל הלולב בשבת ותיר" וז"ל כיו‬
‫שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה הוא ודחאה‬
‫תורה לחלל בה שבת מצות מילה היא! יגזרו בה‬
‫חכמי משו גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחיא‬
‫לפקו"נ שאסור אפילו לצור! מצוה לבי הפלגה בספינה שאינה‬
‫אלא ספק כניסה לפקו"נ דאזי לצור! מצוה מותרת‪.‬‬
‫‪ (193‬לפי"ז הרמב" סובר שמילה בשבת הודחה ואינה‬
‫הותרה‪ ,‬וכמו שדוחה איסור חבלה בשבת דוחה נמי את האיסור‬
‫של כניסה לפקו"נ בשבת‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬
‫פיקוח נפש בשבת‪ :‬דחויה או הותרה‬

‫מילה וגזירה דמלאכה אחריתי ידחי לה וזה ודאי א"א‬
‫עכ"ל‪ .‬ביאור דבריו דגזירה דרבה הטילה איסור‬
‫מלאכת הוצאה מדרבנ על הנוטל לולב בשבת ועל‬
‫התוקע בו שופר‪ ,‬ואילו מילה דוחה מלאכת חובל‬
‫בשבת מדאורייתא‪ ,‬וכמו שדוחה מלאכת חובל‬
‫מדאורייתא ה"ה שתדחה מלאכת הוצאה מדרבנ‬
‫שחלה מגזירה דרבה‪ ,‬ולפיכ! לא גזרו‪ .‬אמנ נראה‬
‫דתירוצו ניחא דוקא אליבא דהרמב" הסובר שמילה‬
‫דוחה כל איסור שבת שנכשלי בו בשעת המילה‪ ,‬א!‬
‫א"א לומר כ אליבא דבעה"מ הסובר שרק מלאכת‬
‫חובל בשבת נדחית ולא איסור שבת אחר‪.‬‬
‫ה‬

‫שיעורי‬

‫קיב‬

‫וז"ל דכולהו מקו סכנה הוא וכל שלשה ימי קמי‬
‫שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני‬
‫שאי דבר עומד בפני פקוח נפש כו' עכ"ל‪ ,‬ומשמע‬
‫שאסור משו מראית עי דעלמא מדכתב "ונראה‬
‫כמתנה לדחות את השבת" ואילו במילה משמע שאסר‬
‫מדאורייתא שהרי פסק שאסור למול בשמיני ואע"פ‬
‫שמצוה מדאורייתא הוא‪ .‬ולפי"ז מיושב נמי אמאי רק‬
‫ג' ימי לפני שבת דכיו דהוי איסור דרבנ משו‬
‫מראית עי‪ ,‬א"כ רק בג' ימי אלו איכא מראית עי‪.‬‬
‫וצ"ע מ"ש הפלגה בספינה שאסורה מדרבנ ממילה‬
‫שאסורה מדאורייתא‪.‬‬
‫ונראה דיש לבאר בתרי אנפי‪:‬‬

‫הבאנו למעלה )באות ד'( שני מקורות שהביא‬
‫הבעה"מ בנוגע לדי הכנסת עצמו לפקו"נ‪ .‬בנוגע‬
‫למצות מילה בשבת כשהחמי שהכינו לרחו" את‬
‫התינוק אחרי מילתו נשפכו לפני המילה‪ ,‬בעה"מ אסר‬
‫את המילה‪ .‬וכמו"כ אסר להפליג בספינה פחות מג'‬
‫ימי לפני השבת משו שמכניס את עצמו לפקו"נ‬
‫בשבת‪ .‬וצ"ע דא"כ למה אסרו חז"ל להפליג בספינה‬
‫רק תו! ג' ימי מלפני השבת בלבד ולא בכל השבוע‪.‬‬
‫ועוד קשה שהרי הגמרא בשבת )ד יט‪ (.‬קבעה‬
‫שהאיסור להפליג בספינה חל רק כשמפליג לדבר‬
‫הרשות ואילו כשמפליג לדבר מצוה מותר‪ ,‬ועלינו‬
‫להבי מ"ש מילה שאסורה ואע"פ דהויא דבר מצוה‪.‬‬
‫ועוד קשה שא נעיי היטב בלשונו של בעה"מ משמע‬
‫שהאיסור דהפלגה בספינה אינו אסור אלא מדרבנ‬

‫א( י"ל דס"ל לבעה"מ שקיימת נ"מ בי להכניס‬
‫עצמו לפקו"נ בשבת עצמה שאסור מ התורה לבי‬
‫להכניס עצמו לפקו"נ לפני שבת שאסור רק מדרבנ‪.‬‬
‫והנה במילה נכנס לפקו"נ בשבת עצמה ומשו"ה אסור‬
‫מ התורה‪ ,‬ומאיד! בספינה נכנס לפקו"נ לפני שבת‬
‫ומשו"ה אסור רק מדרבנ בלבד‪ .‬והנה איסורי שבת‬
‫מצוות עשה ול"ת שהזמ גרמא ה ולכ קיימת נ"מ‬
‫בי כניסה לפקו"נ בימי החול לבי כניסה לפקו"נ‬
‫בשבת עצמה‪ .‬דאע"פ שאד מוזהר על השבת תמיד‬
‫מ"מ החיוב למעשה לשמור שבת חל רק ביו השבת‬
‫עצמו‪ .‬והאיסור מדאורייתא להכניס את עצמו לפקו"נ‬
‫חל רק בזמ שחלות איסור השבת חל למעשה ולא‬
‫בימי החול בזמ שאיסור השבת אינו חל למעשה ‪.(194‬‬

‫‪ (194‬יל"ע אליבא דבעה"מ מהו יסוד האיסור להכניס את‬
‫עצמו לפקו"נ‪ .‬ויתכ דהוי האיסור של "ולפני עור לא תת‬
‫מכשול" שהרי מכשיל את עצמו במעשה עבירה מכיו דפקו"נ‬
‫דחויה ולא הותרה‪ .‬ועוד יתכ דהוי האיסור של "קדושי תהיו‬
‫– קדש עצמ! במותר ל!"‪ .‬א! בשבת יתכ שהאיסור להכניס‬
‫את עצמו לפקו"נ הוא העשה של "שבתו"‪ ,‬ומצות "שבתו"‬
‫אינה קיימת אלא רק בשבת עצמו ולא בימי החול‪.‬‬

‫שהכניס את עצמו לעבירת ע"ז באונס נקרא עובד ע"ז במזיד‪.‬‬
‫א! אי זה נוגע לענינינו משו שש הריהו חייב למסור את‬
‫עצמו על קידוש הש‪ ,‬ואע"פ דבדיעבד פטור מעונש מחמת‬
‫אונס‪ ,‬מ"מ יש איסור של עובד ע"ז וחילול הש‪ .‬ולכ בשהכניס‬
‫את עצמו הו"ל מזיד‪ .‬משא"כ בענינינו‪ ,‬שבשבת עצמה מותר‬
‫לו ומחויב לפקח את הנפש ומשו"ה לא חל עליו איסור להכניס‬
‫את עצמו לפקו"נ‪.‬‬

‫והנה הרמב" )פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד( פסק שמי‬

‫‪biw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫ב( א"נ י"ל דשאני מילה מהפלגה בספינה משו‬
‫דמילה עצמה מהוה מעשה איסור דחילול שבת אלא‬
‫שדוחה שבת דעלמא‪ ,‬ומאיד! הפלגה בספינה בחול‬
‫הוי מעשה היתר‪ .‬ולכ הפלגה בספינה בחול דמעשה‬
‫היתר הוא מותרת מדאורייתא ואע"פ שמכניס עצמו‬
‫ע"י כ! לפקו"נ בשבת‪ .‬משא"כ מילה המהוה מעשה‬
‫איסור דמלאכת חובל בשבת אלא דבעלמא מצות‬
‫מילה דוחה שבת‪ ,‬דה"מ שדוחה כשאינו צרי! לעשות‬
‫מלאכה בנוס לעצ מעשה המילה‪ ,‬משא"כ כשנשפכו‬
‫החמי לפני המילה שצרי! לעשות ג מלאכת בישול‬
‫בשבת‪ ,‬באופ זה לא התירה התורה את המילה‪,‬‬
‫וכשימול הריהו עובר על האיסור של מלאכת חובל‬
‫שבת‪.‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ה ע"ב‪.˙¯Î Ô΢ ÁÒÙÏ ‰Ó ÁÒÙÓ .'Ó‚ .‬‬
‫צ"ע‪ ,‬שהרי די עשה דוחה ל"ת חל מדי דחויה ואילו‬
‫היתר העבודה בשבת חל מדי הותרה )וכדאיתא במס'‬
‫יומא ד מו‪ ,(:‬וא"כ היא! נלמד עשה דוחה ל"ת שיש‬
‫בו כרת מעבודת הפסח‪.‬‬
‫ונראה שחלות הדי הותרה שחלה בפסח שאני‬
‫מדי הותרה דעלמא‪ .‬בעלמא אי האיסור חל כלל‬
‫כנ"ל בשיעורי ‪ ,(195‬אבל בפסח המצוה מתירה את‬
‫איסור השבת‪ .‬ומכיו שההיתר חל מחמת "מתיר" נית‬
‫ללמוד ממנו די עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ .‬וכמו"כ‬
‫הבאנו לעיל ‪ (196‬שר"ת סובר שכלאי הותרה בציצית‬

‫‪ (195‬עיי בשיעור הראשו למסכתי )ד ב‪ .‬ד"ה‬
‫הקדמה(‪.‬‬
‫‪) (196‬ד ד‪ (:‬ד"ה עני כלאי בציצית‪.‬‬
‫‪ (197‬עיי בגמרא זבחי )ד צא‪ (.‬וז"ל אטו שבת‬
‫למוספי אהנאי לתמידי לא אהנאי עכ"ל‪ ,‬וכתב רש"י )ד"ה‬
‫לתמידי( ז"ל כיו דהאידנא קרי א ה ש שבת עליה עכ"ל‪.‬‬
‫וע"ע בלשו הרמב" )פיה"מ הקדמה לסדר קדשי( ז"ל ומה‬
‫שמקריבי בכל יו לעולה שני כבשי כו' וה עולות אחד‬

‫שיעורי‬

‫ומ"מ הרי הוא המקור לעשה דוחה ל"ת‪ ,‬אלא מאחר‬
‫שהותרה ע"י חלות "מתיר" נית ללמוד ממנו שעדל"ת‬
‫בכל התורה כולה‪.‬‬
‫ש‪ .„ÈÓ˙Ó .'Ó‚ .‬עלינו להבי‪ ,‬מדוע מחלקת‬
‫הגמרא בי קרב תמיד לבי קרב פסח‪ ,‬הרי שניה‬
‫דוחי שבת מחמת הכלל "כל שזמנו קבוע דוחה את‬
‫השבת" )יומא ד נ‪ ,(.‬ולכאורה אינ שני מתירי‬
‫שוני‪ .‬ונראה מכא דבאמת הויי שני מתירי שוני‪.‬‬
‫המתיר בתמיד הוא החפצא של קרב שבת‪ ,‬וכלשו‬
‫הפסוק "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה"‬
‫)במדבר כ"ה‪ :‬י'(‪ ,‬דשני הקרבנות‪ ,‬תמיד ומוס‪,‬‬
‫שייכי לשבת‪ ,‬ומהוי קרבנות היו של שבת ‪.(197‬‬
‫מאיד! פסח אינו מקרבנות השבת אלא שבמקרה‬
‫צריכי להקריבו כשחל ערב פסח להיות בשבת‪,‬‬
‫והמתיר הוא חובת הבעלי שקבוע לה זמ וכלשו‬
‫הפסוק "ויעשו בנ"י את הפסח במועדו"‪ ,‬ודורשי‬
‫אפילו בשבת )עיי בפרש"י במדבר ט‪ :‬ב(‪ ,‬ומשמע‬
‫שחובת ההקרבה הוא המתיר‪ .‬ולפי"ז מבואר נמי את‬
‫מה שהגמרא דחתה "מה לפסח שכ כרת" ר"ל שקיו‬
‫המצוה דפסח חמורה משו דיש בה כרת וחומרת‬
‫המצוה מהוה יסוד המתיר ‪.(198‬‬
‫גמ'‪ .¯Â·È„‰ È
ÙÏ Ô
˘È Ô΢ .‬יש להבי את‬
‫כוונת הגמרא‪ .‬ונראה דר"ל דמכיו דהמצוות האלו‬
‫ניתנו לבנ"י לפני מת תורה‪ ,‬כשניתנה התורה בסיני‪,‬‬
‫הלאו דשבת לא נאמרה במקו המצוות האלה ושבת‬

‫בבקר ואחד בי הערבי וה הנקראי עולת התמיד כו'‬
‫ומוסיפי עוד ע"ז בכל יו שבת שני כבשי כו' עכ"ל‪ .‬מלשונו‬
‫משמע שקרבנות מוס בשבת מהווי הוספה על קרב התמיד‪,‬‬
‫ויש צירו בי קרבנות מוס היו ובי קרב התמיד דשבת‪.‬‬
‫‪ (198‬עיי בתוס' יומא )ד ו‪ :‬ד"ה אמר רב תחליפא(‬
‫דס"ל שבנוגע לקרב תמיד טומאה הותרה בציבור ואילו בנוגע‬
‫לפסח טומאה דחויה בציבור‪ .‬וכמו דאפשר לחלק ביניה לעני‬
‫טומאה ה"ה לעני שבת‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫הותרה מעיקרא‪ .‬לכ א"א ללמוד מזה לדי עשה דוחה‬
‫ל"ת שיש בו כרת שחל מדי דחייה‪.‬‬
‫גמ'‪‡ÓÚË ÈÏ Ï˘· ÈÏ ËÂÁ˘ Ï"‡„ Â‡Ï È‡Ó .‬‬
‫„‪,ÈÁ„ ÈΉ Â‡Ï ‡‰ ,¯ÂÓ˘˙ È˙Â˙·˘ ˙‡ ‡
ÓÁ¯ ·˙Î‬‬
‫‪ÔÏ ‡ÓÈȘ„ ‡Ï‡ ,ÈÁ„ ‡Ï ÈΉ 'Èه ,¯ÓÁÓ„ Â‡Ï ‡Ï‬‬
‫„‡˙‪.ÈÁ„ÈÏ ‡Ï„ ‡Î‰Ó ¯Ó‚ÈÏ ,‰˘Ú˙ ‡Ï ÈÁ„ ‰˘Ú È‬‬
‫וקשה דלכאורה דברי הגמרא סותרי אהדדי‪,‬‬
‫דבתחילה רצתה הגמרא ללמוד מדי "כולכ חייבי‬
‫בכבודי" דדוקא כיבוד אב וא אינו דוחה איסור כרת‬
‫דשבת וללמוד ממנו לשאר מצוות עשה דדוחי ל"ת‬
‫שיש בו כרת‪ ,‬ומדאוקמה בלאו דמחמר‪ ,‬רצתה הגמרא‬
‫ללמוד להיפ!‪ ,‬דהיינו שכמו שמצות כיבוד אב וא‬
‫אינה דוחה הלאו דמחמר בשבת דה"ה מצוות עשה‬
‫דעלמא אינ דוחי ל"ת וכבר הקשו כ הראשוני ‪.(199‬‬
‫ונראה שיתכ ליישב בדר! חדש לפי הרמב"‪.‬‬
‫דהנה יש לחקור בגזיה"כ "אני ה' ‪ $‬כולכ חייבי‬
‫בכבודי"‪ ,‬הא חידשה התורה שמצות כיבוד אב וא‬
‫אינה חלה כלל במקו שיש איסור‪ ,‬או דילמא שאע"פ‬
‫שיש מצות כיבוד אב וא מ"מ אינה דוחה את‬
‫האיסור‪ .‬ונ"מ בנוגע למצות אחרות‪ ,‬דא מצות כיבוד‬
‫אב וא אינה חלה כלל מגזיה"כ "אני ה' ‪ $‬כולכ‬
‫חייבי בכבודי"‪ ,‬זהו דוקא כיבוד אב וא אבל שאר‬
‫מצוות עשה חלי ודוחי את האיסור‪ .‬ואילו א נימא‬
‫דגזיה"כ שמצות כיבוד אב וא חלה ואעפ"כ אינה‬
‫דוחה את האיסור‪ ,‬י"ל דה"ה דלמדי ג לשאר מצוות‬
‫עשה שבתורה שחלי ולא דוחי‪ .‬ולפי"ז י"ל דזהו‬
‫החילוק בי הקושיא הראשונה לבי הקושיא השניה‬
‫שבגמרא‪ .‬לכתחילה כשהגמרא למדה דמיירי בדאמר‬
‫ליה אביו שחוט לי בשל לי‪ ,‬אזי נקטה שגזיה"כ‬
‫ד"כולכ חייבי בכבודי" חידשה שכשיש איסור ליכא‬
‫חלות מצות כיבוד אב וא כלל‪ ,‬ולפיכ! למדי מזה‬
‫לשאר מצות שאינ כמו כיבוד אב וא שה חלי‬

‫‪ (199‬עיי בתוס' )ד ה‪ (:‬ד"ה טעמא ובתוס' )ד ו‪ (.‬ד"ה‬

‫שיעורי‬

‫קיד‬

‫ודוחי אפילו איסור כרת‪ .‬ומאיד! לבסו כדאוקמא‬
‫הגמרא דמיירי בלאו דמחמר שאי בו כרת‪ ,‬נקטה‬
‫שאע"פ שמצות כיבוד אב וא חלה מ"מ אינה דוחה‬
‫את הלאו דמחמר‪ ,‬והקשה דא"כ ניל לשאר מצוות‬
‫מכיבוד אב וא שא ה חלי ולא דוחי איסורי לאוי‬
‫בעלמא‪.‬‬
‫ובביאור הדבר עיי ברמב" בהל' ממרי‬
‫)הלי"ב‪$‬י"ד( שכתב ז"ל מי שאמר לו אביו לעבור על‬
‫דברי תורה בי שאמר לו לעבור על מצות ל"ת או‬
‫לבטל מצות עשה אפילו של דבריה‪ ,‬הרי זה לא‬
‫ישמע לו שנאמר איש אמו אביו תיראו ואת שבתותי‬
‫תשמורו כולכ חייבי בכבודי‪ .‬אמר לו אביו השקני‬
‫מי ויש בידו לעשות מצוה א אפשר למצוה שתעשה‬
‫ע"י אחרי תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאי מבטלי‬
‫מצוה מפני מצוה‪ .‬וא אי ש אחרי לעשותה‬
‫יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבי‬
‫בדבר מצוה‪ ,‬ות"ת גדול מכבוד אב וא‪ .‬אמר לו אביו‬
‫השקני מי ואמרה לו אמו השקיני מי מניח כבוד‬
‫אמו ועוסק בכבוד אביו תחילה מפני שהוא ואמו‬
‫חייבי בכבוד אביו עכ"ל‪ .‬ומדוייק מלשונו שקיימות‬
‫שתי הלכות‪ :‬א( כשאביו אומר לו בפירוש לעבור על‬
‫מצוה שבתורה אי מצות כיבוד אב חלה כלל‪ ,‬וכמו‬
‫שכתב "לא ישמע לו" ר"ל שאי כא מצוה כלל‪ ,‬ב(‬
‫כשיש סתירה צדדית בי כיבוד אב לבי מצוה אחרת‪,‬‬
‫דא"א לקיי את שתיה‪ ,‬בר אביו לא ציוהו בפירוש‬
‫לעבור על המצוה אלא אמר לו השקיני מי וא‬
‫יתעסק בכבוד אביו ממילא תבטל המצוה האחרת‪,‬‬
‫חייב להניח את כבוד אביו לעשות את המצוה‪ .‬וכא‬
‫מצות כיבוד אב חלה אלא שלמצוה האחרת יש‬
‫קדימה‪ .‬וכ! מדוייק מלשו הרמב" שכתב "יתעסק‬
‫במצוה ויניח כבוד אביו"‪ ,‬ר"ל שחלה מצות כיבוד אב‬
‫אלא שהמצוה האחרת קודמת‪ .‬וזה מדוייק נמי ממש"כ‬
‫הרמב" הלשו "ויניח" כשיש עליו מצוות כיבוד אב‬

‫ניגמר וברשב"א )ד ו‪ (.‬ד"ה בלאו דמחמר‪.‬‬

‫‪ehw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫וכיבוד א לעשות שכתב "מניח כבוד אמו ועוסק‬
‫בכבוד אביו" דהיינו שמצות כיבוד א חלה אלא שיש‬
‫לו להקדי את מצות כיבוד אב למצות כיבוד א‪.‬‬
‫ולפי הרמב" הסוגיא מבוארת דמעיקרא קס"ד‬
‫דמיירי שאביו אמר לו שחוט לי בשל לי‪ ,‬דהיינו שאמר‬
‫לבנו במפורש לחלל את השבת בשבילו‪ ,‬ולכ מצות‬
‫כיבוד אב פקעה לגמרי ולא חלה כלל‪ ,‬ומזה למדי‬
‫לשאר המצוות שחלי ודוחי‪ .‬א! נראה שהגמרא‬
‫לבסו מיירי באופ דמחמר כשאביו לא אמר לו‬
‫במפורש לחלל את השבת אלא שכדי להביא את‬
‫הדברי שאביו ביקש ממנו ממילא צרי! הב לחמר‬
‫אחרי בהמתו‪ ,‬ובאופ זה מצות כיבוד אב חלה אלא‬
‫שאינה דוחה את השבת‪ ,‬ולמדי מזה לשאר מצוות‬
‫עשה שבתורה שג ה אינ דוחי ‪.(200‬‬
‫בדומה לזה כתב הרמב" בפ"ג מהל' מלכי‬
‫)הל"ט( וז"ל המבטל גזירת המל! בשביל שנתעסק‬
‫במצוות‪ ,‬אפילו במצוה קלה הרי זה פטור‪ ,‬דברי הרב‬
‫ודברי העבד דברי הרב קודמי ואצ"ל א גזר המל!‬
‫לבטל מצוה אי שומעי לו עכ"ל‪ ,‬ומדוייק מלשו‬
‫הרמב" שא המל! גזר במפורש לבטל מצוה שאי‬
‫שומעי לו כי אי כא חובה כלל להקשיב למל!‬
‫משו דגזירתו בטלה מעיקרא‪ .‬ואילו כשהמל! גזר‬
‫בדבר רשות אלא שהיהודי התעסק במצוות וביטל את‬
‫גזירת המל! הריהו פטור‪ ,‬משו שאע"פ שחובת‬
‫המצוה לקיי גזירת המל! חלה מ"מ יש קדימה‬
‫למצוות אחרות‪ .‬והוא אותו החילוק שחלקנו אליבא‬
‫דהרמב" בנוגע לכיבוד אב‪.‬‬
‫ויעויי בתחילת הסוגיא בסו דברי התוס' )ד‬
‫ה‪ (:‬ד"ה כולכ וז"ל וא"ת ול"ל קרא בכבוד אב וא‬
‫דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו‬

‫‪ (200‬ולפי"ז יוצא דלמסקנת הגמרא )בסו ד ו‪ (.‬הדרשה‬
‫של כולכ חייבי בכבודי מיירי בשחוט לי ובשל לי ושהתורה‬
‫הפקיעה את המצוה דכיבוד אב לגמרי‪ ,‬הא בעלמא כשיש מצוה‬

‫שיעורי‬

‫מוזהרי על השבת כדאמר בפ"ק דקידושי )ד לא‪(.‬‬
‫גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כבוד‬
‫אמ! ועשה כבוד אבי! שאתה ואמ! חייבי בכבוד‬
‫אבי!‪ ,‬וכ אבי! אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד‬
‫אבי! ועשה מצוה שאתה ואבי! חייבי לעשות מצוה‬
‫וי"ל דמהכא ילפינ הת עכ"ל‪ .‬ולפי דברינו יפלא על‬
‫קושית התוס'‪ ,‬דהנה די שאתה ואמ! חייבי בכבוד‬
‫אבי! חל מדי קדימה הקובעת שמצות כיבוד אב‬
‫קודמת למצות כיבוד א‪ ,‬א! פשיטא שהב המכבד‬
‫את אמו במקו אביו מקיי מצות כיבוד א שאכ‬
‫חלה‪ ,‬אלא שעבר על ההלכה שמצות כיבוד אב‬
‫קודמת‪ .‬ואילו גזיה"כ ד"כולכ חייבי בכבודי" לפי‬
‫הה"א מפקיעה את כל עצ מצות כיבוד אב מעיקרא‪.‬‬
‫וחזינ דתוס' ס"ל דא אליבא דהה"א מצות כיבוד אב‬
‫חלה אלא שאינה דוחה את האיסור‪ ,‬בדומה למצות‬
‫כיבוד א שחלה במקו מצות כיבוד אב אלא שמצות‬
‫כיבוד אב קודמת‪ ,‬וא"כ ה צריכי לפרש את הגמרא‬
‫שלא כמו שביארנו לפי הרמב"‪ ,‬ועיי בתוס' ד"ה‬
‫טעמא שמפרשי בדר! אחרת‪.‬‬
‫ד ה ע"ב‪'‰ È
‡Ó Ï"ÊÂ .ÌÎÏÂÎ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫„‪˙Â˙·˘‡ ÈÙË È‡˜„ ÔÏ
Ó ˙"‡Â ,˘È¯„˜ ‡¯˜„ ‡ÙÈÒ‬‬
‫‪ÈÙË È‰ ‰"·˜‰ „·΄ Ï"È 'ÂΠ̇ ·‡ „·ÎÓ‬‬
‫·˘‪‡¯·˘ ̘Ӊ ÏÚ „ÈÚÓ„ ˙ÂˆÓ ¯‡˘·Ó ˙·˘ ˙¯ÈÓ‬‬
‫‪„ÂÚ ˙È˘‡¯· ‰˘ÚÓ· ¯ÙÂÎÎ ˙·˘ ÏÏÁÓ„ 'ÂÎ ÌÏÂÚ‰‬‬
‫‡
‪˘„˜Ó·Â ̇ ·‡· ·È˙΄ ‡¯ÂÓ‡ ȇ˜„ ÚÓ˘Ó '‰ È‬‬
‫‪˘¯„Ó· ¯Ó‡„Î Ì·¯ÂÓÓ ‰ÏÚÓÏ È‡¯ÂÓ ¯ÓÂÏÎ‬‬
‫‪˘Â„˜ ÈÎ Ï"˙ È
ÂÓÎ ÏÂÎÈ ÌÈ˘Â„˜ Ì˙Èȉ Ì˙˘„˜˙‰Â‬‬
‫‡
‪ .Ï"ÎÚ ÌÎ˙˘Â„˜Ó ‰ÏÚÓÏ È˙˘Â„˜ È‬ויש לבאר מהו‬
‫יסוד המחלוקת שבי שני התירוצי שבתוס'‪ .‬ונראה‬
‫דהנה המנחת חינו! )במצוה ל"ג אות ג'( חוקר א‬
‫מצוות כבוד ויראת אב וא הויי מצוות שבי אד‬

‫אמרינ דדחי‪ ,‬אלא דשאני מכיו דהוי "הכשר מצוה"‪ ,‬והפירוש‬
‫לרמב" כפרש"י‪ ,‬דהכשר מצוה הוי סברא כ לדחי ודו"ק‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫לחבירו או בי אד למקו ‪.(201‬‬
‫ויתכ שבדבר זה פליגי תרי הלישני בתוס'‪.‬‬
‫בלישנא קמא ס"ל לתוס' דמצות יראת אב וא הוי'‬
‫מצוה שבי אד למקו כמו שבת‪ ,‬אלא שיש כבוד‬
‫הקב"ה טפי בשמירת שבת מביראת אב וא‪ .‬ומאיד!‬
‫אליבא דהתירו" השני בתוס'‪ ,‬יראת אב וא הוי' מצוה‬
‫שבי אד לחבירו שאי בה חלות כבוד הקב"ה‪ ,‬ולכ‬
‫מצות שבת קדימא כיו דיש בשמירת שבת מצות כבוד‬
‫הקב"ה‪ ,‬משא"כ ביראת אב וא‪.‬‬
‫ולכאורה חקירת המנ"ח הוא יסוד המחלוקת‬
‫שבמס' קידושי )ד לב‪ (.‬במצות כיבוד אב וא משל‬
‫מי‪ ,‬דלר' יהודה משל ב ולרב נת בר אושעיא משל‬
‫אב‪ .‬ובפשטות י"ל שא מצות כיבוד אב וא מהוה‬
‫מצוה שבי אד לחבירו‪ ,‬הוצאות המצוה משל אב ה‪,‬‬
‫כי במצוות שבי אד לחבירו )חו" מבצדקה( חברו‬
‫חייב בהוצאות המצוה וכדחזינ במצות השבת אבידה‬
‫)ב"מ ד ל‪ :‬ד לא‪ (:‬ובמצות טעינה )ב"מ ד לב‪.(.‬‬
‫ומאיד! א המצוה הוי' מצוה שבי אד למקו‪,‬‬
‫הוצאות המצוה הויי משל ב‪.‬‬
‫והנה הרמב" פסק משל אב וכמו שכתב )פ"ו‬
‫מהל' ממרי הל"ג( וז"ל אי זהו כבוד מאכיל ומשקה‬
‫מלביש ומכסה משל האב עכ"ל‪ .‬ונמצא שסובר דהוי'‬
‫מצוה שבי אד לחבירו‪ .‬וצ"ע שהרי הרמב" כתב‬
‫)ש הל"ז( וז"ל עד היכ כיבוד אב וא אפילו נטל‬
‫כיס של זהובי שלו והשליכו בפניו לי לא יכלימ‬

‫‪ (201‬עיי בפירוש הרמב" עה"ת )שמות כ'‪ :‬י"ב‪$‬י"ג(‬
‫שכ' שהוא מצוה שבי אד למקו וז"ל והנה עשרת הדברות‬
‫חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האד כי כבד את אבי!‬
‫כבוד האל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתת ביצירה‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫‪ (202‬עיי בלח משנה שתיר" שהרמב" מיירי כשכבר‬
‫זרק אביו את כיס הב לי שאז לא יכלימו אבל לפני כ יכול‬

‫שיעורי‬

‫קטז‬

‫ולא יצער בפניה ולא יכעוס כנגד אלא יקבל גזירת‬
‫הכתוב וישתוק‪ .‬ועד היכ מורא אפילו היה לובש‬
‫בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו‬
‫ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא‬
‫יכלימ אלא ישתק ויירא ויפחד ממל! מלכי המלכי‬
‫שצוהו בכ!‪ ,‬שאילו מל! בשר וד גזר עליו דבר שהוא‬
‫מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר‪ ,‬ק"ו למי‬
‫שאמר והיה העול כרצונו עכ"ל‪ ,‬וקשה דהא הרמב"‬
‫פסק כא )בהל"ז( שאפילו כשהאב השלי! כיס זהובי‬
‫משל ב לי שלא יכעוס הב כנגדו‪ ,‬והרי )בהל"ג(‬
‫פסק שאינו חייב לכבדו אלא משל אב ולא משל‬
‫ב ‪ .(202‬ועוד מפורש כא )בהל"ז( שחייב הב לירא‬
‫ולפחד מהקב"ה בזמ שחייב לירא מאביו ואמו‪,‬‬
‫ובפשטות משמע שמהוה מצות יראת שמי‪ ,‬וקשה‬
‫למה פסק )בהל"ג( כמ"ד משל אב ולא כמ"ד משל ב‬
‫הא הוי מצות בי אד למקו‪.‬‬
‫ונראה כפי' כס משנה שהרמב" ס"ל כר"‬
‫)קידושי ד לב‪ (.‬דיש לחלק בי מצות כיבוד אב לבי‬
‫מצות יראת אב‪ ,‬והאיסור לא לצער או להכלי אביו‬
‫הוי ממצות יראת אב‪ .‬וס"ל דדוקא בכיבוד אב משל‬
‫אב משו דהויא מצוה שבי אד לחבירו‪ ,‬משא"כ‬
‫יראת אב המהוה מצוה שבי אד למקו‪ ,‬כי עיקר‬
‫המצוה דיראת אב הוא יראת הקב"ה‪ .‬ולפיכ! בכיבוד‬
‫אב פסק הרמב" משל אב‪ ,‬ואילו ביראת אב פסק‬
‫משל ב‪ .‬ובציור של הלובש בגדי חמודות כו' ובא‬
‫אביו וקרעו וכו' סובר הרמב" שאי מצות כיבוד אב‬
‫מחייבתו לשתוק דהויא מצוה שבי אד לחבירו‪ ,‬אלא‬

‫להכלימו כדי למונעו מלזרוק‪ .‬א! הכ"מ והגר"א )יו"ד סי' ר"מ‬
‫אות י"ח( מפרשי שהרמב" מיירי בכל אופ‪ ,‬וכ"כ הטור )סי'‬
‫ר"מ( וז"ל כתב הרמב" אפילו זרק כיס של הב לי ור"י פי'‬
‫למאי דפסקינ שאי צרי! לכבדו משלו ודאי א זרק כיס של‬
‫הב יכול למונעו אלא מיירי בכיסו של אביו אינו יכול להכלימו‬
‫כדי למונעו אע"פ שעתיד ליורשו עכ"ל‪ .‬וגירסתנו בגמרא‬
‫קידושי )ד לב‪ (.‬כמו הר"י ושלא כמו הרמב"‪ ,‬כי לרמב"‬
‫גירסא אחרת הובאה )ש( בגר"א‪.‬‬

‫‪fiw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ה ע"ב‬

‫שיעורי‬

‫רק המצוה דיראת אב שהיא מצוה שבי אד למקו‬
‫מחייבתו לשתוק ו"לירא ולפחד ממל! מלכי המלכי‬
‫שצוהו בכ!" ‪.(203‬‬
‫והנה המנחת חינו! כתב שקיימת נ"מ בחקירה‬
‫דאי נימא דמצות כיבוד אב מהוה מצוה שבי אד‬
‫לחבירו אזי הב חייב לרצות את אביו כששב על‬
‫החטא של ביטול מצות כיבוד אב‪ ,‬ומאיד! א המצוה‬
‫דכיבוד אב הויא מצוה בי אד למקו אזי אינו חייב‬
‫לרצות את אביו‪ .‬וסברתו מיוסדת על המשנה במס'‬
‫יומא )ד פה‪ :(:‬עבירות שבי אד למקו יוה"כ‬
‫מכפר‪ ,‬עבירות שבי אד לחבירו אי יוה"כ מכפר עד‬
‫שירצה את חבירו ע"כ‪.‬‬
‫ונראה שאי דבריו מוכרחי‪ ,‬שהרי הרמב"‬
‫כתב )בפ"ה מהל' חובל ומזיק הל"ט( וז"ל אינו דומה‬

‫מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו‪ .‬שהמזיק ממו חבירו‬
‫כיו ששיל מה שהוא חייב לשל נתכפר לו‪ .‬אבל‬
‫חבל בחבירו אע"פ שנת לו חמשה דברי אי מתכפר‬
‫לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא‬
‫נמחל עונו עד שיבקש מ הנחבל וימחול לו עכ"ל‪.‬‬
‫וצ"ע ברמב" שהרי מזיק ממו הוי מהעבירות שבי‬
‫אד לחבירו וא"כ למה פסק שמזיק ממו חבירו אינו‬
‫חייב לבקש מחילה מ הניזק‪ .‬וי"ל שחיוב הרצוי לפי‬
‫הרמב" אינו תלוי בעצ הגדרת המצוה כמצוה שבי‬
‫אד לחבירו או כמצוה שבי אד למקו אלא שתלוי‬
‫בצער חבירו‪ ,‬שא חבירו מצטער חייב לרצותו וא‬
‫אינו מצטער אינו חייב לרצותו‪ .‬ומשו דבמזיק ממו‬
‫לא ציער את חבירו ‪ (204‬אע"פ דהויא עבירה שבי‬
‫אד לחבירו מ"מ אינו חייב לרצותו‪ .‬והנה קבענו‬

‫‪ (203‬דברי רבינו זצ"ל לכאורה תמוהי שהרי הרמב"‬
‫כתב במפורש דהאופ דזריקת כיס של זהובי לי הוי' מצות‬
‫כיבוד אב ולא מצות יראה‪ .‬ונראה שיש שני דיני במצות יראת‬
‫אב‪ :‬א( די איסור עשה; וב( די קיו עשה‪ .‬למשל כשהב אינו‬
‫יושב במקו אביו או אינו קוראו בשמו אינו מקיי מצות יראה‪,‬‬
‫אלא נמנע מלעבור על איסור יראה‪ .‬ואילו באופני אחרי הב‬
‫מקיי נמי את המצוה דיראת אב וכדנתבאר‪.‬‬

