‫פתח דבר: צל של פחד‬ ‫הרוח ייללה במשך כל הלילה, נושאת עמה ניחוח שעתיד לשנות את העולם.

צל גבוה הרים את ראשו‬ ‫וריחרח את האוויר. הוא נראה אנושי לחלוטין מלבד ראשו הארגמני ועיניו הערמוניות.‬ ‫הוא מיצמץ בהפתעה. ההודעה שקיבל היתה נכונה: הם היו כאן. או אולי זו היתה מלכודת? הוא שקל‬ ‫את האפשרויות ואז אמר בקרירות, "התפרׂשו בשטח; התחבאו מאחורי עצים ושיחים. עִ צרו את כל מי‬ ‫שמגיע... ו ָלא, תמותו."‬ ‫סביבו דישדשו שנים-עשר אּורגָלים עם חרבות קצרות ומגִיני ברזל עגולים, מקושטים בסמלים‬ ‫שחורים. הם נראו כבני אדם בעלי רגליים עקומות וזרועות עבות וחזקות שנועדו למחוץ את אויביהם.‬ ‫מעל לאוזניהם הקטנות צמח זוג קרניים מעוקלות. המפלצות מיהרו להתחבא בין השיחים כשהן‬ ‫פולטות נהמות. מהר מאוד דעכו צלילי הרשרוש, והדממה שבה אל היער.‬ ‫הצל הציץ מאחורי גזע עץ עבות והביט אל השביל. החשכה היתה כבדה מדי לעיני אדם, אבל לו,‬ ‫לצל, נראה אור הירח הקלוש כמו אור שמש השוטף בין העצים; מבטו הבוחן ראה בבירור ובחדות כל‬ ‫פרט. הוא עמד דומם באופן לא טבעי, אוחז בידו את חרבו הארוכה והחיוורת. ׂשָ רטֶ ת דקיקה כחוט‬ ‫ֶ‬ ‫התפתלה לאורך הלהב. כלי הנשק היה דק דיו כדי לחמוק בגנבה בין זוג צלעות, אבל גם חזק דיו‬ ‫לחדור מבעד לשריון הנוקשה ביותר.‬ ‫האּורגָלים לא יכלו לראות היטב כמו הצל; הם גיששו באפלה כמו קבצנים עיוורים, ומיששו את כלי‬ ‫נשקם בתנועות מגושמות. קריאת ינשוף קרעה את הדממה. איש לא נרגע עד שהציפור עפה לדרכה.‬ ‫המפלצות נרעדו בקור הלילה; אחת מהן ניפצה ענף במגפה הכבד. הצל התנשף בזעם, והאורגלים‬ ‫נרתעו מפניו וניצבו ללא תנועה. הוא כבש את הסלידה שעלתה בו - נדף מהם סירחון של בשר מרקיב‬ ‫ והתרחק. הם היו כלים בידיו, לא יותר.‬‫הצל התעלם מקוצר הרוח שהרגיש כשהרגעים התארכו והפכו לשעות. כנראה נישא הריח באוויר‬ ‫למרחק רב לפני בעליו. הוא לא הניח לאורגלים לקום או להתחמם. גם מעצמו מנע את המותרות‬ ‫הללו. הוא נותר לעמוד מאחורי העץ ולצפות בשביל. משב רוח נוסף חלף ביער. הפעם נשא עמו ריח‬ ‫חריף יותר. שפתו הדקה של הצל התרוממה בנהמה נרגשת.‬ ‫"התכוננו," לחש, כשכל גופו רוטט. חוד הלהב של חרבו נע במעגלים קטנים. מזימות רבות נדרשו‬ ‫ממנו כדי להגיע לרגע הזה, וגם כאב רב. לא ייתכן שדווקא עכשיו יאבד שליטה.‬ ‫עיני האורגלים הבהיקו מתחת לגבותיהם העבותות, בעוד הם מהדקים את אחיזתם בכלי הנשק.‬ ‫הרחק לפניהם שמע הצל צליל נקישה כשפגע דבר מה קשה באבן רפויה. צללים עמומים הגיחו מתוך‬ ‫החשכה והתקדמו לאורך השביל.‬ ‫שלושה סוסים לבנים על רוכביהם התקרבו בדהרה קלה אל עבר המארב, ראשיהם זקופים וגאים,‬ ‫מעיליהם מתנפנפים לאור הירח כמו נוזל כסוף.‬ ‫על גב הסוס הראשון ישב אֶ לְף - אוזניו מחודדות וגבותיו מלוכסנות בהידור. מבנה גופו היה צנום אבל‬ ‫חזק. קשת רבת עוצמה היתה תלויה על גבו. חרב היתה צמודה למותניו, כשלצדה אשפת חצים‬ ‫ובקצות החצים נוצות ברבור.‬ ‫לרוכב האחרון היו אותם פנים בהירים ותווים זוויתיים כמו לראשון. הוא נשא חנית ארוכה בידו‬ ‫הימנית, ובחגורתו היה נעוץ פגיון לבן. על ראשו נחה קסדה, מעשה ידי רב-אומן, מעוטרת בזהב‬ ‫ובענבר.‬ ‫ביניהם רכבה עלמה אֶ לפית בעלת שיער שחור כעורב שסקרה את סביבותיה בביטחון.‬

‫עיניה החודרות קרנו בעוצמה וסביבן השתלשלו שערותיה הארוכות והכהות. בגדיה לא היו‬ ‫מקושטים, אבל זה לא העיב על יופיה. למותניה היתה חרב, ועל גבה קשת ארוכה ואשפת חצים.‬ ‫נרתיק קשור בשרוך היה מונח על ברכיה, ולעתים קרובות העיפה בו מבט, כאילו ביקשה לבדוק שהוא‬ ‫עדיין במקומו.‬ ‫אחד האלפים אמר משהו בקול שקט, אבל הצל לא הצליח לשמוע את דבריו. העלמה האלפית ענתה‬ ‫לו בסמכותיות מופגנת, ושני השומרים שלה התחלפו במקומותיהם. השומר חובש הקסדה הוביל‬ ‫בראש, מעביר את החנית שלו למצב הכן. הם חלפו על פני מקום המחבוא של הצל ועל פני האורגלים‬ ‫הראשונים בלי לחשוד במאום.‬ ‫הצל כבר התחיל להתענג על ניצחונו, כשלפתע שינתה הרוח כיוון ונשאה אל עבר האלפים את הריח‬ ‫העז של האורגלים. הסוסים צנפו בבהלה וטילטלו את ראשיהם. הרוכבים נדרכו, עיניהם הבזיקו מצד‬ ‫לצד, ואז הפנו את בהמות הרכיבה שלהם לאחור ופתחו בדהירה.‬ ‫סוסה של האלפית זינק קדימה והותיר את שומריה הרחק מאחור. האורגלים יצאו ממחבואם,‬ ‫הזדקפו ושיחררו מטח של חצים שחורים. הצל זינק מאחורי העץ, הניף את ידו הימנית, וצעק:‬ ‫"גַארג'זלָה!"‬ ‫ְ ְ‬ ‫להבה ארגמנית הבזיקה מתוך כף ידו אל עבר העלמה האלפית, והטילה על העצים אור אדום כדם.‬ ‫הלהבה פגעה בסוסּה, שהתמוטט בקול צווחה חדה. חזה הסוס התרסק אל הקרקע. האלפית זינקה‬ ‫מעל גבו במהירות על-אנושית, נחתה על רגליה בקלילות, ואז חיפשה במבטה את שומריה.‬ ‫חציהם הקטלניים של האורגלים הפילו מיד את שני האלפים. הם נפלו מעל גב סוסיהם האציליים,‬ ‫ודמם נקווה לשלוליות בעפר. כאשר האורגלים מיהרו אל עבר האלפים ההרוגים, צרח הצל: "אחריה!‬ ‫אותה אני רוצה!" המפלצות נהמו ונחפזו לאורך השביל.‬ ‫זעקה נפלטה משפתי האלפית כשראתה את בני לווייתה המתים. היא עשתה צעד אחד לעברם, ואז‬ ‫קיללה את אויביה ונמלטה אל תוך היער.‬ ‫בעוד האורגלים מפלסים את דרכם בין העצים, טיפס הצל על צוק גרניט שהתנשא מעליהם. משם‬ ‫היה יכול לראות את כל מרחבי היער שסביבו. הוא הרים את ידו הימנית ואמר, "ּבֹואֶ טְ ק אִ יסטַ אלרי!"‬ ‫וחלקת יער באורך של חצי קילומטר עלתה בלהבות. בקור רוח מרשים הבעיר חלקה אחר חלקה, עד‬ ‫שנוצרה סביב מקום המארב טבעת אש שלמה בקוטר של כשני קילומטרים וחצי. הלהבות נראו כמו‬ ‫כתר יצוק שנח על פני היער. הצל היה שבע רצון. הוא השגיח בקפידה על טבעת האש כדי לוודא שלא‬ ‫תדעך.‬ ‫רצועת האש נעשתה סמיכה וצימצמה את אזור החיפושים שהיה על האורגלים לסרוק. לפתע שמע‬ ‫הצל צעקות וקול צווחה צורמת. מבעד לעצים ראה שלושה מפקודיו צונחים בערמה זה על גבי זה,‬ ‫פצועים באופן אנוש. בחטף הבחין באלפית הנמלטת מפני האורגלים שנותרו מאחור.‬ ‫היא ברחה אל צוק הגרניט הסלעי במהירות עצומה. הצל התבונן בקרקע שהשתרעה כשישה מטרים‬ ‫מתחתיו, ואז קפץ ונחת בקלילות על רגליו ממש לפניה. היא הסתובבה תוך כדי ריצה ומיהרה לחזור‬ ‫אל השביל. דם אורגלים שחור נטף מהחרב שלה והכתים את הנרתיק שבידה.‬ ‫המפלצות בעלות הקרניים יצאו מהיער, הקיפו אותה וחסמו את כל נתיבי הבריחה. ראשה נפנה‬ ‫במהירות מצד לצד בניסיון למצוא דרך מילוט. כשראתה שאין שום דרך לברוח, הזדקפה בהבעת בוז‬ ‫מלכותית. הצל התקרב לעברה בזרוע מונפת, והרשה לעצמו ליהנות מחוסר האונים שלה.‬ ‫"תפסו אותה."‬

‫כשהאורגלים זינקו קדימה, פתחה האלפית את הנרתיק, שלחה ידה פנימה ואז שמטה אותו אל‬ ‫הקרקע. בידה היתה אבן ספיר גדולה, ששיקפה את האור הזועם של הלהבות. היא הניפה את זרועה‬ ‫מעל לראשה ושפתיה נחפזו לבטא מילים נרגשות. הצל צעק נואשות, "גַארג'זְלָה!"‬ ‫ְ‬ ‫כדור של שלהבת ארגמנית זינק מכף ידו ונורה אל עבר האלפית, מהיר כחץ. אבל הוא איחר את‬ ‫המועד. הבזק אור ירוק כברקת האיר את היער לרגע, והאבן נעלמה. ואז הכה באלפית כדור האש,‬ ‫והיא התמוטטה.‬ ‫הצל נהם בזעם, צעד קדימה והטיח את חרבו בעץ. להב החרב ננעץ עד אמצעיתו בגזע, ושם נותר‬ ‫תקוע ורוטט. הוא שיגר תשעה חזיזי אנרגיה מכף ידו - אלה הרגו את האורגלים כהרף עין - ואז‬ ‫שיחרר את חרבו וניגש אל האלפית.‬ ‫נבואות נקמה, שנאמרו בשפה קשה שרק הוא הכיר, התגלגלו מלשונו. הוא איגרף את כפות ידיו‬ ‫הקטנות ונעץ מבט זועם בשמים. הכוכבים הקרים הביטו בו בלי להבהב, כמו צופים מעולם זר. שפתיו‬ ‫התעקמו בהבעת גועל כשפנה חזרה אל עבר האלפית מחוסרת ההכרה.‬ ‫יופיה, שהיה יכול להפנט כל אדם, לא קסם לו כלל וכלל. הוא וידא כי האבן אכן נעלמה, ואז הביא את‬ ‫סוסו ממקום המחבוא שלו בין העצים. אחרי שקשר את האלפית אל האוכף, טיפס על גב סוס‬ ‫הקרבות ופנה לצאת מהיער.‬ ‫את הדלקות שעמדו בדרכו כיבה, אבל לכל השאר הניח להמשיך לבעור.‬

