‫נמרוד קמר מהדק חגורה‪ :‬איך לאכול בזול במסעדות הכי יקרות בישראל‬

‫וכוס מים‬
‫בבקשה‪,‬‬
‫מהברז‬

‫כתב‪ :‬נמרוד קמר | צילם‪ :‬דור גרבש‬

‫‪31 | 30‬‬

‫שליחנו ב”מאנטה ריי”‪ .‬איפה תמרה?‬

‫לרגל המצב הכלכלי החדש‪ ,‬רצינו לבדוק כמה‬
‫ידידותיות הן מסעדות היוקרה כשיושבים בהן על המנה‬
‫הכי זולה‪ .‬במשך יממה אחת חדר נמרוד קמר למסעדות‬
‫היוקרתיות ביותר במרכז הארץ‪ ,‬מ”קלואליס” ו”רפאל”‬
‫ועד “טוטו”‪ ,‬וביקש אספרסו או את הלחם עם שמן הזית‬
‫שבסוף התפריט‪ .‬התוצאות‪ :‬בשבע המסעדות הכי‬
‫יקרות גם יחד הוא הוציא לא יותר מ‪ 147-‬שקל חדש‬
‫(כולל אבטחה)‪ .‬לזוג‪ .‬מסמך מזעזע‬

‫כ‬

‫שמזמינים מנה קטנה בבית‬
‫קפה או מסעדה קטנה‪ ,‬לעיתים‬
‫קרובות מתעוררת חמתם של‬
‫המלצר או המלצרית‪ .‬בשלב‬
‫הטיפ הם מביטים עליך במבט‬
‫נרגן‪ ,‬ומנהל המשמרת בוחן‬
‫אותך בעיניים עצובות‪ .‬אלא שככל שהמסעדה‬
‫יקרה יותר‪ ,‬כך מוכנים‪ 2‬יותר להעלים עין‬
‫מגודל ‪ -‬או קוטן ‪ -‬ההזמנה‪ ,‬ואפילו מצ’פרים‬
‫אותך‪ ,‬אם רק השכלת להתנהג באופן משכנע‬
‫כאיש רב נכסים שרק רוצה לחטוף משהו מהיר‪.‬‬
‫אצל העשירים הכבדים האווירה היא של בופה‬
‫מתמיד‪ ,‬לכן המלצר לרוב לא ישים לב שלא‬
‫הזמנת כלום כל עוד תתלבט ותסתלבט על‬
‫התפריט‪ ,‬וכל עוד תדבר און ואוף על הלו”ז‬
‫הצפוף שלך לאותו היום‪.‬‬
‫הרעיון במחקר זה‪ ,‬שפרוש לפניכם‪ ,‬הוא לבדוק‬
‫עד כמה רחוק תוכל להגיע‪ ,‬משמע כמה מעט‬
‫אוכל תוכל להזמין במסעדת יוקרה ‪ -‬בלי‬
‫שתגורש‪ .‬חשוב לציין שלא היה סכום כסף‬
‫מוכן מראש או גבול עליון של הוצאות‪ ,‬ורק‬
‫הקמצנות הבריאה והטבעית היא שהובילה‬
‫אותי‪ .‬מסעדות סגורות קיבלו ציון ‪ 10‬מפני‬
‫שלא הייתי צריך להוציא בהן אגורה‪.‬‬

‫לידי ב”קלואליס” יושבים חבר‬
‫הפרלמנט של מסעדת “קנטינה”‬
‫סילבן שלום וארבעה אוליגרכים‪.‬‬
‫סילבן עושה פרצוף‪ .‬מזיזים‬
‫אותנו שולחן כך שהוא לא ייראה‬
‫ברקע התמונות שאנחנו מצלמים‪.‬‬
‫החשבון מגיע‪ ,‬מסתבר שמדובר‬
‫באספרסו היקר בעיר‪ .₪ 12 ,‬אני‬
‫מברר עם אחראי המשמרת אם‬
‫יש סיכוי שזה האספרסו הכי‬
‫יקר ברמת גן‪ .‬הוא מתקן אותי‬
‫בטון פגוע ואומר ש”קלואליס”‬
‫אינה נחשבת ל”מסעדה ברמת‬
‫גן” אלא ל”מסעדה במתחם תל‬
‫אביב”‪ .‬אני מחמיא לו על טיב‬
‫האספרסו ומעיר שככלל אני‬
‫מעדיף אספרסואים שעולים יותר‬
‫מעשרה שקלים‪ .‬הוא מסכים‬

