You are on page 1of 30

i

‫דוד חברוני ונעמה רוט‬

‫אוצר‪ :‬ערן איזנהמר‬
‫אדריכלות והיומיום‬
‫קטלוג תערוכה‬
‫הגלריה בבית האדריכל‪ ,‬יולי ‪2017‬‬

‫ע נ י י נ י ם‬ ‫ת ו כ ן‬ ‫תערוכה‬
‫דוד חברוני | נעמה רוט‬
‫אוצר‪ :‬ערן איזנהמר‬
‫אוצר הגלריה‪ :‬ערן טמיר־טאוויל‬

‫עבודות ‪ /‬דוד חברוני‬ ‫‪5‬‬
‫קטלוג‬
‫עריכה‪ :‬ערן איזנהמר‬
‫אדריכלות והיומיום ‪ /‬ערן איזנהמר‬ ‫‪8‬‬ ‫עריכת לשון‪ :‬מאיה שמעוני‬
‫עריכה גרפית‪ :‬רחלי כנרות‬
‫הפקה‪ :‬ע‪.‬ר‪ .‬הדפסות‬
‫ראיון עם ש‪.‬א‪.‬‬ ‫‪35‬‬

‫טקסטים‬
‫ראיון עם רועי פביאן‬ ‫‪36‬‬
‫אדריכלות והיומיום‪ :‬ערן איזנהמר‬
‫ראיון עם אדריכלים‪ :‬אדריכלים דנה פריבס‪,‬‬
‫ראיון עם ערן טמיר־טאוויל‬ ‫‪37‬‬
‫רועי פביאן‪ ,‬ש‪.‬א‪ ,‬ערן טמיר־טאוויל‬
‫אבידות ומציאות‪ :‬ד״ר עירן דורפמן‬
‫ראיון עם דנה פריבס‬ ‫‪38‬‬
‫שירו של פרננדו פסואה בעמוד ‪ 20‬נלקח מתוך מהחלון הגבוה ביותר‪ ,‬הוצאת כרמל‪,‬‬
‫תרגום‪ :‬פרנסישקו דה־קושטה רייש ויורם ברונובסקי‬
‫עבודות ‪ /‬נעמה רוט‬ ‫‪39‬‬
‫העבודות בקטלוג‬
‫אבידות ומציאות ‪ /‬עירן דורפמן‬ ‫‪44‬‬ ‫דוד חברוני‬
‫עמודים ‪33-5‬‬
‫תצלומים אנלוגים‪ ,‬סריקה דיגיטלית‪ ,‬הדפסה על נייר ארכיבי‬
‫נעמה רוט‬
‫עמודים ‪51-39‬‬
‫טכניקה מעורבת‬
‫צילום‪ :‬עמודים ‪ :50 ,42‬דוד חברוני; עמודים ‪ :49-46‬דור שרון‬

‫תודות‬
‫ערן איזנהמר‪ :‬ערן טמיר־טאוויל‪ ,‬מאיה פסטרנק‪ ,‬דפנה ווסטרמן‪ ,‬הילה כהן שניידרמן‪,‬‬
‫ניר שאולוף‪ ,‬נעמה בר־אור‪ ,‬אלונה רוזנברג ואוהד ריין‪ ,‬שרית גולן‪ ,‬דנה פריבס‪ ,‬רועי‬
‫פביאן‪ ,‬עירן דורפמן‪ ,‬דנה גורדון‪ ,‬מאיה שמעוני‪ ,‬רחלי כנרות‪ ,‬יהודית כהן‪ ,‬לבנת אהרון‪.‬‬
‫לדוד חברוני ונעמה רוט‪.‬‬
‫נעמה רוט‪ :‬ריבה גולדברג־רוט ושי יחזקאלי‪.‬‬
‫דוד חברוני‪ :‬לירון חברוני וגל סבג‪.‬‬

‫מסת״ב ‪978-965-572-291-8‬‬
‫ ‬
‫התערוכה הופקה בסיוע המחלקה לאמנויות‪ ,‬אגף התרבות והאמנויות‪,‬‬
‫עיריית תל־אביב–יפו וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב‬
‫ ‬
‫בתמיכת רע בית מלאכה לצילום‬
‫ ‬
‫שער‪ :‬דוד חברוני‪ ,‬ילדה אוכלת ארוחת בוקר‪ ,2016 ,‬תצלום‬
‫תצלום בעמוד ‪ :53‬דודי דיין‬
‫סילבסטר‪2017 ,‬‬

‫‪5‬‬
‫אור אחרון‪2016 ,‬‬ ‫פריז‪2017 ,‬‬

‫‪7‬‬ ‫‪6‬‬
‫אדריכלות והיומיום ‪ /‬ערן איזנהמר‬
‫תצלומים‪ :‬דוד חברוני‬

‫פ ר ו ל ו ג‬

‫שינה מתחלפת בערות ואחריה ארוחת בוקר‪ ,‬נסיעה‪ ,‬עבודה ואז קניות וארוחת ערב‬
‫ושוב שינה ושוב קימה‪ .‬הימים חוזרים על עצמם‪ ,‬אותן הפעולות‪ ,‬אותם ההרגלים‪ ,‬אותם‬
‫המקומות‪ .‬זהו היומיום המאיים לבלוע אותנו‪ ,‬מנכיח את השגרה‪ .‬ואנו מתרחקים ממנה‬
‫לעבר היוצא דופן והחד־פעמי‪ ,‬לעבר האירוע‪ ,‬מפנטזים על הבלתי מושג‪ .‬האדריכלות‬
‫התרחקה אף היא מהיומיום ומשגרת החיים שלו‪ .‬האדריכלות מתכננת את החד־פעמי‪,‬‬
‫את הספקטקל‪ ,‬והיום יותר מתמיד‪ ,‬היא כרוכה בדימוי ובפנטסטי‪.‬‬
‫היומיום מתקיים בין הדירה לעיר‪ ,‬הוא מתקיים ברחובות העיר בין גלגלי המערכות‬
‫הגדולות המפעילות אותה ככלכלה ופוליטיקה וגם במרחבו הפרטי של האדם – בביתו‪.‬‬
‫אדריכלות היא המרחב של היומיום ומתקיימת בה האפשרות לנסח מתוך הרגיל את מרחבי‬
‫חיינו‪ .‬אך האם אפשר לראות את היומיום כמשתנה‪ ,‬לראות את הייחודי בדבר אשר חוזר‬
‫על עצמו כל יום‪ .‬האם יכולה האדריכלות לתכנן עבור היומיום?‬

‫ללא כותרת (סנט אואן)‪2016 ,‬‬

‫‪9‬‬ ‫‪8‬‬
‫פ נ ט ז י ה‬ ‫א ו‬ ‫א ד ר י כ ל ו ת‬

‫ילדה אוכלת ארוחת בוקר‪ .‬על השולחן שלפניה מונחים צלחת‪ ,‬קערה עם שאריות‬
‫סלט וטלפון‪ .‬בתצלום אפשר לראות גם רצפה‪ ,‬וילון וכיסאות‪ :‬סיטואציה של חיים‪ .‬כך‬
‫מתנהלת ארוחת בוקר של ילדה בביתה‪ ,‬כך נראה מטבח וזוהי אדריכלות‪ .‬אם נדפדף‬
‫במגזיני אדריכלות בחיפוש אחר תמונות של מטבח‪ ,‬נמצא משהו שונה‪ :‬הדימויים דומים‬
‫מאוד זה לזה‪ .‬המטבח שיופיע בהם הוא אפור‪ ,‬עצום וריק עם משטחי שיש רחבים‬
‫ומבריקים ובמרכזו אי‪ .‬יהיו בו תנור "בילט אין" ומקרר מחופים בנירוסטה‪ .‬הוא עשוי‬
‫מפורמייקה לבנה בוהקת‪ .‬הרצפה עשויה מחומר אפור‪ .‬המטבח עטוף בחומרים קרים‬
‫והתחושה בצילום קרה‪ .‬דבר נוסף מאחד את הדימויים הללו – כולם מצולמים באותו‬
‫אופן‪ :‬אותו הניקיון‪ ,‬אותן זוויות הצילום; מתווכים דרך צילומים מושלמים‪.‬‬
‫כיצד נוצר הפער בין המציאות לדימוי האדריכלי‪ ,‬בין החיים לפנטזיה? בחיים‪ ,‬ילדה‬
‫ישובה ליד שולחן ולפניה צלחת ריקה‪ .‬בחיים‪ ,‬הכיור מלא בכלים מלוכלכים‪ .‬ובדימוי‬
‫האדריכלי‪ ,‬החיים מוסטים ומוחלפים במשהו אחר‪ .‬אפשר לקרוא לזה "מיינסטרים"‪ ,‬גם‬
‫"צרכנות" יכולה לתאר תופעה זו‪ .‬גי דבור (‪ )Debord‬קרא לזה "חברת הראווה"‪ .‬וכל אלו‬
‫באים לתאר את ההחלפה של העולם היומיומי שלנו‪ ,‬הנמצא תחת ידנו‪ ,‬במה שאינו‬
‫בהישג ידנו‪.‬‬
‫אל מול הפנטזיה המשותפת‪ ,‬המיוצגת בדימויי האדריכלות‪ ,‬עומד היומיום‪ .‬תשעים‬
‫ותשעה אחוזים ממה שאנחנו עושים בחיינו‪ .‬וכשאנו מדברים על הקשר בין האדריכלות‬
‫ליומיום‪ ,‬עלינו לשאול האם אנו יכולים לתכנן עבורו? ואם כן‪ ,‬מהי האסתטיקה שלו? שהרי‬
‫אם נתכנן ליומיום (המציאות) – נתכנן לחיים בו‪ .‬את התשובה אולי נמצא על שולחן‬
‫העבודה של האדריכל‪ ,‬בפרקטיקה הרחוקה מהרחוב ומהבית‪ ,‬במקום שבו תוכנן החלל‬
‫אשר בו אנו קוראים משפט זה‪ .‬מהי עמדתו של המתכנן כלפי הממשי ומדוע הוא מתכנן‬
‫לאדם דימויים של בית ולא את ביתו? וכיצד נקבע סדר היום התרבותי המתווה את‬
‫האופן שבו אנו חיים את חיינו? העדרה של האדריכלות מהעיסוק הקונקרטי בסביבת חייו‬
‫המיידית של האדם‪ ,‬משמעה ניכור הבניין והרחוב והעיר מן האדם‪ .‬כמעט בכל דירה בבניין‪,‬‬
‫שארגונו המרחבי מתיימר להיות רחוב ועיר‪ ,‬יש את אותו מטבח קר ואפור‪.‬‬

‫ילדה אוכלת ארוחת בוקר‪2015 ,‬‬

‫‪1 1‬‬ ‫‪1 0‬‬
‫ה י ו מ י ו ם‬ ‫ש ל‬ ‫ה א ס ת ט י ק ה‬

‫היומיום עומד כנגד התרבות (האדריכלית) והאסתטיקה שלה‪ .‬כנגד הדרך שהקפיטליזם‬
‫סלל ושהאדריכלות הולכת בה‪ :‬הפאר המזויף שנטמע בחיינו‪ ,‬הספקטקל‪ ,‬הנוצץ‪,‬‬
‫החד־פעמי‪ ,‬הרצון להרשים‪ .‬כנגד האדריכלות ואדריכלי הזוהר‪ .‬קניונים ומגדלי דירות‬
‫עשויים גרניט פורצלן וזכוכית‪ ,‬אטומים לשמיים‪ ,‬לאור ולאוויר‪ .‬אדריכלות שמשרתת‬
‫צרכנות כפייתית באמצעות ניתוק האדם מהעולם‪ .‬משכונות מגורים שהן למעשה‬
‫פרויקטים כלכליים‪ .‬חומרים שתכונתם העיקרית היא יוקרה כאשר החומר אינו אלא מוצר‪.‬‬
‫וגם כנגד טכנולוגיה חסרת פשר‪ ,‬מערכות הבניין שהשתלטו על חיינו‪ ,‬החל ממערכת המיזוג‬
‫"מיני־מרכזי" ועד ל"בית חכם"‪ ,‬כנגד אדריכלות פורמליסטית חסרת מעוף שמעמידה‬
‫בניינים סתמיים אך גם לא בנאליים‪ .‬כנגד העובדה שאדריכלות לא רק שאינה משענתה של‬
‫החברה לניסוח איכות מרחבו של האדם אלא גם אינה מהווה מקור השראה עבורו‪.‬‬
‫היומיום מעלה שאלות על המרחק הרב שנפער בין האדריכלות והפרקטיקה‬
‫האדריכלית לבני האדם ולשגרת יומם‪ .‬היומיום אינו תאוריה ואינו אידאולוגיה‪ ,‬אלא‬
‫אפשרות לראות את המכנה המשותף שלנו בתוך הפרטיקולרי‪ .‬הוא הסיפור הנשכח‪ ,‬הוא‬
‫רוב חיינו‪ .‬בנאלי‪ ,‬אבל מגלם בתוכו את האפשרות להיות פואטי‪ ,‬מרגש ומלא תשוקה‬
‫לחיים‪ .‬היומיום מאפשר לנו להתחקות אחריו מעצם חזרתו‪ .‬הוא מוכר ומשותף‪ .‬היומיום‬
‫הוא פשטות העוטפת‪ ,‬מבנית וחושית‪ ,‬את הפעולות המשותפות לבני האדם‪ :‬אכילה‪ ,‬שינה‪,‬‬
‫צפייה בטלוויזיה‪ ,‬קריאה‪ .‬יש לו נראות והוא עשוי מחומר‪.‬‬
‫כשמביטים ביומיום‪ ,‬אפשר לחוש בפעולות‪ ,‬אפשר לראות פעולות‪ ,‬אפשר להיות‬
‫נוסטלגי מבלי לחשוש מחוסר הרלבנטיות של אי־ההיענות לקדמה‪ .‬אפשר להרגיש את‬
‫תנועות חיתוך הסלט‪ .‬אפשר לדמיין את האור שבוקע בבוקר מבעד לחלון‪ ,‬את הישיבה אל‬
‫שולחן האוכל‪ ,‬את הדרך לעבודה‪ ,‬את החושך בחדר המדרגות‪ ,‬את התחושה של ישיבה על‬
‫הספה‪ ,‬את קול צעדי ההליכה מהחדר למטבח‪ .‬האסתטיקה של היומיום מגיעה מהתכת‬
‫הפעולה והמרחב‪ .‬היומיום הוא אי־הסדר של פעולות החיים טרם סידורן הדמיוני־נרטיבי‬
‫על ציר הזמן המתמשך‪ ,‬ולכן האדריכלות של היומיום אינה הרכב של פונקציות במרחב‪,‬‬
‫אלא זו המאפשרת את קיום הפעולות בו‪.‬‬

‫אואנו‪2015 ,‬‬
‫בעמוד הבא‪ :‬תלמידות בית ספר בגשם‪2016 ,‬‬

‫‪1 3‬‬ ‫‪1 2‬‬
1 5 1 4
‫ד י מ ו י‬

‫ביומיום יש חומר‪ ,‬ועדיין אפשר להרגיש את הנוכחות שלו בחושים‪ .‬החומר של היומיום‬
‫הוא ערבוב של טקטיליות וזיכרונות‪ .‬גם אם אינו שייך לזיכרון הפרטי‪ ,‬הוא מוכ ָּר כי הוא‬
‫שייך לזיכרון הקולקטיבי‪ ,‬כלומר לתרבות‪ .‬היום מקיף אותנו חומר חדש שמקורו הוא‬
‫הדימוי‪ .‬החומר החדש שונה בתכלית‪ :‬הוא לא משתנה ואינו ניתן לחידוש‪ ,‬אי אפשר‬
‫ללטש אותו‪ ,‬לצבוע‪ ,‬לשפץ – אלא רק להחליף‪ .‬אלומיניום‪ ,‬גרניט פורצלן‪ ,‬שיש סינתטי‪,‬‬
‫קרמיקה‪ ,‬פרקט למינציה‪ .‬אלו החומרים החדשים‪ ,‬הם החומרים של "האירוע"‪ .‬לעולם‬
‫לא יהיה למישהו זיכרון חושי מגרניט פורצלן‪ .‬אין שום דבר בעולם שעשוי מגרניט‬
‫פורצלן‪ .‬גרניט פורצלן נראה כמו כל דבר‪ ,‬מגיע בכל צבע‪ ,‬בכל גודל – דימוי של חומר‬
‫שאנו מניחים על קירות ורצפת הדירה – תצלום קשיח‪ .‬אדריכלות התחילה מחומר‬
‫והיום היא מתחילה מ"איך נראה החומר?"‬
‫חומר חדש הוא מוצר‪ ,‬יש לו יחסי ציבור ומערכת שיווק והוא ביטוי ליכולת הצריכה‪.‬‬
‫הוא מרכיב בפנטזיה ולכן יש צורך במכירתו באולמות תצוגה ובאישרורו האינסופי מול‬
‫הסביבה‪ ,‬שמתבצע באמצעות הדימוי האדריכלי ובאמצעות ההדמיה האדריכלית‪.‬‬
‫החומר החדש ממלא את מלבן הדימוי בעיצוב‪ .‬הדימוי לא עוסק בתיאור המרחב‪,‬‬
‫אלא בהצגת החומר על המשטחים המופיעים בו – רצפה‪/‬תקרה‪/‬קירות‪ .‬בהיותו פנטזיה‪,‬‬
‫העיצוב לא עוזב את חזיתות המרחב לרגע‪ .‬אין בו סדק שמבעדו נחשפים החיים‪ .‬הדימוי‬
‫מייצר תרבות אדריכלית והוא מטרת התכנון והעיצוב‪ .‬זהו צילום קל לעיכול הנשען על‬
‫אותן זוויות צילום‪ ,‬אותה פרספקטיבה מוכרת‪ .‬כך‪ ,‬הוא קריא במבט מהיר‪ ,‬אינו משאיר‬
‫מקום לדמיון‪ .‬הוא הופך את הדבר המצולם לדבר בר־קנייה‪.‬‬
‫לצילום האדריכלי קודמת ההדמיה האדריכלית ההיפר־ריאליסטית‪ .‬הדימוי של ההדמיה‬
‫גם הוא מושלם‪ .‬החומר שבו מושלם‪ ,‬אין בו פגם‪ .‬היישום שלו מדהים‪ ,‬הכול במקומו‪ .‬החומר‬
‫נמתח לגודל הדימוי כדי לייצר דימוי "נקי"‪ .‬בהדמיה כמו בדימוי‪ :‬זווית צילום מושלמת‪ ,‬ברק‬
‫מדויק‪ ,‬השתקפות נעימה ואור רך ולא הגיוני‪ .‬ריאליזם סינתטי של חומר תאורטי‪ .‬מההדמיה –‬
‫לדימוי – למאגר של אלפי דימויים זהים‪ ,‬שהם המסד האסתטי החזותי לאופן שבו דברים‬
‫שבים ומתעצבים‪ .‬האדריכלות מתכננת מתוך הדימוי ועבור הדימוי‪.‬‬

‫סטודיו אקנה‪2016 ,‬‬

‫‪1 7‬‬ ‫‪1 6‬‬
‫ו ה י ו מ י ו ם‬ ‫ה א ד ר י כ ל‬

‫האדריכל הוא המבצע של תפיסות עולם שאותן הוא מפתח לכדי סגנונות‪ .‬אדריכלים‬
‫עוברים מתאוריה לתאוריה‪ ,‬מתפיסת עולם אחת למשנתה‪ .‬משכללים את המודלים‬
‫האדריכליים שמפסיקים להתפתח טרם זמנם ומוחלפים במודל הבא‪ ,‬באידאולוגיה‬
‫אחרת‪" .‬איך זה נראה?" החליף את "איזו תחושה זה יוצר?" והאדריכלות אינה מציעה‬
‫דיאלוג על אסתטיקה‪ ,‬במובנה הרחב שנשען על תפיסה רב־חושית‪.‬‬
‫האדריכל מתכנן בניינים בעולם בזמן כשהוא מביט בו מבעד לחלון המשרד‪ .‬זמן‬
‫(תכנון) שבו התאוריה לובשת צורה‪ .‬בספרו על היומיום‪ ,‬מתאר מישל דה סרטו (‪de‬‬
‫‪ )Certeau‬את המערכות שבהן אנו חיים‪ :‬זו הפורמלית‪ ,‬השולטת‪ ,‬המכונה אסטרטגיה‪,‬‬
‫וזו של הפעולה המתקיימת בסדקים‪ ,‬המכונה טקטיקה‪ .‬בעוד שהאסטרטגיה מסדירה את‬
‫יחסי הכוחות של היומיום‪ ,‬הטקטיקה מאפשרת להתקיים בו בפועל‪ .‬היא הרגע שבו אפשר‬
‫לחיות בסדקים של היומיום הפורמלי‪.‬‬
‫התכנון הוא אסטרטגיה‪ ,‬הוא פרק הזמן שבו מופקע היומיום ממעשה למחשבה‬
‫עליו‪ ,‬מועבר מן החיים במרחב לידי מתכנני המרחב‪ .‬ואילו האסטרטגיה נעדרת טקט‪:‬‬
‫״מעשה ההקשבה והתבוננות אל הסביבה״‪ .‬מעשה המאלץ אותך לבחור‪ :‬להיות ביומיום‬
‫או לתכנן עבורו‪.‬‬
‫לתכנן משמעו לרצות לדעת הכול בטרם הבנייה ואילו ביטויו האפשרי של היומיום‬
‫הוא טקטי‪ ,‬הוא האפשרות לממש בבניין את המפתיע‪ ,‬את הלא ידוע‪ ,‬את השתנותו‬
‫של המרחב עם הזמן – את הלא מתוכנן‪ .‬היומיום מתקיים בסדק‪ ,‬בין הבית לבניין ובין‬
‫הבניין לעיר‪ ,‬בין הדבר לדימוי של הדבר‪ .‬יתכן ששם גלומה האפשרות לקיום אדריכלות‬
‫שהווייתה מציינת בגאווה את הפשוט והצנוע‪ ,‬את הייחודי בדבר אשר חוזר על עצמו כל‬
‫יום‪ ,‬את היומיום‪.‬‬

‫ללא כותרת (שיבויה)‪2016 ,‬‬

‫‪1 9‬‬ ‫‪1 8‬‬
‫ה ת ע ר ו כ ה )‬ ‫( ע ל‬ ‫א פ י ל ו ג‬

‫לא די בפתיחת חלון‬
‫כדי לראות את השדות ואת הנהר‬
‫לא די לא להיות עיוור‬
‫כדי לראות את העצים ואת הפרחים‪.‬‬
‫צריך גם שלא תהיה לך שום פילוסופיה‪.‬‬
‫מפילוסופיה אין עצים‪ ,‬יש רק אידאות‪.‬‬
‫יש רק כל אחד מאיתנו‪ ,‬כעין מערה‪.‬‬
‫יש רק חלון סגור‪ ,‬והעולם כולו בחוץ‪:‬‬
‫וחלום על מה שאפשר לראות אם ייפתח החלון‪,‬‬
‫שלעולם איננו מה שנראה אם ייפתח החלון‪*.‬‬

‫רגשות‪2017,‬‬ ‫*פרננדו פסואה (מתוך מהחלון הגבוה ביותר‪ ,‬הוצאת כרמל‪,‬‬
‫בעמוד הבא‪ :‬אלמא‪2016 ,‬‬ ‫תרגום‪ :‬פרנסישקו דה־קושטה רייש ויורם ברונובסקי)‬

‫‪2 1‬‬ ‫‪2 0‬‬
2 3 2 2
‫שאנז אליזה‪2016 ,‬‬ ‫טרמינל כתום‪2016 ,‬‬

‫‪2 5‬‬ ‫‪2 4‬‬
‫ללא כותרת‪2016 ,‬‬ ‫ללא כותרת (שלושה דקלים)‪2017 ,‬‬

‫‪2 7‬‬ ‫‪2 6‬‬
‫נילוס‪2016 ,‬‬ ‫ללא כותרת‪2016 ,‬‬

‫‪2 9‬‬ ‫‪2 8‬‬
3 1 3 0
‫מקדש לבן‪2016 ,‬‬ ‫בעמוד הקודם‪ :‬פיגאל‪2016 ,‬‬

‫‪3 3‬‬ ‫‪3 2‬‬
‫ש ‪ .‬א ‪.‬‬ ‫ע ם‬ ‫ר א י ו ן‬

‫אנשים לא מתעסקים היום בתוכן אלא בדימויים‪ .‬הדימוי גובר‬ ‫למה אתה לא עוסק באדריכלות?‬
‫על התוכן‪ .‬אנחנו חיים בעולם של דימויים‪ .‬זה המצב וזה מה‬ ‫זה תהליך שקרה מתוך הבנה של המקצוע הזה‪ .‬הבנתי‬
‫שהאדריכל עושה‪ ,‬הוא מייצר עוד ועוד דימויים‪ .‬כאשר הוא‬ ‫שהעסק לא גדל‪ ,‬לא הגיעו עוד פרויקטים‪ .‬בעצם‪ ,‬אני חושב‬
‫משרטט‪ ,‬הוא חושב איזה דימוי יכול לצאת מזה‪ .‬כאשר אתה‬ ‫שהמקצוע פלט אותי החוצה‪ .‬מבחינתי‪ ,‬אדריכלות היא מראה‬
‫עובד על הדימוי‪ ,‬לא התוכן מעניין אותך ולא היחסים שמרכיבים‬ ‫של החברה‪ ,‬שבה אפשר לראות את הסיפור של התקופה‪.‬‬
‫את התוכן‪ .‬מעניינת אותך הוויזואליות‪ ,‬שאמנם יש לה גם מקום‪,‬‬ ‫לראיית העולם שלי ולפרשנות שלי לא היה קהל‪ .‬תסתכל‬
‫אבל זו לא תכנית‪.‬‬ ‫על היחסים שיש היום בין אנשים ותראה מהי האדריכלות‪.‬‬
‫מה שאתה רואה‪ ,‬זה מה שאתה עושה ומה שאתה שומע‪,‬‬ ‫תסתכל על הבניין ותוכל ללמוד על מי שבנה‪ ,‬חי ומתפקד בו‬
‫זה מה שאתה אומר וזו אדריכלות‪ .‬ובעצם‪ ,‬אדריכלות זו מילה‬ ‫ועל החברה שבתקופתה הוא נבנה‪.‬‬
‫אחרת למודעות עצמית ומודעות לסביבה ולאחר‪ .‬הלקוחות‬ ‫מהן השאלות שאדריכלים היום שואלים? מה מלמדים‬
‫לוקחים אותי כדי לשמוע אותי‪ ,‬אבל למעשה הם רוצים‬ ‫את האדריכלים הצעירים ועל מה הם בוחרים להסתכל? כיום‬
‫ועושים דברים שהם אוהבים‪ ,‬ואז הבנתי‪ :‬לא כל מה שאנחנו‬ ‫אדריכלים רואים את הדברים בצורה פטישיסטית‪ :‬הבניין הוא‬
‫אוהבים בהחלט מתאים לנו‪ .‬מה כן חשוב ללקוחות? הכמות‪.‬‬ ‫קודם כל אובייקט‪ ,‬אבל זה הדבר הכי לא מעניין‪ .‬זה חשוב‪,‬‬
‫הם מתעסקים בזה שיש להם ארבעה חדרים‪ .‬לא מעניין אותם‬ ‫יש לזה מקום‪ ,‬אבל זה לא עומד בראש סדר העדיפויות של‬
‫אם אפשר לחיות בארבעת החדרים האלו‪ .‬אבל זה לא הם‪ ,‬אין‬ ‫האדריכלות‪ .‬היום אנשים לא חושבים שהם יהיו כאן לאורך זמן‪,‬‬
‫בישראל מערכת תרבותית שמתעסקת באיכות‪ .‬כולם מתעסקים‬ ‫הם לא חושבים קדימה‪ .‬אתה יכול לראות את זה‪ ,‬למשל‪ ,‬באופן‬
‫בכמות‪ .‬הפסקתי לתכנן כי לא הייתי מוכן לעשות משהו בניגוד‬ ‫שבו שותלים עצים‪ .‬מי ששתל אז עץ‪ ,‬ידע שהוא לא יראה אותו‪.‬‬
‫לתפיסת העולם שלי – אני לא שרטט של הלקוחות‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫היום‪ ,‬כשמישהו שותל עץ‪ ,‬המחשבה הראשונה שלו היא ליהנות‬
‫פיטרו אותי מיותר פרויקטים משעשיתי‪ .‬לא הייתה לי יכולת‬ ‫ממנו‪ ,‬ואז הוא קונה עץ שהוא כבר גדול או כזה שלא יגדל‪.‬‬
‫נפשית לחיות בקונפליקט עם עצמי ולעשות את מה שהלקוחות‬ ‫מי ששתל אז‪ ,‬חשב שצריך פה צל‪ ,‬אז הוא שתל עצים באופן‬
‫רוצים‪ .‬קשה לי להתנהל עם מה שהלקוחות "רוצים להיות"‪ .‬אני‬ ‫אינטואיטיבי‪ .‬מי שתכנן אז‪ ,‬חשב שצריך שיהיה בבניין אוויר‬
‫רואה את האופן שבו הם מדמיינים את החיים שלהם כאשליה‪,‬‬ ‫מפולש‪ ,‬אז הוא בנה כך‪ .‬זה ההבדל‪ .‬אז לא היו מזגנים והיום זו‬
‫לא ראיתי את החיבור למציאות ונגררתי איתם לאשליה הזו‪.‬‬ ‫אדריכלות של מזגנים‪ .‬האדריכל יושב במשרד ממוזג ומתכנן‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬אין לו את התודעה שצריך צל‪ ,‬אין לו את המחשבה על‬
‫תנועת האוויר שצריכה להתקיים בבניין‪.‬‬
‫אדריכלות היא דבר מאוד בסיסי‪ .‬קופסאות שבהן אנשים‬
‫אוכלים‪ ,‬ישנים ועושים את צרכיהם‪ .‬אחרי שבנינו תיבת צרכים‬
‫בסיסית שכזו‪ ,‬שיש בה אמבטיה‪ ,‬חדר שירותים‪ ,‬חדר שינה וחדר‬
‫מגורים‪ ,‬אתה יכול לקחת את רשימת המכולת הזו ולתת למספר‬
‫אנשים והאישיות שלהם תכתיב את האדריכלות‪ .‬אתה יכול‬
‫לזהות אדריכל נדיב‪ ,‬אתה יכול לזהות אדריכל אמיץ‪ .‬אתה רואה‬
‫אדריכל גמיש‪ ,‬אתה רואה שהתכנית נעשתה בראייה גמישה‪,‬‬
‫שמאפשרת לאנשים להשתנות במרחב שלהם‪ .‬ואז נשאלות‬
‫שאלות של החיים‪ :‬איך דואגים שיהיה אוויר? האם יהיה חם?‬
‫מה המרחק בין השירותים לשאר החדרים? איפה נמצא ארון‬
‫הבגדים? איך חיים זה ליד זה? תכנית במובן של תוכן‪ .‬אבל‬

‫‪3 5‬‬
‫ט מ י ר ־ ט א ו ו י ל‬ ‫ע ר ן‬ ‫ע ם‬ ‫ר א י ו ן‬ ‫פ ב י א ן‬ ‫ר ו ע י‬ ‫ע ם‬ ‫ר א י ו ן‬

‫מה זאת אומרת טוב? אתן דוגמה‪ :‬אתה גר בתל אביב‬ ‫אדריכלות היא מקצוע ותיק בעל תודעה היסטורית עמוקה‬ ‫אדריכלות היא לא עיסוק משמעותי ?‬ ‫כיום‪ ,‬עיקר העבודה של האדריכל הוא תיאום מערכות‪ :‬אתה‬
‫ורוצה ללכת למכולת‪ ,‬אז אתה הולך עשרים מטר ומגיע לרחוב‬ ‫ושמרנית‪ ,‬שמתכנן דברים לשנים רבות‪ ,‬ואם משווים אותו‬ ‫חוץ מאדריכלים‪ ,‬מישהו חושב שאדריכלות משמעותית? היום‬ ‫יושב עם חמישה בעלי מקצוע או יועצים ומתאם את מיקום‬
‫דיזנגוף ושם יש חנות‪ .‬אני גר בגבעתיים‪ ,‬אני הולך עשרים מטר‬ ‫למקצועות אחרים בשוק – המקצוע הוא דינוזאור‪ .‬בתחומים‬ ‫מתעסקים בעיצוב פנים‪ ,‬המגזינים מלאים בהצצות לבתים של‬ ‫מערכות הבניין‪ .‬רוב הפרקטיקה האדריכלית היא בעצם‬
‫ומגיע למרכז מסחרי‪ .‬עכשיו‪ ,‬מה ההבדל בין החוויות העירוניות‬ ‫אחרים – מקצועות באים והולכים‪ ,‬מתקיימים ונעלמים‪,‬‬ ‫אחרים‪ .‬אבל לחשיבה האדריכלית יש הרבה משמעות ואת זה‬ ‫תיאומים כלכליים וטכניים‪ .‬כלומר‪ ,‬איך האדריכל ממנף את‬
‫שלנו? אין הבדל‪ .‬אני ואתה גרים ‪ 5‬דקות מחנות‪ .‬אבל‪ ,‬החנויות‬ ‫ובאדריכלות – כל דיון עדיין מתחיל בוויטרוביוס‪.‬‬ ‫אני עושה דרך אמנות‪ .‬מצאתי חשיבה ועניין בבניינים ישנים‬ ‫ההון הכלכלי של היזם ואיך הוא מארגן את כל המערכות‬
‫בדיזנגוף מסודרות בצורה רציפה ואפשר לטייל ברחוב והחנויות‬ ‫כשאתה חושב על הבנייה בישראל‪ ,‬אז מטרתה לקבוע‬ ‫שאינם מונומנטים‪ .‬מצאתי שם יותר מחשבה‪ ,‬עניין‪ ,‬תוכן‬ ‫הטכניות בבניין‪ ,‬כמו חשמל ומיזוג‪ .‬בימינו‪ ,‬תכנית בניין היא‬
‫במרכז המסחרי בגבעתיים נמצאות במין בניין מטונף כזה‪ .‬אז‬ ‫עובדות בשטח‪ .‬לא אוהבים שלוקח זמן לתכנן‪" :‬נתחיל לבנות‬ ‫ופרטים מאשר בבנייה חדשה שבה‪ ,‬כביכול‪ ,‬האדריכל חשב‬ ‫למעשה פתרון יצירתי לסוגיות טכניות‪.‬‬
‫מה ההבדל בין החוויות שלנו? ברור שצריך ללמוד מה מעורר‬ ‫ואחר כך נסתדר"‪ .‬קודם חשוב שבונים ורק אחר כך מה בונים‪.‬‬ ‫על כל דבר‪ .‬כי במקום שבו אתה מאפשר לאנשים לפעול את‬ ‫שאלות פילוסופיות כמעט ולא קיימות באדריכלות ואם‬
‫תחושה נעימה‪ ,‬לחשוב על המרחב‪ .‬לבניינים יש ממד פסיכולוגי‪,‬‬ ‫והכול משרת את המטרה הלאומית של יישוב הארץ‪ .‬יחד עם‬ ‫הפעולה שלהם‪ ,‬הם משפיעים על המרחב בדרכים שנאמנות‬ ‫כבר יש שאלות שהן מעבר לשאלות טכניות‪ ,‬אלו שאלות על‬
‫ממד של משמעות‪ ,‬ממד סוציולוגי‪ .‬אבל האדריכלות נשארת‬ ‫זאת‪ ,‬כל הבנייה עוברת דרך האדריכלים והבנייה הפרטית‬ ‫לרצונות שלהם‪ .‬תכנס לכל בניין ותחקור אותו‪ ,‬כל דבר בו‬ ‫"חיפויים ואביזרים"‪ .‬מה שמנחה את האדריכל זה מה קיים‬
‫בשיח שלה ובגלל זה הדיון הוא חסר ערך‪.‬‬ ‫היא יותר אדריכלית‪ ,‬מאשר במקום כמו ארה״ב למשל‪ ,‬שבה‬ ‫משקף איזו מחשבה או פעולה שקרתה בו במהלך השנים‪.‬‬ ‫בשוק ומזה הוא בוחר‪ .‬זה לא שאתה אומר‪" :‬יש פה פתח ובפתח‬
‫יש תעשיית בנייה מעולה‪ .‬אנשים מזמינים בית‪ ,‬הם מדפדפים‬ ‫רצון של מישהו‪ .‬וזה הרבה יותר מעניין מפתרונות טכניים של‬ ‫צריך דלת וצריך לחשוב על פרטיות ועל רעש ואור" ואז שואל‬
‫איך מלמדים אדריכלות?‬ ‫בקטלוג ובאים ומקימים להם ואין את האדריכל שבא ויושב‬ ‫איזה ציר מיוחד שהביאו מגרמניה בגלל תקן כלשהו‪ .‬והיום‬ ‫"מהו האלמנט התלת־ממדי שאתה שם במקום הזה כדי לענות‬
‫היום עדיין לומדים אדריכלות כמו אמנות ועוסקים פחות‬ ‫וחושב אתך על הבית‪ .‬כל ה"בנה ביתך" הזה לא קיים בעולם‬ ‫האנרגיה של האדריכלות מופנית לציר המיוחד מגרמניה‪ .‬דרך‬ ‫על הצרכים האלו?" זה לא עובד ככה‪ .‬יש לך עשרים קטלוגים‬
‫בסוציולוגיה‪ ,‬בפסיכולוגיה ובכלכלה‪ .‬בלימודים אתה מגיע‬ ‫ולא יעלה על הדעת שכל אחד יתכנן ויעצב את הבית שלו‪.‬‬ ‫האמנות אני יכול לחשוב על האופן שבו בני אדם משתמשים‬ ‫ומהם אתה בוחר‪ :‬אתה בוחר צבע‪ ,‬בוחר ידית‪ ,‬בוחר כיוון‬
‫לזה אולי בשנה רביעית וגם אז באופן מצומצם‪ .‬בעצם‪,‬‬ ‫זה מתאים לישראל‪ ,‬שבה התרבות מאוד אינדיבידואליסטית‬ ‫בחלל ועל החוויה שלהם‪ .‬הכלים שלי שם הם כלים של אמנות‪,‬‬ ‫פתיחה‪ .‬למעשה‪ ,‬אתה בוחר מוצרים וזה עוד החלק היצירתי‬
‫צריך להתחיל מזה‪ .‬לשאול‪ :‬מה אנשים צריכים? איך הם‬ ‫וללא סטנדרטיזציה‪.‬‬ ‫שמבחינתי היא תקשורת‪ :‬דיאלוג עם הסביבה ועם אנשים וגם‬ ‫בעבודה‪ .‬אז מה שנשאר לעשות‪ ,‬בעצם‪ ,‬זו הקומפוזיציה של‬
‫מתנהגים במרחב? לעשות תצפיות‪ ,‬לראיין קבלנים וללמוד‬ ‫עיצוב פנים הבית התפתח מתרבות "בנה ביתך"‪ ,‬שנועדה‬ ‫התוצאה צריכה לתקשר עם אנשים‪.‬‬ ‫הבניין – הצורה‪ .‬ואם אתה מסתכל על זה‪ ,‬אז רוב הקומפוזיציות‬
‫את שוק הבנייה‪ .‬ואז לנסות וליישם את זה בתכנון‪ .‬סטודנטים‬ ‫לעודד את ההגירה לעיירות הפיתוח המרוחקות‪ .‬מכרו לך חלום‬ ‫של הבניינים מזעזעות‪ .‬אולי כי‪ ,‬כמו בכל תחום‪ ,‬רוב העוסקים‬
‫לאדריכלות יושבים עם טקסט של פוקו ומנסים לסחוט ממנו‬ ‫וחירות כשבעצם‪ ,‬באמצעות בניית הבית שלך‪ ,‬אתה משרת‬ ‫רועי פביאן הוא חוקר בתחום האמנות‪ ,‬האדריכלות ותכנון‬ ‫בו לא מוכשרים‪ .‬אולי בניינים היו בינוניים ופשוטים אם מי שהיה‬
‫ערים‪ .‬מזה למעלה מעשור הוא מרצה במוסדות להשכלה‬
‫משהו על המרחב‪ .‬אבל אצל פוקו "המרחב" הוא מטפורה‪ ,‬זה‬ ‫את המדינה‪ .‬בנה ביתך זה "קבל חופש לבנות מה שתרצה וכך‬ ‫מתכנן אותם היו אנשים יותר טכניים ולא אדריכלים‪ ,‬שיש להם‬
‫גבוהה על מדיניות שימור ופיתוח עירוני מושתת תרבות‪.‬‬
‫לא מקום מוחשי‪ .‬הוא מדבר על המרחב של התפיסה ואלה‬ ‫תיקשר למקום"‪ .‬בעצם‪ ,‬בשנות השמונים השלטון ויתר על‬ ‫פביאן עורך מחקרים בנושאי מורשת והתפתחות אורבנית‬ ‫שאיפות אמנותיות או פילוסופיות‪.‬‬
‫כבר רוצים לתכנן בניין‪.‬‬ ‫ההרמוניה של המרחב כדי שאנשים יבנו לבד וירגישו שייכים‬ ‫ותרבות ואמנות עירונית עבור גופים שונים‪ ,‬אמן ויזם‬ ‫כל מה שבנוי בעולם – מישהו ישב ושרטט אותו‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫אירועי אמנות עצמאיים‪.‬‬
‫איך כן לומדים היום? באמצעות בניית "מודל קונספטואלי"‪.‬‬ ‫למקום‪ .‬בבנייה הקבלנית של היום‪ ,‬מעודדים את עיצוב הפנים‬ ‫חשב מחשבה‪ .‬האם המחשבה מעניינת? זו כבר שאלה אחרת‪.‬‬
‫לסטודנט יש רעיון‪ ,‬הוא מביע אותו במודל לא ברור ואז הרעיון‪/‬‬ ‫של דירות הקבלן בעיקר בגלל עניין כלכלי‪ .‬הקבלנים מרוויחים‬ ‫אבל בתור התחלה‪ ,‬מישהו חשב מחשבה וביטא אותה בדו־ממד‪,‬‬
‫המודל אמור להיתרגם לצורה והצורה הופכת לבניין‪ .‬זה הזוי‪,‬‬ ‫מהשינויים שהלקוח מבצע בדירה‪ .‬מתכננים דירות כדי שאנשים‬ ‫שתורגם לשרטוטים‪ ,‬שתורגמו לחומר‪ ,‬שממנו נבנה בניין‪ .‬ואתה‬
‫זה מתאים לחצי אחוז מן הבניינים‪ .‬זה מתאים לבניינים של‬ ‫יעשו בהן שינויים וכולם מרוויחים‪ :‬הקבלנים‪ ,‬מעצבי הפנים‪,‬‬ ‫מסתכל על בניינים חדשים ואומר‪" :‬מה הוא חשב לעצמו?" מצד‬
‫פרנק גרי‪ ,‬בניינים שנועדו להראות שאתה יותר חזק מאחרים‬ ‫האדריכלים ובעלי המקצוע‪.‬‬ ‫שני‪ ,‬אתה מסתכל על בניינים שנבנו לפני שלושים או ארבעים‬
‫ויכול לבנות הכי יקר שאפשר‪ ,‬להראות שאתה יכול לבזבז‬ ‫קראתי פעם ספר של ד"ר גארי סטיבנס (‪ )Stevens‬על‬ ‫שנה‪ ,‬שהם בניינים הכי ממוצעים בעולם‪ ,‬הכי פשוטים‪ ,‬ממוצעים‬
‫כסף בלי חשבון ו"אני עושה מה שאני רוצה"‪ .‬זה אחוז זעיר מן‬ ‫אדריכלות בהקשר סוציולוגי‪ .‬הוא כתב שכאשר הפסיכולוגים‬ ‫וללא יומרות וזה נפלא‪ .‬הוא נטול כל יומרה‪ ,‬אין בו כלום‪.‬‬
‫האדריכלות‪ ,‬אבל זה האופן שבו מלמדים‪.‬‬ ‫התחילו להביא ממצאים אמתיים על איך אנשים מרגישים‬ ‫האדם הממוצע לא בונה לעצמו בית‪ .‬מי שכן‪ ,‬מוצא את‬
‫בבניין‪ ,‬ומה הם אוהבים ולא אוהבים האדריכלים איבדו עניין‪.‬‬ ‫עצמו בין הבית שהוא יכול לרכוש בכספו‪ ,‬לבין הדימוי שיש לו‬
‫ערן טמירֿטאוויל הוא אדריכל ומתכנן המתמחה‬ ‫אדריכלים לא רוצים שיגידו להם שאנשים אוהבים גג רעפים‬ ‫על איך שהוא רוצה לגור‪ .‬עבור אלו‪ ,‬זה אחד הדברים היותר‬
‫בתכנון מבני חינוך‪ ,‬אוצר וכותב עצמאי‪ .‬הוא מחזיק‬
‫או אוהבים דשא ירוק‪ .‬הם רוצים לעשות את מה שהם רוצים‬ ‫משמעותיים‪ .‬אפשר להבין את זה‪ .‬זה חשוב להם‪ .‬הם גם‬
‫בתואר ראשון באדריכלות מהטכניון‪ ,‬חיפה ותואר שני‬
‫באדריכלות (‪ )2015‬מאוניברסיטת תל אביב‪ .‬אוצר הגלריה‬ ‫לעשות‪ .‬אבל אם אתה שואף לשרת את האדם‪ ,‬צריך לחקור‬ ‫מושפעים מכל מיני דימויים ומחשבות שיש להם‪ .‬אם היה לי‬
‫בבית האדריכל ‪ 2017-2011‬וכותב בבלוג ערסיטקטורה‪.‬‬ ‫ולשאול את האדם מה הוא רוצה‪ ,‬מה הוא צריך‪ ,‬לחקור מה‬ ‫חשוב מספיק לענות על הצורך שלהם‪ ,‬הייתי ממשיך לעסוק‬
‫עושה לו טוב באופן תת־מודע‪.‬‬ ‫בזה‪ .‬חיפשתי לעסוק במשהו שהוא יותר משמעותי‪.‬‬

‫‪3 7‬‬ ‫‪3 6‬‬
‫פ ר י ב ס‬ ‫ד נ ה‬ ‫ע ם‬ ‫ר א י ו ן‬

‫לכלכלה‪ .‬בעצם‪ ,‬זה תמיד היה ככה עם אדריכלים – המערכת‬ ‫בדיאלוג בין האדריכל ללקוח‪ ,‬קיים צורך במהות משותפת‬
‫קבעה לאדריכל את הערכים והוא עשה את הדבר הטוב ביותר‬ ‫לשיחה‪ ,‬ואם הלקוח מגיע כדי "לקנות" ממני משהו‪ ,‬אז אין‬
‫שהוא יכול במסגרת הזו‪.‬‬ ‫דיאלוג‪ .‬זה כמו שאתפלא מדוע מוכרת בחנות לא מדברת‬
‫איך עושים היום אדריכלות?‬ ‫איתי על צרכנות וכלכלה בזמן שהיא עסוקה בלמכור לי‪.‬‬
‫אדריכלות נעשית היום בתוכנות הדמיה ואז מתקבלים בתים‬ ‫הלקוח רואה את האדריכלית כנותנת שרות טכני‪ ,‬הם ראו‬
‫וסביבה שנראים כמו הדמיה‪ .‬ראיתי את זה בלונג ביץ׳‪,‬‬ ‫במגזין את מה שהם רוצים והם באים אלי כדי שאאפשר‬
‫מרכז העיר נראה כמו הדמיה תלת־ממדית והתחושה היא‬ ‫את זה‪ .‬דיאלוג על תכנון הוא על משהו שבין הצעד הכלכלי‬
‫שאת הולכת בתוך הדמיה‪ .‬כשמדובר בעיצוב פנים הבית‪,‬‬ ‫הכי נכון לבין החיים שאתה רוצה לחיות‪ .‬תכנון פרקטי יכול‬
‫אנשים מבקשים לראות הדמיה "מציאותית" שנראית ממש‬ ‫להיות ניצול של זכויות בנייה ותכנון פרקטי יכול להיות תכנון‬
‫כמו תמונה‪" .‬החומרים" שבהם משתמשים הם החומרים‬ ‫של מרחב החיים שלך‪ .‬אז בעצם יש שתי גישות לפרקטיקה‪:‬‬
‫של תוכנת ההדמיה‪ .‬אתה מתכנן עם הדמיה ואז בונה עם‬ ‫האחת היא כלכלית נטו והשנייה אישית ומשתנה מאדם לאדם‪.‬‬
‫נעמה רוט‪ ,‬סקיצות לפסאדה‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬

‫חומר מההדמיה‪ .‬למשל‪ ,‬גרניט פורצלן או פרקט למינציה‪,‬‬ ‫הפרקטיקה הכלכלית היא גנרית – יש תשובה אחת‪ ,‬שממצה‬
‫שהם הדפסות דיגיטלית שמדמות חומר‪ ,‬וכבר אין הבדל בין‬ ‫באופן המקסימלי את מה שנקרא ‪ – R.O.I‬החזר ההשקעה‪.‬‬
‫ההדמיה למציאות‪ .‬אולי בעתיד יהיו לנו חומרים סינתטיים‬ ‫כלומר‪ ,‬מה מקסימום הערך שאתה יכול לקבל עבור ההשקעה‪.‬‬
‫שמעבירים תחושה‪ ,‬אבל בינתיים אפשר להפסיק לפנטז על‬ ‫אתה יכול להיות חכם יותר‪ ,‬לנסות להוסיף לבניין עוד עשרה‬
‫עץ ואבן‪ ,‬חומרים שאין יותר‪.‬‬ ‫מ״ר וזה השיח הקבלני המקובל של האדריכלות‪ .‬לעומתה‪,‬‬
‫הפרקטיקה של היומיום שונה מאדם לאדם‪ .‬שם יש הרגלים‬
‫למה את לא עוסקת באדריכלות?‬ ‫ומערכות יחסים בין האנשים שמתגוררים בבית וגם אופנה‪.‬‬
‫כי אני לא רוצה לריב כל היום עם האנשים שעושים את‬ ‫בתכנון שמתבסס על היומיום‪ ,‬את מקבלת את החלטות התכנון‬
‫העבודה‪ .‬את רוצה שהם יהיו השותפים הנלהבים שלך ובעצם‬ ‫בהתאם לאופן שבו האדם חי ומתבססת גם על הזיכרונות שלו‪.‬‬
‫הם או קבלנים או עובדים מוחלשים תחת כיבוש‪ .‬תמיד צריך‬ ‫את אף פעם לא באמת יודעת מתי הדבר הרצוי הוא שימושי‬
‫להתווכח ומהר מאוד זה מגיע להרגשה הזו שאנחנו עכשיו‬ ‫ומתי מדובר בקפריזה‪ ,‬שאף לה יש לתת מקום‪ .‬בסופו של‬
‫במאבק כאן וזה מגיע לאלימות‪ .‬זו מערכת היחסים ולכולם‬ ‫דבר‪ ,‬האדריכל עושה פשרה בין שתי הפרקטיקות‪ .‬בין הרצון‬
‫ברור שככה זה‪ .‬האפשרות השנייה היא להיות אדריכלית‬ ‫למצות את זכויות הבנייה לבין היומיום של האדם‪ .‬מה שאין‪,‬‬
‫שיושבת במשרד וזה נראה לי מנותק וצבוע‪ .‬אני אוהבת את‬ ‫הוא דיאלוג מודע על מה שייך למה‪ ,‬מה כלכלי ומה נובע‬
‫הבטון והבורג‪ ,‬את החומר‪ ,‬את הטפסנות‪ .‬זה מרתק אותי‪ ,‬זה‬ ‫מהחיים‪ ,‬מהזיכרון‪ .‬אנשים לא תמיד מודעים לזה והאדריכל‬
‫מקסים‪ .‬אבל אלים‪ .‬וזה כך גם מול העירייה‪ .‬בכל מקום שיש‬ ‫הוא לא פסיכולוג‪.‬‬
‫מפגש בין המערכות‪ .‬כולם נגד כולם‪ .‬לי זה לא היה שווה‪.‬‬ ‫לפני התקופה המודרנית‪ ,‬הדברים האלו היו ברורים ולא‬
‫היו בהם בחירות ובמאה העשרים פתאום יש אידאולוגיות‬
‫דנה פריבס מתמחה ביישום חשיבה עיצובית בפיתוח‬ ‫והתפתחות טכנולוגית שהובילה לאפשרויות שלא היו קודם‪.‬‬
‫תהליכי למידה והערכה ועיצוב מרחבי למידה‪ .‬היא‬
‫ואז האדריכל הפך להיות חלק מן החשיבה הפילוסופית של‬
‫מחזיקה בתואר ראשון באדריכלות מאוניברסיטת קרדיף‬
‫ותואר שני בניהול עיצוב מהחוג לעיצוב תעשייתי של‬ ‫התקופה ויש לו דעה לגבי האופן שבו אנשים "צריכים" לגור‪.‬‬
‫בצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב‪ .‬פריבס מעצבת שירות‬ ‫אנחנו לא בתקופה הקלאסית‪ ,‬שבה היה ברור מה זה בית‬
‫בצוות החדשנות העירוני מטעם קרן בלומברג בירושלים‬
‫ומנחה פדגוגית של מורים ומנהלים‪.‬‬
‫ותפקיד האדריכל הוא לעשות אותו יפה בהתאם למקובל‪.‬‬
‫האדריכלים הקלאסיים של זמננו הם אלו שעובדים עבור יזמים‬
‫וקבלנים‪ .‬לאלו ברור שבית זה מנגנון ליצירת רווח‪ .‬אדריכלים‬
‫שעובדים בשביל קבלנים‪ ,‬אמונים על האסתטיקה‪ ,‬שכפופה‬

‫‪3 9‬‬ ‫‪3 8‬‬
‫‪4 0‬‬

‫נעמה רוט‪ ,‬סקיצות לפסאדה‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬
‫נעמה רוט‪ ,‬סקיצות לפסאדה‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬

‫‪4 1‬‬
‫נעמה רוט‪ ,‬פסאדה‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬

‫‪4 3‬‬ ‫‪4 2‬‬
‫ד ו ר פ מ ן‬ ‫ע י ר ן‬ ‫‪/‬‬ ‫ו מ צ י א ו ת‬ ‫א ב י ד ו ת‬

‫בנימין מציב את הספקטקל‪ ,‬שהוא חזותי‪ ,‬אל מול‬ ‫בזמן האחרון‪ .‬הם נראים כמו פסאדה של תאטרון וזה מובן‬ ‫החיים בעיר מעוררים באדם צורך בשילוב "אירועים" בשגרת‬
‫השימושיות והמגורים‪ ,‬אשר שייכים לתחום של החושים שמעבר‬ ‫ומפוענח מיד‪ .‬נווה צדק הוא דוגמה אחרת‪ ,‬יש בו תחושה של‬ ‫השהייה היומיומית בה‪ .‬כשאני הולך בפריז ובברלין‪ ,‬אני‬
‫לראייה‪ .‬כמו בדוגמה שמדברת על היחס שבין הפסאדה לתוכן –‬ ‫דיסנילנד וה"אירועיות" שבו גם היא אינסטנט‪ ,‬כמו תאטרון‪.‬‬ ‫חושב על הרחובות ועל ההליכה בהם כעל אירוע‪ ,‬כלומר‬
‫הוא חושב שההרגל והמגורים "מתגברים" על הספקטקל‬ ‫מסתכלים על זה פעם־פעמיים וזה מובן‪ .‬גם דירות מעוצבות‬ ‫כיציאה להרפתקה‪ ,‬מעין שילוב של זיכרונות מן העבר‬
‫והופכים אותו למישושי‪ :‬אנחנו נכנסים לדברים‪ ,‬חיים בתוכם‪,‬‬ ‫שרואים במגזינים – זה נראה טוב בתמונות אבל לא נראה נעים‬ ‫ותקוות לעתיד‪ .‬בהליכה ברחוב התל אביבי יש קסם מסוים‪,‬‬
‫חווים חוויה שמעבר להתבוננות הרגעית‪.‬‬ ‫לגור בהן‪ .‬אלה מקומות שמעוצבים באופן מוגזם‪ ,‬חנפניים‪.‬‬ ‫אבל חסרה ההבטחה של האירוע – זה שרוצים לחזור אליו‬
‫מאז שדברים אלו נכתבו‪ ,‬המציאות המודרנית הפכה אף‬ ‫שמנסים להתחנף לאיזו פנטזיה שיש לך‪.‬‬ ‫והתקווה למשהו שיקרה‪ .‬יש מעט מאוד רחובות בתל אביב‬
‫יותר חזותית‪ .‬בנימין כתב את כל זה בשנות העשרים והשלושים‬ ‫אם נמשיך עם בנימין‪ ,‬יש אצלו קטע יפה שמדבר על‬ ‫שאני חושב עליהם בגעגוע ואפילו עם הרחובות שבהם גרתי‬
‫של המאה הקודמת‪ ,‬והיום אי אפשר לדבר על היומיום כמו‬ ‫"אבדות ומציאות"‪ .‬הוא מספר על תחנת רכבת שיש בה מחלקת‬ ‫לא הצלחתי לפתח קשר עמוק‪ .‬תל אביב היא עיר שחיה‬
‫שהוא דיבר עליו אז‪ ,‬או כמו שהפילוסוף הצרפתי אנרי לפבר‬ ‫אבדות ולצידה מחלקת מציאות‪ .‬זו הפרדה מוזרה והמשמעות‬ ‫בהווה ואין בה הילה שקיימת בערים עם שכבות‪ ,‬כמו נניח‬
‫(‪ )Lefebvre‬דיבר עליו בשנות החמישים‪ ,‬כלומר כעל משהו‬ ‫היא שבשביל למצוא‪ ,‬צריך קודם כל לאבד‪ .‬כשאתה מגיע למקום‬ ‫ליסבון או פריז‪ .‬ההילה שעליה כתב ולטר בנימין קשורה‬
‫קדם־סימולקרי‪ .‬היום‪ ,‬השימוש (המגורים) והספקטקל דבוקים‬ ‫חדש‪ ,‬אתה קודם כל רואה חזית – פסאדה שאתה רוצה להיכנס‬ ‫לעבר אבל גם נוצצת‪ ,‬מרוחקת אבל גם נגישה‪ ,‬ולכן אנו רוצים‬
‫זה לזה‪ .‬ילדה בגיל שלוש כבר גרה ב"חדר נסיכות"‪ ,‬כלומר גרה‬ ‫דרכה‪ .‬אבל אחרי שנכנסת‪ ,‬אתה כבר לא רואה את הפסאדה‪.‬‬ ‫לחזור אליה‪ .‬ההילה מגיעה מלמטה‪ ,‬מהחיים‪ ,‬וגם מלמעלה‪.‬‬
‫בספקטקל – בעולם של פנטזיה חזותית – משהו שבהגדרה‬ ‫רצית לראות אותה‪ ,‬אבל עכשיו אתה בתוך הבניין‪ .‬הפסאדה‬ ‫והיא שילוב של מוכרות וזרות‪ ,‬ולכן אנו נמשכים אליה ורוצים‬
‫אי אפשר לגור בו וגם לא ממש להתרגל אליו‪ .‬לאנשים היום יש‬ ‫היפה פיתתה אותך להיכנס ולהשתמש בבניין‪ ,‬אבל איבדת‬ ‫להבין את הדבר הלא מובן‪ ,‬לפענח אותו‪ .‬הדבר הזה שצריך‬
‫צרכים שמכילים את הספקטקל ולכן השימושיות היא אחרת‪.‬‬ ‫אותה‪ ,‬איבדת את הסיבה שהכניסה אותך‪ .‬זו האבדה וזה דבר‬ ‫לפענח‪ ,‬להבין‪ ,‬הוא ה"שארית"‪ :‬משהו שתרגיש שאתה רוצה‬
‫אפקט ה"וואו" אינו נפרד מן המגורים‪ .‬אין יותר למה לחזור‬ ‫שטוב שאיבדת‪ .‬אתה רוצה לחזור אליה‪ ,‬אבל אתה לא יכול כי‬ ‫להכיר אותו‪ ,‬אבל שיש בו עודף מסוים‪ ,‬שלא תצליח להשתלט‬
‫ואין קדם־סימולציה ולכן אין טעם לאמץ עמדה רומנטית‪.‬‬ ‫אתה בפנים‪ .‬האבדה מאפשרת לך להרגיש טוב בפנים‪ ,‬להרגיש‬ ‫עליו‪ .‬אני נכנס למקום נעים‪ ,‬אבל יש בו משהו שאני לא‬
‫מישל דה סרטו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬מציע להשתמש בדימויים כנגדם‪.‬‬ ‫שאתה רוצה להיות שם‪ ,‬וההרגשה הזו אולי תוביל בהמשך גם‬ ‫מצליח לקלוט או להבין עד הסוף‪ .‬זו השארית‪ ,‬והיא שבכוחה‬
‫לקחת כל מיני פנטזיות ולערבב אותן ולייצר באופן מודע‬ ‫לתחושה של מציאה‪.‬‬ ‫להפוך את המקום לבעל הילה‪ .‬אולי זה שילוב בין האלמנטים‬
‫את השארית‪ ,‬את אי־ההבנה‪ ,‬ויחד אתן‪ ,‬את האפשרות של‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬כשאתה הולך לתאטרון‪ ,‬הפסאדה נגישה לך‬ ‫במקום‪ ,‬ואולי זה קשור לבעלים שלו‪ ,‬לאינטראקציות אנושיות‬
‫ההילה החסרה‪.‬‬ ‫לגמרי‪ .‬תפאורה צבועה ומלוקקת‪ .‬כביכול‪ ,‬אפשר לקרוא לה‬ ‫שמתקיימות בו‪ .‬זהו דבר־מה שאינו שלך‪ ,‬אבל דווקא בגלל‬
‫גם מציאה‪ ,‬ובנימין גם קורא לה כך‪ ,‬אבל אתה לא יכול לנתק‬ ‫זה הוא גורם לך לרצות להתארח ולחזור‪ ,‬להפוך אותו לחלק‬
‫ד״ר עירן דורפמן הוא מרצה בכיר בחוג לספרות באוניברסיטת‬ ‫את האבדה מן המציאה ואין מציאה "אינסטנט"‪ .‬כשאתה בא‬ ‫מהיומיום שלך‪ .‬ברגע שניכסת את השארית‪ ,‬שהשתלטת‪,‬‬
‫תל אביב‪ ,‬אשר עוסק בפילוסופיה קונטיננטלית‪ ,‬פסיכואנליזה‬
‫לתאטרון‪ ,‬אתה יודע שמיד יתנו לך אינסטנט כזה של תפאורה‬ ‫המקום הופך למשעמם ואתה עובר הלאה‪.‬‬
‫וספרות צרפתית‪ .‬ספרו ‪Foundations of the Everyday:‬‬
‫‪ Shock, Deferral, Repetition‬יצא לאור בשנת ‪2014‬‬ ‫יפה‪ .‬זה מה שמרגישים בבתי הקפה או בבניינים החדשים‬ ‫יש מקומות של הילה "אינסטנט"‪ ,‬מקומות שמנסים‬
‫בהוצאת ‪.Rowman & Littlefield‬‬ ‫שהזכרנו קודם‪ .‬במקום שיש בו הילה‪ ,‬יש את השארית הזו‪,‬‬ ‫להיראות נוצצים מצד אחד‪ ,‬אבל גם לאפשר את התחושה‬
‫הדבר שאליו נמשכת‪ .‬אתה נכנס‪ ,‬אתה משתמש‪ .‬גם מאבד אבל‬ ‫שאתה מבין הכול‪ ,‬שכבר ראית את זה‪ .‬לכן אין בהם את הדבר‬
‫גם מוצא‪ ,‬כי אתה משתמש ומרגיש שאתה מתחבר למקום‪.‬‬ ‫שהוא בין המוכר ללא מוכר‪ ,‬זה שצריך לפענח באמצעות חזרה‬
‫אתה מנסה למצוא את השארית הזו‪ ,‬שהיא המוטיבציה לשהות‪,‬‬ ‫למקום‪ .‬במקומות האינסטנט‪ ,‬אתה צריך שאנשים יכנסו ומיד‬
‫המוטיבציה לקיום‪ ,‬אבל אף פעם לא תמצא‪.‬‬ ‫יבינו‪ .‬רשתות בתי קפה ממותגות הן דוגמה למקום כזה‪ ,‬וגם‬
‫פרויקטים של בניינים החדשים וכל מיני מתחמים שצצים בעיר‬

‫‪4 5‬‬ ‫‪4 4‬‬
‫נעמה רוט‪ ,‬פסאדה (פרט)‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬ ‫נעמה רוט‪ ,‬פסאדה (פרט)‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬

‫‪4 7‬‬ ‫‪4 6‬‬
‫נעמה רוט‪ ,‬פסאדה (פרט)‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬

‫‪4 9‬‬ ‫‪4 8‬‬
‫נעמה רוט‪ ,‬פסאדה (פרט)‪ ,2017 ,‬טכניקה מעורבת‬

‫‪5 1‬‬ ‫‪5 0‬‬
‫דוד חברוני הוא אמן וצלם‪ ,‬חי ועובד בתל אביב‪ .‬חברוני הוא בוגר המחלקה‬
‫לצילום בבצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב (‪ )2014‬ועבודותיו הוצגו‬
‫בתערוכות בארץ ובעולם‪.‬‬

‫נעמה רוט היא אמנית‪ ,‬חיה ועובדת בתל אביב‪ .‬רוט היא בוגרת המחלקה‬
‫לאמנות בשנקר (‪ )2015‬ועבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם‪.‬‬

‫ערן איזנהמר הוא אדריכל ואוצר של פרויקטים המשלבים עירוניות‪ ,‬חינוך‬
‫ואמנות‪ .‬איזנהמר הוא מנהל התכנית החינוכית בבית ליבלינג‪ .‬בימים אלה‬
‫הוא לומד לתואר שני במחלקה למדיניות ותאוריה של האמנויות בבצלאל‬
‫האקדמיה לאמנות ועיצוב‪.‬‬

‫‪5 3‬‬
5 5
ISBN 978-965-572-291-8

9 789655 722918

5 6