‫התגלית‬ ‫אֶ ראגֹון כרע ברך בחלקת קנים שנרמסה תחת רגלי הצבאים ובחן את העקבות בעין מיומנת. טביעות‬ ‫ָ‬ ‫הרגליים רמזו לו כי העדר עבר בכר המרעה רק לפני כמחצית השעה. בעוד זמן קצר יעצרו למנוחת‬ ‫הלילה. המטרה שסימן לעצמו - איילה קטנה עם צליעה בולטת בכפתה השמאלית הקדמית - עדיין‬ ‫היתה עם העדר. הוא הופתע לראות שהצליחה להגיע עד כאן ולא נלכדה על ידי זאב או דוב.‬ ‫השמים היו צלולים וכהים, ורוח קלה הרעידה את האוויר. ענן בצבע כסף ריחף מעל להרים שהקיפו‬ ‫אותו, שוליו זוהרים באורו האדמדם של ירח סתווי, שהיה מעורסל בין שתי פסגות. פלגי מים זרמו על‬ ‫פני מדרונות ההרים בין קרחונים צוננים ותלוליות שלג נוצצות. ערפל מהורהר הזדחל על אדמת‬ ‫העמק, סמיך כל כך עד שכמעט הסתיר את כפות רגליו.‬ ‫אֶ ראגֹון היה בן חמש-עשרה; נותרה לו פחות משנה עד גיל הבגרות. גבות כהות נמתחו מעל עיניו‬ ‫ָ‬ ‫החומות והחודרות. בגדיו היו בלויים משעות של עבודה. סכין ציידים בעל קת עצם היה תלוי מחגורתו‬ ‫בתוך נדן, וקשתו היתה עשויה מעץ טקטוס ומוגנת במעטפת עור גלילית מפני אדי הערפל. הוא נשא‬ ‫על גבו תרמיל בעל מסגרת עץ.‬ ‫עדר הצבאים הוביל אותו הרחק אל מעמקי רכס השִ דרה – רכס הרים פראי שהשתרע לכל אורכה‬ ‫ָ‬ ‫ִ‬ ‫של מדינת ָאלַאגֵייזי ָה. לעתים קרובות הגיעו מההרים סיפורים מוזרים ואנשים מוזרים, בדרך כלל‬ ‫מבשרי רעות. ולמרות זאת אֶ ראגֹון‬ ‫ָ‬

‫לא פחד מהרכס - הוא היה הצייד היחיד מאזור קָ רו ָוהֹול שהעז לצאת בעקבות הציד הרחק לעומק‬ ‫נקיקיו הסלעיים.‬ ‫זה היה הלילה השלישי של מסע הציד, ומחצית מהצידה שנשא עמו כבר אזלה. אם לא יצליח לתפוס‬ ‫את האיילה, ייאלץ לחזור הביתה בידיים ריקות. משפחתו היתה זקוקה לבׂשָ ר לקראת החורף‬ ‫המתקרב, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות אותו בקָ רו ָוהֹול.‬ ‫אֶ ראגֹון עמד בביטחון רוגע באור הירח של שעת הדמדומים, ואז נכנס אל תוך היער והחל לצעוד אל‬ ‫ָ‬ ‫עבר ערוץ צר. הוא היה בטוח כי בו ינוח עדר הצבאים. צמרות העצים הסתירו את השמים והטילו‬ ‫צללים מרפרפים על פני הקרקע. רק מדי פעם העיף מבט בעקבות; הוא הכיר את הדרך.‬ ‫כשהגיע לערוץ, מתח את מיתר קשתו והצמיד אותו למקומו ביד בוטחת. אחר כך משך שלושה חצים‬ ‫מתוך האשפה וקיבע אחד מהם בחריץ המיועד לכך, כשהוא אוחז בשניים הנותרים בידו השמאלית.‬ ‫אור הירח גילה לעיניו כעשרים תלוליות קטנות במקום שבו נחו הצבאים בעשב. האיילה שאותה ביקש‬ ‫לצוד נחה בשולי העדר, רגלה השמאלית הקדמית פשוטה קדימה בתנוחה מסורבלת.‬ ‫אֶ ראגֹון התקרב לעברם בחשאי, קשתו דרוכה ומוכנה. כל מאמציו בשלושת הימים האחרונים הובילו‬ ‫ָ‬ ‫לרגע הזה. הוא שאף שאיפה אחרונה של אוויר כדי לייצב את עצמו – קול התפוצצות ניתץ את דממת‬ ‫הלילה.‬ ‫העדר פתח במנוסה. אֶ ראגֹון זינק קדימה והחל לרוץ בעשב, בעוד נחשול של רוח לוהטת חולף על יד‬ ‫ָ‬ ‫לחיו. הוא החליק ועצר ואז ירה חץ אל עבר האיילה הנמלטת. החץ החטיא במעט את המטרה‬ ‫והמשיך בקול שריקה אל תוך האפלה. אֶ ראגֹון קילל ופנה לאחור, וקיבע חץ נוסף במקומו בלי להקדיש‬ ‫ָ‬ ‫לכך מחשבה.‬ ‫מאחוריו, במקום שבו נח עדר הצבאים, בער מעגל גדול של עשב ועצים. מחטיהם של אורנים רבים‬ ‫עלו באש והעצים עמדו חשופים. העשב שמחוץ למעגל הבוער נראה כאילו שּוטח לקרקע. תימרות‬ ‫עשן הסתלסלו באוויר ונשאו עמן ריח של שרפה. במרכז המעגל היתה מונחת אבן כחולה ומבהיקה.‬ ‫אדי הערפל התפתלו כמו נחש מעל האדמה החרוכה ושלחו זרועות דקיקות שנכרכו סביב האבן.‬ ‫אֶ ראגֹון בחן את השטח במשך רגעים ארוכים כדי לזהות אם יש סימן כלשהו של סכנה, אבל דבר לא‬ ‫ָ‬ ‫נע מלבד אדי הערפל. הוא שיחרר בזהירות רבה את מיתר קשתו והתקדם. אור הירח הטיל את צלו‬ ‫החיוור על פני הקרקע כשעצר לפני האבן. הוא נגע בה קלות באמצעות חץ, ואז זינק אחורנית. כלום‬ ‫לא קרה, ולכן הרים אותה בידו בחשדנות.‬ ‫כוחות הטבע מעולם לא ליטשו אבן מבהיקה וחלקה כמו האבן הזאת. פניה המושלמים, שלא היה‬ ‫בהם פגם, היו בצבע כחול כהה, פרט לנימים דקיקות ולבנות שהתפרשו עליה כמו קורי עכביש. האבן‬ ‫היתה קרירה וחלקה למגע תחת אצבעותיו, כמו משי שהתקשה. צורתה היתה אליפטית, אורכה‬ ‫כשלושים סנטימטר, ומשקלה היה קילוגרמים אחדים, אף שהרגיש כי היא קלה מכפי שאמורה היתה‬ ‫להיות.‬ ‫בעיניו של אֶ ראגֹון היתה האבן יפהפייה ומפחידה בעת ובעונה אחת. מאיפה‬ ‫ָ‬ ‫הופיעה? למה היא נועדה? ואז עלתה בראשו מחשבה מטרידה עוד יותר: האם היא נשלחה לכאן‬ ‫במקרה, או אולי דווקא אני נועדתי לקבל אותה? דבר אחד הוא למד מהסיפורים הישנים – עליו‬ ‫להתייחס בזהירות רבה גם לקסמים וגם לכל מי שעשה בהם שימוש.‬ ‫אבל מה אעשה באבן? לא יהיה לו קל לשאת אותה, ויש סיכוי שטמונה בה סכנה. אולי עדיף להשאיר‬ ‫אותה במקומה. לרגע קל התלבט וכמעט שמט את האבן מידיו, אבל דבר מה מנע ממנו לעזוב אותה.‬ ‫אולי תוכל, לפחות, לשמש כתשלום תמורת אוכל, החליט במשיכת כתף, ותחב את האבן לתוך‬ ‫תרמילו.‬

‫הערוץ היה חשוף מכדי להקים בו מחנה בטוח, ולכן שב וחמק אל תוך היער ופרש את מצעו מתחת‬ ‫לשורשיו החשופים של עץ שנפל על צדו. אחרי ארוחת ערב קרה של לחם וגבינה התעטף בשמיכותיו‬ ‫ונרדם בעודו שקוע בהרהורים על כל מה שאירע.‬

‫עמק פָ לָנקאר‬ ‫למחרת בבוקר עלתה השמש בהתלקחות מרהיבה של גוונים ורודים וצהובים. האוויר היה רענן,‬ ‫ֵ‬ ‫הניחוח שלו ערב, והוא היה קר מאוד. שכבת קרח כיסתה את שולי הנחלים, ומקווי מים קטנים קפאו‬ ‫כליל. לאחר שסיים לאכול את הדייסה שהכין לעצמו לארוחת הבוקר, חזר אראגון לערוץ הצר ובדק‬ ‫את השטח החרוך. אור הבוקר לא גילה לעיניו פרטים חדשים, ולכן יצא לדרכו חזרה הביתה.‬ ‫הנתיב שבו הלכו חיות הבר לא היה שביל של ממש, ובמקומות אחדים נעלם לחלוטין. מכיוון שנכבש‬ ‫ברגלי חיות, לעתים קרובות התפתל בעיקולים ארוכים. למרות כל חסרונותיה, עדיין היתה זאת הדרך‬ ‫המהירה ביותר לצאת מבין ההרים.‬ ‫ִ‬ ‫רכס השִ דרה היה אחד המקומות היחידים שהמלך גַאלּבָטֹוריקס לא יכול היה לתבוע לעצמו חזקה‬ ‫ָ‬ ‫עליו. אנשי המקום עדיין נהגו לספר כיצד נעלמו מחצית מחיילי צבאו אחרי שצעדו אל תוך היער עתיק‬ ‫היומין. היה נדמה כי ענן של פורענות ומזל רע מרחף מעל למקום. אף שהעצים עמדו זקופים והשמים‬ ‫זהרו באור בהיר, אנשים מעטים בלבד יכלו להישאר זמן רב בתחומי רכס השִ דרה מבלי להיפגע.‬ ‫ָ‬ ‫אראגון היה אחד מהם – לא הודות לכישרון מיוחד, כך חשב, אלא בזכות דריכות תמידית ויכולת‬ ‫תגובה מהירה. זה שנים רבות נהג לטייל בהרים, ועדיין נזהר מפניהם. בכל פעם שחשב כי כל‬ ‫סודותיהם כבר גלויים בפניו, קרה דבר מה שהוכיח לו כי אינו מבין אותם כלל – כמו הופעתה של‬ ‫האבן.‬ ‫הוא התקדם בצעד נמרץ, וגמא את המרחק במהירות. בשעת ערב מאוחרת הגיע לשפתו של גיא‬ ‫תלול. הרחק מתחתיו געש נהר הָאנֹורה בדרכו לעמק פָ לָנקאר. הנהר, שמאות פלגים קטנים זרמו‬ ‫ָ‬ ‫לתוכו, שצף בעוצמה פראית, כשהוא נאבק באבנים ובסלעים שעמדו בדרכו. צליל נמוך של רעם מילא‬ ‫את האוויר.‬ ‫הוא הקים מחנה בסבך שיחים סמוך לגיא והתבונן בזריחת הירח לפני שנרדם.‬ ‫מזג האוויר נעשה קר יותר במהלך היום הבא וגם במחצית היום שלאחריו. אראגון התקדם במהירות‬ ‫וכמעט שלא שם לב לחיות הבר שהסתתרו מפניו. מעט לאחר שעת הצהריים שמע את מפלי‬ ‫האִ יגּוָאלדָ ה שכיסו על הכול בצליל חדגוני של אלפי טיפות מים ניתזות. השביל הוליך אותו אל מדף‬ ‫סלע לח עשוי צפחה שהנהר חלף על פניו בחופזה, ואז השליך את עצמו אל תוך האוויר הריק, במורד‬ ‫הצוקים המכוסים באזוב.‬ ‫עמק פלָנקאר נח לרגליו, פרוש כמו מפה מגוללת. תחתיתם של מפלי האִ יגּוָאלדָ‬ ‫ָ‬ ‫ה, שנמצאה כמעט כקילומטר מתחתיו, היתה הנקודה הצפונית ביותר של העמק. לא הרחק‬ ‫מהמפלים שכן הכפר קָ רו ָוהֹול, קומץ בניינים חומים מקובצים יחדיו. עשן לבן היתמר מהארובות,‬ ‫מתריס כנגד מרחבי השממה שמסביב. מגובה זה נראו החוות כריבועים זעירים, לא גדולים מקצה‬ ‫אצבעו. סביבן היו השדות חומים או צהבהבים, וגבעולי העשב היבשים התנודדו ברוח. נהר הָאנֹורה‬ ‫ָ‬ ‫התפתל מתחתית המפלים לעבר הקצה הדרומי של עמק פלָנקאר, ורצועות ארוכות של אור שמש‬ ‫ָ‬