‫החשבון ב”מאנטה ריי”‪ .‬תורידו אבטחה‬

‫‪“ .1‬קלואליס”‪ ,‬רמת גן‬

‫‪31 | 30‬‬

‫וכוס מים‬
‫בבקשה‪,‬‬
‫מהברז‬

‫הצלם אוסף אותי במכוניתו למסעדה הראשונה‪.‬‬
‫יש בידי הבטחה ממערכת “פירמה” להחזרי‬
‫הוצאות תמורת קבלות‪ .‬הכנתי לשם כך‬
‫ניילונית מיוחדת והכנסתי אליה את הפתק‬
‫הראשון מהחניון של “קלואליס”‪ .‬אופס‪ ,‬התברר‬
‫שזאת לא קבלה ‪ -‬ל”קלואליס” יש חניון חינם‬
‫המיועד לאורחי המסעדה‪ ,‬ללא התחשבות‬
‫בכמה הם הזמינו‪.‬‬
‫בפנים אני בוחר בטקטיקה של לומר מי אני‬
‫ולמה האדם שלידי סוחב חצובה ותפוז (פנס‬
‫צלמים)‪ .‬מנהל המשמרת מבקש לראות תעודת‬
‫עיתונאי ‪ -‬לראשונה בתוך הקו הירוק נדרשתי‬
‫להוכיח שאני בעל תפקיד‪ .‬לידי יושבים חבר‬
‫הפרלמנט של מסעדת “קנטינה” סילבן שלום‬
‫וארבעה אוליגרכים‪ .‬סילבן עושה פרצוף‪.‬‬
‫מזיזים אותנו שולחן כך שהוא לא ייראה‬
‫ברקע התמונות‪ .‬מנות האוכל הזולות ביותר‬
‫ב”קלואליס” הן “סלט ירוק ישראלי” ו”מרק‬
‫גספאצ’ו”‪ .‬שתיהן עולות ‪ .₪ 39‬הכול בתנאי‬
‫שאנחנו לא הולכים על העסקית‪ .‬לדעתי‬
‫מסעדה שלא מציעה תפריט ערב בצהריים היא‬
‫לא מסעדת יוקרה למהדרין‪.‬‬
‫למרות הסברי‪ ,‬הצוות חושב בטעות שכאשר‬
‫אני מבקש את המנה הכי זולה אני מתכוון‬
‫לעסקית הכי זולה‪ .‬אני אומר למלצרית‬
‫שנתלבט מעט‪ ,‬מרגיע את הצלם ומזמין‬
‫בזריזות אגבית ממלצר חולף אספרסו קצר‪.‬‬
‫הוא מתעכב ושואל “אספרסו קצר אחד?” “כן‪”,‬‬
‫אני עונה בזעף‪“ ,‬נלך על אספרסו קצר אחד‪”.‬‬
‫התקווה היא שיחשוב שאנחנו בסוף הארוחה‪.‬‬
‫כדי להסיח את דעתו מההזמנה אני קורא לו‬
‫בחזרה כעבור שנייה ומבקש שתי כוסות מים‬
‫לצלם‪ .‬מלצרית נוספת מגיעה מייד אחריו‪,‬‬
‫ומחליפה לנו את הסכו”ם‪ ,‬המפיות והקיסמים‬
‫בסוכר וסוכרזית‪ .‬האספרסו מגיע‪ ,‬הוא ברמה‬
‫גבוהה‪ .‬גם כוסות המים מצוינות‪ .‬אני משחרר‬
‫קריאה למנקה השולחנות ומבקש ממנו חשבון‬
‫בתואנה ש”שיש לנו עוד פגישה חשובה בשעה‬

‫‪ ”,12‬הכול כדי לא להתמודד עם אותו מלצר‬
‫פעמיים‪ .‬הפיקולו מעביר את הבקשה למלצרית‬
‫שלישית‪ ,‬והחשבון מגיע‪ .‬מסתבר שמדובר‬
‫באספרסו היקר בעיר‪.₪ 12 ,‬‬
‫אני מברר עם אחראי המשמרת אם יש סיכוי‬
‫שזה האספרסו הכי יקר ברמת גן‪ .‬הוא מתקן‬
‫אותי בטון פגוע ואומר ש”קלואליס” אינה‬
‫נחשבת ל”מסעדה ברמת גן” אלא ל”מסעדה‬
‫במתחם תל אביב”‪.‬‬
‫“במתחם הבורסה‪ ,‬אתה מתכוון‪ ”,‬אני מתקן‪ ,‬ללא‬
‫תגובה‪ .‬לבסוף אני מחמיא לו על טיב האספרסו‬
‫ומעיר שככלל אני מעדיף אספרסואים שעולים‬
‫יותר מעשרה שקלים‪ .‬הוא מסכים‪ ,‬ותוך שהוא‬
‫מוריד קצת את הטון הוא מגלה לי שמדובר‬
‫באספרסו מהסוג הדי נפוץ “מאורו”‪ .‬אני מנסה‬
‫לנסח כלל חדש‪“ :‬אבל אין את הלוגו של‬
‫‘מאורו’ על הכוסות‪ ,‬כמו במסעדות רגילות או‬
‫למשל ב’קפה נואר’‪ .‬וזה מה שמייחד אתכם‪”.‬‬
‫שנינו מתפוצצים מחיוך מנומס‪ .‬אחראי‬
‫המשמרת‪ ,‬שלא מעוניין להזדהות בשמו‪ ,‬מספר‬
‫לי ביצירה שדווקא כן יש להם כוסות עם הלוגו‬
‫של “מאורו”‪ ,‬פשוט לא הכוס שאני קיבלתי‪ .‬אני‬
‫שולח אל הצלם מבט של “מה אפשר לעשות”‪,‬‬
‫מודה לכולם‪ ,‬מבקש ללחוץ את ידו של בעל‬
‫הבית ויוצא‪.‬‬
‫זמן שהות במסעדה‪ 40 :‬דק’‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 12 :‬‬
‫ציון‪ ,6 :‬דורש תחמון‪.‬‬