‫לי לא הזכיר הרמב" ששתיקת הב מהווה מצות יראה משו‬
‫שאי כא קיו מצות יראה אלא רק מניעה מאיסור יראה‪ .‬אמנ‬
‫יש כא קיו מצות כיבוד אב משו דהב עכ"פ הפסיד את‬
‫כיסו ואינו תובע את הפסדו‪ .‬שבכ! שאינו תובע את ממונו‬
‫מאביו מקיי הב קיו מצות כיבוד אב‪ ,‬א! לא מקיי מצות‬
‫יראה משו שאי כא זכות לתבוע את עלבונו‪ .‬א! זה שמחוייב‬
‫להפסיד את כיסו אינו משו מצות כיבוד אב דפסקינ משל‬
‫אב‪ ,‬ומפסיד את ממונו כדי שלא לעבור על איסור יראה שא‬
‫כדי להימנע מאיסור יראה חייב הב להפסיד את ממונו‬
‫כדמבואר בכ"מ‪ .‬מאיד! כשאביו ביישו יש לב תביעה אישית‬
‫לדרוש את עלבונו מאביו ולקבל פיוס וריצוי מאביו‪ ,‬וכשאינו‬
‫דורש את עלבונו מקיי הב מצות יראת אב‪ .‬ומשו"ה רק בציור‬
‫זה כ' הרמב" שיש מצות יראת אב ר"ל קיו מצות יראה ולא‬
‫רק איסור יראה‪ .‬ואילו בזריקת כיס הב כ' הרמב" שיש מצות‬
‫כיבוד אב ר"ל קיו מצות כיבוד בנוס לאיסור יראת אב‬
‫המחייבו להפסיד את ממונו‪.‬‬

‫דעיי ברמב" בפ"ה מהל' חובל ומזיק )הל"ט( דפסק‬
‫שמי שהזיק את ממו חבירו חייב לשל לו ואינו חייב לרצות‬
‫את חבירו שהזיקו כיו דלא ציערו‪ .‬ואילו החובל את חבירו‬
‫חייב לרצותו משו דציערו‪ .‬ולפי"ז נראה שזהו א החילוק‬
‫ברמב" בי כשהאב זרק את כיס בנו לי לבי כשבייש את‬
‫בנו היושב בי הגדולי‪ .‬שמשו דבזריקת כיסו לי אי לב‬
‫זכות לתבוע מאביו שיבקש ממנו מחילה‪ ,‬משו"ה כשהב אינו‬
‫תובע ואינו מכלי את אביו אינו מקיי בכ! מצות יראת אב‪,‬‬
‫אלא רק נמנע מאיסור יראה בדומה לב שאינו יושב במקו‬
‫אביו שמנע את עצמו מלעבור על איסור יראה א! לא קיי‬
‫מצות יראה‪ .‬משא"כ כשהאב בייש את בנו שיושב בי הגדולי‬
‫דאזי מאחר שהב עצמו התבייש יש לו לב זכות לתבע את‬
‫עלבונו מאביו ומשו"ה כשמתאפק הב ומקבל בושתו מאביו‬
‫ואינו מגיב ולא תובע עלבונו מקיי מצות יראת אב מכיו דלא‬
‫הגיב במקו שיש לו זכות להגיב‪.‬‬
‫ולפי"ז מבואר את מה שבציור דזרק אביו את כיס בנו‬

‫‪ (204‬נ"ל דר"ל שאי לחבירו זכות להצטער מכיו דלא‬
‫הפסיד אלא ממו בעלמא‪ ,‬ולא תלוי א הצטער במציאות או‬
‫לא‪ .‬ופע אמר רבינו זצ"ל שאנשי רבי מצטערי על כל מיני‬
‫דברי שאי לה זכות להצטער עליה על פי די תורה וכל‬
‫צער ועגמת נפש אינו אלא טפשות גדולה והבל הבלי‪ .‬שרק‬
‫במקו שחז"ל אמרו שיש לו זכות תערומת יש לו זכות‬
‫להצטער על כ! ולדרוש שיבקשו ממנו מחילה ולא במקו‬
‫אחר‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"א‬

‫אליבא דהרמב" שבעבירה שבי אד לחבירו ולא‬
‫ציערו פטור מלפייסו‪ .‬ויתכ דה"ה איפכא‪ ,‬שבעבירה‬
‫שבי אד למקו וציער את חבירו דחייב לפייסו‬
‫ולבקש ממנו מחילה‪ .‬ובכ יתכ דבמצות כיבוד אב‬
‫אפילו א ננקוט דהויא מצוה שבי אד למקו מ"מ‬
‫א ציער את אביו הריהו חייב לפייסו‪ .‬ונ"מ נמי למי‬
‫שדיבר לשו הרע על חבירו וחבירו לא ידע מזה ולא‬
‫הצטער‪ ,‬דאע"פ דהויא עבירה שבי אד לחבירו מ"מ‬
‫בלי צער יתכ שאינו חייב לרצותו ‪.(205‬‬
‫ד ו ע"א‪‡ÓÚËÂ ¯˙ÂÒÂ ‰
·· Â‡Ï È‡Ó .'Ó‚ .‬‬
‫„‪ÈÁ„ ÈΉ Â‡Ï ‡‰ ¯ÂÓ˘˙ È˙Â˙·˘ ˙‡ ‡
ÓÁ¯ ·˙Î‬‬
‫‪Ï"ÈȘ„ ‡Ï‡Â ÈÁ„ ‡Ï ÈΉ ÂÏÈه ¯ÓÁÓ„ Â‡Ï ‡Ï‬‬
‫„‡˙‪ .ÈÁ„ ‡Ï„ ‡Î‰Ó ¯Ó‚ÈÏ ˙"Ï ÈÁ„ ‰˘Ú È‬עיי‬
‫בהמש! הסוגיא‪ ,‬ויש להקשות ג כא אותה הקושיה‬
‫שהקשינו בסוגיא למעלה בכיבוד אב‪ ,‬דלכאורה‬
‫הגמרא סותרת את עצמה‪ ,‬דבתחילה רצתה ללמוד‬
‫מהדי שאי בוני ביהמ"ק בשבת לכהת"כ שעשה‬
‫דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬ולבסו מדאוקמה בלאו‬
‫דמחמר רצתה ללמד לכהת"כ להיפ! שאי עשה דוחה‬
‫ל"ת‪ ,‬ועלינו להבי מ"ש הה"א מהמסקנא‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קיח‬

‫בשבת אלא שאינה דוחה את הלאו דמחמר‪ ,‬ומזה‬
‫נלמד לכהת"כ שאי עשה דוחה ל"ת דעלמא‪.‬‬
‫ובביאור ההבדל נראה דבהה"א הגמרא נקטה‬
‫שהפסוק בא לאסור אבות מלאכות בשבת לצור! בני‬
‫בהמ"ק‪ ,‬כולל אב מלאכת בונה‪ .‬וכשעיקר הבני‬
‫דביהמ"ק נאסר בשבת מסתבר שהתורה הפקיעה את‬
‫כל מצות בני בהמ"ק מעיקרא‪ .‬משא"כ למסקנא‬
‫דאוקמה במחמר‪ ,‬שבמקרה מחמר לצור! בני בהמ"ק‬
‫בשבת‪ ,‬וגזיה"כ באה ואסרה רק מעשה צדדי של‬
‫מחמר לצור! הבני ולא את עצ ועיקר מעשה הבני‬
‫עצמו‪ ,‬ולכ מסתבר דאדרבא חובת מצות בני בהמ"ק‬
‫חלה בשבת אלא שאינה דוחה את האיסור‪ .‬ועוד שלפי‬
‫כמה ראשוני ואחרוני איסור המחמר בשבת אינו‬
‫חלות איסור מלאכה וחילול שבת אלא איסור‬
‫בעלמא ‪ ,(206‬כי לשיטת מחמר בשבת אינו מומר‬
‫לכהת"כ שלא כמו המחלל שבת ע"י מלאכה‪ .‬ולפיה‬
‫נמי מסתבר שהתורה לא בא להפקיע את כל המצוה‬
‫דבני בהמ"ק ביו השבת‪ ,‬מאחר שלא מדובר באיסור‬
‫מלאכה וחילול שבת‪ .‬ויוצא שעיקר המצוה של בני‬
‫בהמ"ק חלה בשבת אלא שאינה דוחה את הלאו‬
‫דמחמר‪ ,‬ולפיכ! מזה לומדי לכהת"כ שאי עשה‬
‫דוחה ל"ת‪.‬‬

‫ונראה לבאר א כא כנ"ל‪ .‬דמתחילה הגמרא‬
‫ס"ל דילפינ משבתותי תשמורו שאי מצות בני‬
‫בהמ"ק חלה כלל בשבת‪ ,‬ומשו"ה אינה דוחה‪ ,‬ומזה‬
‫למדי לכהת"כ שבמקו שמצות עשה חלה דשפיר‬
‫דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬ולבסו מדאוקמה בלאו‬
‫דמחמר‪ ,‬הגמרא נקטה שמצות בני בהמ"ק חלה‬

‫ד ו ע"א‪ÈÂ‡Ï È
‡˘ ‡ÓÈ˙ ÈΠ‰"„ È"˘¯ .‬‬
‫„˘·˙ „‪ÏÏÁÓ (:ËÒ Û„ Ôȷ¯ÈÚ) Ï"Ș„ Ï"Ê .ȯÈÓÁ‬‬
‫˘·˙ ‪‡„ȯ‚ Â‡Ï ÂÏÈÙ‡ ‰"¢Ó ÌÈ·ÎÂÎ ˙„Â·Ú „·ÂÚÎ‬‬

‫‪ (205‬ומפורס שבדי זה קיימת מחלוקת בי מר ר'‬
‫ישראל סלנטר זצ"ל ובי בעל החפ" חיי זצ"ל שר' ישראל‬
‫זצ"ל סבר שאינו חייב לרצות את חבירו מאחר שלא ציערו‪.‬‬
‫ועוד טע שברצותו עלול הוא לגרו צער לחבירו והרי זה‬
‫אסור‪ .‬ומאיד! בעל הח"ח ס"ל שחייב לרצותו משו שעבר על‬
‫מצוה שבי אד לחבירו‪ .‬אמנ אפי' לדברי הח"ח זהו רק‬
‫בכה"ג דהזיקו‪ ,‬אמנ כשלא הזיקו א"צ לרצותו‪ .‬ולפי"ז לכ"ע‬
‫שפיר השיג רבינו זצ"ל על דברי המנ"ח ודוק‪.‬‬

‫זצ"ל סיפר לנו רבינו זצ"ל שמנהגו בערב יוה"כ היה לשבת על‬
‫יד הטלפו ולאחל לכל מי שהתקשר אליו חתימה טובה‪ .‬והיו‬
‫תמיד אנשי שהתקשרו אליו לקבל את ברכתו ולבקש ממנו נמי‬
‫את מחילתו א ציערוהו או שדיברו עליו לה"ר חלילה‪ .‬ורבינו‬
‫זצ"ל התפלא מאד עליה ותמה בפנינו למה ביקשו ממנו‬
‫מחילה‪ ,‬הרי לא הצטער כלל‪ ,‬ואפילו כשידע בברור שמישהו‬
‫דיבר עליו לה"ר לא היה לו צער כלל וכלל‪ ,‬ואי סיבה וטע‬
‫לבקש ממנו מחילתו‪ ,‬וכשיטתו בשיעורי‪.‬‬

‫ובנוגע למחלוקת שבי בעל הח"ח זצ"ל לבי ר' ישראל‬

‫‪ (206‬עיי בפתחי תשובה יו"ד סי' ב' אות ח'‪.‬‬

‫‪hiw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"א‬

‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ÈÁ„ ‡Ï‬מפורש ברש"י שהמחמר אחרי‬
‫בהמתו בשבת במזיד כעובד עבודת כוכבי דמי‬
‫ונעשה מומר לכל התורה כולה‪.‬‬
‫והנה יש לחקור באיסור המחמר ‪ $‬הא מלאכת‬
‫הבהמה מצטרפת לגברא ונחשב כאילו הגברא עשה‬
‫מלאכה‪ ,‬או"ד שמהוה איסור שביתת בהמתו ולא‬
‫שהגברא עשה מלאכה‪ .‬ומרש"י חזינ שסובר שמלאכת‬
‫הבהמה מצטרפת לגברא וחילל שבת ונעשה מומר‬
‫לכתה"כ‪ .‬כי בפשטות די המחלל שבת בפרהסיא‬
‫כאילו עובד עכו" ונעשה מומר לכהת"כ חל רק‬
‫כשהגברא עשה מלאכה בשבת‪ ,‬דלא שמענו מעול‬
‫שמי שביטל מצות קידוש היו בשבת שנעשה‬
‫מומר ‪ ,(207‬והטע משו שלא עבר על איסור מלאכה‪.‬‬
‫וא"כ מוכח דרש"י ס"ל שהמחמר אחרי בהמתו בשבת‬
‫עבר על איסור מלאכה‪ ,‬אלא שלא עבר על איסור כרת‬
‫אלא על איסור לאו דמלאכה‪ ,‬ומכיו שאיסור המחמר‬
‫מהוה חלות ש איסור מלאכה נעשה מומר‪.‬‬
‫ונראה דשיטת רש"י הוא רק במחמר אחרי‬
‫בהמתו‪ ,‬ואילו באיסור "עבד!" שמוזהר אדו על עבד‬
‫כנעני שלו שלא יעבידו בשבת פשיטא שא האדו‬
‫מעביד את עבדו בשבת שלא יעבור האדו על איסור‬
‫מלאכה בשבת ואינו נעשה מומר לכהת"כ‪ .‬כי באופ‬
‫הזה העבד כנעני עצמו מוזהר על מלאכה בשבת‪,‬‬
‫וכשהעבד עושה מלאכה הרי הוא עצמו מחלל שבת‬
‫ומשו"ה אי לצר מלאכתו לאד אחר וא לא‬
‫לאדונו‪ .‬משא"כ בהמה שלא מוזהרת על השבת‪,‬‬
‫ולפיכ! נית לצר את מלאכתה לגברא המחמר אחריה‬
‫כאילו הוא עשה את המלאכה וחילל שבת ונעשה‬
‫מומר ‪.(208‬‬
‫והנה האחרוני חקרו הא איסור המחמר חל‬

‫שיעורי‬

‫ביו"ט ‪ .(209‬ולכאורה השאלה תלויה בחקירתנו‪ ,‬משו‬
‫שדוקא לעני מלאכה משווינ יו"ט לשבת אבל לא‬
‫לעני דיני אחרי שאינ מלאכה וכדאיתא בתוס'‬
‫למס' פסחי )ד ה‪ (:‬ד"ה לחלק יצאת וז"ל דלמ"ד‬
‫)הבערה( ללאו יצאתה לא היה אסור ביו"ט כיו דאי‬
‫ש מלאכה עליה עכ"ל‪ .‬וא"כ אליבא דרש"י הסובר‬
‫שמחמר בשבת מהוה חלות איסור מלאכה מחמר‬
‫ביו"ט נמי אסור‪ .‬והפוסקי המתירי מחמר ביו"ט‬
‫סבורי שאינו איסור מלאכה אלא איסור שביתת‬
‫בהמתו בעלמא‪.‬‬
‫ויעויי בתוס' ישני לפנינו )ד"ה אלא לאו‬
‫דמחמר( ז"ל וי"ל משו דכתיב שבתותי תשמורו‬
‫דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו‬
‫דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא‬
‫מלאכה בנחלתו עכ"ל‪ .‬בפשטות משמע דר"ל שמחמר‬
‫אינו איסור מלאכה אלא איסור שביתת בהמתו‪.‬‬
‫ועיי נמי בחידושי הרשב"א )ד ו‪ (.‬ד"ה ונגמר‬
‫שהקשה דהיא! נלמד ממחמר לכהת"כ הרי במחמר‬
‫יש ל"ת ועשה דשביתה בשבת וז"ל ומורי ז"ל תיר"‬
‫דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא‬
‫אבות מלאכות עכ"ל‪ .‬ומפורש שסובר שאי מחמר‬
‫בכלל מלאכות שבת כי אינה אלא מצות שביתת‬
‫בהמתו בעלמא ולא חלות איסור מלאכה‪ ,‬ולפיכ! אינו‬
‫נאסר בעשה ד"תשבות" שחל רק במלאכת שבת ולא‬
‫באיסור שבת שאינו חלות איסור מלאכה‪.‬‬
‫ויוצא איפוא שרש"י סובר שמחמר מהוה איסור‬
‫מלאכה משו דמעשה מלאכת הבהמה מצטרפת‬
‫לגברא‪ .‬ומאיד! תו"י והרשב"א סבורי שמחמר מהוה‬
‫איסור נפרד של שביתת בהמתו‪ .‬ונ"מ בנוגע ליו"ט וג‬
‫א המחמר בשבת מומר לכהת"כ או לא‪.‬‬

‫‪ (207‬וכדמבואר להל בשיעורי )ד ו‪ .‬רש"י ד"ה וכי‬
‫תימא כו'(‪.‬‬

‫כשהוא מזיד‪ .‬בר במחמר ע בהמתו העבירה מצטרפת לגברא‬
‫בכל אופ‪ .‬ויל"ע מה יהיה הדי באופ שהעבד שוגג‪.‬‬

‫‪ (208‬עיי למעלה בשיעורי )ד ה‪ .‬ד"ה מה ללאו‬
‫דהקפה אות א'( בנוגע לדי המטמא כה אליבא דהרמב"‪.‬‬
‫והעבירה של הכה מצטרפת להמטמאו רק כשהכה שוגג ולא‬

‫‪ (209‬עיי באו"ח סי' רמ"ו סעי ד' ברמ"א במג"א‬
‫ובמשנ"ב‪ ,‬ובסי' תצ"ה סעי ג'‪ ,‬ובמנ"ח מצוה ל"ב ומצוה‬
‫רצ"ח‪ ,‬ובשיעורי לקמ )ד ו‪ (:‬ד"ה הבערה ללאו יצאתה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"א‬

‫רש"י „"‪„·Ï· ‰Ê ‡Ï Ì·ÈÈ Ï·‡ Ï"Ê .‡Ï‡ ‰‬‬
‫‪Â‡Ï ¯Â˜ÚÈ ‡Ï ıÂÏÁÏ ÏÂÎÈ È¯‰˘ ‰˘Ú‰ ÌÂȘ ¯˘Î‰‬‬
‫˘‪ .Ï"ÎÚ ‰ÈÏÚ Í¯ËˆÈ‡ ‡Ï ‰Â¯Ú Ï‬ויעויי בתוס'‬
‫)ד"ה שכ( שתמה עליו שהרי לקמ )ד כא‪ (.‬איתא‬
‫דעשה דיבו דוחה ל"ת דאלמנה מ האירוסי לכ"ג‬
‫וא בעלו קנו ולא אמרינ דאפשר בחליצה כי חליצה‬
‫במקו ייבו לאו מצוה היא‪.‬‬
‫ונראה שיש לעיי ביבו וחליצה הא מהוי‬
‫שתי מצוות נפרדות‪ ,‬או"ד שמהוי שני אופני לקיי‬
‫אותה מצוה והיא מצות הפקעת הזיקה‪ .‬ויעויי‬
‫ברמב" )ריש הל' יבו הל"א‪$‬ב'( המונה אות לשתי‬
‫מצוות שונות‪ .‬אמנ יתכ שרש"י סובר שקיו מצוה‬
‫אחת ה והריה שני אופני שוני לקיי אותה מצוה‪.‬‬
‫ולפי"ז י"ל שהגמרא לקמ מיירי בדי עשה דוחה ל"ת‬
‫דעלמא ויבואר לקמ )בתוס' ד"ה שכ הכשר מצוה(‬
‫שיסוד הדוחה הוא מעשה המצוה‪ .‬ומכיו שבמצות‬
‫ייבו ישנ שני מעשי מצוות ‪ $‬ייבו וחליצה ‪ $‬הלאו‬
‫נדחה מפני מעשה מצות ייבו ולא איכפת ל‬
‫באפשרות של מעשה מצות חליצה‪ ,‬כי חליצה במקו‬
‫יבו לאו כלו היא‪ ,‬כלומר שאינו אותו מעשה‬
‫המצוה‪ .‬משא"כ רש"י בסוגיא דמיירי בדי עשה דוחה‬
‫ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬דבזה הדוחה אינו מעשה המצוה‬
‫אלא עיקר קיו המצוה‪ ,‬ומאחר שחליצה וייבו‬
‫מהוי אותה קיו מצוה לא דוחי איסור כרת מפני‬
‫ייבו כל זמ שאפשר בחליצה המהוה אותה קיו‬
‫מצוה‪.‬‬
‫ובביאור החילוק הזה עלינו להבי אמאי שקלא‬
‫וטריא בגמרא שלפנינו א עשה דוחה ל"ת שיש בו‬

‫‪ (210‬וכל זה נאמר בדי עדל"ת שהמתיר הוא מעשה‬
‫המצוה‪ .‬משא"כ בפקו"נ שהמתיר אינו מעשה מצוה אלא עצ‬
‫ההצלה‪.‬‬
‫‪ (211‬עיי בשיעורי לקמ )ד ט‪ (.‬תוס' ד"ה מה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קכ‬

‫כרת‪ ,‬והרי לכאורה פשיטא שעשה דוחה ל"ת במקו‬
‫שיש לאוי הרבה‪ ,‬וכדנקטו תוס' לעיל )ד ג‪ :‬ד"ה לא‬
‫תעשה(‪ ,‬וצ"ע א"כ אליבא דהר" )בפירושו על הרי"‬
‫לפ"ח מיומא ד ד‪ :‬ברי" דפוס ווילנא( דס"ל שהרבה‬
‫לאוי דמלקות ביחד הריה חמורי יותר מאיסור כרת‬
‫אחד לבדו ולכ פסק ששוחטי לחולה בשבת ועוברי‬
‫על איסור כרת אחד ולא מאכילי אותו נבלה כי בכ!‬
‫יעבור על הרבה לאוי כי על כל כזית וכזית דנבילה‬
‫שאוכל עובר על עוד לאו‪ ,‬וקשה דא"כ הריהו ק"ו‬
‫שא עשה דוחה כמה לאוי ביחד שחמורי כ"ש‬
‫שידחה לאו אחד שיש בו כרת לבדו שהוא קל‪ ,‬וא"כ‬
‫מהי שאלת הגמרא א עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪.‬‬
‫ונראה שיש לחקור בדי עדל"ת הא הדוחה‬
‫הוא מעשה המצוה או קיו המצוה‪ .‬וי"ל שזהו‬
‫החילוק בי עדל"ת דעלמא לבי עדל"ת שיש בו כרת‪.‬‬
‫יסוד ההלכה דעדל"ת דעלמא הוא שמעשה שהוא ג‬
‫מעשה מצוה וג מעשה עבירה נחשב ע"פ די‬
‫למעשה מצוה ולא למעשה עבירה‪ .‬ולכ הוא הדי‬
‫אפי' במקו שיש כמה לאוי שמעשה המצוה מפקיע‬
‫את כל חלות הש דעבירה מהמעשה שעושה ‪.(210‬‬
‫משא"כ בלאו שיש בו כרת‪ ,‬שאע"פ שמצד מעשה‬
‫העבירה לאו שיש בו כרת שוה ללאו בעלמא ‪,(211‬‬
‫אפ"ה יש נ"מ בנוגע לעונש הגברא‪ ,‬כי העונש של כרת‬
‫שחל על הגברא חמור מעונש של מלקות דלאו‬
‫בעלמא‪ .‬ומחמת חומר העונש דכרת שבגברא יש‬
‫להחמיר ולא לדחות לאו שיש בו כרת ‪ .(212‬וא‬
‫נקטינ שאעפ"כ עדל"ת בלאו שיש בו כרת צ"ל‬
‫שהדוחה הוא עיקר קיו מצות העשה שהגברא‬
‫מקיימה והוא שדוחה את עונש הכרת‪.‬‬

‫‪ (212‬יתכ דכוונת רבינו זצ"ל היא שהמחייב דכרת הוא‬
‫חלות הש רשע שחל בגברא ולא מעשה העבירה לבדו ולפיכ!‬
‫צרי! לדחייה מיוחדת‪.‬‬

‫‪`kw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"א‬

‫ולפי"ז מבואר החילוק של רש"י‪ ,‬כי א נקטינ‬
‫שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הדוחה הוי קיו מצות‬
‫הגברא‪ ,‬ומשו"ה אמרינ שאפשר לו בחליצה כיו‬
‫שחליצה ויבו מהוי קיו מצוה אחת‪ .‬משא"כ‬
‫בעדל"ת דעלמא שהדוחה הוא מעשה המצוה‪ ,‬שאזי‬
‫אמרינ שחליצה במקו יבו לאו מצוה היא כי‬
‫חליצה מהוה מעשה מצוה אחרת מיבו ‪.(213‬‬
‫ותוס' שהקשו על רש"י סוברי או שיבו‬
‫וחליצה מהווי שתי קיומי מצוות שונות כמו‬
‫שהרמב" סובר או שהדוחה בעשה דוחה ל"ת שיש‬
‫בו כרת הוא מעשה המצוה ולא קיו המצוה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫כגו להביא פירות ע"י שמחמר אחרי בהמתו שאינו‬
‫אלא גור שיהנה אביו אח"כ מהפירות דמ"מ בשעה‬
‫שמחמר אביו לא נהנה אינו בכלל מצות כיבוד אב‪,‬‬
‫ודומה לאביו שאמר לו להטמא בחנ שאי בזה מצות‬
‫כיבוד אב כלל‪ .‬ולכאורה נית להעיר על דבריו‪,‬‬
‫שאע"פ שננקוט שכשאמר לו אביו לעשות דבר שאינו‬
‫נהנה ממנו כלל שאינו מצות כיבוד אב‪ ,‬מ"מ י"ל‬
‫דשאני באביו שמצווה לבנו לעשות בשבילו דבר‬
‫שיהנה ממנו לבסו‪ ,‬כגו להביא לו פירות לאכול‬
‫דכיו דנהנה אביו לבסו כשאוכל מהפירות ג עצ‬
‫הבאת אינו הכשר מצוה בעלמא אלא חלק מעצ‬
‫המצוה של כיבוד אב‪ ,‬שבזה עצמו מכבדו שמתעסק‬
‫להביא לו דברי להנאתו‪ .‬ועוד צ"ע‪ ,‬היא! נבאר את‬
‫מסקנת הר"י שג כשעוסק ממש בגו המצוה דכיבוד‬
‫אב שאינו דוחה את האיסור‪ ,‬דאמאי לא דוחה את‬
‫האיסור כשאר מצוות עשה שבתורה שדוחי איסור‬
‫לאו‪.‬‬

‫ד ו ע"א‪Ï"Ê .‰ÂˆÓ ¯˘Î‰ Ô΢ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪¯ÓÁӢΠ‰ÂˆÓ ¯˘Î‰ 'ÂÎ Á"¯ ˘¯ÈÙ ÔΠÈ"¯Ï ‰‡¯
Â‬‬
‫‪˙ÂÏÊ‚ ‡È·‰Ï È„Î ‰„È·‡ ¯ÈÊÁ‰ÏÓ ÁÈ
ÓÂ ‡ÓËÓÂ‬‬
‫‪'ÂÎ Â˘È·ÏÓ ÂÏÈÎ‡Ó Ôȇ ‡ω ˙ÈÈÁ„ ˙Ú˘· ÂÈ·‡Ï‬‬
‫‪ÈÁ„ ‡Ï ‰ÂˆÓ Û‚· ˜ÒÂÚ ÂÏÈÙ‡ ·‡ „·È΄ È"¯Â‡Â‬‬
‫„·‪·Â¯·„ ÌÂ˘Ó Â
Èȉ ÂÏ ÚÓ˘È ‡Ï˘ ˜ÈÒÙ ‡˜ ÔÈ
Ú ÏÎ‬‬
‫‪¯Ó‡˜ ‰ÂˆÓ ¯˘Î‰ È„È ÏÚ ˙ÂÈ‰Ï ÌÈÏÈ‚¯ „·ÈÎ È
ÈÈ
Ú‬‬
‫¯‪ .Ï"ÎÚ ÔÈ
Ú Ïη ÈÁ„ ‡Ï„ ‡
ÓÁ‬ויעויי ברמב"‬
‫שכתב בהסבר פר"ח וז"ל וא"ת והלא מכיו שאמר לו‬
‫אביו חמר אחר בהמת! הוי כבוד‪ ,‬אי עיקר כיבוד‬
‫אלא מה שאמרו בקידושי )ד לא‪ (:‬איזהו כיבוד‬
‫מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו כו' וכל דבר שיש‬
‫לו הנאה בו‪ ,‬אבל אמר לו לעשות דבר שאי לו הנאה‬
‫של כלו אי זה כיבוד שאמרה תורה‪ .‬וכ מה שאמרו‬
‫יכול אמר לו אביו להטמא כו' להביא פירות קאמר‪,‬‬
‫אבל היטמא לחנ אצ"ל שלא ישמע לו עכ"ל‪ .‬ומשמע‬
‫מהרמב" שעיקר מצות כיבוד אב מוגבלת לעצ‬
‫המעשה שמהנה בו את אביו‪ ,‬ואילו מעשה מכשיר‪,‬‬

‫ולע"ד נראה שיש לבאר את שיטת הר"י והר"ח‬
‫בביאור אחר דהיינו שסוברי דשאני מצות כיבוד אב‬
‫משאר מצוות עשה שבתורה כי אי בכיבוד אב מעשה‬
‫מצוה מיוחד המוטל על הב לעשות כי אדרבא מקיי‬
‫הב את המצוה דכיבוד אב בכל אופ שעוסק בכבוד‬
‫אביו‪ .‬במצוות אחרות יש חלות די מעשה מצוה‪ ,‬כגו‬
‫מעשה המצוה של הנחת תפילי‪ ,‬אכילת מצה‪ ,‬נטילת‬
‫לולב וכדומה כי בכול יש מעשה מיוחד שחייבי‬
‫לעשותו כדי לקיי את המצוה‪ .‬משא"כ בכיבוד אב‬
‫משו דבכל דבר שעושה הב לכבוד אביו מקיי‬
‫מצוה‪ ,‬ונמצא שאי במצות כיבוד אב מעשה מיוחד‬
‫שהוא מוגדר כמעשה מצות כיבוד אב‪.‬‬

‫‪ (213‬ובכ! נמי מתורצת את קושית התוס' לעיל )ד ג‪:‬‬
‫ד"ה ל"ת( שהקשו על מה דלא למדי אחות אשה במה מצינו‬
‫מאשת אח משו דלא למדי תרי איסורי מחד איסורא דמ"ש‬
‫מעדל"ת דלא מפלגינ בי תרי איסורי לבי חד איסורא‪ .‬ולפי‬
‫דברי רבינו זצ"ל י"ל דשאני המתיר בל"ת שיש בו כרת שהוא‬

‫קיו מצות הגברא ולא מעשה המצוה‪ ,‬כי רק כשהמתיר הוא‬
‫קיו מצות הגברא מחלקינ בי חד איסורא לבי תרי איסורי‪.‬‬
‫ובכ! נמי מיושבת את שיטת הראשוני המפרשי את הסוגיא‬
‫)ד ז‪ (.‬דחד איסורא ותרי איסורי כפשוטה ושלא כפירוש‬
‫התוס'‪ ,‬עיי בקוב" הערות )סי' ח' אות י"ג‪$‬י"ד(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"א‬

‫וזוהי כוונת הגמרא באמרה שכיבוד אב הוי‬
‫"הכשר מצוה"‪ ,‬כלומר שרק מעשה מצוה דוחה לא‬
‫תעשה‪ ,‬ולא קיו מצוה בלי מעשה מצוה‪ .‬ומפני כ‬
‫מצות ציצית דוחה האיסור של שעטנז משו דיש‬
‫מעשה מצוה דלבישת ציצית שדוחה הלאו דשעטנז‪.‬‬
‫משא"כ מצות כיבוד אב שאי בה חלות ש מעשה‬
‫מצוה ומפני כ! אינה דוחה איסורי לאוי שבתורה‪.‬‬
‫ובכ מבוארת מסקנת הר"י שהוכיח שיטתו‬
‫מהכשר מצוה דכיבוד אב כגו במחמר בשבת להביא‬
‫פירות לאביו שאינו דוחה הלאו דמחמר בשבת מפני‬
‫שאינו חלות מעשה מצוה דכיבוד אב‪ ,‬כי חסר בו‬
‫מעשה מיוחד דכיבוד אב ואע"פ שמקיי בו מצות‬
‫כיבוד‪ .‬וה"ה א כשעוסק בכיבוד והנאת אביו ממש‪,‬‬
‫כגו בשעה שמאכילו ומלבישו וכדומה‪ ,‬דליכא חלות‬
‫ש מעשה מצוה‪ ,‬אלא קיו מצוה בעלמא‪ ,‬ומשו כ!‬
‫לא חל די עשה דוחה ל"ת‪ ,‬משו דאי בכיבוד אב‬
‫מעשה מצוה ואפילו בשעת הנאת אביו‪ .‬וכשאי מעשה‬
‫מצוה לא דוחי איסור‪ ,‬דרק מעשה מצוה דוחה איסור‬
‫ולא קיו מצוה בעלמא ‪.(214‬‬

‫שיעורי‬

‫קכב‬

‫הצלת נפשות קיו מצוה מיוחדת לדחות האיסור לש‬
‫הצלת נפשות‪ ,‬ולכ חל בו די מעשה מצוה‪ ,‬דהיינו‬
‫לעשות את מעשה האיסור לש הצלה‪ ,‬ומעשה המצוה‬
‫הזו של הצלת נפשות דוחה את האיסור‪.‬‬
‫ויש להביא ראייה למה שביארנו אליבא דהר"י‬
‫שמעשה מצוה דוחה ל"ת ולא קיו מצוה‪ ,‬מדי מילה‬
‫הדוחה צרעת )עיי במס' שבת ד קלב‪$:‬קלג‪ (.‬ולכמה‬
‫שיטות בגמרא הוא מדי עדל"ת‪ .‬ולכאורה קשה דתינח‬
‫אבי הב שהוא מקיי מצות מילה א! המוהל שמל‬
‫אינו מקיי מצוה‪ ,‬וא"כ למה מותר למוהל לקו" בהרת‬
‫לצור! מילה‪ .‬ומכא מוכח שקיו המצוה אינו דוחה‬
‫את הלאו אלא מעשה המצוה דוחה את הלאו ולמוהל‬
‫יש מעשה מצות מילה ואע"פ שאי לו קיו מצוה‬
‫ולפיכ! מצות המילה דוחה את האיסור א בשביל‬
‫המוהל‪.‬‬
‫ועוד ראייה ליסוד זה נמצאת מהגמרא לקמ )ד‬
‫כ‪ (:‬דבחייבי לאוי גרידא שנפלו ליבו מדאורייתא‬
‫אמרינ דמצות עשה דיבו דוחה ל"ת‪ .‬וצ"ע בזה‪,‬‬
‫דבשלמא היב מקיי מצות יבו וכדכתיב יבמה יבא‬
‫עליה‪ ,‬א! היבמה לכאורה אינה מקיימת מצוה‪,‬‬
‫וכדמשמע מלשו הרמב" )פ"א מהל' יבו הל"א(‬
‫שכ' וז"ל מצות עשה מ התורה שייב אד אשת‬
‫אחיו מאביו וכו' עכ"ל‪ ,‬וא"כ למה מותר לה להתייב‪,‬‬
‫הרי עברה על ל"ת ואינה מקיימת מצוה‪ .‬אלא מכא‬
‫מוכח שמעשה מצוה דוחה ל"ת‪ ,‬ולפיכ! מותר לה‬
‫להתייב כי עושה מעשה מצות יבו אע"פ שאינה‬
‫מקיימת מצות יבו ומעשה המצוה דידה דוחה את‬
‫הל"ת‪.‬‬

‫ואי להקשות על זה ממצות הצלת נפשות‬
‫שדוחה שבת ואע"פ שאי בה מעשה מיוחד ומשמע‬
‫דאעפ"כ הוי מעשה מצוה של הצלת נפשות‪ ,‬דשאני‬
‫הצלת נפשות דהוי מתיר בפני עצמו ואע"פ שחסר בו‬
‫מעשה מצוה‪ ,‬כי עצ ההצלה מתירה וא בלי חלות‬
‫מצוה‪ .‬והא ראייה מב נח שמותר לו לעבר על איסורי‬
‫בשביל הצלת נפשו מכיו דאינו מצווה על קידוש‬
‫הש )עיי בסנהדרי ד עד‪ :‬וברמב" פ"י מהל'‬
‫מלכי הל"ב( ואע"פ שאינו מצווה במצות הצלת‬
‫נפשות אפ"ה ההצלה הותרה לו משו דפקו"נ בעצמו‬
‫מתיר את העבירה אפילו בלי קיו מצוה ‪ .(215‬א"נ י"ל‬
‫כפי מה שביארנו בשיעורי לעיל ‪ (216‬שיש במצות‬