‫השתקפו בו. הרחק בהמשך האפיק חלף הנהר על פני הכפר תֶ רינספֹורד ועל פני ההר הבודד,‬ ‫ְ‬ ‫אּוטגַארד. ויותר מכך לא ידע אראגון, אלא רק שהנהר פנה צפונה וזרם אל הים.‬ ‫הוא עזב את מדף הסלע אחרי עצירה קלה והתחיל ללכת במורד השביל, פניו מתוחים ממאמץ‬ ‫הירידה. כשהגיע לתחתית החל האור הרך של שעות בין הערביים להזדחל ולעטוף הכול, לעמעם את‬ ‫הצבעים ולטשטש צורות לגושים אפורים. אורות הכפר קָ רו ָוהֹול‬ ‫זהרו בקרבת מקום באור השקיעה, והבתים הטילו צללים ארוכים. פרט לתרינספורד, קרווהול היה‬ ‫הכפר היחיד שהוקם בעמק פָ לָנקאר. היישוב היה מבודד ומוקף בארץ פרא יפהפייה. מעטים נהגו‬ ‫לפקוד את המקום ועברו בו בעיקר סוחרים וציידים.‬ ‫בתי הכפר היו בניינים איתנים שנבנו מִ קורות עץ, בעלי גגות נמוכים - אחדים מהם עשויים מקנים,‬ ‫אחרים מרעפים. עשן היתמר מהארובות והפיץ באוויר ריח של עצים. בחזית הבניינים נבנו מרפסות‬ ‫רחבות, שבהן נהגו האנשים לנהל את עסקיהם. מדי פעם הואר אחד החלונות כשמישהו הדליק נר או‬ ‫עששית. אראגון שמע את קולות הגברים נישאים באוויר הערב, בעוד הנשים ממהרות לקרוא להם‬ ‫לחזור הביתה ולנזוף בהם על שאיחרו.‬ ‫אראגון עשה את דרכו בין הבתים עד שהגיע לאִ טליז, ששכן בבניין רחב עשוי קורות עבות. מעליו‬ ‫פלטה הארובה עשן שחור.‬ ‫הוא פתח את הדלת בדחיפה. החדר רחב הידיים היה חמים ומואר היטב באור האש שבערה באח‬ ‫בנויה מאבן. דלפק חשוף נמתח לאורך חלקו האחורי של החדר. הרצפה היתה מלאה בקש יבש. הכול‬ ‫היה נקי ביותר, כאילו בעל המקום נהג לבלות את כל זמנו הפנוי בחיטוט בסדקים נסתרים כדי לגרד‬ ‫מתוכם שאריות קטנטנות של לכלוך. מאחורי הדלפק עמד הקצב, סלֹואן. הוא היה איש נמוך קומה‬ ‫שלבש חולצת כותנה ועליה חלוק ארוך מוכתם בדם. שורה מרשימה של סכינים היטלטלה מחגורתו.‬ ‫פניו היו בגוון צהבהב וחולני, מצולקים מפצעי אבעבועות, ועיניו השחורות חשדניות. הוא הבריק את‬ ‫הדלפק בסמרטוט מרופט.‬ ‫סלואן עיקם את פרצופו כשראה את אראגון נכנס. "ובכן, הצייד הדגול החליט להצטרף אל האנשים‬ ‫הפשוטים. שלל רב הבאת הפעם?"‬ ‫"כלום," ענה לו אראגון בקצרה. מעולם לא חיבב את סלואן. הקצב תמיד התייחס אליו בבוז, כאילו‬ ‫היה יצור מזוהם. נראה כי סלואן, שהיה אלמן, לא גילה עניין אלא באדם אחד בעולם – בתו, קטְ רינה,‬ ‫שאותה אהב מאוד.‬ ‫"אני המום," אמר סלואן בתדהמה מזויפת. הוא הפנה את גבו לאראגון והחל לקרצף דבר מה מעל‬ ‫הקיר. "וזאת הסיבה שבאת לכאן?"‬ ‫"כן," הודה אראגון באי-נוחות.‬ ‫"אם זה המצב, תראה לי את הכסף שלך," סלואן תופף באצבעותיו בשעה שאראגון העביר את‬ ‫משקלו מרגל לרגל ולא אמר דבר. "קדימה – או שיש לך כסף או שאין לך. איזה מהשניים נכון?"‬ ‫"אין לי ממש כסף, אבל יש לי –"‬ ‫"מה, אין לך כסף?" קטע הקצב את דבריו בחריפות. "ואתה מצפה שאמכור לך בשר! האם גם‬ ‫הסוחרים האחרים מחלקים את המוצרים שלהם בחינם? האם אני אמור פשוט לתת לך את הסחורה‬ ‫בלי לבקש תשלום? וחוץ מזה," הוסיף לפתע, "כבר מאוחר. תחזור מחר, עם כסף. כבר סגרתי את‬ ‫האטליז להיום."‬

‫אראגון נעץ בו מבט זועם. "אני לא יכול לחכות עד מחר, סלואן. אבל זה ישתלם לך. מצאתי משהו‬ ‫שיכול לשמש כתשלום." הוא שלף את האבן בחגיגיות והניח אותה בעדינות על הדלפק השרוט, שם‬ ‫היא זהרה באור שהשתקף מהלהבות המרצדות.‬ ‫"סביר יותר שגנבת אותה," מילמל סלואן, כשהוא רוכן קדימה בהבעה מתעניינת.‬ ‫אראגון התעלם מההערה ושאל, "זה יספיק?"‬ ‫סלואן הרים בידו את האבן וניסה להעריך את המשקל שלה. הוא העביר את אצבעותיו על פניה‬ ‫החלקים ובחן את הנימים הלבנות. אחר כך הניח אותה מידו בהבעה ערמומית. "היא יפה, אבל כמה‬ ‫היא שווה?"‬ ‫"אני לא יודע," הודה אראגון, "אבל איש לא היה מתאמץ ללטש ולעצב אותה אם לא היה לה שום‬ ‫ערך."‬ ‫"כמובן," אמר סלואן בסבלנות מוגזמת. "אבל כמה היא שווה? אם אתה לא יודע, אני מציע שתמצא‬ ‫סוחר שכן יודע, או שתקבל את ההצעה שלי – שלושה כתרים."‬ ‫"זאת הצעה קמצנית! האבן בטח שווה פי עשרה מזה," מחה אראגון. בשלושה כתרים היה אפשר‬ ‫לקנות בשר שיספיק בקושי לשבוע.‬ ‫סלואן משך בכתפיו. "אם ההצעה שלי לא מוצאת חן בעיניך, חכה עד שיגיעו הסוחרים. בכל מקרה,‬ ‫כבר נמאס לי מהשיחה הזאת."‬ ‫הסוחרים היו קבוצה של רוכלים ובדרנים שנדדה ממקום למקום, וביקרה בקרווהול מדי אביב וחורף.‬ ‫הם קנו את כל העודפים שתושבי הכפר והאיכרים המקומיים הצליחו לגדל או לייצר, ומכרו להם את‬ ‫כל מה שנדרש להם כדי לשרוד שנה נוספת: זרעים, בהמות בית, בדים ומצרכים כגון מלח וסוכר.‬ ‫אבל אראגון לא רצה לחכות עד שיגיעו; ייתכן שיעבור זמן מה עד אז, ומשפחתו זקוקה לבשר עכשיו.‬ ‫"בסדר, אני מקבל את ההצעה," אמר בזעף.‬ ‫"טוב, אביא לך את הבשר. לא שזה משנה משהו, אבל איפה מצאת את האבן?"‬ ‫"שלשום בלילה, ברכס השדרה –"‬ ‫"תסתלק מפה!" דרש סלואן בעודו מרחיק את האבן. הוא צעד בזעם לקצה הדלפק והתחיל לקרצף‬ ‫כתמי דם ישנים מעל אחד הסכינים.‬ ‫"למה?" שאל אראגון. הוא קירב אליו את האבן, כאילו רצה להגן עליה מפני זעמו של סלואן.‬ ‫"אני לא מוכן להתעסק עם שום דבר שאתה מביא לכאן מההרים הארורים האלה! קח את אבן‬ ‫המכשפים שלך למקום אחר!" ידו של סלואן החליקה פתאום ואצבעו נחתכה בלהב הסכין, אבל נראה‬ ‫כי לא שם לב לכך. הוא המשיך לקרצף, מכתים את הלהב בדם טרי.‬ ‫"אתה מסרב למכור לי!"‬ ‫"כן! אלא אם כן תשלם במטבעות," נהם סלואן ואיזן את הסכין בידו, מתרחק מאראגון בצעד מהוסס.‬ ‫"צא מכאן, לפני שאני מסלק אותך!"‬ ‫הדלת מאחוריהם נפתחה ברעש. אראגון הסתובב במהירות, דרוך לקראת פורענויות נוספות.‬ ‫בצעדים אטיים פסע פנימה הֹורסְ ט, איש כבד ומגושם. בתו של סלואן, קטרינה – נערה גבוהה כבת‬ ‫ְ‬ ‫שש-עשרה – הלכה אחריו ועל פניה הבעה נחושה. אראגון הופתע לראות אותה; בדרך כלל נהגה‬

‫להרחיק את עצמה מכל ויכוח שבו אביה היה מעורב. סלואן הביט בה במבט זהיר, ואז התחיל‬ ‫להשמיע את טענותיו נגד אראגון. "הוא לא מוכן –"‬ ‫"שקט," הכריז הורסט בקול רועם, ובו בזמן פוקק את מפרקי אצבעותיו. הוא היה הנפח של קרווהול,‬ ‫כפי שהעידו צווארו העבה וסינר העור השרוט שלבש. זרועותיו החזקות היו חשופות עד למרפק וחזהו‬ ‫השעיר והשרירי נראה מבעד לפתח שבחולצתו. סבך זקנו השחור, שנגזז ברשלנות, רטט כמו שרירי‬ ‫הלסת שלו. "סלואן, מה עשית עכשיו?"‬ ‫"שום דבר." הוא נעץ באראגון מבט רצחני, ואחר כך פלט בזעם, "ה... הילד הזה נכנס הנה והתחיל‬ ‫להציק לי. ביקשתי ממנו ללכת, אבל הוא לא מוכן לזוז. אפילו איימתי עליו, ובכל זאת הוא התעלם‬ ‫ממני!" היה נדמה שסלואן התכווץ כשהביט בהורסט.‬ ‫"זה נכון?" שאל הנפח.‬ ‫"לא!" ענה אראגון. "הצעתי לו את האבן הזאת כתשלום תמורת בשר, והוא הסכים לקבל אותה.‬ ‫וכשאמרתי לו שמצאתי אותה ברכס השדרה, הוא סירב אפילו לגעת בה. מה זה משנה מאיפה היא‬ ‫באה?"‬ ‫הורסט התבונן באבן בסקרנות, ואז שב והפנה את תשומת לבו לקצב. "למה אתה לא מוכן לסחור‬ ‫איתו, סלואן? גם אני לא אוהב את רכס השדרה, אבל אם מה שעומד על כף המאזניים הוא הערך של‬ ‫האבן הזאת, אני מוכן לערוב לעסקה הזאת בכספי."‬ ‫לרגע נותרה השאלה תלויה באוויר. ואז ליקק סלואן את שפתיו ואמר, "זאת החנות שלי. אני יכול‬ ‫לעשות בה מה שאני רוצה."‬ ‫קטרינה פסעה קדימה מאחורי גבו של הורסט והטילה לאחור את שערה האדמוני כאילו היה זרם‬ ‫נחושת מותכת. "אבא, אראגון מוכן לשלם לך. תן לו את הבשר ונלך לאכול ארוחת ערב."‬ ‫עיניו של סלואן הצטמצמו בהבעה מאיימת. "חזרי הביתה; זה לא עניינך... אמרתי לך ללכת!" הבעת‬ ‫פניה של קטרינה התקשחה, והיא צעדה החוצה מהחדר בגב זקוף ונוקשה.‬ ‫אראגון צפה במתרחש במורת רוח, אבל לא העז להתערב. הורסט משך בזקנו ואחר כך אמר בנימה‬ ‫של תוכחה, "טוב, אז תעשה את העסקים שלך איתי. מה רצית לקנות, אראגון?" קולו הידהד בכל‬ ‫רחבי החדר.‬ ‫"כמה שיותר בשר."‬ ‫הורסט הוציא את הארנק שלו ומנה ערמה של מטבעות. "תן לי סטייקים ובשר צלי מהמשובחים‬ ‫ביותר שיש לך. ותדאג לכמות גדולה שתמלא את התרמיל של אראגון." הקצב היסס. מבטו התרוצץ‬ ‫בין הורסט לאראגון. "ולא כדאי לך לסרב למכור לי," הצהיר הורסט.‬ ‫סלואן חמק בהבעת זעף ארסית אל תוך החדר האחורי. צליל המולה נחפזת של חיתוך ואריזה הגיע‬ ‫לאוזניהם. סלואן חזר לאחר דקות אחדות שעברו בתחושת אי-נוחות. הוא נשא על זרועותיו הרבה‬ ‫מנות בשר עטופות. פניו נותרו חסרי הבעה כשקיבל את כספו של הורסט, ולאחר מכן החל לנקות את‬ ‫הסכין שלו, מעמיד פנים שאינם נמצאים שם.‬ ‫הורסט לקח את הבשר בזרועותיו ויצא מהאטליז. אראגון מיהר ללכת אחריו, נושא איתו את התרמיל‬ ‫שלו ואת האבן. אוויר הלילה הקריר שטף את פניהם וריענן אותם אחרי השהייה בחנות המחניקה.‬ ‫"תודה, הורסט. דוד גַארֹו יהיה מרוצה מאוד."‬

‫הורסט צחק בשקט. "אל תודה לי. כבר מזמן רציתי לעשות את זה. סלואן הוא טיפוס מרושע שנהנה‬ ‫לעשות צרות; קצת השפלה לא תזיק לו. קטרינה שמעה מה קורה, ורצה לקרוא לי. מזל שבאתי עוד‬ ‫רגע הייתם הולכים מכות. הצרה היא, שהוא כנראה לא יסכים למכור לך או למישהו מהמשפחה שלך‬ ‫בפעם הבאה שתיכנסו אליו, אפילו אם יהיו לכם מטבעות."‬ ‫"אבל למה הוא התפרץ ככה? אף פעם לא היינו מיודדים, אבל הוא תמיד הסכים לקבל את הכסף‬ ‫שלנו. ומעולם לא ראיתי אותו מתנהג ככה עם קטרינה," אמר אראגון בשעה שפתח את תרמילו.‬ ‫הורסט משך בכתפיו. "שאל את הדוד שלך. הוא יודע על זה יותר ממני."‬ ‫אראגון הכניס את הבשר עמוק אל תוך תרמילו. "טוב, עכשיו יש לי סיבה נוספת להגיע מהר‬ ‫הביתה... לפתור את התעלומה. הנה, זה שלך עכשיו, באופן רשמי." הוא הושיט לו את האבן.‬ ‫הורסט גיחך. "לא, שמור לעצמך את האבן המוזרה שלך. בעניין התשלום, ַאלּבריך מתכנן לעבור‬ ‫לפֵ יינסטֶ ר באביב הבא. הוא רוצה להיות נפח מומחה, ואני אצטרך מישהו שיעזור לי. אתה יכול לבוא‬ ‫ולעבוד אצלי בימים החופשיים שלך כדי לשלם את החוב."‬ ‫אראגון קד קידה קלה, מאושר כולו. להורסט היו שני בנים, ַאלּבריך וּבַאלדֹור, ושניהם עבדו בנפחייה.‬ ‫למלא את מקומו של אחד מהם היתה הצעה נדיבה. "שוב, תודה רבה לך! אני מחכה בקוצר רוח‬ ‫לעבוד איתך." הוא שמח על כך שנמצאה דרך שבה יוכל להחזיר להורסט טובה תחת טובה. דודו‬ ‫לעולם לא יסכים לקבל נדבה. ואז נזכר אראגון בדבר מה שאמר לו בן-דודו לפני שיצא לציד. "רוראן‬ ‫רצה שאמסור לקטרינה הודעה, אבל עכשיו שאני לא יכול לעשות את זה, אולי אתה מוכן להעביר לה‬ ‫אותה?"‬ ‫"בוודאי."‬ ‫"הוא רצה להודיע לה שהוא יגיע לעיירה מיד כשהסוחרים יבואו, ואז ייפגש איתה."‬ ‫"זה הכול?"‬ ‫אראגון נבוך מעט. "לא, הוא גם רצה להגיד לה שהיא הנערה היפה ביותר שראה אי-פעם, ושהוא לא‬ ‫מסוגל לחשוב על שום דבר אחר."‬ ‫חיוך רחב התפשט על פניו של הורסט והוא קרץ לאראגון. "הוא מתחיל להיות רציני, מה?"‬ ‫"כן, אדוני," ענה אראגון וחיוך קל עלה על פניו. "האם אתה יכול למסור לה גם תודה בשמי? זה היה‬ ‫נחמד מצדה שניסתה לעמוד לצדי נגד אבא שלה. אני מקווה שהוא לא יעניש אותה על זה. רוראן‬ ‫יכעס נורא אם גרמתי לה להסתבך."‬ ‫"זה לא צריך להדאיג אותך. סלואן לא יודע שהיא באה לקרוא לי, ולכן אני בספק אם הוא יעניש‬ ‫אותה. לפני שאתה הולך, אולי תאכל איתנו ארוחת ערב?"‬ ‫"אני מצטער, אבל אני לא יכול. גארו מחכה לי," אמר אראגון בעודו סוגר את התרמיל שלו. הוא הניף‬ ‫אותו על גבו ויצא לדרך, מנופף בידו לשלום.‬ ‫משקל הבשר האט את קצב הליכתו, אבל הוא כבר רצה מאוד להגיע הביתה, ומרץ מחודש זירז את‬ ‫צעדיו. הוא עזב את הכפר, והשאיר מאחוריו את אורותיו החמימים. ירח דמוי פנינה הציץ מאחורי‬ ‫ההרים ושטף את פני האדמה בהשתקפות חיוורת ומסתורית של אור יום. הכול נראה שטוח ודהוי.‬ ‫לקראת סוף המסע סטה אראגון מהדרך הראשית שנמשכה דרומה. שביל צר הוליך אותו היישר אל‬ ‫בין העשבים שצמחו עד לגובה המותניים ובמעלה גבעה נמוכה, שכמעט הוסתרה לגמרי מתחת‬ ‫לצללי עצי הבוקיצה שגוננו עליה. הוא טיפס אל ראש הגבעה וראה אור חלש בוקע מביתו.‬

‫לבית היו גג רעפים וארובת לבֵנים. קורות הגג השתפלו מעל קירות מסוידים והטילו צללים על‬ ‫הקרקע מתחתיהן. צדה האחד של מרפסת הכניסה הסגורה היה מלא בערמות של בולי עצים‬ ‫מבוקעים, מוכנים לבעירה באח. בצד האחר של המרפסת היו מוטלים בערבוביה כלי משק שונים.‬ ‫הבית כבר עמד נטוש זה חמישים שנה כשעברו לגור בו אחרי מותה של מריאן, אשתו של גארו. הוא‬ ‫נמצא במרחק של כחמישה-עשר קילומטרים מקרווהול, מרוחק מהכפר יותר מכל בית מגורים אחר.‬ ‫תושבי הכפר חשבו שזה מסוכן לגור בבית מרוחק כל כך, מפני שהמשפחה אינה יכולה להסתמך על‬ ‫עזרת שכנים בעת צרה, אבל דודו של אראגון סירב להקשיב להם.‬ ‫במרחק של כשלושים מטרים מהבית, בתוך אסם שצבעו דהה, גרו שני הסוסים – ּבִירקָ ה וּבְרּו – עם‬ ‫תרנגולות ופרה. מדי פעם היה להם גם חזיר, אבל השנה לא יכלו להרשות את זה לעצמם. בין שני‬ ‫תאי האורווה ניצבה עגלה. בגבול שדותיהם זרם נהר הָאנֹורה ועל גדותיו שורה צפופה של עצים.‬ ‫ָ‬ ‫אראגון ראה את אור העששית נע מבעד לחלון כשטיפס עייף אל מרפסת הכניסה. "דוד גארו, זה‬ ‫אראגון. תפתח לי." תריס קטן הוסט לרגע אחורנית, ואז נפתחה הדלת כלפי פנים.‬ ‫גארו עמד, ידו על הדלת. בגדיו הבלויים נראו עליו כמו סמרטוטים על דחליל. פניו היו צנומים‬ ‫ומורעבים, ועיניו החודרות הציצו מתחת לרעמת שיער מאפיר. הוא נראה כמו אדם שכבר התחילו‬ ‫לחנוט אותו ואז גילו שהוא עדיין בחיים. "רוראן ישן," ענה בתשובה למבטו השואל של אראגון.‬ ‫העששית היבהבה על שולחן ישן כל כך, עד שמשטח העץ נראה כאילו הוא חרוש קמטים. סמוך‬ ‫לתנור היו תלויים טורים של כלי בישול שהוצמדו לקיר במסמרים תוצרת בית. דלת נוספת הובילה אל‬ ‫עבר חלקיו האחרים של הבית. הרצפה היתה עשויה לוחות עץ חלקים ומבהיקים מן הרגליים שדרכו‬ ‫עליהן במשך שנים רבות.‬ ‫אראגון הוריד את תרמילו והוציא ממנו את הבשר. "מה זה? קנית בשר? מאיפה היה לך כסף?" שאל‬ ‫דודו בקול נוקשה כשראה את החבילות העטופות.‬ ‫אראגון שאף שאיפה עמוקה של אוויר לפני שענה לו. "לא, הורסט קנה את זה בשבילנו."‬ ‫"הרשית לו לשלם בעד זה? כבר אמרתי לך לא פעם, אני לא מוכן לקבץ נדבות כדי לקנות אוכל. אם‬ ‫אנחנו לא מסוגלים לדאוג לעצמנו, עדיף כבר שנחזור לגור בעיר. עוד לפני שתספיק להבין מה קורה,‬ ‫הם יתחילו לשלוח לנו בגדים משומשים ולשאול אם נצליח לשרוד את החורף." פניו של גארו החווירו‬ ‫מרוב כעס.‬ ‫"לא קיבלתי נדבה," ענה אראגון בזעף. "הורסט הסכים שאבוא לעבוד אצלו באביב, כדי לשלם את‬ ‫החוב. הוא צריך מישהו שיעזור לו, כי ַאלּבריך נוסע למקום אחר."‬ ‫"ואיפה תמצא זמן לעבוד אצלו? האם אתה מתכוון להזניח את כל מה שמוטל עליך פה?" שאל גארו,‬ ‫מכריח את עצמו להנמיך את קולו.‬ ‫אראגון תלה את הקשת ואת אשפת החצים שלו על ווים סמוך לדלת הכניסה. "אני עוד לא יודע איך‬ ‫אעשה את זה," אמר ברוגז. "וחוץ מזה, מצאתי משהו שיכול להיות שווה קצת כסף." הוא הניח את‬ ‫האבן על השולחן.‬ ‫גארו רכן מעליה: ההבעה המורעבת שעל פניו נעשתה חמדנית ומורעבת עוד יותר, ואצבעותיו‬ ‫התנועעו בפרפור מוזר. "מצאת את זה ברכס השדרה?"‬ ‫"כן," אמר אראגון. הוא הסביר מה קרה. "ונוסף על כל הצרות, איבדתי את החץ הטוב ביותר שהיה‬ ‫לי. עוד מעט אצטרך להכין חצים נוספים." הם נעצו את מבטם באבן בחדר האפלולי.‬

‫"איך היה מזג האוויר?" שאל דודו בעודו מרים את האבן בידיו. אצבעותיו התהדקו סביבה כאילו‬ ‫חשש שתיעלם פתאום.‬ ‫"קר," ענה אראגון. "לא ירד שלג, אבל בכל לילה התכסה הכול בכפור."‬ ‫גארו נראה כאילו החדשות מדאיגות אותו. "מחר תצטרך לעזור לרוראן לקצור את השעורה. אם‬ ‫נספיק גם לאסוף את הקישואים, הכפור לא יפגע בנו." הוא מסר את האבן לאראגון. "קח, שמור עליה.‬ ‫כשהסוחרים יגיעו, נברר כמה היא שווה. נראה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא למכור אותה. ככל‬ ‫שנמעיט להתערב בענייני קסמים כך יהיה טוב יותר... למה הורסט הסכים לשלם על הבשר?"‬ ‫אראגון לא נדרש אלא לרגע אחד כדי לספר על הוויכוח שלו עם סלואן. "אני פשוט לא מבין מה הרגיז‬ ‫אותו כל כך."‬ ‫גארו משך בכתפיו. "אשתו של סלואן, איזמירה, נפלה ממפלי האִ יגּוָאלדָ ה שנה לפני שהביאו אותך‬ ‫לכאן. מאז הוא לא הסכים להתקרב לרכס השדרה או להתעסק עם המקום הזה בשום צורה. אבל‬ ‫זאת לא סיבה לסרב לקבל תשלום. אני חושב שהוא סתם רצה להציק לך."‬ ‫אראגון התנודד בעייפות ואמר, "אני שמח לחזור הביתה." עיניו של גארו התרככו, והוא הינהן.‬ ‫אראגון ניגש לחדרו בצעד כושל, דחף את האבן מתחת למיטתו וצנח על המזרן. לחזור הביתה. בפעם‬ ‫הראשונה מאז שיצא לציד נרגע לחלוטין ושקע בשינה עמוקה.‬