‫‪“ .2‬טוטו”‪ ,‬תל אביב‬

‫זהו משחק הציפיות ההפוכות‪ .‬אני באופן טבעי‬
‫לא רוצה להסגיר את היקף ההזמנה‪ ,‬המלצר‬
‫מצידו מצפה שאצא שבע‪ .‬ב”טוטו” החלטתי‬
‫לא לחשוף בשום שלב את העובדה שאני כתב‪.‬‬
‫לא למלצרית ולא למארחת‪ .‬אחרי החשבון‪,‬‬
‫כשארצה להצטלם‪ ,‬אחשוף את זהותי‪ .‬הנחיתי‬
‫את הצלם בהתאם להחביא את המצלמה בתיק‬
‫קטן‪ ,‬ולהשאיר את הילקוט עם מחזירי האור‬
‫בבגאז’‪ .‬ל”טוטו” אין חניון חינם לסועדים‬
‫בצהריים‪ .‬הצלם מוריד אותי ונוסע לחניון‬
‫הכללי של המגדל‪ .‬אני נכנס לבדי ויושב על‬

‫הבר‪ .‬למוד הברזות אני תמיד מעדיף להימנע‬
‫מ”לפתוח שולחן” בעצמי‪ ,‬לא רק מסיבות‬
‫סוציומטיות‪ .‬לרגע לא ברור לי אם “טוטו” היא‬
‫באמת מסעדה מהדרג הראשון ‪ -‬בחוץ יש דוכן‬
‫שירות עצמי‪ .‬מביך אבל נסבל‪.‬‬
‫כך או כך אני מוצא בתפריט מנה במחיר סביר‪,‬‬
‫סביב האספרסו של “קלואליס” ‪ .₪ 12 -‬זה‬
‫הולם‪ ,‬מדובר בלחם לבן דגנים עם שמן זית‬
‫לטבילה‪.‬‬
‫הצלם נכנס‪ ,‬צולח את המארחת ומעיר לי שעל‬
‫הבר מקובל יותר לא להזמין אוכל‪ ,‬כך שזה‬
‫לא הישג גדול‪ .‬אני מעיר לו שלהזמין לחם‬
‫אחד לשני אנשים זה בכל זאת חריג במסעדת‬
‫יוקרה‪ ,‬והולך על זה‪ .‬הברמן מסביר לי שיש גם‬
‫עסקיות‪ .‬אני מתעלם ממנו בשעה שאני בוחן‬
‫את הסלולר בחוסר סבלנות‪ ,‬ומבקש בפה קפוץ‬
‫לבצע את הזמנתי כלשונה‪.‬‬
‫הרעיון הוא למשוך קצת זמן ואז לצלוח את‬
‫ההפתעה שבהזמנת החשבון הפתאומית‪ ,‬לצלם‬
‫וללכת‪“ .‬נתחיל מזה” הוא משפט המפתח שלי‬
‫במסעדות היום‪ ,‬ולאחריו אני דורש חשבון‬
‫ונסוג בבהילות‪ .‬איכשהו הלחם שהזמנו מספיק‬
‫כדי לפרוש מולנו שתי צלחות וסט סכו”מים‪.‬‬
‫אני מפחד שנתתי רושם מוטעה‪ .‬הברמן נראה‬
‫סימפטי מדי‪ .‬חשבתי שהוא בוגר בית הספר‬
‫הבינתחומי במסלול לא זוהר‪ .‬מאוחר יותר יאמר‬
‫לי שהוא דווקא לומד פילוסופיה באוניברסיטת‬
‫תל אביב‪ ,‬שמו אורי‪ .‬על הבינתחומי הוא אומר‬
‫“לומדים שם אנשים עם אבא‪ ”,‬אני מתקן אותו‪:‬‬
‫“לומדים שם מצביעי קדימה‪”.‬‬
‫תוך כדי שאני נוגס בחתיכת הלחם הראשונה‪,‬‬
‫הצלם מזהה משהו פוטוגני (הנגיסה) ושולף‬
‫פתאום את המצלמה מהתיק בלי אישור‪ .‬הוא‬
‫מרביץ כמה פלאשים על המנה הזולה ומבקש‬
‫לעבור לצד השני של הבר כדי לצלם אותי‬
‫אוכל מעמדת הברמן‪ .‬אורי הברמן‪ ,‬באופן‬
‫מפתיע‪ ,‬משתף פעולה‪ ,‬אבל לי ברור שמישהו‬
‫לא יאהב את זה‪.‬‬
‫אחראית המשמרת שמה לב לפעילות ומתקרבת‬
‫מהר‪ .‬כעיתונאי רב ניסיון אני נותן לה לדבר עם‬
‫הצלם‪ .‬אלא שהוא מצביע עלי מקצה הבר‪ .‬היא‬
‫באה לכיווני‪ .‬אני עושה עצמי מעיין בתפריט‪,‬‬

‫שנים הייתי מאוהב בתמרה‪ ,‬בתם‬
‫המצודדת של בעלי מסעדת‬
‫“מאנטה ריי”‪ .‬עכשיו תמרה‬
‫מככבת בספר של המסעדה ובכל‬
‫הפוסטרים על הקירות‪ .‬זה גרם‬
‫לי להזמין לא יותר ממאזט אחד‪,‬‬
‫ולהתעקש על כך בעצבים‪ .‬אפילו‬
‫ביקשתי מהמלצר חצי מאזט‪.‬‬
‫זה לא היה אפשרי‪ .‬מאוחר יותר‬
‫מלצרית אקראית שאלה אם‬
‫נרצה עוד משהו‪ .‬הצבעתי על‬
‫הצלם והסברתי שהוא בודהיסט‪,‬‬
‫לכן לא נוכל להזמין יותר ממנה‬
‫אחת‪ .‬הצלם שאל האם אי פעם‬
‫נגיע לאלכוהול‪ .‬באינסטינקט‪,‬‬
‫השתקתי אותו בכל פעם שחלף‬
‫על פנינו אחראי משמרת‬
‫שליחנו ושלט של ידיד בחניון “קלואליס”‪ .‬רע‪ ,‬רע‪ ,‬רע‬

