‫ססיליה ָא ֶהרן‬

‫פגישה עם החיים‬

‫מאנגלית‪ :‬דנה אלעזר־הלוי‬

‫‪1‬‬
‫'סטר היקרה‪,‬‬
‫סילצ ֶ‬
‫ֶ‬
‫לוסי‬
‫נקבעה לך פגישה ליום שני‪ 30 ,‬במאי‪.‬‬
‫את השאר לא קראתי‪ .‬לא הייתי צריכה לקרוא‪ ,‬ידעתי מי כתב את זה‪.‬‬
‫זה היה ברור לי מרגע שחזרתי מהעבודה לדירת הסטודיו שלי וראיתי‬
‫את המעטפה מונחת על הרצפה‪ ,‬באמצע הדרך מדלת הכניסה למטבח‪,‬‬
‫על החלק של השטיח שנשרף כשנפל עליו העץ בחג המולד לפני‬
‫שנתיים והנרות חרכו את שערות השטיח‪ .‬השטיח היה זול וישן‪ ,‬משהו‬
‫סינתטי אפור ודהוי‪ ,‬שבעל הבית הקמצן קנה ושנראה כאילו דרכו‬
‫עליו יותר כפות רגליים מאלה שדרכו על האשכים "נושאי המזל"‬
‫של השור שעל הפסיפס בגלריה ויטוריו עמנואלה השני במילאנו‪ .‬סוג‬
‫דומה של בד אפשר למצוא בבניין המשרדים שלי — מקום הולם יותר‬
‫מאחר ששם הוא לא נועד להליכה ברגליים יחפות‪ ,‬אלא רק לתנועה‬
‫בלתי פוסקת של נעלי עור מצוחצחות הצועדות מהעמדה אל מכונת‬
‫הצילום‪ ,‬ממכונת הצילום אל מכונת הקפה‪ ,‬ממכונת הקפה אל מדרגות‬
‫החירום לסיגריה זריזה‪ ,‬כי למרבה האירוניה‪ ,‬זה המקום היחיד שלא‬
‫מפעיל מיד את גלאי העשן‪ .‬אני עצמי השתתפתי במאמצי החיפוש‬
‫אחר מקום טוב לעישון‪ ,‬ובכל פעם שמישהו מכוחות האויב איתר‬

‫‪10‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫אותנו‪ ,‬התחלנו במאמצים למצוא מקום מפלט חלופי‪ .‬את המקום‬
‫הנוכחי היה קל למצוא — מאות בדלים על הקרקע סימנו את האתר‪,‬‬
‫בדלים שחייהם ניטלו מהם בידי בעליהם בטירוף מבוהל של מצוקה‪,‬‬
‫ושנשמותיהם ריחפו בתוך חללים פנימיים של ריאות‪ ,‬בעוד גופיהם‬
‫הגשמיים הושלכו‪ ,‬נמעכו וננטשו‪ .‬זה היה מקום נערץ יותר מכל שאר‬
‫המקומות בבניין‪ ,‬יותר ממכונת הקפה‪ ,‬יותר מדלת היציאה בשש‬
‫בערב‪ ,‬בוודאי יותר מכל כיסא שלפני שולחנה של עדנה ַלרסוֹ ן —‬
‫הבוסית — שבלעה כוונות טובות כמו מכונת חטיפים שאוכלת לך את‬
‫המטבעות אבל מסרבת לירוק בחזרה את השוקולד שרצית‪.‬‬
‫המכתב היה מוטל שם‪ ,‬על הרצפה המלוכלכת והחרוכה‪ .‬מעטפת‬
‫בד בצבע קרם ועליה אותיות בגופן מהודר המאייתות את שמי בדיו‬
‫שאין שום ספק שהיא שחורה‪ ,‬ולצדן‪ ,‬בהטבעת זהב‪ ,‬שלוש מערבולות‬
‫שחוברו יחד‪.‬‬

‫שלוש ספירלות החיים‪ .‬ידעתי מה זה כי כבר קיבלתי שני מכתבים‬
‫דומים וחיפשתי את הסמל הזה בגוגל‪ .‬לא הגעתי לאף אחת משתי‬
‫הפגישות הקודמות שנקבעו לי‪ .‬גם לא התקשרתי למספר הטלפון‬
‫שבו נאמר שאפשר לקבוע מועד חדש או לבטל‪ .‬התעלמתי מהן‪,‬‬
‫טיאטאתי אותן מתחת לשטיח — או שהייתי עושה את זה אילולא‬
‫שרפו הנרות שעל עץ חג המולד את הסיבים הסינתטיים שפעם היו‬
‫שם — ושכחתי מכל העניין‪ .‬אבל לא באמת‪ .‬אי אפשר לשכוח מדברים‬
‫שעשית ושאתה יודע שלא היית צריך לעשות‪ .‬הם מסתחררים סביב‬
‫המחשבות שלך‪ ,‬מסתתרים כמו גנב שבוחן את המקום הבא שהוא‬
‫מתכוון לשדוד‪ .‬רואים אותם שם‪ ,‬אורבים ברוב דרמה בבגדי פסים‬
‫אפורים‪ ,‬מזנקים מאחורי תיבות דואר ברגע שאתה מסובב את הראש‬
‫כדי להתעמת איתם‪ .‬או שאתה רואה פתאום פרצוף מוכר ברחוב‪ ,‬אבל‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪11‬‬

‫אחרי שנייה הוא נעלם‪ .‬מין משחק מרגיז של "איפה ֵאפי" שמתחבא‬
‫לנצח בכל מחשבה שעולה על דעתך‪ .‬הדבר הרע שעשית אף פעם לא‬
‫שוכח להזכיר לך את קיומו‪.‬‬
‫עבר חודש מאז התעלמותי מהמכתב השני והנה הגיע המכתב הזה‪,‬‬
‫עם עוד תאריך לפגישה‪ ,‬ובלי שום התייחסות לפעמיים הקודמות שלא‬
‫טרחתי להגיב עליהן‪ .‬זה היה כמו אמא שלי — ההתעלמות המנומסת‬
‫מהמגרעות שלי רק תרמה לייסורי המצפון שלי‪.‬‬
‫החזקתי את הנייר המהודר בקצה האגודל והאצבע והטיתי את‬
‫הראש כדי לקרוא מה כתוב‪ ,‬והוא התקפל‪ .‬החתול שוב השתין עליו‪.‬‬
‫אכן אירוני‪ .‬לא האשמתי אותו‪ .‬זה שאני מחזיקה חתול שלא כחוק‬
‫בבניין דירות גבוה במרכז העיר וגם עובדת במשרה מלאה — זה‬
‫מסביר בהחלט למה אין לחתול הזדמנות לעשות את צרכיו בחוץ‪.‬‬
‫בניסיון לפטור את עצמי מאשמה תליתי בכל רחבי הדירה תצלומים‬
‫של העולם שבחוץ‪ :‬עשב‪ ,‬ים‪ ,‬תיבת דואר‪ ,‬חלוקי נחל‪ ,‬מכוניות בכביש‪,‬‬
‫פארק‪ ,‬מבחר חתולים אחרים וג'ין קלי‪ .‬האחרון נועד כמובן בשבילי‪,‬‬
‫אבל קיוויתי ששאר התצלומים ימחקו אצלו כל כמיהה לצאת החוצה‪.‬‬
‫או לנשום אוויר צח‪ ,‬לפגוש חברים‪ ,‬להתאהב‪ .‬או לשיר או לרקוד‪.‬‬
‫היות שחמישה ימים בשבוע משמונה בבוקר ולעתים קרובות עד‬
‫שמונה בערב הייתי בחוץ‪ ,‬ולפעמים לא חזרתי הביתה בכלל‪ ,‬אילפתי‬
‫אותו "להתפנות"‪ ,‬כמו שקרא לזה מאלף החתולים‪ ,‬על נייר כדי‬
‫שיתרגל להשתמש בארגז הצרכים שלו‪ .‬והמכתב הזה‪ ,‬פיסת הנייר‬
‫היחידה שנותרה על הרצפה‪ ,‬ללא ספק הצליח לבלבל אותו‪ .‬ראיתי‬
‫אותו מתהלך מבויש בקצה החדר‪ .‬הוא ידע שהוא התנהג לא יפה‪ .‬זה‬
‫ארב לו במחשבותיו‪ ,‬הדבר שהוא עשה וידע שלא היה צריך לעשות‪.‬‬
‫אני שונאת חתולים‪ ,‬אבל החתול הזה מצא חן בעיני‪ .‬קראתי לו מר‬
‫ּפאן על שם פיטר פאן‪ ,‬הילד המעופף המפורסם‪ .‬מר פאן הוא לא ילד‬
‫שלעולם לא יזדקן‪ ,‬וגם אין לו‪ ,‬למרבה התמיהה‪ ,‬שום יכולת לעוף‪ ,‬אבל‬
‫יש איזה דמיון משונה‪ ,‬ובזמנו השם נראה לי מתאים‪ .‬מצאתי אותו איזה‬
‫ערב באיזו סמטה‪ ,‬נוהם במה שנשמע כמו מצוקה אמיתית‪ .‬ואולי זאת‬
‫אני שהייתי במצוקה‪ .‬מה שעשיתי שם יישאר בגדר סוד‪ ,‬אבל ירד גשם‬

‫‪12‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫כבד‪ ,‬לבשתי מעיל טרנץ' בצבע בז'‪ ,‬ואחרי שהתאבלתי על אובדנו של‬
‫חבר מושלם באמצעות צריכת מנת יתר של טקילות‪ ,‬השתדלתי ככל‬
‫יכולתי לזמן את רוחה של אודרי הפבורן בכך שרדפתי אחריו וקראתי‬
‫"חתול!" בקול צלול וייחודי‪ ,‬ועם זאת חדור נימת מצוקה‪ .‬מתברר שזה‬
‫היה חתלתול בן יום‪ ,‬והוא נולד כאנדרוגינוס‪ .‬אמא שלו או הבעלים‬
‫שלו‪ ,‬או שניהם‪ ,‬גירשו אותו‪ .‬אמנם הווטרינר אמר לי שלחתול יש‬
‫אנטומיה של זכר יותר משל נקבה‪ ,‬אבל כשקראתי לו ְּבשם‪ ,‬הרגשתי‬
‫שבידי ורק בידי הופקדה האחריות לבחור את מינו‪ .‬חשבתי על לבי‬
‫השבור ועל כך שפיספסתי קידום בעבודה כי לבוסית שלי היה נדמה‬
‫שאני בהיריון — זה קרה אחרי החגים‪ ,‬והזלילה השנתית שלי הגיעה‬
‫לרמות של סעודה מלכותית של שושלת טיודור‪ ,‬וסבלתי מחודש שלם‬
‫של כאבי בטן איומים‪ .‬איזה הומלס מישש אותי מאחור באיזה לילה‬
‫ברכבת‪ .‬וכשהבעתי את דעתי הבלתי מתפשרת בעבודה‪ ,‬העמיתים‬
‫הזכרים שלי אמרו שאני מכשפה‪ ,‬ולכן החלטתי שהחיים של החתול‬
‫יהיו קלים יותר אם יהיה זכר‪ .‬אבל אני חושבת שטעיתי בהחלטה שלי‪.‬‬
‫מדי פעם אני קוראת לו סמנתה או מרי או באיזה שם נשי‪ ,‬והוא מרים‬
‫את העיניים במבט שאפשר לתאר רק כהכרת תודה‪ ,‬ואז מתיישב לו‬
‫באחת הנעליים שלי ושולח מבט מלא ערגה אל עקבי הסטילטו ואל‬
‫העולם שנגזל ממנו‪ .‬אבל אני סוטה מהנושא‪ .‬נחזור למכתב‪.‬‬
‫ידעתי שהפעם אהיה חייבת לבוא לפגישה‪ .‬אי אפשר להמשיך‬
‫להתחמק מזה‪ .‬לא יכולתי להתעלם‪ .‬לא רציתי להמשיך להרגיז את‬
‫מי ששלח אותו‪.‬‬
‫אז מי שלח אותו?‬
‫החזקתי את הדף המתייבש בפינה‪ ,‬ושוב הטיתי את הראש כדי‬
‫לקרוא את הכתוב על הנייר המקומט‪.‬‬

‫'סטר היקרה‪,‬‬
‫סילצ ֶ‬
‫ֶ‬
‫לוסי‬
‫נקבעה לך פגישה ליום שני‪ 30 ,‬במאי‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫החיים‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪13‬‬

‫החיים‪ .‬כן‪ ,‬כמובן‪.‬‬
‫החיים שלי היו זקוקים לי‪ .‬הם עברו תקופה קשה ולא הקדשתי להם‬
‫מספיק תשומת לב‪ .‬איבדתי ריכוז‪ ,‬התעסקתי בדברים אחרים‪ :‬חיים של‬
‫חברים‪ ,‬בעיות בעבודה‪ ,‬האוטו התובעני שלי שהולך ומידרדר‪ ,‬דברים‬
‫כאלה‪ .‬התעלמתי התעלמות מוחלטת ונחרצת מהחיים שלי‪ .‬ועכשיו‬
‫בררה‪ .‬הייתי מוכרחה‬
‫הם כתבו לי‪ ,‬זימנו אותי‪ ,‬והפעם לא היתה לי ֵ‬
‫ללכת ולפגוש אותם פנים אל פנים‪.‬‬

‫‪2‬‬

‫שמעתי שדברים כאלה קורים‪ ,‬ולכן לא עשיתי מזה סיפור גדול‪ .‬בדרך‬
‫כלל אני לא מתרגשת יותר מדי מדברים באופן כללי‪ ,‬אני פשוט לא‬
‫טיפוס כזה‪ .‬דברים גם לא נוטים להפתיע אותי‪ .‬אני חושבת שזה מפני‬
‫שאני מאמינה שכל דבר יכול לקרות‪ .‬אני נשמעת כמו אדם מאמין‪,‬‬
‫אבל גם זה לא לגמרי מדויק‪ .‬אדייק יותר בניסוח‪ :‬אני פשוט מקבלת‬
‫את הדברים שקורים‪ .‬את כל הדברים‪ .‬אז העובדה שהחיים שלי כותבים‬
‫לי‪ ,‬גם אם היתה יוצאת דופן‪ ,‬לא היתה מפתיעה‪ .‬היא היתה בעיקר‬
‫ִטרדה‪ .‬ידעתי שבעתיד הנראה לעין הם יתבעו ממני הרבה תשומת לב‪,‬‬
‫והרי אילו היה לי קל להקדיש תשומת לב לדברים‪ ,‬לא הייתי מקבלת‬
‫את המכתבים מלכתחילה‪.‬‬
‫חבטתי על קוביות הקרח שבמקפיא בסכין‪ ,‬וביד כחולה מקור‬
‫שלפתי פשטידת גבינה‪ .‬בזמן שחיכיתי שהמיקרוגל יצפצף אכלתי‬
‫פרוסת טוסט‪ .‬ואז יוגורט‪ .‬הפשטידה עדיין לא היתה מוכנה‪ ,‬אז‬
‫ליקקתי את המכסה של היוגורט‪ .‬החלטתי שבואו של המכתב‬
‫מעניק לי אישור לפתוח בקבוק "פינו גריג'ו" שמחירו ‪ 3.99‬אירו‪.‬‬
‫דקרתי את שאריות הקרח שבמקפיא‪ ,‬ובינתיים מר פאן רץ להתחבא‬
‫בתוך מגף גומי ורוד עם עיטור של לב שעדיין היה מכוסה בבוץ‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪15‬‬

‫מפסטיבל מוזיקה שהתקיים בקיץ לפני שלוש שנים‪ .‬מצאתי בקבוק‬
‫יין ששכחתי להוציא מהמקפיא‪ ,‬שהיה עכשיו גוש אלכוהול קפוא‬
‫לחלוטין‪ ,‬והנחתי במקומו את הבקבוק החדש‪ .‬את הבקבוק הזה אני‬
‫לא אשכח‪ .‬אסור לי‪ .‬זה הבקבוק האחרון שנשאר לי במרתף־היינות־‬
‫כלומר־בארון־בפינה־מתחת־לצנצנת־העוגיות‪ .‬מה שהזכיר לי‬
‫עוגיות‪ .‬אכלתי גם שתי עוגיות שוקולד־צ'יפס בזמן שחיכיתי‪ .‬ואז‬
‫המיקרוגל ציפצף‪ .‬העברתי את הפשטידה לצלחת‪ ,‬ערמה מדובללת‬
‫ובהחלט לא מעוררת תיאבון‪ ,‬עדיין קרה באמצע‪ ,‬אבל לא היתה‬
‫לי סבלנות להחזיר אותה ולחכות עוד שלושים שניות‪ .‬נעמדתי‬
‫ליד השיש כדי לאכול ונגעתי באצבע בחלקים החמימים שבשולי‬
‫הצלחת‪.‬‬
‫פעם בישלתי‪ .‬פעם בישלתי כמעט בכל ערב‪ .‬בערבים שלא‬
‫בישלתי‪ ,‬החבר שלי בישל‪ .‬נהנינו מזה‪ .‬היתה לנו דירה גדולה במה‬
‫שהיה פעם מאפייה תעשייתית‪ ,‬עם חלונות מהרצפה עד התקרה‪,‬‬
‫ולבנים חשופות מקוריות על רוב הקירות‪.‬‬
‫מחולקים במוטות פלדה‪ֵ ,‬‬
‫היה לנו מטבח־פתוח־לוכסן־חדר־אוכל‪ ,‬וכמעט כל סופשבוע הזמנו‬
‫חברים לארוחת ערב‪ְּ .‬ב ֵלייק אהב לבשל‪ ,‬הוא אהב לארח‪ ,‬הוא‬
‫אהב את המחשבה שכל החברים שלנו‪ ,‬ואפילו המשפחה שלנו‪,‬‬
‫מצטרפים אלינו‪ .‬הוא אהב לשמוע בין עשרה לחמישה־עשר איש‬
‫צוחקים‪ ,‬מדברים‪ ,‬אוכלים‪ ,‬מתווכחים‪ .‬הוא עמד ליד האי במטבח‬
‫וסיפר סיפור מנוסח להפליא בעודו קוצץ בצל‪ ,‬מתיז יין אדום על‬
‫בף בורגיניון או עוטף במקצפת אלסקה אפויה‪ .‬הוא מעולם לא מדד‬
‫שום דבר‪ ,‬הוא תמיד הצליח למצוא בדיוק את המינון הנכון‪ .‬הוא‬
‫מצא את המינון הנכון של כל דבר בחיים‪ .‬הוא היה כתב לענייני‬
‫אוכל ותיירות ואהב לנסוע לכל מקום ולטעום כל דבר‪ .‬הוא היה‬
‫הרפתקני‪ .‬בסופי שבוע אף פעם לא ישבנו בשקט‪ ,‬טיפסנו על ההר‬
‫הזה ועל ההר ההוא‪ ,‬בחופשות הקיץ נסענו לארצות שמעולם לא‬
‫שמעתי עליהן‪ .‬קפצנו ממטוס פעמיים‪ ,‬עשינו קפיצת בנג'י שלוש‬
‫פעמים‪ .‬הוא היה מושלם‪.‬‬
‫ואז הוא מת‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫לא‪ ,‬סתם‪ ,‬הוא בסדר גמור‪ .‬חי ונושם‪ .‬בדיחה מרושעת‪ ,‬אני יודעת‪,‬‬
‫אבל צחקתי‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא מת‪ .‬הוא עדיין חי‪ .‬עדיין מושלם‪.‬‬
‫אבל עזבתי אותו‪.‬‬
‫עכשיו יש לו תוכנית טלוויזיה‪ .‬הוא חתם על החוזה כשעדיין היינו‬
‫יחד‪ .‬זה בערוץ תיירות ששנינו תמיד ראינו יחד‪ ,‬ומדי פעם אני‬
‫מעבירה לשם ורואה אותו צועד על החומה הסינית הגדולה או יושב‬
‫בסירה בתאילנד ואוכל פאד תאי‪ .‬ותמיד אחרי הריאיון המנוסח‬
‫להפליא‪ ,‬בבגדיו המושלמים — אפילו אחרי שבוע של טיפוס הרים‪,‬‬
‫חרבוּ ן ביערות ובלי שום מקלחת — הוא מביט אל המצלמה בפניו‬
‫המושלמים ואומר‪" ,‬הלוואי שהייתם כאן‪ ".‬זה השם של התוכנית‪ .‬הוא‬
‫הפרדה הטראומתית שלנו‪ ,‬בזמן‬
‫סיפר לי בשבועות ובחודשים שאחרי ֵ‬
‫שבכה לי בטלפון‪ ,‬שהוא קרא לה על שמי‪ ,‬שבכל פעם שהוא אומר את‬
‫זה‪ ,‬הוא מתכוון שהלוואי שאני הייתי שם‪ ,‬אני ורק אני ולא אף אחד‬
‫אחר‪ .‬הוא רצה אותי בחזרה‪ .‬הוא התקשר אלי כל יום‪ .‬ואז כל יומיים‪.‬‬
‫בסוף זה היה פעם בשבוע‪ ,‬וידעתי שהוא מסתובב סביב הטלפון ימים‬
‫שלמים ומנסה לחכות עד לרגע שידבר איתי‪ .‬בסופו של דבר הוא‬
‫הפסיק להתקשר ושלח לי אימיילים‪ .‬אימיילים ארוכים ומפורטים‬
‫על המקומות שהוא היה בהם‪ ,‬איך הוא מרגיש בלעדי‪ ,‬הכול כל כך‬
‫מדכא וכל כך בודד שכבר לא הייתי מסוגלת לקרוא אותם‪ .‬הפסקתי‬
‫לענות לו‪ .‬ואז האימיילים שלו התקצרו‪ .‬נעשו פחות רגשניים‪ ,‬פחות‬
‫מפורטים‪ ,‬אבל תמיד הוא ביקש ממני להיפגש‪ ,‬תמיד ביקש שנחזור‬
‫להיות זוג‪ .‬זה פיתה אותי‪ ,‬שלא תחשבו‪ ,‬הוא היה הגבר המושלם‪ ,‬וזה‬
‫שגבר מושלם ויפה רוצה אותך זה כשלעצמו מספיק לפעמים כדי‬
‫לרצות אותו בחזרה‪ ,‬אבל זה קרה רק ברגעי חולשה‪ ,‬כשגם אני הייתי‬
‫בודדה‪ .‬לא רציתי אותו‪ .‬וזה לא שפגשתי מישהו אחר‪ ,‬אמרתי לו את‬
‫זה שוב ושוב אף על פי שאולי היה קל יותר אילו הייתי מעמידה פנים‬
‫שכן‪ ,‬כי אז הוא היה יכול להתגבר ולהמשיך בחיים שלו‪ .‬לא רציתי‬
‫אף אחד אחר‪ .‬לא באמת רציתי אף אחד‪ .‬רציתי פשוט הפוגה‪ .‬רציתי‬
‫להפסיק לעשות דברים ולהפסיק לזוז‪ .‬פשוט רציתי להיות לבד‪.‬‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪17‬‬

‫התפטרתי מהעבודה‪ ,‬מצאתי עבודה חדשה בחברה למוצרי חשמל‬
‫בחצי מהמשכורת שהיתה לי‪ .‬מכרנו את הדירה‪ .‬שכרתי את דירת‬
‫הסטודיו הזאת‪ ,‬שגודלה רבע מכל דירה אחרת שגרתי בה אי־פעם‪.‬‬
‫מצאתי חתול‪ .‬יש אנשים שיגידו שגנבתי אותו‪ ,‬אבל בכל זאת‪ ,‬הוא‪/‬‬
‫היא שלי עכשיו‪ .‬אני מבקרת את המשפחה שלי רק אחרי איומים‬
‫מפורשים‪ ,‬אני יוצאת עם אותם חברים רק כשהוא לא שם — כלומר‬
‫החבר שלי לשעבר‪ ,‬לא החתול — מה שקורה עכשיו לעתים קרובות‬
‫יותר כי הוא נוסע לעתים קרובות כל כך‪ .‬אני לא מתגעגעת אליו‪,‬‬
‫וכשאני כן מתגעגעת אליו‪ ,‬אני מדליקה את הטלוויזיה ומקבלת מינון‬
‫שמרגיע אותי‪ .‬אני לא מתגעגעת לעבודה שלי‪ .‬אני מתגעגעת קצת‬
‫לכסף כשאני רואה משהו בחנות או בעיתון שאני רוצה לקנות‪ ,‬אבל אז‬
‫אני פשוט יוצאת מהחנות או מדפדפת לעמוד הבא ומתגברת על זה‪.‬‬
‫אני לא מתגעגעת לנסיעות‪ .‬אני לא מתגעגעת לארוחות הערב‪.‬‬
‫ואני לא מסכנה‪.‬‬
‫אני לא‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬שיקרתי‪.‬‬
‫הוא עזב אותי‪.‬‬

‫‪3‬‬

‫רק כשהגעתי בערך לאמצע הבקבוק הצלחתי לגייס מספיק‪ ...‬לא‬
‫אומץ‪ ,‬לא הייתי זקוקה לאומץ כי לא פחדתי‪ ,‬אבל מספיק סקרנות‪.‬‬
‫הייתי צריכה חצי בקבוק כדי לטרוח להחזיר טלפון לחיים שלי‪ ,‬אז‬
‫התקשרתי למספר שהופיע במכתב‪ .‬נגסתי בשוקולד בזמן שחיכיתי‬
‫שהטלפון יתחיל לצלצל‪ .‬מישהו ענה כבר אחרי הצלצול הראשון‪.‬‬
‫לא הספקתי ללעוס‪ ,‬שלא לדבר על לבלוע‪ ,‬את קוביות השוקולד‬
‫שבפי‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬סליחה‪ ",‬אמרתי בפה מלא‪" .‬יש לי שוקולד בפה‪".‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬חמודה‪ ,‬קחי את הזמן שלך‪ ",‬אמרה בעליזות קשישה‬
‫נמרצת עם מבטא אמריקני דרומי‪ .‬לעסתי במהירות‪ ,‬בלעתי ושטפתי‬
‫את הפה בקצת יין‪ .‬ואז כמעט הקאתי‪.‬‬
‫כיחכחתי בגרון‪" .‬גמרתי‪".‬‬
‫"מה אכלת?"‬
‫"'גלקסי'‪".‬‬
‫"אוורירי או קרמל?"‬
‫"אוורירי‪".‬‬
‫"מממ‪ ,‬הטעם האהוב עלי‪ .‬איך אני יכולה לעזור לך?"‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪19‬‬

‫"קיבלתי מכתב על פגישה ביום שני‪ .‬קוראים לי לוסי סילצ'סטר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬גברת סילצ'סטר‪ ,‬את מופיעה אצלי במערכת‪ .‬תשע בבוקר‬
‫זה בסדר?"‬
‫"אה‪ ,‬טוב‪ ,‬אבל בעצם אני לא מתקשרת בגלל זה‪ .‬תביני‪ ,‬אני לא‬
‫יכולה להגיע לפגישה‪ ,‬אני בעבודה ביום שני‪".‬‬
‫חיכיתי שהיא תגיד‪ ,‬אוי‪ ,‬זה באמת טיפשי מצדנו להזמין אותך‬
‫לפגישה ביום עבודה‪ ,‬בואי נבטל את כל העניין‪ ,‬אבל היא לא אמרה‬
‫את זה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬נראה לי שנוכל להתגמש‪ .‬מתי את גומרת לעבוד?"‬
‫"בשש‪".‬‬
‫"אז אולי נקבע לשבע בערב?"‬
‫"אני לא יכולה כי לחברה שלי יש יום הולדת ואנחנו הולכות יחד‬
‫למסעדה‪".‬‬
‫"אז אולי בהפסקת צהריים? ארוחת צהריים תתאים לך?"‬
‫"אני צריכה לקחת את האוטו למוסך‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז רק כדי לסכם‪ ,‬את לא יכולה להגיע לפגישה כי את עובדת‬
‫בשעות היום‪ ,‬לוקחת את האוטו למוסך בהפסקת הצהריים ויוצאת‬
‫למסעדה עם חברה בערב‪".‬‬
‫"כן‪ ".‬קימטתי את המצח‪" .‬את כותבת את כל זה?" שמעתי הקלדה‬
‫ברקע‪ .‬זה הטריד אותי‪ .‬הם הזמינו אותי‪ ,‬לא להפך‪ .‬זה התפקיד שלהם‬
‫למצוא זמן מתאים‪.‬‬
‫"תביני‪ ,‬חמודה‪ ",‬היא אמרה במבטא הדרומי המשתרך שלה —‬
‫כמעט יכולתי לדמיין פירורים של עוגת תפוחים נופלים לה מהשפתיים‬
‫ונוחתים לה על המקלדת‪ ,‬ואז המקלדת שלה חורקת ומושבתת‪ ,‬וכל‬
‫השיחה איתה נמחקת לעולמים מהזיכרון‪" .‬את כנראה לא מכירה את‬
‫המערכת כאן‪ ".‬היא נשמה עמוק‪ ,‬והתפרצתי לדבריה לפני שהתפוחים‬
‫האפויים יספיקו שוב ליפול‪.‬‬
‫"ואנשים אחרים כן?"‬
‫קטעתי לה את חוט המחשבה‪.‬‬
‫"סליחה?"‬

‫‪20‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫"כשאתם יוצרים קשר עם אנשים‪ ,‬כשהחיים מזמנים אנשים‬
‫לפגישה‪ ",‬הדגשתי‪" ,‬אז אנשים בדרך כלל מכירים את התהליך?"‬
‫"טוב‪ ",‬אמרה האישה והאריכה את ההברה לטוֹ ־אוֹ ב אינסופי‪" ,‬יש‬
‫כאלה שכן ויש כאלה שלא‪ ,‬אני מתארת לעצמי‪ ,‬אבל בדיוק בשביל זה‬
‫אני כאן‪ .‬אז למה שאני לא אקל עלייך ואארגן שהחיים יבוא אלייך?‬
‫הוא יעשה את זה בשמחה אם אני אבקש ממנו‪".‬‬
‫חשבתי על זה‪ ,‬ופתאום עלה על דעתי לשאול‪" ,‬יבוא? הוא?"‬
‫היא ציחקקה‪" .‬כן‪ ,‬זה מפתיע הרבה אנשים‪".‬‬
‫"החיים הם תמיד הוא?"‬
‫"לא‪ ,‬לא תמיד‪ ,‬לפעמים הם היא‪".‬‬
‫"אז מתי החיים הם גבר?"‬
‫"אה‪ ,‬זה מקרי לגמרי‪ ,‬חמודה‪ ,‬אין שום היגיון מאחורי זה‪ .‬בדיוק‬
‫כמו שאני ואת נולדנו להיות מה שאנחנו‪ .‬זה בעייתי בשבילך?"‬
‫חשבתי על זה‪ .‬לא ראיתי סיבה מיוחדת לבעיה‪" .‬לא‪".‬‬
‫"אז באיזה שעה את רוצה שהוא יבוא אלייך?" היא המשיכה‬
‫להקליד‪.‬‬
‫"יבוא אלי? לא!" צעקתי לתוך השפופרת‪ .‬מר פאן קפץ מהמקום‪,‬‬
‫פקח את עיניו‪ ,‬הביט סביבו ועצם אותן שוב‪" .‬סליחה שצעקתי‪",‬‬
‫אמרתי והכרחתי את עצמי להירגע‪" .‬הוא לא יכול לבוא הנה‪".‬‬
‫"אבל חשבתי שאמרת שאין לך בעיה עם זה‪".‬‬
‫"התכוונתי שאין לי בעיה עם זה שהוא גבר‪ .‬חשבתי שאת שואלת‬
‫אם זה בעייתי‪".‬‬
‫היא צחקה‪" .‬אבל איזו סיבה יש לי לשאול דבר כזה?"‬
‫"אני לא יודעת‪ .‬לפעמים שואלים את השאלה הזאת גם במרכזי‬
‫ספא‪ ,‬את יודעת‪ ,‬למקרה שאת לא רוצה מעסה גבר‪"...‬‬
‫היא ציחקקה‪" .‬טוב‪ ,‬אני יכולה להבטיח לך שהוא לא יעשה שום‬
‫עיסוי לשום חלק באנטומיה שלך‪".‬‬
‫המילה "אנטומיה" נשמעה בפיה כמו מילה מלוכלכת‪ .‬נרעדתי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬תגידי לו שאני מצטערת‪ ,‬אבל הוא לא יכול לבוא הנה‪".‬‬
‫הסתכלתי סביב בסטודיו העגמומי שלי‪ ,‬שתמיד היה בעיני מאוד נעים‪.‬‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪21‬‬

‫זה היה מקום שנועד רק בשבילי‪ ,‬המאורה הקטנה והפרטית שלי‪ .‬הוא‬
‫לא נועד להכיל אורחים‪ ,‬מאהבים‪ ,‬שכנים‪ ,‬בני משפחה ואפילו לא‬
‫מכבי אש כשהשטיח נשרף‪ ,‬הוא נועד רק בשבילי‪ .‬ובשביל מר פאן‪.‬‬
‫התכרבלתי ליד מסעד הספה שלי‪ .‬המיטה הזוגית שלי ניצבה‬
‫במרחק כמה צעדים מאחורי‪ .‬מימיני היה השיש של המטבח‪ ,‬לשמאלי‬
‫החלונות‪ ,‬ולצד המיטה חדר האמבטיה‪ .‬בזה הסתכמה פחות או יותר‬
‫הדירה‪ .‬לא שהגודל שלה הפריע לי או הביך אותי‪ .‬הבעיה היתה בעיקר‬
‫המצב של הדירה‪ .‬הרצפה הפכה לארון הבגדים שלי‪ .‬נהניתי לחשוב‬
‫שחפצי הפזורים על הרצפה הם אבני דרך‪ ,‬שביל האבנים הצהובות‬
‫ַ‬
‫של חיי‪ ...‬משהו כזה‪ .‬התוכן של ארון הבגדים שהיה לי בפנטהאוז‬
‫החלומי הקודם שלי היה גדול יותר מדירת הסטודיו עצמה‪ ,‬ולכן זוגות‬
‫רבים של נעליים‪ ,‬רבים מדי‪ ,‬מצאו את דרכם אל מחוץ לאדן החלון‪,‬‬
‫המעילים הארוכים שלי ושמלות המקסי נתלו על קולבים על הקצה‬
‫הימני ועל הקצה השמאלי של מוט הווילון‪ ,‬והסטתי אותם אל האמצע‬
‫ובחזרה לצדדים על פי דרישות השמש והירח ממש כאילו היו וילונות‬
‫רגילים‪ .‬השטיח נראה כמו שכבר תיארתי‪ ,‬הספה קנתה לה מונופול‬
‫על שטח הסלון‪ ,‬מאדן החלון עד לשיש של המטבח‪ ,‬מה שאומר שלא‬
‫היתה שום אפשרות ללכת סביבה אלא היה צריך לטפס מעל גבה כדי‬
‫להתיישב עליה‪ .‬לא היה מצב שהחיים יבוא לבקר אותי בברדק הזה‪.‬‬
‫וכן‪ ,‬שמתי לב לאירוניה שבזה‪.‬‬
‫"השטיחים שלי צריכים ניקוי‪ ",‬אמרתי‪ ,‬ואז נאנחתי כאילו זה‬
‫מטרד איום שממש אין לי כוח אפילו לחשוב עליו‪ .‬זה לא היה שקר‪.‬‬
‫השטיחים שלי באמת היו זקוקים לניקוי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני יכולה להמליץ לך על השירות של 'השטיח המעופף'‪",‬‬
‫היא אמרה בעליזות‪ ,‬כאילו עברה לרגע לפרסומות‪" .‬בעלי‪ ",‬אמרה‬
‫במבטא הדרומי המתמרח שלה‪" ,‬מתעקש לצחצח נעליים דווקא בסלון‬
‫ו'השטיח המעופף' מוציאים את כל הכתמים של משחת הנעליים‪ ,‬זה‬
‫פשוט לא ייאמן‪ .‬הוא גם נוחר‪ .‬אם אני לא נרדמת לפניו אז הלך לי‬
‫כל הלילה‪ ,‬אז אני פשוט מסתכלת בערוץ הקניות‪ ,‬ולילה אחד ראיתי‬
‫איש מצחצח נעליים על שטיח לבן‪ ,‬בדיוק כמו הבעל שלי‪ ,‬ובגלל‬

‫‪22‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫זה הקשבתי טוב־טוב‪ .‬זה ממש כאילו המציאו את החברה הזאת רק‬
‫בשבילי‪ .‬הם ניקו את הכתם בלי בעיה‪ ,‬אז היה ברור שאני חייבת‬
‫להזמין אותם‪' .‬השטיח המעופף'‪ ,‬תכתבי לך את זה‪".‬‬
‫היא היתה כל כך נלהבת‪ ,‬שמצאתי את עצמי רוצה לרוץ ולקנות‬
‫משחת נעליים שחורה כדי לבחון את האמינות של הפרסומות האלה‬
‫לניקוי קסמים והתחלתי לחפש עט‪ ,‬וכמובן‪ ,‬על פי "אמנת העטים‬
‫הבינלאומית מבראשית העולם"‪ ,‬לא ראיתי שום עט בשום מקום‬
‫דווקא ברגע שנזקקתי לו‪ .‬מצאתי טוש מרקר וחיפשתי משהו שאוכל‬
‫לכתוב עליו‪ .‬לא מצאתי שום דף אז כתבתי על השטיח‪ ,‬המקום ההגיוני‬
‫ביותר בנסיבות הקיימות‪.‬‬
‫"למה שלא פשוט תגידי לי מתי נוח לך לבוא להיפגש איתו‪ ,‬וזה‬
‫יחסוך לנו את כל הדיון הזה‪".‬‬
‫אמא שלי קבעה מפגש משפחתי מיוחד ליום שבת הקרוב‪.‬‬
‫"את יודעת מה‪ ,‬אני יודעת שזה חשוב‪ ,‬לקבל זימון מהחיים שלי‬
‫וכל זה‪ ,‬אז אף על פי שיש לי מפגש משפחתי חשוב ביום שבת‪ ,‬אני‬
‫אשמח להיפגש איתו בשבת‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬אוייייייי‪ ,‬חמודה שלי‪ ,‬אני אציין בפירוש שהסכמת להפסיד‬
‫את היום המיוחד הזה עם האנשים היקרים לך כדי להיפגש איתו‪ ,‬אבל‬
‫אני באמת חושבת שכדאי שתקדישי את היום הזה למשפחה שלך‪ .‬רק‬
‫אלוהים יודע כמה זמן עוד נשאר לך איתם‪ .‬אנחנו נפגוש אותך יום‬
‫אחרי כן‪ .‬יום ראשון‪ .‬איך זה נשמע לך?"‬
‫נאנחתי‪ .‬אבל לא בקול‪ ,‬זאת היתה אנחה פנימית‪ ,‬עמוקה‪ ,‬צליל‬
‫מיוסר וארוך ממקום מיוסר ועמוק בתוכי‪ .‬וכך נקבע התאריך‪ .‬יום‬
‫ראשון‪ ,‬ניפגש‪ ,‬נתיבינו יצטלבו‪ ,‬וכל מה שכבר חשבתי שהוא בטוח‬
‫ויציב יתערער וישתנה ללא הכר‪ .‬לפחות על פי ריאיון שקראתי פעם‬
‫באיזה מגזין עם אישה שנפגשה עם חייה‪ .‬אל הריאיון צורפו תמונות‬
‫לפני־ואחרי של האישה‪ ,‬לטובת הקוראים הבורים שאינם מסוגלים‬
‫לדמיין דברים בכוחות עצמם‪ .‬מעניין לציין שלפני שנפגשה עם חייה‪,‬‬
‫בפן‪ ,‬אבל היה חלק כמו מקלות אחרי הפגישה‪.‬‬
‫שערה לא היה מוחלק ֶ‬
‫לפני הפגישה היא לא היתה מאופרת ולא עברה שיזוף בהתזה‪ ,‬ואחריה‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪23‬‬

‫כן‪ .‬לפני הפגישה היא לבשה טייטס וחולצת טריקו של מיקי מאוס‬
‫וצולמה בתאורה לא מחמיאה‪ ,‬אבל אחרי כן היא לבשה שמלה א־‬
‫סימטרית מבד נשפך במטבח־לדוגמה מואר להפליא‪ ,‬לצד כד מלא‬
‫לימונים ותפוזים בסידור מושלם שהראו איך חייה נסכו בה אהבה‬
‫לטעם של פירות הדר‪ .‬לפני שנפגשה עם חייה היא הרכיבה משקפיים‪,‬‬
‫לאחר מכן היא עברה לעדשות מגע‪ .‬תהיתי מה שינה אותה יותר‪.‬‬
‫המגזין או חייה‪.‬‬
‫הבנתי שבעוד פחות משבוע אני עומדת להיפגש עם חיי‪ .‬והחיים‬
‫שלי הם גבר‪ .‬אבל למה אני? הרגשתי שהחיים שלי מתקדמים לא רע‪.‬‬
‫הרגשתי בסדר‪ .‬הכול בחיים שלי היה לגמרי בסדר‪.‬‬
‫ואז נשכבתי על הספה ובחנתי את מוט הווילון כדי להחליט מה‬
‫ללבוש‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫ביום שבת הגורלי‪ ,‬שהטיל עלי אימה עוד לפני שידעתי על קיומו‪,‬‬
‫התקרבתי אל השער החשמלי שבבית הורי באוטו־חיפושית מודל‬
‫‪ 1984‬שלי שפלט עשן כל הדרך עד לאחוזה היוקרתית ומשך אליו‬
‫מבטי סלידה מצד כמה מהעשירים הרגישים המתגוררים באזור‪ .‬לא‬
‫גדלתי בבית הזה שמול שערו חיכיתי עכשיו‪ ,‬כך שלא הרגשתי שאני‬
‫חוזרת הביתה‪ .‬אפילו לא הרגשתי שאני מגיעה לבית של ההורים‬
‫שלי‪ .‬זה היה מבנה שבו הם גרו כשהם לא היו בבית הנופש שלהם‪.‬‬
‫העובדה שחיכיתי בחוץ‪ ,‬בהמתנה לאישור להיכנס פנימה‪ ,‬רק תרמה‬
‫לתחושת הניכור שלי כלפי הבית הזה‪ .‬היו לי חברים שפשוט נסעו‬
‫להם בשבילי גישה לבתים‪ ,‬ידעו סיסמאות וקודים של אזעקה או‬
‫השתמשו במפתחות שלהם כשביקרו את הוריהם‪ .‬אני אפילו לא ידעתי‬
‫באיזה מדף נמצאים ספלי הקפה‪ .‬השערים הגדולים יצרו את הרושם‬
‫הרצוי‪ ,‬שמטרתו להרחיק חסרי בית וסוטים — ואת בתם של בעלי‬
‫הבית — אם כי הגורם המרתיע מבחינתי היה דווקא בפנים‪ .‬אלה היו‬
‫שערים שפורץ היה מן הסתם מנסה לטפס עליהם כדי להיכנס פנימה‪.‬‬
‫אני הייתי מעדיפה לעלות עליהם כדי להימלט החוצה‪ .‬וכאילו לפי‬
‫מצב הרוח שלי‪ ,‬האוטו שלי‪ ,‬שקראתי לו סבסטיאן על שם סבא שלי‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪25‬‬

‫שמעולם לא נתפס בלי סיגר בידו ועקב כך פיתח שיעול יבש ונורא‬
‫שבסופו של דבר שילח אותו אל קברו‪ ,‬כנראה התרוקן מכל חשק ברגע‬
‫שהבין לאן מועדות פנינו‪ .‬הדרך אל בית הורי היתה מערך מתוחכם‬
‫בגלנדלוֹ ך‪ ,‬שהתפתלו בין גבעות וגאיות‬
‫של כבישים צרים ועקלקלים ֶ‬
‫וסביב אחוזות ענקיות בזו אחר זו‪ .‬סבסטיאן נעמד וירק עשן‪ .‬פתחתי‬
‫את החלון ולחצתי על האינטרקום‪.‬‬
‫"שלום‪ ,‬הגעתם למעון סילצ'סטר לחוסים סוטים‪ ,‬איך אפשר‬
‫לעזור?" נשמע קול גברי מתנשף מעבר לקו‪.‬‬
‫"אבא‪ ,‬תפסיק עם השטויות‪".‬‬
‫פרץ של צחוק בקע מהרמקול ועורר את תשומת לבן של שתי‬
‫בלונדיניות מוזרקות בוטוקס שיצאו להליכת כושר ועכשיו חדלו‬
‫מפטפוטיהן וסובבו באחת את תסרוקות הקוקו שלהן‪ .‬חייכתי אליהן‪,‬‬
‫אבל ברגע שראו אותי‪ ,‬יצור חוּ ם וחסר חשיבות בתוך גרוטאת מתכת‪,‬‬
‫הן סובבו את ראשיהן ושבו לטלטל את עכוזיהן הזעירים והמוצקים‪,‬‬
‫המצופים לייקרה ללא כל קו תחתונים נראה לעין‪.‬‬
‫השערים השמיעו קול רועד וניתקו את עצמם זה מזה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬סבסטיאן‪ ,‬לדרך‪ ".‬האוטו קפץ לדרכו וידע בדיוק מה מצפה‬
‫לו‪ :‬המתנה במשך שעתיים לצד מכוניות מתנשאות שאין לו איתן שום‬
‫מכנה משותף‪ .‬כמה דומים חיינו‪ .‬שביל החצץ הארוך הסתיים במגרש‬
‫חניה ובו מזרקה בצורת אריה פעור פה היורק מים עכורים‪ .‬חניתי‬
‫הרחק מהיגואר ‪ XJ‬בצבע ירוק־בקבוק של אבא והמורגן ‪ 4+‬מודל‬
‫‪ 1960‬שכונתה בפיו "מכונית סוף השבוע"‪ ,‬שבה נהג כשהוא עוטה את‬
‫תלבושת סוף השבוע שלו המורכבת מכפפות עור וינטג' וממשקפי‬
‫מגן‪ ,‬כאילו הוא דיק ון דייק מ"צ'יטי צ'יטי בנג בנג"‪ .‬הוא לבש גם‬
‫בגדים לבד מהפריטים האלה‪ ,‬למקרה שהמראה שעלה במוחכם היה‬
‫מטריד יותר משהתכוונתי‪ .‬לצד המכוניות של אבי חנה הג'יפ השחור‬
‫של אמא שלי‪ .‬היא ביקשה בפירוש משהו שידרוש ממנה מינימום‬
‫של מאמץ בנהיגה‪ ,‬והתקינה חיישני חניה בכל כך הרבה זוויות‪ ,‬שאם‬
‫מכונית נסעה לצדה במרחק שלושה נתיבים בכביש המהיר‪ ,‬החיישנים‬
‫ציפצפו כדי לאותת על קרבה‪ .‬בצד הנגדי של מגרש החצץ חנו האסטון‬

‫‪26‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫מרטין של אחי הגדול ַריילי והרכב של אחי פיליפ — הילד האמצעי —‬
‫ג'יפ ריינג' רובר שצויד בכל השכלולים‪ ,‬כולל מסכי טלוויזיה בגב‬
‫המושבים הקדמיים כדי שיהיה לילדים במה לצפות במהלך הנסיעות‬
‫של עשר הדקות מהחוג לבלט עד לאימון הכדורסל‪.‬‬
‫"אל תכבה‪ ,‬אני אבוא בעוד מקסימום שעתיים‪ ",‬אמרתי וטפחתי‬
‫לסבסטיאן על הראש‪.‬‬
‫הרמתי את עיני אל הבית‪ .‬אני לא יודעת מאיזו תקופה הוא היה‪,‬‬
‫אבל הוא לא היה "ג'וֹ רג'וּ ארדיאני"‪ ,‬כפי שהתבדחתי במסיבת חג‬
‫אחי‪ ,‬הגעיל את אבי‬
‫המולד אצל משפחת שוברט‪ ,‬ביטוי ששיעשע את ַ‬
‫ודווקא הסב גאווה לאמי‪ .‬הבית היה מדהים‪ ,‬הוא נבנה במקור כבית‬
‫אחוזה בידי איזה לורד מישהו שאחר כך איבד את כל הונו בהימורים‪,‬‬
‫והבית נמכר למישהו אחר שכתב ספר מפורסם ועל כן נדרשנו על פי‬
‫חוק להציב מחוץ לשער שלט נחושת ועליו שמו למען חנונים שוחרי‬
‫ספרות‪ ,‬אבל בעיקר למען בלונדיניות קפוצות עכוז שעושות הליכות‬
‫כושר כדי שיוכלו להסתכל ולחטוף מצב רוח כי בבתים שלהן אין שום‬
‫שלטים מנחושת‪ .‬מר סופר מפורסם ניהל רומן אסור עם מר משורר‬
‫מדוכא‪ ,‬שבנה לעצמו אגף מזרחי כדי שיהיה לו מקום להתבודד בו‪.‬‬
‫בבית היתה ספרייה מרשימה‪ ,‬ובה כל התכתובת בין לורד מישהו‬
‫לליידי מה־שמה‪ ,‬וכן מכתבי זימה מלורד מישהו לליידי סוד־כמוס‬
‫עוד בזמן שהיה נשוי לליידי מה־שמה‪ ,‬ומסמכים מקוריים בכתב ידו‬
‫של מר סופר מפורסם שמוסגרו ונתלו על הקירות‪ .‬יצירותיו של מר‬
‫משורר מדוכא הוצבו ללא הגנה על המדף לצד אטלס של העולם‬
‫וסיפור חייה של קוקו שאנל‪ .‬ספריו לא נמכרו יפה‪ ,‬אפילו לא אחרי‬
‫מותו‪ .‬לאחר רומן סוער ומתועד היטב ביזבז מר סופר מפורסם את כל‬
‫כספו בשתייה‪ ,‬והבית נמכר למשפחה גרמנית אמידה שניהלה מבשלת‬
‫בירה בבוואריה ועשתה מהבית בית נופש‪ .‬כשהיו כאן‪ ,‬הם הוסיפו גם‬
‫אגף מערבי מרשים ביותר ומגרש טניס‪ ,‬שעל פי העדויות הניכרות‬
‫בתצלומיהם שבשחור־לבן‪ ,‬בנם כבד הגוף והאומלל למראה בחליפת‬
‫מלחים לא מצא בו תועלת מרובה‪ .‬ועדיין היה אפשר למצוא בקבוק‬
‫מקורי של הבירה המשפחתית בתא עשוי עץ אגוז בבר של משפחת‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪27‬‬

‫סילצ'סטר‪ .‬הזיכרונות והעקבות שהותירו אחריהם הבעלים הקודמים‬
‫ניכרו היטב ברחבי הבית‪ ,‬ולעתים קרובות שאלתי את עצמי מה בדיוק‬
‫ישאירו אמא ואבא אחריהם פרט לפריטי עיצוב הפנים העדכניים‬
‫ביותר של רלף לורן‪.‬‬
‫שני בעלי חיים שעדיין לא הצלחתי לזהות קיבלו את פני בפנים‬
‫זעופים בתחתית מדרגות האבן המוליכות אל דלת הכניסה‪ .‬הם נראו‬
‫כמו אריות‪ ,‬אבל היו להם קרניים ושתי רגליים שהתפתלו יחדיו‬
‫במה שאין אלא לכנותו תנוחה של סבל‪ ,‬שהעלתה על דעתי את‬
‫האפשרות שמאות שנים של בהייה במזרקה הותירו אותם עם צורך‬
‫נואש לשירותים‪ .‬שיערתי שאלא אם כן רלף לורן נמצא עכשיו בפאזה‬
‫הקודרת שלו‪ ,‬מן הסתם הסופר השתיין או המשורר המדוכא הם שבחרו‬
‫בפסלים האלה‪.‬‬
‫הדלת נפתחה ואחי ריילי שלח אלי חיוך של חתול צ'שייר‪.‬‬
‫"למה לא הגעת בזמן?"‬
‫"ולמה אתה כזה מגעיל?" שאלתי‪.‬‬
‫הוא צחק‪.‬‬
‫עליתי באי־חשק במדרגות וחציתי את סף הדלת לתוך מסדרון עם‬
‫רצפת שיש בשחור ולבן ותקרה גבוהה במיוחד‪ ,‬שממנה השתלשלה‬
‫נברשת בגודל של הדירה שלי‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬לא הבאת מתנה?" הוא שאל וחיבק אותי חיבוק ארוך יותר‬
‫ממה שרציתי רק כדי לעצבן אותי‪.‬‬
‫נאנחתי‪ .‬הוא התבדח‪ ,‬אבל ידעתי שהוא מתכוון לזה‪ .‬המשפחה‬
‫שלי השתייכה לדת כבדת ראש במיוחד ששמה "כנסיית האתיקה‬
‫החברתית"‪ .‬ראשי הכנסייה שלהם היו "אנשים"‪ .‬למשל‪ ,‬כל פעולה‬
‫שנעשתה או כל מילה שנאמרה נבחרו על בסיס השאלה מה יגידו‬
‫"אנשים"‪ .‬וחלק מהאטיקט שלהם קבע שצריך להביא מתנה כשמגיעים‬
‫לבית של מישהו גם אם המישהו הזה הוא בן משפחה ובעצם סתם‬
‫קפצת לבקר‪ .‬אבל פשוט אף פעם לא סתם קפצנו לבקר‪ .‬ממש טרחנו‬
‫לקבוע פגישות‪ ,‬לתאם תאריכים‪ ,‬להעביר שבועות ולפעמים חודשים‬
‫בניסיון לכנס את הכוחות‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫"מה אתה הבאת?" שאלתי אותו‪.‬‬
‫"בקבוק של היין האדום האהוב על אבא‪".‬‬
‫"חנפן‪".‬‬
‫"זה רק כי אני רוצה לשתות אותו‪".‬‬
‫"הוא לא יפתח אותו‪ .‬הוא יעדיף לחכות עד שכל מי שהוא אוהב‬
‫ימות וייקבר עמוק באדמה לפני שאפילו ישקול לשבת בחדר נעול‬
‫ולפתוח את הבקבוק לבד‪ .‬אני מתערבת איתך על עשרה אירו‪ ,‬לא‪,‬‬
‫בעצם על עשרים" — רציתי למלא דלק — "שהוא לא יפתח אותו‪".‬‬
‫"ההיכרות העמוקה שלך איתו ממש נוגעת ללב‪ ,‬אבל אני ממשיך‬
‫להאמין בו‪ .‬סגרנו‪ ".‬הוא הושיט את ידו‪.‬‬
‫"מה הבאת לאמא?" הסתכלתי סביב במסדרון כדי לראות אם יש‬
‫משהו שאוכל לחטוף ולעשות ממנו מתנה‪.‬‬
‫"נר ושמן לאמבטיה‪ ,‬אבל לפני שתעשי מזה סיפור‪ ,‬מצאתי אותם‬
‫אצלי בדירה‪".‬‬
‫"כי קניתי את זה למה־שמה‪ ,‬הבחורה ההיא שזרקת שצחקה כמו‬
‫דולפין‪".‬‬
‫לוונסה מתנה?"‬
‫ָ‬
‫"קנית‬
‫צעדנו לאורך החללים האינסופיים של הבית‪ ,‬חדר אחר חדר‪,‬‬
‫ובכולם אזורי ישיבה ואחים מבוערות‪ .‬ספות שמעולם לא הרשו לנו‬
‫לשבת עליהן‪ ,‬שולחנות קפה שלא הורשינו להניח עליהם ספלים‪.‬‬
‫"בתור פרס ניחומים על זה שהיא יוצאת איתך‪".‬‬
‫"היא כנראה לא מאוד העריכה את זה‪".‬‬
‫"כלבה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬כלבה שצוחקת כמו דולפין‪ ",‬הוא הסכים‪ ,‬וחייכנו‪.‬‬
‫הגענו לחדר האחרון‪ ,‬בקצה הבית‪ .‬פעם הוא היה חדר ההסבה של‬
‫ליידי מישהי‪ ,‬ואחר כך חדר הכתיבה של מר משורר מדוכא‪ ,‬ועכשיו‬
‫הוא שימש את מר וגברת סילצ'סטר כחדר בידור‪ :‬בר בילד־אין מעץ‬
‫אגוז עם ברז בירה ומראה עכורה על הקיר האחורי‪ .‬בארונית הזכוכית‬
‫שלאורך הבר ניצבה הבירה הגרמנית המקורית מהמאה התשע־עשרה‬
‫לטנהוֹ ֶפן‪ ,‬שעמדו והצטלמו‬
‫לצד תצלום בשחור־לבן של בני משפחת ַא ֶ‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪29‬‬

‫על מדרגות הכניסה לבית‪ .‬בחדר היו שטיחים יוקרתיים בצבע ורוד־‬
‫סלמון שכפות הרגליים שקעו בתוכם‪ ,‬כיסאות בר מרופדים עור ליד‬
‫בר משקאות וכיסאות מרופדים עור קטנים יותר סביב שולחנות מעץ‬
‫אגוז‪ .‬הפריט הבולט ביותר בחדר היה חלון מפרץ שהשקיף אל העמק‬
‫שמתחת ואל הגבעות המשתפלות שמעבר לו‪ .‬הגינה היתה שנים־‬
‫ברכת שחייה עם מים‬
‫עשר דונמים של גני ורדים‪ ,‬מוקפת חומה ובה ֵ‬
‫מתוקים‪ .‬דלתות הזכוכית שליד הבר היו פתוחות‪ ,‬ולוחות אבן עצומים‬
‫הוליכו אל מזרקה במרכז המדשאה‪ .‬לצדה ולצד פלג המים המפכה‬
‫נערך שולחן במפת פשתן לבנה וכלי קריסטל וכסף‪ .‬במשפחה שלי לא‬
‫שמעו על מפגשים בלתי פורמליים‪ .‬התמונה שנגלתה לעין היתה כל‬
‫כך נפלאה‪ .‬חבל שעמדתי לקלקל אותה‪.‬‬
‫אמא שלי ריחפה סביב השולחן בשמלת שאנל עד הברכיים מבד‬
‫טוויד לבן ובנעלי בובה מונוכרומטיות‪ ,‬וגירשה את הצרעות שאיימו‬
‫לפלוש אל מסיבת הגן שלה‪ .‬לא נראתה שערה שלא במקומה על‬
‫ראשה הבלונדיני‪ ,‬והיא פיזרה לכל עבר את החיוך הקטן ההוא בצבע‬
‫ורוד־שושנה שהיה על שפתיה בלי שום קשר למתרחש בעולם או‬
‫בחייה או בחדר‪ .‬הבעלים של הריינג' רובר המפונפן‪/‬המומחה לשחזור‬
‫פלסטי‪/‬מגדיל הציצים בסכום מופקע‪/‬הילד האמצעי ושמו פיליפ כבר‬
‫ישב ליד השולחן ודיבר עם סבתא שלי‪ ,‬שישבה נינוחה כרגיל בשמלה‬
‫פרחונית שנועדה למסיבות גן‪ ,‬בגב זקוף בתכלית‪ ,‬שערה אסוף לפקעת‬
‫הדוקה‪ ,‬לחייה ושפתיה מצובעות כיאות‪ ,‬פנינים סביב צווארה‪ ,‬כפות‬
‫ידיה שלובות בחיקה וקרסוליה צמודים זה אל זה‪ ,‬כפי שללא ספק‬
‫למדה בבית הספר לנימוסים והליכות‪ .‬היא ישבה בשקט‪ ,‬לא הסתכלה‬
‫בפיליפ וכנראה גם לא הקשיבה לו‪ ,‬ובינתיים סקרה את עבודתה של‬
‫אמי בעיניה הביקורתיות־תמיד‪.‬‬
‫השפלתי את מבטי אל השמלה שלי והחלקתי אותה‪.‬‬
‫"את נראית נהדר‪ ",‬אמר ריילי והסיט את מבטו בניסיון לתת לי‬
‫תחושה שהוא לא סתם מנסה לנסוך בי ביטחון עצמי‪" .‬אני חושב שיש‬
‫לה חדשות בשבילנו‪".‬‬
‫"שהיא לא האמא האמיתית שלנו‪".‬‬

‫‪30‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫"אוי‪ ,‬את לא באמת מתכוונת לזה‪ ",‬שמעתי קול אומר מאחורי‪.‬‬
‫"אידית‪ ",‬אמרתי עוד לפני שהסתובבתי‪ .‬אידית היתה מנהלת‬
‫הבית של אמא ושל אבא כבר שלושים שנה‪ .‬היא היתה איתנו מאז‬
‫שאני זוכרת וגידלה אותנו יותר מכל אחת מארבע־עשרה המטפלות‬
‫שנשכרו לטפל בנו במהלך חיינו‪ .‬היא החזיקה אגרטל ביד אחת וזר‬
‫ענקי של פרחים בידה האחרת‪ .‬היא הניחה את האגרטל והושיטה את‬
‫ידה כדי לחבק אותי‪" .‬אוי‪ ,‬אידית‪ ,‬איזה פרחים מקסימים‪".‬‬
‫"הם באמת יפים‪ ,‬נכון? קניתי אותם רק הבוקר‪ ,‬הלכתי לשוק שליד‬
‫ה‪ "...‬היא השתתקה ושלחה אלי מבט חשדני‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ .‬לא‪ ,‬את לא‬
‫יכולה‪ ".‬היא הרחיקה ממני את הפרחים‪" .‬לא‪ ,‬לוסי‪ .‬את לא יכולה‬
‫לקבל אותם‪ .‬בפעם שעברה לקחת את העוגה שהכנתי לקינוח‪".‬‬
‫"אני יודעת‪ ,‬זאת היתה טעות ואני לעולם לא אחזור עליה‪ ",‬אמרתי‬
‫בכובד ראש‪ ,‬ואז הוספתי‪" ,‬כי היא כל הזמן מבקשת ממני להכין לה את‬
‫העוגה שוב‪ .‬נו‪ ,‬באמת‪ ,‬אידית‪ ,‬רק תני לי לראות אותם‪ ,‬הם מקסימים‪,‬‬
‫פשוט מקסימים‪ ".‬עיפעפתי‪.‬‬
‫אידית נכנעה לגורלה‪ ,‬ולקחתי את הפרחים מידיה‪.‬‬
‫"אמא תשמח מאוד‪ .‬תודה‪ ",‬אמרתי בחיוך מחוצף‪.‬‬
‫היא נאבקה לא לחייך‪ .‬גם כשהיינו ילדים היא התקשתה לעמוד‬
‫בפנינו‪" .‬בהחלט מגיע לך מה שיקרה עכשיו‪ ,‬זה כל מה שאני יכולה‬
‫להגיד‪ ".‬ואז היא הסתובבה וחזרה למטבח‪ ,‬ואילו אני נמלאתי אימה‬
‫חשוכה‪ .‬ריילי הוליך את הדרך‪ ,‬ואני התאמצתי לצעוד על האבנים‬
‫הרחבות עם הזר בידי‪ ,‬ונאלצתי לצעוד שני צעדים על כל צעד אחד‬
‫של ריילי‪ .‬הוא הקדים אותי‪ ,‬ואמא כמעט נדלקה כמו זיקוק כשראתה‬
‫את בנה האהוב מתקדם אליה‪.‬‬
‫"לוסי‪ ,‬חמודה שלי‪ ,‬הם מקסימים‪ ,‬באמת לא היית צריכה‪ ",‬אמרה‬
‫אמא‪ .‬היא לקחה מידי את הפרחים והפליגה בתודות כאילו זה עתה‬
‫זכתה בתואר מיס עולם‪.‬‬
‫נישקתי את סבתא שלי על הלחי‪ .‬היא העניקה לי בתמורה הנהון‬
‫קטן‪ ,‬אך לא זזה ממקומה‪.‬‬
‫"היי‪ ,‬לוסי‪ ".‬פיליפ קם ונישק אותי על הלחי‪.‬‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪31‬‬

‫"אנחנו צריכים להפסיק להיפגש ככה‪ ",‬אמרתי לו בשקט‪ ,‬והוא‬
‫צחק‪.‬‬
‫רציתי לשאול את פיליפ על הילדים‪ ,‬ידעתי שאני אמורה לשאול‪,‬‬
‫אבל פיליפ היה מסוג האנשים שבאמת מתייחסים לשאלות כאלה‬
‫ברצינות רבה מדי והוא נטה לשפוך בלי הבחנה כל פרט ופרט על מה‬
‫שילדיו אמרו או עשו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם‪ .‬אהבתי את‬
‫הילדים שלו‪ ,‬באמת שכן‪ ,‬אבל פשוט לא התעניינתי באופן מיוחד במה‬
‫שהם אכלו היום לארוחת בוקר‪ ,‬אם כי אני די בטוחה שזה היה משהו‬
‫שקשור במנגו אורגני ותאנים מיובשות‪.‬‬
‫"כדאי שאשים אותם במים‪ ",‬אמרה אמא‪ ,‬ועדיין התפעלה מהפרחים‬
‫למעני‪ ,‬אם כי הרגע להתפעלות חלף כבר מזמן‪.‬‬
‫"אני אלך במקומך‪ ",‬קפצתי על ההזדמנות‪" .‬ראיתי בתוך הבית‬
‫אגרטל מושלם בשבילם‪".‬‬
‫ריילי הניד בראשו בפקפוק מאחורי גבה‪.‬‬
‫"תודה‪ ",‬אמרה אמא‪ ,‬כאילו זה עתה הצעתי לשלם בשבילה את כל‬
‫החשבונות למשך כל ימי חייה‪ .‬היא הסתכלה עלי בהערצה‪" .‬משהו‬
‫שונה בך‪ .‬עשית משהו עם השיער?"‬
‫ידי נשלחה מיד אל הרעמה הערמונית שלי‪" .‬הממ‪ .‬הלכתי לישון‬
‫אתמול עם שיער רטוב‪".‬‬
‫ריילי צחק‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬טוב‪ ,‬זה נראה נהדר‪ ",‬היא אמרה‪.‬‬
‫"עוד תצטנני בגלל זה‪ ",‬אמרה סבתי‪.‬‬
‫"אבל לא הצטננתי‪".‬‬
‫"זה עוד יכול לקרות‪".‬‬
‫"אבל זה לא קרה‪".‬‬
‫שתיקה‪.‬‬
‫עזבתי אותם ודידיתי על הדשא בנעלי העקב שלי עד לשביל‬
‫האבנים‪ .‬התייאשתי וחלצתי את הנעליים בבעיטה‪ .‬האבנים שתחת‬
‫כפות רגלי היו חמימות מהשמש‪ .‬אידית כבר לקחה את האגרטל‬
‫מהבר‪ ,‬אבל זה שימח אותי‪ .‬עוד מטלה שתגזול עוד זמן‪ .‬חישבתי‬

‫‪32‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫בראשי שעם האיחור שלי ומטלת הפרחים‪/‬אגרטל העברתי עשרים‬
‫דקות מתוך שהות מפחידה של שעתיים‪.‬‬
‫"אידית‪ ",‬קראתי בחשש‪ ,‬בעיקר בשביל עצמי‪ ,‬בעודי עוברת מחדר‬
‫לחדר ומתרחקת עוד ועוד מהמטבח‪ ,‬שבו ידעתי שהיא ודאי נמצאת‪.‬‬
‫היו חמישה חדרים גדולים שפנו אל הגינה האחורית‪ .‬אחד מהתקופה‬
‫של מר סופר מפורסם שיכור‪ ,‬שניים מהחלק המקורי של הבית‪ ,‬ועוד‬
‫שני חדרים שבנתה משפחת הבירה הגרמנית‪ .‬מרגע שחציתי את‬
‫כל החדרים‪ ,‬המחוברים זה אל זה בדלתות כפולות ענקיות‪ ,‬יצאתי‬
‫למסדרון ודרכי התפתלה בחזרה‪ .‬מעבר למסדרון ראיתי שדלתות העץ‬
‫המסיביות של חדר העבודה של אבי פתוחות‪ .‬בחדר זה חיבר מר סופר‬
‫מפורסם את הרומן המפורסם שלו‪ .‬בחדר זה ישב אבי וקרא ערמות‬
‫אינספור של מסמכים‪ .‬לפעמים תהיתי אם משהו כתוב בכלל בניירות‬
‫האלה או שהוא פשוט אוהב להרגיש אותם‪ ,‬אם מדובר באיזו בעיה‬
‫נפשית שמאלצת אותו להביט בניירות‪ ,‬למשש אותם בידיו ולהפוך‬
‫אותם‪.‬‬
‫לאבא ולי יש יחסים מצוינים‪ .‬לפעמים המחשבות שלנו דומות‬
‫כל כך‪ ,‬שזה כמעט כאילו אנחנו בנאדם אחד‪ .‬כשאנשים רואים אותנו‬
‫הם המומים מהקשר בינינו‪ ,‬מהכבוד שהוא רוחש לי‪ ,‬מההערצה שאני‬
‫רוחשת לו‪ .‬לעתים קרובות הוא לוקח יום חופשה מהעבודה רק כדי‬
‫לאסוף אותי מהדירה ולהוציא אותי לאיזו הרפתקה‪ .‬ככה זה היה גם‬
‫כשהייתי ילדה‪ ,‬הבת היחידה במשפחה‪ .‬הוא פינק אותי‪ .‬הילדה של‬
‫אבא‪ ,‬כך כולם קראו לי‪ .‬הוא נהג להתקשר אלי באמצע היום סתם כדי‬
‫לראות מה שלומי‪ ,‬ושלח לי פרחים וכרטיסי ברכה ליום האהבה רק‬
‫כדי שלא ארגיש בודדה‪ .‬הוא באמת היה בנאדם מיוחד‪ .‬באמת היה לנו‬
‫קשר מיוחד‪ .‬לפעמים הוא היה לוקח אותי לשדה חיטה בימים סחופי‬
‫רוח ולבשתי שמלה מתנפנפת ורצנו יחד בהילוך אטי והוא איים עלי‬
‫שידגדג אותי וניסה לתפוס אותי‪ ,‬ורדף אחרי בכל רחבי השדה עד‬
‫שנפלתי על החיטה והיא עטפה את כולי‪ ,‬נעה כה וכה ברוח הקלה‪.‬‬
‫כמה צחקנו‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬שיקרתי‪.‬‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪33‬‬

‫זה מן הסתם היה די ברור מתיאור הריצה בהילוך אטי בשדה החיטה‪.‬‬
‫שם באמת קצת הגזמתי‪ .‬האמת היא שהוא בקושי סובל אותי ואני בקושי‬
‫סובלת אותו‪ .‬אבל אנחנו כן סובלים זה את זה איכשהו‪ ,‬ממש רק במידה‬
‫הנחוצה‪ ,‬בערך כמו שסובלים זה את זה למען שלום עולמי‪.‬‬
‫הוא בטוח ידע שאני עומדת בפתח חדר העבודה שלו אבל הוא לא‬
‫הרים את מבטו‪ ,‬רק הפך עוד איזה דף מסתורי‪ .‬במשך כל חיינו הוא‬
‫הרחיק מאיתנו את הדפים האלה‪ ,‬עד כדי כך שפיתחתי רצון אובססיבי‬
‫לדעת מה כתוב בהם‪ .‬כשהייתי בת עשר הצלחתי סוף־סוף להתגנב ערב‬
‫אחד אל חדר העבודה שלו כשהוא שכח לנעול את הדלת‪ ,‬וכשראיתי‬
‫את הדפים‪ ,‬בעוד לבי הולם בפראות בחזי‪ ,‬לא הצלחתי להבין מילה‬
‫ממה שהיה כתוב בהם‪ .‬ז'רגון של עורכי דין‪ .‬הוא שופט בבית המשפט‬
‫העליון‪ ,‬וככל שהתבגרתי למדתי להבין עד כמה הוא נחשב מומחה‬
‫בתחום המשפט הפלילי באירלנד‪ .‬הוא שפט במשפטי רצח ואונס מאז‬
‫מונה לשופט בבית המשפט העליון לפני עשרים שנה‪ .‬הוא היה פשוט‬
‫מגוחך‪ .‬הדעות המיושנות שלו בנושאים רבים היו במקרה הטוב שנויות‬
‫במחלוקת‪ .‬היו מקרים שבהם‪ ,‬אלמלא הייתי הבת שלו‪ ,‬הייתי פשוט‬
‫יוצאת להפגין ברחובות — או שזה היה רק מפני שהוא אבא שלי‪.‬‬
‫ההורים שלו היו אנשי אקדמיה‪ ,‬אביו מרצה באוניברסיטה‪ ,‬אמו —‬
‫הקשישה העוטה שמלה פרחונית בגינה האחורית — היתה מדענית‪.‬‬
‫אם כי חוץ מלעורר מתח בכל חדר שנכנסה אליו‪ ,‬אני לא ממש יודעת‬
‫מה היא הצליחה להשיג‪ .‬משהו שקשור ברימות שזוחלות באדמה‬
‫באקלימים מסוימים‪ .‬אבא זכה באליפות דיבייט של אוניברסיטאות‬
‫אירופה‪ ,‬הוא בוגר "טריניטי קולג'" בדבלין וחבר "הלשכה המשפטית‬
‫המלכותית"‪ ,‬שהמוטו שלה הוא "‪ ,"Nolumus Mutari‬שמשמעותו "לא‬
‫נשתנה לעולם"‪ ,‬וזה כשלעצמו אומר הכול‪ .‬כל מה שאני יודעת על‬
‫אבא שלי זה מה שהתעודות שעל הקירות בחדרו מצהירות עליו לעיני‬
‫העולם‪ .‬פעם חשבתי שכל שאר העובדות על חייו הן מסתורין גדול‬
‫שיום אחד אצליח לפענח‪ ,‬שאגלה איזה סוד ולפתע אבין מיהו בדיוק‪.‬‬
‫ושבסוף ימיו — הוא כבר קשיש ואני אשת קריירה יפה ואחראית ועם‬
‫בעל מהמם‪ ,‬רגליים ארוכות משהיו לי אי־פעם והעולם כולו פרוש‬

‫‪34‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫לרגלי — ננסה לפצות על השנים האבודות‪ .‬עכשיו אני מבינה שאין‬
‫שום מסתורין‪ ,‬הוא פשוט כמו שהוא‪ ,‬ואנחנו לא מחבבים זה את זה‬
‫מפני שאנחנו לא מצליחים להבין זה את זה אפילו לא במידה הקלושה‬
‫ביותר‪.‬‬
‫הסתכלתי עליו מפתח משרדו ספון העץ‪ ,‬ראשו רכון‪ ,‬משקפיו‬
‫נמוכים על גשר אפו בעודו קורא מסמכים‪ .‬קירות של ספרים מילאו‬
‫את החדר וריח של אבק‪ ,‬עור ועשן סיגרים עמד במלוא כובדו באוויר‪,‬‬
‫אף שהוא הפסיק לעשן כבר לפני עשר שנים‪ .‬גאה בי גל קטן של חום‬
‫כלפיו‪ ,‬מפני שלפתע הוא נראה לי זקן‪ .‬או לפחות זקן יותר מאשר‬
‫פעם‪ .‬וזקנים הם כמו תינוקות‪ .‬משהו בהליכות שלהם גורם למתבונן‬
‫לאהוב אותם למרות האנוכיות המרגיזה שלהם‪ .‬עמדתי שם זמן מה‬
‫וגמעתי את מראה החדר ואת תחושת החיבה החדשה הזאת‪ ,‬ונראה לי‬
‫מוזר פשוט ללכת משם בלי להגיד שום דבר‪ ,‬ולכן כיחכחתי בגרוני‪,‬‬
‫ואז החלטתי לנקוש נקישה מגושמת במפרק האצבע שלי על דלתו‪,‬‬
‫מהלך שגרם לרשרוש עז של נייר הצלופן שעטף את הפרחים‪ .‬הוא‬
‫עדיין לא הרים את מבטו‪ .‬נכנסתי פנימה‪.‬‬
‫חיכיתי בסבלנות‪ .‬ואז בחוסר סבלנות‪ .‬ואז רציתי לזרוק לו את‬
‫הפרחים על הראש‪ .‬ואז רציתי לקטוף כל עלה כותרת בכל אחד ואחד‬
‫מהפרחים ולזרוק לו אותם בפרצוף‪ .‬מה שהתחיל כאושר טבעי ומתון‬
‫למראה אבא שלי הפך לרגשות התסכול והכעס הרגילים‪ .‬הכול אצלו‬
‫היה תמיד קשה כל כך‪ ,‬תמיד היה איזה מחסום‪ ,‬תמיד היתה איזו‬
‫מבוכה‪.‬‬
‫"היי‪ ",‬אמרתי‪ ,‬ושוב נשמעתי כמו ילדה בת שבע‪.‬‬
‫הוא לא הרים את מבטו‪ .‬הוא גמר לקרוא את הדף שמולו‪ ,‬הפך‬
‫אותו וקרא גם את הדף הבא‪ .‬אולי זה נמשך רק דקה אחת‪ ,‬אבל זה‬
‫נראה כמו חמש‪ .‬בסופו של דבר הוא הרים את מבטו‪ ,‬הסיר את משקפיו‬
‫והשפיל את עיניו אל כפות רגלי היחפות‪.‬‬
‫"הבאתי את הפרחים האלה לך ולאמא‪ .‬חיפשתי אגרטל‪ ".‬מכל‬
‫המשפטים שאמרתי בחיי‪ ,‬זה כנראה המשפט הכי קרוב ל"סחבתי‬
‫אבטיח" מ"ריקוד מושחת"‪.‬‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪35‬‬

‫שתיקה‪" .‬אין כאן אגרטל‪ ".‬בראשי שמעתי אותו מוסיף‪ ,‬מטומטמת‬
‫מזדיינת אחת‪ ,‬אף על פי שבכל חייו הוא לא קילל אף פעם‪ ,‬והיה מסוג‬
‫האנשים שאומרים "מזורגג"‪ ,‬מה שתמיד הוציא אותי מדעתי‪.‬‬
‫"אני יודעת‪ ,‬פשוט חשבתי שאם אני כבר כאן אני אעצור רגע‬
‫להגיד שלום‪".‬‬
‫"את נשארת לארוחת צהריים?"‬
‫ניסיתי להבין איך עלי להתייחס לשאלה הזאת‪ .‬או שהוא רוצה‬
‫שאשאר לארוחת צהריים או שלא‪ .‬ודאי היתה לזה איזו משמעות‪,‬‬
‫כי כל המשפטים שלו תמיד היו מוצפנים‪ ,‬ובדרך כלל היתה בהם‬
‫רמיזה כלשהי לכך שאני מפגרת‪ .‬חיפשתי את המשמעות ואחריה‬
‫את מה שאולי יוכל לשמש תשובה‪ .‬לא הצלחתי להבין‪ .‬אז אמרתי‪,‬‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אז נתראה בארוחת הצהריים‪".‬‬
‫שמשמעותו‪ :‬למה את מפריעה לי בחדר העבודה עם ה"היי"‬
‫המגוחך שלך והרגליים היחפות שלך בזמן שאני ממילא אמור לראות‬
‫אותך בארוחת הצהריים בכל רגע‪ ,‬טיפשה מזורגגת שכמוך‪ .‬הוא הרכיב‬
‫שוב את משקפיו והמשיך לקרוא בניירותיו‪ .‬שוב רציתי לזרוק לו את‬
‫הפרחים על הראש‪ ,‬בזה אחר זה‪ ,‬פשוט לכוון אותם ישר למצח שלו‪,‬‬
‫אבל מתוך כבוד לזר של אידית הסתובבתי ויצאתי משם‪ ,‬וכפות רגלי‬
‫השמיעו מין צליל חריקה כי הן נדבקו מעט לרצפה‪ .‬כשהגעתי למטבח‬
‫זרקתי את הפרחים לכיור‪ ,‬חטפתי קצת אוכל ויצאתי שוב החוצה‪ .‬אבא‬
‫היה שם וכבר בירך לשלום את בניו‪ .‬לחיצות ידיים איתנות‪ ,‬קולות‬
‫עמוקים‪ ,‬כמה מחוות שמשדרות "אנחנו גברים"‪ .‬ואז הם כירסמו שוקי‬
‫פסיון‪ ,‬הקישו כוסות עשויות פיוּ טר‪ ,‬מיזמזו ציץ או שניים‪ ,‬ניגבו את‬
‫פיותיהם הנוטפים ריר וגיהקו — או לפחות זה מה שדמיינתי אותם‬
‫עושים — ואחר כך הם התיישבו‪.‬‬
‫"לא אמרת שלום ללוסי‪ ,‬יקירי‪ ,‬היא חיפשה אגרטל לפרחים‬
‫הנהדרים שהביאה לנו‪ ".‬אמא חייכה אלי שוב כאילו התגלם בי כל‬
‫הטוּב שבעולם‪ .‬היא היתה טובה בדברים כאלה‪.‬‬
‫"ראיתי אותה בבית‪".‬‬

‫‪36‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫"אה‪ ,‬פשוט נהדר‪ ",‬אמרה אמא ובחנה אותי שוב‪" .‬מצאת אגרטל?"‬
‫הסתכלתי על אידית‪ ,‬שסידרה לחמניות על השולחן‪" .‬כן‪ ,‬מצאתי‪.‬‬
‫זה שבמטבח ליד הפח‪ ".‬שלחתי אליה חיוך מתוק‪ ,‬בידיעה שהיא תבין‬
‫שזה אומר שזרקתי אותם לפח‪ ,‬מה שלא עשיתי‪ ,‬אבל נהניתי לקנטר‬
‫אותה‪.‬‬
‫"איפה שהארוחה שלך נמצאת‪ ",‬אמרה אידית והחזירה חיוך מתוק‪,‬‬
‫ואמא נראתה מבולבלת‪" .‬יין?" אידית הסתכלה מעל ראשי‪ ,‬אל כל‬
‫אחד ואחד חוץ ממני‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אסור לי‪ ,‬אני נוהגת‪ ",‬עניתי‪" ,‬אבל ריילי ישתה כוס מהיין‬
‫האדום שהוא הביא לאבא‪".‬‬
‫"ריילי נוהג‪ ",‬אמר אבא בלי להסתכל בעיניו של אף אחד‪.‬‬
‫"הוא יכול לשתות רק טיפה‪".‬‬
‫"אנשים ששותים ואחר כך נוהגים צריך לזרוק לכלא‪ ",‬הוא אמר‬
‫בכעס‪.‬‬
‫"בשבוע שעבר לא הפריע לך שהוא שותה‪ ".‬ניסיתי לא להישמע‬
‫וכחנית‪ ,‬אבל לא באמת הצלחתי‪.‬‬
‫"בשבוע שעבר עדיין לא שמענו שילד נזרק החוצה מתוך חלון של‬
‫מכונית כי הנהג המזורגג שתה לפני כן יותר מדי‪".‬‬
‫"ריילי‪ ",‬אמרתי בבהלה‪" ,‬אל תגיד לי שזה מה שעשית!"‬
‫זאת היתה בדיחה גרועה‪ ,‬אני יודעת‪ ,‬אבל אני חושבת שדי רציתי‬
‫שהיא תהיה גרועה‪ ,‬בעיקר בשביל אבא‪ ,‬והוא מיד פתח בשיחה עם‬
‫אמא כאילו לא אמרתי אף מילה‪ .‬ריילי ניענע את ראשו כלא מאמין —‬
‫אם להומור הירוד שלי ואם לעובדה שהוא אינו עומד לטעום מן היין‬
‫היקר של אבא‪ .‬כך או כך‪ ,‬הוא הפסיד בהתערבות‪ .‬ריילי הכניס יד‬
‫לכיס והושיט לי שטר של עשרים אירו‪ .‬אבא התבונן בעסקה במורת‬
‫רוח‪.‬‬
‫"הייתי חייב לה כסף‪ ",‬הסביר ריילי‪.‬‬
‫איש ליד השולחן לא האמין שאכן הלוויתי למישהו כסף‪ ,‬ולכן כל‬
‫המבטים ננעצו בי‪ .‬שוב‪.‬‬
‫"טוב‪ ",‬פתחה אמא ואמרה ברגע שאידית גמרה לסדר הכול וכולנו‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪37‬‬

‫יפה מקמוֹ רוֹ התחתנה בשבוע שעבר‬
‫"א ָ‬
‫התיישבנו‪ .‬היא הסתכלה בי‪ִ .‬‬
‫עם ויל וילסון‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬אני כל כך שמחה בשבילה‪ ",‬אמרתי בהתלהבות ותחבתי‬
‫איפה מקמורו?"‬
‫לחמנייה לתוך פי‪" .‬מי זאת ָ‬
‫ריילי צחק‪.‬‬
‫"היא היתה איתך בחוג סטפס‪ ".‬אמא הביטה בי נדהמת כולה על‬
‫כך ששכחתי את חברתי לרקיעות־רגליים מהימים שבהם הייתי בת‬
‫שש‪" .‬ולורה מקדונלד ילדה תינוקת‪".‬‬
‫"הידד‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫ריילי ופיליפ צחקו‪ .‬אף אחד אחר לא צחק‪ .‬אמא ניסתה‪ ,‬אבל לא‬
‫הצליחה‪.‬‬
‫"פגשתי את אמא שלה אתמול בשוק האורגני והיא הראתה לי‬
‫תמונות של התינוקת‪ .‬תינוקת יפהפיייייייה‪ .‬פשוט לאכול אותה‪.‬‬
‫נשואה ואמא‪ ,‬והכול בשנה אחת‪ ,‬תארי לעצמך‪".‬‬
‫חייכתי חיוך קפוץ‪ .‬הרגשתי את מבטו החודר של ריילי המפציר בי‬
‫לשמור על שלוותי‪.‬‬
‫"התינוקת נולדה במשקל ארבעה וחצי קילו‪ ,‬לוסי‪ ,‬ארבעה וחצי‬
‫קילו‪ ,‬היית מאמינה?"‬
‫"ג'קסון נולד ארבע מאתיים‪ ",‬אמר פיליפ‪" .‬לוּ ק נולד שלוש שבע‬
‫מאות‪ ,‬וג'מיימה שלוש שמונה מאות‪".‬‬
‫כולנו הבטנו בו והעמדנו פנים שזה מעניין אותנו‪ ,‬ואז הוא חזר‬
‫לאכול את הלחמנייה שלו‪.‬‬
‫"זה דבר נפלא‪ ",‬אמרה אמא והביטה בי‪ ,‬תוך כיווץ פנים וקימור‬
‫כתפיים‪" .‬אימהוּ ת‪".‬‬
‫היא הביטה בי ממש יותר מדי זמן‪.‬‬
‫"כשהייתי בת עשרים כבר הייתי נשואה‪ ",‬אמרה סבתא שלי‬
‫כאילו מדובר בהישג כביר‪ .‬ואז הפסיקה למרוח חמאה על הלחמנייה‬
‫שלה ושלחה אלי מבט מזרה אימה‪" .‬בגיל עשרים וארבע גמרתי את‬
‫הלימודים באוניברסיטה ובגיל עשרים ושבע כבר ילדתי שלושה‬
‫ילדים‪".‬‬

‫‪38‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫הינהנתי בהתפעלות כביכול‪ .‬כבר שמעתי את כל זה‪" .‬אני מקווה‬
‫שקיבלת מדליה‪".‬‬
‫"מדליה?"‬
‫"זה סתם ביטוי‪ .‬כשעושים משהו‪ ...‬מדהים‪ ".‬ניסיתי להדחיק את‬
‫הנימה הסרקסטית והמרירה שפשוט השתוקקה לצאת החוצה‪ .‬היא‬
‫חיכתה בשוליים והתחננה שארשה לה לעלות למגרש במקום הנימוס‬
‫והסובלנות‪.‬‬
‫"לא מדהים‪ ,‬לוסי‪ ,‬פשוט הדבר הנכון‪".‬‬
‫אמא נחלצה לעזרתי‪" .‬בימינו לפעמים קורה שבחורות יולדות רק‬
‫בסוף שנות העשרים שלהן‪".‬‬
‫"אבל היא בת שלושים‪".‬‬
‫"רק בעוד שבועיים‪ ",‬עניתי ועטיתי על שפתי חיוך‪ .‬הסרקזם הסיר‬
‫את כובע האימונים והתכונן להתחיל לשחק‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אם את חושבת שתספיקי ללדת ילד בעוד ארבעה־עשר יום‪,‬‬
‫אז יש לך עוד הרבה מה ללמוד‪ ",‬אמרה סבתא ונגסה בלחמנייה‪.‬‬
‫"לפעמים הן יולדות בגיל אפילו יותר מאוחר‪ ",‬אמרה אמא‪.‬‬
‫סבתא ציקצקה בלשונה‪.‬‬
‫"תביני‪ ,‬עכשיו יש להן גם קריירה‪ ",‬המשיכה אמא‪.‬‬
‫"לה אין‪ .‬ומה בדיוק את חושבת שעשיתי במעבדה? אפיתי‬
‫לחמניות?"‬
‫אמא הובסה‪ .‬היא זו שאפתה את הלחמניות שהונחו כעת על‬
‫השולחן‪ .‬היא תמיד אפתה לחמים‪ ,‬כולם ידעו את זה‪ ,‬בייחוד סבתא‬
‫שלי‪.‬‬
‫"בכל מקרה‪ ,‬לא הינקת‪ ",‬מילמלתי‪ ,‬אבל זה לא עזר‪ ,‬כולם שמעו‬
‫אותי וכולם הסתכלו עלי‪ ,‬וזה לא היה במבטים מאושרים‪ .‬לא יכולתי‬
‫להילחם בזה‪ ,‬השחקנים המחליפים כבר עלו על המגרש‪ .‬הרגשתי‬
‫צורך להסביר את ההערה שלי‪" .‬פשוט אבא לא נראה לי כמו מישהו‬
‫שינק כשהיה תינוק‪ ".‬אם העיניים של ריילי יכלו להתרחב אפילו יותר‪,‬‬
‫הן היו פשוט קופצות לו מהראש‪ .‬הוא כנראה לא הצליח להתאפק‪,‬‬
‫כי הצחוק שהוא כנראה החניק עד עכשיו בקע החוצה במין נשיפה‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪39‬‬

‫קולנית ובעלת צליל מוזר‪ .‬אבא הרים את העיתון וניתק את עצמו‬
‫מהשיחה המתנהלת נגדו‪ .‬הוא פתח את העיתון ברשרוש שהיה ודאי‬
‫זהה לרשרוש שבקע מעמוד השדרה שלו‪ .‬איבדנו אותו‪ ,‬הוא נעלם‪.‬‬
‫נעלם שוב מאחורי נייר‪.‬‬
‫"אני אבדוק מה שלום המתאבנים‪ ",‬אמרה אמא חרש וקמה ברוב‬
‫חן מהשולחן‪.‬‬
‫לא ירשתי את החן של אמא‪ .‬מי שירש אותו היה דווקא ריילי‪.‬‬
‫הוא היה מתוחכם‪ ,‬בקיא בהלכות העולם ושופע קסם‪ ,‬ואפילו שהוא‬
‫היה אחי‪ ,‬ידעתי שבגיל שלושים וחמש הוא ממש מציאה‪ .‬הוא נכנס‬
‫בעקבות אבא אל עולם המשפטים והיה כנראה מטובי עורכי הדין‬
‫שלנו בתחום הפלילי‪ .‬פעם שמעתי מישהו אומר את זה עליו‪ .‬לא זכיתי‬
‫להיווכח בכישוריו מכלי ראשון‪ ,‬לפחות עדיין לא‪ ,‬אבל לא פסלתי‬
‫את האפשרות שזה נכון‪ .‬אפפה אותי מין תחושה נעימה ומחממת‬
‫כשחשבתי על כך שאחי מחזיק בידיו קלף "צא מהכלא" שהוא ייתן לי‬
‫בשמחה כשאזדקק לו‪ .‬לעתים קרובות ראו אותו בחדשות בטלוויזיה‪,‬‬
‫מחוץ לבתי המשפט לצד אנשים עם טרנינג מעל הפרצוף וידיים‬
‫כבולות באזיקים לידיים של שוטרים‪ ,‬ולא אחת קרה שהובכתי עד‬
‫מאוד כשהשתקתי את כל היושבים סביבי באיזה בר או מקום ציבורי‬
‫אחר וצעקתי בגאווה לעבר הטלוויזיה‪" ,‬הנה אחי!" וכשננעצו בי‬
‫מבטי כעס‪ ,‬נאלצתי לציין שלא מדובר באיש עם הטרנינג על הפרצוף‬
‫שמואשם במעשים לא אנושיים‪ ,‬אלא בחתיך עם החליפה המהודרת‬
‫שעומד לידו‪ ,‬אבל בשלב זה לאף אחד כבר לא היה אכפת‪ .‬האמנתי‬
‫שריילי חי חיים של מלך‪ .‬לא הופעל עליו שום לחץ להתחתן‪ ,‬בין‬
‫השאר מפני שהוא גבר ואצלנו בבית יש מערכת מוזרה ביותר של‬
‫סטנדרטים כפולים‪ ,‬ובין השאר מפני שאמא שלי מאוהבת בו לגמרי‪,‬‬
‫מה שאומר ששום אישה בעולם לא מספיק טובה בשבילו‪ .‬היא אף פעם‬
‫לא נידנדה לו או נאנחה‪ ,‬אבל היתה לה דרך מסוימת מאוד להצביע‬
‫על מגרעותיהן של נשים בתקווה שתצליח לזרוע במוחו של ריילי את‬
‫זרעי הספק‪ .‬היא יכלה להצליח יותר אילו פשוט נופפה מולו בקלף‬
‫עם תמונה של וגינה כשהיה ילד והקפידה להניד את ראשה לשלילה‬

‫‪40‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫ולצקצק בלשונה‪ .‬היא מאוד מתרשמת מהעובדה שהוא חי את החיים‬
‫הטובים במאורת רווקים מלאת סטייל במרכז העיר‪ ,‬והיא באה לבקר‬
‫אותו בכל סוף שבוע שבו מתאפשר לה להגשים איזו משימה מלאת‬
‫ריגושים‪ .‬אני חושבת שאם הוא היה הומו‪ ,‬היא היתה אוהבת אותו‬
‫אפילו יותר‪ ,‬כי אז לא היתה לה תחרות עם שום אישה וכי הומואים‬
‫הם כל כך ִאין היום‪ .‬שמעתי אותה אומרת את זה פעם‪.‬‬
‫אמא חזרה ובידה מגש עם צלוחיות לובסטרים‪ ,‬ובעקבות מקרה‬
‫פירות ים שהתרחש בשעת ארוחת הצהריים בבית משפחת הוֹ רגן‬
‫בקינסייל‪ ,‬שכלל אותי‪ ,‬חסילון ג'מבו וכוחות מכבי אש‪ ,‬היא הביאה‬
‫ֵ‬
‫גם צלוחית עם פרוסות מלון בשבילי‪.‬‬
‫הסתכלתי בשעון‪ .‬ריילי תפס אותי‪.‬‬
‫"אמא‪ ,‬אל תשאירי אותנו במתח‪ ,‬מה את רוצה לספר לנו?" הוא‬
‫אמר בדרכו המושלמת שמשכה תמיד את תשומת לבם של כולם‪ .‬היה‬
‫לאחד אנשים סביבו‪.‬‬
‫לו כישרון כזה‪ֵ ,‬‬
‫"אני לא רוצה‪ ,‬אני לא אוהבת לובסטרים‪ ",‬אמרה סבתא והדפה את‬
‫הצלחת עוד כשהיתה באוויר ולא הספיקה להגיע לשולחן‪.‬‬
‫אמא נראתה מאוכזבת מעט‪ ,‬ואז נזכרה למה התכנסנו כולנו‬
‫ושלחה מבט אל אבא‪ .‬אבא המשיך לקרוא בעיתון‪ ,‬ואפילו לא שם לב‬
‫שהונח לפניו לובסטר‪ .‬אמא התיישבה‪ ,‬נרגשת כולה‪" .‬טוב‪ ,‬אני אספר‬
‫לכם‪ ",‬היא אמרה‪ ,‬כאילו עד כה היה העניין שנוי במחלוקת‪" .‬טוב‪ ,‬כמו‬
‫שכולכם יודעים‪ ,‬ביולי נחגוג שלושים וחמש שנה לנישואינו‪ ".‬היא‬
‫שלחה לכולנו מבט שאומר איך עובר הזמן‪" .‬וכדי לציין את האירוע‪,‬‬
‫אבא שלכם ואני‪ "...‬היא העבירה את מבטה בין כולנו‪ ,‬בעיניים נוצצות‪,‬‬
‫"החלטנו לחדש את שבועת הנישואים שלנו!" ההתרגשות שלה גברה‬
‫עם שלוש המילים האחרונות והסתכמה בצווחה רמה והיסטרית‪ .‬אפילו‬
‫אבא הנמיך את העיתון כדי להסתכל בה‪ ,‬ואז הבחין בלובסטר‪ ,‬הניח‬
‫את העיתון בצד והתחיל לאכול‪.‬‬
‫"וואו‪ ",‬אמרתי‪.‬‬
‫רבים מחברי התחתנו בשנתיים האחרונות‪ .‬היה כאן סחף של‬
‫מגפה — ברגע שאחד מתחתן‪ ,‬עשרות אנשים סביבו מתחילים‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪41‬‬

‫להתארס ולצעוד להם במעבר בכנסייה כמו טווסים מפוחלצים‪ .‬ראיתי‬
‫נשים שקולות ומודרניות הופכות לנגד עיני למטורפות אובססיביות‬
‫שמתעקשות על כל פרט במסורת ועל סטריאוטיפים שנגדם ניסו‬
‫להילחם כל חייהן הבוגרים — אני עצמי לקחתי חלק ברבים מהטקסים‬
‫האלה בשמלות דהויות‪ ,‬זולות ובלתי מחמיאות‪ ,‬אבל הפעם זה היה‬
‫אחרת‪ .‬זאת היתה אמא שלי‪ ,‬ומשום כך הייתי בטוחה שזה עומד להיות‬
‫הרבה יותר‪ ,‬אבל הרבה יותר‪ ,‬גרוע‪.‬‬
‫"פיליפ יקירי‪ ,‬אבא ישמח אם תסכים להיות השושבין שלו‪ ".‬פניו‬
‫של פיליפ האדימו ונדמה שהוא גבה בכמה סנטימטרים בעודו יושב‬
‫בכיסאו‪ .‬הוא הרכין את ראשו חרש‪ ,‬מוכה אלם מרוב תחושת כבוד‪.‬‬
‫"ריילי יקירי‪ ,‬האם תסכים למסור את ידי?"‬
‫ריילי קרן מאושר‪" .‬כבר שנים שאני מנסה להיפטר ממך‪".‬‬
‫כולם צחקו‪ ,‬כולל סבתא שלי‪ ,‬שתמיד אהבה להתבדח על חשבון‬
‫אמא שלי‪ .‬בלעתי רוק‪ ,‬כי ידעתי מה עומד לבוא‪ .‬ידעתי‪ .‬ואז היא‬
‫הסתכלה עלי וראיתי מולי רק ּ ֶפה‪ ,‬פה גדול ומחייך המשתלט על כל‬
‫פניה‪ ,‬כאילו שפתיה אכלו את עיניה ואת אפה‪" .‬חמודה שלי‪ ,‬תסכימי‬
‫להיות השושבינה שלי? אולי תוכלי לבוא עוד פעם עם השיער ככה‪,‬‬
‫זה כל כך מתאים לך‪".‬‬
‫"היא תצטנן‪ ",‬אמרה סבתא שלי‪.‬‬
‫"אבל אתמול בלילה היא לא הצטננה‪".‬‬
‫"אבל את רוצה לקחת את הסיכון שאולי הפעם היא תצטנן?"‬
‫"נוכל לארגן מטפחות ראש יפות מאותו בד של השמלה‪ ,‬רק ליתר‬
‫ביטחון‪".‬‬
‫"לא אם זה יהיה מהבד של השמלה שהתחתנת איתה בפעם‬
‫הראשונה‪".‬‬
‫והנה‪ ,‬בזאת הגיעו אל סיומם חיי כפי שהכרתי אותם עד כה‪.‬‬
‫הסתכלתי בשעון‪.‬‬
‫"כל כך חבל שאת צריכה ללכת בקרוב‪ ,‬יש עוד כל כך הרבה‬
‫דברים לתכנן‪ .‬את חושבת שתוכלי לבוא שוב מחר כדי שנעבור על‬
‫הכול?" שאלה אמא‪ ,‬נרגשת ונואשת בו בזמן‪.‬‬

‫‪42‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫ואז הגיעה הדילמה‪ .‬החיים או המשפחה שלי‪ .‬שתי אפשרויות‬
‫גרועות באותה המידה‪.‬‬
‫"אני לא יכולה‪ ",‬אמרתי‪ ,‬ודברי התקבלו בדממה ממושכת‪.‬‬
‫במשפחת סילצ'סטר לא אומרים לא להזמנות‪ ,‬זה נחשב לגסות רוח‪.‬‬
‫מתחמקים מפגישות אחרות ועושים שמיניות באוויר כדי להגיע לכל‬
‫אירוע ואירוע שמוזמנים אליו‪ ,‬שוכרים כפילים ויוצאים למסעות בזמן‬
‫כדי למלא כל הבטחה והבטחה‪ ,‬בין שהאדם הבטיח אותה בעצמו ובין‬
‫שהיא הובטחה בשמו וללא ידיעתו‪.‬‬
‫"למה לא‪ ,‬חמודה?" עיניה של אמא ניסו להיראות דואגות‪ ,‬אבל‬
‫שידרו‪ ,‬בגדת בי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אולי אוכל לקפוץ מתישהו‪ ,‬אבל בצהריים יש לי פגישה ואני‬
‫לא יודעת כמה זמן היא תימשך‪".‬‬
‫"פגישה עם מי?" שאלה אמא‪.‬‬
‫טוב‪ ,‬היה ברור לי שאצטרך לספר להם בשלב זה או אחר‪.‬‬
‫"יש לי פגישה עם החיים שלי‪ ".‬אמרתי את זה בנימה עניינית‬
‫וציפיתי שלא יהיה להם מושג על מה אני מדברת‪ .‬חיכיתי שהם ישאלו‬
‫שאלות ויסיקו מסקנות‪ ,‬ותיכננתי איך אסביר להם שזה פשוט משהו‬
‫שקורה לאנשים באקראי‪ ,‬כמו זימון לחבר מושבעים‪ ,‬ושאין להם מה‬
‫לדאוג‪ ,‬החיים שלי בסדר‪ ,‬בסדר גמור‪.‬‬
‫"אוי‪ ",‬קראה אמא בקריאה רמה‪" .‬אוי‪ ,‬אלוהים‪ ,‬אני פשוט לא‬
‫מאמינה‪ ".‬היא הביטה אל כל הנוכחים‪" .‬באמת‪ ,‬זאת כזאת הפתעה‪,‬‬
‫נכון? כולנו כל כך מופתעים‪ .‬אלוהים‪ .‬איזו הפתעה‪".‬‬
‫הסתכלתי בהתחלה על ריילי‪ .‬הוא נראה נבוך‪ ,‬עיניו מושפלות אל‬
‫השולחן‪ ,‬ואצבעו מרחפת על שיני המזלג ודוקרת אותן בזו אחר זו‬
‫בתנועות של אדם מהורהר‪ .‬ואז הסתכלתי על פיליפ‪ .‬לחייו האדימו‬
‫מעט‪ .‬סבתא שלי הסיטה את מבטה כאילו היא מריחה משהו מסריח‪,‬‬
‫וזה‪ ,‬כמובן‪ ,‬שוב‪ ,‬באשמתה של אמי‪ .‬על אבא שלי לא הייתי מסוגלת‬
‫להסתכל‪.‬‬
‫"אתם כבר יודעים‪".‬‬
‫אמא שלי הסמיקה‪" .‬באמת?"‬

‫פגישה עם החיים‬

‫|‬

‫‪43‬‬

‫"כולכם יודעים‪".‬‬
‫אמא שמטה את איבריה בכיסאה ונראתה הרוסה‪.‬‬
‫"איך אתם יודעים?" הרמתי את קולי‪ .‬במשפחת סילצ'סטר לא‬
‫מרימים את הקול‪.‬‬
‫אף אחד לא ענה‪.‬‬
‫"ריילי?"‬
‫ריילי הרים סוף־סוף את מבטו וחייך חיוך קטן‪" .‬היינו צריכים‬
‫לאשר את זה‪ ,‬לוסי‪ ,‬זה הכול‪ ,‬רק לחתום שאנחנו מסכימים לתהליך‬
‫הזה‪".‬‬
‫"מה?! ידעת על זה?"‬
‫"זאת לא אשמתו‪ ,‬מתוקה‪ ,‬הוא לא היה קשור לזה‪ ,‬זאת אני‬
‫שעירבתי אותו בעניין‪ .‬היה צריך מינימום שתי חתימות‪".‬‬
‫"מי עוד חתם?" שאלתי והסתכלתי על כולם‪" .‬כולכם חתמתם?"‬
‫"אל תרימי את הקול‪ ,‬גברתי הצעירה‪ ",‬אמרה סבתא שלי‪.‬‬
‫רציתי לזרוק לחמנייה על הראש של אמא שלי או לתקוע לה‬
‫לובסטר לתוך הגרון‪ ,‬ואולי ראו את זה עלי כי פיליפ דיבר וביקש‬
‫מכולנו להירגע‪ .‬לא שמעתי את סוף השיחה כי טסתי על פני הגינה —‬
‫בהליכה מהירה‪ ,‬לא בריצה‪ ,‬במשפחת סילצ'סטר לא רצים — והתרחקתי‬
‫מהם הכי רחוק שיכולתי‪ .‬כמובן‪ ,‬לא יצאתי בלי לבקש רשות לעזוב‬
‫את השולחן‪ ,‬אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי‪ ,‬מילמלתי משהו על כך‬
‫שאני מאחרת לפגישה ונטשתי אותם בנימוס‪ .‬רק אחרי שסגרתי את‬
‫ונח ּתי על מגרש החצץ‪,‬‬
‫דלת הכניסה מאחורי‪ ,‬רצתי למטה במדרגות ַ‬
‫הבנתי ששכחתי את הנעליים שלי בדשא שבגינה האחורית‪ .‬דידיתי על‬
‫האבנים ונשכתי את פנים הלחי שלי כדי לא לצעוק מרוב כאב‪ .‬נהגתי‬
‫בסבסטיאן בשיא המהירות על שביל הגישה ועד לשער‪ .‬סבסטיאן‬
‫פלט עשן מאחור — זו היתה דרכו לומר ברוך שפטרנו — אבל בשלב‬
‫זה הגיעה הבריחה הגדולה שלי אל סיומה‪ ,‬כי הגעתי אל השערים‬
‫החשמליים והבנתי שאני לכודה בפנים‪ .‬פתחתי את החלון ולחצתי על‬
‫האינטרקום‪.‬‬
‫"לוסי‪ ",‬אמר ריילי‪" ,‬בחייך‪ ,‬אל תכעסי‪".‬‬

‫‪44‬‬

‫|‬

‫ססיליה אהרן‬

‫"תן לי לצאת‪ ",‬אמרתי וסירבתי להישיר מבט אל האינטרקום‪.‬‬
‫"היא עשתה את זה בשבילך‪".‬‬
‫"אל תעמיד פנים שלא היית חלק מזה‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬בסדר‪ .‬אנחנו‪ .‬אנחנו עשינו את זה בשבילך‪".‬‬
‫"למה? אני בסדר‪ .‬הכול בסדר‪".‬‬
‫"זה מה שאת כל הזמן אומרת‪".‬‬
‫"כי לזה אני כל הזמן מתכוונת‪ ",‬אמרתי בחזרה בכעס‪" .‬עכשיו‬
‫תפתח את השער‪".‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful