You are on page 1of 22

‫ימי הגימנסיה‬

1 '‫ עמ‬,26.7.1968 ,‫ דבר‬,‫ מודעה‬,"‫ שנות הישגי ישראל‬20"
“Twenty years of achievements in Israel”, Newspaper ad for Dubek cigarette manufacturer,
Davar, 26.7.1968: p. 1. The ad reads as follows: “Time moves on. The Gymnasium had to make
room for the first Israeli skyscraper, Shalom Mayer Tower.”

26

‫‪27‬‬

‫משאלת חורבן‬
‫חייו ומותו של בניין גימנסיה "הרצליה"‬
‫אור אלכסנדרוביץ'‬

‫בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך‪ .‬הוא נבנה כבימים עברו‪,‬‬
‫מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח‪ .‬שוב‬
‫עמדו העמודים‪ ,‬היצוקים נחושת‪ ,‬לפני קודשהקודשים של ישראל‪.‬‬
‫העמוד השמאלי נקרא בועז והימני — יכין‪.‬‬
‫תיאודור הרצל‪ ,‬אלטנוילנד‪1902 ,‬‬

‫‪1‬‬

‫הו ד ר י ק נו ת ה ש ל מ סו ר ת ־ה אב ן‬
‫יש בנין בתל–אביב‪ ,‬שכל תייר וכל עולה חטמו נתקל בו מיד לכניסתו‬
‫לעיר דרך רחוב הרצל‪ .‬למרות צבעו הלבן הרי זה אחד הבנינים‬
‫הקודרים ביותר‪ ,‬המשעממים ביותר‪ ,‬אשר ראיתי על פני האדמה‪.‬‬
‫דומני שיכול היה לשמש דוגמה לפרופיסור בתורת הארדיכלות‬
‫בבואו להסביר לתלמידיו כיצד אין לבנות‪...‬‬

‫‪2‬‬

‫בסוף שנת ‪ ,1933‬בעיצומו של מהפך סגנוני שעבר על האדריכלות בתל־אביב‬
‫בדרך מ"אחוזת בית" אל "העיר הלבנה"‪ ,‬בחר אורי קיסרי‪ ,‬כבר אז עיתונאי‬
‫בכיר ודעתן‪ ,‬לתקוף בגלוי את סמלו החשוב ביותר של עולם האתמול — בניין‬
‫הגימנסיה ברחוב אחד–העם‪ .‬ברוח צברית עוקצנית במיוחד‪ ,‬הד לחספוס ילידי‬
‫שנהג להלל באותן שנים ממש‪ 3,‬התבטא קיסרי נגד "הוד ריקנותה של מסורת־‬
‫האבן" ובעד סילוקו של הבניין‪ ,‬שלדעת רבים "עומד כאן כעצם בגרון"‪ .‬כמה‬
‫חודשים קודם לכן הזדעזע קיסרי ממצבו של רחוב הרצל — "הרחוב הצר‪,‬‬
‫המדרכות הצרות‪ ,‬הקהל הרב הממלא אותן‪ ,‬כל זה דומה לרובע פופולרי שבעיר‬
‫גדולה‪ ,‬אבל לא מן הרובעים היפים של עיר גדולה זו [‪ ]...‬דומה שכל האנשים‬
‫חיים כאן ברחוב‪ ,‬אוכלים ברחוב וישנים ברחוב"‪ — 4‬וכעת‪ ,‬נדמה‪ ,‬נמצא הפתרון‪:‬‬
‫אנשי עסקים ירכשו את הגימנסיה ובמקומה יבנו "את רחוב הרצל הממושך‬
‫והמחודש!"‪ .‬במקומו של בניין הגימנסיה הקודר ראה קיסרי בעיני רוחו "מחסנים‪,‬‬
‫אור אלכסנדרוביץ' הוא אדריכל‪ ,‬חוקר‪ ,‬עורך ומתרגם‪.‬‬
‫המחבר מבקש להודות לסיני אלכסנדרוביץ'‪ ,‬לשולה וידריך‪,‬‬
‫ליוסי לנג ולגיא רז על עזרתם‪.‬‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫ב י ת רא שו ן ‪ ,‬ב י ת ש נ י ‪ ,‬ב י ת ש לישי‬

‫קשה להבין את עוצמת הדבקות בסילוקו של בניין הגימנסיה בלי להקדים‬
‫ולתאר את סערת הרגשות המשיחית‪ ,‬שליוותה את יוזמת הקמתו‪ .‬ההחלטה‬
‫על הקמת הבניין התקבלה במאי ‪ 1908‬בעקבות ביקורו בארץ של יעקב מוז ֶר‪,‬‬
‫היהודי האנגלי שמימן את הבנייה; כך גם ההחלטה לבנות את הגימנסיה‬
‫באחוזת־בית‪ ,‬שכונה עברית חדשה‪ ,‬שעמדה לקום בצפון יפו ולהפוך בתוך זמן‬
‫קצר לגרעינה של העיר תל־אביב‪ .‬מנחם שינקין‪ ,‬דמות מפתח בסיפור הקמת‬
‫הבניין‪ ,‬שהיה חבר בוועד הגימנסיה ובמקביל גם חבר מרכזי באגודת "אחוזת־‬
‫בית"‪ ,‬הפעיל את מלוא השפעתו כדי לשכנע את מוז ֶר להתנות בסופו של דבר‬
‫את התרומה ברכישת מגרש בתחומי השכונה‪ 5.‬נדמה‪ ,‬שהבין היטב כי בניין‬
‫הגימנסיה יוכל לשמש כלי תועמלני לביסוס מעמדה הרוחני של העיר לעתיד‬
‫כמרכז של עבריות ציונית מתחדשת‪ ,‬שלט חוצות ארוך מכורכר ומטיח שימשוך‬
‫אליה מצטרפים חדשים‪.‬‬
‫בעוד המגעים בין ועד הגימנסיה לוועד "אחוזת־בית" על מיקומה המדויק‬
‫של הגימנסיה מתנהלים בעצלתיים‪ ,‬אירעו שינויים מרחיקי לכת באימפריה‬
‫העות'מאנית‪ .‬אלה עוררו פרץ יוצא דופן של אופוריה משיחית בקרב מגשימי‬
‫הציונות בארץ־ישראל‪ .‬מהפיכת התורכים הצעירים ביולי ‪ 1908‬סימנה שינוי‬
‫מהותי באימפריה הגוססת ועוררה גל סוחף של אופטימיות‪ ,‬שנבע מהקיצוץ‬
‫הניכר בסמכויותיו של הסולטן‪ .‬מה שהתפתח בתוך שנים ספורות לשלטון‬
‫לאומני תורכי‪ ,‬שלא היסס לפגוע באכזריות בבני המיעוטים באימפריה‪ ,‬נראה‬
‫בתחילה כאידיליה בין־דתית ובין־עדתית בלתי צפויה ומרעישה‪ .‬כשפגעו‬
‫ניצוצות התקווה שהוצתו באיסטנבול בערמת הקש הרוחשת של האוונגרד‬
‫הציוני בארץ־ישראל‪ ,‬הדוחק קץ בכוח‪ ,‬הוצתה תבערה גדולה (גם אם קצרת‬
‫ימים)‪ ,‬שניזונה מדימויים משיחיים שליוו את החיים היהודיים במשך יותר‬
‫מאלפיים שנה‪ .‬הפליא מכולם לנסח את הדברים אליעזר בן־יהודה‪ ,‬שפרסם את‬
‫הדברים הבאים בעיתונו "הצבי" ימים ספורים לאחר המהפכה‪:‬‬
‫כי מעולם לא היה משיח כל כך קרוב לנו‪ ,‬כל כך מסור ברשותנו‪,‬‬
‫בידינו בעצמנו‪ ,‬כיום הזה‪.‬‬
‫[‪]...‬‬
‫אין שום דבר מונע עתה את ביאת המשיח הלאֻמי‪ ,‬אלא הדבר‬
‫המועט הזה‪ ,‬שכבר אמר הרצל — שנרצה בו בעצמנו‪ .‬אם נרצה‪ ,‬אם‬
‫היה נהיה פה בארץ‪ ,‬והיה נהיה פה לא נכרים אלא נתיני הממלכה‬
‫שארץ אבותינו היא אחת ממדינותיה — הרי המשיח‪ ,‬במשמעה‬
‫‪6‬‬

‫הלאמית‪ ,‬לא הדתית‪ ,‬בא!‬

‫‪29‬‬

‫‪30‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫הגעתו הממשמשת ובאה של המשיח הלאומי השפיעה ללא ספק גם על ועד‬
‫אגודת הגימנסיה‪ ,‬כשניגש למשימת תכנון הבניין שתרם מוז ֶר‪ .‬בשונה‪ ,‬לדוגמה‪,‬‬
‫מבית־הספר לבנות של "כל ישראל חברים" שהוקם שנה קודם לכן בסמוך לנוה־‬
‫צדק‪ ,‬לא נתפס הבניין כמעשה בנייה תועלתני ותו לא אלא‪ ,‬מעל לכול‪ ,‬כמעשה‬
‫רטורי חסר תקדים‪ ,‬כהצהרת כוונות בנויה ומופגנת של הציונות בארץ־ישראל‪,‬‬
‫עזות מצח לרגע שהתאפשרה בזכות האופוריה לרגע‪ .‬כבניין‪ ,‬שעיקר חשיבותו‬
‫טמונה במסר החזותי שהייתה אמורה לשדר חזיתו‪ ,‬הוחלט (בהתאם להצעתו‬
‫של שינקין) למקמו בקצה הרחוב הראשי של השכונה החדשה שנקרא על שם‬
‫הרצל‪ ,‬גלוי לעין כול ובייחוד לעיני החולפים על פני השכונה ברכבת הנוסעת‬
‫בין יפו לירושלים‪ .‬כעת נותר רק לעצב את כרזת התעמולה בהתאם למסר‬
‫הלאומי‪ ,‬ששאפו מייסדי הגימנסיה להחדיר בלבבות‪.‬‬
‫זו הייתה אולי הפעם הראשונה בתולדות היישוב החדש‪ ,‬שבה נוצר הצורך‬
‫להמציא שפה אדריכלית שתבטא שאיפות לאומיות‪ .‬האדריכל שעליו הוטלה‬
‫המשימה היה יוסף ברסקי מירושלים‪ ,‬אבל נדמה שאת עיקר האחריות לסגנּונה‬
‫הבסיסי של החזית המונומנטלית‪ ,‬או לפחות של מרכיביה העיקריים‪ ,‬יש להטיל‬
‫על כתפי בוריס שץ‪ ,‬המייסד והמנהל של "בצלאל"‪ .‬שץ‪ ,‬שחתם את שמו מתחת‬
‫לזה של ברסקי בגרסה הראשונה שהוכנה לעיצוב החזית‪ 7,‬היה בקשר הדוק‬
‫עם מנהלי הגימנסיה עוד טרם היווסדה‪ ,‬והוא ליווה את צעדיה הראשונים‬
‫מקרוב‪ 8.‬בשל מעמדו הסמכותי ובשל האופן שבו תפס את מקומה של האמנות‬
‫היהודית בתחייה הלאומית‪ ,‬אין ספק כי שץ‪ ,‬ולא ברסקי חסר הניסיון‪ ,‬היה מי‬
‫שהצביע בפני ראשי הגימנסיה על מקורות ההשראה הצורניים המתאימים‬
‫ביותר לעיצוב דמותו הלאומית של הבניין‪.‬‬
‫מורי הגימנסיה ידעו לצקת תוכן רוחני בגאולה הלאומית העברית‪ ,‬אבל‬
‫נזקקו לעזרתו של שץ בתרגום הרוח לשפת הבנייה‪ .‬לשץ‪ ,‬כך נדמה‪ ,‬היה ברור‬
‫שההגשמה הלאומית בדרך האּומנות צריכה להיות כרוכה בהמצאתו של סגנון‬
‫עברי‪ ,‬שיתבסס על יצירות העבר של העם היהודי ובראשן בית המקדש על‬
‫כלי הקודש שלו‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬שץ ראה בבית־הספר שהקים שלב ביניים הכרחי‬
‫בדרך לגיבוש שפה אמנותית‪ ,‬שתנוצל על־ידי חניכיו לבנייתו הממשית של בית‬
‫המקדש השלישי‪ ,‬זה שיהיה "בית נכאת לאמנות ישראל ולחכמתו"‪ 9.‬משום כך‪,‬‬
‫אין להתפלא על כך שהמרכיב המשמעותי ביותר בחזית הגימנסיה — מבנה‬
‫הכניסה המרכזי — עוצב בהשפעה מודעת וברורה של כמה איורים דמיוניים‬
‫למחצה של בית המקדש הראשון‪ ,‬שפרסם האדריכל הצרפתי שארל שיּפי ֶיה‬
‫בשנת ‪.1889‬‬
‫איוריו של שיפייה‪ ,‬שהופיעו לראשונה בספר שנכתב במשותף עם‬
‫הארכיאולוג הצרפתי ז'ורז' ּפֶרו‪ ,‬שילבו במראה בית המקדש הראשון מרכיבים‬
‫הלקוחים מהאדריכלות המצרית והאשורית ומממצאים ארכיאולוגיים‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫עדכניים שהתגלו בארץ־ישראל‪ .‬שיפייה ופרו הצדיקו את עירוב הסגנונות‬
‫בזהותם הלאומית של בוני המקדש ששלח חירם מלך צור; הפיניקים‪ ,‬כך טענו‬
‫השניים‪ ,‬היו פתוחים להשפעות זרות ומגוונות מכל רחבי המזרח הקדום‪ .‬שחזור‬
‫המקדש של שיפייה זכה בזמנו לפופולריות רבה בחוגים יהודיים ומשם חלחל‬
‫‪10‬‬

‫גם לעיצובם של כמה בתי־כנסת חדשים‪ ,‬שנבנו באירופה של אותם ימים‪.‬‬

‫כמו סמלים ומושגים דתיים אחרים שהסבה הציונות המתחדשת בארץ־ישראל‬
‫לצרכיה ולמטרותיה‪ ,‬גם כאן שימשו הדימויים הדתיים להקמת היכל חילוני‬
‫לקידוש העבריות‪ ,‬מטעינים את הבניין כולו במתח משיחי החורג בהרבה‬
‫‪11‬‬

‫מייעודו הפונקציונלי והארצי‪.‬‬

‫אבן הפינה לבניין הגימנסיה הונחה יום לאחר תשעה באב של תרס"ט‬
‫(‪ — )28.7.1909‬עדות נוספת להלך הרוח המשיחי שנישא אז באוויר‪ .‬את נאום‬
‫הפתיחה הנלהב נשא שינקין‪ ,‬שהכריז בפני הנוכחים כי "לאחר החרבן של‬
‫יותר מאלף ות"ת שנים אנו בונים בתי־ספר בא"י והיום בראשית שנת אתתמ"א‬
‫[לחורבן] אנחנו מניחים את אבן הפנה לבי"ס בינוני שהוא יהיה מבוא לבי"ס‬
‫עברי גבוה [‪ ]...‬הננו מניחים יסוד למקדש מעט‪ 12‬שממנו יצא[ו] בעוד דור‪ ,‬או‬
‫דורות אחדים‪ ,‬גבורי־ישראל שיצעדו בצעדי און על הרי ישראל‪ 13".‬הטקס נחתם‬
‫בתפילת "אל מלא רחמים" לעילוי נשמת הרצל ובשירת "מן המצר קראתי יה"‪,‬‬
‫מזמור שבהקשר זה הובן בוודאי כביטוי לתחייה לאומית פלאית אחרי החורבן‪.‬‬
‫ימו ת מ ש י ח ‪ ,‬ה יו ם שא ח ר י‬

‫המעבר משפת התקוות המליצית לבנייה המאובקת בשטח הוליד מפחי נפש‬
‫לא מעטים‪ ,‬ואלה יצרו בתוך זמן קצר צרימה חריפה — וצפויה‪ ,‬יש להודות —‬
‫בין היומרות הנשגבות למציאות היום־יומית‪ .‬קבלן הבניין‪ ,‬יוסף אליהו שלוש‪,‬‬
‫שהיה גם אחד ממייסדי תל אביב‪ ,‬נאלץ להתמודד עם התנגדות אלימה‬
‫להעסקת פועלים ערבים‪ ,‬שעיכבה את הבנייה ולּוותה גם בהשמצות אישיות‬
‫חריפות ובהטלת ספק בנאמנותו לרעיון הציוני‪ 14.‬לכך התוספו גם שגיונותיו של‬
‫האדריכל‪ .‬שלוש מספר‪:‬‬
‫[‪ ]...‬בשעת מהלך העבודה היה האדריכל ממציא המצאות כאלו‪,‬‬
‫שדרשו הוצאות מרובות בעבודה שבעלי המלאכה דקדקו עליה‬
‫בעל קוצו של יוד והן ברבוי החמרים [‪ ]...‬נשאתי כל זה בדומיה‬
‫ומלאתי אחרי כל ההמצאות שהיו נולדות במוחו של האדריכל‪.‬‬
‫למרות שלא פעם הפסיקו הפועלים את עבודתם ואימו שיתבעוני‬
‫‪15‬‬

‫למשפט [‪]...‬‬

‫‪31‬‬

‫‪32‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫על־פי מסמכים שונים השמורים בארכיון הגימנסיה נראה‪ ,‬כי הקמת הבניין‬
‫הייתה מלווה בהתגוששות בלתי פוסקת בין האדריכל (ברסקי) לבין הקבלן‬
‫הראשי (שלוש)‪ .‬שלוש התמרמר בעיקר על השינויים שהכניס האדריכל בתכנון‬
‫ועל עיכוב התשלומים תמורת תוספות העבודה מצד הנהלת הגימנסיה‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫קבלן המשנה של שלוש‪ ,‬אליעזר בור מירושלים‪ ,‬התמרמר גם הוא על מורכבות‬
‫היתר של העבודה וטען ששינקין וברסקי הבטיחו לו שמדובר ב"עבודה‬
‫פשוטה יפואית"‪ .‬משהתלונן על כך שהשכר שמשלמים לו אינו מכסה "קשתות‬
‫ודקורציות"‪ ,‬טענו כנגדו כי היה צריך להבין שבניין הגימנסיה לא יהיה "כמו‬
‫בית ערבי"; בכל מקרה‪ ,‬תבע את שלוש למשפט‪ 17.‬ברסקי מצדו טען כי "שלוש‬
‫מתעצל בעבודתו" והביא כתימוכין את יומן העבודה ובו "טענות הפועלים נגד‬
‫שלוש"‪ 18.‬האווירה המתוחה נתנה את אותותיה בתוצר הסופי‪ .‬מבט בתצלומים‬
‫משנותיו הראשונות של בניין הגימנסיה מלמד‪ ,‬כי כבר אז התגלו בו ליקויי‬
‫בנייה‪ ,‬כשסימני רטיבות פיארו את החזית כפריחה בלתי נשלטת המותירה‬
‫חטטים דווקא במרכז אֹומנֹות הענק של מבנה הכניסה‪.‬‬
‫מלבד נטל הקדושה שהטיל אוצר הצורות של חזית הבניין על כתפי‬
‫השוהים בו‪ ,‬מלבד היומרות הילדותיות שהכול העדיפו להדחיק‪ ,‬סבל הבניין‬
‫מפגם צורני נוסף שתרם ללא ספק לרצון להימלט מתוכו‪ .‬ברסקי לא הסתפק רק‬
‫בשאילת דימויי בית המקדש של שיפייה‪ ,‬אלא גם שילב מגוון לא מבוטל של‬
‫מוטיבים מובהקים מהבנייה המוסלמית — מספרד ועד פרס — שלא הופיעו‬
‫באיוריו של האדריכל הצרפתי‪ .‬מנהל הגימנסיה‪ ,‬ברוך בן־יהודה‪ ,‬כהיסטוריוגרף‬
‫הרשמי של תולדותיה‪ ,‬טען שבעקבות הביקורת שספג ברסקי על התכנון‬
‫הראשוני "הוסרו הקישוטים המרובים שהם יותר ערביים ופחות יהודיים‬
‫קדומים; יושרו כמה קשתות‪ ,‬להפחית מראה מסגד לבנין"‪ 19,‬אבל בהשוואה‬
‫בין שתי הגרסאות המשורטטות לגרסה שנבנתה בפועל נדמה שההיפך הוא‬
‫הנכון‪ ,‬ושמוטיבים מוסלמיים נוספים שולבו בחזית בשלבים המאוחרים של‬
‫התכנון והבנייה‪ .‬חיים בוגרשוב (בוגר)‪ ,‬קודמו של בן–יהודה בתפקיד‪ ,‬תיאר את‬
‫הדברים בצורה ברורה בריאיון שהעניק בשנת ‪:1955‬‬
‫שיינקין דרש שיהא הבית בנוי בסגנון בית־המקדש דווקא‪ .‬האדריכל‬
‫ברסקי שבנה את הבית‪ ,‬שקע בספרים וחיפש את הצורה המתאימה‪.‬‬
‫היה באותם הימים בארץ אדריכל בשם שיק‪ ,‬שעבר בכל ארצות‬
‫המזרח ולמד את סגנון הארכיטקטורה המזרחית‪ .‬פתח את ספרו של‬
‫המזרחן היהודי ההונגרי הפרופ' א‪ .‬וואמברי — זה שעמד בקשרים‬
‫עם הרצל ושימש מתווך בינו לבין השולטן והווזירים שלו — ומצא‬
‫בספר‪ ,‬בתוך רשמי המסע שלו על פני ארצות המזרח‪ ,‬תמונה‬
‫בתחריט־נחושת המראה מסגד בעיר משהד בפרס‪ ,‬משהד זו של‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫מקדש האימאם רזא‪ ,‬משהד‪ ,‬איראן‪ ,‬שנות החמישים של המאה ה‪/ 19‬‬
‫צילום‪ :‬לואיג'י פשה‪ ,‬איטליה ‪ /‬אוסף פרטי‬
‫‪The Imam Riza Shrine, Mashad, Iran, 1850s / Photo: Luigi Pesce, Italy /‬‬
‫‪Private collection‬‬

‫ה"אנוסים"‪ .‬בספריתו של הד"ר בוגר נמצא עתה הספר והוא מראה‬
‫אותו לא בלי התרגשות‪ :‬בנין הגימנסיה "הרצליה" הוא העתק נאמן‬
‫‪20‬‬

‫לאותו מסגד במשהד — ומי יודע על כך?‬

‫השילוב השעטנזי במובהק בין בית מקדש עברי לאדריכלות של ארצות האסלאם‬
‫צרם יותר ויותר עם בואה של תקופה חדשה‪ .‬בראשית שנות השלושים‪ ,‬אחרי‬
‫דור של ניסיונות מגוונים‪ ,‬נדמה היה שהיישוב היהודי מוצא סוף סוף את‬
‫השפה האדריכלית המתאימה לכינון החזון הציוני‪ ,‬ביבוא ישיר מאוצר הצורות‬
‫של האוונגרד המודרניסטי העדכני של אירופה‪ ,‬על קוויו ה"נקיים"‪ ,‬דמותו‬
‫ה"עניינית" והסלידה המובנית ממה שנתפס כקישוט‪ .‬החיבור היה מוצלח‬
‫כל כך‪ ,‬שגרם בבת אחת לפיחות ניכר — שלא לומר לזלזול גמור — בתנובה‬
‫האדריכלית של הדור הקודם‪ .‬בעיני היישוב היהודי‪ ,‬יתרונו של המודרניזם‬
‫האדריכלי היה דווקא בא־היסטוריות שלו‪ ,‬בניתוק המוצהר שלו ממסורות‬
‫הבנייה של העבר‪ ,‬בהשתחררות מלפיתתה המאבנת של ההיסטוריה — סגנון‬
‫חדש שהתאים יותר ויותר ל"יהודי החדש" שביקשה הציונות האקטיביסטית‬
‫להצמיח על הקרקע הריקה לכאורה של ארץ־ישראל‪ .‬בניין הגימנסיה — הנציג‬
‫הראשון לאדריכלות שהתעקשה לחזור לאחור — נתפס אז כאבי אבות הטומאה‪,‬‬

‫‪33‬‬

‫‪34‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫או לפחות כביטוי גרוטסקי קיצוני לשגיאות העבר; תפיסה זו הייתה מושרשת‬
‫דיה כדי לשרוד גם את גלי הנוסטלגיה המאוחרים שהביאה בסופו של דבר‬
‫הריסתו‪ ,‬כפי שמעידים דבריו המושחזים של האדריכל אבא אלחנני‪:‬‬
‫יש לזכור שבשנות ה־‪ 20‬שלטו בתל־אביב אדריכלים (עם או בלי‬
‫מרכאות) שעשו "אדריכלות־פסיבדו" — אם קלסיציסטית ואם מין‬
‫אר־נובו מגוחך‪ ,‬אך מטובל [כך במקור] ברוטב פסיבדו מזרחי —‬
‫נוסח י‪.‬צ‪ .‬טבצ'ניק‪ ,‬י‪ .‬מינור ואחרים‪ .‬תקופה עלובה זו באדריכלות‬
‫התל־אביבית מתחילה ביצירתו ה"מונומנטלית" של ברסקי בבנין‬
‫"הגימנסיה העברית הרצליה"‪ ,‬בה שימש כיועץ לאדריכל‪ ,‬הפסל‬
‫הנודע — מייסד "בצלאל" — בוריס שץ‪ .‬שני אלה רקמו ביחד מין‬
‫חזית מ"אלף לילה ולילה"‪ ,‬עם שני מגדלים האמורים להזכיר‪ ,‬או‬
‫רק לסמל‪ ,‬את עמודי "יכין ובועז" של בית המקדש כמתואר בתנ"ך‪,‬‬
‫הצמודים לשער הכניסה משני עבריו‪ .‬באותה תקופה נבנתה "תל־‬
‫אביב הקטנה" ושאריותיה עוד ניצבים בסביבות רחוב נחלת בנימין‬
‫עד היום‪.‬‬

‫‪21‬‬

‫בית המקדש שבקצה רחוב הרצל נראה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה‬
‫כשיגעון רגעי‪ .‬מיקומו המרכזי של הבניין נהפך כעת לנקודת התורפה שלו‪,‬‬
‫לא משום שחסם את הרחוב הראשי של השכונה החדשה אלא בגלל נוכחותו‬
‫המתמדת והמופגנת כרקע לחיים העירוניים‪ .‬הנ ִראּות היתרה של חזיתו‬
‫המונומנטלית הייתה כעת תזכורת מתמדת וטורדנית לתקוות ילדות מופרכות‪,‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬סגנונו החזותי של הבניין לא הובא מעולם כסיבה המצדיקה את‬
‫הריסתו; במקומו הועלו נימוקים "אובייקטיביים" ו"תועלתניים" שטשטשו את‬
‫שורש הסלידה ממנו‪.‬‬
‫ט ר נס פ ר מ ר צו ן‬

‫רעיון ההריסה — המלאה או החלקית — של בניין הגימנסיה ותיק כמעט כימי‬
‫הבניין עצמו‪ ,‬וראשיתו בטענה כי הבניין הוא מפגע תחבורתי‪ .‬ב־‪ ,1913‬בריאיון‬
‫שהעניק לעיתון "הצבי"‪ ,‬הזכיר מאיר דיזנגוף‪ ,‬אז ראש ועד תל־אביב‪ ,‬הצעות‬
‫שעלו לסלילת המשכו של רחוב הרצל דרך הבניין‪:‬‬
‫ביום השבת וביום טיול יש בתל־אביב לא פחות מאלפים עד שלשת‬
‫אלפים נפש ומראה רחוב הרצל אינו נבדל הרבה ממראה רחוב‬
‫הומה וסואן בארפה‪.‬‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫אלא מה? שהרחוב קצר כל–כך‪ ,‬ואין ספק בדבר‪ ,‬כי בנין המדרשה‬
‫[הגימנסיה] קלקל לנו את כל יפי הרחוב‪ .‬יש אשר הציעו (האדון‬
‫שטרקמט למשל) לחתוך את המדרשה לשנים ולחבר את שני‬
‫החלקים על ידי גשר‪ ,‬באופן שרחוב הרצל יעבר דרך בו‪ .‬אחרים‬
‫הציעו לעשות רק מעבר דרך השער העקרי של המדרשה ולהתמיד‬
‫את רחוב הרצל מהמעבר והלאה אל הים‪ .‬ואולם מלבד הקושי‬
‫שבשני הפתרונות האלה‪ ,‬הנה יש כאן מכשול גדול‪ ,‬היות ומעבר‬
‫השני של המדרשה‪ ,‬מיד אחריו נבנו בתים חדשים גדולים החוסמים‬
‫כל אפשרות להמשיך את רחוב הרצל הימה‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫אם נדמה היה שדעתו הברורה של דיזנגוף באשר לאי־ישימותו של רעיון‬
‫החדרת רחוב הרצל דרך קירות הגימנסיה תגרום לגוויעתו‪ ,‬ההיפך הוא הנכון‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬בתל־אביב בראשיתה ניכרה שאיפה כמוסה להגיע אל הים‪ ,‬אך זו הייתה‬
‫כבר אמורה לקבל מענה הולם עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה‪ ,‬כשסדרה‬
‫של רכישות קרקע יצרה רצף טריטוריאלי יהודי‪ ,‬שעקף את שכונת הפחים‬
‫העצומה של צפון יפו (חארת אלתנּכ) וחיבר את תל־אביב לים‪ .‬אחרי המלחמה‪,‬‬
‫עם התפשטותה של תל־אביב צפונה‪ ,‬הייתה נחיצותו של רעיון הארכת רחוב‬
‫הרצל קטנה עוד פחות מהבחינה האורבנית‪ ,‬כפי שטען גם פטריק גדס בדברי‬
‫ההסבר לתכנית־העל שהציע לתל־אביב;‪ 23‬מימושו האפשרי היה כרוך בהריסה‬
‫נרחבת של מבנים רבים מלבד הגימנסיה‪ ,‬כולל כאלה שעמדו בשטחה של העיר‬
‫השכנה יפו‪.‬‬
‫למרות דברים אלה‪ ,‬גורמי התכנון בעירייה ובראשם מהנדס העיר יעקב‬
‫שיפמן (בן־סירה)‪ ,‬אחוזים באובססיה מודרניסטית להזרמה מתמדת של תנועת‬
‫כלי רכב‪ ,‬דבקו בשאיפת הנעורים להתיר את הסבך התחבורתי של מה שנהפך‬
‫כעת ללב המסחרי של העיר על־ידי הארכת רחוב הרצל עד לים‪ ,‬כאשר הנסיבות‬
‫הגיאוגרפיות המוצקות אפשרו את הארכתו רק עד לרחוב יעבץ הסמוך‪ .‬ברוח‬
‫זו הוכנה בראשית שנות השלושים תכנית שנתנה ביטוי מוחשי לכוונות אלה‪,‬‬
‫כחלק מתכנית בניין־עיר שכללה גם את כל השטח שמצפון לעיר הקיימת‪ ,‬תחום‬
‫בין נחל מוסררה (איילון) לנחל הירקון‪ 24.‬בהמשך קידם שיפמן תכנית בניין־עיר‬
‫נקודתית למגרש הגימנסיה (כנראה התב"ע הנקודתית הראשונה בתולדות תל־‬
‫אביב)‪ ,‬שבבסיסה עמדה העברת רחוב הרצל דרך המגרש‪ ,‬חיבורו לרחוב יעבץ‬
‫ו"התאמת הבנינים וכו' לסביבה המסחרית"‪ .‬תכנית זו — תב"ע ‪ — 45‬אושרה‬
‫באופן סופי במרס ‪ 1938‬והוכיחה מעל לכל ספק‪ ,‬כי העירייה מצדה אינה‬
‫מעוניינת בהשארת הבניין ההיסטורי במקומו וכי היא רואה בו בעיקר מטרד‬
‫‪25‬‬

‫תכנוני‪.‬‬

‫יהיו תכניותיה של עיריית תל־אביב אשר יהיו‪ ,‬אלה לא יכלו להתגשם ללא‬

‫‪35‬‬

‫‪36‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫שיתוף פעולה נלהב מצד הנהלת הגימנסיה‪ .‬זו קָצָה במבנה החדש יחסית — בן‬
‫פחות משלושה עשורים — שלפתע "הזדקן מאוד"‪ ,‬עד כדי כך שבמבט לאחור‬
‫דיווח בן־יהודה כי "כל הקומה השניה‪ ,‬על חדריה ואּולמה‪ ,‬היתה נתונה לאֹרך‬
‫כל השנה בקרב עם התקרה‪ :‬בחדשי החֹרף היו נ ִתכים ז ִרמי מים דרך התקרה‬
‫לאולם ולחדרים; בחדשי הקיץ היו 'נתכים' על ראשי התלמידים מפלי סיד‬
‫וטיח‪ 26".‬יותר מכך‪ ,‬הנהלת הגימנסיה שאפה להיחלץ מאזור שאופיו הלא־‬
‫פסטורלי בעליל‪ ,‬העירוני עד לזרא‪ ,‬נדמה בעיניה כבלתי הולם מוסד חינוכי‬
‫מתקדם‪ ,‬כאילו סברו המייסדים — רבים מהם מראשוני תל־אביב — שהאווירה‬
‫הפרברית של השכונה שבה קבעו את בית־הספר תאריך ימים‪ .‬כשהתברר‬
‫למנהלי הגימנסיה‪ ,‬כי הסביבה המסחרית שאליה נקלעו בעל כורחם מקפיצה‬
‫את ערכו הכלכלי של המגרש לגבהים שלא נחזו מראש‪ ,‬לא יכלו שלא להיכנס‬
‫לסחרור ספקולטיבי שבו לערכו הסמלי‪ ,‬התרבותי והרגשי של הבניין ההיסטורי‬
‫לא הייתה כל משמעות‪.‬‬
‫כוונות ראשוניות להעברתה של הגימנסיה צצו בגלוי כבר באמצע שנות‬
‫העשרים‪ .‬בישיבת הוועד המפקח בי' בכסלו תרפ"ו (‪ )27.11.1925‬הציע ד"ר בן‬
‫ציון מוסינזון‪ ,‬מנהל הגימנסיה‪ ,‬לאפשר לראשיה לנהל משא ומתן למכירת‬
‫המגרש ברחוב אחד–העם ולרכישת מגרש חדש‪ .‬הסיבה‪" :‬המקום הצר" מונע‬
‫מהגימנסיה להתרחב ולהתפתח‪ .‬מלבד זאת‪" ,‬המקום נעשה בלתי מתאים גם‬
‫בלאו הכי‪ ,‬כי הוא נמצא במרכז העיר כעת ובתוך הרעש והשוק הכללי‪".‬‬

‫‪27‬‬

‫בפרוטוקול צוין‪ ,‬כי הצעתו של מוסינזון עוררה ויכוחים בין אלה שצידדו ברעיון‬
‫"בכל לבם" למי שחששו מרעיון הרחבת המוסד‪ .‬הוועד המפקח החליט לבסוף‬
‫לפעול למכירת המגרש‪ ,‬אולם האווירה הכלכלית הבעייתית באותן שנים גדעה‬
‫אבָּם‪.‬‬
‫את המאמצים בעודם ב ִ‬
‫כחמש שנים לאחר מכן‪ ,‬עם התעוררותו המחודשת של שוק הנדל"ן‬
‫המקומי‪ ,‬שב הרעיון להעסיק את הנהלת הגימנסיה‪ .‬בכ"ו באב תרצ"א (‪)9.8.1931‬‬
‫הודיע מוסינזון לחברי הוועד המפקח של הגימנסיה‪ ,‬כי קבוצה של בעלי הון‬
‫פנתה אליו באמצעות מתווכים והציעה למצוא מגרש הולם למוסד‪ ,‬לבנות עליו‬
‫בניין חדש "עפ"י כל חוקי הטכניקה החדשה" ובתמורה יימסרו ליזמים המגרש‬
‫והבניין שעליו‪ .‬בישיבה השתתף גם ישראל רוקח‪ ,‬שהיה אז יושב ראש הוועדה‬
‫לבניין ערים בעיריית תל־אביב‪ .‬רוקח רמז לנוכחים כי זהו הכיוון הכללי שבו על‬
‫הגימנסיה לפסוע‪ ,‬מאחר שלעירייה תכניות משלה בנוגע למגרש‪:‬‬
‫אני חושב‪ ,‬שהמקום הזה הוא לא רק בלתי רצוי‪ ,‬אלא גם בלתי‬
‫אפשרי בשביל הגימנסיה וצריך לדאוג בעוד מועד למקום אחר‪.‬‬
‫עפ"י תכנית בנין הערים ימשיכו את רחוב הרצל עד רח‪ .‬אפ"ק ומשם‬
‫הלאה עד הים‪ .‬הרחוב יורחב ויש הרבה בתים‪ ,‬שיצטרכו להרוס‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫וביניהם גם את הגימנסיה‪ .‬אצלנו הדבר הזה הוא רציני מאד‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫הרוח הגבית שקיבלו מגורמי התכנון בעירייה עודדה את חברי הוועד המפקח‪.‬‬
‫אף לא אחד ממייסדי הגימנסיה הביע התנגדות כלשהי למעבר; נדמה‪,‬‬
‫שהכול שאפו למנף את עליית ערכו הכלכלי של המגרש להקמת בניין חדש‪,‬‬
‫כסוחרים לכל דבר שהנכס שברשותם אינו יותר מהשקעה נבונה שהגיע‬
‫מועד פרעונה‪ .‬בי"א בניסן תרצ"ב (‪ )17.4.1932‬כבר דיווח מוסינזון על שלושה‬
‫קונים פוטנציאליים וביקש לשמור על כך בסוד‪ .‬יד ימינו‪ ,‬חיים בוגרשוב‪ ,‬הביע‬
‫התלהבות מהאפשרות "להעביר את הגימנסיה מהגהנום של הגרמופונים‬
‫והשוק"‪ .‬היחיד שהביע התנגדות כלשהי לעצם הרעיון היה רפאל סברדלוב‪,‬‬
‫מוותיקי המורים בגימנסיה‪ ,‬שאמר‪:‬‬
‫כאשר אני חושב על זה שעלינו יהיה לעזב את המקום‪ ,‬זה דוקר‬
‫ממש את לבבי‪ .‬אני מתיחס אל המקום כאל ספר תורה‪ .‬להחליף את‬
‫הבית שלנו בבית חדש‪ ,‬מודרני — מובן מאליו שכדאי להחליף גם‬
‫אשה זקנה בצעירה‪ ,‬אבל מי עושה זאת? [‪ ]...‬אני משתומם ומצטער‬
‫על קלות הדעת וחלול הקודש שנוצרו כאן‪.‬‬

‫‪29‬‬

‫בוגרשוב לא נשאר חייב‪ ,‬והשיב לסברדלוב‪:‬‬
‫גם אני השקעתי כחות במוסד‪ ,‬וגם לי יקרה כל אבן‪ ,‬אבל אני בכל‬
‫זאת חושב כי יותר חשוב למצוא מקום מתאים ולעבוד בתנאים‬
‫מתאימים‪ ,‬מאשר להיות משועבדים לסנטימנטים שיש לנו למקום‪.‬‬

‫ברוך בן־יהודה‪ ,‬בוגר המחזור הראשון ומורה צעיר בגימנסיה‪ ,‬נשמע משוכנע‬
‫פחות כשטען כי "רגש ידוע של קדושה למקום יש לכלנו"‪ ,‬אבל הוסיף‬
‫בפרגמטיות כי אינו חושב "שזה צריך לההפך לפטישיזם"‪ .‬בעיני מוסינזון היה‬
‫העניין ברור‪ .‬עם כל הכבוד לקדושה‪ ,‬הגימנסיה הייתה צריכה לברוח מהעיר‪,‬‬
‫לא להישאר בטבורה‪:‬‬
‫בכל מקום ישנם שני מרכזים‪ :‬מרכז מסחרי של חנויות ומשרדים‪,‬‬
‫ומרכז של ישוב ושל דירות‪ .‬המרכז המסחרי מתרקם בסביבה זו‪.‬‬
‫מרכז הישוב עובר צפונה‪ .‬ולכן את בית הספר יש להוציא מהמרכז‬
‫המסחרי‪ ,‬ויש להעבירו למרכז הישוב‪ .‬כיום הגימנסיה לגמרי איננה‬
‫במרכז הישוב‪ ,‬כי מנוה שלום ומנוה צדק אין לנו בכלל תלמידים‪.‬‬

‫‪30‬‬

‫דבריו שכנעו את כל הנוכחים מלבד סברדלוב‪ ,‬ואלה ייפו את כוח ההנהלה‬

‫‪37‬‬

‫‪38‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫להיכנס למשא ומתן על העברת הגימנסיה‪ .‬חלפו עוד כמה חודשים‪ ,‬והצעה‬
‫נוספת עלתה לדיון‪ .‬הפעם הוסיף מוסינזון טיעון נוסף בזכות המעבר‪" :‬הבנין‬
‫שלנו הולך ומזדקן ואינני רואה את אותם האמצעים שיאפשרו לנו להכניס‬
‫את התקונים הדרושים‪ ,‬במקרה‪ ,‬אם לא נמכר את הבנין שלנו"‪ 31.‬בוגרשוב גם‬
‫הוא טען כי "הבנין התישן ואינו מתאים יותר לתפקידו"‪ .‬סברדלוב‪ ,‬בנו של‬
‫קבלן בניין‪ ,‬מיהר לחלוק על דעתם וטען כי "עוד יעברו עשרות דורות והבית‬
‫יעמד איתן"‪ .‬בעיניו‪" ,‬אנחנו הזדקנו ולא הבנין [‪ ]...‬מחלה פסיכולוגית תפסה את‬
‫כלנו"‪ .‬גם האדריכל יהודה מגידוביץ'‪ ,‬חבר הוועד המפקח‪ ,‬הודה כי "לבנין כאן‬
‫אין לחשוש‪ .‬הוא עוד יאריך ימים‪ ".‬חוות דעת אלה לא שכנעו את המשוכנעים‪.‬‬
‫מייסד הגימנסיה‪ ,‬ד"ר יהודה–ליב מטמן־כהן‪ ,‬טען כי על העברת הגימנסיה‬
‫הוחלט עוד בשנת ‪ ,1925‬כי "עכשיו יש הזדמנות‪ ,‬המחירים עלו" ובכלל "הבנין‬
‫עומד זה ‪ 22‬שנה‪ ,‬בשעה שבנו אותו הוא הספיק אולי לתפקידו‪ ,‬אבל כעת רואים‬
‫‪32‬‬

‫בו בהחלט הרבה מגרעות‪ ,‬ואם ישנה אפשרות לתקנן יש לעשות זאת"‪.‬‬

‫מאותו זמן נהפך רצונה של הנהלת הגימנסיה לעבור ממקומה לסוד גלוי‬
‫בשוק הנדל"ן הלוהט של תל־אביב‪ .‬בינואר ‪ 1933‬דווח ב"פלסטיין פוסט" כי "בעלי‬
‫הון נושאים ונותנים על רכישת השטח והבניינים של גימנסיה הרצליה‪ ,‬מתוך‬
‫מחשבה להרוס את הבניין ולהמשיך את רחוב הרצל דרך המקום שבו הוא‬
‫ניצב היום" וכי "ראשי הגימנסיה הודו שרעיונות כאלה עלו אבל שטרם הושג‬
‫הסכם‪ .‬העירייה‪ ,‬עם זאת‪ ,‬כבר הכינה את כל התכניות הדרושות להארכת רחוב‬
‫הרצל עד לים‪ 33".‬קבוצות משקיעים הלכו ובאו‪ ,‬הצעות הועלו ונפלו‪ ,‬בעיקר‬
‫משום שלא היו גבוהות מספיק בעיני הנהלת הגימנסיה‪ .‬בין לבין התברר‪ ,‬כי‬
‫מכירת המגרש נועדה בעיני ראשי הגימנסיה לא רק למימון הוצאות המעבר‬
‫אלא גם לכיסוי הגירעון הכרוני בתקציב המוסד ולייצור הון בסיסי להקמת קרן‬
‫‪34‬‬

‫שפירותיה ינוצלו לפעילות השוטפת‪.‬‬

‫באפריל ‪ 1934‬הציג האדריכל יצחק רפופורט — בנו של שמואל רפופורט‪ ,‬חבר‬
‫הוועד המפקח — גישה חדשה שמצאה חן בעיני הוועד‪ :‬למכור רק חלק מהמגרש‬
‫לצורך הקמת בניין משרדים ולהשתמש בתמורה לרכישת מגרש חדש לגימנסיה‬
‫ולבניית בניין חדש בטרם תמכור הגימנסיה את הבניין ההיסטורי‪ 35.‬כעבור כמה‬
‫חודשים לבשה ההצעה פנים ממשיות‪ ,‬כשבנק קופת־עם — ששמואל רפופורט‬
‫היה במקביל לתפקידו בגימנסיה גם בין מנהליו — ביקש לרכוש מהגימנסיה את‬
‫חלקו הדרום־מזרחי של המגרש לצורך הקמת בניין משרדים‪ 36.‬עיכובים חוקיים‬
‫שונים גרמו לכך שהעסקה נחתמה רק בשנת ‪ ,1938‬אבל חלוקת המעבר לשני‬
‫שלבים העניקה להנהלת הגימנסיה מרחב תמרון‪ ,‬שסייע לה למצות עד תום את‬
‫ערכה הכלכלי של השהייה בלב ה"שוק" שממנו הזדרזה כל כך לנוס‪ .‬שנתיים‬
‫אחר כך רכשה הגימנסיה שטח בסמוך לכפר סומייל (אדמת אבו ג'בארה)‪,‬‬
‫בשותפות עם חברת "המעביר"‪ ,‬כדי להקים בו משכן חדש לבית־הספר‪ 37.‬מרגע‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫זה היה ברור לכל הנוגעים בדבר‪ ,‬שגורלו של הבניין ההיסטורי נחרץ‪ .‬כל מה‬
‫שהיה נחוץ הוא קונה מתאים ושעת כושר לביצוע גזר הדין‪.‬‬
‫פעמ י חו ר ב ן‬

‫הצעדים הממשיים להעברת הגימנסיה ממקומה התנהלו באיטיות בשל פרוץ‬
‫מלחמת־העולם השנייה‪ .‬באוגוסט ‪ ,1945‬זמן קצר לאחר סיומה‪ ,‬יצאו לארצות־‬
‫הברית מטעם הגימנסיה ברוך בן־יהודה וראובן גרוסמן לסיור לימודי ארוך כדי‬
‫להכין דו"ח פרוגרמטי מפורט שיהיה בסיס לתכנון הבניין החדש‪ 38.‬במקביל‪,‬‬
‫‪39‬‬

‫התנהל משא ומתן למכירת מגרש הגימנסיה והבניינים שעליו‪.‬‬

‫מלחמת‬

‫השחרור קטעה שוב את התהליך‪ ,‬אבל מיד אחריה מכרה הגימנסיה חלק נוסף‬
‫מהמגרש ברחוב אחד–העם לחברה הכלכלית הארצישראלית (‪ ,)PEC‬כאמצעי‬
‫מימון ראשוני להקמת הבניין החדש‪ .‬ב־‪ 22‬בנובמבר ‪ 1949‬הונחה במקום אבן‬
‫הפינה לבניין משרדים גבוה במושגי אותם ימים (שבע קומות)‪ ,‬שנשק לחלונות‬
‫החזית המזרחית של הגימנסיה‪ 40.‬ביוני ‪ 1950‬אמר ראש עיריית תל־אביב‪ ,‬ישראל‬
‫רוקח‪ ,‬לעיתונאים‪" :‬יש לקוות כי בקרוב יסולק הבנין ורחוב הרצל ייהפך לעורק‬
‫‪41‬‬

‫תנועה נוסף לשפת הים"‪.‬‬

‫דבריו של רוקח על "סילוק" הבניין הישן לא היו מקריים‪ .‬על אף שמכירת‬
‫חלק המגרש הנוסף ל־‪ PEC‬אמורה הייתה לממן את הקמת הבניין החדש‪ ,‬ועל‬
‫אף שבהמשך גויסו תרומות נכבדות שסייעו להגשמת הפרויקט‪ ,‬נדמה שראשי‬
‫הגימנסיה התקשו לעמוד בפיתוי לממש עד תומו את הנכס הנדל"ני שבו‬
‫החזיקו עדיין‪ ,‬והם המשיכו לחפש קונים לחלקי המגרש הנותרים‪ .‬לכול היה‬
‫ברור כי פירושו של המהלך הוא חיסולו של הבניין הישן‪ ,‬אבל ראשי הגימנסיה‪,‬‬
‫מחויבים לכאורה למורשת ההיסטורית של בית־הספר‪ ,‬ניסו לטשטש באמצעים‬
‫הפגנתיים‪ ,‬מכמירי לב בסרבולם‪ ,‬את מעורבותם הישירה בחורבנו של מה‬
‫שנתפס בראשיתו כ"מקדש קטן"‪ .‬באוקטובר ‪ 1950‬הודיעה הגימנסיה על תחרות‬
‫אדריכלית לתכנון משכנה החדש‪ 42.‬מסמכי התחרות נפתחו בתיאור אפולוגטי‬
‫ורב־סתירות המציע כפרת־אינסטנט להריסתו של סמל לאומי באמצעות שיבוט‬
‫חלקי של הבניין המיועד להריסה והשתלתו בגופו של הבניין החדש‪:‬‬
‫גימנסיה הרצליה‪ ,‬בית־הספר התיכוני הראשון בארץ‪ ,‬נמצא כיום‬
‫ברחוב אחד־העם מול רחוב הרצל‪ .‬חזית הבנין‪ ,‬שאגב הנהו הבנין‬
‫הגדול הראשון שהוקם בתל־אביב בעבודה עברית‪ ,‬ידועה היטב לא‬
‫רק בגבולות המדינה בלבד‪.‬‬
‫עם התרחבות העיר הפך מקומה של הגימנסיה‪ ,‬שהוקמה ברחוב‬

‫‪39‬‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫השיב לבן־יהודה כי מוטב שאלפי הבוגרים והחניכים של הגימנסיה "יוכיחו‬
‫את רגש הכבוד שלהם" לבית־הספר ב"עזרה ממשית" (כלומר‪ ,‬חומרית) להקמת‬
‫‪46‬‬

‫הבניין החדש‪ ,‬תוך השארת "הבעיות הטכניות" לבעלי המקצוע‪.‬‬
‫כ דו ר המוו ת ו ה חמ ל ה‬

‫ההריסה המתוכננת של הבניין ההיסטורי איימה להעיב על חגיגות היובל‬
‫לגימנסיה שתוכננו להתקיים באוקטובר ‪ .1955‬בחודש אוגוסט פרסם שלמה‬
‫שבָא — אז עיתונאי צעיר — מאמר נגד הריסת הבניין וקרא להקים בו מוזיאון‬
‫ְ‬
‫לתולדות תל־אביב‪ .‬שבא גם עמד על חוסר ההיגיון התחבורתי של מעשה‬
‫ההריסה‪ ,‬משום שנדידתו צפונה של מרכז הכובד העירוני הביאה להקלה‬
‫ניכרת באותם עומסי תנועה שחייבו לטענת המצדדים בהריסה את הארכתו‬
‫של רחוב הרצל‪ 47.‬עמדתו‪ ,‬שלא הייתה משוללת קשר למציאות‪ ,‬חשפה שוב‬
‫כי המניע התחבורתי לא היה יותר מאמתלה "מקצועית" להצדקת סילוקו של‬
‫הבניין שנבנה ב"סגנון לא סגנון"‪ .‬ראשי הגימנסיה‪ ,‬שזה עתה נכשלו בניסיון‬
‫להעתיק את חזית הגימנסיה למשכן החדש‪ ,‬החליטו לרכך את תדמיתם האנטי־‬
‫היסטורית על־ידי העלאתו באוב של המבנה היפואי שבו החלה הגימנסיה‬
‫לפעול ב־‪ .1905‬ב־‪ 10‬באוקטובר ‪ ,1955‬לציון פתיחת חגיגות היובל‪ ,‬יצאה‬
‫תהלוכה בהשתתפות מאות מבוגרי הגימנסיה מהבניין ברחוב אחד–העם אל‬
‫סמטה צרה ביפו שבה ניצב המבנה הקטן‪ .‬עם הגיעם למקום הוסר הלוט מעל‬
‫שלט הנצחה שהוצמד לחזיתו והוכרז כי מעתה ואילך תיקרא הסמטה "רחוב‬
‫הגימנסיה העברית"‪ .‬אחר כך נישאו נאומים נרגשים; שמואל ייבין‪ ,‬מנהל אגף‬
‫העתיקות הממשלתי‪ ,‬הודיע בחגיגיות כי האגף שהוא עומד בראשו החליט‬
‫להכריז על המבנה היפואי כעל "אתר היסטורי"‪ 48.‬יום למחרת‪ ,‬אחרי ששילמו את‬
‫מס השפתיים לשר ההיסטוריה‪ ,‬כבר צעדו תלמידי הגימנסיה ומוריה מהבניין‬
‫ברחוב אחד–העם‪ ,‬זה שלא הוכרז כאתר היסטורי‪ ,‬למגרש בצפון העיר שבו נערך‬
‫טקס הנחת אבן הפינה לבניין החדש‪ .‬כעבור שנתיים וחצי‪ ,‬ב־‪ 28‬במרס ‪,1958‬‬
‫‪49‬‬

‫סימנה תהלוכה נוספת את מעבר רוב כיתות הגימנסיה לאותו בניין‪.‬‬

‫בשנת הלימודים תשי"ט פעל הבניין הישן כבית־ספר יסודי‪ .‬מנהלי‬
‫הגימנסיה שקדו באותו זמן על סגירת פרטי העסקה למכירת המגרש בידיעה‬
‫ברורה‪ ,‬שהבניין עתיד להיהרס עם מכירתו‪ .‬שערי הגימנסיה ברחוב אחד–העם‬
‫ננעלו בערב ‪ 8‬ביולי ‪ ,1959‬עם תום טקס הסיום של מחזור מ"ז שנערך בחצר‪.‬‬
‫יומיים קודם לכן כבר הנפיקה העירייה רשיון הריסה רשמי לבניין לבקשת חברת‬
‫"ככר הרצליה"‪ ,‬התאגדות של קבוצת משקיעים שבראשה עמדו האחים מרדכי‬
‫ומשה מאיר‪ 50.‬ב־‪ 23‬ביולי החלו פועלים בהריסת בניין הגימנסיה‪ ,‬מגרשים את‬
‫השד של בית המקדש מקצה רחוב הרצל‪ 51.‬ראשונים הוסרו במכושי ברזל ראשי‬

‫‪41‬‬

‫‪42‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫אֹומנֹות הענק של מבנה הכניסה‪ .‬אף אחד מההורסים‪ ,‬כך נדמה‪ ,‬לא הבחין כי‬
‫באותו יום חלה גם תענית י"ז בתמוז‪ ,‬יום הבקעת חומות ירושלים‪ .‬אצל שינקין‬
‫זה לא היה קורה‪.‬‬
‫הריסת בניין הגימנסיה הייתה הריסה לשם ההריסה‪ .‬למרות קיומן של‬
‫תכניות מוקדמות להקמת בנייני משרדים בשטח הגימנסיה‪ ,‬תכניות בנייה‬
‫ממשיות טרם גובשו אז על־ידי הרוכשים‪ ,‬שקיוו‪ ,‬כך נראה‪ ,‬להגדיל עוד את‬
‫אחוזי הבנייה בשטח עם רכישת מגרשי הבתים שגבלו במגרש הגימנסיה‪.‬‬
‫במהלך שנת ‪ 1960‬חלו שינויים במבנה הבעלות של קבוצת הרכישה ובמקביל‬
‫גם התגבשה תכנית הרפתקנית ונועזת להקמת מגדל בן ‪ 32‬קומות‪ .‬המגדל‪,‬‬
‫שנקרא על שם שלום מאיר‪ ,‬אביהם של האחים מאיר‪ ,‬בישר על בוא הסיטי של‬
‫מנשייה ועל חיסולו המוחלט של הגרעין ההיסטורי של אחוזת–בית‪ ,‬הגראונד–‬
‫זירו של תל–אביב‪ ,‬שנמחה מאז כמעט כולו מעל פני האדמה‪ .‬הקמתו אושרה‬
‫באופן רשמי בעירייה ב־‪ 10‬בינואר ‪ 52.1961‬רחוב הרצל עמד לחצות סוף סוף את‬
‫המגרש ההיסטורי של הגימנסיה‪ ,‬רק כדי להיתקע בירכתי רחוב קלישר הסמוך‪.‬‬
‫בנובמבר ‪ ,1961‬עם תחילת חפירת היסודות למגדל‪ ,‬הזדמן אורי קיסרי‪ ,‬עדיין‬
‫עיתונאי בכיר‪ ,‬למקום משכנה לשעבר של הגימנסיה ההרוסה‪" .‬האם היה זה‬
‫מחזה מחריד?" שאל את קוראיו ומיהר להשיב‪" :‬לאו דווקא‪ .‬היה בו משהו רע‬
‫מזה‪ :‬היה זה מחזה מביך‪ ,‬שהיית סר מעליו כדי שלא לראות בפרפוריו של מי‬
‫שכאילו נאבק ונאחז בצפורניו ואיננו רוצה למות‪ ".‬אין לטעות — קיסרי לא נמלא‬
‫לפתע נוסטלגיה לבניין הקודר שביקש להרוס שלושה עשורים קודם לכן; אבל‬
‫מראות החורבן הביאו אותו להרהר שנית בנסיבות ההריסה‪.‬‬
‫מובן‪ ,‬שחברה ציונית כ"רסקו" ומוסד עצום ותקיף כ"סולל בונה"‬
‫אינם קברנים של ציונים ושל כיסופים ראשונים של אומה חולמת‬
‫ונאבקת‪" .‬רסקו" ו"סולל בונה"‪ ,‬בעצם‪ ,‬אינם הורסים‪ .‬מי שהרס הריהו‬
‫זה שנהרס‪ ,‬ואולי החלו האבנים מתפוררות מבפנים‪ ,‬מן התוך‪ ,‬מאצל‬
‫הקרביים‪ ,‬מאצל הכליות בלי מוסר‪ ,‬מאצל עורק הדם שהוביל אל‬
‫הראשונים שנקראו דוב הוז‪ ,‬אליהו גולומב‪ ,‬ואחרים‪.‬‬
‫מה שבאים פטישי האוויר לעשות היום הרי זה מעשה רחמים‪ ,‬מעשה‬
‫של גמילות חסד‪ ,‬כמו אותו עובר־אורח הרואה סוס פצוע הנאנק‬
‫בגסיסתו‪ ,‬ועובר האורח מעלה מנרתיקו את האקדח ויורה בסוס את‬
‫כדור המוות והחמלה‪ ,‬את הכדור הגואל מן היסורים‪ ,‬הכדור המעניק‬
‫את המוות המושיע תחת החיים שהיו למעמסה ולכאב‪.‬‬

‫‪53‬‬

‫בחושים מחודדים של עיתונאי ותיק הצליח קיסרי להבין את מה שניסו‬
‫הכול להסתיר מאחורי נועזותן המלהיבה של עסקאות הנדל"ן‪ :‬הריסת הבניין‬
‫ההיסטורי של הגימנסיה העידה‪ ,‬יותר מכל דבר אחר‪ ,‬על גוויעתה של הרוח‪.‬‬

43

11.10.1955 ,‫ טקס הנחת אבן הפינה לבניין הגימנסיה החדש ברחוב ז'בוטינסקי‬:‫למעלה‬
(‫ התלמידים שי מאיר ותמרה מליכסון לצד ד"ר חיים בוגרשוב )בוגר‬:‫למטה‬
‫ באדיבות הניה מליכסון‬/ ‫ אפרים ארדה‬:‫צילום‬
Top: Cornerstone ceremony for the Gymnasium’s new building on
Jabotinsky Street, 1955
Bottom: Students Shay Mayer and Tamara Melichson
standing next to teacher Dr. Haim Bograshov
Photo: Efraim Erde / Courtesy of Henya Melichson

‫‪44‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫חתימת חוזה מכירת מגרש הגימנסיה לאחים מאיר במשרדי "בנק ליצוא בע"מ"‪.1959 ,‬‬
‫משמאל‪ :‬ד"ר כרמי יוגב‪ ,‬סגן מנהל הגימנסיה; מרדכי מאיר; ד"ר ברוך בןיהודה‪ ,‬מנהל הגימנסיה;‬
‫הרצל בן ארי‪ ,‬היועץ המשפטי של הגימנסיה; עו"ד צבי מיתר; עו"ד לואי פינקוס ‪ /‬באדיבות שי מאיר‬
‫‪Signing the agreement for selling the land of the Gymnasium to the Mayer brothers in the‬‬
‫;‪offices of Export Bank Ltd., 1959 . Left to right: Dr. Carmi Yogev, Gymnasium vice-principal‬‬
‫‪Mordechai Mayer; Dr. Baruch Ben-Yehuda, Gymnasium principal; Herzl Ben Ari, Gymnasium‬‬
‫‪legal advisor; Adv. Zvi Meiter; Adv. Louis Pinkus / Courtesy of Shay Mayer‬‬

‫הערות‬

‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫‪3‬‬

‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬

‫תיאודור הרצל‪ ,‬אלטנוילד (תרגום‪ :‬מרים‬
‫קראוס)‪ ,‬תל־אביב‪ :‬בבל‪ :2002 ,‬עמ' ‪.194‬‬
‫אורי קיסרי‪" ,‬לנוכח המסורת של האבן"‪ ,‬דואר‬
‫היום‪ :27.12.1933 ,‬עמ' ‪.2‬‬
‫אורי קיסרי‪" ,‬אנחנו עלי הצבר"‪ ,‬דואר היום‪,‬‬
‫‪ :20.4.1931‬עמ' ‪ .2‬קיסרי נולד בשנת ‪ 1901‬ביפו‬
‫בשם שמואל קייזרמן‪ .‬יחד עם אחיו היה אחד‬
‫מ־‪ 18‬התלמידים שנרשמו לשנת הלימודים‬
‫הראשונה של הגימנסיה‪.‬‬
‫אורי קיסרי‪" ,‬ואז קראו לה‪ :‬תל־אביב‪ ,"...‬דואר‬
‫היום‪ :9.3.1933 ,‬עמ' ‪.2‬‬
‫אלתר דרויאנוב‪ ,‬ספר תל־אביב‪ ,‬תרצ"ו‪ :‬עמ' ‪.92‬‬
‫אליעזר בן־יהודה‪" ,‬היום — אם בקולי‬
‫תשמעו"‪ ,‬הצבי‪ :30.9.1908 ,‬עמ' ‪.1‬‬
‫גרסה זו התפרסמה לראשונה בדצמבר ‪1908‬‬
‫בביטאון הציוני "די ולט" (‪Die Welt -,‬‬

‫‪ )..: p. ‬בראש מאמר של שץ על בית־‬
‫הספר "בצלאל" שלא עסק בתכנון הגימנסיה‪.‬‬
‫לאחר מכן התפרסמה שוב בגיליון מיוחד‬
‫של "די ולט" שהוקדש לנעשה בארץ ישראל‬
‫(‪“Das Hebräische Gymnasium in Jaffa”,‬‬
‫‪ ;)Die Welt , ..: pp. -‬שם‬
‫נכתב כי הבניין תוכנן בידי "האדריכל המחונן‬
‫ברסקי"‪ .‬בשתי הפעמים נכתב השם "בצלאל"‬
‫בצמוד לשמו של ברסקי‪ ,‬על אף שלא נמנה‬
‫עם סגל המורים או התלמידים במוסד‪ .‬אותו‬
‫שרטוט התפרסם לאחר מכן גם בכתב העת‬
‫"אוסט אונד וסט"‪ ,‬במאמר שעסק בחיפושי‬
‫הצורה האדריכלית של הבנייה היהודית‬
‫בארץ ישראל (‪Adolf Friedmann, “Juedische‬‬
‫‪Kunst in Palaestina”, Ost und West , May‬‬

‫‪): pp. -‬‬

‫משאלת חורבן‪ :‬חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה"‬

‫‪8‬‬

‫‪9‬‬

‫‪10‬‬

‫שץ הכיר את ברסקי ורכש לו הערכה רבה‪,‬‬
‫וכנראה היה זה שהמליץ עליו בפני מנהלי‬
‫הגימנסיה‪ .‬על קשריו ההדוקים של שץ עם‬
‫ראשי הגימנסיה ועל מעורבותו בעיצוב חזית‬
‫הבניין עוד בטרם גויס מוזר למימון הבנייה‬
‫ראו‪ :‬יוסי לנג‪" ,‬מי עיצב את ה ַפסַד‪ :‬חלקו של‬
‫בוריס שץ בעיצוב חזית הגימנסיה 'הרצליה'"‬
‫(מאמר בכתובים)‪ .‬ברסקי‪ ,‬שב־‪ 1906‬סיים את‬
‫לימודיו במחלקה לאדריכלות באקדמיה‬
‫האימפריאלית לאמנות בסנט פטרבורג‪ ,‬עלה‬
‫לארץ ב־‪ 1907‬והגימנסיה הייתה בניין הציבור‬
‫הראשון שתכנן ושהוצא לפועל‪ .‬יוסף אליהו‬
‫שלוש‪ ,‬קבלן בניין הגימנסיה שהיה מעורב‬
‫בהקמת הבניין מן הרגע הראשון‪ ,‬סיפר לימים‬
‫בזיכרונותיו כי "נראה היה שהאדריכל ברסקי‬
‫קבל עליו בפעם הראשונה אחרי השתלמותו‬
‫במקצוע ברוסיא את ההשגחה על בנינים‪,‬‬
‫ובנין הגימנסיה היה רק התחלת הניסיון של‬
‫עבודתו המעשית בחייו" (יוסף אליהו שלוש‪,‬‬
‫פרשת חיי‪ ,‬תל־אביב‪ :1931,‬עמ' ‪.)136‬‬
‫בוריס שץ‪ ,‬ירושלים הבנויה‪ ,‬ירושלים‪:1918 ,‬‬
‫עמ' ‪ .10‬לעניין זה ראו גם‪ :‬גדעון עפרת‪" ,‬החזון‬
‫של 'בצלאל' ‪http://gideonofrat.( "1929-1906‬‬
‫‪)wordpress.com‬‬
‫לסקירה מקיפה ומרתקת של השפעת איוריו‬
‫של שיפייה על עיצוב בתי־כנסת באירופה‬
‫ועל עיצוב החזית של גימנסיה "הרצליה"‬
‫ראו‪Sergey R. Kravtsov, “Reconstruction :‬‬

‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬

‫‪21‬‬

‫‪22‬‬

‫‪23‬‬

‫‪of the Temple by Charles Chipiez and Its‬‬

‫‪Patrick Geddes, Town Planning Report Jaffa‬‬

‫‪Applications in Architecture”, Ars Judaica ,‬‬
‫‪: pp. -‬‬

‫‪11‬‬

‫בכתבה ב"די ולט" על בניין הגימנסיה נכתב‪,‬‬
‫כי הוא נבנה ב"סגנון מקורי תוך שימוש‬
‫במוטיבים שמיים עתיקים" וכי מדובר‬
‫ב"סמל להתיישבות חדשה‪ ,‬הנראה מכל‬
‫מקום ומתנשא מעל לכול" (‪“Das Hebräische‬‬

‫‪Gymnasium in Jaffa”, Die Welt , ..:‬‬

‫‪12‬‬

‫‪13‬‬
‫‪14‬‬

‫‪15‬‬
‫‪16‬‬

‫‪)p. ‬‬
‫מקדש מעט היה ועודנו כינוי מקובל לבית־‬
‫כנסת‪ .‬השימוש שעשה שינקין במושג כלל‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬גם קריצה או רמיזה למקדש החרב‪.‬‬
‫"יום גדול ביפו"‪ ,‬הצבי‪ :30.7.1909 ,‬עמ' ‪.2‬‬
‫להרחבה בנושא זה ראו‪ :‬אור אלכסנדרוביץ'‪,‬‬
‫"כורכר‪ ,‬מלט‪ ,‬ערבים‪ ,‬יהודים‪ :‬איך בונים עיר‬
‫עברית"‪ ,‬תיאוריה וביקורת ‪ :2010 ,36‬עמ' ‪.87-61‬‬
‫ראו הערה ‪ 8‬לעיל שלוש‪ ,‬שם‪ :‬עמ' ‪.138-136‬‬
‫מכתבים מאת יוסף אליהו שלוש או יוסף‬

‫אליהו שלוש ואברהם חיים שלוש לוועד‬
‫הבניין של הגימנסיה מהתאריכים ‪,24.8.1909‬‬
‫‪,17.2.1910 ,1.2.1910 ,13.12.1909 ,1.12.1909‬‬
‫‪,20.4.1910 ,10.3.1910 ,9.3.1910 ,26.2.1910‬‬
‫‪ 5.5.1910‬ו־‪ ,9.6.1910‬ארכיון הגימנסיה‬
‫"הרצליה"‪.‬‬
‫ישיבת ועד הבניין מיום ח' טבת תר"ע‪ ,‬שם‪.‬‬
‫ישיבת ועד הבניין מיום כ"ו חשון תר"ע‪ ,‬שם‪.‬‬
‫ברוך בן יהודה (ע')‪ ,‬ספורה של הגמנסיה‬
‫"הרצליה"‪ ,‬תל–אביב‪ ,‬תש"ל‪ :‬עמ' ‪.55‬‬
‫ד' דיוקנאי (דוד לאזר)‪" ,‬ד"ר חיים בוגר"‪,‬‬
‫מעריב‪ :14.10.1955 ,‬עמ' ‪ .6‬למרות דבריו של‬
‫בוגר‪ ,‬האדריכל הגרמני קונרד שיק נפטר‬
‫בשנת ‪ 1901‬ולא ייתכן שהיה בקשר כלשהו‬
‫עם ברסקי לגבי תכנון בניין הגימנסיה‪.‬‬
‫אבא אלחנני‪" ,‬פרקים בתולדות האדריכלות‬
‫בארץ ישראל בעת החדשה"‪ ,‬תוי ‪,1988 :26-25‬‬
‫עמ' ‪.10‬‬
‫"תל־אביב ועתידו"‪ ,‬הצבי‪ :21.5.1913 ,‬עמ' ‪.1‬‬
‫תודה ליוסי גולדברג שהפנה אותי לכתבה‪.‬‬
‫ראו גם‪ :‬יוסי גולדברג‪" ,‬תל־אביב כעיר‬
‫מטרופולינית ‪ ,"2011-1949‬אריאל ‪,190-189‬‬
‫פברואר ‪ :2012‬עמ' ‪.28-17‬‬
‫גדס התייחס בקצרה לרעיון הארכת רחוב‬
‫הרצל וציין כי "אין דבר מוטעה יותר מהסברה‬
‫הרווחת מדי שהיה צורך להאריך את רחוב‬
‫הרצל; או שאפילו כעת עליו לחדור דרך‬
‫הגימנסיה ושטחה‪ ,‬כפי שמציעים הקיצונים" —‬
‫‪and Tel-Aviv, : p. ‬‬

‫‪24‬‬

‫התכנית הראשונה‪ ,‬שמראה את המשכו של‬
‫רחוב הרצל דרך מגרש הגימנסיה‪ ,‬הוכנה‬
‫כנראה ב־‪ .1931‬היא מופיעה בגיליון חגיגי‬
‫של ידיעות עירית תל־אביב שהוקדש ליובל‬
‫ה־‪ 25‬להקמת העיר (שנה חמישית‪ ,‬גיליון‬
‫‪ ,6-5‬אייר תרצ"ד‪ :‬עמ' ‪ .)251‬מאחר שרחוב‬
‫יעבץ גם הוא לא הגיע אל הים אלא אל‬
‫רחוב הכרמל‪ ,‬פירושן של התכניות היה גם‬
‫הפיכתו של רחוב הכרמל לנתיב תנועה ראשי‬
‫במקומו של השוק שהיה קיים כבר אז‪ .‬הרעיון‬
‫נראה מוזר עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון‬
‫שהגבול המוניציפלי בין יפו לתל־אביב באותן‬
‫שנים עבר לאורך רחוב הכרמל‪ ,‬ושלכל שינוי‬
‫עמוק בתפקודו הייתה גם השלכה ישירה‬
‫על תושביה של יפו השכנה‪ .‬ראו גם‪“The :‬‬
‫‪Landmark”, The Palestine.Passing of an Old‬‬

‫‪Post, ..: p. ‬‬

‫‪45‬‬

‫ימי הגימנסיה‬

‫‪46‬‬

‫‪25‬‬

‫‪26‬‬
‫‪27‬‬

‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬

‫"בנין ערים"‪ ,‬ידיעות עירית תל־אביב‪ ,‬שנה‬
‫עשירית‪ ,‬חוברת ‪ ,9-7‬אפריל‪-‬יוני ‪:1940‬‬
‫עמ' ‪.143‬‬
‫ראו הערה ‪ 19‬לעיל‪ ,‬שם‪ :‬עמ' ‪.370‬‬
‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום י' כסלו תרפ"ו‪ ,‬ארכיון הגימנסיה‬
‫"הרצליה"‪.‬‬
‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום כ"ו אב תרצ"א‪ ,‬שם‪.‬‬
‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום י"א ניסן תרצ"ב‪ ,‬שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום כ' כסלו תרצ"ג‪ ,‬שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬

‫‪45‬‬
‫‪46‬‬
‫‪47‬‬

‫‪“Herzl Street to Extend to the Sea”,‬‬
‫‪The Palestine Post, ..: p. ‬‬

‫‪34‬‬

‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫‪37‬‬

‫‪38‬‬

‫‪39‬‬
‫‪40‬‬
‫‪41‬‬

‫‪42‬‬

‫‪43‬‬
‫‪44‬‬

‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום ל' שבט תרצ"ג‪ ,‬ארכיון הגימנסיה‬
‫"הרצליה"‪.‬‬
‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום י"א אייר תרצ"ד‪ ,‬שם‪.‬‬
‫פרוטוקול ישיבת הוועד המפקח של הגימנסיה‬
‫מיום כ"א טבת תרצ"ה‪ ,‬שם‪.‬‬
‫ראו הערה ‪ 19‬לעיל שם‪ :‬עמ' ‪ .371‬על המגרש‬
‫שנמכר נבנה בניין בנק קופת־עם‪ ,‬שנחנך בסוף‬
‫אוגוסט ‪ .1938‬בינו לבין מגרש הגימנסיה נסלל‬
‫רחוב חדש — רחוב אחוזת־בית — שחיבר בין‬
‫הרחובות אחד–העם ומונטיפיורי‪.‬‬
‫"הגימנסיה 'הרצליה' לקראת הרחבה"‪ ,‬דבר‪,‬‬
‫‪ :18.7.1945‬עמ' ‪ ,3‬וכן‪ :‬ראו הערה ‪ 19‬לעיל‪ ,‬שם‪:‬‬
‫עמ' ‪.372-371‬‬
‫"מכירת בניני הגימנסיה 'הרצליה'"‪ ,‬הארץ‪,‬‬
‫‪ :12.9.1945‬עמ' ‪.3‬‬
‫"אבן פנה למרכז מסחרי חדש בתל־אביב"‪,‬‬
‫דבר‪ :24.11.1949 ,‬עמ' ‪.3‬‬
‫"ראש העיר מר י' רוקח מודיע‪ :‬עירית תל־אביב‬
‫תאלץ להגדיל את המסים"‪ ,‬חרות‪:2.6.1950 ,‬‬
‫עמ' ‪.1‬‬
‫"התחרות פומבית בין הארדיכלים‬
‫והמהנדסים בארץ לתכנון בניני הגימנסיה‬
‫'הרצליה' בתל־אביב"‪ ,‬על המשמר‪:6.10.1950 ,‬‬
‫עמ' ‪.6‬‬
‫תנאי ההתחרות להקמת הבניין החדש של‬
‫גימנסיה הרצליה‪ ,‬אג"ה‪.‬‬
‫מכתב ללא תאריך של "קבוצת אינז'נרים" אל‬
‫ראש העירייה חיים לבנון‪ ,‬ארכיון עיריית תל־‬

‫‪48‬‬

‫‪49‬‬
‫‪50‬‬
‫‪51‬‬
‫‪52‬‬
‫‪53‬‬

‫אביב‪ ,‬חטיבה ‪ ,4‬מֵכל ‪ ,5956‬תיק א' ‪.1573‬‬
‫מכתב מיום ‪ 2.1.1955‬מברוך בן–יהודה לחיים‬
‫לבנון‪ ,‬שם‪.‬‬
‫מכתב מיום ‪ 16.2.1955‬מחיים לבנון לברוך‬
‫בן–יהודה‪ ,‬שם‪.‬‬
‫שלמה שבא‪" ,‬אל ייהרס ביתה של גימנסיה‬
‫'הרצליה'"‪ ,‬על המשמר‪ :12.8.1955 ,‬עמ' ‪.2‬‬
‫במכתב‪ ,‬ששיגר מהנדס העיר משה עמיעז‬
‫אל ראש העירייה חיים לבנון ב־‪ 16‬באוקטובר‬
‫‪ ,1957‬כתב כי "בדרך כלל" אינו "מתנגד לבטול‬
‫המשך רח' הרצל דרך מגרש הגימנסיה כפי‬
‫שנקבע בזמנו בתכנית בנין עיר מאושרת‬
‫מאחר ובעית התנועה תפתר ע"י עקיפת שטח‬
‫הגימנסיה והרחבה נכרת של רח' מונטפיורי"‬
‫(ארכיון עיריית תל־אביב‪ ,‬חטיבה ‪ ,4‬מכל‬
‫‪ ,5956‬תיק ב' ‪ .)1573‬מגדל שלום מאיר‪ ,‬שקם‬
‫בסופו של דבר במקומה של הגימנסיה‪ ,‬יצר‬
‫(על אף הארכת רחוב הרצל מתחתיו) בעיה‬
‫תחבורתית קשה עוד יותר‪ ,‬משום שמשך אליו‬
‫מדי יום תנועה הולכת וגוברת של מאות‬
‫מכוניות‪ .‬ראו‪" :‬מחריפה בעיית התנועה ליד‬
‫'מגדל שלום' בת"א"‪ ,‬מעריב‪ :15.8.1965 ,‬עמ' ‪.15‬‬
‫"לוח־זכרון על ביתה הראשון של גימנסיה‬
‫'הרצליה'"‪ ,‬על המשמר‪ :11.10.1955 ,‬עמ' ‪.4‬‬
‫לוח הזיכרון והכרזתו של ייבין לא מנעו גם‬
‫את הריסתו של המבנה הזה ב־‪ ,1972‬במעשה‬
‫שהוגדר כטעות‪ .‬העובדה ששלט הזיכרון‪ ,‬כך‬
‫לפי עדות אחת‪ ,‬הוסר במתכוון זמן קצר קודם‬
‫להריסה‪ ,‬עשויה להעיד על כך כי גם הריסה‬
‫זו הייתה מכוונת‪ .‬שלמה שבא‪" ,‬אל תתנו להם‬
‫להרוס את נוה־צדק"‪ ,‬דבר השבוע‪:14.7.1972 ,‬‬
‫עמ' ‪.28‬‬
‫ראו הערה ‪ 19‬לעיל‪ ,‬שם‪ :‬עמ' ‪.391‬‬
‫שם‪ :‬עמ' ‪.392‬‬
‫"אחר ‪ 50‬שנה הורסים את הגימנסיה 'הרצליה'‬
‫בת"א"‪ ,‬דבר‪ :26.7.1959 ,‬עמ' ‪.4‬‬
‫שי מאיר‪ ,‬סיפורם של האחים מאיר‪ ,‬תל־אביב‪:‬‬
‫עמ' ‪.178‬‬
‫אורי קיסרי‪" ,‬הסימפוניה של הזמן"‪ ,‬מעריב‪,‬‬
‫‪ :15.12.1961‬עמ' ‪.7‬‬

47

"‫ חייו ומותו של בניין הגימנסיה "הרצליה‬:‫משאלת חורבן‬

,'‫ בעריכת נתן דונביץ‬,‫ עמוד מתוך מוסף מיוחד של עיתון הארץ‬,‫בניין הגימנסיה בהריסתו‬
‫ אוסף המחבר‬/ ‫ אליהו קמינר‬:‫ צילום‬/ 24 '‫ עמ‬:25.9.1975 :‫לציון שבעים שנה להקמת הגימנסיה‬
Demolition of the Gymnasium building, from a special Haaretz supplement, edited by
Nathan Dunevich, commemorating the Gymnasium's 70th anniversary, 25.9.1975: p. 24 /
Photos: Aliyahu Kaminer / Author’s private collection