‫המום ממחירי העסקיות (‪ ₪ 90‬מינימום)‪.‬‬
‫הברמן שואל אותי בינתיים למה בעצם אנחנו‬
‫מצלמים‪ ,‬אני מודה שזה ל”גלובס”‪ .‬הוא שואל‬
‫“מה הקטע‪ ”.‬אני עונה‪“ :‬פשוט להיות קמצן‪”.‬‬
‫הוא מחייך ומבין אותי‪ .‬אני טובל את הלחם‬
‫ברסק העגבניות שוב ושוב‪.‬‬
‫פתאום יש הרגשה שאנחנו חבורת אאוטסיידרים‬
‫בהיכל נוצץ‪ .‬אנחנו יכולים להיכנס לכל מקום‬
‫יוקרתי ולעשות בו שיגועים עד שניתפס‪ .‬הצלם‬
‫צועק שאולי נרוץ ונעשה גם את מוזיאון תל‬
‫אביב בפחות מתשע שניות (“טוטו” ממוקמת‬
‫מאחורי המוזיאון)‪ .‬האחראית מתחילה לחקור‬
‫אותי למה לא אמרנו מי אנחנו בכניסה‪“ .‬אם‬
‫הייתי אומר לך למה אני פה‪ ,‬לא יכולתי לדעת‬
‫אם באמת אכפת לכם שאני לא מזמין כלום‪”,‬‬
‫אני מנסה להיות כן‪.‬‬
‫האחראית מודיעה לי שזה בסדר שאכתוב מה‬
‫שבא לי‪ ,‬כמו כל סועד‪ ,‬לא משנה מה הזמנתי‪,‬‬
‫אבל מנסה לאסור עלי להשתמש בצילומים‪.‬‬
‫אני גוער בצלם‪“ ,‬שמעת את זה!” הוא מהנהן‬
‫בשתיקה‪ .‬טעמו של הלחם הופך למר לאחר‬
‫התקרית‪ .‬הברמן גם הוא נהיה קצת חמוץ אלינו‪,‬‬
‫עד כדי כך שהוא לא רואה סיבה לחייב אותנו‬
‫על הלחם‪ ,‬כי “לא מקובל לחייב בצהריים על‬
‫לחם‪ ,‬על אף שכתוב ‪ ₪ 12‬בתפריט‪ .‬זה כלול‬
‫בעסקית‪ ,‬בעצם‪ ”.‬אני מזכיר לו שאמרתי‬
‫בהתחלה בפירוש שזה כל מה שאני רוצה‪,‬‬
‫בינתיים‪.‬‬
‫התחושה לא נעימה‪ .‬אני משאיר טיפ של ‪5‬‬
‫שקלים שלקחתי מהצלם ויוצא‪ .‬בדרך לאוטו‪,‬‬
‫בחניון בקומה מינוס ‪ ,1‬מתנוסס מולי השלט‬
‫“שמור לרני רהב”‪ .‬אני מבין בשלב זה למה אין‬
‫חניה חינם לסועדים ‪ -‬למי שצריך‪ ,‬יש פשוט‬
‫חניה על שמו‪ .‬החניון סביב מלא בשמות שאר‬
‫הסועדים שהיו סביבנו‪.‬‬
‫זמן שהות במסעדה‪ 45 :‬דק’‪.‬‬
‫תשלום‪ ₪ 5 + ₪ 0 :‬טיפ‪.‬‬
‫ציון‪ ,7 :‬לא פשוט אבל אפשרי‪.‬‬

‫‪“ .3‬מול–ים”‪ ,‬תל אביב‬
‫סגור לרגל החג‪.‬‬

‫זמן שהות במסעדה‪ 0 :‬דק’‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 0 :‬‬
‫ציון‪.10 :‬‬