‫וע"ע במס' גיטי )ד מא‪ (.‬בדי מי שחציו עבד‬
‫וחציו ב חורי דב"ש אמרו לישא שפחה א"א שכבר‬

‫‪ (214‬עיי לעיל בשיעורי )ד ד‪ (:‬עני כלאי בציצית‬
‫אות ג'‪.‬‬

‫ההצלה מתרת היינו בנוס לעצ ההצלה המהוה מתיר בפני‬
‫עצמו אפילו בלי המצוה )מו"ר זצ"ל(‪.‬‬

‫‪ (215‬והא דאמרנו לעיל דאליבא דהרמב" קיו מצות‬

‫‪) (216‬ד ה‪ (:‬בעני פיקוח נפש בשבת‪.‬‬

‫‪bkw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"א‬

‫חציו ב חורי בת חורי א"א שכבר חציו עבד יבטל‬
‫והלא לא נברא העול אלא לפריה ורביה שנא' לא‬
‫תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקו העול כופי‬
‫את רבו ועושה אותו ב חורי‪ ,‬וכתבו ע"ז בתוס' )ד"ה‬
‫לישא( וז"ל וא"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו‬
‫דלא יהיה קדש וי"ל דהכא אפשר לקיי שניה ע"י‬
‫כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מיקיי עשה אלא‬
‫בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה‬
‫דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה עכ"ל‪ .‬ויל"ע‬
‫בשני התירוצי האחרוני‪ ,‬שכתבו דכי מיעקרא לאו‬
‫לא מיקיי עשה ועוד דבדידה ליכא עשה‪ ,‬דמה בכ!‬
‫הרי שניה עושי מעשה מצוה דפו"ר מתחילת‬
‫הביאה‪ ,‬ומעשה מצוה דוחה ל"ת ולא קיו המצוה‪.‬‬
‫ולכאורה נראה לפי דברינו שנית לתר" את‬
‫קושית התוס' באופ אחר‪ ,‬דהיינו דשאני מצות פו"ר‬
‫מיבו כי ביבו מעשה הביאה מהוה מעשה מצוה‪,‬‬
‫ולכ היבמה עושה מעשה מצות יבו בשעת היבו‬
‫והוא שדוחה את האיסור‪ .‬משא"כ במצות פו"ר דלית‬
‫בה מעשה מצוה‪ ,‬כי המצוה אינה הביאה לא תחילתה‬

‫‪ (217‬יעויי בתוס' )ב"ב ד י"ג ד"ה כופי( שהביא את‬
‫התירו" של התוס' בגיטי )ד מא‪ (.‬בש הר"י‪ ,‬ויפלא דהרי‬
‫אליבא דביאור רבינו זצ"ל בשיטת הר"י בתוס' לפנינו יש חילוק‬
‫בי מעשה מצוה לבי קיו מצוה בלי מעשה מצוה‪ ,‬ובכ!‬
‫מתורצת מצות פו"ר שאינה דוחה כיו שאי בה מעשה מצוה‪,‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (218‬עיי ברש"י ר"ה )ד ל‪ (.‬ד"ה לא צריכא ובסוכה‬
‫)ד מא‪ (.‬ד"ה אי נמי‪.‬‬
‫‪ (219‬א! נראה דאפי' אליבא דרש"י זקני הסנהדרי הגדול‬
‫יקדישו את הבית השלישי שהרי קדושת ביהמ"ק זקוקה‬
‫לקידוש ב"ד )שבועת )ד טו‪ (.‬ורמב" פ"ו מהל' בית הבחירה‬
‫הל' י'‪$‬ט"ו(‪ .‬ויתכ שבמעשה קידוש בי"ד יוצאי מצות בני‬
‫ביהמ"ק בקו ועשה וכאילו בנ"י בנוהו בידי‪ .‬ואמר לי‬
‫הגרמ"ד סאלאווייציק שליט"א מירושלי דיתכ לומר דלרש"י‬
‫המזבח יבנה ע"י אנשי ובכ! יקיימו בנ"י את מצות בני‬
‫ביהמ"ק‪ .‬וצ"ע הא המזבח הוי חלק מצורת המקדש ומבנינו‬
‫שמקיימי בבניתו מצות בני ביהמ"ק או אינו אלא כלי הקרבה‬

‫שיעורי‬

‫ולא גמרה‪ ,‬אלא שכשיש לאיש ב ובת הריהו מקיי‬
‫את מצות פו"ר ממילא‪ .‬ומאחר שהאיש והאשה אינ‬
‫עושי מעשה מצוה דפו"ר בשעת הביאה משו"ה לא‬
‫חל די עדל"ת ‪.(217‬‬
‫ולפי"ז עלינו להבי אליבא דהר"י מהי כוונת‬
‫הגמרא באמרה דבני בית המקדש הוי הכשר מצוה‪,‬‬
‫הא לכאורה בבני ביהמ"ק יש מעשה מצוה‪ .‬ונראה‬
‫שא במצות בני בית המקדש חסר מעשה מצוה כי‬
‫המצוה מתקיימת כשהחפצא של ביהמ"ק הוא בנוי‪,‬‬
‫אבל ליכא בה מעשה מצוה לבנות את הבית‪ .‬והא‬
‫ראייה דלשיטת רש"י ‪ (218‬הבית השלישי לא יבנה ע"י‬
‫בני אד אלא ירד באש מ השמי‪ ,‬כי עצ המצוה‬
‫היא שיהיה בית המקדש בנוי במקומו ולא שאנשי‬
‫יבנהו ‪ .(219‬וכ נמי משמע קצת מלשו הרמב" שכתב‬
‫בפ"א מהל' בית הבחירה )הל"א( וז"ל מצות עשה‬
‫לעשות בית לד' מוכ להיות מקריבי בו הקרבנות‬
‫וחוגגי אליו ג' פעמי בשנה כו' עכ"ל‪ ,‬ומשמע קצת‬
‫שעיקר המצוה מתקיימת כשיש בית המקדש בנוי‬
‫שהוא מוכ להקריב בו קרבנות וכו' ולא ע"י עצ‬

‫ודומה לשאר כלי המקדש דלכאורה אי בעשיית מצות בני‬
‫ביהמ"ק‪ .‬בר יעויי בסה"מ לרמב" )מצוה כ'( דכתב שמצות‬
‫בני ביהמ"ק "כולל מיני רבי שה המנורה והשלח והמזבח‬
‫וזולת כל מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש" דהיינו שיש‬
‫קיו מצות בני ביהמ"ק בעשיית כלי המקדש‪ .‬ולפי"ז י"ל‬
‫שיקיימו מצות בני בית שלישי לרש"י בעשיית כלי המקדש‪.‬‬
‫בר שיטת הרמב" )בסה"מ מצוה ל"ג( שאי בעשיית כלי‬
‫המקדש מצות בני ביהמ"ק משו שאינ מעכבי בהכשר‬
‫הבית‪ .‬ושמעתי ממו"ר זצ"ל דמזה שהרמב" כ' שביהמ"ק צ"ל‬
‫"מוכ להיות מקריבי בו קרבנות" משמע דהמזבח מעכב‬
‫במצות בני ביהמ"ק‪ ,‬ואע"פ שאינו מעצ צורת הבית מ"מ‬
‫מעכב במצות הבני ובהכשר הבית ליקרא ביהמ"ק משו‬
‫דביהמ"ק צ"ל מוכ להקרבת קרבנות ובלי המזבח אינו מוכ‬
‫להקרבת הקרבנות‪ .‬א! שאר כלי המקדש אע"פ שיש בעשיית‬
‫קיו מצות בני ביהמ"ק מ"מ אינ מעכבי בהכשר הבית כמו‬
‫המזבח‪ .‬וע"ע בגמ' זבחי )ד ס‪ (.‬דהגמרא הבחינה בי המזבח‬
‫לבי שאר כלי המקדש מפני דהמזבח הוי "בני" ולא "כלי"‬
‫בעלמא‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬

‫מעשה הבני‪ ,‬משו דמעשה בני בהמ"ק אינו אלא‬
‫הכשר מצוה בעלמא ‪ .(220‬ועוד ראייה דבמקדש של‬
‫שלמה המל! היו בוני ג גויי מעבדי מל! צור‬
‫כדאיתא בס' מלכי )פרק ה' פסוק ל"ב(‪ ,‬ומוכח‬
‫שמעשה בני בית המקדש אינו אלא הכשר מצוה‬
‫שאפילו גוי כשרי לעשותו לכתחילה ‪ .(221‬ומאיד!‬
‫יעויי ברש"י עה"ת )שמות כ"ה‪ :‬ח'( על הפסוק‬
‫"ועשו לי מקדש" שכתב וז"ל ועשו לשמי בית קדושה‬
‫עכ"ל והוא סובר דעשיית המשכ זקוקה לעשייה‬
‫לשמה‪ ,‬ומדבעינ לשמה משמע שעצ העשייה מהווה‬
‫המצוה‪ .‬אמנ י"ל דשאני בני המשכ מבני בית‬
‫המקדש דבבני המשכ לשעה במדבר עצ מעשה‬
‫הבני היה מעצ המצוה‪ ,‬ואילו לדורות מעשה הבני‬
‫אינו אלא הכשר מצוה בעלמא‪ ,‬ועצ מציאות הבית‬
‫במקומו הריהו גו המצוה ‪ .(222‬א"נ י"ל שאי כא די‬
‫עשייה לשמה אלא שא נבנה לש הדיוט וחולי חל‬
‫פסול חפצא‪ .‬ואמר הגר"מ הלוי זצ"ל שכ משמע‬
‫מהרמב" שכתב )פ"א מהל' בית הבחירה הל"כ( וז"ל‬
‫אבני כו' שחצב מתחילה לבית הכנסת אי בוני‬
‫אות להר הבית עכ"ל‪ ,‬וצריכי להבי למה נקט‬
‫הרמב" דוקא שחצב לבהכ"נ‪ .‬ומשמע שהרמב"‬
‫אינו מחייב חציבה לש קדש כפרש"י אלא סובר‬
‫שחציבה לש חול פוסלת את האבני‪ .‬ולפיכ! נקט‬
‫‪ (220‬עיי בספר המפתח למשנה תורה דפוס פרנקל )פ"א‬
‫מהל' בית הבחירה הל"א(‪ .‬בר יש לפרש את הרמב" אחרת‬
‫דהיינו דהרמב" ר"ל שחייבי לבנות המקדש לש הקרבת‬
‫קרבנות‪ ,‬דקידוש המקדש הוי קידוש לש מצות הקרבת‬
‫הקרבנות‪ ,‬והקידוש למצותה מעכב במצות הבני‪ .‬והרמב"‬
‫מצרי! מעשה בני שלא כרש"י שהרי פסק שמל! המשיח יבנה‬
‫את הבית השלישי )פי"א מהל' מלכי הל"א(‪.‬‬
‫‪ (221‬בר יש לדחות הראייה כי ש מדובר בחציבת‬
‫האבני מההר דפשיטא שאינה אלא הכשר מצוה‪ ,‬אול עדיי‬
‫נית לומר שעצ מעשה בני המקדש במקומו בהר הבית‬
‫מהווה מעשה מצוה ולא רק הכשר מצוה‪ ,‬ולעצ בני המקדש‬
‫עכו" פסול‪ .‬ועוד יתכ דעכו" פסול לכתיבת הגט דלאו בני‬
‫כריתות נינהו )גיטי ד כג‪ .(.‬א! אינו פסול לבניית בית המקדש‬
‫ולכוו הבני לש מקדש שהרי עכו" בר נדר והקדש הוא‪,‬‬

‫שיעורי‬

‫קכד‬

‫חציבה לבהכ"נ‪ ,‬כלומר שא חציבה לקדושה קלה‬
‫פוסלת כמו חציבה לש חול‪ .‬ועוד נראה שיתכ שדי‬
‫לשמה בבני המשכ והמקדש די של הכשר מצוה‬
‫בעלמא הוא ולאו דוקא די במעשה מצוה‪ ,‬ודומה בכ!‬
‫לעשיית בתי תפילי וכתיבת פרשיותיה דבעינ לשמה‬
‫בהכשר עשיית התפילי ואע"פ שעשיית אינו מעשה‬
‫מצוה או קיו מצוה‪ ,‬וה"ה י"ל בבני המשכ‬
‫והמקדש ‪.(223‬‬
‫ד ו ע"ב‪ÂÈ·‡ È·‚ Ï"Ê .'ÂÎ ÏÂÎÈ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪Ì˘Ï ÂÏ ‰ÂÁ˙˘È ‡Ï˘ ‡ËÈ˘Ù„ ÔÎ ¯ÓÂÏ Í¯ˆÂ‰ ‡Ï‬‬
‫‡‪¯·„ ȉ„ ÌÂ˘Ó Í¯ËˆÈ‡ ˘„˜Ó‰ È·‚ Ï·‡ ˙‰Ï‬‬
‫˘·˜„‪ .Ï"ÎÚ ‰˘Â‬דבריה תמוהי‪ ,‬דמה בכ!‬
‫שבהמ"ק הוי דבר קדוש‪ ,‬מ"מ א משתחוה לבית‬
‫עצמו לש אלהות פשיטא דהוי ע"ז ממש ואסור‬
‫וצע"ג‪.‬‬
‫גמ'‪ÈÓÓ ‡Ï‡ ‡¯ÈÈ˙Ó ‰˙‡ ˘„˜ÓÓ ‡Ï .‬‬
‫˘‪ .˘„˜Ó‰ ÏÚ ¯È‰Ê‰‬ר"ל שקיו מצות מורא המקדש‬
‫מהוה קיו מצות יראת הש יתב'‪ .‬והנה הרמב" מנה‬
‫מצות מורא המקדש כמצוה בפני עצמה )בסה"מ‬
‫לרמב" מצוה כ"א‪ ,‬בריש הל' בית הבחירה מצוה ד'‪,‬‬
‫ובפ"ז מהל' בית הבחירה הל"א(‪ .‬וצ"ע‪ ,‬שמאחר‬

‫דיכול להקדיש קרבנות ולכ יכול נמי לבנות ולהקדיש את בית‬
‫המקדש‪.‬‬
‫‪ (222‬ואולי י"ל שהטע לכ! הוא משו בחירת מקו הר‬
‫הבית כמקו בית הבחירה דאזי עצ מציאות בית המקדש‬
‫במקו הנבחר מהוה המצוה‪ ,‬משא"כ במשכ במדבר שחסרה‬
‫בו בחירת מקו‪ .‬ועוד י"ל דכיו דעשיית המשכ היתה כפרה‬
‫לע ישראל על חטא העגל היתה המצוה שיתעסקו במעשה‬
‫עשיית המשכ כמעשה מכפר משא"כ בביהמ"ק‪ .‬א! צ"ע דבני‬
‫המשכ ובני בהמ"ק נכללי באותה מצוה אחת "ועשו לי‬
‫מקדש ושכנתי בתוכ" )רמב" פ"א מהל' בית הבחירה‬
‫הל"א‪$‬ה'( והיא! יתכ לחלק ביניה בעיקר קיו מצות‪.‬‬
‫‪ (223‬וע"ע ברשימות שיעורי למס' סוכה עני עבוד‬
‫לשמה‪.‬‬

‫‪dkw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬

‫שההלכה היא שאינו מתיירא מ המקדש אלא מהש‬
‫יתב'‪ ,‬למה מנה הרמב" יראת המקדש כמצוה בפני‬
‫עצמה‪ ,‬דלכאורה אינה אלא פרט ביראת ד'‪ ,‬דהיינו‬
‫במצות את ד' אלקי! תירא )מצוה ד' בסה"מ לרמב"‬
‫ומצוה ה' בהל' יסודי התורה ויעויי נמי בפ"ב מהל'‬
‫יסודי התורה הל"א(‪ ,‬והרי הרמב" אינו מונה פרטי‬
‫המצוה כמצוות בפני עצמ )יעויי בסה"מ שרש ז'(‪,‬‬
‫וא"כ למה מנה מצות יראת המקדש כמצוה בפני‬
‫עצמה‪ ,‬וצ"ע ‪.(224‬‬

‫שיעורי‬

‫הל"ז( וז"ל אע"פ שהמקדש היו חרב בעונותינו חייב‬
‫אד במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו‪ ,‬לא יכנס אלא‬
‫למקו שמותר להכנס לש ולא ישב בעזרה ולא יקל‬
‫ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו‬
‫ומקדשי תיראו‪ ,‬מה שמירת שבת לעול א מורא‬
‫מקדש לעול אע"פ שחרב בקדושתו עומד עכ"ל‪.‬‬
‫וצ"ע ל"ל לשני לימודי‪.‬‬
‫ונראה שהפסוק "והשמותי את מקדשכ"‬
‫מלמדנו שקדושה ראשונה של בית המקדש קדשה‬
‫לשעתה וקדשה לעתיד לבא‪ ,‬וא אחרי החורב מקו‬
‫המקדש קדוש עדיי בקדושת ביה"ק מדאורייתא‪.‬‬
‫אול מהלימוד הזה אינו מוכרח שחייבי בזה"ז לירא‬
‫מהמקדש‪ ,‬כי יתכ שהמחייב של יראת המקדש אינו‬
‫קדושת מקו המקדש אלא החפצא של הבית בבניינו‪.‬‬
‫והלימוד השני משבת מגלה שכמו ששמירת שבת‬
‫לעול א מורא מקדש לעול‪ ,‬כלומר שמחוייבי‬
‫לירא מקדושת מקו המקדש ולאו דוקא מהבית‬
‫בבנינו‪ ,‬ולכ אפילו אחרי חורב הבית עדיי מחויבי‬
‫לירא ממקו המקדש‪ .‬א! הלימוד הזה מגלה רק את‬
‫יסוד המחייב של יראת המקדש שחל מחמת קדושת‬
‫המקו ולא מפני החפצא של בית המקדש‪ ,‬א! אינו‬
‫מלמד שקיימת קדושה במקו בית המקדש בזה"ז‬
‫אחרי חורב הבית‪ .‬וע"ז בא הפסוק "והשמותי"‬
‫המלמד שקדושת המקו לא בטלה ע החורב‪.‬‬
‫ולפי"ז כשהרמב" כ' )בפ"ז הל"ז( וז"ל אע"פ שחרב‬
‫בקדושתו עומד עכ"ל לא למד זה מהלימוד משבת‬
‫שהביא ש אלא מהלימוד ד"והשמותי" שהביא‬
‫בפ"ו ‪.(225‬‬

‫גמ'‪˙‡ Ï"˙ ÔÈ
Ó ÌÈȘ ˜"Ó‰· Ôȇ˘ ÔÓÊ· .‬‬
‫˘·˙‪ .'ÂΠ‡¯È˙ È˘„˜Ó ¯ÂÓ˘˙ È˙Â‬איתא במס'‬
‫מגילה )ד כח‪ :(.‬א"ר יהודה בית הכנסת שחרב כו'‬
‫אי עושי אותו קפנדריא שנא' והשמותי את מקדשכ‬
‫קדושת א כשה שוממי‪ ,‬וקשה ל"ל לגמרא ללמוד‬
‫מהלימוד ד"והשמותי" תיפוק ליה מהלימוד משבת‬
‫שבסוגיי‪ .‬וא ברמב" צ"ע שהביא את שני‬
‫הלימודי‪ ,‬דבנוגע לדי שקדושת המקדש אינה בטילה‬
‫לעול כתב בפ"ו מהל' בית הבחירה )הלט"ו‪$‬ט"ז(‬
‫וז"ל לפיכ! מקריבי הקרבנות כול אע"פ שאי ש‬
‫בית בנוי ואוכלי קדשי קדשי בכל העזרה אע"פ‬
‫שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלי קדשי‬
‫קלי ומע"ש בכל ירושלי אע"פ שאי ש חומות‬
‫שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד‬
‫לבא‪ .‬ולמה אני אומר במקדש וירושלי קדושה‬
‫ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א"י לעני‬
‫שביעית ומעשרות וכיוצא בה לא קדשה לעתיד לבא‪,‬‬
‫לפי שקדושת המקדש וירושלי מפני השכינה ושכינה‬
‫אינה בטלה‪ ,‬והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכ‬
‫ואמרו חכמי אע"פ ששמומי בקדושת ה עומדי‬
‫וכו' עכ"ל‪ .‬ומאיד! בדי יראה במקו המקדש בזה"ז‬
‫הביא את הלימוד השני )בפ"ז מהל' בית הבחירה‬

‫והנה אע"פ שיראת המקדש נוהגת בזה"ז מפני‬
‫קדושת המקו שלא בטלה‪ ,‬ואיננה תלויה בחפצא של‬
‫בית המקדש בנוי‪ ,‬מ"מ ישנ מצוות אחרות שה‬

‫‪ (224‬וי"ל שהיראה שבתו! ביהמ"ק מהווה חפצא וחלות‬
‫ש של יראת ד' בפני עצמה שאינה דומה ליראת ד' שמחו"‬
‫לביהמ"ק‪ ,‬ומפני כ! נמנה כמצוה בפני עצמה‪ .‬ע"ע בשרש שני‬
‫עשר לסה"מ ובהשגות הרמב" ש‪.‬‬

‫‪ (225‬יל"ע אליבא דהרמב" שסובר קידשה לשעתה‬
‫וקידשה לעתיד לבא הא יראת המקדש תלויה בקדושת‬
‫המקדש או לא‪ .‬ומדסיי הרמב" "אע"פ שחרב בקדושתו‬
‫עומד" משמע דמצות יראה תלויה בקדושת המקו‪ .‬ולראב"ד‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫תלויות בחפצא של בית המקדש ואינ נוהגות בזה"ז‪.‬‬
‫ויש לדייק כ מלשו הרמב" הנ"ל )פ"ו מהל' בית‬
‫הבחירה הלט"ו( שכתב שמקריבי קרבנות ואוכלי‬
‫קדשי ומעשר שני בזה"ז בכל ירושלי‪ ,‬אבל לא כתב‬
‫שמביאי ביכורי לירושלי בזה"ז‪ .‬ומשמע דג‬
‫לרמב" אי מצות ביכורי נוהגת בזה"ז‪ ,‬ואע"פ‬
‫שקדושת המקדש וירושלי קדשה לעתיד לבא‪ ,‬אפ"ה‬
‫אי מצות הביכורי נוהגת אלא כשבהמ"ק בנוי‪ .‬וכ‬
‫מדוייק בלשו הרמב" )בפרק שני מהל' ביכורי‬
‫הל"א( שכתב וז"ל מצות עשה להביא בכורי למקדש‪,‬‬
‫ואינ נוהגי אלא בפני הבית ובא"י בלבד שנאמר‬
‫ראשית בכורי אדמת! תביא בית יי' אלקי! עכ"ל‪ .‬הרי‬
‫הרמב" דייק וכתב ואינ נוהגי אלא "בפני הבית"‪,‬‬
‫כלומר כשבהמ"ק בנוי ולא כשהוא חרב‪ ,‬ואחרי‬
‫החורב אי מצות ביכורי נוהגת‪ ,‬ואע"פ שקדושת‬
‫המקדש קיימת‪ ,‬אפ"ה חסר החפצא של בית‬
‫המקדש ‪.(226‬‬
‫ונראה עוד דאליבא דהרמב" שא מצות‬
‫עלייה לרגל אינה נוהגת אלא בפני הבית‪ ,‬והא ראייה‬
‫שבפ"ו מהל' בית הבחירה )הלט"ו( משמיט מצות‬
‫עלייה לרגל מהמצוות הנוהגות בזמה"ז‪ .‬ועוד ראייה‬
‫מלשונו )ריש פרק א' מהל' בית הבחירה הל"א(‬
‫שמצוה "לעשות בית לה' כו' וחוגגי אליו שלש‬
‫פעמי בשנה"‪ ,‬דחוגגי רק אל הבית שהוא בנוי ולא‬
‫אל מקו המקדש בחורבנו ואע"פ שבקדושתו עומד‪.‬‬

‫)פ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ו‪$‬ט"ז( דס"ל קידשה לשעתה ולא‬
‫קידשה לעתיד לבא‪ ,‬מצות יראת המקדש אינה תלויה בקדושת‬
‫המקו שבטילה‪ ,‬אלא תלויה בבחירת המקו להיות מקו‬
‫ביהמ"ק לעול מדי "נחלה" ובחלות איסור הבמות‪ ,‬דלכ"ע‬
‫בחירת בית הבחירה אינה בטילה לעול‪ .‬ועיי בחידושי הגר"מ‬
‫והגרי"ד )פ"ו מהל' בית הבחירה הלי"ד(‪.‬‬
‫‪ (226‬ונראה שהטע הוא כי התורה כתבה שיביא את‬
‫הביכורי "בית ד' אלקי!"‪.‬‬
‫‪ (227‬עיי בדיו שבספר משכנות לאביר יעקב )אות א'‪,‬‬

‫שיעורי‬

‫קכו‬

‫וכ משמע דאליבא דהרמב" דמצות שמירת‬
‫בית המקדש אינה נוהגת בזה"ז‪ ,‬כי סובר שהמצוה של‬
‫שמירת בית המקדש נוהגת רק בפני הבית ולא בזמ‬
‫שאי בית המקדש בנוי‪ ,‬ואע"פ שבזה"ז מקו המקדש‬
‫עדיי קדוש מדאורייתא‪ .‬שהרי כתב )פ"ח מהל' בית‬
‫הבחירה הל"א( וז"ל שמירת המקדש מצות עשה‪,‬‬
‫ואע"פ שאי ש פחד מאויבי ולא מלסטי‪ ,‬שאי‬
‫שמירתו אלא כבוד לו‪ ,‬אינו דומה פלטרי שיש עליו‬
‫שומרי לפלטרי שאי עליו שומרי עכ"ל‪ ,‬ומאחר‬
‫שדימה הרמב" את שמירת בית המקדש לשמירת‬
‫פלטרי משמע שהמצוה נוהגת רק כשיש בית המקדש‬
‫בנוי בדומה לפלטרי שהוא בנוי ולא בזמ שהבית‬
‫חרב‪ .‬ואע"פ שהמקו עדיי קדוש מ"מ המחייב של‬
‫שמירת המקדש אינו קדושת המקו אלא החפצא של‬
‫בית המקדש בבנינו‪ .‬א! שונה מצות יראת המקדש‬
‫שנוהגת בזה"ז כי איננה תלויה בחפצא של בית‬
‫המקדש אלא בקדושת מקו המקדש בלבד‪ ,‬ואילו‬
‫מצות שמירת בית המקדש תלויה בחפצא של בית‬
‫המקדש בבנינו ‪.(227‬‬
‫ד ו ע"ב‪.„"Ӊȷ ˙Ò
Ή ˙È· ˙˘Â„˜ ÔÈ
Ú .‬‬
‫א‬

‫בנוגע לדי קדושת בית הכנסת כתב הר" בפ"ג‬
‫למס' מגילה )ד ח‪ .‬בדפי הרי" דפוס ווילנא( וז"ל‬

‫י"ג‪ ,‬ט"ו וח"ב ס"א וס"ג(‪ .‬ובחינו! מצוה שפ"ח מפורש‬
‫שהמצוה נוהגת בזמ הבית בלבד‪ .‬בר א מצות שמירת‬
‫המקדש אינה משו כבוד פלטרי‪ ,‬אלא כדי למנוע כניסת זרי‬
‫וטמאי לש וכדמשמע מהפסוקי בפרשת קרח‪ ,‬המצוה נוהגת‬
‫א בזה"ז א קדושת המקדש בזה"ז הויא דאורייתא משו‬
‫דקידשה לעתיד לבא‪ .‬ויעויי במדרש רבה )במדבר ג‪:‬י"ב( וז"ל‬
‫שמרי משמרת המקדש למשמרת בני ישראל היו שומרי שלא‬
‫יכנסו ש ישראל‪ ,‬כל כ! למה שא היו נכנסי לש היו‬
‫נענשי מיתה‪ ,‬הה"ד והזר הקרב יומת עכ"ל‪ .‬ומפורש דשומרי‬
‫המקדש כדי שלא יכנסו בו זרי ויחללו את קדושת המקו‪.‬‬

‫‪fkw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫הקשה הרמב" כו' כיו דשמעתי מוכחא דבהכ"נ יש‬
‫בו קדושה כו' היא! נמכר והא דבר שראוי לגופו‬
‫במוקדשי אינו נפדה ובתוספתא דהאי פירקא תניא‬
‫אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אי לה פדיו‬
‫ותו כי מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי‬
‫שרו דמייהו למשתי בהו שיכרא והא נתפסי ה‬
‫בקדושת ותיר" ז"ל דבהכ"נ עשו אותו כתשמישי‬
‫מצוה כסוכה ולולב שנזרקי לאחר מצות ובזמ מצוה‬
‫יש לה קדושה של כבוד כדאמרינ הת אסור‬
‫להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואמרינ נמי דנויי סוכה‬
‫אסור להסתפק מה כל שבעה כו' ולפיכ! בהכ"נ כל‬
‫זמ שבני העיר רוצי בו נוהגי בו קדושה אפילו‬
‫בחורבנו שהרי עדיי לא עבר זמ מצותו וראוי לחזור‬
‫ולבנותו‪ ,‬הלכ! כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד‬
‫אנשי העיר אי בני העיר רוצי מ הסת שתכחש‬
‫מצות לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמי‪,‬‬
‫אבל כשמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר‬
‫שרי לפי שעבר זמ מצותו ונפקעה קדושתו ממנו‬
‫כסוכה ולולב לאחר זמנ וכו' ואי דבריו ברורי אצלי‬
‫דאי משו בזויי מצוה כו' בדמי שלא היו מצוה‬
‫מעול מאי בזוי מצוה איכא כו' לפיכ! נ"ל דבהכ"נ‬
‫ודכוותיה כיו שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה‬
‫הטילו בו חכמי קדושה מדבריה ואפילו התנו עליו‬
‫ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר א"א שתפקע קדושתו‬
‫בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו‪ ,‬מיהו לאחר‬
‫שהטילו קדושתו על הדמי קדושת דמי קלישא‬
‫מקדושת בהכ"נ לפי שדמי אלו לא עמדו מעול‬
‫לדבר שבקדושה ועוד דהויא לה קדושה שניה וקלישא‬
‫מקדושה ראשונה כו' הלכ! בי שמכרו ז' טובי העיר‬
‫במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר לעול‬
‫דמי נתפסי בקדושת בהכ"נ ומפקע קדושתיה‬
‫גבייהו אלא דז' טובי העיר לחודייהו לא מצי‬
‫לאפקיעיה ההיא קדושת דמי אע"ג דאיקלישא אבל‬
‫במעמד אנשי העיר יכולי להפקיע קדושת בהכ"נ‬
‫להפקיע בכדי כו' עכ"ל‪ .‬יוצא שהרמב" והר"‬
‫חלוקי ביסוד די קדושת בהכ"נ‪ ,‬דאליבא דהרמב"‬

‫שיעורי‬

‫קדושתו חלה מדי חפצא של מצוה דאיתקצאי הוא‬
‫למצותו כמו חפצא של מצוה דעלמא דהוקצה למצותו‬
‫ומשו"ה אסור לבזותו‪ .‬ואילו אליבא דהר" בהכ"נ‬
‫קדוש בקדושה מדרבנ‪ ,‬ולכאורה ר"ל קדושה מעי‬
‫קדושת בהמ"ק‪.‬‬
‫והרמב" הקשה על שיטת הר" שא קדושת‬
‫בהמ"ק חלה בבהכ"נ למה יש לו פדיו הלא הדי הוא‬
‫שבבהמ"ק אבני היכל ועזרות שנפגמו אי לה פדיו‬
‫כי נתקדשו בקדושת הגו‪ ,‬וה"ה צ"ל בבהכ"נ‪ .‬ונראה‬
‫דהר" סובר דשאני אבני היכל דנתקדשו בקדושת‬
‫הגו כחלק מביהמ"ק‪ ,‬ואילו אבני ביהכ"נ נתקדש רק‬
‫בקדושת דמי בלבד ולפיכ! יש לה פדיו‪.‬‬
‫והנה ביאר הגר"מ הלוי זצ"ל את המחלוקת‬
‫שבי בעה"מ והרמב" )במס' ע"ז ד נב‪ :‬וד כ"ד‬
‫בדפי הרי" דפוס ווילנא( באבני המזבח ששקצו אנשי‬
‫יו לעבודת כוכבי‪ ,‬דאיתא בגמרא דאע"פ שאי אד‬
‫אוסר דבר שאינו שלו מ"מ האבני יצאו לחולי‬
‫ונאסרו‪ .‬ופירש בעה"מ שמדובר בפריצי ישראל‪ ,‬ואבני‬
‫המזבח יצאו לחולי ע"י ישראל דבני מעילה נינהו‬
‫ומעלו בו‪ .‬והקשה בעה"מ על עצמו וז"ל ואי קשיא‬
‫ל! מ"ש אבני מזבח דנפקו להו לחולי ע"י פריצי‬
‫ישראל וכלי דאחז לא נפקי לחולי ע"י ישראל‪ ,‬דלאו‬
‫בני מעילה נינהו‪ ,‬כלי שרת שאני כי ההיא דתנ אי‬
‫מועל אחר מועל במוקדשי אלא בהמה וכלי שרת כו'‬
‫כיצד היה שותה בכוס של זהב בא חבירו ושתה בה‬
‫חבירו ושתה כול מעלו וכו' אבל שאר הקדשות כגו‬
‫אבני מזבח וכספה וזהבה של ירושלי יכולי היו‬
‫לצאת לחולי ע"י ישראל דבני מעילה נינהו כדאמרינ‬
‫בעלמא והלא מעל הגזבר‪ ,‬וכיו דמעל נפקו להו‬
‫לחולי עכ"ל‪ .‬והשיג עליו הרמב" במלחמת ה' וז"ל‬
‫אמר הכותב אי זה נכו דאבני מזבח נמי לא נפקי‬
‫לחולי דקדושת הגו נינהו ותנ כל שאי לו פדיו יש‬
‫בו מועל אחר מועל ואי ל! כלי שרת גדול מאבני‬
‫מזבח כו' ותניא נמי במס' מגילה בתוספתא אבני היכל‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫שיעורי‬

‫קכח‬

‫אינ יוצאות לחולי ע"י פדיו‪ ,‬דמכיו דאבני מזבח‬
‫נתקדשו למצות אינ נפדות‪ ,‬כי רק קדושת דמי בלי‬
‫קידוש למצותה יוצאת לחולי בפדיו‪ ,‬בר הקדש‬
‫שקדוש למצוה אי לו פדיו‪ .‬ג הרמב" פסק בזה‬
‫כמו בעה"מ )בפ"א מהל' בית הבחירה הלט"ו ובפ"ו‬
‫ממעילה הל"ה( שאבני מזבח אינ נפדות ויוצאות‬
‫לחולי ע"י מעילה‪ .‬מאיד! הרמב" חולק עליה‬
‫וסובר שאבני המזבח והיכל נתקדשו בקדושת הגו‬
‫ולפיכ! אי לה פדיו ואינ יוצאות לחולי במעילה‪.‬‬
‫ולפי"ז נראה שהר" סובר שאבני היכל ביהמ"ק‬
‫נתקדשו בקדושת הגו ואילו ביהכ"נ נתקדש בקדושת‬
‫דמי‪ .‬ומשו"ה אבני היכל אינ נפדי כדי קדושת‬
‫הגו ואילו ביהכ"נ נפדה מדי קדושת דמי‪ .‬ואמנ‬
‫קדושת ביהכ"נ אינה חלות קדושה בעלמא אלא‬
‫קדושה למצות עבודת התפילה‪ .‬ואעפ"כ סובר הר"‬
‫שיש לו פדיו משו שהר" חולק על בעה"מ‬
‫והרמב" וסובר שא קדושת דמי למצותה יוצאת‬
‫לחולי בפדיו כמו שיוצאת לחולי במעילה‪ ,‬ואילו‬
‫אבני היכל שאני מכיו שנתקדשו בקדושת הגו‪.‬‬

‫ועזרות שנפגמו ושנגממו אי לה פדיו וטעוני‬
‫גניזה‪ ,‬מדקא תני אי לה פדיו ש"מ קדושת הגו ה‬
‫וכ"ש אבני מזבח דהיינו כלי שרת ממש כו' עכ"ל‪.‬‬
‫ובביאור מחלוקת אמר הגר"מ הלוי זצ"ל ‪(228‬‬
‫דבעה"מ חילק בי אבני מזבח לבי כלי שרת‪ .‬משו‬
‫דס"ל שכלי שרת קדושי בקדושת הגו ולכ אינ‬
‫יוצאי לחולי בי ע"י פדיו ובי ע"י מעילה‪ ,‬ואילו‬
‫אבני מזבח נתקדשו בקדושת דמי בלבד‪ ,‬אלא‬
‫שקדושת איננה קדושת דמי בעלמא כמו שחלה‬
‫בנכסי בדק הבית‪ ,‬אלא שמהוה חלות קדושת דמי ע‬
‫קידוש למצותה‪ ,‬כלומר שהאבני נתייחדו ונתקדשו‬
‫למצות המזבח ובכ! נתקדשו בחלות קדושת דמי‬
‫למצותה‪ .‬דהנה כתב הרמב" )פ"ד מהל' תמורה‬
‫הלי"א( וז"ל המשנה את הקדשי מקדושה לקדושה‬
‫עובר בלא תעשה שנא' בבכור לא יקדיש איש אותו‬
‫שלא יעשנו עולה או שלמי‪ .‬והוא הדי לשאר‬
‫הקדשי שאי משני אות מקדושה לקדושה אחד‬
‫קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית‪ .‬כיצד א הקדיש‬
‫לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח וכל כל כיוצא‬
‫בזה עכ"ל‪ .‬והראב"ד השיג עליו וז"ל לא ידעתי מני‬
‫לו שהרי כול מקדשי בדק הבית ה באי כו' בדק‬
‫הבית מה יש בי זה לזה כו' קדשי מזבח יש מה‬
‫נאכלי ויש שאינ נאכלי יש מה ליו א' ויש מה‬
‫לשני ימי כו' די הוא שלא ישתנו מזה לזה אבל‬
‫קדשי בדק הבית מה הפרש בי זה לזה עכ"ל‪ .‬נמצא‬
‫דאליבא דהראב"ד קדושת בדק הבית חלה מדי‬
‫קדושה דעלמא‪ .‬ואילו אליבא דהרמב" יש קדושת‬
‫בדק הבית שחלה מדי קידוש למצוה מיוחדת ושאסור‬
‫לשנותה ממצוה למצוה‪ .‬ובעה"מ סובר כרמב" דאבני‬
‫מזבח נתקדשו בקדושת דמי למצוה‪ .‬ולכ שאני‬
‫דיניה במעילה מבפדיו‪ .‬חילול הקדש במעילה תלוי‬
‫בחלות ש קדושת דמי‪ ,‬והואיל ואבני מזבח נתקדשו‬
‫בקדושת דמי יוצאות ה לחולי ע"י מעילה‪ .‬בר‬

‫והנה ביארנו למעלה ‪ (229‬ששתי קדושות חלי‬
‫בבהמ"ק‪ :‬א( קדושת החפצא של בית המקדש בבנינו;‬
‫וב( קדושת מקו ביהמ"ק שנשארת במקומו אפילו‬
‫אחרי חורב הבית אליבא דמ"ד קידשה לשעתה‬
‫וקידשה לעתיד לבא שהרמב" פסק כוותיה )פ"ו‬
‫מהל' בית הבחירה הלט"ו‪$‬ט"ז(‪ .‬ומסתבר שאפילו א‬
‫ננקוט כמו הר" שיש לבהכ"נ קדושת בדק הבית‬
‫מדרבנ היינו רק שבני בהכ"נ נתקדש‪ ,‬ואפ"ה קדושת‬
‫מקו אינה חלה בבהכ"נ‪ ,‬שלא כבבהמ"ק שא מקו‬
‫המקדש נתקדש בחלות קדושת מקו‪ .‬וההסבר לכ!‬
‫לכאורה יוצא מפסק הרמב" )פ"ו מהל' בית הבחירה‬

‫‪ (228‬עיי בחידושי הגר"מ הלוי )פ"ב מהל' מעילה‬
‫הל"ה‪ ,‬פ"ג ש הלי"ב‪ ,‬ופ"ה ש הלט"ו( וברשימות שיעורי‬

‫)סוכה ד רנ"ח ושבועות ח"א ד נ"ב וח"ב ד ק"א(‪.‬‬
‫‪ (229‬בשיעורי )ד ו‪ (:‬ד"ה בזמ‪.‬‬

‫ב‬

‫‪hkw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫שיעורי‬

‫הלט"ז( שכתב וז"ל ולמה אני אומר במקדש וירושלי‬
‫קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו' לפי שקדושת‬
‫המקדש וירושלי מפני השכינה ושכינה אינה בטלה‬
‫עכ"ל‪ ,‬לפי הרמב" יסוד קדושת מקו שחלה במקדש‬
‫לעול הוא בהשראת השכינה‪ .‬ונראה שיש השראת‬
‫השכינה בהר הבית ובבהמ"ק משו שהקב"ה בחר‬
‫באותו מקו להיות לו לבית הבחירה והוא המקו‬
‫הנבחר הכתוב בפרשת ראה )דברי יב‪ :‬ה( "כי א אל‬
‫המקו אשר יבחר ה' אלקיכ מכל שבטיכ לשו את‬
‫שמו ש לשכנו תדרשו ובאת שמה"‪ .‬וחלות "בחירה"‬
‫קובעת שיש השראת השכינה במקו בהמ"ק שאינה‬
‫בטילה לעול ‪ .(230‬אמנ כ"ז אינו שיי! בביהכ"נ‪.‬‬
‫והנה הרמב" )בפ"ז מהל' בית הבחירה‬
‫הלי"ג‪$‬כ"ג( מנה עשר קדושות שבא"י‪ ,‬וז"ל עשר‬
‫קדושות ה באר" ישראל וזו למעלה מזו‪ ,‬עיירות‬
‫המוקפות חומה כו' ירושלי כו' הר הבית כו' החיל‬
‫כו' ההיכל כו' בית קדש הקדשי כו' עכ"ל‪ .‬ונראה כי‬
‫עשר קדושות האלו משתייכות לקדושת בית המקדש‬
‫כמקו הנבחר‪ ,‬שקדושת בהמ"ק שורה בכל מקו‬
‫שבא"י ועולה מעלה מעלה עד שמגיעה לקדושה הכי‬
‫עליונה שבק"ק‪ .‬ויסוד הנ"ל מדויק ברמב" )ש‬
‫הלי"ב( שכ' וז"ל כל א"י מקודשת מכל הארצות‪ ,‬ומה‬

‫היא קדושתה שמביאי ממנה העומר ושתי הלח‬
‫והביכורי מה שאי מביאי כ משאר הארצות עכ"ל‪,‬‬
‫וצ"ע למה לא כתב הרמב" שרק בא"י חייבי לתת‬
‫תרומות ומעשרות ולא בשאר הארצות‪ .‬ונראה‬
‫שהביאור בזה הוא שקדושת אר" ישראל לעני‬
‫תרומות ומעשרות מהוה חלות קדושת האר" נפרדת‬
‫בלי קשר לקדושת בית המקדש‪ ,‬ולפיכ! לא נמנית‬
‫בתו! עשר הקדושות‪ ,‬כי רק קדושת א"י ששייכת‬
‫לקדושת המקדש נמנית במני של עשר קדושות‪ .‬וכל‬
‫א"י קדושה בקדושת בהמ"ק לעני מצוות העומר שתי‬
‫הלח והביכורי‪ ,‬דהויי ממצוות המקדש ובאי דוקא‬
‫מא"י ולא משאר ארצות מכיו שאי בה חלות קדושת‬
‫בית המקדש כמו שיש לאר" ישראל‪ .‬ונראה שכל‬
‫הדיני ומדרגות של קדושת המקו האלו שייכי רק‬
‫בבהמ"ק שבירושלי מפני דהוי בית הבחירה‪ ,‬ולא‬
‫בנוב גבעו ושילה‪ .‬והא ראייה שקדשי קלי נאכלי‬
‫בשילה בכל הרואה דליכא בו די מחנה ישראל כפי‬
‫שחל בירושלי בזמ שביהמ"ק היה קיי ‪,(231‬‬
‫ופשיטא שאינ חלי בביהכ"נ דעלמא שלא שיי! בו‬
‫כל המושג של עשר קדושות דבא"י‪ .‬ובכ אי חלות‬
‫קדושת מקו בבהכ"נ דעלמא‪ ,‬דקדושת ביהכ"נ חלה‬
‫רק בבני עצמו ‪.(232‬‬

‫‪ (230‬ולפי"ז במשכ נמי לא אמרינ קדשה לעתיד לבא‬
‫כי חסרה "בחירה"‪ ,‬ובלי בחירה לא חלה קדושה במקומה‪.‬‬
‫ובאמת כ כתוב בתהלי )פרק ע"ח פסוק ס'( ז"ל ויטש משכ‬
‫שלו אהל שכ באד עכ"ל‪ ,‬שהקב"ה נטש את משכ שילה‪,‬‬
‫ומשמע לגמרי‪ ,‬ואי בו קדושת מקו אחרי חורבנו‪ .‬וע"ע‬
‫באריכות בחדושי הגר"מ והגרי"ד )ד י"ט‪$‬כ"ד(‪.‬‬
‫‪ (231‬קדשי קלי נאכלי בשילה בכל הרואה )זבחי‬
‫ד קיב‪ ,(:‬ועיי בחדושי מר רי"ז הלוי עה"ת פ' ראה שהוכיח‬
‫באריכות שדי "כל הרואה" אינו שוה לדי מחנה ישראל‪ .‬בר‬
‫בגמרא )ש ד קיז‪ (.‬איתא דלעני די שילוח הטמאי היו‬
‫שלש מחנות בשילה כמו שהיו במדבר ובירושלי‪ ,‬א! גבולות‬
‫שלש המחנות שבשילה אינ מפורשות‪ ,‬וא לא די המקומות‬
‫שבכל הרואה בנוגע לשילוח הטמאי‪ .‬ומאיד! בעשר קדושות‬
‫שבזמ ביהמ"ק הנימני בפ"ק דכלי )משניות ו' ‪ $‬ט'( נמני‬
‫ג מקומות בנוגע לדי אכילת קדשי וג מקומות בנוגע לדי‬

‫שילוח הטמאי‪ .‬א! די שילה אינו מבורר‪ ,‬וא הרמב"‬
‫השמיט את די המחנות שבשילה‪ ,‬וצ"ע‪ .‬א! פשיטא דעשר‬
‫קדושות דא"י חלו ע תו שנות כיבוש וחלוק וכשהקימו את‬
‫המשכ בשילה‪ .‬וכשנסעתי לפני כמה שני למקו משכ שילה‬
‫אמר לי מו"ר הרב זצ"ל שצריכי לעיי בדי קדושת המקו‪.‬‬
‫ושמעתי מפי מו"ר הרה"ג ר' גרשו זקס זצ"ל שאפילו א‬
‫ננקוט שהיתה קדושת מקו למשכ שילה כשהיה בנוי במקומו‬
‫מדי "מנוחה" )עי' בזבחי ד קיט‪ ,(.‬מ"מ כל הקדושה ההיא‬
‫נתבטלה כשהמשכ נחרב מגזיה"כ "ויטש משכ שלו" )תהלי‬
‫ע"ח‪:‬ס'( וא קדושת המקו בטלה לגמרי‪ .‬וזוהי הנ"מ בי‬
‫"מנוחה" דשילה לבי "נחלה" דביהמ"ק‪ ,‬כי "מנוחה" יכולה‬
‫להבטל ואילו "נחלה" א"א להבטל‪.‬‬
‫‪ (232‬אמנ ק"ק שהרי אע"פ שבית המקדש מקדש את‬
‫א"י בעשר קדושות מ"מ חלות קדושת מקו בית המקדש היתה‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫שיעורי‬

‫קל‬

‫א כל זה לכאורה נסתר מהרמב" שכתב )פ"ו‬
‫מהל' בית הבחירה הלט"ז( וז"ל ולמה אני אומר‬
‫במקדש וירושלי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא‬
‫כו' לפי שקדושת המקדש וירושלי מפני השכינה‬
‫ושכינה אינה בטלה‪ ,‬והרי הוא אומר והשמותי את‬
‫מקדשיכ ואמרו חכמי אע"פ ששמומי בקדושת ה‬
‫עומדי עכ"ל‪ .‬והנה הרמב" הביא את הפסוק‬
‫"והשמותי" ואת דרשת חז"ל שאע"פ ששמומי‬
‫בקדושת ה עומדי לעני קדושת מקו בהמ"ק‪,‬‬
‫והרי דרשה זו הובאה במשנה במס' מגילה )ד כח‪(.‬‬
‫בש ר' יהודה לעני די בהכ"נ שחרב שאי עושי‬
‫אותו קפנדריא ונוהגי בו כבוד בחורבנו‪ .‬ואילולא‬
‫דברי הרמב" היינו מפרשי את יסוד הדי דר"י‬
‫בבהכ"נ בחורבנו שחייבי לנהוג בו כבוד שהוא‬
‫משו שפע במקו ההוא היה בהכ"נ‪ ,‬ולכ! חייבי‬
‫לנהוג בו כבוד א בחורבנו כדי לא לבזות את בהכ"נ‬
‫שפע היה בנוי באותו מקו‪ .‬אבל אי זה קובע‬
‫שעדיי יש חלות קדושת בהכ"נ במקומו לאחר‬
‫חורבנו‪ .‬ואילו ברמב" א"א לומר כ‪ ,‬שהרי הוא הביא‬
‫את דרשת המשנה לעני ביהכ"נ בנוגע לקדושת מקו‬
‫ביהמ"ק וקבע שאינה בטילה לעול‪ .‬ומשמע מכ!‬
‫שסובר שיש קדושת מקו בביהכ"נ כמו בבהמ"ק‪ .‬וכ‬
‫נמי משמע מלשונו בפי"א מהל' תפלה )הלי"א( וז"ל‬
‫בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושת ה‬
‫עומדות שנאמר והשמותי את מקדשיכ אע"פ שה‬
‫שוממי בקדושת ה עומדי‪ ,‬וכש שנוהגי בה כבוד‬
‫ביישוב כ! נוהגי בה בחורבנ עכ"ל‪ .‬ומכל זה‬
‫משמע שלרמב" ג קדושת מקו חלה בבהכ"נ‪ .‬ועוד‬
‫יש להעיר שלפי הרמב" קדושת ביהכ"נ דאורייתא‬
‫היא שהרי הביא את הפסוק של "והשמותי" בהל'‬
‫תפלה בנוגע לביהכ"נ כמו שהביאו בהל' בית הבחירה‬
‫בנוגע לבהמ"ק‪ .‬ועוד הריהו סובר שאסור להרוס בית‬

‫אמנ ע"ז יפלא מהגמרא בברכות )ד‬
‫סב‪$:‬ס"ג‪ (.‬וז"ל אמר רב ביבי אמר רבי יהושע ב לוי‬
‫כל הרוקק בהר הבית בזה"ז כאילו רקק בבת עינו כו'‬
‫אמר רבא רקיקה בבהכ"נ שריא מידי דהוה אמנעל‪,‬‬
‫מה מנעל בהר הבית אסור בבהכ"נ מותר א רקיקה‬
‫בהר הבית הוא דאסור בבהכ"נ שרי כו' אדילי ממנעל‬
‫ולהיתר ניל מקפנדריא ולאסור‪ ,‬אלא אמר רבא כי‬
‫ביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל‬
‫לא קפיד אינש א בהכ"נ קפנדריא הוא דאסור רקיקה‬
‫ומנעל שרי עכ"ל‪ .‬ומפורש בגמרא דשאני דיני כבוד‬
‫ויראת המקו בבהכ"נ מבבהמ"ק‪ ,‬ומשו"ה מנעל‬
‫ורקיקה אסורי בבהמ"ק ומותרי בבהכ"נ‪ .‬וא‬
‫הרמב" פסק כ בפי"א מהל' תפילה )הל"י(‪ .‬ובביאור‬
‫ההבדל שבי בהמ"ק לבי בהכ"נ נ"ל שבבהמ"ק‬
‫החיוב הוא מדי יראה‪ ,‬וכדכתיב "וממקדשי תיראו"‪,‬‬
‫ואילו בבהכ"נ החיוב הוא מדי כבוד ולא מדי יראה‪.‬‬
‫ומכיו שהחיוב בבהכ"נ הוא רק חיוב כבוד‪ ,‬ושיעור‬

‫במקומו אחרי חורב הבית הראשו ואפילו בלי חלות קדושת‬
‫אר" ישראל שנתבטלה בכיבוש נבוכדנצר וכדפסק הרמב"‬
‫)פ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ז(‪ .‬וחזינ שעשר קדושות שבא"י‬

‫אינ מעכבות בחלות קדושת ביהמ"ק במקומו‪ ,‬ובכ י"ל דה"ה‬
‫בביהכ"נ שחלה בו קדושת מקו לכתחילה ואפילו בלי חלות‬
‫עשר קדושות שבא"י‪ ,‬וצע"ק‪.‬‬

‫כנסת מ התורה וכמו שכתב בסה"מ )מצות ל"ת ס"ה(‬
‫וז"ל שהזהירנו מנתו" ומאבד בתי עבודת האל עכ"ל‪,‬‬
‫וכ כתב במשנה תורה במני המצות ל"ת )ס"ה( וז"ל‬
‫שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות או בתי‬
‫מדרשות כו' שנא' אבד תאבדו לא תעשו כ לה'‬
‫אלקיכ עכ"ל‪ .‬ומוכרח מכ"ז דס"ל להרמב" שיש‬
‫חלות קדושה מדאורייתא בבהכ"נ‪ ,‬והרמב" מחמיר‬
‫יותר מהר" הסובר שקדושת בהכ"נ הוי' רק די‬
‫מדרבנ‪ ,‬ומחמיר יותר מהרמב" הסובר שאי בבהכ"נ‬
‫קדושה כלל אלא חלות ש הקצאה למצוה‪ .‬ואילו‬
‫הרמב" ס"ל שיש בבהכ"נ חלות קדושה מדאורייתא‬
‫ג בעצ בני בהכ"נ וג במקו בהכ"נ מעי קדושת‬
‫ביהמ"ק שבירושלי‪.‬‬

‫‪`lw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫הכבוד הוא "כביתו" ‪ ,(233‬ולכ מותר להכנס לבהכ"נ‬
‫במנעליו כמו בביתו‪ ,‬ומאיד! בהר הבית אסור לו‬
‫לנעול מנעלי משו חובת יראת המקו‪ .‬והנה במס'‬
‫מגילה )ד כז‪ (.‬איתא שבית ה' זה ביהמ"ק ובית גדול‬
‫זה ביהכ"נ שמגדלי בו תפלה‪ .‬ונראה לפי"ז שחיוב‬
‫היראה שבבהמ"ק חל משו השכינה השרויה בבית ה'‬
‫וכדאיתא בגמרא שלפנינו ביבמות‪" :‬לא ממקדש אתה‬
‫מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש"‪ .‬אד הנכנס‬
‫לבית ה' שהוא בהמ"ק נמצא "לפני ה'"‪ ,‬והיותו "לפני‬
‫ה'" מחייבתו ביראת המקו‪ .‬ואילו בבהכ"נ שאיננו‬
‫בית ה' אלא בית גדול לא שריא בו שכינה כבמקדש‬
‫ובכ הנכנס לביהכ"נ אינו "לפני ה'" כבמקדש ומשו"ה‬
‫אינו חייב ביראת המקו אלא בכבוד בעלמא כמו‬
‫בביתו‪ .‬ותמוה דהנה הרמב" כתב )פ"ו מהל' בית‬
‫הבחירה הלט"ז( שיסוד קדושת מקו של ביהמ"ק‬
‫בחורבנו הוא "מפני השכינה ושכינה אינה בטלה"‪.‬‬
‫ועוד ס"ל שקדושת המקו כזו חלה ג בבהכ"נ‪ ,‬ולכ‬
‫הביא את הפסוק של "והשמותי את מקדשיכ" ואת‬
‫דרשת "אע"פ שה שמומי בקדושת ה עומדי" בי‬
‫בנוגע לבהמ"ק ובי בנוגע לבהכ"נ‪ .‬ויוצא איפוא‬
‫שהרמב" סובר שיש השראת השכינה א בבהכ"נ‬
‫הדומה להשראת השכינה שבבהמ"ק‪ .‬ואמנ השראת‬
‫השכינה שבבהמ"ק מחייבת את המצוה של מורא‬
‫מקדש וכדאיתא אצלנו בגמרא יבמות‪ .‬ויפלא דא"כ‬
‫אמאי ליכא חיוב מורא בבהכ"נ כמו שיש בביהמ"ק‬
‫ומדוע רק חייבי לכבד ביהכ"נ "כביתו" ואיננו‬
‫חייבי לירא מהשכינה ששורה בו כמו שחייבי לירא‬
‫בבהמ"ק‪.‬‬
‫והנה בגמרא ברכות )ד ו‪ (.‬איתא שיש השראת‬
‫השכינה בבהכ"נ‪ :‬אמר רבי בר רב אדא א"ר יצחק‬
‫מני שהקב"ה מצוי בבהכ"נ שנאמר אלקי נצב בעדת‬

‫‪ (233‬ופע שאלו את רבינו זצ"ל הא מותר לסומא‬
‫להכניס כלב לביהכ"נ‪ ,‬ורבינו זצ"ל שאל אז כמה אנשי הא‬
‫היו נותני לסומא רשות להכניס את כלבו לבתיה‪ ,‬וכשכול‬
‫ענו שלא היו נותני לו רשות להכניס את כלבו לבתיה פסק‬

‫שיעורי‬

‫קל‪ ,‬ומני לעשרה שמתפללי ששכינה עמה שנא'‬
‫אלקי נצב בעדת קל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועוד איתא )ש ד ו‪:(:‬‬
‫אמר ר' יוחנ בשעה שהקב"ה בא בביהכ"נ ולא מצא‬
‫בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואי איש‬
‫קראתי ואי עונה עכ"ל‪ .‬וצ"ל דהנ"מ בי בהמ"ק‬
‫לבה"כ הוא דבבהמ"ק מציאות השכינה נמצאת בו כל‬
‫הזמ משו שהוא בית ה' כי הוא המקו שבחר בו‬
‫ה' ית' לביתו‪ ,‬ואילו בבהכ"נ השכינה באה בשעת‬
‫התפילה ומצויה ש‪ ,‬אבל איננו ביתו ומקו משכנו‬
‫תמיד‪ ,‬וכלשו המדוייק שבגמרא‪ :‬בשעה שהקב"ה‬
‫"בא" בביהכ"נ‪ ,‬ושהקב"ה "מצוי" בבהכ"נ‪ ,‬א! אי זה‬
‫ביתו כמו ביהמ"ק הנקרא בית ה'‪ .‬והכי מדוייק בגמ'‬
‫מגילה )ד כז‪ (.‬וז"ל בית ה' זה בהמ"ק כו' ואת כל‬
‫בית גדול כו' מקו שמגדלי בו תפלה עכ"ל‪ .‬ומבואר‬
‫דבהכ"נ הוי בית גדול ואפ"ה איננו "בית ה'" כמו‬
‫בהמ"ק‪ .‬דבהכ"נ הוא בית ששיי! לכנסת ישראל‬
‫שהשכינה באה אצל‪ ,‬א! איננו בית ה'‪.‬‬
‫ולפי"ז יתכ ששונה תוק השראת השכינה‬
‫שבביהכ"נ מבביהמ"ק‪ .‬כי בביהמ"ק שהוא בית ה'‬
‫השכינה שורה בכל תוקפה ומחייבת ביראה‪ .‬ואילו‬
‫בביהכ"נ שאיננו בית ה' אלא הבית של כנסת ישראל‬
‫אי השכינה שורה בה כ"כ בתוק ולכ איננה מחייבת‬
‫ביראה אלא בכבוד‪ .‬אמנ עכ"ז סובר הרמב" שמפני‬
‫שהשכינה מצויה בביהכ"נ א מקו ביהכ"נ נתקדש‬
‫בקדושה שאינה בטילה לעול כמו מקו ביהמ"ק‪.‬‬
‫בר אליבא דהרמב" הסובר שביהכ"נ נתקדש‬
‫בקדושה מעי קדושת ביהמ"ק‪ ,‬עלינו להבי מדוע יש‬
‫לביהכ"נ פדיו‪ ,‬ומ"ש מאבני ההיכל והעזרות שנפגמו‬
‫שאי לה פדיו וכדפסק )בפ"א מהל' בית הבחירה‬
‫הלט"ו(‪ .‬והרי כבר ביארנו שהרמב" סובר שאבני‬

‫רבינו זצ"ל שאסור להכניסו ג כ לביהכ"נ משו חיוב הכבוד‬
‫של "כביתו"‪ .‬ומטע זה א הורה רבינו זצ"ל לחלו" המגפיי‬
‫מעל הנעליי לפני שנכנסי לביהכ"נ שהוא "כביתו"‪ ,‬כי בבית‬
‫לא הולכי אנשי במגפיי‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫היכל נתקדשו בקדושת דמי למצותה‪ ,‬ומפני כ אינ‬
‫נפדי‪ .‬וא ביהכ"נ נתקדש בקדושת דמי למצותו‪,‬‬
‫ולפי"ז צרי! להיות שאינו נפדה‪ ,‬וצ"ע א"כ מדוע יש‬
‫לביהכ"נ פדיו‪.‬‬
‫ונראה שחלוקה חלות קדושת הדמי‬
‫שבביהמ"ק מבביהכ"נ‪ .‬דבקדושת דמי של ביהמ"ק‬
‫חל קני הקדש בגופו של החפצא כדי קדושת דמי‬
‫דעלמא וכדיסד מר הגר"ח זצ"ל ‪ ,(234‬ואילו הקדושה‬
‫שבביהכ"נ נהי דמהוה חלות קדושת דמי‪ ,‬עכ"ז‬
‫הממו שבביהכ"נ אינו ממו הקדש בקנינו אלא ממו‬
‫הציבור המשועבד להקדש ולמצותו‪ .‬ובהתא לכ! יש‬
‫לביהכ"נ פדיו ולביהמ"ק אי פדיו‪ ,‬כי כשיש להקדש‬
‫קני ממו בחפצא הדי הוא שהקדש למצותו אינו‬
‫נפדה‪ .‬משא"כ בביהכ"נ שאי להקדש קני ממו בגופו‬
‫של הבית ומפני כ! נפדה ואע"פ שקדוש הוא בקדושה‬
‫למצותו ‪.(235‬‬
‫ויתכ להוסי ביאור עפי"מ שייסד הגר"מ‬
‫זצ"ל ‪ (236‬שיש שני דיני בפדיו הקדשות‪ :‬א( די‬
‫קני; ב( ודי מתיר‪ .‬והנה ביאר הגר"ח זצ"ל שדי‬
‫קדשי בדק הבית חלוק מדי קדשי מזבח שבקדשי בדק‬
‫הבית חל קני ממו להקדש‪ ,‬ומאיד! בקדשי מזבח‬
‫הקני חל להדיוט וכדאיתא בגמרא ב"ק )ד עו‪(.‬‬
‫"דמעיקרא תורא דראוב והשתא תורא דראוב"‪.‬‬
‫ולאור זה מסתבר שבקדשי בדק הבית הפדיו חל מדי‬
‫קני‪ ,‬ואילו בקדשי מזבח הפדיו חל מדי מתיר‪ .‬והא‬
‫ראייה שפדיו קדשי מזבח חל מדי מתיר ולא מדי‬
‫קני הוא מדי פסולי המוקדשי שלאחר פדיונ עדיי‬
‫עושי תמורה )בכורות ד יד‪ ,(:‬וחזינ שעצ קדושת‬
‫הגו שלה לא פקעה בפדיו אלא שאיסורי הקדש‬

‫‪ (234‬עיי בשיעורי לב"ק )ד מ"ה‪$‬מ"ז וד‬
‫תקל"ח‪$‬תק"מ(‪.‬‬
‫‪ (235‬ובכ! מבואר למה פדיו ביהכ"נ זקוק לז' טובי העיר‬
‫משו דהוי ממו הציבור ולא ממו הקדש‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קלב‬

‫שלה הותרו לאכל ע"י שחיטה‪ ,‬דאילו היה פדיונ‬
‫חל מדי קני בדי היה שקדושת תפקע לגמרי ולא‬
‫יעשו תמורה‪ .‬ובזה נמי מבואר הדי של פדיו‬
‫בקונמות )נדרי ד לה‪ (.‬שאינ ממו הקדש ולא שיי!‬
‫שיחול בה פדיו מדי קני‪ ,‬אלא שנפדי בפדיו‬
‫שחל מדי מתיר של איסורי קדש‪ ,‬וקונמות הריה‬
‫איסורי קדש לפיכ! יש לה פדיו ‪.(237‬‬
‫ולפי"ז י"ל שבקדושת דמי דעלמא‪ ,‬במקו‬
‫שיש להקדש קני בגו החפצא‪ ,‬הפדיו חל מדי קני‪.‬‬
‫וכשפדיו הקדש חל מדי קני‪ ,‬הפדיו אינו חל‬
‫בקדושה למצותה‪ ,‬כי קדושה למצוה אינה נתפסת‬
‫בקני מהקדש‪ .‬ומאיד! כשחלה קדושה בלי קני כמו‬
‫בקדושת ביהכ"נ ושהפדיו מועיל מדי מתיר א‬
‫קדושה למצותה הותרה בפדיו‪ ,‬וכדמצינו בקרבנות‬
‫שנפסלו במו שנפדי‪ ,‬ואע"פ שקדושי למצות‪.‬‬
‫משו דהפדיו חל מדי מתיר‪ .‬ובכ י"ל שפדיו‬
‫ביהכ"נ אינו חל מדי קני‪ ,‬שהרי ביה"כ קנוי הוא‬
‫להדיוט‪ ,‬ולכ הפדיו חל בו מדי מתיר‪ ,‬ובהתא לכ!‬
‫יש פדיו בביהכ"נ ואע"פ שקדוש למצותו‪.‬‬
‫אמנ אמר הגר"מ הלוי זצ"ל שכל זה אינו נכו‬
‫שהרי כתב הרמב" )פ"ו מנדרי הל"א‪$‬ב( וז"ל שני‬
‫שנאסרה הנאת כל אחד מה על חבירו כו' ומותרי‬
‫בדברי שה בשותפות כל ישראל כגו הר הבית‬
‫והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדר! ואסורי‬
‫בדברי שה בשותפות כל אנשי העיר עכ"ל‪ .‬הרי‬
‫שכתב הרמב" שדברי שה בשותפות כל ישראל‬
‫מותר ליהנות בה‪ ,‬וכלל בתוכ ג לשכות העזרות‬
‫והר הבית‪ .‬ומפורש ברמב" שה ממו דכלל ישראל‬
‫ואינ ממו הקדש וקנינו ‪ .(238‬ולפי"ז הדרא קושיי‬

‫‪ (236‬עיי בחדושי הגר"מ הלוי )ד קי"ט‪$‬ק"כ וקכ"ז(‪.‬‬
‫‪ (237‬עיי בשיעורי לשבועות חלק א' )ד כב‪ (.‬ד"ה עני‬
‫מעילה בקונמות אות ב'‪.‬‬
‫‪ (238‬וע"ע בחידושי הגר"מ הלוי )ד קכ"ב וקל"ו(‪.‬‬

‫‪blw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫לדוכתא דא"כ מ"ש ביהכ"נ שנפדה מאבני היכל‬
‫שאינ נפדי‪.‬‬
‫ויתכ דהנ"מ הוא שאבני היכל הריה ממו‬
‫דכלל ישראל‪ .‬וכשהממו שיי! לכלל ישראל אי בו‬
‫קני לבעלי מיוחדי‪ ,‬וכדחזינ שא"א לאחד לאוסר‬
‫בנדר על חבירו שהממו הוי ממו שאינו ברשות‪.‬‬
‫ולכ אינ נפדי ע"י יחידי מכיו דאי לה בעלות‬
‫ורשות לפדות ולהפקיע את מצות ‪ .(239‬משא"כ‬
‫ביהכ"נ אינו קני דכלל ישראל אלא קני דבני העיר‪.‬‬
‫וממו דבני העיר מהוה חלות ממו דשותפי דלכל‬
‫יחיד ויחיד יש לו בו קני דיכול לאוסרו בנדר על‬
‫חבירו‪ ,‬ומכיו דהוי ממו השותפי וברשות של אנשי‬
‫העיר יכולי ה לפדותו ולהתירו ואע"פ שהוא קדוש‬
‫למצותו‪ .‬ובדר! זו נמי מבואר את החילוק שבי‬
‫ביהכ"נ של כפרי שנפדי לבי ביהכ"נ של כרכי‬
‫שאינ נפדי וכדאיתא ביומא )ד יב‪ (.‬ובמגילה )ד‬
‫כו‪ (.‬דדי הממו שבביהכ"נ של כפרי הוי חלות ממו‬
‫השותפי ואילו הקני בביהכ"נ של כרכי שיי! לכלל‬
‫ישראל שאי בו קני לכל יחיד ויחיד אלא חלות די‬
‫ממו הציבור שאי לו בעלי מיוחדי‪ .‬ולפיכ! לא חל‬
‫בו פדיו דז' טובי העיר שאינ הבעלי וא אינו‬
‫"בית!" בנוגע למזוזה ולנגעי וכדאיתא ש בגמרא‪.‬‬
‫וכמו"כ מדוייק בלשונו של הרמב" )פי"א מהל'‬
‫תפילה הלט"ז( שכ' וז"ל ביהכ"נ של כרכי הואיל ועל‬
‫דעת כל אנשי העול נעשה‪ ,‬שיבוא ויתפלל בו כל‬
‫הבא אל המדינה‪ ,‬נעשה של כל ישראל‪ ,‬ואי מוכרי‬
‫אותו לעול עכ"ל‪ .‬מפורש דביהכ"נ של כרכי הוי‬
‫ממו של כלל ישראל ומשו"ה אינו נמכר‪.‬‬
‫בר עכ"ז יפלא‪ ,‬דמכיו דלרמב" יש השראת‬
‫השכינה וקדושת מקו בביהכ"נ שאינה בטילה‬
‫בחורבנו כמו שאינה בטילה השכינה שבמקו‬
‫ביהמ"ק‪ ,‬היא! יועיל פדיו להפקיע את קדושת המקו‬
‫והשראת השכינה דבביהכ"נ‪ ,‬והרי הרמב" פסק שז'‬

‫‪ (239‬עיי ברשימות שיעורי לב"ק )ד סח‪ :‬תוס' ד"ה‬

‫שיעורי‬

‫טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולי למכור ביהכ"נ‬
‫לכל דבר‪ ,‬ואפילו דברי בזיו )רמב" פי"א מהל'‬
‫תפילה הלי"ז(‪.‬‬
‫וצ"ל דמכיו דחל פדיו ביהכ"נ בתורת מתיר‬
‫כדי להשתמש בו תשמישי חול אזי א השכינה פקעה‪.‬‬
‫שהרי ביהכ"נ אינו "בית ה'" כביהמ"ק אלא בית של‬
‫כנסת ישראל שהשכינה מצויה בו‪ .‬ומאחר שביהכ"נ‬
‫נפדה ופקעה מצותו להתפלל בו א השכינה עוזבת‬
‫את המקו שלא כמו בביהמ"ק‪.‬‬
‫ועוד נראה שקדושת המקו של ביהמ"ק שונה‬
‫מקדושת המקו של ביהכ"נ משו שביהמ"ק מהווה‬
‫"בית הבחירה"‪ ,‬שבחר בו ה' יתב' לעול להוציא כל‬
‫מקו אחר מלהיות מקו המקדש‪ .‬וכ איתא במכילתא‬
‫)ר"פ בא( וז"ל אמרו עד שלא נבחרה ירושלי היה‬
‫כל א"י ראוי למזבחות‪ ,‬משנבחרה ירושלי יצאה כל‬
‫א"י שנא' השמר ל! פ תעלה עולתי! בכל מקו אשר‬
‫תראה‪ ,‬עד שלא נבחרה בית הבחירה היה כל ירושלי‬
‫ראויה לשכינה‪ ,‬משבחרה בית עולמי יצאה ירושלי‪,‬‬
‫שנא' כי בחר ה' בציו אוה למושב לו זאת מנוחתי‬
‫עדי עד פה אשב וכו' עכ"ל‪ .‬וכמו"כ פסק הרמב"‬
‫)פ"א מהל' בית הבחירה הל"ג( וז"ל כיו שנבנה‬
‫המקדש בירושלי נאסרו כל המקומות כול לבנות‬
‫בה בית לד' ולהקריב בה קרב‪ .‬ואי ש בית לדורי‬
‫הדורות אלא בירושלי בלבד ובהר המוריה שבה‪,‬‬
‫שנא' ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקי וזה מזבח‬
‫לעולה לישראל‪ ,‬ואומר זאת מנוחתי עדי עד עכ"ל‪.‬‬
‫משא"כ בביהכ"נ שאפילו א ננקט שחלה בו קדושת‬
‫מקו והשראת השכינה מ"מ אי בביהכ"נ חלות‬
‫"בחירת מקו"‪ .‬ומשו"ה שאני ביהכ"נ לאחר חורבנו‬
‫מלאחר פדיונו‪ .‬דנהי דקדושת המקו והשראת‬
‫השכינה דבביהכ"נ לא פקעה בחורבנו‪ ,‬מ"מ קדושתו‬
‫פקעה בפדיו‪ ,‬משו שפדיו מפקיע את מצותו של‬
‫המקו להיות מקודש למצות תפילה ומתיר את‬

‫הוא דאמר כצנועי(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫המקו לתשמיש חול‪ ,‬ומאחר שקידוש המקו למצות‬
‫תפילה פקעה‪ ,‬א השראת השכינה שבמקו פקעה‬
‫משו שביהכ"נ אינו מקו שנבחר ואינו דומה למקו‬
‫המקדש בירושלי דהוי מקו הנבחר שבו בחר ה'‬
‫יתב' להשרות בו שכינתו לעול‪ ,‬וכדכתב הרמב"‬
‫)בפ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ז( וז"ל ולמה אני אומר‬
‫במקדש וירושלי שקדושה ראשונה קדושת לעתיד‬
‫לבא ובקדושת שאר א"י לעני שביעית ומעשרות‬
‫וכיוצא בה לא קדשה לעתיד לבא‪ ,‬לפי שקדושת‬
‫המקדש וירושלי מפני השכינה ושכינה אינה בטלה‬
‫עכ"ל‪ .‬ר"ל שאי השכינה בטלה ממקו ביהמ"ק‬
‫שבחר בו להשרות בו שכינתו לעול‪ ,‬וכדאיתא בחז"ל‬
‫שבהמ"ק הריהו הנחלה ומאי נחלה נחלת עולמי‬
‫)זבחי קיב‪ ,:‬וקיט‪.(:‬‬
‫ולפי"ז נראה כדבר פשוט שא מל! וסנהדרי‬
‫הגדול אינ יכולי לפדות ולהפקיע קדושת בית‬
‫הבחירה‪ .‬דנהי דלעני שאר דיני התורה דעת של‬
‫המל! והסנהדרי מהווה דעת של כל ישראל כגו‬
‫לעני מלחמה )פ"ה מהל' מלכי הל"א( או להעמיד‬
‫מל! ובתי דיני )פ"ה מהל' סנה' הל"א( ולקדש העיר‬
‫דירושלי והעזרות )פ"ו מהל' בית הבחירה‬
‫הל"י‪$‬י"ב(‪ ,‬מ"מ אינ בעלי לגרש חלילה את‬
‫השכינה ממקו מנוחתה בבית הבחירה‪ .‬משא"כ‬
‫בביהכ"נ שאינו מקו הנבחר אזי אחרי הפדיו דז'‬
‫טובי העיר השכינה עוזבת את המקו וקדושת המקו‬
‫פקעה‪.‬‬
‫ג‬

‫בדי סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי‬
‫מותר לשנותה )ערכי ד ו‪ (.‬חלוקי הראשוני‬
‫)עיי"ש בתוס' ד"ה עד ד ו‪ .(:‬יש מפרשי שמותר‬
‫לשנותה למצוה אחרת )רבנו ברו!( ויש אוסרי‬
‫לשנותה לצור! מצוה אחרת ומפרשי מותר לשנותה‬
‫היינו ללוותה ומחזירי את הכס לצדקה )הר"ר משה‬
‫מאיורא(‪ .‬ולכאורה פליגי במחלוקת בי רבנו האי גאו‬
‫והרי" )רפ"ד במס' ב"ק(‪ .‬א חלה די בעלות ממו‬

‫שיעורי‬

‫קלד‬

‫בסלע צדקה כדעת הרי" אסור להוציא הסלע לצור!‬
‫אחר אפילו למצוה אלא מותר ללוותה )שבכ! ניחא‬
‫לעניי‪ ,‬עיי במפרשי(‪ .‬אול אליבא דרה"ג שבצדקה‬
‫אי חלות בעלות אלא חלות ש מצוה בלבד מותר‬
‫לשנות הסלע למצוה אחרת שכ יש היתר מיוחד‬
‫לשנות צדקה למצוות אחרות ואי בכ! בטול מצות‬
‫הצדקה‪.‬‬
‫בר שיטת הרמב" טעונה ביאור שהרי בפ"ח‬
‫מהל' מתנות עניי )הל"ד( פסק שבסלע זו לצדקה‬
‫מותר ללוותה דוקא וז"ל אחד האומר סלע זו צדקה‬
‫או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו א רצה‬
‫לשנותו באחר מותר עכ"ל‪ ,‬ויוצא שאי לשנות צדקה‬
‫למצוה אחרת‪ .‬ומאיד! בפ"ט ש הל"ז קבע וז"ל‬
‫רשאי בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה‬
‫ולשנות לכל מה שירצו מצרכי צבור עכ"ל‪ ,‬וקשה‬
‫מ"ש סלע זו לצדקה שאסור לשנותו למצוה אחרת‬
‫מקופה ותמחוי שרשאי בני העיר לשנות‪ .‬ולפו‬
‫ריהטא היה נראה לומר שהרמב" מחלק בי צדקה‬
‫שחלה ע"י נדר לבי צדקה של הציבור‪ .‬ע"י הנדר‬
‫מתהוה הקנאה לצדקה כעי ההקנאה באמירתו לגבוה‪,‬‬
‫משא"כ בצדקה של הציבור ליכא נדר ואי הקנאה‬
‫לעניי‪ .‬אול על פירוש זה מעוררת קושיא‪ ,‬שהרי‬
‫בקופה ותמחוי מגיע הממו לידי הגזבר‪ ,‬ולכאורה‬
‫בקני ידו קונה הגבאי בעד צדקה‪ ,‬והשאלה עדיי‬
‫איפוא במקומה עומדת למה מותרי לשנות ממו‬
‫הקופה לצורכי צבור אחרי‪ .‬נוס לכ! מהראוי לעיי‬
‫במה שפסק הרמב" )בפ"ח ש הל"ו( וז"ל מי‬
‫שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת כו' וא נשתקע‬
‫ש הבעלי מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר‬
‫הרשות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ממה שמביא הרמב" את די נדבות‬
‫בהכ"נ בהל' צדקה חזינ שש צדקה חל על נדבות‬
‫בהכ"נ‪ ,‬וצ"ע היא! משני ממו בהכ"נ הקנוי לצדקה‬
‫משהגיע ליד גבאי לדבר הרשות‪.‬‬
‫לש ישוב דברי הרמב" עלינו להתבונ בדי‬
‫בהכ"נ‪ .‬במני המצוות שבראש ספר משנה תורה‬
‫)מצוות ל"ת מספר ס"ה( כתב‪ ,‬וז"ל‪ ,‬שלא לאבד בית‬

‫‪dlw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫המקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות וכ אי‬
‫מוחקי את השמות המוקדשי ואי מאבדי כתבי‬
‫הקדש שנאמר אבד תאבדו לא תעשו כ לה' אלקיכ‬
‫עכ"ל‪ .‬הרמב" משמיענו שמצות התורה שלא לאבד‬
‫דברי שנקרא עליה שמו של הקב"ה כוללת ג‬
‫השחתת בית הכנסת‪ .‬והנה במס' מגילה )ד ח‪ .‬בדפי‬
‫הרי" דפוס ווילנא( דנו הר" והרמב" בנוגע לקדושת‬
‫בהכ"נ‪ .‬אליבא דר" קדושת בהכ"נ היא מעי קדושת‬
‫המקדש‪ ,‬ואילו לרמב" חל בבהכ"נ די של איתקצאי‬
‫למצותה כבכל חפצא של מצוה‪ .‬שיטת הרמב" שחל‬
‫איסור איבוד והשחתה בבהכ"נ מה"ת מורה דס"ל‬
‫דבביהכ"נ חלה חלות קדושה הדומה לקדושת‬
‫המקדש‪ .‬ועוד אליבא דהרמב" מצותו דבהכ"נ דומה‬
‫למצות בהמ"ק‪ .‬דהנה הרמב" כתב בפ"א מהל' בית‬
‫הבחירה )הל"א( וז"ל מצות עשה לעשות בית ליי'‬
‫מוכ להיות מקריבי בו הקרבנות וחוגגי אליו שלש‬
‫פעמי בשנה שנאמר ועשו לי מקדש‪ ,‬עכ"ל‪ .‬יוצא‬
‫אליבא דהרמב" כי עיקר קיו המצוה בבניית‬
‫המקדש הוא שיהיה בית מוכ להקרבת הקרבנות –‬
‫כלומר לצור! עבודת ד'‪.‬‬
‫ובנוגע לבהכ"נ כתב הרמב" בפ' י"א מהלכות‬
‫תפלה )הל"א( וז"ל כל מקו שיש בו עשרה מישראל‬
‫צרי! להכי לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה‬
‫ומקו זה נקרא בה"כ‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬לרמב" קיו מצות‬
‫בהכ"נ הוא שיהיה מקו מוכ לתפלה‪ .‬והנה תפלה‬
‫היא עבודה שבלב כמו שכותב הרמב" )פ"א מהל'‬
‫תפלה הל"א( ז"ל מצות עשה להתפלל בכל יו‬
‫שנאמר ועבדת את יי' אלהיכ‪ .‬מפי השמועה למדו‬
‫שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכ‬
‫אמרו חכמי אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬
‫הרי שעיקר מצוותיה של בהכ"נ ומקדש שוות ה‬
‫שכ שניה מקומות המוכני לעבודת ד' ע"י הקרבת‬
‫קרבנות או ע"י תפלה‪ .‬ובכ! מוסברת נמי המצוה‬
‫להתפלל נוכח מקו המקדש )פ"ה מהל' תפלה הל'‬
‫א'‪ ,‬וג'( וכתחינת שלמה המל! )מלכי א'‪ :‬ל"ח(‪" :‬כל‬
‫תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האד לכל עמ!‬
‫ישראל אשר ידעו איש נגע לבבו ולפרש כפיו אל‬

‫שיעורי‬

‫הבית הזה"‪ ,‬ועולה מהרמב" שבהכ"נ והמקדש‬
‫דומי בעצ קיו קדושת ובקיו מצות‪.‬‬
‫והנה הרמב" )בפ' י"א מתפלה הל"א( מחייב‬
‫בניית בהכ"נ רק כשיש עשרה מישראל שכ מצות‬
‫צבור היא ולא מצות יחיד‪ .‬דומה דינו לדי בניי‬
‫המקדש שג הוא מצוה דרבי ולא של היחיד וכמו‬
‫שיוצא מדברי הרמב" )פרק ראשו מהל' מלכי‬
‫הל"א(‪ :‬שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסת‬
‫לאר"‪ .‬למנות לה מל! כו' ולהכרית זרעו של עמלק‬
‫כו' ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת‬
‫שמה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬לאור האמור קרוב לומר שש צדקה‬
‫שחל על נדבות בהכ"נ תלוי במצוה דרבי ורק בממו‬
‫המיועד לתפלת הצבור חל הש דצדקה ולא בממו‬
‫המיועד לצור! תפלת היחיד‪ .‬ונראה שלא מצוה של‬
‫עבודת ה' יתב' ברבי כתפלה בלבד קובעת את חלות‬
‫הש דצדקה אלא כל ממו המיועד למצות הרבי‬
‫איזו שהיא הוי' צדקה‪ .‬אתרוג קהל‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬חשוב‬
‫חפצא של צדקה שכ מיועד למצות הרבי‪ ,‬אבל לא‬
‫אתרוג של יחיד‪ .‬וכ בכל דבר שעומד לצור! צבור חל‬
‫ש צדקה‪.‬‬
‫ע"פ יסוד זה מבואר היטב פסק הרמב" שבני‬
‫העיר יכולי לשנת נדבות בהכ"נ או קופה ותמחוי‬
‫לצורכיה האחרי ושגבאי צדקה אינ קוני הממו‬
‫בעד העניי‪ .‬הקובע דחלות ש צדקה בממו הקופה‬
‫אינו העניי‪ ,‬ואי הגבאי קוני בעד העניי; הקובע‬
‫דש צדקה הוא מצות צור! הרבי והממו הוא ממו‬
‫הציבור‪ .‬ולפיכ! משני אות לצורכי רבי אחרי‬
‫ואפי' לדבר הרשות של הרבי שכ כל צור! הרבי‬
‫כלול בצדקה‪ ,‬והציבור ה הבעלי על הממו ויכולי‬
‫לשנותו לצורכיה דכל צור! הציבור כלול במצות‬
‫צדקה‪.‬‬
‫ראייה מוכרחת לביאור זה ניתנת להביא מתוס'‬
‫כתובות בהקשר למבואר ש שמגיהי ספרי‬
‫שבירושלי היו נוטלי שכר מתרומת הלשכה‪ ,‬וכתבו‬
‫התוס' )קו‪ :‬ד"ה וכי גבי( שאי זה מטע לב ב"ד‬
‫מתנה עליה אלא כ! היא מצותה דתרומת הלשכה‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫מעיקרא‪ ,‬וז"ל דבכל הנהו היו בית ישראל מקדישי‬
‫אות לצור! כ! כמו לצור! קרבנות שכל אות הדברי‬
‫רגילות ה והיינו דקתני דבאי מתרומת הלשכה עצמה‬
‫ולא קתני מותר היינו משו דלאו מחמת לב ב"ד‬
‫משתרו אלא מחמת ישראל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולכאורה יפלא‬
‫שהרי הגהת ספרי אינה צור! קרבנות אלא צור!‬
‫צבור בעלמא והיא! הותרה קדושת תרומת הלשכה‬
‫לדבר שאינו צור! הקדש‪ .‬עכצ"ל שתרומת הלשכה‬
‫הואיל ובאה ממחצית השקל שתרמו בני ישראל ממו‬
‫הצבור הוא שקדשוה למצוה והיינו להיות חפצא של‬
‫צדקה העומדת לצור! הרבי‪ .‬לפיכ! מוציאי תרומת‬
‫הלשכה על צורכי הרבי כדי הצדקה‪ ,‬ודי הצדקה‬
‫הוא שורש ההיתר להוציא כס קדוש בשביל צורכי‬
‫צבור וכנ"ל בקופה ובהכ"נ )בש הגר"מ ז"ל(‪.‬‬
‫ד‬

‫שיעורי‬

‫קלו‬

‫הלוי זצ"ל בחצר פנוי שלפני א' מבהכ"נ שבעיר‪ ,‬שרצו‬
‫גבאי הקהל לייפות את חצרו בנטיעת אילנות‪ ,‬ותמיד‬
‫היו רבני העיר אוסרי כרעק"א זצ"ל‪ .‬והגר"ח זצ"ל‬
‫התיר לה לנטוע‪ ,‬ואמר הגר"מ זצ"ל שסברת הגר"ח‬
‫זצ"ל היתה שאי בבהכ"נ קדושת מקו כמו שיש‬
‫במקדש‪.‬‬
‫ואחרי טענו דאליבא דהרמב" הסובר שאסור‬
‫להרוס ביהכ"נ מ התורה כמו שאסור להרוס בהמ"ק‪,‬‬
‫ה"ה שאסור לנטוע ע" מדאורייתא אצל ביהכ"נ כמו‬
‫שאסור לנטוע ע" בבהמ"ק‪ .‬א! נראה שאי הנידו‬
‫דומה לראייה‪ ,‬כי י"ל שאיסור הריסת ביהכ"נ חל‬
‫מחמת קדושת הבני של ביהכ"נ‪ ,‬ולדעת הרמב"‬
‫בעצ החפצא דביהכ"נ יש קדושה בדומה לביהמ"ק‪.‬‬
‫מאיד! האיסור דנטיעת ע" חל משו קדושת המקו‬
‫ויראתו‪ ,‬ובביהכ"נ חסרה קדושת מקו‪ ,‬משו דדוקא‬
‫החפצא של ביהכ"נ קדוש ולא מקומו‪ .‬בר כבר‬
‫הוכחנו דאליבא דהרמב" יש קדושת מקו א‬
‫בביהכ"נ כמו בבהמ"ק א! בלי חיוב יראה‪ ,‬וא"כ יתכ‬
‫אליביה שנטיעת ע" אפילו בביהכ"נ נמי אסורה‪ .‬א!‬
‫דבר זה תלוי הא נטיעת ע" אסורה בביהמ"ק מחמת‬
‫יראת מקו המקדש דאזי ביהכ"נ מותר או"ד שאסורה‬
‫מחמת מצות כבוד דאזי בביהכ"נ אסורה‪.‬‬

‫עיי בהגהות רעק"א )או"ח סי' ק"נ סעי א'(‬
‫שכתב וז"ל כ' הרמב" )פ"ו מהל' עכו" הל"ט( וז"ל‬
‫הנוטע איל אצל המזבח או בכל העזרה בי איל סרק‬
‫בי איל מאכל אע"פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו‬
‫הרי זה לוקה שנאמר לא תטע ל! אשרה כל ע" אצל‬
‫מזבח ה' אלקי! מפני שהיה זה דר! עובדי כוכבי‬
‫נוטעי אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו ש הע‬
‫עכ"ל‪ ,‬וכ' הר"ד ערמאה בפירוש להרמב" דאפילו‬
‫אצל ביהכ"נ אסור מדרבנ ]עכ"ל[‪ .‬ונראה שהאיסור‬
‫של נטיעת ע" במקדש די הוא בקדושת מקו‬
‫המקדש‪ ,‬ומזה שהגרעק"א זצ"ל אסר ליטע ע" אצל‬
‫ביהכ"נ משמע שסובר שחלה קדושת מקו בביהכ"נ‬
‫כמו שחלה בבית המקדש ‪ .(240‬אמנ מעשה היה‬
‫בק"ק בריסק בזמ תקופת הרבנות של מר הגר"ח‬

‫ונראה שיש צד אחר להתיר נטיעת ע" בחצר‬
‫ביהכ"נ וכדפסק הגר"ח זצ"ל‪ .‬דבשלמא בביהמ"ק‪,‬‬
‫העזרה הויא ממקו ביהמ"ק ומהוה חלק דצורתו‪,‬‬
‫ואילו בביהכ"נ אפילו א יש בו קדושת מקו‪ ,‬מ"מ‬
‫כ"ז נית להאמר בתו! ביהכ"נ עצמו במקו שנתקדש‬
‫לתפילה ועבודה‪ ,‬שלכ נתקדש א בקדושת מקו‬

‫‪ (240‬בר פשיטא דהאיסור דרבנ לנטוע ע" בביהכ"נ‬
‫אליבא דרע"א זצ"ל חל רק בנוגע לנטיעת ע" בלבד‪ .‬מאיד! לא‬
‫אסרו הרבנ לבנות בני של ע" בביהכ"נ כמו שאסרו במקדש‪.‬‬
‫ויעויי ברמב" )פ"ו מהל' עכו" הל"י( שכ' וז"ל אסור לעשות‬
‫אכסדריות של ע" במקדש כדר! שעושי בחצרות‪ .‬אע"פ שהוא‬
‫בני ואינו ע" נטוע‪ ,‬הרחקה יתרה היא שנא' "כל ע"" )דברי‬
‫ט"ז‪ :‬כא( וכו' עכ"ל‪ .‬לרמב" איסור בני ע" במקדש "הרחקה‬

‫יתרה היא" שגזרו רק במקדש עצמו‪ .‬ויל"ע בזה דהא ניחא א‬
‫נוקטי שבמקדש נאסר מדרבנ‪ ,‬א! הרמב" א הביא הפסוק‬
‫ד"כל ע""‪ ,‬ומשמע דהוי איסור מדאורייתא‪ ,‬וקשה א"כ למה‬
‫לא אסרו בני ע" בביהכ"נ‪ .‬ואולי י"ל שנטיעת ע" במקדש‬
‫אסורה מדי ע"ז וכדמשמע מהרמב"‪ ,‬ולפיכ! אסורה ג‬
‫בביהכ"נ‪ .‬מאיד! בני ע" הוי חלות איסור דחל בצורת ביהמ"ק‬
‫ובמידותיו ולא שיי! לביהכ"נ שאי לו לא צורה ולא מידות‪.‬‬

‫‪flw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫ואסור לנטוע בתוכו ע" כמו בבהמ"ק‪ .‬מאיד! בחצר‬
‫שלפני ביהכ"נ‪ ,‬שאינו מקו תפילה ועבודה‪ ,‬פשיטא‬
‫שאי בו קדושת מקו ביהכ"נ‪ ,‬ולכ בחצר שלפני‬
‫ביהכ"נ ליכא חיוב כבוד ביהכ"נ כמו שחל בתו!‬
‫ביהכ"נ‪ ,‬מכיו שהוא מחו" לביהכ"נ ואינו קדוש‪,‬‬
‫ולפיכ! מותר לנטוע בו ע" כמו הוראת הגר"ח זצ"ל‪.‬‬
‫ובאמת יש א סברא אחרת להתיר‪ .‬דיעויי‬
‫בכס משנה על הרמב" )ש בהל' ע"ז( שד בארוכה‬
‫הא האיסור של נטיעת ע" במקדש חל רק בעזרה‬
‫וכדפסק הרמב" או שנוהג בכל הר הבית‪ .‬וי"ל שא‬
‫האיסור נוהג בכל הר הבית האוסר הוא מקו המקדש‪,‬‬
‫כי מקו המקדש מתחיל ע הר הבית שהוא הר‬
‫המוריה שנבחר למקו המקדש ולבית הבחירה כלשו‬
‫הפסוק "בהר ה' יראה" )בראשית כ"ב‪ :‬י"ד( וכדאיתא‬
‫ברמב" )פ"א מהל' בית הבחירה הל"ג( וז"ל ואי ש‬
‫בית לדורי הדורות אלא בירושלי בלבד ובהר המוריה‬
‫כו' עכ"ל‪ .‬ולפי"ז יתכ שא בהכ"נ אסור משו‬
‫דנתקדש בקדושת מקו מקדש מעט ‪ .(241‬ומאיד! א‬
‫האיסור חל רק בעזרה וכדפסק הרמב" י"ל שהאוסר‬
‫אינו קדושת בית המקדש בעצמה אלא הנטיעה "אצל‬
‫המזבח"‪ ,‬דהיינו בעזרה שהוא מקו המזבח‬
‫שבבהמ"ק‪ ,‬ולפיכ! מותר לנטוע בהר הבית מפני‬
‫שאינו "אצל המזבח"‪ .‬ולפי"ז מותר לנטוע בביהכ"נ‬
‫דאע"פ דיתכ שיש קדושת מקו בביהכ"נ מ"מ‬
‫קדושתו איננה קדושה הראויה למזבח כמו קדושת‬
‫בהמ"ק‪ .‬ודוקא כשהמקו קדוש בקדושה הראויה‬

‫‪ (241‬ולפי"ז במחנה לויה שבמדבר לא חל איסור נטיעת‬
‫ע" שחל רק בהר הבית בלבד בהר המוריה שהוא חלק מבית‬
‫המקדש שבירושלי‪ .‬אלא א"כ נימא שלא יתכ שמחנה לויה‬
‫יהיה יותר גרוע מביהכ"נ ונימא שחל ג"כ קדושת מקו‪ .‬א! יש‬
‫לחלק שמשו דביהכ"נ קבוע במקומו‪ ,‬לכ מקומו נתקדש‪.‬‬
‫משא"כ מחנה לויה שלא קבוע שהרי זז במסעות‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ (242‬בר אמר מו"ר זצ"ל שהיה מנהג באירופה לזקו‬
‫ערבות על הבימה שבביהכ"נ בהו"ר זכר לזקיפת ערבות‬

‫שיעורי‬

‫למזבח אסור לנטוע בו ע" דהו"ל "אצל המזבח"‪,‬‬
‫ואילו בביהכ"נ מותר לנטוע בו ע" כי אינו מקו‬
‫הראוי למזבח ‪.(242‬‬
‫ה‬

‫בגמ' מגילה )ד כו‪ $ :‬כז‪ (.‬פליגי רב פפי ורב‬
‫פפא א מותר לשנות מבית הכנסת לבית המדרש או‬
‫לא‪ ,‬ומבואר בגמ' שנחלקו בפירוש הפסוק "וכל בית‬
‫גדול שר באש" א "בית גדול" ר"ל מקו שמגדלי‬
‫בו תפלה או מקו שמגדלי בו תורה‪.‬‬
‫ונראה לבאר את המחלוקת עפי"מ שחלוקי‬
‫הרמב" והרמב" ביסוד קדושת ביהמ"ק‪ .‬דהנה‬
‫הרמב" כתב )בפ"א מהל' בית הבחירה הל"א( וז"ל‬
‫מצות עשה לעשות בית ליי' מוכ להיות מקריבי בו‬
‫הקרבנות וחוגגי אליו שלש פעמי בשנה שנאמר‬
‫ועשו לי מקדש עכ"ל‪ .‬יוצא איפוא אליבא דהרמב"‬
‫דעיקר המצוה בבניית בית המקדש הוא שיהיה בית‬
‫מוכ להקרבת קרבנות ‪ $‬דהיינו בית לצור! עבודת ד'‪.‬‬
‫מאיד! הרמב" בפירושו עה"ת )ריש פ' תרומה( פליג‬
‫עליו וז"ל ולכ צוה תחילה על דבר המשכ שיהיה לו‬
‫בית בתוכ מקודש לשמו וש ידבר ע משה ויצוה‬
‫את בני ישראל‪ ,‬והנה עיקר החפ" במשכ הוא מקו‬
‫מנוחת השכינה כו' וסוד המשכ הוא שיהיה הכבוד‬
‫אשר שכ על הר סיני שוכ עליו בנסתר כו' עכ"ל‪.‬‬
‫ועוד כתב הרמב" )דברי י'‪ :‬ד'‪$‬ה'( וז"ל ועל דר!‬
‫הפשט יתכ כי ועשית ל! ארו עצי שיטי כי הוא‬

‫שבמקדש על המזבח‪ .‬ולפי"ז הבימה בביהכ"נ הוי מעי המזבח‬
‫שבמקדש‪ ,‬ויתכ שמפני כ! א אסור לנטוע אצלו ע"‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫עוד צ"ע ממה שהביא הרמב" את האיסור לנטוע ע" בעזרה‬
‫בהל' עכו" ולא בהל' בית הבחירה‪ ,‬דמשמע דהוי חלות איסור‬
‫ע"ז ולא איסור מקדש‪ ,‬וכדביאר "מפני שהיה זה דר! עכו"‬
‫כו'"‪ ,‬דגופו של האיסור חל מעי איסור "ובחוקותיה לא‬
‫תלכו" ואיסור "לא תעשה כ לה' אלהי!" )דברי י"ב‪ :‬ל"א(‬
‫דהיינו שאסור לעבוד את ד' ית' כמו שעבדו עכו" את‬
‫אלהיה‪ ,‬וא"כ מסתבר שחל נמי בביהכ"נ‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫עיקר הכוונה בכל המשכ להיות הש יושב הכרובי‬
‫כו' והנה הזכיר זו המצוה הראשונה שבעני המשכ‬
‫ושהכל תלוי בה עכ"ל‪ .‬מבואר מהרמב" דעיקר‬
‫המצוה בבניית המשכ והמקדש הוא שיהיה מקו‬
‫מוכ להשראת השכינה בתו! בני ישראל‪ .‬וצרי!‬
‫שיהיה בו מקו להניח בו ארו הקדש שהוא עיקר‬
‫המקו של השראת השכינה‪ .‬וראייה לרמב" שקדושת‬
‫ביהמ"ק חלה מחמת התורה שהריהו עיקר מקו‬
‫ישיבת הסנהדרי הגדול‪ ,‬שה עמודי ההוראה ועיקר‬
‫התורה שבעל פה )ועיי ברמב" פ"א מהל' ממרי‬
‫הל"א ופ"ה מהל' בית הבחירה הל' י"ז( ‪ .(243‬אמנ‬
‫יש להעיר דאפילו לרמב" עצ החפצא של הארו‬
‫אינו מעכב שהרי בבית שני לא היה חפצא של ארו‬
‫אלא ר"ל שמקו הארו הוא מעכב‪ ,‬ובבית שני כמו‬
‫בבית ראשו ובמשכ ‪ (244‬היה ק"ק דהוי מקו הארו‪.‬‬
‫בר יתכ שהיה קידוש בית שני ע"י החפצא של‬
‫הארו שהרי הארו היה גנוז מתחת לקרקע ביהמ"ק‬
‫א בבית שני )רמב" פ"ד מהל' בית הבחירה‬
‫הל"א( ‪ .(245‬ולפי"ז נראה שיש נ"מ בי הרמב" לבי‬
‫‪ (243‬עיי ברש"י עה"ת )שמות כ"א‪:‬א( ובתורה תמימה‪.‬‬
‫‪ (244‬בר יתכ שקיימת נ"מ בי משכ למקדש בדבר זה‬
‫דבמשכ החפצא של ארו היה מעכב‪ .‬ואילו במקדש רק מקו‬
‫הארו היה מעכב ולא החפצא של הארו‪ .‬וכ משמע מפרש"י‬
‫למס' פסחי )ד לח‪ :‬ד"ה זאת אומרת( שכ' וז"ל חרבה שילה‬
‫בימי עלי כשנשבה הארו באר" פלשתי‪ ,‬באו לה לנוב ולא‬
‫היה ש משכ אלא בית של אבני היה והוקבע ש מזבח‬
‫הנחשת אבל ארו לא היה ש עכ"ל‪ ,‬ומשמע שמשכ שילה‬
‫נחרב משו שנשבה הארו‪ ,‬ושנוב לא נתקדש בקדושת המשכ‬
‫מפני שחסר בו החפצא דארו ואע"פ שהיה ש מזבח הנחשת‪.‬‬
‫ובביאור הנ"מ בי המקדש דקדושת המקדש תלויה במקו‬
‫הארו ואילו קדושת המשכ תלויה בחפצא של הארו‪ ,‬אמר‬
‫רבינו זצ"ל שיתכ שהמשכ לא נתקדש בקדושת מקו אלא רק‬
‫בקדושת החפצא של המשכ וכליו בלבד‪ ,‬ואילו בביהמ"ק חלה‬
‫קדושת מקו‪ .‬והראייה ממה שקדושת ביהמ"ק לא בטלה‬
‫בחורבנו )רמב" פ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ז( והמשכ‬
‫משנחרב קדושתו בטילה‪ .‬ועיי בס' חמדת ישראל מצות עשה‬
‫ב' ובס' כלי חמדה פר' תרומה אות ג' ובפרשת פקודי אות א'‪.‬‬
‫וע"ע ברשימות שיעורי לשבועות ונדרי חלק א' עני צדקה‬

‫שיעורי‬

‫קלח‬

‫הרמב" בבניית ביהמ"ק בלי מזבח‪ ,‬שלרמב" מזבח‬
‫להקריב עליו קרבנות מעכב במצות בני בית‬
‫המקדש ‪ (246‬ואילו אליבא דהרמב" אינו מעכב‪.‬‬
‫ולפי"ז י"ל שא יסוד קדושת ביהמ"ק הוא‬
‫משו דהוי מקו לעבודה כשיטת הרמב" הנ"ל‪,‬‬
‫ביהכ"נ דומה למקדש יותר מביהמ"ד שהרי עיקר‬
‫מצות ביהכ"נ היא תפלה המהוה עבודה שבלב‪,‬‬
‫וכמוש"כ הרמב" )פ"א מהל' תפלה הל"א( וז"ל‬
‫מצות עשה להתפלל בכל יו שנא' ועבדת את יי'‬
‫אלקיכ‪ .‬מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה‬
‫שנאמר ולעבדו בכל לבבכ אמרו חכמי אי זו הוא‬
‫עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל‪ .‬וכמו"כ כתב )בפי"א‬
‫מהל' תפלה הל"א( וז"ל כל מקו שיש בו עשרה‬
‫מישראל צרי! להכי לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל‬
‫עת תפלה ומקו זה נקרא בהכ"נ עכ"ל‪ .‬ולכ סובר רב‬
‫פפא שקדושת ביהכ"נ היא למעלה מקדושת ביהמ"ד‬
‫משו דעבודה מהוה היסוד של קדושת ביהמ"ק‪.‬‬
‫אות ה'‪.‬‬
‫‪ (245‬סברה זו קשה להולמה מאחר שהארו לא היה‬
‫במקומו בתו! ק"ק וא"כ היא! קידש הוא את ביהמ"ק‪ .‬ועוד‬
‫צ"ע שא המחילות שש נגנז הארו לא נתקדשו והיו חול אזי‬
‫הארו לא היה גנוז כלל בתו! קדושת מקו ביהמ"ק ופשיטא‬
‫שממקו חול שמחו" לקדושת המקדש לא היה יכול הארו‬
‫לקדש את ביהמ"ק‪ .‬א! פסק הרמב" )פ"ו מהל' בית הבחירה‬
‫הל"ט( הוא שמחילה הפתוחה לעזרה קדושה היא בקדושת‬
‫ביהמ"ק‪ .‬ובגמרא יומא )נג‪$:‬נד‪ (.‬יש מחלוקת א הארו היה‬
‫גנוז בק"ק או בלשכת העצי‪ .‬ובכ י"ל שא הארו היה גנוז‬
‫במחילה הפתוחה לק"ק אזי הארו קידש את הבית משו‬
‫שלמחילה עצמה היתה קדושת ק"ק‪ .‬ומאיד! א היה גנוז‬
‫בלשכת העצי לא היה מקדש את הבית‪ .‬ופסק הרמב" במקו‬
‫גניזת הארו אינו מבורר‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (246‬לפי"ז יל"ע אליבא דהרמב" הא המזבח מעכב‬
‫רק במצות בני ביהמ"ק בלבד או אפילו מעכב בחלות קדושת‬
‫ביהמ"ק במקו‪ .‬והרי לרמב" )פ"ו מהל' בית הבחירה הלט"ז(‬
‫בזמה"ז נשארת קדושת המקו במקדש אפי' בלי מזבח‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬

‫‪hlw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫מאיד רב פפי סובר שקדושת ביהמ"ד למעלה‬
‫מקדושת ביהכ"נ‪ .‬ויתכ שסובר כהרמב" שעיקר‬
‫קדושת ביהמ"ק נובעת מהארו הקדש המהוה המקור‬
‫להשראת השכינה במקדש‪ .‬ומאחר שעיקר הדבר‬
‫המקדש את ביהמ"ק הוא התורה‪ ,‬ולכ ביהמ"ד דומה‬
‫לביהמ"ק יותר מביהכ"נ‪ ,‬כי קדושת ביהמ"ד חלה‬
‫מפני התורה כמו עיקר הקדושה שבביהמ"ק ‪.(247‬‬
‫א ק"ק לומר אליבא דהרמב" שרב פפא ורב‬
‫פפי חלוקי באותה המחלוקת שיש בינו לבי‬
‫הרמב"‪.‬‬
‫בר יתכ ביאור אחר‪ .‬דהיינו דפשיטא דיסוד‬
‫קדושת ביהמ"ד היא קדושת התורה משו שעיקר‬
‫קידוש ומצות ביהמ"ד הוא שיהיה מקו מקודש‬
‫ללימוד התורה שבע"פ‪ .‬בר י"ל שיסוד קדושת‬
‫ביהכ"נ נמי הויא קדושת התורה‪ .‬והא ראייה מפסק‬
‫הרמב" שביהכ"נ זקוקה להיכל שיש בו ס"ת‬
‫להתפלל כנגדו וכמוש"כ בפי"א מהל' תפלה )הל"ב(‬
‫וז"ל כשבוני ביהכ"נ כו' ובוני בו היכל שמניחי בו‬
‫ספר תורה‪ ,‬ובוני היכל זה ברוח שמתפללי כנגדה‬
‫באותה העיר כדי שיהיו פניה אל מול ההיכל‬
‫כשיעמדו בתפלה כו' עכ"ל‪ .‬ולפי"ז יל"ע‪ ,‬שמאחר‬
‫שבי קדושת ביהמ"ד ובי קדושת ביהכ"נ חלי‬
‫מקדושת התורה‪ ,‬א"כ מה ההבדל שביניה‪ ,‬ובמה‬
‫חלוקי רב פפא ע רב פפי‪.‬‬
‫ונראה דהנ"מ בי ביהכ"נ לבי ביהמ"ד הוא‬
‫בעיקר דבר המקדש דבביהכ"נ המקדשו הוא קדושת‬
‫התורה שבכתב‪ ,‬ולכ מניחי בהיכלו ס"ת להתפלל‬
‫כנגדו‪ ,‬שהיכל שיש בו ס"ת מעכב בחלות קדושת‬

‫‪ (247‬וז"ל ר' יונה )מס' ברכות ד ד‪ .‬בדפי הרי"(‪ :‬כל‬
‫הקובע מקו לתורתו אויביו נופלי תחתיו שנא' ושמתי מקו‬
‫לעמי לישראל וגו' פי' זה הפסוק נא' על ביהמ"ק שהקב"ה היה‬
‫משרה שכינתו ש ובזכותו היו ישראל יושבי לבטח ולא היו‬
‫מפחדי מהאויבי ועכשיו שאי ביהמ"ק קיי מקו התורה‬