‫סיפורי דרקונים‬ ‫עם עלות השחר זרמו קרני השמש מבעד לחלון וחיממו את פניו של אראגון. הוא התיישב בקצה‬ ‫המיטה ושיפשף את עיניו. רצפת עץ האורן היתה קרה תחת רגליו הכואבות. הוא מתח אותן וחיכך‬ ‫את גבו תוך כדי פיהוק.‬ ‫סמוך למיטה עמדו טורים של מדפים מלאים בחפצים שאסף. היו שם פיסות עץ בצורות שונות, חלקי‬ ‫צדפים מוזרים, שברי אבנים שגילו לעין חלקים פנימיים נוצצים ורצועות עשב יבש קשורות באגדים.‬ ‫הפריט החביב עליו היה שורש של עץ מפותל כל כך עד שמעולם לא עייף מלהתבונן בו. פרט למדפים‬ ‫היו בחדר רק שידה קטנה וארונית לילה לצד המיטה.‬ ‫הוא נעל את מגפיו ונעץ את מבטו ברצפה, שקוע בהרהורים. זה היה יום מיוחד עבורו. בשעה זו‬ ‫ממש, לפני שש-עשרה שנים, הגיעה לקרווהול אמו, סֶ לנָה, לבדה ובהיריון. היא עזבה את המקום שש‬ ‫ֶ‬ ‫שנים לפני כן ועברה לגור בערים הגדולות. כשחזרה היתה לבושה בבגדים יקרים ושערה היה אסוף‬ ‫ברשת משובצת בפנינים. היא חיפשה את אחיה, גארו, וביקשה להתגורר בביתו עד שייוולד התינוק.‬ ‫בתוך חמישה חודשים נולד לה בן. כולם נדהמו כשסלנה התחננה בדמעות בפני מריאן וגארו שיגדלו‬ ‫אותו. כששאלו מדוע, היא רק בכתה ואמרה, "אני מוכרחה." תחנוניה נעשו נואשים יותר ויותר עד‬ ‫שבסופו של דבר הסכימו. היא קראה לו בשם אראגון, ולמחרת יצאה לדרכה בשעת בוקר מוקדמת‬ ‫ומעולם לא חזרה.‬ ‫אראגון זכר עדיין איך הרגיש כשסיפרה לו מריאן את הסיפור לפני מותה. הידיעה שגארו ומריאן אינם‬ ‫הוריו האמיתיים הטרידה אותו מאוד. כל מה שהיה קבוע ּוודאי בחייו התערער פתאום והוטל בספק.‬ ‫במשך הזמן השלים עם העובדה ולמד לחיות איתה, אבל תמיד קינן בו החשד כי לא היה די טוב‬ ‫בעבור אמו. אני בטוח שהיתה לה סיבה טובה לעשות את מה שעשתה; הלוואי שידעתי מה היא.‬

‫היה דבר נוסף שהטריד אותו: מי היה אביו? סלנה לא גילתה זאת לאיש, ומי שלא היה, הוא מעולם‬ ‫לא בא לחפש את אראגון. אראגון השתוקק מאוד לדעת מי הוא, ולו רק לדעת את שמו. זה היה יכול‬ ‫להיות נחמד לדעת משהו על תולדות משפחתו.‬ ‫הוא נאנח בשעה שניגש אל ארונית הלילה לשטוף את פניו ונרעד כשהמים זלגו על צווארו. רענן‬ ‫יותר, הוציא את האבן מתחת למיטתו והניח אותה על אחד המדפים. אור הבוקר ליטף אותה והטיל‬ ‫צל חמים על הקיר. הוא נגע בה פעם נוספת ואז מיהר למטבח, להוט לראות את בני משפחתו. גארו‬ ‫ורוראן כבר ישבו שם, שקועים באכילת עוף. כשאראגון בירך אותם לשלום קם רוראן על רגליו בחיוך‬ ‫רחב.‬ ‫רוראן היה מבוגר מאראגון בשנתיים. הוא היה שרירי וחסון, ותנועותיו זהירות. הם לא היו יכולים‬ ‫להיות קרובים יותר גם אילו היו אחים אמיתיים.‬ ‫רוראן חייך. "אני שמח שחזרת. איך היה המסע?"‬ ‫"קשה," ענה אראגון. "דוד גארו סיפר לך מה קרה?" הוא לקח לעצמו חתיכת עוף וזלל אותה‬ ‫ברעבתנות.‬ ‫"לא," אמר רוראן, ואראגון סיפר לו את הסיפור במהירות. כשרוראן התעקש, קם אראגון משולחן‬ ‫האוכל כדי להראות לו את האבן. היא אמנם עוררה לא מעט קריאות התפעלות, אבל עד מהרה שאל‬ ‫רוראן בעצבנות, "הצלחת לדבר עם קטרינה?"‬ ‫"לא, לא היתה לי הזדמנות אחרי הוויכוח עם סלואן. אבל היא תחכה לך כשהסוחרים יגיעו. מסרתי‬ ‫את ההודעה להורסט; הוא יעביר לה אותה."‬ ‫"מסרת את ההודעה להורסט?" אמר רוראן בתדהמה. "זאת היתה הודעה פרטית. אילו רציתי שכולם‬ ‫ישמעו אותה, יכולתי להקים מדורה ולהעביר את ההודעה בסימני עשן. אם סלואן ישמע על זה, הוא‬ ‫לעולם לא ירשה לי להיפגש איתה."‬ ‫"הורסט ישמור את זה בסוד," הבטיח לו אראגון. "הוא לא ייתן לאף אחד ליפול קורבן לסלואן, ובייחוד‬ ‫לא לך." רוראן עדיין נראה ספקני, אבל הפסיק להתווכח. הם חזרו לשולחן ולחברתו השקטה של‬ ‫גארו. כשסיימו לאכול את הפירורים האחרונים, יצאו כל השלושה לעבוד בשדות.‬ ‫השמש היתה חיוורת וקרה ולא הקלה עליהם את השהייה בחוץ. תחת עינה הבוחנת נאספה שארית‬ ‫השעורה ואוחסנה באסם. אחר כך ליקטו קישואים מעל הענפים המשתרגים הדוקרניים, ואז את‬ ‫הכרובים, הסלקים, הלפת, האפונה והשעועית, ואיחסנו הכול בצפיפות במרתף הקירור. אחרי שעות‬ ‫של עבודה מאומצת מתחו את שריריהם המכווצים‬ ‫ושמחו על כך שהסתיימה עבודת האסיף.‬ ‫את הימים הבאים בילו בשימור הירקות, בהמלחה, בקילוף ובהכנת האוכל לקראת החורף.‬ ‫תשעה ימים לאחר שובו של אראגון התחילה להשתולל סופת שלגים קשה שנשבה מההרים וקבעה‬ ‫את מקומה מעל לעמק. יריעות גדולות של שלג צנחו וכיסו את האדמה בשמיכה לבנה. הם לא העזו‬ ‫לצאת מהבית אלא כדי להביא עצי הסקה וכדי להאכיל את החיות, מפני שחששו לאבד את דרכם‬ ‫ברוח המייללת ובמרחבים שנמחה מהם כל סימן מזהה. הם בילו את זמנם בישיבה סביב התנור‬ ‫בשעה שמשבי הרוח הרעידו את התריסים הכבדים שכיסו על החלונות. לאחר ימים אחדים חלפה‬ ‫הסופה והותירה אחריה עולם זר, העשוי כולו ערמות שלג לבנות ורכות.‬ ‫"אני פוחד שהסוחרים לא יבואו השנה, במזג אוויר גרוע כל כך," אמר גארו. "ממילא הם כבר‬ ‫מאחרים. ניתן להם הזדמנות ונחכה עוד קצת לפני שנלך לקרווהול‬

‫. אבל אם הם לא יגיעו בזמן הקרוב, ניאלץ לקנות את המצרכים העודפים מאנשי הכפר," הוסיף‬ ‫בהשלמה.‬ ‫חרדתם הלכה וגברה ככל שחלפו הימים ולא היה שום סימן וזכר לסוחרים. הם לא הרבו לדבר,‬ ‫ואווירת דיכאון שררה בבית.‬ ‫בבוקר השמיני ניגש רוראן לדרך הראשית ונוכח לדעת שהסוחרים עדיין לא חלפו בה. הם בילו את‬ ‫היום בהכנות לקראת המסע לקרווהול, מחפשים בפנים קודרים פריטים שאפשר יהיה למכור. באותו‬ ‫ערב, מתוך ייאוש, ניגש אראגון לבדוק שוב את הדרך. הוא גילה סימני גלגלים שחקקו חריצים עמוקים‬ ‫בשלג, וביניהם טביעות רבות של רגלי סוסים. בהתלהבות רץ חזרה הביתה כשהוא צועק בשמחה,‬ ‫וההכנות התחדשו ברוח עליזה יותר.‬ ‫עוד לפני הזריחה העמיסו על העגלה את כל היבול העודף שהיה ברשותם. גארו טמן את הכסף‬ ‫שנועד לקניות השנה בנרתיק עור, שאותו הצמיד בזהירות לחגורתו. אראגון הניח את האבן העטופה‬ ‫בין שקי התבואה, כדי שלא תתגלגל כשהעגלה תיתקל במכשולים.‬ ‫אחרי ארוחת בוקר חפוזה רתמו את הסוסים לעגלה ופילסו לעצמם מעבר עד לדרך הראשית. שם‬ ‫כבר פרצו עגלותיהם של הסוחרים נתיב בין ערמות השלג, ולכן יכלו להתקדם מהר יותר. בשעת‬ ‫הצהריים נגלה לעיניהם הכפר קרווהול.‬ ‫בשעות היום היה קרווהול כפר קטן ופשוט, מלא בקריאות ובצחוק. הסוחרים הקימו מחנה בשדה ריק‬ ‫בקצה הכפר. קבוצות של קרונות, אוהלים ומדורות היו פזורים בשדה באקראי, כתמי צבע על רקע‬ ‫לובן השלג. ארבעת האוהלים של הטרּוּבדורים, הזמרים הנודדים, היו מקושטים בצבעים ססגוניים.‬ ‫זרם קבוע של אנשים עבר הלוך ושוב בין המחנה לכפר.‬ ‫הקהל התגודד סביב טור צפוף של אוהלים צבעוניים ודוכנים שניצבו ברחוב הראשי. סוסים צהלו‬ ‫לשמע ההמולה. השלג נרמס כולו עד שהיה שטוח לגמרי ונראה זגוגי; במקומות אחרים המסו אותו‬ ‫המדורות. אגוזי לוז קלויים הוסיפו ניחוח עמוק לשאר הריחות שנישאו באוויר.‬ ‫גארו החנה את העגלה וקשר את הסוסים, ואז הוציא מנרתיקו מטבעות אחדים. "קנו לעצמכם כמה‬ ‫דברים טובים. רוראן, אתה חופשי להסתובב, אבל אל תשכח להגיע לביתו של הורסט בזמן לארוחת‬ ‫ערב. אראגון, קח את האבן ובוא איתי." אראגון חייך אל עבר רוראן, הטמין את הכסף בכיסו, וכבר‬ ‫החל לתכנן איך יבזבז אותו.‬ ‫רוראן יצא לדרכו מיד עם הבעה נחושה על פניו. גארו הוביל את אראגון אל תוך ההמון, מפלס לו דרך‬ ‫בתוך ההמולה. הנשים היו עסוקות בקניית בדים, בעוד שבקרבת מקום בדקו בעליהן מנעולים, ווי‬ ‫תלייה וכלי עבודה חדשים. הילדים התרוצצו הלוך ושוב לאורך הרחוב, צווחים בהתרגשות. במקום‬ ‫אחד עמדו לתצוגה סכינים, במקום אחר תבלינים, וסירי בישול הוצבו בטורים מבהיקים סמוך לרתמות‬ ‫עור.‬ ‫אראגון נעץ בסוחרים מבט מלא סקרנות. הם נראו כאילו מצבם גרוע יותר משהיה בשנה שעברה.‬ ‫ילדיהם נראו מבוהלים, זהירים, ובגדיהם היו מטולאים. הגברים הכחושים נשאו עמם חרבות ופגיונות‬ ‫כאילו כבר הספיקו להתרגל אליהם, ואפילו הנשים תלו בחגורותיהן פגיונות קצרים.‬ ‫מה הביא לשינוי הזה? ולמה איחרו כל כך? תהה אראגון. הוא זכר את הסוחרים כאנשים שמחים,‬ ‫אבל עתה לא נותר מהשמחה הזאת שום זכר. גארו המשיך להידחק ברחוב בחיפוש אחר מֶ רלֹוק,‬ ‫הסוחר שהתמחה בחפצי נוי ובתכשיטים.‬ ‫הם מצאו אותו עומד מאחורי דוכן ומציג סיכות נוי בפני קבוצת נשים. בכל פעם שהציג בפניהן חפץ‬ ‫נאה אחר, הן השמיעו קריאות התפעלות. אראגון ניחש שארנקים לא מעטים יתרוקנו פה תוך זמן‬