‫‪“ .4‬רפאל”‪ ,‬תל אביב‬

‫ההישג בפרויקט הזה הוא לא רק פונקציה של‬
‫הזמנת המנות הזולות ביותר‪ .‬הזמן בו אני שוהה‬
‫בכל מסעדה משפיע לא פחות על האפקט של‬
‫המחקר וההספק המצטבר שלו‪ .‬מיותר לשבת‬
‫שעה ולדון עם מלצרים בתפריט הלוך וחזור‬
‫על כוס שנאפס‪ .‬עדיף לחתוך למסעדה הבאה‪.‬‬
‫הצלם מסכים שהמטרה השנייה של הפרויקט‬
‫היומי שלנו צריכה להיות צמצום זמן השהייה‬
‫בכל מסעדה‪ ,‬עד למינימום ההכרחי‪ .‬אני מבטיח‬
‫לו שב”רפאל” נשב לא יותר מחמש–עשרה‬
‫דקות‪ .‬בסוף רק החניה לוקחת לנו כפול מזה ‪-‬‬
‫החניון של מלון “דן” בשיפוצים‪.‬‬
‫ב”רפאל” הכיסאות נוחים מאוד‪ ,‬קשיחים ולא‬
‫מרופדים מדי‪ .‬הם מאפשרים שיחה עסקית על‬
‫כל המשתמע מכך‪ .‬החלטתי גם כאן לא להסגיר‬
‫את כוונות החסכנות שלי‪ ,‬עד לרגע הזמנת‬
‫החשבון‪.‬‬
‫המקום נראה קשה מאוד לפיצוח‪ .‬המלצר‬
‫הראשון מעדכן אותי שבלתי אפשרי להזמין אף‬
‫פריט מהתפריט בנפרד‪ .‬מנגד‪ ,‬העסקית הזולה‬
‫ביותר עולה ‪ .₪ 115‬לחוץ‪ ,‬אני מבקש בדוחק‬
‫להזמין בכל זאת רק חלק מהעסקית‪ ,‬אחרת‪ ,‬אני‬
‫מאיים‪ ,‬אזמין רק כוס יין‪ .‬המלצר לא מבין אותי‪,‬‬
‫אומר שירשה לי להתלבט עוד קצת‪ ,‬והולך‪.‬‬
‫במחשבה שנייה‪ ,‬נראה לי סתמי לחלוטין‬
‫להזמין כוס יין‪ .‬לעולם לא אממש את האיום‪.‬‬
‫להשתכר זה לא שם המשחק‪ .‬בעסקית כתוב‬
‫שיש סלמון נהרות קר‪ ,‬ברוסקטה עם קורנביף‪,‬‬
‫טרטר טונה אדומה‪ ,‬סלט תוניסאי‪ ,‬סלט אנדיב‪,‬‬
‫חציל בלאדי‪ ,‬גספאצ’ו עגבניות‪ ,‬ירקות השוק‬
‫ממולאים‪ ,‬לשון עגל כבושה ‪ -‬התפריט מערער‬
‫אותי‪ .‬אני נזכר שלא ניתן לקבל הצעת מחיר‬
‫על מנה בודדת ויהי מה‪.‬‬
‫תקרית מביכה נוספת ‪ -‬מלצרית מאוד יפה‬
‫מגיעה ושואלת מה‪ ,‬למשל‪ ,‬נרצה להזמין‪ .‬אני‬
‫שואל אם אפשר להתגמש עם העסקית‪ .‬היא‬

‫שואלת איך‪ ,‬למשל‪ .‬אני אומר‪ ,‬בלי משים‪,‬‬
‫“למשל‪ ,‬אשמח לחציל בלאדי בלבד‪ ,‬וכוס‬
‫מים‪ ”.‬היא עושה “לא” עם הראש‪ ,‬אין סיכוי‬
‫להזמין רק את זה מהעסקית‪ .‬אני עושה תנועה‬
‫מיוזעת עם הראש‪ ,‬משחרר כפתור ואומר לה‬
‫שתיכף נחליט‪.‬‬
‫בהסתודדות קמצנים עם הצלם אנחנו מחליטים‬
‫ללכת על משהו מתוק‪ .‬או אולי בכל זאת על‬
‫השתייה החריפה‪“ :‬קיר רויאל‪ ”,‬הוא מציע‬
‫בפנים שוקקות‪“ .‬עזוב‪ ,‬עדיף קינוח‪ ”.‬אני‬
‫מחליט‪ .‬אנחנו שומעים בשולחן ליד שאין‬
‫אפרסק בקינוח‪“ .‬אפרסק לבן ביין צהוב‪ ”,‬אני‬
‫אומר לצלם‪ ,‬ומודיע לו שהוא זה שייאלץ‬
‫לשאול כמה עולה התחליף שהמלצרית עומדת‬
‫להציע‪“ .‬חשבנו בסוף ללכת על קינוח‪ ,‬אנחנו‬
‫לא מספיק רעבים‪ ”,‬אני אומר לה לאחר ‪15‬‬
‫שניות שתיקה‪ .‬היא עושה פרצוף מבין‪ .‬מסתבר‬
‫שלוזרים צריכים לשנות לפעמים את הטעם‬
‫שלהם‪ ,‬לפי המחיר‪ .‬אני נזכר שאני עיתונאי‬
‫ונרגע‪ .‬אלא שלפעמים לא משנה מה התירוץ‬
‫שלך ‪ -‬עיתונאי או מבקר מסעדות‪ ,‬אם הזמנת‬
‫קינוח יחיד לשני אנשים זה יוצר את אותם‬
‫לחשושים מתנשאים‪ .‬את אף אחד לא מעניינת‬
‫הסיבה האמיתית לפרויקט העיתונאי הקיקיוני‬
‫שלך‪.‬‬
‫קונסומה במקום אפרסק ושתי כוסות מים‪.‬‬
‫זו ההזמנה הסופית‪ .‬התפריטים נלקחו מזמן‪.‬‬
‫פתאום זה נראה כמו תוכנית מתיחות‪ :‬בסוף‬
‫הארוחה נודיע למלצרית שעבדנו עליה‪ ,‬לא‬
‫ברור באיזה אופן‪ .‬אני קורא לצלם לקרוא‬
‫משפטים שכתבתי בלפטופ‪ ,‬לא הלפטופ ולא‬
‫תוכן הכתבה מרשימים מישהו סביבנו‪ .‬הצלם‬
‫מתחיל לדבר באופן מלאכותי על מניות‬
‫ותוכנית החילוץ האמריקאית כדי שלא ניחשד‬
‫כאביונים‪ .‬אבל כל מלצר לוחש לאחר ואז אני‬
‫מזהה את כולם הולכים למקום שבו לא רואים‬
‫אותם‪ ,‬מאחורי הפרגוד‪ ,‬וצוחקים עלי ביחד‪.‬‬
‫אני מתכנן‪ ,‬כפעולת תגמול‪ ,‬להתחיל עם‬
‫המלצרית בסוף הארוחה‪ .‬לומר לה שאני יוצא‬
‫כרגע עם מלצרית אחרת ב”רפאל”‪ ,‬שהיום היא‬
‫לא במשמרת‪ .‬הקינוח עולה ‪ ,₪ 38‬הסכום הכבד‬
‫והכואב ביותר שהוצאתי עד כה‪ .‬המנה מורכבת‬