‫שיעורי‬

‫ביהכ"נ )רמב" פי"א מהל' תפלה הל"ב(‪ .‬ואילו עיקר‬
‫המקדש דביהמ"ד הוא קדושת התורה שבעל פה‪ .‬ובזה‬
‫פליגי רב פפא ורב פפי‪ ,‬איזו קדושה מעולה יותר –‬
‫קדושת התורה שבכתב הנמצאת בביהכ"נ או קדושת‬
‫התורה שבעל פה הנמצאת בביהמ"ד‪.‬‬
‫לפי הרמב" עיקר המקדש דביהמ"ק הריה‬
‫לוחות הברית המונחי בק"ק‪ ,‬שקדושת קדושת‬
‫התורה שבכתב‪ .‬ובדומה לכ! ביהכ"נ שיש בו ס"ת‬
‫המונח בהיכל‪ .‬א! בביהמ"ק היו ג הסנהדרי הגדול‬
‫שבלשכת הגזית )רמב" פ"ה מהל' בית הבחירה‬
‫הלי"ז ופ"א מהל' סנה' הל"ג( שה עיקר התורה‬
‫שבעל פה )רמב" פ"א מהל' ממרי הל"א(‪.‬‬
‫וסמכות נובעת מקדושת ביהמ"ק‪ ,‬וכדחזינ בזק‬
‫ממרא שמחוייב רק כשהמרה עליה במקומ‬
‫בביהמ"ק ולא כשהמרה עליה מחו" למקומ‬
‫)רמב" פ"ג מהל' ממרי הל"ז(‪ .‬ויוצא שקדושת‬
‫ביהמ"ק כוללת ג קדושת התורה שבעל פה וג‬
‫קדושת התורה שבכתב‪ .‬ובדומה לכ! הוא ביהמ"ד‬
‫שנתקדש ג ללימוד תורה שבעל פה וג ללימוד‬
‫תורה שבכתב‪.‬‬
‫ועוד נית לבאר את המחלוקת שבי רב פפא ורב‬
‫פפי עפי"מ שכתב בספר בית הלוי )על התורה(‬
‫שבלוחות הראשונות כל התורה כולה היתה כתובה על‬
‫הלוחות כולל א התורה שבעל פה דלכתחילה היתה‬
‫חלק של התורה שבכתב‪ .‬ורק בלוחות השניות‬
‫נתחלקה התורה לשתי ‪ $‬לתורה שבכתב ולתורה‬
‫שבעל פה‪ .‬והנה ג הלוחות השניות וג שברי‬
‫הלוחות הראשונות היו מונחות בארו בקדש הקדשי‪.‬‬
‫והריה שתי קדושות שונות‪ ,‬מאחר שהלוחות השניות‬

‫במקומו כדאמרינ )ברכות ד ח‪ (.‬מיו שחרב ביהמ"ק אי לו‬
‫להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ולפיכ! בזה‬
‫ינצל מהאויבי ואפי' מי שאינו יודע אלא מעט יש לו לקבוע‬
‫באותו מקו וללמוד כו' עכ"ל‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫נתקדשו בקדושת התורה שבכתב בלבד‪ ,‬ואילו שברי‬
‫הלוחות הראשונות נתקדשו ג בקדושת התורה‬
‫שבכתב וג בקדושת התורה שבעל פה‪ .‬ויוצא‬
‫שקדושת הלוחות שבארו שהוא יסוד קדושת ביהמ"ק‬
‫היתה קדושת התורה שבכתב וקדושת התורה שבע"פ‬
‫ג יחד‪ .‬ומפני כ! ס"ל לרב פפי דקדושת ביהמ"ד‬
‫מעולה מקדושת ביהכ"נ משו שיסוד קדושת ביהמ"ד‬
‫הרי היא קדושת התורה שבעל פה ביחד ע קדושת‬
‫התורה שבכתב שלא כמו קדושת ביהכ"נ המיוסדת‬
‫בקדושת התורה שבכתב בלבד‪ .‬ועליו חולק רב פפא‬
‫הסובר שביהכ"נ מעולה יותר מביהמ"ד משו דס"ל‬
‫דעיקר הדבר המקדש את ביהמ"ק הוא התורה שבכתב‬
‫– דהיינו הלוחות השניות שלא נשתברו‪ ,‬ולא הלוחות‬
‫הראשונות שנשתברו ‪ .(248‬ולכ קדושת ביהכ"נ‬
‫שביסודה מהווה קדושת תורה שבכתב דומה יותר‬
‫לביהמ"ק‪ .‬לפיכ! קדושתה מעולה מקדושת ביהמ"ד‪,‬‬
‫דעיקר קדושת ביהמ"ד היא קדושת התורה שבעל פה‬
‫ולא קדושת התורה שבכתב‪ .‬אמנ אנו פוסקי כרב‬
‫פפי‪ ,‬שקדושת התורה שבעל פה מעולה יותר מקדושת‬
‫התורה שבכתב‪ ,‬ושג קדושת התורה שבעל פה‬
‫שבלוחות הראשונות שנשתברו קידשה את ביהמ"ק‪,‬‬
‫ולכ קדושת ביהמ"ד מעולה מקדושת ביהכ"נ‪,‬‬
‫דביהמ"ד קדוש ללימוד תורה שבעל פה ותורה‬
‫שבכתב‪.‬‬
‫ו‬

‫ולפי"ז צ"ע בשיטת הרמב" שפסק כרב פפי‬
‫וכמוש"כ )בפי"א מהל' תפלה הל' י"ד( וז"ל מותר‬
‫לעשות בית הכנסת בית המדרש‪ .‬אבל בית המדרש‬
‫אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש‬

‫‪ (248‬ועוד י"ל לפי"ד הבית הלוי‪ ,‬דאותיות התורה שבעל‬
‫פה ה שפרחו מלוחות הראשונות וחזרו לשמי לפני שנשתברו‪,‬‬
‫ונמצא שבשברי הלוחות היו רק אותיות התורה שבכתב בלבד‪.‬‬
‫‪ (249‬ע"ע בשיעורי לזכר אבא מרי ז"ל חלק שני בעני‬
‫ברכות התורה‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קמ‬

‫יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלי בקדש ולא‬
‫מורידי עכ"ל‪ .‬והרי הוכחנו למעלה )באות א' וב'(‬
‫שהרמב" סובר כמו הר" שביהכ"נ אינו מוקצה‬
‫מחמת מצוה בעלמא כמו שנקט הרמב" אלא‬
‫שביהכ"נ קדוש בקדושת ביהמ"ק מדי מקדש מעט‪.‬‬
‫והנה הרמב" נמי סובר שיסוד קדושת בית המקדש‬
‫הוא דהוי מקו לעבודת ד' יתב'‪ ,‬וא"כ קדושת ביהכ"נ‬
‫הקדוש נמי לעבודת ד' בתפלה לכאורה דומה יותר‬
‫לקדושת ביהמ"ק מקדושת ביהמ"ד הקדוש בקדושת‬
‫התורה ולא לעבודה‪ ,‬ובדי הוא שקדושת ביהכ"נ‬
‫תהיה למעלה מקדושת ביהמ"ד‪ ,‬וא"כ למה פסק‬
‫הרמב" שקדושת ביהמ"ד למעלה מקדושת ביהכ"נ‪.‬‬
‫ולכ נראה שהרמב" סובר שא ביהמ"ד‬
‫מקודש לעבודה כמו ביהמ"ק‪ .‬ונביא כמה ראיות‬
‫לכ!‪(249 :‬‬
‫א( הרמב" בסה"מ )מצוה ה( כתב וז"ל הוא‬
‫שצונו לעבדו‪ ,‬נכפל זה הצווי פעמי באמרו ועבדת‬
‫את ה' אלקיכ ואמר ואותו תעבדו כו' הנה יש בו‬
‫יחוד אחר שהוא צווי לתפלה‪ .‬ולשו ספרי ולעבדו זו‬
‫תפלה‪ .‬ואמרו ג"כ ולעבדו זו תלמוד‪ .‬ובמשנתו של ר'‬
‫אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו מני לעיקר תפלה‬
‫מצוה מהכא את ה' אלקי! תירא ואותו תעבוד‪ ,‬ואמרו‬
‫עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו‪ ,‬רוצה לומר הכוו‬
‫אליו להתפלל ש כמו שבאר שלמה ע"ה עכ"ל‪.‬‬
‫ומפורש ברמב" שמצות עבודת ד' ית' כוללת שני‬
‫דברי ‪ $‬א( תפלה; וב( תורה‪ ,‬כי ע"י ת"ת מקיי אד‬
‫מצות עבודה שבלב כמו שמקיימה בתפלה ‪ .(250‬ומפני‬
‫כ! בהמ"ד שהוא מקו המקודש לת"ת נתקדש לש‬
‫עבודת ד' ית' בדומה לביהמ"ק וביהכ"נ‪.‬‬

‫‪ (250‬ונראה שעבודת ה' יתב' בתורתו היא עבודת הנשמה‬
‫והשכל‪ ,‬ומאיד! עבודת ה' בתפילה היא עבודת הרוח והלב‪,‬‬
‫וכדכתיב "ולעבדו בכל לבבכ ובכל נפשכ" )דברי י"א‪ :‬י"ג(‬
‫כלומר לעבד את ה' יתב' ברגשי הלב ובהשכלת הנפש‪ ,‬דהיינו‬
‫בתפילה ובתלמוד תורה‪.‬‬

‫‪`nw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬
‫קדושת בית הכנסת וביהמ"ד‬

‫ב( תפלה מהוה קבלת עול מלכות שמי‬
‫וכדמבואר בברכות )ד יד‪ (:‬וז"ל ואמר ר' יוחנ‬
‫הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמי שלמה יפנה‬
‫ויטול ידיו ויניח תפילי ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא‬
‫מלכות שמי שלמה עכ"ל‪ .‬וכ יש קיו של קבלת עול‬
‫מלכות שמי בתלמוד תורה‪ .‬והא ראייה שאחרי לימוד‬
‫תורה ברבי אומרי קדיש דרבנ דביסודו מהוה‬
‫קבלת עול מלכות שמי‪ .‬ועוד ראייה מהרמב" )פ"א‬
‫מהל' ק"ש הל"ב( שכתב וז"ל ומקדימי לקרות פרשת‬
‫שמע מפני שיש בה יחוד הש ואהבתו ותלמודו שהוא‬
‫העיקר הגדול שהכל תלוי בו עכ"ל‪ .‬ומפורש ברמב"‬
‫שת"ת הוא העיקר הגדול בקבלת עול מלכות שמי‬
‫שהכל תלוי בו‪.‬‬
‫ג( והנה הרמב" כתב בפ"ג מהל' ת"ת )הלי"ג(‬
‫וז"ל אמרו חכמי אי רנה של תורה אלא בלילה שנא'‬
‫קומי רני בלילה‪ ,‬וכל העוסק בתורה בלילה חוט של‬
‫חסד נמש! עליו ביו שנאמר יומ יצוה ה' חסדו‬
‫ובלילה שירה עמי תפלה לקל חיי עכ"ל‪ .‬ומשני‬
‫הפסוקי שברמב" מבואר שתורה מהוה תפלה‪.‬‬
‫הפסוק הראשו נכתב במגילת איכה )ב‪ :‬י"ט( כתוב‬
‫"קומי רני בלילה לראש אשמרות‪ ,‬שפכי כמי לב!‬
‫נכח פני ה'‪ ,‬שאי אליו כפי! על נפש עוללי! העטופי‬
‫ברעב בראש כל חוצות"‪ .‬ומבואר ברמב" שהרינה‬
‫שאליה התכוו הפסוק היא רינת התורה המהוה‬
‫שפיכת לב כמי נכח פני ה' על צרות החורב‪ .‬ומכא‬
‫שתלמוד תורה מהוה בקשת רחמי מלפני הקב"ה על‬
‫צרות בני ישראל‪ .‬ובפסוק השני שברמב" מבואר‬
‫שלימוד התורה א נחשב כאמירת שירה לפני הקב"ה‪.‬‬
‫נמצא שבלימוד התורה ישנ שתי בחינות של תפלה‪:‬‬
‫א( שיר ושבח; ב( בקשת רחמי שה שני יסודות‬
‫התפלה וכמבואר ברמב" )פ"א מהל' תפלה הל"א‪$‬ג(‬
‫וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יו שנאמר ועבדת‬
‫את יי' אלקיכ‪ ,‬מפי השמועה למדו שעבודה זו היא‬
‫תפלה כו' חיוב מצוה זו כ! הוא שיהא אד מתחנ‬
‫ומתפלל בכל יו ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ‬
‫שואל צרכיו שהוא צרי! לה בבקשה ובתחנה ואח"כ‬
‫נות שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד‬

‫שיעורי‬

‫לפי כחו עכ"ל‪ .‬ואליבא דהרמב" א כשאד לומד‬
‫תורה הרי הוא מסדר שבח לנות התורה‪ ,‬ועיסוקו‬
‫בלימוד התורה מהוה בקשה לפני הקל ברו! הוא על‬
‫כל צרכיו‪ .‬ואמנ הרבה פסוקי משווי תלמוד תורה‬
‫לתפלה לעני שבח להקב"ה ובקשת רחמי כגו‬
‫"אוד! בישר לבב‪ ,‬בלמדי משפטי צדקי!" )תהלי‬
‫קי"ט‪ :‬ז'(‪" ,‬דר! פקדי! הבנני‪ ,‬ואשיחה בנפלאותי!"‬
‫)ש‪ :‬כ"ז(‪" ,‬יבאוני רחמי! ואחיה‪ ,‬כי תורת! שעשעי"‬
‫)ש‪ :‬ע"ז(‪" ,‬ל! אני הושיעני‪ ,‬כי פקודי! דרשתי"‬
‫)ש‪ :‬צ"ד( וכדומה בפסוקי אחרי בספר תהלי‪.‬‬
‫ומכל אלה מוכרח שיש חלות של תפלה בלמוד‬
‫התורה‪.‬‬
‫ד( ולפי זה מבואר נמי דברי הגמרא )במס' שבת‬
‫ד י‪ (.‬וז"ל רבא חזייה לרב המנונא דקא מארי!‬
‫בצלותיה אמר מניחי חיי עול ועוסקי בחיי שעה‬
‫עכ"ל‪ ,‬ולכאורה יפלא‪ ,‬שהרי מצות ת"ת אינה פוטרת‬
‫ממצוות אחרות‪ ,‬וכדפסק הרמב" )פ"ג מהל' ת"ת‬
‫הל"ד( וז"ל היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה א‬
‫אפשר למצוה להעשות ע"י אחרי לא יפסיק תלמודו‪.‬‬
‫וא לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו עכ"ל‪ ,‬וא"כ‬
‫למה אמר רבא לרב המנונא לקצר במצות התפלה‬
‫מחמת לימוד התורה‪ .‬אמנ מאחר שא בתורה יש‬
‫קיו של עבודה שבלב כבתפלה‪ ,‬ולכ סבר רבא שאי‬
‫לו לרב המנונא להארי! בתפלה על חשבו למוד‬
‫התורה‪.‬‬
‫ה( ובכ! נמי מבואר הצירו שבי ת"ת לתפלה‬
‫וכדמבואר בגמ' ברכות )ד ח‪ (.‬ז"ל הכי אמר רב‬
‫חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציו מכל משכנות‬
‫יעקב אוהב ה' שערי המצוייני בהלכה יותר מבתי‬
‫כנסיות ומבתי מדרשות‪ ,‬והיינו דאמר רב חייא בר אמי‬
‫משמיה דעולא מיו שחרב ביהמ"ק אי לו להקב"ה‬
‫בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד‪ .‬ואמר אביי‬
‫מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא‬
‫כיו דשמענא להא דאמר רב חייא בר אמי משמיה‬
‫דעולא מיו שחרב ביהמ"ק אי לו להקב"ה בעולמו‬
‫אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬

‫אלא היכא דגריסנא עכ"ל‪ .‬וכנראה שהרמב" לא גרס‬
‫"יותר מבתי מדרשות" משו דכתב בפ"ח מהל' תפלה‬
‫)הל"ג( ז"ל בית המדרש גדול מבית הכנסת וחכמי‬
‫גדולי אע"פ שהיו לה בעיר בתי כנסיות הרבה לא‬
‫היו מתפללי אלא במקו שהיו עוסקי ש בתורה‬
‫עכ"ל‪ .‬ובא רב חסדא וקבע שקיימת נ"מ בי קדושת‬
‫ביהמ"ד לבי קדושת ביהכ"נ מחמת לימוד התורה‬
‫שבביהמ"ד‪ .‬דהיינו שא ביהמ"ד מזומ ומקודש‬
‫לתפלה כמו ביהכ"נ‪ ,‬דעצ הקדשתו לתלמוד תורה‬
‫הויא הקדשה לחלות תפלה‪ ,‬אמנ ביהמ"ד מקודש‬
‫יותר מביהכ"נ א לעני תפלה‪ .‬ומשו שההקדשה‬
‫לתפלה שחלה ביחד ע ההקדשה לתלמוד תורה‬
‫שישנה בביהמ"ד מקדשתו בקדושה יתרה מעל‬
‫לקדושת ביהכ"נ המקודש לתפלה לבדה בלי ת"ת‪.‬‬
‫ומפני כ אמר אביי שמששמע את היסוד הזה שינה‬
‫את מקו תפלתו מבהכ"נ לביהמ"ד שלמד בו תורה‪.‬‬
‫ו( ולכ מבואר בגמרא בברכות )ד לא‪ (.‬ז"ל‬
‫ת"ר אי עומדי להתפלל כו' אלא מתו! הלכה פסוקה‬
‫עכ"ל‪ ,‬ומעי זה קבעה ש הירושלמי )פ"ה הל"א( ז"ל‬
‫תני לא יעמוד אד ויתפלל כו' אלא מתו! דבר של‬
‫תורה עכ"ל‪ .‬וכ נמי כתבו ש בתוס' )ד לא‪ .‬ד"ה‬
‫רבנ( דאליבא דרבנ שאמרו שאי עומדי להתפלל‬
‫אלא מתו! כובד ראש דהיינו תורה‪ ,‬וז"ל מתו! כובד‬
‫ראש ושמחה של מצוה כגו שעסק בדברי תורה עכ"ל‪.‬‬
‫וכ נמי כתב רש"י על הברייתא ש שאי עומדי‬
‫להתפלל כו' אלא מתו! שמחה של מצוה )בד"ה אלא‬
‫מתו! שמחה( וז"ל כגו דברי תנחומי של תורה כגו‬
‫סמו! לגאולת מצרי או סמו! לתהלה לדוד שהוא של‬
‫שבח ותנחומי כגו רצו יראיו יעשה שומר ה' את כל‬
‫אוהביו וכגו מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא‬
‫יטוש ה' את עמו עכ"ל‪ .‬ונראה שכל המחלוקת בסוגיא‬
‫היא רק א צריכי לסדר לפני תפלה הלכות של תורה‬

‫‪ (251‬עיי בשיעורי לזכר אבא מרי ז"ל חלק שני בעני‬
‫סמיכת גאולה לתפלה‪.‬‬
‫‪ (252‬ועיי ביו"ד )ב‪ :‬ה( ובפתחי תשובה )ש אות ח'(‬

‫שיעורי‬

‫קמב‬

‫שבע"פ או דברי רצוי מדברי תורה שבכתב‪ .‬אמנ‬
‫כול מסכימי שאד המתפלל חייב לסדר דברי תורה‬
‫לפני התפלה‪ .‬והטע משו שא בתורה יש קיו של‬
‫תפלה כי מהוה עבודה שבלב כמו תפלה‪ ,‬ולכ בדי‬
‫הוא לצר את שתיה יחד לקיו מצות תפלה אחת‪.‬‬
‫ונראה להוסי עוד דבר כי מהרבה מקורות‬
‫אנחנו רואי שאסור לאד להתפלל בלי שיהיה לו‬
‫מתיר ורשות‪ ,‬כגו לומר פסוקי דזמרה ק"ש וברכותיה‬
‫וברכת גאל ישראל‪ .‬וה"ה שתלמוד תורה משמש‬
‫כמתיר לאד להתפלל‪ .‬כי כדי שאד יקבל רשות‬
‫להתפלל קוד כל צרי! לעבד את ד' בתורתו‪ ,‬דמי‬
‫שעבדו בתלמודו זוכה ברשות ובהיתר לבא לפני‬
‫קודשא ברי! הוא ולבקש ממנו את צרכיו ולעבדו‬
‫בתפלה ‪.(251‬‬
‫ונמצא לפי כל הנ"ל דביהמ"ד מקודש לא רק‬
‫לתורה אלא א לעבודת הלב הכוללת ג תורה וג‬
‫תפלה‪ ,‬ומפני כ! קדושתו עליונה היא ועומדת למעלה‬
‫מקדושת ביהכ"נ‪ ,‬שביהמ"ד דומה יותר לבהמ"ק‬
‫מביהכ"נ‪ .‬ומשו"ה פסק הרמב" שמותר לעשות‬
‫ביהכ"נ ביהמ"ד ואסור לעשות ביהמ"ד ביהכ"נ‪.‬‬
‫ע"כ‬

‫ד ו ע"ב‪'¯ ȯ·„ ‰˙‡ˆÈ ‡ÏÏ ‰¯Ú·‰ .'Ó‚ .‬‬
‫‪ .ÈÒÂÈ‬יש לחקור אליבא דר' יוסי הסובר שהבערה ללאו‬
‫יצאתה‪ ,‬הא הבערה מהוה איסור מלאכה‪ ,‬אלא‬
‫שעונשה קל שהוא עונש מלקות ולא כרת‪ ,‬או"ד‬
‫שהבערה אינה חלות איסור מלאכה אלא איסור שבת‬
‫בפני עצמו‪ .‬ונ"מ לעני די מי שחלל שבת בפרהסיא‬
‫שמומר הוא לכהת"כ‪ ,‬דלכאורה הפסול מומר חל רק‬
‫במחלל שבת ע"י מלאכה ולא כשעובר על איסור שבת‬
‫דעלמא שאינה מלאכה ‪ .(252‬ונראה להביא ראייה‬

‫שכ' שא עובר על לאוי דשבת לא הוי מומר עד שיעבור על‬
‫מיתות ב"ד דשבת ‪ $‬כלומר על איסורי מלאכה‪.‬‬

‫‪bnw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ו ע"ב‬

‫דהבערה אליבא דר' יוסי אינה מלאכה‪ .‬דיעויי במס'‬
‫פסחי )ד ה‪ (.‬וז"ל תניא נמי הכי א! ביו הראשו‬
‫תשביתו שאור מבתיכ‪ ,‬מערב יו טוב או אינו אלא‬
‫ביו טוב עצמו כו' ר' עקיבא אומר כו' הרי הוא אומר‬
‫א! ביו הראשו תשביתו שאור מבתיכ וכתיב כל‬
‫מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה‬
‫כו' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת‪ ,‬ש"מ אי ביעור חמ"‬
‫אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וכו' עכ"ל‪.‬‬
‫ובביאור הוכחת רבא דר"ע סובר שהבערה לחלק יצאת‬
‫מובאות שתי דיעות בתוס' ש )ד ה‪ :‬ד"ה לחלק‬
‫יצאת( וז"ל מדקרי לה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א‬
‫דלמ"ד ללאו יצאתה לא היה אסור ביו"ט כיו דאי‬
‫ש מלאכה עליה עכ"ל‪ .‬אליבא דהריב"א הבערה‬
‫מותרת ביו"ט למ"ד ללאו יצאתה‪ .‬ונראה דס"ל שרק‬
‫מעשה שנאסר בשבת משו חלות איסור מלאכה נאסר‬
‫א ביו"ט‪ .‬ואילו אליבא דר' יוסי הבערה בשבת אינה‬
‫מהוה חלות איסור מלאכה אלא חלות איסור בפני‬
‫עצמו‪ ,‬ומאחר שיו"ט לא הוקש לשבת אלא לעני‬
‫איסורי מלאכה בלבד‪ ,‬לפיכ! הבערה ביו"ט מותרת‪.‬‬
‫והנה בדיעה הראשונה שבתוס' ש מפורש שהבערה‬
‫אליבא דר' יוסי לא מקרי מלאכה‪ ,‬ובזה מסכי ע‬
‫הריב"א דהבערה מהוה איסור שבת בפני עצמו‪.‬‬
‫ואעפ"כ הדיעה הראשונה חולקת על הריב"א משו‬
‫דס"ל שיו"ט הוקש לשבת א בנוגע לאיסורי שבת‬
‫שאינ איסורי מלאכה‪ ,‬ומשו"ה ס"ל דהבערה אסורה‬
‫א ביו"ט אליבא דר' יוסי ואע"פ שאינה מלאכה‪.‬‬
‫ויעויי בפר"ח )ש במס' פסחי( שכ' וז"ל‬
‫וש"מ דהבערה לחלק יצאתה דאי ס"ד ללאו יצאתה‬
‫תיתי עשה דהשבתת חמ" לידחי לאו דהבערה עכ"ל‪,‬‬
‫כלומר דלמ"ד לחלק יצאתה‪ ,‬והבערה בשבת חייב‬
‫כרת‪ ,‬הבערה אסורה ביו"ט ג בלאו וג בעשה‬
‫דשבתו ואי העשה דהשבתת חמ" דוחה ל"ת ועשה‪,‬‬
‫ואילו למ"ד ללאו יצאתה הבערה ביו"ט נאסרת בלאו‬
‫בלבד ולא בעשה דשבתו‪ ,‬ועקב כ! העשה של‬
‫השבתת חמ" דוחה את הלאו של הבערה ביו"ט‪.‬‬
‫וביאור שיטתו‪ ,‬שסובר דהאיסור עשה דשבתו חל רק‬

‫שיעורי‬

‫באיסור מלאכה‪ ,‬ולכ למ"ד לחלק יצאתה הסובר‬
‫שהבערה מהוה איסור מלאכה הבערה אסורה ביו"ט‬
‫מפני העשה של שבתו‪ .‬ואילו למ"ד ללאו יצאתה‪,‬‬
‫אע"פ שהבערה אסורה ביו"ט דיו"ט הוקש לשבת לכל‬
‫איסורי שבת‪ ,‬מ"מ מפני שהבערה אינה מלאכה לא‬
‫נאסרה בהעשה של שבתו‪.‬‬
‫אמנ דייקנו למעלה בשיעורי שרש"י )ד ו‪.‬‬
‫ד"ה וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי( סובר‬
‫שהמחמר אחרי בהמתו בשבת נעשה מומר לכהת"כ‪,‬‬
‫ושיטתו שהמחמר בשבת עובר על איסור מלאכה‬
‫ואע"פ שאינו אלא לאו ולא חיוב כרת‪ .‬ולכאורה‬
‫כמו"כ ס"ל במבעיר אש בשבת אפילו אליבא דמ"ד‬
‫ללאו יצאתה שעובר על איסור מלאכה ונעשה מומר‬
‫דמ"ש הלאו דהבערה מהלאו דמחמר‪ .‬אמנ יש לחלק‪,‬‬
‫דיתכ שמאחר שהבהמה עשתה מלאכה‪ ,‬מלאכת‬
‫הבהמה מצטרפת לגברא המחמר אחריה‪ ,‬והו"ל כאילו‬
‫המחמר עצמו עשה מלאכה‪ ,‬ולפיכ! המחמר נעשה‬
‫מומר‪ .‬ומאיד! אליבא דר' יוסי י"ל שהמבעיר בשבת‬
‫שלא עשה מלאכה אינו מומר‪.‬‬
‫גמ'‪ .„"·· ԇΠÌȯÂÓ‡‰ ˙·˘ÂÓ Û‡ .‬מהסוגיא‬
‫משמע שהפסוק מיירי במיתת בי"ד באופ שיש‬
‫מלאכה דהבערה או בישול פתילה‪ ,‬ומשו"ה ס"ד‬
‫דנלמד מכא לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪.‬‬
‫בר יעויי ברמב" שמפרש באופ אחר‪ ,‬ואוסר‬
‫כל עונשי בי"ד בשבת ואפילו בלי מלאכה‪ ,‬וכמוש"כ‬
‫בסתמא בתחילת הלכות שבת במני המצוות )מצוה‬
‫ג'( וז"ל שלא לענוש בשבת עכ"ל‪ ,‬ועוד כתב )בפכ"ד‬
‫מהל' שבת הל"ז( וז"ל אי עונשי בשבת אע"פ‬
‫שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת‪ ,‬כיצד הרי‬
‫שנתחייב בבית די מלקות או מיתה אי מלקי אותו‬
‫ואי ממיתי אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל‬
‫מושבותיכ ביו השבת זו אזהרה לבית די שלא‬
‫ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה‪ ,‬וה"ה לשאר עונשי‬
‫עכ"ל‪ .‬והנה במלקות אי הכרח שבי"ד יעשו מלאכה‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫ומ"מ אסור‪ ,‬ומכא שהרמב" סובר שאיסור בפני‬
‫עצמו חל על בי"ד שלא לענוש בשבת ואפילו בלי‬
‫עשיית מלאכה‪ ,‬וצ"ע מהסוגיא ‪.(253‬‬

‫שיעורי‬

‫קמד‬

‫נראה שהגג עצמו מציל והעבודה קובעת שהכה קבוע‬
‫הוא על הגג‪ ,‬ואז הגג מצילו‪.‬‬
‫ובזה מתורצת הקושיא שיש להקשות על הגמרא‬
‫שמבואר בגמרא שרציחה דוחה עבודה שנא' מע‬
‫מזבחי תקחנו למות‪ ,‬וקשה דהא כשעובד על גבי גגו‬
‫של המזבח‪ ,‬חזינ דהעבודה מצילתו ודוחה רציחה‪.‬‬
‫ולדברינו ניחא משו דכשהכה נמצא על גגו של‬
‫המזבח ועבודתו בידו אי העבודה מצילתו אלא מקו‬
‫המזבח מצילו‪ ,‬אלא שא אינו עובד‪ ,‬ע"פ די חשוב‬
‫כאינו על המזבח‪ ,‬ונמצא שכשיש עבודה בידו‬
‫שהמזבח מצילו ולא העבודה‪.‬‬

‫ד ז ע"א‪Ï"Ê .‰˙‡ ‰Á„ ‰ÁȈ¯ ‰"„ È"˘¯ .‬‬
‫˘‡‪ÌÈÁÏ¢ „"· ‰„Â·Ú „·ÚÏ ‰ˆÂ¯Â ÁˆÂ¯ ԉΠ‰È‰ Ì‬‬
‫‪Á·ÊÓ Ï˘ ‚‚ ÏÚ ‰È‰ Î"‡ ‡Ï‡ ˙ÂÓÏ Â˙‡ ÌȇȷÓÂ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ Â„È· ‰„·ÚÂ‬לפי רש"י אפילו רוצח במזיד‬
‫ועבודה בידו ניצל בגגו של מזבח‪ .‬מאיד! יעויי‬
‫ברמב" )פ"ה מהל' רוצח הלי"א‪$‬י"ב( שפסק שגג‬
‫המזבח קולט דוקא את ההורג בשוגג ולא את ההורג‬
‫במזיד‪ .‬ועלינו להבי בי אליבא דרש"י ובי אליבא‬
‫דהרמב" את יסוד הצירו של גג המזבח ע עבודת‬
‫כה בידו‪ .‬ונראה שיסוד ההלכה שגג המזבח מציל‬
‫במזיד )לרש"י( וקולט בשוגג )לרמב"( הוא שעצ‬
‫המזבח מציל וקולט אלא שבלי עבודה בידו לא נחשב‬
‫הכה כעל גבי גג המזבח‪ .‬שדוקא כשהעבודה בידו‬
‫מצטר הוא למקו המזבח שקבוע הוא עליו מפני‬
‫שצרי! לעבוד ש‪ ,‬ולפיכ! המזבח מצילו‪ .‬משא"כ‬
‫כשאי העבודה בידו לא חל די של עומד על גבי‬
‫המזבח‪ ,‬משו שאינו אלא כמי שמטייל על גג המזבח‪,‬‬
‫ולפיכ! אינו מצילו‪ .‬אבל אי נראה שיסוד ההלכה הוא‬
‫שעצ העבודה מצלת‪ ,‬דא"כ מהי נ"מ בי העושה‬
‫עבודה כשהוא עומד על גגו של המזבח לבי כשעובד‬
‫במקו אחר‪ ,‬סוכ"ס עצ העבודה לא נשתנה‪ ,‬אלא‬

‫ד ז ע"ב‪.ȯ˙˘È‡ ȯ˙˘È‡Â Ïȇ‰ .‡¯Ó‚ .‬‬
‫ביאור הדי של הואיל ואישתרי אישתרי הוא שא כדי‬
‫לקיי את המצוה המתירה את האיסור הראשו‪ ,‬בעינ‬
‫להתיר את האיסור השני מתירי ג אותו‪ ,‬וכדחזינ‬
‫שכדי לקיי את מצות מת הד על הבהונות דמצורע‬
‫הותר א האיסור דביאת בעל קרי במקדש‪ .‬והוא הדי‬
‫סד"א ביבו‪ ,‬שכדי לקיי מצות יבו הותר א‬
‫האיסור דאחות אשתו‪ .‬והנה חקרנו למעלה ‪ (254‬הא‬
‫המתיר דיבו הוא הנפילה לזיקה או"ד קיו מצות‬
‫היבו‪ ,‬ומכא לכאורה ראייה שהמתיר דיבו הוי קיו‬
‫מצות היבו‪ ,‬ומשו דכדי לקיי המצוה אשתרי ג‬
‫איסור שני‪ ,‬וההיתר חל מדי דחויה ולא מדי הותרה‪,‬‬

‫‪ (253‬עיי בתשובות מהרשד" )או"ח סי' ח'( האוסר‬
‫עפ"י הרמב" לנדות נדוי בשבת משו שאי מענישי בשבת‪,‬‬
‫ואע"פ שהמנדה אינו עושה מלאכה‪ .‬בר בשו"ע )או"ח ש"ו‪:‬‬
‫י"ב( פסק שמותר לנדות בשבת לצור! שבת‪ .‬וע"ע ברשימות‬
‫שיעורי לשבועות נדרי ח"א )ד קמ"ב(‪ .‬ויתכ לתר" את‬
‫הסוגיא אליבא דהרמב" דהנה יעויי בתוס' )ד ו‪ (:‬ד"ה‬
‫טעמא שהקשו על הגמרא דאדרבא ניל מהכא דאי עשה דוחה‬
‫ל"ת שיש בו כרת‪ .‬ונראה שהרמב" מפרש דהסוגיא ס"ל דאינו‬
‫אסור דוקא משו שעוברי על איסור ל"ת שיש בו כרת אלא‬
‫משו שכל עונשי אסורי בשבת‪ .‬ובכ! מתורצת קושית התוס'‪,‬‬

‫דאליבא דהרמב" כל עונשי אסורי בשבת ג אליבא דהה"א‬
‫והסוגיא דנה רק בעונש דהבערה שמוזכרת בפירוש בקרא‬
‫ושאסורה‪ ,‬דאי! יתכ לעשות הבערה בשבת א אי עשה דוחה‬
‫ל"ת שיש בו כרת‪ .‬ומ"מ אי לדייק מהפסוק ההיפ! שאי עשה‬
‫דוחה ל"ת שיש בו כרת משו שעיקר האיסור של הפסוק אינו‬
‫משו איסור הכרת שבהבערה אלא משו האיסור להעניש‬
‫בשבת שאוסר א עונשי בלי מלאכה כולל עונש שריפה‪,‬‬
‫ודו"ק‪.‬‬
‫‪ (254‬בשיעורי )ד ב‪ (.‬ד"ה הקדמה‪ :‬מצות יבו באשת‬
‫אחיו‪ :‬הותרה או דחויה‪.‬‬

