You are on page 1of 10

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫לפני‬

‫כב' השופטת תמר בר‪-‬אשר צבן‬

‫התובעת‬

‫באסמה מוסטפא‬
‫נגד‬

‫הנתבע‬

‫האני אחמד עלי‬

‫המשיבה בבקשה‬

‫מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט‬

‫בא‪-‬כוח התובעת‪ :‬עו"ד מאג'ד גנאים‬
‫באת‪-‬כוח הנתבע‪ :‬עו"ד תחריר נאיל מהנא‬
‫באת‪-‬כוח המשיבה בבקשה‪ :‬מיכל וולברגר‪-‬טוויטו‪ ,‬מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים )אזרחי(‬

‫החלטה‬
‫עניינה של החלטה זו בשאלה‪ ,‬אם ניתן לחייב בעלי‪-‬דין דוברי ערבית‪ ,‬שאינם דוברי עברית‪ ,‬לממן את‬
‫עלות שכרו של מתורגמן בית המשפט שיוזמן לתרגם את הדיונים בתובענה הנדונה מהלשון הערבית‬
‫אל הלשון העברית ולהפך‪.‬‬
‫עיקרי העובדות הרלוונטיות‬
‫בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתיק הנדון ביום ‪ 24.5.2012‬נקבעו שני מועדים לשמיעת‬
‫‪.2‬‬
‫הוכחות מטעם הצדדים )בימים ‪ 2‬ו‪ 4-‬בדצמבר ‪ .(2012‬באי‪-‬כוח הצדדים התבקשו להודיע אם יש‬
‫צורך לזמן לדיונים אלו מתורגמן מטעם בית המשפט‪ ,‬שיתרגם מהלשון הערבית ללשון העברית‬
‫ולהפך‪ .‬עוד הובהר לבאי‪-‬כוחם של הצדדים‪ ,‬כי בהתאם לנוהל שהפיצה הנהלת בתי המשפט אל‬
‫השופטים במהלך החודשים האחרונים‪ ,‬מאחר שמדובר בהליך אזרחי )להבדיל מהליך פלילי(‪ ,‬יהיה‬
‫על הצדדים לממן את עלות שכרו של המתורגמן )להלן – הנוהל או נוהל התרגום(‪.‬‬
‫בתגובה לכך‪ ,‬הביעו באי‪-‬כוחם של הצדדים את התנגדותם למימון שכרו של המתורגמן‪ ,‬תוך פירוט‬
‫נימוקיהם לכך‪ .‬לאור התנגדותם זו‪ ,‬התבקשה הנהלת בתי המשפט להגיב לטענות באי‪-‬כוח הצדדים‪,‬‬
‫ותגובתה הוגשה היום )‪.(24.6.2012‬‬
‫לשלמות הדברים יוער‪ ,‬כי על‪-‬פי נוהל התרגום‪ ,‬רשאים הצדדים לפנות בבקשה אל נשיא בית‬
‫‪.3‬‬
‫המשפט שבו נשמע ההליך הרלוונטי‪ ,‬כדי שיחליט על‪-‬פי שיקול דעתו‪ ,‬אם ישנה הצדקה לפטור את‬
‫הצדדים מתשלום שכרו של המתורגמן‪ .‬בענייננו‪ ,‬לא הייתה להוראה זו של הנוהל רלוונטיות‬
‫‪ 1‬מתוך ‪10‬‬

‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫‪9‬‬
‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫והצדדים לא ביקשו למצות אפשרות זו‪ ,‬מאחר שהתנגדותם לא הייתה מטעמים כלכליים‪ ,‬אלא בשל‬

‫‪1‬‬

‫כך שלטענתם‪ ,‬שנוהל התרגום אינו חוקי‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫בא‪-‬כוחה של התובעת טען שהוא מתנגד לשלם את עלות שכרו של המתורגמן מהטעם‬
‫‪.4‬‬
‫שערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל וכי לטענתו‪ ,‬נוהל התרגום עומד בניגוד לדין‪ .‬תחילה‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫הבהיר כי בנסיבות התיק הנדון‪ ,‬בעלי הדין אינם זקוקים למתורגמן‪ ,‬אלא בית המשפט הוא שזקוק‬
‫למתורגמן )מאחר שאיני דוברת ערבית(‪ .‬לטענתו‪ ,‬מאחר שהלשון הערבית היא לשון רשמית במדינת‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫ישראל‪ ,‬אין מניעה שהדיון יתקיים בערבית‪ ,‬שהרי הצדדים‪ ,‬באי‪-‬כוחם ועדיהם דוברים לשון זו‪.‬‬
‫לפיכך לטענתו‪ ,‬אם בית המשפט נזקק לתרגום כדי להבין את מהלך הדיון‪ ,‬הרי שעל הנהלת בתי‬
‫המשפט לשאת בעלות שכרו של המתורגמן‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬

‫עיקרי טענות הצדדים‬

‫עוד הוסיף‪ ,‬שנוהל מעין זה אף נקבע לפני מספר שנים ובוטל‪ ,‬מאחר שככל הנראה‪ ,‬נמצא שאינו‬
‫חוקי‪ .‬טענה נוספת שטען היא‪ ,‬שמלבד אגרת המשפט שחובת תשלומה נקבעה בתקנות בתי המשפט‬
‫)אגרות(‪ ,‬תשס"ז‪) 2007-‬להלן – תקנות האגרות(‪ ,‬אין כל הוראת דין‪ ,‬חוק או תקנה‪ ,‬שמכוחה ניתן‬
‫לחייב בעל‪-‬דין לשלם עבור שירותי משפט ועבור מימוש הזכות לפנות לערכאות‪.‬‬
‫באת‪-‬כוחו של הנתבע הודיעה‪ ,‬שגם הנתבע מתנגד לתשלום שכרו של המתורגמן‪ ,‬מהטעמים שעליהם‬
‫עמד בא‪-‬כוחה של התובעת‪.‬‬
‫בתגובתה טענה הנהלת בתי המשפט‪ ,‬כי על הצדדים לממן את התרגום מהלשון הערבית‬
‫‪.5‬‬
‫ללשון העברית ולהפך‪ ,‬אלא אם כן יימצא שמדובר בנושא חריג‪ ,‬שאושר על‪-‬ידי נשיא בית המשפט‬
‫שבו נשמע ההליך‪ .‬תגובתה הייתה קצרה‪ ,‬ולפיכך נביא את הדברים כלשונם )ההדגשות במקור(‪:‬‬
‫בהוראות חוק סדר הדין הפלילי הכירה מדינת ישראל בחשיבותם של מתן‬
‫"‪.1‬‬
‫שירותי תרגום לנאשם בהליך הפלילי‪ ,‬ולפיכך מממנת המדינה את עלויות התרגום‬
‫בהקשר זה‪ .‬בתקנות סדר הדין האזרחי לא קיימת הוראה דומה‪ .‬סוגיית התרגום‬
‫בהליכים אזרחיים לא הוסדרה בחקיקה‪.‬‬
‫בהיעדר מקור חוקי המחייב תרגום שכזה‪ ,‬מדובר בהחלטה מנהלית‬
‫‪.2‬‬
‫הנתונה לשיקול דעתו של מנהל בתי המשפט‪ .‬בחודש יולי ‪ ,2003‬הנחה מנהל בתי‬
‫המשפט דאז‪ ,‬כבוד השופט )בדימוס( דן ארבל‪ ,‬כי תרגומים במשפטים אזרחיים‬
‫ימומנו על‪-‬ידי מערכת בתי המשפט במקרים חריגים ורק במקום שאין כל דרך‬
‫אחרת לנהל את המשפט‪ .‬מאז ועד היום פועלת מערכת בתי המשפט לפי הנחיה זו‪.‬‬
‫‪ 2‬מתוך ‪10‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫‪1‬‬
‫בהתאם לאותה מדיניות נזכרת‪ ,‬ככל שמדובר לדעת בית המשפט הנכבד‬
‫‪.3‬‬
‫במקרה חריג‪ ,‬המצדיק מימון תרגום על‪-‬ידי המערכת‪ ,‬יעביר בית המשפט את‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬

‫הבקשה לנשיא בית המשפט למתן החלטה‪ .‬החלטה זו אמורה להתקבל בין היתר‪,‬‬
‫על יסוד נתונים מהתקציב הפנוי שעומד לרשותו של בית המשפט בהקשר זה"‪.‬‬

‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫לשם העמדת דברים על דיוקם אוסיף‪ ,‬כי למיטב ידיעתי וידיעת חבריי השופטים שעימם‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫בדקתי את העניין‪ ,‬במהלך השנים האחרונות ועד הפצת נוהל התרגום לפני חודשים ספורים‪ ,‬תרגום‬
‫ללשון הערבית בבית משפט זה בהליכים אזרחיים‪ ,‬מומן על‪-‬ידי בית המשפט‪ ,‬בעוד הצדדים‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫להליכים אלו לא נדרשו לשאת בעלות התרגום‪ .‬ככל שהיו מקרים שבהם צדדים נדרשו לממן את‬
‫התרגום לערבית‪ ,‬היו אלו מקרים חריגים‪ ,‬בודדים ונדירים‪ ,‬שלא עלה בידי לאתרם‪ .‬עוד יוער‪ ,‬כי‬
‫הגם שהשיעור המדויק אינו ידוע לי‪ ,‬אין מחלוקת ששיעור ההליכים בבית משפט זה‪ ,‬בית משפט‬
‫השלום בירושלים‪ ,‬שבו יש צורך במתורגמן ללשון הערבית‪ ,‬הוא ניכר ומהווה שיעור משמעותי מכלל‬
‫ההליכים הנשמעים בו‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬

‫‪.6‬‬

‫על מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל‬
‫שאלת מעמדה של השפה הערבית‪ ,‬כמו גם השאלה אם נקבעו בישראל לשונות רשמיות‪,‬‬
‫‪.7‬‬
‫שבה ועולה מידי פעם‪ .‬זאת גם בניסיונות חקיקה שתכליתם לעגן בחוק את הלשונות הרשמיות‬
‫במדינה וגם בפסיקת בתי המשפט‪ ,‬ובמיוחד בפסיקת בית המשפט העליון‪ ,‬בשבתו כבית‪-‬משפט גבוה‬
‫לצדק‪.‬‬
‫בבג"ץ ‪ 4112/99‬עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל‪-‬‬
‫‪.8‬‬
‫אביב‪-‬יפו‪ ,‬פ"ד נו)‪) (2002) 393 (5‬להלן – עדאלה(‪ ,‬נדונה השאלה אם מוטלת חובה על עיריות אשר‬
‫בתחומן מתגורר מיעוט ערבי‪ ,‬להשתמש בלשון הערבית‪ ,‬בצד הלשון העברית‪ ,‬בכל השילוט העירוני‪.‬‬
‫בית המשפט קיבל את העתירה ברוב דעות )כבוד הנשיא א' ברק וכבוד השופטת ד' דורנר נגד דעתו‬
‫של כבוד השופט מ' חשין(‪ ,‬ואגב כך קבע כי הערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל‪ .‬יחד עם זאת‪,‬‬
‫נדרש בית המשפט לשאלת ההשלכה שיש לכך על המקרה שנדון לפניו‪.‬‬
‫כבוד הנשיא א' ברק עמד על כך שאין כל הוראה ב"חקיקה הרגילה" הקובעת שהשפה הערבית היא‬
‫שפה רשמית‪ ,‬אך בהתאם להוראת סימן ‪ 82‬בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל‪) 1922 ,‬להלן – סימן‬
‫‪ ,(82‬שתוקנה בשנת ‪ ,1939‬שעניינה "שפות רשמיות"‪ ,‬העברית והערבית הן לשונות רשמיות במדינה‪,‬‬
‫גם אם לעברית ישנו מעמד מועדף‪ .‬הוראה זו קבעה כי השפות הרשמיות הן אנגלית‪ ,‬ערבית ועברית‪,‬‬
‫תוך שניתנה בכורה לאנגלית במקום שבו תימצא סתירה בין הנוסח האנגלי לנוסח הערבי או העברי‬
‫של פקודות או מודעות רשמיות‪ .‬לאחר הקמת המדינה‪ ,‬עם חקיקת סעיף ‪)15‬ב( בפקודת סדרי‬
‫‪ 3‬מתוך ‪10‬‬

‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫השלטון והמשפט‪ ,‬תש"ח‪ ,1948-‬בוטל מעמדה של האנגלית בתור לשון רשמית במדינת ישראל‪ .‬בנוסף‬

‫‪1‬‬

‫לכך‪ ,‬סעיף ‪ 24‬בחוק הפרשנות‪ ,‬תשמ"א‪ 1981-‬שינה את הוראת סימן ‪ 82‬בכל הנוגע לסתירה בין‬
‫הנוסח האנגלי של דבר חקיקה שנחקק במקור באנגלית לבין הנוסח החדש של חוק בעברית‪ ,‬בקובעו‬
‫שהנוסח העברי החדש הוא המחייב )עדאלה‪ ,‬פסקאות ‪ 12-11‬בפסק‪-‬דינו של הנשיא א' ברק(‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫סימן ‪ ,82‬שכותרתו "שפות רשמיות"‪ ,‬לאחר תיקונו בשנת ‪) 1939‬ובתרגומה לעברית(‪ ,‬קובע כך‪:‬‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫"כל הפקודות‪ ,‬המודעות הרשמיות והטופסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות‬
‫הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו עפ"י צו מאת הנציב‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫העליון יפורסמו באנגלית ובערבית ובעברית‪ .‬בהתחשב עם כל תקנות שיתקין הנציב‬
‫העליון אפשר להשתמש בשלש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט‪ .‬אם תהא‬
‫כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי לבין‬
‫הנוסח הערבי או העברי שלהם‪ ,‬הולכין אחר הנוסח האנגלי"‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬

‫לאחר תיקונו של סימן ‪ 82‬בדברי החקיקה המאוחרים הנזכרים כאמור‪ ,‬ולאחר התאמתו‪ ,‬קובעת‬
‫הוראתו לאמור‪:‬‬
‫"כל הפקודות‪ ,‬המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות‬
‫הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ"י צו מאת הממשלה‬
‫יפורסמו )באנגלית( בעברית ובערבית‪ .‬בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה מותר‬
‫להשתמש בשלוש ]צ"ל‪ :‬שתי[ השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט"‪.‬‬
‫השאלה שעמדה להכרעה בעניין עדאלה הייתה אם כן‪ ,‬אם הוראת סימן ‪ 82‬חלה גם על‬
‫‪.9‬‬
‫שילוט ברחבי הערים שבתחומן מתגורר מיעוט ערבי‪.‬‬
‫אגב דיון בשאלה אם יש להורות על הכללת הערבית בשילוט שברחבי הערים‪ ,‬נדרש כבוד הנשיא א'‬
‫ברק לצורך באיזון בין התכליות השונות העומדות בבסיס ההכרעה‪ .‬תכליות אלו הן זכותו של אדם‬
‫לשפתו‪ ,‬הצורך בהבטחת שוויון‪ ,‬מעמדה המיוחד של העברית במדינת ישראל והכרה בחשיבות השפה‬
‫כמרכיב בלכידות הלאומית ובהגדרת המדינה הריבונית )שם‪ ,‬פסקאות ‪ .(21-16‬מסקנתו היא‬
‫שבאיזון בין כל התכליות הנזכרות‪ ,‬יש לקבוע כי השילוט יהיה גם בלשון הערבית לצד הלשון‬
‫העברית וזאת להבדיל מלשונות אחרות שאין מקום לכלול אותן בשילוט‪ ,‬וזאת משני טעמים אלו‬
‫)שם‪ ,‬פסקה ‪:(25‬‬
‫"ראשית‪ ,‬הערבית היא שפתו של המיעוט הגדול ביותר בישראל‪ ,‬החי בישראל‬
‫מימים ימימה‪ .‬זוהי שפה הקשורה למאפיינים תרבותיים‪ ,‬היסטוריים ודתיים של‬
‫‪ 4‬מתוך ‪10‬‬

‫‪34‬‬
‫‪35‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫קבוצת המיעוט הערבית בישראל‪ .‬זוהי שפתם של אזרחים אשר חרף הסכסוך‬

‫‪1‬‬

‫הערבי‪-‬ישראלי מבקשים לחיות בישראל כאזרחים נאמנים ושווי זכויות תוך כיבוד‬
‫לשונם ותרבותם ‪...‬‬
‫שנית‪ ,‬הערבית הינה שפה רשמית בישראל ‪ ...‬רבות הן השפות שמדברים בישראל‪,‬‬
‫אך רק ערבית – בצד העברית – היא שפה רשמית בישראל‪ .‬לערבית ניתן אפוא‪,‬‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫מעמד מיוחד בישראל ‪."...‬‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫הנושא שנדון בעניין עדאלה חורג כאמור‪ ,‬מענייננו‪ ,‬מאחר שכאמור‪ ,‬עיקר הדיון והמחלוקת‬
‫‪.10‬‬
‫שהתבררה באותו עניין‪ ,‬היו בשאלה אם יש להחיל את הוראות סימן ‪ 82‬על הנסיבות המיוחדות‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫שנדונו שם‪ .‬כך גם נדונה שאלת המשמעות שיש למושג "שפה רשמית" על אותן נסיבות ואם מעמדה‬
‫של הערבית במדינת ישראל מחייב כאמור‪ ,‬פרסום שילוט עירוני גם בערבית )ראו למשל‪ ,‬בפסק‪-‬דינו‬
‫של כבוד השופט מ' חשין‪ ,‬פסקאות ‪ .(17-16‬לא הייתה מחלוקת שהוראת סימן ‪ 82‬החילה את השפות‬
‫הרשמיות על הנסיבות שהובאו ופורטו בהוראת סימן ‪) 82‬פקודות‪ ,‬מודעות רשמיות וטפסים רשמיים‬
‫וכן שימוש במשרדי ממשלה ובבתי המשפט(‪ ,‬אלא השאלה הייתה‪ ,‬אם אותן נסיבות תקפות גם ביחס‬
‫לשלטים בתחומי הערים‪ .‬כך גם לא הייתה מחלוקת בעניין מעמדה המיוחד של הלשון הערבית‪,‬‬
‫לעומת לשונות אחרות‪ ,‬כפי שקבע גם כבוד השופט מ' חשין בעניין עדאלה )הגם ששם כאמור‪ ,‬נותר‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬

‫בדעת מיעוט(‪ ,‬וגם בעניין אחר‪ ,‬שבו נדונה שאלת כשרותם של פתקי הצבעה לרשויות המקומיות‬
‫שנכתבו בערבית‪ .‬ראו רע"א ‪ 12/99‬ג'מאל מרעי נ' פריד סאבק‪ ,‬פ"ד נג)‪) (1999) 128 (2‬בפסקה ‪,(18‬‬
‫שבו קבע כבוד השופט מ' חשין כך‪:‬‬
‫"כהוראת סימן ‪ 82‬לדבר המלך במועצה על ארץ‪-‬ישראל‪ ,1922 ,‬השפה הערבית‬
‫בארצנו‪ ,‬נודע לה מעמד נעלה במיוחד‪ ,‬ויש אף הגורסים כי שפה 'רשמית' היא )יהא‪-‬‬
‫אשר‪-‬יהא פירוש המושג 'רשמית'"(‪ .‬ראו‪ :‬א' רובינשטיין וב' מדינה המשפט‬
‫הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל ‪ ...‬בעמ' ‪ .105-97‬ראו עוד‪ :‬ע"א ‪ 105/92‬ראם‬
‫מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עיריית נצרת עילית ]פ"ד מז)‪ [189 (5‬בעמ' ‪) 214 ,210‬מפי‬
‫השופט ברק(‪ ,‬ודברי השופט ד' לוין‪ ,‬שם‪ ,‬בעמ' ‪ .216-217‬ואולם‪ ,‬לא בכך עיקר‪.‬‬
‫עיקר הוא שהשפה הערבית היא שפתה של כחמישית מאוכלוסיית המדינה – שפת‪-‬‬
‫הדיבור‪ ,‬שפת‪-‬התרבות‪ ,‬שפת‪-‬הדת – ושיעור זה של אוכלוסין הוא מיעוט ניכר‬
‫שראוי לנו כי נכבדו – אותו ואת שפתו‪ .‬מדינת ישראל היא מדינה 'יהודית‬
‫ודמוקרטית'‪ ,‬ובהיותה מה שהיא חובה היא המוטלת עליה לכבד את המיעוט שבה‪:‬‬
‫את האדם‪ ,‬את תרבותו של האדם‪ ,‬את שפתו של האדם‪ .‬עיקרון חוקתי זה בישראל‬
‫ימלא בתוכנו וברוחו – ברחבות וברווחה – את הוראת סעיף ‪)61‬ג( לחוק הבחירות‪.‬‬
‫עקרון‪-‬השוויון יוליכנו כמו‪-‬מעצמו אל מקום שהגענו אליו ‪"...‬‬

‫‪ 5‬מתוך ‪10‬‬

‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫לאור לשונה הברור של הוראת סימן ‪ ,82‬לא הייתה מחלוקת כי בשימושים שנקבעו בהוראה‬

‫‪1‬‬

‫‪.11‬‬

‫)פקודות‪ ,‬מודעות רשמיות וטפסים רשמיים(‪ ,‬חלה חובה להשתמש בעברית ובערבית‪ .‬וכך גם נקבעה‬
‫זכות להשתמש בלשונות אלו בפנייה אל בתי המשפט ואל משרדי הממשלה‪ .‬ראו את דברי כבוד‬
‫השופטת ד' דורנר בעניין עדאלה בעניין תחולתה של הוראה זו )בפסקה ‪ 3‬בפסק‪-‬דינה(‪:‬‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫"בהוראה פורטו השימושים השונים בשלוש השפות או באחת מהן‪ ,‬המתחייבים‬
‫ממעמדן כשפות רשמיות‪ ,‬על‪-‬ידי הממשלה והרשויות המקומיות באזורים שייקבעו‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫על‪-‬ידי הנציב העליון‪ ,‬או על‪-‬ידי התושבים הנזקקים לשירותי הרשויות‪ .‬כך חויבו‬
‫הרשויות להשתמש בשלוש השפות בפרסומים שמנו בהוראה‪ ,‬ונקבעה זכות‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫התושבים להשתמש באחת משפות אלה בפנותם לבתי המשפט ולמשרדי הממשלה"‬
‫)ההדגשה אינה במקור(‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬

‫בהמשך הדברים מוסיפה כבוד השופטת ד' דורנר‪ ,‬כאמור לעיל‪ ,‬כי לאחר חקיקת סעיף ‪)15‬ב( בפקודת‬
‫סדרי השלטון והמשפט‪ ,‬אשר ביטלה כאמור‪ ,‬את השימוש בשפה האנגלית‪ ,‬נותרה הוראת סימן ‪82‬‬
‫בדבר המלך בעינה כשהוראותיה מתייחסות רק לשתי לשונות‪ :‬עברית וערבית‪ .‬בעוד שלעברית ניתן‬
‫עוד בהכרזת העצמאות מעמד מועדף‪ ,‬מעמד של בכורה )שם‪ ,‬פסקאות ‪.(5-4‬‬
‫סימן ‪ 82‬בדבר המלך במועצה על ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬שהוא ירושה שירשנו מימי שלטון המנדט‬
‫‪.12‬‬
‫הבריטי על ארץ ישראל‪ ,‬הוא הקובע את ההוראה המחייבת בדבר "שפות רשמיות" ומעמדן‪ ,‬וזאת‬
‫כאמור‪ ,‬לצד הכרזת העצמאות ודברי חקיקה המעניקים לעברית מעמד בכורה ועדיפות על‪-‬פני השפה‬
‫הערבית )כפי שהובהר בין השאר בהרחבה‪ ,‬בעניין עדאלה(‪.‬‬
‫במשך השנים מאז קום המדינה‪ ,‬נעשו ניסיונות רבים לחוקק חוקים שבהם תקבע העברית בתור‬
‫לשון המדינה‪ ,‬תוך הענקת מעמד מוגדר גם ללשון הערבית‪ ,‬אך ניסיונות אלו לא צלחו‪ .‬סקירה‬
‫נרחבת על כך מובאת בספרו של ד"ר נתן אפרתי‪ ,‬העברית בראי המדינה – מעמדה הציבורי של‬
‫העברית מאז ייסוד המדינה )הוצאת האקדמיה ללשון העברית‪ ,‬תש"ע‪ .2010-‬להלן ‪ -‬אפרתי(‪ .‬הניסיון‬
‫הראשון היה הצעת חוק שפת המדינה‪ ,‬תשי"ג‪) 1952-‬שהציעה חברת הכנסת אסתר רזיאל‪-‬נאור‬
‫ממפלגת חירות )דברי הכנסת תשי"ב‪ ,‬בעמ' ‪ .(2520-2521‬ראו‪ :‬אפרתי‪ ,‬בעמ' ‪ .(41‬לאחר ניסיון זה היו‬
‫עוד ניסיונות רבים‪ ,‬שאף הם נכשלו )אפרתי‪ ,‬פרק שלישי‪ :‬המאבק על מעמד העברית‪ :‬יזמה‬
‫ממלכתית‪ ,‬עמ' ‪ .(135-105‬כך גם נכשל ניסיון לחוקק בשנת ‪ 1980‬את "חוק יסוד‪ :‬הלשון העברית"‬
‫)שם‪ ,‬עמ' ‪ .(228‬הסיבה העיקרית לכך שכל אותן הצעות חוק לא הבשילו לידי חקיקה‪ ,‬היה נעוץ‬
‫במחלוקות סביב מעמדה של הלשון הערבית‪ ,‬אשר לא הייתה מחלוקת‪ ,‬שאף היא בעלת מעמד רשמי‬
‫במדינת ישראל‪ ,‬וכי ניתן לפנות אל מוסדות המדינה גם בערבית‪ ,‬ולא רק בעברית )ראו‪ ,‬אפרתי‪ ,‬פרק‬
‫שביעי‪ :‬מעמד הלשון הערבית‪ ,‬בעמ' ‪.(236-226‬‬

‫‪ 6‬מתוך ‪10‬‬

‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫דיון בטענות הצדדים‬
‫‪.13‬‬

‫‪1‬‬

‫על רקע הדברים האמורים‪ ,‬נדון בטענות הצדדים לתובענה ובטענותיה של הנהלת בתי‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬

‫המשפט‪.‬‬

‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫טענת בעלי הדין בתביעה הנדונה היא‪ ,‬כי לאור העובדה שהערבית היא לשון רשמית‬
‫‪.14‬‬
‫במדינה‪ ,‬רשאים הם לנהל את המשפט גם בלשון זו‪ .‬לפיכך‪ ,‬אם בית המשפט אינו מבין ערבית והוא‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫מבקש להיעזר במתורגמן‪ ,‬הרי שעל בית המשפט לממן את עלות שכרו‪ ,‬וכי אין להטיל הוצאה זו על‬
‫בעלי הדין‪ .‬עוד טוענים הם‪ ,‬כי מלבד תקנות האגרות‪ ,‬הקובעות חובת תשלום אגרת משפט עבור‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫שירותי המשפט הניתנים באמצעות בתי המשפט‪ ,‬אין כל מקור בדין המתיר לבית המשפט לחייב‬
‫בעלי‪-‬דין לממן את ההליך המשפטי‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬

‫מנגד טענה הנהלת בתי המשפט‪ ,‬כי בניגוד להליך הפלילי‪ ,‬שלגביו נקבעה הוראה אשר הכירה‬
‫בחשיבות של מתן שירותי תרגום לנאשם בהליך פלילי‪ ,‬אין הוראה מקבילה בעניין הליך אזרחי‪.‬‬
‫לפיכך השאלה אם יינתנו שירותי תרגום בהליך אזרחי‪ ,‬נתונה לשיקול דעתו של מנהל בתי המשפט‪,‬‬
‫אשר החליט כי שירותים אלו יינתנו בלא תשלום רק במקרים חריגים ומוצדקים‪.‬‬
‫באשר להליך הפלילי‪ ,‬הרי שחוק סדר הדין הפלילי ]נוסח משולב[‪ ,‬התשמ"ב‪ 1982-‬אמנם‬
‫‪.15‬‬
‫קובע כי אם "הוברר לבית המשפט שהנאשם אינו יודע עברית‪ ,‬ימנה לו מתרגם או יתרגם לו בעצמו"‬
‫)סעיף ‪ .(140‬עוד נקבע‪ ,‬כי אם הוגשה ראייה שאינה בעברית או בלשון השגורה בפי בית המשפט‬
‫ובעלי הדין‪ ,‬כי אז תתורגם בידי מתרגם‪ ,‬וכי כל עדות או ראייה שתימסר בלשון שאינה עברית‪,‬‬
‫תתורגם ותיכתב בפרוטוקול בעברית )סעיף ‪ .(141‬כך קובעת הוראה זו‪:‬‬
‫"ראיה הנמסרת ברשות בית המשפט לא בעברית‪ ,‬או לא בלשון אחרת השגורה בפי‬
‫בית המשפט ובעלי הדין‪ ,‬תתורגם בידי מתרגם‪ ,‬ועדות שנמסרה כאמור תירשם‬
‫בפרוטוקול תוך תרגומה לעברית‪ ,‬אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת; רישום‬
‫התרגום בפרוטוקול ישמש ראיה לכאורה לדברים שתורגמו"‪.‬‬
‫בנוסף לכך נקבע כי "שכרו של מתרגם ישולם מאוצר המדינה‪ ,‬אם לא הורה בית המשפט הוראה‬
‫אחרת" )סעיף ‪.(142‬‬
‫בתקנות סדר הדין האזרחי‪ ,‬התשמ"ד‪ ,1984-‬אין הוראה מקבילה‪ .‬מכאן לכאורה‪ ,‬גם אין הוראה‬
‫המחייבת את רישום הדברים בפרוטוקול דווקא בלשון העברית‪ ,‬ואף אין חובה לתרגם בידי מתרגם‬
‫ראיה או עדות שלא נאמרו בעברית אל הלשון העברית‪ .‬גם הוראת סעיף ‪68‬א בחוק בתי המשפט‬

‫‪ 7‬מתוך ‪10‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫]נוסח משולב[‪ ,‬תשמ"ד‪ ,1984-‬הקובעת את החובה לערוך פרוטוקול לדיוני בית המשפט‪ ,‬את תוכנו‬

‫‪1‬‬

‫ומה ייכלל בו ואת אופן ניהולו‪ ,‬אינה כוללת הוראה שלפיה פרוטוקול ייערך דווקא בלשון העברית‪.‬‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬

‫לאור העובדה שסימן ‪ 82‬קובע שמותר להשתמש בשפה הערבית "במשרדי הממשלה ובבתי המשפט"‪,‬‬
‫הרי שלכאורה‪ ,‬צודקים באי‪-‬כוחם של הצדדים לתביעה בטענתם‪ ,‬כי מאחר שהם‪ ,‬בעלי הדין והעדים‬

‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫דוברים ערבית‪ ,‬אין מניעה שינהלו את הדיון בערבית‪ ,‬וכי מי שנזקק לתרגום להבנת הדברים‪ ,‬הוא‬
‫בית המשפט‪ .‬בנסיבות אלו‪ ,‬הרי שלכאורה‪ ,‬אמנם אין לחייבם לשאת בעלות התרגום‪.‬‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫טענה נוספת שטענו באי‪-‬כוחם של הצדדים היא‪ ,‬כי לא ניתן לחייב את בעלי הדין לשאת‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫‪.16‬‬

‫במימון התרגום‪ ,‬המהווה חלק משירותי המשפט אשר ניתנים להם‪ ,‬מבלי שנקבע בדין מקור לחיובם‪.‬‬
‫נראה שגם בטענה זו יש ממש‪.‬‬
‫תקנות האגרות קובעות את התשלום שמשלם מי שמגיש הליך לבית המשפט בתמורה לשירותי‬
‫המשפט אשר ניתנים לו באמצעות בתי המשפט‪ .‬פרט לכך‪ ,‬תשלומים נוספים שעל בעלי‪-‬דין לשלם‪ ,‬או‬
‫שעל‪-‬פי הדין מוסמך בית המשפט לחייבו בתשלומם‪ ,‬הוסדרו בהוראות חוק או בתקנות‪ .‬כך למשל‬
‫נקבע בסעיף ‪68‬ב)א( בחוק בתי המשפט‪ ,‬שהקלטת דיונים לפי בקשת בעלי‪-‬דין‪ ,‬תהיה במימון בעלי‬
‫הדין‪ .‬כך גם נקבע כי אם בית המשפט מינה מומחה מטעם בית המשפט‪ ,‬רשאי הוא להורות לבעלי‬
‫הדין לממן את שכרו של המומחה )תקנה ‪ 131‬בתקנות סדר הדין האזרחי‪ ,‬התשמ"ד‪ .(1984-‬הוראות‬
‫דומות‪ ,‬המסמיכות את בית המשפט לחייב בעלי‪-‬דין לשאת בהוצאות ניהול המשפט נקבעו גם לעניין‬
‫הוצאות פרוטוקול‪ ,‬שכר בטלה של עדים‪ ,‬שכר מומחים ועוד כיוצא באלו )תקנות ‪ 513-511‬בתקנות‬
‫סדר הדין האזרחי‪ ,‬וכן תקנה ‪ 187‬בעניין שכר בטלה של עדים(‪ .‬כך גם הוסמך בית המשפט לחייב‬
‫בעל‪-‬דין בהתקיים נסיבות מיוחדות בתשלום הוצאות לאוצר המדינה )תקנה ‪.(514‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬אין כל הוראת חוק הקובעת כי בית המשפט רשאי להטיל את מימון שכרו של‬
‫המתורגמן על בעלי הדין‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬אין חיקוק החייב את בית המשפט הדן בהליך אזרחי להעמיד מתורגמן לרשותו של‬
‫‪.17‬‬
‫כל בעל‪-‬דין שאינו דובר עברית‪ ,‬אלא דובר לשון אחרת‪ .‬זאת להבדיל מנאשם בהליך פלילי‪ ,‬שלגביו‬
‫נקבעה כאמור‪ ,‬הוראה מיוחדת‪ .‬אולם במקום שבו הדין קובע באופן ברור ומפורש כי מותר‬
‫להשתמש גם בלשון הערבית בבתי המשפט‪ ,‬ממילא שלא ניתן לחייב את הבוחר להשתמש בלשון‬
‫הערבית בבתי המשפט לממן את תרגום הדיון מערבית לעברית ולהפך‪ .‬כך ככלל‪ ,‬וכך במיוחד‬
‫בנסיבות שבהן מי שנזקק לתרגום הוא בית המשפט עצמו‪ ,‬ולא בעלי הדין‪ ,‬אשר כאמור‪ ,‬רשאים‬
‫לנהל את הדיון בלשון הערבית‪.‬‬

‫‪ 8‬מתוך ‪10‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫ההבדל בין ההליך הפלילי להליך האזרחי‪ ,‬איננו כטענת הנהלת בתי המשפט‪ .‬ההבדל אינו בכך‬

‫‪1‬‬

‫שבהליך פלילי על המדינה לשאת בהוצאות מימון התרגום‪ ,‬בעוד שלא כך בהליך אזרחי‪ ,‬שבו על‬
‫הצדדים לשאת במימון הוצאות אלו‪ .‬ההבדל הוא בלשון שאותה יש לתרגם‪ .‬בהליך הפלילי על אוצר‬
‫המדינה לממן את התרגום ללשון העברית כל אימת שהנאשם אינו דובר עברית אלא כל לשון אחרת‪,‬‬
‫וכן כל אימת שמוגשות ראיות שאינן בעברית אלא בלשון אחרת או שנשמעות עדויות בלשון שאינה‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫עברית‪ .‬זאת ללא הבחנה בין הלשונות השונות‪ ,‬אם הן בגדר לשונות רשמיות במדינה – עברית‬
‫וערבית – או שמדובר בכל לשון אחרת‪ ,‬תהא אשר תהא‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בהליך אזרחי‪ ,‬לא חלה חובה‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫על אוצר המדינה לממן את תרגום הדיון והראיות ללשון העברית ביחס לכל לשון‪ ,‬אלא רק במקום‬
‫שבו מדובר בלשון הערבית‪ ,‬שלגביה נקבעה הוראה מיוחדת בסימן ‪ 82‬בדבר המלך‪.‬‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫ההבדל הוא אפוא‪ ,‬בכך שבהליך הפלילי על המדינה לממן את התרגום מכל לשון אל הלשון העברית‬
‫ולהפך‪ .‬בהליך האזרחי‪ ,‬המדינה אינה חייבת לממן את התרגום מכל לשון אל הלשון העברית ולהפך‪,‬‬
‫אלא אם כן מדובר בלשון הערבית‪ ,‬שבה על‪-‬פי סימן ‪" 82‬מותר להשתמש ‪ ...‬בבתי המשפט"‪.‬‬
‫התוצאה היא אפוא‪ ,‬שנוהל התרגום שקבעה הנהלת בתי המשפט אכן קובע נוהל שהוא‬
‫‪.18‬‬
‫חוקי‪ ,‬אבל רק כל עוד מדובר בתרגום בהליך אזרחי מכל לשון‪ ,‬שאינה ערבית‪ ,‬לעברית ולהפך‪ .‬אולם‬
‫אם יש צורך לתרגם את הדיון בהליך האזרחי מהלשון הערבית אל הלשון העברית ולהפך‪ ,‬אין מקום‬
‫לנוהל זה והוא עומד בניגוד לדין‪.‬‬
‫בשולי הדברים יוער‪ ,‬כי מן הטעמים שעליהם עמדתי‪ ,‬המסקנה המתבקשת היא כאמור‪,‬‬
‫‪.19‬‬
‫שאין מקום לנוהל התרגום‪ ,‬ככל שמדובר בתרגום מהלשון הערבית ללשון העברית ולהפך‪ .‬אולם‬
‫אפילו טעיתי‪ ,‬דומה כי יש מקרים שבהם נכון הכלל כי לא די להיות צודק‪ ,‬אלא ראוי לנהוג בתבונה‪.‬‬
‫לאורך כל השנים‪ ,‬מאז קום המדינה‪ ,‬לא הצליחה הכנסת לחוקק חוק שיקבע שהעברית היא הלשון‬
‫הרשמית היחידה במדינה‪ ,‬גם אם הוצע בהצעות החוק שהוצעו בעניין זה‪ ,‬שלצד העברית יוענק‬
‫מעמד חוקי גם ללשון הערבית‪ .‬הסיבה שרוב יהודי בכנסת לא חוקק חוק מעין זה ‪,‬הייתה נעוצה‬
‫ברגישויות שיש לקביעה שכזו בחוק ולנוכח ההשלכות שעשויות להיות לה )ראו על כך בהרחבה‪:‬‬
‫אפרתי‪ ,‬בעמ' ‪ .(236-226‬חברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית‪ ,‬גם אלו שיזמו את הצעות החוק שנדונו‬
‫במהלך השנים‪ ,‬היו ערים לאותם קשיים והיו מודעים להשלכות הפוליטיות והחברתיות שעשויות‬
‫להיות לכך‪.‬‬
‫ירושלים היא עיר שתושביה דוברי הערבית הם רבים וכך גם הדיונים המתנהלים בבתי המשפט‬
‫בירושלים‪ ,‬שבהם בעלי הדין הם דוברי ערבית‪ ,‬הם רבים מאד ומהווים שיעור ניכר מכלל הדיונים‬
‫בבתי המשפט בעיר‪ .‬היצמדות להוראות חוק כאלו ואחרות ואל פרשנות בדרך שפורשה על‪-‬ידי‬
‫הנהלת בתי המשפט‪ ,‬עשויה אמנם להביא לחיסכון כספי ניכר בתקציב הנהלת בתי המשפט‪ ,‬אולם‬
‫לא מן הנמנע שהמחיר לכך יהיה גבוה בהרבה‪ ,‬באופן שלא ניתן לאומדו בכסף‪.‬‬
‫‪ 9‬מתוך ‪10‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬

‫בית משפט השלום בירושלים‬

‫ת"א ‪ 2636-09‬באסמה מוסטפא נ' האני אחמד עלי‬
‫‪1‬‬
‫לא זו בלבד‪ ,‬אלא שבמקום שבו דוברי הערבית המתדיינים בבתי המשפט הם רבים‪ ,‬הטלת הוצאה‬
‫נוספת על אוכלוסיה זו‪ ,‬שגם אם היא מיעוט בקרב המתדיינים בבתי המשפט‪ ,‬היא מיעוט גדול מאד‪,‬‬

‫‪2‬‬
‫‪3‬‬

‫אף יוצרת חוסר שוויון בין המתדיינים‪ ,‬באופן שיוצר אפליה שספק אם יש לה מקום על‪-‬פי הדין‪.‬‬
‫התוצאה הישירה של נוהל התרגום היא שדוברי ערבית – אשר מטבע הדברים הם גם בני דת ולאום‬

‫‪4‬‬
‫‪5‬‬

‫שונים מאלו של דוברי העברית – יאלצו לשאת בהוצאות גבוהות יותר כדי לממש את זכות הגישה‬
‫לערכאות; זכות אשר זה מכבר הוכרה כזכות העולה לדרגת זכות יסוד‪ .‬נראה כי ראוי להיזהר‬

‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫בקביעת נהלים‪ ,‬אשר גם אם לא הייתה כוונה לכך‪ ,‬תוצאתם הישירה יוצרת הפליה ואבחנה בזכות‬
‫הגישה לערכאות בין בני לאום אחד לבין בני לאום אחר‪ ,‬אשר מהווים כחמישית מאוכלוסיית‬

‫‪8‬‬
‫‪9‬‬

‫המדינה‪.‬‬

‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬

‫מכל מקום‪ ,‬מן הטעמים שעליהם עמדתי‪ ,‬המסקנה היא שאין מקום לחייב את הצדדים‬
‫‪.20‬‬
‫לתובענה הנדונה לשאת במימון הוצאות המתורגמן‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬יוזמן מתורגמן ללשון הערבית למועדי ההוכחות שנקבעו‪ ,‬אשר שכרו ימומן על‪-‬ידי הנהלת‬
‫בתי המשפט‪.‬‬
‫אין צו להוצאות‪.‬‬

‫ניתנה היום‪ ,‬ד' בתמוז תשע"ב‪ 24 ,‬ביוני ‪ ,2012‬בהעדר הצדדים‪.‬‬

‫‪24‬‬

‫‪ 10‬מתוך ‪10‬‬