‫ממיץ בורדו חמצמץ ובתוכו גלידה מעולה‬
‫ומקל לעיס‪ .‬מנה עממית משודרגת‪ .‬עם סיום‬
‫כל הרכיבים הנגיסים ‪ -‬הגלידה‪ ,‬המקל ‪ -‬אני‬
‫מבקש לחם על מנת לנגב את שארית המיץ‬
‫שנשאר בצלחת‪ .‬הלחם לא מגיע גם כעבור‬
‫חמש דקות‪ .‬הצלם מעודד אותי ללגום את המיץ‬
‫מהקערה כמו חתלתול‪ .‬כל המלצרים בוהים בי‪.‬‬
‫אני מקרב את הצלחת לפי ומתחיל להתפלש‬
‫במשקה ולגמוע‪ ,‬מלכלך את שפתי ואת המפית‬
‫בנוזל‪.‬‬
‫עם התשלום אני מקבל ‪ ₪ 12‬עודף‪ ,‬מטבע‬
‫של עשר ומטבע של שני שקל‪ .‬שני שקלים‬
‫זה פחות מדי לטיפ ועשרה שקלים הרבה מדי‪.‬‬
‫מעולם לא שילמתי פי שתיים טיפ מהמקובל‪,‬‬
‫לא משנה כמה הכסף שנשאר היה בלתי פריט‪.‬‬
‫אני נזכר בכלל ברזל נוסף‪ :‬לא משנה כמה טיפ‬
‫אשאיר‪ ,‬לא אקבל עליו קבלה ולא אוכל לקבל‬
‫החזר מהמערכת על ההוצאה‪ .‬חמישה מלצרים‬
‫מתעלמים מאיתנו עד שאחד מסכים להגיע‬
‫ולפרוט‪.‬‬
‫מעניין איך יזכרו אותי ואת הצלם ב”רפאל” ‪-‬‬
‫כאנשים ההזויים שביקשו לפרוט עשרה שקלים‬
‫לטיפ? כשני החברים המוזרים שבאו רעבים‪,‬‬
‫שאלו על כל העסקיות‪ ,‬יצאו עם הקינוח הזול‬
‫ביותר וצילמו את עצמם בלי הפסקה?‬
‫זמן שהות במסעדה‪ 100 :‬דק’‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 38 :‬‬
‫ציון‪ ,4 :‬קשה מאוד לצליחה‪.‬‬

‫‪“ .5‬הרברט סמואל”‪ ,‬תל‬
‫אביב‬

‫ברגע שהמנה נוחתת על השולחן אני אומר‪,‬‬
‫“ניקח את זה בטייק–אווי‪ ,‬חשבון בבקשה!” וקם‬
‫בלחץ כדי לרמז על פגישה שעיתויה הסמוך‬
‫הפתיע אותי‪ ,‬עם שותף עסקי ב”סיטי”‪ .‬אני‬
‫גורם לשני מלצרים להתעניין בכוח בלו”ז‬
‫שלי למחר‪ ,‬שולף דף עם טבלה ואז מקמט אותו‬
‫בלחץ‪ .‬הרעיון הוא ליצור פעילות‪.‬‬
‫המוצרלה באפלו שהזמנו ב‪ ₪ 24-‬היתה לעניין‪,‬‬

‫אלגנטית אך אלימה במידה‪ ,‬והכי חשוב‪ :‬חצי‬
‫משביעה‪ .‬ברגע שקמתי נשפך מבט של צער‬
‫על פני המלצרית‪ ,‬ומלצר נוסף הוריד לנו שתי‬
‫צלחות עם שוט מיץ עגבניות ועוגייה בכל‬
‫אחת מהן‪ .‬אני עושה סצנה‪ ,‬מתרחק מהשולחן‬
‫ואז חוזר עקב “אי יכולתי להתאפק” ולוגם‬
‫מהמשקה בעמידה‪ .‬הצלם לא זז עדיין‪ ,‬ואני‬
‫גוער בו לארוז את המצלמה כבר‪ .‬המלצרים לא‬
‫מבינים מדוע אנחנו מתעכבים בצילום שאריות‬
‫המוצרלה והמיץ‪ .‬אני רץ החוצה ויורד בטעות‬
‫לשירותים ‪ -‬הניווט ב”הרברט סמואל” לא‬
‫פשוט‪ ,‬זו המסעדה המדורגת ביותר שביקרתי‬
‫בה‪.‬‬
‫זמן שהות במסעדה‪ 20 :‬דקות‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 24 :‬‬
‫ציון‪ ,9 :‬פשוט לעבוד עליהם‪.‬‬

‫‪ .6‬מלון “מונטיפיורי”‪ ,‬תל‬
‫אביב‬

‫כדי לשבור את שגרת היום אני לוקח את‬
‫הפסקה‪ ,‬שמגיעה לי‪ ,‬ובלילה אני ניגש לבדי‪,‬‬
‫בלי הצלם הקופצני‪ ,‬למלון “מונטיפיורי”‪ .‬זהו‬
‫לא מלון שיש לו מסעדה אלא מסעדה שיש‬
‫לה מלון‪ .‬מהיכרותי עם המקום בעל המחירים‬
‫המפילים ידוע לי מראש שעדיף לבוא רק‬
‫בלילה‪ ,‬ולהתנהג כמו אורח המלון שיצא מהחדר‬
‫בחלוק ורוצה לאכול איזו ברוסקטה מינימלית‬
‫בלי קישוטים‪ .‬זהו תפריט הלילה‪.‬‬
‫על הבר אני יושב רגוע‪ ,‬עושה עיניים לחברתי‬
‫בדלפק הקבלה‪ .‬הסבירו לי שביום כיפור המלון‬
‫פתוח וגם המסעדה ‪ -‬אך רק לאורחי המלון‪.‬‬
‫אני מזמין טנטטיבית חדר‪ ,‬ביום האירוע אחליט‬
‫סופית אם להגיע‪.‬‬
‫מתפריט הלילה אני בוחר סלט קרוטוני בייקון‪,‬‬
‫‪ ,₪ 18‬וכוס מים אחת‪ .‬הברמן מחבב אותי‪ .‬מהצד‬
‫אני מקבל גם לחם מעולה‪ .‬בחורה שסיימה‬

‫‪31 | 30‬‬

‫וכוס מים‬
‫בבקשה‪,‬‬
‫מהברז‬

‫לאכול לידי מגניבה לעברי צלוחית סביצ’ה‬
‫ונוסף לזה גם שוט שנאפס על הבית‪ .‬בלילה אף‬
‫אחד לא מופתע אם אתה לא מזמין כלום‪ ,‬ובכל‬
‫זאת הרגשתי את התדהמה של הברמן כשהגיש‬
‫לי את החשבון‪ .‬השארתי ‪ ₪ 21‬כולל טיפ‪.‬‬
‫בלילה אני לחלוטין לא מתחשבן על החזרים‪.‬‬
‫יש גבול‪.‬‬
‫זמן שהות במסעדה‪ 3 :‬שעות‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 21 :‬‬
‫ציון‪ ,9 :‬די פשוט בלילה‪.‬‬

‫‪“ .7‬מאנטה ריי”‪ ,‬תל אביב‬

‫למחרת אנחנו חוזרים לשטח ונוסעים במכוניתו‬
‫של הצלם למסעדה עם המאזטים המומלצים‬
‫במזרח התיכון (“ניו יורק טיימס”)‪ .‬שנים‬
‫הייתי מאוהב בתמרה‪ ,‬בתם המצודדת של‬
‫בעלי המקום‪ .‬מאז שסירבה לי‪ ,‬המשפחה פתחה‬
‫מקום נוסף‪“ ,‬אייסברג וולקנו”‪ ,‬בנמל תל אביב‪.‬‬
‫עכשיו תמרה מככבת בספר של המסעדה ובכל‬
‫הפוסטרים על הקירות‪ .‬זה גרם לי להזמין לא‬
‫יותר ממאזט אחד‪ ,‬ולהתעקש על כך בעצבים‪.‬‬
‫אפילו ביקשתי מהמלצר חצי מאזט ‪ -‬זה לא היה‬
‫אפשרי‪ .‬כל מאזט עלה ‪ .₪ 17‬בהתחלה חשבתי‬
‫שעליתי על הקאטצ’ ‪ -‬כתוב שמאזט עולה‬
‫‪ ,₪ 17‬אבל הוא מגיע בפלאטה של מאזטים‪,‬‬
‫שלמרבה תדהמתי הכילה ‪ 18‬מאזטים שונים‪.‬‬
‫סלמון‪ ,‬כרישה‪ ,‬גבינת עיזים‪ ,‬סביצ’ה‪ ,‬בורי‪ ,‬חסת‬
‫קממבר‪ ,‬זוקיני ועוד‪ .‬המלצר הרגיע אותי ואמר‬
‫שמהפלאטה רק בוחרים את המאזט המבוקש‬
‫ושאפשר לחלוטין לבחור רק אחד‪ .‬אני שואל‬
‫שוב אם אפשר אולי חצי‪ ,‬אבל המלצר שואל מה‬
‫יעשה עם חצי המאזט שיישאר לו על הפלאטה‬
‫ולי אין תשובה‪ .‬בסוף הלכנו על מאזט בודד של‬
‫חצילים ולבנה‪ .‬מנה לפנים‪ ,‬רענון לבטן‪.‬‬
‫“מאנטה ריי” היא מסעדת קז’ואל‪ ,‬מזנון חוף‬
‫משודרג‪ .‬לא אכפת להם אם אתה מצלם או‬
‫כותב על המנות‪ .‬גם אם תגיד להם מי אתה‪ ,‬הם‬
‫לא יבינו מדוע אתה מלאה אותם בפרטים‪ .‬בעל‬

‫ב”רפאל” הצלם מתחיל לדבר‬
‫באופן מלאכותי על מניות כדי‬
‫שלא ניחשד כאביונים‪ .‬אלא שכל‬
‫מלצר לוחש לאחר‪ ,‬ואז אני מזהה‬
‫את כולם הולכים למקום שבו לא‬
‫רואים אותם‪ ,‬מאחורי הפרגוד‪,‬‬
‫וצוחקים עלי ביחד‪ .‬אני מתכנן‬
‫כפעולת תגמול להתחיל עם‬
‫המלצרית בסוף הארוחה‪ .‬לומר‬
‫לה שאני יוצא כרגע עם מלצרית‬
‫אחרת ב”רפאל”‪ ,‬שהיום היא‬
‫לא במשמרת‪ .‬הקינוח עולה ‪38‬‬
‫‪ ,₪‬הסכום הכבד והכואב ביותר‬
‫שהוצאתי עד כה‪ .‬המנה מורכבת‬
‫ממיץ בורדו חמצמץ ובתוכו גלידה‬
‫מעולה ומקל לעיס‪ .‬עם סיום כל‬
‫הרכיבים הנגיסים אני מבקש לחם‬
‫על מנת לנגב את שארית המיץ‬
‫שנשאר בצלחת‪.‬‬