‫‪dnw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫והדוחה הוי מצות היבו בשעת היבו‪ .‬דאילו היתה‬
‫הזיקה המתיר וחל מדי הותרה דהיינו שכשיש זיקה‬
‫איסור אשת אח אינו חל כלל אינו מסתבר שיותר ג‬
‫איסור שני‪.‬‬
‫א עיי בגמרא זבחי )ד לב‪ :(:‬אמר רב יוס‬
‫קסבר עולא רוב זבי ונעשו טמאי מתי הואיל‬
‫והותרו לטומאת הותרה לזיבת‪ ,‬א"ל אביי מי דמי‬
‫טומאה אשתראי זיבה לא אשתראי א"ל אי א"ל אביי‬
‫דלמא הכי קאמר מר רוב טמאי מתי ונעשו זבי‬
‫הואיל והותרו לטומאת הותרו לזיבת‪ ,‬א"ל אי‪ ,‬א"ל‬
‫ואכתי לא דמי מצורע היתירא הוא הואיל ואישתרי‬
‫אישתרי‪ ,‬טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא‬
‫אידחאי‪ ,‬א"ל רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע‬
‫היתירא הוא להא אישתראי ולהא לא אישתראי‪,‬‬
‫טומאה דחויה הוא מה לי חד דחויה מה לי שתי‬
‫דחויות עכ"ל‪ ,‬ויוצא דלאביי אמרינ הואיל ואישתרי‬
‫אישתרי רק כשההיתר חל מדי הותרה ולא כשההיתר‬
‫חל מדי דחויה‪ ,‬ואילו לרבא כשההיתר חל מדי‬
‫דחויה נמי אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי‪ .‬והנה‬
‫בסוגיי אמרינ שחל די הואיל ואישתרי אישתרי‬
‫בהיתר אשת אח ליבו‪ ,‬ומוכח אליבא דאביי שהיתר‬
‫היבו באשת אחיו חל מדי הותרה ולא מדי דחויה‪.‬‬
‫בר יתכ דסוגיי אזלא כרבא דס"ל שג א ההיתר‬
‫חל מדי דחויה אמרינ הואיל ואישתרי אישתרי ‪,(255‬‬
‫ויבו דחויה ולא הותרה‪.‬‬
‫ולכאורה סברת אביי צ"ע‪ ,‬שהרי הבאנו‬
‫בהקדמה למסכתי בש רש"י )ברכות ד כ‪ .‬ד"ה שב‬
‫ואל תעשה שאני( דגדר הותרה הוא שעצ פרשת‬
‫האיסור שבתורה אינה כוללת ואוסרת את האופ של‬
‫ההיתר‪ ,‬וא"כ היא! שיי! לומר הואיל ואישתרי‬
‫אישתרי‪ ,‬הרי בהותרה ליכא חלות מתיר אלא‬

‫‪ (255‬עיי בתוס' )ד ח‪ (.‬ד"ה רבא ובגליו הש"ס על‬
‫התוס' ש וא בטורי אב למגילה )ד ג‪ (:‬ד"ה ולאחותו‪ ,‬וע"ע‬

‫שיעורי‬

‫שלכתחילה לא נכתב האיסור בתורה באופ דהותרה‪,‬‬
‫וא"כ מנ"ל להתיר א איסור שני שאכ מוזהרי עליו‪.‬‬
‫וצ"ל שדי הותרה אליבא דאביי חל מדי מתיר‬
‫שהמצוה מתירה א את האיסור השני ע האיסור‬
‫הראשו‪ ,‬והמתיר הוי קיו המצוה‪ .‬ובכ א ביבו‬
‫סד"א לומר הואיל ואישתרי אישתרי‪ ,‬משו דהמתיר‬
‫הוי מצות יבו‪ ,‬שמתיר א את האיסור השני ע‬
‫האיסור דאשת אחיו כדי לקיי מצות יבו ‪.(256‬‬
‫ד ז ע"ב‪ .‰‡¯Â ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬בדי קדושת שלש‬
‫מחנות שבירושלי ושבמדבר כתב הרמב" )פ"ז‬
‫מהל' בית הבחירה הלי"א( וז"ל שלש מחנות היו‬
‫במדבר‪ ,‬מחנה ישראל והוא ארבע מחנות‪ ,‬ומחנה לויה‬
‫שנא' בה וסביב למשכ יחנו‪ ,‬ומחנה שכינה והוא‬
‫מפתח חצר אהל מועד ולפני‪ .‬וכנגד לדורות מפתח‬
‫ירושלי עד הר הבית כמחנה ישראל‪ ,‬ומפתח הר‬
‫הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה‪,‬‬
‫ומפתח העזרה ולפני מחנה שכינה וכו' עכ"ל‪ .‬ויש‬
‫לדקדק בלשונו במה דהרמב" השתמש בכ" הדמיו‬
‫וכתב "כמחנה ישראל ו"כמחנה לויה" בתיאורו את‬
‫שתי המחנות האלו שבמקדש‪ ,‬ואילו את "מחנה‬
‫שכינה" שבמקדש כתב בלי כ" הדמיו‪ ,‬ושינוי זה‬
‫צ"ב‪.‬‬
‫ונראה דשאני המחנות שבמדבר מהמחנות‬
‫שבדורות‪ ,‬כי לא מצינו שהיו מחיצות במחנות‬
‫שבמדבר‪ ,‬ואעפ"כ חלו די מחנות ע"י עצ חניית‬
‫שבטי ישראל והלויי לדגליה‪ .‬א! שאני מחנות‬
‫ישראל ולויה לדורות דחסרה בה חניית שבטי ישראל‬
‫ולויי לדגליה בתו! מחנות כבמדבר‪ ,‬אלא שמהוי‬
‫מחנות ישראל ולויה משו שנתקדשו בקדושות מחנות‬
‫ע"י קידוש מחיצות‪ .‬ומפני כ במחנות לויה וישראל‬
‫שבירושלי השתמש הרמב" בכ" הדמיו‪ .‬משא"כ‬

‫בחידושי הגרע"א זצ"ל לסוגיי‪.‬‬
‫‪ (256‬עיי בקוב" הערות )א‪:‬ח‪ ,‬ג‪:‬ד(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫בנוגע למחנה השכינה שבמקדש‪ ,‬משו דא מחנה‬
‫השכינה שבמדבר נתקדש ע"י המחיצות של חצר‬
‫המשכ כמו שנתקדש מחנה השכינה לדורות ע"י‬
‫מחיצות העזרה‪ ,‬ולפיכ! כתב הרמב" "מחנה שכינה"‬
‫סת בלי להשתמש בכ" הדמיו‪ ,‬משו דאותו דבר‬
‫קידש את שניה‪ ,‬דהיינו מחיצות‪.‬‬
‫בא"ד‪Ò
ÎÈ ‡Ï˘ ‡Ï‡ ¯ʂ ‡Ï˘ ˙"¯ ı¯È˙ .‬‬
‫‡·‪ÔÂÈÎ ‡ˆÈ˘ ÂÈÏÚ Â¯Ê‚ ‡Ï Ì˘ ¯·Î ‡Â‰ ̇ Ï‬‬
‫„‪ .Ï"ÎÚ Ì˘ Ò
ÎÈÏ È¯˘ ‡˙Èȯ‡„Ó‬בנוגע לאיסור‬
‫טמא מת במחנה לויה מדרבנ הר"ת הבחי בי ביאה‬
‫שאסורה לבי שהייה שמותרת‪ .‬ונראה דס"ל שלא גזרו‬
‫החכמי שהר הבית יקדש בקדושת מחנה שכינה‪,‬‬
‫דאילו גזרו כ לא היתה שהייה מותרת‪ .‬אלא גזרו‬
‫איסור חדש על טמא מת ליכנס למחנה לויה בתורת‬
‫איסור מחנה לויה‪ ,‬וס"ל לר"ת לחלק שעל ביאה גזרו‬
‫ולא על שהייה‪.‬‬
‫ומהר"ת משמע דבאיסור טומאה דאורייתא חל‬
‫איסור שהייה מ התורה בכל המחנות‪ ,‬וכגו בשהיית‬
‫זב במחנה לויה‪ .‬בר יל"ע בזה דיעויי במס' שבועות‬
‫)ד טז‪ :‬בתוס' ד"ה תנהו( במחלוקת שבי רש"י ותוס'‬
‫באיסור שהיית טמא בעזרה‪ ,‬דלרש"י שהיית טמא‬
‫בעזרה נאסרה רק בעשה "כי את מקדש ה' טמא"‬
‫)במדבר י"ט( ולא בלאו‪ ,‬וכדאיתא בפרש"י )ש בד"ה‬
‫טומאה בעזרה מנל( וז"ל מי שנטמא בעזרה מנל‬
‫דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניה‬
‫)במדבר‪ :‬ה'( שכבר טמא עכ"ל‪ .‬ומאיד! תוס' ש‬

‫‪ (257‬ויעויי בפסחי )ד סז‪ (.‬במחלוקת שבי ר"י ובי‬
‫ר"ש ומשמע דלכ"ע מחנה לויה בכלל הלאו‪.‬‬
‫‪ (258‬דלר"ש )ש( מבואר דמצות "וישלחו" חלה על כל‬
‫ג' מחנות‪ .‬א! לכאורה אליבא דר"י אי זה מוכרח‪ .‬ועיי‬
‫ברמב" )פ"ג מהל' ביאת מקדש הל' א‪$‬ד( ובמה שהביא‬
‫מהספרי )עיי בכ"מ(‪ .‬ו)בהל"א( כ' הרמב" שפשטות הפסוק‬

‫שיעורי‬

‫קמו‬

‫סוברי ששהיית טמא בעזרה אסורה א מפני הלאו‬
‫של "ולא יטמאו את מחניה" כמו ביאה‪.‬‬
‫ובכ אליבא דהתוס' הסוברי ששהיית טמא‬
‫בעזרה נאסרת בלאו "ולא יטמאו" פשיטא דאיסור‬
‫שהייה דאורייתא חל על זב בהר הבית‪ ,‬וכמו שמפורש‬
‫בקרא "ולא יטמאו את מחניה" )במדבר ה'( הכולל‬
‫א מחנה לויה ע מחנה שכינה ‪ .(257‬מאיד! אליבא‬
‫דרש"י הסובר שאי הלאו חל בטמא ששהה בעזרה‬
‫וששהייה נאסרת רק באיסור עשה בלבד‪ ,‬אפשר לומר‬
‫דהעשה "כי את מקדש ה' טמא" האוסר שהייה חל רק‬
‫בעזרה הנקרא מקדש ה' א! לא בהר הבית‪ ,‬ולכ‬
‫טמאי האסורי בביאה להר הבית מדאורייתא כמו‬
‫זב מותרי ש מ התורה בשהייה‪ .‬א! נראה שאי זה‬
‫נכו שהרי בנוס להעשה של "כי את מקדש ה' טמא"‬
‫יש נמי העשה ד"וישלחו מ המחנה כל צרוע וכל זב‬
‫וכל טמא לנפש" )במדבר ה'(‪ ,‬ועשה זה אוסר שהייה‬
‫מדאורייתא בכל המחנות כולל מחנה לויה ‪.(258‬‬
‫בא"ד‪˘ÓÈ˘˘ ԉΠ'ÂÎ Ô
ȯӇ„ ‡‰Ó ˜„˜„ .‬‬
‫·‪‰¯ÊÚÏ ıÂÁ Â˙‡ ÔȇȈÂÓ ÌÈ
‰Î‰ ÂÈÁ‡ ‰‡ÓÂË‬‬
‫‪ıÂÁÓ ‡Ï‡ ÔȇȈÂÓ Ôȇ„ ÚÓ˘Ó ÔȯÊÈ‚· ÂÁÂÓ ÔÈÚˆÙÓÂ‬‬
‫‪ÌÈ˘
˙¯ÊÚ· Â˙‡ ÔÈ˙ÈÓÓ ‰
È΢ ‰
ÁÓ ‡Â‰˘ ‰¯ÊÚÏ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ Ì˘ ‰È‰ ¯·Î˘ ÔÂÈÎ‬וצ"ע דבמס' שבועות )ד‬
‫יז‪ (.‬בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו‪ ,‬באונס גמירי‬
‫שהייה‪ ,‬במזיד לא גמירי שהייה‪ ,‬או"ד בפני גמירי‬
‫שהייה ל"ש באונס ול"ש במזיד‪ ,‬תיקו עכ"ל‪ .‬ולכאורה‬
‫ביאור הספק דרב אשי הוא הא כשטימא את עצמו‬

‫ד"וישלחו" קאי רק על טמא במחנה שכינה בלבד‪ .‬בר הלימוד‬
‫שהביא ממצורע )בהל"ב( אוסר שהייה ג במחנה לויה‬
‫מדאורייתא‪ .‬ויל"ע אליבא דהרמב" א מדאורייתא שהייה‬
‫במחנה לויה אסורה מחמת העשה ד"וישלחו" או דנאסרת‬
‫באיסור הנלמד מפרשת מצורע‪ ,‬ובסה"מ )מצוה ל"א( משמע‬
‫דס"ל דהעשה קאי רק על מחנה שכינה וע"ע בפסחי )ד סח‪.(.‬‬
‫ויעויי במנחת חינו! מצוות שס"ג ותקס"ה‪.‬‬

‫‪fnw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫במזיד הרי זה כביאה ולכ חייב א בלי שיעור שהייה‪,‬‬
‫או"ד דמכיו דנטמא מבפני אי כא ביאה אלא‬
‫שהייה בלבד‪ ,‬וצרי! לשהות שיעור שהייה כדי‬
‫שיתחייב‪ .‬וקשה שא ננקוט כפי צד האיבעיא‬
‫שבמטמא את עצמו בפני הו"ל ביאה‪ ,‬אמאי מותר‬
‫לה לפצע את מוחו ולהורגו הרי יש כא ביאה של‬
‫טמא מת ואסורה‪ .‬וצ"ל שר"ת מפרש את הספק של‬
‫רב אשי באופ אחר דהיינו דלכ"ע חלות הטומאה‬
‫בפני מהוה שהייה ולא ביאה‪ ,‬אלא שהספק דרב אשי‬
‫הוא הא השיעור של שהייה כדי השתחויה חל ג‬
‫באופ זה או"ד שלא חל כא השיעור דשהייה וחייב‬
‫מיד והוא ספק בהלכות שיעורי דשהייה‪ ,‬עכ"פ עצ‬
‫חלות ש האיסור אינו איסור ביאה אלא איסור‬
‫שהייה‪ .‬ולכ פציעת מוחו מותרת בהר הבית שאי זו‬
‫ביאה אלא שהייה ומותרת בטמא מת בהר הבית‪.‬‬
‫ד ז ע"ב‪Ô
ȯӇ„Î Ï"Ê .Ò
Î
‰Ê ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫·‪¢„˜˙
ÌÈ¯Ú˘‰ Ï΢ (:‰"Ù Û„ ÌÈÁÒÙ) ÔÈψ „ˆÈÎ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ¯Â
˜
È¯Ú˘Ó ıÂÁ‬ויעויי במס' שבת )ד‬
‫צט‪ (:‬דבעי ר' יוחנ בדי מחיצת רה"י וזרק מרה"ר‬
‫ונח על גביו אי חייב או לא‪ ,‬והגמרא מסיקא בש‬
‫עולא ורב דחייב מק"ו לאחרי עושה מחיצה לעצמו‬
‫לא כ"ש‪ .‬ועלינו להבי מ"ש שערי ביהמ"ק חו" משער‬
‫נקנור דפשיטא דנתקדשו מפני דהויי מחיצות העזרה‬
‫ואילו במחיצות רה"י יש ספק בגמרא‪ ,‬ואינ רה"י אלא‬
‫מדי ק"ו‪.‬‬
‫ונראה לפי מה שביארנו כמה פעמי בשיעורי‬
‫למס' סוכה ‪ (259‬שיש חילוק בי די מחיצות סוכה‬
‫לבי די מחיצות שבת‪ .‬ההלכה דמחיצת סוכה דורשת‬
‫חפצא אחד של מחיצה‪ ,‬ואילו בשבת ההלכה דורשת‬
‫רק שהמקו מבפני יהיה מוק מחיצות ובכ! הופ!‬
‫להיות רה"י‪ ,‬א! אי צור! לחפצא של מחיצה אחת‪.‬‬

‫‪ (259‬עיי"ש ברשימות שיעורי )ד ב‪ (.‬ד"ה סוכה כו'‬
‫ושאינה גבוהה עשרה טפחי כו' פסולה ו)בד ד‪ (.‬ד"ה תוס'‬
‫ד"ה פחות‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫ולפיכ! סוברי תוס' )סוכה ד ד‪ :‬ד"ה פחות(‬
‫שבסוכה צריכי שהשיעור של י' טפחי של המחיצה‬
‫בגובה יהיה במקו אחד במחיצה עצמה בתו! שיעור‬
‫לבוד‪ ,‬ואילו בשבת ג הרבה מחיצות קטנות פחות‬
‫פחות מי' טפחי הרחוקות זו מזו יותר משיעור לבוד‬
‫מצטרפות לשיעור עשרה‪ .‬והביאור שבסוכה השיעור‬
‫של י' טפחי הוא בעצ החפצא של המחיצה‪ ,‬ולפיכ!‬
‫צ"ל שיעור עשרה במקו אחד בגופה של המחיצה‪.‬‬
‫ומחיצות קטנות הרחוקות זו מזו אינ מצטרפות‬
‫לשיעור של עשרה‪ ,‬משו דרק כשה סמוכות תו!‬
‫שיעור לבוד מתקיי חפצא של מחיצה אחת‪ .‬משא"כ‬
‫בדי מחיצות רה"י בשבת שאי צור! בחפצא של‬
‫מחיצה אחת‪ ,‬משו דג בהרבה מחיצות קטנות שה‬
‫רחוקות זו מזו המקו בפני הוי מוק מחיצות‬
‫ומשו"ה נעשה רה"י‪ .‬ולפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל ‪(260‬‬
‫את פסק הרמב" דלחי של אשרה כשר למחיצת שבת‬
‫ולא קורה של אשרה‪ ,‬משו דלרמב" שיעור גובה‬
‫הלחי של י' טפחי איננו שיעור בגו הלחי אלא‬
‫בהיק מקו רה"י‪ ,‬ואילו שיעור הטפח שבקורה חל‬
‫בעצ החפצא של הקורה‪ .‬והוסי הגר"ח זצ"ל שכל‬
‫זה סובר הרמב" בנוגע למחיצות שבת בלבד דאי‬
‫בשבת צור! לחפצא של מחיצה אחת בשיעור עשרה‬
‫ולפיכ! אפילו מחיצה של אשרה כשרה דלא איכפת‬
‫ל בדי כיתותי מיכתת שיעורה בעצ המחיצה‪.‬‬
‫משא"כ בסוכה דיש צור! לחפצא של מחיצה אחת‬
‫שיש בה שיעור של עשרה טפחי‪ ,‬ומשו"ה מחיצה‬
‫של אשרה פסולה לסוכה דכתותי מיכתת שיעורה‪.‬‬
‫ובדומה לדברי הגר"ח זצ"ל י"ל דה"ה דשאני‬
‫די מחיצות ביהמ"ק מדי המחיצות דרה"י בשבת‪ .‬כי‬
‫עיקר חלות די המחיצות בשבת הוא להקי את‬
‫המקו מבפני שתהיה רה"י‪ ,‬בלי די חפצא של‬
‫מחיצה‪ .‬ומשו"ה הסוגיא במס' שבת דנה בדי מקו‬

‫‪ (260‬עיי בחדושי רבינו חיי הלוי על הרמב" )פי"ז‬
‫מהל' שבת הלי"ב(‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫המחיצה עצמה )בזרק על גבה(‪ ,‬הא ג מקו‬
‫המחיצה עצמה נחשב כמוק מחיצות והוי רה"י או"ד‬
‫שאיננו מוק כמו המקו מבפני ואיננו רה"י‪.‬‬
‫ולמסקנא אמרינ שהזורק ע"ג המחיצה בשבת חייב‬
‫מק"ו‪ .‬מאיד! עיקר די המחיצות שבמקדש הוא לקדש‬
‫את המקדש‪ ,‬וכדאיתא במס' שבועת )ד טז‪ :(.‬א"ר‬
‫אליעזר שמעתי כשהיו בוני בהיכל עשו קלעי להיכל‬
‫וקלעי לעזרות‪ .‬וכתב ע"ז רש"י )בד"ה אלא שבהיכל(‬
‫וז"ל דהנ! קלעי לר"א כדי להכשיר העזרות להקריב‬
‫קרב דא אי בית אי קרב עכ"ל‪ .‬וכמו"כ איתא‬
‫ברמב" )פ"א מהל' בית הבחירה הל"ז( וז"ל ואלו ה‬
‫הדברי שה עיקר בבני הבית‪ .‬עושי בו קדש וקדש‬
‫הקדשי ויהיה לפני הקדש מקו אחד והוא הנקרא‬
‫אול ושלשת נקראי היכל‪ .‬ועושי מחיצה אחרת‬
‫סביב להיכל רחוקה ממנו כעי קלעי החצר שהיה‬
‫במדבר‪ ,‬וכל המוק במחיצה זו שהוא כעי חצר אהל‬
‫מועד הוא הנקרא עזרה‪ .‬והכל נקרא מקדש עכ"ל‪.‬‬
‫ומסתבר דיסוד הדי דמחיצות ביהמ"ק הוא שתהיה‬
‫צורת מחיצה וחפצא של מחיצה‪ ,‬כי עצ המחיצה הוי‬
‫חלק מצורת ביהמ"ק‪ ,‬ולכ המחיצה עצמה נתקדשה‬
‫כמו המקו מבפני‪ ,‬ואמרינ שכל השערי שבמקדש‬
‫נתקדשו )חו" משער נקנור(‪ ,‬ואי זה שיי! לדי‬
‫המחיצות בשבת ‪.(261‬‬

‫שיעורי‬

‫קמח‬

‫מפני דלא הוי באויר העזרה‪ ,‬והר"ת חולק עליו וסובר‬
‫שאילו היה קדוש בקדושת עזרה היה שפיר "לפני ה'"‪.‬‬
‫וביאור שיטת ריב" שכדי שהמקו יחשב "לפני ה'"‬
‫בעינ שהמקו יהיה מוק ע"י מחיצות העזרה‪ ,‬ואילו‬
‫עצ המקו של שער נקנור איננו מוק‪ ,‬ולכ איננו‬
‫"לפני ה'"‪ ,‬ואפילו א יתקדש בקדושת עזרה‪ .‬ור"ת‬
‫חולק עליו וסובר שחלות הדי של "לפני ה'" תלוי‬
‫בקדושת מקו העזרה בלבד‪ ,‬ואע"פ שאיננו מקו‬
‫מוק מחיצות העזרה‪ ,‬ומפני כ אילו היה שער נקנור‬
‫קדוש בקדושת עזרה היה חל בו ג די "לפני ה'"‪.‬‬

‫ויעויי בגמרא במס' שבועות )ד טז‪ (.‬שא‬
‫אליבא דר"א הסובר קידשה לשעתה וקידשה לעתיד‬
‫לבא‪ ,‬הא שעשו עולי בבל קלעי להיכל ולעזרות‬
‫בשביל הקרבת ואכילת הקרבנות‪ ,‬הוא "לצניעותא‬
‫בעלמא"‪ ,‬ודברי הגמרא מחוסרי ביאור‪ .‬ונראה לפי‬
‫הריב" שהביאור הוא שעשו קלעי כדי שמקו‬
‫העזרה יהיה ג מוק מחיצות‪ ,‬דס"ל לר"א שאע"פ‬
‫שקדושת ביהמ"ק לא בטלה עולמית מ"מ כדי להקריב‬
‫קרבנות ולאוכל "לפני ה'" צריכי שמקו העזרה‬
‫יהיה מוק מחיצות ‪.(262‬‬

‫ונראה שהק"ו מחדש די חדש בשבת שע"ג‬
‫המחיצה מחייב‪ ,‬ואפ"ה אי היק המחיצה חל אלא‬
‫על המקו בפני המחיצה ולא על המחיצה עצמה‪.‬‬
‫ובדר! זו מבוארת שיטת הריב" להל בתוס' שכתב‬
‫שאפילו א יקדשו את שער נקנור‪ ,‬ויעמוד המצורע‬
‫בעזרת נשי ויכניס ידיו לשער נקנור אי זה "לפני ה'"‬

‫ד ז ע"ב‪ .Ô
ÁÂÈ '¯ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬ישנ כמה‬
‫נפק"מ אי טבול יו דזב כזב דמי ומחוסר כפורי דזב‬
‫כזב דמי או לא‪ ,‬וביניה איסור הביאה להר הבית‬
‫ואיסור אכילת פסח הבא בטומאה‪ .‬ובפשטות נראה‬
‫שהשאלה היא א חלות טומאת מהוה טומאה‬
‫פרטית של זיבה ולכ אסורי בהר הבית ואינ‬

‫‪ (261‬עיי במל"מ )פ"ז מהל' בית הבחירה הלי"ג( הדי‬
‫א שערי הר הבית נתקדשו‪ ,‬ומביא בזה פלוגתא בירושלמי‬
‫)פ"ז פסחי הי"ב( הא נתקדשו או לא‪ ,‬ומשמע דההלכה היא‬
‫דלא נתקדשו‪ .‬ובנוגע לעובי חומות ביהמ"ק עיי במנ"ח )מצוה‬
‫שס"ב( שתולה די קדושת בשני התירוצי שבתוס'‪ .‬ואליבא‬

‫דהשיעורי לכאורה יוצא שעובי חומות ביהמ"ק אכ נתקדשו‬
‫מדי מחיצות ביהמ"ק וה"ה לשערי וחומות הר הבית‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ (262‬דבלי "צניעותא" א"א לאד להקריב קרב "לפני‬
‫ה'" כלומר שמקו הקרבה צ"ל מוק מחיצות‪ ,‬והיינו‬
‫הצניעותא‪.‬‬

‫‪hnw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫שיעורי‬

‫אוכלי מקרב פסח או"ד דטמאי בטומאה כללית‬
‫מחודשת דטבול יו ומחוסר כיפורי ומותרי בהר‬
‫הבית ובפסח‪.‬‬
‫והנה כתבו התוס' לפנינו וז"ל אלא דוקא לעני‬
‫פסח הבא בטומאה דלא יאכלו ממנו זבי וזבות ונדות‬
‫ויולדות קאמר דכזב דמי כו' אבל לעני ביאת מקדש‬
‫לאו כזב דמי כו' והא דמשמע בההיא סוגיא דג' מיני‬
‫דאפילו נאמר טבול יו דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס‬
‫למחנה לויה כו' אר"י דהת בזב בעל ג' ראיות דאיכא‬
‫תרתי שהוא טבול יו ומחוסר כפורי עכ"ל‪ .‬התוס'‬
‫חידשו שני דברי‪ :‬א( די"ל טבול יו דזב כזב דמי‬
‫לעני פסח‪ ,‬ולא לעני ביאת מקדש; ב( דבזב בעל ג'‬
‫ראיות שהוא ג טבול יו וג מחוסר כיפורי אמרינ‬
‫טבול יו דזב כזב דמי ג לעני ביאת מקדש משו‬
‫דאיכא בו תרתי‪ ,‬דהוי טבול יו ומחוסר כפורי‪ .‬ושני‬
‫החידושי האלו זקוקי לביאור‪.‬‬
‫ובביאור הדי הראשו שבתוס' שטבול יו דזב‬
‫בעל ב' ראיות אסור בפסח ומותר במקדש לכאורה‬
‫נראה שההבדל הוא שטבול יו נחשב לטהור בכל‬
‫התורה כולה חו" מתרומה וטומאת מקדש וקדשיו‪.‬‬
‫ולכ בנוגע לאכילת פסח דהוי קדשי יש לטבול יו‬
‫חלות ש טומאת זב ואסור‪ .‬משא"כ בנוגע לאיסור‬
‫ביאת זב להר הבית יתכ דטבול יו מותר‪ .‬דהנה יש‬
‫לחקור באיסור ביאת הטמאי לשלש המחנות הא‬
‫חלי כאיסור ביאה למקדש או כאיסור ביאה למחנות‪.‬‬
‫ונ"מ לטבול יו‪ ,‬שא האיסור חל כאיסור ביאת‬
‫מקדש ג טבול יו אסור‪ ,‬משו דבנוגע למקדש‬
‫וקדשיו הריהו טמא‪ .‬משא"כ א האיסור חל כאיסור‬
‫ביאת מחנות ולא כאיסור ביאת מקדש יתכ שטבול‬

‫יו מותר להכנס דבנוגע לדיני אחרי חו" מדיני‬
‫מקדש קדשיו ותרומה טבול יו טהור ‪ .(263‬והנה‬
‫מצורע אסור לבא למחנה ישראל‪ ,‬ונכלל באיסור זה‬
‫שאסור למצורע להכנס ג לערי המוקפות חומה‬
‫וכדאיתא בפרק קמא דמס' כלי )משנה ז'( וז"ל‬
‫עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחי‬
‫מתוכ את המצורעי עכ"ל‪ .‬וכתב ש הר"ש וז"ל‬
‫ומצורע משתלח חו" לשלש מחנות כדדרשינ מקראי‬
‫בפ' אלו דברי )ד סז‪ ,(.‬ובתחילת ספרי פ' נשא איתא‬
‫קידש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת‬
‫מחנה ישראל כו' עכ"ל‪ .‬ופשיטא דעיירות המוקפות‬
‫חומה אינ בכלל בית המקדש ונתקדשו רק בקדושת‬
‫מחנה ישראל בלי חלות קדושת בית המקדש ‪.(264‬‬
‫ומכא משמע שאיסור המצורע לבא לתו! מחנה‬
‫ישראל אינו חלות איסור ביאת מקדש אלא איסור‬
‫ביאת מחנות‪ .‬אמנ יעויי ברמב" )פ"ג מהל' ביאת‬
‫המקדש הל"ח( שכתב וז"ל הטמא המשולח מהר‬
‫הבית א נכנס עובר בלא תעשה ולוקה שנ' ויצא אל‬
‫מחו" למחנה זה מחנה שכינה‪ .‬ולא יבא אל תו!‬
‫המחנה זה מחנה לויה‪ .‬וכ מצורע שנכנס לירושלי‬
‫לוקה‪ .‬אבל א נכנס לשאר הערי המוקפות חומה‬
‫אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה‬
‫עכ"ל‪ .‬הרי הרמב" חילק בי איסור המצורע‬
‫בירושלי שעליו לוקה לבי איסור המצורע במוקפות‬
‫חומה שעובר המצורע בעשה א! אינו לוקה‪ .‬ומשמע‬
‫שהרמב" סובר שאי למוקפות חומה די מחנה‬
‫ישראל‪ ,‬ולפיכ! לא נאסרו בלאו של טומאת מחנות‪,‬‬
‫אלא שחל איסור עשה מיוחד על המצורע שישב מחו"‬
‫למוקפות חומה מקרא ד"בדד ישב"‪ ,‬והוי איסור‬

‫‪ (263‬טבול יו מותר לאכול במע"ש )עיי בנגעי פי"ד‬
‫משנה ג' וביבמות ד עד‪.(:‬‬

‫המקדש ובירושלי דהוי חלק מהמקדש‪ .‬בר בפשטות המשנה‬
‫ש בכלי )פ"ק משנה ח'( מפורש וז"ל לפני מ החומה‬
‫מקודש מה שאוכלי ש קדשי קלי ומעשר שני עכ"ל‬
‫ומשמע שמע"ש אינו נאכל במוקפות חומה דזקוק להבאת מקו‬
‫לירושלי ונאכל דוקא ש במקו המקדש וכפשטות הפסוקי‬
‫שבתורה‪.‬‬

‫‪ (264‬ואליבא דפירש הר"ש לכאורה יל"ע מהו דינ של‬
‫עיירות מוקפות חומה לעני אכילת מעשר שני‪ ,‬כי א באכילת‬
‫מע"ש יל"ע הא נאכל במחנה ישראל או"ד שנאכל רק במקו‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫מצורע בפני עצמו ואינו חל מדי איסור טמא לבוא‬
‫לתו! מחנה ישראל או למקדש‪ .‬ולפי הרמב" אי‬
‫ראייה ממצורע לאיסור ביאה דזב במחנה לויה‪.‬‬
‫אמנ נראה שא הרמב" דס"ל שטמא לוקה‬
‫בכל המחנות חילק בי איסור הטמא לבא לתו! מחנה‬
‫שכינה לבי איסור הטמא לבא אל שאר המחנות‪,‬‬
‫שהרי הרמב" פסק )בפ"ב מהל' ביאת המקדש‬
‫הל"ט‪$‬י"ב( שחל חיוב כרת רק בביאת טמא לעזרת‬
‫ישראל דמחנה שכינה היא ולא בביאת טמא להר‬
‫הבית‪ .‬ויתכ דס"ל שהחיוב של כרת חל רק בחלות‬
‫איסור ביאה למקדש דהיינו בביאה למחנה שכינה ולא‬
‫בביאה להר הבית שלא נאסרת מדי איסור ביאה‬
‫למקדש אלא מדי איסור ביאה למחנה לויה‪.‬‬
‫ולפי"ז י"ל שלא חל די טבול יו דזב כזב דמי‬
‫בהר הבית משו דחלות טומאת טבול יו חלה רק‬
‫בנוגע לאיסורי מקדש וקדשיו ותרומה ולא בנוגע‬
‫לאיסורי אחרי‪ .‬ואיסור ביאת זב להר הבית חל‬
‫כאיסור ביאה לתו! מחנה לויה ולא כאיסור ביאה‬
‫למקדש‪ ,‬ומשו"ה לא חל די טבול יו דזב כזב דמי‬
‫באיסור ביאה להר הבית‪.‬‬
‫אמנ לפי"ז קשה להבי את הנ"מ שבתוס' בי‬
‫טבול יו דזב בעל ב' ראיות לבי טבול יו דזב בעל‬
‫ג' ראיות‪ ,‬שא ננקוט שאיסור הטמא להר הבית אינו‬
‫איסור ביאה למקדש אלא איסור אחר‪ ,‬בדי הוא שא‬
‫טבול יו דזב בעל ג' ראיות יהיה מותר להכנס להר‬
‫הבית‪.‬‬
‫ומשו"ה נראה ביאור אחר‪ ,‬דיעויי ברמב"‬
‫)פ"ג מהל' ביאת מקדש הל"ג‪$‬ה'( שפסק שזבי וזבות‬
‫נדות ויולדות שטומאת יוצאות מגופ אסורי‬
‫מדאורייתא לבוא להר הבית ואילו בועל נדה אינו‬
‫אסור בהר הבית מ התורה‪ ,‬אלא מדרבנ אסרו לו‬

‫‪ (265‬עי' פ"ז מהל' קרב פסח )הל"ד‪$‬ה'(‪.‬‬

‫שיעורי‬

‫קנ‬

‫להכנס מהחיל ולפני‪ .‬ואע"פ שבועל נדה טמא‬
‫בטומאת נדה דאורייתא )פ"ג מהל' מטמאי משכב‬
‫ומושב הל"א(‪ ,‬מ"מ אינו אסור בהר הבית מדאורייתא‪.‬‬
‫ומכא שאי טומאת נדה בעצמה אוסרת ביאה להר‬
‫הבית אלא חלות ש נדה שחל בגברא שהטומאה‬
‫יצאה מגופה‪ .‬משא"כ בועל נדה שהטומאה לא יצאה‬
‫מגופו‪ ,‬ומשו"ה אע"ג שטמא בטומאת נדה מ"מ לא‬
‫חל בו ש נדה בגברא‪ ,‬ולכ מותר הוא לבוא להר‬
‫הבית מדאורייתא‪.‬‬
‫ולפי"ז י"ל שזהו הביאור בתוס' שלפנינו‪ ,‬דס"ל‬
‫דנהי דטבול יו טמא בטומאת זב א! אי בו ש זב‬
‫בגברא‪ ,‬ולפיכ! טבול יו מותר בהר הבית‪ ,‬משו רק‬
‫גברא דזב אסור לו לבוא להר הבית‪ ,‬וטבול יו אחרי‬
‫טבילתו אינו גברא דזב‪ .‬ומ"מ טבול יו אסור לאכול‬
‫מקרב פסח‪ ,‬משו שאכילת פסח תלויה בטומאת זב‪,‬‬
‫והא ראייה שהרי ג בועל נדה אסור לאכול‬
‫מפסח ‪ ,(265‬וא טבול יו מפני שטמא בטומאת זב‬
‫אסור לו לאכול מקרב פסח‪ ,‬ומ"מ מותר לטבול יו‬
‫להכנס להר הבית משו דאינו גברא דזב‪.‬‬
‫ובכ יתכ א להסביר את הנ"מ בי זב בעל ג'‬
‫ראיות לבי זב בעל ב' ראיות‪ ,‬די"ל דמכיו דזב בעל‬
‫ג' ראיות אחרי טבילה הוי ג טבול יו וג מחוסר‬
‫כיפורי‪ ,‬משו"ה חל בו ש זב בגברא‪ ,‬ואסור בי בהר‬
‫הבית ובי באכילת פסח‪ .‬ואילו טבול יו דזב בעל ב'‬
‫ראיות אע"פ שטמא בטומאת זב עכ"ז חסרה לו חלות‬
‫ש זב בגברא‪ ,‬ולפיכ! מותר לו לבא להר הבית ואע"פ‬
‫שאסור לו לאכול מפסח‪.‬‬
‫ד ז ע"ב‪ .‡ÏÂÚ ¯Ó‡Â ‰"„ È"˘¯ .‬הגמ'‬
‫בזבחי )ד לב‪ (:‬דנה הא ביאה במקצת שמה ביאה‬
‫או לא שמה ביאה‪ ,‬והקשה הגר"ח זצ"ל מדוע לא‬
‫תאסר לכ"ע מדי איסור הכנסת שר" למקדש )עירובי‬
‫ד קד‪ .(:‬ותיר" שהאיסור של הכנסת שר" למקדש חל‬

‫‪`pw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ז ע"ב‬

‫רק בהכנסת דבר המטמא את המקדש כשר"‪ ,‬וכדאיתא‬
‫ברמב" )פ"ג מהל' ביאת המקדש הלט"ז( וז"ל‬
‫המכניס שר" וכיוצא בו במקדש או שהכניס אד‬
‫למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש ד' עכ"ל‪.‬‬
‫אבל אי איסור להכניס למקדש דבר טמא שאינו‬
‫מטמא‪ .‬ובהונות המצורע טמאי ה ולא‬
‫מטמאי ‪ ,(266‬ולפיכ! אי הכנסת נאסרת מדי מכניס‬
‫שר" למקדש‪ .‬ואי להקשות הרי נגיעה בבהונות‬
‫מטמא הנוגע‪ ,‬וא"כ הריה דומי לשר" שמטמאי‬
‫אחרי‪ ,‬כי אי הבהונות בפני עצמ מטמאי‪ ,‬שאי‬
‫מצורע מטמא לאברי‪ ,‬אלא שהנגיעה בבהונות הוי‬
‫נגיעה בכל גופו של המצורע ‪ ,(267‬דכל גופו של‬
‫המצורע מטמא ולא הבהונות בפני עצמ‪.‬‬
‫ובדר זו מבוארת א שיטת הרמב" )פ"ח‬
‫מהל' מטמאי משכב ומושב הל"ד( שכ' וז"ל זב‬
‫שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע‬
‫בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאי הנדה וכיוצא‬
‫בו מטמאי לאברי עכ"ל‪ ,‬והראב"ד השיג עליו‪.‬‬
‫וביאור שיטת הרמב" שנדה אינה מטמאה לאברי‬
‫משו שרק כולה מטמא ולא מקצתה‪ .‬אלא שנגיעה‬
‫במקצתה הוי כאילו נגעה בכולה‪ ,‬וכל גופה מטמא‬
‫בנגיעה במקצתה‪ .‬אמנ די זה לא חל באויר כלי חרס‬
‫שמטמא מתוכו‪ ,‬כי בכניסת האבר לתו! הכלי לא נכנס‬
‫כל הגו לתוכו ורק האבר לבדו נכנס לתוכו‪ ,‬ומשו‬
‫הכי הכלי טהור‪) ,‬ועיי בס' חידושי רבינו חיי הלוי‬
‫על הרמב" ש(‪.‬‬
‫ד ז ע"ב‪‡Ï„ Ï"Ê .‡ÏÂÚ ¯Ó‡Â ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬

‪˘„˜Ó‰ χ ‡È„‰· ·È˙΄ ÂÏÂÎ ˙‡È· ‰Á„È˘ ‡ÁÈ‬‬
‫‪‡Ï‡ ‡È„‰· ·È˙Î ‡Ï ˙ˆ˜Ó· ‰‡È· Ï·‡ ‡·˙ ‡Ï‬‬
‫‪‰Ó˘ ˙ˆ˜Ó· ‰ÚÈ‚
‰Ó Ì˙‰ ‡ÏÂÚ ‰Ï ¯Ó‚ ‡˘˜È‰Ó‬‬

‫‪ (266‬משו דאי נדה מטמאה לאברי )שבת ד פב‪(:‬‬
‫וה"ה בשאר הטמאי בטומאה שיצאה מגופ כגו מצורע‪ .‬בר‬
‫טמא מת מטמא לאברי‪ ,‬עיי באיגרות הגרי"ד הלוי )פ"ו מהל'‬
‫יסודי התורה הל"א אות ב'( במש"כ לבעל המרחשת‪.‬‬

‫שיעורי‬


‚‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ˙ˆ˜Ó· ‰‡È· Û‡ ‰ÚÈ‬התירו" הזה סובר‬
‫שביאה במקצת מהוה איסור בפני עצמו ואיסור קל‬
‫הוא ביחס לאיסור ביאת כולו‪ ,‬משו דאינו מפורש‬
‫בקרא ונלמד מדרשה‪ .‬ודומה לאיסור לאו טפל שאי‬
‫לוקי עליו משו שאינו מפורש בקרא כמו עיקר‬
‫הלאו‪.‬‬
‫בא"ד‪‰‡È· È„È ÏÚ ¯˘Ù‡„ ÔÂÈÎ Ï"È „ÂÚ .‬‬
‫·‪ͯ„ ÂÏ ‰È‰‡ ‰Â‰„ È„ÈÓ ·ÈÈÁ ÂÏÂÎ Ò
ÎÈ Ì‡ ˙ˆ˜Ó‬‬
‫˜ˆ¯‪ .Ï"ÎÚ ‰Î¯‡· ÂÏ ‡·Â ‰‬דבריה צ"ע שהרי הדי‬
‫שהיה לו לצאת בדר! קצרה חל ביציאה מ המקדש‬
‫כשנמצא ש באיסור טומאה שחייב לצאת בדר!‬
‫קצרה כדי למעט את השהייה באיסור‪ ,‬ואילו הכנסת‬
‫בהונות דמצורע לעזרה הותרה ולא דחויה )וכדאיתא‬
‫בזבחי ד לב‪ ,(:‬וא"כ למה לא יכנס כולו‪ ,‬שהרי‬
‫ביאתו הותרה ואינה אסורה כלל וא"כ בביאת כולו‬
‫אינו מוסי איסור על ביאת מקצתו ואמאי אסורה‪.‬‬
‫ונראה דאי הכי נמי דלא איכפת ל בכניסת‬
‫המצורע למקדש א נכנס כולו או רק במקצתו‬
‫בבהונותיו שהרי הכניסה הותרה‪ ,‬א! לאחר מת הד‬
‫בזמ שפקע היתר הכניסה שאז חייב לצאת מהמקדש‪,‬‬
‫עדי טפי בצאתו מהמקדש כשיצא בדר! קצרה ולא‬
‫בדר! ארוכה‪ .‬ומהאי טעמא אי לו להכניס את עצמו‬
‫לכתחילה למצב שיהיה מוכרח לצאת מ המקדש‬
‫בדר! ארוכה משו דעדי לצאת בדר! קצרה‪,‬‬
‫ומשו"ה חייב להכנס לכתחילה רק במקצתו ולא כולו‪.‬‬
‫ויתכ שהתירו" הראשו חולק ע"ז דס"ל שההיתר של‬
‫המצורע להכנס למקדש חל נמי על יציאתו מהמקדש‪,‬‬
‫ומשו"ה אי נ"מ בי הכנסת מקצתו להכנסת כולו‪,‬‬
‫שהרי א היציאה הותרה כמו הכניסה‪.‬‬

‫‪ (267‬והא ראייה שעולא )זבחי לב‪ (:‬לומד מהיקשא מה‬
‫נגיעה במקצת שמה נגיעה א ביאה במקצת שמה ביאה‪ ,‬כלומר‬
‫כמו שנגיעה במקצת שמה נגיעה בכולו ה"ה שביאה במקצת‬
‫מהווה ביאה בכולו‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ח ע"א‬

‫ד ח ע"א‪ .Ô
È˘˜Ó ‡¯ÓÂÁÏ .'Ó‚ .‬צ"ע מהו‬
‫החומרא לאוסרה ליב‪ ,‬והרי ע האיסור ליב חל נמי‬
‫קולא דמותרת לשוק‪ ,‬ומאיד! גיסא אילו היינו מתירי‬
‫אותה ליב היתה אסורה לשוק‪ ,‬וא"כ ממ"נ יש כא‬
‫ג קולא וג חומרא‪ ,‬ולמה אמרינ שהאיסור ליב‬
‫הוי חומרא יותר מהאיסור דיבמה לשוק‪.‬‬
‫וי"ל שהאיסור דאשת אחיו ליב מהוה איסור‬
‫ערוה שחייבי עליו כרת‪ ,‬ואילו האיסור דיבמה לשוק‬
‫הוי רק איסור לאו בלי כרת‪ ,‬ומשו"ה האיסור ליב‬
‫חמור מהאיסור דיבמה לשוק‪.‬‬
‫ועוד נ"ל שהגמרא אינה מתיחסת כא לחומר‬
‫האיסורי אלא לעצ חלות הזיקה ‪ $‬הא זיקה חלה‬
‫או לא‪ .‬ובכ בנוגע לספק חלות זיקה‪ ,‬החומרא הוא‬
‫לומר שהזיקה אינה חלה‪ .‬ומכיו שמחמירי בזיקה‬
‫לומר שאינה חלה‪ ,‬ממילא כתוצאה מכ! הריהי מותרת‬
‫לשוק‪ ,‬ולא איכפת ל בקולא ההוא‪ ,‬כי אינו מעיקר‬
‫הספק שדני בו בנוגע לעצ חלות הזיקה‪ ,‬והחומרא‬
‫הוא לקבע שאי זיקה חלה וממילא הריהי אסורה‬
‫ליב ומותרת לשוק‪.‬‬
‫ד ח ע"א‪·¯Ï ˙"‡Â Ï"Ê .ȯ˙ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‡‪‡Â‰ ‡¯ÂÒȇ „Á ‡‰Â ‰˙¯ˆ ˙È
ÂÏÈȇ ˙¯ËÂ٠ȇӇ ÈÒ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬צ"ע דהיא! מדמי תוס' אשת אח כשיש נפילה‬
‫וזיקה דמותרת וצרתה מותרת‪ ,‬לאיילונית כשאי זיקה‬
‫ולפיכ! איסור אשת אח מהוה איסור ערוה לאסור‬
‫צרתה‪.‬‬
‫ונראה שהתוס' בקושיית נקטו את הגמרא‬
‫כפשוטה שרק תרי איסורי פוטרי‪ ,‬דהיינו כשיש איסור‬
‫ערוה שאינו ש איסור אשת אח‪ .‬ואילו חד איסורא‪,‬‬
‫דהיינו איסור אשת אח‪ ,‬אינו אוסר צרתה בכל אופ‬
‫ואפילו במקו דליכא יבו‪ ,‬משו דש איסור אשת‬
‫אח אינו חלות ש ערוה לאסור צרתה ביבו‪.‬‬
‫בא"ד‪¯˘‡Ó Ô
ÈÙÏÈ„ ‡¯ÈÒ‡ ȉȇ
"ÓÓ„ Ï"ÈÂ .‬‬
‫˙‪˙˘‡ ÔΠ,‰¯ÂÒ‡ ÈÓ
‰˙¯ˆ ÈΉÏ ˙È
ÂÏÈÈ‡Ï Ë¯Ù „Ï‬‬

‫שיעורי‬

‫קנב‬

‫‡‪ .Ï"ÎÚ ÂÓÏÂÚ· ‰È‰ ‡Ï˘ ÂÈÁ‬תירוצ שאיסור אשת‬
‫אחיו יכול לפטור הצרה כשאי היתר יבו חל כגו‬
‫באיילונית‪ ,‬והגמרא ר"ל שכשיש היתר יבו אז אשת‬
‫אחיו אינו חלות איסור ערוה‪ ,‬ואילו במקו שאי היתר‬
‫יבו אזי אשת אחיו הוי ערוה‪ .‬וכ מוכח מדי אשת‬
‫אחיו שלא היה בעולמו דאיסור אשת אחיו בלי היתר‬
‫מהוה חלות ש ערוה לפטור את הצרה‪.‬‬
‫בא"ד‪,ÈÒ‡ ·¯„‡ ‚ÈÏÙ„ Ô‡Ó„ Ë"Ó ‡È˘˜ Ï·‡ .‬‬
‫‪ÌÂ˜Ó Ì¢· ‡È‰ Ì·ÈÈ ˙· Â‡Ï ˙È
ÂÏÈȇ„ ÔÂÈ΄ Ï"ÈÂ‬‬
‫‪‡È¯˘„ ‰ÂˆÓ ̘ӷ ‡Ï˘ ‰Â¯Ú ˙¯ˆÎ ‰˙¯ˆ ‡·È˘Á‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ‬ר"ל דאיילונית אינה נופלת כלל ליבו ולפיכ!‬
‫אינה אוסרת צרתה‪ ,‬משא"כ אשת אחיו שלא היה‬
‫בעולמו שנופלת לייבו‪ ,‬אלא שהש ערוה דאשת‬
‫אחיו אוסרת ופוטרת אותה מהיתר הנפילה ומפקיעה‬
‫את זיקת היבמי‪ ,‬ומכיו שנופלת‪ ,‬אוסרת ופוטרת את‬
‫צרתה כמותה‪.‬‬
‫ויעויי לקמ )ד ל‪ (.‬במשנה‪ :‬שלשה אחי‬
‫שני מה נשואי שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת‬
‫א' מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה‬
‫אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה‬
‫עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת‪.‬‬
‫ובפשטות מבואר במשנה שהאיסור דאשת אחיו‬
‫מהנפילה הראשונה הוי חלות ש ערוה לפוטרה‬
‫בנפילה השניה‪ .‬בר עיי ש בפיה"מ לרמב" שכ'‬
‫וז"ל הטע מפני שהיתה אחות אשתו ונפלה לפניו‬
‫ליבו ואשתו קיימת‪ ,‬וכבר נתבאר שהיא אסור עולמית‬
‫אבל צרתה ר"ל נכרית לא מצינו בה די בגמרא ולא‬
‫דבר לאחד מ הגאוני והדי אצלי בה שהיא חולצת‬
‫ולא מתייבמת לפי שאני מסופק א אסורה משו‬
‫ערוה ותהיה צרתה פטורה מ החליצה ומ הייבו או‬
‫אסורה עליו מדרבנ שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה‬
‫אחת נאסרה עליו עולמית והיא כמו שנייה וצרת‬
‫שנייה או חולצת או מתייבמת ולפיכ! תחלו" להחמיר‬
‫עכ"ל‪ .‬והנה לצד אחד בספק הרמב" היבמה שנאסרה‬
‫בנפילה הראשונה מתייבמת בשניה מדאורייתא אלא‬
‫שאסורה מדרבנ‪ .‬ולכאורה הביאור בשיטתו הוא‬

‫‪bpw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ח ע"א‬

‫שמתייבמת מפני שאי לה ש ערוה אחרת שהרי‬
‫אסורה היא רק משו איסור אשת אחיו בלבד ולא‬
‫מחמת ש ערוה אחרת‪ .‬וצ"ע דמ"ש מצרת אשת אחיו‬
‫שלא היה בעולמו שאסורה מדאורייתא‪ ,‬וכדאיתא‬
‫במשנה הראשונה למסכתי )ד ב‪ ,(:‬ומוכח שאשת‬
‫אחיו בלי היתר יבו מהוה ערוה לפטור צרתה‪ ,‬ומ"ש‬
‫באופ דשלשה אחי וכו' שמותרת מדאורייתא‪.‬‬
‫ונראה דיש לחלק דבשלשה אחי הנפילה‬
‫השניה מתרת את האיסור דאשת אחיו שלא הותר‬
‫בנפילה הראשונה‪ .‬משא"כ באשת אחיו שלא היה‬
‫בעולמו שגזיה"כ "יחדיו" מחדשת שהאיסור של אשת‬
‫אחיו שלא היה בעולמו אינו נית להתיר בנפילה‬
‫לאחיו שנולד אחרי מיתתו‪ .‬ולפיכ! במקו שאי‬
‫היתר‪ ,‬איסור אשת אחיו הוי ערוה לפטור את צרתה‬
‫כמו צרת איילונית אליבא דרב אסי‪ .‬ושאני בציור‬
‫דשלשה אחי שהנפילה השניה מתרת את האיסור של‬
‫אשת אחיו שנאסרה בה מהנפילה הראשונה‪ ,‬ולפיכ!‬
‫היא וצרתה מתייבמות מדאורייתא‪.‬‬
‫ועוד י"ל דבג' אחי היבמה נפלה בראשונה לכל‬
‫האחי אלא שנפטרה לאח אחד מדי ערות אחות‬
‫אשה‪ .‬ובכ הנפילה השניה חלה ונחשבת כהמש! של‬
‫הנפילה הראשונה להוסי היתר על הנפילה הראשונה‪.‬‬
‫משא"כ באשת אחיו שלא היה בעולמו שלא נפלה‬
‫כלל בראשונה וא"א לומר שהנפילה השניה מוסיפה‬
‫היתר ולכ אסורה לעול כערות אשת אח‪.‬‬
‫ד ח ע"א‪‡Ï ‰Ù‚ ‰Â¯Ú ¯Ó‡ ‡·¯ .'Ó‚ .‬‬
‫ˆ¯‪.˙¯Î · ˘È˘ ‰˘Ú˙ ‡Ï ‰Á„ ‰˘Ú Ôȇ„ ‡¯˜ ‡ÎÈ‬‬
‫צ"ע במה שאמר רבא שמבלי גזיה"כ ורק משו הדי‬
‫שאי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬ערוה פטורה מ‬
‫החליצה ומ היבו‪ ,‬וקשה דמ"ש ערוה מאלמנה לכ"ג‬

‫שיעורי‬

‫שחולצת ולא מתייבמת‪ ,‬והרי א ש חל הכלל שאי‬
‫עשה דוחה ל"ת ועשה וכדאיתא לקמ )ד כ‪,(.‬‬
‫ואעפ"כ חולצת ומ"ש מערוה ‪.(268‬‬
‫והנה בפטור ערוה מיבו ומחליצה כתב‬
‫הרמב" )בפ"ו מהל' יבו הל"ט( וז"ל יבמה שהיא‬
‫ערוה על יבמה כגו שהיתה אחות אשתו או אמה או‬
‫בתה הרי זו פטורה מ החליצה ומ היבו ואי לו‬
‫עליה זיקה כלל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה מי‬
‫שראויה ללקוחי וקידושי תופסי בה היא זקוקה‬
‫ליבו עכ"ל‪ .‬ויתכ לפרש את הרמב" בשני אופני‪:‬‬
‫א( דר"ל שיבמה צריכה להיות ראויה לאישות שחלה‬
‫ע היבו‪ ,‬ומפני כ! ערוה פטורה מאחר שאינה ראויה‬
‫לאישות של יבו‪ .‬ב( יתכ דר"ל שהזיקה עצמה מהוה‬
‫חלות אישות‪ ,‬ומכיו דערוה אינה בת אישות אינה‬
‫ראויה לזיקת היב ‪.(269‬‬
‫ולפי"ז מבואר נמי הנ"מ שבי ערוה לבי‬
‫אלמנה לכ"ג אליבא דרבא‪ ,‬משו דערוה אינה בת‬
‫אישות‪ ,‬ואילו אלמנה לכ"ג הויא בת אישות‪ .‬ולפיכ!‬
‫ערוה פטורה מיבו ומחליצה לגמרי‪ ,‬ואילו אלמנה‬
‫לכ"ג חולצת ולא מתייבמת‪.‬‬
‫א צ"ע‪ ,‬דל"ל לרבא לומר שערוה פטורה משו‬
‫שאי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת‪ ,‬והרי אפילו א‬
‫היה עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ ערוה צ"ל‬
‫פטורה כיו שאינה בת אישות ואינה ראויה לא לזיקה‬
‫ולא לקני היבו‪.‬‬
‫ונראה שאי ש הערוה שבגברא בעצמו מפקיע‬
‫את חלות האישות אלא איסור הכרת שחל בערוה‬
‫מפקיע את האישות‪ ,‬וכדביארנו למעלה‬
‫בשיעורי ‪.(270‬‬

‫‪ (268‬עיי בתוס' לקמ )ד כ‪ (:‬ד"ה גזירה‪.‬‬

‫נשי‪.‬‬

‫‪ (269‬עיי בשיעורי למעלה )ד ב‪ (.‬ד"ה חמש עשרה‬

‫‪ (270‬עיי בשיעורי למעלה )ד ב‪ (.‬תוס ד"ה ואחות‬
‫אשתו וג בשיעורי )ד ג‪ (:‬תוס' ד"ה לפי‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ח ע"א‬

‫ובהתא לכ! אילו היה הדי שעשה היה דוחה‬
‫ל"ת שיש בו כרת והאיסור של ערוה היה נדחה ליבו‪,‬‬
‫האישות דיבו היתה חלה‪ ,‬כי בלי האיסור אישות‬
‫חלה בערוה ‪.(271‬‬
‫ויעויי בתוס' לקמ )ד ט‪ (.‬ד"ה והרי וז"ל בכל‬
‫דוכתי פשיטא ליה להש"ס דחייבי לאוי לר"ע דאמר‬
‫אי קידושי תופסי בחייבי לאוי לאו בני חליצה‬
‫ויבו נינהו כמו חייב כריתות הכא וכו' ותימא לר"י‬
‫דאמאי לא אמרי' נמי לר"ע דליתי עשה ולידחי לא‬
‫תעשה עכ"ל‪ .‬ונראה לתר" את קושית דשאני ר"ע‬
‫מהחכמי‪ ,‬דאילו אליבא דהחכמי המפקיע של חלות‬
‫אישות בערוה הוי האיסור‪ ,‬ובהתא לכ! אילו היינו‬
‫אומרי עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת היתה ערוה בת‬
‫אישות דיבו‪ .‬מאיד! המפקיע דאישות בחייבי לאוי‬
‫אליבא דר"ע אינו האיסור אלא חלות הש ערוה‬
‫שבגברא‪ ,‬ואפילו א עשה דוחה ל"ת מ"מ הגברא‬
‫דחייבי לאוי אינה בת זיקה ואישות דיבו ומשו"ה‬
‫פטורה לגמרי מיבו ומחליצה ‪.(272‬‬
‫ד ח ע"א‪˘È„ È"¯Â‡ Ï"Ê .‡·¯ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫‪'ȯӇ ‡È‰ ˙Á‡ ‰‡ÓÂË Ì˘„ ȯ˜ ÏÚ· È·‚„ ˜ÏÁÏ‬‬

‫‪ (271‬עיי בתוס' לקמ )ד מט‪ (:‬ד"ה סוטה דפליגי רש"י‬
‫ותוס'‪ ,‬דלרש"י ערוה אינה בת אישות ואילו לתוס' ערוה‬
‫מופקעה מחלות אישות ומ"מ הריהי בת אישות‪ .‬ונ"מ א‬
‫נעשית ערוה אחרי חלות האישות‪ ,‬דלרש"י האישות פקעה א!‬
‫לא פקעה לתוס'‪ .‬ולפי"ז צ"ע בכוונת רבינו זצ"ל‪ ,‬דהניחא לתוס'‬
‫דאילו היה העשה דוחה את הל"ת היתה האישות חלה ולא‬
‫היתה פקעה‪ ,‬א! לרש"י אע"פ שהאישות היתה חלה מ"מ היתה‬
‫פקעה מיד אחרי שקיי מצות ביאה‪ ,‬ויל"ע א באופ זה קיי‬
‫את המצוה‪ ,‬וצ"ע‪ .‬ועיי עוד בתוס' לקמ )ד ח‪ (:‬ד"ה מלמד‪.‬‬
‫‪ (272‬עיי במכתבי הנמצאי בסו ספר חדושי מר רי"ז‬
‫הלוי )ד ‪ (164‬שהגרי"ז זצ"ל דחה את הסברא לחלק בי חייבי‬
‫כריתות לבי חייבי לאוי אליבא דר"ע‪ .‬ולכאורה יש סמוכי‬
‫לסברת רבינו זצ"ל ממה שהרבנ למדו שאי קידושי תופסי‬

‫שיעורי‬

‫קנד‬

‫‪ȯ˜ ÏÚ·· ‡Â‰ Â‡Ï „Á„ ȯ˙˘È‡ ȯ˙˘È‡Â Ïȇ‰‬‬
‫‪Ïȇ‰ Ô
ȯӇ ‡Ï Ô‰ ˙ÂÓ˘ È
˘„ ‡Î‰ Ï·‡ گˆÓÂ‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ È¯˙˘È‡ ȯ˙˘È‡Â‬ועלינו להבי במה פליגי רבא‬
‫ע הגמרא לעיל שלמדה די הואיל ואישתרי אישתרי‬
‫ביבו מטומאה‪.‬‬
‫ונראה שבבעל קרי מצורע אע"פ שחלי בו שני‬
‫שמות של טומאה מ"מ חלות ש האיסור הוי ש‬
‫איסור אחד של ביאת טמא למקדש‪ .‬ופליגי רבא ע‬
‫הגמרא‪ ,‬דרבא סובר שההיתר דביאת מצורע למקדש‬
‫חל בש האיסור‪ ,‬ולכ אמרינ בבעל קרי מצורע‬
‫הואיל ואישתרי אישתרי שהרי ההיתר חל באותו ש‬
‫האיסור של ביאת טמא למקדש‪ .‬בר היתר זה אינו‬
‫חל בשני שמות של איסורי ערוה שוני‪ .‬ואילו הגמרא‬
‫לעיל ס"ל דההיתר דביאת מצורע חל בחפצא של‬
‫הטומאה‪ ,‬ודי הואיל ואישתרי אישתרי קובע שההיתר‬
‫שחל בחפצא שטמא בטומאת צרעת חל נמי באותו‬
‫חפצא שטמא בטומאת בעל קרי‪ .‬ולכ השוותה הגמרא‬
‫שתי עריות לטומאה‪ ,‬שא בב' שמות דערוה חל די‬
‫הואיל ואישתרי אישתרי שהריהו חל באותו חפצא‬
‫דהיינו באותה אשה האסורה ואע"פ שנאסרה בשני‬
‫שמות שוני דאיסורי ערוה שוני‪.‬‬

‫בחייבי כריתות מאחות אשה דכתיב בה "לא תקח" )עיי‬
‫קידושי ד סז‪ ,(:‬ויוצא שמהאיסור ליקוחי למדי שאי‬
‫קידושי תופסי‪ .‬בר ר"ע למד את דינו שאי קידושי תופסי‬
‫בחייבי לאוי מהדי שיש ממזר בחייבי לאוי )עיי בתוס' לקמ‬
‫)ד מט‪ (.‬ד"ה הכל בסו דבריה וג בתוס' לקמ )ד מד‪(.‬‬
‫ד"ה עשאה זונה(‪ ,‬ובכ י"ל דלר"ע אי הפקעת הקידושי תלוי‬
‫באיסור אלא בש ערוה שחל בגברא דחייבי לאוי‪ .‬והא ראייה‬
‫דהתוס' לקמ )ד טז‪ :‬ד"ה קסבר( כ' בנוגע לביאת עכו" וז"ל‬
‫אע"ג דביאת היתר היא מדאורייתא בצנעא מ"מ כיו דלא תפסי‬
‫בה קידושי הוי ממזר עכ"ל‪ .‬חזינ בעליל שדי ממזר אינו תלוי‬
‫במעשה איסור‪ .‬וה"ה אליבא דר"ע בחייבי לאוי‪ ,‬שמאחר‬
‫שר"ע לומד אי תפיסת קידושי בחיי"ל מדי ממזר‪ ,‬משו"ה‬
‫סובר שאפילו בלי איסור אי קידושי תופסי בחייבי לאוי‪,‬‬
‫כמו די הממזר שחל בלי איסור‪ ,‬וכדמוכח מעכו"‪.‬‬

‫‪dpw‬‬

‫רשימות‬

‫ד ח ע"ב‬

‫ד ח ע"א‪.‡¯˜ ÈÚ·˙ ‡Ï ÈÓ
‰¯ˆ .'Ó‚ .‬‬
‫פרש"י )בד"ה צרה( וז"ל דאי עשה דוחה לא תעשה‬
‫שיש בה כרת דכתיב לצרור דמשמע לא אחות אשה‬
‫ולא צרתה וכתיב כרת בסו העריות עכ"ל‪ .‬פרש"י‬
‫דש ערוה בפני עצמה חל על צרת ערוה‪ ,‬ושהצרה‬
‫אינה אסורה באיסור אשת אחיו בלבד‪ ,‬אלא ג‬
‫באיסור ערוה בפני עצמה‪ .‬ומפני כ צרת ערוה פוטרת‬
‫את עצמה מיבו מפני חלות הש ערוה שיש לה‪.‬‬
‫ויוצא איפוא שא היב יבא על צרת ערוה יתחייב‬
‫שתי חטאות‪ ,‬אחת משו ערות אשת אחיו ואחת‬
‫משו ערות צרת ערוה‪ ,‬והוא חידוש ‪.(273‬‬
‫ויעויי בתוס' לקמ )ד ח‪ (:‬ד"ה כל היכא‬
‫דכתבו דאליבא דרבי דמיעט צרת ערוה מ"ולקח‬
‫ולקחה"‪ ,‬צרת ערוה אסורה באיסור עשה בלבד ואילו‬
‫אליבא דדרשת "עליה" הריהי מחייבת כרת‪ ,‬וכמו"כ‬
‫איתא בתוס' )ד ח‪ (.‬ד"ה כי איצטרי! דדרשת לצרור‬
‫אוסרת צרת ערוה באיסור כרת‪ .‬ולפי"ז יוצא אליבא‬
‫דרבי שצרת ערוה אינה ש ערוה בפני עצמה‪ .‬אלא‬
‫הערוה פוטרת צרתה‪ ,‬וצרת ערוה נאסרה ממילא‬
‫מחמת איסור אשת אח‪ .‬מאיד! אליבא דהרבנ שדרשו‬
‫"לצרור" ו"עליה"‪ ,‬צרת ערוה מהוה חלות ש ואיסור‬
‫ערוה בפני עצמה ופוטרת את עצמה ככל העריות‬
‫שבתורה‪.‬‬

‫‪ (273‬צ"ע לפי"ז למה צרת ערוה לא נמנית בתו! חייבי‬
‫הכריתות הנמני במשנה בריש מס' כריתות‪ .‬ועיי בס' פורת‬
‫יוס לבעל פרי מגדי )לעיל ד ג‪ .(:‬ויתכ שש הערוה שחל‬
‫בצרת ערוה הוא אותה ש ערוה של הערוה עצמה‪ ,‬ומשו"ה‬
‫צרת ערוה אינה נמנית בפני עצמה מאחר שהערוה נמנית וצרת‬
‫הערוה נאסרת מאותו ש איסור של הערוה עצמה‪.‬‬
‫‪ (274‬ויעויי עוד בשיעורי למעלה )ד ב‪ (.‬תוס' ד"ה עד‬
‫אות ג' סעי ב'‪ ,‬וש נקט רבינו זצ"ל שזיקת חייבי עשה זיקה‬
‫שלימה היא‪ ,‬וכדמשמע קצת מסו דברי התוס' שלפנינו‪.‬‬
‫‪ (275‬עיי במל"מ דר! מצותי! חלק ג' )ד ס"ט‪ (:‬בשער‬

‫שיעורי‬

‫ד ח ע"א‪̘ӷ ‡Ï˘ ‰¯ˆ ȯ˘ÈÓÏ „Á .'Ó‚ .‬‬
‫‪ .‰ÂˆÓ‬עיי בשיעורי למעלה )ד ג‪ (.‬רש"י ד"ה‬
‫משו הכי תנא פוטרות‪.‬‬
‫ד ח ע"ב‪̘ӷ ‡Ï˘ ‰ÈÙ‚ ‰Â¯Ú .'Ó‚ .‬‬
‫‪ .ȯ˙˘È˙ ‰ÂˆÓ‬מסתבר דר"ל שכל די ערוה שבתורה‬
‫הוי רק חלות די פטור יבו ואילו חיוב הכרת‬
‫שבעריות חל רק באיסור אשת אחיו‪.‬‬
‫תוס' „"‪‰Â¯Ú ˙¯ˆ· ‡ÎÈÏ ‡˙˘‰„ Ï"Ê .ÏÎ ‰‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂΠ˙¯Î‬עיי בשיעורי למעלה )ד ח‪ (.‬ד"ה‬
‫צרה נמי‪.‬‬
‫בא"ד‪‰· ˙ȇ ‰ˆÈÏÁÏ Â·¯˙ȇ„ ‰˘Ú È·ÈÈÁ„ .‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ ‰Á˜Ï ÏÏη ‰ ˙ˆ˜ ‰˜ÈÊ‬מלישנא דתוס'‬
‫משמע שהזיקה בחייבי עשה אינה זיקה גמורה‪ ,‬אלא‬
‫שמקצת זיקה חלה בה ‪ .(274‬ונראה דר"ל שזיקה חלה‬
‫בה לאוסר לשוק אבל לא להתיר ליב‪ .‬ולפי"ז‬
‫מסתבר שא היב יבא על חייבי עשה יעבור על‬
‫איסור אשת אחיו ‪ .(275‬ובכ! מבואר נמי הדי לקמ‬
‫)כ‪$:‬כא‪ (:‬שא היב מיב חייבי עשה שאינו קונה‬
‫והוא משו שאינ בנות זיקה המתרת‪ .‬בר צ"ע שא‬
‫יש חסרו בזיקה למה צרתה חולצת או מתייבמת ‪.(276‬‬

‫המל! )רמב" פ"ו מיבו הלי"א( ובשיעורי למעלה )ד ב‪(.‬‬
‫תוס' ד"ה עד אות ג'‪.‬‬
‫‪ (276‬רבינו זצ"ל אזיל כא לפי תוס' שהעירו כ אליבא‬
‫דרבי דדרש תרי ליקוחי‪ ,‬ועיי ברמב" )פ"ו מהל' יבו הלי"ד(‬
‫דמשמע שפסק כרבי‪ .‬דאילו אליבא דרבנ דדורשי "עליה" י"ל‬
‫שרק ערוה גמורה פוטרת צרתה להיות לגמרי פטורה כמוה‪,‬‬
‫והוא הדי בצרת סוטה ודאי שחל בה ש טומאה כעריות‬
‫שדינה כערוה להיות פטורה לגמרי‪ .‬מאיד! בחייבי עשה לא חל‬
‫ש ערוה‪.‬‬

‫רשימות‬

‫ד ח ע"ב‬

‫וצ"ל דהפטור של צרת ערוה חל רק במקו שיש‬
‫הפקעת כל הזיקה כבערוה‪ ,‬א! לא בחייבי עשה שרק‬
‫מקצת זיקת פקעה לא חל פטור בצרה‪ .‬ונראה שזוהי‬
‫כוונת התוס' בתירוצ כא‪ .‬א! יעויי ברא"ש )פ"ק‬
‫יבמות אות ד'( שהביא בש הראב"ד שסוטה ודאי‬
‫וצרתה צריכות חליצה ואינ מתייבמות‪ ,‬וחזינ‬
‫שהראב"ד סובר שיש די מקצת צרת ערוה להפקיעה‬
‫מיבו ולא מחליצה במקו שיש מקצת זיקה‪ .‬ולפי‬
‫הראב"ד צ"ל שיש זיקה גמורה בחייבי עשה‪ ,‬ולפיכ!‬
‫צרותיה מתייבמות‪ .‬ויוצא איפוא שהתוס' שלפננו‬
‫חולקי על הראב"ד בדי צרת סוטה‪ .‬וכ איתא‬
‫במפורש בתוס' לקמ )ד יא‪ (.‬ד"ה צרת סוטה אסורה‪,‬‬
‫וע"ע ברא"ש‪ .‬ובשיעורי לקמ הארכנו יותר ‪.(277‬‬
‫ד ח ע"ב‪‰‡È·„ Ï"È Ï"Ê .„ÓÏÓ ‰"„ 'ÒÂ˙ .‬‬
‫˘
‪‡
ÓÁ¯ ¯Ó‡ ‡Ï„ ‡Â‰ ‡¯·Ò„ ‡¯˜ ‡Îȯˆ ‡Ï ‰È‬‬
‫‪ .Ï"ÎÚ 'ÂÎ ‰
¢‡¯ ‰‡È· ¯Á‡ ‰˘¯‚Ï ‰ÈÏÚ ‡·È‬נראה‬
‫שכוונת שעיקר מצות יבו הוי הקני שקונה אותה‬
‫להיות אשתו‪ .‬ולכ פשיטא שמותרת לו מדהויא אשתו‬
‫כי חלות האישות מהווה עיקר המצוה ובדי הוא‬
‫שתהיה מותרת לו כאשתו דעלמא ‪.(278‬‬
‫ויעויי בתו"י וז"ל ועוי"ל שאני הת דביאה‬
‫ראשונה לא שריא רק על ידי דחיית הלאו אבל הכא‬
‫דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא צוה‬
‫הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה עכ"ל‪.‬‬

‫‪ (277‬עיי בשיעורי )ד יא‪ (.‬ד"ה אמר רב יהודה אמר‬
‫רב צרת סוטה אסורה אות ג'‪.‬‬
‫‪ (278‬עיי בשיעורי לעיל )ד ב‪ (.‬ד"ה הקדמה‪ :‬מצות‬
‫יבו וקני יבו‪.‬‬
‫‪ (279‬עיי בשיעורי לעיל )ד ב‪ (.‬ד"ה הקדמ