‫קצר. מרלוק נראה כאילו הוא פורח וממדיו גדֵ לים בכל פעם שהוא זוכה למחמאות על הסחורה שלו.‬ ‫פניו היו מעוטרים בזקנקן מחודד, תנועותיו קלילות, ועל פניו הבעה של בוז קל כלפי העולם שסביבו.‬ ‫הקבוצה המשולהבת מנעה מגארו ומאראגון להתקרב לסוחר, ולכן התיישבו על מדרגה והמתינו.‬ ‫ברגע שמרלוק התפנה, נחפזו לגשת אליו.‬ ‫"ומה היו רוצים האדונים לראות?" שאל מרלוק. "אולי קמע או תכשיט לאישה?" בתנועה חגיגית שלף‬ ‫ורד כסף מעשה ידי אמן. המתכת המצוחצחת משכה את עיניו של אראגון, והוא הביט בה בהערכה.‬ ‫הסוחר המשיך, "מחירו נמוך משלושה כתרים, למרות שהגיע ממרחק רב, ונעשה בידי האּומנים‬ ‫הידועים של ּבֶלאטֹונָה."‬ ‫גארו דיבר בקול שקט. "לא באנו הנה לקנות, אלא למכור." מרלוק כיסה את הוורד מיד והביט בהם‬ ‫בהתעניינות מחודשת.‬ ‫"אני מבין. אם לחפץ שהבאתם יש ערך כלשהו, אולי תרצו להחליף אותו באחת או שתיים מהיצירות‬ ‫הנפלאות האלה." הוא עצר מדיבורו לרגע בשעה שאראגון ודודו עמדו והמתינו באי-נוחות, ואז‬ ‫המשיך, "האם הבאתם איתכם את החפץ שעליו אנחנו מדברים?"‬ ‫"הוא ברשותנו, אבל היינו מעדיפים להראות לך אותו במקום אחר," אמר גארו בנימה תקיפה.‬ ‫מרלוק הרים גבה, אבל דיבר בקול יציב וללא היסוס. "אם כך, הרשו לי להזמין אתכם לאוהל שלי."‬ ‫הוא אסף את מרכולתו והכניס אותה בעדינות לתיבת מתכת, שאותה נעל. אחר כך הוביל אותם‬ ‫ברחוב אל עבר המחנה הזמני. הם עשו את דרכם המפותלת בין הקרונות אל עבר אוהל שהיה מרוחק‬ ‫מאוהליהם של הסוחרים האחרים. ראשו של האוהל היה ארגמני ותחתיתו שחורה, והצבעים השתלבו‬ ‫זה בזה במשולשים צרים ודוקרניים‬ ‫. מרלוק התיר את הקשרים והסיט הצידה את יריעת הפתח.‬ ‫האוהל היה מלא בחפצי נוי זעירים וברהיטים מוזרים, כמו מיטה מעוגלת ושלושה כיסאות מגולפים‬ ‫מגזעי עץ. על כרית לבנה נח פגיון, שבגולת הניצב שלו היתה משובצת אבן אודם.‬ ‫מרלוק החזיר את יריעת האוהל למקומה ופנה אליהם. "שבו בבקשה." ומשהתיישבו אמר, "ועכשיו‬ ‫נראה למה אנחנו נפגשים בפרטיות." אראגון הוציא את האבן מעטיפתה והניח אותה בין שני הגברים.‬ ‫מרלוק הושיט אליה את ידו בעיניים זוהרות, ואז עצר ושאל, "אפשר?" גארו סימן את הסכמתו,‬ ‫ומרלוק לקח בידו את האבן.‬ ‫הוא הניח אותה על ברכיו והושיט את ידו הצידה אל עבר קופסה דקה. כשפתח אותה התגלו לעין‬ ‫מ ֹאזני נחושת גדולים, שאותם הניח על הקרקע. אחרי ששקל את האבן, בחן את פניה תחת זכוכית‬ ‫מגדלת של צורף, הקיש בה קלות בפטיש עץ, וניסה לחרות בה קו בחודה של אבן זעירה ושקופה.‬ ‫הוא מדד את אורכה ואת קוטרה, ורשם את המספרים על לוח צפחה. במשך זמן מה התבונן‬ ‫בתוצאות ובחן אותן. "האם אתם יודעים כמה היא שווה?"‬ ‫"לא," הודה גארו. לחיו נרעדה בעווית והוא התפתל באי-נוחות במושבו.‬ ‫מרלוק עיווה את פניו. "לרוע המזל, גם אני לא יודע. אבל את זה אני יכול לומר לכם: הנימים הלבנות‬ ‫עשויות מאותו חומר כמו החומר הכחול שסביבן, רק בצבע שונה. אבל אין לי שום מושג איזה חומר‬ ‫זה. האבן הזאת קשה יותר מכל אבן שראיתי אי-פעם, קשה יותר אפילו מיהלום. מי שליטש אותה‬ ‫השתמש במכשירים שלא ראיתי מימי – או בקסמים. וחוץ מזה, היא גם חלולה."‬ ‫"מה?" קרא גארו.‬

‫נימה עצבנית עלתה בקולו של מרלוק. "האם נתקלתם פעם באבן שמשמיעה צליל כזה?" הוא תפס‬ ‫בידו את הפגיון מהכרית וחבט באבן בצדו השטוח של הלהב. צליל מושלם הידהד בחלל האוויר ואז‬ ‫הלך ודעך לאִ טו. אראגון נחרד, הוא חשש שהאבן ניזוקה. מרלוק הִ טה אותה לעברם. "לא תמצאו שום‬ ‫שריטה ושום פגם במקום שבו הכה הפגיון. אני בספק אם אני מסוגל לפגוע באבן הזאת בדרך כלשהי,‬ ‫אפילו אם אכה בה בפטיש."‬ ‫גארו שילב את זרועותיו בהבעה מאופקת. חומה של שתיקה הקיפה אותו. אראגון היה מלא פליאה.‬ ‫ידעתי שהאבן הופיעה ברכס השדרה בזכות מעשה קסמים, אבל האם היא גם נוצרה באמצעות‬ ‫קסמים? למה? ולשם מה נוצרה? הוא פלט, "אבל כמה היא שווה?"‬ ‫"את זה אני לא יכול לומר לכם," ענה מרלוק בצער. "אני בטוח שיש כמה אנשים שיהיו מוכנים לשלם‬ ‫מחיר גבוה מאוד כדי שתהיה ברשותם, אבל אף לא אחד מהם גר פה בקרווהול. תצטרכו ללכת‬ ‫לערים הדרומיות כדי למצוא קונה. עבור רוב האנשים זהו פריט מסקרן – אך לא פריט שבו ישקיעו‬ ‫כסף כשהם זקוקים לדברים חיוניים."‬ ‫גארו נעץ את מבטו בתקרת האוהל כמו מהמר האומד את סיכוייו. "האם תקנה אותה?"‬ ‫הסוחר ענה לו מיד. "היא לא שווה את הסיכון. ייתכן שאצליח למצוא קונה עשיר במהלך מסעות‬ ‫האביב, אבל אני לא יכול להיות בטוח בכך. וגם אם אמצא, לא תקבלו את הכסף עד שאחזור בשנה‬ ‫הבאה. אבל אני בכל זאת סקרן... למה התעקשתם לדבר איתי בפרטיות?"‬ ‫אראגון החזיר את האבן למקומה לפני שענה לו. "מפני," הוא העיף מבט באיש, תוהה אם גם הוא‬ ‫יתפוצץ מכעס כמו סלואן, "שמצאתי אותה ברכס השדרה, וזה לא מוצא חן בעיני תושבי הסביבה."‬ ‫מרלוק הביט בו בתדהמה. "האם אתה יודע למה חברי הסוחרים ואני איחרנו להגיע השנה?"‬ ‫אראגון ניענע בראשו לשלילה.‬ ‫"נתקלנו בפורענויות על כל צעד ושעל במהלך המסעות שלנו. נראה שָאלַאגֵייז‬ ‫י ָה נתונה במצב של תוהו ובוהו מוחלט. לא הצלחנו להימלט ממחלות, מהתקפות וממזל רע מאוד.‬ ‫מאחר שהתקפות הווארדֶ ן גברו, גאלּבָטֹוריקס הכריח את הערים לשלוח חיילים נוספים לגבולות,‬ ‫גברים שנדרשים להילחם באורגלים. הבהמות האלה התחילו לנדוד לדרום-מזרח, אל עבר מדבר‬ ‫הַ אדַ ארק. איש אינו יודע מדוע וזה גם לא היה מעניין אותנו אלמלא היו עוברים באזורים מיושבים.‬ ‫ָ‬ ‫הבחינו בהם בדרכים וסמוך לערים. וגרוע מכול, יש דיווחים שגם צל מסתובב באזור, אם כי השמועות‬ ‫האלה לא אומתו. אין אנשים רבים השורדים מפגש עם צל."‬ ‫"למה לא שמענו על זה?" קרא אראגון.‬ ‫"מפני," אמר מרלוק בהבעה קודרת, "שהכול התחיל רק לפני חודשים אחדים. כפרים שלמים נאלצו‬ ‫לעבור למקום אחר אחרי שהאורגלים הרסו את השדות שלהם והרעב איים עליהם."‬ ‫"שטויות," נהם גארו. "אנחנו לא ראינו שום אורגלים; האורגל היחיד בסביבה הוא זה שהקרניים שלו‬ ‫תלויות בפונדק של מֹורן."‬ ‫ְ‬ ‫מרלוק הרים גבה. "ייתכן, אבל הכפר שלכם קטן ומוסתר בין ההרים. אין פלא שלא הבחינו בכם. אבל‬ ‫אני לא מצפה שהמצב הזה יימשך זמן רב. אמרתי את זה רק מפני שגם פה קורים דברים מוזרים,‬ ‫אם מצאת אבן כזאת ברכס השדרה." בהערה מפוכחת זו בירך אותם לשלום בקידה ובחיוך דקיק.‬ ‫גארו פנה ללכת לקרווהול, ואראגון בעקבותיו. "מה אתה חושב?" שאל אראגון.‬

‫"אני מתכוון לאסוף עוד מידע לפני שאחליט. החזר את האבן לעגלה, ואז אתה חופשי לעשות מה‬ ‫שאתה רוצה. ניפגש בארוחת הערב אצל הורסט."‬ ‫אראגון פילס לו דרך בין ההמון ומיהר בשמחה לעגלה. עכשיו יבלה דודו שעות ארוכות במסחר, והוא‬ ‫התכוון ליהנות ולנצל כל רגע. הוא הסתיר את האבן מתחת לשקים, ואז יצא העירה בצעד בטוח.‬ ‫הוא עבר מדוכן אחד למשנהו, ובחן את הסחורות בעין של קונה, למרות מלאי המטבעות הזעום שלו.‬ ‫ִ‬ ‫כשדיבר עם הסוחרים, הם אישרו את דבריו של מרלוק על אודות חוסר היציבות בָאלַאגייזי ָה. פעם‬ ‫אחר פעם נשמע אותו מסר: הביטחון שבו היינו שרויים בשנה שעברה כבר איננו; סכנות חדשות‬ ‫הופיעו, ודבר אינו בטוח מפניהן.‬ ‫בהמשך היום קנה שלושה מעדנים מסוכרים ופרוסה קטנה של עוגת דובדבנים לוהטת. זו היתה‬ ‫הרגשה טובה לאכול דבר מה חם אחרי שעות ארוכות של עמידה בשלג. הוא ליקק מאצבעותיו את‬ ‫הסירופ הדביק בצער, משתוקק לפרוסה נוספת, ואחר כך התיישב בקצה מרפסת וטעם מהממתקים.‬ ‫סמוך אליו התגוששו שני נערים מקרווהול, אבל הוא לא הרגיש שום דחף להצטרף אליהם.‬ ‫כשנמוג אור היום והגיעו שעות אחר הצהריים המאוחרות, החלו הסוחרים לעשות את עסקיהם בבתי‬ ‫התושבים. אראגון כבר המתין בקוצר רוח לשעות הערב, שבהן י ֵצאו הטרובדורים לספר סיפורים‬ ‫ולהציג פעלולים. הוא אהב מאוד להאזין לסיפורים על אודות קסמים ואלים, ואם היו המאזינים בני‬ ‫מזל – על אודות רוכבי הדרקונים. גם בקרווהול התגורר מסַ פר סיפורים מקומי, ּברֹום – ידידו של‬ ‫אראגון – אבל סיפוריו הלכו והתיישנו במשך השנים, ואילו הטרובדורים תמיד הביאו עמם סיפורים‬ ‫חדשים שהאזין להם בלהיטות.‬