‫המסעדה מגיע ומבקש לומר‪ ,‬בלי לייחס זאת‬
‫אליו‪ ,‬שכולם מאוהבים בבתו תמרה‪ .‬לו דווקא‬
‫כן אכפת שאני עיתונאי‪ .‬פתאום תמרה נכנסת‬
‫אחריו למתחם השולחן שלנו‪ ,‬אני מתעלף‪.‬‬
‫מאוחר יותר מלצרית אקראית שואלת אם‬
‫נרצה עוד משהו‪ .‬אני מצביע על הצלם ומסביר‬
‫שהוא בודהיסט‪ ,‬ולכן לא נוכל להזמין יותר‬
‫ממנה אחת‪ .‬התפריטים נלקחים הצידה‪ .‬השאלה‬
‫המרכזית שעולה‪ ,‬פילוסופית‪ ,‬היא אם אי פעם‬
‫נגיע בפרויקט הזה למנה העיקרית‪ .‬שאלה‬
‫נוספת שמעלה הצלם היא האם אי פעם נגיע‪,‬‬
‫אם לא לעיקרית אז לאלכוהול‪ .‬באינסטינקט‬
‫אני משתיק אותו בכל פעם שחולף על פנינו‬
‫אחראי משמרת‪.‬‬
‫מרוב מסעדות וחשבונות וקבלות חניונים‪,‬‬
‫הביטויים כבר הולכים ומתבלבלים בראשי‪:‬‬
‫נלך על החשבון‪ ,‬הממ‪ ...‬ניקח חשבון‪ ,‬נעבור‬
‫לחשבון בכל זאת‪ ,‬בעצם אנחנו רוצים חשבון‬
‫(עם מבט מתלבט)‪ .‬כמה עולה כאן החניה?‬
‫אנחנו פה רבע שעה‪ .‬עצור! תשאיר את המחסום‬
‫פתוח‪.‬‬
‫זמן שהות במסעדה‪ 35 :‬דק’‪.‬‬
‫תשלום‪ ₪ 2 + ₪ 17 :‬דמי אבטחה = ‪.₪ 19‬‬
‫ציון‪ ,8 :‬פשוט להשתכשך על מנה זולה‪.‬‬

‫‪“ .8‬כתית”‪ ,‬תל אביב‬
‫סגור בצהריים‪.‬‬

‫זמן שהות במסעדה‪ 0 :‬דק’‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 0 :‬‬
‫ציון‪.10 :‬‬

‫‪“ .9‬ננה”‪ ,‬תל אביב‬

‫כשגילינו ש”כתית” סגורה‪ ,‬חשבנו שחייבת‬
‫להיות מסעדת יוקרה נוספת באזור נווה צדק‪.‬‬
‫הרי מדובר בשכונה האהובה על כל האימהות‬
‫והדודות האשכנזיות בתבל‪ .‬הדבר הכי קרוב‬
‫שמצאנו היא “ננה”‪ .‬ב”ננה” כתוב בתפריט‬
‫“מינימום ‪ 55‬שח לסועד”‪ ,‬מה שמייד זרע בי‬
‫ספק ‪ -‬הרי רק במקומות דוגמת “ברוהאוס” או‬
‫“מי ומי” יש מינימום‪ ,‬מה שמרמז על כך שבעל‬
‫המסעדה חושב שמנסים לעבוד עליו‪.‬‬
‫המלצרית מרגיעה אותי שאין באמת מינימום‪,‬‬
‫לפחות לא בשעות כאלה‪ .‬אני מזמין “סנד–מן‬
‫פורט”‪ .₪ 25 ,‬לא מבעבע אך אדום‪ ,‬כמו יין‬
‫תירוש משודרג‪ ,‬משקה חג פסח למהדרין‪.‬‬
‫בעודי בוהה בחלון אל הרחוב המפוחלץ של‬
‫נווה צדק‪ ,‬אני חושב עד כמה מתיש לשבת בכל‬
‫כך הרבה מסעדות ביום אחד‪ .‬במחשבה שנייה‪,‬‬
‫מזל שלא הזמנו עיקרית באף אחת מהן‪ .‬כדי‬
‫לעצור את היום קמתי‪ ,‬זרקתי ‪ 28‬שקלים על‬
‫השולחן וחתכתי הביתה‪ .‬הצלם נשאר לבדו‪.‬‬
‫מרוצה מהמהלך נזכרתי רק בדרך הביתה‬
‫שבצורה כזו לא אקבל חשבונית‪ .‬התחלתי לרוץ‬
‫חזרה ל”ננה”‪ ,‬אך בדרך מצאתי קבלה זרוקה‬
‫על הרצפה‪ ,‬על סכום כפול‪ .‬בהיתי בה ולקחתי‬
‫אותה איתי חזרה הביתה‪ .‬זהו משחק הקבלות‬
‫האינסופי‪.‬‬
‫זמן שהות במסעדה‪ ,‬כולל תקרית החשבונית‪:‬‬
‫שעה וחצי‪.‬‬
‫תשלום‪.₪ 28 :‬‬
‫ציון‪ ,5 :‬לא פשוט‪.‬‬

‫שליחנו ב”רפאל”‪ .‬חמצמץ‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful