You are on page 1of 5

‫אדוני המשורר‬

‫שני משוררים נפגשים לשיחה בבית קפה ירושלמי‪ .‬האחד‬
‫תל אביבי‪ ,‬השני מתגורר בהתנחלות‪ .‬תהום פוליטית‬
‫מפרידה ביניהם‪ ,‬אבל רועי צ'יקי ארד ואליעז כהן הולכים‬
‫להפתיע את מי שציפה למאבק הנדוש ימין–שמאל‬
‫עפרה פסדר | צילום‪ :‬נועם מושקוביץ‬

‫ז‬

‫ה היה אמור להיות קרב בין שני אנשי‬
‫תרבות שמגיעים משני קצוות של‬
‫יצירה ומחזיקים בדעות מנוגדות‪ .‬בקצה‬
‫השמאלי של הזירה — רועי צ'יקי ארד‪ :‬אושיה‬
‫תל אביבית‪ ,‬משורר‪ ,‬עיתונאי ופובליציסט‪.‬‬
‫ארד הוא עורך כתב העת לשירה "מעין"‪,‬‬
‫הידוע בסגנונו האוונגרדי‪ ,‬וחבר פעיל ב"גרילת‬
‫תרבות"‪ :‬קבוצת יוצרים שבחרה באמנות‬
‫כדרך למאבק‪ ,‬ויש שיאמרו כי הייתה ממבשרי‬
‫המחאה החברתית של קיץ ‪ .2011‬במעשים‬
‫ובמילים‪ ,‬ממוקם ארד בצדה השמאלי של‬
‫המפה הפוליטית בישראל‪ .‬מולו‪ ,‬בקצה הימני‬
‫‪40‬‬

‫| גיליון ‪ | 106‬טז באייר תשעג | ‪26.4.13‬‬

‫של הזירה — אליעז כהן‪ :‬אף הוא משורר‪,‬‬
‫חבר קיבוץ כפר עציון‪ ,‬עובד סוציאלי ועורך‬
‫כתב העת לשירה יהודית–ישראלית "משיב‬
‫הרוח"‪ ,‬המזוהה עם הציבור הדתי–לאומי‪ .‬כהן‬
‫אף חבר פעיל בתנועת "ירושלום"‪ ,‬הפועלת‬
‫לדו–קיום בין מתנחלים לפלסטינים ובין תומכיה‬
‫נמנה הרב מנחם פרומן ז"ל‪ .‬נפגשנו בשעת‬
‫צהריים שמשית בבית הקפה הירושלמי "תמול‬
‫שלשום"‪ .‬המקום‪ ,‬שמשמש כבית חם לא רק‬
‫לזוגות צעירים בהתהוות אלא גם למשוררים‬
‫ואנשי עט‪ ,‬נבחר באופן טבעי גם לזירת המפגש‬
‫בין השניים‪ .‬הימים ימי פוסט בחירות‪ ,‬ועכשיו‬

‫רועי צ'יקי ארד‪:‬‬
‫"אנחנו המשוררים לא‬
‫תלויים בכלום‪ ,‬אבל‬
‫במידה רבה במובן הרע‬
‫של הביטוי‪ .‬אין לנו כסף‪,‬‬
‫אנחנו לא מקבלים מימון‪,‬‬
‫אז אנחנו אומרים כל מה‬
‫שאנחנו רוצים"‬

‫יש זמן לדיונים ולמאבקים מסוג אחר‪ :‬בין‬
‫תרבות ורוח‪ ,‬בין מטרות ושאיפות‪ .‬השניים‬
‫מכירים זה את זה ממפגשים קודמים במסגרת‬
‫השתייכותם לסצנת המשוררים הישראלית‪ ,‬אך‬
‫זוהי להם הפעם הראשונה סביב שולחן‪ ,‬על כוס‬
‫קפה וצלחת מרק‪.‬‬
‫בדרך כלל אתם נפגשים ולא מדברים?‬
‫כהן‪ :‬אנחנו לא "לא מדברים" במכוון‪ .‬פשוט כל‬
‫אחד נמצא עם החבורה שלו‪.‬‬
‫ארד‪ :‬וה"חבורות" שלנו‪ ,‬בגלל שהן כל כך‬
‫רחוקות‪ ,‬אפילו לא מתווכחות‪ .‬זו הבעיה‪ .‬אף‬
‫פעם לא היה בינינו כאסח רציני וראוי‪.‬‬

‫כהן‪ :‬נכון‪ ,‬לא היה כאסח‪ .‬היה איזשהו דיאלוג‬
‫לא מבורך על איך שירה צריכה להיראות‪ ,‬אם‬
‫אפשר בכלל לומר דבר כזה‪.‬‬
‫ארד‪ :‬כן‪ ,‬מהי שירה ומה היא צריכה‪ .‬זה היה‬
‫דיון מדהים‪.‬‬
‫כהן‪ :‬דיון שחשוב להמשיך לקיים למרות‬
‫שמדובר בדיון די מופרך מעיקרו‪ ,‬בגלל השימוש‬
‫במילה "צריך"‪.‬‬
‫ארד‪ :‬מסכים‪ .‬אנחנו משוררים‪ ,‬ולא חייבים‬
‫כלום לאף אחד‪.‬‬
‫כהן‪ :‬כן‪ ,‬עדיין אין משורר שצמוד לבעל הון‬
‫ועובד בחצר שלו‪.‬‬
‫יש בכלל מקום לשירה בימינו?‬
‫ארד‪ :‬שירה מתאימה בדיוק לתקופה הנוכחית‪.‬‬
‫אני משווה אותה לעשבים שגדלים פרא‬
‫בין אבני הכותל‪ .‬השירה והמשורר אולי לא‬
‫נמצאים במרכז הדברים‪ ,‬אבל בדרך מסוימת הם‬
‫בכל זאת שורדים‪ .‬הדת האמיתית בישראל כיום‬
‫היא ההון‪ ,‬והשירה קצת שוברת את זה‪ .‬אליעז‪,‬‬
‫אתה מסכים איתי לגבי התקופה שלנו‪ ,‬ששולט‬
‫בה ההון?‬
‫כהן‪ :‬אני מסכים שהתקופה הנוכחית מייאשת‪,‬‬
‫ויש בה כוחות גדולים שפועלים בלי משים‬
‫על כל אחד מאיתנו‪ :‬תרבות הצריכה‪ ,‬העניין‬
‫הגלובלי‪ ,‬הבגדים שאנחנו לובשים שבשבילם‬
‫משעבדים אלפי סינים במזרח‪ .‬אלו דברים‬
‫שאם אתה הומניסט ואדם רגיש‪ ,‬לפעמים קשה‬
‫לך לישון בגללם בלילה‪ .‬אנחנו המשוררים‬
‫אולי קטנים‪ ,‬אבל לפחות משמיעים קול נגד‬
‫התהליכים הגדולים‪.‬‬
‫ארד‪ :‬לעיתונות היום קשה לצאת נגד התהליכים‬
‫הגדולים‪ ,‬קשה לה לעשות דברים שממש‬
‫מתריסים נגד ההון והמפרסמים‪ .‬לכן אני חושב‬
‫שלשירה העכשווית יש תפקיד מאוד חשוב‪ ,‬כי‬
‫התקשורת הישראלית מאוד סמוכה לשולחן‬
‫ההון והשלטון‪ .‬בגלל שהמשוררים חופשיים‪,‬‬
‫הם יכולים לדבר על נושאים שהתקשורת לא‬
‫מדברת עליהם‪ .‬בניגוד לעיתונאי‪ ,‬המשורר לא‬
‫תלוי בכלום‪.‬‬
‫כהן‪ :‬משורר באמת יכול להגיד מה שהוא רוצה‪.‬‬
‫אני מצטרף לגמרי למה שאמרת לגבי העמדה‬
‫החופשית‪ .‬וגם‪ ,‬למשורר יש זווית ראייה שונה‬
‫שהוא מסגל לעצמו במהלך הדרך‪ .‬מי שקורא‬
‫שירה‪ ,‬חי שירה ונושם שירה‪ ,‬חווה את הדברים‬
‫דרך סיסמוגרף אחר מזה של עיתונאי או סופר‪.‬‬
‫אבל מעבר לחופש ולזווית הראייה‪ ,‬אני חושב‬
‫שמה שיישאר בסוף זו השירה‪ .‬כמו בטרויה‪ :‬אף‬
‫אחד לא היה מכיר את הסיפור לולא הומרוס‪.‬‬
‫אליעז‪ ,‬אתה לא חושב שיש הבדל בין שירת‬
‫טרויה לשירה בימינו?‬
‫כהן‪" :‬לא‪ ,‬אין הבדל‪ .‬דווקא בגלל התיעוד‬
‫האינסופי והריבוי של צינורות תקשורת‪,‬‬
‫מה שיישאר בסוף הוא עורק הזהב‪ ,‬השירה‪,‬‬
‫שתשרוד ותהיה התמצית של הסיפור"‪.‬‬

‫גיליון ‪ | 106‬טז באייר תשעג | ‪| 26.4.13‬‬

‫‪41‬‬

‫ארד‪ :‬אפשר להסתכל על החופש של המשוררים‬
‫גם בצורה נוספת‪ :‬אנחנו לא תלויים בכלום‪,‬‬
‫אבל במובן הרע‪ .‬אין לנו כסף‪ ,‬אנחנו לא‬
‫מקבלים מימון‪ ,‬אז אנחנו אומרים כל מה‬
‫שאנחנו רוצים‪.‬‬
‫אתם לא תלויים במי שקורא אתכם?‬
‫ארד‪ :‬זה כן‪ ,‬אבל אנחנו לא תלויים בהון‪.‬‬
‫כהן‪ :‬אנחנו גם לא תלויים במי שקורא אותנו‪.‬‬
‫יש מעט משוררים‪ ,‬ואני לא אומר את זה‬
‫בשבחם‪ ,‬שמכוונים לקהל מסוים‪.‬‬
‫אתם מדברים על חופש יצירה וביטוי‪ .‬אני‬
‫שואלת אם יש מי שקורא ושומע‪.‬‬
‫ארד‪ :‬כן‪ ,‬השירה נמצאת עכשיו בעלייה‬
‫מטורפת‪ .‬הנה‪" ,‬מעין" לדוגמה (כתב העת‬
‫בעריכתו‪ ,‬ע‪.‬פ)‪ .‬אנחנו מדפיסים אותו ב–‪4,000‬‬
‫עותקים ופרט לכך גם קוראים אותו באינטרנט‪.‬‬
‫כהן‪ :‬וצריך להבין שבעולם השירה ‪4,000‬‬
‫עותקים זה כמו למלא את אצטדיון טדי בקהל‪.‬‬
‫ועדיין‪ ,‬אתם חושבים שזהו המדיום הנכון‬
‫להעביר דרכו מסרים?‬
‫כהן‪ :‬אנחנו לא בהכרח מנסים להעביר מסר‬
‫בכל כתיבה שלנו‪.‬‬
‫ארד‪ :‬כשמשורר כותב משהו הוא לא תמיד‬
‫אומר לעצמו שברצונו להעביר מסר‪ .‬אבל‬
‫לפעמים השיר חזק מכותבו‪.‬‬
‫כהן‪ :‬הייתה תקופה שבה היה ברור לי שאני‬
‫צריך ורוצה לכתוב שיר נגד הנסיגה מלבנון‬
‫בשנת ‪ .2000‬התבשלתי עם זה‪ ,‬ובערב יום‬
‫הזיכרון ישבתי בסלון וזה פשוט יצא‪ ,‬פואמה‬
‫מאוד קשה שכל מי שקרא אותה אחר כך אמר‬
‫שהיא מעניקה רוח גבית לנסיגה‪ .‬בזה אחר‬
‫זה עלו בשיר כל החברים שלי שנפלו בלבנון‪,‬‬
‫ורגשית הייתה שם תחושה חזקה מאוד שאי‬
‫אפשר יותר‪ .‬וזה שיר שכל כולי התנגדתי אליו‬
‫ברציונל‪ ,‬ובמסר שרציתי להעביר‪.‬‬
‫ארד‪ :‬אני מסכים‪ .‬הרבה פעמים כשאתה כותב‬
‫אתה מנסה לשדר מסר של "צאו לרחובות" ואז‬
‫יוצא לך שיר הפוך‪ ,‬שטיפה מתנגד וצוחק על‬
‫הדבר הזה‪ .‬אבל אני חושב שהומניזם ואהבת‬
‫אדם כמסר תמיד נמצאים בשירה‪.‬‬
‫צ'יקי‪ ,‬אתה חושב שמישהו כמו אליעז‪,‬‬
‫שלדעתך מתגורר בשטח כבוש‪ ,‬יכול לכתוב‬
‫שירה הומניסטית?‬
‫ארד‪ :‬מה זה קשור? אדם שגר בהתנחלות לא‬
‫יכול לכתוב שיר הומניסטי? ואם הייתי עובד‬
‫באטליז‪ ,‬לא הייתי יכול לכתוב שיר הומניסטי?‬
‫אליעז‪ ,‬עקבתי אחרי דברים שלך‪ ,‬ואני חושב‬
‫שאידיאולוגית אתה לא מתנחל מובהק‪ .‬ובכלל‪,‬‬
‫אני חושב שרוב המתנחלים פשוט גרים בכתובת‬
‫מסוימת‪ ,‬וזהו‪ .‬הסיטואציה הישראלית היא‬
‫סיטואציה משונה‪.‬‬
‫כהן‪ :‬גם הסיטואציה הישראלית של המגירות‪,‬‬
‫שבה כל אחד צריך לשים עצמו באיזה נישה‬
‫וסטריאוטיפ‪ .‬אנחנו צריכים להיות מעל‬
‫‪42‬‬

‫ההגדרות‪.‬‬
‫ארד‪ :‬אל תתבלבל‪ ,‬אני‬
‫כן חושב שצריך לצאת‬
‫מהשטחים‪ .‬בתור אחד‬
‫שמגיע לשטחים ומסתובב‬
‫שם אני חושב שכן יש מקום‬
‫שיהודים תמיד יישארו שם‪,‬‬
‫אבל אני לא בעד מדינה‬
‫דו– לאומית‪ .‬אני חושב‬
‫שהאהבה למקום הזה גדולה‬
‫מאוד ואני חושב שטוב‬
‫שיש שם יהודים‪ ,‬אבל לא‬
‫עם צבא‪ .‬ואני חושב שגם‬
‫הפלסטינים בעד זה‪ .‬הבעיה‬
‫עם המתנחלים והשטחים‬
‫היא שהם לא מגיעים לבד‪,‬‬
‫הם מגיעים עם טנקים‪.‬‬
‫כהן‪ :‬מגיעים בחסות‬
‫רועי צ'יקי ארד‪:‬‬
‫הממלכה‪ .‬יש בסיס‬
‫אידיאולוגי למתנחלים‪ ,‬אבל‬
‫"שכשקראנו שירה בירוחם הקהל היה‬
‫בהקשר הזה אני מסכים‬
‫איתך‪ ,‬רוב המתנחלים‬
‫הרבה יותר קשוב מאשר בפסטיבלי‬
‫פשוט גרים שם‪ ,‬ישנים שם‪.‬‬
‫שירה‪ ,‬שבהם אנשים באים כדי לסבול‬
‫מבחינת המאסות ברור‬
‫שעשו‬
‫שמדובר בישראלים‬
‫ורוצים למצוא אותך עושה טעות‪.‬‬
‫שדרוג לחיים שלהם בזול‪,‬‬
‫במקומות כמו ירוחם אתה מרגיש‬
‫ועברו לגור מעבר לקו‬
‫הירוק‪ .‬כן‪ ,‬יש עדיין בסיס‬
‫שהקהל באמת נמצא איתך‬
‫אידיאולוגי להתיישבות שם‬
‫אבל הוא לא הבסיס של‬
‫ארד‪ :‬אבל מצד שני אין אפשרות שהמתנחלים‬
‫הכל‪ .‬אבל גם אם זה המצב‪ ,‬אני חושב שבשורה‬
‫יהיו שם בלי צבא והבעיה היא הצבא‪ .‬האם הם‬
‫התחתונה אסור להעלות על הדעת פינוי של‬
‫יסכימו להיות שם בלי צבא? זה כבר קרה בעבר‪,‬‬
‫אנשים מבתיהם‪ ,‬כי זה לא הומני‪ .‬לא מתקנים‬
‫כשהצבא הצרפתי עזב את אלג'יר‪.‬‬
‫עוול אחד ביצירת עוול אחר‪ ,‬זה לא מוסרי‪.‬‬
‫כהן‪ :‬אני לא אוהב את ההשוואה לקולוניאליזם‬
‫ולאלג'יר‪ ,‬כי הקשר שלנו לארץ ישראל הוא‬
‫שונה ואחר‪ ,‬עמוק הרבה יותר מהקשר של‬
‫הצרפתים לאלג'יר‪.‬‬
‫ארד‪ :‬למה‪ ,‬לצרפתים היה קשר מאוד עמוק‬
‫לאלג'יר‪ .‬הם גרו שם במשך דורות‪.‬‬
‫כהן‪ :‬כן‪ ,‬אבל עדיין‪ ,‬זה קשר שונה ונבדל מאוד‪.‬‬
‫זה לא היה סכסוך לאומי‪ ,‬והאלג'ירים לא טענו‬
‫בעלות על צרפת‪ .‬אני חושב שיש מולדת אחת‬
‫לשני עמים‪ ,‬זה דבר גדול והזדמנות גדולה‪.‬‬
‫ארד‪ :‬זו הזדמנות‪ ,‬אבל צריך להיות פרגמטיים‬
‫בקשר אליה‪.‬‬

‫| גיליון ‪ | 106‬טז באייר תשעג | ‪26.4.13‬‬

‫רומנטיקה עתידנית‬

‫שירה גדולה או בנאלית? רחל המשוררת‬

‫גם כשאורח חייהם וסגנון הכתיבה שלהם‬
‫רחוקים שנות אור‪ ,‬מנהלים צ'יקי ואליעז‬
‫שיחה שמונעת מסקרנות‪ ,‬קשב ויכולת להכיל‬
‫את דברי האחר באופן מעורר השראה כמעט‪.‬‬
‫בעולם מתוקן‪ ,‬כך הייתה מתנהלת שיחה בין‬
‫נבחרי הציבור שלנו‪ .‬האוטופיה הזאת‪ ,‬יפה ככל‬
‫שתהיה‪ ,‬אינה עולה בקנה אחד עם ההכנה‬

‫שנעשתה לשיחה‪ ,‬עם השאלות שנכתבו‪ ,‬ועם‬
‫הצפי לוויכוח נוקב בין שני מובילי דעת קהל‪.‬‬
‫הבעיה מתחילה עם מזגם של השניים‪ :‬כמו‬
‫בערב הקראת שירה‪ ,‬שבו עוטים המשתתפים‬
‫ארשת רצינית אך נעימה‪ ,‬יושבים השניים זה‬
‫מול זה‪ ,‬מחייכים ומקשיבים‪ .‬שיאו של המפגש‬
‫מגיע בהחלפה לבבית של ספרים וכתבי עת בין‬
‫המשוררים‪ .‬כל אחד שולף את יצירתו‪ ,‬כותב‬
‫הקדשה ומעניק אותה לזה שהיה אמור להיות‬
‫יריבו ובינתיים הפך למחבק‪ .‬אחר כך יפתח‬
‫כל אחד את יצירתו של האחר ויקרא בה תוך‬
‫צחקוק וזריקת מחמאות לחברו‪ .‬קולות מובהקים‬
‫של חוסר הסכמה עולים דווקא כשמגיע האוכל‬
‫לשולחן‪ .‬באווירה תמול שלשומית מובהקת‪,‬‬
‫המנות הביתיות מונחות על תחתיות נייר‬
‫שעליהן מופיע שירה של רחל המשוררת‪" ,‬עץ‬
‫אגס"‪ .‬כהן נרגש מהמחווה היפה לרחל‪ ,‬וארד‬
‫ממהר לצנן את ההתלהבות‪ ,‬ומכריז‪" :‬אני לא‬
‫אוהב את רחל‪ .‬אני פשוט לא מתחבר אליה"‪.‬‬
‫"אני רומנטיקן‪ ,‬מודה"‪ ,‬עונה לו כהן‪ ,‬וכמי‬
‫שעדיין מסרב להאמין‪ ,‬מקריא לארד את השיר‪:‬‬

‫ֵעץ ַא ָ ּגס‬

‫‪ ‬‬
‫יַ ד ָא ִביב ַ ּב ֶ ּק ֶׁשר ַה ֶ ּזה‪ָ ...‬א ָדם ֵמ ִקיץ ִמ ּׁ ֵשנָ ה‬
‫רֹואה‪ :‬מּול ַח ּלֹונֹו‬
‫וְ ֶ‬
‫ֵעץ ַא ָ ּגס ְמ ַל ְב ֵלב‪.‬‬
‫ן–רגַ ע‪ָ :‬ה ָהר זֶ ה ָר ַבץ ַעל ַה ּ ֵלב‬
‫ּוב ֶ‬
‫ִ‬
‫ִה ְת ּפ ֵֹורר וְ ֵאינֹו‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫ֵהן ָּת ִבין‪ :‬לֹא יּוכַ ל ָה ָא ָדם ְ ּב ֶא ְבלֹו ִה ְת ַע ֵ ּקׁש‬
‫ַעל ּ ִפ ְרחֹו ָה ֶא ָחד ֶׁש ָּכ ַמׁש‬
‫יבת ַה ְּס ָתו ָה ַאכְ זָ ר —‬
‫ִּבנְ ִׁש ַ‬
‫ּומ ִ ּגיׁש לֹו‪ַ ,‬ח ֵ ּי ְך וְ ַה ֵ ּגׁש‬
‫ִאם ָא ִביב ְמ ַפ ְ ּיסֹו ַ‬
‫זֵ ר ּ ְפ ָר ִחים ֲענָ ִקי ְלמֹו ַח ּלֹונֹו ַמ ּ ָמׁש!‬

‫‪44‬‬

‫אחדים אוהבים שירה‬
‫וזוהי‪ ,‬חברים‪ ,‬המחלוקת‬
‫הגדולה ביותר בין השניים‪.‬‬
‫ייתכן שהיא נקשרת לסגנון‬
‫הכתיבה שלהם‪ :‬אליעז‪ ,‬שעורך‬
‫את "משיב הרוח" מתוודה‬
‫שאפשר לזהות מרחוק שיר‬
‫של כתב העת‪ .‬ארד ידוע כמי‬
‫שמוביל את סגנון השירה הלא‬
‫מנוקדת‪ ,‬אופן כתיבה שמוחק‬
‫לחלוטין את סימן ההיכר של‬
‫השירה העברית‪" .‬ניקוד הוא‬
‫דבר לא טבעי‪ ,‬ושירה לא‬
‫צריכה להוכיח עצמה דרך‬
‫אליעז כהן‪:‬‬
‫החיצוניות"‪ ,‬מסביר ארד את‬
‫"רציתי לכתוב שיר נגד הנסיגה‬
‫הבחירה להשמיט את סימני‬
‫הניקוד משיריו ומהשירים‬
‫מלבנון‪ .‬ישבתי בסלון וכתבתי פואמה‪,‬‬
‫שמתפרסמים ב"מעין"‪.‬‬
‫שכל מי שקרא אותה אחר כך אמר‬
‫ובזמן שהשניים מדברים‬
‫בעניינים ברומו של עולם‪ ,‬על‬
‫סגנונות שירה‪ ,‬על רומנטיקה שהיא מעניקה רוח גבית לנסיגה‬
‫וקונפליקטים‪ ,‬קשה לפספס‬
‫את האליטיזם שהולך יד ביד‬
‫למפעלים כמו "אקרשטיין ירוחם" וקראנו שם‬
‫עם שיח המשוררים והווייתם‪ .‬כך למשל‪ ,‬אוסף‬
‫שירה‪ ,‬לא לגמרי הבנו למה אנחנו עושים את זה‬
‫צ'יקי את חבורתו ל"גרילת תרבות" ויורד‬
‫ולמה זה כל כך חשוב ופשוט הרגשנו שאנחנו‬
‫אל העם אשר בפריפריה‪ ,‬לעשות שינוי דרך‬
‫חייבים‪ .‬בנוסף‪ ,‬השירה שלנו יחסית פשוטה‪.‬‬
‫האמנות‪ .‬נגד הטענה לאליטיזם‪ ,‬מזכיר צ'יקי‬
‫אנחנו לא סתם מגיעים אל "הילידים" וקוראים‬
‫שהוא בכלל יליד באר שבע‪ .‬אליעז מציין‬
‫שלמרות מוצאו הפריפריאלי‪ ,‬ארד בחר במובהק שירה‪ ,‬זה ממש לא ככה‪ .‬אני רק יכול לומר‬
‫שכשקראנו שירה בירוחם הקהל היה הרבה יותר‬
‫את תל אביב כמקום מושבו ובירתו‪.‬‬
‫קשוב מאשר באירועים של פסטיבל שירה‪ ,‬שם‬
‫ארד‪ :‬אליעז‪ ,‬אני יודע שאתה לא אוהב אותם‬
‫הגישה מתנשאת‪.‬‬
‫כל כך‪ ,‬אבל כשהגענו עם "גרילת תרבות"‬
‫כהן‪ :‬כנראה היה קשב כי‬
‫החבר'ה בירוחם הרגישו‬
‫שמישהו מתייחס אליהם‪.‬‬
‫ארד‪ :‬יש שם יותר‬
‫עניין‪ ,‬מה שהופך את‬
‫ההקראה עצמה ליותר‬
‫מעניינת ויותר טובה‬
‫במקומות הללו‪ .‬זאת‬
‫בניגוד לפסטיבלים של‬
‫שירה‪ ,‬שבהם אנשים‬
‫באים כדי לסבול ורוצים‬
‫למצוא אותך עושה טעות‪.‬‬
‫במקומות כמו ירוחם אתה‬
‫מרגיש שהקהל באמת‬
‫נמצא איתך‪.‬‬
‫מישהו שר במדבר‪ .‬ירוחם‬
‫כהן‪ :‬למרות שמעולם‬

‫צילום‪ :‬פלאש ‪90‬‬

‫כהן‪ :‬זה שיר גדול‬
‫ארד‪ :‬בעיניי זה בנאלי‪.‬‬
‫כהן‪ :‬אני מסכים שהשיר לא משקף את השירה‬
‫העברית ושבשירי רחל יש נאיביות גדולה‪ ,‬אבל‬
‫כנראה זה קשור לרומנטיקן שבי‪.‬‬
‫ארד‪ :‬לטעמי‪ ,‬שירה צריכה להיות יותר נאבקת‬
‫וקונפליקטית מאשר רומנטית‪ .‬אבל זה גם‬
‫עניין של טעם‪ .‬מעולם לא אהבתי את רחל‪.‬‬
‫אני מעדיף שירה יפנית‪ ,‬מתבוננת‪ ,‬מתארת‪.‬‬
‫השירה העברית תמיד נראתה לי מפוטפטת‪.‬‬
‫יכול להיות שהאהבה שלך לרחל נובעת מהערך‬
‫הסנטימנטלי שיש לך אל השירים שלה‪ ,‬שינקת‬
‫כנער‪ .‬אני גם כנער לא התחברתי אליה‪ .‬אנחנו‬
‫חיים במציאות מסוימת‪ ,‬והשירה שלנו היא‬
‫שירת הנוף‪ .‬אם פעם תיארו עץ אגס‪ ,‬אז היום‬
‫הנוף שלנו הוא אנסטסיה מיכאלי‪.‬‬
‫כהן‪ :‬ואריתראים‪ ,‬ומגדלים‪ ,‬ופלסטינים‪.‬‬
‫ארד‪ :‬כן‪ ,‬זה הנוף‪ .‬ופחות מתאים שמשורר‬
‫תל אביבי יכתוב היום שיר על עץ אגס‪ .‬אין‬

‫היום עצי אגס‪ ,‬אולי כאלה‬
‫עם תולעים‪ .‬המציאות שלנו‬
‫היום היא מציאות של עושק‪,‬‬
‫זה המצב‪ .‬כמשורר אם אתה‬
‫מתעלם מזה אתה בבעיה‪.‬‬

‫| גיליון ‪ | 106‬טז באייר תשעג | ‪26.4.13‬‬

‫לא הייתי באירוע הקראת שירה בפריפריה‪ ,‬אני‬
‫מסכים שאפשר להרגיש מתי הקהל קשוב‪ .‬אבל‬
‫בטוח שאתם פוגשים גם מבטים תמהים‪.‬‬
‫ארד‪ :‬נכון‪ ,‬אבל יש מבטים תמהים גם בקרב‬
‫אוהבי השירה‪ .‬ואפילו אפשר להגיד שאוהבי‬
‫השירה פחות אוהבים אותנו מאלה שפחות‬
‫מתחברים לשירה‪.‬‬
‫כהן‪ :‬אני מאוד מבין את מה שאתה אומר‬
‫מתוקף היותי משורר אורח מטעם משרד‬
‫החינוך‪ .‬המפגשים הכי טובים שלי עם תלמידים‬
‫מתקיימים בפריפריה‪ ,‬כאלה שהמורים סקפטיים‬
‫לגביהם ומנמיכים מראש את הדימוי העצמי‬
‫שלהם‪ .‬אני מראש מבקש מהם להניח את‬
‫הטלפונים הניידים בצד ולחזור לקשר עין‪ ,‬ואלה‬
‫המפגשים הכי מפתיעים והכי טובים‪ ,‬שנמשכים‬
‫גם אחרי הצלצול של ההפסקה‪.‬‬
‫ארד‪ :‬אני חושב שזה ככה כי יש להם פחות‬
‫מגננות‪ .‬כל מי שמפולפל בספרות ויש לו ידע‬

‫אליעז כהן‪:‬‬
‫"המפגשים הכי טובים‬
‫שלי עם תלמידים‬
‫מתקיימים בפריפריה‪,‬‬
‫עם תלמידים שהמורים‬
‫סקפטיים לגביהם‬
‫ומנמיכים מראש את‬
‫הדימוי העצמי שלהם‪.‬‬
‫אלה המפגשים הכי‬
‫מפתיעים והכי טובים‪,‬‬
‫שנמשכים גם אחרי‬
‫הצלצול של ההפסקה"‬
‫לומד לא להקשיב‪ .‬מי שלומד‪ ,‬המורה בדרך כלל‬
‫מסביר לו שאפשר לפרש רק בדרך אחת‪ ,‬וככה‬
‫מאבדים את היכולת ללמוד דברים חדשים‪.‬‬
‫כהן‪ :‬מובן שיש מפגשים ב"קרם דה לה קרם"‬
‫של מערכת החינוך‪ ,‬כמו למשל בתיכון הריאלי‬
‫בחיפה או באולפנת עפרה‪ ,‬שזו הנאה מסוג אחר‪.‬‬
‫ארד‪ :‬ילדים גם מבינים את השירה הרבה יותר‬
‫טוב‪ .‬מבוגרים מאבדים את היכולת לשמוע‬
‫שירה‪ .‬השירה הכי טובה תילמד אם יאסרו על‬
‫ילדים לקרוא שירה‪.‬‬
‫כהן‪ :‬כן‪ ,‬סוג של מים גנובים‪.‬‬
‫ארד‪ :‬זו דרך הלימוד הכי טובה‪ .‬כמו שהיה בעבר‬
‫בברית המועצות‪.‬‬
‫כהן‪ :‬נכון‪ ,‬ככל שהמציאות מדכאת יותר ואוסרת‬
‫יותר השירה משפיעה יותר‪ .‬ככל שהחופש חסום‬
‫יותר השירה משפיעה יותר‪.‬‬
‫‪46‬‬

‫ְּתמּונֹות ְמ ֻא ָחרֹות ִמ ָ ּק ִטיף (א) | אליעז כהן‬
‫נֹוח‪ְּ ,‬כמֹו וְ ִה ְתנַ ְמנֵ ם‬
‫ַה ָ ּים ָהיָ ה ַ‬
‫ֲא ָבל ַהחֹוף ָה ָמה‬
‫נָ ִׁשים וַ ֲאנָ ִׁשים ַׁשוְ ָעה‬
‫ִמ ּ ַמ ֲע ַמ ִ ּקים‬
‫‏‬
‫אּולם ִמ ּת ְ‬
‫אּולם‬
‫ֹוך ָ‬
‫ַ ּב ֲח ָמ ָמה ֶׁשל ַע ְצמֹונָ ה ָ‬
‫ֹוהנְ יֹות ָׁש ִרים ֵא ֵלינּו ִצ ְבעֹונִ ית‬
‫ַה ַּס ְח ָל ִבים וְ ַהבּ ֶ‬
‫ֶׁש ָהיֹה לֹא ִּת ְהיֶ ה‬
‫ַא ְּת וְ ַהיְ ָל ִדים נֶ ֱע ָל ִמים ְל ֶרגַ ע ִלי‪,‬‬
‫ְּכ ֶׁש ֲאנִ י נֶ ֱא ָלם וְ קֹונֶ ה ְל ַמזְ ֶּכ ֶרת‬
‫נֹודד‬
‫הּודי ֵ‬
‫ָׁש ִתיל ֶׁשל יְ ִ‬
‫‏‬
‫ַ(א ֲח ֵרי ַּכ ּ ָמה ָׁשבּועֹות הּוא ֵמת‬
‫אּולי ִמ ַ ּצ ַער)‬
‫ַ‬
‫‏‬
‫ֹותר‬
‫יתי ִמ ּׁ ָשם ֶל ֱאסֹף ַּכ ּ ָמה ֶׁש ּי ֵ‬
‫ֶ ּב ֱא ֶמת ָר ִצ ִ‬
‫רּורים ִע ּ ִמי‪,‬‬
‫ֶׁש ִ ּי ְהיּו ְצ ִ‬
‫קּומי‬
‫ּוב ִ‬
‫ְ ּב ָׁשכְ ִבי ְ‬
‫סּוקים וְ ַה ְקדָּ ׁשֹות ִמ ּ ָפרֹוכֹות‬
‫ִח ּיּוכִ ים ַעל ַהדְּ ָרכִ ים‪ְ ּ ,‬פ ִ‬

‫העולם הוא טוב כל כך | רועי צ'יקי ארד‬
‫אני מרגיש כאיש עסקים‬
‫הקודח ארבעים שנים וארבעים ימים באדמת‬
‫בזלת קשה‬
‫ובסוף כשרק זרזיף נפט יוצא‬
‫מהמקדחות הגדולות‬
‫מארובות הענק‬
‫הוא רוקד עם אשתו‬
‫ועם ילדותיו‬
‫ונכדותיו והידידות שלהן‬
‫הוא רוקד כל היום וכל הלילה‬
‫הוא רוקד על השולחנות‬
‫הוא רוקד מתחת לשולחנות‬
‫חוטף התקף לב‪,‬‬
‫קם‪ ,‬מניף ידיו‪ ,‬רוקד עם הרופא‬
‫רוקד עם האחות‪,‬‬
‫ועם טבח בית החולים‬
‫הוא יוצר שרשרת ריקודים אנושית של חולים‬
‫ופתולוגים‬
‫זה מניח ידו על כתפו של זה‬
‫והם הולכים במסדרונות‬
‫לריקוד רומבה בחצר בית החולים‬
‫ליד המקום שבו ממתין המסוק‬
‫והוא ממשיך לגבול‬
‫בצעדי סמבה‬
‫ועובר את הגדר‬
‫אנשי המשמר יורים בו ברגליו‬
‫אחרי שצועקים לו שיעצור‬

‫| גיליון ‪ | 106‬טז באייר תשעג | ‪26.4.13‬‬

‫וְ ַה ְב ָטחֹות‪ַּ ,‬כ ּ ָמה ַה ְב ָטחֹות‬
‫ְּכמֹו זֹו ֶׁש ֻה ְב ְט ָחה ְל ַא ְב ָר ָהם‬
‫ְלזַ ְר ֲע ָך ֶא ֵּתן ֶאת ָה ָא ֶרץ ַה ּזֹאת‬
‫‏‬
‫וְ גַ ם ְמ ַעט חֹול‪ִ ,‬מן ַה ֲח ֵצרֹות אֹו ִמן ַה ָ ּים‬
‫ִעם ַה ְ ּי ָל ִדים‪ּ ַ ,‬ב ַ ּב ְקבּ ִּוקים‪ְּ ,‬ב ַׂש ִ ּק ּיֹות‬
‫(כמֹו ֶׁש ָע ִׂשינּו ּ ַפ ַעם ְּביַ ּ ִמית)‬
‫ְּ‬
‫ֶׁשנּ ּוכַ ל ָל ִׂשים ִמ ַּת ַחת ַל ָּכ ִרית אֹו‬
‫יתנּו‬
‫ְל ַמ ּ ֵלא בּ ֹור ָק ָטן ֶׁש ִ ּנכְ ֶרה ַעל–יַ ד ֵּב ֵ‬
‫ְ ּב ַא ְד ַמת ֶע ְציֹון‬
‫ְ ּב ֵבית ָה ֲא ִריזָ ה ֶׁשל ֶעזְ ָרא‬
‫(לֹא ּ ַפ ַעם נָ ַפל ָׁשם ָק ָסאם)‬
‫נִ נְ ַ ּג ְע ִּתי ִ ּב ְמ ִׁשי ַה ּ ְפ ָר ִחים‪ ,‬נָ גַ ְס ִּתי ָּב ִע ִירית‬
‫מֹות ּה‬
‫יתי ְּכ ָ‬
‫ּול ֶרגַ ע ָהיִ ִ‬
‫ְ‬
‫ּומ ַפ ּ ֵלל‬
‫גִ ְבעֹול דַּ ק ְ‬
‫יתי נִ כְ ָּתב‪:‬‬
‫ּוב ּׁ ְש ָל ִטים ָה ַר ִ ּבים ָר ִא ִ‬
‫ַ‬
‫"ה' הּוא ַה ּ ֶמ ֶל ְך"‬
‫וַ ֲאנִ י ִ ּב ַ ּק ְׁש ִּתי ָ ּב ֶרגַ ע ַההּוא ַה ּ ָמכְ ָאב‬
‫ֶאת ָה ָאב‬

‫כמה פעמים‪ ,‬מישהי צועקת בקול מבוהל‬
‫לא מבינה את העניין‪ ,‬אבל זה לא מרוע‬
‫אין רוע‬
‫והוא נופל‪ ,‬מדדה ורוקד ורוקד‬
‫שר ושר‬
‫עושה בידיו תנועות ברייקדנס‬
‫שראה פעם בטלויזיה‬
‫בתקופה שברייקדנס היה להיט‬
‫כי העולם הוא טוב‬
‫והאנשים בסך הכול טובים‬
‫והשמש בסך הכול מצוינת‬
‫ויש חול וים כמה שתרצו‪ ,‬טרשים שאפשר‬
‫לטרוש‪,‬‬
‫וציפורים בכל מקום‪ ,‬סיסים מפוייחים חגים בין‬
‫מגדלים‪,‬‬
‫ובצפון — קרחוני ענק ממים מתוקים‪,‬‬
‫שכל אחד גדול מתאו‬
‫גדול גם מתאו שעליו ציפור‪,‬‬
‫העולם הוא טוב כל כך‬
‫ומתוק כל כך‬
‫שצריך לנשקו אם זה לא היה מביך‬
‫זה גם לא יעיל‬
‫העולם לא צריך את הנשיקות האלה‬
‫הוא בנוי מפרוטונים של שמחה‬
‫ומתת–חלקיקים בשרוולי משי המחבקים את‬
‫הכול‬
‫ומנשקים את האנשים והחיות והצמחים‬
‫והפטריות והחזזיות‬
‫שלוגמות ממי המזגנים‪.‬‬