‫זה עתה שבר אראגון נטיף קרח מצדה התחתון של המרפסת שעליה ישב, ופתאום הבחין בסלואן.‬ ‫הקצב עמד בקרבת מקום אבל לא ראה אותו, ולכן השפיל אראגון את ראשו ונמלט מעבר לפינת‬ ‫הרחוב אל הפונדק של מֹורן.‬ ‫ְ‬ ‫המקום היה חם ומלא בעשן שמנוני שעלה מנֵרות חֵ לֶב מטפטפים. קרני האורגל השחורות‬ ‫והמבהיקות, שהמרחק בין קצותיהן המעוקלים היה זהה לזה שבין זרועותיו הפרושות של אראגון, היו‬ ‫תלויות מעל דלת הכניסה. הדלפק היה ארוך ונמוך, ובצדו האחד ערמת לוחות עץ דקים שאותם יכלו‬ ‫הלקוחות לגלף להנאתם. מורן עמד מאחורי הדלפק ושירת את הלקוחות. שרווליו היו מקופלים עד‬ ‫למרפקים. מחציתם התחתונה של פניו נראתה קצרה ומעוכה, כאילו הניח את הסנטר שלו על אבן‬ ‫משחזת. סביב שולחנות כבדים מעץ אלון הצטופפו אנשים רבים והאזינו לשני סוחרים שסיימו את‬ ‫עסקיהם בשעה מוקדמת ונכנסו לפונדק לשתות בירה.‬ ‫מורן הרים את מבטו מהספל שניגב. "אראגון! טוב לראות אותך. איפה הדוד שלך?"‬ ‫"עסוק בקניות," ענה אראגון במשיכת כתף. "זה עוד ייקח לו כמה זמן."‬ ‫"ורוראן, האם גם הוא פה?" שאל מורן בשעה שהעביר את המטלית על ספל נוסף.‬ ‫"כן, השנה הוא לא נאלץ להישאר בבית כדי לטפל בחיות חולות."‬ ‫"יופי, יופי."‬ ‫אראגון הצביע על שני הסוחרים. "מי אלה?"‬ ‫"קוני תבואה. הם קנו את כל הזרעים שהאנשים שלנו מכרו ושילמו תמורתם מחירים נמוכים מאוד,‬ ‫ועכשיו הם מספרים סיפורים פרועים ומצפים שנאמין להם."‬

‫אראגון הבין מדוע מורן מרוגז כל כך. האנשים זקוקים לכסף הזה. הם לא יכולים לשרוד בלעדיו.‬ ‫"איזה מין סיפורים?"‬ ‫מורן פלט נחרה. "הם אומרים שהווארדן כרתו ברית עם האורגלים ועכשיו הם מרכזים כוחות צבא‬ ‫כדי להתקיף אותנו. לכאורה, רק בזכות רצונו הטוב של המלך שלנו היינו מוגנים זמן ממושך כל כך –‬ ‫ִ‬ ‫כאילו אכפת בכלל לגַאלּבָטֹוריקס אם נישרף עד היסוד... לך תקשיב להם בעצמך. לי יש מספיק מה‬ ‫לעשות בלי להסביר את השקרים שלהם."‬ ‫הסוחר הראשון מילא את כיסאו בהיקף מותניו האדיר; כל תנועה שעשה גרמה לכיסא להתלונן בקול‬ ‫רם. לא היתה שערה אחת על פניו, ידיו השמנמנות היו חלקות כידיו של תינוק, והיו לו שפתיים‬ ‫משורבבות שהתעקלו בעצבנות בשעה שלגם מתוך הקנקן. לסוחר השני היו פנים סמוקים. העור‬ ‫סביב הלסת שלו היה יבש ובשרני, מלא בגושי שומן מוצקים, כמו חמאה קרה שהעלתה עובש. בניגוד‬ ‫לצווארו ולסנטרו הכפול, שאר גופו היה רזה באורח יוצא דופן.‬ ‫הסוחר הראשון ניסה לשווא להתאים את ממדי גופו לממדיו של הכיסא. הוא אמר, "לא, לא, אתם לא‬ ‫מבינים. רק בזכות המאמצים העצומים שמשקיע המלך למענכם אתם בכלל גרים פה בתחושת‬ ‫ביטחון ויכולים להתווכח איתנו על הנושא הזה. אם היה מפסיק להגן עליכם, למרות חוכמתו הרבה,‬ ‫לא הייתי מקנא בכם."‬ ‫מישהו צעק: "יופי, למה שלא תספר לנו גם שרוכבי הדרקונים חזרו ושכל אחד מכם הרג מאה‬ ‫אֶ לפים. מה אתה חושב לעצמך, שאנחנו ילדים, שנאמין לסיפורים שלך? אנחנו יכולים להגן על‬ ‫עצמנו." האנשים סביבו ציחקקו.‬ ‫הסוחר החל לענות כששותפו הצנום קטע את דבריו בנפנוף יד. טבעות צעקניות ניצנצו על אצבעותיו.‬ ‫"אתם לא מבינים. אנחנו יודעים שהקיסרּות לא יכולה לטפל בכל אחד מאיתנו באופן אישי, כפי‬ ‫שאפשר היה לקוות, אבל היא מסוגלת למנוע מהאורגלי‬ ‫ם ומיצורי תועבה אחרים מלהציף את –" הוא חיפש את המילה המתאימה בהבעה מעורפלת –‬ ‫"המקום הזה."‬ ‫הסוחר המשיך ואמר, "אתם כועסים על הקיסרות על כך שהיא מתייחסת לתושבים בחוסר הגינות,‬ ‫וזו טענה מוצדקת, אבל ממשלה אינה יכולה להשביע את רצון כולם. אי-אפשר להימנע מוויכוחים‬ ‫ומעימותים. בכל אופן, לרובנו אין על מה להתלונן. בכל מדינה חיה קבוצה קטנה של אנשים לא‬ ‫מרוצים, שמאזן הכוחות לא מוצא חן בעיניהם."‬ ‫"בטח," קראה אחת הנשים, "אם אתה יכול לכנות את הווארדן 'קבוצה קטנה'!"‬ ‫השמן נאנח. "כבר הסברנו שלווארדן אין שום עניין לעזור לכם. זהו שקר שהבוגדים מפיצים כדי‬ ‫לפגוע בקיסרות וכדי לשכנע אותנו שהאיום האמיתי בא מתוך גבולות המדינה, ולא מחוצה להם.‬ ‫הדבר היחיד שהם רוצים לעשות זה להפיל את המלך ולהשתלט על המדינה. הם שלחו מרגלים לכל‬ ‫מקום כדי שיעזרו להם להתכונן לכיבוש. אף פעם אי-אפשר לדעת מי עובד בשירותם."‬ ‫אראגון לא הסכים איתו, אבל הסוחר דיבר בצורה משכנעת, ואנשים סביבו החלו להנהן. הוא צעד‬ ‫קדימה ואמר, "מאיפה אתה יודע את זה? אני יכול לטעון שהעננים ירוקים, אבל זה לא אומר שזה‬ ‫נכון. תוכיח שאתה לא משקר." שני הסוחרים נעצו בו מבטים נזעמים בשעה שתושבי הכפר המתינו‬ ‫בשקט לתשובה.‬ ‫הסוחר הצנום דיבר ראשון. הוא נמנע מלפגוש במבטו של אראגון. "לא מלמדים אצלכם את הילדים‬ ‫לכבד מבוגרים? או שאתם מרשים לנערים שלכם לערער על דבריהם של גברים מתי שמתחשק‬ ‫להם?"‬

‫אחד המאזינים התפתל באי-נוחות ונעץ את מבטו באראגון. אחר כך אמר מישהו, "תענה על‬ ‫השאלה."‬ ‫"זה רק היגיון פשוט," ענה השמן ואגלי זיעה הופיעו על שפתו העליונה. תשובתו הרגיזה את תושבי‬ ‫הכפר והוויכוח התחדש.‬ ‫אראגון חזר לדלפק עם טעם חמצמץ בפה. מעולם עוד לא פגש אדם שתמך בקיסרות ומתח ביקורת‬ ‫על אויביה. תושבי קרווהול חשו איבה עמוקה ורבת שנים כלפי הקיסרות. הקיסרות מעולם לא סייעה‬ ‫להם בשנים קשות, כשכמעט מתו מרעב, וגובי המסים שלה היו חסרי רחמים. הוא הרגיש כי סירובו‬ ‫להסכים עם דברי הסוחרים על אודות חסדיו של המלך הוא מוצדק, אך לגבי הווארדן אכן תהה.‬ ‫הווארדן היו קבוצת מורדים שנהגה לפשוט על הקיסרות ולהתקיף אותה ללא הרף. איש לא ידע את‬ ‫זהותו של מנהיג הקבוצה, ואיש לא גילה מי הקים אותה בשנים שלאחר עלייתו של גאלּבטוריקס‬ ‫לשלטון – לפני למעלה ממאה שנים. הקבוצה זכתה לאהדה רבה כשחמקה מניסיונותיו של‬ ‫גאלבטוריקס להשמיד אותה. דבר לא היה ידוע על אודות הווארדן, פרט לכך שקיבלו אליהם את מי‬ ‫שנאלץ לברוח ולהסתתר,‬ ‫או את מי ששנא את הקיסרות, וסייעו להם. הבעיה היחידה היתה למצוא אותם.‬ ‫מורן רכן מעבר לדלפק ואמר, "זה לא ייאמן, נכון? הם גרועים יותר מנשרים החגים סביב חיה גוססת.‬ ‫אם יישארו פה עוד הרבה זמן, הם יגרמו נזק."‬ ‫"לנו או לעצמם?"‬ ‫"לעצמם," אמר מורן בשעה שקולות כעוסים מילאו את חלל הפונדק. אראגון עזב כשהוויכוח החל‬ ‫להיות אלים. הדלת נטרקה מאחוריו, והקולות נדמו. הערב כמעט ירד והשמש הלכה ושקעה‬ ‫במהירות; הבתים הטילו צללים ארוכים על פני הקרקע. בשעה שאראגון צעד ברחוב, הבחין ברוראן‬ ‫ובקטרינה העומדים באחת הסמטאות.‬ ‫רוראן אמר דבר מה שאראגון לא הצליח לשמוע. קטרינה השפילה את מבטה אל ידיה וענתה בקול‬ ‫שקט, ואז התרוממה על בהונותיה ונישקה אותו לפני שהתרחקה מהמקום בריצה. אראגון מיהר‬ ‫לגשת אל רוראן והתגרה בו: "אתה נהנה?" רוראן מילמל משהו לא ברור בעודו מתחיל ללכת.‬ ‫"שמעת את החדשות שהביאו הסוחרים?" שאל אראגון, שהלך בעקבותיו. מרבית תושבי הכפר‬ ‫נמצאו בבתיהם, שקועים בשיחות עם הסוחרים או ממתינים עד שהלילה יחשיך והטרובדורים יתחילו‬ ‫בהופעתם.‬ ‫"כן." רוראן נראה טרוד. "מה דעתך על סלואן?"‬ ‫"חשבתי שזה מובן מאליו."‬ ‫"הוא ינסה להרוג אותי אם הוא יגלה את הקשר ביני ובין קטרינה," קבע רוראן. פתית שלג נחת על‬ ‫אפו של אראגון, והוא הרים את מבטו. השמים האפירו. לא עלה על דעתו שום דבר שיוכל לומר;‬ ‫רוראן צדק. הוא חיבק את כתפו של בן-דודו בעודם ממשיכים ללכת בדרך הצדדית.‬ ‫ארוחת הערב בביתו של הורסט היתה מלאה כל טוב ועליזה. קולות של שיחה וצחוק נישאו בחדר.‬ ‫משקאות מתוקים ובירות סמיכות נלגמו בכמויות אדירות ותרמו לאווירה הקולנית. כשהתרוקנו‬ ‫הצלחות יצאו אורחיו של הורסט מהבית וטיילו בנחת אל השדה שבו הוקם מחנה הסוחרים. מוטות‬ ‫שבראשם נרות סודרו במעגל וננעצו באדמה סביב שטח גדול וריק. ברקע בערו מדורות שצבעו את‬ ‫האדמה בצללים מרצדים. תושבי הכפר התכנסו לאִ טם סביב המעגל המסומן והמתינו בציפייה בכפור.‬

‫הטרובדורים הגיחו מאוהליהם, לבושים בבגדים מקושטים, ובעקבותיהם באו הפייטנים, שהיו‬ ‫מבוגרים מהם ונראו מכובדים יותר. הפייטנים היו אלה שניגנו את המוזיקה והשמיעו את הסיפורים,‬ ‫בעוד חבריהם הצעירים משחקים את התפקידים ומציגים את הסיפורים. ההצגות הראשונות נועדו‬ ‫לבידור בלבד: מלאות בסיפורים גסים ובבדיחות, בנפילות ובדמויות מגוחכות. אבל מאוחר יותר,‬ ‫כשהתחילו הנרות לטפטף וכולם הצטופפו במעגל הדוק יותר, פסע קדימה מספר הסיפורים הזקן,‬ ‫ּברֹום. זקן לבן וסבוך הגיע עד חזהו, וגלימה שחורה וארוכה היתה תלויה על כתפיו הכפופות‬ ‫וטישטשה את מראה גופו. הוא פרש את זרועותיו לצדדים, הושיט את כפות ידיו כאילו היו טפרים,‬ ‫ודיקלם:‬ ‫"את שעון החול של הזמן אי-אפשר לעצור. השנים חולפות בין שאנחנו רוצים בכך ובין שאיננו‬ ‫רוצים... אבל לזכור אנחנו יכולים. הסיפור שאשמיע לכם עתה אינו מושלם, הוא חלקי בלבד, אבל‬ ‫שִ מרו אותו בלבכם, כי בלעדיכם יחדל להתקיים. עכשיו אציג בפניכם זיכרון שכמעט נשכח מן הלב,‬ ‫נעלם אי-שם בעבר המעורפל והחלומי."‬

‫עיניו הנוקבות בחנו את הפרצופים המתעניינים. לבסוף השתהה מבטו על אראגון.‬ ‫"זמן רב לפני שנולדו סבֵי סביכם, ואפילו זמן רב לפני שנולדו אבותיהם, קם חיל רוכבי הדרקונים.‬ ‫שליחותם היתה לעמוד על המשמר ולהגן, ובמשך אלפי שנים הצליחו לעשות זאת. לא היה שֵ ני‬ ‫לגבורתם בשדה הקרב, כי כל אחד מהם ניחן בכוחם של עשרה גברים. הם היו בני אלמוות, אלא אם‬ ‫כן הביאו למותם להב הסכין או הרעל. רק לטובה שימשו כוחותיהם, ותחת חסותם נבנו ערים גבוהות‬ ‫ומגדלים עשויים אבן איתנה. בעודם מופקדים על שמירת השלום, פרחה הארץ. זאת היתה תקופה‬ ‫של שגשוג. האלפים היו בעלי בריתנו, הגמדים ידידינו. העושר זרם אל תוך ערינו, ובני האדם עשו‬ ‫חיל. אך אבוי... כי מצב זה לא יכול היה להימשך."‬ ‫ברום השפיל את מבטו בדממה. צער עמוק הידהד בקולו.‬ ‫"אף על פי ששום אויב לא היה יכול להם, מפני עצמם לא יכלו להישמר. וכך אירע כי בתקופה שבה‬ ‫פרחו בשיא כוחם נולד ילד, גאלבטוריקס שמו, במחוז אִ ינזִילּבֶת שכבר איננו עוד. כשמלאו לו עשר‬ ‫ְ‬ ‫הוא נבחן, כפי שהיה מקובל באותם ימים, והתגלה כי ניחן בכוח אדיר. הרוכבים קיבלו אותו‬ ‫לשורותיהם כשווה בין שווים.‬ ‫"הוא עבר את תקופת ההכשרה והאימונים, והיה הטוב בכולם. עם מוחו החריף וגופו החזק תפס עד‬ ‫מהרה את מקומו בין שורות הרוכבים. היו שסברו כי התקדמותו המהירה מסוכנת ביותר, והזהירו את‬ ‫חבריהם, אבל הרוכבים נעשו יהירים במשך הזמן והתגאו בכוחם, והתעלמו מכללי הזהירות. אבוי, זה‬ ‫היה היום שבו נטמנו זרעי הצער.‬ ‫"וכך, זמן קצר אחרי שסיים את תקופת ההכשרה, יצא גאלבטוריקס למסע פזיז עם שניים מחבריו.‬ ‫הרחק צפונה הם עפו על גב הדרקונים, אל תוך השטח שנותר בידי האורגלים, מתוך אמונה מטופשת‬ ‫כי כוחותיהם החדשים יגנו עליהם. ושם, על משטח קרח רחב ידיים שלא נמס אפילו בחודשי הקיץ,‬ ‫נטמן להם מארב בשעה שישנו. אף על פי שחבריו והדרקונים שלהם נטבחו, והוא עצמו נפצע פצעים‬ ‫קשים, הצליח גאלבטוריק‬ ‫ס להשמיד את תוקפיו. למרבה הצער, במהלך הקרב ניקב חץ את לבה של הדרקונית שלו, והיות‬ ‫שלא היה לו הידע הנדרש להציל את חייה, היא מתה בזרועותיו. שם נטמנו זרעי הטירוף."‬ ‫מספר הסיפורים שילב את ידיו והעביר אט אט את מבטו מסביב, וצללים ריצדו על פניו העייפים.‬ ‫המילים הבאות בקעו מפיו כמו צלילי קינה של תפילת אשכבה.‬

‫"לבדו, נטול כוחות ומטורף למחצה בגלל האובדן, שוטט גאלבטוריקס ללא תקווה באותה ארץ‬ ‫שוממה וביקש למות. אבל המוות לא בא, אף על פי שהתקיף ללא פחד כל יצור חי. עד מהרה התחילו‬ ‫אורגלים ומפלצות אחרות לברוח מפני דמותו המיוסרת. ובמהלך אותה תקופה עלה על דעתו כי ייתכן‬ ‫שהרוכבים יעניקו לו דרקון אחר. מּונע על ידי מחשבה זו החל את דרכו המפרכת חזרה, ברגל, מעבר‬ ‫לרכס השדרה. עתה נאלץ ללכת חודשים ארוכים כדי לחצות את אותם אזורים שעל גב הדרקון‬ ‫המריא מעליהם בלי שום מאמץ. הוא היה יכול לצוד בעזרת כוחות הקסם שלו, אך לעתים קרובות‬ ‫חלף במקומות שהחיות לא התקרבו אליהם. על כן, כשהובילו אותו רגליו לבסוף אל מחוץ לתחום‬ ‫ההרים, היה על סף מוות. איכר מצא אותו כשהתמוטט בבוץ, והזעיק את הרוכבים.‬ ‫"מחּוסר הכרה הוא נלקח למקום מושבם, וגופו נרפא. ארבעה ימים ישן. כשהתעורר לא היה שום‬ ‫סימן למוחו הקודח. הוא הובא בפני מועצה שהתכנסה כדי לשפוט אותו, ושם דרש גאלבטוריקס דרקון‬ ‫חדש. הפנייה היתה כל כך נואשת, עד שחברי המועצה הבינו עד כמה מצבו הנפשי מעורער. הם דחו‬ ‫את בקשתו, ואז, בטירופו, התחיל גאלבטוריקס להאמין כי הרוכבים הם האשמים במותה של‬ ‫הדרקונית שלו. לילה אחר לילה הירהר בעניין ותיכנן את נקמתו."‬ ‫קולו של ברום צנח ללחישה מהפנטת.‬ ‫"הוא מצא רוכב שרחש לו אהדה והאמין למילותיו המסיתות. בעזרת נימוקים הגיוניים שהשמיע ללא‬ ‫הרף ושימוש בסודות אפלים שלמד מפי צל, קומם את הרוכב כנגד זקני הרוכבים. יחד פיתו את אחד‬ ‫הזקנים ורצחו אותו. לאחר שנעשה המעשה המתועב, טבח גאלבטוריקס גם את בעל בריתו ללא‬ ‫אזהרה, והרוכבים מצאו אותו כשדם נוטף משתי ידיו. צרחה נפלטה מפיו והוא נמלט אל תוך אפלת‬ ‫הלילה. ומאחר שהיה ערמומי בשיגעונו, לא הצליחו למצוא אותו.‬ ‫"במשך שנים ארוכות הסתתר בארצות השממה כמו חיה נרדפת, בחשש מתמיד מאלה שניסו‬ ‫לתופסו. הזוועה שחולל לא נשכחה, אבל במשך הזמן פסקו החיפושים אחריו. ואז רצה הגורל הרע‬ ‫והוא פגש במֹורזָן – רוכב צעיר בעל גוף חזק אבל בעל אופי חלש. גאלבטוריקס שיכנע את מורזן לא‬ ‫ֵ‬ ‫לנעול את השער במצודת אִ ילִיריָאה, הנקראת כיום אּורּו'ּבֵיין. ומבעד לשער הזה נכנס גאלבטוריקס‬ ‫וגנב דרקון בן יומו.‬ ‫"הוא וחסידו החדש הסתתרו במקום שהיה בו כל כך הרבה רשע עד שהרוכבים לא העזו להיכנס‬ ‫ֶ‬ ‫אליו. ושם פתח מורזן בתקופת חניכּות אפלה שבה למד סודות וכשפים אסורים, שלאיש לא היתה‬ ‫רשות לחשוף לנצח נצחים. כשסיים את תקופת ההכשרה, וגם דרקונו השחור של גאלבטוריקס,‬ ‫שרּוקִ ין, כבר גדל ובגר, חשף את עצמו גאלבטוריקס בפני העולם, עם מורזן לצדו. יחדיו נלחמו בכל‬ ‫רוכב שנקרה בדרכם. ובכל פעם שהרגו מישהו, גבר כוחם. שנים-עשר רוכבים הצטרפו לגאלבטוריקס‬ ‫מתוך תאווה לכוח ומתוך רצון לנקום על עוול שנעשה להם כביכול. אותם שנים-עשר, יחד עם מורזן,‬ ‫היו ל'שלושה-עשר מפרי השבועה'. הרוכבים נתפסו בלתי מוכנים ונהרגו בהסתערות עליהם. גם‬ ‫האלפים נלחמו נואשות נגד גאלבטוריקס, אבל הפסידו בקרב ונאלצו לברוח למקומות מסתור סודיים,‬ ‫שמהם כבר אינם נוהגים לצאת אלינו.‬ ‫ֵ‬ ‫"רק ו ְרייל, מנהיג הרוכבים, היה יכול לעמוד בפני גאלבטוריקס ומפרי השבועה. הוא היה זקן מאוד‬ ‫ורב חוכמה כשניסה להציל את כל מה שהיה ביכולתו, ולמנוע מהדרקונים שנותרו ליפול בידי אויביהם.‬ ‫ֵ‬ ‫ִ‬ ‫בקרב האחרון, שהתחולל לפני שערי דֹורּו-ָאריאָ ּבָה, גבר ו ְרייל על גאלבטוריקס, אבל היסס לפני‬ ‫ֵ‬ ‫שהנחית עליו את מכת המוות. גאלבטוריקס ניצל את ההזדמנות והכה בצדו. פצוע אנושות ברח ו ְרייל‬ ‫להר אּוטגַארד, שם קיווה להתחזק. אבל לא זה היה הגורל שציפה לו, מכיוון שגאלבטוריקס מצא‬ ‫אותו. בשעה שנאבקו בעט גאלבטוריקס בוורייל במקום שבו מתפצלות שתי רגליו. ובמהלומה‬ ‫ערמומית זו הצליח לגבור על ורייל ולכרות את ראשו באִ בחת חרב.‬ ‫ִ‬ ‫"ואז, כשזרם הכוח המחודש בעורקיו, הכתיר את עצמו גאלבטוריקס למלך מדינת ָאלַאגֵייזי ָה כולה.‬ ‫"ומאז ועד היום הוא שולט בנו."‬

‫בתום הסיפור גרר ברום את רגליו והתרחק מהמקום בחברתם של הטרובדורים. אראגון חשב שראה‬ ‫דמעה נוצצת על לחיו. התושבים שוחחו ביניהם בקולות שקטים בשעה שעזבו את המקום. גארו אמר‬ ‫לאראגון ולרוראן: "דעו שיש לכם מזל. רק פעמיים בכל ימי חיי שמעתי את הסיפור הזה. אילו היתה‬ ‫הקיסרות יודעת שברום סיפר אותו, הוא לא היה נשאר חי אפילו עד תחילת החודש הבא."‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful