You are on page 1of 75

‫זלמן גרדובסקי‬

‫בלב הגיהינום‬
‫יומנו של אסיר וממנהיגי מרד‬
‫הזונדרקומנדו באושוויץ‬

‫תרגם מיידיש‪ ,‬ערך והוסיף אחרית דבר‪ :‬אביחי צור‬
‫הוסיפו רקע היסטורי‪ :‬ד"ר גדעון גרייף וכריסטיאן קרלסן‬

‫ידיעות אחרונות ‪ z‬ספרי חמד‬
‫מבואות‬

‫„‬

‫‪3‬‬

‫‪4‬‬

‫‪Zalman Gradowsky‬‬
‫‪In the Heart of Gehenna‬‬
‫‪Translated from Yiddish by Avichai Zur‬‬

‫זלמן גרדובסקי‬
‫בלב הגיהינום‬

‫עורך אחראי‪ :‬דב איכנולד‬
‫עיצוב העטיפה‪ :‬סטודיו פיני חמו‬
‫עריכת לשון‪ :‬רחל ניניו‬
‫הגהת תוכן‪ :‬דוד דויטש‬
‫לוחות‪ :‬ישראליט‬

‫הפקה וסדר‪ :‬טפר בע"מ‬

‫שאפשרה לנו שימוש בתמונות מארכיונה הפרטי‪.‬‬
‫המערכת מודה למשפחת המחבר ִ‬
‫המערכת עשתה ככל יכולתה על מנת לאתר את בעלי הזכויות של כל החומר שנלקח והתמונות‬
‫שנלקחו ממקורות חיצוניים‪ .‬אנו מתנצלים על כל השמטה או טעות‪ ,‬ואם יובאו לידיעתנו‪ ,‬נפעל‬
‫לתקנן במהדורות הבאות‪.‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני‪,‬‬
‫אופטי‪ ,‬מכני‪ ,‬או אחר ‪ -‬כל חלק שהוא מן החומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה‬
‫אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫‪All Rights Reserved © 2012‬‬
‫‪Miskal - Yedioth Ahronoth Books and Chemed Books | P.O.B. 53494, Tel-Aviv, 61534 Israel‬‬
‫כל הזכויות בעברית שמורות © ‪ 2012‬למשכל ‪ -‬הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד‬
‫ת"ד ‪ ,53494‬תל‪-‬אביב ‪ E-mail: info@ybook.co.il | 61534‬זכויות התרגום שמורות למתרגם‬

‫דאנאקוד ‪362-4441‬‬

‫‪4‬‬

‫„‬

‫|‬

‫מסת"ב ‪978-965-545-378-2‬‬

‫בלב הגיהינום‬

‫‪ISBN‬‬

‫|‬

‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2012‬‬

‫"מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי"‬
‫קריאה ביומנו של זלמן גרדובסקי‬
‫אביחי צור‬
‫יומנו הייחודי של זלמן גרדובסקי‪ ,‬שנכתב ממש "בלב הגיהינום"‪ ,‬מזמין את‬
‫הקורא בו לעיון מכמה נקודות מבט‪ 1.‬מעבר לנתונים ההיסטוריים ומתוכם‪,‬‬
‫ברצוני לדון בכמה שאלות העולות מן היומן‪ ,‬שאותן נעלה כקריאת כיוון‬
‫לקראת אפשרויות‪-‬הגות ומחקר עתידיים‪.‬‬
‫דיוננו יתמקד בשתי שאלות עיקריות‪ :‬האחת עוסקת באופי הכתיבה של‬
‫גרדובסקי‪ ,‬והאחרת בניסיון להבין את חברי הזונדרקומנדו ומצבם‪" ,‬מדוע היו‬
‫כך ולא אחרת לגמרי"‪ ,‬מתוך הדברים העולים מן היומן‪ .‬במהלך הדיון‬
‫בשאלות אלו נעסוק במושגים תיאורטיים שונים ‪ -‬כגון הבושה‪ ,‬הטלטלה‬
‫האמפתית והאוריינטציה של סדר המוות ‪ -‬היכולים להבהיר את מצבו‬
‫הייחודי של גרדובסקי ואת בחירותיו הספרותיות בכתיבת יומנו‪.‬‬

‫‪ .1‬אופי כתיבתו של גרדובסקי‬
‫כתיבה לירית ומלאת פתוס ‪ -‬מדוע?‬
‫החלק ליל אור‪-‬הלבנה מעלה שאלה יסודית‪ :‬הנה יושב אדם "בלב הגיהינום"‪,‬‬
‫כתיבתו מסכנת אותו ביותר ‪ -‬אילו ימצאו אותו הנאצים סופו ברור ‪ -‬ונראה‬
‫שעצם האפשרות לכתוב ‪ -‬הן מבחינת זמן ומקום והן מבחינת האמצעים )נייר‬
‫וכלי כתיבה( ‪ -‬הִנה כמעט בלתי‪-‬אפשרית; ובכל זאת הוא ממלא את שורותיו‪,‬‬
‫במקום בכתיבה עובדתית‪ ,‬בכתיבה לירית‪ ,‬הפונה אל הלבנה בהתרסות מלאות‬
‫______‬
‫‪ .1‬סקירה של היומן‪ ,‬עם יומנים אחרים של חברי הזונדרקומנדו‪ ,‬אפשר למצוא במאמרו של נתן‬
‫כהן‪" ,‬יומניהם של אנשי זונדרקומנדו ‪ -‬התמודדות עם הגורל והמציאות"‪ ,‬יד ושם ‪ -‬קובץ‬
‫מחקרים‪ ,‬תש"ן )כ'(‪ ,‬עמ' ‪.218-189‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪295‬‬

‫פתוס ‪ -‬מדוע?‪ 2‬האין זה עדיף להשקיע את הזמן והמקום‪ ,‬את האמצעים‬
‫המוגבלים ואת הסיכון בתיעוד העבודות הנוראות‪ ,‬בניסיון לברר בדעה צלולה‬
‫עד כמה שאפשר מה מתרחש ולמה‪ ,‬וכן מדוע הוא וחבריו לזונדרקומנדו‬
‫פועלים כפי שהם פועלים?‬
‫והנה‪ ,‬כתיבתו של גרדובסקי מתמיהה לא רק בשל הפער בינה ובין‬
‫המציאות הדורשת לכאורה כתיבה אחרת‪ ,‬אלא שמתגלעים פערים יסודיים‪,‬‬
‫שקשה לגשר עליהם‪ ,‬בתוך הטקסט עצמו‪ :‬כפי שנראה להלן‪ ,‬גדרובסקי מעיד‬
‫על חושיו שקהו‪ ,‬על עיניו שיבשו ואינן יכולות להזיל דמעה על קרוביו‪ ,‬על‬
‫שהפך לאוטומט חסר רגש שמוחו קהה; כיצד יהלמו אפוא עדויות עצמיות‬
‫אלו את כתיבתו‪ ,‬שבה עולה הרגש על גדותיו בליריות ובפתוס?‬
‫ברצוני לנסות ולגשר על הפערים בעזרת דיון בכמה נושאים הנושקים לסוגיה זו‪,‬‬
‫שמתוכו גם יתברר כיצד אותה כתיבה מלאת פתוס משמשת דבר והיפוכו‪ :‬ניסיון‬
‫להשבת הרגש שנעלם‪ ,‬ניסיון המסגיר אף יותר את חסרונו וקהותו של הרגש‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬נעסוק בחשיפת‪-‬היתר למיניות ולמוות שבה היה מצוי גרדובסקי‪.‬‬
‫ניתן לשער שהכתיבה מלאת הפתוס באה למלא את החלל הריק שנותר לאחר‬
‫ההיחשפות המעקרת‪ .‬שנית‪ ,‬נדון בעצם עובדת הכתיבה‪ ,‬היכולה ללמד על‬
‫תרפיה עצמית ובד בבד לשמש דווקא עדות על הפירוק והקהות‪ .‬שלישית‪,‬‬
‫שאלת הפתוס תוכל ללמדנו דבר גם על עמדתו האמונית הפרדוקסלית של‬
‫גרדובסקי‪ ,‬ומניתוח סגנון התיאורים המיוחד שלו אברר‪ ,‬לבסוף‪ ,‬את עמדתו‬
‫האתית האפשרית בכתיבה מעין זו‪ .‬עמדה זו תחבר אותי גם לשאלת היסוד‬
‫של הפרק הבא‪ ,‬הבנת מצבם הייחודי של חברי הזונדרקומנדו‪.‬‬

‫א‪ .‬פורנוגרפיה מינית ובושה‬
‫מוקד ראשון שבו אפשר לזהות את הפתוס העולה על גדותיו הוא‬
‫היחשפות‪-‬היתר‪ .‬ככל שחשיפה פורנוגרפית או סדיסטית גוברת‪ ,‬כן נעלמים‬
‫הרגש וההבנה‪ ,‬וניתן לשער שכתיבה עמוסה כל כך בפתוס לירי מבקשת‬
‫להשיב את החושים והרגשות לחיים‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .2‬כתיבתו של גרדובסקי נבדלת בסגנונה מלא הפתוס מיומנים אחרים‪ ,‬ובכלל זה מרשימותיהם‬
‫של חברים אחרים בזונדרקומנדו‪ ,‬כמו לייב לאנגפוס וזלמן לוונטל‪ ,‬המספרים את קורותיהם‬
‫ועדותם בלשון עובדתית‪ ,‬שגם אם נלווים לה תיאורים ‪ -‬אין הם חורגים לפתוס ולליריות‪ .‬ראו‬
‫בער מארק‪ ,‬מגילת אושוויץ‪ ,‬תרגם מיידיש מרדכי חלמיש‪ ,‬הוצאת ספרית פועלים‪ ,‬תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫תשל"ח‪ ,‬עמ' ‪.258-220‬‬

‫‪296‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫אכן‪ ,‬עיניו של גרדובסקי "הוכו בסנוורים"‪ - 3‬לא בסנוורי הקדושה של‬
‫ההתגלות האלוקית‪ ,‬אלא בסנוורי הזוועה של הגוף העירום בכלל‪ ,‬והמוּמת‬
‫בגז ונשרף באש בפרט‪ .‬הפורנוגרפיה שאליה אולץ גרדובסקי להיחשף הִנה‬
‫כפולה‪ :‬פורנוגרפיה של חיוניות רותחת מחד גיסא‪ ,‬ושל מוות וחומריות‬
‫עירומה וגרוטסקית מאידך גיסא‪ .‬בשתי החשיפות הללו ישנו ממד מהמם‬
‫ומוחץ‪ ,‬עודפות בלתי‪-‬נתפסת‪ ,‬המביאה לעיוורון מיידי וחד ומעקרת את‬
‫יכולת ההתבוננות הרגשית במצב‪.‬‬
‫החשיפה הראשונה הִנה הגוף העירום בהיותו החיים‪ .‬גרדובסקי מבטא את‬
‫מיניותן של הקורבנות‪ ,‬העומדות עירומות מול חיילי האס‪-‬אס ומתביישות‪:‬‬
‫האוויר נקרע‪-‬ונשבר מצעקות השודדים השיכורים‪ ,‬שרוצים כבר‬
‫מה שיותר מהר להשביע את עינם החייתית הצמאה‪ ,‬בעירום‬
‫שלהן‪ ,‬אחיותי האהובות‪ ,‬היפות ]‪ [...‬בגדים נופלים מהר מהרבה‬
‫גופים ישר למטה‪ .‬חלק מתביישות‪ ,‬רוצות להיעלם לאיפה‪-‬שהוא‪,‬‬
‫לא להראות את עירומן‪ .‬אלא שאין כאן אף פינה‪ ,‬כאן לא קיימת‬
‫עוד חרפה‪ .‬המוסר עם האתיקה ‪ -‬הולכים לקבר בשווה עם‬
‫‪4‬‬
‫החיים‪.‬‬
‫בבושה קיימים כמה ממדים‪ ,‬הבאים לידי ביטוי בו‪-‬בזמן‪ .‬בממד אחד‬
‫מבטאת הבושה חוסר אונים של ילד‪ ,‬שאיננו מסוגל לעמוד על שלו וכובש‬
‫את פניו בשמלת אמו‪ 5.‬הילד כובש פניו כשהוא חש במבטי המבוגרים‪,‬‬

‫______‬
‫‪ .3‬כשם שעיוורון עלול להופיע בשל חיסרון באור ‪ -‬כך הוא יכול להופיע בשל עודף אור‪ ,‬מחמת‬
‫סִנוור‪ .‬ראו בראשית‪ ,‬יט יא‪" :‬וְאֶת ָה ֲאנָשִׁים ֲאשֶׁר פֶּתַח ַהבַּי ִת הִכּוּ בַּ ַסּנְוִֵרים ִמ ָקּטֹן וְעַד גּ ָדוֹל‪ ,‬וַיִּלְאוּ‬
‫לִ ְמצֹא ַהפָּתַח"‪.‬‬
‫‪ .4‬ראו לעיל בפרק "במרחב ההפשטה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.153‬‬
‫‪ .5‬הרב שג"ר מזהה את הבושה כחיסרון אינפנטילי בהתפתחות ובהתבגרות‪ ,‬עם חטא אדם‬
‫הראשון ועם הבגידה הקיומית והכוונות הרעות לשליטה ולניכוס הנגזרים מחטא זה‪ .‬לאחר‬
‫החטא והבגידה מתבייש האדם להביט במי שבו חטא ואף להביט בפניו‪-‬שלו במראה‪ .‬ראו הרב‬
‫שג"ר‪" ,‬צניעות ובושה"‪ ,‬בתוך‪ :‬זוהר מאור )עורך(‪ ,‬נהלך ברג"ש‪ ,‬הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר‪,‬‬
‫אפרת‪ ,‬תשס"ח‪ ,‬עמ' ‪) 270-261‬להלן‪" :‬צניעות ובושה"(‪ .‬בעניין הנ"ל ראו עמ' ‪.263-261‬‬
‫יש לשים לב לעובדה שבושת הילד האינפנטילית אינה בהכרח בשל עירום‪ ,‬שכן ילדים נהנים‬
‫לחשוף את מערומיהם באופן אקסהיביציוניסטי כחלק מתחושת הביטחון של היותם מרכז‬
‫העולם )ראו זיגמונד פרויד‪ ,‬פירוש החלום‪ ,‬הוצאת עם‪-‬עובד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2007 ,‬עמ' ‪;(259‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬רגע הבושה הוא זה המתואר בגוף הטקסט‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪297‬‬

‫המופנים אליו והופכים אותו לחפץ סתמי בתוך עולם גדול ממנו‪ .‬ואולם‬
‫בדיוק בשל כך מבטאת הבושה גם ממד נוסף של התבגרות נפשית מסוימת‪,‬‬
‫היודעת להבדיל בינו ובין העולם שחוּצה לו; נפשו של הסובייקט‪ ,‬שמהותה‬
‫אינה ניתנת להגדרה מסוימת‪ ,‬מסרבת למבט המחפצֵן‪ ,‬מבקשת להסתתר‬
‫ממנו‪ .‬באותו אופן‪ ,‬גם השפלתן של הקורבנות ‪ -‬אשר מביאה אותן לחוסר‬
‫אונים עמוק‪ ,‬לבושה‪ ,‬לכיבוש הפנים או להסמקה ‪ -‬מהווה גם את ההפך‬
‫ומשקפת את המצב הדואלי שמתגלם ברגש הבושה‪ :‬בד בבד עם תחושת‬
‫החִפצון נוצר גם מעין מסך המבקש להגן על צלמו הפנימי והשברירי של‬
‫האינדיווידואל‪ .‬הבושה‪ ,‬הניכרת בהסמקה‪ ,‬מסמנת נקודת מפגש פרדוקסלית‬
‫בין איבוד הצלם והפסיביות לבין שמירה על הצלם ופעולה אקטיבית להגנה‬
‫עצמית‪:‬‬
‫דומה שסומק זה שעל לחייו מסגיר את העובדה שגבול מסוים‪,‬‬
‫ולו לרגע‪ ,‬כמעט ונפרץ‪ ,‬שנגענו בדבר מה מעין חומר אתי חדש‪,‬‬
‫בקרבו של החי‪ .‬לא מדובר כמובן‪ ,‬בעובדה שעליה ניתן להעיד‬
‫‪6‬‬
‫בדרך אחרת‪ ,‬שאפשר לנסות ולבטא במילים‪.‬‬
‫]‪ [...‬הבושה היא לא פחות מאשר הרגש היסודי של להיות‬
‫סובייקט‪ ,‬על שני מובניו המנוגדים‪ ,‬לכאורה‪ ,‬של מושג זה‪ :‬להיות‬
‫נתין ולהיות ריבון‪ .‬הבושה היא מה שמיוצר בהתלכדות‬
‫המוחלטת בין סובייקטיביזציה ודסובייקטיביזציה‪ ,‬בין אובדן‬
‫‪7‬‬
‫העצמי לניכוסו‪ ,‬בין עבדות לריבונות‪.‬‬
‫לפי נקודת מבט זו נוכל לומר שבושת הנשים משמשת כלי אחרון להגן על‬
‫עצמן ועל כבודן האנושי בתוך האלימות הפיזית והמינית המופנית כלפיהן‪,‬‬
‫לאחר שאפילו הבגדים כבר אינם יכולים לשמש להן מגן‪:‬‬

‫______‬
‫‪ .6‬ג'ורג'יו אגמבן )‪ ,(Agamben‬מה שנותר מאושוויץ ‪ -‬הומו סאקר ‪ ,III‬תרגמה מאיטלקית מאיה‬
‫קציר‪ ,‬הוצאת רסלינג‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2007 ,‬עמ' ‪ .122‬כוונתו לסומק שפשט בלחייו של צעיר‬
‫איטלקי‪ ,‬שבימי צעדת המוות נבחר על ידי חייל אס‪-‬אס להיירות למוות‪ .‬אם קודם לכן עלתה‬
‫בדברי אגמבן האפשרות שהבושה מקורה בכך שאדם ניצל על חשבון חברו ‪ -‬הרי שכאן האיש‬
‫עומד להיירות ולא להינצל על חשבונו של אף אחד‪ ,‬ובכל זאת הוא מתבייש ברגע היבחרותו‪.‬‬
‫‪ .7‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .125‬דיון מפורט על הבושה והמבנה המושגי ההפכפך שלה‪ ,‬ראו בכל הפרק "הבושה‪,‬‬
‫או על הסובייקט"‪ ,‬עמ' ‪.154-105‬‬

‫‪298‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫לא היה בנו האומץ‪ ,‬לא היתה ברשותנו הנועזות‪ ,‬לומר להן‬
‫לאחיות ]‪ [...‬שעליהן להתפשט עירומות‪ .‬כיוון שהבגדים שהן‬
‫לובשות הם עוד כעת מעיל‪-‬המגן שבו חייהן נחים‪ .‬וברגע שהן‬
‫פושטות את הבגדים ונשארות לעמוד עירומות כביום‪-‬היוולדן‪,‬‬
‫הן מאבדות את נקודת‪-‬התמיכה האחרונה ]‪ [...‬שאליה חייהן‬
‫צמודים עוד כעת‪.‬‬

‫‪8‬‬

‫בנקודה שבה הן נמצאות אין להן במה למרוד‪ ,‬כל הכוחות מופנים נגדן ואין‬
‫בידן אלא לסגת ולאבד את חירותן המעשית לחלוטין‪ .‬אולם‪ ,‬דווקא מצב זה‬
‫של חוסר אונים תהומי הנחשף כאן‪ ,‬מבטא באותו זמן גם את האפשרות‬
‫האחרונה לשמור פסיבית אך באופן ממשי על הצלם ‪ -‬להתלבש בכסות‬
‫הבושה על אף העירום הפיזי והנפשי הקיצוני‪.‬‬
‫הבושה אמנם נכפתה על הנשים‪ ,‬אך אחת הבחורות מטיחה את הבושה‬
‫באנשי האס‪-‬אס עצמם ומוכיחה בפניהם את "תרבותיותם" השקרית‪ ,‬שכן‬
‫לאמיתו של דבר מי שאמורים היו לחוש בה היו דווקא הם‪ ,‬שבצביעותם‬
‫וברשעותם באו לרוות את צימאונם בגופי הנשים היהודיות‪:‬‬
‫אתם‪ ,‬פושעים אפלים! אתם מסתכלים עלי עם עיני‪-‬החיה‬
‫הצמאות שלכם‪ .‬אתם שובעים עם העירום של גופי המגרה‪ .‬כן‪,‬‬
‫כעת כאן הנהו זמנכם‪ .‬לא יכולתם לחלום בחיים‪ ,‬באזרחות‪ ,‬על‬
‫אודות זה‪ .‬אתם‪ ,‬אנשי‪-‬עולם‪-‬תחתון ופושעים‪ ,‬כאן מצאתם את‬
‫הפינה המתאימה להשביע את עינכם הסדיסטית‪ .‬אולם לא‬
‫ארוכות יהיה לכם גם התענוג הזה‪ .‬משחקכם מסתיים‪ ,‬לא תוכלו‬
‫‪9‬‬
‫להשמיד את כל היהודים‪ .‬אתם תשלמו טוב בעבור הכול‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .8‬ראו לעיל בפרק "במרחב ההפשטה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.153-152‬‬
‫‪ .9‬ראו לעיל בפרק "הצעדה אל המוות" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪ .161‬יש לשים לב לפער‬
‫שבין חוק הגזע הנאצי ‪ -‬האוסר קרבת בשר בין הארים לשֵמים‪ ,‬ובין התיאור של גרדובסקי את‬
‫תאוותם המינית של חיילי האס‪-‬אס כלפי הנשים היהודיות‪ ,‬שבכך מתגלות שוב כאנושיות‬
‫למרות חוקי הגזע‪ .‬בחורה זו מטיחה בנאצים לא רק את הבושה אלא גם את הצביעות‪ ,‬שהלוא‬
‫"לא יכולתם לחלום בחיים‪ ,‬באזרחות‪ ,‬על אודות זה"‪ .‬הבושה והצביעות הפתטית הן המועקות‬
‫שבחורה זו ככל הנראה חשה בתוך עצמה‪ ,‬והיא מבקשת להוציאן מחוצה לה אל מי שבאמת‬
‫ראוי להן‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪299‬‬

‫בושת הקורבנות העירומים מגלה פרדוקסלית את שארית צלמם ואנושיותם‪,‬‬
‫ובזה מנסה לבייש את אלו שביקשו להביש את הנשים עד מוות‪ :‬הבושה‬
‫המוטחת בפני הנאצים חושפת את איבוד האנושיות והצלם שלהם‪-‬עצמם‪ ,‬ואף‬
‫קוראת להם להתבייש ובזה לאמץ מחדש את צלם האנוש‪ .‬בעוד בושת הנשים‬
‫מגלה את הניסיון הפסיבי לשמור על הצלם‪ ,‬הרי שהיעדר הבושה הנאצי‬
‫כמוהו כוויתור מודע על נקודת ההגנה האחרונה על הצלם‪.‬‬
‫חוסר האונים של הנשים‪ ,‬בדומה לממד האינפנטילי של הילד הכובש פניו‬
‫בבושתו‪ ,‬חושף בו‪-‬בזמן את שארית הצלם שבהן‪ .‬התנהגותם הגסה של אנשי‬
‫האס‪-‬אס המבקשת סיפוק מיידי של יצרים‪ ,‬גם היא אינפנטילית וילדותית‬
‫ביסודה‪ .‬והנה גרדובסקי מציג את אותן הנשים כמי שבאות ומציעות לאנשי‬
‫האס‪-‬אס לשוב אף הם לאנושיותם‪ ,‬דרך התביישותם במעשיהם‪.‬‬

‫המיניות אל מול חברי הזונדרקמנדו‬
‫היבט אחר לקוטביות שבין אובדן הצלם ובין שימורו בפן המיני‪ ,‬בא לידי‬
‫ביטוי באופן שבו מתאר גרדובסקי את מיניותן של הנשים אל מול חברי‬
‫הזונדרקומנדו‪ ,‬שמהן הן מבקשות עוד רגע אחד של חום ואהבה‪ ,‬ואף התנסות‬
‫מינית שאותה טרם חוו‪:‬‬
‫חלק מתמוטטות אלינו כמו שיכורות‪ ,‬מאוהבות‪ ,‬משליכות עצמן‬
‫בזרועותינו ומבקשות במבטים מבוישים‪ ,‬שאנו נפשיט אותן‬
‫עירומות‪ .‬הן רוצות כעת לשכוח מהכול ]‪ [...‬עם העולם של‬
‫אתמול‪ ,‬עם המוסר והעקרונות שלו‪ ,‬והמושגים האתיים‪ ,‬הן עשו‬
‫את החשבון האחרון‪ ,‬בצעד הראשון על מדרגונת הקבר‪ .‬כעת‪ ,‬על‬
‫סף המפלה‪ ,‬כל זמן שהן מחזיקות עצמן עוד בפני‪-‬השטח של‬
‫החיים‪ ,‬והגוף ‪ [...] -‬הוא מרגיש עוד‪ ,‬יש לו שאיפה ליהנות עוד‬
‫ממשהו ‪ -‬הן רוצות ]‪ [...‬את הכול לתת לו‪ ,‬את התענוג האחרון‬
‫]‪ [...‬מכל מה שאפשרי לקחת מהחיים ‪ -‬הן רוצות כעת להרוות‪,‬‬
‫להשביע אותו לפני מותו‪ .‬ולכן הן רוצות ]‪ [...‬שהיד של גבר זר‪,‬‬
‫שכעת הוא האהוב מכול הקרוב ביותר כאן‪ ,‬תיגע‪ ,‬תפנק את גופן‬
‫כעת‪ .‬ובכך הן תחושנה כאילו יד אהובהּ או בעלה היתה מלטפת‬
‫ומפנקת את גופה הנשרף מתשוקה‪ .‬מתחשק להן להשתכר כעת‬
‫]‪ [...‬ושפתותיהן החמות כשלהבת נמתחות אלינו באהבה‬
‫‪300‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫וחושקות לנשק כעת בתשוקה‪ ,‬כל זמן שהשפתיים‪ ,‬הן עוד חיות‬
‫]‪ [...‬כולן מתפשטות עירומות ]‪ [...‬אחת קורעת לעצמה את‬
‫השיער מהראש ומדברת בפראות אליה‪-‬עצמה ]‪" :[...‬היכן אתה‬
‫אהובי‪ ,‬מדוע אינך בא אלי‪ ,‬אני הרי צעירה ויפה מספיק" ]‪[...‬‬
‫אחרות מדברות אלינו בשקט ובנחת‪" :‬אוי! אנו הרי כל‪-‬כך‬
‫צעירות‪ .‬מתחשק לחיות‪ ,‬הרי מעט מאוד לקחנו מהם‪ ".‬הן לא‬
‫מנסות כלל לבקש ממנוּ משהו‪ ,‬כיוון שהן יודעות ומבינות‪ ,‬שאנו‬
‫קורבנות כמותן בשווה‪ .‬רק מדברות ]‪ [...‬סתם כך‪ ,‬כיוון שהלב‬
‫מלא‪-‬על‪-‬גדותיו‪ ,‬הן רוצות לפני המוות‪ ,‬לפני אדם שעדיין חי‪,‬‬
‫‪10‬‬
‫לספר לו את הכאב‪.‬‬
‫לפי דימוייו של גרדובסקי‪ ,‬הייאוש מביא נערות אלו לתשוקת חיים עצומה‪,‬‬
‫המסירה כל מנגנון הגנה של בושה או נימוס וכל עכבה אתית‪ ,‬והן תובעות את‬
‫מיניותן‪-‬חיותן בפה מלא‪ .‬לכאורה נראה כי מיניות זו היא אובדן הבושה‬
‫הנימוסית‪ ,‬שהיתה לעיל המגן האחרון של הצלם‪ :‬מגן הבושה היה הגבול‬
‫האחרון השומר על הזהות והאוטונומיה של הסובייקט‪ ,‬המפריד בין פנים וחוץ‬
‫ והנה הוא מוסר בתביעה חדה‪.‬‬‫ואולם ניתן לקרוא את הדברים באופן אחר‪ ,‬שבו המיניות והבושה‬
‫מתקיימות יחד באורח פרדוקסלי‪ .‬ניתן לומר שבמצב הרדיקלי שבו נתונות‬
‫הנשים‪ ,‬גם בשיא הייאוש ועל סף ההשמדה‪ ,‬קולו של הצלם המסרב‬
‫להיעלם עולה לא בדרישה להגנה מסוככת מפני חִפצון‪ ,‬אלא דווקא‬
‫בתביעה למצותו עד תום‪ ,‬בהגעה לתחושת הקיום העצמי המלא שבמימוש‬
‫המיני‪ .‬התשוקה לאינטימיות עם חברי הזונדרקומנדו אמנם מפנה ממקומה‬
‫את הבושה הנימוסית‪ ,‬אך אין כאן בהכרח אובדן בושה המעיד על אובדן‬
‫הסובייקט‪ .‬גרדובסקי מתאר את נקודת הייאוש שבה מצויות הנשים לפני‬
‫מותן‪ ,‬המביאה אותן באחת אל רצון נואש‪ ,‬אחוז טירוף ואימה וחסר מימוש‪,‬‬
‫לאותה אינטימיות עם חברי הזונדרקומנדו‪ ,‬המדלגת מעל הבושה הנימוסית‬
‫אל ממד שבו פורץ עצם הקיום של הסובייקט ומבקש להתבטא ולהתממש‬
‫עד תום‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬כאן אולי אף חוזרת הבושה בממד אחר שלה‪ .‬בנקודת המפגש‬

‫______‬
‫‪ .10‬ראו לעיל בפרק "במרחב ההפשטה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.154-153‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪301‬‬

‫האינטימית שבין בני אדם‪ ,‬נופלות המחיצות ונופלים הלבושים המגנים על‬
‫הנפש מפני חִפצונה‪:‬‬
‫אחת מחוויות השיא של האהבה‪ ,‬אולי הגבוהה שבהן‪ ,‬כרוכה‬
‫בבושה ובצניעות‪ ,‬באותו מבט שבו נחשפות תחושותיה של‬
‫הנפש כשהיא לעצמה‪ .‬בבושה עצמה כרוכה אינטימיות גדולה‬
‫יותר מאשר באיחוד עצמו ובהתגלות ההדדית‪ .‬הבושה היא‬
‫‪11‬‬
‫הגילוי הגבוה של התום שבגן‪-‬עדן לפני החטא‪.‬‬
‫בממד הקודם‪ ,‬הבושה הנימוסית הגנה על הסובייקט וכיסתה טפחיים; כעת‬
‫מבטאת הבושה ממד נוסף המגלה טפח ומבטא את עצם הקיום האנושי‬
‫הפורץ; אך דווקא ברגעי הסרת הלבושים והמחיצות מתגלה מבע עמוק יותר‬
‫של בושה‪ ,‬שנותר בין הנפגשים‪ .‬ניתן לומר שגם תביעתן הפורצת של הנשים‬
‫מגלמת באורח פרדוקסלי דווקא מבע עמוק יותר של בושה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬יש לזכור שבניגוד למפגש אינטימי חיובי ‪ -‬שאותו מתאר הרב‬
‫שג"ר‪ ,‬ושבו שני בני הזוג מצויים ברמת חשיפה שווה ‪ -‬הרי שכאן מצויות רק‬
‫הנשים בעמדה האינטימית‪ ,‬ואילו אנשי הזונדרקומנדו נותרים קפואים אל מול‬
‫דרישתן האולטימטיבית שאין ביכולתם להכיל‪ .‬הפער מול מלוויהן חושף את‬
‫הטרגיות שבאינטימיות חסרת הבושה של הנשים‪ ,‬אך הוא עצמו יכול ללמד‬
‫על התום שלהן‪ .‬תביעה ישירה כזו‪ ,‬המלמדת גם היא על תום‪ ,‬מובעת במדרש‬
‫על דברי יעקב‪:‬‬
‫אפילו אדם פרוץ אין אומר כלשון הזה‪ ,‬כך היה יעקב אומר‪" :‬הבה‬
‫את אשתי ]‪ [...‬ואבואה אליה"?!‪ 12‬אלא‪ ,‬כך אמר לו‪" :‬אמר לי הקב"ה‬
‫שאני מעמיד י"ב שבטים‪ ,‬עכשיו הרי אני כבן שמונים וארבע שנים‪,‬‬
‫ואם אין אני מעמידן עכשיו‪ ,‬אימתי אני מעמידן?" לפיכך הוצרך‬
‫‪13‬‬
‫הכתוב לומר‪" :‬ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי‪".‬‬
‫______‬
‫‪ .11‬הרב שג"ר‪" ,‬צניעות ובושה"‪ ,‬עמ' ‪.266‬‬
‫‪ .12‬בראשית‪ ,‬כט כא‪.‬‬
‫‪ .13‬בראשית רבה‪ ,‬פרשה ע‪ ,‬אות יח‪ .‬דברי מבוססים על דברי ר' צדוק הכהן מלובלין בכתביו‬
‫השונים‪ .‬ראו למשל תקנת השבין‪ ,‬הוצאת מכון הר ברכה‪ ,‬בית אל‪ ,‬תשמ"ח‪ ,‬אות ו‪ ,‬סעיף ב‪:‬‬
‫"ועל כן אמרו )בבלי שבת‪ ,‬נה ע"ב( על ישי שמת בעטיו של נחש‪ ,‬היינו שורש הסתת הנחש‬
‫בחטא אדם הראשון ]‪ [...‬דהיה בו שורש של כוונה להנאת עצמו‪ .‬ומזה נמשך הבושה לאדם‬

‫‪302‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫הדרשן אינו טוען שיעקב אבינו חסר תאווה לאשתו‪ ,‬אלא שתאוותו הגופנית‬
‫והממשית לאשתו היתה בו‪-‬בזמן נטולת יצריות מנכסת ושתלטנית; זו היתה‬
‫תאווה לשם החיים המבקשים לפרוץ ‪ -‬להמשך החיים והתולדה בכלל‪ ,‬ולשם‬
‫חיים של תוכן רוחני בפרט‪ :‬הקמת עם‪-‬ישראל‪ .‬כך אפשר לשער שאותן נשים‬
‫אומללות‪ ,‬ובהן נערות בתולות שטרם טעמו את טעמם של החיים‪ ,‬הוטלו‬
‫באכזריות לייאוש המוות שהוליד אצלן תאוות חיים מינית וגופנית‪ ,‬אך בד‬
‫בבד נטולת יצריות מחפצֶנת‪ ,‬שכן היא מבטאת את רצון הקיום כפי שהוא‪.‬‬
‫ניתן לזהות בתאוותן המינית תאווה למימוש החיים המבקשים לפרוץ‪ :‬בהמשך‬
‫קיום המין בכלל‪ ,‬ובתאווה לאינטימיות )"היכן אתה אהובי‪ ("...‬שמעבר‬
‫לבושה הנימוסית‪ ,‬הדורשת בפה מלא את שלה גם ממי שאינו שותף לה ואינו‬
‫יכול להכילה בפרט‪ .‬דווקא רגע ההיחשפות המלאה יכול לבטא את‬
‫האינטימיות והבושה העמוקים ביותר‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬המיניות הפורצת מול חברי הזונדרקומנדו‪ ,‬בדומה לבושה מול‬
‫אנשי האס‪-‬אס‪ ,‬מבטאת גם היא את המתח הקוטבי שבין אובדן הצלם‬
‫ושימורו‪ ,‬ואולי גם את הבושה במובנה העמוק והפרדוקסלי‪ ,‬הנושאת את שני‬
‫ההפכים הללו יחדיו‪.‬‬

‫העירום מנקודת המבט של חברי הזונדרקומנדו‬
‫אם מצדן של הנשים עוד ניתן לדבר על גילוי אינטימי‪ ,‬הרי שמצד חברי‬
‫הזונדרקומנדו אלו חוויות המלמדות על חשיפה יתרה לגוף האדם העירום‪,‬‬
‫שעלולה לעקר את המבט והרגשות‪ .‬מובן שהפן הבלתי‪-‬אמצעי והגס של הגוף‬
‫______‬
‫ואשתו אחר החטא כשהכירו שהם ערומים על ידי שהרגישו בהנאה גופנית‪ ,‬מה שאין כן מקודם‬
‫נאמר )בראשית ב'‪ ,‬כ"ה(‪' :‬ולא יתבוששו'‪ .‬וכן יעקב אבינו ע"ה אמר‪' :‬הבה את' וגו'‪ ,‬מה דְ קַל‬
‫שבקלים אינו אומר כן מפני הבושה שבא אחר חטא אדם הראשון‪ ,‬רק הוא דלא הרגיש בשום‬
‫הנאה גופנית‪ ,‬רק להעמיד תולדות לבד נתכוון‪ .‬וכמו לעתיד לבוא דאמרו ז"ל )זוהר חלק ב‪ ,‬קלז‬
‫ע"ב( על פסוק )יחזקאל יא‪ ,‬יט(‪' :‬לב בשר' ‪ -‬לב להוציא בשר‪ ,‬הרי זה אצלו כהנחת תפילין וכל‬
‫מצוות התורה ולא שייך בושה‪ ".‬כל זאת בניגוד לעין הרעה ולטומאה של בלעם‪" :‬ועל ידי זה‬
‫נסמית עינו של אותו רשע ]=בלעם[ שאמר‪' :‬מי שהוא קדוש ]‪ [...‬יסתכל בדבר זה ]בביאותיהם‬
‫של עם‪-‬ישראל[?!' )בבלי נדה‪ ,‬לא ע"א(‪ ,‬שהגוים שאין להם שייכות לדברי תורה אצלם חוש‬
‫המישוש חרפה גמורה כאשר אמר הפילוסוף היווני ]=אריסטו[‪ ,‬והקדושה אינו אלא בפרישות‬
‫הגמורה‪ ,‬כי לא יכולים להשיג קדושה בענינים הגופנים המלאים אצלם זוהמא וזימה מפני‬
‫שקיעתם בשורשם בזה‪ .‬מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה אמר‪' :‬הבה אשתי' מה שקל שבקלים אינו‬
‫אומר‪ ,‬ולא הרגיש גנות וחרפה בזה‪ ,‬כי לא נתכוין אלא להעמיד תולדות‪ ,‬ולא היה לו שום‬
‫כוונה אחרת ושום הרהור של תאוה גופנית כלל‪ ,‬אם כן הכל בקדושה‪) ".‬ישראל קדושים‪,‬‬
‫ההוצאה הנ"ל‪ ,‬הר ברכה‪ ,‬תש"ס‪ ,‬אות ו‪ ,‬סעיף נו(‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪303‬‬

‫יש בו כדי להמם את הצופה בו‪ .‬אולם בקריאה החסידית‪-‬קבלית‪ ,‬מקור הגוף‬
‫לכשעצמו הנו בשורש רוחני גבוה יותר מאשר נפש האדם הרוחנית‪ 14.‬משום‬
‫כך‪ ,‬הלימוד הקבלי על מבנה מערכת האלוקות נעשה דווקא על‪-‬ידי מבנה‬
‫הגוף האנושי‪" 15:‬מבשרי אחזה אלוק"‪ 16.‬הגוף שנברא בצלם אלוקים מבטא‬
‫את הנוכחות האלוקית שבאדם באופן בלתי‪-‬אמצעי‪ ,‬ללא רפלקסיה ומסננים‬
‫של אגו ותאוות‪ 17.‬דווקא משום כך נדרשת הסתרת הגוף‪ ,‬שכן חשיפתו הופכת‬
‫אותו לחפץ‪ ,‬לאובייקט בנאלי‪:‬‬
‫מכאן היחס העמוק שהצניעות יוצרת בין העולם הגבוה ]‪[...‬‬
‫ובין הגוף בבחינת נעוץ סופם בתחילתם‪ .‬הגוף‪ ,‬המציין את היש‪,‬‬
‫נוצר כגוף רק בכך שהוא מכוסה‪ .‬גוף הפרא איננו גוף‪.‬‬
‫האנושיות מכוננת את הגוף‪ ,‬וזו מושגת באמצעות העידון‪,‬‬
‫ההצנעה והבושה‪ .‬מבט הרשע הלטוש הופך את ה"אתה" ל"לז"‪,‬‬
‫לחפץ לאובייקט ]‪ [...‬הקישוט ]‪ [...‬בקבלה קישוטי המטרוניא‬
‫באים מהמקום הגבוה ביותר‪ ,‬הכתר ‪ -‬הוא המכונן את הגוף‬
‫לגוף אנושי‪ .‬גוף רומז צלם אלוקים‪ ,‬בבחינת‪" :‬מבשרי אחזה‬
‫‪18‬‬
‫אלוק‪".‬‬

‫______‬
‫‪.14‬‬

‫‪.15‬‬

‫‪.16‬‬
‫‪.17‬‬

‫‪.18‬‬

‫‪304‬‬

‫ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬ר' שניאור זלמן מלאדי‪ ,‬מאמרי אדמו"ר הזקן‪ ,‬הוצאת קה"ת ‪ -‬אוצר חסידים‪,‬‬
‫ניו‪-‬יורק‪ ,‬תשס"ז‪ ,‬עמ' פג‪ ,‬מאמר "אורות וכלים"‪ ,‬שם מבאר האדמו"ר ששורש הכלים )=גוף(‬
‫גבוה משורש האורות‪.‬‬
‫ראו ספר הבהיר‪ ,‬מהדורת מרגליות‪ ,‬הוצאת מוסד הרב קוק‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ד‪ ,‬סימן קסח‪ ,‬עמ'‬
‫עג‪ .‬וראו גם‪ :‬גרשם שלום‪ ,‬פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה‪ ,‬הוצאת מוסד ביאליק‪ ,‬ירושלים‪,‬‬
‫תשמ"א‪ ,‬עמ' ‪ ;186-153‬וכן‪ :‬משה אידל‪ ,‬קבלה‪ :‬היבטים חדשים‪ ,‬הוצאת שוקן‪ ,‬תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫‪ ,1993‬עמ' ‪.138-128‬‬
‫איוב‪ ,‬יט כו‪.‬‬
‫כך אפשר לפרש את דברי חז"ל בבראשית רבה‪ ,‬מהדורת תיאודור‪-‬אלבק‪ ,‬כ‪ ,‬כא‪" :‬ויעש ה'‬
‫אלקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" )בראשית‪ ,‬ג כא(‪ .‬בתורתו של ר' מאיר מצאו‬
‫כתוב‪' :‬כותנות אור'‪ ".‬בהמשך מבואר שהכוונה לבגדי אדם הראשון‪ ,‬אולם מדברינו עולה שעור‬
‫הגוף עצמו מבטא את האור האלוקי באופן בלתי‪-‬אמצעי‪.‬‬
‫לעתים אנו למדים זאת מכך‪ ,‬שבעוד הנפש שרויה בספקות לגבי צרכיה וצורכי גופה‪ ,‬הרי‬
‫שהגוף יודע את צרכיו ומבטאם ללא ספק והתלבטות‪ .‬למשל‪ ,‬לפי רפואות הוליסטיות אפשר‬
‫"לשוחח" איתו מבעד למודעות המעוותת את צרכיו הראשוניים‪.‬‬
‫הרב שג"ר‪" ,‬צניעות ובושה"‪ ,‬עמ' ‪.268‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫הגוף הוא נקודת המפגש הראשונה שלנו עם העולם ועם עצמנו‪ .‬יש בו‬
‫מובנות‪-‬מאליה‪ ,‬שבחשיפה יתרה וגסה הופכת לחסרת מובן‪ :‬הגוף הופך מנוכר‬
‫לא רק למביט בו מן החוץ אלא גם לבעל הגוף עצמו‪ .‬הרב שג"ר מוסיף‬
‫שמקורו הרוחני הגבוה של הגוף גורם שחשיפתו תהפוך אותו עצמו לבנאלי‬
‫ותקהה את חושי המתבונן בו‪ :‬דווקא אורו הגבוה והמסנוור מעוור את עיני‬
‫הצופה מראות את הריגוש העמוק המצוי בו‪ ,‬והוא נתפס בטעות מרה‬
‫כאובייקט חסר מובן וחיות ממשית‪.‬‬
‫‬‫ניתן לשער שהגוף העירום ‪ -‬בשתי משמעויותיו )הגסה והבלתי אמצעית‬
‫ואף הרוחנית הגבוהה( ההופכות אותו לחסר מובן ‪ -‬זה שנכפה על עיניו של‬
‫גרדובסקי נוסף לסיטואציות המיניות הקשות שליוו עירום זה‪ ,‬הפך את עיניו‬
‫ורגשותיו לקהים כל כך‪ ,‬כפי שנצטט להלן‪ ,‬עד שאין הוא מסוגל להזיל מאותן‬
‫עיניים אפילו דמעה אחת של אבל על קרוביו‪.‬‬

‫ב‪ .‬פורנוגרפיה של מוות‬
‫ואולם‪ ,‬אין זו החשיפה היחידה‪ .‬גרדובסקי מוסיף לתאר לנו את הגוף העירום‬
‫בפורנוגרפיה נוספת‪ ,‬שאינה מינית דווקא‪ :‬זו של הגוף העירום המומת בגז‪.‬‬
‫מוות זה גורם לגוף להפריש הפרשות שונות שמטנפות את הגופה;‪ 19‬מוות זה‬
‫גורם להמון המומתים‪ ,‬שנלחמו זה בזה על מעט החמצן שנשאר‪ ,‬להפוך‬
‫לפקעת מפותלת של איברים הסבוכים זה בזה‪ 20.‬גרדובסקי מתאר לנו את‬
‫המראות הללו‪ ,‬שהופכים אותו לקהה חושים יותר ויותר‪ .‬אולם לא כאן מפסיקה‬
‫החשיפה‪ :‬לאחר שטיפת הגופות בא שלב עקירת שיני הזהב‪ ,‬ההופך את הגופה‬
‫לחפץ כלכלי ותו לא;‪ 21‬בשלב הבא מדמה גרדובסקי את שריפת הגופות‬

‫______‬
‫‪ .19‬ראו לעיל תיאורו של גרדובסקי בפרק "במרחב ההפשטה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ'‬
‫‪" :155‬הנה הגופים המגרים היפים‪ ,‬שנובטים כעת בְחיים‪ ,‬יתגלגלו שרועים על האדמה כמו‬
‫ברואים מגעילים‪ ,‬בטינופת וזוהמה‪ ,‬בצואת אדם יהיה מרוח גופן‪ ,‬הנקי כבהט‪ .‬מהפה הפניני ‪-‬‬
‫ייעקרו שיניים עם הבשר יחד‪ ,‬ואז יישפך הרבה דם‪".‬‬
‫‪ .20‬ראו לעיל תיאורו של גרדובסקי בפרק "בבונקר" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪" :179‬הן‬
‫שוכבות נפולות‪ ,‬קלועות‪ ,‬מפותלות אחת בַשנייה כמו פקעת קשורה‪ ,‬כאילו השטן‪ ,‬במיוחד‬
‫לפני המוות‪ ,‬עשה איתן משחק שטני כזה‪ ,‬ובכזה מצב פרשׂן‪ .‬כאן שוכב אחד סרוח לגמרי על‬
‫הגופות‪ .‬כאן מחזיק אחד את השני מחובק‪ ,‬ויושבים שניהם ליד הקיר‪ .‬כאן בולטת החוצה רק‬
‫חתיכת כתף‪ ,‬והראש עם הרגל מעוך בגופות אחרות‪ .‬כאן אתה רואה רק יד‪ ,‬רגל‪ ,‬בולטות‬
‫החוצה באוויר‪ ,‬והגופה כולה בים העירום העמוק היא שוכבת‪ .‬רואה אתה רק חתיכות מגופות‬
‫אנוש על‪-‬פני השטח של העולם העירום‪".‬‬
‫‪ .21‬ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.19‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪305‬‬

‫‪23‬‬

‫לכיליונו של עולם ‪ -‬שהרי האדם הוא "עולם קטן"‪ - 22‬בעשרים דקות בלבד‪,‬‬
‫כאשר הגופה אינה עוד אלא חומר בעירה‪ ,‬ואף מטרד שיש להיפטר ממנו מהר‬
‫ככל האפשר‪ .‬זאת ועוד‪ :‬לעתים שרפו חברי הזונדרקומנדו את בני משפחותיהם‬
‫ומכריהם‪ 24,‬סיטואציה שעלולה להוסיף ולהקהות את חושי האדם‪.‬‬
‫סִנווּר כפול זה חסם את תחושותיו והקהה את עיניו‪ .‬בניגוד לרוב פרקי‬
‫היומן העמוסים פתוס‪ ,‬הפרק העוסק בשריפת הגופות מתואר דווקא בלשון‬
‫טכנית ויבשה‪ ,‬כדו"ח חסר חיים‪ 25.‬לאורך היומן חוזר גרדובסקי ומבקש‬
‫שאחרים יבכו את משפחתו ואת אסונו‪ ,‬שכן‪ ,‬בשל מצבו הפיזי‪-‬אובייקטיבי‬
‫והנפשי‪-‬סובייקטיבי‪ ,‬אין הוא מסוגל לכך‪:‬‬
‫אוי! אני‪ ,‬בנם‪ ,‬לא יכול אפילו כעת כאן‪ ,‬בגיהינום שלי‪ ,‬לבכות‬
‫כלל‪ ,‬כיוון שאני טובע בכל יום ְבּים ]‪ [...‬של דם‪ .‬גל אחד רודף‬
‫את השני‪ .‬אין רגע שבו תוכל לחדור לפינה משלך ושם להתיישב‬
‫לבכות ]‪ [...‬על החורבן‪ .‬המוות הקבוע והשיטתי ]‪ [...‬מחריש‪,‬‬
‫מבלבל‪ ,‬מטשטש את תחושותיך ]‪ [...‬אפילו את הסבל הגדול‬
‫ביותר‪ .‬החורבן הפרטי נבלע על‪-‬ידי הכללי‪ .‬ולעתים נחתך הלב‪,‬‬
‫הנשמה נמרטת ‪ -‬מדוע יושב אני כל‪-‬כך "רגוע" ולא מקונן‪ ,‬לא‬
‫בוכה‪ ,‬על הטרגדיה שלי‪ ,‬אלא קפואים‪ ,‬קהים‪ ,‬מנוונים הם כל‬
‫הרגשות? בזמנו קיוויתי‪ ,‬לפעמים התנחמתי‪ ,‬שיבוא זמן‪ ,‬יום שבו‬
‫יהיה לי המזל להיות יכול לבכות ‪ -‬רק מי יודע ]‪ [...‬רוצה אני‬
‫לבכות אותם‪,‬‬
‫כעת וזו משאלתי היחידה‪ ,‬שאם אני איני יכול ְ ַ‬
‫‪26‬‬
‫אהובי‪.‬‬
‫ַ‬
‫שעין זרה תניח ְלדמעה ליפול על‬

‫______‬
‫‪.22‬‬

‫‪.23‬‬
‫‪.24‬‬

‫‪.25‬‬
‫‪.26‬‬

‫‪306‬‬

‫ראו למשל פירוש ר' אברהם אבן עזרא לבראשית‪ ,‬א כו‪ ,‬דיבור המתחיל‪" :‬נעשה אדם"‪ .‬דימוי‬
‫זה הורחב בקבלה המעיינת בחוכמת האלוקות מתוך מבנה העולם ומבנה גוף האדם ‪ -‬ראו‬
‫לעיל הערות ‪ - 15-14‬ולאחר מכן הורחב אף יותר בתורת החסידות‪ ,‬משום שהיא העבירה את‬
‫המושגים האונטולוגיים של הקבלה לתוך נפש האדם‪ .‬ראו יורם יעקובסון‪ ,‬תורתה של‬
‫החסידות‪ ,‬הוצאת משרד הבטחון‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪.40‬‬
‫ראו לעיל בפרק "בלב הגיהינום" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.183‬‬
‫גרדובסקי עצמו נבחר לזונדרקומנדו בשלב מאוחר יחסית‪ ,‬לאחר שבני משפחתו כבר הושמדו‪,‬‬
‫כך שחוויה זו נמנעה ממנו ואין הוא מתארה‪ ,‬אך במקרים רבים נוספה טראומה זו לכלל הקושי‬
‫שבעבודה‪ .‬ראו לעיל ברקע ההיסטורי של גרייף‪ ,‬עמ' ‪.269-268 ,260‬‬
‫ראו לעיל בפרק "בלב הגיהינום" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.182‬‬
‫ראו לעיל בפרק "הקדמה" שבחלק ליל אור‪-‬הלבנה‪ ,‬עמ' ‪.108‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫היכול מת לבכות על מת?! רק אתה‪ ,‬אזרח "חופשי" זר של‬
‫העולם‪ ,‬ממך אני מבקש‪ ,‬שתזיל אחריהם דמעה כשתראה את‬
‫‪27‬‬
‫תמונתם לפני עיניך‪.‬‬
‫גרדובסקי מבטא את הצורך לחדש את הדמעה האישית שהצרה הכללית‬
‫מִסמסה בתוכה‪ ,‬ולעורר את רגשותיו מחדש על ידי הכתיבה הלירית הפתטית‪.‬‬
‫ואכן מיד עם סיום התיאור הטכני של הגופה הנשרפת‪ ,‬חוזר גרדובסקי לתיאור‬
‫הרגיל בכתיבתו‪ ,‬המאניש מחדש את ההמון חסר הפנים ואת הגופה חסרת‬
‫החיים‪ 28,‬ובו נדון להלן‪.‬‬
‫ניתן אפוא לומר שכתיבתו עמוסת הפתוס של גרדובסקי נובעת מרצון זה‬
‫להחיות את חושיו ורגשותיו שקהו‪ ,‬עקב היחשפות‪-‬יתר למיניות גוף מבישה‬
‫ולגוף המת בהמוניו‪ .‬ואולם עומס‪-‬היתר שבפתוס מסגיר גם את היפוכו‪ :‬לא זו‬
‫בלבד שהקורא עלול למצוא עצמו מנוכר לעודף זה של מלל ורגשנות‪ ,‬אלא‬
‫שמתוך המאמץ להרגיש מודגשת אף יותר קהותו של גרדובסקי עצמו‪.‬‬
‫מה נותר אפוא מרגשותיו של גרדובסקי‪ ,‬מן ה"אני" שלו ומן הצלם שבו?‬
‫האם הכתיבה בכלל וזו מלאת הפתוס בפרט מהווה בעבורו תרפיה או מעידה‬
‫ישירות ובעקיפין גם יחד על התפרקות?‬

‫ג‪ .‬הכתיבה‪ :‬תרפיה או התפרקות‬
‫ישנו גם מומנט הפוך בתיאורו של גרדובסקי‪ :‬סגנון הכתיבה הלירי אינו מבטא‬
‫את החייאת המציאות‪ ,‬אלא דווקא את ריחוקו מן המציאות ואת אי‪-‬יכולתו‬
‫לבטאה כפי שהיא ובאופן בלתי‪-‬אמצעי‪ .‬גם אם הכתיבה מבקשת להחיות את‬
‫קהות החושים ולהתמרד נגד צו המחנה ‪" -‬זכרו‪ ,‬אתם חייבים להיעשות‬
‫לאוטומטים ולהתנועע לפי רצוננו"‪ 29,‬מתוכה עולות דווקא קהות החושים‬
‫והאוטומטיות ביתר שאת‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בפתיחת היומן‪ ,‬שבה מזמין גרדובסקי את "איש העולם החופשי"‬
‫להתלוות אליו למסע אל התופת שתוצאותיו הרות אסון‪ ,‬נכתב‪:‬‬

‫______‬
‫‪ .27‬ראו לעיל בפרק "הקדמה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.122‬‬
‫‪ .28‬ראו לעיל בפרקים "בלב הגיהינום" ו"האיחוד" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.185-182‬‬
‫‪ .29‬ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪.94‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪307‬‬

‫אציב לך תנאי אחד‪ :‬ברך לשלום את אשתך וילדך‪ ,‬כיוון‬
‫ש]כש[אתה ת]ראה ‪ [--‬את התמונות הזוועתיות לא תרצה יותר‬
‫לחיות ב]עולם[‪ ,‬היכן שיכולים להתבצע כאלה מעשים שטניים‬
‫]‪ [...‬כיוון ש]אחרי[ שתביט במעשים הסדיסטיים הנוראים של עם‬
‫השטן המתורבת כביכול‪ ,‬אתה בוודאי תרצה למחוק את שמך‬
‫ממשפחת האנושות‪ .‬אתה תתחרט על יום הולדתך‪ .‬הודע להם‪,‬‬
‫לאשתך וילדך‪ ,‬שאם לא תבוא מהטיול‪ ,‬זה ]‪ [...‬כיוון שלבך האנושי‬
‫היה חלש מדי לסבול את העומס הגדול של המעשים החייתיים‬
‫הזוועתיים‪ ,‬שעינך ראתה ]‪ [...‬שאם לא תשוב‪ ,‬זה ]‪ [...‬כיוון שדמך‬
‫קפא והפסיק לתפקד‪ ,‬בראותו את התמונות הברבריות הנוראות‪,‬‬
‫כיצד הושמדו הילדים האומללים וחסרי‪-‬המגן של עמי ]‪ [...‬שאם‬
‫לבך יתהפך לפלדה‪ ,‬מוחך יוכרע תחתיו ויהיה למנגנון חשיבה קר‪,‬‬
‫ועינך תתחנך להיות רק מכשיר צילום‪ ,‬גם אז לא תבוא אליהם‪.‬‬
‫עליהם לחפש אותך ביערות העצומים‪ ,‬כיוון שאתה תברח מהעולם‬
‫היכן שגר בו האדם‪ ,‬אתה תחפש נחמה שם בין החיות האכזריות‬
‫‪30‬‬
‫הפראיות ביותר‪ ,‬במקום להיות בין השטנים המתורבתים‪.‬‬
‫עמוס גולדברג מדגיש את ממד פירוק הצלם שבחוויית הכתיבה אצל חלק מן‬
‫הקורבנות‪ ,‬בניגוד למתואר במחקר בדרך כלל‪ ,‬כאילו הכתיבה מהווה תרפיה‬
‫ועיבוד של הטראומה‪ .‬בדבריו הוא מתייחס לציטוט לעיל‪:‬‬
‫]‪ [...‬מזהיר הכותב את הנמען בדבר התוצאות הרות האסון של‬
‫העדות‪ .‬העד אינו יכול לעמוד בעומס העדות ‪ -‬הוא מאבד את‬
‫רצון החיים‪ ,‬הוא רוצה לאבד את שמו מתחת השמים‪ ,‬הוא‬
‫מתרחק מן החברה האנושית‪ ,‬הוא ייהפך למכונה מתעדת ‪-‬‬
‫אוטומט שלבו לב אבן ומוחו כעין מנגנון דיגיטלי ועיניו מצלמה‪.‬‬
‫או אם לנסח זאת באופן קיצוני ‪ -‬מחיר העדות היא בעיני הכותב‬
‫‪31‬‬
‫ויתור על צלם האדם ולא רק שימורו‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .30‬ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 46-45‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[185-184‬‬
‫‪ .31‬עמוס גולדברג‪" ,‬הזהו )הטבע של טבע( האדם? ‪ -‬דמות האדם בכתיבה האוטוביוגרפית‬
‫וההיסטורית בתקופת השואה ולאחריה"‪ ,‬יד‪-‬ושם ‪ -‬קובץ מחקרים‪ ,‬ל"ג )תשס"ה(‪ ,‬עמ'‬
‫‪ .342-305‬הציטוט מעמ' ‪) 336‬להלן‪ :‬גולדברג(‪.‬‬

‫‪308‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫גולדברג מדגיש את ממד הפירוק העובר על גרדובסקי ועלול לסחוף את‬
‫הקורא‪ ,‬אזרח העולם החופשי‪ ,‬אם יצליח בכתיבתו להראות ולהמחיש את מה‬
‫שעבר עליו ועל אחיו היהודים‪ ,‬ובכך להביא את הקורא להזדהות עִמו‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬יש לשים לב לכך שהכתיבה של גרדובסקי לא רק שמבטאת את‬
‫המחיר של קריאתה‪ ,‬אלא שהיא עצמה מבטאת את קהות החושים והניכור‬
‫שבהם שרוי גרדובסקי‪ .‬דווקא המאמץ להחיות קהות זו בכתיבה המלאה כל‬
‫כך בפתוס‪ ,‬מסגיר אף יותר את קהות החושים עצמה‪.‬‬
‫אולם קשה להתעלם מן הפתוס עצמו‪ ,‬או למצער ‪ -‬מן הרצון החבוי בו‪ ,‬אותו‬
‫רצון לעורר את קהות החושים ולנקות את מבט העיניים על מנת לשפוך דמעה‬
‫על קרוביו‪ .‬הרצון המצוי בין השורות מבטא תאוות חיים עמוקה ‪ -‬דווקא‬
‫בפירוק המלא‪ 32‬ובניכור שאותם הוא מבטא כדברי גולדברג‪ ,‬גם אם הוא נכשל‬
‫במשימתו המוצהרת‪ .‬הפירוק נוצר לדברי גרדובסקי דווקא משום שלקורא עדיין‬
‫יש "לב אנושי" שאינו עומד בעומס המראות‪ ,‬וזו נקודת המוצא לשיתוף בדברים‪.‬‬
‫על רקע הכישלון בכתיבה המבקשת להיות כל כך מרגשת ‪ -‬ובזה נותרת‬
‫מנוכרת אף יותר ‪ -‬מתבלטת עוד יותר תאוות הרצון לחיים ולרגש‪ .‬המחיר‬
‫הנקוב ‪ -‬ובעיקר זה של הפיכה לאוטומט‪ ,‬המבטא לדעת גולדברג את איבוד‬
‫הצלם ‪ -‬גם הוא מצוי בתוך משפט תנאי‪ ,‬ומכאן שגם אם הכותב מתפרק לגמרי‪,‬‬
‫‪33‬‬
‫בכל זאת יש סיכוי להבינו‪ ,‬וזאת ללא התפרקות טוטאלית ומחויבת של הקורא‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬אל לנו לשכוח‪ ,‬שדווקא גרדובסקי‪ ,‬המצוי "בלב הגיהינום"‪ ,‬הוא‬
‫מן המעטים שאכן קמו ומרדו באופן אקטיבי ‪ -‬דבר המלמד על עובדת הצלם‬
‫שנשאר בו בתוך הייאוש והתופת שבהם היה שרוי‪ .‬כשם שרגישותו קהתה‬
‫ונסדקה ‪ -‬כך גם ייאושו נסדק ופרדוקסלית הותיר צלם ב"אני" המפורק‪.‬‬
‫כתיבת היומן היתה חלק מבניית תא המורדים של הזונדרקומנדו‪ ,‬שאחת‬
‫ממטרותיו היתה תיעוד וניסיון לאפשר לעולם הבנה כלשהי של מה שהתרחש‪.‬‬
‫______‬
‫‪ .32‬נקטתי בתארים "מלא" או "לגמרי" בניגוד לעולה מדברי גולדברג‪ ,‬שזהו פירוק מוחלט וחסר‬
‫תקנה‪ .‬מן הפירוק המלא יכולה להתגלות שארית מתחדשת כלשהי‪ ,‬בעוד שהמוחלט הוא ערך‬
‫שווה בחיוב ובשלילה כאחד‪.‬‬
‫‪ .33‬ראוי לציין שלפני גולדברג עמד כמובן התרגום של חלמיש ליומן‪ ,‬אולם ההבדל המשמעותי‬
‫היחיד שמצאנו הוא הוספת המילה "אף" במשפט‪" :‬הודע להם שאף אם לבך יתהפך לפלדה"‬
‫וכו'‪ ,‬ובהמשך המשפט המילה "גם" קודמת ל"אז"‪ .‬לפי התרגום הראשון נוכל להוסיף‬
‫שגרדובסקי אינו טוען שהפיכה לאוטומט היא המחיר הכפוי על הקורא‪ ,‬אלא בחירתו‪ :‬אף‬
‫שהוא הופך לאוטומט והדבר המתבקש הוא לשוב לביתו כדי להחלים ‪ -‬הוא לא ישוב אלא ילך‬
‫ליערות‪ .‬לפי תרגומנו זהו משפט תנאי‪ ,‬ומכאן שהמחיר אינו מוכרח ויש בו סיכוי להבנת‬
‫הכותב גם ללא התפרקות טוטאלית‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪309‬‬

‫במובן הזה‪ ,‬גם אם תוכן היומן זועק את פירוקו המוחלט של ה"אני"‪ ,‬הרי‬
‫שעצם כתיבתו ותוצאתו למעשה במרד מבטאים שארית של צלם‪ ,‬שארית‬
‫ממשית ואוטונומית‪ ,‬הצומחת כנראה דווקא מתוך פירוק מלא‪ ,‬ושדווקא ממנה‬
‫אפשר לזעוק את הפירוק והזוועה‪ :‬היה והתפרק צלם האדם לחלוטין ‪ -‬כבר‬
‫לא נותר מי שיזעק‪ ,‬ועל מה שיזעק‪.‬‬

‫ד‪ .‬שפת האמונה והתרסה כלפי שמיא‬
‫בעוד הניסיון הישיר לביטוי עצמי בצורת הכתיבה מלאת הפתוס מסגיר‬
‫בעקיפין אף יותר את קהות החושים‪ ,‬הרי שניתן לאתר דרך אחרת שבה‬
‫הצליח גרדובסקי לרפא ‪ -‬ולו לזמן מה ‪ -‬את קהות חושיו‪ ,‬וזאת דווקא על‬
‫ידי צורת ביטוי עקיפה‪ ,‬שאפשרה לו לבטא ישירות את הפרדוקס של‬
‫התפרקותו ואבלותו עם אמונתו המבטאת את שארית ה"אני"‪ .‬דרך זו‪,‬‬
‫הקשורה בכך שגרדובסקי היה אדם שומר מצוות‪ ,‬יכולה אף היא להסביר לנו‬
‫את אופי הכתיבה מלאת הפתוס‪ ,‬העולה על גדותיה‪:‬‬
‫ניתן לשער שפנייתו אל הלבנה אינה אלא לשון נקייה להתריס בה כלפי‬
‫שמיא‪ ,‬וכפי שנקט‪ ,‬למשל‪ ,‬האדמו"ר מפיאסצנה‪ ,‬בפנותו אל המלאכים‪:‬‬
‫ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כל‪-‬כך הרבה צעקות‪ ,‬ואילו‬
‫בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה‬
‫וענתה בת קול מהשמים‪ ,‬אם אשמע קול אחד אהפוך את העולם‬
‫למים‪ .‬ועתה ילדים תמימים‪ ,‬מלאכים טהורים‪ ,‬אף גדולים קודשי‬
‫ישראל הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל שהם יותר‬
‫גדולים מהמלאכים ממלאים את כל חלל העולם צעקות ואין העולם‬
‫‪34‬‬
‫נהפך למים‪ ,‬רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו‪.‬‬
‫למרות האיסור להתפלל אל המלאכים אפילו כמתווכים בין האדם לבין הקדוש‬
‫ברוך הוא‪ 35,‬מעדיף האדמו"ר מפיאסצנה לפנות אליהם ולא אל הקדוש ברוך‬
‫______‬
‫‪ .34‬אש קודש‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תש"כ‪ ,‬עמ' קפז‪ ,‬פרשת חוקת תש"ב‪ .‬ההדגשה במקור‪.‬‬
‫‪ .35‬ראו רמב"ם‪ ,‬משנה תורה‪ ,‬הלכות עבודה זרה‪ ,‬פרק ב הלכה א‪" :‬עיקר הציווי בעבודה זרה‪ ,‬שלא‬
‫לעבוד אחד מכל הברואים‪ ,‬לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע היסודות ולא אחד‬
‫מכל הנבראים מהם‪ .‬ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים‪ ,‬והוא עובד הנברא הזה על‬
‫דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה ]כלומר ‪ -‬עבודה לאלו המשמשים מתווכים ואמצעים בין‬
‫האדם ובין הקדוש ברוך הוא ‪ -‬א"צ[ ‪ -‬הרי זה עובד עבודה זרה‪".‬‬

‫‪310‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫הוא בלשון הקשה והמתריסה‪ .‬בכך מבטא האדמו"ר את אמונתו דווקא בהתרסה‬
‫הקרובה לכפירה‪ :‬האדמו"ר משמר מצד אחד את "שפת‪-‬האמונה"‪ 36‬ואת הכבוד‬
‫הנחוץ בפנייה כלפי הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ומצד שני מדגיש בו‪-‬בזמן את‬
‫קושיותיו ומתריס בעקיפין כלפי שמיא‪" .‬שפת‪-‬האמונה" איננה נוקשות‬
‫אמונית דוגמטית המתעלמת מן המציאות המתפרקת בייסוריה‪ :‬התרסתו של‬
‫האדמו"ר מוכיחה לא רק את הכרת המציאות‪ ,‬אלא אף את התביעה להבנתה‪.‬‬
‫פירוק מוחלט בהתרסה ישירה כלפי שמיא יחטיא את המבוקש בעצם‬
‫ההתרסה‪ ,‬משום שהוא יוסיף שבר על המשבר שבו הוא מצוי בפירוק שפת‬
‫האמונה‪ ,‬שעיקרה הענקת מובן ומשמעות לחיים; עם זאת‪ ,‬ההתרסה והקושיה‬
‫הן חלק אימננטי מן האמונה עצמה‪ ,‬הכפירה מקבלת את משמעותה רק מתוך‬
‫אותו שדה סמנטי של אמונה‪ ,‬ומכאן דורשת האמונה עצמה מן המאמין‬
‫לחקור את המתרחש בקרבו ובסביבתו‪ ,‬כדי להכיר את הבורא המשגיח עליו‬
‫‪37‬‬
‫בכל עת ‪ -‬טובה או רעה‪.‬‬
‫הנה כי כן‪ ,‬גם גרדובסקי מצוי בהתלבטות בין האמונה והמשמעות ובין‬
‫הפירוק החיצוני והפנימי של ה"אני" שלו‪ .‬אחד הביטויים לכך הוא הכתיבה‬
‫המתריסה כלפי הלבנה‪ ,‬שניתן לפענחה כהתרסה עקיפה כלפי שמיא; בד בבד‪,‬‬
‫העובדה שגרדובסקי בוחר להתריס בצורה עקיפה‪ ,‬מאפשרת לו לשמר את‬
‫שפת האמונה ואת המובנות שהיא מתחקה אחריה‪ .‬ואם כן‪ ,‬בעוד הכתיבה‬
‫הישירה ומלאת הפתוס בכללותה מסגירה דווקא את קהות החושים‪ ,‬מאפשרת‬
‫הפנייה העקיפה ללבנה‪ ,‬שגם בה יש מן הפתוס‪ ,‬לבטא התרסות ישירות‬
‫וברורות ולהחיות בכך את הרגשות‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בפרק "ליל שבת"‪ 38‬אנו מוצאים את ההתלבטות של היהודים‬
‫הדתיים‪ ,‬שאמונתם מתערערת אל מול הנוראות שהם חווים‪ .‬מחד גיסא ישנם‬
‫אלו הממשיכים בדרך האמונה ומוסיפים להתפלל מתוך הבנה שהשגחת האל‬

‫______‬
‫‪ .36‬על "שפת האמונה" והשהייה "בתוכה" ראו הרב שג"ר‪" ,‬אמונה ולשון לפי האדמו"ר הזקן‬
‫מחב"ד מפרספקטיבת פילוסופיית הלשון של ויטגנשטיין"‪ ,‬בתוך‪ :‬מ' הלברטל‪ ,‬ד'‬
‫קורצווייל וא' שגיא )עורכים(‪ ,‬על האמונה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ה‪ ,‬עמ' ‪ ,387-365‬בעיקר עמ'‬
‫‪ 382 -381‬והערה ‪ 57‬שם‪ ,‬בהדגשתו כי אמונה זו מתממשת גם ללא מודעות או התעלות‬
‫מיוחדת‪.‬‬
‫‪ .37‬ראו בהרחבה במאמרי‪'" :‬הוא יתברך מסתתר בבתי גואי' ‪ -‬תורת הייסורים של האדמו"ר‬
‫מפיאסצנה"‪ ,‬דפים לחקר השואה‪ ,‬יוני ‪ 2011‬מאסף כה‪ ,‬עמ' ‪.190-151‬‬
‫‪ .38‬ראו לעיל בפרק "ליל שבת" שבחלק ההפרדה‪ ,‬עמ' ‪.228-224‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪311‬‬

‫ומוּבנהּ נסתרים מהבנת האדם;‪ 39‬מאידך גיסא ישנם אלו שהיו אמנם דתיים‬
‫לפני המלחמה‪ ,‬אך כעת הם מלאי מרמור כלפי שמיא‪ .‬בתווך מתוארים אלו‪,‬‬
‫שלמרות התמרמרותם ועזיבתם את קיום המצוות‪ ,‬הם מתפתים להצטרף לניגוני‬
‫התפילה של האדוקים הממשיכים באמונתם‪ ,‬תוך הבלעת המרמור והספקות‪.‬‬
‫ניתן לשער שגרדובסקי‪ ,‬המתאר את רוב רגשותיו באמצעות עיצוב דמויות‬
‫פרטיות אך מופשטות‪ ,‬מבטא בכך לא רק הלך רוח כללי בדמות פרטית‪ ,‬אלא‬
‫את רגשותיו שלו‪ .‬ואכן בפרק זה אפשר למצוא את הפעם היחידה שבה‬
‫‪40‬‬
‫גרדובסקי מתבטא בגוף ראשון בדבר תחושותיו‪ ,‬שלפתע אף שבות אליו‪:‬‬
‫לשמה ]‪ [...‬היכן שעומדים באדיקות קדושה כמה‬
‫אז נהגתי לרוץ ָ‬
‫מנייני יהודים ‪ -‬ומתפללים; שם נהגתי לדלות את האור ]‪[...‬‬
‫לקחת ניצוץ שאיתו נהגתי ]‪ [...‬לברוח לתאי‪ .‬ובחמימותו נהגתי‬
‫להמס את קיפאון לבי‪ .‬אז היה לי ליל‪-‬שבת שמח‪ .‬נישאתי דרך‬
‫לשבת‬
‫הגלים הסוערים של שנותי שנעלמו‪ ,‬וכשהגעתי לחוף‪ַ ,‬‬
‫שלי של היום‪ ,‬לבי גווע בדמעות‪ .‬הייתי שמח‪ ,‬היתה לי שבת‬
‫מלאת‪-‬דמעות‪ .‬ארוכות ]‪ [...‬התגעגעתי אחריה ‪ -‬שאראה בדמיוני‬
‫את אמי הלבבית האהובה‪ ,‬אראה את אבי הטוב ]‪ [...‬ואחר כך ]‪[...‬‬
‫לבכות את האהובים לי ביותר ואת היקרים לי ביותר‪ ,‬שנעלמו‬
‫לבכות‬
‫לבכות את שבתותי‪ ,‬שאף‪-‬פעם ]‪ [...‬לא תחזורנה‪ַ ,‬‬
‫לנצח‪ַ .‬‬
‫ַ‬
‫‪41‬‬
‫את אסוני‪ ,‬שכעת הרגשתי וחשתי אותו לראשונה‪.‬‬

‫______‬

‫‪ .39‬דבקותם של יהודים אלו הביאה אפילו את איש האס‪-‬אס במקום להניח להם בתפילתם‪" :‬לא‬
‫פעם אחת הם 'נתפסו'‪ ,‬הוא צעק כביכול‪ ,‬האוברשַרפיהרר החייתי‪ ,‬הציני ‪ -‬המספר‪ 1-‬של‬
‫הקרמטוריומים ‪ -‬מדוע הם עשו כאן 'קומנדו‪-‬תנ"ך'‪ ,‬אך פנימית הוא היה מרוצה‪ ,‬ש]‪[...‬יכולים‬
‫להימצא יהודים שיושבים‪ ,‬גביהם סמוכים אל הלבנים‪ ,‬שהתלהטו מה'אש' של הקורבנות‬
‫היהודים השרופים]‪ [...‬וכאן‪ ,‬במקום הזה הם מתפללים‪ ,‬אומרים 'תהלים' או לומדים‪ .‬אם הם‬
‫יכולים עוד כאן‪ ,‬בפינה הזו‪ ,‬להכיר בכך שהכול מונהג על‪-‬ידי השלטון הא‪-‬לוקי היותר גבוה‪,‬‬
‫לכאלה יהודים צריכים לתת חופש להתנועע באמונתם‪ ,‬וגם כאן כעת להעמיק את האמונה‪".‬‬
‫)ראו לעיל בפרק "בקומנדו" שבחלק ההפרדה‪ ,‬עמ' ‪.(222‬‬
‫‪ .40‬בפרק "]בעבודה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[ לעיל‪ ,‬עמ' ‪=] 99‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪,[214‬‬
‫אפשר למצוא ביטוי נוסף של תחושותיו של גרדובסקי בגוף ראשון‪ ,‬אף שתחושות אלו הן‬
‫"עובדתיות" יותר ואינן מספקות צוהר מיוחד לעולמו ולהשקפתו‪" :‬עומד לידי יהודי‬
‫מאזורנו]‪ [...‬נקשרת שיחה‪ ,‬ורעד מחבק בשמיעת המילים האלו‪ ,‬שהוא אומר לי‪' :‬שא עיניך‬
‫והגש ]מבט[ לשם‪ ,‬לכיוון ההוא‪ .‬אתה רואה שם ]יוצא[ עשן שחור‪ ,‬שנמשך ל]שמים[‪ .‬שם זה‬
‫המקום‪ ,‬היכן ש]נספו[ היקרים‪-‬לך‪-‬מכול‪ ,‬והאהובים‪-‬עליך‪-‬מכול‪"'.‬‬
‫‪ .41‬ראו לעיל בפרק "ליל שבת" שבחלק ההפרדה‪ ,‬עמ' ‪.228‬‬

‫‪312‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫בעקבות התפילות של חבריו האדוקים‪ ,‬השבת נהפכת למקור של אור‪ ,‬שממנו‬
‫דולה גרדובסקי כוח לא רק לשמחת‪-‬מעט בתוך הגיהינום ‪ -‬שמחת מפלט‬
‫שאולי מעלימה עין לרגע מן הזוועות ‪ -‬אלא גם כוח לבכות את משפחתו‪,‬‬
‫מעשה שהוא שב ומזכיר לאורך היומן‪ ,‬שאין ביכולתו לעשות בשל התנאים‬
‫האובייקטיביים והמצב הנפשי הפנימי המנוכר לעצמו‪ .‬המציאות שבה הוא‬
‫שרוי הִנה מציאות מפוררת בשתי רמות‪ :‬המציאות החיצונית‪ ,‬ההתרחשויות‬
‫המכאיבות עצמן‪ ,‬מפוררות את המובן של חיי האדם; אך בכך נוצרת‬
‫סיטואציה פנים‪-‬נפשית של חוסר קוהרנטיות‪ ,‬סיטואציה שהיא חסרת הקשר‬
‫וגבולות גזרה‪ ,‬שאי‪-‬אפשר לבטאה בשפה ‪ -‬הטראומה שוברת את המושגים‬
‫בעוד השפה חייבת לעשות בהם שימוש‪ .‬מכאן שלא רק מובן‪ ,‬אלא אפילו‬
‫התרסה ודמעת אבל של חוסר מובן אינן ניתנות לביטוי‪.‬‬
‫ואולם אף כי ניתן לתאר את השבת כתיאור של געגוע או של בריחה מן‬
‫המציאות המרה‪ ,‬אולי אפשר לקרוא את הדברים אחרת‪ :‬השבת מצליחה ליצור‬
‫לגרדובסקי לזמן מה את המרחב המוגדר‪ ,‬מעין מקום בתוך מקום‪ ,‬את שדה‬
‫השיח של הקוהרנטיות‪ ,‬המובן והאמונה‪ ,‬ודווקא שם הוא יכול לבטא את‬
‫הסבל ואת חוסר הקוהרנטיות‪.‬‬
‫באושוויץ לא בוכים משום שזהו מקום השובר את גבולות ה"אני"‪ ,‬צרת‬
‫הכלל בולעת את צרת היחיד‪ ,‬והיחיד עצמו מפורק מדי בשביל לבכות; זהו‬
‫מקום שאיננו מקום; הניסיונות הישירים של הכתיבה מלאת הפתוס להעלות‬
‫דמעה עולים כאן בתוהו‪ .‬אך זמן השבת של אושוויץ‪ ,‬קדושת השבת‬
‫ותפילותיה‪ ,‬השייכוּת והאחדות של המתפללים‪ ,‬יוצרים מקום שמאפשר‬
‫התייחסות עצמית ואישית וממילא הזלת דמעה לא רק על השבת שאבדה כי‬
‫‪42‬‬
‫אם על אושוויץ עצמה‪ ,‬ואפילו התרסה כלפי שמיא‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .42‬היכולת להתמרמר מול בורא עולם עומדת כמראה אל מול היחס הפטישיסטי והנוקשה של‬
‫הנאצים כלפי האל שלהם ‪ -‬השטן או הפיהרר‪ ,‬המתייחס אליהם כעבדים‪ .‬ראו למשל בפרק‬
‫"ליל אור‪-‬הלבנה" שבחלק ליל אור‪-‬הלבנה‪ ,‬עמ' ‪" :115‬עם של תרבות]‪ [...‬מכר עצמו לאל‬
‫השטני‪ ,‬ובשמו‪ ,‬ברצונו‪ ,‬הביא לו את עמי לְקורבן‪ .‬והם‪ ,‬עבדיו ה'תרבותיים'‪ ,‬הפירטים שנעשו‬
‫פראיים‪ ,‬הובילו לכאן את אחיותי ואחי מכל העולם]‪ [...‬וכאן‪ ,‬על מזבחו‪ ,‬הביאו אותם לְקורבן‪.‬‬
‫אתה רואה את הבניין‪ ,‬זה הגדול‪ ,‬לא רק מקדש אחד כזה הם בנו למענו‪ ,‬ואת הקורבנות הם‬
‫מביאים ברצחנות ובאלימות‪ .‬הקורבנות ‪ -‬למען אֵלם‪ ,‬לשכך את רעבונו וצימאונו בבשרנו‬
‫ובדמנו‪ .‬הם הביאו לו כבר מיליוני חיים]‪ [...‬הכול הוא בולע ללא הפסק‪ ,‬כיוון שפיו מוכן תמיד‬
‫לקורבנות מעמי]‪ [...‬יקר אצלו דם יהודי‪ ,‬אחד אפילו הובא מרחוק במיוחד‪ ,‬כיוון שאֵלם‪ ,‬הוא‬
‫לא רוצה יותר‪ ,‬שיישאר יהודי בעולם איפה‪-‬שהוא עדיין שם‪".‬‬
‫מעניין לציין שבתרגום ישן לפרק "הלילה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי )לעיל עמ' ‪ ,(124‬תורגם‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪313‬‬

‫ה‪ .‬אופי התיאורים של גרדובסקי‬
‫נוסף על הסגנון מלא הפתוס‪ ,‬גרדובסקי מתאר את תחושותיהם של הקורבנות‬
‫לא כציטוט מדויק של הקורבנות המתארים את תחושותיהם‪ ,‬אלא בבניית‬
‫דמויות המשמשות אבות‪-‬טיפוסים של תחושות‪ .‬ניתן לשער שתחושות אלו‬
‫אכן עברו בלבם ובמחשבתם של הקורבנות‪ ,‬העומדים לפני מותם ומות‬
‫ילדיהם וקרוביהם עמם; גרדובסקי אף מספר לקורא‪ ,‬שהוא הוצב‬
‫כשומר אצל שערי הגיהינום‪ ,‬שדרך דלתותיו עברו ועוד עוברים‬
‫מיליוני יהודים מאירופה כולה ]‪ [...‬ביליתי איתם עד ה]‪[-‬‬
‫האחרונות ]‪ [-‬והם ]גילו[ בפני את סודות חייהם האחרונים‪.‬‬
‫ליוו]תי[ אותם אל צעדי‪-‬חייהם האחרונים‪ ,‬עד שהם נכלאו ב]ידי[‬
‫מלאך המוות ונ]עלמו[ לנצח מהעולם‪ .‬הם סיפרו לי על אודות‬
‫הכול‪ ,‬כיצד הם נעקרו מביתם ועברו שרשרת ייסורים מענים‪ ,‬עד‬
‫‪43‬‬
‫שהם הגיעו ליעדם האחרון‪ ,‬להיות כקורבן לפני השטן‪.‬‬
‫אולם הכתיבה אינה מהווה ציטוט מקורי של הקורבנות‪ .‬קשה לראות‬
‫בתיאורים אלו כתיבה המנסה לספק ולדווח עובדות היסטוריות אובייקטיביות‪,‬‬
‫ועל כן נראה שמטרת כתיבתו של גרדובסקי שונה‪.‬‬
‫כאמור לעיל‪ ,‬תיאורים אלו יכולים לבטא את תחושותיו של גרדובסקי‬
‫עצמו ושל חבריו לזונדרקומנדו‪ .‬למצער הם יכולים לנסות ולהחיות מחדש‬
‫את ההמון חסר הפנים ואת הגופות חסרות החיים‪ ,‬ש"סנוורו" והקפיאו את‬
‫רגשותיו של גרדובסקי‪ .‬נראה שצר המקום מלהכיל את אינספור המקרים‬
‫שבהם חזה גרדובסקי‪ ,‬ובה‪-‬בעת‪ ,‬מנ ַין יימצאו המילים לתאר זאת? מנ ַין יוכל‬
‫לבוא בדיבור עם הקורבנות בעת שהוא מפשיטם ודוחסם אל תא הגזים? כל‬
‫שנותר אלו מבטי עיניים אילמים הדורשים דיבוב ‪ -‬ואת זאת מנסה לעשות‬
‫גרדובסקי על סמך תחושות שהן בעיניו כוללות כל מי שבא "בלב הגיהינום"‪:‬‬
‫הקורבן והמְלווה אותו כאחד‪.‬‬
‫______‬
‫הביטוי‪" :‬צו זייער גאט" = ל ֵאלם ]=לאליל שלהם[‪ ,‬כך‪" :‬קורבן למען אמונתם היהודית"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬המתרגם שם לא רצה לייחס כלל אלוהות להיטלר או לשטן מחד גיסא‪ ,‬ומאידך גיסא‬
‫רצה להפוך את קורבנותם של היהודים מחוסרת הטעם כקורבן לאליל ‪ -‬לבעלת משמעות‬
‫כקידוש ה'‪ .‬ראו זלמן גרדובסקי‪ ,‬בלב הגיהנום‪ ,‬בתוך "זכור" ב'‪ ,‬ניסן ה'תשמ"ב‪ ,‬עמ' ‪.18-11‬‬
‫הציטוט מעמ' ‪.12‬‬
‫‪ .43‬ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 45‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[184-182‬‬

‫‪314‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫בדומה לתיאור מלא הפתוס ‪ -‬המבטא עומס רגשות ובו‪-‬בזמן מסגיר קהות‬
‫חושים‪ ,‬ויוצר התרגשות בקורא אך עלול ליצור בו גם ניכור‪ ,‬אי‪-‬הבנה ועודף‬
‫מלל ורגשנות ‪ -‬כך גם התיאור הטיפולוגי של גרדובסקי יוצר בעת ובעונה‬
‫אחת קרבה וריחוק אל הקורבן‪ .‬מצד אחד‪ ,‬התיאור מנוסח כאישי ופרטי‬
‫)בדמויות של אֵם‪ ,‬אהובה צעירה וכדומה(‪ ,‬ומצד אחר אין הוא מתאר מקרה‬
‫עובדתי יחיד העלול להיתפס כמקרי ושולי‪ :‬האירוע הפרטי הופך לטיפוס‬
‫כללי‪ ,‬ויוצר מגע בלתי‪-‬אמצעי עם הקורבן‪ 44.‬עם זאת‪ ,‬בתיאור כוללני זה של‬
‫מקרים שונים בטיפוס אחד‪ ,‬לא ברור מתי אלו דברי עדות של נספים ומתי אלו‬
‫רגשותיו הקהים של גרדובסקי‪ ,‬המבקשים פורקן בהשלכת מחשבותיו על‬
‫הנספים שראה‪ ,‬בעומס מלל מלא פתוס‪ .‬תיאורים אלו עלולים ליצור שוב אצל‬
‫הקורא ניכור‪ ,‬ולכל הפחות להסגיר פעם נוספת את קהות חושיו של‬
‫גרדובסקי‪.‬‬
‫אולם כפי שראינו לעיל‪ ,‬שני הצדדים ‪ -‬הרגש וקהות הרגש‪ ,‬האמונה‬
‫והכפירה‪ ,‬התרפיה וההתפרקות‪ ,‬וכעת הכללי והפרטי ‪ -‬מהווים כולם שני‬
‫צדדים של אותו מטבע פרדוקסלי‪ :‬צלם ו"אני"‪ ,‬הזועק דווקא בעת פירוקו;‬
‫רגש המתבטא דווקא בשל ניכורו וקהותו; אמונה המבוטאת דווקא בלשון‬
‫התרסה‪ ,‬וכעת ‪ -‬היחיד ‪ -‬גרדובסקי עצמו או כל מקרה יחיד שאותו הוא‬
‫מתאר ‪ -‬המבוטא דווקא באמצעות הכלל‪ ,‬וכללי המבוטא דווקא באמצעות‬
‫הפרט‪.‬‬
‫סגנון ייחודי זה של תיאור‪ ,‬המלווה כאמור בשפה מלאה פתוס‪ ,‬מגלה לנו ממד‬
‫נוסף בכתיבתו של גרדובסקי‪ :‬הניסיון להיכנס לעמדת הקורבנות ומשם‬
‫להבינם‪ .‬ממד זה נדרש אף מן הקורא‪ ,‬וזאת לא רק בעניין הקורבנות שאותם‬
‫מתאר גרדובסקי‪ ,‬אלא גם בנוגע לגרדובסקי עצמו ולחבריו לזונדרקומנדו‪,‬‬
‫שהרי כך מבקש גרדובסקי מן הקורא‪ ,‬כפי שנצטט להלן‪.‬‬
‫לטענת מארק‪ ,‬כתיבתו הלירית של גרדובסקי מאופיינת בקווים דומים‬
‫לתיאורו של דנטה אליגיירי את הירידה אלֵי שאול בקומדיה האלוהית‪.‬‬
‫בעוד פרימו לוי )‪ (Levi‬נזקק לדנטה ולתוכני ה"קומדיה" על מנת לשמור על‬
‫צלמו האנושי בזיכרון ההוויה והתרבות שמחוץ למחנה‪ ,‬וכדי להיטיב לתאר‬
‫______‬

‫‪45‬‬

‫‪ .44‬ראו לעיל ברקע ההיסטורי של גרייף‪ ,‬עמ' ‪.274‬‬
‫‪ .45‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.146‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪315‬‬

‫את ניתוחיו ההומניים‪ 46,‬הרי שגרדובסקי משתמש בשפה של דנטה‪ ,‬כדי לתת‬
‫מילים לַשאוֹל עצמו‪ ,‬שבו הן נאלמות‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬הסגנון מלא הפתוס המערב גם כללי ופרטי‪ ,‬שכאמור לעיל מקרב‬
‫ומרחיק את הקורא כאחד‪ :‬מאפשר את הבנת הקורבן ממקומו )מקרב(‪ ,‬אך‬
‫ללא הזדהות יתר שתוביל לחוסר פרופורציה ולהתפרקות גם של הקורא‬
‫)מרחיק(‪ .‬כתיבתו של גרדובסקי משתדלת להכניס את הקורא למצוקת‬
‫הקורבנות‪ ,‬על מנת להבינה ולזעוק את כאבה; אך בד בבד היא מבקשת‬
‫להסביר "מדוע היינו )הקורבנות בכלל וחברי הזונדרקומנדו בפרט( כך" ‪-‬‬
‫כלומר‪ ,‬גם במצב של מעשים בעייתיים‪ ,‬פסיביים או אקטיביים ‪" -‬ולא‬
‫אחרת"‪:‬‬
‫כשאתה‪ ,‬קורא אהוב‪ ,‬תרצה להבין פעם‪ ,‬תרצה להכיר את ה"אני"‬
‫שלנו‪ ,‬אז עליך לשקוע‪-‬ולהרהר טוב בשורות האלו; תוכל לתפוס‬
‫תמונה מאיתנו שם ‪ -‬ותבין גם מדוע היינו כך ולא אחרת‬
‫‪47‬‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫ניתן לתאר את עמדתו של גרדובסקי כעמדה אתית בשאלת היחס אל הקורבן‬
‫המעיד‪ .‬כדי להבין "מדוע היה כך ולא אחרת לגמרי" יש לשקוע ולהרהר‬
‫במקומו שלו‪ .‬בשאלה "מדוע היינו" ‪ -‬גרדובסקי בפרט וחברי הזונדרקומנדו‬
‫בכלל ‪" -‬כך ולא אחרת לגמרי"‪ ,‬ובגישת המחקר או העמדה האתית הנדרשות‬
‫כדי לדון בכך וכדי לנסות ולהבין‪ ,‬נדון בפרק הבא‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .46‬ראו למשל בפרק "המזמור של יוליסס" בספרו הזהו אדם?‪ ,‬תרגם מאיטלקית‪ :‬יצחק גרטי‪,‬‬
‫הוצאת עם‪-‬עובד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשס"ג‪ ,‬עמ' ‪ .125-117‬וראו גם שם‪ ,‬עמ' ‪.52 ,29 ,26 ,21‬‬
‫‪ .47‬ראו בפרק "הקדמה" שבחלק ההפרדה לעיל‪ ,‬עמ' ‪.189‬‬

‫‪316‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫‪" .2‬מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי" ‪-‬‬
‫הבנת מקומם של חברי הזונדרקומנדו‬
‫א‪ .‬הצדקה עצמית ואמפתיה‬
‫גרדובסקי היה מודע לבעייתיות של "עבודתו" בזונדרקומנדו‪ ,‬שיכולה‬
‫להיתפס כשיתוף הפעולה הנורא ביותר עם האויב‪ .‬מארק מביא עדות שלפיה‬
‫נהג גרדובסקי להתעטף בטלית ותפילין לאחר כל משלוח יהודים שנשרף‪,‬‬
‫לומר "קדיש" ולבכות לנספים ולספרי התורה והתפילין שנשרפו‪ .‬הוא אף‬
‫"זעק לעתים קרובות כי הוא כולו מגואל בחטא מחמת מעשיו ומעשי‬
‫חבריו בזונדרקומנדו‪ ,‬אלא שסופו שימחה בדמו את כל העוונות והחטאים‬
‫‪48‬‬
‫הללו של אנשי הזונדרקומנדו"‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬הציטוט שהבאנו זה עתה מדברי גרדובסקי מלמד על עמדה‬
‫מורכבת יותר‪ ,‬המחפשת לה הצדקה עצמית‪ .‬תחושת האשם ברורה; אך הוא‬
‫גם מבין שבעיקר בעניין חברי הזונדרקומנדו‪ ,‬לא יכול היה להיות אחרת‪ .‬כפי‬
‫שנראה להלן‪ ,‬מבחינה מתודולוגית רק אמפתיה ותפיסת התמונה של חייהם‬
‫שם‪ ,‬יכולות להעניק לקורא הבנה של ה"אני" שלהם‪.‬‬
‫גרדובסקי מבין שתיאור מילולי והסבר הגיוני לא יועילו למימוש רצונו‬
‫לגרום להבנה אצל מי שלא היה שם‪ ,‬ולכן הוא מנסה לאפשר לקורא כניסה‬
‫ראשונית לתוך ה"אני" של אנשי הזונדרקומנדו והקורבנות‪ ,‬לחוסר האונים של‬
‫ה"אני" והתפרקותו‪ ,‬לתהום הבלבול שאליה נפלו‪ ,‬שמנעה מהם לעמוד‬
‫ולהילחם על חייהם‪ ,‬והוא מנסה לעשות זאת בסיוע אמצעים ספרותיים‬
‫שאותם הכיר מן הספרות האירופית שהיה גדוש בה‪ ,‬לטענת מארק‪ .‬על‬
‫הזמנתו של גרדובסקי את הקורא למסע מעל למחנה‪ 49‬מוסיף גולדברג‪:‬‬
‫ביומן הזה אין הכותב מבקש לספר לנמען על המחנה‪ ,‬אלא‬
‫מבקש להראות לו אותו ולהביאו לידי הזדהות‪ ,‬כאילו היה הוא‬
‫)הנמען( במקום שעמד בו הכותב‪ .‬רק כך יוכל העד מדרגה‬
‫שנייה )הנמען( להאמין לעד מדרגה ראשונה )הכותב( ולהבין‬
‫‪50‬‬
‫את מה שהוא מספר לו‪.‬‬
‫]‪ [...‬ההבחנה בין "הראיה" )‪ (showing‬ו"הגדה" )‪ (telling‬היא‬

‫______‬
‫‪ .48‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.145‬‬
‫‪ .49‬ראו לעיל ליד הערה ‪.30‬‬
‫‪ .50‬גולדברג‪ ,‬עמ' ‪.336‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪317‬‬

‫אחת החשובות ]‪ [...‬בתורת הסיפור ]‪ [...‬הראייה היא מימטית‬
‫יותר ונוטה אל הריאליזם‪ .‬במקרה של יומנו של גרדובסקי‪,‬‬
‫המאמץ להראות את חששו הכבד של הכותב מסגיר את העובדה‬
‫‪51‬‬
‫שאת העדות הזו לא ניתן למסור הלאה‪.‬‬
‫גרדובסקי אף מזרז את קוראו לבוא ולהביט בזוועות בטרם תשוך הסערה‬
‫והמוות הזרוע לפניו ייראה תוצאה של מלחמה "רגילה" או אירוע טבעי‪:‬‬
‫אל תחכה עד שהמבול יחלוף ]‪ [...‬כיוון שאז תישאר לעמוד‬
‫נדהם ולא תאמין מה שעיניך יראו לך‪ .‬ומי יודע האם עם‬
‫היעלמות המבול לא ייעלמו גם אלו שיכולים היו להיות כעדות‬
‫חיה ולספר לך את האמת ]‪ [...‬ואתה אז בוודאי תסבור‪ ,‬שהחורבן‬
‫הזוועתי הגדול שתפגוש‪ ,‬נגזר על‪-‬ידי תותחים ]‪ [...‬שהכיליון‬
‫הגדול שקרה לעמנו‪ ,‬הגיע על‪-‬ידי הציות של המלחמה ]‪[...‬‬
‫שהחיסול המוחלט של עם‪-‬ישראל האירופי קרה על‪-‬ידי‬
‫קטסטרופה טבעית ]‪ [...‬אתה לא תאמין‪ ,‬שאנשים יכלו להביא‬
‫‪52‬‬
‫לכזה כיליון זוועתי‪ ,‬אפילו אז‪ ,‬כשהם נהפכו לחיות‪.‬‬
‫גרדובסקי רוצה שהדברים יובנו לאשורם‪ ,‬מתוך התרחשותם בזמן הווה וללא‬
‫הפרשנות המאוחרת שתכניס את העבר לכלי ההיסטוריה המוכרים‪ .‬הקורא או‬
‫ההיסטוריון המבקשים להבין את המציאות הלא מובנת של אושוויץ דרך‬
‫המושגים הישנים ‪ -‬ייכשלו במלאכתם‪ .‬המסע שאליו מזמין גרדובסקי הוא‬
‫סוג של עדות הבאה לעורר אמפתיה‪ ,‬שרק מתוכה יוכל הקורא לבנות כלים‬
‫חדשים להבנת המציאות‪ .‬העדות מעוררת אמפתיה אך היא גם כרוכה בה‪,‬‬
‫משום שללא אמפתיה העדות לא תובן‪.‬‬
‫שאלת האמפתיה קריטית להבנת אופי כתיבתו של גרדובסקי‪ :‬כאמור‪,‬‬
‫גרדובסקי איננו מדווח על עובדות היסטוריות‪ ,‬אלא מספק תיאור לירי‪-‬דרמטי‬
‫של תחושות פרטיות בטיפוסים כלליים‪ ,‬המולבש על עובדות כאלו ואחרות‪,‬‬
‫שבהן חזה גרדובסקי‪ .‬על‪-‬ידי אמצעים ספרותיים אלו מזמין גרדובסקי את‬
‫הקורא להבין את המציאות במחנה מתוך ראייה של אותה מציאות‪ .‬אמפתיה‬
‫______‬
‫‪ .51‬שם‪ ,‬הערה ‪.89‬‬
‫‪ .52‬ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 44‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[182‬‬

‫‪318‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫זו יכולה לספק לגרדובסקי ולחבריו הצדקה אובייקטיבית למעשיהם‪ ,‬אולם‬
‫נראה שחסרה לו הצדקה פנימית‪-‬סובייקטיבית‪ ,‬ואותה הוא מנסה להשיג‬
‫באמצעות הכתיבה‪ ,‬היוצרת את ה"אחר" המביט בו‪ ,‬שופט אותו‪ ,‬מהסס וכועס‬
‫על מעשיו‪ ,‬אך לבסוף גם מגלה כלפיו אמפתיה קיומית באמצעות הבנתו‬
‫ממקומו‪-‬שלו‪ .‬מחד גיסא זהו "אחר" נפרד מגרדובסקי‪ ,‬אך מאידך גיסא נוצרת‬
‫לעתים מעין אחדות ביניהם‪ ,‬כלומר ‪ -‬זוהי הצדקה חיצונית ופנימית כאחד‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אובייקטיביות מלאה וקרה לא תוכל להבין את אשר התרחש במחנה‪,‬‬
‫ולפיכך לא תוכל לדון את חברי הזונדרקומנדו ואת היותם משתפי פעולה‬
‫לכאורה‪ .‬עמדה כזו עלולה מצד אחד ליצור נרטיב היסטורי הגואל‪ ,‬כביכול‪,‬‬
‫את המציאות המפורקת‪ ,‬שכן הוא מביט רק במאורע בכללותו ומעלים עין מן‬
‫הממד האישי; מצד אחר יכולה העמדה הזו להפוך את הקורבן עצמו לפושע‪,‬‬
‫להאשימו בעוול הקורה לו‪ ,‬ולהמשיך את הדה‪-‬הומניזציה שאפשרה את‬
‫העוול שקרה לו‪ ,‬השוללת מן הקורבן את הצלם הבוחר‪ ,‬את האוטונומיה‬
‫הסובייקטיבית‪.‬‬
‫‬‫יכולתם של הנאצים להפוך את היהודי לתת אדם‪ ,‬מתבטאת גם בכך שהם‬
‫שיתפו את היהודים בהשמדת עַמם ועצמם ובכך הצליחו לעתים‪ ,‬כביכול‪,‬‬
‫להופכם לתתי‪-‬אנוש‪ ,‬המשמידים את עצמם ואשמים במתרחש יותר מאשר‬
‫המקרבּנים‪ 53.‬קורא שידון באופן מרוחק את אנשי הזונדרקומנדו‪ ,‬עלול‬
‫להמשיך בזה את כוונתם של הנאצים‪ .‬בכך יכול הקורא‪-‬השופט לשלם את‬
‫המחיר שבו נקב גרדובסקי ולהפוך ל"אוטומט" בשיפוטו‪ :‬אמנם אין הוא הופך‬
‫לאוטומט חסר‪-‬החיים כאסיר עצמו; אולם האנושיות ניטלת מן האדם גם‬
‫במקרה זה‪.‬‬
‫‬‫לעומת זאת‪ ,‬אמפתיה מלאה והזדהות יתר עם הקורבן והאסיר עלולות‬
‫להוביל לאותו פירוק שמפניו הוא מזהיר‪ :‬הקורא עלול להזדעזע ולהתפרק עד‬
‫כדי אלם ו ֶהפְג ֵן )‪ 54(acting-out‬פוסט‪-‬טראומטי‪ ,‬הגורם גם לקורבן חזרה כפויה‬
‫אל הטראומה ואל תוצאותיה הנפשיות ומנטרל כל יכולת דיבור ושיפוט‪ ,‬כל‬
‫שכן יכולת לעבד את הטראומה ולהפיק ממנה משמעות כלשהי‪ .‬עמדה זו‬
‫עלולה להסיר מן הקורבן כל אחריות למעשיו‪ ,‬גם אם בתוך העוול הכללי‬
‫שנעשה לו היתה לו בחירה כלשהי‪ ,‬שעליה עליו לתת דין וחשבון לטוב או‬

‫______‬

‫‪ .53‬ראו פרימו לוי‪ ,‬השוקעים והניצולים‪ ,‬תרגמה מאיטלקית‪ :‬מרים שוסטרמן‪-‬פאדובאנו‪ ,‬הוצאת‬
‫עם‪-‬עובד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2003 ,‬עמ' ‪.40‬‬
‫‪ .54‬ראו להלן‪ ,‬הערה ‪.61‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪319‬‬

‫למוטב‪ .‬גם כאן ישנו המשך לדה‪-‬הומניזציה שהובילה לעוול‪ ,‬שכן עמדה זו‬
‫מקדשת את כוח ההישרדות החייתי שבאדם או מתייחסת אליו כאל ילד או‬
‫שוטה חסר אחריות‪ ,‬צלם בוחר או אוטונומיה סובייקטיבית‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬הזדהות יתרה זו אמנם מטהרת את הקורבן מכל אשמה‪ ,‬אך גם‬
‫דנה אותו לפירוק נוסף מוחלט‪ ,‬המגשים בדיעבד את משאלת הנאצים מעבר‬
‫למעשיהם‪ ,‬שכן כעת גם הזיכרון שנותר מן הקורבן ‪ -‬אף הוא מעיד על חוסר‬
‫צלם ופירוקו‪.‬‬
‫במקרה דנן‪ ,‬הפירוק מתבטא לא רק בחוסר היכולת להתבטא‪ ,‬אלא בעצם‬
‫שיתוף הפעולה עם הנאצים‪ ,‬שהוא הנקודה שמלכתחילה עומדת לבירור‪ :‬אם‬
‫הקורא הבא לדון את חברי הזונדרקומנדו יזדהה עמם לחלוטין‪ ,‬לא רק‬
‫שיכולת השיפוט שלו תיעלם‪ ,‬אלא שהוא עלול להתפרק יחד עמם ובכך‬
‫להפיל את הקורבן ואת עצמו אל מלכודת הפירוק המוחלט של הנאצים‪,‬‬
‫שעמה ניסו להתמודד גרדובסקי ורבים מכותבי היומנים בזמן השואה‪.‬‬
‫לטענת גולדברג‪ ,‬כתיבתו של גרדובסקי מבטאת לא רק את האיום‬
‫שבאמפתיה מלאה עמו‪ ,‬שתוביל לפירוק מלא ולשלילת הזהות האוטונומית‬
‫שלו‪ ,‬אלא שהיא מבטאת את פירוקו של גרדובסקי‪-‬עצמו‪ .‬לדבריו‪ ,‬המשפט‬
‫של גרדובסקי‪" :‬מוחנו קהה‪ ,‬הבנתנו קפאה‪ .‬איננו תופסים את השפה‬
‫החדשה‪ 55",‬הוא "היענות ותגובה אנלוגית לאופיו של המחנה כמחנה של‬
‫מוות"‪ 56,‬כפי שמתארו גרדובסקי במשפטים הקודמים לציטוט הנ"ל‪ ,‬כ"כאן‬
‫הוא מושב המוות"‪ 57.‬גולדברג מוסיף‪:‬‬
‫החוץ של המחנה כמחנה של מוות כופה על האסיר‪ ,‬ששורד‬
‫מבחינה ביולוגית‪ ,‬מוות פנימי של המוח והתבונה‪ .‬במובנים רבים‬
‫מהווה התיאור הזה‪ ,‬של מנגנוני האובדן הכרוכים בכתיבה‪ ,‬שיקוף‬
‫‪58‬‬
‫של אותו אובדן הנגרם בעטייה של חווית המחנה עצמו‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬האומנם אנו עוסקים ב"מנגנוני אובדן הכרוכים בכתיבה" דווקא?‬
‫גרדובסקי מתאר את הנעשה במחנה עצמו ולא את המתרחש בשל הכתיבה‪.‬‬

‫______‬
‫‪.55‬‬
‫‪.56‬‬
‫‪.57‬‬
‫‪.58‬‬

‫‪320‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 90‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[209‬‬
‫גולדברג‪ ,‬עמ' ‪.337‬‬
‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.55‬‬
‫גולדברג‪ ,‬עמ' ‪.337‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫גם במחיר שבו נוקב גרדובסקי בגין הצטרפות הקורא למסע‪ ,‬דובר על מה‬
‫שיקרה לקורא המצטרף אל הכותב‪ ,‬בהופכו עם הכותב יחד לאסיר‪-‬אוטומט‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬כפי שראינו לעיל‪ ,‬הכתיבה עצמה נראית כזו שמצילה בינתיים‬
‫את גופו ואת נפשו של הכותב מכניעה למנגנוני האובדן של המחנה ומהפיכה‬
‫לאותו אוטומט‪ ,‬בהותירה עוד מעט מצלמו של האדם בפעילות יוצרת‪,‬‬
‫בפעילות מחתרתית לקראת מרד או‪ ,‬למצער‪ ,‬במִשמרת ‪ -‬ולו בכישלון מלא‬
‫הפתוס לבטא את הדברים‪ ,‬או בהתרסה ובזעקת השבר המועלות בהם‪ .‬זאת‬
‫ועוד ‪ -‬המשפטים שביניהם יוצר גולדברג הקבלה‪ ,‬מובאים מפי דוברים‬
‫שונים‪ :‬את תיאור המחנה כמקום המוות מביאים האסירים הוותיקים‪ ,‬ואילו‬
‫קהות החושים שאחרי התיאור אינה בשל זוועות המחנה והכניעה להם‪ ,‬אלא‬
‫מול השפה הזרה והתכנים הנוראים של האסירים הוותיקים‪ :‬גרדובסקי‬
‫והאסירים החדשים מסרבים להאמין למשמע אוזניהם וחושיהם קהים בשל‬
‫הדברים‪ ,‬כדי שמחשבותיהם ימשיכו להיות נתונות למשפחות‪" :‬כל‪-‬אחד‬
‫‪59‬‬
‫חושב רק היכן משפחתו]‪."[...‬‬
‫נראה שגולדברג יצר הזדהות יתרה בין הקורא ובין כתיבתו של גרדובסקי‪,‬‬
‫וכשהבין אותו כמתפרק לחלוטין‪ ,‬הבין שגם הקורא נידון לפירוק מוחלט‪ .‬אך‬
‫הדברים גם מתהפכים‪ :‬הקורא מתפרק כשהוא קורא את איומי גרדובסקי על‬
‫מחיר הקריאה והתיאורים הכלולים בה‪ ,‬וכשם שהוא עצמו מתפרק לחלוטין‬
‫כך הוא קורא ומבין את גרדובסקי עצמו כמעיד על פירוקו המוחלט; בכך הוא‬
‫‪60‬‬
‫עלול לשלול את השארית הצומחת מתוך הפירוק המלא‪.‬‬
‫‬‫אולם‪ ,‬כאמור לעיל‪ ,‬נראה שהכתיבה מבקשת הצדקה עצמית סובייקטיבית‪,‬‬
‫בהזמינה אל המציאות המבולבלת את מבטו האובייקטיבי של "האזרח‬
‫החופשי של העולם"‪ .‬ניתן לומר שמבחינת תוכן הדברים ואף בסגנונם נכשל‬
‫גרדובסקי בהצדקה העצמית והאובייקטיבית; אולם עצם הכתיבה והמוטיבציה‬
‫המניעה אותה מעלות מיד ממד של כנות המבקשת הצדקה שהיא פנימית‬
‫וחיצונית כאחד‪ .‬ניתן להצביע על ההתאמה שבין מוטיבציה תיאורטית זו‬
‫לפעילות האקטיבית של הכותב ‪ -‬במרד ובהנהגתו ‪ -‬שכבר הערנו שהיא‬
‫מלמדת על ייאוש כבד‪ ,‬שממנו פורץ המעט שעוד נותר מצלם האנוש טֶרם או‬
‫על אף פירוקו המלא‪ ,‬או דווקא בגללו‪ .‬כשם ששארית זו ִהנ ָה פרדוקסלית‬
‫בהעידהּ על פירוק הצלם והנותר ממנו כאחד‪ ,‬כך גם העמדה המתבקשת‬
‫______‬
‫‪ .59‬ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.55‬‬
‫‪ .60‬ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.32‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪321‬‬

‫להבנת הקורבן‪ ,‬העמדה שאותה דורש גרדובסקי‪ ,‬היא עמדה פרדוקסלית בין‬
‫האובייקטיבי לסובייקטיבי‪ ,‬בין הניכור להזדהות‪.‬‬

‫טלטלה אמפתית‬
‫במובן הפרדוקסלי הזה‪ ,‬השאלה אם כתיבתו של גרדובסקי הצליחה או לא‪,‬‬
‫תלויה בקורא ובפרשנותו‪ :‬עודף אובייקטיביות או עודף הזדהות סובייקטיבית‬
‫ שניהם דנים את הקורא והכותב כאחד לפירוק צלם האנוש‪ .‬ואם כן‪ ,‬כיצד‬‫נקרא את עדותו של גרדובסקי בפרט או את עדותיהם של כלל הקורבנות‬
‫והניצולים מבלי להוסיף על פירוקם ומבלי להתפרק בעצמנו?‬
‫בין שני הקצוות הללו‪ ,‬מעלה דומיניק לה‪-‬קפרה מושג ביניים פרדוקסלי‪,‬‬
‫"טלטלה אמפתית"‪:‬‬
‫הטראומה ההיסטורית ]בניגוד לזו המבנית‪-‬תיאורטית ‪ -‬א"צ[ היא‬
‫ספציפית‪ ,‬ולא הכול סובלים ממנה או זכאים לעמדת הסובייקט‬
‫הקשורה בה‪ .‬אי‪-‬אפשר כך סתם להזדהות עם הקורבן ולהיכנס‬
‫לעורו עד כדי אימוץ קולו או אימוץ עמדת הסובייקט שלו‪ .‬תפקידן‬
‫של האמפתיה ושל הטלטלה האמפתית אצל עדים משניים קשובים‬
‫אינו כרוך בזהות כזו; הוא כרוך בסוג של חוויה ווירטואלית‬
‫שבמסגרתה אדם מעמיד את עצמו במקומו של האחר‪ ,‬ובה בעת‬
‫מכיר בהבדלי העמדות ביניהם ועל‪-‬כן אינו נוטל את מקומו של‬
‫האחר ]‪ [...‬ההיפתחות לטלטלה אמפתית היא ממד רגשי רצוי של‬
‫החקירה ההיסטורית‪ ,‬ממד שמשלים ומעשיר את המחקר והניתוח‬
‫האמפירי‪ .‬האמפתיה חשובה לניסיון להבין אירועים טראומטיים‬
‫וקורבנות טראומה ]‪ [...‬היא קוראת תיגר על נרטיבים פטישיסטיים‬
‫וממחלטים‪ ,‬המתכחשים לטראומה שהולידה אותם ]‪ ...‬ועל[‬
‫הרמוניזציה של אירועים ואפילו שיקום העבר במונחים של מסרים‬
‫‪61‬‬
‫מרוממים או של תרחישים אופטימיים ואנוכיים‪.‬‬

‫______‬

‫‪ .61‬דומיניק לה‪-‬קפרה )‪ ,(LaCapra‬לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה‪ ,‬תרגם מאנגלית‪ :‬יניב פרקש‪ ,‬הוצאת‬
‫רסלינג‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2006 ,‬עמ' ‪ .93‬על הבעייתיות שבאובייקטיביזציה יתרה ובהזדהות סובייקטיביסטית‬
‫יתרה מצד אחד‪ ,‬הנוטות להפגן פוסט‪-‬טראומטי ולמלנכוליה אינסופית מצד שני‪ ,‬ראו בהרחבה‬
‫דבריו שם‪ ,‬בעמ' ‪ 94-86‬ובפרק "עדויות שואה ‪ -‬הקשבה לקולו של הקורבן"‪ ,‬עמ' ‪.139-115‬‬

‫‪322‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫קריאת יומניהם או הקשבה לעדויותיהם של הקורבנות והניצולים מחייבת‬
‫עמדה פרדוקסלית‪ 62,‬המכירה בכך שרק אמפתיה תאפשר הבנה מלאה עד‬
‫כמה שניתן של המאורע ההיסטורי ושל החוויה הספציפית של הקורבן; אך‬
‫בו‪-‬בזמן אל לה לאמפתיה זו לקרוס אל תוך עצמה ולהביא להזדהות מוחלטת‬
‫עם הטראומה המפרקת כל יכולת להבין‪ ,‬לדבר ולהפיק משמעות ולקח מן‬
‫המאורע והטראומה עצמה‪ .‬שני הקצוות עלולים‪ ,‬כאמור‪ ,‬לא רק להחמיץ את‬
‫הבנת המאורע‪ ,‬אלא ליצור עמדה בעייתית כלפי העד ואף כלפי הקורא עצמו‪.‬‬

‫ב‪ .‬יומנו של גרדובסקי מנקודת מבט אמפתית‬
‫גם אם נמצא בתוך העדויות ממד של פירוק מוחלט‪ ,‬כפי שאכן מצא גולדברג‬
‫בדבריו של גרדובסקי‪ ,‬עצם הכתיבה על כך כבר מלמדת על מאבק לתת‬
‫לפירוק זה הקשר ומשמעות‪ ,‬ומלמדת על השארית הצומחת מתוך הפירוק‬
‫המלא‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬כיצד נבין את קיומה של כתיבה זו? כאמור לעיל‪,‬‬
‫הפרשנות הניתנת בעת קריאת העדויות היא הקובעת למעשה את משמעות‬
‫האירוע ואת החותם שהוא מותיר אחריו‪ .‬הדגשת ההרמוניה שבעצם הכתיבה‬
‫או הדגשת הפירוק המבוטא בה באופן חד‪-‬צדדי‪ ,‬מחטיאה את המובן של‬
‫המאורע בכלל ושל חווייתו המורכבת והנוראה של הקורבן‪.‬‬
‫קריאת דבריו של גרדובסקי מתוך טלטלה אמפתית מלמדת‪ ,‬שזעקת השבר‬
‫והפירוק עצמה היא המבטאת את המעט שנותר מצלמו ומאנושיותו‪ ,‬גם אם‬
‫מעט זה הפך לאוטומט‪ .‬העדות העצמית על היותו אוטומט מתריסה על מצבו‬

‫______‬

‫‪ .62‬במקום אחר ]"'לב האדם גם הוא מבקש את שלו' ‪ -‬טראומה‪ ,‬חלל‪-‬פנוי וייחוד‪-‬גמור"‪ ,‬בתוך‪:‬‬
‫חיותה דויטש‪ ,‬ברוך כהנא ורוני רדמן )עורכים(‪ ,‬חידת הייסורים‪ ,‬הוצאת בית מורשה וידיעות‬
‫אחרונות‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬אביב‪ ,‬תשע"ב )התקבל לפרסום([ השוויתי את מושגיו של לה‪-‬קפרה‬
‫למושג "דין לכף זכות" של ר' נחמן מברסלב ]ליקוטי מוהר"ן‪ ,‬קמא תורה רפב )חלק ראשון‪ ,‬דף‬
‫קכא עמוד א ‪ -‬דף קכב עמוד א‪ ,‬הוצאת משך הנחל‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ב(; שם‪ ,‬תורה ו סעיף ז‬
‫)דף ה עמוד א(; שם‪ ,‬תנינא תורה א סעיף יד )חלק שני‪ ,‬דף ב עמוד ב([ על פי פרשנותו של הרב‬
‫שג"ר )על כפות המנעול‪ ,‬הוצאת ישיבת שיח יצחק‪ ,‬אפרת‪ ,‬תשס"ד‪ ,‬עמ' ‪ ;37-35‬שובי נפשי‪,‬‬
‫ההוצאה והמקום הנ"ל‪ ,‬תשס"ג‪ ,‬עמ' ‪ .(26-24‬גם מושג זה נושא בחובו שני הפכים‪ :‬מחד גיסא‬
‫הזכות המבקשת להבין את מקומו הספציפי של האדם; אך מאידך גיסא במקום לכסות על‬
‫פשעיו בשל זכות זו דורש המושג לדון ולשפוט את האדם לשם תיקון מעשיו‪ .‬האדם הנידון‬
‫מצוי בשל מעשיו או הטראומה שחווה בבלבול‪ ,‬וכדי להבין את מקומו עלינו ליצור לו מקום‬
‫מוגדר‪ ,‬כדרכה של מידת הדין היוצרת מושגי חוק והגבלה‪ .‬דינו של הקב"ה‪" ,‬מקומו של‬
‫עולם"‪ ,‬נעשה מתוך עמדה זו‪ ,‬והיא הנדרשת מן האדם גם כלפי עצמו וגם כלפי סביבתו; ולא‬
‫עוד אלא שהאדם המודרני‪ ,‬כדמותו הקפקאית של יוסף ק‪ ,.‬צמא אחר "שער החוק" המעניק‬
‫לחייו הקשר‪ ,‬הצדקה ומובן‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪323‬‬

‫זה ומסגירה "אני" אחר שנוצר‪ .‬בקשתו לאמפתיה על ידי אמצעים ספרותיים‬
‫המקרבים את הקורא לחוויה עצמה‪ ,‬מלמדת מניה‪-‬וביה על בקשתו שבצד‬
‫הקרבה האמפתית יתקיים גם ריחוק מסוים מן החוויה‪ ,‬ריחוק הנדרש כדי לתת‬
‫לה מובן וכדי לדון עניינית בשאלת שיתוף הפעולה לכאורה‪ .‬נוכל לתת לכך‬
‫שלוש דוגמאות‪:‬‬
‫‪ .1‬גרדובסקי אינו מסתפק במסירה שטוחה של האירועים ואף לא בשימוש‬
‫בכלי ביטוי ספרותיים‪ .‬לאורך הכתיבה הוא שב ומכניס מבט זר אל תוך‬
‫התמונה‪ :‬מבטה של הלבנה‪ ,‬מבטו של האזרח החופשי של העולם‪ ,‬מבטו של‬
‫מוצא הכתבים ומבטו של הקורא‪ .‬עצם הכתיבה אל נמען זר מאפשרת הרחקה‬
‫של המאורעות כדי לנסות ולשים בהם סדר ומובן‪ .‬הכוונה היא לריחוק לא רק‬
‫של הקורא העתידי‪ ,‬אלא של גרדובסקי עצמו‪ ,‬שבעצם פעולת ההרחקה משמר‬
‫את אפשרות הרפלקסיה הפנימית ואת הצלם שבו‪.‬‬
‫‪ .2‬גרדובסקי מבקש נחרצות אמפתיה והבנה מתוך הדברים עצמם‪ .‬הוא אף‬
‫נוקב במחיר שיידרש מן הקורא‪-‬הרואה את הדברים‪ .‬הקורא עלול לקרוס אל‬
‫תוך הפירוק יחד עם הקורבן‪ ,‬ובזאת לבטא קרבה מלאה אליו‪ .‬אולם האיום‬
‫משמש מניה‪-‬וביה להרחקת הקורא )וכאמור ‪ -‬גם להרחקתו של גרדובסקי‬
‫עצמו ממהלך האירועים(‪ ,‬שכן זה האחרון‪ ,‬כשם שיתפתה להיכנס לעורו של‬
‫גרדובסקי‪ ,‬יחשוש במקביל לחייו‪-‬שלו וישמור על המרחק הנדרש‪ .‬בקשתו של‬
‫גרדובסקי לאמפתיה מתבררת מתוך עצמה לא כבקשה להזדהות מלאה‪ ,‬אלא‬
‫דווקא לטלטלה אמפתית המבינה את הדברים "מבפנים"‪ ,‬אך משמרת את‬
‫המרחק הראוי לשם הבנת העניין והדין‪-‬וחשבון הנוקב עליו‪.‬‬
‫‪ .3‬גרדובסקי חוזר רבות על הביטוי "אזרח חופשי של העולם"‪ 63.‬בזאת הוא‬
‫מבטא את תביעתו של המשועבד כלפי החופשי‪ ,‬המבקש קרבה לשם הבנה‬
‫ונקמה; את קנאתו לכבודו כלפי מעמדו החברתי של הקורא העתידי‪ ,‬ואת‬
‫הקרבה ביניהם‪ ,‬שהרי גם גרדובסקי היה אזרח כזה פעם‪ .‬קרבה זו מבוטאת‬
‫שוב ושוב בפנייה‪" :‬ידידי"‪ .‬אולם הפן הגלוי של ביטוי כבוד זה‪ ,‬הקנאה‬
‫המצויה בו‪ ,‬מלמדים מניה‪-‬וביה גם על ריחוק משמעותי בינו ובין הקורא‪.‬‬
‫החזרה המרובה על הביטוי נשמעת לעתים כמעין קנאה סרקסטית כלפי‬
‫האזרח החופשי‪ ,‬שבהשוואה למחנה הנו "טירון"‪ ,‬שאיננו מבין ולעולם לא‬
‫יוכל להבין את טיב העולם לאמִתו‪ .‬קנאה זו מובעת גם בהזמנתו את האזרח‬
‫______‬
‫‪ .63‬ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪ ,44-43‬שם חוזר הביטוי כמה‬
‫פעמים‪.‬‬

‫‪324‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫החופשי להצטרף אליו למסע‪ .‬אם בתחילת ההזמנה נראים הדברים תמימים‬
‫ומקנאים לחופש עצמו‪:‬‬
‫בוא הנה אלי‪ ,‬אתה‪ ,‬אזרח בר‪-‬מזל של העולם‪ ,‬החי בארץ ההיא‪ ,‬היכן‬
‫שעוד קיים שמחה‪ ,‬אושר והנאה ]‪ [...‬שחייך בטוחים על‪-‬ידי מוסר‬
‫אנושי וקיומך על‪-‬ידי אחריות החוק ]‪ [...‬שארצך מגודרת בחומות‪-‬סין‬
‫‪64‬‬
‫מודרניות‪ ,‬וציפורני השטנים הזוועתיות לא הגיעו לשם ]‪[...‬‬
‫הרי שבהמשך מתבטא גרדובסקי בקנאה סרקסטית‪ ,‬כזו שתוארה לעיל‪:‬‬
‫בוא‪ ,‬ידידי‪ ,‬קום‪ ,‬צא מארמונותיך החמימים והבטוחים‪ ,‬אזור‬
‫עצמך באומץ ועוז ובוא איתי לעשות טיול על‪-‬פני היבשת‬
‫‪65‬‬
‫האירופית‪ ,‬היכן שהשטן תפס את שלטונו ]‪[...‬‬
‫הקנאה לכבודו של האזרח החופשי‪ 66‬הופכת לקנאה בו‪ ,‬ובזה מבטאת ריחוק‬
‫ממורמר‪ ,‬כלומר ריחוק של גרדובסקי מהקורא נוסף לריחוק הנדרש של‬
‫הקורא מגרדובסקי‪ .‬אולם ריחוק זה הוא המאפשר לגרדובסקי את התקווה‬
‫לדין של צדק שייעשה עִמו ועם חבריו מחד גיסא בכך שיראו אותם‬
‫ממקומם‪ 67,‬ולנקמת צדק בפושעים הנאצים מאידך גיסא‪.‬‬

‫______‬
‫‪.64‬‬
‫‪.65‬‬
‫‪.66‬‬

‫‪.67‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 43‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[182-181‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[ לעיל‪ ,‬עמ' ‪=] 45‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[184‬‬
‫קנאה דומה מופיעה בעת המסע ברכבת הצפופה לאושוויץ‪ :‬בעת מפגש רכבות עם רכבת‬
‫"אזרחית"‪ ,‬אומר גרדובסקי‪" :‬אתה רואה קרונות מוארים היטב‪ ,‬שנישאים באושר סוער]‪[...‬‬
‫מבחינים באנשים ‪ -‬מהעולם האזרחי החופשי‪ .‬כאב עמוק מחבק את המציצים‪ .‬נדמים אותם‬
‫אנשים ‪ -‬כמונו‪ :‬חפים‪-‬מפשע]‪ [...‬אנו נוסעים והם נוסעים‪ .‬אבל כמה שונה היא דרכנו‪ .‬הם‬
‫מובלים על פסי החיים‪ ,‬ואנו ‪ -‬מי יודע! משם מאירים החוצה החיים‪ ,‬ומאיתנו מציצה‬
‫החוצה החשיכה הזוועתית‪ ,‬האיומה‪ .‬שם יושב כעת המון רגוע‪ ,‬בטוח‪ ,‬שיש לו מטרה לעצמו‪,‬‬
‫שאליה הם נישאים ברצונם שלהם‪ .‬אבל כאן אנו מובלים אל מטרה המיועדת בשבילנו ‪-‬‬
‫שאליה אנו עצמנו לא יכולים לקבוע את היעד]‪ [...‬כאן הם מובלים ללא רצון‪ ,‬אלא אנוסים‪.‬‬
‫ומי יודע לְמה?" )ראו לעיל בפרק "]הצמא[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪72-71‬‬
‫]=מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.([199‬‬
‫נראה שגרדובסקי אכן מקווה לא רק לחסד שיפנה כלפיו הקורא בכך שיבין את מקומו‪ ,‬אלא‬
‫גם לדין הצדק שייעשה עִמו‪ ,‬שייתן הצדקה למעשיו אך גם יאפשר את התהוותו של אותו‬
‫מקום שדורש גבול‪ ,‬חוק ודין‪ .‬ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.62‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪325‬‬

‫בניגוד לדברי גולדברג‪ ,‬גרדובסקי עצמו מבקש אך ורק טלטלה אמפתית של‬
‫הקורא ולא קריסה יחד עמו אל תוך הפירוק‪ :‬בהזמינו את הקורא למסע הוא‬
‫מרגיע את הקורא מן המראות הצפויים‪" :‬אל תפחד‪ ,‬לא אראה לך את הסוף‬
‫‪68‬‬
‫לפני ההתחלה‪ ,‬ומעט‪-‬מעט תקפא עינך‪ ,‬לבך יקהה ואוזניך יתחרשו‪".‬‬
‫גרדובסקי מודע לזוועה‪ ,‬ואף שהוא מבקש מן הקורא להשתתף בה‪ ,‬הוא מבקש‬
‫לעשות זאת באופן מסודר ומעט‪-‬מעט‪ ,‬כדי לא לקרוס‪ .‬זאת ועוד ‪ -‬אף לאחר‬
‫נקיבת המחיר שידרוש המסע‪ ,‬שצוטטה לעיל‪ ,‬גרדובסקי מבקש מן הקורא‬
‫להקדים ולהקהות בעצמו את חושיו‪" :‬הקהה בעצמך כל ]‪ְ [--‬שכח מאשתך‬
‫וילדך‪ ,‬ידידיך ומכריך‪ְ ,‬שכח את העולם מ]מנו[ באת‪ 69".‬הקדמת הקהיית‬
‫החושים באופן מודע ועצמאי ממתנת את הטראומה ומאפשרת לא רק ֶהפְג ֵן‬
‫וחזרה פוסט‪-‬טראומטית על הטראומה‪ ,‬אלא בד בבד איתם עיבוד של‬
‫הטראומה כמו בטקסי אבלות‪ 70.‬לפני תחילת התיאורים עצמם‪ ,‬גרדובסקי‬
‫מוסיף ואומר‪" :‬כעת‪ ,‬ידידי‪ ,‬כשנתתי לך את כל ההוראות למסענו‪ ,‬רוצה אני‬
‫לעשות איתך טיול מעל אחד מאין‪-‬ספור המחנות"‪ - 71‬כלומר‪ ,‬יש סדר‬
‫בתוך הכאוס‪ ,‬יש הוראות פעולה בתוך תוהו הפירוק‪.‬‬
‫אחת מן ההוראות ‪" -‬אל תאפשר לעצמך לקחת‪-‬ללב את אלו שכבר‬
‫נעלמו מן החיים‪ ,‬הותר אנחה למען אלו שבינתיים עוד נשארו בחיים"‪- 72‬‬
‫מבטאת לכאורה את האטימות שנפלה על גרדובסקי ושכעת מוטלת על‬
‫הקורא‪ .‬אולם לא זו בלבד שגם כאן מתבקש הקורא לאטום עצמו כדי לא‬
‫להתפרק ולהיאטם באופן פסיבי‪ ,‬אלא שיש בהוראה זו משום קבלת הדין של‬
‫גרדובסקי עצמו‪ ,‬המקבל את מצבו‪:‬‬
‫כפי שצוטט לעיל‪ ,‬האסירים הוותיקים שנאטמו בעצמם‪ ,‬דורשים באכזריות‬

‫______‬
‫‪.68‬‬
‫‪.69‬‬
‫‪.70‬‬

‫‪.71‬‬
‫‪.72‬‬

‫‪326‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 45‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[184‬‬
‫בתרגומו של חלמיש הדברים מובהקים אף יותר‪" :‬כי אציגם בהדרגה לפניך‪".‬‬
‫ראו בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[ לעיל‪ ,‬עמ' ‪=] 46‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ'‬
‫‪.[185-184‬‬
‫ראו לה‪-‬קפרה‪ ,‬עמ' ‪ .92-87‬גרדובסקי מתאר כיצד כבר בתוך חוויית הטראומה‪ ,‬חווים‬
‫הקורבנות הפגן ללא אפשרות לעיבוד‪ ,‬וזאת בחלומותיהם‪" :‬זה בוכה‪ ,‬זה צועק משינה והשאר‬
‫נאנחים‪ .‬זהו הם שחשים‪-‬ועוברים כעת מחדש את הכאב הגדול של היום שעבר‪ .‬בשינה‪,‬‬
‫כשנמצאים עם עצמם‪-‬לבדם‪ ,‬יכולים לתפוס טוב‪-‬יותר את האסון הגדול‪ ,‬חסר‪-‬הגבול‪ .‬וכעת‬
‫תראה חיוך חסר‪-‬דאגות על הפנים‪ :‬זהו הוא שפגש בחזרה בחלום את משפחתו שהופרדה‪ ".‬ראו‬
‫לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 95‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[212‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 47‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[185‬‬
‫שם‪.‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫מן החדשים להיאטם אף הם‪ .‬גרדובסקי וחבריו האסירים החדשים מזדעזעים‬
‫אל מול פניהם הציניות של האסירים הוותיקים‪ ,‬המלגלגים על ה"טירונים"‬
‫החדשים שעוד מקווים לחיים‪ ,‬ואל מול דבריהם הציניים על אודות המוות‬
‫במחנה‪ ,‬ואף על המוות של בני המשפחה שלהם‪-‬עצמם‪:‬‬
‫איך יכולים האנשים האלו להיות כאלה סדיסטים ‪ -‬ללגלג על‬
‫אנשים גלמודים‪ ,‬שבורים‪ .‬איך הם יכולים כך לענות לנו‪ ,‬כל‪-‬כך‬
‫בקלות‪ ,‬ללא עווית על הפנים‪ ,‬על השאלה היכן נמצאים כעת‬
‫משפחותינו‪" :‬הם כבר בשמים‪ ".‬האם המחנה השפיע עליהם‬
‫כל‪-‬כך‪ ,‬שהם איבדו את כל הרגשות האנושיים‪ ,‬ולא מוצאים שום‬
‫בידור טוב‪-‬יותר ]מאשר[ לשאוב עונג מהעינויים והייסורים של‬
‫אלו‪ .‬זה עושה רושם ]ש[תהיה להם הנאה ]מעוותת[ בלהכריז‬
‫את המילים הזוועתיות חסרות‪-‬האכפתיות הללו‪" :‬משפחותיכם‬
‫‪73‬‬
‫כבר הסתלקו באש‪".‬‬
‫]‪ [...‬איך זה יכול להיות אפשרי‪ ,‬שאנשים יוכלו לדבר על‬
‫המוות של אשתו וילדו‪ ,‬הוריו‪ ,‬אחיותיו ואחיו‪ ,‬ועוד יוכל ]‪[...‬‬
‫להתקיים לבד?! מתגנב לו רעיון לא בטוח‪ :‬אולי האנשים נעשים‬
‫על‪-‬ידי אווירת המחנה כל‪-‬כך פרועים‪ ,‬כל‪-‬כך אכזריים‪ ,‬שיש להם‬
‫‪74‬‬
‫עונג מיוחד לראות את אלו בייסורים המענים‪-‬ביותר‪.‬‬
‫הפקפוק גורם לאסירים החדשים לחשוב שהוותיקים אימצו את דפוסי הרודף‬
‫ושהם משקרים להם‪ ,‬ולשגות באשליה שיקיריהם עוד בחיים‪ .‬אולם לאחר‬
‫שהות במחנה מתבררת האמת‪ .‬גרדובסקי‪ ,‬המצוי בזונדרקומנדו‪ ,‬מכיר בה‬
‫במלואה‪ .‬הוראתו שצוטטה לעיל להתמקד באלו שנותרו בחיים הִנה היפוך‬
‫לאסירים הוותיקים‪ ,‬שחלקם אף שיתפו פעולה עם הנאצים כשהוכיחו את‬
‫נאמנותם וכך זכו בזכות‪-‬יתר והפכו לקאפו‪ ,‬ושאותם מכנה גרדובסקי‪:‬‬
‫"שודדים‪-‬קטנים יהודים"‪ 75:‬בעוד האחרונים "שואבים מזה נחמה לעצמם‪,‬‬
‫הם רוצים להגדיל את מספר הסובלים‪ ,‬את מספר השותפים‪-‬לצער‪ 76",‬ובכך‬

‫______‬
‫‪.73‬‬
‫‪.74‬‬
‫‪.75‬‬
‫‪.76‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 89‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[208‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 91‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[210‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 88‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[207‬‬
‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.74‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪327‬‬

‫ליצור סדר של מוות בבלבול ובחוסר האוריינטציה של המחנה; הרי‬
‫שגרדובסקי מורה להתמקד באלו שעוד חיים‪ ,‬ולפחות להתאנח בשבילם‪.‬‬
‫גם בהגיעו למחנה נוקט גרדובסקי עמדה דומה‪ ,‬שעומדת בהיפוך לזו של‬
‫זקן‪-‬הבלוק‪ :‬לאחר שהאסירים החדשים מתלחשים ביניהם על הזוועה שחוו עם‬
‫הגיעם למחנה ועל השמדת משפחותיהם שעליה שמעו מן הוותיקים‪ ,‬מונחתת‬
‫מכת אלה על ראש אחד מהם להשתיקם‪ .‬גרדובסקי כותב על כך‪" :‬הכאב של‬
‫אחי החדש השפיע כל‪-‬כך‪ ,‬שהחלו לחשוב קצת גם על אודות עצמם‪,‬‬
‫להבטיח את ה'אני'‪-‬שלי‪ ,‬להבטיח את זה ‪ -‬מה שעוד נותר מהצער והכאב‬
‫הבלתי‪-‬נסבלים‪ 77".‬גם כאן ניתן לקרוא את הדברים כמסקנה אגואיסטית‪,‬‬
‫המתבקשת מן המצב הבלתי‪-‬נסבל של המחנה‪.‬‬
‫אכן כך מייעץ גם זקן‪-‬הבלוק לחדשים‪" :‬שכחו מהכול‪ ,‬חשבו על עצמכם‬
‫ ותוכלו עוד להחזיק‪-‬מעמד‪ 78".‬אף שגרדובסקי טוען ש"הנאום ניחם‬‫והפחיד ‪ -‬ניחם בטון שלו ‪ -‬והפחיד‬
‫בתוכנוֹ"‪ 79,‬ושמלכתחילה היה נראה‬
‫ְ‬
‫שנותר בזקן‪-‬הבלוק רגש אמפתיה אנושי להרגיע בו את החדשים‪ ,‬הרי‬
‫שבהמשך מספר גרדובסקי כיצד מיד לאחר דבריו מכה זקן‪-‬הבלוק במכות‬
‫נמרצות את אחד האסירים הוותיקים‪" :‬נעשינו ]הלומים‪ .‬אותו[ זקן בלוק‬
‫סימפטי‪] ,‬חם[‪ ,‬מחזיק ליד]ו[ אדם מבוהל למוות ‪ -‬מזיק ומכה אותו ללא‬
‫מנוחה עם הידיים ועם מקל‪ .‬וכאן‪ ,‬מאוכזבים‪ ,‬איבדנו את האב המנחם‪,‬‬
‫בדקה הזו‪ .‬המציאות היא בניגוד מלא למה ששמענו‪ 80".‬מכאן שעמדתו‬
‫לחשוב רק עצמו תואמת את הבדידות הקיומית שבה חש כל אסיר במחנה‪,‬‬
‫שהביאה לאגואיזם שבו לא ניתן להעלות כלל על הדעת סולידריות שתביא‬
‫להתנגדות‪.‬‬
‫אולם גרדובסקי מביט בחברו המוכה וקורא לו "אחי החדש"‪ ,‬אחיו‬
‫לייסורים‪ .‬רגש סולידריות זה הביאו לסולידריות אף עם עצמו‪ :‬גרדובסקי‬
‫דואג לעצמו‪ ,‬אך לא מתוך אגואיזם‪ ,‬שכן אין הוא מפחד למות‪ .‬הרי קודם לכן‬
‫הביע אחד האסירים החדשים ‪ -‬שאותו מכנה גרדובסקי‪" :‬פיקח"‪ 81,‬ושלא‬

‫______‬
‫‪.77‬‬
‫‪.78‬‬
‫‪.79‬‬
‫‪.80‬‬
‫‪.81‬‬

‫‪328‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 92‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[211‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 93‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[211‬‬
‫שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 92‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[210‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫נתפתה לפרשנויות מנחמות במציאות שהכתה בהם ‪ -‬את רצונו למות‪" :‬כמה‬
‫שמחה היינו חשים כולנו‪ ,‬אילו היו לנו כאלה גלולות מוות יקרות‪ ,‬טובות‪:‬‬
‫היינו לוקחים אותן כעת עם כל החשק‪ .‬וכמה שמחים היינו‪ ,‬אילו יכולנו‬
‫למצוא לעצמנו את המנוחה בשינה נצחית מתוקה‪ 82".‬ואמנם‪ ,‬המוות אינו‬
‫מפחיד אותם‪ ,‬כפי שסבר זקן‪-‬הבלוק‪:‬‬
‫מה מפחיד אותנו המוות? הוא אינו אסון בשבילנו‪ .‬רק דבר אחד‬
‫כן הניח לשורשים מסוימים להכות ‪ -‬זהו ההוראות כיצד עלינו‬
‫‪83‬‬
‫לשמור על ]‪ [-‬גופינו‪ ,‬לשמור עצמנו מעינויי וייסורי שווא‪.‬‬
‫בעוד זקן‪-‬הבלוק מציע דאגה לעצמו‪ ,‬הנובעת מאגואיזם המפחד למות‬
‫ושוללת כל סולידריות והתאגדות‪ ,‬הרי שגרדובסקי וחבריו דואגים לעצמם‬
‫מתוך אותו רגש סולידריות שאכן יוביל אותם להתאגדות‪ ,‬ומתוכו הם אף‬
‫אינם פוחדים ואפילו מבכרים את המוות‪ .‬אם קודם שאלו נפשם למות‪ ,‬כעת‬
‫נתעורר רצון מחודש שמשהו ישרוד ‪ -‬לפחות לשמור על הגוף שלי‪-‬עצמי‪,‬‬
‫ועם כמה שפחות ייסורים‪ .‬דברים אלו מזכירים את עמדתו של ר' עקיבא‬
‫בסוגיה הדנה במקרה שבו שניים מצויים במדבר עם מימייה אחת‪ :‬אם שניהם‬
‫ישתו ‪ -‬שניהם ימותו; אם ישתה בעל המימייה ‪ -‬ימות חברו‪ ,‬אך הוא יינצל‪.‬‬
‫בן‪-‬פטורא טוען‪" :‬מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו‬
‫של חברו‪ ".‬אולם ר' עקיבא טוען‪ ,‬שכאן מלאך המוות מבקש נשמה אחת ולא‬
‫שתיים‪ ,‬ועל כן דורש את הפסוק‪" :‬וחי אחיך ִעמך‪' :‬חייך קודמים לחיי‬
‫חברך'‪ 84".‬עמדה מורכבת זו דורשת מן האדם לקבל את גזר דין המוות של‬
‫חברו‪ ,‬ולדעת שגורלו נקבע לחיים בתחושה קשה זו‪ .‬גם חייו שלו אינם אלא‬
‫מתנת האל ועליו לשמור עליהם‪ ,‬כשם שרוצה הוא לשמור את חיי חברו מתוך‬
‫רגש סולידריות‪ .‬כך גם אפשר להבין את המהלך המושגי של גרדובסקי ‪ -‬הוא‬
‫מתעורר מתוך הסולידריות לחברו אל סולידריות כלפי נשמתו‪-‬שלו‬
‫וגופו‪-‬שלו‪ .‬יש לשמר מה שנותר מן החיים‪ ,‬לא על חשבון האחר‪ ,‬אך גם לא‬
‫______‬
‫‪ .82‬ראו שם ]=מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[211-210‬‬
‫‪ .83‬ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 93‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[211‬‬
‫‪ .84‬תלמוד בבלי‪ ,‬מסכת בבא‪-‬מציעא‪ ,‬דף סב‪ ,‬עמוד א‪" :‬שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן‬
‫קיתון של מים‪ ,‬אם שותים שניהם מתים‪ ,‬ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב‪ ,‬דרש בן פטורא‪:‬‬
‫מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו‪ .‬עד שבא רבי עקיבא‬
‫ולימד‪' ,‬וחי אחיך עמך' )ויקרא‪ ,‬כה לו( ‪ -‬חייך קודמין לחיי חברך‪".‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪329‬‬

‫במיתה משותפת עִמו‪ .‬זוהי תמונת מראה לאגואיזם שנכפה על האסירים‬
‫במחנה‪ ,‬שבה הפך כל אדם לבודד במערכה מול כל שכניו לצרה‪ ,‬ושבה אדם‬
‫לאדם זאב‪.‬‬
‫גרדובסקי מבקש להביע את הפירוק עד תומו‪ ,‬אך דווקא בזה הוא מבקש‬
‫להיבנות מחדש‪ ,‬זמן העתיד הופך ל"אחר"‪ ,‬שלפניו הוא דן את עצמו והוא‬
‫המקנה לו הצדקה ומשמעות‪:‬‬
‫זוהי למעשה התכלית המהותית התכלית הממשית היחידה של‬
‫כתיבתי‪ ,‬שחיי‪ ,‬שנידונו למוות‪ ,‬לפחות יקבלו תוכן‪ .‬שימי‬
‫הגיהינום שלי‪ ,‬שהמחר חסר‪-‬הסיכוי שלי‪ ,‬יקבל]ו[ בעתיד‬
‫‪85‬‬
‫תכלית‪.‬‬
‫כתבי אודותינו‪ .‬ושהעולם יראה בהם‬
‫ַ‬
‫שהעתיד יגזור‪-‬דין לפי‬
‫‪86‬‬
‫טיפה‪ ,‬מינימום‪ ,‬מעולם המוות הטרגי הנורא‪ ,‬שבו חיינו‪.‬‬
‫האיום של הפיכה לאוטומט איננו מוחלט‪ :‬גרדובסקי מתאר לנו שהיהודים‬
‫במחנה המעבר המושפלים על‪-‬ידי האס‪-‬אס והופכים אוטומטים‪ ,‬ממשיכים‬
‫בשאיפת החיים שלהם להיות שוב "אני"‪ ,‬גם בהיותם אוטומטים‪:‬‬
‫הדבר היחיד שהם עוד חפצים‪ ,‬הרגש היחיד שעוד נותר להם ‪-‬‬
‫אף שהם כאוטומטים ‪ -‬להישאר עם התקווה הלוחשת‪-‬כגחלת‬
‫עמוק בלב‪ ,‬שבעתיד הקרוב ביותר הם יקבלו בחזרה את ה"אני"‬
‫‪87‬‬
‫שלהם‪ ,‬ויתרוממו בנשמה חדשה‪.‬‬
‫אפשר לומר שה"אני" של האדם איננו תוכן מסוים‪ ,‬אלא בעצם השאיפה‬
‫הקיימת בו; במובן הזה‪ ,‬גם כשהפך לאוטומט הוא מסוגל לשמר את ה"אני"‬
‫בעצם השאיפה אליו‪ ,‬בעצם הכרתו בכך שהוא הופך לאוטומט ‪ -‬דבר הניכר‬
‫______‬
‫‪ .85‬ראו לעיל בפרק "הקדמה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.121‬‬
‫‪ .86‬ראו לעיל בחלק ]המכתב[‪ ,‬עמ' ‪.233‬‬
‫‪ .87‬ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪ .50‬אך חלמיש תרגם‬
‫)מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪" :(187-186‬ואפילו כאוטומטים הם מלבים זיק של תקווה"‪ ,‬כלומר ‪-‬‬
‫התקווה לקבלת ה"אני" מחדש אינה חלק מפעולה אוטומטית‪ ,‬אלא אף על פי שכבר הפכו‬
‫אוטומטים‪.‬‬

‫‪330‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫בעצם הכתיבה‪ .‬הכתיבה מבטאת את הפירוק המלא שממנו צומח ועולה באופן‬
‫‪88‬‬
‫פרדוקסלי "אני" אחר‪ ,‬שארית של צלם‪.‬‬
‫עצם הכתיבה על זעקת הפירוק שבה‪ ,‬שאף היא "רק חלק‪ ,‬מינימום‪ ,‬ממה‬
‫שאירע בגיהינום הזה"‪ 89,‬הופכת תכלית לכל המתרחש‪ .‬גרדובסקי מחפש‬
‫שפה בנויה המסוגלת להכיל פירוק ‪ -‬כפי שראינו את השבת כמרחב וכשפת‬
‫אמונה הטומנת בחובה את הכפירה וההתרסה; הוא מבקש קורא‪-‬שופט‪,‬‬
‫שדווקא מתוך הזדהות עמו והבנתו ממקומו‪ ,‬דווקא מהבנת סכנת המסקנה‬
‫הדטרמיניסטית הנגזרת ממעשיהם של הנאצים‪ ,‬שבמקום כזה אין אלא‬
‫להתפרק ‪ -‬דווקא בשל כך לא יתפרק בעצמו; הוא מבקש קורא שלא יתפרק‪,‬‬
‫אלא ישמר את האמפתיה מבלי שתהפוך שוב לאובייקטיביות קרה ומנוכרת‬
‫או לסובייקטיביות והזדהות‪-‬יתר‪ .‬עמדה כזו תוכל להסביר מדוע היו הדברים‬
‫כך ולא אחרת; להראות כיצד גם גרדובסקי עצמו‪ ,‬בזעקת הפירוק המלא‬
‫עוצמה‪ ,‬משמר באופן פרדוקסלי את צלמו‪ ,‬את תקוותו ואת אמונתו‪.‬‬
‫מנקודת המבט האמפתית שאותה מבקש ומבטא גרדובסקי כאחד‪ ,‬נפנה‬
‫לדון במקומם המורכב של גרדובסקי וחבריו בעת שהותם בזונדרקומנדו‪.‬‬

‫ג‪ .‬שיתוף הפעולה מנקודת מבט אמפתית‬
‫בבואנו לדון בזונדרקומנדו ובמעשיהם‪ ,‬הננו נכנסים לאזור שאותו כינה פרימו‬
‫לוי "האזור האפור"‪:‬‬
‫רשת יחסי האנוש בתוך המחנה לא היתה פשוטה‪ :‬לא אפשר היה‬
‫לצמצמה לשני גושים של קורבנות ונוגשים‪ .‬מי שקורא )או‬
‫כותב( כיום את דברי ימי הלאגר ניכרת בו היטב הנטייה‪ ,‬הצורך‬
‫אפילו‪ ,‬להפריד בין הטוב לרע ]‪ [...‬כולם ]‪ [...‬ציפו למצוא עולם‬
‫מחריד‪ ,‬אבל שאפשר לרדת לפשרו‪ ,‬תואם לאותו דגם פשוט‬
‫שאנו נושאים בתוכנו משכבר הימים‪" :‬אנו בפנים והאויב בחוץ‪,‬‬
‫‪90‬‬
‫מופרדים זה מזה בגבול חד‪ ,‬גיאוגרפי‪".‬‬
‫______‬
‫‪ .88‬וזאת בניגוד לפירוק המוחלט לפי גולדברג )ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,(32‬אך גם בניגוד לעמדתו של‬
‫ויקטור פראנקל )‪ (Frankl‬בספרו האדם מחפש משמעות‪ ,‬תרגם מאנגלית‪ :‬חיים איזק‪ ,‬הוצאת‬
‫דביר‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1970 ,‬הטוען שהשורדים הם אלו שאף פעם לא התפרקו לגמרי והמשיכו‬
‫למצוא משמעות לחיות למענה‪.‬‬
‫‪ .89‬ראו לעיל בפרק "הקדמה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.121‬‬
‫‪ .90‬פרימו לוי‪ ,‬השוקעים והניצולים‪ ,‬עמ' ‪.28‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪331‬‬

‫]‪ [...‬זהו אזור אפור‪ ,‬שקווי התיחום שלו אינם מוגדרים כראוי‪,‬‬
‫אזור מפריד ומאחד כאחד את שני המחנות‪ ,‬של אדונים מזה‬
‫ומשרתים מזה‪ .‬הוא בעל מבנה פנימי‪ ,‬שלא ייאמן עד כמה הוא‬
‫מסובך והוא משכן בתוכו את הנחוץ על מנת לתעתע בצורך‬
‫‪91‬‬
‫שלנו לשפוט‪.‬‬
‫לוי מתאר את אי‪-‬ההבנה שיוצר "האזור האפור"‪ ,‬שבו לא ניתן לשפוט בין‬
‫טובים לרעים‪ .‬להלן נראה שדווקא הסדר של "הפתרון הסופי" הוא שיצר את‬
‫הבלבול בקרב הקורבנות‪ :‬אילו היו אלו רדיפות הפורעות את הסדר היומיומי‬
‫של החיים‪ ,‬ניתן היה לסמן את ה"רעים" בצד הפורע ואת ה"טובים" בצד‬
‫שומר הסדר; אולם כאן הסדר הוא של המוות )"הרע"( עצמו‪ ,‬וכיוון שהסדר‬
‫נראה על פניו כשייך להתנהלות של חיים )"טוב"(‪ ,‬נוצר הבלבול הניכר‬
‫ב"אזור האפור"‪ ,‬כפי שיורחב להלן‪.‬‬
‫לוי דן בהמשך דבריו בזונדרקומנדו כאחת מחוליות השרשרת של "האזור‬
‫האפור" מתוך ניסיון להבין את המורכבות של אזור זה‪ .‬לדעתו‪ ,‬לא ניתן ולא‬
‫נכון "לטהר" את כל הקורבנות‪ ,‬ואין לסווג כ"טובים" גם את משתפי הפעולה‬
‫השונים‪ .‬באותה מידה אין להרשיע את כל מי שאינו קורבן ולסווג כ"רעים"‬
‫גם את אלו שנקלעו למצב זה ואף ניסו לסייע במידה זו או אחרת‪ 92.‬דווקא‬
‫מחוסר היכולת לדון בצורה חדה ובינרית ‪ -‬כלומר חיוב אנשי הזונדרקומנדו‬
‫או זיכוי ָם המוחלט ‪ -‬מצליח לוי לדון באנשי הזונדרקומנדו אפילו כמשתפי‬
‫פעולה מתוך טלטלה אמפתית‪ ,‬דהיינו לא מתוך ניכור‪-‬יתר אובייקטיבי ולא‬
‫מתוך הזדהות‪-‬יתר סובייקטיבית‪ ,‬שכן הוא אינו מוכן להימנע מן החקירה‪:‬‬
‫לא קל ולא נעים להעמיק חקר בתהום רשעות זו ]של הנאצים‬
‫המסיטים את האשמה על הקורבנות בכפייה לשתף פעולה עם‬
‫ההשמדה ‪ -‬א"צ[; ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן לדעתי מן הדין לעשות זאת כי‬
‫מה שאפשר היה לבצע אתמול אפשר יהיה לנסות שוב מחר‪,‬‬
‫‪93‬‬
‫ויתכן שאנו עצמנו או בנינו נהיה מעורבים בכך‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .91‬שם‪ ,‬עמ' ‪.31‬‬
‫‪ .92‬שם‪ ,‬עמ' ‪.45-37‬‬
‫‪ .93‬שם‪ ,‬עמ' ‪.40‬‬

‫‪332‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫תחילה הוא מצטט את עדותם של ניצולי הזונדרקומנדו‪:‬‬
‫"בעבודה הזו אתה משתגע ביום הראשון‪ ,‬או שאתה מתרגל";‬
‫"יכולתי כמובן להתאבד או להניח שיהרגוני; אבל רציתי לשרוד‪,‬‬
‫כדי להתנקם וכדי להעיד‪ .‬אל לכם לחשוב שאנחנו מפלצות‪:‬‬
‫‪94‬‬
‫אנחנו כמוכם‪ ,‬רק אומללים שבעתיים‪".‬‬
‫אך לוי מסרב להזדהות מיד עם מצוקת הניצולים‪:‬‬
‫ברור שאין אפשרות לקבל כפשוטם דברים אלה ]‪ [...‬ואינספור‬
‫דברים אחרים‪ ,‬שאמרו ונאמרו מן הסתם בינם לבינם ולא הגיעו‬
‫אלינו‪ .‬אנשים שידעו השפלה עד למצב כה קיצוני‪ ,‬אין לצפות‬
‫מהם שיעידו במובן המשפטי של המונח; עדותם היא דבר‪-‬מה‬
‫שבין קובלנה‪ ,‬גידוף‪ ,‬כפרה וניסיון של הצטדקות‪ ,‬ניסיון לשוב‬
‫ולטהר את עצמם‪ .‬מוטב אפוא לצפות לדברי פורקן משחררים‬
‫‪95‬‬
‫ולאו דווקא לאמת‪ ,‬שפניה כפני מדוזה‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬ניתוח קר של הזונדרקומנדו יראה בהם‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬משתפי‪-‬פעולה‬
‫ללא כל צורך להתדיין בעניין‪ .‬אולם כדי לדון בו בכל זאת מבלי ליפול‬
‫להזדהות יתרה או לאובייקטיביזציה יתרה‪ ,‬מציע לוי למבקש לדון בהם‪ ,‬מעין‬
‫דמיון מודרך‪ ,‬או בהתאם למושג שהצענו לעיל ‪ -‬טלטלה אמפתית‪:‬‬
‫רוצה הייתי לזמן כל מי שמעז לשפוט מקרים אלה‪ ,‬להתנסות‬
‫בעצמו בניסוי מושגי כן‪ :‬יצייר לו בדמיונו‪ ,‬אם הוא יכול‪ ,‬שעברו‬
‫עליו חודשים או שנים בגטו‪ ,‬בייסורי רעב מתמיד‪ ,‬בתשישות‪,‬‬
‫בבלבול ובהשפלה; שראה את יקיריו מתים סביבו בזה אחר זה;‬
‫שנותק מן העולם‪ ,‬בלא אפשרות לקבל או להעביר ידיעות;‬
‫ולבסוף‪ ,‬שהועמס על רכבת‪ ,‬המכילה שמונים או מאה איש בכל‬
‫קרון משא‪ ,‬במסע לעבר הבלתי‪-‬נודע ]‪ [...‬ימים ולילות בלא שינה;‬
‫ונמצא בסופו של דבר מוטל כלוא בחומותיו של תופת חסר פשר‪.‬‬
‫______‬
‫‪ .94‬שם‪.‬‬
‫‪ .95‬שם‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪333‬‬

‫כאן מציעים לו‪ ,‬אדרבא כופים עליו‪ ,‬תפקיד אכזרי שאיננו מוגדר‬
‫בדיוק‪ .‬נראה לי שזהו ה‪" ,Befeholnotstand-‬מצב הכפייה הנוצר‬
‫‪96‬‬
‫בעקבות פקודה"‪ ,‬מצב של ברירה נוקשה‪ ,‬ציות מיידי או מוות‪.‬‬
‫מסקנתו‪ ,‬הלא‪-‬חתומה של לוי היא‪:‬‬
‫פועלי הכפיים האומללים של הטבח‪ ,‬הם ]‪ [...‬אלה שהעדיפו‬
‫מפעם לפעם עוד כמה שבועות של חיים )אלו חיים!( על מוות‬
‫מיידי‪ ,‬אבל לא קרה ששוכנעו או השתכנעו להרוג במו ידיהם‪.‬‬
‫]‪ [...‬לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה‬
‫‪97‬‬
‫בחוויית המחנה‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה מי שלא ידעה‪.‬‬
‫לוי אמנם טוען שלא ניתן לשפוט מקרה זה; אולם‪ ,‬נראה שדווקא עמדה זו‪,‬‬
‫הנמנעת משיפוט‪ ,‬פותחת פתח ממשי לדון בזונדרקומנדו‪ .‬ההימנעות משיפוט‬
‫כוונתה הימנעות משיפוט בכלים ישנים וכלליים‪ ,‬שאינם מותירים מקום‬
‫למציאות חדשה‪ .‬הכרה זו היא המעניקה ללוי את האפשרות להתחיל ולחדור‪,‬‬
‫מתוך טלטלה אמפתית‪ ,‬אל תוך עורם של אנשי הזונדרקומנדו‪ ,‬להקדיש‬
‫שורות רבות לתיאור הולם של הסיטואציה החדשה והרדיקלית שלהם‪ ,‬להבין‬
‫מדוע פעלו כפי שפעלו‪ ,‬ומה הדבר מלמדנו לגבי השאלה "הזהו אדם?"‪.‬‬
‫דבריו של לוי נכתבו אמנם מתוך מיעוט מידע )שחלקו מוטעה( על‬
‫הזונדרקומנדו‪ ,‬ועם זאת הוא הצליח לבטא מקצת מן הבלבול והמציאות‬
‫האחרת שנוצרו במחנה‪ ,‬ומתוכם להגיש קווי מתאר של הלא‪-‬מובן במציאות‬
‫חיי הזונדרקומנדו ומעשיהם‪ .‬לוי מבקש ש"סיפורם של 'עורבי הקרמטוריום'‬
‫יישקל בחמלה ובחומרה‪ ,‬אבל פסק דינם ייוותר 'תלוי ועומד'‪ 98".‬משום כך‬
‫אין הוא דן בתוכן מקומם ומעשיהם של הזונדרקומנדו‪ ,‬אלא רק בגבולות‬
‫הגזרה‪ ,‬בהקשר ובהגדרת אותו מרחב שבו פעלו‪ ,‬על ידי "דמיון מודרך" כפי‬
‫שראינו לעיל‪ ,‬או בדיון על שני מקרי קיצון שאולי התרחשו‪ 99.‬בשורות הבאות‬

‫______‬
‫‪.96‬‬
‫‪.97‬‬
‫‪.98‬‬
‫‪.99‬‬

‫‪334‬‬

‫שם‪ ,‬עמ' ‪.45-44‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.44‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.45‬‬
‫הכוונה למשחק כדורגל בין חיילי האס‪-‬אס לבין אסירי הזונדרקומנדו‪ ,‬וכן למקרה שבו נערה‬
‫יהודייה נשארה בחיים אף על פי שהוכנסה לתא הגזים‪ .‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪.43-41‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫אנסה לפתח את הרעיון של לוי ‪ -‬באמצעות המושג "טלטלה אמפתית"‬
‫שהוסבר לעיל ובסיוע מושגים אחרים שיוסברו להלן )כגון קבלת הדין‪,‬‬
‫אוריינטציה וסדר המוות( ‪ -‬ולדון מעט גם בתוכנו של אותו מקום מורכב‪,‬‬
‫מתוך השעיה הכרחית של גזר הדין עצמו‪ ,‬שכן "אינני מכיר בית‪-‬דין אנושי‪,‬‬
‫‪100‬‬
‫שאפשר להסמיכו לקבוע את מידתה ]של האשמה ‪ -‬א"צ[‪".‬‬
‫כבר בשנות ההשמדה עצמן‪ ,‬נחשדו אנשי הזונדרקומנדו בעיני אסירי המחנה‬
‫כמשתפי פעולה‪ ,‬הקונים את חייהם ואת איכות חייהם במחנה )לבוש חם‪,‬‬
‫תנורים ועוד( במחיר עזרה בהשמדת עמם‪-‬שלהם‪ .‬אולם הנתונים ההיסטוריים‬
‫מלמדים שרבים מן החשדות אינם נכונים‪:‬‬
‫חברי הזונדרקומנדו הוכרחו לקבל עליהם את העבודה‪ ,‬וכשהיה מי שסירב‬
‫הוא עוּנה לנגד עיני חבריו למען ילמדו לקח; חלק מ"איכות החיים" נבעה מן‬
‫השאריות שמצאו חברי הקומנדו בחפצי הקורבנות שבהם "טיפלו"; חייהם של‬
‫חברי הקומנדו לא היו בטוחים בשל עבודתם; איש מהם לא ידע בוודאות אם‬
‫‪101‬‬
‫יומת ואם עליו להתמרד על כן נגד עבודה שכזו‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫אולם מעבר לנתונים ההיסטוריים גרידא‪ ,‬נראה שמה שהכריע את התנהגות‬
‫אנשי הזונדרקומנדו היה המצב הנפשי שבו הם היו נתונים‪ :‬יש לזכור שהם לא‬
‫ידעו לאיזו עבודה נבחרו; בדומה לאחיהם הם הגיעו למחנה רעבים ותשושים‬
‫אחרי ימי הגטו והמסע הנורא ברכבת; והנה בהגיעם לעבודה המיוחדת‪ ,‬נאלצו‬
‫לשרוף את בני עמם‪ ,‬את הקהילה שלהם ולעתים אפילו את קרוביהם‪ .‬קשה‬
‫לתאר את האלם שתוקף את האדם במצב שכזה‪.‬‬
‫הנה כי כן‪ ,‬נוסף על כל הסבל הנפשי והפיזי שעברו שאר אסירי המחנה‪,‬‬
‫נוסף לכל הבלבול שבו היו שרויים כל האסירים בבואם למחנה או בבואם‬
‫לתאי הגז‪ ,‬סבלו אנשי הזונדרקומנדו מתחושת אשמה בלתי‪-‬ניתנת להכלה‪,‬‬
‫של שיתוף פעולה בהשמדת אחיהם וזאת בעבודה הבזויה ביותר‪ .‬תחושת‬
‫אשם נראית למי שדן את העניין מבחוץ כסיבה מובנת מאליה להתנגדות‪ :‬אם‬
‫העבודה עצמה לא הביאה להתנגדות ‪ -‬לפחות האשמה על עשייתה אמורה‬
‫להביא לכך‪ .‬ואולם היא עצמה הפכה לגורם המהמם את חושי החברים‬
‫בזונדרקומנדו‪ .‬מה שבעיני מתבונן חיצוני עלול להיתפס כאשמה על שיתוף‬
‫הפעולה ועל חוסר אקטיביות של התנגדות‪ ,‬מבטא דווקא את עוצמת‬
‫______‬
‫‪ .100‬שם‪ ,‬עמ' ‪.33‬‬
‫‪ .101‬ראו להלן ברקע ההיסטורי של גרייף‪ ,‬עמ' ‪.263-259‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪335‬‬

‫הפסיביות שנכפתה על הזונדרקמנדו‪ ,‬את האוטומטיות וקהות החושים‬
‫המטשטשות כל יכולת התנגדות‪ .‬אם קודם לכן ראינו כיצד ההיחשפות למוות‬
‫מביאה לקהות חושים ‪ -‬כעת מצטרפת העבודה להרגשת האשמה על שיתוף‬
‫הפעולה מחד גיסא ועל אי‪-‬ההתנגדות מאידך גיסא‪ ,‬ואלו מביאות לקריסת‬
‫העצמי המקהה את החושים שבעתיים‪ 102.‬כדי לנסות ולהבין מצב עניינים זה‪,‬‬
‫עלינו להבין את אופיו של המוות במשטר הנאצי בכלל ובמחנה ההשמדה‬
‫בפרט‪ ,‬כפי שעולה מכתביו של גרדובסקי‪.‬‬

‫‪ .I‬אוריינטציה של מוות מסודר‬
‫גרדובסקי מיטיב לתאר את הבלבול שאחז בקורבנות בכל שלבי המסע אל‬
‫המוות‪ .‬לא מדובר רק בבלבול מוכר של מכה מכאיבה המטשטשת את‬
‫החושים‪ .‬המכות והאלימות בוודאי היו שזורות במלאכת הבלבול שהפעילו‬
‫הנאצים על הקורבנות; אולם אלימות זו היתה הכאוס שבתוך עצם התהליך‬
‫‪103‬‬
‫המסודר של המוות‪.‬‬
‫______‬

‫‪ .102‬תחושת האשם על אי‪-‬ההתנגדות עולה בעיקר בחלק ההפרדה לעיל‪ ,‬עמ' ‪ ,228-191‬העוסק‬
‫באכזבה של חברי הזונדרקומנדו על שלא פרצו במרד בשל הסלקציה שנעשתה בתוך‬
‫קבוצתם‪ .‬באופיו של השיתוק שאחז בחברי הזונדרקומנדו בעת הסלקציה נדון להלן‪ .‬אפשר‬
‫לשער שההתגברות על אכזבה זו ואף האכזבה עצמה הפכו לגורם מניע למרד שפרץ בסופו‬
‫של דבר‪ ,‬כפי שעולה מן ]המכתב[‪ ,‬ראו לעיל‪ ,‬עמ' ‪ .233-232‬וראו השוקעים והניצולים‪,‬‬
‫עמ' ‪.67-53‬‬
‫‪ .103‬דברינו להלן אינם רחוקים מגישתה של חנה ארנדט )‪ (Arendt‬לכל אורך ספרה ‪ -‬אייכמן‬
‫בירושלים ‪ -‬דו"ח על הבנאליות של הרוע‪ ,‬תרגם מאנגלית‪ :‬אוריאל אריה‪ ,‬הוצאת בבל‪,‬‬
‫תל‪-‬אביב‪ ,2000 ,‬המתאר את אייכמן כפקיד ביורוקרטי אפור במערכת מסודרת של מוות‬
‫המוני‪ .‬כשם שהביורוקרטיה הנאצית מצאה את צידוקה ומובנותה מתוך עצמה ‪ -‬כך ניסו‬
‫לעשות גם קורבנותיה‪ .‬ואכן‪ ,‬כשם שעשתה ארנדט בנוגע לאייכמן‪ ,‬עשה דן דינר ביחס למצב‬
‫הבלתי‪-‬ניתן‪-‬להכלה של היודנרט )שאותם ביקרה ארנדט בחריפות‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 19‬ו‪ ,(295-‬ראו‬
‫ספרו ‪Beyond the Conceivable - Studies on Germany, Nazism, and the Holocaust, Berkly,‬‬
‫‪.Los-Angeles & London: California University Press, 2000, pp. 117-137‬‬
‫גם בספרה יסודות הטוטליטריות‪ ,‬תרגמה מאנגלית‪ :‬עדית זרטל‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪,‬‬
‫תל‪-‬אביב‪ ,2010 ,‬מראה ארנדט את הסדר של הרוע הטוטליטרי‪ ,‬הנבדל בזאת מאי‪-‬הסדר של‬
‫הרוע הקלאסי )עמ' ‪ .(678-675‬השלכה משמעותית של הבדל זה ניכרת בכך שאם הקלאסי‬
‫התיר הכול ‪ -‬הרי שכעת הכול היה אפשרי )עמ' ‪ .(649-648‬לפיכך‪ ,‬למרות כל אחריות או‬
‫אשמה אקטיבית שבה אפשר להאשימו‪ ,‬בעצם הכניסה למחנה הריכוז של המדינה‬
‫הטוטליטרית שבו הכול אפשרי‪ ,‬הופך האדם לחף מכל פשע )עמ' ‪ .(657‬נראה שאפשר לכלול‬
‫בחפות זו גם את שיתוף הפעולה של הזונדרקומנדו המבטא את העובדה ש"הכול אפשרי"‪.‬‬

‫‪336‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫גולדברג מתאר את המושג "טראומה" כ‪:‬‬
‫"אירוע טוטלי ]‪ [...‬המערער באופן יסודי את המשק הנפשי של‬
‫הסובייקט‪ .‬מנגנוני ההגנה של המערכת הנפשית אינם יכולים‬
‫למנוע או לווסת את שפע הגירויים המציפים את המערכת‪,‬‬
‫ומשום כך הסובייקט אינו מסוגל להגיב להם באופן הולם ]‪[...‬‬
‫בלב ההתנסות הטראומטית ידנו ]‪ [...‬יתר )‪ ,(excess‬שחומק‬
‫‪104‬‬
‫מכול ייצוג"‪.‬‬
‫קריסת מנגנוני ההגנה מביאה לאי הבחנה בין "פנים" ו"חוץ" ובין "אז"‬
‫‪105‬‬
‫ו"עכשיו"‪.‬‬
‫‪106‬‬
‫עיבוד הטראומה‪ ,‬היכולת להכילה ולהתמודד עמה‪ ,‬הוא תהליך "לשוני"‪,‬‬
‫כלומר תהליך המבקש להכניס את המאורעות השונים בחיים ‪ -‬אפילו את אלו‬
‫שהמערכת הנפשית מתקשה להכיל ‪ -‬למסגרת קוהרנטית של משמעות‪ :‬כל‬
‫מאורע‪ ,‬מקרי כשלעצמו‪ ,‬מבקש אחר מושג שיסביר ויגדיר אותו‪ ,‬ולעתים אחר‬
‫נרטיב‪-‬על‪ ,‬שישזור אותו עם מאורעות ומושגים נוספים יחדיו לכלל משמעות‬
‫אחת‪ .‬העיבוד בא לידי ביטוי כאשר‬
‫העבר נעשה עבורו ]עבור האדם שעבר טראומה ‪ -‬א"צ[ נגיש‬
‫להיזכרות‪ ,‬וכאשר השפה משמשת אותו כדי לספק מידה כלשהי‬
‫של שליטה מודעת בעבר‪ ,‬מרחק ביקורתי ממנו ופרספקטיבה‬
‫‪107‬‬
‫נכונה כלפיו‪.‬‬
‫לה‪-‬קפרה מרחיב את מושג הטראומה ועיבודה על הקשרים חברתיים‬
‫ופוליטיים‪ 108.‬ברצוני להרחיב מושגים אלו ולטעון‪ ,‬שתפיסת החיים בכלל‪,‬‬

‫______‬

‫‪ .104‬עמוס גולדברג‪ ,‬הקדמה לספר לכתוב היסטוריה‪ ,‬לכתוב טראומה‪ ,‬מאת דומיניק לה‪-‬קפרה‬
‫)ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,(61‬עמ' ‪.15-14‬‬
‫‪ .105‬שם‪ ,‬עמ' ‪.15‬‬
‫‪ .106‬שם‪ ,‬עמ' ‪.18‬‬
‫‪Dominick LaCapra, Representing the Holocaust: History, Theory, Trauma, Ithaca: Cornell .107‬‬
‫‪ ;University Press, 1994, p. 209‬מובא בתרגומו של גולדברג בהקדמתו לספר לכתוב‬
‫היסטוריה‪ ,‬לכתוב טראומה )ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,(104‬עמ' ‪.18‬‬
‫‪ .108‬שם‪ ,‬עמ' ‪.15‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪337‬‬

‫העולה מדברי גרדובסקי‪ ,‬מבטאת‪ ,‬בדומה למושג העיבוד‪ ,‬את החתירה‬
‫העיקשת לסדר ולמובן העולה מתוך סדר‪ ,‬בעוד המוות מבטא את שיאה של‬
‫הטראומה המפרה את סדר החיים‪ .‬החיים כשלעצמם חותרים לסדר‪:‬‬
‫אי‪-‬הסדרים המופיעים בחיים דורשים עיבוד כדי להשיב את החיים ואת סדרם‬
‫על כנם; המוות כשלעצמו הוא הפרת הסדר‪ :‬גם מוות מתוכנן מראש הוא‬
‫הפרת החיים וסדרם‪ ,‬והסדר המוליך אליו עדיין שייך לתחום החיים‪.‬‬
‫כפי שנראה להלן‪ ,‬גרדובסקי משתמש כמה פעמים במושג "אוריינטציה"‪,‬‬
‫התמצאות והבנה של הזמן והמרחב הסובב את האדם‪ .‬והנה הטראומה בכלל‪,‬‬
‫וכמובן הטראומה של המוות היומיומי שבו מצוי גרדובסקי בפרט‪ ,‬הם לכאורה‬
‫פריעת הסדר‪" :‬הטראומה ]‪ [...‬מחולל]ת[ מצב של חוסר התמצאות‪ ,‬חרדה‬
‫ואפילו בלבול‪ 109".‬החתירה לאוריינטציה באה כמנגנון הגנה אל מול המוות‬
‫הטראומטי השולט בחיי המחנה‪ ,‬השובר את הסדר‪ ,‬המשמעות והאוריינטציה‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬אף שמטרתו של "הפתרון הסופי" היא המוות‪ ,‬שאמור לכאורה ליצור‬
‫טראומה הפורעת את סדר החיים‪ ,‬מעשה ההשמדה לא התבצע באופן כאוטי‬
‫השובר את סדר החיים ומופיע כפרעות מוות‪" .‬הפתרון הסופי" התבצע‬
‫כפרוצדורה שלמה ומסודרת‪ ,‬שלמרות היותה שבירת החיים והאוריינטציה‪,‬‬
‫לה עצמה יש קוהרנטיות ומובן פנימי‪ ,‬היא עצמה יוצרת אוריינטציה‪ .‬מכאן‬
‫נוצרו בלבולים שונים בקרב הקורבנות החותרים לאוריינטציה כנגד המוות‪,‬‬
‫ומוצאים אותה דווקא במוות עצמו‪.‬‬
‫חתירה זו לאוריינטציה עומדת בתווך בין שתי האסכולות הגדולות בחקר‬
‫המנגנון הנאצי‪ .‬גישות המחקר הפונקציונליסטיות מתארות פונקציות שונות‪,‬‬
‫שלפיהן התנהל תהליך ההשמדה והעניק להן מובן פנימי של סדר ויעילות‪ ,‬גם‬
‫אם אין בו כוונה תחילה‪ .‬לשיטתן‪ ,‬התהליך התבצע לשם יעילות כלכלית‪,‬‬
‫דמוגרפית וכדומה‪ 110.‬לפי גישה זו הסדר והארגון הם דבר מתבקש‪ ,‬אך בעוד‬
‫הקורבנות מחפשים בסדר זה מובן פנימי המעניק משמעות קיומית ‪ -‬הרי‬
‫שתיאוריות אלו מדגישות את הפן הטכני והקר שבהתנהלות הפונקציונלית‪.‬‬

‫______‬

‫‪ .109‬דומיניק לה‪-‬קפרה‪ ,‬לכתוב היסטוריה‪ ,‬לכתוב טראומה‪ ,‬עמ' ‪ .77‬ההדגשות שלי‪" :‬חוסר‬
‫התמצאות" הוא‪ ,disorientation :‬דיסאוריינטציה‪ ,‬בניגוד לאוריינטציה שאליה חותר גרדובסקי;‬
‫בסוגי ה"בלבול" השונים הנובעים מכך נדון להלן‪.‬‬
‫‪ .110‬ראו למשל סוזנה היים וגץ עלי‪" ,‬השואה ומדיניות האוכלוסין ‪ -‬מחשבות בדבר תולדות‬
‫ההכרעה על 'הפתרון הסופי'"‪ ,‬יד‪-‬ושם קובץ מחקרים‪) ,‬כד( תשנ"ה‪ ,‬עמ' ‪ ;53-33‬זיגמונד‬
‫באומן‪" ,‬מודרניות והשואה ‪ -‬על הרציונליות האינסטרומנטלית של מנגנון ההשמדה"‪,‬‬
‫תרגמה‪ :‬מירי קרסין‪ ,‬תאוריה וביקורת )‪ ,(9‬חורף ‪ ,1996‬עמ' ‪.146-125‬‬

‫‪338‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫לעומת זאת‪ ,‬גישות המחקר האינטנציונליסטיות טוענות שישנה כוונה‬
‫תחילה‪ ,‬כזו או אחרת‪ ,‬במעשי הנאצים כגון אנטישמיות‪ 111,‬גזענות‪ 112‬וכדומה‪.‬‬
‫לפי גישה זו אפשר למצוא כמובן מובן פנימי להתנהלות‪ ,‬אולם הסדר העיקש‬
‫איננו מחויב‪ ,‬ולעתים קידשה המטרה את האמצעים והוציאה אותם מסדרם‪.‬‬
‫האוריינטציה שאותה חיפשו הקורבנות מורכבת משתי הגישות כאחד‪ :‬מחד‬
‫גיסא‪ ,‬בדומה לגישה האינטנציונליסטית‪ ,‬חותר גרדובסקי אחר מובן פנימי‬
‫וקיומי‪ .‬אך מאידך גיסא‪ ,‬חתירה זו היא למובן העולה מתוך אוריינטציה;‬
‫כאמור לעיל‪ ,‬החתירה לסדר ולאוריינטציה העולה אצל גרדובסקי היא ביטוי‬
‫לתפיסת החיים הכללית; אולם כיוון שתהליך ההשמדה הנאצי היה מסודר‬
‫ומאורגן‪ ,‬התממשה חתירה זו לאוריינטציה דווקא בתוך סדר של מוות קר‬
‫וביורוקרטי‪ ,‬כפי שמדגישה הגישה הפונקציונליסטית‪.‬‬
‫ואכן גרדובסקי ָתמֵה‪ [...]" :‬לא מאמינים‪ ,‬שהלא‪-‬ייאמן‪ ,‬הלא‪-‬ריאלי‪ ,‬יהיה‬
‫למציאות ‪ -‬ייעשה עובדה"‪ 113.‬ה"לא‪-‬מציאותי" הוא פריעת סדר המציאות‪,‬‬
‫והנה הוא הופך לסדר עצמו‪ ,‬למציאות עצמה‪ .‬הבלבול הזה ואי‪-‬האמון בכך‬
‫שזו המציאות היו הנחמה הראשונה שבה השלו הקורבנות את עצמם‪[...]'" :‬‬
‫לא ‪ -‬זה בלתי‪-‬אפשרי' ‪ -‬האיש מנחם את עצמו‪' ,‬טרגדיה כזו לא יכולה‬
‫להתרחש בחיים'‪ 114".‬נחמה זו עיוורה מיד את עיני הקורבנות וגרמה להם‬
‫לקבל את דין המציאות ולפעול לפיו‪ .‬ואכן‪ ,‬רגע לפני הכניסה למציאות זו עוד‬
‫חש הקורבן באי‪-‬היתכנותו ‪" -‬אף‪-‬אחד לא נע מהמקום"‪ - 115‬והנה כאן‬
‫מגיעה האכזריות המאורגנת על‪-‬מנת לדוחקו למציאות החדשה‪ ,‬לסדר החדש‪:‬‬
‫"אך ברד של מכות‪ ,‬שניתך ישר על הראשונים‪ ,‬השפיע שגם מהשורות‬
‫הבאות יחלו להתחלק‪ 116".‬במצב זה גרדובסקי כבר מעדיף את החיה הפראית‬
‫שאל מול פראותה הוא יכול לבנות סדר‪ ,‬על פני השטן המתורבת והמסודר‪:‬‬

‫______‬
‫‪.111‬‬

‫‪.112‬‬
‫‪.113‬‬
‫‪.114‬‬
‫‪.115‬‬
‫‪.116‬‬

‫ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬את מושג "האנטישמיות הגואלת" אצל שאול פרידלנדר‪ ,‬גרמניה הנאצית‬
‫והיהודים ‪ -‬שנות הרדיפות ‪ ,1939-1933‬תרגמה מאנגלית‪ :‬עתליה זילבר‪ ,‬הוצאת עם‪-‬עובד‪,‬‬
‫תל‪-‬אביב‪.1997 ,‬‬
‫ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬ג'ורג' ל' מוסה‪ ,‬לקראת הפתרון הסופי ‪ -‬היסטוריה של הגזענות האירופית‪,‬‬
‫תרגם מאנגלית‪ :‬דיויד ברקוב‪ ,‬הוצאת האוניברסיטה הפתוחה‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.1989 ,‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]הסלקציה באושוויץ[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 81‬מגילת‬
‫אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[204‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בעבודה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 99‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[214‬‬
‫ראו לעיל הערה ‪.113‬‬
‫שם‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪339‬‬

‫אתה תחפש נחמה שם בין החיות האכזריות הפראיות ביותר‪,‬‬
‫במקום להיות בין השטנים המתורבתים‪ .‬כיוון שגם החיה רוסנה‬
‫על‪-‬ידי תרבות‪ ,‬הקהתה את ציפורניה ואיבדה הרבה מאכזריותה‪.‬‬
‫אבל בדיוק להפך האדם‪ ,‬כשהוא מתהפך לחיה‪ .‬מה שיותר תרבות‬
‫ יותר ויותר רוצח; מה שיותר ציוויליזציה ‪ -‬גדול יותר ויותר‬‫ַ‬
‫הבּרבּר; מה שההתפתחות גבוהה יותר ‪ -‬נוראים יותר ויותר‬
‫‪117‬‬
‫מעשיו‪.‬‬
‫אם הפרעות הקודמות בעם‪-‬ישראל ובכלל היו של חיות‪-‬אדם פורעי חוק וסדר‬
‫ הרי כעת הדבר מתנהל בדרכי הציוויליזציה‪ .‬גרדובסקי מזכיר‪ ,‬כרבים‬‫אחרים‪ ,‬את המוזיקה שליוותה את מפקד הבוקר‪ ,‬ומתפלא‪" :‬מה קרה כאן?‬
‫בתוך מחנה‪-‬מוות ‪ -‬מוזיקה? באי המוות צליל החיים נשמע?]‪ [...‬אך כאן‬
‫הכול אפשרי‪ .‬זוהי ההרמוניה של הברבריות‪ .‬זהו ההיגיון של הסדיזם‪".‬‬
‫למוות הברברי יש כאן סדר המגיע עד לכדי הרמוניה‪.‬‬

‫‪118‬‬

‫במציאות כזו‪ ,‬איבוד ה"אני" מתרחש לאו דווקא בשל אי‪-‬סדר המקעקע אותו‬
‫כך שמסובייקט אוטונומי "האדם הופך כולו בשר ]‪ [...‬האיש הזה אינו אלא‬
‫גוף ותו לא"‪ ,‬כביטויו של ז'אן אמרי )‪ 119;(Améry‬אלא הוא אובד בשל הסדר‬
‫הלוקח את ה"אני" והופכו למספר‪" :‬מתחילים בקעקוע‪ .‬כל‪-‬אחד מקבל את‬
‫מספרו‪ .‬מהרגע הזה איבדת את ה'אני' שלך‪ .‬אישיותך‪ 120‬התהפכה למספר‪.‬‬
‫אינך יותר זה שהיה פעם‪ .‬הנך היום מספר מתנועע‪ ,‬ללא שום חשיבות כלל‪,‬‬
‫‪121‬‬
‫ללא שום ערך כלל‪".‬‬

‫______‬
‫‪.117‬‬
‫‪.118‬‬
‫‪.119‬‬

‫‪.120‬‬
‫‪.121‬‬

‫‪340‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]הקדמה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 46‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[184‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בעבודה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 98‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[213‬‬
‫מעבר לאשמה ולכפרה‪ ,‬תרגם מגרמנית‪ :‬יונתן ניראד‪ ,‬הוצאת עם‪-‬עובד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשס"א‪,‬‬
‫עמ' ‪ .80‬ראוי להזכיר בהקשר זה את האיסור ההלכתי למנות בני‪-‬אדם‪ ,‬ראו למשל רמב"ם‪,‬‬
‫משנה‪-‬תורה‪ ,‬הלכות תמידין ומוספין‪ ,‬פרק ד‪ ,‬הלכה ד‪" :‬לפי שאסור למנות ישראל אלא על‬
‫ידי דבר אחר"‪ ,‬וכפי שנלמד גם מן המגיפה שהוטלה כעונש על מפקד‪-‬העם שעשה דוד‪ ,‬כדי‬
‫לחוש ביתר שאת את עוצמת מלכותו‪ .‬ראו שמואל ב‪ ,‬פרק כד‪.‬‬
‫= "דיין מענש"‪ :‬ה"איש" שלך‪ ,‬הפרסונליות האישית שלך‪ ,‬ה"צלם" שלך‪.‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]בבלוק[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 89‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[209‬‬
‫וכן בתיאור המפקד שבו מה שחשוב הוא מספר האסירים ולא משנה אם הם חיים או לא‪" :‬לא‬
‫חשובים החיים‪] ,‬חשובות הן[ הסְפרוֹת" )ראו לעיל‪ ,‬בפרק "]בעבודה[" שבחלק ]המסע‬
‫לאושוויץ[ עמ' ‪=] 97‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.([213‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫גרדובסקי אף מסביר מהו ייחודה של הרדיפה הנוכחית לעומת פרעות‬
‫קודמות בעם‪-‬ישראל‪ :‬שלא כבגירוש ספרד‪ ,‬שאז העמידו את היהודים לפני‬
‫בחירה ‪ -‬אמונתם ולאומיותם מול כפירה בהם ‪ -‬בחירה שקבעה את‬
‫הישארותם בארץ‪ ,‬ולכן הם גם יכלו לירוק בפני האויב ולבחור ללכת; הרי‬
‫שכעת אין בחירה‪ ,‬משום שהשמדת היהודים מוסדרת בחוק‪ ,‬ועל כן מובילים‬
‫את היהודים אל תוך המדינה להשמדתם‪ ,‬במקום להרחיקם‪:‬‬
‫]‪ [...‬הצעדים של מצעד הגירוש המודרני‪ ,‬של העם הזקן‪,‬‬
‫המוטרד והרדוף‪ .‬אך כמה איום ונורא מתגלם הגירוש כעת‪ .‬אז‪,‬‬
‫בספרד של‪-‬פעם‪ ,‬נטשנו ארץ‪ ,‬בגלל גאוותנו הלאומית ותודעתנו‬
‫הדתית‪ .‬באומץ גדול ַ‬
‫נתנּו יריקה בפנים של אלו‪ ,‬שרצו להקביל‬
‫את פנינו בזרועות פתוחות‪ ,‬ואף להובילנו אל תוך מקדשי‬
‫הממשל‪ ,‬בעבור מחיר של רצון סתמי‪ :‬להכחיש את עצמאותנו‬
‫התרבותית‪ ,‬הייחודית והלאומית‪ .‬בלעג וביזיון ענינו להם על‬
‫מבטיהם המבקשים‪ .‬ובגועל הסתכלנו על אלו‪ ,‬שרצו לתת לכולנו‬
‫חירויות אזרחיות‪ ,‬בגלל ההודאה הדתית הסתמית‪ .‬אז הלכנו כעם‬
‫בלתי‪-‬מתכופף‪ ,‬גאה‪ ,‬וממרחק נצנצו אלינו השערים הפתוחים של‬
‫העולם‪ ,‬שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות‪ .‬אבל היום אנו לא‬
‫נוטשים את הארץ הזו‪ ,‬אלא רודפים אותנו החוצה‪ ,‬לא כעם‪ ,‬אלא‬
‫כברואים מגעילים‪ .‬אנו מגורשים לא בגלל גאוותנו הלאומית‪,‬‬
‫אלא בגלל חוק בזוי‪ ,‬סדיסטי‪ ,‬שטני‪ .‬אנו מגורשים לא אל‬
‫הגבולות של ארץ שנייה‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬מובילים אותנו קרוב‬
‫‪122‬‬
‫לעצמם‪ ,‬עמוק ללב הארץ‪ ,‬שמשתוקקת להשתחרר מאיתנו‪.‬‬
‫מדבריו של גרדובסקי אנו למדים אפוא על מציאות המקעקעת את הסובייקט‬
‫הנתון למרותה‪ ,‬וזאת לא בשל רדיפות ספּוָרדיות כבעבר המרחיקות את‬
‫הקורבן ממרחבם‪ ,‬אלא מתוך סדר‪ ,‬הרמוניה וארגון‪ ,‬שאף מעוגנים בחוק‪.‬‬
‫מסיבה זו אין מרחיקים הרודפים את קורבנם‪ ,‬אלא מכניסים אותו לתוך ארצם‪:‬‬

‫______‬
‫‪ .122‬ראו לעיל בפרק "]בדרך אל הרכבת[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 58-57‬מגילת‬
‫אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪ ,191‬בתרגום שונה מעט[‪ .‬גרדובסקי מייפה משהו את ההיסטוריה של גירוש‬
‫ספרד‪ ,‬כאילו הבחירה באמונה היתה חופשית ללא עינויי האינקוויזיציה‪ ,‬כאילו לא נתהוו אז‬
‫יהודים אנוסים וכאילו העולם פתח את זרועותיו וקיבל את היהודים ברצון‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪341‬‬

‫פחדם של הנאצים מקרבה ומערבוב הגזע הוביל לחוקי גזע‪ ,‬לסדר של הפרדה;‬
‫אולם כיוון שזהו חוק וסדר ‪ -‬הריהו מביא לבסוף את הקורבנות המאיימים על‬
‫הגזע בחזרה לקרבתם‪ ,‬כדי להבטיח באופן מסודר ומנוכר את השמדתם‪ .‬בתוך‬
‫סדר זה ישנו מרחב גדול גם לשבירת הסדר ולפרעות קפריזיות‪ :‬למכות‪ ,‬לעינויים‬
‫ולרצח פתאומי‪ ,‬שאינם משמרים את החזות הנקייה של הסדר‪ .‬כפי שראינו לעיל‪,‬‬
‫המוות כביטוי אולטימטיבי לטראומה‪ ,‬מבטא אצל גרדובסקי את פריעת הסדר;‬
‫מכאן שסופו של הסדר במחנה ‪ -‬המוות ‪ -‬שולל אף הוא תיאורטית כל סדר‪.‬‬
‫פריעת הסדר הקפריזי עם סופו של התהליך מלמדים יחד שזהו סדר של אי‪-‬סדר‪,‬‬
‫ההופך את אוריינטציית המוות להגיון החיים במחנה‪ .‬האסירים החותרים לסדר‬
‫ולהיגיון של חיים נענים בשל כך לסדר ולהגיון המוות של חיי המחנה‪.‬‬
‫סדר זה אף שולל מהקורבן את ההילה שעטפה אותו בעבר‪ ,‬כטהור‬
‫וחף‪-‬מפשע‪ ,‬כמסכן הראוי לרחמים‪ :‬הסדר והחוק המארגנים את אי‪-‬הסדר של‬
‫המוות הִנם קרים ומנוכרים; הקורבן הוא קורבן לפי חוק והמעשים כלפיו‬
‫נעשים ללא כוונות אישיות; מכאן שאין מה לרחם על הקורבן ואין בחוק‬
‫המסודר הזה כדי להעניק לו משמעות‪ .‬הסדר בהיותו חוקי ופורמלי שולל את‬
‫המשמעות ההירואית של המוות‪.‬‬
‫הקורבנות התפתו לחפש אחר מובן ומשמעות בתוך הסדר של המוות‪ ,‬בשל‬
‫עצם העובדה שיש כאן סדר ובכך גם נחמה‪ ,‬אך סופו להביא כמובן לפחי‬
‫נפש‪ ,‬מאותה הסיבה‪ :‬סדר זה הוא סדר קר ומנוכר‪ ,‬ולא עוד אלא שביסודו אין‬
‫עומדים המוּבנות והחיים אלא מוות‪ ,‬היעדר המובן והאבסורד‪.‬‬
‫זו בדיוק הסיבה שסדר זה הופך לגורם של בלבול בקרב הקורבנות‪ ,‬המוסיף‬
‫לקהות החושים הכללית ומנטרל יכולת להתנגד‪ .‬הסדר המערכתי של‬
‫ההשמדה כלל בתוכו את האסירים כחלק ממנגנון ההשמדה וכפה עליהם‬
‫שיתוף פעולה‪ .‬שיתוף פעולה זה התמיד בשל קהות החושים שיצרו העבודה‬
‫עצמה והאשמה‪ ,‬ולבסוף תורם לו הבלבול היסודי שבין סדר ומוות‪ .‬לעיל‬
‫ראינו שהבנאליות הפונקציונליסטית שבתעשיית המוות הביורוקרטית מסירה‬
‫את הילת הקדושה‪ ,‬החפות וההירואיקה מן הקורבנות‪ .‬שיתוף הפעולה מתוך‬
‫הכורח האנושי לחיות חיי סדר ומובנות גם במחיר הסדר והמובנות עצמם‪,‬‬
‫מלמד על ממד אינטנציונליסטי‪ ,‬על חתירה למשמעות וכוונה קיומיים; והנה גם‬
‫ממד זה מסיר מן הקורבנות את הילת הקדושה והטהרה‪ ,‬הילת החפות‪-‬מפשע‬
‫שעוד יכולה היתה לעטוף ולנחם אותם כקורבנות‪ .‬בבלבול זה נדון כעת‪.‬‬

‫‪342‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫‪ .II‬הבלבול בין אוריינטציה למוות‬
‫מדברי גרדובסקי עולה‪ ,‬שבתוך האוריינטציה של המוות חלו כמה בלבולים‬
‫אצל הקורבנות‪ ,‬שמנעו מהם תגובה והתנגדות‪:‬‬
‫בראש ובראשונה‪ ,‬תאוות החיים שהתגלמה ברצונם לשרוד ביקשה לעצמה‬
‫את הַסדר‪ ,‬המשמעות והאוריינטציה; משום כך‪ ,‬הקורבנות חיפשו אחר פשר‬
‫למתרחש‪ ,‬ובתוך התנהלות המוות המסודרת אף מצאו אותה; דווקא הבקשה‬
‫אחר החיים‪ ,‬הדורשת אוריינטציה‪ ,‬הביאה לכניעה לזו הקיימת‪ :‬האוריינטציה‬
‫של המוות‪ .‬כך נוצר מצב אנומלי‪ ,‬שבו נוצרה אוריינטציית חיים והישרדות‬
‫בתוך אוריינטציית המוות הכללית שממנה ובמסגרתה קיבלה את מובנותה‪.‬‬
‫בהקשר זה מובן כיצד נמנעה ההתנגדות מן הקורבנות שהובאו ישירות אל‬
‫המוות‪ .‬גם כאן מנע זאת הַסדר‪ ,‬על ידי ההפתעה המאורגנת בבואם למחנה‪:‬‬
‫אם בשקט המופתי ובהבטחה למקלחת ולארוחה;‪ 123‬אם בשלטים המטעים‬
‫בתאי הגזים כאילו מדובר במרחצאות;‪ 124‬ואם דווקא בהתנפלות האכזרית אך‬
‫המאורגנת‪ ,‬עם כלבים ובמכות‪ ,‬שהפילה אלם על המגיעים התשושים‬
‫והמורעבים‪ 125.‬המקלחת והשלטים לא רק השלו את הקורבנות ונתנו להם‬
‫תקווה‪ ,‬אלא גם העניקו משמעות על ידי יצירת אוריינטציה )של מוות( בעלת‬
‫מובנות פנימית‪ .‬אוריינטציה ומובנות אלו גרמו ליהודים להתנהל לפי מה‬
‫שנקבע להם ‪ -‬אם בשל האימה המאורגנת‪ ,‬ואם בשל השלווה שנסוכה עליהם‬
‫מעצם קיום הסדר‪.‬‬
‫ביומנו של גרדובסקי הדבר ניכר‪ ,‬למשל‪ ,‬בניסיון להבין את מעשי הנאצים‪,‬‬
‫המביא אותו לתהות מדוע להשמיד את היהודים המהווים גורמים יעילים וכוח‬
‫עבודה כה משמעותי ונצרך לטובת המלחמה שלהם‪:‬‬
‫______‬
‫‪ .123‬ראו לעיל ברקע ההיסטורי של גרייף לעיל‪ ,‬עמ' ‪.245‬‬
‫‪ .124‬ראו לעיל בפרק "במרחב ההפשטה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי עמ' ‪ [...]" :152‬סביב‬
‫העמודים ‪ -‬ספסלים עם מתלים מחוברים‪ ,‬בשביל בגדי הקורבנות‪ ,‬עומדים שם מוכנים כבר‬
‫מזמן‪ .‬על העמוד‪ ,‬הראשון שם‪ ,‬יש שלט מודבק‪ ,‬הוא מודיע בשפות שונות‪ ,‬שהן הגיעו‬
‫ל'מרחץ'‪ ,‬והן חייבות לפשוט את הבגדים לַחיטוי‪".‬‬
‫‪ .125‬ראו לעיל בפרק "]הסלקציה באושוויץ[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 81‬מגילת‬
‫אושוויץ עמ' ‪" :[203‬יצאנו מהרכבת‪ .‬וראה‪ ,‬ידידי‪ ,‬מה מתרחש כאן‪ .‬ראה מי בא לקבל את‬
‫פנינו‪ .‬אנשי צבא עם קסדות על הראשים‪ ,‬עם פרגולים גדולים בידיים‪ ,‬וגם ‪ -‬בלוויית כלבים‬
‫רעים גדולים‪ .‬הנה ‪ -‬זהו הזרועות הפתוחות שבאו לקבל אותנו? אף‪-‬אחד לא מבין לשם‪-‬מה‬
‫כזו שמירה? לשם‪-‬מה כזו קבלת פנים מבהילה?]‪ [...‬מי אנו‪ ,‬שצריכים שיהיה מולנו את‬
‫העוצמה של נשק ואת הפראיות של כלבים?" לאחר מכן נלקח מכל היהודים רכושם והגברים‬
‫והנשים מופרדים בברוטליות אלו מאלו‪ .‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪=] 82-81‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[204‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪343‬‬

‫]‪ [...‬בראותך לפניך את אלפי היהודים שעוד אתמול הם שירתו‬
‫כ"אלמנטים מועילים"‪ ,‬והיו גם בעלי‪-‬זכות‪-‬יתר בשל עבודתם‬
‫הרווחית והמועילה‪ ,‬וכעת התהפכו לנוודים שבורים רוחנית‬
‫ותשושים גופנית‪ ,‬שלא יודעים לאן השטן יישא אותם ]‪[...‬‬
‫מחשבה‪-‬מוקדמת איומה כלשהי לא מניחה לנו להירגע‪ .‬כיוון‬
‫שהפעילות של השלטון ִהנה בניגוד למטרה המסומנת‪ .‬כיוון‬
‫שאם היו צריכים אותנו כ"אלמנטים‪-‬של‪-‬עבודה" בעתיד ]‪[...‬‬
‫מדוע שואבים כל‪-‬כך מהר את דמנו? מדוע הופכים שרירים‬
‫יהודיים חזקים לידיים מעולפות ורפויות? מדוע מחסלים תחומי‬
‫עבודה מועילים‪ ,‬שחוץ מאיתנו אין להם ייצוג ]‪ ?[...‬מדוע עבודת‬
‫הממשלה המקומית היא לא‪-‬נצרכת‪ ,‬לא‪-‬מועילה‪ ,‬שיכולים‬
‫לשברה ולכלותה‪ ,‬ושם בריכוז הממתינים‪ ,‬היא חשובה ונצרכת‬
‫כמו חיים‪ ,‬מדוע?‪ ..‬מי יודע‪ ,‬האם כל זה לא רמייה של הפושעים‬
‫הבזויים והמקוללים‪ ,‬שרוצים לתת לנו כלורופורם‪-‬עבודה כביכול‪,‬‬
‫כדי להוציא עלינו לפועל את מבצע הכיליון הגדול ‪ -‬ביתר‪-‬קלות‬
‫‪126‬‬
‫ללא קשיים בשבילם‪.‬‬
‫גרדובסקי איננו דבק רק בטיעון הפשוט והמובן מאליו‪" :‬אנו חפים‪-‬מפשע‪,‬‬
‫ומדוע משמידים אותנו על היותנו יהודים?"‪ ,‬אלא משתמש בטיעון של‬
‫הנאצים‪ ,‬הרואים ביהודים לא בני‪-‬אנוש כי אם כוח עבודה כללי ואלמנט‬
‫מועיל‪/‬לא‪-‬מועיל בלבד; על מנת להבין את עושה העוולה עליו להזדהות עמו‪,‬‬
‫אולם הטיעון איננו מובא רק כתהייה על אודות התנהלותם הבלתי‪-‬הגיונית‬
‫של הנאצים‪ ,‬אלא מבטא את החיפוש אחר מובן וסדר‪ ,‬שאותם הוא מוצא‬
‫באופן טרגי דווקא בסדר של המוות‪ ,‬השולל אותו‪-‬עצמו‪.‬‬
‫אף שהשיטה היעילה של הנאצים גם השתמשה בכוח העבודה היהודי‪ ,‬לא‬
‫זו היתה מטרתה‪ ,‬אלא השמדתם‪ .‬עם זאת‪ ,‬וכפי שמעיר גרדובסקי בסוף דבריו‬
‫לעיל‪ ,‬גם זו היתה דרך לבלבול הקורבנות המובלים למוות‪ ,‬כדי שלא יתנגדו‪:‬‬
‫גרדובסקי מתאר כיצד התכוננו הנאצים להשמדת מחנה המשפחות הצ'כיות‪,‬‬
‫שכבר שהו במחנה כשישה חודשים וידעו את המצפה להן‪ ,‬ולכן חששו‬
‫הנאצים שאלו יתנגדו להשמדה‪ .‬אחת מן התחבולות שנקטו כדי למנוע את‬
‫______‬
‫‪ .126‬ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] ,51-50‬מגילת‬
‫אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[187‬‬

‫‪344‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫המרד היתה הפצת שמועה‪ ,‬שאלו שנבחרו מיועדים למעבר למחנה עבודה‬
‫אחר ולא להשמדה‪ .‬היהודים הצ'כים‪ ,‬למרות היכרותם את טיב המחנה ואת‬
‫טיב הבטחותיהם של הנאצים‪ ,‬נתלו בשמועה זו‪:‬‬
‫הכול‪ ,‬ללא הבדל מין וגיל‪ ,‬הניחו לעצמם להילכד ישירות באשליה‪,‬‬
‫שמובילים אותם בוודאי לעבודה‪ ,‬ואז ‪ -‬כשהשודדים כבר הרגישו‪,‬‬
‫שה"כלורופורם" כבר פעל "טוב"‪ ,‬הם ניגשו להוציא‪-‬לפועל את‬
‫‪127‬‬
‫התחלת מבצע‪-‬ההשמדות‪.‬‬
‫הסדר הנאצי הוא ה"חוק"‪ ,‬והחוק תמיד נמצא שם כטעם אחרון לעצמו‪" :‬החוק‬
‫הוא חוק" ויש לעשות או לא לעשות משהו "כי זהו החוק"; זוהי רציונליזציה‬
‫חריפה‪ ,‬המצדיקה כל דבר בהתאמת אמצעים למטרות‪ .‬כדי להבין את המתרחש‬
‫מאמץ גרדובסקי את נקודת המבט של הרודף‪ ,‬את החוק והסדר הפורמלי של‬
‫המוות‪ .‬הפרדת הנשים מן הגברים בירידה מן הטרנספורט‪ ,‬למשל‪ ,‬מוטעמת‪:‬‬
‫"חשבו שכל זה הוא רק הליך רשמי‪ ,‬לקבוע בדיוק את מספר המגיעים משני‬
‫המינים לחוד"‪ 128,‬כאילו היותו של ההליך פורמלי הופכת אותו ללגיטימי‪,‬‬
‫כאילו מטעמו אפשר לעשות מעשים ברוטליים של הפרדת משפחות‪.‬‬
‫במקרה אחר‪ ,‬פורשו מעשי עוולה כמעשים הומניטריים‪ [...]" :‬רוצים‬
‫לראות בזה נחמה‪ ,‬שהובלת הנשים והילדים‪ ,‬גברים חלשים וזקנים‪ ,‬היא‬
‫ביטוי לרגשות הומניטריים"‪ ,‬בשעה שלמעשה נעשתה פעולה זו לשם זירוז‬
‫תהליך ההשמדה‪ ,‬כפי שמסיים גרדובסקי את המשפט בסרקזם מריר‪" :‬אולי‬
‫‪129‬‬
‫השלטון רוצה לא להעמיס עליהם בדרך רגלית לאחר כזה מסע מתיש‪".‬‬
‫מעבר לממד הכללי של החוק הנותן טעם של יעילות‪ ,‬כביכול‪ ,‬לכל‬
‫פעילות מסודרת‪ ,‬היהודים עשו ‪ -‬לפי תיאורו של גרדובסקי ‪ -‬רציונליזציה‬
‫לחשיבה הנאצית בדרכים שונות‪ ,‬והסבירו את היעילות שלהם‪ ,‬למשל‪ ,‬על ידי‬
‫מושגים ממסורת היהדות‪ :‬החרמת הרכוש נתפסה כ"כופר נפש"‪ ,‬המשחרר את‬
‫‪130‬‬
‫הנפש תמורת הממון‪ ,‬בבחינת‪" :‬תן לי הנפש והרכוש קח לך"‪:‬‬
‫______‬
‫‪.127‬‬
‫‪.128‬‬
‫‪.129‬‬
‫‪.130‬‬

‫ראו לעיל בפרק "ההכנה של השלטון" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.140‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]הסלקציה באושוויץ[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] ,82‬מגילת‬
‫אושוויץ עמ' ‪.[204‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]הסלקציה באושוויץ[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] ,84‬מגילת‬
‫אושוויץ עמ' ‪.[206‬‬
‫דברי מלך סדום לאברהם‪ .‬ראו בראשית‪ ,‬יד כא‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪345‬‬

‫הולכים שני יהודים ]‪ [...‬בגלל פקודת השלטון האחרונה‪ ,‬להסיר‬
‫אצל היוצאים‪-‬לנסיעה את הדברים בעלי‪-‬הערך האחרונים‪ ,‬עם‬
‫איום המוות למי שיתפסו אצלו משהו‪ .‬נשים מסירות את‬
‫תכשיטן היקר ביותר ]‪ [...‬עם דמעה בעיניים וכאב בלב הן‬
‫נפרדות מן הדברים בעלי‪-‬הערך ]‪ [...‬יהודים רוצים לראות נחמה‬
‫גם בזה‪ .‬השלטון רוצה לנקוט אמצעים‪ ,‬שיכולים להקל עליהם‬
‫בעתיד את חייהם‪ .‬כשהאיסוף הגיע לסופו‪ ,‬נושאים זאת היהודים‬
‫הלאה עם שביעות רצון‪ ,‬כפדיון נפש‪ ,‬ל ָשם ]‪ [...‬היכן שעומד‬
‫המבנה‪ ,‬שבו נח הגזלן הבלונדי הגבוה‪ ,‬שנקרא האחראי שלנו‬
‫]‪ [...‬הוא רצה להתחלק בשלל‪ :‬לכם‪ ,‬אדונים חשובים מן המרחק‪,‬‬
‫‪131‬‬
‫אני שולח את הגוף והנשמה‪ ,‬ובשבילי הרכוש והטובין‪.‬‬
‫במקום אחר‪ ,‬המתאר שוב את הרציונל הפנימי של המחנה ואת הסדר של‬
‫המוות‪ ,‬נראה שגרדובסקי אינו מקבל את הדברים כפי שהם‪ .‬אם בדרך כלל‬
‫הוא מנסה להביא את הקורא להבנה באופן ישיר‪ ,‬ולבקר את המעשים‬
‫המזוויעים בתיאורים פתטיים‪ ,‬כאן הוא כבר מבטא זאת בסרקזם‪ :‬בתיאור‬
‫קטוע )בשל פגמי כתב‪-‬היד( מתאר גרדובסקי את השיבה מעבודת הכפייה‬
‫למחנה; חלק מן האסירים‪ ,‬ה" ִמספרים"‪ ,‬מתו ביום זה‪ ,‬אך גופותיהם מובאות‬

‫______‬
‫‪ .131‬ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 54‬מגילת אושוויץ‪,‬‬
‫עמ' ‪ .[189‬גרדובסקי מתאר גם את הרציונליזציה שעשו אנשי האס‪-‬אס לעצמם בתוך אותו‬
‫סדר של מוות‪ ,‬ואת הדבקות העיקשת באמונתם באל‪ ,‬בפיהרר‪ ,‬על‪-‬מנת להמשיך ולעסוק‬
‫במלאכה במקום לשבת בנעימים בביתם בגרמניה‪ [...]" :‬האישה]‪ [...‬קרעה]‪ [...‬את מסֵכות‬
‫השודדים‪ ,‬ותיארה להם את העתיד הקרוב מאוד]‪ [...‬הם כבר הגו בכך לא פעם‪-‬אחת]‪ [...‬יש‬
‫להם חשש להרהר ארוכות‪ ,‬כי שמא תחדור האמת עמוק מדי‪ .‬ואז ‪ -‬למה ולְמה הם חיים? ‪-‬‬
‫אבל לא! הפיהרר‪ ,‬האל‪ ,‬הרי הסביר אחרת לגמרי‪ ,‬שהניצחון‪ ,‬לגמרי איננו שם בשדות הקרב‬
‫במזרח ובמערב]‪ [...‬אלא כאן בבונקר ]‪[...‬הנה כאן צועדים הם‪ ,‬השונאים הענקיים‪ ,‬שבגללם נשפך‬
‫דמם כעת בכל שדות אירופה]‪ [...‬בגלל הנשים העירומות כאן‪ ,‬הוא חייב כעת להיות רחוק‬
‫מביתו‪ ,‬וילדו שם נאלץ להניח את ראשו שם במזרח‪ .‬לא‪ ,‬הפיהרר‪ ,‬האל‪ ,‬הוא צודק‪ .‬צריכים‬
‫להדביר‪ ,‬להרוס אותם‪ .‬ואז‪ ,‬כשהן]‪ [...‬כבר ישכבו מתים‪ ,‬אז ברור שיבוא כבר בוודאי הניצחון‪".‬‬
‫)ראו לעיל בפרק "הצעדה אל המוות" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.(160‬‬
‫במקום אחר הוא מתאר את הלך רוחם של חיילים גרמנים‪ ,‬הפוגשים רכבות של יהודים‬
‫המובלים למוות בהיותם ברכבת המובילה אותם לחזית‪ .‬אלו הופכים סיבה ומסובב‪ ,‬ובמקום‬
‫לחוש שותפות גורל עם היהודים‪ ,‬הגולים גם הם ממקומם‪ ,‬ולהבין את חוסר הטעם שבמלחמה‬
‫ובהשמדה כאחד‪ ,‬הם רואים את היהודים כאשמים בשילוחם רחוק מביתם‪ :‬ראו בפרק "]סוף‬
‫המסע[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[ לעיל‪ ,‬עמ' ‪=] 77-76‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[201‬‬

‫‪346‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫בכל זאת לשֵם מפקד החוזרים‪ ,‬שכן "לא חשובים החיים‪] ,‬חשובות הן[‬
‫הספרוֹת‪ .‬המספר בסדר"‪ 132.‬גרדובסקי כותב ש"זוהי תופעה אפשרית ]‪.[-‬‬
‫ְ‬
‫היה זה לא‪-‬נורמלי אילו כל המספרים שבו חזרה‪ ,‬כך‪ ,‬כמו שהם הסתלקו‪.‬‬
‫אנו צועדים ‪ -‬תחת צלילי המוזיקה ]‪ 133"[...‬גרדובסקי מסביר מה "אפשרי"‬
‫ברציונל הפנימי של המחנה‪ .‬אך ניתן להריח כאן נימה סרקסטית‪ ,‬שבמידה‬
‫מסוימת מצליחה לבטא עמדה משוחררת המנסה להפגין עליונות על הטירוף‬
‫הנאצי‪ ,‬אף שבדיאלוג מולו היא עדיין כפופה לשיח ולסיטואציה שלו‪.‬‬
‫הבלבול הראשון שאותו אפשר לזהות אפוא אצל גרדובסקי הוא הבלבול המבקש‬
‫לאמץ בדרכים שונות את ההיגיון הפנימי של סדר המוות‪ ,‬על מנת ליצור מובן‬
‫למתרחש ואף כדי לגזור מכך אופן התנהגות פרגמטי‪ ,‬שאולי יעזרו להישרדות‪.‬‬
‫מובן שאימוץ נקודת המבט של הרודף לא זו בלבד שלא הוביל למעשים‬
‫המועילים להישרדות‪ ,‬אלא שלעתים קרובות הוביל דווקא לשיתוף פעולה עם‬
‫מערכת המוות‪ .‬בהתאמה לכך גם הממד הנפשי המחפש מובן בסדר הגיע‬
‫לכלל אכזבה‪ ,‬והבלבול שהוביל חיפוש אחר משמעות וסדר התגבר שבעתיים‪.‬‬

‫‪ .III‬פרשנויות ותקווה כאופיום‬
‫הבלבול השני שיוצרת האוריינטציה של המוות ועולה מדברי גרדובסקי‪ ,‬נובע‬
‫מכך שהסדר של המוות העניק דחייה קבועה של שלב המוות‪ ,‬השעיה של‬
‫המוות עצמו; הקורבנות שביקשו להמשיך ולחיות‪ ,‬הביטו בכל שלב בפני‬
‫עצמו‪ ,‬התנחמו במעט החיים שעוד ניתנו להם והסתגלו למצב הקיים‪ .‬בתחילת‬
‫המלחמה לא ידעו הקורבנות מהו השלב הסופי של התהליך‪ ,‬ובוודאי העדיפו‬
‫להסתגל עד יעבור זעם; אולם גם כאשר ידעו לאן מוליך התהליך ‪ -‬ואפילו‬
‫אנשי הזונדרקומנדו שהיו שותפים לו ‪ -‬דחפה אותם תאוות החיים להסתפק‬
‫בשלב הנוכחי שבו הם עדיין חיים‪ .‬עם הנתינה של ארכת החיים בתוך תהליך‬
‫המוות‪ ,‬מיד עלו בקורבנות ספקות שמא התהליך אינו ודאי‪ ,‬ושמא בכל זאת‬
‫יהיה אפשר להימלט ממנו‪ .‬נתונים שונים קיבלו פרשנויות חדשות כדי‬
‫להתנחם ולהסתגל לשלב החדש שבתהליך המוות‪.‬‬
‫בכל רגע של מכה נוספת וסלקציה חדשה‪ ,‬ממשיך הקורבן לדון עם עצמו‪:‬‬
‫האם זהו הרגע שאליו התכונן כדי לצאת למרד? האם לא כדאי עוד להמתין‪,‬‬
‫אולי בכל זאת ייפתח כאן פתח הצלה? אולי רק על אחרים נגזר הדין ולי‬
‫______‬
‫‪ .132‬ראו לעיל בפרק "]בעבודה[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 97‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[213‬‬
‫‪ .133‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪=] 100‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[215‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪347‬‬

‫מזומן עוד מקום להינצל? כך ממוקדים הקורבנות בכל עת בשלב הנוכחי‬
‫ובחיים שעדיין ניתנים בו‪ .‬בכל שלב מחפש הקורבן נחמה‪ ,‬אולם ‪" -‬רק קרן‬
‫תקווה אחת ‪ -‬אי‪-‬האמונה הלזו בחוסר‪-‬היכולת‪ ,‬חוסר ההערכה הלזו‪ ,‬של‬
‫השונא ‪ -‬שיכרה את כולם כמו אופיום‪ ,‬ונתנה אומץ‪ ,‬ויצקה טיפת עוז לתוך‬
‫הלבבות‪ 134".‬התקווה עצמה‪ ,‬שמאפשרת מנגנון הגנה פנימי וסדר של קיום‬
‫בתוך סדר המוות‪ ,‬הופכת להיות הסם המשכר והמשקר‪.‬‬
‫‪135‬‬
‫‬‫נוסף על האויב הנאצי שבחוץ נוסף לאדם אויב פנימי‪ :‬אי הידיעה‬
‫הפנימית‪ ,‬שעליה מנסה הקורבן להתגבר בחיפוש אחר סדר ואוריינטציה‪.‬‬
‫אי‪-‬הידיעה אמנם מאפשרת את מנגנון ההגנה של התקווה והנחמה שמונעות‬
‫ייאוש; אך כפי שכבר ראינו‪ ,‬התקווה וגם אי‪-‬הידיעה הופכות במהרה לחרב‬
‫פיפיות‪ ,‬שרק מגבירה את הייאוש‪.‬‬
‫כיוון שאין לקורבנות ידיעות ממשיות להסתמך עליהן‪ ,‬מתפתחות להן‬
‫שמועות שונות על סמך פרשנויות הפכפכות‪ :‬לקראת היציאה בטרנספורט‪,‬‬
‫שאליו הצטרפו לפתע חולים שהורחקו קודם לכן ממשפחותיהם והתאחדו‬
‫עִמן כעת‪ ,‬היתה התגובה לאיחוד המחודש כפולה‪" :‬אלו שקיבלו את‬
‫חוליהם שמחים להם בשמחתם הרגעית ולא יכולים לחשוב הלאה‪] .‬אבל[‬
‫הנותרים רואים בזה סימן רע‪ ,‬כיוון שחולים הרי בוודאי לא יובלו לשום‬
‫‪136‬‬
‫עבודה‪".‬‬
‫בדומה לכך‪ ,‬כתובת של טרנספורט קודם‪ ,‬המספרת על הגיעם‬
‫ל"ארץ‪-‬היקים" מפורשת תחילה כסימן טוב‪ ,‬כי אותם יהודים "כמה חכמים‬
‫הם היו ‪ -‬המובלים דאז‪ ,‬שידעו שאנו נירא על אודות קיומ]ם[ ‪ -‬מה‬
‫שיגזול את מנוחתנו‪ .‬אבל הם הניחו לנו סימן חי מעצמם‪ ,‬מה שיביא לנו‬
‫מרגוע וייתן ביטחון‪ 137".‬אולם מיד מתפרש הסימן לרעה‪:‬‬

‫______‬
‫‪.134‬‬
‫‪.135‬‬

‫‪.136‬‬
‫‪.137‬‬

‫‪348‬‬

‫ראו לעיל בפרק "]סוף המסע[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 78‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[202‬‬
‫בשלב הבא‪ ,‬האויב הפנימי העיקרי הוא הרעב‪ .‬ראו לעיל בפרק "]בעבודה[" שבחלק ]המסע‬
‫לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 100-99‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪ .[215-214‬מתיאור הרעב עולה שאם בדרך‬
‫כלל נתפסת האכילה כאחת ההנאות‪ ,‬הרי שכאן יש לתת לקיבה אוכל כדי להשתיקה ולאפשר‬
‫ל"אני" הנאה כלשהי משלו‪ .‬יש לשים לב שמזמן שמתחיל גרדובסקי לתאר את ימיו‬
‫בזונדרקומנדו‪ ,‬אין הוא שב לתאר את הרעב השולט בו‪ ,‬שכן בקומנדו זה היו תנאי המחיה‬
‫הפיזיים נוחים יותר‪ ,‬ראו לעיל ברקע ההיסטורי של גרייף‪ ,‬עמ' ‪.263-261‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 55‬מגילת אושוויץ‬
‫עמ' ‪.[190‬‬
‫ראו לעיל בפרק "]דרישת‪-‬שלום[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 68‬מגילת אושוויץ עמ' ‪.[197‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫אך לפתע השמחה נעלמה‪ .‬האושר התהפך לעצב ‪ -‬הדאגה‬
‫לכדה אותנו בחזרה ברשתה‪ .‬משפט אחד עטף את כולם ביגון‬
‫כמו עם ]כישוף[‪" .‬אנו מגיעים‪-‬ובאים אל ארץ‪-‬היקים!" ‪ -‬ועם‬
‫זה הסתיימה הברכה‪ .‬כאן ניתק החוט‪ .‬עד כה היינו יחד וכעת‬
‫הם נעלמו ממנו‪ .‬הם כתבו את תולדות חייהם ‪ [...] -‬עד שהם‬
‫הגיעו לארץ‪-‬היקים‪ .‬עד שהם נפלו לתוך לב הטריטוריה של‬
‫השונא‪ .‬הם הניחו לחוש מחייהם‪ ,‬עד שהם נלפתו בזרועות‬
‫‪138‬‬
‫הבּרבּר האכזרי‪.‬‬
‫אפילו ירידה אפשרית מן הרכבת שעצרה‪ ,‬מעוררת רגשות כפולים‪:‬‬
‫]‪ [...‬נשלטים על‪-‬ידי אווירה מדכאת מאוד‪ .‬רואים‪ ,‬שתכף‪,‬‬
‫שמגיעים כבר אל היעד הסופי‪ .‬עוד שעה ותכף יהיו חייבים‬
‫לרדת מהרכבת‪ .‬ומי יודע מה ממתין לנו ‪ -‬חלק מפחד מפני‬
‫הנקודה האחרונה וכבר כל‪-‬כך נתהוו‪-‬יחד עם חיי המסע‬
‫המונוטוניים‪ ,‬למרות התנאים הבלתי‪-‬נסבלים‪ ,‬הם כבר היו‬
‫רוצים ]כעת[ לַ נצח לנסוע לאיפה‪-‬שהוא ]‪ [...‬רק לא לרדת כאן‪.‬‬
‫הם מפחדים מהפנים הרעות‪ ,‬הגזלניות‪ ,‬של אלו שימתינו‬
‫לבואם ]‪ [...‬מהמציאות שאליה מובילים אותם ]‪ [...‬מהזרות של‬
‫המקום‪ ,‬כיוון שאם שם‪ ,‬קרוב‪ ,‬ליד ביתם‪ ,‬התנהגו איתם כל‪-‬כך‬
‫בברוטליות וברצחנות‪ ,‬ובכן מה ממתין להם כאן? חלק‪ ,‬אלו‬
‫ומורלית‪ ,‬התמסרו כנועים לידי‬
‫ָ‬
‫שכבר בין כה תשושים גופנית‬
‫הגורל‪ .‬שכבר יהיה מה שירצה‪ ,‬רק לנטוש מהר יותר את המבצר‬
‫הצר‪ ,‬הנעול הלזה‪ ,‬שכבר גזל מהם תכף את חייהם‪ .‬ואולי שם‬
‫בחופש‪ ,‬יהיה טוב יותר ובטוח יותר‪ .‬עוד טופחת קרן של‬
‫‪139‬‬
‫תקווה‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .138‬שם‪ .‬לעיל‪ ,‬ליד הערה ‪ ,131‬הבאנו דוגמה נוספת לפרשנות ‪ -‬פרשנותם של היהודים את‬
‫החרמת הרכוש ככופר נפש‪.‬‬
‫‪ .139‬ראו לעיל בפרק "]סוף המסע[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 79-78‬מגילת אושוויץ‪,‬‬
‫עמ' ‪.[203‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪349‬‬

‫אי‪-‬הידיעה וקבלת הדין‬
‫אולם‪ ,‬גם כאשר יש אפשרות לקבל רמז לידיעה אמיתית‪ ,‬מעדיפים הקורבנות‬
‫לפרשהּ לרעה ולכן להתעלם ממנה ומן המציאות המרה‪ .‬גרדובסקי מזכיר שני‬
‫מקרים שבהם סימנו ליהודים ברכבת את המצפה להם‪:‬‬
‫]‪ [...‬מתקרבים אל ]‪ [...‬טרבלינקה ]‪ [...‬כל אחד מציץ החוצה דרך‬
‫האשנב וחוקר בשתיקה במבטו‪ :‬אולי הם יבחינו במשהו; אולי הם‬
‫ייתקלו ברמז‪ ,‬שיספר להם את האמת; אולי מישהו מהדרך יצעק‬
‫אליהם החוצה משהו ויאמר להם‪ ,‬להיכן מובילים אותם ומה ממתין‬
‫להם‪ .‬אוי‪ ,‬כמה נורא‪ :‬הנה עומדות שם כעת שתי צעירות נוצריות‬
‫ומביטות למעלה אל אשנבי הרכבת ומוליכות את היד על הצוואר‪.‬‬
‫רעד חיבק סביב את אלו‪ ,‬שראו את התמונה‪ ,‬ששמו‪-‬לב לסימן ]‪[...‬‬
‫הם אילמים‪ ,‬הם לא מספרים לאף‪-‬אחד על אודות המראה הזה‪ .‬הם‬
‫‪140‬‬
‫לא רוצים להגדיל את היגון‪ ,‬שגם כך מטפס כבר מדקה לדקה‪.‬‬
‫בכל תחנת עצירה אתה שם‪-‬לב איך עומדים אנשים וקורצים‬
‫לנוסעים‪ ,‬ועושים עם הידיים משהו‪ ,‬סימנים רומזים מסוימים‪ .‬הם‬
‫מובילים את הידיים מעל לצוואר‪ ,‬או מראים עם אצבע על האדמה‬
‫]‪ [...‬מדוע הם מטרידים את מנוחת המבוהלים למוות גם כך?‬
‫כל‪-‬אחד מחפש לגרש את המחשבות הרעות‪ ,‬שצומחות‪-‬ומופיעות‬
‫אחרי סימנים כאלה‪ .‬ומתחשק לבלבל את המוח בלבד‪ ,‬להסב את‬
‫תשומת‪-‬הלב מהעומדים הקבועים מול העיניים האלו ‪ -‬התמונה‬
‫‪141‬‬
‫של האישה ההיא עם היד על הצוואר‪.‬‬
‫קלוד לנצמן הקדיש לכך סצנה ארוכה בסרטו "שואה"‪ 142,‬כאשר הוא חוקר שוב‬
‫ושוב אדם שגר בעיירה טרבלינקה‪ ,‬שהיה ילד בזמן המלחמה ונהג לסמן‬
‫בתנועות אלו לרכבות הממתינות לכניסתן למחנה‪ .‬לנצמן‪ ,‬כמו רבים אחרים‪,‬‬
‫פירשו את התנועה כשמחה לאיד‪ .‬אולם אולי אפשר לתת פרשנות אחרת לעניין‬
‫‪ -‬שמא רצו המסמנים להוציא את היהודים ממצב חוסר‪-‬הידיעה שרדף אותם‪,‬‬

‫______‬
‫‪ .140‬ראו לעיל בפרק "]ברכבת[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 65-64‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[195‬‬
‫‪ .141‬ראו לעיל בפרק "]הצמא[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 72‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪.[199‬‬
‫‪Claude Lanzmann,. Shoah. Films Aleph, Geneva, Historia Films, Parafrance, 1985 .142‬‬

‫‪350‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫ואולי אף לעורר אותם אל מול המציאות האכזרית‪ ,‬כדי שיקומו להתנגד‪.‬‬
‫גרדובסקי אכן מתאר את הסבל שבאי‪-‬הידיעה ואת הרצון לקבל רמז‬
‫כלשהו על האמת‪ .‬הבלבול ואי‪-‬הידיעה הן הסבל הנפשי והפנימי הנוסף על‬
‫הכאב הנגרם מבחוץ‪ ,‬בעוד "קבלת הדין" והפנמת הסיטואציה ממתיקות את‬
‫הכאב ‪ -‬מבלי להעלים אלא את הסבל בלבד‪:‬‬
‫קבלת הדין והצדקתו משנה את מיקומו ]של העונש ‪ -‬א"צ[‪,‬‬
‫שוב איננו עונש אלא מדיום לכפרה‪ .‬צידוק הדין ]‪ [...‬רציית‬
‫העונש מבטלת אותו‪ ,‬זאת משום שמה שאני מסכים לו ואפילו‬
‫רוצה אותו‪ ,‬איננו עונש‪ .‬הכאב לא נעלם‪ ,‬אך לא כן הסבל‬
‫והמועקה‪ ,‬שאינם הכאב עצמו‪ ,‬אלא היחס והתגובה אליו‪ .‬זאת‬
‫משום שהמועקה העיקרית של העונש הנה התחושה של‬
‫המקריות והשרירותיות שבו‪ ,‬התחושה של "סידרו אותי"‪" ,‬לא‬
‫‪143‬‬
‫מגיע לי"‪ .‬עצם הנכונות לקבל את העונש ממתיקה את הכאב‪.‬‬
‫בדומה ליוסף ק‪ .‬הקפקאי‪ ,‬המחפש את הצדקתו באמצעות הכניסה ל"שער‬
‫החוק" ובעצם העמידה לדין לפני בית המשפט‪ 144,‬כך גם גרדובסקי אינו חותר‬
‫לסליחה גורפת לחברי הזונדרקומנדו משום היותם "הילדים האומללים‬
‫כתבי‬
‫ַ‬
‫ביותר"‪ 145,‬אלא להצדקה באמצעות גזר הדין‪" :‬שהעתיד יגזור‪-‬דין לפי‬
‫על אודותינו‪ .‬ושהעולם יראה בהם טיפה‪ ,‬מינימום‪ ,‬מעולם המוות הטרגי‬
‫‪146‬‬
‫הנורא‪ ,‬שבו חיינו‪".‬‬
‫______‬
‫‪.143‬‬

‫‪.144‬‬
‫‪.145‬‬
‫‪.146‬‬

‫הרב שג"ר‪ ,‬על כפות המנעול‪ ,‬עמ' ‪ .37-36‬וראו גם במאמרו‪" ,‬תורת הגמול במבחן השואה"‪,‬‬
‫בתוך‪ :‬כלים שבורים‪ ,‬הוצאת ישיבת שיח יצחק‪ ,‬אפרת‪ ,‬תשס"ד‪ ,‬עמ' ‪" :138‬קבלה זו אינה‬
‫מבטלת אותם]‪ [...‬המקבל את יסוריו ממתקם בזה עצמו שהוא מעלה אותם והופכם לחלק‬
‫מרצון האלוה‪ .‬מבחינה זו אלוקים מתגלה ביסורים לא פחות מבכל דבר אחר‪ ,‬ואולי אף יותר‬
‫ בהיותם לא מובנים‪ .‬קבלתם הופכת אותם למגע עם האלוקי ובכך הם מתמתקים‪ .‬האפקט‬‫איננו]‪ [...‬הסרת הכאב‪ ,‬אלא מיתוקו‪ ,‬לא באמצעות הצדקתו‪ ,‬אלא בקבלתו על‪-‬אף‬
‫שרירותיותו‪ ,‬ובכך הופך הוא מסבל מדכא לריגוש נוקב ואינסופי‪".‬‬
‫ראו פראנץ קפקא‪ ,‬המשפט‪ ,‬תרגם מגרמנית‪ :‬ישורון קשת‪ ,‬הוצאת שוקן‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬תשל"ה‪,‬‬
‫עמ' ‪.222-220‬‬
‫ראו לעיל בפרק "הקדמה" שבחלק ליל אור‪-‬הלבנה‪ ,‬עמ' ‪.107‬‬
‫ראו לעיל בחלק ]המכתב[‪ ,‬עמ' ‪ .233‬וראו לעיל הערה ‪ ,62‬בדברי הרב שג"ר על דין לכף זכות‪,‬‬
‫דין שאליו חותר האדם המודרני והמנוכר‪ ,‬המבקש כקפקא את שער החוק והמשפט; אלו‬
‫מעניקים לו הצדקה לא רק אם יצא זכאי בדין‪ ,‬אלא בעצם העובדה שהוא ראוי להישפט‬
‫ואיננו שוטה או קטן‪ .‬ראו המשפט‪ ,‬עמ' ‪" :229‬בית‪-‬הדין אינו רוצה ממך כל‪-‬מאומה‪ .‬הוא‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪351‬‬

‫אך מעבר לכך‪" :‬אין בעולם שמחה כהתרת הספיקות"‪ - 147‬האמת‬
‫מרגיעה גם אם היא קשה; קבלתה הממשית אינה מובילה לפסיביות של גזירת‬
‫גורל‪ ,‬אלא דווקא לאקטיביות מעשית שתשנה מעט את המצב‪ 148.‬גרדובסקי‬
‫מתאר אישה בקרון החתום בטרנספורט‪ ,‬שחרדה לבתה הגוועת בצמא והכתה‬
‫בכוח על דלתות הקרון בדרישה לאפשר לה לצאת ולהביא גוש שלג להחיות‬
‫את נפשה; שאר האנשים בקרון נהגו אחרת‪" :‬אנשים רוצים למושכה‪,‬‬
‫להרגיעה‪ ,‬שלא תביא עליהם אסון‪ ".‬גרדובסקי ממשיך לתאר נוסעים אחרים‬
‫בקרון‪" :‬מצויים נועזים‪ ,‬שמתייצבים להגנתה ומניחים לחזור אל החלון‪".‬‬
‫האישה ממשיכה בשלה‪ ,‬ולמרות החשש‪ ,‬המוצדק לכאורה‪ ,‬של שאר היהודים‬
‫בקרון‪" :‬באים מחדש השודדים ‪ -‬ובראותם שהפעולה החוצפנית של‬
‫האישה יכולה גם פעם להשפיע בעוז את ההמון המיואש‪ ,‬והמשמעת יכולה‬
‫להיות פטאלית גם להם‪ ,‬הם נתנו‪ ,‬במחווה ]פתאומית[‪ ,‬כפיפה עם הראש‪,‬‬
‫שהם מרשים לפתוח את החלון‪ ".‬גרדובסקי מסיים "כולם מברכים את‬
‫הנשים הנועזות‪".‬‬
‫הייאוש‪ ,‬ההכרה כי כלו כל הקיצין‪ ,‬מעוררים מעין קבלת הדין ‪ -‬הפנמה‬
‫יסודית של הסיטואציה שאינה ניתנת לשינוי בכללותה‪ ,‬והכרעה מעשית‬
‫לפעול לשינוי מה שעומד לפניה בלבד‪ :‬הצמא‪ .‬קבלת הדין מביאה לפריעת‬
‫הסדר של המוות ולסיכון החיים‪ ,‬שדווקא הם יכולים ‪ -‬ובמקרה זה אף‬
‫הצליחו ‪ -‬להעניק חיים וליצור סדר אחר במציאות ‪ -‬סדר של חיים‪ .‬מה‬
‫שנתפס כייאוש וכשטות הופך לאומץ‪ ,‬וזאת גם לולא היו צולחים מעשיה‪,‬‬
‫שכן "היא לא רוצה לשמוע משום דבר‪ .‬היא מאבדת את הבת היחידה‪.‬‬
‫החיים בין כך לא שווים אצלה כלום‪ .‬היא מתחננת‪' :‬הניחו לי לרוץ‪ ,‬הניחו‬

‫______‬
‫מקבל אותך בבואך ‪ -‬ומשלח אותך בלכתך‪ ".‬וראו מה שנותר מאושוויץ‪ ,‬עמ' ‪" :37‬תכליתו‬
‫הסופית של ההליך השיפוטי היא לייצר את השיפוט; אך השיפוט אינו מציע עצמו כדי‬
‫להעניש או לזכות‪ ,‬ואינו מכוון לעשיית צדק או לאישורה של האמת‪ .‬השיפוט עצמו הוא‬
‫התכלית‪ ,‬ובכך]‪ [...‬טמון המיסתורין שלו‪".‬‬
‫‪ .147‬דוד אלטושר‪ ,‬פירוש מצודת דוד על משלי‪ ,‬טו ל‪.‬‬
‫‪ .148‬עמדה פרדוקסלית זו עומדת בניגוד לדיכוטומיה המקובלת‪ :‬מחד קבלת הדין והפנמת הסיטואציה‬
‫ומאידך אקטיביות‪ .‬ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬דבריו של נתן כהן במאמרו על הזונדרקומנדו )לעיל‪ ,‬הערה ‪,(1‬‬
‫בעמ' ‪) 197-196‬ההדגשה שלנו(‪" :‬העובדה שהמעיט ]הכוונה לאחד מכותבי היומנים‬
‫בזונדרקומנדו‪ ,‬לייב לאנגפוס ‪ -‬א"צ[ להתייחס למאורעות ולהביע את עמדתו‪ ,‬יש בה כדי להביא‬
‫את הקורא למסקנה שמדובר באדם המקבל עליו את הדין‪ .‬עם זאת עלינו לזכור כי נמנה עם‬
‫החברים הפעילים במחתרת הזונדרקומנדו‪ ".‬דברי כהן נשמעים כאפולוגטיקה על ייאושו של‬
‫לאנגפוס‪ ,‬שבכל זאת מרד‪ .‬אולם לשיטתנו‪ ,‬דווקא קבלת הדין יכולה להניע לפעילות‪.‬‬

‫‪352‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫לי לצאת להביא לגימת מים לבתי‪ "'.‬רק קבלת המצב לאשורו וההבנה שזהו‬
‫המעשה המתאים כשלעצמו‪ ,‬גם אם הוא לא יצלח‪ ,‬הם שהביאו לשינוי עמדתם‬
‫‪149‬‬
‫של השומרים ולהצלחת המעשה שלבסוף נתפס כאומץ‪.‬‬
‫ייאוש מתבטא בחוסר אונים‪ ,‬בבלבול ובחוסר יכולת להבין ולהגיב‬
‫לסיטואציה נתונה‪ .‬ייאוש זה מורכב‪ ,‬למעשה‪ ,‬ממתח בין שני קטבים‪ :‬מדאגה‬
‫ופחד מהרע המתרחש או הצפוי ומתקווה אשלייתית לטוב‪ .‬השיתוק שיוצר‬
‫ייאוש זה אינו בשל קוטב הדאגה והפחד כשלעצמו‪ ,‬אלא דווקא בשל הערבוב‬
‫בין שני הקטבים‪ :‬הריצוד בין הפחד לתקווה‪ ,‬בין ה"רע" ל"טוב"‪ ,‬הוא היוצר‬
‫את הבלבול והשיתוק‪ .‬ואמנם הנאצים אף טיפחו בקורבנות שביבי תקווה‪,‬‬
‫שדווקא הם יצרו את הבלבול וממילא את הייאוש‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬קבלת הדין המדוברת כאן נעשית אף היא מתוך ייאוש‪ ,‬אך זה‬
‫פן אחר של הייאוש‪ ,‬שאיננו הבלבול המשתק מכל המשגה ברורה ומכל‬
‫פעילות‪ ,‬אלא כזה המבטא את הכרת המצב לאשורו ללא כחל וסרק וללא‬
‫פרשנות יתר‪ :‬הייאוש כאן‪ ,‬בדומה לגזר‪-‬דין חתוך‪ ,‬מבטא את ההכרה במצב‬
‫החמור כפי שהוא‪ ,‬וממילא את הפסקת הריצוד המשתק בין דאגה לתקווה‪.‬‬
‫ניתן לומר שהמיואש מסוג זה מכריע לצד הפחד ה"רע"; אך העובדה שישנה‬
‫הכרעה לצד מסוים מבטלת את הממד האשלייתי של הפחד‪ ,‬שכעת אינו עולה‬
‫על גדותיו ואינו מטפח גם את צדו האחר‪ ,‬שהוא אשליית התקווה‪ .‬בנקודה זו‬
‫מכיר המיואש במצב לאשורו‪ ,‬גם אם הוא קשה ומאיים; הוא מבין שהמושגים‬
‫והכלים הישנים אינם מכילים את הסיטואציה הנתונה‪ ,‬ושיש לבחור‬
‫בהתנהלות אחרת לגמרי‪ ,‬הנכונה מצד עצמה‪ ,‬גם אם היא עלולה לקרב את‬
‫המוות‪ .‬ואכן‪ ,‬במעשה מסוג זה יש גם פוטנציאל לשינוי הסיטואציה הנתונה‪.‬‬
‫במובן הזה‪ ,‬גם פעילות אקטיבית כמו מרד יכולה להיות ביטוי להכחשת‬
‫המציאות ולא בהכרח תוצאה של הפנמת הסיטואציה וקבלתה‪ .‬הפתוס שליווה‬
‫את חלק מן המורדים‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬שימש לעתים פרשנות שלאו דווקא מקבלת‬
‫את המציאות אלא מכחישה אותה‪ .‬אף שאין דרך לקבוע זאת בוודאות בכל‬
‫מקרה ומקרה‪ ,‬חשוב לציין את הקריאה האפשרית השונה של ביטויי המרד‪,‬‬
‫כדי לזכור שלא כל ביטוי שכזה היה בהכרח הירואיקה המביטה במציאות‬

‫______‬
‫‪ .149‬כל הציטוטים לעיל‪ ,‬ראו בפרק "]הצמא[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 75-74‬מגילת‬
‫אושוויץ עמ' ‪ .[201-200‬מביקורתה של חנה ארנדט על היודנרט )ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ (103‬עולה‪,‬‬
‫שאילו היו מסרבים חברי היודנרט לשתף פעולה עם מערכת המוות הנאצית כבורג אחרון שלה‪,‬‬
‫היה נוצר כאוס המפר את סדר המוות ומונע את גודל הקטסטרופה כפי שאכן היתה‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪353‬‬

‫נכוחה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אפשר לקרוא את המשפט‪" :‬ניפול כגיבורים ובמותנו ‪ -‬לא‬
‫נמות"‪ 150,‬כקובע באופן אפריורי את נצחיות חייהם של המורדים‪ ,‬משום‬
‫שמטרתו היא הגבורה ההירואית‪-‬טרגית ולאו דווקא החיים עצמם‪ .‬העמדה‬
‫האידיאולוגית הנוקשה תעדיף את ההירואיקה גם במקרים שבהם ניתן‬
‫להסתגל למצב וממנו ליצור חיים‪ ,‬ובכך היא מכחישה את המציאות לפי‬
‫התובנות של פרשנותה‪ .‬ואולם‪ ,‬קבלת דין ממשית‪ ,‬גם מתוך ייאוש‪ ,‬שמה‬
‫למטרה את החיים ולשם כך‪ ,‬ורק לשם כך‪ ,‬היא מסכנת אותם‪ ,‬וממילא אין בה‬
‫כל ביטחון אפריורי שאכן הם יושגו‪ .‬היא נעשית לשם עצמה‪ ,‬מתוך אמונה‬
‫שזה הדבר שיש לעשותו לשם החיים עצמם גם אם לא תושג המטרה‪ ,‬ושכך‬
‫אולי ישתנה משהו‪ .‬וכשם שמרד יכול להוות כמובן ביטוי הירואי לקבלת‬
‫הדין‪ ,‬כך הסתגלות למצב והתנהלות פסיבית יכולות לבטא זאת‪ ,‬כפי שנראה‬
‫להלן בתיאור הרוגע של הנשים הנכנסות לתאי הגז‪.‬‬
‫ואולם מקבלי הרמזים‪ ,‬ואף גרדובסקי עִמם‪ ,‬במקום להעדיף את הידיעה ואת‬
‫הכרת המצב לאשורו‪ ,‬שיכולים להובילם גם לשינוי כלשהו של המציאות‪,‬‬
‫מעדיפים לראות במרמזים ציניקנים ‪ -‬כפי שפירשם לנצמן ‪ -‬להדחיק את‬
‫האמת ולהישאר באי‪-‬הידיעה‪ ,‬כדי לא להגדיל את הצער ולהתנחם במעט‬
‫החיים שעוד לפניהם‪.‬‬

‫"צעד אחר צעד" לקראת המוות‬
‫גרדובסקי מעביר את תחושת הבלבול וחוסר האונים של הנשים ממחנה‬
‫המשפחות הצ'כי‪ ,‬המובלות אל תאי הגזים‪ .‬אף שהן שהו במחנה חצי שנה‬
‫וידעו מה מצפה להן‪ ,‬ולמרות הציפייה של האסירים ושל השלטונות גם יחד‬
‫שידיעתן את המציאות תביאן למרוד ‪ -‬הלכו הנשים אל מותן ללא התנגדות‪:‬‬
‫הם הרי מהמחנה‪ ,‬היהודים הצ'כים‪ .‬הם הרי חיים כבר כמעט ‪7‬‬
‫חודשים בפינה המקוללת ]‪ [...‬ויודעים הכול‪ ,‬מבינים הכול‪ .‬הם‬
‫רואים הרי כל יום את עשן האש השחור הגדול‪ ,‬שפורץ כל יום‬
‫החוצה ממעמקי הגיהינום אל השמים הגבוהים עם הרבה קורבנות‪.‬‬
‫הם יודעים‪ ,‬להם כבר לא צריכים לספר‪ ,‬שכאן זה המקום‪ ,‬זה‬
‫______‬

‫‪ .150‬כרוז מאת מרדכי טננבאום‪-‬תמרוף‪ ,‬ביאליסטוק ‪ ,13.1.1942‬מופיע ביומנו‪ :‬דפים מן הדליקה‪,‬‬
‫הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1984 ,‬עמ' ‪.14-13‬‬

‫‪354‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫האתר‪ ,‬שנבנה ויוּעד במיוחד להביא את עמנו לאדמה על‪-‬ידי‬
‫‪151‬‬
‫המתה בגז‪ ,‬ירייה‪ ,‬שחיטה‪ ,‬או על‪-‬ידי סבל וייסורים ]‪[...‬‬
‫הנאצים השתמשו בכמה דרכים כדי לבלבל אותן‪ ,‬כולן דרכים של סדר בתוך‬
‫הכאוס‪ :‬ראשית‪ ,‬השמועה שתוארה לעיל‪ ,‬על שילוח למחנה עבודה; נוסף על‬
‫כך חילקו הנאצים מנות כפולות של מזון לקראת "הנסיעה"‪ ,‬ואף חייבו את‬
‫היהודים לקחת איתם את צרורותיהם‪ .‬למרות הכרתן את מציאות המחנה‬
‫האמינו הנשים שאכן למסע הן יוצאות‪ .‬בנוסף ציוו עליהן לכתוב מכתב‬
‫למשפחותיהן שנושא תאריך שטרם הגיע‪ ,‬והבטיחו להן שיקבלו בצורה‬
‫מאורגנת חבילות מן המשפחות‪ :‬כאן התחבולה שימשה לא רק להרגעתן ‪-‬‬
‫שהִנה הן מקבלות אפשרות תקשורת עם הבית ‪ -‬אלא גם לבלבול מאורגן של‬
‫היהודים שעדיין נשארו בבתיהם וטרם הובלו למוות‪ .‬כעת יסברו אלה שאכן‬
‫‪152‬‬
‫הכול בסדר עם בני משפחותיהם שהובלו לפולין‪ ,‬וגם להם צפוי שילוח לחיים‪.‬‬
‫אולם גם כשהכירו שהיו אלו שקרים‪ ,‬גם כשכבר התהלכו במסדרונות‬
‫הבונקר של תאי הגז‪ ,‬לאחר חודשים רבים במחנה שבהם התוודעו למה‬
‫‪153‬‬
‫שבאמת מתרחש בו‪ ,‬הלכו הנשים לקראת מותן ללא התנגדות מאוחדת‪.‬‬
‫שלטי ההדרכה המטעים בתאי הגזים‪ ,‬מחשבותיהן על בני המשפחות‪ ,‬העירום‬
‫המשפיל‪ ,‬הייאוש העוטף לקראת המוות ‪ -‬כל אלה הקהו את חושיהן ואת‬
‫עמידתן של הנשים‪.‬‬
‫נוסף לכך‪ ,‬ניתן לשער שהתקווה שהוזכרה לעיל שימשה אף היא גורם‬
‫מטשטש חושים מחד גיסא‪ ,‬אך גם אשליה המעניקה שלווה והגנה ברגעים‬
‫קשים אלו מאידך גיסא‪ .‬כל זמן שאין הן מתות‪ ,‬הן מרוכזות בחיים‪ :‬במקום‬

‫______‬

‫‪ .151‬ראו לעיל בפרק "מצב‪-‬הרוח במחנה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.126‬‬
‫‪ .152‬על שתי התחבולות הנוספות‪ ,‬ראו לעיל בפרק "ההכנה של השלטון" שבחלק הטרנספורט‬
‫הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.140-139‬‬
‫‪ .153‬גרדובסקי מעיד על התנגדויות פרטיות בלבד‪ :‬בפרק "ההכנה של השלטון" שבחלק‬
‫הטרנספורט הצ'כי )ראו לעיל‪ ,‬עמ' ‪ (138‬מתאר גרדובסקי בחור מביאליסטוק‪ ,‬שהתנפל עם‬
‫סכין בידו ופצע כמה שומרים ונורה למוות מיד‪ .‬כמו כן הוא מתאר שם בחורה מ"הטרנספורט‬
‫הוורשאי"‪ ,‬שבו היו יהודים אזרחי אמריקה ואף ילידיה שהובלו למוות‪ ,‬ש"חטפה את האקדח‬
‫משַרפיהרר קווַקֵוונ ַק מה'מחלקה הפוליטית' באושוויץ‪ ,‬וירתה למוות ב'רפורטפיהרר'‪ ,‬השודד‬
‫הידוע‪ ,‬האונטרשַרפיהרר שילינגר‪".‬‬
‫מן הנשים הצ'כיות היתה אישה שהטיחה דברים באנשי האס‪-‬אס ובנשותיו ואז ירקה בפניהם‪ ,‬וכן‬
‫בחורה שהטיחה בהם את בושת העירום‪ ,‬ואז התנפלה וסטרה שלוש פעמים לאוברשרפיהרר‬
‫פוסט ‪ -‬ראו לעיל בפרק "הצעדה אל המוות" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬לעיל עמ' ‪.161-159‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪355‬‬

‫לראות את חייהן כעת כחיי‪-‬מוות בשלב שלקראת מוות סופי‪ ,‬הן מרוכזות‬
‫בצעד הנוכחי‪ ,‬שאף שהוא מתקדם אלי מוות ‪ -‬הוא צעד של חיים שעוד ניתן‬
‫להן‪ ,‬ואפשר לשגות בו באשליית הגאולה‪:‬‬
‫אנו מובילים אותן‪ ,‬את האחיות האהובות‪ ,‬היקרות‪ ,‬העדינות‪,‬‬
‫תחת הזרועות אנו מחזיקים אותן‪ .‬אנו הולכים אילמים צעד אחר‬
‫צעד‪ ,‬לבותינו דופקים בקצב‪ .‬אנו סובלים ומדממים בשווה איתן‪,‬‬
‫ואנו חשים‪ ,‬שכל צעד שאנו עושים‪ ,‬הוא צעד מן החיים והלאה‪,‬‬
‫‪154‬‬
‫ומתקרב אל המוות‪.‬‬
‫נשות הטרנספורט הצ'כי מובלות למוות בידיעה מלאה של המתרחש‪ ,‬כשכל‬
‫הסוואה כבר אינה יכולה להוות גורם אשלייתי משמעותי‪ .‬כך גם הגברים ‪-‬‬
‫שגרדובסקי מתאר אותם כחסונים ומסוגלים להתנגדות‪ - 155‬אינם נוקטים כל‬
‫פעולה אלא הולכים אל מותם הידוע והוודאי‪ .‬עובדות מטרידות אלו יכולות‬
‫למצוא את הסברן האפשרי בסדר המוות שהוסבר לעיל‪ ,‬ושאליו נכפו‬
‫הקורבנות‪ .‬סדר המוות יוצר שלבים‪ ,‬צעדים‪ ,‬בעלי היגיון פנימי; הקורבנות‬
‫אוחזים בסדר זה בכמה שלבים‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬כפי שהוסבר לעיל‪ ,‬ההיגיון הפנימי של הסדר מפתה את הקורבנות‬
‫להיאחז בו לשם קבלת מובן ‪ -‬וכך עסוקים הקורבנות בכל שלב ובמובנותו‬
‫הפנימית‪ .‬שנית‪ ,‬כמו האימוץ הכללי של הגיון ושפת המחנה בניסיון לשרוד ‪-‬‬
‫כך גם מימוש הסדר מעניק משען פסיכולוגי למצוי בתוכו‪ :‬כך הדברים עובדים‪,‬‬
‫כך זה צריך להיות‪ ,‬זה לא מקרי‪ .‬שלישית‪ ,‬הבלבול שיוצר הסדר של המוות אצל‬
‫הקורבנות המבקשים סדר כסוג של רצון לחיים‪ ,‬מביא כאמור לעיל לפרשנויות‬
‫מוטעות של המציאות‪ ,‬לאשליה המגוננת מעימות ישיר עם המציאות הקשה;‬
‫כך מתמקדות הנשים בדרכן למוות בכל צעד וצעד בפני עצמו ‪ -‬שהרי כל צעד‬
‫הוא עוד צעד שבו הן בחיים ‪ -‬ולא במוות הממתין בסוף הצעדים המסודרים‬
‫אלי המוות; כל צעד הופך למעין מ ֵסכת חיים מפני המציאות הבלתי‪-‬נסבלת‪.‬‬
‫גם אימרה קרטס )‪ (Kertész‬מדבר על ה"צעדים" הקטנים‪ ,‬המהווים כל אחד‬
‫בפני עצמו פתח לבחירה חדשה ואולי לחיים‪:‬‬
‫______‬
‫‪ .154‬ראו לעיל בפרק "הן כאן" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.151-150‬‬
‫‪ .155‬ראו לעיל בפרק "מצב‪-‬הרוח במחנה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.134‬‬

‫‪356‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫שאלתי אני‪ :‬ומה באמת עשו הם ב"זמנים הקשים" המסוימים‬
‫ההם? ‪ -‬ובכן‪ ...‬חיינו ]‪ [...‬ניסינו לעבור את זה בשלום ]‪ - [...‬אז‬
‫אם ככה‪ ,‬גם הם עשו תמיד צעד ועוד צעד‪ ,‬הערתי‪ - .‬מה פירוש‬
‫"עשו צעד"‪ .‬הם לא הבינו‪ ,‬ואז סיפרתי ]‪ [...‬איך זה קרה הכול‬
‫באושוויץ‪ ,‬למשל‪ .‬ברכבת אחת ]‪ [...‬אפשר להעריך שהיו כשלושת‬
‫אלפים איש ]‪ [...‬לבדיקת כל מקרה נקצה שתיים‪-‬שלוש שניות‬
‫]‪ [...‬את הראשון ואת האחרון נעזוב‪ ,‬כי הם אף פעם לא נחשבים‪.‬‬
‫אבל באמצע ]‪ [...‬היינו צריכים לחכות עשר‪-‬עשרים דקות עד‬
‫שהגענו למקום ששם הכריעו‪ :‬האם מיד לגז‪ ,‬או לתת עוד סיכוי‪,‬‬
‫בינתיים? אז בזמן הזה התור ]‪ [...‬כל הזמן מתקדם‪ ,‬וכל אחד‬
‫עושה עוד צעד‪ ,‬מתקדם עוד שלב‪ ,‬קטן יותר או גדול יותר ]‪ [...‬זה‬
‫לא היה ככה‪ ,‬שזה רק "בא" ‪ -‬גם אנחנו הלכנו‪ .‬רק עכשיו ]אחרי‬
‫המלחמה ‪ -‬א"צ[ הכול נראה גמור‪ ,‬סגור‪ ,‬לא ניתן לשינוי‪ ,‬סופי‪,‬‬
‫מהיר כל‪-‬כך ומעורפל כל‪-‬כך‪ ,‬כאילו זה "בא" ]‪ [...‬נו‪ ,‬כמובן‪ ,‬אילו‬
‫גם ידענו מראש איזה גורל צפוי לנו ]‪ [...‬סוף‪-‬סוף הרי גם עשרים‬
‫דקות כשלעצמן הן המון זמן‪ .‬כל דקה התחילה‪ ,‬נמשכה‪ ,‬ואחר כך‬
‫הסתיימה‪ ,‬לפני שהתחילה זו שבאה אחריה ]‪ [...‬כל דקה כזאת‬
‫יכלה‪ ,‬בעצם‪ ,‬להביא משהו חדש‪ .‬אמנם במציאות היא לא הביאה‪,‬‬
‫כמובן ‪ -‬ובכל זאת‪ ,‬צריך להודות‪ :‬היא יכלה להביא ]‪ [...‬אבל מה‬
‫יכולנו לעשות? ]‪ [...‬שום דבר‪ ,‬כמובן; ואולי ‪ -‬הוספתי ‪ -‬כל דבר‪,‬‬
‫וגם הוא היה מטורף בדיוק כמו זה שלא עשינו כלום‪ ,‬כמובן ]‪[...‬‬
‫אז מה העניין בעצם?]‪ :[...‬הצעדים‪ .‬כל אחד צעד‪ ,‬כל זמן שעוד‬
‫היה יכול לצעוד‪ :‬גם אני עשיתי את הצעדים שלי ]‪ [...‬מה‬
‫המשמעות של להיות "יהודי"‪ :‬לגבי‪ ,‬בהתחלה בכל‪-‬אופן‪ ,‬כלום‪ ,‬לא‬
‫כלום‪ ,‬עד שמתחילים לצעוד ]‪ [...‬גם אני התנסיתי בגורל הנתון‪.‬‬
‫הוא לא היה הגורל שלי‪ ,‬אבל אני התנסיתי בו עד הסוף ]‪[...‬‬
‫עכשיו אני כבר צריך לעשות איתו משהו‪ ,‬אני חייב לשבץ אותו‬
‫איפה שהוא למשהו‪ ,‬סוף‪-‬סוף הרי עכשיו אני כבר לא יכול‬
‫להסתפק בזה שזו היתה טעות‪ ,‬מקרה עיוור‪ ,‬מין סטייה‪ ,‬או שאולי‬
‫‪156‬‬
‫זה אפילו לא קרה בכלל‪.‬‬

‫______‬

‫‪ .156‬ללא גורל‪ ,‬תרגמה מהונגרית‪ :‬מרים אלגזי‪ ,‬הוצאת עם‪-‬עובד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2002 ,‬עמ' ‪.193-191‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪357‬‬

‫קרטס דן בספרו על הפער שבין הבחירה ובין הגורל של האדם במצב קיצוני‬
‫כמו חוויותיו בשואה‪ ,‬מנקודת מבט של נער‪ ,‬כפי שהוא היה בשואה‪ .‬באופן זה‬
‫מספר קרטס את מציאותו של מחנה הריכוז ללא הפתוס המכנה את המחנה‬
‫"גיהינום" וכדומה‪ 157,‬ולא מקבל את היחס אל הקורבנות כאובייקטים פסיביים‬
‫בלבד‪ ,‬על אף הכוחות הגדולים שפעלו עליהם‪ .‬בעיניו הדברים מתרחשים‬
‫באותו רצף מציאות יומיומית כמו המציאות הביתית‪ ,‬אלא בשינוי קיצוני‬
‫לרעה‪ .‬אילו הכול קרה ו"בא"‪ 158‬על האנשים שהיו פסיביים לגמרי; אילו הכול‬
‫קרה בבת‪-‬אחת‪ ,‬כפי שאחרים מתארים זאת‪ ,‬ולא צעד‪-‬צעד ורגע אחר רגע כמו‬
‫במציאות היומיומית‪ ,‬הרי ש"אז אין ספק שגם הם ]אסירים שראה גיבור‬
‫הספר במחנה ‪ -‬א"צ[ לא היו מחזיקים מעמד ‪ -‬כמו שאמנם החזיקו מעמד‬
‫ לא בגוף ולא בנפש‪ 159".‬והרי יש שהחזיקו מעמד‪ ,‬והוא‪-‬עצמו החזיק מעמד‪,‬‬‫בשל הבנתו את הדברים כמתרחשים במציאות יומיומית‪" ,‬צעד ועוד צעד"‪.‬‬
‫הדברים מזכירים את דבריו של ר' נחמן על הבחירה‪:‬‬
‫בּח ָירה ִהיא ְבּיַ ד‬
‫פשׁיטוּת‪ֶ :‬שׁ ַה ְ ִ‬
‫בּח ָירה? ֵה ִשׁיב ]‪ִ [...‬בּ ְ ִ‬
‫יצד הוּא ַה ְ ִ‬
‫כֵּ ַ‬
‫ֶ‬
‫רוֹצה ֵאינוֹ‬
‫ואם ֵאינוֹ ֶ‬
‫עוֹשׂה ְ ִ‬
‫ֶ‬
‫רוֹצה‬
‫פשׁיטוּת ִאם ֶ‬
‫עוֹשׂה ]‪[...‬‬
‫ָה ָא ָדם ִבּ ְ ִ‬
‫כִּ י כַּ ָמּה ְבּנֵ י ָא ָדם ְנבוּכִ ים ָבּזֶ ה ְמאֹד ֵמ ֲח ַמת ֶשׁ ֵהם ֻמ ְרגָּ לִ ים‬
‫דמה לָ ֶהם ֶשׁ ֵאין‬
‫יהם ְמאֹד‪ַ ,‬על כֵּ ן נִ ְ ֶ‬
‫נּעוּר ֶ‬
‫יהם ִמ ְ ֵ‬
‫וּבד ְרכֵ ֶ‬
‫יהם ְ ַ‬
‫בּמ ֲע ֵשׂ ֶ‬
‫ְ ַ‬
‫יהם‪ֲ .‬א ָבל‬
‫לשׁנּוֹת ַמ ֲע ֵשׂ ֶ‬
‫ואינָ ם ְיכוֹלִ ים ְ ַ‬
‫ושׁלוֹם ְ ֵ‬
‫בּח ָירה ַחס ְ ָ‬
‫לָ ֶהם ְ ִ‬
‫ֶבּ ֱא ֶמת ֵאינוֹ כֵ ן‪ ,‬כִּ י ְבּוַ ַדּאי יֵ שׁ ְלכָ ל ָא ָדם ְ ִ‬
‫בּח ָירה ָתּ ִמיד ַעל כָּ ל ָדּ ָבר‬
‫‪160‬‬
‫עוֹשׂה‪.‬‬
‫רוֹצה ֶ‬
‫וּכמוֹ ֶשׁהוּא ֶ‬
‫ְ‬
‫הגורל‪ ,‬הן אצל קרטס והן אצל ר' נחמן‪ ,‬אינו גזור לחלוטין על האדם‪ ,‬והרבה‬
‫ממה שנדמה גורל אינו אלא הרגל‪ .‬הבחירה נתונה בכל רגע ורגע‪ ,‬והאדם יכול‬
‫להחליט על פי הנתונים הקיימים כיצד להתקיים כרצונו‪ .‬ואמנם קרטס מעלה‬
‫את הטענה שניתן היה לעשות גם מעשים אחרים שאולי היו מועילים‪ ,‬אף‬
‫שמן הסתם הם לא היו צולחים‪ .‬בדומה לדברים לעיל‪ ,‬על התייאשותה של‬
‫האם ברכבת ‪ -‬קבלת הדין והפנמת המצב שבייאוש זה הביאה אותה להתמקד‬

‫______‬
‫‪.157‬‬
‫‪.158‬‬
‫‪.159‬‬
‫‪.160‬‬

‫‪358‬‬

‫שם‪ ,‬עמ' ‪.185‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.190‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.186‬‬
‫ליקוטי מוהר"ן‪ ,‬תנינא‪ ,‬תורה קי )דף מב עמוד ב‪ ,‬במהדורה הנ"ל(‪.‬‬
‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫ב"צעד" שלפניה ולעשות מעשה השובר את המציאות ואת הדעות המקובלות‬
‫מסביב‪ ,‬גם אם זה לא יצלח; אך במקרה זה גם צלחו מעשיה‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬יש לשים לב שהרצף שעליו מצביע קרטס‪ ,‬בין חיי היומיום ובין‬
‫החיים במחנה‪ ,‬יכול להוביל מניה וביה דווקא לפסיביות ולא ל"צעד" אחר‪.‬‬
‫שכן רצף זה גורם לשינוי להיות אִטי‪ ,‬לפחות מבחינת התפיסה הנפשית שלו‪,‬‬
‫ולפיכך כמעט בלתי‪-‬מורגש‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הרצף מעתיק את הסדר מחיי‬
‫היומיום למציאות של מוות‪ ,‬לסדר של מוות‪ ,‬ממוסס את האבחנה הברורה בין‬
‫המושגים של עולם החיים למושגים של עולם המוות‪ .‬ללא אבחנה זו קשה‬
‫להחליט שאכן כלו כל הקיצין ויש לפעול אחרת‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬לטענתי‪ ,‬דווקא ההכרה שיש כאן עוד צעד של חיים‪ ,‬ההתמקדות בו‬
‫ולא במציאות לאשורה‪ ,‬הן שעיוורו את עיני הקורבנות מלקבל את הדין‪,‬‬
‫מלקום ולעשות משהו‪ ,‬אפילו הוא חסר תועלת‪ 161.‬הבלבול שבין סדר המוות‬
‫ותקוות חיים שלפי גרדובסקי מבקשת גם היא סדר‪ ,‬יצר השלמה פסיבית עם‬
‫המוות ומימוש הסדר שלו‪ ,‬הליכה אליו מתוך התמקדות אשלייתית בחיים‬
‫שעוד נותרו מחד גיסא; אך מאידך גיסא יצר הבלבול גם סירוב לקבל את‬
‫המוות כעיקרון המכונן של המחנה‪ ,‬ומכאן פסיביות המסרבת לקבל את הדין‬
‫ולפעול אחרת‪.‬‬
‫אולם גרדובסקי אף מוסיף ממד אחר של קבלת הדין‪ ,‬שאותו העלינו לעיל‪,‬‬
‫המתבטא דווקא בפסיביות יחסית‪ :‬הנשים הכירו במציאות ובאי‪-‬יכולתן‬
‫להתנגד ולכן הלכו אל מותן רגועות‪:‬‬

‫______‬
‫‪ .161‬לעומת זאת‪ ,‬שם הספר ללא גורל מעיד שאין זה רק שחרור מגורל כפוי‪ ,‬אלא גם תחושה של‬
‫חוסר דרך ומשמעות כלליים‪ .‬ואכן‪ ,‬ללא גורל או השגחה אלוקית‪ ,‬כאשר הבחירה האנושית‬
‫לבדה שולטת במציאות‪ ,‬עלולה להיאבד תחושת המשמעות‪ .‬אף שהיצירה האנושית ממלאת‬
‫את האדם במשמעות‪ ,‬הוא עלול לחוש את מוגבלותו ואת הקונטינגנטיות של מעשיו‪ .‬דבר זה‬
‫מתעצם עם כישלונו של האדם במעשיו‪ ,‬שנובעים לא אחת מגאוותנותו על בחירתו‬
‫ויצירתיותו‪ ,‬ולאחר מכן מתגבר כשמעשי האדם מובילים לקטסטרופות כמו השואה‪ .‬חסידי‬
‫איזביצה הדגישו את הפן שלפיו "הכול בידי שמים"‪ ,‬אפילו בחירת האדם‪ .‬הרב שג"ר‬
‫מקשר זאת לשאלת המשמעות במאמרו על אדמו"ר איזביצאי‪ ,‬ר' צדוק הכהן מלובלין‪:‬‬
‫"תשובה כקבלה עצמית"‪ ,‬בספרו‪ ,‬שובי נפשי‪ ,‬עמ' ‪ .150-125‬ואולם ר' צדוק הדגיש גם את‬
‫ממד הבחירה‪ ,‬המקבל את משמעותו דווקא דרך ההכרה‪ ,‬שגם הוא‪-‬עצמו נובע מהידיעה‬
‫האלוקית המקפת כול‪ ,‬שגם הבחירה הִנה בידי שמים‪ .‬ראו מאמרי‪'" ,‬לב האדם גם הוא מבקש‬
‫את שלו'" )ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ .(62‬דיון על ה"צעדים" והבחירה‪ ,‬ראו אצל עמוס גולדברג‪,‬‬
‫‪Trauma, Narrative, and Two Forms of Death, Literature and Medicine (25), no. 1 (Spring 2006),‬‬

‫בעיקר עמ' ‪.131-129‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪359‬‬

‫כיוון שהפליא אותנו כעת כאן‪ ,‬מדוע באופן יוצא‪-‬דופן מהרבה‬
‫טרנספורטים אחרים‪ ,‬הן כל‪-‬כך רגועות‪ ,‬באופן כללי‪ .‬חלק גדול‬
‫גם אמיץ וחסר‪-‬דאגה‪ ,‬כאילו שום דבר לא צריך היה לקרות ִעמן‪.‬‬
‫בכזו גבורה‪ ,‬בכזה רוגע‪ ,‬הן מביטות למוות בפנים‪ ,‬זה זימן אצלנו‬
‫‪162‬‬
‫את ההפתעה הגדולה ביותר‪.‬‬
‫חברי הזונדרקומנדו קיוו שנשות הטרנספורט הצ'כי תמרודנה משום שהן‬
‫יודעות בדיוק מה מצפה להן; אולם משאין הן נוקטות מעשה ‪ -‬הם אינם‬
‫מופתעים; ההפתעה היא דווקא מהרוגע שבו הן הולכות אל מותן‪ ,‬שאליו‬
‫מתלווה אחר כך גם שירה גדולה‪ 163.‬גרדובסקי מצליח להעביר לנו את‬
‫ההפתעה דרך המתח הרטורי שבשפתו‪ ,‬שתואר לעיל‪ :‬הרוגע של הקורבנות‬
‫ייצור אי‪-‬נחת אצל הקורא ‪ -‬כיצד זה הן הולכות למותן כך‪ ,‬ללא התנגדות‪,‬‬
‫ועוד ברוגע?‬
‫נראה שקבלת הדין‪ ,‬הבנת המציאות לאשורה‪ ,‬גם אם לא הביאה ל"צעד"‬
‫אחר ולמעשה המשנה את המציאות ‪ -‬הביאה בכל זאת את הנשים לרגעים של‬
‫רוגע‪ ,‬בניגוד לצאן הזועק בשעת שחיטתו‪ .‬אפשר לקרוא את התנהגותן‬
‫הרוגעת של הנשים‪ ,‬לפי גרדובסקי‪ ,‬לא כאותו עיוורון אשלייתי מן המציאות‪,‬‬
‫כי אם כקבלתה של המציאות לעומקה עד למצב של מעין עילוי נפש‪,‬‬
‫שהתבטא בשירתן הגדולה‪.‬‬

‫החיים "בינתיים"‬
‫מושג דומה ל"צעדים"‪ ,‬התחושה המתמקדת בצעד ובשלב שלפניה בלבד‪,‬‬
‫עולה בתיאורו של גרדובסקי את הסלקציה שנעשתה בתוך הזונדרקומנדו‪,‬‬
‫שבניגוד לרוב אסירי המחנות יצרו לעצמם חבורה בעלת סולידריות הדדית‪,‬‬
‫ועל כן היו סבורים שברגע שאחד מן הקבוצה ייפגע ‪ -‬יתנגדו לכך שאר חברי‬
‫הקבוצה‪ .‬והנה בבוא הסלקציה‪ ,‬למרות הסולידריות ולמרות המודעות‬
‫למתרחש ‪ -‬שהרי מדובר באלו השורפים את הגופות ומכירים בוודאי מהו‬
‫סופו של התהליך ‪ -‬בכל זאת נשארים חברי הזונדרקומנדו הנותרים‬
‫משותקים‪ .‬למרות תחושתם הרעה‪ ,‬עדיין אין הם בטוחים לאן מובילה דרכם‬
‫______‬
‫‪ .162‬ראו לעיל בפרק "במרחב ההפשטה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.155‬‬
‫‪ .163‬ראו לעיל בפרקים "שירת הקבר"‪" ,‬התקווה"‪" ,‬ההמנון הצ'כי" ו"שיר הפרטיזנים" שבחלק‬
‫הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.170-162‬‬

‫‪360‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫של הנבחרים ולאן מובילה דרכם שלהם‪ ,‬והסיכוי שמא דרכם מובילה לחיים‬
‫מונעת מהם את התפרצות המרד‪:‬‬
‫ואז זה קרה‪ ,‬הקרע הגדול במשפחתנו‪ .‬מעט‪-‬מעט‪ ,‬בלתי‪-‬נראית‪,‬‬
‫בלתי‪-‬מובחנת‪ ,‬התחילה להתהוות התהום הגדולה שלנו איתם‬
‫]‪ [...‬התבררה החולשה‪ ,‬העירום‪ ,‬של הברייה הנקראת אנוש‪.‬‬
‫ואינסטינקט החיים הבוער עמוק‪ַ -‬‬
‫כגחלת התהפך לאופיום‪,‬‬
‫ובלתי‪-‬מובחן‪ ,‬בלתי‪-‬נראה‪ ,‬שבה את האדם‪ ,‬החבר‪ ,‬האח‪ ,‬והחל‬
‫לגרש בו את הפחד‪ ,‬את חוסר‪-‬הנחת‪" .‬לא אליך מתכוונים בזאת‪,‬‬
‫אתה יכול עוד לשבת רגוע‪ ,‬בינתיים 'קוראים' רק לַ 'הוא'"‪ - .‬וגרם‬
‫לו לשכוח‪ ,‬שה"הוא" הוא אחיך‪ ,‬אשתך‪ ,‬ילדך‪ ,‬הוריך‪ ,‬משפחתך‬
‫כולה‪ ,‬שעוד נשארו לך בעולם‪ .‬והאח "לשעבר" נעשה שיכור‬
‫מהאופיום‪ ,‬שהוא שכח גם מזה‪ ,‬שאם כבר חותכים את הגוף ‪-‬‬
‫לא נצרכים עוד בחייך‪ .‬התקווה והביטחון‪ ,‬ש"בינתיים" קוראים‬
‫מספר שאין לו‪ ,‬יצרו בתוכו נחמה חדשה‪ ,‬נתנו לו שוב אומץ‪,‬‬
‫והתחילה להתהוות תחושה של זרות ‪ -‬במקום האהבה הקודמת‪.‬‬
‫כל מספר מוכרז חדש התהפך לדינמיט שקט‪ ,‬שניפץ את הגשר‪,‬‬
‫‪164‬‬
‫שאיחד את כולנו‪.‬‬
‫המילה "בינתיים" שהדגשתי‪ ,‬מלמדת על כך שהבלבול נוצר בשל העובדה‬
‫שהמוות אינו בא בבת‪-‬אחת; למוות יש סדר וזמן משלו‪ ,‬ובתוך עולם המוות‬
‫יש התנהלות‪ ,‬ושלבים‪ ,‬ושלבי ביניים‪ ,‬שבהם עוד אפשר להמשיך ולחיות‪.‬‬
‫ההשהיה של המוות‪ ,‬שאולי נכונה בדרך כלל בחיי המחנה ובסדר המוות‪,‬‬
‫הופכת להיות האופיום המעוור את העיניים; רצון החיים עצמו הופך לגורם‬
‫היוצר קרע בסולידריות שבקרב חברי הזונדרקומנדו‪.‬‬
‫במציאות כזו הקורבנות חשו לא רק שאין להם ברירה‪ ,‬אלא שזה הדבר‬
‫המוטל עליהם לשם שמירת החיים; מחשבה על התנגדות‪ ,‬שתגרור מוות כמעט‬
‫ודאי ‪ -‬ובכל מקרה מיידי‪ ,‬נראתה כמחשבה פסולה‪ ,‬המקרבת את המוות‬
‫במקום לדחותו! גרדובסקי מתאר כיצד הרגיעו יהודים זה את זה בעת‬
‫שהושפלו במחנה המעבר‪" :‬שים‪-‬לב איך יהודי אחד לוחץ את יד השני כסימן‬

‫______‬
‫‪ .164‬ראו לעיל בפרק " ִמפקד" שבחלק ההפרדה‪ ,‬עמ' ‪ .193-192‬ההדגשה שלי‪.‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪361‬‬

‫שיש לשתוק‪' .‬היו רגועים‪ ,‬זכרו‪ ,‬אל תאבדו את החיים לפני הזמן'‪".‬‬
‫שרוב הקורבנות היו בעלי משפחות‪ ,‬התחזקה תחושה זו שבעתיים‪:‬‬

‫‪165‬‬

‫כיוון‬

‫אני רואה‪ ,‬ידידי‪ ,‬שרוצה אתה לשאול אותי עוד משהו ]‪[--‬‬
‫מדוע לא רצנו ליערות ]‪ [...‬להתאחד‪ ,‬להגדיל‪ ,‬או לבנות לבד‬
‫צוותי פרט]יזנים[‪ ,‬שייאבקו ‪ -‬למען מחר טוב יותר‪ ,‬יפה יותר?‬
‫על זה השפיעו שני המומנטים ]‪ [...‬כמו אופיום על ההמון היהודי‬
‫שאפשר להובילו ללא התנגדות לשחיטה הזוועתית‬
‫ִ‬
‫הגדול‪,‬‬
‫הגדולה‪ .‬המומנט הראשון‪ ,‬שפיתה גם את הנוער‪ ,‬היה קשר‬
‫המשפחות יחדיו‪ ,‬רגש האחריות כלפי הזקנים‪ ,‬נשים וילדים קשר‬
‫‪166‬‬
‫אותנו כולם יחד‪ ,‬יצק יחד להמון לא‪-‬מתפרד אחד גדול‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬התהליך המסודר של המוות נדמה לקורבנות כביטוי של חיים בעצם‬
‫היותו מסודר‪ ,‬ועל כן דחיית המוות עצמו‪ ,‬אף שהוא ודאי‪ ,‬הפכה לפיתוי‬
‫לדבוק במעט החיים שנותרו‪ .‬מכאן‪ ,‬שהעיוורון שבו לקו הקורבנות‪ ,‬מקורו‬
‫אינו בהם‪-‬עצמם ובהדחקת המציאות‪ :‬דווקא הניסיון להבין את המציאות הוא‬
‫שהביא עליהם פרדוקסלית את העיוורון; התהליך המסודר של המוות שבו היו‬
‫נתונים גרם להשהיה הקבועה של המוות שבסופו והעניק חיים )נוראים(‬
‫זמניים‪ ,‬ובסופו של דבר יצר את העיוורון‪ ,‬וזאת דווקא משום שניסו ואף‬
‫הצליחו להבינו‪.‬‬

‫‪ .IV‬רצון החיים בוחר במוות‬
‫הבלבול השלישי שיוצרת האוריינטציה של המוות נובע מכך‪ ,‬שבתוך סדר‬
‫המוות‪ ,‬מחשבה על החיים‪ ,‬ועל כן על התנגדות‪ ,‬הופכת לחסרת שחר‪ :‬לעתים‬
‫היא אינה עולה כלל באופק מחשבתו של הקורבן; ואם היא אכן עולה‪ ,‬עלולים‬
‫להתרחש שני דברים‪ ,‬ששניהם משרתים לבסוף את תהליך המוות עצמו‪,‬‬
‫ומגלים את הממד המוחלט שבו‪ ,‬את המוות הוודאי שבסופו‪ :‬ראשית‪ ,‬וכפי‬
‫______‬
‫‪ .165‬ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 50‬מגילת אושוויץ‪,‬‬
‫עמ' ‪.[187‬‬
‫‪ .166‬ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 52‬מגילת אושוויץ‪,‬‬
‫עמ' ‪ .[188‬הדאגה למשפחה מתוארת רבות ביומן‪ ,‬בתיאור התחושות של הטיפוסים הפרטיים‪,‬‬
‫המבטאים את התחושות הפרטיות של כלל הקורבנות‪.‬‬

‫‪362‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫שתואר לעיל‪ ,‬רצון החיים יחפש אחר מובן ומשמעות‪ ,‬אחר סדר ואוריינטציה‪,‬‬
‫ועל כן ימצא אותם בתוך הסדר של המוות וייכנע לו‪ .‬שנית‪ ,‬דווקא מחשבה‬
‫על החיים שמקומה לא יכירנה בתוך תהליך מוות מסודר‪ ,‬בעל שפה ומובן‬
‫פנימיים לרעיון עצמו‪ ,‬במקום שתעורר את יצר הקיום וההתנגדות‪ ,‬הופכת‬
‫בעצמה להיות הגורם המבלבל והמשתק‪ .‬הפער שבין מחשבת חיים‬
‫וסיטואציית המוות גורם לאָפּוִֹרי ָה )‪.(Aporia‬‬
‫באוריינטציה של המוות‪ ,‬רצון החיים עצמו המתבונן במציאות‪ ,‬הוא‬
‫המעוור את עיני הקורבן מלבחור במעשה‪ ,‬שאולי יקרב את המוות אך יבחר‬
‫בחיים; הוא המובילו לבחור בתהליך המוות‪ .‬שכן רצון החיים מעוור את עיני‬
‫הקורבן מלהיווכח בעובדה שכעת הוא מצוי בתוך מערכת שבה רצון זה הוא‬
‫רצון זר; הוא מעוור אותו מלקבל את דין המציאות ולראות נכוחה‪ ,‬שהסדר‬
‫היוצר השהיה עד המוות איננו זמן של חיים המאריך את החיים‪ ,‬אלא זמן של‬
‫חיי‪-‬מוות‪ 167‬לקראת המוות; במקום להכיר במציאות זו ולבחור באקט שעלול‬
‫לקצר את החיים אך לפרוע את סדר המוות‪ ,‬נאלץ הקורבן הרוצה בחיים‬
‫לבחור בהשהיות של חיי‪-‬המוות המובילים אל המוות‪ .‬לקבל את סדר המוות‬
‫משמעו לשתף פעולה עם ההשהיות שסופן מוות; לשבור את סדר המוות‬
‫משמעו הסתכנות במוות מיידי וכמעט ודאי במרד או בבריחה‪ ,‬אך בכל מקרה‬
‫ישתנו כללי המשחק‪.‬‬
‫רצון החיים שאותו מתאר גרדובסקי‪ ,‬המבקש סדר‪ ,‬משמעות ואוריינטציה‪,‬‬
‫מוצא אותם בתהליך המוות עצמו‪ :‬מחד גיסא הוא נאחז בסדר ובאוריינטציה‬
‫אלו ועל כן אינו מפר את התהליך ואינו מורד; מאידך גיסא רצון זה הוא‬
‫היוצר בלבול וחוסר אוריינטציה בתוך סדר המוות; בלבול זה בתורו משרת אף‬
‫הוא את שיתוף הפעולה עם התהליך‪.‬‬
‫גרדובסקי נוקב בסיבה זו במפורש ‪ -‬דווקא אינסטינקט החיים מונע בריחה‬
‫או התנגדות‪:‬‬
‫המומנט השני היה אינסטינקט החיים‪ ,‬שביטל את כל המחשבות‬
‫השחורות‪ ,‬וכמו סערה פיזר את כל הרעיונות המרושעים‪ ,‬עם‬
‫הנימוק‪ ,‬שכל זה‪ ,‬מה שעליו מדובר ונחשב בסוד‪ ,‬הוא לא יותר‬

‫______‬
‫‪ .167‬גרדובסקי מבטא זאת בהכניסו את המילה "חיים" למירכאות כפולות ‪ -‬ראו לעיל בפרק‬
‫"הקדמה" שבחלק ליל אור‪-‬הלבנה‪ ,‬עמ' ‪" :107‬בתקופת ה'חיים' שלהם בגיהינום עלי‪-‬אדמות‬
‫ששמו בירקנאו‪-‬אושוויץ‪".‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪363‬‬

‫מאשר תוצר של מאמין באמונות‪-‬טפלות‪ ,‬פסימיסט מלידה‪,‬‬
‫וכל אחד אפשר לעצמו להישבות בזה בקלות ]‪ [...‬מי היה‬
‫מאמין לזה‪ ,‬שלוקחים מיליוני אנשים ללא שום בסיס וסיבה‪,‬‬
‫ומובילים לשחיטה משונה? ]‪ [...‬מי היה מאמין לזה‪ ,‬שהולכים‬
‫להביא ַעם לקורבן כפיצוי על כישלון במאבק לשלטון‬
‫וגדולה?‪ 168‬מי היה מאמין לזה‪ ,‬שעם יציית בעיוורון לחוק‪,‬‬
‫שנושא בחובו מוות וכיליון? מי היה מאמין לזה‪ ,‬שעם בעל‬
‫תרבות גבוהה‪-] ,‬י[תהפך ]ל[שטנים‪ ,‬שהאידיאל היחידי‬
‫שלהם הוא רצח‪ ,‬ששאיפתו היחידה היא כיליון‪ .‬האוריינטציה‬
‫הבלתי‪ -‬מעריכה הלזו על אודות השחיתות והנפשעות‪ ,‬על‬
‫ָ‬
‫אודות המנוונות והנבזות של עם‬
‫הפירטים‪ ,‬שיתפה‪ -‬פעולה‬
‫במידה גדולה עם הרדמת רגש ההתנגדות גם אצל אלו‪ ,‬שהיו‬
‫‪169‬‬
‫יכולים להיות מסוגלים לכך‪.‬‬
‫זאת ועוד ‪ -‬עצם המחשבה על מרד שמהותו עוז רוח היא שהביאה כישלון‬
‫רוח‪" :‬הפחד מפני להיות מוסגר ישר אל השונא‪ ,‬החליש את האומץ למאבק‬
‫‪170‬‬
‫והקהה את העוז‪".‬‬
‫גם "חושבי ריאליה" שלא נכנעו לסדר של המוות ולא השלו את עצמם‬
‫בהשהיותיו‪ ,‬לא יכלו להתמרד‪ ,‬שכן לשם כך הם זקוקים לתמיכת הכלל‬
‫ולכוחו‪ ,‬ואילו ההמון כנוע לסדר המוות‪:‬‬

‫______‬
‫‪ .168‬גרדובסקי הופך כאן סיבה ומסובב‪ ,‬ומפנים את החשיבה והאוריינטציה הנאצית )כפי‬
‫שהצבענו לעיל בנוגע לחשיבה היעילה של הנאצים(‪ :‬הללו האשימו את היהודים במפלתם‬
‫בכלל ובמלחמת העולם השנייה בפרט‪ .‬אולם לאמיתו של דבר‪ ,‬היהודים לא היוו סיבה‬
‫למלחמה‪ ,‬אלא המניע התכליתי שלה; וכך גם המפלה במלחמה עצמה‪ ,‬שנבעה גם מן הסיבה‬
‫שהנאצים התמקדו בהשמדת היהודים‪ ,‬והעדיפו להקצות לכך משאבים על חשבון כלכלת‬
‫המלחמה וניצחונה‪.‬‬
‫‪ .169‬ראו לעיל בפרק "]במחנה קיילבסין[" שבחלק ]המסע לאושוויץ[‪ ,‬עמ' ‪=] 53-52‬מגילת‬
‫אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪ .[189-188‬ההדגשות שלי‪.‬‬
‫‪ .170‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪=] 52‬מגילת אושוויץ‪ ,‬עמ' ‪ .[189‬גרדובסקי מתאר שם את האנטישמיות והצביעות‬
‫של השכנים הפולנים‪ :‬הללו לא בהכרח שיתפו פעולה עם הנאצים ואף הראו פנים משתתפות‬
‫בצער שכניהם היהודים‪ ,‬אך בתוכם פנימה שמחו שאחרים עושים בשבילם את "העבודה"‪.‬‬
‫הדבר ניכר כשהם סירבו להעניק מסתור מפני הנאצים‪ ,‬ובמציאות כזו פחדו היהודים לצאת‬
‫למרד‪ ,‬שבוודאי היה נכשל בשלב כלשהו‪ ,‬והמורדים לא היו מוצאים לעצמם מפלט‪.‬‬

‫‪364‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫אצל חלק‪ ,‬חושבי‪-‬ריאליה‪ ,‬שמומחים ברמאות שטנית ולא‬
‫מאמינים למילה "שלהם"‪ ,‬נטווה כעת רעיון חדש‪ ,‬שהם לא ייתנו‬
‫את חייהם בקלות ]‪ [...‬גם השטנים יהיו חייבים להביא קורבנות‪,‬‬
‫אולם הם לא יכלו לדבר על זה עם אף‪-‬אחד‪ ,‬כיוון שההמון‪ ,‬הגדול‬
‫‪171‬‬
‫מאוד‪ ,‬שבוי במחשבות אחרות לגמרי‪.‬‬
‫כמו רצון החיים ‪ -‬המבקש בתיאוריו של גרדובסקי את סדר החיים ומוצאו‬
‫דווקא בסדר המוות‪ ,‬ובכך הוא עצמו מעוור את הקורבן ‪ -‬כך האשמה‪,‬‬
‫האמורה להניע להתנגדות‪ ,‬הופכת להיות גורם השיתוק העיקרי‪ :‬בלבול זה‪,‬‬
‫הבנוי דווקא על סדר ואוריינטציה בתוך המכות‪ ,‬האיומים והאכזריות‪ ,‬הצליח‬
‫לגרור את האסירים לשתף פעולה כאוטומטים‪ ,‬אפילו בעזרה בהשמדת‬
‫משפחתם‪ ,‬כשההלם ממעשה זה הפך בעצמו לגורם נוסף בבלבול ובחוסר‬
‫האוריינטציה‪ ,‬שהקהו כל אפשרות להתנגדות‪ ,‬כפי שתואר לעיל‪.‬‬
‫גרדובסקי אכן טוען שדווקא הם‪ ,‬אנשי הזונדרקומנדו‪ ,‬הם הקורבנות‬
‫האומללים יותר מכל שאר הקורבנות‪ ,‬דווקא בשל העובדה שנאלצו לשתף‬
‫פעולה עם הרצח הנאצי‪ ,‬ולשרוף את גופותיהם של עמם וקרוביהם‪-‬הם‪" :‬אנו‪,‬‬
‫הקורבנות האומללים ביותר של עמנו‪ ,‬גויסנו לשורות‪-‬המאבק‪ ,‬נגד‬
‫אחיותינו ואחינו שלנו‪ 172".‬מצוקתו של ה"אני" המתפרק כאן מוכפלת‪ ,‬משום‬
‫שבתוך סדר המוות תמיד נותר עוד פירור של "אני" החש נורמלי בתוך הסדר‪,‬‬
‫ולכן ממשיך ומנתח‪ ,‬ממשיך ומנסה להציל את עצמו‪ ,‬ממשיך וחש אשמה על‬
‫קיומו דווקא כשנעשה לו העוול הגדול ביותר‪ .‬זעקתו של גרדובסקי על‬
‫הפירוק של ה"אני" ההופך אוטומט‪ ,‬מבטאת‪ ,‬כאמור‪ ,‬בעצם הזעקה את מה‬
‫שנותר מ"אני" זה‪ .‬אך בזה עצמו מועצמת הטרגדיה‪ ,‬כיוון שדווקא מה שנותר‬
‫מ"אני" זה איננו ה"אני" המורד אלא ה"אני" הרפלקסיבי‪ ,‬החי בתוך סדר וחש‬
‫נורמליות כלשהי הדורשת ממנו פשרה והסתגלות; אולם הפשרה עצמה‬
‫הופכת לגורם סבל מפרק נוסף‪ ,‬שכן היא מעוררת את תחושת האשמה על‬
‫אי‪-‬התנגדותה למוות שסביבה‪.‬‬

‫______‬

‫‪ .171‬ראו לעיל בפרק "מצב‪-‬הרוח במחנה" שבחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪.134‬‬
‫‪ .172‬ראו לעיל בפרק "ההכנה של השלטון" בחלק הטרנספורט הצ'כי‪ ,‬עמ' ‪ 139‬טענה זו חוזרת שוב‬
‫ביומן‪ ,‬ראו לעיל בפרק "הקדמה" שבחלק ליל אור‪-‬הלבנה‪ ,‬בתחילת ה"הקדמה"‪ ,‬עמ' ‪.107‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪365‬‬

‫ד‪ .‬הבנה אמפתית ומציאת ההבדל‪ :‬סיכום‬
‫רק ברגע אחד מבין גרדובסקי את ההבדל המהותי שבין חברי הזונדרקומנדו‪,‬‬
‫שמצפונם מייסרם על "עבודתם" ועל אי‪-‬התקוממותם‪ ,‬לבין אסירים אחרים‬
‫ששיתפו פעולה‪ .‬הוא חש במבט הציני הנוקב‪ ,‬המבקר אותו על מעשיו‪ .‬אך‬
‫בזהותו את מקור המבט הוא מגלה את ההבדל‪:‬‬
‫הם מאלצים אותנו‪ ,‬המבטים האלה‪ ,‬לשקוע‪-‬בהרהור‪ ,‬לעשות‬
‫חשבון עם עצמנו]‪" :[...‬אולי הם צודקים‪ ,‬זה יכול היה להיות‬
‫התחלת הסוף המוחלט‪ ,‬ואנו אשמים"‪ .‬אבל אינסטינקטיבית‬
‫מתרוממות העיניים לתת מבט ‪" -‬מי הוא זה‪ ,‬זה שתובע ממני‬
‫חשבון‪ ,‬ושיכול היה להיות הכוח האפשרי‪ ,‬שהיה נלכד באש‪,‬‬
‫שאנו היינו מציתים‪ ".‬הבחנתי ְבפנים של פולני‪ ,‬שבהיותו תחת‬
‫בריחים וגדרות‪ ,‬מכֶ ה ברצחנות יהודים וצועק "יהודונים‬
‫מזופתים!" נשמתי‪-‬לרווחה בחופשיות‪ .‬הבחנתי ַבפנים של אלו‪,‬‬
‫שהיו משתפים פעולה לא רק פסיבית‪ ,‬אלא אולי גם אקטיבית‪,‬‬
‫בכיבוי האש‪ ,‬יחד עם אלו‪ ,‬שבידיהם גם הם שבויים‪ .‬הרגשתי אז‪,‬‬
‫שאנו בודדים לא רק בחיינו האישיים‪ ,‬אלא בודדים גם ַבשאיפה‬
‫‪173‬‬
‫הזו‪ ,‬שבוערת עמוק‪-‬כגחלת בכל הלבבות‪.‬‬
‫ההבדל שנוקב בו גרדובסקי הוא זה שבין הפעיל ובין הסביל‪ :‬דווקא בלב‬
‫הגיהינום‪ ,‬בלב חרושת המוות המשתפת את התליין ואת הקורבן יחדיו‪,‬‬
‫מתגלה ההיפוך‪ :‬זה המבקר במבט ציני וכביכול מוסרי ‪ -‬הוא‪-‬הוא הפושע‪,‬‬
‫שגם בהיותו אסיר משמש תליין לחבריו האסירים‪ ,‬מאשימם בעוול הקורה‬
‫להם ומזדהה עם נוגשו‪ .‬גרדובסקי‪ ,‬המנבא את אש המרד שהוא וחבריו יציתו‪,‬‬
‫מזהה את האסיר הפולני כמי שעלול לכבות אותה‪ .‬תחושת ניקיון הכפיים של‬
‫הפולני מגלה את עומק אשמתו ומבטו הסביל מגלה את היותו משתף פעולה‬
‫מרצון‪ ,‬ועל כן אקטיבי במהותו‪ .‬לעומתו‪ ,‬על גרדובסקי וחבריו נכפה שיתוף‬
‫הפעולה‪ ,‬ועל אף האקטיביות שבמעשיהם הם מתגלים כסבילים‪ .‬בדבריו על‬
‫האש שתוצת הוא מרמז על אקטיביות אחרת שתתגלה ‪ -‬אקטיביות המרד‪ .‬בד‬
‫בבד‪ ,‬ייסורי המצפון שלהם על מעשיהם ועל שבירת הסולידריות‪ ,‬הניסיון‬

‫______‬
‫‪ .173‬ראו לעיל בפרק "להתייצב" שבחלק ההפרדה‪ ,‬עמ' ‪.220-219‬‬

‫‪366‬‬

‫„‬

‫בלב הגיהינום‬

‫לבטאם בכתובים‪ ,‬ולבסוף אף המרד עצמו ‪ -‬גם אם אין בהם כדי לטהר אותם‬
‫בעיני עצמם משיתוף הפעולה‪ ,‬מעצם המעשים או מאימוץ מקצת מדפוסי‬
‫הרודף וההזדהות עִמו כחלק מן הניסיון למצוא סדר בסדר המוות ‪ -‬יש בהם‬
‫גילוי של עומק מוסרי‪ ,‬התובע את שלו גם בלב הגיהינום והבלבול המסודר‪.‬‬
‫על אף הנחמה פורתא בהבדל הקיים בין משתפי הפעולה‪ ,‬מובילה אף‬
‫הנחמה לייאוש ולפירוק‪ :‬מתברר לגרדובסקי בסוף דבריו‪ ,‬שגם בשאיפה‬
‫הפשוטה למרד אל מול העוול הנורא‪ ,‬נשארו היהודים נטושים ומבודדים‪.‬‬
‫הטלטלה האמפתית שמעבירנו גרדובסקי והפרשנות הדנה בדברים מתוכה‪,‬‬
‫מוצאות את המציאות שבה חיו אנשי הזונדרקומנדו מפלצתית דווקא בגלל‬
‫הסדר שבה‪ ,‬ומסודרת במפלצתיות שהשליטה על נתיניה‪ .‬מעשי הזונדרקומנדו‬
‫הם אמנם שיתוף פעולה במלאכת ההשמדה שעשו הנאצים בעם היהודי‪ ,‬ולמי‬
‫שחותר לאמת קשה להסתפק בתירוצים כוללניים של הקשר וכפייה‪ .‬בכתבי‬
‫האסירים עצמם מתואר ממד כזה‪ ,‬שבו לעתים קרובות נותרות לאדם עוד‬
‫בחירה ויכולת להתנגד‪ ,‬ואכן כך עשו גם חברי הזונדרקומנדו בסופם‪ .‬אולם‬
‫נראה שגרדובסקי וחבריו מלכתחילה אינם מבקשים זיכוי מוחלט ואפריורי‬
‫למעשיהם ‪ -‬וגם לא מובטח שהיו נוטלים אותו לו היה ניתן להם בדיעבד‪.‬‬
‫גרדובסקי מבקש בשבילו ובשביל חבריו לזונדרקומנדו את הצדקת הדין‬
‫כתבי על‬
‫ַ‬
‫)האמפתית( ולא את מחילת החסד‪" :‬שהעתיד יגזור‪-‬דין לפי‬
‫‪174‬‬
‫אודותינו‪".‬‬
‫אלא שהבנת המציאות של חיי המחנה וחברי הזונדרקומנדו ‪ -‬שבה הסדר‬
‫של המוות שלל כל התנגדות ופריעת סדר מחד גיסא‪ ,‬והעניק תחושה של‬
‫אוריינטציה‪ ,‬של נורמליות הדוחה את המוות "בינתיים" מאידך גיסא ‪-‬‬
‫מלמדת "מדוע היינו כך ולא אחרת לגמרי"‪:‬‬
‫מדוע דווקא הבחירה שעוד נותרה להם; דווקא ה"אני"‪ ,‬שעוד חש נורמלי‬
‫וזועק את פירוקו; דווקא האשמה שדבקה בהם ‪ -‬שספק אם אפשר לזכותהּ ‪-‬‬
‫הזועקת להצדקה ומשמרת את הנותר מצלם האנוש שבהם ‪ -‬מדוע דווקא אלו‬
‫הפכו אותם לאומללים שבקורבנות השואה‪ ,‬לאלו שמעשיהם עצמם הפכו‬
‫להיות הגורם הראשי לשיתוקם ‪ -‬ולבסוף‪ ,‬אולי בשל קבלת הדין‪ ,‬הפכו למניע‬
‫למרדָ ם‪.‬‬

‫______‬
‫‪ .174‬ראו לעיל בחלק ]המכתב[‪ ,‬עמ' ‪.233‬‬

‫אחרית דבר‬

‫„‬

‫‪367‬‬