‫]עודכן לאחרונה‪[23.6.

04 ,‬‬
‫ישראל זמיר ‪ /‬לכבות את השמש‬

‫– ‪– 2‬‬

‫]ריק[‬

‫– ‪– 3‬‬

‫ישראל זמיר‬

‫לכבות את‬
‫השמש‬
‫רומאן‬

‫– ‪– 4‬‬

‫אסטרולוג‪ ,‬הוצאה לאור בע"מ‬

‫‪To turn off the Sun‬‬
‫‪a novel‬‬
‫‪by Israel Zamir‬‬

‫עיצוב עטיפה‪ :‬נעמה יפה‬
‫תמונת המחבר למטה משמאל‬
‫מס' ‪ 2‬בצוות מכונת‪-‬ירייה בֶָזה‬
‫ליק‬
‫מעליו מס' ‪ ,1‬דוד פ ָ ִ‬

‫דאנאקוד‬

‫‪Copyright © by Israel Zamir 2004‬‬

‫© כל הזכויות למהדורה העברית שמורות בידי‬
‫'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ‬
‫ת‪.‬ד‪ 1123 .‬הוד השרון ‪45111‬‬
‫טל‪09-7412044 .‬‬
‫פקס ‪09-7442714‬‬
‫‪E-mail:info@astrolog.co.il‬‬
‫‪Astrolog Web Site: www.astrolog.co.il‬‬

‫פרסום בכל צורה שהיא‪ ,‬בכל צורה של מאגר מידע‪,‬‬

‬כי ר ָ ַ‬ ‫רה‬ ‫ארו ָ‬ ‫עט הָ ֲ‬ ‫רה הָ ֵ‬ ‫רע תָפְ ָ‬ ‫ק ֹ‬ ‫שנ ִ ְ‬ ‫ננו ֶ‬ ‫צפו ֵ‬ ‫מ ְ‬ ‫את ַ‬ ‫ֶ‬ ‫רה‪.‬‬ ‫פא ָ‬ ‫לים לְתִ ְ‬ ‫מ ִ‬ ‫לים ִ‬ ‫מ ִ‬ ‫ִ‬ ‫פר‪"...‫– ‪– 5‬‬ ‫בצורה שלמה או חלקית‬ ‫לכל שימוש מסחרי או אחר‬ ‫אסור ללא רשות מפורשת בכתב מהמו"ל‬ ‫נדפס בישראל ‪2004‬‬ ‫פר‪.‬‬ ‫סינו אֵ ֶ‬ ‫ער כ ִ ִ‬ ‫ני‪-‬הַנ ַ ַ‬ ‫רה ופְ ֵ‬ ‫מדו ָ‬ ‫סנו הַ ְ‬ ‫מ ְ‬ ‫"‪ .‬‬ ‫רע תֵ ֵ‬ ‫דם קו ֵ‬ ‫בל הַ ָ‬ ‫אֲ ָ‬ ‫מתוך "להיות עפר" מאת עוזר רבין‬ .

‫– ‪– 6‬‬ ‫למשפחתי האהובה‬ .

.‬לפתע הניף את‬ ‫ראשו כלפי מעלה וזעק‪:‬‬ ‫"אלוהים‪ .‬לפידים חיים‪.‬‬ ‫עליכם להחזיק מעמד יממה תמימה על גבעה‪ .‬מנגנוני הירי שבידינו‬ ‫נסתמו בבוץ‪ .‬‬ ‫עשרים טנקים מצריים החלו לחמם מנועים בתחתית הגבעה ובעוד‬ ‫רגע ישעטו כלפי מעלה‪ .‬‬ ‫ביזיון! טירוף‪-‬דעת‪ .‬צרחו מבהלה ומכאבי תופת‪ .‬המשיך‪" :‬הלוא כבר עשית משהו דומה‬ ‫בעמק‪-‬איילון‪".‬‬ ‫שריוניות‪ .‬ידיו‬ ‫שמוטות‪ .‬אך כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? הן לסגת‬ ‫לאור יום פירושו להפקיר את חבריך הפצועים ולגזור עליהם מוות‪.‬מדוע לא דחו‬ ‫את הפעולה כאשר היה ברור כי שיירת הדרג השני‪ .‬ברדת היום תסתיים המשימה‪ .‬‬ ‫היכן כל אלה?!‬ .‬שריוניות ירקו לשונות אש – וחיילים אחוזי להבות‪ .‬הצל את‬ ‫"רוץ בכל הכוח‪ .‬פגזי פיאט אזלו‪ .‬בכה פצוע שרגליו רוסקו‪ .‬הפצצות מן האוויר‪.‬שגובהה ‪ 86‬מטר מעל‬ ‫פני הים‪".‬וחטיבות רגלים שיסתערו עלינו גל אחר גל?‬ ‫סוללות תותחים ומרגמות כבדות כתשו אותנו ללא רחם‪ .‬ובה תותחים אנטי‪-‬‬ ‫פיאט‪ .‬עם פקודה‬ ‫מפורשת‪" :‬מקדו עליכם את כל אש צבא מצרים החונה ברצועת‪-‬עזה‪.‬לפנינו או מאחורינו‪.‬לנפנף ברובה שאינו‬ ‫יורה ולצרוח בגרון ניחר בתקווה קלושה שהאוייב ייבהל וינוס‪.‫– ‪– 7‬‬ ‫פרק א'‪ :‬ילד‪-‬חוץ‬ ‫זג בין קליעים‪ .‬‬ ‫ְותיקי החובשים ריקים‪ .‬עקוף פגזים מתרסקים‪ .‬‬ ‫ומהיכן יורים עלינו‪.‬אנחנו ההטעיה‪ .‬תרופות ומזון – לא תגיע?‬ ‫טנקיים‪ .‬‬ ‫ידענו‪ .‬רימונים ובקבוקי‪-‬מולוטוב התרוקנו‬ ‫מאשפותינו וכל שנותר היה לרוץ אל מול האש‪ .‬טנקים‬ ‫שעטו‪ .‬‬ ‫מפקד חזית‪-‬הדרום יגאל אלון התעקש שהגדוד ייצא למשימה בכל‬ ‫מזג‪-‬אוויר והבטיח סיוע ארטילרי‪ .‬גבו שחוח וראשו נטוי כלפי מטה‪ .‬‬ ‫מי ששלח אותנו במזג‪-‬אוויר כה סוער – הקריב אותנו‪ .‬עשרות פצועים שיוועו לעזרה‪-‬ראשונה‪.‬הגדוד ייסוג‬ ‫והנפגעים יפונו‪ .‬לכבות את השמש‪ .‬הכוח המרכזי יכה במקום אחר‪.‬ארגזי תחמושת‪ .‬במה נבלום עשרות טנקים‪.‬שיגעון לשלוח באישון‪-‬ליל את גדוד ‪ 13‬בגשם‬ ‫סוחף ובבוץ טובעני אל תוך מובלעת מצרית בעומק האויב‪ .‬שלא‬ ‫נטשו ברגעים קשים אלה‪ .‬זג ֵ‬ ‫חייך!"‬ ‫לא היה כל סיכוי לדעת היכן ייפול הפגז הבא‪ .‬שנוכל להתפנות!!" ובהומור‪ .‬אנחנו חיים על זמן שאול‪ .‬עדיין לא ידענו לכנות‬ ‫תופעה זו בשם "הלם‪-‬קרב"‪ ..‬‬ ‫"אל תשאירו אותי פה‪ ".‬מטולי ִ‬ ‫ידענו‪ .‬‬ ‫רצו כמטורפים‪ .‬ומה אז? ובאמצע כל אלה הגיח חייל שלנו‬ ‫מתוך שוחה והחל לצעוד מול השריון המצרי כשהוא מתנדנד‪ .

‬‬ ‫וכיתתנו נקראה "קבוצת אורן"‪.‬עוד נגיע‪ .112‬‬ ‫באפיסת כוחות ִ‬ ‫"חובש!" צעקתי והתעלפתי‪.‬נתרצה ולא התפוצץ‪.‬מת? האם נושא אני גווייה?‬ ‫סטרתי על לחיו בגב כף ידי והוא הגיב בכעס‪.‬עוד נינצל‪ ".‬שיניי נקשו וליבי הלם‪ .‬מי שעבר לידנו עצר בתדהמה‪ :‬חייל נשא חייל ושניהם מגואלים‬ ‫בדם‪.‬קיוויתי שהתלמידים יקדמו את פניי ויסייעו לי להיקלט‪ .‬תראה‪ .‬נדהמה מן השאלה‪" .‬‬ ‫היכה על ראשי‪ .‬מי שעומד למות – חש בבטנו פרפורי‬ ‫מוות וסופד לעצמו בעודו בחיים‪ .‬‬ ‫ביד אחת נתלה על צווארי ובשנייה ִ‬ ‫שרט‪ .1945‬לשנת הלימודים התש"ו‪ .‬אך‬ ‫הללו‪ .‬רצתי‪.‬אולי בכל‪-‬זאת תינצל‪ .‬התחנן שאניח לו למות‪.‬נשך‪.‬כל אימת שנתקלו בי – חמקו וברחו‪.‬‬ ‫"חס‪-‬וחלילה‪ ".‬קמתי‪ .‬‬ ‫שוב קיבלתי את חיי במתנה‪ .‬הוא צרח‪ .‬מלמלתי‬ ‫בקצב הריצה‪ .‬אסור לעצור‪ .‬כך היה בסנדלה‪ .‬‬ ‫הפצוע שעל גבי השתתק‪ .‬בחירבת‪-‬‬ ‫מעין‪.‬מלמלתי‪.‬‬ ‫"העיקר שאתה חי‪ ".‬שלמדתי בבית‪-‬הספר המקצועי "מקס‪-‬פיין" בתל‪-‬אביב‪.‬להצגת "מירהל'ה אפרת"‪ .‬‬ ‫לאחר הפגישה ביקש מאיר וייל מהמטפלת שתראה לי את מקום‬ ‫מגוריי‪ .‬‬ ‫"מדוע החלטת לשלוח את הבן היחיד שלך לקיבוץ?" תמה מאיר‬ ‫וייל‪ .‬השמיע פעימת ואקום ואימא אדמה אספה‬ ‫אותו אל חיקה‪ .‬לכיתות היו שמות של עצים‪.‬הוא חבר 'השומר‪-‬הצעיר'‬ ‫שנסחף להרפתקאות‪".‬‬ ‫"רוץ‪ .‬‬ ‫"האם הוא חבר אצ"ל?" שאל מאיר בדאגה‪.‬‬ ‫"אסור לעצור‪ .‬רוץ‪ .‬פגז נפל לרגליי וחדר בנהמת פרא‬ ‫את שכבת החול הרטובה‪ .‬חול סטר על פניי‪ .‫– ‪– 8‬‬ ‫החייל שנשאתי על גבי בכה‪ .‬‬ ‫בערב נסעה הכיתה לעין‪-‬חרוד‪ .‬‬ ‫*‬ ‫הגעתי למוסד החינוכי בבית‪-‬אלפא כילד‪-‬חוץ לכיתה יו"ד בסוף‬ ‫אוגוסט ‪ .‬‬ ‫גרתי אצל סבתי והיא התקשתה להשגיח עליי‪ .‬הלכתי והפגזים דלקו אחריי‪.‬היה ברור‬ ‫לה שלא ירחק היום והבריטים יכלאו אותי‪.‬‬ ‫אימי סיפרה‪ .‬בשעות אחר‪-‬הצהריים‬ ‫הרביתי להתרוצץ ברחובות העיר‪ .‬יום אחד אימא ראתה אותי כשראשי‬ ‫עטוף גרב שקופה ואני מדביק על קירות הבתים כרוזי אצ"ל‪ .‬מה כבר הספקת לעשות בחייך‬ ‫הקצרים? בקושי זיינת פעם אחת‪ ".‬הזעקות הנרגשות‬ ‫של חנה רובינא לא הרשימו אותם‪ .‬‬ ‫נפלתי‪ .‬‬ ‫הגענו למשלט ‪.‬והכיתה החליטה לשוב הביתה‬ .‬מה קרה‪ .‬מחנך הכיתה‪.‬בשועוט‪ .‬אחד‬ ‫הבנים רתם לעגלה שתי פרדות והן דהרו כל הדרך‪ .‬נאנק מכאבים‪ .

‬ישראל‪ .‬להערכתו‪ .‬ולו אין כלים חינוכיים כדי‬ ‫להכריחם ללמוד‪ .‬כשעה המתנתי‪.‬שהמריאו‬ ‫בבהלה ובצריחות זעם‪.‬אין ציונים‪ .‬שלא להעמיד את יצרי‬ ‫בניסיון‪.‬אוכל לישון במתבן של עין‪-‬חרוד‪ .‬למדתי בשעתו בשפיה‪ .‬אימא‬ ‫שלך עובדת קשה כדי שתרכוש השכלה‪ .‬בעוד הוא קורא בכיתה פרקי שירה קלאסיים‬ ‫מ"איליאס ואודיסאה"‪ .‬שומר‪-‬לילה הצביע על אורות דלוחים של קיבוץ‬ ‫מרוחק‪ .‬חלק‬ ‫מבני‪-‬הקיבוץ אינם מתאמצים בלימודים‪ .‬‬ ‫לא אחת כשלתי‪ .‬אני פותר בהיחבא חידות שחמט‪.‬לראשונה ראיתי חזה חשוף של‬ ‫נערה‪ .‬ראיתי מעל לדלת‪-‬המחיצה הסובבת ראשי בנות‪.‬לא נשארים‬ ‫כיתה‪ .‬‬ ‫בסיום ההצגה מצאתי עצמי מחפש נפש מוכרת‪ .‬‬ ‫שיטת הלימודים היתה תמוהה‪ :‬אין בחינות‪ .‬כי המקלחת היא משותפת לשני המינים‬ ‫והעדפתי להתקלח בשעות הערב המאוחרות‪ .‬לא נרגעתי עד הבוקר‪.‬‬ ‫התגוררתי בחדר עם עוד שתי בנות ושלושה בנים‪ .‬‬ ‫"וגם אתה‪ .‬בבוקר אוכל לתפוס את האוטובוס‬ ‫לבית‪-‬אלפא‪.‬הוא אינו יכול לגרשם מבית‪-‬הספר‪ .‬לדבריו‪ .‬ישבתי על חבילת קש‬ ‫שורות אחדות לפניהם והעזתי ליהנות מן המחזה‪.‬הוא היה נדיב‬ ‫והביא שמיכה מבקתת‪-‬השומר‪ .‬‬ ‫זמן‪-‬מה עבר עד שקלטתי‪ .‬אינך מתאמץ בלימודים‪ ".‬מדי‪-‬פעם חלפתי על‪-‬פני שיחים עמוסים ציפורי‪-‬לילה‪ .‬חושך סמיך העלים בורות‪.‬‬ ‫עלטה אפפה את העמק‪ .‬‬ ‫שתנים נהגו להסתתר בין עציה ולילל‪.‬והלילה לא‬ ‫הפחיד אותי‪ .‬כי המוסד‪-‬החינוכי הוא‬ ‫ביתם לטוב ולרע‪ .‬‬ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫בימים הראשונים התקשיתי למצוא את מקלחת‪-‬הבנים וכל אימת‬ ‫שנכנסתי לשירותים‪ .‬ואתה מבזבז את זמנך על‬ ‫שחמט‪ ".‬וההר דמה לכתם שחור‬ ‫מאיים‪ .‬תנים יללו‪ .‬‬ ‫בשלוש לפנות‪-‬בוקר הגעתי‪.‬‬ ‫לא היה לי כסף לאוטובוס וגם לא רציתי לאחר ללימודים‪ .‬לקראת חצות‬ ‫ירדתי לכביש‪-‬הראשי‪ .‬חציתי שדות‪.‬אם אני‬ ‫פוחד ללכת בלילה‪ .‬והורה לי להגיע לשם‪ .‬שאלתי את עצמי – לשם מה להתאמץ?‬ ‫כעבור חודשים אחדים קרא לי מחנך‪-‬הכיתה לשיחה‪ .‬חשבתי‬ ‫שאולי הכיתה החליטה לבחון אותי‪ .‬בדרכי לחליבה חציתי חורשת אורנים עבותה וחשוכה‪-‬עדיין‪.‬בערב התפשטה‬ ‫אחת מהן לעיניי כאילו הייתי קיר‪ .‬אין בשיטתם אמצעי ענישה‪ .‬קבע המחנך‪" .‬צבוע ציחקק‪ .‫– ‪– 9‬‬ ‫בהפסקה‪ .‬איש לא טרח להודיע לי על כך‪ .‬שדיה הגדולים והזקופים התריסו‪ .‬אין סיכוי לטרמפ‪ .‬בכיתה ו' עבדתי ברפת ונהגתי להשכים בשלוש לפנות‪-‬‬ ‫בוקר‪ .‬‬ ‫עקפתי בריכות‪-‬מים‪ .‬והכול מבוסס על אמון‬ ‫ומצפון‪ .‬קשוב לקולות הלילה‪ .‬‬ ‫בתקווה שהכיתה תרגיש בחסרוני ותשוב לאסוף אותי‪ .‬השמיים נגהו בשלל כוכבים‪ .‬‬ ‫בורות אינה מתכון לחיי קיבוץ‪.‬אך אחדים מהם עוד יצטערו על כך שלא למדו‪.

‬בני כיתתי גבהו‪ .‬שיער צץ בבית‪-‬‬ ‫שחיים ובמפשעתם‪ .‬אלי אלי‪ .‬ובלילות נדרשנו לשמור על שטח המוסד‪-‬‬ ‫החינוכי‪.‬בא"ש )אימוני‪-‬שדה(‪ .‬‬ ‫יום אחד מצאתי את שמי רשום לצאת לשמירה ביחד עם נעמה‪.‬התלבשתי‪ .‬בין ענפי העצים‬ ‫התעבו צללים כהים שרטטו ברוח‪ .‬‬ ‫לאחר כשעה יצאנו להקיף את שטח המוסד‪-‬החינוכי‪ .‬שלא ייגמר לעולם‪ ".‬על נעליי‪ .‬‬ ‫אולי הגיעה השעה שסוף‪-‬סוף ניפגש ואולי גם אגע בה? ידעתי כי כמה‬ ‫מן הבנים "המפותחים" כבר מתמזמזים עם הבנות‪ .‬עמד בית מבודד ובו חדר‪-‬‬ ‫חולים שנועד לחולים במחלות מידבקות‪ .‬נעמה הסתכלה בהם ונתמלאה פחד‬ ‫טמיר‪ .‬שזהרו כארמונות‪ .‬חיתלתי‬ ‫טס"‪ .‬הוחלט לאמן אותנו במקל קפא"פ )קרב פנים אל פנים(‪.‬‬ ‫בשתים ורבע הופיעה נעמה כשהיא עדיין מנומנמת‪ .‬גשם החל לתופף על גג הפח של העמדה המזרחית‪.‬‬ ‫"נעמה‪ .‬כמעט מעדה‪ .‬עד כה החלפנו פתקים בשעת השיעורים‪.‬לא אחת הצצתי בראי‪ .‬הוריה שלחו אותה לחברת‪-‬נוער בקיבוץ‪ .‬נמוך‪-‬‬ ‫קומה‪ .‬‬ ‫ליותר מזה לא יכולתי לצפות‪ .‬כפי שהורה‬ ‫המא"ז )מפקד האזור(‪ .‬עקפנו‬ ‫שלולית ונעמה החליקה‪ .‬יש לי מקל‪".‬‬ ‫בפאתי המוסד‪ .‬‬ ‫שנחשבה אצלנו ליפה בבנות‪ .‬ואילו אני בעיניהן‬ ‫עדיין "ילד" שנעים לשוחח עימו‪ .‬על פי החלטות הקיבוץ‪ .‬הייתי בהיר‪-‬פנים‪ .‬הירח שפך אור‬ ‫כסוף על רעפי הבתים הלחים‪ .‬ואילו אני‪ .‬כבר מלאו לי שש‪-‬עשרה וגופי עדיין לא‬ ‫בגר‪.‬נשמעו דיבורים על מלחמה‬ ‫קרובה‪ .‬אין שדים ואין לך מה לחשוש‪ .‬הם דמו לשדים‪.‬סמוך לגדר המערבית‪ .‬‬ ‫לנעמה היפה היו חיוך מתריס‪ .‬‬ ‫לרגע חייכה‪ .‬תפסתי בידה והמשכנו ללכת‬ ‫שלובי אצבעות‪" .‬וחדר נוסף שבו התגורר חבר‬ ‫קיבוץ‪ .‬וזאת משתיים עד ארבע לפנות‪-‬בוקר‪.‬בוץ דבק בנעליי וקול מציצה וטפיחה‬ ‫נשמע למרחוק כשהייתי שולף אותן מהבוץ בצעידה‪ .‬הליכה זקופה ועיני פחם נוצצות‪ .‬מבוגר חייב לישון במקום שבו גרים בני‬ .‬‬ ‫בסכין‪ .‬לקחתי מקל קפא"פ‬ ‫פא ֶ‬ ‫בזריזות את ה" ַ‬ ‫ומיהרתי לעבר העמדה המזרחית‪ .‬קולם השתבר‪ .‬מחפש נואשות‬ ‫ראשיתה של פלומת זקן על פניי הוורודים‪ .‬ומשם‬ ‫הגיעה אל המוסד‪-‬החינוכי‪.‬שמנמן ומנומש‪ .‬רוח קרה נשבה‪ .‬‬ ‫ורוח לחה חדרה מבעד לאשנבי הירי‪.‬היא‬ ‫נמנתה עם בנות תימן‪ .‫– ‪– 10‬‬ ‫"האם לא חבל לך על אימא?"‬ ‫*‬ ‫המצב הביטחוני בארץ התדרדר והלך‪ .‬‬ ‫"סבתא היתה מספרת לי המון על שדים שחוטפים ילדים‪".‬‬ ‫בשתיים פחות רבע הקפיץ אותי השומר ממיטתי‪ .‬ועצי‬ ‫הקזוארינות רשרשו והתנועעו‪.‬הרגליים בוססו בבוץ והגוף נאבק ברוח‪ .‬החותלות‪ .‬התרונן ליבי‪.

‬‬ ‫"נבֵ ָ‬ ‫רפתן עצבני גירש פרות מן החצר לרפת‪ .‬‬ ‫ד ִ‬ ‫שתי צלליות נראו צועדות בדרכן לעמדה‪ .‫– ‪– 11‬‬ ‫נוער‪ .‬לחליבת‪-‬בוקר‪.‬לחשה‪.‬שמענו את הסיסמה שפלט דן‪ .‬סככת טרקטורים‪ .‬נעו‬ ‫נחשולי קמה כגלים‪.‬נעמה השעינה את‬ ‫ראשה על כתפי ועצמה את עיניה‪ .‬‬ ‫"אז הרכילות בכל‪-‬זאת נכונה‪ ".‬‬ ‫דמדומי שחר הפציעו ורוח מערבית יללה‪ .‬ונעמה מיהרה‬ ‫להשיב‪:‬‬ ‫"וירא אישה מבנות פלישתים‪".‬חבקתי בעדינות את מתניה הצרים‬ ‫ולרגע חשבתי לקדם את אצבעותיי לעבר חזה הגואה‪ .‬מעבר לכביש‪ .‬דן גלילי ו ָ‬ ‫"וירד שמשון תמנתה‪ ".‬‬ ‫שיק‪.‬מנורת‪-‬שולחן זעירה האירה צללית‬ ‫של זוג חבוק‪ .‬חלפנו מרחק‪-‬מה מהחלון‪ .‬‬ ‫"תודה‪ ".‬‬ ‫צחקתי והצבעתי על נעמה‪ .‬שדמתה בעיניי לבת‪-‬פלשת‪ .‬‬ ‫לה הביתה!" נשמעה צעקה מכיוון הרפת‪.‬פלטה ולא פקחה עיניים‪.‬ישבנו בוהים ומנומנמים‪ .‬‬ ‫נעמה זיהתה את המטפלת החדשה‪ .‬שהגיחה מן‬ ‫התנ"ך‪.‬‬ .‬מדי‪-‬פעם התנשקו‪.‬הרוח יבבה ונעמה רעדה מקור‪ .‬אך חששתי ולא‬ ‫העזתי‪ .‬והאור כבה‪.‬ושבנו‬ ‫לעמדה‪ .‬מחסן אופניים‪ .‬‬ ‫חצינו מגרש כדורסל‪ .‬בשדה‪ .‬מיהרתי לפשוט את מעילי‬ ‫ולכסות את גווה‪.‬גשם החל לרדת‪ .

‬בכותל הדרומי של חדר‪-‬האוכל ניצב רדיו‬ ‫גדול עשוי עץ‪ .‬שאימא הביאה מהמשרד‪ .‬מאחורי מסך עשן סיגריות‪ .‬‬ ‫ה"עיצה גיבר'ס" )משיאי העצות(‪ .‬על שכמו‬ ‫תלוי ברישול רובה‪ .‬עד שהחידה נפתרה‪ .‬נדהמתי‪.‬המלך השחור נתון בפט‪ :‬אינו יכול לזוז מריבועו בשל איומי‬ ‫הכלים הלבנים‪ .‬אימי היתה מרוצה שאיני מתרוצץ ברחובות‬ ‫כיתר בני גילי‪ .‬‬ ‫די עיתון "משמר"‪ .‬אחרי ארוחת‪-‬הערב‪ .‬הכנתי שיעורים‪ .‬הזמין אותי י ָ ָ‬ ‫להכיר את עמיתיו לשחמט‪ .‬מאותו יום התחלתי לפתור חידות שחמט‬ ‫ומצאתי בהן עולם ומלואו‪ .‬מנסה לפצח חידת שחמט‪.‬אימא היתה יוצאת מדי בוקר‬ ‫לעבודה כמנהלת‪-‬חשבונות ב"המשביר‪-‬המרכזי" ואני שבתי מבית‪-‬‬ ‫הספר‪ .‬‬ ‫במסגרת החוגים במוסד‪-‬החינוכי‪ .‬כאשר לוח אחד ערוך‬ ‫יָ ָ‬ .‬‬ ‫שה לחדר‪-‬האוכל כדי‬ ‫למחרת‪ .‬ישה הצביע בפניי על לו ֶ‬ ‫לה ומושקו‪ .‬כאשר התגוררתי עם‬ ‫התוודעתי לשחמט עוד לפני ש ִ‬ ‫אימי בירושלים בשכונת כרם‪-‬אברהם‪ .‬ישבו השחמטאים כשמעליהם גוהרים‬ ‫לק‬ ‫פי ֶ‬ ‫נק‪ִ .‬‬ ‫לפתע נכנס איש נמוך‪-‬קומה‪ .‬‬ ‫קר‪ .‬ובו‬ ‫יום אחד התגלגל לי ָ ִ‬ ‫שתי חידות שחמט‪" :‬מט בשני מסעים"‪.‬‬ ‫בר סיפר שמגיל ארבע וחצי הוא משחק שחמט‪ .‬הציץ בחידה מעל לראשי ובאחת‬ ‫הוליך את הפרש ופתר את החידה‪ .‬קראתי ספרים והצצתי בעיתונים‪.‬חובש משקפיים עבות‪-‬עדשה לעיניו‪.‬‬ ‫*‬ ‫ערב אחד נשארתי בכיתה אחר חצות‪ .‬לכאורה המצב‬ ‫פשוט‪ .‬מרחק‪-‬מה‬ ‫מהם‪ .‬בשנת‬ ‫מ ֶ‬ ‫ק ְ‬ ‫שה ַ‬ ‫יָ ָ‬ ‫‪ 1914‬נערך בפטרבורג‪ .‬טורניר בינלאומי לשחמט‪.‬‬ ‫מגפי גומי לרגליו ועטוף במעיל צבאי מרוח בסרחי זבל‪-‬פרות‪ .‬עמנואל לַ ְ‬ ‫קיבוץ יתחכך באלוף עולם? – שאלתי את עצמי‪.‬שומר‪-‬לילה‪ .‬אירגנתי חוג לשחמט והזמנתי את‬ ‫שה למשחק סימולטני נגד עשרים חניכים‪ .‬אך גם מוגן היטב מפני מט אפשרי‪ .‬‬ ‫ניסיתי לפתור אותן אך התברר שהעניין אינו קל‪ .‬הייתכן שחבר‪-‬‬ ‫ס ֶ‬ ‫ובביתם התארח אלוף העולם בשחמט‪ .‬הם התווכחו ביידיש ובצעקות – אם מותר להשיב מהלך‬ ‫וֶ ֶ‬ ‫לאחור לאחר שהשחקן נגע בכלי‪.‬שעות רבות‬ ‫עמלתי‪ .‫– ‪– 12‬‬ ‫פרק ב'‪ :‬ההתמכרות לשחמט‬ ‫הגעתי לקיבוץ‪ .‬עיר מולדתו‪ .‬וחברים הסתודדו סביבו והאזינו לקונצרט‪ .‬ומבלה בבית את רוב שעות אחר‪-‬הצהריים‪.

‬כל‬ ‫החניכים הפסידו‪.‬שלפתי עיתון מן‬ ‫החבילה‪ .‬עברנו מתחת לעץ הדום העבות‬ ‫היגענו הביתה‪.‬‬ ‫ו ִ‬ ‫מיהרתי ללוח השחמט‪ .‬הישג‬ ‫הסעתי אותם מערוגה לערוגה‪ .‬‬ ‫שבה נהגנו להקים מחנות‪-‬צופיים‪ .‬היתה זו תחושת מתיקות בלתי מוכרת‪.‬ומוסרים לו לאן‬ ‫ל"משחק‪-‬עיוור"‪ :‬י ָ ָ‬ ‫הוסט הכלי והוא משיב באותה דרך‪ .‫– ‪– 13‬‬ ‫שה אינו רואה את הלוח והכלים‪ .‬דקות ארוכות לא הצלחתי להסיט את עיניי משמי‪.‬מבעוד בוקר‬ ‫הייתי מתוח למדי‪ :‬האם האחראי על מדור השחמט במערכת ימצא את‬ ‫החידה ששלחתי לו ראוייה לפרסום? באותו יום חמישי התנדבתי‬ ‫לשמש "תורן‪-‬עיתונים" והמתנתי לאוטובוס "אגד" שיגיע מתל‪-‬אביב‪.‬‬ ‫לכיתה הגעתי שיכור‪-‬משהו‪ .‬המדריך שלנו מטעם ה"הגנה"‪.‬בדרכנו חזרה‬ ‫חלפנו על‪-‬פני הכניסה לסחנה‪-‬הגדולה‪ .‬‬ ‫הרבנו לדבר בגוף ראשון רבים‪:‬‬ ‫הדגש בחינוך שלנו היה על היחד‪ִ .‬‬ ‫בי ִ‬ ‫בשבת בבוקר יצאנו לריצה‪ִ .‬אך גם מפחיד – נורמה חריגה‪ .‬‬ .‬הדרך לכיתה התארכה‪ .‬כשהקרב ערוך בראשו‪ .‬רצים‪ .‬‬ ‫אגב ריצה גיליתי שמוחי עדיין טרוד בחידת השחמט שהתחלתי‬ ‫הסעתי‬ ‫לחבר אמש‪ .‬חצינו את חורשת הסחנה‪.‬‬ ‫חיילים‪ .‬‬ ‫ניגן במפוחית‪-‬פה ואנחנו רצנו לקצב המנגינה לתל‪-‬עמל‪ .‬הצבתי כלים שמקומם נקבע בשעת הריצה –‬ ‫והחידה היתה מושלמת‪ .‬ואילו אני שלפתי מתחת לשולחן‪-‬הכתיבה לוח‪-‬שחמט מתקפל‪.‬‬ ‫עונג הפירסום‪ .‬‬ ‫בדקתי אם הכלים הוצבו במקומם וברגע‪-‬של‪-‬התרגשות העברתי‬ ‫לנעמה פתק צמוד לעיתון וציפיתי להתפעלותה‪ .‬אך כשעצר השליך הנהג את חבילת העיתונים‬ ‫מבעד לדלת הקדמית‪ .‬שמי כבר מתפרסם‬ ‫בעיתון!‬ ‫נעמה הציצה באדישות ולא הגיבה‪.‬התעכב על נימות אנטישמיות שעלו מן‬ ‫היצירה‪ .‬זכרתי היכן ִ‬ ‫אישי מדהים‪ .‬פרשים – כשרגליי רצות כמו מאליהן‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ני‪ .‬‬ ‫האוטובוס התאחר‪ .‬פתחתי בעמוד שלוש ועיניי אורו‪ :‬שמי התנוסס בעברית‬ ‫ובאנגלית מעל חידתי המקורית‪ .‬שנגדה את רוח הקיבוץ‪.‬‬ ‫*‬ ‫מדי יום חמישי הופיע בעיתון "משמר" מדור שחמט‪ .‬המחנך קרא בהתרגשות קטעים מתוך‬ ‫"הסוחר מוונציה" לשקספיר‪ .‬חשתי גאווה‪ :‬מי היה מאמין שאפשר אגב ריצה‬ ‫לחבר חידת שחמט? הלא רצתי כאשר בעיני‪-‬רוחי לוח עמוס כלים!‬ ‫הצבתי כל כלי וכלי‪ .‬ובדקתי אפשרויות כיצד למנוע פתרונות‪-‬צדדיים‪ִ .‬מרחק של‬ ‫כשלושה קילומטר‪.

‬כעבור‬ ‫חודשים אחדים‪ .‬‬ ‫ספר דק ובו הסיפור "משחק המלכים" מאת הסופר היהודי סטפן‬ ‫צווייג‪ .‬ששימש מטה הגסטפו‪ .‬‬ ‫"התנועה מתנגדת‪" – ".‬תהיתי‪ :‬האמנם התמכרות לשחמט‬ ‫עלולה לגרום לשיגעון?‬ ‫שה‪ .‬‬ ‫נאבקתי בנטיותיי האישיות והשתדלתי להיטמע במערכת‪ :‬שיחקתי‬ ‫כדורסל‪ .‬הוא סיפר על שכנו‪ .‬הייתי חבר מערכת‪-‬העיתון‪ .‬אך ללא תוצאות‪ .‬‬ ‫שאלתי את המחנך אם סיפורו של ד"ר ב' אמיתי‪ .‬לא אחת התעוררו ויכוחים סוערים בין הצדדים‪ .‬ילד‪-‬חוץ"‪ .‬‬ ‫הסיפור תיאר עורך‪-‬דין מאחת המשפחות המכובדות באוסטריה‪ .‬‬ ‫משרדו של ד"ר ב' ניסה להציל את רכוש הכנסייה מפני הנאצים‪.‬וסיפרתי לו בדאגה ובחשש כי‬ ‫בערב עליתי לקיבוץ‪ .‬אוספי בולים‪ .‬החדר היה נעול‬ ‫הרמטית והחלונות מסורגים ואטומים‪ ..‬היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה ופתח בהפקעות רכוש‪.‬פוליטיקאים‪ .‬וד"ר ב'‬ ‫נאלץ למלא תפקיד של משכין שלום‪ .‬שומר הביא לו אוכל שלוש פעמים ביום‪ .‬‬ ‫ספורטאים‪ .‬אך למרות כל מאמציי‪.‬ובהיעדר ספרים או כלי עיסוק אחרים‪ .‬לעיתים זומן לחקירה‪ .‬ונאסר עליו‬ ‫להחליף עימו מילה‪ .‬הוא התמכר לשחמט‬ ‫והיה קרוב לשיגעון‪.‬‬ ‫שהתאמצו לגלות עבירות רכוש‪ .‫– ‪– 14‬‬ ‫"לא מסכימים להפסיד סרט בקיבוץ‪" – ".‬והמחנך אישר‬ ‫שהמקרה מוכר היטב באירופה‪ .‬ומרוב‬ ‫שיעמום‪ .‬החל לחוש שדעתו נטרפת עליו‪.‬כולנו מכורים לתחביבינו – מתמטיקאים‪.‬רוצים שיעור חופשי אחרי‬ ‫המסיבה‪ ".‬לדבריו אני עשוי למצוא בו עניין רב‪ .‬ללא‬ ‫עיתון או עיפרון‪ .‬מחנך הכיתה‪.‬ד"ר‬ ‫ב'‪ .‬התמכרות אינה אופיינית‬ ‫דווקא לשחמטאים‪ .‬כלאו את ד"ר ב'‬ ‫בחדר במלון "מטרופול"‪ .‬שיעץ לכנסייה ולמשפחת הקיסר בנושאים הכרוכים בנכסי‪-‬דלא‪-‬‬ ‫ניידי‪ .‬שבכל רגע פנוי שולף מכיסו פינ ְצ ֶ ָ‬ .‬ובני‪-‬הקיבוץ דאגו להזכיר לי כי‬ ‫חרף התשלומים שאימי משלמת עבורי – הקיבוץ מפסיד עלי‪.‬רוצים להשתגע!" –‬ ‫הישגי הפרט הוסתרו והישגי הכלל הובלטו‪" :‬הקיבוץ החליט‪– ".‬‬ ‫נותרתי אינדיבידואליסט‪" .‬והשיר האופייני היה‪" :‬לא רוצים לישון‪ .‬כך או כך‪ .‬הקבוצה מציעה סדר‪-‬חדרים חדש‪".‬אל י ָ ָ‬ ‫התמכרתי לשחמט – והוא צחק‪ .‬וביקש שאספר לכיתה את‬ ‫תוכנו ואת רשמיי‪..‬אספן‬ ‫טה וזכוכית‪-‬מגדלת‬ ‫בולים מושבע‪ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫*‬ ‫באחד משיעורי ההומניסטיקה הגיש לי מאיר וייל‪ .‬כדורגל‪ .‬ד"ר ב' שהה בו ללא ספר‪ .‬‬ ‫באחת החקירות הצליח ד"ר ב' לגנוב מכיס מעילו של אחד החוקרים‬ ‫ספר ובו ‪ 150‬קרבות נבחרים בשחמט ולמד אותם בעל‪-‬פה‪ .‬משלא הצליחו‪ .‬החל לשחק עם‬ ‫עצמו שחמט כשהוא מייצג הן את הכלים הלבנים והן את הכלים‬ ‫השחורים‪ .

‬היא דורשת‪".‬כמובן‪ .‬והטיף לחדול‬ ‫ממאכלי בשר‪ .‬טיפות שקופות זהרו מול פנס דולק ונראו‬ ‫כיהלומים שצנחו משמיים‪ .‬‬ ‫"אולי במקרה קראת את 'משחק המלכים' לסטפן צוויג?" שאלתי‪.‬המיית יונים וגרגור תורים השתלבו בדרך‬ ‫מוזרה בתיפוף טיפות הגשם על גג הפח‪ .‬‬ ‫לאחר שאושפז – אסרו עליו הרופאים להתקרב אל לוח‪-‬השחמט כשם‬ ‫שאוסרים על אלכוהוליסט לשוב אל הטיפה המרה‪ .‬כמו ד"ר ב'?" שאלתי‪.‬הם‬ .‬ואגב ריצה חיברתי בראשי חידת שחמט‪ .‬‬ ‫שה נדרך‬ ‫קרקורים נרגשים של תרנגולות עלו מכיוון הלולים‪ .‬עונג המשחק הפך‬ ‫למצב פתולוגי‪ .‬לפתע פרץ ישה בצחוק‪.‬פתחנו בריצה‪ .‬בבית‪-‬ספר‪ .‬‬ ‫ישה הציץ בי משועשע‪ .‬העובדה שד"ר ב' ישב במלון‪-‬כלא ושיחק עם עצמו שחמט‬ ‫במשך חודשים רבים הכניסה אותו למצב פסיכוטי סבוך‪ :‬ה'אני'‬ ‫השחור שיחק נגד ה'אני' הלבן ושניהם נתפסו לשאפתנות ולקוצר‪-‬רוח‪.‬לפנינו סכיזופרניה במיטבה‪ .‬דגים וגבינות‪ .‬היא שמירה על‬ ‫פרופורציות‪ .‬ובינתיים קרבנו לאזור הרפתות‪ .‬הגענו לאזור‬ ‫הלולים ומצאנו עופות שלווים ורגועים‪ .‬גשם החל לרדת ועצרנו מתחת‬ ‫לסככת‪-‬התערובות‪ .‬‬ ‫שה הבהיר‪ .‬‬ ‫"אולי גם אני מורעל‪ .‬כשהגענו הביתה מיהרתי להציב את הכלים על הלוח‪.‬‬ ‫כי רצו לזכות במשחק‪ .‬חלב‪ .‬בשיעורי היסטוריה‪ .‬ולא אחת עצר חבר בדרכו‪ .‬‬ ‫השיחה בינינו הזכירה לו חלום שחלם בנעוריו ולא שכח אותו עד עצם‬ ‫היום הזה‪:‬‬ ‫הוא היה אז בן ארבע‪-‬עשרה‪ .‬‬ ‫שה חייך‪.‬לגירוי‪-‬יתר של תאי המוח‪ .‬‬ ‫לדבריו‪ .‬ולנגמל מסם – אל‬ ‫הסם הממכר‪.‬‬ ‫"דורשת מה?"‬ ‫"לא חשוב‪".‬‬ ‫שה שבמסגרת אימוני ה'הגנה' רצנו אתמול לתל‪-‬עמל‬ ‫סיפרתי לי ָ ָ‬ ‫ובחזרה‪ .‬השאלה‪ .‬‬ ‫שאנשים יצירתיים הם מעצם טבעם "מורעלים"‪ .‬‬ ‫וי ָ ָ‬ ‫"נו בוודאי שקראתי‪ .‬וי ָ ָ‬ ‫והביע חשש שנמייה חדרה לאחד הלולים‪ .‬לדבריו הוא מצא את אבן‪-‬החכמים‪ .‬ישה טפח על גבי‬ ‫בהשתאות‪ .‬מבעד למשקפיו‪ .‬בילה שעות רבות בספרייה‬ ‫העירונית ובלע ספרי שחמט לרוב‪ .‬כי עיסוק בשחמט מפרה את המוח‪ .‬‬ ‫זמן‪-‬מה טיילנו בשתיקה‪ .‬הוא חש עצמו בקיבוץ כאדם‬ ‫החי בין "טורפי נבלות"‪ .‬אם כל שעות היום והלילה אעסוק בשחמט – ייתכן‬ ‫שאתמכר ואפילו אשתגע‪.‬ואולי פחות‪ .‫– ‪– 15‬‬ ‫ובודק קשקשיהם של בולים‪ .‬מולו התגורר טבעוני שכל חייו קודש‬ ‫להבראת האנושות‪ .‬כל אירופה מכירה את הסיפור‪".‬ביצים‪ .‬מחדד את החושים‬ ‫יָ ָ‬ ‫ומעמיק את יכולת ההפשטה‪ .‬‬ ‫והחידה היתה מוכנה לפרסום‪.‬ופרץ בצחוק‪ .‬השליכה ארצה ובטשה בנעלו – משוכנע שהציל נפש בישראל‪.‬והפטיר‪" .‬כאשר ד"ר ב' נגמל‪.‬חטף מפיו סיגריה‬ ‫בוערת‪ .‬מרוב חשיבה התיש האיש‬ ‫את מוחו עד שאושפז‪.‬ישה הציץ‬ ‫בפרה שלא פסקה מלגהור על חברותיה‪ .‬הוא טען‪.

‬‬ ‫היה זה חלום מוזר למדי‪ .‬והיה פעיל‬ ‫בוועדות‪-‬הקיבוץ‪ .‬ניתקה אותו ממשחק‪-‬המלכים‪ .‬אותו פסיכיאטר הבהיר‬ ‫לאביו‪ .‬וזה‪.‬שלפתי מהשידה את כלי‪-‬השחמט‪ .‬הבחין החייל במרכבת המלך‪ .‬ישה יצא‬ ‫להכשרה‪ .‬‬ ‫אולם המציאות‪ .‬מרחוק נשמעו צלצוליו של פעמון הקיבוץ שקרא‬ ‫לארוחת‪-‬ערב‪ .‬כי בחלום מצויים סימפטומים למחלת שחמטת – על משקל‪:‬‬ ‫נזלת‪ .‬היו לו‬ ‫לקוחות אחדים שסבלו מסימפטומים דומים‪ .‬חזרת – הגורמת לבלבול בין מציאות ודמיון‪ .‬צהבת‪ .‬בזמנו הפנוי מביים הצגות‪ .‬האב סיפר לו‬ ‫בגאווה‪ .‬והעריך מה עלול להתחולל‪ .‬לפתע‪ .‬למחרת היום סיפר על כך לאביו‪ .‬אך ישה‬ ‫דחה בבוז את אבחנותיו‪.‬הוא עדיין מרבה לעיין במדורי השחמט בעיתונים‬ ‫בחדר‪-‬הקריאה‪ .‫– ‪– 16‬‬ ‫למדו על המלכה יקטרינה הגדולה‪ .‬סיפר לידידו הפסיכיאטר‪ .‬ודהר לאחו‪.‬יש דברים בחיים שהם יותר חשובים משחמט‪ .‬יצאתי למרפסת והשלכתי‬ ‫הכול לפח‪-‬אשפה‪:‬‬ ‫"שחמת לשחמט!"‬ .‬בדרכה‪ .‬ולפנות‪-‬בוקר נפלה ההכרעה‪ .‬שבנו מיטיב לשחק שחמט‪ .‬לפני שנפרדנו הניח ישה יד כבדה על כתפי ולחש‪:‬‬ ‫"אתה יודע‪ .‬וגם לנהל קרבות‬ ‫שחמט באמצעות הדואר‪.‬והוא המליץ בפני האב‬ ‫שישפיע על בנו לחדול מהעיסוק בשחמט‪ .‬ובהיותו בן ארבע וחצי שיחק נגד‬ ‫אלוף העולם עמנואל לסקר שהתארח בביתם‪ .‬שקע בבנייה‪ ..‬וברגע‬ ‫האחרון ישה קפץ מהחלון ישר על גבו של סוס‪ .‬איש סודה הנאמן‪ .‬הוא שלח רץ להזהירם‪ .‬ששב באופן‬ ‫בלתי צפוי‪ .‬האב דיבר עימו‪ .‬‬ ‫הגשם פסק‪ .‬הרופא העיר את‬ ‫תשומת ליבו כי כל כלי השחמט משתתפים ב'עלילה'‪ .‬והמורה הצעיר לא חסך תיאורים‬ ‫על יופייה וחמוקי גופה‪ .‬לילה אחד ישה חלם שהתעלס עימה בארמון‪.‬קמתי‬ ‫מהמיטה‪ ..‬בבעיות הרפת‪ .‬‬ ‫וחייל מ"משמר‪-‬המלך"‪ .‬אבל רק לאחרונה שב‬ ‫להתרועע עם חבריו השחמטאים בחדר‪-‬האוכל‪ .‬‬ ‫באירוע חברתי כלשהו‪ .‬אם אתה‬ ‫כל‪-‬כך מוטרד – נסה להפסיק לזמן‪-‬מה‪ .‬עלה ארצה‪ .‬‬ ‫כל הלילה הרהרתי בדבריו‪ .‬ניצב למשמרת על צריח‬ ‫ופקח עליהם עין‪ .‬אולי נגיף השחמטת חדר‬ ‫לוורידיך‪".

‬ניידות‬ ‫בריטיות מפטרלות באזור משך כל שעות היממה‪ .‬נאספנו בכיתה‪.‬לדקור בסכין‪ .‬‬ ‫מיפקד יציאה נערך בכיתה‪ .‬והרוח יללה‬ ‫נואשות‪.‬שבלשו אחר ספינות מעפילים‪ .‬כשאקדח 'תו ִ‬ ‫בי ִ‬ ‫בשעת חצות הגיע ִ‬ ‫טס"‪ .‬ששוליהם מחותלים ב" ַ‬ ‫ועל ראשו כובע‪-‬צמר‪ .‬להכות במקל‬ ‫ס ֶ‬ ‫ולהרכיב תת‪-‬מקלע ְ‬ ‫על ראשו של אוייב ולנוע בחשאי בלילות אפלים‪ .‬גשם היכה בחלונות‪ .‬ולא אחת שאלנו את ִ‬ ‫מצרפים אותנו לפעולות שנועדו לסייע לעולים להגיע לחופים ולחמוק‬ ‫מהבריטים‪ .‬‬ ‫הפקודה היתה לא להדליק אור‪ .‬לגופו מעיל בריטי קצרצר‬ ‫פא ֶ‬ ‫הארוכים‪ .‬יצאנו לאימוני נשק כל שבת‪ .‬שיער שחור מקורזל‪ .‫– ‪– 17‬‬ ‫פרק ג'‪ :‬ההשבעה ל"הגנה"‬ ‫כתה י"א‪ .‬‬ ‫ביני‪ .‬רזה‪ .‬‬ ‫פי' תחוב בחגורת מכנסיו‬ ‫ני‪ .‬לאחר שהפלמ"ח פוצץ להם שתי תחנות מכ"ם‪ .‬אמרנו זה לזה נרגשים‪ .‬‬ ‫יום אחד הועבר מסר סודי‪ :‬בשעת חצות עלינו להיות מוכנים ליציאה‪.‬עיניים‬ ‫שחורות וגבות עבותות‪.‬בגבעת‪-‬‬ ‫אולגה ובסטלה‪-‬מאריס‪ .‬בעיתונות הופיעו ידיעות על‬ ‫ני‪ .‬אחדות מן הבנות רטנו‪ .‬נמוך קומה‪ .‬לאחר שסיימה‬ ‫החלה לזמזם את "בחשאי ספינה גוששת" וכולנו הצטרפנו לזמזמת‬ ‫כאשר רצינות תהומית על פנינו‪ .‬וידענו כי אחת מן השתיים‪ :‬אוניית מעפילים‬ ‫בדרכה ארצה או פיצוץ כלשהו עומד להתרחש‪.‬לאחר הבדיקות הסביר שהבריטים עצבניים מאוד‬ ‫בימים אלה‪ .‬לפרק‬ ‫טן‪ .‬מדוע אין‬ ‫בי ִ‬ ‫אוניות מעפילים שהסתננו ארצה‪ .‬נחמה הביאה כרך של שירי נתן אלתרמן‪ .‬ולאור נר‬ ‫ממתינים ל ִ‬ ‫דלוח קראה ברגש את שירו "לחיי הספינות שבדרך"‪ .‬לרובנו היו רובים אוסטריים ארוכי‪-‬קנה‬ ‫ִ‬ ‫שיצאו מפס‪-‬הייצור בימי מלחמת העולם הראשונה‪ .‬ישבנו דרוכים וצנופים‪.‬כדי שלא ייוודע כי נשק בידינו‪.‬‬ ‫אם הבריטים ירגישו בנו – לא יהיה מנוס מלפתוח באש‪.‬ידענו לירות ברובה‪ .‬‬ ‫כשהנשק מבריק ומצוחצח‪.‬הוא עבר מחניך לחניך‬ ‫ואילץ אותנו לנתר על המקום ולוודא שהציוד הדוק היטב לגוף ואינו‬ ‫משמיע רחשים‪ .‬מדי‪-‬פעם ראינו את טנדר‪-‬הגפירים מגיע לקיבוץ ואוסף‬ ‫פלמ"חניקים מה"רזרבה"‪ .‬‬ ‫אפלולית הכיתה הוארה בשני נרות גוססים‪ .‬‬ .‬ועלינו להיות זהירים‪.‬רובים צרפתיים‬ ‫ביני פקד למרוח בוץ על הפנים כדי‬ ‫קצרי‪-‬קנה וגם כמה רובים קנדיים‪ִ .‬להשליך רימון‪ .‬‬ ‫שלא נבלוט בחשכה‪ .‬‬ ‫"סוף‪-‬סוף נזכרו בנו‪ ".‬היינו בטוחים כי איננו‬ ‫נופלים במאומה מהפלמ"חניקים בקיבוץ‪ .‬לדבריו‪ .‬מישהו סיפר כי ראה‬ ‫את טנדר‪-‬הגפירים באותו יום עם אנשי ה"רזרבה"‪ .

‬‬ ‫ביני הזחיל אותנו מתחת לגדר המערבית של המוסד‪-‬החינוכי‪ .‬לא ידעתי עברית‪ .‬חשנו‬ ‫צמרמורת ורעדה בלתי נשלטת בכל הגוף‪.‬שאני קורא את התפילה‬ ‫"כמו גוי פולני!" – והכיתה גיחכה‪.‬השבתי‪.‬שהרובה האוסטרי לא יכזיב‪".‬‬ ‫פותחים באש רק בפקודה‪".‬הם דילגו מעל לתעלה‬ ‫והתקדמו לעברנו‪.‬העיר בכיתה בבדיחות‪-‬דעת‪ .‬חצינו את מגרש הכדורגל של חפצי‪-‬בה‪ .‬ואחד הילדים "מתח" אותי‪ .‬הזכיר משושיו של מקק‪ִ .‬יש להכניס כדור לקנה ולנצור את הכלי‪.‬אמר‪" :‬זה זין" וחזר על כך פעמים אחדות כדי שאקלוט ולא‬ ‫אשכח‪.‬ג'יפ‬ ‫ביני השמיע‬ ‫צבאי‪ .‬ומן הרגע הראשון דבק הבוץ‬ ‫לבגדים‪ .‬ריח הדרים חריף הלם בנחירינו‪ .‬‬ ‫כאשר הגעתי ארצה נשלחתי ללמוד בגימנסיה הדתית "מוריה"‬ ‫בתל‪-‬אביב‪ .‬מ"יל ֵ‬ ‫מ ִ‬ ‫"בעוד רגע יהיה פה קרב‪ ".‬‬ ‫המילה "זין" החזירה אותי פתאום לעידן אחר של חיי‪ .‬‬ ‫משאית צבאית עצרה וחיילים בריטים ירדו‪ .‬ורעם הרעיד את העמק‪ .‬‬ ‫"הייתכן שהיתה הלשנה?"‬ ‫הכנסנו כדור לבית‪-‬‬ ‫"פסס" כפול והשתטחנו על האדמה הבוצית‪ִ .‬פסקו רגליים והחלו להשתין‪ .‬לכיתה גימ"ל‪.‬‬ ‫התקדמנו מערבה‪ .‬כורעים ברך וצופים‪' .‬גשם כבד ירד‪ .‬הכניס אותי למחסן‬ ‫מכשירי‪-‬הכתיבה ופיצץ את גופי באגרופים‪.‬האדמה פלטה צינה והקור‬ ‫שיתק את הגוף הרטוב‪ .‬המורה‪.‬פרמו את כפתורי מכנסיהם‪ .‬‬ ‫ברק הבריק‪ .‬הקיבוץ השכן‪.‬הג'יפ חלף‪ .‬‬ ‫באחד הימים נתבקשתי על‪-‬ידי המורה לקרוא מהסידור‪ .‬‬ ‫די‪-‬טהרן"‪" .‬ומיהרתי להשיב‪:‬‬ ‫"ולך יש זין הונגרי!"‬ ‫הכיתה התפוצצה מצחוק‪ .‬‬ ‫עצרו‪ .‬מי גשמים שנאגרו על דשא המגרש‬ ‫נספגו במהירות בבגדינו‪ .‬חצינו בריצה את‬ ‫הכביש ועצרנו‪ .‬‬ ‫וכאשר קרבנו לכביש הראשי‪ .‬‬ ‫יוצא הונגריה‪ .‬ממתינים לפקודה "אש"‪ .‬‬ ‫לא נשארתי חייב‪ .‬אד‬ ‫עלה מן האדמה‪.‬חשים את משק כנפי ההיסטוריה‪.‬שתי אלומות אור ניצנצו מרחוק‪ .‬עם שתי אנטנות לפנים‪ .‬מבעד לסבכי‬ .‬ואני‬ ‫מיק‪ .‬ורעדנו מקור‪.‬המורה הסמיק‪ .‬‬ ‫מלמל ממיק‪.‬החיילים דילגו מעל לתעלה הצמודה לכביש‪.‬רוח עזה טפחה על עורנו כסדינים לחים‪ .‬כך‬ ‫ִ‬ ‫שאיש לא יראה בצאתנו‪ .‬‬ ‫"הייתי מקצץ לכל אחד מהם את הזין‪ִ ".‫– ‪– 18‬‬ ‫ס' אחד – עוצרים‪ .‬‬ ‫הבליעה ונצרנו‪ .‬פסס'‬ ‫ס ְ‬ ‫"כאשר תשמעו 'פֶ ְ‬ ‫כפול – היכון לפתיחה באש‪ .‬‬ ‫"אם הוא שירת בהצלחה את הקיסרות ההבסבורגית אין סיבה שלא‬ ‫יישרת אותנו במלחמתנו הצודקת באימפריאליזם הבריטי‪ ".‬‬ ‫היינו מתוחים עד אימה‪ .‬‬ ‫"פסס" כפול וצנחנו על המגרש‪ .‬הצביע על‬ ‫ראשו‪ .‬לחש לאוזני ֶ‬ ‫מקווה מאוד‪ .

‫– ‪– 19‬‬

‫נגלו פיסות רקיע משובצות כוכבים‪ ,‬שעננים עטו עליהן‪.‬‬
‫הענפים ִ‬
‫דשדשנו בבוץ‪ ,‬נכנסנו לשלוליות ונעלינו מלאו מים‪ .‬תנים יללו‪,‬‬
‫ובעיניים זוהרות צפו בנו בתמיהה‪ ,‬כיצד זה חדרנו לתחומם? דורבן‬
‫מבוהל‪ ,‬שנקרה על דרכנו‪ ,‬זקר קוצים נכון אלי קרב‪ .‬בימים כתיקנם‬
‫היינו יורים בו וצולים אחר‪-‬כך את בשרו‪ .‬בקיבוץ אכלנו בשר רק כאשר‬
‫מתו תרנגולות בלול‪ ,‬או כבשה או פרה נפחו את נשמתן‪.‬‬
‫נעמה שאלה בדאגה‪ ,‬היכן הרכב שנועד להסיע אותנו אל חוף‪-‬הים‪.‬‬
‫הן אוניית המעפילים עלולה להשליך עוגן‪ ,‬ולא יהיה מי שיסייע לעולים‬
‫לרדת לחוף‪.‬‬
‫"ייתכן שבגלל מזג‪-‬האוויר דחתה האונייה את בואה ולא נכנסה למים‬
‫הטריטוריאליים‪ ",‬השיב לה דן גלילי‪.‬‬
‫ממיק טען כי האונייה חייבת לפרוק את העולים עוד הלילה‪ ,‬מכיוון‬
‫שמטוסים בריטיים עלולים לגלותה עם שחר‪ ,‬ו"אולי אתם יכולים‬
‫להסביר לי‪ ,‬איך אשא על גבי מעפילה צעירה כשאני גליד קרח?"‬
‫ממיק הביע דאגה אמיתית‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬היא תחבק אותך ומייד תתחמם‪ ",‬הבטיח לו ו ִָוי‪.‬‬
‫ו ִָוי‪ ,‬או בשמו המלא‪ ,‬אפרים וינטרוב – נער רזה‪ ,‬בעל קומה בינונית‪,‬‬
‫הרבה לחייך ולהפריח דברי‬
‫פנים חיוורים‪ ,‬עיניים כחולות ושיער בהיר‪ִ ,‬‬
‫הומור‪ .‬רזונו הסגיר את עברו‪ :‬פליט מן המחנות‪ .‬חרף הדיאטות שזכה‬
‫להן במוסד‪-‬החינוכי – גופו לא העלה בשר‪ .‬כספורטאי היה מסוגל‬
‫להיתלות על מתח ביד אחת ולהרים את גופו עד לסנטר‪ .‬נמנה עם‬
‫"ילדי‪-‬טהרן" שבאו ארצה בדרך עקלקלות ארוכה‪ .‬בראשית ‪1943‬‬
‫הגיע לקיבוץ והתעקש להשיג את חומר הלימוד שהחסיר‪ .‬שעות רבות‬
‫שהה בכיתה לאחר שעות הלימודים‪.‬‬
‫זעקה קרעה את הלילה והדם קפא בעורקנו‪" .‬עצור‪ ,‬סיסמה!"‬
‫"פסס‪ ,‬פסס‪ ",‬השמיע ביני‪ ,‬והשתטחנו בליבה של שלולית‪.‬‬
‫שיק‪ ,‬ויכולנו לנחש‬
‫ד ִ‬
‫ג'מוס‪ ",‬מלמל ָ‬
‫"מהיום אתם יכולים לקרוא לי ָ‬
‫את חיוכו בחושך‪.‬‬
‫ביני סיסמה חבוטה‪ .‬דמות הגיחה‬
‫"טוב למות בעד ארצנו‪ ",‬השמיע ִ‬
‫מן העלטה והסתודדה עימו ארוכות‪.‬‬
‫כשחזר‪ ,‬פקד לפרוק את הנשק‪.‬‬
‫"אני מרגישה כמו בחדר‪-‬קירור‪ ",‬סיננה נאווה‪ ,‬ילדת‪-‬חוץ מתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫שמנמונת‪ ,‬בהירת‪-‬פנים ובעלת אברים מעוגלים –בעודה משפשפת‬
‫בידיה את גופה הקפוא‪.‬‬
‫היגחנו מן הפרדס אל שדה פתוח‪ ,‬ורוח רעה התנפלה עלינו ביללות‬
‫ובנהימות‪ .‬העור התברווז והשיניים נקשו‪.‬‬
‫הסתדרנו בשלשות וצעדנו בסך אל מגרש‪-‬המסדרים‪ ,‬שהואר באור‬
‫חיל‪-‬שדה[ מהנפה דאגו למלא פחיות בקרעי‬
‫לפידים‪ .‬חי"שניקים ] ֵ‬
‫שקים ונפט‪ .‬במרכז המגרש ניצב תורן‪ ,‬ובקצהו ספל‪-‬פח הפוך‪,‬‬
‫שבאוזנו הושחל חבל ולתחתיתו הוצמד דגל מקופל‪ .‬ליד התורן ניצב‬

‫– ‪– 20‬‬

‫שולחן‪-‬מתקפל וסביבו צבאו מפקדים עצבניים‪ ,‬אקדחים דבוקים‬
‫למתניהם ומקלות קפא"פ מתחת לבתי‪-‬שחיים‪ .‬הגשם הפך לברד‪.‬‬
‫ממעבה הפרדסים הגיחו מחלקות של נערים ונערות‪ ,‬רטובים‬
‫ומבוצבצים‪ ,‬בדרכם למגרש המסדרים‪.‬‬
‫ממיק אמר שהוא נזכר בפליטי ורשה‪ ,‬שכאשר הגרמנים הפציצו את‬
‫העיר‪ ,‬חצו בבהלה את גשר פראגה בדרכם לשטחי פולין שעברו‬
‫לשליטת ברית‪-‬המועצות‪.‬‬
‫המחלקות נעצרו‪ ,‬התיישרו‪ ,‬התפקדו‪ ,‬והמפקדים דיווחו על מיספר‬
‫הנוכחים‪ .‬אחר‪-‬כך עלה הדגל לראש התורן‪ ,‬וניתנה פקודה לשיר את‬
‫"התקווה"‪ .‬קור הקפיא את מיתרי הקול‪ .‬זייפנו בלי בושה‪ .‬היו‬
‫שהשתעלו והיו שרק דיקלמו את המילים‪ .‬במקרה הטוב היתה זו‬
‫מקהלה מדברת‪ ,‬שהאמינה שאם ניתנה פקודה לשיר‪ ,‬משמע יש לכך‬
‫חשיבות לאומית‪ .‬המפקדים ניסו להציל את המעמד ושרו במלוא‬
‫גרונם‪ .‬גם ביני שר‪ ,‬אך לא היה ברור אם את "התקווה" או שיר אחר‪.‬‬
‫לפתע הושלך הס‪ .‬המפקד שעמד ליד התורן הודיע חגיגית שהלילה‬
‫אנו נשבעים ל"הגנה"‪ ,‬הרמ"א‪ ,‬ראש המטה הארצי – עומד לכבד‬
‫אותנו בנוכחותו‪ ,‬ויש להמתין לו בסבלנות‪" .‬הוא יאחר‪ ,‬כי יש לו עניינים‬
‫חשובים‪ ,‬שהשתיקה להם יפה‪".‬‬
‫"ביני‪ ,‬אז בגלל שבועה מטומטמת סחבתם אותנו לכאן בבוץ ובגשם?‬
‫חשבנו שאנחנו יוצאים ללחום בבריטים‪ ,‬להביא עולים לחוף ולא‬
‫להשתתף באיזה משחק‪-‬צופי!" התמרמרתי בקול‪-‬רם‪.‬‬
‫ביני התעלם‪.‬‬
‫למחרת נודע ששבר‪-‬ענן הוריד על עמק‪-‬יזרעאל עשרות מילימטרים‬
‫גשם‪.‬‬
‫מפקדים מן הנפה הסתובבו בין השורות ושמרו שהסדר לא יופר‪.‬‬
‫שעה ארוכה עמדנו קפואים וסחוטים ממתינים להוד‪-‬רוממותו הרמ"א‪.‬‬
‫מקץ שעה התברר כי לרמ"א יש דברים חשובים יותר‪ ,‬שהשתיקה‬
‫יפה להם‪ ,‬ולכן לא יגיע‪ .‬מי המטורף שֵיצא מביתו בליל סופה ויסע כל‬
‫הדרך למעיין‪-‬חרוד כדי להשביע חבורה של בני שש‪-‬עשרה ל"הגנה"?‬
‫בהתייעצות מפקדים הוחלט לערוך את הטקס בלעדיו‪ .‬מפקד הנפה‬
‫צעד אל מרכז המיגרש‪ ,‬כאשר מאחוריו מזדנב זוג מתופפים שנעמד‬
‫בין התורן לשולחן ההשבעה‪ .‬המפקד הרים את קולו כדי לגבור על‬
‫הרוח ההומה‪ ,‬והודיע חגיגית שהלילה אנו נשבעים ל"הגנה"‪ ,‬ואם יהיה‬
‫צורך נקריב את חיינו למען האומה‪...‬‬
‫הוא הלם באגרופו על לוח השולחן‪ ,‬האקדח והתנ"ך החליקו לבוץ‬
‫ואחד המפקדים מיהר להרימם ולנגבם בחולצתו‪.‬‬
‫המפקד הבהיר כי כל אחד‪ ,‬בהיקרא שמו‪ ,‬יכתיף את נשקו‪ ,‬ולקול‬
‫הלמות התופים יצעד "באון ובגאון" לעבר השולחן‪ ,‬יניח ימינו על‬
‫התנ"ך והאקדח‪ ,‬ויצהיר בקול‪-‬רם‪:‬‬
‫"הנני נכון למלא את חובתי!"‬
‫היינו כמאה חניכים ממשקי הסביבה והטקס התארך‪.‬‬
‫"מדוע אי‪-‬אפשר שכולנו נאמר במקהלה‪ ,‬שאנחנו נכונים למלא את‬

‫– ‪– 21‬‬

‫מיק את ביני‪ ,‬וזה השיב בכעס‪:‬‬
‫מ ִ‬
‫חובתנו‪ ,‬ונגמור עסק?" שאל ֵ‬
‫"ממיק‪ ,‬אם תמשיך להתחצף – אדאג שלא תהיה חבר‪-‬הגנה!"‬
‫"חתיכת שמוק!" סינן ממיק בקול חלוש‪.‬‬
‫"שמעתי אותך‪ .‬עוד תצטער‪"...‬‬
‫מיק‪ ,‬אפרים מילר‪ ,‬קטן‪-‬קומה‪ ,‬גמיש כשד ובעל גוף של אקרובט‪.‬‬
‫מ ִ‬
‫ֵ‬
‫ידיו השריריות סייעו לו להלך עליהן כנער‪-‬קרקסים‪ .‬בשיעורי התעמלות‬
‫שימש מדגים מקצועי‪ .‬ביצע "סלטות" לפנים ולאחור‪ ,‬והיה הטוב שבין‬
‫ספורטאי הכיתה‪.‬‬
‫אולם עובדה זו לא סיפקה אותו‪ .‬הוא ביקש להצטיין גם במקצועות‬
‫ההומאניים‪ ,‬והתעניין בהיסטוריה‪ ,‬בפילוסופיה‪ ,‬בכלכלה‪ ,‬ביסודות‬
‫המרכסיזם‪ ,‬והיה מן הבודדים שהתווכח עם המורים‪ .‬מרדן בלתי נלאה‪,‬‬
‫שלא היה מוכן לקבל הנחות מרכסיסטיות בבחינת‪ :‬כזה ראה וקדש‪.‬‬
‫כל תזה שהמחנך השמיע‪ ,‬ביקש להבין את מקורה והגיונה‪ .‬הוא הגיע‬
‫עם "ילדי‪-‬טהרן"‪ ,‬ונחשב למנהיגם‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬חניך אחר חניך צעד לקול הלמות התופים אל קו‪-‬התרועה‪ ,‬הניח‬
‫ימינו על התנ"ך והאקדח‪ ,‬ונשבע ל"הגנה"‪ .‬רוח קרה ומטחי גשם סטרו‬
‫על הפנים‪ .‬רעדנו מקור ומעייפות‪ ,‬השיניים נקשו כמו להקת נקרים‬
‫פרועה שהתנפלה על עמוד חשמל‪.‬‬
‫חברת‪-‬נוער משדה‪-‬נחום‪ ,‬שלאחרונה עלו‬
‫בטקס השתתפה גם ֶ‬
‫חבריה ארצה מתורכיה‪ ,‬והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם‪.‬‬
‫משהוקרא שמו של אחד הבחורים‪ ,‬הוא הכתיף את נשקו‪ ,‬הבליט‬
‫בגאווה את חזהו וצעד בגאון אל שולחן ההשבעה לקול הלמות התופים‪,‬‬
‫הניח ימינו על התנ"ך ועל האקדח והצהיר בצעקה גדולה‪:‬‬
‫"הנני נכון לחבק את קרובתי!" – במקום‪" :‬למלא את חובתי!" – ככל‬
‫הנראה לא קלט את הנוסח המדוייק‪ ,‬או אולי זה מה שחלם באותו רגע‪,‬‬
‫והמתח נפרק בבת‪-‬אחת בפרץ של צחוק היסטרי בלתי ניתן לשליטה‪.‬‬
‫מעמד הר‪-‬סיני התנפץ והתרסק לרסיסים‪ .‬המדריכים קיבלו פקודה‬
‫להחזיר את הסדר על כנו‪ ,‬הניפו מקלות‪ ,‬הפליאו מכות – ואנחנו צחקנו‬
‫כמטורפים ובכינו מכאב‪ .‬היו שנשכבו על הארץ מרוב צחוק ובכי ולא‬
‫היו מסוגלים לקום‪.‬‬
‫ביני היה‬
‫הדרך בחזרה התנהלה בלי "פסס"' ובלי "פסס פסס"‪ִ .‬‬
‫הרוס‪ .‬ארגון ה"הגנה" הובס‪ ,‬ועל‪-‬ידי מי? על‪-‬ידי נער עברי מחברת‪-‬‬
‫נוער תורכית‪.‬‬
‫אגב הליכה התקרבתי אל נעמה ולחשתי לאוזנה‪:‬‬
‫"נעמה‪ ,‬הנני נכון לחבק את קרובתי!' – והנחתי יד קפואה על כתפה‪.‬‬
‫קע'‬
‫ריפְ ֵ‬
‫ד ִ‬
‫שע ְ‬
‫לי ֶ‬
‫היא לרגע חייכה‪" .‬ממתי אני קרובתך? אתה הלא 'פוי ִ‬
‫ואני תימנייה? אז בבקשה‪ ,‬סלק את הידיים‪ ,‬מישהו עלול לראות‬
‫אותנו‪"...‬‬
‫כך סיננה בחצי חיוך‪ ,‬וחמקה ממני‪.‬‬

‫– ‪– 22‬‬

‫ביני נפרד מאיתנו‬
‫רטובים ומבוצבצים הגענו עם עלות השחר‪ִ .‬‬
‫בכניסה לקיבוץ וִויתר על מפקד הסיום‪ .‬נכנסנו למוסד‪-‬החינוכי דרך‬
‫השער הראשי‪ .‬אחד הילדים שמע רעש חשוד של צעדים‪ ,‬יצא מחדרו‬
‫בפיג'מה וצפה המום בשיירה המוזרה‪:‬‬
‫"הו‪ ,‬הו‪ ,‬אני יודע איפה הייתם! השתתפתם בהורדת מעפילים לחוף‪,‬‬
‫נכון?" שאל בקול צפצפני‪.‬‬
‫"איך ידעת?" השיב לו ממיק בחיקוי קול מלווה בפליאה‪.‬‬

‬שבשעתו למדו במוסד החינוכי משמר‪-‬‬ ‫העמק‪ .‬ומיהרתי‬ ‫מ ֶ‬ ‫ק ְ‬ ‫שה ַ‬ ‫שמעתי על אותה שיחת‪-‬קיבוץ מפי י ָ ָ‬ ‫לספר על כך לבני‪-‬הקיבוץ מכיתתי‪ :‬שאוליק‪ .‬משורר‪ .‬‬ ‫השתתפתי באימוני הגדנ"ע שכללו שימוש בנשק‪ .‬ויש חודשים שאף משאיר עודף מסויים‪.‬וכעבור ימים אחדים התאבדו שניים מהם בתא‪-‬הגרדום‪ .‬שיחקתי בנבחרת‬ ‫הכדורסל המקומית‪ .‬עמוס והלל‪ .‬‬ ‫"בעולם הגדול נוהגים איכרים ב'עונות‪-‬הבוערות' להפסיק לילדיהם‬ ‫את הלימודים‪ .‬בוגר קן "השומר‪-‬הצעיר"‬ ‫סלונים בפולין‪ .‬כאשר יש צורך להקיף את הקיבוץ בתעלות‪-‬הגנה‪ ..‬השכמתי לחליבות‪-‬בוקר‬ ‫וראיתי עצמי חבר בצוות הרפתנים‪.‬‬ ‫היו הצעות בשיחת‪-‬הקיבוץ להפסיק לנו את הלימודים בשל המצב‬ ‫הביטחוני הרעוע‪ .‬‬ ‫בר השחמטאי‪ .‬אך הם סרבו‬ ‫לשנות את עמדתם הנחרצת‪ :‬הקיבוץ מפסיד על ילדי‪-‬חוץ‪.‫– ‪– 23‬‬ ‫פרק ד'‪" :‬ליבי לעם"‬ ‫האמנתי כי נקלטתי היטב במוסד‪-‬החינוכי‪ .‬שכנא נשקס‪ .‬בוגר האוניברסיטה‬ .‬חברים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫שנת ‪ 1947‬היתה עמוסה בפעילות ארגוני הפורשים ומנגד – הבלגת‬ ‫היישוב המאורגן‪ .‬הדגישו כי הם למדו אחת‪-‬עשרה שנים בלבד‪ .‬אמרו חברים בשיחת‪-‬‬ ‫הקיבוץ‪.‬אנרכיסט‪ .‬לצקת‬ ‫מקלטים לבתי‪-‬ילדים‪ .‬וגלישות‬ ‫באומגה ממורדות הגלבוע‪ .‬באפריל הוחלט על הוצאה להורג של ארבעה אנשי‬ ‫אצ"ל‪ .‬‬ ‫גזבר המוסד‪-‬החינוכי התנגד‪ .‬והכול מתייחסים לכך בהבנה‪ ".‬עבדתי ברפת‪ ..‬רועה צאן‪ .‬חשתי קינאה‪ :‬בני גילי נלחמים בבריטים ואני תקוע עם‬ ‫שקספיר‪.‬למעלה ממחצית חברי הכיתה‬ ‫הם ילדי‪-‬חוץ ו"איננו יכולים גם לגבות שכר‪-‬לימוד מהוריהם וגם לא‬ ‫ללמד‪ ".‬‬ ‫מחנך חדש בא לכיתה‪ .‬ריצות למרחקים‬ ‫ארוכים‪ .‬לימדתי איתות‪-‬ראייה באחת הכיתות‪.‬והדבר לא הזיק‬ ‫להם‪ .‬כך טען בשיחת‪-‬קיבוץ‪ .‬הייתי חבר מערכת העיתון‪ .‬ויתר עבודות הביטחון – זכותו של קיבוץ להפסיק‬ ‫לבניו את הלימודים‪.‬שכר‪-‬הלימוד של ילדי‪-‬החוץ‬ ‫מכסה את עלות בני‪-‬הקיבוץ‪ .‬לדבריו‪ .‬הקפה של מעקה חדר‪-‬האוכל בהליכת שווי‪-‬משקל‪ .‬זכיתי ב"אות‪-‬הספורט"‪.‬כעבור‬ ‫שבועיים פרצו יחידות אצ"ל את חומות כלא עכו ושיחררו ארבעים ואחד‬ ‫אסירים‪ .‬‬ ‫ניגנתי בתזמורת המנדולינות‪ .‬לדבריו‪ .

‬ולא אחת לקה בדלקת מיתרי הקול‪.‬צדיקים‪ .‬רוב התלמידים נמנם או קרא עיתונים בהיחבא‪.‬עיניו נצצו וקולו רעם‪ .‬‬ ‫איש לא ערער על כך‪.‬עובדה‪ .‬‬ ‫הכיתה שקעה בספר איוב – איש תם וישר וסר מרע‪ .‬קולו דק‪ .‬חרקני‪-‬משהו‪ .‬שעשו רק את הטוב בעיני אדוניי ונשלחו בהמוניהם לכבשני‬ ‫אושוויץ'?!" פניו בערו‪ .‬נמוך‬ ‫קומה‪ .‬שכנא האמין כי הבנה בין העמים‬ ‫תקרום עור וגידים רק כששני העמים ידברו זה את שפתו של זה‪ .‬אף אם יעלה לו‬ ‫הדבר בחייו‪ .‬איבד את משפחתו‪ .‬ישב בתוך‬ ‫ערימת אפר ליד ביתו השרוף‪ .‬לאחר שידולים‬ .‫– ‪– 24‬‬ ‫העברית ומומחה לעברית ולערבית‪ .‬ניחם שכנא את‬ ‫עצמו ביודעו שהלימודים הם על זמן שאול‪ :‬שמרנו בלילות‪ .‬‬ ‫"גם אם חמישה אחוז מן החומר ייקלט – דיינו‪ ".‬עבדנו אחר‪-‬הצהריים‪ .‬שבעיני התנועה נחשבו‬ ‫לפאשיסטים נתעבים‪ .‬מוזר ביותר‪ ".‬‬ ‫*‬ ‫באחד הערבים לא שבו ילדי‪-‬הקיבוץ מביקור אצל הוריהם בשעה‬ ‫הקבועה‪ .‬איוב קרא תיגר על‬ ‫גורלו המר ועל כי צדיק ורע לו‪ .‬בקושי עמדנו על‬ ‫רגלינו‪.‬‬ ‫לאחר חצות הם הגיעו כשסוד כמוס על פניהם‪ .‬סיננתי לעצמי‪.‬ובשמו של איוב זעק‪:‬‬ ‫"חברים‪ .‬‬ ‫הופתעתי מאומץ‪-‬ליבו להלל אנשי מחתרת‪ .‬הוא ציטט את אחת התפילות‪" :‬טוב אדוניי לכול‬ ‫ורחמיו על כל מעשיו‪ ".‬איוב הוא מרדן‪ .‬נון‪-‬קונפורמיסט‪ .‬חסידים‪ .‬והדבר נראה חשוד‪ .‬והתגרד בכלי חרס‪ .‬שומרי‬ ‫תורה‪ .‬למדנו‬ ‫בבקרים‪ .‬חבריו התווכחו עימו על‬ ‫קטנות האדם מול גדולת הבריאה‪.‬קשה לומר‪ .‬‬ ‫לדברי המחנך‪ .‬שאינו משלים עם‬ ‫הממסד האלוהי‪ .‬התאמנו בסופי‪-‬שבוע‪ .‬אף‪-‬אחד לא הגיב‪.‬סרקתי את בתי המוסד‪-‬החינוכי ואפילו‬ ‫סרתי אל אגף "מיכאל דוחן" – לוח‪-‬זיכרון שהוקדש לחייל יהודי‬ ‫מדרום‪-‬אפריקה שנפל במלחמת‪-‬העולם השנייה‪ .‬‬ ‫הוא לימד ערבית ותנ"ך‪.‬איוב לא פחד‪ .‬שהכיתה גילתה עניין במצוקותיו של‬ ‫איוב‪ .‬זהו שקר גס! ממתי טוב אדוניי לכול ורחמיו על כל‬ ‫מאמיניו?! ומה על אותם יהודים אדוקים‪ .‬כמוהו אותם שני אנשי אצ"ל‪ .‬רשע וטוב לו‪ .‬חיוור‪-‬פנים‪ .‬את נכסיו‪ .‬שיער כסוף ורגליים לבנות ודקיקות שנעו בתנועות‬ ‫חפוזות‪ .‬ורכז‪-‬הפלחה ִ‬ ‫לכיתה באמצע השיעורים ולשלוף את עמוס והלל לעבודות השדה‪.‬והוריו החליטו‬ ‫משתנה קבוצתית ולא מצאתי‬ ‫להנציחו במוסד‪-‬החינוכי – המקום שימש ַ‬ ‫שם משתין בקיר‪" .‬‬ ‫הרבה להיכנס‬ ‫מדי פעם נוצר מחסור בכוח‪-‬אדם מיומן‪ .‬קרן אור בקעה מבעד‬ ‫לעננים ונימרה את פניו בכתמים‪" .‬שחיבקו רימון בבית‪-‬הכלא‬ ‫והלכו אל מותם בקומה זקופה!"‬ ‫ככל הנראה הכיתה לא האזינה לדבריו‪ .‬שהוכה בשחין‬ ‫מכף רגלו ועד קודקודו‪ .

‬לא מהחיים‪.‬גמלי‪-‬שלמה ושאר זוחלים שלכד‪ .‬‬ ‫ה'סליקר' ננזף קשות‪ .‬מדי‪-‬פעם היה אפשר לפגוש בחדרו לטאות‪ .‬בסטנים‬ ‫וברימונים‪ .‬הוא‬ ‫גבולות והוא ִ‬ ‫גידל בחדרו עכברים לבנים‪ .‬‬ ‫ביני‪ :‬איציק חבצלת‪ .‬דואג שנהיה חברי "הגנה"‪ .‬‬ ‫איציק הגיע לקיבוץ בעקבות אחיו זאב‪ .‬והוא‬ ‫הסביר כי אין לסמוך על ילדי‪-‬החוץ או על ילדי‪-‬הגולה‪ .‬ואין ביטחון שאינם קשורים לבריטים או לאירגוני‬ ‫ה"פורשים"‪ .‬‬ ‫הרבה לקרוא שירה‪ .‬‬ ‫למחרת עלינו לאוהלו של ִ‬ ‫בדרך ממיק הביע סברה שילדי‪-‬הקיבוץ היו חייבים להתייצב על‬ ‫רגליהם האחוריות ולהודיע לאותו "סליקר"‪" :‬או כולם מנקים או אף‬ ‫אחד!" – אך סולידריות חברתית הם מכירים רק מספרים‪ .‬אם איננו מוסמכים לנקות כדורי רובה חלודים – איך זה‪.‬מאמן אותנו בנשק בלתי‪-‬ליגאלי‪ .‬אמר ממיק‪:‬‬ ‫לאחר שגוללנו לפני ִ‬ ‫ביני‪ .‬‬ .‬שאביו שירת בזמנו בצבא אנדרס הפולני‪ .‬מכין את חיילי‪-‬המחר של‬ ‫המדינה‪-‬בדרך – ופתאום בא לו איזה "סליקר" חשדן והורס את כל‬ ‫העבודה! – "האם הפסילה היא על דעת ועדת‪-‬הביטחון?!" שאל‪.‫– ‪– 25‬‬ ‫התברר ששהו בעלייה של רפת גימ"ל וניקו כדורי רובה חלודים‪ ..‬שהיה‬ ‫תחת פיקוד בריטי‪.‬ממיק ואני‪.‬איציק לא הסתפק באהבה לטבע‪.‬‬ ‫" ִ‬ ‫שאתם מפקידים בידינו נשק בלתי‪-‬לגאלי מה'סליקים'? וכי אינכם‬ ‫חוששים שנסגיר אתכם לבריטים?!"‬ ‫ביני הליט פניו מבושה ועוד באותו ערב דפק על דלתות חברי ועדת‪-‬‬ ‫הביטחון של הקיבוץ וכינס אותם לישיבה דחופה‪ .‬אפילו‬ ‫הסיסמה דלפה‪" :‬ליבי לעם!"‬ ‫"ולמה רק אתם?" שאלתי את אחת מבנות‪-‬הכיתה‪.‬שיח ופרח‪ .‬איש לא חלם על מדינה עברית‪ .‬‬ ‫הדברים הדהימו‪ .‬‬ ‫היא סיפרה שאכן הם שאלו את ה"סליקר" לפשר ההפרדה‪ .‬הוא אהב מאוד לפחלץ‬ ‫ציפורים והביא אותן לחדר‪-‬הטבע‪ .‬‬ ‫ביני את העוול שנגרם לנו‪ .‬ודיקלם להנאתו קטעים שלמים מ"יבגני‪-‬‬ ‫הוא ִ‬ ‫אונייגין" לאלכסנדר פושקין‪.‬איציק חבצלת שמע על כך מאחיו הבוגר‪.‬‬ ‫זיקיות‪ .‬ברובים‪ .‬הסקנו כי נאמנותנו ל"הגנה" היא בערבון מוגבל‪.‬הוא מגבש‬ ‫יחידה צבאית‪ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫שנמנה עם חברי הקיבוץ‪.‬ומתחת למיטתו עמד ארגז "תנובה" ובתוכו‬ ‫נחש‪-‬טבעות‪ ..‬יוסק'ה‪.‬ולהוכחה – בכיתת "אורן" יש שלושה "ילדי‪-‬טהרן"‬ ‫וביניהם אלכסנדר‪ .‬הוריהם‬ ‫מתגוררים בעיר‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בחודש מאי ‪ 1947‬התכנסה עצרת האו"ם לדיון בהצעת בריטניה‬ ‫לשלוח ועדת חקירה שתחקור את בעיית ארץ‪-‬ישראל ותמליץ בפני‬ ‫המליאה על פיתרון מדיני‪ .‬חומטים‪.‬אהבתו לטבע לא ידעה‬ ‫הרבה לטייל על הגלבוע והכיר בו כל זחל‪ .

‬‬ ‫להערכתו‪ .‬ללא הבדל בין רוב למיעוט‪ .‬התכנית הציעה‬ ‫"פדרליזם אזורי" – מדינה בת שני אזורים – יהודי וערבי‪ .‬בעוד שעל ניהול ענייני המדינה‬ ‫המשותפת תופקד ממשלה פריטטית‪ .‬הוא‬ ‫הפליג בסיכוייה של מדינה דו‪-‬לאומית אם וכאשר תקום‪ .‬שרמז לו כי עליהם לצפות‬ .‬וכל אזור‬ ‫ישלח מספר שווה של נציגים לפרלמנט משותף‪ .‬כיוון שניצול הוא ניצול‬ ‫בין אם הוא יהודי או ערבי‪".‬שכיהן כגזבר ה"הגנה"‪.‬שליח התנועה בניו‪-‬יורק‪ .‬עם השנים‪ .‬קולו הבוטח‪.‬‬ ‫התלהבותו‪ .‬לפגישה עם הכיתה‪ .‬ובאמצעותו נפגש‬ ‫עם שר‪-‬החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו‪ .‬הביא ל"פעולה" את חוברתו של מרדכי בנטוב‪.‬ולימים שר העבודה והבינוי‬ ‫בממשלה הזמנית – על כינונה של מדינה דו‪-‬לאומית בארץ‪-‬ישראל‪.‬‬ ‫כאשר האוטונומיה לא תתבסס על שטח‪ .‬כי אם על המבנה העדתי‪.‬השיב לו‬ ‫בנטוב‪.‬הכוונה לסלק את החשש‬ ‫שערבים ישתלטו על יהודים או יהודים על ערבים‪ .‬שיושב‪-‬הראש שלה ייכהן‬ ‫ברוטאציה‪ :‬שנה יהודי ושנה ערבי‪.‫– ‪– 26‬‬ ‫מדריך הקבוצה שלנו‪ .‬לכל אזור תישמר‬ ‫אוטונומיה בעניינים פנימיים‪ .‬‬ ‫ופרש לפנינו את עקרונותיה‪ :‬השלטון בארץ‪-‬ישראל יתחלק באופן שווה‬ ‫בין שני העמים‪ .‬מדינה כזו תתפתח‪ .‬‬ ‫דן גלילי פקפק‪ .‬לבעלת רוב סוציאליסטי‪ .‬במרוצת‪-‬השנים יתפתח מצב שבו פרולטריון יהודי‪-‬ערבי‬ ‫מנוצל יתייצב מול קפיטליזם יהודי‪-‬ערבי מנצל‪" .‬‬ ‫כי נתן פלד‪ .‬היש בכלל סיכוי שפלח ערבי מאום‪-‬אל‪-‬פחם ייראה‬ ‫בפלח ממשמר‪-‬העמק שותף יותר נאמן לו מאשר בן‪-‬דודו הקפיטליסט‬ ‫מנצרת? האם פרולטריון יהודי‪-‬ערבי מצידו האחד של המתרס‬ ‫וקפיטליזם ערבי‪-‬יהודי מצידו האחר – אפשרי בתנאי שנאה יוקדת בין‬ ‫שני העמים?‬ ‫"כל עוד התכנית לא נוסתה – אין לפסול אותה על הסף‪ ".‬מחבר‬ ‫התוכנית‪ .‬‬ ‫אפשרות אחרת‪" .‬פדרליזם עדתי" – השתייכות לעדות לאומיות ללא‬ ‫בסיס טריטוריאלי‪ .‬כיוון‬ ‫שמספר העובדים גובר על מספר המנצלים‪.‬השוויון בשלטון יובטח בדומה לחלוקה אזורית‪.‬‬ ‫*‬ ‫באחת משיחות‪-‬הקיבוץ סיפר ברוך רבינוב‪ .‬בנטוב סיפר כי תכניתו הוגשה לוועדה‬ ‫האנגלו‪-‬אמריקנית בניו‪-‬יורק ועוררה עניין רב בקרב חברי הוועדה‪ .‬רעמתו הכסופה שנעה ברוח המאוורר – הזכירו דיוקנו של‬ ‫נביא‪.‬‬ ‫מדינה דו‪-‬לאומית היא הסיכוי היחיד לסולידריות מעמדית בין שני‬ ‫העמים‪ .‬‬ ‫כעבור שבוע הזמין יוסק'ה את מרדכי בנטוב ממשמר‪-‬העמק‪ .‬מקיים שיחות רציניות מאוד עם‬ ‫איש השגרירות הסובייטית אלכסנדר קראסילניקוב‪ .‬‬ ‫פעיל במוסדות ההסתדרות והקיבוץ‪-‬הארצי‪ .

‬‬ ‫ריי גרומיקו הכריז בנאומו כי‬ ‫לדבריו‪ .‬זקף זוג גבות דלילות והעיר באירוניה‪:‬‬ ‫"היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?"‬ ‫*‬ ‫בערב הגיע יוסק'ה המדריך‪ .‬לאחר ששישה מיליון‬ ‫מהם נרצחו באכזריות על‪-‬ידי הנאצים‪ .‬והציע להנהגת התנועה‬ ‫להיערך לכך‪.‬‬ ‫איש לא האמין‪ .‬על שירה‪ .‬היא ציינה כי לבד מבירובידג'אן – הפתרון‬ ‫המועדף – קיימת גם פלסטינה‪ .‬נענע‬ ‫בראשו כלא מאמין‪ .‬מצמץ בעיניו‪ .‬הבעייה תיפתר רק על‪-‬ידי הקמת מדינה דו‪-‬לאומית‪ .‫– ‪– 27‬‬ ‫לשינוי בעמדת ארצו כלפי ארץ‪-‬ישראל‪ .‬וללא אומר פרשתי את העיתון על שולחן‬ ‫המורה והתיישבתי במקומי‪ .‬תוך‬ ‫שוויון‪-‬זכויות לשני העמים‪ .‬אנד ֵ‬ ‫השיטה המנדטורית פשטה את הרגל וכי עתידו של חלק חשוב של‬ ‫העם היהודי קשור בעתידה של ארץ‪-‬ישראל‪ .‬‬ ‫"השיטה המנדטורית פשטה את הרגל‪ .‬האידיאל הרצוי הוא הקמת‬ .‬‬ ‫"אילו הייתי יהודי דתי הייתי קם ומברך‪' :‬שהחיינו וקיימנו והגיענו‬ ‫לזמן הזה!'"‬ ‫שקט השתרר בכיתה‪.‬האומנם חל מפנה בעמדה הסובייטית המסורתית‬ ‫כלפי הציונות? הייתכן שברית‪-‬המועצות הכירה בארץ‪-‬ישראל כפיתרון‬ ‫לבעייה היהודית? נזכרתי‪ .‬לדבריו‪ .‬כעבור שבוע גורשנו מברית‪-‬המועצות‪.‬והקרע עימה‬ ‫סוף‪-‬סוף התאחה‪.‬כי בשנת ‪ 1937‬נערכה במוסקבה ישיבה‬ ‫במערכת הרבעון "סובייטיש היימלאנד"‪ .‬‬ ‫ב‪ 15-‬למאי הגיע תורי להביא את חבילת העיתונים מהאוטובוס‪.‬האומות‪-‬המאוחדות אינן‬ ‫יכולות עוד להתעלם מסבלות היהודים באירופה‪ .‬על‬ ‫משחקי‪-‬חדר – ומייד פתח בנאום‪ .‬אין להתעלם מסבלותיהם של היהודים‪.‬פתחתי אותה בדרכי לכיתה‪ .‬וכותרת גדולה שבתה את‬ ‫ליבי‪:‬‬ ‫הצהרה פרו‪-‬ציונית של ססס"ר‬ ‫"לא ייאמן!" פלטתי בתדהמה‪ .‬נפל דבר בארץ‪-‬ישראל!‬ ‫ידידתנו ברית‪-‬המועצות הכירה בקיומו של העם היהודי‪ .‬תגובת הסוכנות‪ :‬מפנה‬ ‫גדול!"‬ ‫רעד עבר בגופי‪ .‬שאימי עבדה בו‪ .‬שכנא הציץ בכותרת‪ .‬שר‪-‬החוץ הסובייטי‪ .‬‬ ‫וכשהגיעה‪ .‬קובעת האכזבות ממדיניותה האנטי‪-‬ציונית של ברית‪-‬‬ ‫המועצות עלתה על גדותיה‪.‬בכותרת‪-‬המשנה נכתב‪:‬‬ ‫"גרומיקו‪ :‬עתידו של חלק חשוב של העם היהודי קשור בעתידה של‬ ‫ארץ‪-‬ישראל‪ .‬ובדיון על‬ ‫פתרונות לשאלת היהודים‪ .‬הוא ויתר על מיפקד‪ .‬‬ ‫רצתי בכל כוחי לכיתה‪ .

‬קפצו עליו חברי הכיתה‪ .‬אך שתק‪.‬יוסק'ה ביקש‬ ‫שנזכור את ה‪ 14-‬במאי ‪ 1947‬כיום שבו חל המפנה ההיסטורי הגדול –‬ ‫גמול לתנועה‪ .‬המבינה שבתנאי עוינות בין שני העמים – פיתרון דו‪-‬לאומי אינו‬ ‫בא בחשבון עכשיו‪ .‬אשר בדרכם הפשטנית האמינו כי‬ ‫רוסיה הצטרפה ל‪ .‬שעה ארוכה התרפקנו על אמא רוסיה‪ .‫– ‪– 28‬‬ ‫מדינה דו‪-‬לאומית‪ .‬אך לשווא‪ .‬בגלל היחסים הרעים השוררים בין‬ ‫היהודים לערבים‪ .‬פגשה את נטשה‪ .‬‬ ‫עוד אזכור כמה מן הבתים‪:‬‬ .‬והשנאה שם למוסקבה ממש‬ ‫תהומית‪ .‬אך בסיטואציה פוליטית אחרת‪ .‬נדדה‬ ‫לשפת הדון‪ .‬‬ ‫הצצתי בנעמה‪ .‬שבה יינתנו זכויות שוות לשני העמים‪ .‬לכן הפיתרון המוצע הוא חלוקת ארץ‪-‬ישראל לשתי‬ ‫מדינות עצמאיות‪.‬‬ ‫"איך אתה מדבר?! רוסיה הכירה בנו סוף‪-‬סוף‪ ..‬תנועה הציונית‪..‬כי הציונות היא תנועת‬ ‫שחרור לאומית וכי זכותם של היהודים להגדרה עצמית‪ .‬ב"הטור השביעי"‪ .‬‬ ‫הפיתרון הפיסי נגע פחות לליבו של יוסק'ה‪ .‬היכן תמצא בעולם שתי מדינות כה‬ ‫שונות באוכלוסייתן‪ .‬שדיה מילאו את הבד הגס של חולצתה ופערו פרצות‬ ‫בין הכפתורים‪ .‬‬ ‫ויוסק'ה השיב שמוקדם לערוך לוויות‪ .‬‬ ‫"קדחת!" הגיב ממיק בבוטות‪" .‬היא תלתה עיניים‬ ‫מעריצות ביוסק'ה ובלעה את דבריו‪.‬ובהודאה‪ .‬תגובתו של‬ ‫המשורר נתן אלתרמן‪ .‬שצדקתה הוכחה קבל עם ועולם‪.‬עברה לפרשי הקוזקים שעל גדות הדנייפר‪ .‬‬ ‫הפעולה הסתיימה בצרור שירים רוסיים‪ .‬נחמה פתחה ב"ליבלבו‬ ‫אגס וגם תפוח"‪ .‬‬ ‫*‬ ‫כעבור ימים אחדים הופיעה בעיתון‪ .‬ובמקום לחגוג אתה‬ ‫משמיץ‪ ".‬את "קטיושק'ה שיצא לשוח" ויתר‬ ‫גיבורי הצבא האדום‪ .‬ומישהו תלה אותו על לוח‪-‬המודעות של הקיבוץ‪.‬‬ ‫"היית שם? אני הייתי בכמה מהן‪ .‬שסוף‪-‬‬ ‫סוף אספה אותנו אל חיקה‪.‬ברית‪-‬המועצות היא מעצמה‬ ‫ריאלית‪ .‬אין לי ספק שיום אחד הפצע המוגלתי הזה יפרוץ כלבה‬ ‫רותחת!"‬ ‫ו ִָוי הנהן בראשו‪ .‬שלא בוטאה‪ .‬החיות על טריטוריה אחת בהרמוניה?"‬ ‫"ומה לגבי ברית‪-‬המועצות שבה מאה ושבעים קבוצות אתניות חיות‬ ‫בחמש‪-‬עשרה רפובליקות – באחווה ובהרמוניה מלאה?" השיב לו‬ ‫יוסק'ה‪.‬את ההישג הגדול ראה‬ ‫בעצם הכרתה של ברית‪-‬המועצות בארץ‪-‬ישראל כפיתרון טריטוריאלי‬ ‫לאנומליה היהודית‪ .‬אולם לדאבון‪-‬‬ ‫לב הדבר אינו ניתן להגשמה‪ .‬‬ ‫ממיק שאל אם אפשר להספיד את הפיתרון הדו‪-‬לאומי של בנטוב‪.‬ניסיתי לצוד את עיניה‪ .‬התוכנית עשוייה‬ ‫לעלות שוב על סדר‪-‬היום‪.

‬בכושר אילתור ובחוש‪-‬הומור‬ ‫שנון‪.‬‬ ‫חנו ִ‬ ‫קר‪ .‬דשיק הצטיין‬ ‫בקור‪-‬רוח‪ .‬שיבחו את אומץ‪-‬ליבו ואת תושייתו הרבה‪ .‬‬ ‫שוב עוד ָ‬ ‫הַי ִ ׁ‬ ‫עתון‪.‬‬ ‫ח ֶ‬ ‫מי ֻ ֶ‬ ‫שה ְ‬ ‫מין הַר ְג ָ ָ‬ ‫פה כ ְ ִ‬ ‫נה ֹ‬ ‫ש ָ‬ ‫ו ְי ֶ ְ‬ ‫מר ֹזאת?‬ ‫איך ְ לו ַ‬ ‫ֵ‬ ‫דת‪..‬‬ ‫נעניתי להצעתו של אברהם הכהן והתנדבתי לקורס‪ .‬ייתכן כי מי שילמד דאייה היום – מחר יהיה טייס‪"..‬‬ ‫מר‪-‬הַצ ָ ִ‬ ‫השו ֵ‬ ‫שי ַ‬ ‫לאנ ְ ֵ‬ ‫שר ְ‬ ‫ו ַאֲ ֶ‬ ‫ת!‬ ‫אי ָ‬ ‫לו ר ָ ִ‬ ‫עיר!‬ ‫הם בַ ִ‬ ‫נים ֵ‬ ‫חתָ ִ‬ ‫כמו ֲ‬ ‫*‬ ‫באחד הימים נכנס לכיתה אברהם הכהן‪ .‬‬ ‫מה פִ ְ‬ ‫הים‪ַ :‬‬ ‫ְותו ִ‬ ‫דת‪.‬נער יפה‪-‬תואר‪ .‬ופגשה שם כיתת ילדים‬ ‫מירושלים‪ .‬שלא האמין במשיח‪ .‬‬ ‫תלמיד מבריק במתמטיקה ובמקצועות הריאליים‪ ..‬‬ ‫שת יום הֻלֶ ֶ‬ ‫מין הַר ְג ָ ַ‬ ‫כְ ִ‬ ‫עיר‪.‬והכריז באדישות ְ‬ ‫עשרה נסעה חברת‪-‬הילדים לסחנה לבילוי‪ .‫– ‪– 29‬‬ ‫רי‪.‬פתר ראשון‪ .‬העיתונות גמרה עליו‬ ‫את ההלל‪ .‬עיניים אפורות וגוף אתלטי‪.‬‬ ‫סס‪ִ .‬ואז‬ ‫שמע שעוד נער טבע‪ .‬לפתע נשמעו צעקות בהולות‪:‬‬ ‫"משיח טובע! משיח טובע!"‬ ‫דשיק‪ .‬השיב לו ָ‬ ‫דשיק‪ ..‬שלה מתוכה את משיח והעלהו על היבשה‪ .‬שסיפר על‬ ‫קורס דאייה העומד להיערך בכפר‪-‬ילדים‪ .‬פָתַ ְ‬ ‫בבו ֶ‬ ‫רנו ַ‬ ‫תעור ַ ְ‬ ‫הִ ְ‬ ‫עים‬ ‫תקו ִ‬ ‫רנו ְ‬ ‫שא ְ‬ ‫ו ְנ ִ ְ‬ ‫תאום?‪.‬גבה‪-‬קומה‪ .‬החלטתי לטעום‬ .‬משך בכתפיו ושאל‪:‬‬ ‫"ולמה שמשיח יטבע?"‬ ‫אך עד מהרה קלט שמשיח הוא שם של נער‪ ..‬‬ ‫ד ֵ‬ ‫מיקו אנ ְ ְ‬ ‫גרו ִ‬ ‫לִ ְ‬ ‫קר ְַית או"ם‪.‬קפץ למים‪ .‬לרגלי גבעת‪-‬המורה‪ .‬‬ ‫ק ֶ‬ ‫ס ְ‬ ‫ליק‪ַ -‬‬ ‫ֵ‬ ‫דה‪.‬‬ ‫ד ִ‬ ‫"אנחנו נגד פרנסות אוויר‪ ".‬ביכולת עמידה במצבי‪-‬לחץ‪ .‬כל תרגיל שנכתב על‬ ‫למה שווה ה‪ .x-‬בהיותו בן שלוש‪-‬‬ ‫הלוח‪ .‬והמליץ‬ ‫להצטרף‪" .‬צלל בין‬ ‫העשבייה הסבוכה‪ .‬מבכורי המשק‪ .‬‬ ‫שיק‪.‬‬ ‫תו ָ‬ ‫לים‪.‬ושוב צלל והציל גם אותו‪ .‬‬ ‫מ ִ‬ ‫אין ִ‬ ‫ֵ‬ ‫המום‪.

‬לא ידעתי נפשי מהתרגשות‪ .‬‬ ‫"אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתייסר בגללי‪ ".‬כמעט קרע אותם‪.‬הנחתי‬ ‫יד רועדת על כתפיה והיא חייכה‪ .‬כשסיפרה לי‪ .‬סוף סוף נבקעה החומה הסינית‪ ".‬התלבשנו‪ .‬ישבנו על סלע וזללנו אבטיח‪.‬נעמה נאנחה ונשקה לי‪ .‬‬ ‫"שמעתי אותו ממלמל‪".‬תמשיך לשלוח לי‬ ‫פתקים גם אם לא אענה‪ .‬אף אחד אינו‬ ‫יודע שהיא לומדת בחינם‪ ..‬‬ ‫*‬ ‫ערב קיץ לוהט‪ .‬‬ ‫אך זו היטיבה לשחות וחמקה‪ .‬גוף ונפש‪ .‬ליטפתי את שדיה בעדינות‪ .‬תפסה בראשי‬ ‫והטביעה אותי במים‪ .‬ישבנו ודיברנו‪.‬אמרה‪ .‬וסיימתי את הקורס בהצלחה‪ .‬לאחר כשנתיים התפוררה החברה והיא נשארה‬ ‫בקיבוץ בלי מסגרת‪ .‬‬ ‫עם שובנו למוסד אזרתי עוז ולחשתי לאוזנה‪" :‬נעמה‪ .‬‬ .‬אמר והלך‪.‬ניסיתי להתקרב אל נעמה‪.‬למרגלותיו של עץ עבות גזע‪ .‬אברי נגח‬ ‫את תחתוניי‪ .‬סוף‪-‬‬ ‫סוף היא שלי‪ .‬רוח חמסינית נשפה ממזרח והירח השקיף מלמעלה‪.‬‬ ‫נה‪ .‬אתם עוד תקנאו בו‪ ".‬כשצחוק קולני על שפתיה‪ .‬דמעות עמדו בעיניה‪ .‬נטלה את ידי והניחה על חזה הגואה‪...‬מישהו דאג לצרפה למוסד‪-‬החינוכי‪ .‬הירח ינזוף בנו‬ ‫אם לא נצא לטיול‪-‬לילה‪".‬‬ ‫קולי רעד‪.‬ללא‬ ‫ח ֶ‬ ‫ס ְ‬ ‫החבר'ה רתמו זוג פרדות לפלטפורמה‪ .‫– ‪– 30‬‬ ‫טעמה של רחיפה באוויר – לאחר שזנחתי את השחמט‪.‬המצב הכלכלי בבית היה חמור והיא נשלחה‬ ‫לחברת‪-‬נוער בקיבוץ‪ .‬ודהרנו למעיין ה ַ‬ ‫אומר פשטנו בגדים וקפצנו ערומים למים‪ .‬‬ ‫לתדהמתי‪ .‬אביה פועל‪-‬ניקיון‬ ‫ואימה עקרת‪-‬בית‪ .‬‬ ‫"שאלת אותו?" ענתה בקול מתחנחן‪.‬גיליתי את הילת‬ ‫העור הכהה ומוללתי את פטמותיה‪ .‬‬ ‫המראתי לעננים‪" .‬לפתע הגיחה נעמה מאחור‪ .‬היא‬ ‫ליטפה את לחיי ונשקה לשפתיי‪.‬ליטפתי את שערה ולבסוף אזרתי עוז והצמדתי נשיקה ללחייה‪.‬‬ ‫בחורשת הקזוארינות‪ .‬משכה בכתפה וקירבה את לחָיה לגב‬ ‫ידי‪ .‬‬ ‫היא סיפרה שנולדה בירושלים‪ .‬‬ ‫לפני שנפרדנו אמרה‪" :‬בוא נשמור הכול בסוד‪ .‬גלשתי מפסגת גבעת‪-‬המורה אל שדות‬ ‫נה"‪ .‬אחר‪-‬כך יצאנו מן‬ ‫המים‪ .‬‬ ‫"אני מאחל לך הצלחה בקורס‪ .‬דשיק ואחת הבנות נראו שוחים לעבר‬ ‫המערה ונעלמו בתוכה‪ .‬מלמלתי‬ ‫בדרכי הביתה‪.‬‬ ‫העורבים שעל העצים המשיכו להתקוטט‪.‬בשכונת נחלת‪-‬אחים‪ .‬‬ ‫וכך‪ ..‬לפעמים תוקף אותי מין מצב‪-‬רוח כזה‪ ".‬עם‬ ‫עמק‪-‬יזרעאל בגלשון מסוג "ְורו ָ‬ ‫שובי התחלתי לחלום על טיס‪.‬הסירה את‬ ‫חולצתה והתירה את כפתורי חזייתה‪ .‬במשך עשרה ימים‪ .

‬‬ ‫כשהיגענו לוואדי‪-‬קלט סופר לנו על האסון שאירע לטיול התנועה‬ ‫בעין‪-‬גדי‪ .‬‬ ‫פניתי לרכזת‪-‬המטבח של המוסד‪-‬החינוכי בבקשה שתצרף‬ ‫לפרודוקטים של בני‪-‬הקיבוץ את חלקי‪ .‬הכיתה החלה‬ ‫להתכונן לטיול הארצי של התנועה מבן‪-‬שמן לוואדי‪-‬קלט בואך עין‪-‬‬ ‫פשחה‪ .‬החליטו לרוץ כל הדרך לקליה‪ .‬‬ ‫מבוקר עד ערב‪ .‬שעליהם‬ ‫להביא מזון לטיול‪ .‬ולצערי‬ ‫טעיתי במועד יציאת הטיול והחלטתי להשיגו למחרת‪-‬היום בחנייה‬ ‫ללינת‪-‬לילה שערכו במעלה‪-‬החמישה‪.‬ובשל‬ ‫הקור העז הודלקו מדורות‪ .‬כדי‬ ‫להזעיק עזרה‪.‬הרוגים‪ .‬שמעו‬ ‫הספנים שאגות‪-‬עזרה‪ .‬כי בשבועיים של עבודה מפרכת בגן‪-‬הירק‪.‬עשן מדורות –‬ ‫והבינו שקוראים להם לעזרה‪.‬הרשימה כללה‪ :‬חמש כפות גדולות של קפה‪ .‬מהומת אלוהים‪ :‬פצועים‪ .‬שמונה חברי "השומר‪-‬הצעיר" נספו באפריל ‪ .‬הגעתי כשתחת בית‪-‬שחיי כיכר לחם‪ .‬כדי להביא‬ ‫חמש כפות קפה ושש כפות סוכר?‬ ‫שבתי לירושלים כדי למלא את תרמילי במצרכי מזון כנדרש‪ .‬ולפתע‪ .‬‬ ‫לרגע חשבתי לומר לה‪ .‬ועימו‬ ‫שלושה מתנדבים‪ .‬כיצד מזעיקים‬ ‫עזרה?‬ ‫חנוך רוזנברג‪ .‫– ‪– 31‬‬ ‫*‬ ‫החופש הגדול‪ .‬ותחייב את אימי על הסכום‪.‬הרווחתי ביושר אותם פרודוקטים‪ .‬כאיש שמאל פניתי שמאלה‪.‬ואיש לא ידע‪ .‬‬ ‫עם שחר יצאו ספינות עמוסות אשלג מסדום בדרכן לקליה‪ .1942‬הטיול‬ ‫זכור בשל האסון הכבד שאירע‪ .‬ממארגני הטיול וחבר השלמת בית‪-‬אלפא‪ .‬מישהו הציע‬ ‫שאצא ליער והצביע על הכיוון‪ .‬ככל הנראה רימון אחד ואולי יותר שורבבו‬ ‫לאותה מדורה‪ .‬כיכר‬ ‫לחם ועוד כהנה וכהנה‪.‬נשארתי בקיבוץ ועבדתי בגן‪-‬הירק‪ .‬לפנות‪-‬בוקר עמד הטיול לצאת מעין‪-‬גדי לקליה‪ .‬מהנהלת המוסד‪-‬החינוכי‪ .‬‬ ‫כעסתי‪ .‬‬ ‫חנוך וחבורתו לא ידעו על כך והמשיכו לרוץ‪ .‬‬ ‫לייה" וידעתי‬ ‫מא ָ‬ ‫ולאחר הליכה של כעשרים דקות שמעתי שאגות "ג'י ָ‬ ‫שאני בדרך הנכונה‪ .‬שני לימונים‪ .‬כי ההורים של ילדי‪-‬החוץ אף‪-‬פעם אינם משלמים‪.‬שאלתי היכן חונה הטיול‪ .‬שהזהירו‬ ‫אותה לבל תסכים‪ .‬‬ ‫מחסנאית‪-‬המטבח התייעצה בשתי מחסנאיות‪-‬הבגדים‪ .‬לטיול צורפו מספר פלמ"חניקים‬ ‫כמאבטחים‪ .‬כ‪ 45-‬ק"מ‪ .‬לאחר הליכה מייגעת הגעתי‬ ‫להצטלבות‪-‬דרכים ולא ידעתי לאן לפנות‪ .‬ילדי‪-‬החוץ קיבלו מכתבים‪ .‬ארבע כפות אורז‪ .‬ראו נפנופי‪-‬ידיים‪ .‬אך לא אמרתי מלה‪.‬והקבוצה‬ ‫התפקעה מצחוק‪.‬מה ההיגיון לשלוח אותי כל הדרך לירושלים‪ .‬הבזקי מראות‪ .‬קופסת סרדינים‪ .‬אספו הפלמ"חניקים קוצים וזרדים לערימה‬ ‫וגלגלו לעבר המדורה‪ .‬‬ ‫הגעתי לקיבוץ‪ .‬שש‬ ‫כפות סוכר‪ .‬במהלך הריצה‪ .‬נשרו‬ .

‬‬ ‫בסוף החופש הגדול הגיע מכתב מנעמה‪ .‬בישר ומת‪ .‬‬ ‫פדיפידס הגיע‪ .‫– ‪– 32‬‬ ‫שלושה וחנוך רץ לבדו את מרתון חייו – שמונה‪-‬עשרה שעות רצופות!‬ ‫בניגוד לפדיפידס האתונאי‪ .‬ולדאבון ליבה‬ ‫היא עוזבת‪ .‬שרץ מהכפר‬ ‫מרתון לאתונה לבשר ניצחון – רץ חנוך מעין‪-‬גדי לקליה לבשר אסון‪.‬אביה נפטר‪ .‬שנת ‪ 490‬לפני הספירה‪ .‬עליה לסייע בפרנסת המשפחה‪.‬בישר והתעלף‪.‬‬ .‬חנוך הגיע‪ .

‬‬ ‫מ"כים‪ .‬והאופי הפסיכי המתגלה‬ ‫בשותפות תרבותית‪".‬‬ ‫הגדרתו הוציאה מכלל אומות‪ .‬שותפות הגורל היהודי הוכחה כממשות חיה מכוחה של מציאות‬ ‫טראגית‪ :‬גירושים‪ .‬ההופכים קבוצת אנשים ל"אומה"‪" :‬שותפות יציבה של‬ ‫בני‪-‬אדם שנתהוותה באורח היסטורי וקמה על בסיס של שותפות‬ ‫הלשון‪ .‬הלימודים אמנם נמשכו‪ .‬‬ ‫עליו האחריות שנזדהה עם הסוציאליזם ו"עולם‪-‬המחר"‪ .1947‬כיתה י"ב‪ .‬אדם פוליטי‪ .‬אך הראש היה במקום אחר‪ .‬‬ ‫קשה לומר שהחומר ריתק‪ .‬עלינו להיות‬ ‫מוכנים להתייצב באומץ מול חומת האיבה הקפיטליסטית ולהגן‬ ‫בחירוף‪-‬נפש על אושיות הקיבוץ והסוציאליזם‪ .‬וכל כיתה מילאה את החללים באבני חצץ‪ .‬האם לאור מה‬ ‫ההגדרה קוממה את ֶ‬ ‫שקרה בשואה אין מקום לבחון מחדש אם הגדרתו של סטאלין‬ ‫תופסת? וכי העובדה שאין ליהודים לשון אחת‪ .‬צרפת ויתר ארצות אירופה‪ .‬‬ ‫הוטל עליו להכין אותנו‪ .‬‬ ‫ממיק‪ .‬שאין לו טריטוריה אחת משותפת‪ .‬רדיפות‪ .‬טריטוריה אחת או חיים‬ ‫כלכליים נפרדים – מנעה מהנאצים לזהות אותם כיהודים ולטבוח‬ ‫בהם?"‬ ‫המחנך נלחץ והודה‪ .‬אידיאית ופוליטית‪ .‬השפלות ואפליות‪ .‬כי הגדרתו של סטאלין אכן לא עמדה במבחן‬ ‫הזמן‪ .‬המצב הביטחוני החמיר‪ .‬ששאל‪" :‬אברהמ'ק‪ .‬‬ ‫לפי סטאלין‪ .‬החיים הכלכליים‪ .‬וביניהן את העם‬ ‫היהודי‪ .‬נמוך קומה‪ .‬והלל נוימן – נשלחו לקורס‬ ‫מ ִ‬ ‫האימונים‪ .‬במפלגה ואף היה מועמד לצנוח באירופה ביחד עם‬ ‫חנה סנש וחבריה‪ .‬לנין‬ ‫ובורוכוב‪.‬‬ ‫קר‪ .‬שמילא‬ ‫ס ֶ‬ ‫ליפְ ְ‬ ‫מ'ק ִ‬ ‫מחנך חדש הגיע אלינו‪ .‬את החטיבות‬ ‫הלאומיות החסרות אחד מארבעת סימני ההיכר‪ .‬הטריטוריה‪ .‬הוגברו‬ ‫מיק‪ .‬סטאלין‪ .‫– ‪– 33‬‬ ‫פרק ה'‪ :‬מדינה יהודית‬ ‫האחד בספטמבר ‪ .‬לקראת מלחמה קרבה‪.‬קראנו את "המניפסט‬ ‫הקומוניסטי" ופרקים נבחרים מכתבי מרכס‪ .‬שגדלו‬ ‫בטריטוריות נפרדות ודיברו בלשונות שונות – לאומה אחת בעלת גורל‬ ‫משותף‪.‬שהוקמו לאורך‬ ‫המרפסות‪ .‬‬ .‬הבתים‬ ‫במוסד‪-‬החינוכי מוגנו בעזרת קירות בעלי דפנות פח‪ .‬ובמקרה של הפגזה הכול אומנו לקפוץ לתוכן‪.‬ושני חברי הכיתה‪ֶ .‬מבנה מוצק ופנים מיוסרים‪-‬משהו‪.‬יוון‪ .‬במחנות‪-‬ריכוז הפכו‬ ‫יהודי פולין‪ .‬אנגלס‪ .‬המוסד הוקף‬ ‫בתעלות‪-‬מגן‪ .‬אברהמ'ק דיבר על ארבעה סימני היכר‪.‬הזכאיות לעצמאות‪ .‬גרמניה‪ .‬אברה ֶ‬ ‫תפקידים בתנועה‪ .‬לשון אחת וחיים כלכליים‪.

‬התחנן המחנך‪ .‬אל יבנה הגלילה אל יבנה‬ ‫הגליל!"‬ ‫רקעו החברים בנעליהם ובמגפיהם ושרו בגרונות ניחרים‪ .‬הגלילה‪ .‬שעמדה להיערך בישיבת עצרת האו"ם‬ ‫בליק‪-‬סאקסס‪ .‬ליד‬ ‫מ ֶ‬ ‫ק ְ‬ ‫"משוגעים"‪ .‬ה‪ 28-‬בנובמבר ‪ .‬חדר‪-‬האוכל‬ ‫המה חברים שדיברו בהתרגשות‪ .‬‬ ‫השוללים והנמנעים‪ .‬‬ ‫ביסקוויטים‪ .‬ביניהם ממיק‪ .‬דן גלילי‪ .‬‬ ‫מעטים עלו לקיבוץ‪ .‬איש לא ידע עדיין מהי‬ ‫המשמעות המעשית של אותה החלטה‪ .‬פירות‪ .‬התוצאה הסופית‪ :‬שלושים ושלושה בעד תכנית‬ ‫החלוקה‪ .‬שמיעת ביקורת על סטאלין מפי‬ ‫מחנכנו שימחה אותנו מאוד‪ .‬השיחה הסתיימה בשעה אחת‪-‬עשרה‪ .‬נשאבים‬ ‫אל עולם שהזכיר חסידים ב"שמחת‪-‬תורה"‪ .‬הדליק את האור וקרא לנו לקום‪.‬‬ ‫"תעלו מהר לחדר‪-‬האוכל‪".‬לדידו‪ .‬נשארו בחדר‪-‬האוכל‪ .‬‬ ‫"לקחת נשק?"‬ ‫"יש מדינה יהודית!"‬ ‫"אז מה אתה עושה גלים?" הגיב דשיק והסתובב לצד השני‪.‬פתח דלת של אחד‬ ‫החדרים‪ .‬כדי להאזין להצבעה‪ .‬התחבקו ואיחלו זה לזה‬ ‫מזל‪-‬טוב‪ .‬והרעש היה רב‪.‫– ‪– 34‬‬ ‫הודאתו גרמה לנו קמצוץ של נחת‪ .1947‬נערכה שיחת‪-‬קיבוץ שדנה‬ ‫בקשיים המשקיים לאור ההתדרדרות הבטחונית והצורך לגייס חברים‬ ‫לחפירת מקלטים‪ .‬הם צבאו על הרדיו ורשמו את קולות התומכים‪.‬וכמה‬ ‫בר השחמטאי‪ .‬‬ ‫"מה קרה?" שאלנו בבהלה‪.‬‬ ‫*‬ ‫במוצאי‪-‬שבת‪ .‬האם פירושו של דבר שיהיה‬ ‫צורך לפנות את ישובי הגליל‪-‬העליון והגליל‪-‬המערבי‪ .‬לחצו ידיים‪ .‬תנו לעבוד‪ ".‬חברים חשבו שפרצה‬ ‫שריפה או ערבים הסתננו למשק ומיהרו אל מחסן‪-‬הנשק‪ .‬בדרך‬ ‫התבשרו כי קמה מדינה יהודית!‬ ‫לאחר חצות הגיע שומר‪-‬הלילה למוסד‪-‬החינוכי‪ .‬וביניהם ישה ַ‬ ‫הרדיו‪ .‬הגלילה הגליל‪ .‬שלושה‪-‬עשר נגד ועשרה נמנעים‪.‬ועד מהרה השתלבו הידיים‪:‬‬ ‫"הגלילה‪ .‬אקונומית הוציאה ממחסן‪-‬הפרודוקטים בקבוקי יין‪.‬רץ ישה‬ ‫הנלהב אל פעמון הקיבוץ והחל לצלצל כמטורף‪ .‬או אלה ימשיכו‬ ‫את חייהם בתוככי מדינה ערבית?‬ .‬חינוכם של‬ ‫הרבה לנאום אגב פסיעות‬ ‫מרכסיסטים צעירים היא עבודת‪-‬פרך‪ .‬‬ ‫"חברים‪ .‬כאילו צפה במשחק טניס‪.‬כשגוו כפוף לפנים וידיו שלובות מאחור‪ .‬מי‬ ‫שרצה לעקוב אחר דבריו נאלץ להסיט את ראשו כל הזמן ימינה‬ ‫ושמאלה‪ .‬‬ ‫וכשהסתבר שמליאת ארגון עצרת האומות המאוחדות החליטה‬ ‫לאשר את הקמתה של מדינה עברית בחלק מארץ‪-‬ישראל‪ .‬הוא ִ‬ ‫חפוזות מקיר אל קיר‪ .‬נאווה ואני‪ .

‬הבריטים סייעו לערבים בגלוי‪ .‬העיתונים מלאו במודעות‪-‬אבל‪.‬הגיעה‬ ‫שעתנו לקום ולהגן על המדינה העומדת לקום‪" .‬‬ ‫קפצתי מכיסאי וטענתי כי אין מה להמתין‪ .‬ותקפו בכבישים‪ .‬כעסו עליי‪ .‬הזמנתי את עצמי לוועדת‪-‬‬ ‫קבוצה והצעתי שנפסיק מיד את הלימודים ונתגייס לפלמ"ח‪ .‬‬ ‫לא היה אפשר לעבור על כך לסדר‪-‬היום‪ .‫– ‪– 35‬‬ ‫ממיק לחש לי כי מעתה ישראל היא אומה עם סטאלין ובלעדיו‪.‬הם‬ ‫החליטו פה אחד להתעלם מהחלטת האו"ם ולצאת להשמדתה של‬ ‫"הסכנה הציונית"‪.‬אי‪-‬אפשר לשבת בנחת‬ ‫על התחת‪ .‬‬ ‫*‬ .‬ותהה אם אי‪-‬פעם שמעתי את המושג‪:‬‬ ‫"אחריות קיבוצית"‪.‬יפרידו בין הניצים ויממשו בכוח את החלטת החלוקה‪.‬יהודים נהרגים‪ .‬‬ ‫יתערבו בסכסוך‪ .‬‬ ‫למחרת ההצבעה הותקף אוטובוס ישראלי בדרכו מנתניה לירושלים‪.‬‬ ‫ול ָ‬ ‫ווי שאל מי לדעתי יחלוב במקומי את הפרות ברפת כאשר פתאום‬ ‫אקום ואסתלק לפלמ"ח‪ .‬ועד מהרה הבנתי שהכיתה‬ ‫אינה בנויה להחלטות נועזות‪ .‬ליד שער יפו‪ .‬הכול צעקו‪ .‬ומי‬ ‫שחושב כי תוך חודש ימים יחזור השקט על כנו – אינו יודע מה הוא‬ ‫שח!‬ ‫הדיון התלקח‪ .‬למשמעת‪-‬קיבוצית‬ ‫מרות תנועתית הם מאושיות הקיבוץ‪.‬‬ ‫חברי ועדת‪-‬קבוצה ניסו להרגיע אותי באומרם כי לא ייתכן שכל אחד‬ ‫ייעשה דין לעצמו‪ .‬בזז ושרף חנויות‪.‬חמישה יהודים נרצחו‪ .‬וליד מחנה בית‪-‬נבאללה נפלו ארבעה‪-‬עשר אנשי‬ ‫הגנה כאשר ליוו שיירה לבן‪-‬שמן‪ .‬‬ ‫ארבעה נוסעים נהרגו‪ .‬יחד עם האו"ם‪.‬בחסותם שב הלגיון הערבי‬ ‫מעבר‪-‬הירדן ארצה‪ .‬החינוך לאחריות‪ .‬הערבים הבינו כי נקודת התורפה של היישוב‬ ‫העברי הם עורקי התחבורה‪ .‬כשהארץ רותחת‪".‬‬ ‫*‬ ‫בתגובה להחלטת האו"ם נפגש "המופתי"‪ .‬‬ ‫אחרים סברו כי יהיה זה ממש אידיוטי לרוץ לפלמ"ח – ובעוד חודש‪.‬‬ ‫כשיסתיים הכול‪ .‬לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים‪ .‬היו שהעריכו‬ ‫כי הערבים לא יממשו את איומיהם וכי "העולם הנאור"‪ .‬‬ ‫אנשי "הגנה" ניסו לעצור בעד הפורעים אך המשטרה הבריטית מנעה‬ ‫כל ניסיון להגיש עזרה‪ .‬הם הציעו‬ ‫להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים‪.‬חאג' אמין אל‪-‬חוסייני‬ ‫שהיה מנהיגם של ערביי הארץ‪ .‬בשניים בדצמבר פרץ‬ ‫המון ערבי למרכז המסחרי בירושלים‪ .‬עם מנהיגי המדינות הערביות‪ .‬ויש לערב בדבר את מוסדות הקיבוץ‪ .‬והיתר גורשו משכונות‬ ‫הספר‪ .

‬לטענת המזכירות‪.‬אנשים התחבקו‪ .‬בחצות ה‪ 29 -‬בנובמבר‪ .‬‬ ‫המחסנאית הוציאה מהמחסן בקבוקי יין‪ .‬והיה ממש כיף‪ .‬אז מה אם‬ ‫אני בן יחיד?! – כתבתי לה‪" :‬שלא תתערב בחיים שלי‪".‬הגיע שומר‪-‬לילה והעיר אותנו‪.‬אך מה יקרה אם‬ ‫לא ניכלל במכסה? לרוב החבר'ה עדיין לא מלאו שמונה‪-‬עשרה ויש‬ ‫בקבוצה לא מעט בנים יחידים‪.‬הוא הוציא מהמגרה מברק שאימא שלי שלחה לו‪ .‬ויש דיבורים על מלחמה‪ .‬שמרי על עצמך!‬ ‫כעבור שבועיים הגיע מכתב מנעמה‪.‬אחר חצות‪ .‬פתאום נסחפנו ל"הורה"‪ .‬המצב בירושלים מתוח‪ .‬שום‬ ‫דבר פה לא מעניין‪ .‬כעבור ימים אחדים הלכתי לגזבר המוסד‪ .‬‬ ‫"קומו ורוצו לחדר‪-‬האוכל‪ .‬כדי להודיע לו על‬ ‫עזיבה‪ .‬חדר‪-‬האוכל המה חברים ששרו ורקדו כמו מטורפים‪.‬‬ ‫בכל‪-‬מקרה‪ .‬אין לך מושג‬ ‫כמה שאני מיואשת‪.‬אנשים‬ ‫יצאו מהבתים ורקדו ברחובות כמו מטורפים‪ .‬יש מדינה עברית!"‬ ‫מה את יודעת‪ .‬החברים בכיתה ואפילו הכלבויניק בחדר‪-‬האוכל‪ .‬ובו היא‬ ‫מבקשת שלא ייתן לי להתגייס כי אני בן יחיד‪ .‬חסידים עם ספרי‬ ‫תורה רקדו ושרו בהתלהבות‪" :‬ופרצת ופרצת ימה וקדמה וצפונה‬ ‫ונגבה"‪ .‬התנשקו‬ ‫ואפילו גררו שוטרים בריטיים למעגלי ה"הורה"‪ .‬‬ ‫אל תשאל מה שהלך בירושלים‪ .‬צעירים יצאו ממועדון "מנורה" עם לפידים ושרו את "פה בארץ‬ ‫חמדת אבות"‪ .‬אם אהיה באזור ירושלים‪.‬אני ממש רועדת מפחד‪ .‬חסר לי פה הכול‪:‬‬ ‫ריח הקיבוץ‪ .‬חלק‬ ‫מהחברים שלמדתי איתם בעיר‪ .‬‬ ‫בקרוב יוטלו מכסות גיוס על הקיבוצים וכולנו נתגייס‪ .‬יש יריות‪ .‬‬ ‫אני עובדת במפעל לחבלים ומסייעת בפרנסה‪ .‬ברחוב יפו ובקינג‪-‬ג'ורג'‬ ‫נפתחו קיוסקים וחילקו משקאות בחינם‪ .‬הצעתי שנפסיק את הלימודים‬ ‫ונתגייס מיד לפלמ"ח‪ .‬‬ ‫היה בוועדת‪-‬קבוצה ויכוח נוקב‪ .‬‬ ‫אשתדל לקפוץ‪ .‬וחטפתי כהוגן על הראש‪ .‬אך אני חושש‬ ‫שמלחמה נוראה פרצה‪ .‬אני עומד להסתלק מהמוסד ולהתגייס לפלמ"ח‪ .‬‬ ‫הייתי רוצה לסיים את המכתב באקורד חיובי‪ .‬הזכיר את‬ ‫המסיבות בקיבוץ‪.‬כבר שם‪ .‫– ‪– 36‬‬ ‫נעמה חזק!‬ ‫לפני זמן‪-‬מה‪ .‬כי אני‬ ‫מתגייס‪ .‬ביסקוויטים ופירות‪.‬כתבתי לאימא שלי שתפסיק לשלם בעדי‪ .‬ערבים מתנפלים‬ ‫על עוברי אורח‪ .‬‬ ‫חזק ואמץ!‬ ‫נעמה‬ ‫*‬ .‬כל‬ ‫לילה אנחנו נועלים את הדלתות וסוגרים את כל החלונות‪ .‬קיבינימט‪ .

‬והיו גם מדינות שהתנגדו‬ ‫לתכנית החלוקה‪ .‬כן‪ .‬כפסע היה‪ .‬שקונה את הגומי הגולמי בליבריה במיליוני דולרים‪ .‬דיבר עם נשיא ליבריה "בשפת עסקים" וזה‬ ‫הורה למשלחתו להצביע בעד‪.‬וסיאם הצביעה בעד‪.‫– ‪– 37‬‬ ‫בשנים ‪ 1955-1957‬שהיתי בניו‪-‬יורק כשליח תנועת "השומר‪-‬‬ ‫הצעיר"‪ .‬לא אחת נהגתי לבקר בביתם‪ .‬וטהיטי הצביעה בעד‪".‬שיורה לנציגו באו"ם להצביע בעד‬ ‫החלוקה! – הוא הלך‪ .‬לדבריו הם חישבו‬ ‫את הקולות הצפויים בהצבעה‪ .‬‬ ‫"אתה יודע כי לנשיא של מדינת טהיטי היה יועץ יהודי בשם ברל?"‬ ‫שאל אותי גולדמן‪ .‬כטוב לב האב ביין‪ .‬‬ ‫הבן מאיר לא אהב את סיפורי אביו וכינה את הפוליטיקאים‬ ‫"מאפיונרים"‪.‬והתמקדו בפעילות דיפלומטית באותן‬ ‫מדינות שיש סיכוי לשנות את עמדתן הפוליטית‪.‬אני רוצה מאוד!'‬ ‫"אז למה אתה לא עושה משהו למענה?"‬ ‫"'ומה אתה רוצה שאעשה?'‬ ‫"'ברל‪ .‬בשדרת‬ ‫סנטראל‪-‬פארק‪-‬וסט ‪.‬משך בכתפיו והפטיר שלפעמים אין מנוס מלהשתמש‬ ‫בנימוקים ש"אולי לא‪-‬כל‪-‬כך יפים‪ .‬אך מועילים‪ .‬‬ ‫נחום חייך‪ .‬אמר לו‬ ‫גולדמן‪:‬‬ ‫"אתה יודע שיש לך כוח להשפיע שתקום ליהודים מדינה‪ .‬‬ ‫ועוד הוסיף וסיפר כי בעל מפעל הענק לצמיגים "פיירסטון" הוא‬ ‫יהודי‪ .‬המדינה היא בידך‪".‬בנו הבכור של ד"ר נחום גולדמן‪ .‬שבהצבעה‬ ‫כה חשובה לא נשיג רוב של שני‪-‬שליש‪ .‬הם הפעילו לחצים שהמשלחת‬ ‫תוחלף‪ .‬ששלל את הצעת החלוקה‪ .‬‬ .336‬‬ ‫יום אחד‪ .‬אתה רוצה שליהודים תהיה‬ ‫מדינה יהודית?'‬ ‫"ברל התבלבל לרגע והשיב‪' :‬נו‪ .‬נשיא‬ ‫הקונגרס היהודי העולמי‪ .‬‬ ‫גולדמן הוסיף‪ .‬והצוות הדיפלומטי שיכנע את נציגיהן להימנע‬ ‫מהצבעה‪".‬עם חניכיי נמנה מאיר‪ .‬‬ ‫"טילפנתי אליו ושאלתי אותו‪' :‬ברל‪ .‬סיפר לי על חלקו באותה החלטה‬ ‫היסטורית בעצרת האו"ם‪ .‬הנוגעת לתוכנית החלוקה‪ .‬‬ ‫"בידי? מה ברל הקטן יכול לעשות?"‬ ‫"לך אל נשיא טהיטי ואמור לו‪ .‬ואני משכתי בכתפיי‪.‬‬ ‫והשלטון בה התחלף ואילו המשלחת באו"ם נשארה נאמנה לשליט‬ ‫הקודם‪ .‬ואתה לא‬ ‫מנצל כוח זה?!"‬ ‫בעל המפעל נרמז‪ .‬‬ ‫*‬ ‫יוסק'ה המדריך כינס אותנו ל"פעולה" בחורשת הקזוארינות‪.‬שהיתה פעם בעולם מדינה שקראו לה סיאם‪.

‬ורוח מערבית נשבה ונשפה‪ .‬תוקדש לנפילת הל"ה‪ .‬לבש מכנסיים קצרים‪ .‬ולרגליו נעליים‬ ‫גבוהות‪ .‬‬ ‫לפי עקרונות הפלמ"ח אין יחידה עוברת אותה דרך פעמיים‪ .‬ובידו‬ ‫השנייה קירב שוב את הפנס למפה‪ .‬ההתקפה‬ ‫הקשה ביותר נערכה ב‪ 14-‬בינואר‪ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫"למה לא גייסו חבר'ה כמונו לעזרת הגוש?" שאלתי‪.‬שלוש פעמים ניסו הערבים‬ ‫לכבוש את הגוש ונכשלו‪ .‬התיישבנו סביב לאש‪ .‬‬ ‫השיחה‪ .‬‬ ‫הנתון לשליטה ערבית‪ .‬‬ ‫יוסק'ה הכיר היטב את האזור‪ .‬‬ ‫עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור‪ :‬התחמושת כמעט אזלה‪.‬אך לא השיב‪.‬הכול קראו על כך בעיתונים‪.‬‬ ‫יוסק'ה סיפר כי למחרת ההכרזה על חלוקת הארץ מצאו עצמם‬ ‫ארבעת ישובי גוש‪-‬עציון כלואים בטבעת של כפרים ערביים גדולים‪.‬‬ ‫"האם לפתוח בשירה?" שאלה נאווה‪ .‬‬ ‫נותרו כשעתיים עד עלות השחר‪ .‬יוסק'ה סימן לעינינו את מסלול ההליכה‪ .‬דק גזרה ובעל‬ ‫מצח מחורץ‪ .‬מכורבלים‬ ‫במעילים‪ .‬כאשר פורעים ניסו לבתר את הגוש‬ ‫והונסו תוך אבידות כבדות‪.‬הערכת‪-‬המצב אמרה שאין סיכוי להגיע לגוש בלי להיחשף‬ ‫לאוייב‪ .‬גיצים התנפצו ועלו השמימה‪.‬האחראית על השירה מטעם‬ ‫ועדת‪-‬קבוצה‪ .‬והיא שלפה רשימת שירים שהכינה‪.‬לאחר לבטים הוחלט לשוב‪.‬מכשירי‪-‬הקשר חדלו לפעול‬ ‫בשל מחסור בסוללות‪.‬כשבידו השנייה פנס‪-‬רוח‪ .‬והוחלט‬ .‬‬ ‫"נכון‪".‬‬‫"יוסק'ה‪ .‬המרחק היה כעשרים קילומטר‪.‫– ‪– 38‬‬ ‫"למה בחוץ? מה‪ .‬ולמרבה הצער הם תעו בדרך ובזבזו זמן יקר‪.‬‬ ‫ארבעים לוחמים התייצבו בסמינר‪-‬למורים בבית‪-‬הכרם‪ .‬‬ ‫יוסק'ה נענע בראשו לשלילה‪ .‬‬ ‫והכול משכו כתפיים‪.‬‬ ‫כשהכביש היחיד לירושלים עובר בלב אזור אל‪-‬חאדר ובית‪-‬לחם‪.‬חולצת‪-‬חאקי‪ .‬בשל יציאה מאוחרת הוחלט לקצר‬ ‫את מסלול ההליכה‪ .‬הוא לא יודע שקר בינואר?" שאלה אחת הבנות‪.‬זו התשובה שלך לשאלה ששאלתי‪ ".‬הוא הביא ל"פעולה" לוח דיקט ועליו מפה‬ ‫צבאית מחוברת בנעצים‪ .‬יותר מנוסים ומאומנים היטב‪.‬בינתיים פונו הנשים והילדים‪ .‬כשעליהם להגן על חיי נשים וילדים‪ .‬יוסק'ה שלף זרד מן המדורה וסימן על המפה‬ ‫את הכביש לכל אורכו‪ .‬בשעתו ניהל את המחלקה‪-‬הצופית של‬ ‫התנועה ואירגן טיולים תנועתיים‪ .‬כובע הגרב שחבש הזכיר פלמ"חניקים‪ .‬כשמגמת‬ ‫פניהם גוש‪-‬עציון‪ .‬‬ ‫יוסק'ה חייך‪ .‬‬ ‫חסרו להם בקבוקי פלאסמה לפצועים‪ .‬תהיתי‪.‬ולפניהם כארבע שעות הליכה בשטח‬ ‫אוייב‪ .‬מול אלפי ערבים‬ ‫מאורגנים בכנופיות וחמושים בנשק‪ .‬הוא היה גבה קומה‪ .‬‬ ‫יוסק'ה ביקש מָווי שידליק מדורה‪ .‬הוא ישב ברגליים‬ ‫משוכלות ועצב על פניו‪ .‬עמד קומץ מגינים – אנשי גוש‪-‬‬ ‫עציון‪ .‬‬ ‫לאור המצב החליט הפיקוד‪-‬העליון בירושלים לתגבר את ישובי הגוש‬ ‫ולשלוח אליהם מחלקה מוגברת‪ :‬שתי כיתות פלמ"ח ושתי כיתות חי"ש‬ ‫ חבר'ה שהם קצת יותר מבוגרים‪ .‬בצד עמד פנס‪-‬שדה דלוק והפיץ אור דלוח‪.

‬הוא‬ ‫עלול להזעיק את הכפריים בסביבה‪ .‬אך בעקיפין הוא אחראי להריגתה של מחלקה שלימה!‬ ‫אילו אותו ערבי המשיך בעבודתו החקלאית ולא הזעיק את ערביי‬ .‬ולא נגעו בו לרעה‪.‬בהנחה שמישהו ימצא אותו בבוקר וישחררו‪ .‫– ‪– 39‬‬ ‫על מסלול שונה ועל נקודת יציאה חדשה‪ .‬המחלקה הוסעה למושבה‬ ‫הרטוב‪ .‬עוד בתנ"ך‬ ‫נאמר‪" :‬הבא להרגך השכם להורגו‪".‬הם היחידים ששרדו‪.‬‬ ‫קל מאוד להיות מוסרי‪ .‬‬ ‫יוסק'ה הפסיק את סיפור המעשה‪ .‬בדרככם למשימות‬ ‫צבאיות‪ .‬‬ ‫"אז מה‪ .‬בדרכה לפעולה צבאית‪ .‬כשתהיו מגוייסים‪ .‬האם לא היתה סכנה ששוב ימצאו עצמם‪.‬כיוון שהסוף כבר ידוע‪ .‬מבותר ומלא בוסתנים‪ .‬וחונקת אותו‪ .‬להרוג אותו? הלא‬ ‫הוא חף מפשע! וכי אסור למגדל גפנים להשכים קום ולעבד את גפניו‬ ‫בארץ‪-‬ישראל?‬ ‫"ייתכן שגם אתם‪ .‬שהיו מגיעים בשלום לגוש עציון‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי שהוא חף מפשע‪ .‬אך אילו הל"ה היו קצת פחות‬ ‫הומאניים‪ .‬תפגשו ערבי זקן כזה‪ .‬‬ ‫לדברי יוסק'ה הם העריכו שהשחר ימצא אותם כחמישה קילומטר‬ ‫מגוש‪-‬עציון והערבים לא יספיקו לעכבם‪ .‬כל ערבי הוא‬ ‫אוייב‪.‬שהיו חייבים לכבול אותו לעץ ולסתום את פיו‬ ‫בפלנלית‪ .‬הוא שאל‬ ‫כיצד לדעתנו היה צריך לנהוג באותו ערבי? אם יעזבוהו לנפשו‪ .‬ככה‪ .‬בשטח ערבי?" שאל איציק חבצלת‪.‬היית קם והורג ערבי זקן?!" צעקו‬ ‫עלי כמה מן הבנות‪.‬‬ ‫עם עלות השחר‪ .‬‬ ‫הבעתי את דעתי‪ .‬אילו מחלקה‬ ‫ערבית‪ .‬‬ ‫התעקשתי וטענתי כי אותו זקן הזעיק את ה"שבאב" מהסביבה ואלה‬ ‫חיסלו את המחלקה‪ .‬האש ליחכה שברי ענפים שהתיזו ניצוצות לכל עבר‪.‬ההכנות נמשכו זמן רב ועד שהכל‬ ‫הסתיים היתה השעה אחת‪-‬עשרה בלילה‪.‬בעתיד‪ .‬כיצד איפוא תנהגו?"‬ ‫שקט השתרר‪ .‬כשמדובר‬ ‫בפלמ"חניקים וחי"שניקים מנוסים‪.‬למעשה‪ .‬והמסלול שנקבע היה יותר ארוך‪ .‬כפי שאכן קרה‪ .‬יתכן מאוד‪ .‬אוהב ערבים‪ .‬‬ ‫הל"ה הספיקו להתקדם עד אותה עת כשבעה קילומטרים‪ .‬על לא עוול בכפו‪ .‬כעשרים‪-‬וחמישה קילומטר‬ ‫בשטח סלעי‪ .‬כי בתנאי מלחמה‪ .‬‬ ‫בדרכם נתקלו בערבי זקן שעיבד את כרמו‪ .‬‬ ‫כעבור שעתיים של הליכה חש אחד החבר'ה סחרחורת ורגלו נקעה‪.‬‬ ‫"למה יצאו כל כך מאוחר‪ .‬‬ ‫הוחלט להחזירו להרטוב ושני חברים נילוו אליו‪ .‬‬ ‫"אבל הערבי הזה בכלל לא בא להרוג!"‬ ‫"ישירות לא‪ .‬ובמקרה הגרוע‪ :‬להרוג‬ ‫אותו‪ .‬ונותרו‬ ‫כארבע שעות הליכה עד לזריחה‪.‬חדירה של עשרים וחמישה‬ ‫קילומטר לאזור ערבי אינה משימה בלתי‪-‬אפשרית‪ .‬לא היתה‬ ‫למחלקת הל"ה ברירה אלא לקשור אותו לעץ‪ .‬‬ ‫"ואיפה הערכים ההומאניים שעליהם אנחנו מתחנכים?" שאל אחד‬ ‫הבנים‪.‬היתה פוגשת יהודי זקן המעבד את‬ ‫שדהו – היא לא היתה מהססת רגע‪ .‬בצבאות אחרים שאלה כזו לא היתה עולה כלל‪.

‬העלבונות והצעקות הרקיעו שחקים‪ .‬‬ ‫הוא סיפר כי בימים אלה מוקמת בצה"ל חטיבה חדשה מאנשי‬ ‫העמקים‪" .‬‬ ‫שיק את דעתו‪ .‬לשונות האש דעכו ונותרו גחלים לוחשות‪.‬מישהי רמזה שלא התחלקתי בחבילה‬ ‫שהגיעה אליי באמריקה‪.‬‬ ‫ומי היו אותם לוחמים? מחציתם סטודנטים למדעי‪-‬הטבע ומחציתם‬ ‫סטודנטים למדעי‪-‬הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים‪ :‬טיילים‪.‬אך יוסק'ה התעלם מן השאלה‪.‬לדבריו‪ .‫– ‪– 40‬‬ ‫הסביבה – הכול היה מסתיים אחרת‪".‬לדבריו‪ .‬ויוסק'ה הצדיע הצדעה תנועתית‪ .‬מבחינתו זה בסדר גמור‪ .‬‬ ‫החבר'ה ניצלו את ההזדמנות ופתחו ב"עליהום" רבתי לגופו של עניין‬ ‫ולגופו של המביע דעה אחרת‪ .‬עברנו לעמידת דום‪ .‬אנשים המעורים היטב בנופי הארץ‪ .‬‬ ‫"מאותה סיבה‪ .‬המשיך יוסק'ה וספד‬ ‫להם בקול רווי צער‪" .‬‬ ‫בקריאה "חזק ואמץ" הסתיימה ה"פעולה"‪ .‬לא צריך לפגוע בערבי זקן‪" .‬‬ ‫הצעת‬ ‫"אתה מדבר כמו פאשיסט‪ .‬כיאה לאנשי ארץ‪-‬‬ ‫ישראל העובדת‪ .‬כיאה לאנשי השומר‪-‬הצעיר‪".‬השאלה אם צדקו כאשר העדיפו להשאירו‬ ‫בחיים לא היתה עולה כלל על דעתו של צעיר עברי‪ .‬חניך תנועות‪-‬‬ ‫הנוער של ארץ‪-‬ישראל העובדת‪.‬הל"ה סימלו בהתנהגותם הומאניזם‬ ‫נאור‪ .‬נאלמנו‬ ‫לדקת דומייה‪ .‬מעולם‪ .‬‬ ‫ושילמו על כך בחייהם‪ .‬גולני" שמה‪ .‬והבנות התבקשו לעזוב‬ ‫את החורשה‪ .‬‬ ‫הומאנית‪ .‬אבל איך‬ ‫בכלל יודעים שסיפור הרועה הוא אמיתי? הלא איש מהל"ה לא נותר‬ ‫בחיים?"‬ ‫לרגע השתררו מבוכה ואי‪-‬נוחות‪ .‬נפילת הל"ה היא אבדה נוראה לישוב‪ ".‬נכבד את זיכרם בקימה!"‬ ‫קמנו‪ .‬‬ ‫מההווייה של הארץ‪ .‬כל שאני מבקש‪ :‬שימרו על זקיפות קומה מוסרית‪.‬יהיו‬ ‫בגדוד אנשים בעלי השקפות שונות ומגוונות‪ :‬משל מאיר יערי ועד‬ ‫לזאב ז'בוטינסקי‪" .‬לבסוף ביקש‬ ‫יוסק'ה לסכם את הדיון‪ .‬ואני שוב אומר – מעולם לא קיבלתי חבילה‬ ‫מאמריקה!"‬ ‫יוסק'ה החליט שלא להתערב‪ .‬כדי לאפשר לבנים להשתין על המדורה ולכבותה‪.‬טוהר נשק ומוסר נעלה‪ .‬ואילו הוא הרע להם והזעיק את הכפריים‪.‬הם לא היו מסוגלים להרע לחקלאי המעבד את‬ ‫אדמתו‪ .‬הם ראו בערבים חלק מהנוף‪.‬למה פסלת את הצעתי לקשור את הערבי לעץ ולסתום את‬ ‫פיו?" חזרתי על הצעתי‪.‬הם לא היו מסוגלים להרוג ערבי חף מפשע‪.‬‬ ‫"יוסק'ה‪ .‬לא יקרה אסון אם אחטוף מנה על‬ ‫דעותיי החריגות‪ .‬ולהערכתו‪ .‬‬ ‫"עד היום‪ .‬ייתכן אף שברכו אותו לשלום‪ .‬זה שכולם התנפלו‬ ‫ד ִ‬ ‫לאחר שהתיישבנו הביע ָ‬ ‫עליי‪ .‬כמו אצ"לניק מחורבן! פלא ש ִ‬ ‫לקשור אותו לעץ ולא לתלות אותו על עץ! אני בכלל לא מבינה מה‬ ‫אחד כמוך עושה בתנועה שלנו?!" צעקה עליי נאווה‪.‬‬ ‫סיירים ותיקים‪ .‬גישתם אל הארץ‬ ‫ואל שכניה הערביים היתה כשל שותפים‪ .‬בקרוב מאוד ניקרא לדגל‪ .‬‬ .‬ספק אם הל"ה התלבטו מה לעשות‬ ‫באותו ערבי זקן‪ .

‬אחר‪-‬כך מתנגבים‪.‬נעלה זוג כפכפים‪ .‬‬ ‫בחצות הגעתי למקלחת ומיהרתי להתפשט‪ .‬הראות נעכרה‪ .‬ולא העלו דבר‪.‬ב‪-‬‬ ‫‪ 19‬בינואר‪ .‬ובמלאות עשרים‬ ‫וחמש שנה לנפילת הל"ה ערכתי תחקיר‪ .‬בהיותי מתחת לשושנת‬ ‫המים החמים שמעתי את דלת המחיצה‪-‬הסובבת נפתחת‪ .‬מרוב תדהמה‪ .‬‬ ‫לאחר מלחמת ששת‪-‬הימים חקרו אנשי "בית‪-‬ספר שדה כפר‪-‬עציון"‬ ‫רבים מערביי הסביבה על נכונות סיפור הערבי הזקן‪ .‬ולחרדתי חשתי כי אברי החל להפשיר‪ .‬היא קיפלה‬ ‫את בגדיה בנחת‪ .‬‬ ‫מצחי היה לח מזיעה‪ .‬היינו קרובים מאוד זה אל זו‪ .‬סיגל עקבה אחריי‪ .‬קודם לובשים תחתונים‪ .‬‬ ‫והחלה להשמיע אנחות הנאה‪ .‬כאשר איש מהל"ה לא נותר‬ ‫בחיים‪.‬‬ ‫"גם אני אוהבת להתקלח בשעה מאוחרת‪ ".‬גם לנו סיפרו‪ .‬לא שכחתי את הוויכוח שהתנהל בחורשת הקזוארינות‪.‬למרות גילה הצעיר היה לה גוף בשל של אישה‪ .‬ובעודי רטוב לבשתי בזריזות את‬ ‫תחתוניי‪ .‬מקלחת חמה עשוייה‬ ‫לרענן את הגוף‪.‬שהיה‬ ‫משותף לו ולמשוררת יוכבד בת‪-‬מרים – נהרג אף הוא במלחמת‬ .‬‬ ‫נפגשתי עם אביבה הזז‪ .‬שבנו היחיד זוריק‪ .‬‬ ‫אף אחד מהם לא שמע על ערבי שהזעיק כפריים מישובי הסביבה‪.‬החבר'ה השתלחו בי בגסות ובפראות‪ .‫– ‪– 41‬‬ ‫חשתי עצמי פגוע‪ .‬‬ ‫לטענתם‪ .‬אמרה והסירה את‬ ‫בגדיה‪ .‬יוסק'ה סיפר על נפילת הל"ה‪".‬‬ ‫ניצלתי את האדים וזינקתי לחדר‪-‬ההלבשה כשידי האחת אוחזת‬ ‫בשלח והשנייה גוששת דרכה‪ .‬ריח עשן דבק לבגדיי‪ .‬נכנסה למים‪.‬האין זה תפקידו של מדריך להגן על הללו שמביעים דעות‬ ‫שונות מן המקובל? סתימת פיות נוגדת את החינוך שלנו לדמוקרטיה‪.‬‬ ‫מיהרתי להסתלק‪.‬אפשר לעמוד מתחת למים כמה שרוצים‪".‬והתעלמה ממני לחלוטין‪ .‬וסיגל מכיתה‬ ‫ח' נכנסה והתיישבה על הספסל‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בשנת ‪ 1973‬עבדתי כעיתונאי ב"על‪-‬המשמר"‪ .‬‬ ‫חשבה‪ .‬כשאני שוטף מעל גופי את הסבון‪.‬‬ ‫ואת שאלתו של דשיק על נכונות הסיפור‪ .‬יתכן שזו דרכם של בנים‪.‬מנופלי‬ ‫הל"ה )לימים נישאה לסופר חיים הזז‪ .‬שפורסם במוסף "חותם"‪ .‬ויוסק'ה‬ ‫שתק כדג‪ .‬גם אתה מתקלח בשעה זו?"‬ ‫"הכי נוח‪ .‬סיגל התכופפה‪ .‬‬ ‫"היתה לכם 'פעולה' עד עכשיו?"‬ ‫"כן‪ .‬אלמנתו‪-‬לשעבר של טוביה קושניר‪ .‬אדים‬ ‫פשטו‪ .‬ממש נורא‪".‬לרגע הציצה בי בתימהון ושאלה‪:‬‬ ‫"הו‪ .‬לא אמרה דבר‪ .‬סובבתי‬ ‫את גבי והמשכנו בשיחה‪ .‬‬ ‫"כן‪ .‬אברי קפא‬ ‫ולא יצא מגדרו‪ .‬וה"שבאב" התארגן‪.‬שמועה פשטה שהיהודים באזור‪ .

‬אך תגובתם היתה‪ .‬‬ ‫לאחר שנים עלעלתי בספר של ההיסטוריון הצבאי נתנאל לורך‪.‬גרוש וחצי‪ .‬‬ ‫לי לא היה אז מושג לאן יוליכוני רגליי‪.‬ואני התרשמתי‬ ‫מהמילה "צופן"‪ .‬ומבחינה זו העניין אינו משנה כלל‪".‬היה מישהו שהציע לחסלו‪ .‬גבי‪ .‬לערוך‬ ‫יום אחד החלטנו‪ .‬ושם נכתב‪" :‬למחרת נפילת הל"ה סוכמו‬ ‫הדיונים ]על‪-‬ידי פיקוד ההגנה[ בהנחיות לאמור‪ :‬לא עוד תיתכן הבחנה‬ ‫אינדיבידואלית‪ .‬או בנים‬ ‫להורים גרושים‪ .‬גבי היה מוכן להלוות לי את הסכום הנדרש‪ .‬מושבה עברית קטנה עם בקתות רעועות וגגות‪-‬קש‪ .‬כשהבריטים‬ ‫יעזבו את הארץ ותקום בארץ‪-‬ישראל מדינה יהודית‪ .‬ולדבריה‪ .‬נתקלו ברועה‬ ‫ועדרו‪ .‬שתה כוס גזוז תמורת שלושה‬ ‫מיל‪ .‬פלט צואה בקולות מהדהדים‪ .‬גבי בַר ְ ִ‬ ‫טיול לזכרון‪-‬יעקב‪ .‬במקלחת נהגו‬ ‫הפלמ"חניקים להתווכח מה יקרה לאחר תום המנדט‪ .‬גבי‪ .‬עדר‬ ‫בקר התנהל ברחוב הראשי‪ .‬שנשמעה לי ספרותית מאוד‪ .‬ובה לא יינקה גם החף מפשע‪".‬הציע גבי‪ .(19‬‬ ‫*‬ ‫חלום על מדינה יהודית ניקר בי עוד מימים‪-‬ימימה‪ .‬גדלנו עם‬ ‫הדיבורים שמדינה יהודית היא בדרך‪.‬‬ .‬‬ ‫"קורות מלחמת העצמאות"‪ .‬‬ ‫הגענו לקיוסק‪ .‬בהיותם מזויינים‪ .‬והערתי את‬ ‫תשומת‪-‬ליבו של גבי‪.‬ואיכרים‬ ‫במגפי גומי ובסרבלים התהלכו כשעל כתפיהם חרמשים‪ .‬סיכמה אביבה את הראיון באומרה‪" :‬לא ברור כיצד סיפור‬ ‫הרועה 'הולבש' על הל"ה‪ .‬רוב ילדי שפיה היו יתומים‪ .‬‬ ‫)עמ' ‪.‬כי באחד הסיורים‪ .‬התגובה היא‬ ‫אופיינית לרוח הל"ה‪ .(13‬וייתכן שהוא‪ .‬תלמידי כיתה ו' בשפיה‪ .‬ייצא להגשים בקיבוצו‪.‬חלפנו ליד הברוש המתנשא אל על‪ .‬‬ ‫זכרון‪-‬יעקב‪ .‬התברר כי מחיר הנבואה‬ ‫יקר‪ .‬העשיר בינינו‪ .‬קלשונים‬ ‫וטוריות‪.‬‬ ‫שי ואני‪ .‬‬ ‫הם ראו בו חלק‪-‬חי מנוף הארץ ולא היו מסוגלים לירות ברועה הרועה‬ ‫את צאנו‪ ".‬גבי‬ ‫סיפר שיש לו דוד בשם עמנואל ברשי בקיבוץ תל‪-‬עמל )לימים סמג"ד‬ ‫‪ .‬‬ ‫"החבר'ה סיפרו‪ .‬ואני כוס סודה במיל אחד‪ .‬ונכנסנו‪.‬שאין לגעת בו‪.‫– ‪– 42‬‬ ‫העצמאות(‪ .‬כי הפעם מלחמה היא‪ .‬אך גם אם הדבר לא אירע‪ .‬‬ ‫"מה דעתך שנשמע מה צופן לנו העתיד‪ ".‬כרמי הענבים‪.‬‬ ‫ובעלייה לזכרון עלו באפינו ניחוחי היקב‪.‬שנשאו על גבם מטענים נפשיים כבדים ורגישים‪ .‬‬ ‫ליד אחת הגדרות ראיתי שלט‪" :‬מגידת‪-‬עתידות"‪ .‬כשהייתי תלמיד‬ ‫בכפר‪-‬הנוער שפָיה‪ .‬סיפור "הרועה הזקן" היה מוכר לה עוד מימי‬ ‫הסיורים של הפלמ"ח באזור מעלה‪-‬החמישה‪.‬בראשית שנות הארבעים‪ .

‬לפתע קפצה ממקומה‪ .‬על הקירות התנוססו ערבסקות‬ ‫ודיוקני פאקירים הודיים‪ .‬כשגופה‬ ‫נשען על כר צבעוני‪ .‬וחרב בידו‪ .‬‬ ‫– "נא קסמי באוב‪ .‬גופה התנועע בתנועות מוזרות‪ .‬וביקשה‬ ‫שנבחר קלף‪ ..‬חלס‪".‬היא ביקשה כי‬ ‫לאחר שנסיים לשתות‪ .‬צל הרואה הראיני!"‬ ‫– עלטה‪ .‬‬ ‫"את בעצמך אתון ואביך נבלה שלושים ושתיים!" זרקתי לעברה‪.‬אין‪.‬‬ ‫זמן רב חלף עד ששרידי הקפה יבשו‪ .‬לבסוף נטלה את ספלו של גבי‪ .‬‬ ‫ומיהרנו לברוח‪..‬לא ידעתי מה לשאול‪.‬‬ .‬אני – ב ֵ‬ ‫ונוצה בידו‪.‫– ‪– 43‬‬ ‫חדר חשוך‪ .‬‬ ‫הילדה קמה‪ .‬הצביעה על גבי‪.‬כן‪ ..‬‬ ‫ושיחררה קביעה נחרצת‪:‬‬ ‫"תהיה ראש צבא‪".‬שני נרות שעווה צהובה האירו את פניה‬ ‫המחורצות‪.‬ופיה לא‬ ‫רה עם רוחות רפאים? האם‬ ‫ש ָ‬ ‫ק ְ‬ ‫פסק לפלוט הברות סתומות‪ .‬‬ ‫לי ָ‬ ‫ושמות כל השדים ובְ ִ‬ ‫ילדה יחפה בשמלה ארוכה הגישה ספלי קפה שחור‪ .‬נענעה מצד לצד בקצות‬ ‫אצבעותיה ושוב טרפה קלפים‪ .‬לפתע התרוממה‪ .‬בצלחת אחרת היו אבנים‬ ‫שקופות‪ .‬לפתע החלו שפתיי לדקלם אחד מבתי השיר‪:‬‬ ‫"את בעלת‪-‬האוב‪" – ".‬שביבי אור בודדים חדרו מבעד לחרכי תריסים מוגפים‪.‬הקפה היה מר וביקשנו‬ ‫סוכר‪ .‬לפניה צלחת נחושת עטורה ערבסקות‪ .‬פרשה ידיה והודיעה‪" .‬ואני רעדתי מקור‪ .‬הצביעה עלי וצרחה בזעם רב‪:‬‬ ‫"אתה אתון ואביך נבול שש‪-‬עשרה!"‬ ‫נותרתי המום‪ .‬‬ ‫זמן רב עוד המשיכה לטרוף קלפים‪ .‬‬ ‫ואישה בשמלה שחורה ישבה על הרצפה ברגליים משוכלות‪ .‬לאחרונה למדנו בעל‪-‬פה את הקטע ששאול המלך עולה לביתה‬ ‫של בעלת‪-‬האוב‪ .‬אש זוועות‪ .‬‬ ‫עיניה נעצמות ונפקחות‪ .‬וריח קפה‬ ‫מהביל התערבב בריחות מוזרים‪ .‬עיניה בערו‪ .‬‬ ‫התמלאתי פחד‪ .‬פינג'אן ניצב על פתילייה בוערת בפינת החדר‪ .‬בפינה קלחת‪.‬הנני‪".‬והיא התעלמה‪ ..‬‬ ‫"איזה צבא ואיפה? מתי?" שאל‪ .‬‬ ‫גבי בחר בשטן עם זנב‪ .‬הנבואה נפלטה‬ ‫ויצאה משליטתה‪..‬נהפוך את הספלים‪ .‬משכה הילדה את ראשה לאחור וצקצקה בלשונה‪" :‬מפיש‪ ".‬הייתכן שתִ ְ‬ ‫היא צוענייה? ערבייה? ואולי תורכייה?‬ ‫שד עם לשון ארוכה‪.‬קירבה אותו‬ ‫אל קרן אור שחדרה מבעד לווילון הכהה‪ ..‬קלפים‬ ‫ועליהם ציורי שדים‪ .‬אדוני‪ .‬מלאכים ומכשפות‪ .‬‬ ‫לה רותחת‪".‬וערוצים עקלקלים ופתלתלים‬ ‫חרצו את דפנות הספלים‪ .‬גורלי עמד‬ ‫להיחרץ‪ .‬נזכרתי בבלדה של שאול טשרניחובסקי "בעין‪-‬‬ ‫דור"‪ .‬‬ ‫בעלת‪-‬האוב החלה לטרוף קלפים על מחצלת שחורה‪ .‬הידעונית לחשה לחשושים – שפתיה נעות‪.

‬‬ ‫*‬ ‫שנים רבות מאוד חלפו מאז‪ .‬אחר‪-‬כך שאל‪" :‬אולי הוא גר בגורד‪-‬‬ ‫שחקים‪ .‬באותה שנה‪ .‬על איזה צבא דיברה?‬ ‫היינו בני שתים‪-‬עשרה‪ .‬קארל גוסטב ה‪ – 16-‬והחידה נפתרה‪.‬‬ ‫"אתה חושב שאי‪-‬פעם תקום מדינה עברית ואני אהיה ראש צבא?"‬ ‫תהה גבי‪ .1941 .‬‬ ‫האם מתקבל על הדעת שאותה ידעונית ידעה שלושים ושבע שנים‬ ‫מראש שאבי יזכה בפרס נובל? ואם כן – מדוע קפצה לפתע ממקומה‬ ‫כמטורפת וצרחה עליי כמשוגעת?!‬ .‬מה אני יודע? סיפרתי לו שפעם שמעתי‬ ‫במקלחת ויכוח בין שני פלמ"חניקים על מדינה עברית שתקום ולה‬ ‫פרלמנט‪ .‬אך הוקם הפלמ"ח‪ .‬ואני משכתי בכתפיי‪ .‬‬ ‫אך מה לגביי ה"אתון"? – אולי התכוונה ל"עיתון"‪ .‬בקומה שש‪-‬עשרה?"‬ ‫שוב לא ידעתי מה להשיב‪.‬היה חבר‬ ‫קיבוץ צרעה‪ .‬‬ ‫הוא הביע את צערו על גסיסת אבי‪.‬נוכח סכנת‬ ‫השתלטות נאצית על המזרח‪-‬התיכון‪.‬שאהיה עיתונאי?‬ ‫היא ודאי לא למדה ניקוד עברי ולא הבדילה בין אל"ף לעי"ן‪.‬צבא וכל היתר‪.‬בשנת ‪ .‬ושאל באיזה‬ ‫גבי קרא שבניו‪-‬יורק יש לרחובות שמות של ִ‬ ‫רחוב אבי גר‪ .‬‬ ‫בדרך לשפיה חצינו גשר על נחל הדיפלה‪ .‬צבא אחר לא‬ ‫נראה באופק‪ .‬לחם במלחמות ישראל וסיים את שירותו הצבאי כקצין‬ ‫בכיר‪.‬גבי ברשי התגייס לפלמ"ח‪ .‬‬ ‫"אבל למה שש‪-‬עשרה?"‬ ‫מספרים‪ .‫– ‪– 44‬‬ ‫בדרך הביתה ניסינו לפרש את נבואותיה‪ .‬שאבי‬ ‫הנבול גוסס‪.‬לצבא הבריטי היינו צעירים מדי‪ .‬לא היה לי מושג‪ .‬וגבי הביע סברה‪ .‬‬ ‫משנודע לי כי אבי זכה בפרס נובל לספרות‪ .‬הגיש את‬ ‫הפרס לאבי מלך שוודיה‪ .1978‬נפל‬ ‫מספר ‪?16‬‬ ‫האסימון‪" :‬נבול" הוא "נובל" – אך מהו ִ‬ ‫בשעת טקס ההענקה של פרס "נובל" בשטוקהולם‪ .

‬‬ ‫ישבנו סביב מדורה בחורשת הקזוארינות והתווכחנו אם צריך היה‬ ‫לפגוע באותו ערבי זקן‪ .‬יהודים שיעלו ארצה – יוכלו‬ ‫להשתלב בהצלחה במקצועות פרודוקטיביים‪ ..‬חניכי תנועות‪-‬הנוער של ארץ‪-‬ישראל‬ ‫העובדת אינם מסוגלים‪ .‬פרנסות אוויר‪ :‬מסחר‪ .‬הוראה‪.‬הומאניות נאורה"‬ ‫ו"מוסריות נעלה"‪ .‬‬ ‫לרגע ראיתי עצמי על הרי ירושלים‪ .‬‬ ‫יוסק'ה הפריח סיסמאות על "טוהר הנשק"‪" .‬‬ ‫הם גיבורים בפה‪ .‬אני מסתלק‬ ‫לפלמ"ח‪ .‬האזנתי וחשתי צער על יהודי הגולה‪ .‬‬ ‫אך אם אלך לפלמ"ח בניגוד לדעת הכיתה – הדרך לקיבוץ תיחסם‬ ‫בפניי‪ .‬שאינם יכולים‬ ‫להשתלב בענפי יצור ראשוניים‪ :‬מכרות‪ .‬בגלל חינוכם ההומאני‪ .‬‬ ‫*‬ ‫נעמה חזק!‬ ‫אמש התקיימה "פעולה"‪ .‬ואני הלא רוצה להיות חבר קיבוץ! ככלות‪-‬הכול‪ .‬הם ימשיכו לדקלם ואני אלחם‪.‬המחנך הסביר את עקרונות "הפירמידה‪-‬ההפוכה"‬ ‫של בורוכוב‪ .‬מטפלות גוננו עליהם בקנאות רבה מבית‪-‬התינוקות ועד היום‬ .‬עיתונות – מקצועות שנפגעים ראשונים בשעת‬ ‫משבר כלכלי‪ .‬לפגוע בערבים חפים‬ ‫מפשע‪ .‬תעשייה כבדה‪ .‬חבילות חציר? אטריות בסיר מרק? אסור‬ ‫שמישהו יחשוב אחרת מן המקובל בתנועה? קיבינימט‪ .‬‬ ‫זה נכון כשיש שלום‪ .‬והוא שהזעיק את ערביי‬ ‫הסביבה‪.‬מעולם לא סיכנו את חייהם‪ .‬חקלאות –‬ ‫שליטה על אמצעי‪-‬יצור התפוסים על‪-‬ידי הבורגנות המקומית‪ .‬שהל"ה פגשו בדרכם‪ ..‬והמחיר ידוע‪.‬לדבריו‪ .‬יוסק'ה העלה בה לדיון את נפילת הל"ה‪.‬‬ ‫תיווך‪ .‬המחנך הביא נתונים ממיבנה תעסוקתם של יהודי ברלין‬ ‫בשנת ‪ .‬האם לכולם חייבת להיות‬ ‫אותה דעה? מה אנחנו‪ .‫– ‪– 45‬‬ ‫פרק ו'‪ :‬אצ"לניק מחורבן‬ ‫הייתי נסער מן העלבונות שספגתי אמש‪ .‬יורה באנשי כנופיות וחובש חבר‬ ‫פצוע‪.1935‬וטען כי בארץ‪-‬ישראל‪ .‬‬ ‫צודקת והכי ִ‬ ‫נכנסתי לכיתה‪ .‬ילדותם עברה על מי‬ ‫מנוחות‪ .‬לא‬ ‫נותרה ליהודים ברירה אלא לעסוק ב‪ .‬עורכות‪-‬דין‪ .‬כך ניתן לבנות פירמידה‬ ‫יהודית נורמלית‪ .‬אך בימי מלחמה? הוויכוח התחמם וכמה‬ ‫חבר'ה כינו אותי "פאשיסט! אצ"לניק מחורבן!" ומיני ביטויים נבזיים‪.‬שבבסיסה ענפי יסוד ראשוניים‪.‬זו החברה הכי‬ ‫שוויונית בעולם‪.

‬‬ ‫לקראת סיום המשימה‪ .‬‬ ‫וכטרזן זינקתי אל הברוש‪ .‬‬ ‫כדי שלא יזהו אותי‪ .‬ילדי‪-‬תנובה למופת‪.‬טיפסתי כקוף על אורן מדולל עלווה‪.‬כשהלב‬ ‫שלי דופק כמו מכונת‪-‬ירייה‪ .‬חלפתי מעל גדר‪ .‬אולי‬ ‫אני מסתתר באחד מהם‪ .‬אפילו פתחו מכסים של פחי‪-‬אשפה‪ .‬השחלתי עצמי‬ ‫אל בין ענפיו הצפופים וקפאתי על מקומי‪.‬‬ ‫יום אחד חסרו להם אנשים להדבקת כרוזים‪ .‬תוך כמה דקות הגיעו שוטרים עם אקדחים שלופים‬ ‫וחיפשו בכל פינות החצר‪ .‬והתחננתי לאימא שתרשה לי לחבוש את‬ ‫כובעי‪ .‬הם הלבישו על ראשי גרב שקופה של אישה‪.‬השוטרים צרחו ושרקו במשרוקיות‪.‬הרפתקה מסוכנת למדי לנער בן חמש‪-‬עשרה‪ .‬דילגתי מעל גדרות והבריטים –‬ ‫אחריי‪ .1936‬הייתי אז ילד קטן‪ .‬מאחוריה פסע אדם אחד בלבד‪ .‬לקומוניסט המהולל‪".‬‬ ‫היינו זוג‪ :‬אני מרחתי דבק על קירות הבתים והשני הדביק כרוזים‪.‬והתגוררנו במוסקבה ליד ה"כיכר האדומה"‪.‬וכחברה‬ ‫שלי‪ .‬הערכתי את אומץ‪-‬ליבם לסכן את חייהם למען‬ ‫אמונתם‪.‬כשמאחוריי גדר של‬ ‫שדרת ברושים ועץ אורן בודד‪ .‬מכל‪-‬מקום‪ .‬‬ ‫אינני יודע אם סיפרתי לך שגירשו את אימא ואותי מרוסיה בשנת‬ ‫‪ .‬אני בטוח שתנצרי הכול בליבך‪ .‬ושוטרים שמרו על הסדר‪ .‬מה אגיד לך‪ .‬מן התמונות התלויות בגן‪-‬‬ ‫הילדים זיהיתי את יוסף סטאלין‪.‬אמרו כי‬ ‫הסופר הידוע מקסים גורקי נפטר‪ .‬‬ ‫אספר לך משהו מאוד‪-‬מאוד סודי‪ .‬בבית‪-‬הספר המקצועי "מקס פיין"‪ .‬לפני שבאתי לקיבוץ למדתי‬ ‫בתל‪-‬אביב‪ .‬הייתי חבר "השומר‪-‬הצעיר" ושללתי בחריפות‬ ‫את דרכם‪ .‬‬ ‫עגלה רתומה לשישה צמדי סוסים שחורים נשאה ארון עטוף‬ ‫שחורים‪ .‬חיבקתי את גזעו בשתי ידיי‪ .‬כאשר הבריטים‬ ‫מסתובבים במדים ובלא מדים ברחובות תל‪-‬אביב‪ .‬הייתי תלוי על עץ ממש מעליהם‪ .‬לא ברור איך‬ ‫הסכמתי‪ .‫– ‪– 46‬‬ ‫הזה‪ .‬ברחוב מזא"ה‪ .‬תנוכי אוזניי קפאו‪ .‬בעל הקיוסק‬ ‫המפורסם – נכנסתי לחצר‪ .‬‬ ‫באחד הימים נאסף בה קהל רב‪ .‬עם זאת‪ .‬שבחיים לא סיפרתי‪ .‬חציתי‬ ‫כבישים‪ .‬והתרוצצתי ברחוב אלנבי עם דלי דבק ומברשת‪.‬אימא הציצה באנשים שסביבי ואמרה בקול‪-‬רם‪" :‬תן כבוד‬ ‫לסופר הדגול‪ .‬למרות הכפור‬ ‫העז‪ .‬‬ ‫מה אגיד לך‪ .‬דהרתי ברחובות‪ .‬ההוראות שקיבלנו‬ ‫היו‪ :‬במקרה שנשמע קול משרוקית – יש לעזוב הכול ולברוח‪.‬אילו מדדו בסטופר את‬ ‫מהירות הריצה שלי – הייתי קובע שיא עולמי‪ .‬ותהיה לוויה‪.‬מרחוב שיינקין הגיחה‬ ‫ניידת בריטית‪ .‬‬ .‬והחל מרדף‪ .‬חציתי את רחוב בלפור‬ ‫ומצאתי עצמי בחצר של מסעדה ברחוב אלנבי‪ .‬‬ ‫שהזכירו לי תקופה אחרת מחיי‪.‬נשמעה שריקה‪ .‬‬ ‫מעבר לכביש שמר עלינו אצ"לניק חמוש באקדח‪ .‬ואחדים מתלמידי‬ ‫הכיתה השתייכו לאצ"ל‪ .‬מול ביתו של אדון ויטמן‪ .‬‬ ‫לפתע השתררה דממה והכול הסירו את כובעיהם‪ .‬והם פנו אלי שאעזור‬ ‫להם‪ .‬נכנסתי לחצרות בתים‪ .

‬מזכיר‪-‬הקיבוץ שמע על התוכנית לברוח לפלמ"ח‪.‬ממש נורא!‬ ‫וכשישבנו בחורשה‪ .‬תעתעתי באימפריה הבריטית! למחרת‬ ‫עברתי ברחוב אלנבי‪ .‬ראי כמה קטן הוא סטאלין הגדול!"‬ ‫נוצרה מהומה‪ .‬אנשים צעקו עליי ומישהו לא התאפק וחבט בעכוזי‬ ‫בכוח‪ .‬‬ ‫הגעתי לקיבוץ‪.‬‬ ‫כך ִ‬ ‫המצב פה מסובך‪ .‬ליד הנמל‪ .‬שוטרים שעמדו לפנינו כנראה לא שמעו‬ ‫או בחרו להתעלם מהערותיו של ילד קטן‪ .‬בסגין חיילים ירוק ובכובע מצחייה שהחזיק בידו‪ .‬אנשים‬ ‫עצרו וקראו‪ .‬והפעם באזור התחנה המרכזית‪.‬כמה אני‬ ‫מתגעגע!"‬ .‬הצצתי בתדהמה באיש‬ ‫בעל השפם‪ .‬שמותיהם כבר‬ ‫מופיעים במסגרת שחורה‪ ..‬מישהו לחש לאוזנה של‬ ‫אמא שתמהר להסתלק‪ .‫– ‪– 47‬‬ ‫הוא צעד מתונות וארשת קודרת על פניו‪ .‬וקול משרוקיות‪.‬וכל לילה נשמעו משם פקודות וצעקות של‬ ‫שוטרים שרדפו אחר מהגרים לא‪-‬חוקיים‪ .‬‬ ‫ולפתע ראיתי את אימי יורדת מאוטובוס שהגיע מירושלים‪ .‬אולי לא‬ ‫תאמיני‪ .‬אתם יכולים להשמיץ אותי מהיום עד מחר‪ .‬אך הרגשתי גיבור‪ .‬וליתר ביטחון תארוז שתי מזוודות עם בגדי‪-‬‬ ‫חורף‪" .‬‬ ‫כאשר שמעתי את צעקות השוטרים הבריטיים באותה חצר‪ .‬עד מהרה למדנו לדעת כי שלוש קומות‬ ‫של המלון היו בית‪-‬בושת‪ .‬והיו צעקות ואפילו כמה סטירות‪-‬לחי‪.‬וקראתי‬ ‫בקול‪:‬‬ ‫"אמא‪ .‬אני חושש שעד‬ ‫לגיוסנו יסתיים הכול ולא נספיק להילחם‪ .‬אבל פה‪.‬היא מיד‬ ‫זיהתה אותי‪ .‬נבהלתי ופרצתי בבכי‪ .‬‬ ‫למען האמת‪ .‬‬ ‫ייתכן שבגלל ההערה שלי על סטאלין או מסיבה אחרת‪ .‬‬ ‫אסף אותנו והודיע שאנו כלולים במכסת המתגייסים‪ .‬גורשנו‬ ‫מרוסיה לתורכיה‪ .‬הותר לנו לשהות באיסטנבול ארבעים ושמונה שעות‬ ‫בלבד‪ .‬בסיביר קר מאוד עכשיו‪".‬בהנחה שתוך‬ ‫ימים אחדים נפליג לפלסטינה‪ .‬חבר'ה שלמדו איתי בעיר‪ .‬לרגע התחשק לי לומר להם‪" :‬אני הוא שהדבקתי אותם!"‬ ‫עוד פעם אחת הדבקתי כרוזים‪ ..‬כשאני‬ ‫תלוי על ברוש – נזכרתי בצעקותיהם של השוטרים הטורקיים‬ ‫באיסטנבול‪ .‬הו‪ .‬כל‪-‬כך פחדנו שיתפסו אותנו‪ .‬חיינו שם בלא היתר תשעה‬ ‫חודשים‪.‬הדבקת כרוזים היתה הרפתקה די מסוכנת‪ .‬ועל הקירות התנוססו הכרוזים שהדבקנו‪ .‬והקבוצה השמיצה אותי בגסות ובבוטות‪ .‬כל יום מגיע לקיבוץ עיתון‬ ‫ובו המדור "חללינו"‪ .‬שכרנו חדר בעליית‪-‬גג במלון זול‪ .‬אמרתי‬ ‫בליבי‪" :‬חבר'ה‪ .‬‬ ‫ממש מתחת לעץ הזה – בילינו נעמה ואני את בילוי חיינו‪ .

‬נמצאו העופות‬ ‫מושלכים באחת התעלות‪ .‬הם‬ ‫התעקשו להתקרב‪ .‬והדי התפוצצויות‪ .‬אורבים כביכול לברווזים‪ .‬הם צדו ברווזים‪ .‬כדי לחסום‬ .‬ואז ביקשו לעלות לסוללה‬ ‫גבוהה‪ .‬שממנה ניתן להשקיף על המשק – ונאמר להם מפורשות‬ ‫שהדבר אינו אפשרי‪ .‬והתכנית‬ ‫האמיתית היא לגלוש מהגלבוע לישובי העמק‪ .‬יום אחד‬ ‫התקשר למזכירות טירת‪-‬צבי קצין‪-‬המחוז הערבי מבית‪-‬שאן וטען שיש‬ ‫לו אורח מכובד מירדן‪ .‬שחשף‬ ‫שיניים והבריח אותם‪ .‬וכשהציעו את שללם‬ ‫למלווה מטעם הקיבוץ‪ .‬ו ְ ִ‬ ‫ב‪ 16-‬בפברואר הותקפה טירת‪-‬צבי על‪-‬ידי גדוד הירמוך הראשון‬ ‫מר ִָיה‪.13‬יצא לקראתם עם‬ ‫הבריחם‪.‬‬ ‫אלן חורין‪ .‬בפתחי ואדיות‬ ‫ובמדרונות מתונים‪.‬בציתות‬ ‫לקווי טלפון נקלטו הודעות חשודות‪ .‬לאחר שעזבו את המקום‪ .‬בפיקודו של מנהיג הכנופיות הוותיק פאוזי קאוקג'י‪ .‬ואז הגיע שומר על סוס‪ .‬כשעל כתפיהם רובי‪-‬צייד ולצוואריהם משקפות‪ .‬ממול לקיבוץ‬ ‫והיו עוד סימנים להתקפה הק ֵ‬ ‫– נראו כלי רכב שהורידו לשטח סיירים עם משקפות‪-‬שדה‪ .‬‬ ‫הערבים התכוננו היטב להתקפה וערכו סיורים מוקדמים‪ .‬מהכפר הערבי ַ‬ ‫בפיקודו של מוחמד צ ָ ָ‬ ‫יחידות חבלה שפוצצו את הגשרים המוליכים לטירת‪-‬צבי‪ .‬שומר עצבני מוצב שם‪ .‬במפקדת האזור הוחלט שלא להסתכסך עם קצין‪-‬‬ ‫המחוז‪ .‬נאמר להם בנימוס‪ .‬צייד מדופלם‪ .‬אגמיות‪ .‬גשם כבד ירד‪ .‬אף שחשדו בטוהר כוונותיו‪.‬איש "הגנה" ותיק ולימים מפקד גדוד ‪ .‬מלווה כלב ענק‪ .‬היה ברור כי לא באו לצוד‪.‬‬ ‫רבה ובאה‪ :‬בעבר‪-‬הירדן‪ .‬בלילות שכבו חברי‬ ‫חפצי‪-‬בה ובית‪-‬אלפא במארבים לרגלי הגלבוע‪ .‬‬ ‫צוות מרגמה‪ .‬היו ידיעות על תנועה חשודה של כוחות‬ ‫ערביים בעמק בית‪-‬שאן‪ .‫– ‪– 48‬‬ ‫פרק ז'‪ :‬ראש העיר נמלט‬ ‫ב‪ 16-‬בפברואר ‪ 1948‬בילינו לילה בעמדות‪ .‬הם שוטטו‬ ‫סביב הבריכות‪ .‬שירות הידיעות של ה"הגנה" דיווח כי "צבא‬ ‫ההצלה"‪ .‬ולו כלב גדול‪ .‬המבקש לצוד ברווזים באזור‬ ‫בריכות‪-‬הדגים‪ .‬‬ ‫למחרת‪-‬היום הגיעה פמלייה של ציידים ערביים לבריכות‪-‬הדגים של‬ ‫הקיבוץ‪ .‬באחד הימים הודיעו מהתצפית על‬ ‫קבוצת אנשים שחצתה את הירדן והחלה להתקרב לקיבוץ טירת‪-‬צבי‪.‬לילה קודם יצאו‪ .‬כי מטעמי כשרות הוא אינו‬ ‫יכול לקבל את שללם‪ .‬מתכונן‬ ‫לתקוף את טירת‪-‬צבי‪.‬‬ ‫ס ָ‬ ‫פא‪ .‬‬ ‫מזה שבועיים שרויים קיבוצי העמק במתח נוכח ידיעות חוזרות‬ ‫ונשנות שההתקפה על טירת‪-‬צבי אינה אלא הטעייה‪ .‬ממתינים להיקרא‬ ‫לעזרת ישובים מותקפים‪ .‬מלווים‬ ‫הבזקי אור – הבהיקו ממזרח‪ .

‬בפינות המשק היו‬ ‫עמדות‪-‬בטון מבוצרות וביניהן תעלות‪-‬קשר‪ .‬‬ ‫בשעה שבע וחצי בבוקר התרחש נס – שבר‪-‬ענן הוריד מבול‪ .‬‬ ‫בשעה תשע השתרר שקט מוזר‪ .‬הלילה היה‬ ‫חשוך‪ .‬והפקודה היתה לפתוח באש רק על מטרות ברורות‪.‬ועננים נמוכים כיסו את האזור‪ .‬נשקם של התוקפים נסתם בשל הבוץ‪ .‬‬ ‫בארבע בבוקר החלה ההתקפה‪ .‬תחמושתם‬ ‫נרטבה‪ .‬לא‬ ‫התרגש והשיב כי לאחר שחייליו יסיימו את ארוחת‪-‬הבוקר – הם יחושו‬ ‫לעזרת הקיבוץ‪ .‬ונעצרו‪ .‬כולל מרגמות כבדות‪ .‬אך לא על יישובי‬ ‫העמק כי אם על שדה‪-‬אליהו ועין‪-‬הנציב‪.‬הערבים נפוצו לכל רוח‪ .‬בגלל הבוץ שדבק בסוליותיהם‪ .‬הערבים פתחו במכת‪-‬אש מכל‬ ‫הכלים שברשותם‪ .‬האדמה רעדה מכל פגז שנחת‪ .‬עוד קרב פיספסנו‪ ".‬מיהרו החברים לפשוט על שדה‪-‬הקרב‪.‬‬ ‫"קיבינימט‪ .‬שהערבים לא ידעו על קיומה‪ .‬עד מהרה התמלא השטח בנעליים‬ ‫פזורות‪.‬הן הביאו לעמדות סמרטוטים וניגבו את הכלים ואת‬ ‫התחמושת הרטובה‪ .‬חברים ששהו בעמדות ספגו‬ ‫הפגזה כבדה‪ .‬‬ ‫הראות היתה לקוייה והמגינים לא ראו ממרחק של יותר מעשרים מטר‪.‬‬ ‫בשל החשיכה היה חשש שהערבים יגיעו לגדר הפנימית מבלי שייראו‪.‬הבריטים אספו את החללים והסתלקו‪.‬למעלה משישים הרוגים נמנו‬ ‫בשטח‪ .‬תחמושת וציוד צבאי‪ .‬‬ ‫לאסוף נשק‪ .‬‬ ‫*‬ .‬בין אותן עמדות נמתחה‬ ‫גדר נוספת‪ .‫– ‪– 49‬‬ ‫הגעתה של תגבורת‪ .‬והעדיפו‬ ‫לחלוץ נעליים ולברוח יחפים‪ .‬‬ ‫למחרת הגיע לבית‪-‬אלפא חבר טירת‪-‬צבי ושמענו מפיו פרטים‬ ‫מלאים על הקרב‪ .‬‬ ‫ד ָ‬ ‫ע' ְ‬ ‫באש כבדה מתל‪ַ -‬‬ ‫הערבים ירו כמטורפים ואילו המגינים השיבו אש מבוקרת ומדויקת‪.‬התקפת הסחה אמנם נערכה‪ .‬התמרמרנו‪.‬הבחורות הצילו‬ ‫את המצב‪ .‬הוא היה בטוח שיצטרך "להציל" את היהודים‪ .‬ובשעה שמונה פתח הגדוד הערבי בנסיגה מבוהלת‪ .‬‬ ‫באותו בוקר טילפן מא"ז )מפקד אזור( טירת‪-‬צבי לבריטים והודיע כי‬ ‫טירת‪-‬צבי הותקפה‪ .‬קווי טלפון נותקו וכלי הירי נתמלאו בוץ‪ .‬קר‪ .‬הבריטים הגיעו ונדהמו לגלות מי המובס‪ .‬החברים הסתכלו סביב‪-‬סביב‬ ‫וחייכו‪ .‬הפגזת‪-‬הריכוך נמשכה‬ ‫כשעתיים‪ .‬לאחר שנודע כי ההתקפה נהדפה‪.‬מדרום לקיבוץ‪ .‬ההסתערות לוותה‬ ‫רה‪ .‬והמגינים השיבו אש‪ .‬ולכן לא‬ ‫אצה לו הדרך‪.‬הנעליים הפזורות –‬ ‫אמרו הכול‪ .‬לדבריו‪ .‬ואחד החברים נפגע ונפטר‪.‬רבים‬ ‫התקשו לרוץ בנעליהם‪ .‬הקצין הבריטי‪ .‬‬ ‫בתשע בבוקר בוטל "מצב‪-‬הכן"‪ .‬תעלות‬ ‫המים הוצפו‪ .‬וכשהאיר השחר הגיחו מתוך האדמה מאות דמויות כהות‬ ‫ובפיהן שאגות‪:‬‬ ‫"עליהום!"‬ ‫הערבים רצו לעבר הגדר‪ .‬שהיה בסוד ההתקפה הערבית‪ .

‫– ‪– 50‬‬

‫בצוהרי האחד באפריל הופגז קיבוץ בית‪-‬אלפא מן ההר‪ .‬לשמע‬
‫הפגזים רץ כל אחד לעמדתו‪ .‬חלק מתלמידי הכיתות הצעירות השתחלו‬
‫מתחת למיטותיהם ואחרים מיהרו לתעלות‪-‬הקשר‪ .‬כיתת "אורן" תפסה‬
‫עמדות – מוכנה להשיב אש‪ .‬בזמן ההפגזה‪ ,‬הגיעה לקיבוץ תגבורת של‬
‫כיתת רגמים מה"גוש"‪ ,‬שהציבה שתי מרגמות שלושה אינץ' סמוך‬
‫לכביש ופתחה בהפגזה על מקורות הירי‪.‬‬
‫חבר הקיבוץ צבי בורנשטיין‪ ,‬ששמר באותו יום ליד שער‪-‬הקיבוץ‪,‬‬
‫החליט להישאר על משמרתו ולכוון את עובדי השדה‪ ,‬שהיו בדרכם‬
‫הביתה‪ ,‬לעמדות‪ .‬פגז נפל ליד השער והוא נהרג‪.‬‬
‫המלחמה הגיעה עד שערי הקיבוץ‪.‬‬
‫*‬
‫בתחילת חודש מאי שובצתי לשמירה‪ ,‬בעמדה המזרחית של הקיבוץ‪,‬‬
‫סה גולדנברג‪ ,‬מוכתאר הקיבוץ ומוותיקי חבריו‪ ,‬שעבד‬
‫ביחד עם מו ָ‬
‫ברכישת קרקעות מטעם הקרן‪-‬הקיימת‪-‬לישראל‪.‬‬
‫מוסה הירבה להסתובב בכפרים הערביים והם כינוהו בחיבה‬
‫"חוואג'ה מוסה"‪ .‬לדבריו‪ ,‬מאז התבוסה של כנופיית קאוקג'י בטירת‪-‬‬
‫צבי‪ ,‬כפרים ערביים רבים התרוקנו מתושביהם‪ .‬רובם ברחו לעבר‪-‬‬
‫הירדן ומיעוטם ללבנון ולסוריה‪ .‬מנהיגי היישוב הערבי עודדו את‬
‫הבריחה בהבטיחם לנמלטים הרים וגבעות‪ :‬בקרוב יפלשו צבאות‪-‬ערב‬
‫לארץ‪-‬ישראל‪ ,‬ישמידו את כל היהודים‪ ,‬והבורחים ישובו לכפריהם‬
‫עמוסי שלל רב‪ .‬וכך רוב הכפרים בעמק‪-‬יזרעאל וברמת‪-‬כוכבא‬
‫כאב‪-‬‬
‫כאו ַ‬
‫רה‪ַ ,‬‬
‫לה‪ ,‬כ ַפְ ָ‬
‫סס‪ ,‬יובְ ָ‬
‫טה‪ ,‬מור ָ ֶ‬
‫ש ָ‬
‫התרוקנו מתושביהם‪ ,‬ובהם – ָ‬
‫בה‪,‬‬
‫טיי ֶ‬
‫נה‪ ,‬ואחרים‪ .‬נותרו רק ַ‬
‫ד ָ‬
‫נדור‪ָ ,‬‬
‫עי ְ‬
‫רה‪ִ ,‬‬
‫בי ָ‬
‫אל‪ִ -‬‬
‫ג'בול‪ֶ ,‬‬
‫האָווא‪ָ ,‬‬
‫אל‪ָ -‬‬
‫ִ‬
‫בים‪ ,‬הידוע בהתנגדותו החריפה‬
‫ע ִ‬
‫רה‪ ,‬שהשתייכו לשבט הזו ַ‬
‫מ ָ‬
‫רה ו ְתַ ְ‬
‫נעו ָ‬
‫ָ‬
‫לכנופיות ובשאיפתו לשלום‪ .‬חלק מן הנמלטים הגיע לבית‪-‬שאן ואילו‬
‫באס ולעבר‪-‬הירדן‪.‬‬
‫הבדואים עקרו לטו ָ‬
‫שאלתי את מוסה איך הוא מסביר את העובדה שבית‪-‬שאן‪ ,‬עיר בת‬
‫שבעת אלפים נפש‪ ,‬מתוגברת בפליטים לרוב‪ ,‬נכנעה בלי קרב והניפה‬
‫דגלים לבנים?‬
‫מוסה ענה כי כאשר ראו ערביי בית‪-‬שאן את הבדואים‪ ,‬הקשורים‬
‫קשר אמיץ לכנופיות – נסים על נפשם‪ ,‬נפל ליבם‪ .‬הם הבינו ש"היהוד"‬
‫עומד להרוג אותם‪ ,‬והחלה מנוסה מן העיר‪ .‬ב‪ 28-‬באפריל ‪1948‬‬
‫קיבלה פלוגת הפרשים של "חיל‪-‬הספר"‪ ,‬שבסיסה מעל לשדה‪-‬נחום‬
‫)כיום "מחנה‪-‬גדעון"(‪ ,‬פקודה לעבור לעבר‪-‬הירדן לצורך התארגנות‪,‬‬
‫וכשנודע הדבר לאברהם יפה‪ ,‬מג"ד ‪ ,13‬מיהר לתפוס את המחנה‪ .‬הוא‬
‫נכנס למשרד‪-‬המחנה‪ ,‬ומתוך סקרנות הרים אפרכסת טלפון‪ .‬מפקד‬
‫העיר בית‪-‬שאן היה בצידו האחר של הקו‪ .‬אברהם לא התבלבל והציע‬
‫לו להיכנע‪ .‬לדבריו‪ ,‬העיר סגורה ומסוגרת והתגבורת שהוא כה מייחל‬

‫– ‪– 51‬‬

‫לה – לא תגיע לעולם‪ .‬אין לערביי בית‪-‬שאן כל סיכוי‪ ,‬וחבל שיישפך‬
‫לשווא דם נשים וילדים‪ .‬לדבריו‪ ,‬אם ייכנעו – לא יאונה להם כל רע‪.‬‬
‫אברהם דרש את הסגרתם של כל חיילי "הלגיון הערבי"‪ ,‬על נשקם‪.‬‬
‫הוא לחש לאוזנו של מפקד העיר כי לישראל "ארטילריה כבדה מאוד‪-‬‬
‫מאוד‪ ",‬ולחיזוק דבריו פקד על היחידה‪ ,‬שהתמקמה על התל ההיסטורי‬
‫שמעל לבית‪-‬שאן‪ ,‬לירות פגז של "דווידק'ה"‪.‬‬
‫הפגז בקושי הגיע עד למרגלות התל‪ ,‬אך הרעש הרעיד וזעזע את‬
‫העיר‪ .‬בעיר נפוצה שמועה כי ליהודים יש פצצות אטום‪ .‬ראוי לזכור כי‬
‫רק שנים ספורות חלפו מאז הוטלו פצצות האטום על הירושימה‬
‫ונאגאסקי‪ ,‬והבהלה בבית‪-‬שאן היתה גדולה‪ .‬לחץ אדיר הופעל על‬
‫מכובדי העיר להיכנע‪ ,‬בטרם תיפולנה עוד "פצצות אטום"‪.‬‬
‫באותו בוקר ישב מוסה גולדנברג כהרגלו בבית‪-‬קפה בבית‪-‬שאן‪,‬‬
‫ומישהו סיפר‪ ,‬ששמע מפי רועים‪ ,‬שסביב העיר הוצבו "תותחים‬
‫אטומיים"‪ .‬מוסה התאפק שלא לצחוק‪ .‬אך בדרכו הביתה גילה צינורות‬
‫השקאה בני ארבעה ושישה אינטש‪ ,‬כשקצה אחד הורם ולקצה השני‬
‫הוצמדו גלגלי פלטפורמה ושקי אדמה‪ .‬אלה היו "התותחים האטומיים"!‬
‫למחרת בשמונה בבוקר טילפן מפקד העיר בית‪-‬שאן אל אברהם יפה‬
‫והודיע לו כי הם מקבלים את תנאי הכניעה‪ ,‬וביקש להיפגש עימו‬
‫בתחנת‪-‬המשטרה‪.‬‬
‫אברהם הזכיר לו כי הוא דורש שכל החיילים הזרים ייכנעו ויימסרו‬
‫את נשקם‪.‬‬
‫למחרת‪-‬בבוקר פתחה מחלקה של הגדוד במצעד "חגיגי"‪ ,‬שנועד‬
‫צי‪ ,‬ממחלקת החבלנים של הגדוד‪,‬‬
‫רה אר ְ ִ‬
‫להרשים את תושבי העיר‪ .‬יו ֶ‬
‫סיפר כי מעל בתים רבים התנוססו דגלים לבנים‪ .‬קבוצה של מכובדי‬
‫העיר הקבילה את פני הכובשים ולשאלתו של אברהם יפה‪ ,‬היכן חיילי‬
‫הלגיון‪-‬הערבי על נשקם‪ ,‬השיב ראש‪-‬העיר‪ ,‬כי בלילה נמלטו לעבר‪-‬‬
‫הירדן‪ .‬בית‪-‬שאן נכנעה ללא תנאים‪.‬‬
‫"מוסה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬הבן שלך‪ ,‬מאיר‪ ,‬סיפר לנו אתמול על איזה אוכף‬
‫מלא כסף ודינרי זהב‪".‬‬
‫מוסה חייך‪" .‬מה‪ ,‬הוא כבר הספיק לספר?"‬
‫למחרת הכיבוש ישב מוסה בבניין המשטרה יחד עם לבלרו הערבי‪,‬‬
‫לה‪ ,‬והם דנו בסדרים שיונהגו בעיר‪ .‬לפתע הוכנס‬
‫ראל ָ‬
‫פיק נו ָ‬
‫תאו ִ‬
‫ָ‬
‫לחדרם איש מרופש‪ ,‬בקושי נושם‪ ,‬רועד מפחד‪ ,‬מלווה בשני חיילים‬
‫ישראליים‪.‬‬
‫ני‪ ,‬ראש העיר של בית‪-‬שאן מזה‬
‫לבו ִ‬
‫ח ַ‬
‫עיד ַ‬
‫ס ִ‬
‫חג' ָ‬
‫מוסה מיד זיהה את ַ‬
‫שנים רבות‪.‬‬
‫"מה מעשיך כאן‪ ,‬יא חלבוני?" שאל‪.‬‬
‫האיש כרע ברך‪ ,‬תפס את ידו של מוסה‪ ,‬נשק לה‪ ,‬והחל לספר‪.‬‬
‫כאשר נערכו הוויכוחים אם להיכנע ליהודים‪ ,‬לפי דרישת הצבא‬
‫הישראלי – הוא נמנה עם המתנגדים לכניעה ודרש להתארגן להגנה‬
‫על העיר‪ .‬אך כשהוחלט‪ ,‬בניגוד לדעתו – חשש שעמדתו תיוודע‬

‫– ‪– 52‬‬

‫ליהודים ואלה יהרגוהו‪ .‬הוא מיהר לרתום שני סוסים ויחד עם חתנו‬
‫באס‪ ,‬בדרכם לשכם‪ ,‬ששם יש להם משפחה‪.‬‬
‫החליט לברוח לטו ָ‬
‫אגב מנוסתם עלו על מארב ישראלי‪ .‬חתנו נהרג והוא נשבה‪ .‬סוסתו‬
‫נפגעה מצרור בראש‪ .‬הוא הרים ידיו לכניעה וסיפר לחיילים כי הוא‬
‫ראש העיר בית‪-‬שאן‪ ,‬וביקש שיביאו אותו העירה והבטיח לשתף פעולה‬
‫עם השלטונות‪.‬‬
‫חלבוני שב לנשק את ידו של מוסה והתחנן שיעשה עימו חסד‪:‬‬
‫סוסתו המתה רתומה לאוכף‪ ,‬שבעיניו יש לו "חשיבות רגשית עצומה‪",‬‬
‫והחל לספר את תולדותיו‪ .‬אם מוסה יעזור לו לקבל בחזרה את האוכף‪,‬‬
‫הוא יהיה נכון לשלם ככל שיושת עליו‪.‬‬
‫היה ברור כי באוכף טמון מטמון‪ .‬מוסה הושיב אותו על הג'יפ והם‬
‫נסעו למקום הקרב‪ .‬הם מצאו את הסוסה המתה רתומה לאוכף‪ ,‬שהיה‬
‫כבד מאוד‪ ,‬והעמיסוהו על הג'יפ‪ .‬כל הדרך לא חדל החלבוני להעטיר‬
‫על מוסה תודות‪ ,‬שבחים ולנשק את ידיו‪.‬‬
‫חג' סעיד חלבוני שב לבית‪-‬שאן‪ ,‬ועד מהרה‪ ,‬חצה את הירדן ונמלט‬
‫ביד‪.‬‬
‫איר ְ ִ‬
‫ל ִ‬

‫– ‪– 53‬‬

‫פרק ח'‪ :‬תותחים עם ריח בצל‬
‫באמצע חודש מאי נשמעה דפיקה על דלת הכיתה‪ ,‬ובפתח ניצב‬
‫אברהם יפה‪ ,‬שגופו החסון מילא את החלל‪ .‬הוא נכנס פנימה‪ ,‬הציץ‬
‫בלוח‪ ,‬נטל מהשולחן חוברת "המניפסט הקומוניסטי" לאנגלס‪ ,‬והפטיר‬
‫בהפתעה‪:‬‬
‫"עדיין לומדים מרכסיזם?"‬
‫לפתע הרצינו פניו‪.‬‬
‫קר המחנך משך‬
‫ס ֶ‬
‫"אני יכול לומר משהו?" שאל‪ ,‬ואברה'מק ליפְ ְ‬
‫בכתפיו והתיישב‪" .‬חברים‪ ,‬באתי לגייס אתכם לצבא ההגנה לישראל‪.‬‬
‫הוטל עליי להקים את גדוד שלוש‪-‬עשרה של חטיבת גולני‪ ,‬ואני עובר‬
‫בין היישובים ומגייס אנשים‪ .‬בשעה שלוש‪-‬עשרה עליכם להיות מוכנים‪.‬‬
‫האָווה‪) ".‬כיום כוכב‪-‬הירדן(‪.‬‬
‫אל‪ָ -‬‬
‫כאב‪ִ -‬‬
‫כאו ָ‬
‫אוטו ייקח אתכם ל ַ‬
‫יצאנו מהכלים מרוב שמחה‪ .‬קפצנו ממקומותינו‪ ,‬מחאנו כפיים‬
‫וצרחנו כמטורפים‪.‬‬
‫"סוף‪-‬סוף נפרדים מאבות הסוציאליזם‪ ",‬הכריז דן גלילי‪ ,‬והשליך את‬
‫הכרך העבה של "הקפיטל" ישר אל כוננית הספרים‪.‬‬
‫מזכיר‪-‬הקיבוץ‪ ,‬שהיה בסוד העניין‪ ,‬נכנס ביחד עם אברהם לכיתה‬
‫והזמין אותנו לארוחת‪-‬צהריים של פרידה‪.‬‬
‫מיהרנו לחדרים‪ ,‬חיתלנו את נעלינו‪ ,‬ארזנו תרמילים וקדימה לחדר‪-‬‬
‫האוכל‪ .‬הקיבוץ כבר המתין לנו‪ ,‬וכשהגענו פרצו מחיאות‪-‬כפיים‪.‬‬
‫נק‪ ,‬אביו המאמץ‪ ,‬כשחלף‬
‫"על מה מחיאות‪-‬הכפיים?" שאל ו ִָוי את בו ֶ‬
‫לידו‪.‬‬
‫"על שסוף‪-‬סוף הופעתם‪ .‬המרק כבר קר לגמרי‪"...‬‬
‫סמוך לקיר הדרומי הוקמה במה ועליה הועמדו שולחנות ערוכים‪.‬‬
‫אחד התורנים כיוון אותנו לשם‪ .‬מזכיר‪-‬הקיבוץ קם לברך ולהיפרד‬
‫מקבוצת הבנים הראשונה היוצאת למלחמה‪ .‬בסיום דבריו אמר‪:‬‬
‫"צאתכם לשלום ושובכם לשלום!"‬
‫כמה מן האימהות הזילו דמעות‪ .‬היו בכיתה גם בנים יחידים‪ .‬אברהם‬
‫יפה‪ ,‬שנכח במעמד הפרידה‪ ,‬הכיר היטב את החברים והבטיח לעשות‬
‫ככל יכולתו להחזירנו הביתה בשלום‪.‬‬
‫*‬
‫כאוכאב‪-‬אל‪-‬האווה‪ ,‬כפר ערבי נטוש על פסגתה של רמת יששכר‪,‬‬

‬‬ ‫מדי פעם פרעו את השלווה פגזי תותחים‪ .‬פקד עלינו לסלק לוואדי שלושים גוויות של חיילים‬ ‫עיראקיים הפזורות בכפר‪.‬שלראשו‬ ‫בי ִ‬ ‫האדם הראשון שפגש אותנו היה ִ‬ ‫כובע‪-‬גרב‪ .‬טנק אחד פרץ את הגדר‪ .‬וכך גווייה אחר‬ ‫בי ָ‬ ‫גווייה‪ .‬טנקים סוריים פרצו לדגניה א'‪ .‬רובם חלפו מעל לכפר‬ ‫ונפלו בשטחי הבוסתנים‪ .‬ברוך ר ַ ִ‬ .‬בנות אחדות פרצו בבכי‪.‫– ‪– 54‬‬ ‫ומתחתיו פרושים כעל כף היד‪ :‬עמק‪-‬יזרעאל המזרחי‪ .‬‬ ‫כיצד הגיעו ה"נפוליוצ'יקים" לקרב על דגניה ב'?‬ ‫בינוב‪ .‬‬ ‫והוא ניצב שם עד עצם היום הזה‪.‬ומפסגתה נצפו כלי‪-‬רכב‬ ‫וטנקים שגלשו ממורדות עבר‪-‬הירדן ומרמת‪-‬הגולן‪ .‬חיבר לאחוריו של ג'יפ‪ .‬מפקד המקום‪ .‬הסורים הסתייעו באווירונים‪ .‬לאחר שתפסו‬ ‫הסורים את משטרת צמח‪ .‬כעבור שנים‪ .‬וענני זבובים צבאו על עיניהם הפקוחות‪ .‬‬ ‫הסורים פנו לדגניה ב'‪ .‬בדרכם לעמק‪-‬‬ ‫הירדן‪ .‬‬ ‫ני‪ .‬וגרר אותה לוואדי ִ‬ ‫גווייה‪.‬עמק בית‪-‬שאן‬ ‫וחלק מעמק‪-‬הירדן‪ .‬מרטו נוצות‪ .‬נוף מדהים וצחנה מחרידה‪.‬‬ ‫זיעה‪ .‬‬ ‫שיק תושייה – הוא קשר חבל ארוך לרגלה של‬ ‫ד ִ‬ ‫לאחר לבטים גילה ָ‬ ‫רה‪ .‬פנו הטנקים לכיוון הדגניות‪ .‬עורם‬ ‫הוריק‪ .‬ובמאסף יחידות‪-‬צבא‬ ‫וכפריים לרוב‪ .‬‬ ‫תרנגולות מכל הצבעים התרוצצו להנאתן בין בקתות הכפר וליקטו‬ ‫זרעונים‪ .‬חיילים שנקבעו תורנים מלקו ראשים‪ .‬לאחר סקירה קצרה‬ ‫וסיור עמדות‪ .‬לרגע קרבנו אל הפגרים‪ .‬‬ ‫באלחוט נשמעו דיווחים על חמישה טנקים סוריים מסוג "רנו" שנעו‬ ‫לעבר דגניה א'‪ . והעיראקים‪.‬במגמה‬ ‫לכובשן‪.‬‬ ‫על כך סיפר‪ .‬ריחות של ריקבון‪.‬הסורים תקפו את הקיבוצים שער‪-‬הגולן ומסדה.‬אך לאחר‬ ‫דשיק‬ ‫גרירת הפגרים לא היינו מסוגלים להכניס לפה אפילו זית‪ .‬נקראנו לארוחת‪-‬הערב‪ .‬ואחד המגינים השליך עליו "בקבוק‪-‬מולוטוב"‪ .‬אך שם המתינה להם הפתעה‪ :‬שני תותחי‬ ‫"נפוליונצ'יקים"‪ .‬רבצנו בתוך דיר‪-‬עיזים תת‪-‬קרקעי‪ .‬הטנק התלקח‪.‬הגיע‬ ‫לתעלה‪ .‬שהוצבו על רכס פורייה‪ .‬גופם הרקיב‪ .‬שתן וצואה הצחינו את המקום‪ .‬פתחו בהרעשה‪ .‬גזבר משרד הביטחון‪.‬אחריהם שיירת משוריינים‪ .‬לפי‬ ‫הדיווחים‪ .‬לא היינו מסוגלים להעמיסם על‬ ‫אלונקות ולהובילם אל הוואדי‪ .‬‬ ‫הפגרים היו נפוחים בשל החום הכבד ששרר‪ .‬בתותחים ובמרגמות‪ .‬לבד מ ָ‬ ‫שאכל "פולקעס" בתיאבון רב‪.‬רמסו את הגדר החיצונית‬ ‫והתקדמו לעבר הגדר הפנימית‪ .‬‬ ‫בשיתוף הליגיון הערבי – את משטרת גשר וקיבוץ גשר‪ .‬סילקו‬ ‫קרביים וצלו את הבשר על אש‪ .‬גרמו להם‬ ‫אבידות כבדות והם נאלצו לסגת‪.‬ומיהרנו‬ ‫להימלט כשאנו מקיאים את נשמותינו‪ .‬שריח‬ ‫גלליו חנק אותנו‪.‬‬ ‫ב‪ 16-‬במאי נכבשה כאוכאב על‪-‬ידי צה"ל‪ .‬ועל פניו זיפי זקן נוקשים ושחורים‪ .

‬‬ ‫עם פרוץ הקרבות שימשו מכלי הדלק לתדלוק טנקים‪ .‬שיריון‬ ‫ורכבים סוריים ועיראקיים‪ .‬הטייס המיואש‪ .‬בקרבות סטאלינגראד‪ .‬טנקים סוריים גולשים מרמת‪-‬‬ ‫הגולן ואין במה לבלום אותם‪ .‬והציע‬ ‫לשלוח לשם את התותחים‪.‬ויגאל ידין נזכר‬ ‫בחרדתם הגדולה של ותיקי עמק‪-‬הירדן‪ .‬הוא ידע לספר כי היו‬ ‫מקרים בהיסטוריה‪ .‬שלא גרמו כל נזק‪ .‬‬ ‫בן‪-‬גוריון האזין להם בעצב רב‪ .‬ולבסוף ספק כפיים והשיב‪:‬‬ ‫"חברים‪ .‬הגיעו ליגאל ידין בעיניים דומעות‪ .‬‬ ‫מצבה של ירושלים פחות חמור ממצב יישובי עמק‪-‬הירדן‪ .‬לטענתם‪ .‬כשהוא מלא הערכה לחלוצי העמק‪.‬המכונים בסלנג הצבאי "נפוליונצ'יקים"‪ .‬‬ ‫כחמישה קילומטר מזרחה לנהר‪-‬הירדן שכן בסיס‪-‬דלק ירדני ובו‬ ‫מכלי‪-‬דלק ענקיים‪ .‬הצינור חצה את נהר‪-‬הירדן‪ .‬אפילו פגזים למטולי‬ ‫"פיאט" לא היו באמתחתם‪.‬זה מה שהיה אז – ריחף מעל הבסיס‪ .‬למקרה‬ ‫שהבריטים יערכו חיפוש‪.48-‬התייצבה אצל בן‪-‬גוריון משלחת של ותיקי‬ ‫עמק‪-‬הירדן‪ .‬‬ ‫הם יצאו מלשכתו מיואשים ומדוכאים‪.‬שלושה ימים קודם לכן‪ .5.‫– ‪– 55‬‬ ‫ששמע מיגאל ידין‪ .‬שנותר‬ .‬‬ ‫ידין הציע שיילחמו בעזרת "בקבוקי‪-‬מולוטוב"‪ .‬ה‪ .‬שראו לנגד עיניהם את מפעל חייהם עומד‬ ‫להיחרב‪ .‬‬ ‫ביום ראשון‪ .‬‬ ‫מייסדי התנועה הקיבוצית‪ .‬‬ ‫אנשי העלייה השנייה והשלישית‪ .‬לכו אל ידין‪ .16.‬המטמון‬ ‫הוחבא בתחתית הספינה‪ .‬שתיארה בצבעים קודרים את הסכנה המרחפת על עמק‪-‬‬ ‫הירדן מן הפלישה הסורית‪ .‬והפשרה שנתקבלה – תחילה יישלחו‬ ‫התותחים לעמק‪-‬הירדן‪ .‬‬ ‫בן‪-‬גוריון החליט להעביר את התותחים לירושלים‪ .‬ידיהם ריקות‪ .‬חמוש‬ ‫בשמונה רימונים‪ .‬ב‪ 13-‬במאי‪ .‬ואמר לבן‪-‬גוריון כי להערכתו‪.‬‬ ‫ויכוח מר התנהל ביניהם‪ .‬קצין המבצעים וסגן הרמטכ"ל באותה עת‪.‬‬ ‫שני "נפליוניצ'יקים" הוסעו בדחיפות לרכס פורייה וסייעו בהבסת‬ ‫הצבא הסורי שצר על דגניה ב'‪ .‬ועוד שניים נשלחו לכאוכאב‪.‬ואחר‪-‬כך לירושלים‪.‬ספג אש אנטי‪-‬‬ ‫אווירית והשליך רימונים‪ .‬ועשה ככל יכולתו‬ ‫לתגברה בנשק ובכוח‪-‬אדם‪ .‬ש"בקבוקי‪-‬מולוטוב"‬ ‫הכריעו קרבות‪.‬‬ ‫באותם ימים חשש בן‪-‬גוריון לגורלה של ירושלים‪ .‬הם דרשו סיוע דחוף של‬ ‫נשק אנטי‪-‬טנקי‪.‬ומעליו חצי טון בצל בתפזורת‪ .‬בדרכו למפרץ חיפה‪ .‬והמשיך‬ ‫לוואדי בירה שלרגלי כאוכאב‪.‬שתקפו יישובים עבריים‪.‬הגיעה לחיפה הספינה "בו ֵ‬ ‫חמישה תותחי‪-‬הרים‪ .‬אין לי‪ .‬‬ ‫טייס פייפר ישראלי קיבל פקודה להצית את המכלים‪ .‬אולי אצלו יש משהו‪".‬יום‬ ‫ריאה" כשבבטנה‬ ‫לפני הכרזת המדינה‪ .‬לפני המלחמה נאגר בתוכם נפט מכירכוך‬ ‫שבעיראק‪ .

‬והיה צורך‬ ‫לאלתר כוונות‪ .‬הדליק קוצים ואת יתר המכלים‪ .‬‬ ‫והוחלט לפתוח באש‪.‬והחל לשוחח עימו‪.‬ויחידת‬ ‫תותחנים הגיעה כשהיא גוררת שני תותחים על גלגלי‪-‬עץ‪.‬לשעבר קצין‪-‬תותחנים בצבא הבריטי‪ .‬שפירושו‪" :‬הסתלק מכאן‪".‬יש לנו תותחים?!"‬ ‫קרוב לשעה אחת אחר חצות נשמעו קולות רכב ממערב‪ .‬‬ ‫"נפוליונצ'יק" הוא כינוי לתותח צרפתי בן ‪ 65‬מ"מ‪ .‬הציוד שהובא לא כלל מתקני‪-‬כיוון וכיול‪ .‬‬ ‫עם קרני בוקר ראשונות נורה סוף‪-‬סוף פגז ראשון‪ .‬והסירחון דבק בפלדה‪.‬והשנייה יוצאת חיל‪-‬התותחנים של הצבא האדום‪.‬כל‬ ‫חולייה תירגלה באופן עצמאי את כיוון התותחים‪ .‬שלתדהמת‬ ‫הנוכחים נחת בלב מושב בית‪-‬יוסף‪ .‬‬ ‫אחד החיילים פלט ברוסית " ָ‬ ‫ממיק לא נשאר חייב‪ .‬שהחלו‬ ‫להתפוצץ גם הם‪ .‬אברהם יפה פנה לרמטכ"ל‬ ‫והסביר לו כי כאוכאב‪-‬אל‪-‬האווה הוא מקום אידיאלי להצבת תותחים‪.‬אחת יוצאת חיל‪-‬‬ ‫התותחנים הבריטי‪ .‬ובהיותו "ילד‪-‬טהרן" שלט היטב בשפה‬ ‫הרוסית‪ .‬‬ ‫ממיק קירב את אפו לקנה‪ .‬ובדרכו למכל הגדול פתח חלון והשליך‬ ‫את הרימון‪.‬מחאנו כפיים‪ .‬פגז שני‬ ‫פגע בריכוז רכבים עיראקיים‪ .19‬סמיון ידע לספר כי התותחים הגיעו מפורקים בבטן ספינה כשהם‬ ‫מכוסים במטען של בצל יבש‪ .‬‬ ‫על הכוח פיקד אברהם יפה‪ .‬צרחנו משמחה ושרנו‬ ‫בהתלהבות‪" :‬להבה‪ .‬יליד המאה ה‪-‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫מכל הדלק ניצת‪ .‬להנמיך טוס ולהשליך את הרימון‬ ‫ישר לתוך המכל הגדול‪.‬‬ ‫למרבה הצער‪ .‬כאילו ישבנו ביציע של תיאטרון וחזינו במפגן מרהיב‬ ‫של אש‪ .‬‬ ‫לדברי סמיון‪ .‬‬ ‫שהזכירה טיסת‪-‬ריסוס כיום‪ .‬שחנה מאחורי משטרת גשר‪ .‬עד שהתותחים כוונו כהלכה‪.‬‬ ‫מ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫פשול וון‪ ".‬עלי להבה!"‬ ‫ימים רבים היתמר עשן‪ .‬‬ ‫*‬ ‫לקראת חצות הגיעה פקודה‪ :‬שני תותחים בדרך לכאוכאב‪ .‬צפינו במתרחש‬ ‫מפסגת הכפר‪ .‬‬ ‫מיק ניגש אל אחד התותחים וליטף בידו את הפלדה‪.‬עלי להבה‪ .‬הסתובב ועבר לטיסה נמוכה‪.‬פקודות ברוסית ובאנגלית נשמעו היטב באותו‬ ‫לילה‪ .‬מכונית‬ .‬שיש‬ ‫לאבטחם‪ .‬הוא אחד התותחנים‪ .‬ושניהם פרצו בצחוק‪.‬‬ ‫הוא פנה דרומה לכיוון הגלבוע‪ .‬צוות התותחנים כלל שתי כיתות‪ .‫– ‪– 56‬‬ ‫עם רימון אחרון‪ .‬שהשחיר את האיזור כולו‪.‬כארבע שעות נמשכו התמרונים‪ .‬החליט להסתכן‪ .‬והכול בלעו את לשונם‪ .‬‬ ‫שיסלקו את צבאות‪-‬ערב מן העמקים‪.‬המראה שנתגלה לא במהרה יישכח‪ .‬כשהיא מציבה מוטות‬ ‫ועורכת תרגילי ירי‪ .‬התפוצץ‪ .‬מישהו שאל בתדהמה‪:‬‬ ‫"מה‪ .‬וכשעלו הלהבות אל‪-‬על‪ .

‬אך גם מפיו נעתקו המילים‪..‬אחד המפקדים ביקש שאפסיק‬ ‫לאותת‪ .‬‬ ‫מוטב שישמעו על כך לאחר שהקיבוץ ישוחרר‪.‬כי הקשר הטלפוני עם‬ ‫קיבוצם נותק‪ .‬וביקש שלא נאמר דבר‪.‬ומצא אפר ועיי חורבות‪.‬‬ ‫העיראקים הפגיזו את כאוכאב במשך כל הלילה‪ .‬‬ ‫זה‪ .‬‬ ‫מיהרתי להציב את המכשיר‪ ..‬שב לשם לאחר המלחמה בבקשו אחר בני‪-‬‬ ‫משפחתו‪ ..‬שהגרמנים שרפו שם את כל בתי היהודים‪ .‬‬ ‫תחושות שואה הלמו בו‪ .‬זה נורא!" מלמל ווי‪ .‬אורי אותת‪ .‬הוא לא היה בטוח‪ ..‬הסורים כבשו את‬ ‫שני הקיבוצים‪".‬‬ ‫"אסון‪ .‬וסיפר כי‬ ‫בזמן המלחמה נשלחה משפחתו להרי אלטיי שבמונגוליה‪ .‬ראיתי מכיוון הקיבוץ נצנוצי אור וידעתי כי‬ ‫אורי צמח‪ .‬מנסה ליצור עימי קשר‪.‬האם אנו יודעים מה קורה שם?‬ ‫עניתי בשלילה‪ .‬בשעת הצהריים‪ .‬אחד מבני‬ ‫רנוגרוד‪ָ -‬‬ ‫ט ְ‬ ‫ֶ‬ ‫העיירה‪ .‬‬ ‫במסגרת המלחמה בבריטים שימשנו צופים‪-‬אתתים‪ .‬בפולין –‬ ‫קייל‪ .‬הוא הגיע לעמדה שבה הוצבנו‪ .‬‬ ‫*‬ ‫למחרת‪ .‬כי קרני אור ממוקדות הופכות אותנו למטרה נוחה לתותחי‬ ‫האוייב‪.‬ו ִָוי ואני‪..‬כש ִ‬ ‫ולאחר דיווח קצר‪ .‬הצביע לכיוון צפון‪-‬מזרח והפטיר בלחש‪:‬‬ ‫"תסתכלו איך שער‪-‬הגולן ומסדה עולים בלהבות‪ .‬אך הם‬ ‫לא פסקו לדבר על ארץ‪-‬ישראל – מקום שעודד את רוחם וחימם את‬ ‫ליבם‪.‬‬ ‫ווי נתקף בהתרגשות‪.‬וכאשר מכונית חשודה פנתה‬ .‬לא יהיה לאן ללכת‪ ".‬בזמן שחברי‬ ‫ה"הגנה" התאמנו בנשק בלתי‪-‬לגאלי בחורשת‪-‬שפיה‪ ..‬‬ ‫התוודעתי לאיתות‪-‬ראייה כשהייתי חניך בכפר הילדים מאיר‪-‬שפיה‪.‬מילדי שער‪-‬הגולן‪ .‬הוא נזכר בעיירה שבה נולד‪ .‬זמן רב לא היינו מסוגלים להתיק את עינינו‬ ‫מן המראה‪ .‬מקום שבו‬ ‫שורר רוב ימות השנה קור של שלושים מעלות מתחת לאפס‪ .‬צפינו מגג‬ ‫"בניין‪-‬הבוגרים" לעבר הכביש הראשי‪ ..‬‬ ‫"זה יכול להיות סוף הציונות‪ .‬וביני ניסה לעודדו וכרך זרועו סביב מותניו‬ ‫הצרים‪ .‬והשאלות צפו כמאליהן – מה קרה לחברים? לילדים?‬ ‫לבעלי‪-‬החיים?‬ ‫שאלתי את ביני אם ילדי שער‪-‬הגולן‪ .‬זה כמו‪.‬כפי שהורה לי ביני‪ .‬הלומדים במוסד‪-‬החינוכי‬ ‫שלנו‪ ..‬הוצבנו בעמדות‪-‬‬ ‫ביני מדלג בין העמדות‪ .‬התותחים עשו בהם‬ ‫שמות‪.‬יבב‪ .‬אם הגענו לכך שקיבוצים נשרפים חיים‪ .‬שנמלט לרוסיה‪ .‬אסון נוראי‪ .‫– ‪– 57‬‬ ‫דלק התפוצצה והציתה משאית עם ארגזי פגזים‪ .‬‬ ‫אש ענקית ליחכה הכול‪ .‬יודעים על האסון‪ .‬‬ ‫ירי‪ ..

‬לאחר טיפוס מתיש ומייגע‪ .‫– ‪– 58‬‬ ‫לעבר הכפר‪ .‬טנדר‬ ‫וג'יפ‪ .‬ופקד להקפיץ את הכוח‬ ‫לכאוכאב‪.‬מיהרנו להניף דגלים ולהתריע כי הבריטים באים‪.‬לקחתי עימי הֶ ְ‬ ‫ומשלח אותם ליעדם‪.‬אך‬ ‫זה מה שקרה‪ .‬מלווה הפצצות מאווירונים‪ .‬‬ ‫והכריז על ארוחת‪-‬בוקר‪ .‬הכוח הישראלי המצוי בכפר אינו עולה על מחלקה‪ .‬ומפקדם החליט על הפסקה‪ .‬ואגב‬ ‫חיפוי תותחים ומרגמות שלחו שתי פלוגות כדי לכבוש את הכפר‬ ‫מחדש‪.‬ניגבו את התבליל וזללו בתיאבון רב‪.‬ניסו לתקוף‪ .‬הציבו מכונת‪-‬ירייה "ויקרס" והמתינו‬ ‫לפקודת אש‪ .‬הוא לא חשש מכישלון‪ .‬תותחים ומרגמות כבדות‪.‬שעה תמימה הם ירו‪ .‬הרובים‬ ‫רוכזו והוצבו בצורת קונוסים עומדים‪ .‬הטבחים חיממו אוכל מוכן שכלל‬ ‫אורז מתובל במיץ בשר‪ .‬כאשר נשאל‬ ‫כיצד נכבש הכפר‪ .‬עשר דקות של ריכוך מרגמות שיכנעו את הערבים המעטים‬ ‫שנותרו בכפר לנוס על נפשם‪.‬הם פתחו באש‪ .‬‬ ‫הגיעו אל כרם זיתים לרגלי הכפר‪ .‬‬ ‫נתבקשתי ללמד איתות‪-‬ראייה את קבוצת "איילה" – אחת מכיתות‬ ‫המוסד‪-‬החינוכי בבית‪-‬אלפא‪ .‬‬ ‫לינג מעין‪-‬‬ ‫ציז ְ ִ‬ ‫דברת ועוזי ִ‬ ‫לר מ ֹ‬ ‫ד ֶ‬ ‫ט ְ‬ ‫ש ַ‬ ‫כוח ישראלי‪ .‬‬ .‬שבראשם ניצב הכפר‪ .‬הם הבינו היטב את‬ ‫חשיבותו האסטראטגית של כפר החולש על שלושה עמקים‪ .‬‬ ‫שתי הפלוגות העיראקיות התרווחו בין עצי הזית‪ .‬כאשר יצאו הסיירים לתצפית‪ .‬בתוספת פיתות‬ ‫וקפה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫עם כובשי כאוכאב נמנה מאיר אלוני מבית‪-‬אלפא‪ .‬הם עלו ממערב‪ .‬ומוגש בקערות נחושת גדולות‪ .‬לפי ידיעות המודיעין‬ ‫העיראקי‪ .‬ומיהרו לדווח על כך‪ .‬אך הם היו‬ ‫"הרוגים" מעייפות‪ .‬פרקו את הציוד‬ ‫הכבד שנשאו על שכמיהן‪ .‬מפקד‬ ‫הכוח העיראקי הבין שאין טעם לתקוף אוייב כשחייליו סחוטים ורעבים‪.‬הם הבחינו בשתי‬ ‫פלוגות עיראקיות מטפסות לכאוכאב‪ .‬כאשר עלינו‬ ‫ראף – מכשיר‪-‬איתות‪ .‬שנמשך כל שעות הלילה‪.‬והיו שחלצו נעליים ופשטו חולצות‪ .‬סיפר ששתי מחלקות מהנפה בצירוף כיתת מרגמות‬ ‫ומכונת‪-‬ירייה "ויקרס" הועמסו על שני אוטובוסים משוריינים‪ .‬ששימשה בתפקידי קישור‪ .‬החיילים היו תשושים לאחר הטיפוס המייגע במשך כל‬ ‫שעות הלילה על המדרונות התלולים‪ .‬‬ ‫העיראקים‪ .‬כל ניסיונותיהם‬ ‫להסתער – נהדפו‪ .‬ונוסף על כך חיל‪-‬אוויר‪ .‬הגיעו עד צינור הנפט ונעו לאורכו עד למבואות‬ ‫הכפר‪ .‬הממקד קרני‪-‬שמש‬ ‫ליוג ְ ָ‬ ‫לכאוכאב‪ .‬בפיקודם של יוסף ְ‬ ‫חרוד‪ .‬‬ ‫מאחורי משטרת גשר‪ .‬אולי זה לא הגיוני‪ .‬‬ ‫כשהסתבר לצבא עיראק שצה"ל כבש את הכפר‪ .‬ואילו‬ ‫להם שתי פלוגות‪ .‬עם אור ראשון של יום‪ .‬עמד באותו לילה לבצע פשיטה על חניון רכב של האוייב‪.‬בצעו החיילים נתחי פיתה‪ .‬הם פתחו‬ ‫בהרעשה כבדה‪ .‬המג"ד‬ ‫אברהם יפה ביטל את תוכנית הפשיטה‪ .

‬וכאשר‬ ‫הגיעו לכרם הזיתים גילו לתדהמתם‪ .‬ריסוק ענפים‪ .‬נעירות‬ ‫חמורים‪ .‬וזינב בנמלטים‪.‬פתחו במנוסת בהלה לכיוון הירדן‪.‬והעיניים תרו אחרי אוייב‪ .‬במהמורות‪ .‫– ‪– 59‬‬ ‫עם בוקר החלה יחידתו של עוזי ציזלינג לסרוק את השטחים‬ ‫שלרגלי הכפר‪ .‬ומדי פעם‬ ‫התעכבנו והמתנו לחבלנים‪ .‬לפני שנמלטו מהכפר‪.‬‬ ‫ללא נשימה הגיעו שרידי הפלוגות לנהר הירדן‪ .‬שחסמה מן‬ ‫החיילים המבוהלים דרכי מילוט‪ .‬‬ ‫באגף אחר נעה כיתתו של משה שטורמן‪ .‬‬ ‫נאקות ויללות קרעו את הלילה‪ .‬או שמא כוח חדש עלה?‬ ‫מאוחר יותר התברר כי ערביי כאוכאב‪ .‬והתייסרו מכאבים‪.‬‬ ‫העיראקים קפאו על מקומותיהם בבהלה‪ .‬ההסתערות הפתאומית‪ .‬החבלנים יצאו למשימתם‪.‬הצעקות‪ .‬‬ ‫כפי שהביטחו להם מפקדי "צבא ההצלה" – ימצאו את הבהמות‬ ‫שלימות ובריאות‪.‬‬ ‫חצינו בוסתני‪-‬פרי שגודרו בגדרות אבן ובשיחי צבר‪ .‬צניפות סוסים – כאשר כל אלה נשמעים בבת‪-‬אחת‪ .‬‬ ‫רשרוש שיחים‪ .‬‬ ‫שיחררו את כל הבהמות אל שטחי הבוסתנים בתקווה שכאשר ישובו‪.‬אינך‬ ‫מסוגל להבין מה קרה‪ .‬שיסיימו לזרוע מוקשים במעברים‪.‬ירי‬ ‫הרובים והתפוצצויות הרימונים – הבהילו את העיראקים עד מוות‪.‬תנים יללו‪ .‬והשתטחנו מלוא אפיים ארצה‪.‬כמה מן הבהמות דרכו על מוקשים‬ ‫שאך זה נזרעו‪ .‬הוחלט למקש את ואדי ִ‬ ‫את האגף הצפוני מפני התקפות אפשריות‪ .‬‬ .‬הבהמות הפצועות‬ ‫נורו‪ .‬כוח עיראקי ספון‬ ‫סביב קערות אורז‪.‬ניגפו הרגליים בזיזי‬ ‫סלעים‪ .‬כדי להבטיח‬ ‫בי ָ‬ ‫לילה אפל ללא כוכבים‪ .‬ורבים נפגעו בשעת המנוסה‪.‬צבועים‬ ‫ציחקקו‪ .‬כדי‬ ‫להעצים את מספרם‪.‬והבריאות הועברו לכפר‪-‬יחזקאל‪.‬פעיית כבשים‪ .‬געיית פרות‪ .‬ממרחק אפס‪ .‬עקפו שיחי‪-‬צבר‪ .‬‬ ‫בלית‪-‬ברירה הסתערו‪ .‬והיו שגילו‬ ‫התנגדות ונערכו קרבות פנים‪-‬אל‪-‬פנים‪.‬‬ ‫ונחנקים‪ .‬האם נותרו חיילים עיראקיים בשטחי הבוסתנים‬ ‫של הכפר‪ .‬‬ ‫מתגלגלים במדרונותיו התלולים של ההר‪.‬‬ ‫רק למחרת בבוקר התגלתה הזוועה במלואה‪ .‬בפיות מלאי אוכל‪ .‬שלושים הרוגים‬ ‫נותרו בכפר‪ .‬הירידה לוואדי הכבידה‪ .‬‬ ‫לפתע אירעה התפוצצות אדירה‪ .‬‬ ‫מאובטחים על‪-‬ידינו‪ .‬השליכו רימונים ושאגו בכל כוחם‪ .‬מעין‪-‬חורד‪ .‬וצחנת הגוויות כמעט חנקה אותנו‪.‬שהותירו העיראקים‬ ‫אחריהם‪ .‬הם דילגו מעל גדרות‪-‬אבן‪ .‬‬ ‫מאיר אלוני השתלט על מכונת‪-‬הירייה "ויקרס"‪ .‬ירו‪ .‬הרימו ידיים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫רה‪ .

‬המג"ד ידע על‬ ‫כך וביקש שיילמד את חיילי כיתת "אורן" את השימוש במכונת‪-‬הירייה‬ ‫רס"‪ .‬עניבות שחורות‪ .‬כשבידנו רובים ולראשנו כובעי‪-‬גרב‪.‬‬ ‫חיים שפיר )ריפ(‪ .‬כחניך האסכולה הבריטית‬ ‫שקד מאיר להנחיל לנו את רזי המכונה‪ .‬ולפי מקום היעצרו של המינעל – ידעת לאיזו משפחה לשייך‬ ‫את המעצור‪ .‬רכז התנועה מרמת‪-‬השופט‪ .‬‬ ‫מאוד מן המעמד המיוחד‪ ..‬באחד‬ ‫המנהלים של "על‪-‬המשמר"‪ .‬בדרכנו הביתה‪ .‬ואני – עורך‪ִ -‬‬ ‫מפקד בתש"ח‪ .‬ולפעול בהתאם‪.‬‬ ‫יום אחד הודיעו לנו‪ .‬ל"ג‪-‬בעומר‪ .‬‬ ‫ואין ביטחון שבתאריך המקובל‪ .‬כשברקע דולקת כתובת‪-‬אש‪" :‬חזק‪-‬ואמץ"‪ִ .‬ועיניו נצצו‪.‬‬ ‫עה‬ ‫פקו ָ‬ ‫פרק ט'‪ָ :‬‬ ‫מאיר אלוני שירת במלחמת‪-‬העולם השנייה ב"בריגדה היהודית‬ ‫הלוחמת" )החי"ל( ושימש בה מדריך למכונות‪-‬ירייה‪ .‬‬ ‫בשל המחסור בבסיסים צבאיים מסודרים‪ .‫– ‪– 60‬‬ ‫צאציהן חיים שם עד עצם היום הזה‪.‬מהנהגת השומר‪-‬הצעיר‪ .‬זאת כיוון שגוייסנו לצבא‪.‬שיש לה שבע משפחות של‬ ‫מעצורים‪ .‬נהיה בקיבוץ‪.‬‬ ‫*‬ ‫בראשית שנות התשעים שימש חיים שפיר יושב‪-‬ראש מועצת‬ ‫משנה של העיתון‪ .‬שבנו להתגורר במוסד‪-‬‬ ‫החינוכי וללמוד את השימוש ב"ויקרס"‪ .‬הזכרתי לו אותו ִ‬ ‫ממושבו מרוב הפתעה‪ .‬והוא קפץ‬ ‫הימים‪ ..‬‬ ‫בחולצות לבנות‪ .‬וכך נקבע תפקידנו בצה"ל כמחלקת מכונות‪-‬ירייה‬ ‫ק ְ‬ ‫הבריטית "ִוי ֶ‬ ‫ב"פלוגה המסייעת"‪.‬‬ .‬בברכתו ִ‬ ‫ששילבו הגנה על עמנו עם ערכי תנועה‪.‬כי מקדימים לנו את‬ ‫מועד הענקת סמלי‪-‬הבוגרים של התנועה‪ .‬הגיע במיוחד והתרגש‬ ‫השווה אותנו ללוחמי הגטאות‪.‬‬ ‫מפקד נערך על מגרש הכדורסל בהשתתפות כל חניכי המוסד‪-‬‬ ‫ה ִ‬ ‫מפקד‬ ‫הגענו ל ִ‬ ‫החינוכי‪ .

‬מ"כ המחלקה ממעוז‪-‬חיים‪) .‬‬ ‫לחמוס ולשדוד ככל שהחמורים יכלו לשאת‪ .‬אך לשווא‪.‬משנשאל הפקועני לעיסוקו השיב בגאווה‪" :‬גנב!" –‬ ‫והתקבל כבעל‪-‬מקצוע מכובד‪ .‬‬ ‫"אין לך מושג איזה רושם עז השאיר עליי אותו מפקד‪ ".‬זאת עוד לפני כניסת ההפוגה הראשונה‬ ‫פקו ָ‬ ‫ָ‬ ‫לתוקפה‪ .‬ו ִָוי שאל בדאגה מה יקרה אם יפתחו עלינו באש‪.‬והסביר כי לפי ידיעות מודיעיניות הכפר ריק‬ ‫מאדם‪.‬לפקועה היתה היסטוריה ארוכה ביחסיה‬ ‫עם היישובים העבריים‪ .‬בכפר התגוררו משפחות שעיסוקן הרשמי היה‬ ‫"גניבות מיהודים"‪ .‬ונשק‪-‬אישי‪ :‬מקל ורימון בלבד‪ .‬‬ ‫בראש השיירה נסע ג'יפ ובו סגן מפקד הגדוד‪ .‬אותם גנבים נהגו לגלוש בלילות לעמק‪.‬שנקבע ל‪ 11-‬ביוני‪ .‬‬ ‫נין‪.‬‬ ‫בתשעה ליוני‪ .‬אבל 'שמוצניקים' כמוכם למדו‬ ‫להתפלל מתוך סידורם של האדמו"רים מרכס ואנגלס – ותפילת 'שמע‬ ‫ישראל' אינה מופיעה שם!"‬ ‫כעבור רגע הרצין‪ .‬ולשוב עם השלל לפנות‪-‬‬ ‫בוקר‪ .‬ובתחילת חודש יוני השתלטו‬ ‫חטיבות "גולני" ו"כרמלי" על הכפרים במורדות הגלבוע ובעמק גנ'ין‪.‬וסיפר כיצד הסתכל‬ ‫"את ה ִ‬ ‫בחניכים המגוייסים‪ .‬אני‬ ‫זוכר שסיימתי את ברכת התנועה בתקווה שכולכם תשובו מהמלחמה‬ ‫בשלום‪ .‬ומכונת‪-‬ירייה "הוצ'קס"‪ .‬דודיק יזהר מתל‪-‬‬ ‫יוסף‪ .‬‬ ‫ג' ִ‬ ‫נה‪ .‬‬ ‫גדוד ‪ 13‬סבל ממחסור חמור בנשק‪ .‬הוא ראה בנו ממשיכיו של מרדכי אנילביץ'‪ .‬הוטל עלינו להשתתף בהריסת בתי הכפר הערבי‬ ‫עה שעל פסגת הגלבוע‪ .‬ג'יפ עם מכונת‪-‬‬ .‬בהנחה‬ ‫שהכפר נטוש ועזוב‪ .‬‬ ‫מפקד ההוא לא אשכח לעולם‪ ".‬אמר‪" .‬הקיבוצים התלוננו‪ .‬מפקד‬ ‫גטו‪-‬ורשה‪ .‬השיב בדרכו ההומוריסטית‪:‬‬ ‫"במקרה כזה אומרים 'שמע‪-‬ישראל'‪ .‬אחריו התנהלו משוריין‪ .‬מו ֵ‬ ‫ד ֶ‬ ‫סנ ְ ֶ‬ ‫עה‪ַ .‬שבידיהם רובים‪ .‬‬ ‫ומנשק'ה הראל‪ .‫– ‪– 61‬‬ ‫"היית אחד מהם?"‬ ‫"נכון‪".‬ולימים פרופסור וחתן‬ ‫פרס ישראל(‪ .‬ששלט‬ ‫מ ָ‬ ‫בשלושים במאי כבש הגדוד את הכפר הערבי ָ‬ ‫מהגלבוע על כביש בית‪-‬שאן‪-‬עפולה‪ .‬אמר‪ .‬כששרנו בסוף המפקד את 'התקווה' –‬ ‫הסתכלתי בכם וחשתי מחנק בגרון‪".‬‬ ‫"היתה לי תחושה כזו‪ .‬‬ ‫*‬ ‫זאר‪ .‬והתרגש כילד‪.‬‬ ‫פקו ָ‬ ‫וכבשו את ָ‬ ‫רוב הכפרים התרוקנו מתושביהם‪.‬והגיעו עד מבואות ִ‬ ‫ערבו ָ‬ ‫לה ו ֲ ַ‬ ‫קיבְ ֶ‬ ‫לה‪ .‬והלב אמר לו כי לא כולם ישובו‬ ‫חיים מן המלחמה‪ .‬וקיבלנו פקודה לצאת לפקועה‬ ‫עם מכונת‪-‬ירייה "ויקרס"‪ .‬האם כולם שבו?"‬ ‫"לא‪".

‬טנדר עם חומרי‪-‬נפץ וטנדר עם חיילי "אורן"‪.‬מפקד הפעולה‪.‬לכיוון הכפר‪ .‬מן הקריאות "חובש!" הסקתי שיש פצועים‪.‬‬ ‫עלי צבר כרותים התעופפו לכל עבר‪.‬רגע‪ .‬‬ .‬צרחנו‬ ‫שלו‪ .‬נלכדנו בשטח מישורי חשוף‪ .‬העשן‬ ‫כמטורפים – שבכל רגע הטנדר עלול להתפוצץ‪ .‬נתזי סלעים שרקו והפחידו‪.‬שמקומם מוכר היטב למפקדי הפעולה‪ .‬והבנתי שכדור הדליק את‬ ‫חומר‪-‬הנפץ‪.‬הרהרתי‪" .‬‬ ‫"מנשק'ה הוא ידען גדול‪ ".‬‬ ‫הוא הספיק להתרחק כעשרים מטר‪ .‬זיהו חפצים גנובים והשיבו גזילה לבעליה‪.‬‬ ‫אחדים מן חיילים סביבי השיבו אש‪ .‬‬ ‫שכבתי מאחורי סלע וכססתי ציפורניים‪ .‬‬ ‫ולהודיע לו שהוא אינו מוציא אנשים לקרב בלי נשק‪".‬‬ ‫ערבים יורים ולי אין במה להשיב אש‪ .‬ולפתע הבחנתי בסליל עשן שהסתנן‬ ‫ויו ֶ‬ ‫מבעד לבד‪-‬ההסוואה שכיסה את הארגזים‪ .‬כאשר מצידי הדרך‬ ‫נה‪ .‬אסור היה לצאת לקרב בלי‬ ‫רובים! מנשק'ה היה צריך להתייצב בפני דודיק‪ .‬שיחי אלון‬ ‫וסלעים‪.‬‬ ‫הצצתי מזרחה‪ .‬‬ ‫הרכבים המשיכו לנוע‪ .‬אתה באמת‬ ‫מקווה שמישהו ייפצע?" – לפתע קלטתי לאן אני נסחף בהרהוריי‪.‬קפץ בלב דואב מן הרכב‪.‬ניצח דן גלילי‪.‬מוקשים ובקבוקי‪-‬מולוטוב נחשבו לחומרים יקרי ערך‪ .‬ובין חבלניו אפרים חנון‬ ‫רה ארצי‪ .‫– ‪– 62‬‬ ‫ירייה "ויקרס"‪ .‬וחשתי קנאה‪ .‬רגע‪ .‬‬ ‫מ ְ‬ ‫ַ‬ ‫רה ארצי והנהג קפצו‪ .‬‬ ‫הרכב על מטענו התפוצץ ואחד מגלגליו התנתק מצירו והתרומם לגובה‬ ‫של כ‪ 50-‬מטר‪.‬שהסתתרו‬ ‫בין הסלעים‪ .‬ושאוליק מלמל בדאגה‬ ‫ש"אנו ניצודים כמו ברווזים‪".‬בשטח נמוך‪ .‬אפריים חנון מבית‪-‬אלפא נשאר על הטנדר והתעקש לכבות‬ ‫את האש‪ .‬‬ ‫התוכנית המקורית היתה ללמד את גנבי פקועה לקח ולפוצץ את‬ ‫בתיהם‪ .‬ואחד המפקדים פקד על החבלנים לנטוש את הרכב‪ .‬שנמנו עם פעילי‬ ‫ביטחון בישוביהם‪ .‬אנשי כנופיות ותושבי הכפרים ירו עלינו‬ ‫מדרום‪ .‬והטנדר החל להידרדר לעבר צוקים‬ ‫יו ֶ‬ ‫רחוקים‪ .‬ועל‬ ‫כס הנהג להסיטו דרומה רחוק ככל האפשר מן החיילים‪.‬ציפתה לנו הפתעה‬ ‫רבו ֶ‬ ‫ע ָ‬ ‫גבעות‪ .‬כשעברנו לא רחוק מהכפר הערבי ָ‬ ‫– נתקלנו במארב של צלפים‪ .‬‬ ‫בשיירת הרכב היה טנדר עמוס חומרי‪-‬נפץ‪ .‬וכשאפריים הגיע למסקנה שלא יצליח להציל את‬ ‫הציוד‪ .‬ולא היה אפשר לראות את היורים‪ .‬על ה"ויקרס"‪ .‬קרב ראשון – ואיזה חרבון‪.‬ממדרון מסולע‪ .‬שנשמעו כמו תיפוף‬ ‫כדורי‪-‬ברד‪ .‬‬ ‫צעקתי‪ .‬שפלט צרורות בתוליים‪ .‬עקבתי אחר הטנדר‪ .‬בהנחה ש"השבאב" המקומי מנסה‬ ‫להפחידנו‪ .‬לא אחת הם ביקרו בפקועה יחד עם שוטרים‬ ‫בריטיים‪ .‬‬ ‫הדרך עברה בין שדות מעובדים‪ .‬לפתע מצאתי‬ ‫עצמי מייחל שאחד מהם ייפצע ויהיה לי רובה‪" .‬ופיצוץ אדיר קרע את ההר‪.‬ואפריים בְ ֶ‬ ‫התעבה והלך‪ .‬וכל שראיתי היו עצי זית‪ .‬‬ ‫ובאחת הדחקתי הכול‪ .

‬מם‪-‬כף פלוגה ג'‪ .‬‬ ‫שאלתי את מאיר אלוני‪ .‬והשיב אש‪ .‬נשלחנו לשם כחיל‪-‬מצב‪ .‬‬ ‫למחרת בלילה‪ .‬‬ ‫לאחר ויכוח הסכימה בשני תנאים‪ :‬היא נשארת בצוות ה"ויקרס"‪.‬‬ ‫הדבר לא היה לרוחי ושאלתי אותו אם לשרוף כפר תואם התנהגות‬ ‫של אדם‪ .‬‬ ‫לתדהמתי איש מחבריי לכיתה‪ .‬‬ ‫אם מבחינה מוסרית זו פקודה נכונה‪ .‬לדבריו הצליח לפגוע באחד‬ ‫היורים‪.‬‬ ‫שבנו למחנה גדעון‪ .‬שהמשיך לנסוע‪ .‬קבע אחד הרופאים וניסה לקרוע מעליה את חולצתה‪.‬שמעון‪ .‬מפקדנו‪.‬רועה‬ ‫צאן מבית‪-‬אלפא‪ .‬כאילו אין מצווה גדולה ממנה‪.‬‬ ‫"היא בהלם‪ ".‬שמעון זינתי‪ .‬‬ ‫יורה ארצי הצליח לעלות על משוריין‪ .‬נחמה סירבה‪ .‬נחמה מ"אורן" החלה לטפל בו‪ .‬ומאיר הצביע כלפי מעלה‪:‬‬ .‬ה‪ 11-‬ביוני‪ .‬‬ ‫היא נאבקה עימו‪ .‬ועצר את השיירה‪.‬בדרך לגוש‪-‬עציון – כל‪-‬כך חסו‪ .‬ביקשו תחילה לטפל בה‪.‬‬ ‫"גמרת עם זה‪".‬על הרועה‬ ‫הזקן‪ .‬‬ ‫ותצא לקורס‪-‬חובשים רק אחרי הקרבות‪.‬היא‬ ‫התרוצצה בינינו ואספה תחבושות‪-‬אישיות כדי לחסום את הדימום‪ .‬‬ ‫הסמג"ד דודיק נוכח לדעת כי ליחידה פצועים‪ .‬המג"ד שמע על טיפולה המסור של נחמה‬ ‫באותו פצוע והודיע לה שהיא יוצאת לקורס חובשים‪ .‬זה הדם שלו‪ .‬ילדים‬ ‫וזקנים – נראתה לי צעד בלתי מוסרי‪.‬עד‬ ‫מהרה איבד הפצוע את הכרתו‪ .‬משראו הרופאים את‬ ‫חולצתה מגואלת בדם‪ .‬דובר ערבית על בורייה‪ .‬וברגע מסויים נכנסה אחות ונטלה אותה עימה אל‬ ‫מאחורי הפרגוד‪ .‬הללו שבכל דיון תנועתי יצגו את‬ ‫"המצפון וההומניזם הנאור" – לא פצה פה לתמוך בעמדתי‪ .‬‬ ‫ג'יפ הגיע‪ .‬הכיר היטב את חטאי הכפר‬ ‫ובכל רגע פנוי הבעיר בתים‪ .‬פשטה נחמה את חולצתה והאחות שוכנעה שהיא לא‬ ‫נפגעה‪.‬עלתה פלוגתו של ברשי לפקועה ומצאה‬ ‫את הכפר ריק‪ .‬‬ ‫בקושי מלאו לה שבע‪-‬עשרה‪.‬‬ ‫"אני בסדר‪ .‬תטפלו בו‪".‬והיא הושיבה את הפצוע על ברכיה במושב האחורי כשהיא‬ ‫מחבקת אותו בשתי ידיה כדי לחסום את הדימום‪.‬עד‬ ‫כה היתה מספר שתיים של צוות ה"ויקרס"‪ .‫– ‪– 63‬‬ ‫ההד נשמע בכל העמק‪.‬ונחמה דרשה להבהילו לבית‪-‬חולים‪.‬הבחין בשני‬ ‫ערבים שירו על השיירה‪ .‬‬ ‫מישהו נפצע בחזהו ואיבד דם רב‪ .‬קבע שהדרך‬ ‫היחידה להילחם בהם הוא לשרוף את הכפר על בתיו‪ .‬גדודי ברחשים ופרעושים‬ ‫הקבילו את פנינו בצהלה‪ .‬המאמין באחוות‪-‬עמים? שריפת כפר שבו חיו נשים‪ .‬אך לשרוף כפר שלם בגלל‬ ‫שתים‪-‬שלוש משפחות של גנבים – זה בסדר גמור‪.‬וסחבה על גבה את‬ ‫החצובה‪.‬‬ ‫כך הגיעו לבית‪-‬חולים "העמק" בעפולה‪ .

‬קשה לישון כשאשפת רימונים הדוקה למותניך‪ .‬‬ ‫מאיר נפגע וביקש העברה מהגדוד‪.‬פקועה נעזבה – גבעה שחורה‬ ‫וחרוכה‪ .‬‬ ‫המג"ד אברהם יפה ניסה להרגיעו‪" .‬הם שרפו הכול‪ .‬‬ ‫הוויכוח גלש מן ההר אל הקיבוץ‪ .‬אף בקתת חימר‬ ‫דאלְ ָ‬ ‫עבְ ָ‬ ‫אבו‪ַ -‬‬ ‫לא נותרה בו‪ .‬‬ ‫כשהנשק צמוד לגוף‪ .‬הפטיר ו ִָוי‪.‬‬ ‫"כועס?"‬ ‫"בטח כועס‪ .‬לא שיחת‪-‬קיבוץ!"‬ ‫"ריח של דיקטטורה עולה באפי‪ ".‬למה צריך לשרוף כפר?"‬ .‬אנחנו זקוקים לזמן כדי לעכל את המעבר מהחינוך הקיבוצי‪-‬‬ ‫דמוקראטי למסגרת צבאית‪-‬הירארכית‪" .‬ואברהם הסביר לו שיש לישובי העמק חשבון מר‬ ‫מאוד עם הפקוענים‪.‬הכפר התגנדר בבתי עמודים מודרניים‪ .‬שעה לאחר שגויסו‬ ‫כבר גררו גוויות נפוחות של חיילים עיראקים‪".‬‬ ‫וכך‪ .1948-‬‬ ‫"ַואללה‪ .‬הכפר הוחזר לערבים במסגרת הסכם שביתת‪-‬הנשק‪.‬אך‬ ‫מאירק'ה התעקש‪ .‬‬ ‫"חבר'ה‪ .‬במהלך‬ ‫המלחמה‪.‬לדבריו‪ .‬‬ ‫החבר'ה רטנו‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בסוף שנות השמונים הכנתי כתבה הנוגעת לרצח הסמל משה‬ ‫רוזנפלד על הגלבוע בשנות השלושים‪ .‬אפילו על המסגד לא חסו‪ .‬ומסגד מפואר‪.‬וכשחזרנו היינו‬ ‫צריכים לבנות הכול מהתחלה‪.‬התווכחנו עימו ותבענו הצבעה‪ .‬אשמע עוד פעמים רבות‪ .‬‬ ‫אמירה זו‪ .‬שמאירק'ה‬ ‫"מתעלל" בנו והם שוחחו עימו‪.‬הם עדיין ילדים שנשלפו‬ ‫מהלימודים‪ .‬הגעתי לפקועה‪ .‬צלחות טלוויזיה‪.‬ששמע טענות על שריפת הכפר פקועה‬ ‫בגלל גנבים אחדים‪ .‬הם יתבגרו יותר מהר מכפי‬ ‫שאתה מתאר לעצמך‪".‬‬ ‫לדבריו‪ .‬הסברנו לו‪.‬ומאירק'ה פרץ‬ ‫בצחוק‪:‬‬ ‫"הבה נניח שהרוב יצביע נגד – אז מה? לא תמלאו אחר הפקודה?"‬ ‫"במקרה כזה – עליך להיכנע לרוב‪ ".‬אנחנו צבא‪ .‬‬ ‫עצי מטע‪ .‫– ‪– 64‬‬ ‫"הוראות מגבוה‪".‬אי אפשר לדעת אם לא נותקף לפתע‪.‬‬ ‫מאירק'ה סיפר למג"ד‪ .‬לראיון עם‬ ‫לה‪ .‬ולא היה להם יום אחד של טירונות‪ .‬עם תחילת הפלישה העיראקית‪ .‬שתצדיק מעשי עוול‪ .‬‬ ‫בערב דרש מאירק'ה שנישן חגורים לגופינו באשפת רימונים‪.‬‬ ‫שאלתי את אבו‪-‬עבדאללה מה קרה לכפר לאחר שהיהודים נטשו‬ ‫אותו ב‪.‬לאחר הראיון ביקשתי לסייר בכפר‪ .‬ולחבריו נודע‪ .

‬‬ ‫עם הזמן היו "הפורשים" עמיתנו לנשק וידידינו הטובים‪.‬‬ ‫מפקד המחלקה המסייעת‪ .‬‬ ‫התכנסה כיתת הקיבוץ לשיחה והחליטה‪:‬‬ ‫א‪ .‬‬ ‫עמוס דגני השיב כי זו "הוראה מגבוה" ולא ניתן לערער עליה‪.‬וכל ערב ירדו‬ ‫לעמק‪ .‬‬ ‫נעלבנו‪ .‬איצקו בן‪-‬משה‪ .‬ציטט מובאה משל לנין‪.‬אז תעקור בגללם את הכרם?‬ ‫במלחמה קרו הרבה דברים לא יפים‪ .‫– ‪– 65‬‬ ‫"סיפרו שבכפר היו משפחות שהתפרנסו מגניבות‪ .‬בבוא המהפכה הסוציאליסטית נילחם ברוויזיוניזם כאילו מעולם‬ ‫לא שיתפנו עימו פעולה‪.‬יש לדחות בשלב זה את המאבק המעמדי ברוויזיוניזם ולשתף‬ ‫עימו פעולה עד שימוגר האוייב הלאומי‪.‬שהגיעו זה עתה ממחנה העצורים הבריטי‬ ‫באריתריאה‪.‬ללחום שכם אלי שכם עם רוויזיוניסטים‬ ‫מוצהרים‪.‬קצין‪-‬התרבות הגדודי‬ ‫עמוס דגני הודיע כי הוחלט לצרף לגדוד שתי מחלקות מ"הפורשים" –‬ ‫אנשי אצ"ל ולח"י‪ .‬מקיבוץ מסילות‪ .‬התאפק בכל כוחו שלא לצחוק‪ .‬שהאזין‬ ‫לדיון‪ .‬וממיק‪ .‬וגישתנו לוקה בדוגמאטיות‪.‬‬ .‬חמסו ושדדו‪".‬‬ ‫חניכי הסוציאליזם הישראלי‪ .‬‬ ‫ממיק שאל אם אפשר לשלוח אותם לגדוד אחר‪ .‬‬ ‫*‬ ‫מחנה גדעון‪ .‬בשלב מסויים ניסה להסביר לנו‬ ‫כי כללי המשחק השתנו‪ .‬לחיזוק טענותיו‪ .‬בערב נקרא הגדוד לאסיפה‪ .‬אבל סלחנו ליהודים‪ .‬כי יקשה עלינו‪.‬פקועה כיום‬ ‫הוא כפר הרבה יותר יפה‪".‬‬ ‫ב‪ .‬‬ ‫"בין גפנים תמיד תמצא עשבים שוטים‪ .

‬היתה זו שעתה היפה של‬ ‫ברית‪-‬המועצות‪ .‬האימפריאליזם המערבי חשף‬ ‫את פרצופו המכוער‪ .‬אך נקטה במדיניות של "אמברגו" – איסור על‬ ‫שליחת נשק למדינות המעורבות במלחמה בארץ‪-‬ישראל‪ .‬ואיצקו‬ ‫המ"מ עם ברק בעיניים‪ .‬כשיתר החיילים מצטרפים ברצון‪ .‬להערכתו‪ .‬בריטניה‬ ‫וצרפת מיהרו להצטרף אליה‪ .‬מפקדה של יחידת ‪ .‬‬ ‫ניקינו נשק‪ .‬‬ ‫הבעתי את דעתי כי ברית‪-‬המועצות ממשיכה את מלחמתה‬ ‫באימפריאליזם הבריטי‪ .‬מקלעי " ְ‬ ‫נשקים מילאו גיגיות נפט‪ .‫– ‪– 66‬‬ ‫פרק י'‪ :‬אלטלנה‬ ‫יום אחד הגיעה למחנה‪-‬גדעון שיירת משאיות עמוסות ארגזים‪ .‬ולימדו אותנו איך מפרקים את הנשק החדש ומסירים‬ ‫את שכבות הגריז‪.‬נכנס למגורי "המסייעת" וביקש שנגיע‬ ‫בהקדם למחסן‪-‬הנשק‪ .‬שאמנם‬ ‫הכירה בנו דה‪-‬פאקטו‪ .‬ה ָ‬ ‫ומכונות‪-‬ירייה "בֶ ָ‬ ‫ערמו סמרטוטים‪ .‬‬ ‫בבוקר נשלחה משאית אל מחסני‪-‬הבגדים בקיבוצים‪ .‬‬ ‫שלמה באום מכפר‪-‬יחזקאל‪ .‬בהוראת ברית‪-‬המועצות‪.‬‬ .‬הביאו גלילי פלנלית‪.‬‬ ‫היינו בשמיים‪ .‬נשק חדש הגיע מצ'כוסלובקיה‪ :‬רובים‪ .‬ורואה בישראל פוטנציאל לכינונה של‬ ‫"דמוקרטיה‪-‬עממית" במזרח‪-‬התיכון‪ .‬‬ ‫התייצבה לימיננו ושלחה לנו נשק!‬ ‫מניותיה של ברית‪-‬המועצות הרקיעו שחקים‪ .‬התווכחנו ולא אחת מצאנו עצמנו פוצחים בשירים‬ ‫רוסיים‪ .‬לדבריו‪ .‬ומרוב התרגשות פצח בשיר‬ ‫מחתרת‪" :‬היום שרה הקטנה ‪/‬ניפגש בצאתי למלחמה ‪ /‬את המדינה‬ ‫נכונן ‪ /‬על שתי גדות הירדן‪ ".‬בראשותן של מפלגות הפועלים‪.‬דן גלילי ראה קשר‬ ‫קו להכרת ברית‪-‬המועצות במדינת‪-‬‬ ‫מי ֹ‬ ‫גרו ִ‬ ‫ישיר בין הצהרת שר‪-‬החוץ ְ‬ ‫ישראל‪.‬אפילו אוייביה המושבעים הודו לה מעומק ליבם‪.‬אימפריאליזם רוסי‬ ‫מתכוון להחליף אימפריאליזם בריטי‪.‬לא היה לנו ספק כי הנשק הצ'כי נשלח בהוראתו‬ ‫המפורשת של החבר סטאלין – הוכחה ניצחת שברית‪-‬המועצות לא רק‬ ‫הכירה בזכויות ההיסטוריות של היהודים בארץ‪-‬ישראל אלא גם מסייעת‬ ‫לה בפועל להביס את אויביה‪.‬‬ ‫זה"‪ .‬‬ ‫לפתע קם אחד האצ"לניקים‪-‬לשעבר‪ .‬שכעבור שנים היה לסגנו של אריאל‬ ‫שרון‪ .‬הצטרפנו‬ ‫במחיאות‪-‬כפיים‪.‬‬ ‫ממיק לא הסתיר את שמחתו‪ .‬ולשמחתנו צ'כיה‪ .‬הפתעה ממתינה לנו‪.‬שיכורי שמחה‪ ...‬ושילח דברי ביקורת בארה"ב‪ .‬ואנחנו‪ .101‬חשד ברוסים שיש להם כוונות לכבוש‬ ‫את המזרח‪-‬התיכון ולהשתלט על הנפט‪ .‬להבאת‬ ‫דאו"‬ ‫שפָנ ְ ָ‬ ‫סמרטוטים‪ .

‬ושאלתי אותו כיצד קרה הדבר שברית‪-‬‬ ‫המועצות שינתה בבת‪-‬אחת את מדיניותה כלפי ישראל‪ :‬הצהרת‬ ‫גרומיקו ב‪ 14-‬במאי ‪ .‬והביא בקבוק יין‪ .‬וביקש לדעת אם בבוא היום תהיה ארץ‪-‬ישראל‬ ‫מסוגלת לקלוט את עקורי אירופה‪ .‬משנת ‪ 1944‬ואילך דאגנו‬ ‫שיתפרסמו בעיתונים שונים מאמרים התומכים בפיתרון ציוני לשאלת‬ ‫ארץ‪-‬ישראל‪ .‬כל השנים חשו הרוסים צורך לפתור את שאלת העקורים‪.‬בקרמלין‪ .‬המתרסים הפוליטיים‬ ‫קרסו בבת‪-‬אחת‪ .‬ברגע‪-‬של‪-‬‬ ‫התרגשות‪ .‬ברית‪-‬המועצות עקבה בזעם‬ ‫אחר התחמקויותיה של אנגליה להחזיר את המנדט על ארץ‪-‬ישראל‬ ‫לידי האו"ם‪ .‬בראשותו של החבר סטאלין‪ .‬קומיסר לענייני‪-‬חוץ‪.‬קיבלנו שתי "בזות"‬ ‫והיינו בעננים‪.‬‬ ‫*‬ ‫באפריל ‪ 1994‬צורפתי כחבר "ועדת‪-‬העורכים של עיתוני ישראל"‬ ‫למשלחתו של ראש‪-‬הממשלה יצחק רבין‪ .‬הקו‬ ‫שנקטנו היה ברור ועקבי‪ :‬הצבעה באו"ם לחלוקת ארץ‪-‬ישראל לשתי‬ .‬בין היושבים היה פקיד סובייטי ששיבה‬ ‫זרקה בשערותיו‪ .‬עובדה‪.‬יהודי‬ ‫ארץ‪-‬ישראל לא קלטו כל השנים כי ברית‪-‬המועצות מעולם לא היתה‬ ‫אוייבתם‪ .‬אחוות‪-‬לוחמים אמיתית‪.‬עד שראשי‬ ‫הממשלות יסיימו את פגישתם‪ .‬באחד‬ ‫הימים המתנו במסדרון של משרד‪-‬החוץ‪ .‬הצמיד לשפתיו רובה צ'כי ונשק לקת‪ .‬‬ ‫בוועידת היסוד של האיגודים המקצועיים‪ .‬ולאחר לחצים דיפלומטיים עלה הנושא במאי ‪.‬‬ ‫"אני מקווה כי ברור לך שמאמרים אלה לא יכלו להופיע בלי אישור‬ ‫הפוליטביורו‪ .‬בעוד אמריקה‬ ‫התעלמה‪ .‬וו ִָוי‪ .1947‬הכרה במדינת‪-‬ישראל באו"ם ב‪29-‬‬ ‫בנובמבר ‪ .‬שיצאה למוסקבה‪ .‬לדבריו‪ .‬סוף‪-‬סוף בגרנו‪ .‬מאז מלחמת‪-‬העולם השנייה היו לשני העמים אוייבים‬ ‫משותפים‪ :‬גרמניה הנאצית מזה‪ .1947‬‬ ‫בנאומו של שר‪-‬החוץ אנדריי גרומיקו‪ .‬והתגברנו על‬ ‫"החינוך הפנאטי"‪ .‬השקנו כוסות‪ .‬נראה כבן שישים‪ .‬‬ ‫שיחה נרקמה בינינו‪ .‬להערכתו‪ .‬היא פתחה לרווחה את גבולותיה‪ .‬והאימפריאליזם הבריטי מזה‪ .‫– ‪– 67‬‬ ‫איצקו המ"מ חייך בסיפוק‪ .‬נו כן‪ – ".‬‬ ‫בשנת ‪ 1943‬ביקר בארץ‪-‬ישראל איוואן מאיסקי‪ .‬על כך שיש לאפשר לעם‬ ‫היהודי להמשיך ולבנות את ארץ‪-‬ישראל כביתו הלאומי‪.‬ואילולא זירזו אותנו הנשקים‪ .‬‬ ‫כאשר ברית‪-‬המועצות ראתה מה עומד לקרות ליהודים במלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬‬ ‫נפגש עם ראשי היישוב‪ .1947‬ומשלוחי נשק צ'כי בתחילת יוני ‪.‬‬ ‫לראשונה חשנו‪ .‬ואולי יותר‪.‬ברית‪-‬המועצות שאפה להפוך‬ ‫את ארץ‪-‬ישראל לגורם מדיני שיתסיס את המשטרים הערביים‬ ‫הריאקציוניים במזרח‪-‬התיכון ויחליש את מעמדה של בריטניה‪ .‬הוא מכיר את הנושא היטב‪ .‬בטענה שהמשלטים‬ ‫ממתינים לנשק – היינו פורצים ב"הורה" סוערת‪ .‬בפברואר ‪ 1945‬הצביע ראש המשלחת הסובייטית‪.1948‬‬ ‫האיש חייך‪" .

‬בדרכם חלפו‬ ‫ליד וילות הדורות‪ .‬‬ ‫*‬ .‬‬ ‫ברשי וכוחותיו פרצו קדימה‪ .‬והוחלט לכבוש את משטרת ג'נין וליצור קו הגנה יותר נוח‪.‬מעולם‬ ‫לא נורה פגז מרגמה בכינון ישיר‪ .‬התברר שגדרות תיל דוקרניים מקיפים אותה סביב‪-‬‬ ‫גלור" בין הקונצרטינות‪.‬וברשי הורה לפוצצן‪ .‬והוא הודה‬ ‫שהם שגו בהערכתם כי יהדות זו נטמעה בין עממי ברית‪-‬המועצות‬ ‫לאחר שבעים שנות קומוניזם‪ .‬להניח חומר‪-‬נפץ בפינה‪ .‬מפקד מחלקה מניר‪-‬דוד‪ .‬‬ ‫החבלן אפרים חנון סיפר כי בלילה שקדם לאותה התקפה יצאה‬ ‫חוליית חבלנים למקש גשר על כביש ג'נין‪-‬עפולה‪ .‬כוח ברשי יצא מג'נין לכיוון תחנת‪-‬המשטרה‪ .‬לדעת אפרים זו היתה שגיאה‪.‬כדי שיפתח את‬ ‫השער מבפנים‪ .‬ולמנוע עזרה מג'נין‪.‬‬ ‫הציב מרגמת "טו‪-‬אינץ" בכינון ישיר אל מול שער הברזל‪ .‬הפעם‬ ‫הונחו שקיות חומר‪-‬נפץ בפינה צפון‪-‬מזרחית של המשטרה‪ .‬ומשלוחי נשק צ'כי‪ .‬‬ ‫למחרת בלילה יצא כוח ישראלי לכבוש את המשטרה‪ .‬לא‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ישבנו כחיל‪-‬מצב על גבעה צחיחה מצפון לג'נין‪ .‬השער לא נפרץ‪ .‬כשעל הפעולה‬ ‫פיקד מפקד פלוגה ג' – עמנואל ברשי‪.‬לאחר שעמדו על טעותם‪ .‬אינני‬ ‫יהודי‪ .‬וזבון הועף מן‬ ‫ההדף‪ .‬‬ ‫ה‪ 11-‬ביוני‪ .‬איש גדל ממדים ורב תושייה‪.‬שער הברזל נותר נעול‪ .‬‬ ‫כי כך נודע במשטרה שכוח צה"ל בדרכו אליהם‪ .‬ההפוגה עמדה לחול ביום שישי‪.‬כשהוא‬ ‫מכסה את בסיסה באבנים כבדות‪ .‬שלא איפשרו להגיע אל דלתות הבניין‪ .‬העיר אמנם נכבשה‬ ‫על ידי חטיבות "כרמלי" ו"גולני"‪ .‬העיראקים ירו כמטורפים והשליכו רימונים מגג‬ ‫הבניין‪ .‬עוד שגיאה‪ .‬אך לא היה אפשר להתבסס בה בלי‬ ‫לכבוש את ההרים החולשים מדרום‪ .‬ונפער חור‬ ‫בקיר‪ .‬ברית‪-‬המועצות‬ ‫היתה מאז ומעולם ידידת העם היהודי ובבוא המבחן – הוכיחה זאת‪.‬שהיא הבסיס המוצק‬ ‫ביותר של הבניין‪ .‬הכרה בה‪ .‬‬ ‫"אודה לך אם שיחה זו תישאר חסוייה ולא תנקוב בשמי‪ .‬משטרת ג'נין לא נכבשה‪.‬כשהגיע הכוח כמאה‬ ‫מטר מהמשטרה‪ .‬‬ ‫סביב‪ .‬כיצד פורצים אותו?‬ ‫זבון שדמי‪ .‬‬ ‫שאלתי היכן היתה בסיפור הזה יהדות ברית‪-‬המועצות‪ .‬הלכה ברית‪-‬‬ ‫המועצות לקראת ישראל ופתחה לרווחה את שעריה‪ .‬וכשהתקרבו לבניין גילו סבך נוסף של‬ ‫חוטי תיל דוקרניים‪ .‬וליתר ביטחון נשכב עליה‪ .‫– ‪– 68‬‬ ‫מדינות‪ .‬החבלנים השחילו שלושה צינורות "בונ ְ ָ‬ ‫פוצצו את הגדר‪ .‬שנועד להביס את הערבים‪".‬והדרך לחצר נפתחה‪.‬‬ ‫חצות‪ .‬נכשל‪ .‬ניסיון להשחיל חייל דרך החור‪ .‬אך קורא אני יידיש היטב‪".

.‬כולרות! פלוגה עיראקית יושבת מול האף?!‬ ‫הם יכלו לשחוט את כולנו ואיש לא היה מתעורר!"‬ ‫הוא סיפר כיצד הגרמנים שחטו כפר רוסי שלם‪ .‬משחת‪-‬‬ ‫שיניים‪.‬‬ ‫דימיוני משלים מה שלא קרה‪ :‬אני גוהר עליה‪ .‬נזכרנו בטקס ההשבעה ל"הגנה"‪ .‬איזה חום‪ .‬‬ ‫בתום המסדר קיבלנו משכורת ראשונה‪ :‬שתי לירות ו‪ .‬לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות‬ ‫על‪-‬ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי‬ ‫להגנת המולדת ולחרות ישראל‪".‬משוגעים‪ .‬הוא סיפר שהחבר'ה מ"המחלקה המיוחדת"‪.‬צה"ל ניצל את השקט כדי לחייל אותנו‪ .‬ובשלוש ושלושים‬ ‫התעורר אושמן‪ ..‫– ‪– 69‬‬ ‫הפוגה ראשונה‪ .‬איזה עונג! אברי‬ ‫מתפוצץ ותחתוניי מלאים‪.‬ופתח בצרחות אימה‪:‬‬ ‫"אידיוטים‪ .‬אותו חייל‪.‬שרק לאחרונה חובר‪:‬‬ ‫"הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת‪-‬ישראל‪.‬נשים וטף‪.‬וערך טקס‬ ‫רץ‪ .‬מסירה את חזייתה ואת תחתוניה‪.‬אלוהים‪ .‬חודר‬ ‫פנימה והיא גונחת מכאב ומהנאה‪ .‬נרדם בשעה שרכס את שרוכי נעליו‪ .‬‬ ‫הטקס עורר גיחוכים‪ ..‬וזמן רב לא שכחתי את הפחד שתקף אותי באותו לילה‪.‬השיב סקלרץ ברצינות גדולה‪.‬אני‬ ‫הרוג מעייפות ועיניי בקושי פקוחות‪ .‬‬ ‫צרור נותב חוצה את השמיים‪ .‬‬ ‫ככל הנראה‪ .‬האפסנאי של המחלקה – ולחרדתו גילה שאיש אינו‬ ‫שומר‪ .‬עליי לשמור עד שלוש לפנות‪-‬בוקר‪ .‬בבוקר לא נמצאו במיטות‪.‬המחלקה עברה לדום‪ .‬מרחוק מבליחים אורות ג'נין‪.‬‬ ‫האצ"לניקים – ערקו שלשום מהגדוד‪ .‬לקבל על עצמי ללא תנאי וללא‬ ‫סייג עול משמעתו של צה"ל‪ .‬פותח מימייה‬ ‫ושופך על ראשי מים‪ .‬קרא‬ ‫סקלָ ְ‬ ‫השבעה‪ .‬משאית אספקה הגיעה למשלט ועימה‬ ‫מפקדנו מאיר אלוני‪ .‬שנערך‬ ‫במעין‪-‬חרוד‪.‬התכסיתי‬ ‫זיעה קרה‪ .‬מדי‪-‬פעם אני עוצר‪ .‬היא גועה מהנאה‪ .‬אני מפטרל עם כדור בקנה‪ .‬‬ ‫שיק‪.‬שהגיעה‬ .‬‬ ‫בשעה שלוש הערתי את אחד החיילים והלכתי לישון‪ .‬‬ ‫ד ִ‬ ‫"למה משחת שיניים? שאל ָ‬ ‫"זה מה שצה"ל מנפק‪ ".‬פורץ מחסום‪ .‬‬ ‫למחרת הודיעו ברדיו על ספינת‪-‬נשק בשם "אלטלנה"‪ .‬‬ ‫לאחר הקריאה ענינו במקהלה שלוש פעמים‪" :‬הנני נשבע‪".‬‬ ‫ששומריו שתו לשוכרה ונרדמו‪ .‬גברים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫עשרים וארבעה ביוני‪ .‬איך אחזיק‬ ‫מעמד? רגליי סורקות‪ .‬תיאורי השחיטה צימררו‪ .‬וזיקוק לבן צונח על צריח של מסגד‪ ..‬אליעזר ְ‬ ‫בפאתוס ובעגה יקית את הנוסח‪ .‬ורס"פ פלוגה ג'‪ .‬‬ ‫לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים‪ .‬עיניי בולשות ומוחי מפנטז‪ :‬אני מנשק את נעמה‬ ‫ולש את שדיה‪ .‬‬ ‫חצות‪ .

‬וקשר אלחוטי ישיר עם מפקדת האצ"ל‬ .‬מפקד האצ"לניקים‪ .‬וכל הנשק‬ ‫והציוד שבידם יימסרו לצה"ל‪ .‬במדינה מתוקנת היו מעמידים את בן‪-‬גוריון למשפט צבאי!‬ ‫ממיק הביע סברה כי לנשק שהובא היתה מטרה לא חוקית‪ :‬למנוע‬ ‫את החלטת האו"ם על חלוקת ארץ‪-‬ישראל‪ .‬‬ ‫ני שאל אם בואה של אוניית נשק באמצע ההפוגה אינה‬ ‫בנצי צבעו ִ‬ ‫מהווה הפרה של הסכמי האו"ם‪ .‬הסביר לו כי ארבע יממות‬ ‫של שיט בים‪-‬התיכון‪ .‬ולכבוש את עבר‪-‬הירדן‪ .‬וליצור חומת אדם‪ .‬‬ ‫הממשלה התכנסה לדיון חרום‪ .‬מפקדי האצ"ל שעל האונייה דרשו שחמישית מהנשק יוקצה‬ ‫לאצ"ל‪ .‬מנחם בגין הוזעק מתל‪-‬אביב‪ .‬יישבעו שבועת אמונים‪ .‬ומאיר השיב כי שמע מפי גדליה‪.‬ושלמה באום‬ ‫זעם‪:‬‬ ‫"פיצוץ 'אלטלנה' זהו הדף הכי שחור שאני מכיר בתולדותיה‬ ‫הקצרים של מדינת‪-‬ישראל!"‬ ‫"מרד חייבים לדכא!" ענה לו ממיק‪" .‬פניו סמקו ועיניו רשפו‪ .‬אלטלנה" עגנה בחוף‬ ‫כפר ויתקין והחלה פריקה חשאית של הנשק‪ .‬אצ"ל ומפקדתו חדלים להתקיים‬ ‫כחטיבה צבאית במדינת ישראל‪.‬ופה מפוצצים אונייה מלאה‬ ‫נשק‪ .‬‬ ‫"אז מה קרה שהאונייה הגיעה לתל‪-‬אביב?"‬ ‫לדבריו‪ .‬שיחידותיו הנפרדות לחמו בירושלים‪" .‬באמצע הפריקה בא‬ ‫אולטימטום של בן‪-‬גוריון‪" :‬כל הנשק למחסני צה"ל!" – נוצר מתח והיו‬ ‫חילופי אש‪ .‬הספינה‬ ‫טובעה‪.‬הם יפרקו את‬ ‫הנשק ויעבירוהו ליחידותיהם בירושלים‪.‬האצ"לניקים מכל‬ ‫גדודי צה"ל קיבלו פקודה חשאית לערוק מיחידותיהם ולהתכנס על‬ ‫חוף ימה של תל‪-‬אביב‪ .‬‬ ‫שלמה באום רתח מכעס‪ .‬החבר'ה‬ ‫מיהרו להפריד‪.‬וכאשר הסתבר כי בן‪-‬גוריון מתעקש – הוחלט‬ ‫להפליג לתל‪-‬אביב‪ .‬כך‬ ‫קיוו הבית"רים להגשים את חלום "שתי גדות לירדן"‪ .‬נציג צה"ל‪ .‫– ‪– 70‬‬ ‫מאירופה ועל סיפונה נשק רב‪ .‬שבה יש לאצ"ל תמיכה רחבה‪ .‬עלה על סיפון האונייה כדי‬ ‫להרגיע את הרוחות‪ .‬אתה לא מבין שכל הקיום‬ ‫הדמוקרטי של המדינה עמד בסכנה?"‬ ‫"קומוניסט מחורבן!"‬ ‫"פאשיסט מטומטם!"‬ ‫שלמה קפץ ממקומו כנשוך נחש‪ .‬גדליה‪ .‬המתח גבר והסוף ידוע‪ .‬מול האונייה‪ .‬בן‪-‬גוריון טען כי לפנינו ניסיון גס‬ ‫לדרוס את הצבא ולרצוח את המדינה‪ .‬‬ ‫שאלתי את מאיר מה הניע את אצ"ל להפר את ההסכם שנחתם בין‬ ‫גלילי לבין בגין‪ .‬כי מנחם בגין ביקש רשות לפרוק את הנשק רחוק‬ ‫מעיני הבריטים‪ .‬על חוף כפר‪-‬ויתקין‪.‬‬ ‫כי חברי אצ"ל יתגייסו לצה"ל‪ .‬בקרב על פקועה לא היו לגדוד די רובים‪.‬מאיר אלוני סיפר על הסכם שנחתם בין‬ ‫מנחם בגין ראש האצ"ל – לבין ישראל גלילי‪ .‬שבו נאמר‪.‬‬ ‫וחלק מהכוח יצא עם מקלות ורימונים‪ .‬‬ ‫מפקד "המיוחדת"‪ .

‬וכשנוכח לדעת כי דעתו אינה מתקבלת‪ .‬וכשהגיע עמנואל למצוות‪ .‬ברבות השנים השלים גרעין בוגרי‬ ‫מקווה‪-‬ישראל את קיבוץ תל‪-‬עמל‪ .‬עזב את‬ ‫הישיבה בטריקת דלת‪..‬אביו היה רופא‪ .‬ספר תנ"ך ובהקדשה כתב‪" :‬ל ַ‬ ‫ליום הבר‪-‬מצווה‪".‬לטענתו זאב‬ ‫ז'בוטינסקי היה סוציאליסט שדגל ב"אחוות‪-‬עמים"‪ .‬‬ ‫כאיש חינוך לשעבר קלט את הדילמה‪ :‬באחד ביוני חתם מנחם בגין‪.‬‬ ‫המג"ד אברהם יפה החליט לעבור על עריקתם מצה"ל לסדר‪-‬היום‪.‬הם האמינו שאם חוף תל‪-‬אביב יתמלא באנשי אצ"ל –‬ ‫יהודים לא יעזו להרים יד על יהודים‪.‬בראשית שנת ‪ 1941‬נגנב‬ ‫רכוש מאחד היישובים‪ .‬וברשי‪ .‬אברהם כינס את קציניו והסביר כי אנשי "המיוחדת"‬ ‫זקוקים לזמן נפשי כדי לעכל עובדות שהולידו מציאות חדשה‪:‬‬ ‫הבריטים עזבו את הארץ‪ .‬נרשם ללימודי‬ ‫חקלאות במקווה‪-‬ישראל ועד מהרה הסיר את הכובע‪ .‬‬ ‫קצינים ביקשו לדעת מיהו אותו קצין "חמום‪-‬מוח"‪ .‬מוכשר כשד ומפקד מעולה‪.‬‬ ‫לאחר שסיים את לימודיו העממיים ב"תחכמוני"‪ .‬ואברהם נאות‬ ‫לספר‪:‬‬ ‫עמנואל ברשי הוא בחור רב‪-‬ניגודים‪ .‬בתקופת המאורעות שימש עמנואל‬ ‫נוטר ושומר‪-‬שדות מטעם הקרן‪-‬הקיימת‪ .‬‬ ‫האצ"לניקים שבו לגדוד נרגשים ומזועזעים‪ .‬אין עוד מחתרות‪ .‬על הצטרפותם לצה"ל‪ .‬והוא שיחליט איזה חלק ממנו‬ ‫יוקצה לצה"ל‪ .‬‬ ‫אברהם החליט לעבור על העריקה לסדר‪-‬היום אך סגנו‪ .‬הערתי ביובש‪.‬ומפקדי אצ"ל שעל "אלטלנה"‬ ‫הפרו את פקודתו‪ .‬קיימת מרות צבאית אחת בלבד – מפקדת‪-‬צה"ל‪..‬הגיש לו המשורר חיים‬ ‫שי‬ ‫שי‪ַ .‬עליהם ללמוד שיש לצה"ל‬ ‫בעל‪-‬בית אחד!" צעק‪ .‬‬ ‫אברהם לא התרגש‪ .‬יצא בעקבות‬ ‫הגנבים לכיוון פקועה‪ .‬‬ ‫"'שתי גדות ירדני' אינה הפרוגרמה שלנו‪ ".‬‬ ‫בשם האצ"ל‪ .‬‬ ‫בר‪ִ -‬‬ ‫נחמן ביאליק‪ .‬מבאי ביתם‪ .‬כשטיפסו על מדרונות ההר‪ .‬מפקדות האצ"ל והלח"י‬ ‫פורקו‪ .‬הבחינו מרחוק‬ .‫– ‪– 71‬‬ ‫בירושלים‪ .‬זנח את תיק‬ ‫התפילין והצטרף ל"השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬ואף רשם לו על‬ ‫פיסת נייר שורות אחדות שכתב ז'בוטינסקי על עתידה הוורוד של ארץ‪-‬‬ ‫ישראל‪:‬‬ ‫"‪ .‬‬ ‫מקורו מבית מסורתי ספוג ספרות‪ .‬בו ירווה לו משפע ואושר ‪ /‬בן‪-‬ערב‪ .‬עמנואל‬ ‫ברשי‪ .‬הם ראו במו עיניהם‬ ‫כיצד בחורי הפלמ"ח העלו את ספינתם באש‪.‬בראש קבוצת נוטרים‪ .‬דרש להעמידם למשפט צבאי‪" .‬שיכנעו את מנהיגי האונייה להתעלם מהסכם בגין‪-‬גלילי‬ ‫ולהחליט כי רק אצ"ל יפרוק את הנשק‪ .‬שניהם מאותו הכפר‪.‬בן‪-‬נצרת ובני ‪ /‬כי דגל טוהר‬ ‫ויושר ‪ /‬ייטהר שתי גדות ירדני‪".‬‬ ‫מאיר סיפר שגדליה טען בפניו כי הוא בכלל אינו תופס את שורשי‬ ‫המתח השוררים בין בית"ר לבין "השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬ששימש בשעתו בית‪-‬ועד לאנשי‬ ‫רוח‪ .

‬‬ ‫ומאסר‪-‬עולם לנוטרים‪ .‬‬ ‫הפצע שנפער‪ .‬שנדחו‪.‬בשיתוף ארגון ה"הגנה"‪.‬‬ ‫פסק‪-‬הדין שנגזר היה חמור מאין כמוהו‪ .‬להוכחת טענותיו דרש להוציא את‬ ‫הגופה מקברה לבדיקה פתולוגית‪ .‬וקבע כי הערבי סבל‬ ‫מקדחת וכי הטחול שבגופו היה מוגדל‪ .‬עונש מוות לעמנואל ברשי‪.‬הופעלו‬ ‫לחצים‪ .‬הקיבוצים‪ .‬וטען כי אין זה מתקבל על הדעת‬ ‫שערבי בריא יקבל כמה "מכות יבשות" – ולפתע ימות‪ .‬והמוות בא בגין מחלתו‪ .‬פתולוג מ"אנשי שלומנו" בדק אותה‪ .‬חזו במו‪-‬עיניהם במלחמת‪-‬אחים על חוף ימה של תל‪-‬‬ ‫אביב‪.‬קפיצתו לוואדי גרמה לפיצוץ‬ ‫הטחול‪ .‬‬ ‫האווירה בגדוד נעכרה‪ .‬‬ ‫ברנרד ג'וזף ערער על חומרת העונש‪ .‬ובסופו‪-‬של‪-‬דבר הוצאה‬ ‫הגופה‪ .‬ולאחר‬ ‫ימים אחדים מת‪ .‫– ‪– 72‬‬ ‫בערבי נמלט – והחל מרדף‪ .‬זמן רב סירב להגליד‪.‬שם נפשו בכפו וקפץ מצוק גבוה הישר לתוך ואדי עמוק‪.‬לטענתו הערבי‬ ‫היה חולה‪ .‬‬ .‬נערך משפט‪-‬חוזר‬ ‫וברשי והנוטרים זוכו מכל אשמה‪.‬משלחות‬ ‫מכל שדרות‪-‬היישוב פנו אל הנציב‪-‬העליון בבקשות חנינה‪ .‬ולפטירתו‪.‬ברשי והנוטרים נאסרו ונכלאו בכלא עכו‪.‬וכנראה גם שולמו "דמי לא יחרץ"‪ .‬חברי "המיוחדת"‪ .‬כאשר ראה הערבי שהנוטרים קרבים‬ ‫והולכים‪ .‬‬ ‫המשפט נמשך חודשים ארוכים‪ .‬אך השופט סירב בתוקף‪ .‬שלא מזמן שבו‬ ‫מאריתריאה‪ .‬‬ ‫שכרו את שירותיו של עורך‪-‬הדין ברנרד ג'וזף )לימים ח"כ דב יוסף‪.‬‬ ‫שר האספקה והקיצוב בממשלת בן‪-‬גוריון(‪.‬התדהמה ביישוב העברי היתה גדולה‪ .‬הערבי הגיע לכפרו חבול ופגוע‪ .‬‬ ‫מיהר השופט הבריטי לאשר את ממצאי הבדיקה‪ .‬‬ ‫ברשי לא היסס וזינק אחריו‪ .

‬ליד הקבר ראיתי כמה מבנות הכיתה שהתייפחו בבכי‪.‬רקטות צבעוניות שטו בשמיים‪ .‬כי מרכסיסטים‬ ‫שוללים גישה פאטליסטית כלפי החיים‪.‬שכנא נשקס‪ .‬ששלוש פעמים חטיבת "יפתח"‬ ‫ניסתה לכבוש אותה ונכשלה ובפעם הרביעית‪ .‬חייכה‪ .‬ממיק הזכיר לו‪ .‬במחנך שלנו אברהמ'ק ליפסקר‪ .‬שרנו כאילו היינו ב"פעולה" תנועתית‪ .‬ותהיתי אם מחר באותה שעה כל‬ ‫היושבים כאן יחיו‪ .‬משתדלים להסתיר את המתחולל בלב‪ .‬‬ ‫"אתה לא יודע מי?" ענה לי ווי‪ .‬למעננו!"‬ ‫"למעננו? היא באמת מתכוונת?"‬ ‫אחר‪-‬כך חלמתי על לווייה‪ .‬קרב קשה ממתין לנו‪ .‬נותרו עוד‬ .‬והחל לשיר את השיר‬ ‫שאימץ לאחרונה‪" :‬כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון‪".‬לפי השמועות‪ .‬הוטל עלינו לכבוש‬ ‫ראש‪-‬גשר במשמר‪-‬הירדן‪ .‬בדרכה‪-‬שלה‪ .‬שעליו אין לנו שליטה‪ .‬בצפון הרחוק‬ ‫נראו הבזקי אור‪ .‬שבמקום ללמדנו ערבית‬ ‫כהלכה – התרפק על אסונות איוב‪ .‬חשפה שתי שורות של שיניים צחורות‪ .‬שישב לידי‪ .‬‬ ‫ממיק הציע שנסביר להם כי אנו בעד "אחוות‪-‬עמים" ואלה יחבקו אותנו‬ ‫עד מחנק‪.‬איש‬ ‫לא ידע לומר יותר מזאת‪.‬‬ ‫האירונייה והציניות חגגו‪ .‬‬ ‫בשעת ערב עלינו על משאיות שהסיעו אותנו צפונה‪ ..‬כאשר מתחתנו פרושה כינרת כסופה‪ ..‬מישהו מבני "אורן" נהרג ולא הצלחתי‬ ‫לשמוע את שמו‪ .‬‬ ‫גיחכנו‪..‬אילו דיברנו ערבית רהוטה‪ .‬שטען כי‬ ‫ללמוד את לנין זה להבין את חוקי המלחמה ולתכנן את דרכי התגובה‪.‬ושירה נוגה פרצה מן‬ ‫הלבבות‪ .13‬שקיבל פקודה לעלות צפונה לגליל‪-‬העליון‪ .‬ירח מלא ליווה‬ ‫אותנו‪ .‬‬ ‫השירה ביקשה‪ .‬שירי‬ ‫מולדת‪ .‬עשרים ושמונה לוחמים נפלו‪ .‫– ‪– 73‬‬ ‫לה‬ ‫ד ֶ‬ ‫סנ ְ ֶ‬ ‫פרק י"א‪ַ :‬‬ ‫לקראת סוף ההפוגה הראשונה נשלח גדוד ‪ 14‬להחליף את גדוד‬ ‫‪ .‬‬ ‫דשיק הזכיר מחנך אחר‪ .‬שרנו שירי כינרת‪ .‬‬ ‫"מי מת?" שאלתי אותן בקול‪-‬רם והתעוררתי‪.‬כשנפרצו הגדרות –‬ ‫היתה המצודה ריקה מאדם‪ .‬וחלילה‬ ‫נפלנו בשבי – היינו מסוגלים לדבר עם שובינו – ואולי אפילו להינצל‪.‬הצצתי בחבריי שעצמו‬ ‫עיניים והתרפקו על "הוי כינרת שלי"‪ .‬לרגע עצמתי עיניים‬ ‫ונעמה הופיעה‪ .‬ווי קבע כי שום‪-‬דבר כבר לא יציל אותנו‬ ‫מיד‪-‬הגורל‪ .‬‬ ‫הנסיעה אל הבלתי נודע עוררה פחדים‪ .‬ולחשה‬ ‫בקול מלא ערגה‪" :‬שמור על עצמך‪ ..‬מקום שאנשי "כרמלי" תקפו ונכשלו‪ .‬‬ ‫מישהו סיפר על מצודת נבי‪-‬יושע‪ .‬והדי תותחים רעמו‪.‬בין שיר לשיר‬ ‫נזכרנו במוסד‪-‬החינוכי‪ .‬להדחיק חרדות‪-‬לב‪ .

‬תציל את חייך!"‬ ‫*‬ ‫שתי מחלקות חי"ר‪ .‬ומחלקה אחת ְ‬ ‫ד ֶ‬ ‫סנ ְ ֶ‬ ‫ב ַ‬ ‫זאר‪ .‬ברח‪ .‬במגמה לכבוש את‬ ‫זאר‪ .‬הועילה‪ .‬‬ ‫כעבור שעתיים עוררו אותנו בבהלה‪ .‬שעת היציאה לקרב נקבעה‬ ‫לשבע בערב‪ .‬‬ ‫לבלימת הפלישה העיראקית שנפתחה מג'נין‪ .‬תצפית עיראקית הבחינה בנו‬ ‫כשנכנסנו לכפר וסוללות תותחים פתחו בהרעשה‪.‬אמרה בביטחון של‬ ‫חובשת‪-‬קרבית‪ .‬ובה‪ :‬עמוס‪ .‬‬ ‫מ ָ‬ ‫לערבונה‪ .‬והתארגנו‬ ‫לשינה‪ .‬‬ ‫"תמצוץ ותוך רבע שעה תראה שתרגיש טוב‪ ".‬לא היתה‬ ‫באמתחתה כל תרופה נגד היסטריה‪ .‬מונתה לחובשת והתמקמה במרפאה‪ .‬כדי לחסום את כיבוש הכפר ָ‬ ‫חוליית ה"ויקרס" נשלחה לסנדלה‪ .‬ועלינו הוטל לכבוש אחת מהן‪.‬ווי‪ .‬לתדהמתה‪ .‬החייל נרגע ושב‬ ‫לתפקד‪.‬‬ ‫בארבע לפנות‪-‬בוקר הגענו לחורשת זיתים ליד ראש‪-‬פינה‪ .‬ולגלוש לעמק‪-‬יזרעאל‪ .‬שעל פסגת הגלבוע‪.‬הוא‬ ‫נתקף היסטריה‪ .‬‬ ‫ונשלחה למשלט י ַר ְ ָ‬ ‫ובמשך יום וחצי הדפה התקפות סוריות‪.‬‬ ‫"חבר'ה‪ .‬מכל יישובי העמק‪ .‬חובש!" ונחמה חשה‬ ‫אליו‪ .‬שתמנע מהשריון העיראקי לגלוש לעמק‪.‫– ‪– 74‬‬ ‫מצודות בצפון‪ .‬פרץ השריון העיראקי מג'נין‬ ‫צפונה‪ .‬‬ ‫מאז הקרב על פקועה‪ .‬כשהוא מלווה חי"ר וכוחות בלתי סדידים‪ .‬ליד‬ ‫המטה‪ .‬סנדלה היתה ריקה מאדם‪ .‬‬ ‫בתום ההפוגה הראשונה‪ .14‬שנסו כעדר ללא רועה‪.‬והגישה לו סוכריית מנטה‪.‬נחמה‪.‬ניסה לצאת מן העמדה ולהסתער על השריון‬ ‫העיראקי שמעבר לכביש והיא אחזה בו בכל כוחה‪ .‬פגשנו חבורות מבוהלות של חיילים מגדוד‬ ‫‪ .‬פלוגה ב' נשארה באזור‬ ‫דה‪ .‬המשאיות דהרו במלוא המהירות‪.‬והתרופה‪ .‬והרכבים נצטוו לשוב לעמק‪.‬כדי לחפור‬ ‫בזרעין תעלה אנטי‪-‬טנקית‪ .‬‬ ‫באותו לילה גוייסו מאות חברים‪ .‬‬ ‫ז ָר ָ ִ‬ ‫על כביש עפולה‪-‬ג'נין‪ .‬יחד עימנו הגיעה פלוגה ב' הדתית‪ .‬לאן?" שאלתי את אחד הנמלטים‪ .‬שסירבו להיכנע‪ .‬‬ ‫הדרך בין סנדלה לזרעין נחסמה בשיריוניות עיראקיות שחנו סמוך‬ .‬מדבריו הבינה ששירת כחייל במלחמת‪-‬העולם‬ ‫השנייה והשתתף בקרבות אל‪-‬עלמין‪ .‬בנצי ואני‪ .‬התמקמו‬ ‫לר נשלחה‬ ‫ד ֶ‬ ‫ט ְ‬ ‫ש ַ‬ ‫לה‪ .‬ב‪ 9-‬ביולי‪ .‬שהיה חיוור ומבוהל‪:‬‬ ‫"הכול אבוד‪ .‬הוא בכה כילד‪ .‬בפיקודם של עוזי ציזלינג וזבון שדמי‪ .‬‬ ‫מ ָ‬ ‫עין‪ָ .‬‬ ‫חייל ששכב במורד הכפר החל לצרוח‪" :‬חובש‪ .‬כשאין לך יתרון מספרי והנשק מועט – אתה תוקף‬ ‫בלילות‪.‬פלוגתו של יוסף ְ‬ ‫קבְ ֶ‬ ‫במו ֶ‬ ‫לה‪ .‬כשלושה קילומטר מערבית למשמר‪-‬הירדן‪.

‬יורים ומשליכים רימונים‪.‬הפלוגה עלתה על הרכס הקרוב והחלה לגלוש לרכס‬ ‫נמוך יותר‪ .‬ושלח את הקשר רן‬ ‫ברגלבסקי )כיום בר‪-‬גיורא(‪ .‬כי כל רבע דקה נופל פגז‪ .‬ואש‬ ‫עקיפה של ה"ויקרס" נשלחה על הרכסים שכבשו העיראקים‪.‬שיידווח לו אם הוא שומע קולות‬ ‫מעבר לרכס‪ .‬האוייב‬ ‫חנה כחמש מאות מטר מהם‪.‬וזה משך בכתפיו‪ .‬‬ ‫נבהלו הערבים מנועזות היהודים ופתחו במנוסה‪ .‬שצורף‬ ‫למחלקתו של זבון‪ .‬הוא כתב להוריו שאם ייהרג –‬ ‫אז ייהרג‪ .‬ולתדהמתנו החל לגולל את קורות חייו‪ .‬לכבוש את‬ ‫מזאר‪ .‬שירו‬ ‫ג'ז ָ ֶ‬ ‫ַ‬ ‫פגזי שתי ליטראות‪ .‬יוסף שמע‬ ‫באלחוט כי עליו למהר ולהתפרס – חמש פלוגות אוייב בדרכן אליו‪.‬יש להם נפגעים‪ .‬ברד של פגזים נחת על הכפר‪ .‬הצופה שב וסיפר ששמע קולות וצעקות בערבית‪ .‬‬ ‫באלחוט שמענו את קולו של יוסף שטדלר‪ .‬אבל מדינה עברית תהיה!‬ ‫"אבל למה שתיהרג?" שאלתי‪.‬שאף שם הפתיעו את האוייב‪.‬שלא ֵיצא מפה חי‪ .‬‬ ‫חייל בלתי מוכר הופיע‪ .‬יש לו מין‬ ‫הרגשה כזו‪ .‬ממתינים לביזה ולשלל‪.‬וסביבן התקהלו כפריים לרוב‪ .‬פתחו בהרעשה‪ .‬‬ ‫השחר הפציע‪ .‬לא האמין שהאוייב הספיק להתקדם במהירות כה רבה‪ .‬‬ ‫סנדלה היתה סגורה ומסוגרת‪ .‬‬ ‫*‬ ‫פלוגתו של יוסף שטדלר הגיעה בחשכת‪-‬ליל לערבונה ותפסה‬ ‫עמדות מצפון‪-‬מערב לכפר‪ .‬שריקות פגזים ונתזי כדורים‬ ‫היו לסימפוניה בלתי גמורה‪ .‬שהוצבו ב ָ‬ ‫לה‪ .‬ענן עשן מהול בריח אבק‪-‬שריפה עטף את‬ ‫הכפר‪ .‬ובאוויר הורגש מחנק‪ .‫– ‪– 75‬‬ ‫לכביש הראשי‪ .‬הציג עצמו כיוסף זינגר מחפצי‪-‬בה‪ .‬כשהם מלווים בשנים‪-‬עשר משוריינים‪ .‬כדי לחסום את הדרך למזאר‪ .‬וכשהגיעה אליו נתקלה באוייב ממרחק אפס‪.‬ו ִָוי הציץ‬ ‫בשעון וקבע‪ .‬שעל פסגת הגלבוע ולהשתלט על כביש עפולה‪-‬בית‪-‬שאן‪.‬‬ ‫המ"פ יוסף שטדלר לא איבד את עשתונותיו ושאג‪:‬‬ ‫"קדימה להסתער!"‬ ‫ורץ בראש אנשיו‪ .‬בבטן‪ .‬כשהם צורחים‪ .‬תותחים עיראקיים‪ .‬בנצי צבעוני מ"אורן" התאונן על מורסה‬ ‫מוגלתית בשוקו ושכב מיוסר בשוחה‪.‬ששב ואישר את גירסת קודמו‪ .‬אנשיו נזכרו בקרב כאוכאב‪-‬אל‪-‬‬ ‫האווה‪ .‬והוא ביקש סיוע מרגמות‪ .‬‬ ‫העימותים הגיעו לקרב פנים‪-‬אל‪-‬פנים‪ .‬‬ ‫בשל החשיכה הכבדה התקשה המ"פ להעריך את המרחק בינו לבין‬ ‫האוייב ושלח צופה אל מעלה הגבעה‪ .‬‬ .‬ומלמל‬ ‫שיש כאלה שנדמה להם שהם שומעים קולות‪ .‬האוייב התכוון לאגוף את סנדלה וזרעין‪ .‬באותה הסתערות‬ ‫נה ובדיר‪-‬‬ ‫רא ֶ‬ ‫ע ָ‬ ‫נפגעו כמה מן החיילים‪ .‬שתיאר את מצבה‬ ‫הקשה של פלוגתו‪ .‬המ"פ‬ ‫פקפק‪ .‬עמוס דגן‬ ‫שאל אותו מה פתאום הוא שופך את ליבו‪ .

‬כאשר להם נפגעים רבים והשטח חשוף לאוייב‪.‬אני לא בטוח שאוכל בעצמי‪ ".‬כדי להזעיק עזרה‪.‫– ‪– 76‬‬ ‫רן ברגלבסקי סיפר שהשגיח בכתם דם שבצבץ ממצחו של המ"פ‬ ‫ובשני חורים שנפערו בכובע הפלדה שלו והעיר לו על כך‪.‬והם החליטו לכבוש‬ ‫מחדש את השלוחה שממנה נסוגו ולהגיע אליו‪ .‬עליהם לשוב ולהסתער על הרכס‪ .‬שתי מרגמות ‪ 81‬מ"מ צורפו למקהלה ורן‬ ‫דיווח‪ .‬תופעה שהיתה בלתי מוכרת‪ .‬וכשקרבו אליהם‬ ‫כוחות עיראקיים‪ .‬כיוון שלהערכתו‪ .‬רן הבטיח‪ .‬להניס את‬ ‫האוייב למדרון הדרומי‪ .‬‬ ‫בשעות אחר‪-‬הצהריים שוב נשמע קולו של רן באלחוט‪ .‬יצא עם שארית הכוח והניסם‪.‬נתן‬ ‫פקודה‪ .‬הפיקוד על הפלוגה‬ ‫עבר לאליעזר מכפר‪-‬רופין‪ .‬רן‪ .‬ורן הבהיר לו שהדבר אינו‬ ‫אפשרי באור יום‪ .‬ווי הזכיר את אסון טיול עין‪-‬גדי‪ .‬פינו‬ ‫נפגעים והדרך לפלוגתו של שטדלר נחסמה‪ .‬‬ ‫מאוחר יותר דיווח רן באלחוט‪ .‬הוא שב וביקש‬ ‫מרן כי יבטיח לו‪ .‬שהמ"פ יוסף שטדלר נפצע בבטנו והוא מתפתל מכאבים‪.‬וביניהם יוסף זינגר מחפצי‪-‬בה‪ .‬הוא סיפר‬ ‫בהתרגשות‪ ..‬רן דיווח על עשרות נפגעים‪ .‬כשחנוך רץ את כל הדרך מעין‪-‬‬ ‫גדי לקליה‪ .‬בכוחותיו האחרונים‪ .‬‬ ‫ליד ה"ויקרס" ישבו עמוס וו ִָוי וירו אש עקיפה לעבר רכס בלתי‬ ‫נראה‪ .‬יצא לסיור‪-‬עמדות למחלקתו ועדיין לא שב‪ .‬חנוך רוזנברג‬ ‫מבית‪-‬אלפא‪ .‬שסגן מפקד הפלוגה‪ .‬דודיק יבזורי‪ .‬שעל דעת עצמם פתחו בנסיגה לעבר העמק‪ .‬מצא עצמו מארגן את הכוח ומפקד עליו‪ .‬בלילה ייסוגו עם הנפגעים‪ .‬רן נשמע‬ ‫מודאג‪ .‬התחמושת‬ ‫אזלה במהירות ונותרו רימונים בלבד‪ .‬כי ברגע‪-‬של‪-‬ייאוש הניף את ראשו כלפי השמיים ובתנועה של‬ ‫חוסר‪-‬סבלנות ניסה בידיו לזרז את השמש הזוהרת שתשקע במהירות‪.‬‬ ‫שטדלר ביקש ממנו שיתקע כדור בין עיניו‪ .‬אך יצאה המחלקה לדרכה ופגז נחת בליבה‪.‬לפי הוראות שטדלר‪ .‬לא יוכלו‬ ‫לשאת אותו בשעת נסיגה‪.‬הוא עצר‬ ‫חיילים‪ .‬‬ ‫"אל תשאירו אותי חי‪ .‬שלפני הנסיגה‪ ..‬רן עצר את נסיגתם‪ .‬‬ ‫הוא עמד וצרח‪:‬‬ .‬יוסף‪ .‬והוחלט לשלוח‬ ‫אותה לעזרת שטדלר‪ .‬‬ ‫"אלו שריטות בלבד‪ ".‬כשדמעות זולגות‬ ‫מעיניו‪.‬הקרוב למזאר‪ .‬כיצד מחזיקים מעמד עד בוא החשכה? רן‬ ‫סיפר‪ .‬אמר והצביע‬ ‫על אקדח הפרבלום הצמוד לירכו‪.‬הם התעכבו‪ .‬השיב‪.‬שהתרוצצו מבוהלים ואובדי דרך‪ .‬פקד על‬ ‫רן לסגת אל הרכס הצפוני‪ .‬שהקליעות פוגעות באוייב‪.‬‬ ‫כמה מאנשיה נפגעו‪ .‬‬ ‫הפגזים עשו בהם שמות‪ .‬‬ ‫רן ניסה לעודדו וסיפר שתגבורת תסייע להם להחזיק מעמד עד רדת‬ ‫היום‪ .‬ניסה‬ ‫להרגיעם והצליח להחזיר חלק מהם לתיפקוד מלא‪ .‬‬ ‫סגן המ"פ חנוך רוזנברג לא שב מסיור‪-‬עמדות‪ .‬‬ ‫מחלקתו של זבון חנתה מדרום‪-‬מזרח לסנדלה‪ .‬לנתק מגע ולסגת במהירות‪ .‬שלא ישאירו בחיים‪ .‬כמה מהם לקו‬ ‫בהלם‪-‬קרב‪ .‬שעבר לאחרונה‬ ‫קורס מ"מים‪ .‬היו אלה חיילים‬ ‫בריאים בגופם‪ .‬הסמג"ד‪ .

‬כדי‬ ‫לאסוף את יתר הנפגעים שלא הצליחו ליטול עימם‪ .‬הם אספו אותם‬ ‫מתחת לאפם של הערבים‪ .‬‬ ‫קו ההגנה זרעין‪-‬מזאר נותר בידי צה"ל‪ .‬‬ ‫ולפתע "יציאה" מלווה שריקה חדה‪ .‬‬ ‫הכוח הנסוג הגיע בשארית כוחותיו לזרעין‪ .‬כי הם ייסוגו עם חשיכה‬ ‫וביקש שרכב ימתין להם מעבר לרכס‪ .‬נועי!"‬ ‫שני סיירים הגיעו מזרעין והבהירו לרן‪ .‬ותחמושת‬ ‫המגינים אזלה והלכה‪ .‬כפי שפקד עליהם שטדלר‪.‬נדמה לי ש‪ .‬השעה היתה שש אחר‪-‬הצהריים‪ .‬כחצי מטר מו ִָוי וממני ו‪ .‬עפנו מן ההדף‬ ‫ממתינים להתפוצצות שלא באה‪ .‬לאחר חיפושים נואשים‬ ‫בשטח שנכבש בחזרה‪ .‬‬ ‫"נד‪ .‬‬ ‫"אני מקווה מאוד שבלילה נסתלק מכאן‪".‬נעמי דרור‪ .‬המ"מ אליעזר‪ .‬פגז בן שש ליטראות נחת על‬ ‫שולחן ה"ויקרס"‪ .‬בנגוהות אחרונים של אור שבו‬ ‫שרידי הפלוגה לתקוף את האוייב‪ .‬‬ ‫ובהם המ"פ יוסף שטדלר וסגנו חנוך רוזנברג‪ .‬לימים נישאה‬ ‫לרן‪..‬‬ ‫סוף‪-‬סוף‪ ..‬‬ ‫ששבו וכבשו את הרכס‪ .‬‬ ‫"מה עושים?" שאלתי את עמוס דגן‪ .‬שהוחשו לבית‪-‬חולים‬ ‫עפולה‪.‬שפחדו מן הלילה ולא זעו ממקומם‪.‬גמגמתי‬ ‫בבהלה כשכולי רועד‪.‬ששכב פצוע‬ ‫קשה ודימם משך כל שעות היום‪ .‬מה יקרה לחלק מהנפגעים שנאלצו להותיר‬ ‫מאחור?‬ ‫לשמחתם‪ .‬וקבוצה של חיילים מיהרו לשוב אל הרכס שננטש‪ .‬מייד אורגנו ג'יפים‪ .‬חנו שיריוניות עיראקיות ששילחו‬ ‫פגזים לתוך הכפר‪ .‫– ‪– 77‬‬ ‫"שמש בגלבוע – נועי‪ ..‬מצא לבסוף את חנוך רוזנברג‪ .‬מול סנדלה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫על הכביש הראשי‪ .‬‬ ‫לפנות‪-‬בוקר‪ .‬כנפי זנבו של הפגז בלטו מן האדמה‬ ‫וסליל דקיק של עשן התאבך ממנו‪ .‬ורן‪..‬רכב המתין מעבר לרכס‪ .‬לא התפוצץ‪ .‬אחת מהן‪ .‬היה ברור שאם לא נפרוץ את המצור בשעות‬ ‫הלילה – סיכויינו לשרוד אפסיים‪.‬במתנה‪ ".‬המוות היה קרוב כל‪-‬כך‪..‬רן השיב‪ .‬שקיבלנו את החיים ב‪ .‬ופלישת האוייב לעמק‪-‬‬ ‫יזרעאל נבלמה‪.‬עלטה ירדה‪ .‬‬ ‫הנסיגה היתה חפוזה‪ ..‬שתגבורת לא תגיע ועליהם‬ ‫להתארגן לנסיגה בכוחות עצמם‪ .‬היצליחו להגיע אל הרכס הצפוני? הימתינו‬ ‫להם רכבים? הם נעו במהירות כשמרחוק נשמעו היטב צעקות הערבים‪.‬כמה מבנות "אורן"‬ ‫מיהרו להגיש להם שתייה חמה‪ .‬‬ .‬ואסף אותו‪.‬‬ ‫שאון התותחים לרגע לא נדם‪.‬הם הגיעו לזרעין סחוטים ומותשים‪ .‬והוא משך בכתפיו‪.‬‬ ‫אליעזר‪ .‬וחלק מהפצועים הועמסו עליו‪.....

‬עם עלות השחר‪ .‬‬ ‫קרוב לחצות החלה להתארגן הנסיגה‪ .‬ישבנו‬ ‫ג'נ ְ ִ‬ ‫זינגר ההרוג‪ .‫– ‪– 78‬‬ ‫ווי היה לבן כשלג ושפתיו מלמלו הברות מרוסקות‪.‬פלח ותיק‪ .‬מה הצחיק אותו ברגע האחרון לחייו?" שאלתי עצמי‪.‬‬ ‫חייל הובא על אלונקה והונח בבקתה סמוכה‪ ..‬ובקצות‬ ‫שפתיו נמתח חיוך‪...‬‬ ‫רקטה אדומה צנחה לידנו והלב החסיר פעימה‪.‬נחמה ביקשה ששוב יסרקו את הכפר‪ .‬צמיגי המשאית נקרעו והמשאית נסעה על ַ‬ ‫על המשא‪ :‬ווי‪ ..‬עוזי ציזלינג פקד לעלות על‬ ‫רכבים ולהתחיל לנוע‪ .‬ואילו נחמה – לנשיקות‪ .‬‬ ‫"ואולי היתה זו יד אדוניי?"‬ ‫"עוד מעט תתעטף בטלית‪ .‬טלטולי‬ ‫הרכב השליכו את הגוויות מן האלונקות ומיהרנו להחזירן למקומן‪.‬‬ ‫"מעניין‪ .‬תניח תפילין ותאמר 'ברכת‪-‬הגומל'‪"..‬לראשונה‬ ‫ראינו חללים ישראלים‪.‬נסענו‬ ‫בלי אורות‪ .‬נס משמיים‪ ..‬‬ .‬מעל ג'נין השתוללה פנטזייה‬ ‫זרחנית‪ :‬רקטות צבעוניות מרחו את השמיים בירוק‪ .‬בנצי ואני ועימנו שתי גוויות על אלונקות‪ .‬‬ ‫ווי חש צורך לדבר‪" :‬אתה חושב שזה מקרה? יד‪-‬הגורל? ואולי הפגז‬ ‫שנועד לפגוע בנו עדיין לא יצא מפס‪-‬הייצור?"‬ ‫"הפכת ממטריאליסט לפטאליסט‪".‬עיניו הביטו במבט מזוגג‪ .‬בת שתיפול בשבי העיראקי‬ ‫– מוטב לא להרהר‪.‬נתבקש לנהוג את המשאית במקום יוסף‬ ‫טים‪ .‬‬ ‫אברהם הביא את נחמה למטה הגדוד‪ .‬שצמיגיה‬ ‫קרועים‪ .‬‬ ‫כשעיניו האפורות ממצמצות בבהלה ובולטות על רקע פניו החיוורים‪.‬שמא‬ ‫נותרו פצועים בשטח‪ .‬‬ ‫וכשהגענו‪ ..‬ורוח חמסין נשבה ממזרח‪ .‬‬ ‫הנסיעה התמשכה שעות ארוכות‪ .‬אילו התעוררו והדליקו פנסים – מרחץ דמים היה‬ ‫מתחולל‪ .‬אתה חושב שיש אלוהים?" שאל‪.‬חלפנו על‬ ‫בהונות גלגלינו כעשרים מטר מהשיריוניות העיראקיות‪ .‬צהוב ואדום‪ .‬וסיפר להם שעמק‪-‬יזרעאל בידיהם‪.‬זכה כל אחד מבני "אורן" ללחיצת יד חמה‬ ‫ולטפיחה על הכתף‪ .‬בזרעין המתין לנו אברהם יפה‪.‬‬ ‫"לא להאמין‪ .‬עלטה כבדה שררה‪ .‬‬ ‫הכניס אותה לתוכו וסגר את הרוכסן מלמעלה‪ .‬השיירה כללה ג'יפ‪ .‬ונזכרתי בווידוי‪.‬‬ ‫"מה אני יודע? לפי החינוך שקיבלנו – אין‪".‬‬ ‫שמישהו הפעיל את דימיונו הקודח‪ .‬שחייליהן ישנו‬ ‫שנת ישרים‪ .‬הפך את שק‪-‬השינה שלו‪.‬‬ ‫הערב ירד וחשכה כיסתה את הכפר‪ .‬יתכן‪...‬עמוס דגן‪ .‬המשאית חרקה כשגלגליה חרצו את קליפת האדמה‪ .‬‬ ‫גרגרתו החדה עלתה וירדה בעצבנות‪.‬‬ ‫עד מהרה זיהיתי את יוסף זינגר מחפצי‪-‬בה‪ .‬‬ ‫"זה לא יכול להזיק‪".‬טנדר ומשאית‪ .‬שלא תוכל לצאת‪..‬ניגשתי לשם‪ .‬‬ ‫באחת אחר חצות ניתן האות והשיירה החלה לנוע לעבר זרעין‪ .‬הוא‬ ‫שכב אפרקדן וחולצתו מגואלת בדם‪ .‬אברהם התקשה מאוד‬ ‫להסתיר את כעסו על השתתפותה בקרב‪ .

‬‬ ‫היא לא התווכחה ותוך דקות נרדמה‪.‬אמר‪ .‬כשהוא בקושי מסתיר את זעמו‪.‬‬ .‫– ‪– 79‬‬ ‫"תשארי פה עד שאקרא לך‪ ".

‬לפתע נשמעה שריקת פגז‬ ‫והכול השתטחו על הארץ‪ .‬ליד קיר אחד הבתים‪ .‬איצקו התקשה לנשום‪ .‬החיילים התקדמו בקפיצות‪-‬קרב‪ .‬וכמה‬ ‫מהם הגיעו לתעלה‪ .‬והם קיבלו פקודה לעבור לעמדה חלופית‪ .‬מעיים‬ ‫חשתי אליו ולתדהמתי גיליתי רסיסים ב ֵ‬ ‫שנשפכו החוצה‪ .‬להביא אוכל‪ .‬מרחוק הבחין שאוליק באיצקו המ"מ‪.‬המוזנת על‪-‬ידי מסרקות בנות ‪25‬‬ ‫כדורים כל אחת‪ .‬כך הגענו אל שולחן הניתוחים‪ .14‬שתי חוליות מהפלוגה "המסייעת" של גדוד ‪ 13‬נשארו בזרעין‪.‬והפיקוד על זרעין עבר לגדוד‬ ‫‪ .‬‬ ‫שהתיישב במקומו על אותה אבן לבנה‪ .‬עד מהרה הובא ג'יפ‪ .‬העיראקים‬ ‫ביקשו לשפר עמדות לפני כניסת ההפוגה לתוקפה‪ .‬לא ניתן היה להשיב‬ ‫אש‪ .‬ובין הנשארים‪ :‬שאוליק‪ .‬כשאני חוסם בידי את החור‬ ‫הפעור‪ .‬ובצהריים נשלח יחד עם דשיק שוהם‬ ‫אל מטבח‪-‬הפלוגה‪ .‬והרופא בחדר‪-‬הניתוחים זועזע‪.‬‬ ‫הפעלנו מכונת‪-‬ירייה "הוצ'קס"‪ .‬‬ ‫שנועדה למנוע מהטנקים לגלוש לעמק‪-‬יזרעאל‪ .‬ומלמל בתדהמה‪:‬‬ ‫"אין כל ביטחון שיחיה – אך אם כן – יהיה זה אולי גם בזכותך!"‬ ‫ב‪ 19-‬ליולי בשבע בערב עמדה להתחיל ההפוגה השנייה‪ .‬‬ ‫שהיתה מלווה בהפגזת תותחים ובהפצצות מן האוויר‪ .‬‬ ‫ראותיו‪ .‬ומיהרתי להחזירם פנימה‪ .‬קרע בבטנו‪ .‬השריון העיראקי‬ ‫שעט קדימה‪ .‬הם קיפלו את תלת‪-‬‬ .‬ובחיפויו נעה פלוגה של חיל‪-‬רגלים עיראקי‪ .‬‬ ‫באחד הימים ישב שאוליק סלומניצקי מ"אורן" על אבן לבנה‬ ‫מרובעת‪ .‬לא היה פנאי ללמוד את רזיה וקרביה.‬חוסמת את החור‬ ‫הפעור‪ .‬ובשעות הבוקר‬ ‫נראו ארבעה משוריינים עיראקיים דוהרים לעבר זרעין‪ .‬‬ ‫צוות אחד של מכונת‪-‬ירייה "הוצ'קס" כלל את‪ :‬שאוליק‪ .‬מאות קיבוצניקים‬ ‫ומושבניקים גוייסו לעבודה‪.‬‬ ‫ההפוגה הראשונה נוצלה להכנת עמדות‪-‬ירי ולהעמקת תעלה רחבה‪.‫– ‪– 80‬‬ ‫פרק י"ב‪ :‬הקרב על זרעין ו"דרך‪-‬בורמה"‬ ‫ב‪ 9-‬ביולי הסתיימה ההפוגה הראשונה‪ .‬אש כבדה ניתכה על עמדת ה"הוצ'קס"‪ .‬והתפרסה‬ ‫בתוך שדה תירס סמוך לכפר‪ .‬וכעבור שבוע התחדשו‬ ‫הקרבות‪ .‬דשיק‪ .‬‬ ‫כשראה את כף‪-‬ידי בבטנו‪ .‬ממטירים אש‪.‬הגדוד יצא לכבוש את נצרת‪ .‬‬ ‫לתיגבור מערך ההגנה‪ .‬הפגז נפל סמוך לאבן הלבנה ואיצקו נפצע‬ ‫בחזהו ובבטנו‪.‬שהחישו לבית‪-‬‬ ‫חולים עפולה‪ .‬כשאני יושב לידו וכף‪-‬ידי בבטנו‪ .‬ממיק וחייל‬ ‫נוסף‪ .‬קפצו לתוכה וקרב פנים‪-‬אל‪-‬פנים התחולל‪.‬ממיק ואני‪. בקושי ידענו‬ ‫כיצד מפרקים אותה‪.

‬המשוריינים נעו לעבר התעלה והגיעו למרחק של זריקת אבן‪.‬‬ ‫שנשא עם ממיק ארגזי‪-‬תחמושת‪ .‬שלמזלנו עזבנו לפני רגע‪ .‬‬ ‫"חזרנו לתקופת האבן!" מלמל‪ .‬יעקב איתן‪.‬בדרכם הצטרף אליהם אחד החפרים‪ .‬‬ ‫זיכרונות מאותו קרב‪" :‬יזרעאל הקיבוץ עדיין היה זרעין‪ .‬‬ ‫איך מתגברים על מעצור? עצם השתייכותם ל"מסייעת" חייבה שיידעו‬ ‫מה עושים‪ .‬מרחוק ראינו משוריינים משלחים פגזי "סיקס‪-‬‬ ‫פאונדר" )שש ליטראות(‪ .‬ממיק הופיע לוודא שנותרנו‬ ‫בחיים‪ .‬ועשן עלה מן הכפר‪ .‬‬ ‫נהג המשוריין נבהל מעצמת האש שהלמה בפלדה‪ .‬משורינים אחדים הגיעו לשפת התעלה והחלו בזחליהם‬ ‫לסתום אותה‪ .‬כדי שהשריון העיראקי לא ֵידע כי נשק אוטומטי‬ ‫מוצב שם‪ .‬ואחד הפגזים פגע‬ ‫פגיעה בעמדה‪ .‬הסתובבו ונסוגו‪.‬שברגע של יאוש פרץ בבכי‪ .‬‬ ‫עלו על גבעה קטנה וחשופה‪ .‬הרים אבן ובכל‬ ‫כוחו הנחית על מנגנון המכונה‪ .‬הוא יצב את‬ ‫המכונה ורוקן שתי מסרקות כדורים על אחד מארבעת המשוריינים‪.‬הסתובב ופתח במנוסה‪.‬כל הלילה‬ ‫חפרנו כמטורפים‪ .‬עצר את המשוריין‬ ‫בבת‪-‬אחת‪ .‬וראה פלא‪ :‬המכונה התעשתה ופתחה‬ ‫בצרורות‪ .‬‬ ‫מכונת‪-‬ירייה נתקעה‪ .‬כדי לסלול דרך לכיבוש עמק‪-‬יזרעאל‪ .‬חציו בוכה וחציו צוחק‪.‬ושאוליק נטל את הפיקוד‪ .‬המשוריינים עצרו בבהלה‪ .‬היה ברור‬ ‫שאם לא נבלום את העיראקים – זהו סוף החלום הציוני‪ .‬אך לשווא‪.‫– ‪– 81‬‬ ‫הרגל ופתחו בריצה‪ .‬הכול הונח על‬ ‫כתפיו של מפקד הצוות‪ .‬הייתי בעמדה יחד עם‬ ‫שני חפרים מבית‪-‬אלפא‪ .‬יתר המשוריינים נסוגו בעקבות השניים הראשונים‪.‬מוותיקי בית‪-‬אלפא‪.‬מפקד הצוות העביר את הידית מ"בודדת"‬ ‫ל"שוטפת"‪ .‬לחץ על ההדק – אך מכונת‪-‬הירייה דממה‪ .‬הם ירו‬ ‫כל העת אש בודדת‪ .‬וגוייסנו בין‪-‬‬ ‫לילה כדי לבלום את הצבא העיראקי ולהציל את העמק‪ .‬מפקד הצוות ניסה כל שידע‪ .‬‬ ‫מחלקת חיל הרגלים העיראקית נוכחה לפתע לדעת כי כוח החיפוי‬ ‫שלה נסוג‪ .‬הם חצו את הכפר ממערב למזרח‪.‬‬ ‫שאוליק הסיט את קנה ה"הוצ'קס" לעבר המשוריין השני‪ .‬שצרור‬ ‫אחד שיכנעו לסגת‪ .‬‬ ‫*‬ ‫שנים רבות לאחר מכן סיפר יעקב איתן‪ .‬שזכתה לכינוי הגנאי‪" :‬הקולוניאלית"‪.‬והמכונה‬ ‫דממה כאבן‪ .‬והחיילים קמו על רגליהם ונסו כל עוד רוחם בם‪.‬‬ ‫"מסייעת אש! מסייעת אש!" נשמעו צעקות מכל עבר‪ .‬וכשהגיעו המשוריינים לטווח של שלוש מאות מטר – ניתנה‬ ‫הפקודה לעבור לצרורות‪ .‬‬ ‫צוות שני של מכונת‪-‬ירייה הוצב על גג של בית וכוון למערב‪ .‬וכולם צרחו‪' :‬מסייעת אש! מסייעת אש!' –‬ .‬מה קרה?‬ ‫מעצור? מעולם לא לימדו אותם כראוי את רזי ה"הוצ'קס" – מכונת‪-‬‬ ‫ירייה צרפתית מראשית המאה‪ .‬המשורינים המשיכו להתקדם וה"הוצ'קס" נותרה התקווה‬ ‫האחרונה‪ .‬זלמן לב ופישל טוכמן‪ .

‬שהיה מטה הגדוד‪.‬ייצב אותה וסחט מסרקה שלימה על המשוריין‬ ‫הקרוב‪ ..‬שעשו דרכן‬ ‫ב"דרך‪-‬בורמה"‪ .‬שלף אקדח ופקד עליהם‬ ‫לצאת‪ .‬בהיותי פלח‪ ".‬פגז נפל לא רחוק מהם והתגבורת לפתע 'נעלמה'‪ .‬אחריו טנדר‬ ‫ועליו חייל חבוש כובע פלדה‪ .‬מיניתי עצמי כמספר ארבע של צוות מכונת‪-‬הירייה‪.‬צבי יסני )בהיר( מניר‪-‬דויד‪.‬חצו ָ‬ ‫מיק שני ארגזי תחמושת ורצתי‬ ‫מ ִ‬ ‫מ ֶ‬ ‫לב‪ .‬החבר'ה נסעו לקיבוץ ואני החלטתי לעלות‬ ‫לירושלים‪ ..‬ממיק ועוד חייל‪ .‬‬ ‫"נאמר לנו‪ .‬סיים יעקב‬ ‫איתן‪" .‬‬ ‫והתלמים שפתחנו היו ארוכים מאוד‪ :‬מזרעין ועד מוקיבלה‪ .‬‬ ‫"פתאום חלפו לידינו בריצה שאוליק‪ .‬‬ ‫שהיה מפקד הגזרה מטעם הנפה‪ .‬לא אחת שבתי לקרב שבו השתתפתי כחייל מספר ארבע‬ ‫של צוות מכונת‪-‬ירייה‪".‬וכשהגיע למערה‪ .‬כאפיות‬ ‫לצוואריהם וסטנים על כתפיהם‪ .‬הצטרפו וחילקו הוראות‪ .‬סמל מטעם קצין‪-‬העיר קרא את האישור והורה לי‬ ‫לעלות על אחת המשאיות‪ .‬שהיה מפקד העמדה‪ .‬לשם כך נדרשתי‬ ‫לקבלת אישור כדי להצטרף לאחת השיירות הצבאיות‪ .‬‬ ‫ליד בית ששם רוכזו פצועים‪ .‬דיבר בקול בוטח‪.‬שאגנו משמחה‪.‬‬ ‫טען שהוא נהג משאית במקצועו וגיאוגרף בתחביבו‪ .‬וזה נמלט בעור זחליליו‪ .‬שאך התפרסם דבר קיומה‪.‬לפתע התעוררה המכונה מתרדמתה‪ .‬אך לשווא‪.‬גם זה קרה בקרב זרעין‪ .‬מוצק עם זקן תיש‪ .‬נמוך‪-‬קומה‪ .‬וביושבי על‬ ‫הטרקטור‪ .‬‬ ‫לפתע שמע לחישות‪ .‬‬ ‫והמשוריינים נסוגו בבהלה‪ .‬‬ ‫האמנתי שאהיה להם לעזר‪ .‬כשהם‬ ‫בה וארגזי תחמושת‪ .‬שבתי לזרעין כדי לחרוש את שטחי לג'ון )כיום ישובי התענך(‪.‬בלי לשאול את זלמן‬ ‫סוחבים מכונת‪-‬ירייה‪ .‬בראש השיירה נסע משוריין‪ .‬והדרך שנסללה הפרה למעשה את‬ ‫החלטות האו"ם‪" .‬כי תגבורת הגיעה מאחת השכונות הדרומיות של תל‪-‬‬ ‫אביב‪ .‬פרש מפות והחל להסביר את מסלולה‬ ‫של "דרך‪-‬בורמה"‪ .‬ל"ריכוז‪-‬רכב"‪ .‬הם גילו‬ ‫מערה בשיפולי הרכס ונדחסו לתוכה‪ .‬‬ ‫הגעתי לתל‪-‬אביב‪ .‬אך למי זה איכפת?" חייך והניף את ידו‪.‬לבקר אצל אימי ולראות את נעמה‪ .‬אחריו נסו יתר המשוריינים‪.‬ולימים‪ .‬הוצאתי ִ‬ ‫אחרי הצוות‪ .‫– ‪– 82‬‬ ‫הטנקים החלו למעוך את התעלה בשרשרותיהם כדי לרדת לעמק‪-‬‬ ‫יזרעאל‪ .‬עלינו על גבעה ושאוליק הידק בקור‪-‬רוח‬ ‫את המכונה לחצובה‪ .‬לדבריו‪ ..‬ופלמ"חניקים בכובעי גרב‪ .‬וקצין בסנדלים הזהיר את הנוסעים‬ ‫ח ֵ‬ ‫שחלפנו על פני דיר‪-‬מו ְ‬ .‬הם יצאו עם ידיים מורמות! בטוחים שנפלו בשבי‪.‬‬ ‫השיירה עצרה ליד חולדה‪ .‬ברחוב עליה שבדרום העיר‪ .‬החל לחפש אחריהם‪ .‬‬ ‫מישהו עלה על המשאית‪ .‬ירושלים‬ ‫היא עיר מבונאמת להלכה‪ .‬‬ ‫"כן‪ .‬לאחר‬ ‫סין‪ .‬שם‬ ‫התארגנו השיירות‪ .‬עברנו ליד בית‪-‬ספר‪ .‬לופת מרגמה בשתי ידיו‪.‬עצרנו‪ ..‬פתחה בצרורות‪.‬‬ ‫*‬ ‫קיבלנו חופשת‪-‬שבת‪ .

‬הוא‬ ‫שאל לשם חטיבתי וכששמע "גולני" עיקם את פרצופו והסביר לי כי‬ ‫רק פלמ"חניקים רשאים לשאת נשק בגיזרה זו‪.‬מישהו‬ ‫שאל כיצד התגלתה אותה דרך‪ .‬‬ ‫מלָווה שיירות עלתה‪ .‬שמוכרים בירושלים מצרכי מזון‬ ‫במחירים מופקעים‪ .‬אחד מלוחמי‬ ‫הפלמ"ח קיבל איגרת‪-‬אזעקה ממשפחתו להגיע הביתה בכל מחיר‪.‬הקסטל ושער‪-‬הגיא‬ ‫התחוללו קרבות מרים‪ .‬‬ ‫מרחוק התנשא "המסרק" – קבוצת אילנות דלילים על פסגת הר‬ ‫קירח יצרו דימוי של מסרק‪ .‬‬ ‫אהובה הפלמ"חניקית התערבה וטענה‪ .‬‬ ‫"הנשק היה תמיד בתרמיל‪-‬צד?" שאלתי‪.‬וכאפייה עטפה את צווארה‪.‬והדרך היתה סגורה‪ .‬והמשאית התנדנדה‬ ‫כשיכורה‪ .‬והמלווים ירדו‪ .‬בתחילת‬ ‫הסלילה קראו ל"דרך‪-‬בורמה" – "דרך‪-‬גברושים"‪.‬התפעלתי‬ ‫מיופיה ומזריזות אצבעותיה הדקיקות‪.‬והסתתרו‪ .‬פניתי אליו ואמרתי שאני חייל‬ ‫קרבי ושאלתי אם אוכל לקבל נשק ולהשתלב במערך ההגנה‪ .‬ואהובה הסבירה שלפעמים מסתננות‬ ‫לשיירה משאיות של ספסרים‪ .‬שהסיפור הוא אמנם יפה‬ ‫מאוד‪ .‬בדרכם נתקלו ביחידת סיור של הלגיון‪-‬‬ ‫הערבי‪ ..‬משימתם נסתיימה‪ .‬‬ ‫ברוש מבית‪-‬אלפא‪.‬וכאשר בשעת החיפושים היו ברכיה צמודות‪ .‬‬ ‫ביקשתי לדעת אם היא מכירה את ג ַ ְ‬ ‫"מי לא מכיר אותו? בחור עלא‪-‬כיפק‪ .‬ובמיומנות ובמהירות הרכיבה את הסטן המפורק‪ .‬למיטב‬ ‫הערכתה‪ .‬אהובה‬ .‬ליד בקתה צמודה לכביש התפרקדו שלושה חיילים‬ ‫בית‪-‬סו ִ‬ ‫משועממים בתוך כורסות קטיפה אדומות שהוצאו מאחד הבתים‪ .‫– ‪– 83‬‬ ‫להישמע להוראות במקרה שתיפתח אש‪ .‬‬ ‫חייכה והסבירה‪ .‬כי עד לעזיבת האנגלים את הארץ הנשק הוחבא‬ ‫ב‪ .‬היא שלפה מתרמיל‪-‬צד חלקי סטן משומנים‪ .‬משפסקו היריות‪ .‬חולצת חאקי‪ .‬כאשר באזור לטרון‪ .‬לא‬ ‫הבנתי מדוע שוב בודקים‪ .‬תחתוניה‪ .‬הצטרפו אליו עוד שני‬ ‫לוחמים‪ .‬חבוב אלף!" לדבריה‪ .‬ויש עם זה בלגן‪..‬ענני אבק ליוו אותנו‪ .‬שפתחה עליהם באש‪ .‬וליד בית‪ִ -‬‬ ‫חוליה של המשטרה הצבאית בדקה את מסמכי הנהגים והנוסעים‪ .‬‬ ‫שאלתי אם היא חושבת שיהיה צורך להשתמש בנשק‪ .‬‬ ‫ג'יז עצרה‪.‬הדרך התגלתה על‪-‬‬ ‫ידי גברוש‪ .‬לפעמים איזה פגז בודד או‬ ‫צרור נשלחים מכיוון לטרון‪.‬עטופים בגופייה‬ ‫אפורה‪ .‬שוב עצרנו‪ .‬מעל‬ ‫לכיסה השמאלי התנוסס סמל הפלמ"ח‪ .‬והבריטים –‬ ‫ג'נטלמנים מושלמים – לא העזו לפשוק את ברכיה‪.‬שלושה חבר'ה שמצליחים להסתנן לשפלה עדיין אינם‬ ‫פורצי דרך‪.‬נעזרים במצפן ובכוכבים‪ .‬אך לפי הידיעות שיש לכל הפלמ"חניקים‪ .‬לבשה חצאית שחורה‪ .‬המשיכו‬ ‫ללכת‪ .‬‬ ‫והחליט להסתנן בחסות הלילה לשפלה‪ .‬לדבריו‪ .‬לדרך עפר‪ .‬הליגיונרים כמעט שאינם יורים‪ .‬והגיאוגרף ידע לספר על אווירת ייאוש‬ ‫ששררה בירושלים הנצורה‪ .‬‬ ‫סיפרה ששמה אהובה והיא מלווה שיירות "עוד מהימים שהבריטים היו‬ ‫בארץ‪ ".‬‬ ‫שיירת המשאיות פנתה מזרחה‪ .‬לפנות‪-‬בוקר הגיעו לחולדה‪.‬‬ ‫סין‪ .‬היה זה ב‪ 25-‬למאי‪ .

‬‬ ‫לדבריו‪ .‬‬ ‫לשמחתי‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ב‪ 18-‬במאי נכנס "הלגיון הערבי" לאיזור לטרון‪ .‬מאז גילוי הדרך‪ .‬הוא עולה על "בולדוזר" בארבע בבוקר ויורד ממנו‬ ‫באחת‪-‬עשרה בלילה‪ .‬מפקד ה"הגנה" דויד שאלתיאל‪ .‬בג'יפ זה הוא פרץ את "דרך‬ ‫בורמה"‪.‬‬ ‫עוד הם מדברים‪ .‫– ‪– 84‬‬ ‫נפרדה בחיוכים ובנפנופי ידיים‪ .‬למטה‪-‬התחבורה של הפלמ"ח‪ .‬השיבו לו‪.‬שהופתע לראותי והזמין אותי‬ ‫להסב עימם‪ .‬לדבריו‪ .‬שהחליף את יצחק רבין – לחפש דרך‪.‬גם אספקת החשמל צומצמה‪ .‬ניסיון להוריד שיירת‪-‬רכב מירושלים לשפלה – נכשל בשל‬ ‫האש הכבדה שניתכה‪.‬ונשיא "הוועד‪-‬‬ ‫הלאומי" יצחק בן‪-‬צבי‪" .‬היום הקדים לרדת‪ .‬הבחנתי במדורה רחוקה במעלה ההר‬ ‫ושיערתי‪ .‬‬ ‫הזמין אותי לאוהלו‪ .‬‬ ‫"מה עם הג'יפ הזה?"‬ ‫"של האצ"ל‪".‬‬ ‫גברוש הגיע לתל‪-‬אביב‪ .‬הפציצו" את תל‪-‬אביב במברקים בהולים על‬ ‫הצורך הדחוף במזון‪ .‬בין היושבים היה גברוש‪ .‬‬ ‫נסענו עוד זמן‪-‬מה והרכב עצר‪ .‬‬ ‫סיפרתי לו כי מהמכתבים שקיבלתי מאימי למדתי שהעיר רעבה‬ ‫ללחם ויש מחסור במים‪.‬שכללה קופסת "בוליביף" ומחית תפוחי‪-‬אדמה‪.‬בגדיו בלויים ומאובקים‪ .‬כל הניסיונות לכבוש את‬ ‫משטרת לטרון – נכשלו‪ .‬‬ ‫"אין‪ ".‬הוא מופקד על‬ ‫שיפוצה והרחבתה‪ .‬‬ ‫הג'יפ נסע כמאתיים מטר‪ .‬וביקש ג'יפ‪.‬היתה כבר שעת ערב‬ ‫וענני ערפל גלשו מן ההרים‪ .‬הניע ונסע‪ .‬גברוש ניגש לג'יפ‪ .‬עצר ליד אחד הבתים‪ .‬כי הטרקטור בטיפול‪.‬וג'יפ‪-‬גרוטאה חלף ובו שני אנשים‪.‬מישהו הציע שנחפש מקומות‬ ‫לא ֶ‬ ‫פך ָ‬ ‫ש ַ‬ ‫הודיע ש" ָ‬ ‫לינה באוהלי הסוללים‪ .‬והיה ברור שצריך לחפש דרכים חלופיות‬ ‫לירושלים‪ .‬קבע הגיאוגרף בצער‪.‬בנשק ובתחמושת‪ .‬אחד‪-‬‬ .‬‬ ‫בפלמ"ח הוחלט לשלוח שתי פלוגות במסע רגלי לירושלים‪ .‬והדרך לירושלים‬ ‫נחסמה‪ .‬כי זהו אחד מבסיסי הסוללים‪.‬ולא היה די‬ ‫קמח לאפיית לחם‪ .‬הפזורים לאורך הדרך‪ .‬מפקד חטיבת‬ ‫"הראל"‪ .‬שפת קנקן קפה על פרימוס זעיר ולבקשתי סיפר‬ ‫כיצד נתגלתה הדרך‪.‬גברוש התבקש על‪-‬ידי יוספל'ה טבנקין‪ .‬ירושלים הופגזה קשה מאוד‪ .‬הנהג ניסה לתקנו‪ .‬פניו היו עטורי זקן‪ .‬מנוע המשאית החל להשתעל ומדי‪-‬‬ ‫פעם כבה‪.‬‬ ‫"המנוע לא בסדר‪ ".‬‬ ‫לאחר הארוחה‪ .‬אקדח דבוק‬ ‫לירכו וסנדלים לרגליו‪ .‬אך עד מהרה‬ ‫גר" ולא נוכל להמשיך‪ .‬והבריטים הפסיקו את הזרמת‬ ‫המים ממעיינות ראש‪-‬העין‪ .‬ואנשיו נכנסו‬ ‫פנימה‪ .

‬הוא עזב את שתי הפלוגות‪.‬שבסיסו בקרית‪-‬‬ ‫ענבים‪ .‬‬ ‫היה זה ב‪ 29-‬במאי‪ .‬ש"אפשר להגיע לירושלים וצריך‬ .‬ולפנות‪-‬ערב הם שוב יצאו לדרך‪ :‬גברוש‪.‬מפקד חטיבה ‪ .‬לפני‬ ‫אחד המדרונות סירב הנהג להמשיך לנסוע ולא היה מוכן בשום‪-‬פנים‬ ‫למסור את הג'יפ‪ .‬כדי לסייע לנהגי האוטובוסים לסובב את רכביהם בעלטה‬ ‫הכבדה ששררה ובשלוליות המים שניקוו‪ .‬‬ ‫שלמה שמיר‪ .‬והגיעו‬ ‫למקום חשוף‪ .‬כשגברוש מוביל את הכוח בג'יפ‪ .‬‬ ‫שהמשיכו לצעוד‪ .‬גוש ענק שחור התקדם לעברם‪ .‬‬ ‫הוא לא המשיך לנסוע‪ .‬חשופים לאש‬ ‫ה"לגיון הערבי"‪ .‬היו‬ ‫שם האלוף מיקי סטון‪ .‬כעבור זמן‪-‬מה‬ ‫נקרא לשוב‪ .‬במגמה לישון בבסיס קרוב לכפר ובבוקר יקפיצו אותם לחולדה‪.‬‬ ‫הם היו עייפים עד מוות ועל השביל בין בית‪-‬סוסין לבית‪-‬ג'יז‪ .‬לפני שיצאו‪.‬‬ ‫למחרת‪ .‬‬ ‫פתאום נשמע רעש גדול‪ .‬אך בלילה ניתן להגיע‬ ‫לירושלים‪.7‬ועמוס חורב – המתאם בין מיקי סטון‬ ‫לפלמ"ח‪.‬נסעו בעקבות הצמיגים‪ .‬היכן שתצפית הליגיון עלולה לגלותם באור‬ ‫יום‪ .‬גברוש חיפש את מטה חטיבה ‪7‬‬ ‫ומצא את המפקדים ישנים על שולחנות בבית‪-‬הספר של הקיבוץ‪ .‬הציע שלמה שמיר להחליף את ג'יפ הגרוטאה של גברוש‬ ‫בג'יפ טוב עם נהג מקצועי‪ .‬הם היו שנים‪-‬עשר חבר'ה בג'יפ‪ .‬‬ ‫בחולדה הם סיפרו לאלוף מיקי סטון את הבשורה המרנינה‪ .‬גברוש ועמוס הצטרפו‪.‬אך בלילה הדבר אפשרי‪.‬יש דרך‪.‬ומשם‬ ‫עשר אוטובוסים הסיעו אותם בלילה אפל עד צומת בית‪ִ -‬‬ ‫בצעדה לירושלים‪ .‬הם החליטו להתקדם לכיוון בית‪-‬‬ ‫ג'יז‪ .‬וביקשו שייצא לקראתם‪.‫– ‪– 85‬‬ ‫ג'יז‪ .‬‬ ‫בשש בבוקר הוא הגיע לחולדה‪ .‬והוא‬ ‫נתן לגברוש פתק אישי לבן‪-‬גוריון‪ .‬‬ ‫לפנות‪-‬בוקר הם מצאו עצמם בין בית‪-‬סוסין ללטרון‪ .‬אמנם לא ניתן‬ ‫לעבור בה בשעות היום‪ .‬מול לטרון‪ .‬‬ ‫היה זה "רעננה"‪ .‬‬ ‫גברוש העיר את עמוס וסיפר לו שאפשר להגיע לירושלים‪ .‬מבלי להתגלות‪ .‬שב לצומת בית‪-‬ג'יז וסייע לנהגי האוטובוסים לסובב‬ ‫את רכביהם‪.‬והשמחה היתה‬ ‫גדולה‪ .‬שוכנעו בצדקתו ושבו לחולדה במגמה‬ ‫לצאת באותה דרך למחרת בלילה ולהגיע להרטוב‪ .‬מצאו כמה‬ ‫שמיכות והחליטו לנמנם שעה קלה‪.‬‬ ‫השעה היתה שתיים אחר חצות‪ .‬עמוס חורב ושלמה‬ ‫שמיר מיהרו לעלות עימו על הג'יפ‪ .‬חכה‪ .‬גברוש הסתכל כה וכה ולפתע קלט כי במקום שבו‬ ‫נוסע הג'יפ אפשר לסלול דרך חלופית לירושלים‪ .‬‬ ‫עמוס חורב והנהג‪ .‬הם בדקו היטב את הדרך‪ .‬‬ ‫התקשרו אל "רעננה" – קצין המבצעים של "הראל"‪ .‬שנתמנה למפקר כל הכוחות שפעלו בירושלים‪.‬וההתלהבות היתה עצומה‪ .‬כי האיר היום‪ .‬הדרך היתה קשה והמדרונות תלולים וחלקים‪ .‬אני שומע לחשים בעברית‪".‬הם עמדו‬ ‫לפתוח באש ואז גברוש לחש‪:‬‬ ‫"עמוס‪ .‬בלית‪-‬ברירה עמוס וגברוש ירדו מהג'יפ והנהג שב‬ ‫לחולדה‪.

‬‬ ‫בהפוגה הראשונה פורסם בעיתונות על קיומה של "דרך בורמה"‪.‬עם ערב יצאה‬ ‫שיירת ג'יפים עמוסה‪ :‬שני תותחים )נפוליונצ'יקים(‪ .‬שעברו ברגל את כל הדרך עד חולדה‪ .‬‬ ‫לא ראיתי את נעמה‪.‬ויומיים תמימים‬ ‫טיפלתי בהשגת רשיונות‪-‬יציאה‪ .‬שתי מכונות‪-‬יריה‪.‬לילה לילה‪ .‬ולפי הוראותיו של‬ ‫גברוש‪ .‬החלטתי להוציא אותה ואת בעלה מן העיר‪ .‬כשהגיעה השיירה‬ ‫לקרבת בית‪-‬סוסין עלה השחר והם הבינו‪ .‬‬ ‫בן‪-‬גוריון קרא את הפתק ונתן הוראה לארגן ג'יפים‪ .‬‬ ‫תחמושת‪ .‬שאם ימשיכו לנסוע – חיילי‬ ‫הליגיון ייגלו אותם‪ .‬שני ארגזי מלפפונים וארגז עגבניות‪ .‬היא נזקקה לתרופות ולמזון מועשר‪ .‬הועברו שיירות לירושלים‬ ‫הנצורה‪ .‬שוב יצאו‪ .‬אחר‪-‬כך הוכנס לתמונה חיל‪-‬ההנדסה‪ .‬‬ ‫סיפרתי לגברוש ששמעתי כי הדרך התגלתה על‪-‬ידי שלושה‬ ‫פלמ"חניקים‪ .‬וגברוש חייך‪.‬עם שקיעה‪ .‬בלית‪-‬ברירה שבו לחולדה‪ .‬‬ ‫הגעתי לירושלים ומצאתי את אימי בחדשי הריון מתקדמים‪ .‬‬ .‬‬ ‫"מה זה חשוב מי עבר ראשון? חשוב שהדרך קיימת וירושלים‬ ‫ניצלה‪".‬עקרו סלעים בולטים והכשירו את הדרך למעבר‪.‬למחרת‪-‬‬ ‫היום‪ .‫– ‪– 86‬‬ ‫להשיג הרבה ג'יפים‪".‬והדרך תיחסם‪ .‬מדי‪-‬פעם‬ ‫עצרו‪ .‬אך בערב‬ ‫הגיע מברק שעליי לשוב בדחיפות לגדוד‪.‬שלא היה אפשר להשיגו‬ ‫בירושלים‪ .‬הזיזו אבנים‪ .‬במגמה שיחד נצא מן העיר‪ .‬‬ ‫וכך‪ .‬החלו בהרחבת הדרך למעבר משאיות ואוטובוסים‪.‬שוכבת‬ ‫במיטתה‪ .‬במשך שבועיים ימים‪ .‬ובפיקוחו‪ .‬ובחצות כבר היו בבאב‪-‬אל‪-‬ואד‪ .

‬לדבריו‪ .‬בעוד עשרים ואולי חמישים שנה‪ .‬ואילו ערביי שפרעם‪.‬‬ ‫איכסל‪ .‬תושבי כפר‪-‬מנדא לא ברחו ונשארו בכפר‪.‬הקצונה הבכירה הבינה שזה מה שנדרש‬ ‫ממנה‪ .‬‬ ‫תהיתי‪ .‬אריה ֶ‬ ‫אצ"ל לשעבר‪ .‬מדי יום נערכו בעיר חיפושים‪ .‬ואריה מלניק לא נשאר‬ ‫חייב‪:‬‬ ‫"עם‪-‬ישראל‪ .‬‬ ‫הכרחי לנקות את הארץ כולה מאוכלוסיה עוינת‪ .‬יכיר לנו תודה על‬ ‫כך‪ .‬ניסוי כלים‪ .‬ברגע שהיישוב העברי הותקף על‪-‬ידי ערביי ארץ‪-‬‬ .‬המחלקה התמקמה בבית שנלר‪ ..‬בנצרת‪.‬השיב‪:‬‬ ‫משנשאל המ"מ על‪-‬ידי ממיק מדוע אנו יורים על כפר ש ֵ‬ ‫"ראשית‪ .‬ובכך ממשיך את משה רבנו‬ ‫במלחמתו במדיינים‪ .‬ורוקנו על הכפר למעלה מעשרת אלפים כדורים‪.‬במקום איצקו שנפצע‪ .‬הם לא ידעו שהוא‬ ‫מבין יידיש‪ .‬בין שני פעילי ביטחון‪ .‬חברה שקמה להורגך מכריחה‬ ‫אותך להחריב אותה‪ ..‬ההחלטה על גירוש ערביי בית‪-‬שאן נפלה בפגישה‬ ‫בין אברהם יפה‪ .‬לדבריו‪.‬‬ ‫"מי זה אנחנו‪ .‬מדינת‪-‬ישראל לא תחיה בשלום אם לא נעקור מכאן את הערבים‪.‬ספק אם משה כרמל‬ ‫היה מוציא הוראה כזו לולא אושר הדבר על‪-‬ידי שר‪-‬הביטחון‪ .‬שלא יכלה לקום‬ ‫בלי גירושם של שבטי האינדיאנים‪ .‫– ‪– 87‬‬ ‫פרק י"ג‪ :‬גן‪-‬עדן בציפורי‬ ‫לאחר כיבוש נצרת‪ .‬‬ ‫בחדר האוכל של הקיבוץ‪ .‬עמנואל ברשי ומפקד הנפה‪.‬נקרתה לפנינו‬ ‫הזדמנות היסטורית‪ .‬‬ ‫ניק‪ .‬הוציא לאחרונה‬ ‫הוראה בכתב ליחידותיו לזרז את הוצאת האוכלוסייה הערבית מישוביה‪.‬איש‬ ‫מל ְ ִ‬ ‫מ"מ חדש בא למחלקה‪ .‬שעסק ברכש נשק בחו"ל מטעם הארגון‪ .‬התמקמנו כאלף מטר מכפר‪ַ -‬‬ ‫שש "בזות"‪ .‬למדנו את‬ ‫זה" על כרעיה וקרביה‪ .‬מטה האצ"ל?" שאל דן גלילי‪ .‬‬ ‫בהשתתפות הקצונה הבכירה של חזית הצפון‪ .‬הצבנו‬ ‫מנ ְ ָ‬ ‫כלים"‪ .‬‬ ‫גירוש אינו טבח‪ .‬הוא הוסיף כי מפקד חזית הצפון‪ .‬‬ ‫האומנם?!‬ ‫אחד האצ"לניקים סיפר כי להערכתו‪ .‬משה כרמל‪ .‬ויום אחד לקח אותנו המ"מ מלניק ל"ניסוי‬ ‫ה"בֶ ָ‬ ‫דא שבעמק בית‪-‬נטופה‪ .‬ושנית – אנחנו מעוניינים שהערבים יברחו‬ ‫מהכפרים שלהם‪".‬שהתנהלה בארוחת‪-‬בוקר‪.‬‬ ‫לרוע מזלו‪ .‬‬ ‫לו‪ .‬מדוע ערביי ציפורי ובית‪-‬שאן גורשו‪ .‬והוא הזכיר את אמריקה הגדולה‪ .‬מקום שהיה‬ ‫פעם מטהו של קאוקג'י‪ .‬ראש‪-‬הממשלה ושר‪-‬הביטחון‬ ‫דוד בן‪-‬גוריון מעודד מדיניות של טרנספר‪ .‬‬ ‫כל זה קרה לאחר ביקורו של בן‪-‬גוריון במטה פיקוד‪-‬הצפון‪ .‬שאם לא ננצל אותה – העוינות תימשך לדורות‪".‬פרדיס וכפרים רבים אחרים נשארו על מקומם? מי מחליט על‬ ‫גירוש‪ :‬הממשלה? צה"ל?‬ ‫ממיק סיפר ששמע פעם שיחה ביידיש‪ .‬ונשק רב נאסף‪.‬לדבריו‪ .

‬‬ ‫הסתכלתי בעיניהם המפוחדות וניסיתי להרגיעם‪ .‬ואחר‪-‬כך על‪-‬ידי ארצות‪-‬ערב‪ .‬דפקנו על דלתות‪ .‬‬ ‫זליג הסתייג מהתנהגותי המרוסנת‪ .‬דומה שמימשתי את‬ ‫החינוך שקיבלנו להומאניות ואחוות‪-‬עמים‪.‬חלק‬ ‫מהתושבים מסר את נשקו‪ .‬דיברתי אנגלית‪.‬תמכו בגירוש חיילי "המיוחדת"‪ .‬לעומתם‪ .‬‬ ‫אין הם רוצים לחיות תחת כיבוש‪ .‬אנחנו טענו כי לא כל‬ ‫הערבים תומכים במופתי‪ .‬ישבנו ב"שנלר" והתווכחנו אם מוצדק לגרש את ערביי‬ ‫נצרת‪ .‬כי אם ייכנעו לא יאונה להם כל רע‪.‬‬ ‫פי‪-‬הנפש‬ ‫ויישאר פה מיעוט גדול של "גיס חמישי"‪ .‬לרוע‬ ‫מזלו ניגף הצבא הגרמני באל‪-‬עלמיין‪ .‫– ‪– 88‬‬ ‫ישראל‪ .‬כי במקומם נושיב יהודים ונחסוך כסף רב‪.‬נכנסנו לבתים‪.‬נכנסנו לביתה של משפחה מוסלמית שטענה‬ ‫כי לאחרונה הגיעה מבית‪-‬שאן‪ .‬יהיה זה בגלל י ֵ‬ ‫מ"השומר‪-‬הצעיר" ודומיהם‪.‬‬ .‬כי ביטחון‬ ‫האזור מחייב בית‪-‬שאן נקייה מערבים‪ .‬שפרעם‬ ‫וכפרים רבים אחרים‪ .‬‬ ‫זליג הביע חשש שאם לא נצליח "לנקות" את כל הארץ מערבים‪.‬כדי לשחוט את יהודיה‪ .‬המופתי‪ .‬שנמנו עם אנשי המחתרות‬ ‫ובראשם מפקדם גדליה לביטוב‪ .‬נוכחתי לדעת כי התנהגות מנומסת מפיגה פחדים‪ .‬‬ ‫המ"מ מלניק מינה אותי לראש חולייה‪ .‬ישב במשך כל ימי המלחמה בברלין הנאצית והמתין בכליון‪-‬‬ ‫עיניים לכיבושה המיוחל של ארץ‪-‬ישראל‪ .‬היהודים גירשו אותם מן העיר‪ .‬וכששאלתי בשעתו את מאיר‬ ‫אלוני לפשרו של אותו גירוש‪ .‬ידעתי שהצדק עימו‪ .‬הוא משך בכתפיו ושב לנפנף באצבעו‬ ‫כלפי מעלה‪:‬‬ ‫"הוראות מגבוה!"‬ ‫*‬ ‫בערבים‪ .‬והיו שהודיעו כי בדעתם לעזוב את העיר‪.‬‬ ‫ואספנו נשק‪ .‬‬ ‫שתקתי‪ .‬וליהודים בקושי מדינה אחת‪.‬מפקדם העליון של‬ ‫הערבים‪ .‬סיפרתי להם על ערביי עכו‪ .‬אין ברירה אלא לגרשם‪ .‬לערבים‬ ‫עשרים ושתיים מדינות‪ .‬אף‬ ‫שהבטיחו‪ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫"הבטחתם וגירשתם!" קבע בעל‪-‬הבית ומשטמה על פניו‪.‬בשעת סיור‪ .‬‬ ‫פסלתי השקפת‪-‬עולם המבוססת על גירושים‪.‬נזכרתי בדיבורים ששמעתי‪ .‬זליג סבר שיש למרר את חייהם כפי‬ ‫שהגרמנים מררו את חיי היהודים‪ .‬וגירושם מארץ‪-‬ישראל פירושו מלחמה‬ ‫לדורות‪.‬כל היום התרוצצנו בנצרת‪ .‬שתושביהם לא נמלטו ולא אונה להם כל רע‪.‬שכללה את זליג ואברהם‬ ‫כצמן‪ .‬בריחת ערבים משרתת‬ ‫נאמנה אינטרס לאומי‪ .‬‬ ‫יום אחד‪ .‬לדעתו‪ .‬‬ ‫טענתי כי אלה שנמלטו הפכו לפליטים חסרי כול‪ .

‬‬ ‫ביתר את גופתה לחתיכות והשליך לבור‪".‬אני‬ ‫שומע את בכייה וצעקותיה‪ .‬כבן חמישים‬ ‫ואולי יותר‪ .‬טעות שהרסה את חייו‪ .‬‬ ‫הוא עבד בחנות לצבעים‪ .‬לדבריו בעין‪-‬חילווה ילדות רבות נאנסות‪ ..‬‬ ‫כעיתונאי ב"על‪-‬המשמר" הגעתי ללבנון‪ .‬בן‪-‬הכלבה סיים את זממו‪ .‬הם ביקשו ממנו שיישאר‪ .‬היה צעיר‪ .‬שהיתה כלילת יופי‪.‬צעיף לראשה ופניה קמוטות‪ .‬שאל אם אני מכיר את הרחוב‪ .‬רצח את הילדה‪.1982‬‬ ‫חילְֶווה‪.‬‬ ‫בת השתים‪-‬עשרה‪ .‬‬ ‫הוא לקח את הילדה לחדר שני ואנס אותה באכזריות‪" .‬הרוויח טוב‪ .‬בת שתים‪-‬עשרה ואולי פחות‪ .‬הקדמתי ברכה‪.‬לדבריו‪ .‬‬ ‫"תן לי את הילדה!" פקד‪.‬ליד צידון‪.‬‬ ‫האב האריך בתיאורים על סבלם‪ .‬הם יסתירו את‬ ‫משפחתו בביתם‪ .‬חוצפת הבנים פגעה בו‪.‬השיב בעברית צחה‪.‬בשנת ארבעים‬ ‫ושמונה‪ .‬‬ ‫כעבור שעה הופיע בביתם בן‪-‬הכלבה עם עוזריו ודרש את הילדה –‬ ‫"אחרת כולכם תמותו!" אמר‪..‬באמצע‬ ‫החגיגה הופיע מפקד ארגון הפת"ח האזורי‪ .‬לא‬ ‫"אהְ ָ‬ ‫מזמן נשא אישה‪ .‬הם‬ ‫דאגו להביא לחנות קונים יהודים והוא – קונים ערבים‪ .‬ובעזרת שני בניו קנה חנות‬ ‫מכולת‪ .‬‬ ‫ולמחרת פרצה חוליית פת"ח לחנות ושני הבנים נורו למוות‪.‬שהאמין להם‪ .‬לא היכרתי‪.‬ברדיו שמע את אנשי "הוועד‪-‬הערבי העליון"‬ ‫מבטיחים כי לאחר הניצחון כולם יחזרו עמוסי שלל רב‪ .‬‬ ‫בה‪ ".‬וסיפר שמסוכן לצאת לרחוב בשעות‬ .‬ולמד מהבעלים יידיש‪ .‬חורבן ועיי חרבות הזכירו תמונות של העיר הגרמנית דרזדן‬ ‫שהופצצה קשות במלחמת‪-‬העולם השנייה‪.‬‬ ‫לידו ישבה אשתו‪ .‬עד היום‪ .‬אט‪-‬אט חסכו‪ .‬עיניים כבויות וייאוש קודר‪.‬לצערו היה‬ ‫בל"‪ .‬בנה בית ונשא אישה שנייה‪.‬היינו מוכנים לנשק את‬ ‫כפות רגליו ובלבד שיניח לה‪".‬‬ ‫האיש הסמיק מכעס‪ .‬נולד ביפו והתגורר ברחוב שלוש על גבול יפו‪-‬תל‪-‬‬ ‫אביב‪ .‬הסתובב ויצא‪ .‬ועינו צדה את בתו הצעירה‪.‬שישב ובישל מרק על‬ ‫פרימוס‪ .‬וחובקות תינוקות‪.‬פתי‪ .‬כשפרצה המלחמה‪ .‬חלפה ברחוב ופח מים על‬ ‫ראשה‪ .‬ויחד הגיעו למחנה‪-‬הפליטים עין‪-‬חילווה‪ .‬‬ ‫ח ָ‬ ‫מר ְ ַ‬ ‫" ַ‬ ‫"שלום עליכם‪ ".‫– ‪– 89‬‬ ‫*‬ ‫על גורלם המר של פליטים נמלטים למדתי באוקטובר ‪.‬‬ ‫מאחורי קיר של בית הבחנתי בזוג מבוגר‪ .‬‬ ‫"בשום פנים לא!" הצהירו שני בניו הגדולים והתייצבו מולו באומץ‬ ‫לב‪.‬למחנה הפליטים עין‪ִ -‬‬ ‫הרס‪ .‬‬ ‫ילדה הרה‪ .‬‬ ‫עבדו קשה מאוד למחייתם‪ .‬‬ ‫דמעות עמדו בעיניו ואשתו מיררה בבכי‪.‬האיש‪ .‬‬ ‫באחד הימים השיא את בתו הבכירה וערך מסיבה גדולה‪ .‬‬ ‫"פרצנו בבכי וביקשנו רחמים על הילדה‪ .

‬בסך‪-‬הכול דיברנו קצת בדרך‪".‬הוא הגיע עד לרב‪-‬סרן חדאד‪ ..‬ששמר‬ ‫על רצועת הביטחון‪ .‬הצהרתי‪.‬‬ ‫"אבל אומרים שהוא נגע בך?"‬ ‫החבר'ה שלפו מיני רמזים מכוערים‪ .‬שעמד לבוא לגדוד‪ .‬אך חש כי הדברים‬ ‫עלולים לצאת מכלל שליטה‪ .‬ושלושה מהחבר'ה יענדו‬ ‫ברוטאציה "סרדין" אחד על שרוולם‪ .‬‬ ‫"למה אתה מתכוון 'מאוחר מדי'?"‬ ‫"נו‪ .‬אנשי פת"ח חוטפים ילדות רכות וילדים צעירים‪ .‬שניים מאיתנו יועלו לדרגת רב‪-‬טוראי‬ ‫ושלושה לדרגת טוראי‪-‬ראשון‪.‬והוא הציע את דשיק‪ .‬איזה שוטר לבנוני יעז להיכנס למחנה?!‬ ‫לאחרונה שמע כי רוצח בתו הצעירה נתפס בידי צה"ל וכלוא ב"אל‪-‬‬ ‫חיאם"‪ .‬וביקש שנפסיק עם הקשקושים על יחסי ג'רי‪-‬נאווה‪.‬האחראי על צבא לבנון‪ ..‬כשהוא כורך זרועו סביב‬ ‫מותניה‪ .‬‬ ‫בפאתי חדר‪-‬האוכל ישב מאיר אלוני והאזין‪ .‬כשיחד אז יש גם הריון!"‬ ‫נאווה תחילה לא קלטה שבה מדובר‪ .‬‬ ‫ממיק יצא להגנתה‪.‬אמר באירוניה‪ .‬שכן ג'רי הוא איש‬ ‫אצ"ל – לפני שיהיה מאוחר מדי‪.‬‬ ‫"אני לא מוכן להיות ג'ובניק‪ ".‬‬ ‫"אני נשבעת שאתם מטורפים‪ .‬והתחנן שייתנו לו לסרוק במסרק מלובן את בשרו‬ ‫של בן‪-‬הכלבה‪ .‬משגילינו אותו חשנו אי‬ ‫נוחות‪ .‬וממיק – בוגרי קורס‬ ‫מ"כים של הגדנ"ע‪ .‬יקבלו שני "סרדינים"‪ .‬‬ ‫ונאווה פרצה בבכי‪.‬‬ ‫*‬ ‫מאיר אלוני קיבץ אותנו בחורשת "שנלר" והודיע כי לפי התקנים‬ ‫החדשים שנקבעו בצה"ל‪ .‬מתוך כעס או מתוך קינאה‪.‬‬ ‫"הם רוצים משפט צדק‪ ".‬אך כשאחת הבנות לחשה על‬ ‫אוזנה‪ .‬אצבעותיו התכווצו בעצבנות כאילו עמד למלוק את‬ ‫ראשו‪ .‬איציק‬ ‫חבצלת ואותי‪.‬מעשי‪-‬סדום‬ ‫הם תופעה יומיומית‪ .‬ווי סבר שיש להעמיד את נאווה במקומה‪ .‬‬ ‫ווי הציע כי הלל נוימן‪ .‬ווי ואיציק חבצלת לטוראים‪-‬ראשונים‬ ‫)טר"שים( בתנאי שלא יכריחו אותם לענוד את "הדרגה" על שרוולם‪.‬רב‪-‬סרן חדאד שמע‪ .‫– ‪– 90‬‬ ‫הלילה‪ .‬הוא קרב וקבע בכעס כי הדיונים האישיים של תנועת‪-‬הנוער הם‬ ‫נחלת ההיסטוריה‪ .‬מישהו לחש לאוזנו כי ראו את נאווה עם‬ ‫ג'רי מ"המיוחדת" עוזבים את חדר‪-‬האוכל‪ .‬ודשיק‪ .‬‬ ‫"טוראי‪-‬ראשון זה ג'ובניק? אתה מטומטם!"‬ ‫שעה ארוכה התווכחנו ולבסוף סוכם‪ :‬ממיק והלל יתמנו לרבי‪-‬‬ ‫טוראים )רב"טים(‪ .‬וזמן רב לא נרגע‪.‬התעוררה כנשוכת‪-‬נחש וטענה כי ג'רי בסך‪-‬הכול ליווה אותה‬ ‫למגורי הבנות‪.‬‬ ‫ווי ביקש להעלות סעיף‪ .‬הוא התנצל מראש‪ .‬אך שלטונות ישראל סירבו‪.‬‬ .‬הבין ואישר‪ .

‬לא פעם‪ ..‬‬ ‫במועקת החום הגדול מצאתי לא אחת את עצמי שוכב להנאתי על‬ ‫ספה רפודה עורות כבשים‪ .‫– ‪– 91‬‬ ‫"מה פסול בג'רי?" אמר‪" .‬לאחר תפילת לילה‪ .‬‬ ..‬‬ ‫העמק לרגלי הכפר היה עמוס כרמי ענבים‪ .‬‬ ‫ואת החשבונות יש לדחות עד לאחר המלחמה‪ ".‬שנבנה עוד‬ ‫בתקופת הצלבנים‪" .‬לרגע השתתק‪ .‬מלון אורחים‪.‬וציפורי הפך לכפר רפאים‪.‬רימונים‪.‬רוב שעות היממה ערכנו תצפיות על הכפר‪ .‬בשלב זה של חיינו‪ .‬ביקרו בסוכות שרוגות גפנים‪ .‬ובין החלקות חצצו שיחי צבר או גדרות‪.‬הו‪.‬אגסים‪ .‬אחת‬ ‫הנזירות זכתה לתואר "החיוורת השקופה"‪ .‬התפרקדו על מזרנים מעורות‬ ‫עיזים‪ .‬התבודדויות ומועדי ארוחות‪ .‬אך גם הצצנו‬ ‫לעבר חלונות המנזר‪ .‬הבנוי מאבני ענק עם‬ ‫אשנבי ירייה‪ .‬מתה‪.‬אנה הקדושה ויואכים הקדוש" – הוריה של מרים‪.‬המבצר נבנה בימי הצלבנים‪ .‬ומהמאה השמונה‪-‬עשרה‬ ‫ואילך שימש כ"חאן"‪ ..‬ואשכולות של ענבי יין שחורים וירוקים‬ ‫משתלשלים מלמעלה כנברשות בדולח‪.‬‬ ‫מאחורי המבצר עמד מנזר של המסדר הפרנציסקני‪ .‬ישבנו על‬ ‫ראשה של גבעה והתגוררנו בתוך מבצר עתיק‪ ..‬‬ ‫שכלל‪ :‬תפילה בציבור‪ ..‬החבר'ה ירדו‬ ‫לכרמים‪ .‬שקעו בתוך כרים צבעוניים‪ .‬מטעי משמש‪ .‬למדנו בעל‪-‬פה את סדר‪-‬יומן של הנזירות‪.‬‬ ‫אם ישו‪ .‬סקר‬ ‫במבט נוקב‪ .‬כיוון‬ ‫שדמתה לפסלה של מרים‪ .‬‬ ‫השהות בציפורי היתה נינוחה ולא נשמעו יריות‪ .‬‬ ‫שזיפים‪ .‬הוא חייל כמוכם‪ ..‬והשלישית‪" :‬החתיכה הקטנה עם התחת‬ ‫הגדול"‪ .‬ושכחה להסיט את הווילון‪ .‬אך מלגלג‪-‬משהו והפטיר‪" :‬אני בטוח שבעוד כמה חודשים‬ ‫תתביישו בדיון הזה שערכתם היום‪".‬אילו נעמה הגיעה‬ ‫לכאן‪".‬ובשעת מבחן יתן את‬ ‫נפשו כדי להציל כל אחד מכם! הפוליטיקה‪ .‬חתולים וכלבים התרוצצו בין הבתים בבקשם אחר מזון‪.‬‬ ‫"הו‪ .‬והירוו צמאונם במימיה הצוננים של‬ ‫ציפורי‪ .‬‬ ‫איזו חגיגה נערכה בחאן‪.‬מי שדמיין בעיני רוחו גן‪-‬עדן – בוסתניה של ציפורי היו הדגם‬ ‫הכי קרוב‪.‬השנייה‪" :‬המדונה"‪ .‬תפוחים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫צוות מ"המסייעת" נשלח לכפר הערבי ציפורי כחיל‪-‬מצב‪ .‬נקיונות‪ .‬החליטה "החתיכה הקטנה עם‬ ‫התחת הגדול" להקדים ולשכב לישון‪ .‬‬ ‫כל התושבים נמלטו על נפשם‪ .‬איזה חיים משוגעים היה אפשר לעשות‪ .‬‬ ‫תרנגולות‪ .

‬שנפנפה לנו לשלום‪.‬הם חשו טלטלה‬ ‫עזה מן ההדף והלל הועף לשטח קוצי‪ .‬הרדיו דיווח על קרבות קשים בכל‬ ‫רחבי הארץ‪ .‬באותו יום עמדה להיערך בבית‪-‬אלפא לווייתו של חנוך‬ ‫רוזנברג‪.‬שהיה סמוך מאוד‬ ‫להלל‪ .‬יוזק לימון‪ .‬‬ ‫במטה‪-‬הנפה הורו לו לנסוע דרך קבוצת‪-‬אבוקה ומשם בדרך עפר‬ ‫למעוז‪-‬חיים‪ .‬ביני נפצע קשה מאוד‪".‬הלל השגיח בשלט אזהרה בצד הכביש‪" :‬מוקשים"‪ .‬‬ ‫לאחר הלווייה ישבנו על הדשא‪ .‬מזל שלא‬ ‫הפעיל עוד מוקש‪ .‬ביני והלל נסעו‬ ‫באופנוע למעוז‪-‬חיים ובדרך עלו על מוקש‪ .‬שלא ידאג‪ .‬‬ ‫"תמר בדרך לבית‪-‬החולים בעפולה‪ ".‬לאחר שנרגע נאות לספר‬ ‫כי לאחר ההפצצה השנייה על בית‪-‬אלפא‪ .‬‬ ‫חיוור‪ .‬‬ ‫קצין‪-‬התרבות של החטיבה‪ .‬השעה היתה שעת בין‪-‬ערביים מאוחרת‪.‬הם‬ ‫ירדו מהכביש אל דרך‪-‬עפר ושוב הופיע שלט "מוקשים"‪ .‬גלגל האופנוע הקדמי עלה על מוקש ו ִ‬ ‫האופנוע התרסקה‪ .‬הם נסעו לאט‪ .‬ללא אורות‪ .‬הלל חשש לרע‬ ‫מכל וצעק‪:‬‬ ‫"ביני‪ .‬‬ ‫קדמת‬ ‫ולפתע הבזק ופיצוץ‪ .‬שלא גרמה נזקים‪ .‬לצד הדרך‪ .‬ש"זה בסדר"‪ .‬ללווייה‪ .‬לפני חדר‪-‬האוכל‪ .‬מחבריו של הנופל‪ .‬עצוב ומדוכדך‪ .‬ביני‪ .‬והלל הופיע‪.‬שלא להתגלות לאוייב‪.‬דרכים שלדבריהם בטוחות‪.‬לקח ג'יפ‬ ‫וירדנו בכביש העקלתון לעמק‪ .‬הם נעצרו המומים ומבוהלים‪ .‬כשפניהם לאחור‪ .‬ליד קיבוץ מרחביה הבחנו‬ ‫במשאית הקיבוץ ועליה תמר‪ .‬הפטיר יוזק‪" .‬ביני!"‬ ‫לאחר זמן‪-‬מה ביני התאושש מן ההלם והתהפך על גבו‪ .‬העביר רגל אחת מעל המושב ודרך על מוקש‪ .‬עקפו את בית‪-‬שאן ליד שדה‪-‬נחום‪ .‬‬ ‫הם נסעו על אופנוע‪ .‬חברתו של ביני‪ .‫– ‪– 92‬‬ ‫פרק י"ד‪ :‬המוקש והעמוד היהודי‬ ‫ה‪ 27-‬ביולי היה יום לוהט ושרבי‪ .‬ביני שאל לשלומו‬ ‫של הלל וזה השיב שהוא בסדר‪ .‬ובעודם‬ ‫נוסעים‪ .‬קרא לו‬ ‫ביני שייסע עימו למעוז‪-‬חיים להדריך לוחמים בנשק הצ'כי שהגיע‪.‬עבר אירוע טראומטי‪ .‬שביקש להרגיעו והבהיר‪ .‬כיוון‬ ‫שהכביש מבית‪-‬שאן מזרחה היה חשוף ומופגז על‪-‬ידי האוייב‪ .‬‬ ‫כמעט חושך‪ .‬ואמר‪:‬‬ .‬‬ ‫"ומה עם הלל?" שאלנו בבהלה‪ .‬ואז קרתה הטעות‪ :‬כדי לרדת‬ ‫מהאופנוע הם הסתובבו‪ .‬ויוזק משך בכתפיו‪.‬ושוב הלל‬ ‫התריע וביני ביקש‪ .‬כשלושה מטר ממנו‬ ‫שכב ביני על צידו השמאלי כשלידו אופנוע מרוסק‪ .‬הוא הסב‬ ‫את תשומת‪-‬ליבו של ביני‪ .‬הוא קיבל הוראות מפורטות ממטה‪-‬‬ ‫הנפה באילו דרכים לנסוע‪ .

‬אין לי רגל!"‬ ‫הלל הסתכל וראה שרגלו השמאלית מרוסקת‪ .‬הוא‬ ‫חינך אותם‪ .‫– ‪– 93‬‬ ‫"הלל‪ .‬והחל מרוץ מטורף לארגון חילוץ‬ ‫מהיר‪ .‬כשבליבו חשש כבד שמא‬ ‫אף הוא ידרוך על מוקש‪ .‬הם התארגנו במהירות ויצאו למקום האירוע‪ .‬‬ ‫הם הגיעו לנקודה שבה עמד הלל לאחר הפיצוץ‪ .‬אך בקיבוץ היה כלי רכב אחד בלבד – קומנדקר בריטי ישן‬ ‫ובלי אורות‪ .‬הוא שלף מתרמיל‪-‬הגב‬ ‫מגבת‪ .‬‬ ‫על אף החשיכה‪ .‬ביני היה בהכרה מלאה‬ ‫וביקש מהלל שישוב לשטח הממוקש‪ .‬שמא יפעילו מוקש נוסף‪ .‬‬ ‫דמויות הופיעו מן החשיכה מעבר לגדר‪ .‬הציב הלל את האלונקה על רגליה‪ .‬הרימו את האלונקה ולאור פנס‬ ‫נוכחו לדעת מה קשה הפציעה – הן ברגל הקטועה והן ברגל השנייה‪.‬כך הם הגיעו לביני‪ .‬הלל אמר לו‪ .‬סייעו לו לעבור את הגדר‪ .‬כדי לעורר‬ ‫תשומת‪-‬לב‪.‬‬ ‫הם ירדו עם האלונקה‪ .‬‬ ‫ני איבד דם רב‪ .‬מחוסר ידע‬ ‫ואמצעים לגילוי מוקשים‪ .‬שהוא רץ לנוה‪-‬איתן‪ .‬וחשש כבד בליבם‪ .‬כאשר הגיעו לשלט‬ ‫בי ִ‬ ‫לפי הפציעה הלל שיער ש ִ‬ ‫האזהרה הראשון‪ .‬הלל החל לצעוק‪" :‬ביני! ביני!" – אך לא היתה‬ ‫כל תשובה‪.‬הוא חשש שהשומרים‬ ‫בעמדות יבחינו באדם רץ‪ .‬כדי להביא את אקדוחו‪ .‬‬ ‫עתה החלה הזחילה לאחור‪ .‬ואז התברר כי ארגז הקומנדקאר קצר מדי והם‬ ‫נאלצו להחזיק את קצות האלונקה כשהיא תלוייה על ידיהם כל משך‬ ‫הנסיעה‪.‬עצר הנהג את הרכב ולא היה מוכן להמשיך לנסוע‪.‬אך הלל בצדק סירב‪ .‬יפתחו עליו באש והחל לצעוק‪ .‬הישוב הקרוב‪ .‬‬ ‫הם חבשו את שתי רגליו וחסמו את עורקיו‪ .‬‬ ‫כשהתקרב לקיבוץ נוה‪-‬איתן כבר היה חושך‪ .‬‬ ‫הנסיעה לבית‪-‬החולים נמשכה זמן רב‪ .‬הם נשאו את‬ ‫האלונקה אל המכונית‪ .‬זרק אותה לביני‪ .‬המתין שיקשור ויהדק את מקום הפציעה‬ ‫והודיע לו‪ .‬היו נכונים לצאת‬ ‫מיד לדרך‪ .‬ויחד עם‬ ‫החובש גיששו דרכם בזהירות‪ :‬הודפים את האלונקה לפנים וזוחלים‬ ‫לאורך מוטותיה‪ .‬שניהם עלולים‬ ‫לשכב פה ואף‪-‬אחד לא יידע על כך‪.‬משכו אותו אל האלונקה והשכיבו‬ ‫אותו עליה‪.‬כשהשטח עד מקום הימצאו של ביני זרוע מוקשים‪ .‬והסביר‬ ‫מה קרה‪ .‬חובשת הקיבוץ ועוד מישהו‪ .‬המכונית היתה מיושנת והם‬ .‬כשהלל צועד בראש והיתר דורכים על עקבותיו‪.‬כשבליבו של‬ ‫הלל החשש הכבד שמא איחרו את המועד וביני כבר אינו בין החיים‪.‬לאחר‬ ‫שהוציאו את ביני משדה‪-‬המוקשים‪ .‬בצידה של דרך‪-‬‬ ‫העפר‪ .‬‬ ‫הלל לא השגיח בפגיעה הקשה ברגלו הימנית‪ .‬‬ ‫הלל רץ דרך השדות כשלושה קילומטר‪ .‬כשקרעי עור ובשר תלויים עליה‪.‬מעין חובש‪-‬קרבי‪ .‬היה זה יום קרבות ועל האזור ניתכה אש‪.‬לאחר רגע של‬ ‫התאוששות‪ .‬שאין מפקירים נשק‪ .‬ולאחר שהזדהה‪ .‬שאם ינסה לגשת אליו‪ .‬‬ ‫כשהתקרבו אל ביני‪ .‬כשהם מושכים אחריהם את ביני השוכב‬ ‫על האלונקה‪ .‬הלל הבחין מה קרה לביני‪ :‬כף הרגל עם הנעל‬ ‫נעלמו ועצם השוק עד לברך נחשפה‪ .‬כדי להזעיק עזרה‪.

‬בית‪-‬החולים היה‬ ‫מלא פצועים מאזור ג'נין‪ .‬שאלה אותו האחות לפשר כתם הדם שעל‬ ‫גבו‪ .‬כדי להזעיק עזרה‪ .‬משם המשיכו לנווה‪-‬איתן‪.‬ביני ביקש מים והם נכנסו לקיבוץ‬ ‫שדה‪-‬נחום‪ .‬‬ ‫*‬ ‫‪ 26‬ביולי ‪ .‬והלל הועבר לחדרי‪-‬חולים בעין‪-‬חרוד‪..‬‬ ‫ברסק אבנים וברגבי עפר‪ .‬המשיכה החובשת‪" .‬לרגע‬ ‫נזפה החובשת בביני‪:‬‬ ‫"'כל השנים כל‪-‬כך רצינו לפגוש בך ואתה אף‪-‬פעם לא באת!"‬ ‫לך והסבר לה שלא תמיד רוצים להיזכר באירוע כה טראומטי‪.‬שנחשבה אז לחידוש גדול‪ .‬וכששאלו אותם לגבי מצבו של הנוסע מאחור – לא ידעו‬ ‫להשיב‪ .‬‬ ‫הלל סיפר שהם נסעו לשטח שהיה אז ממוקש‪ .‬הגיעה הודעה טלפונית מנפת "גלבוע" על‬ ‫פציעתו‪ .‬מדי פעם שיחררו‬ ‫את חוסם‪-‬העורקים ושוב הידקו‪ .‬‬ ‫למחרת שב הביתה‪.‬‬ ‫והתקבלו בשמחה ובהתרגשות רבה‪ .‬הם הסבו לשולחן חגיגי בחדר‪-‬‬ ‫האוכל‪ .‬הלל סיפר‬ ‫כי ביני החזיק מעמד בגבורה‪ .‬במבט ראשון הטילו הרופאים ספק אם יצליחו להציל את‬ ‫חייו‪.‬הלל‬ ‫אף זכה לזריקת פניצילין‪ .‬כאשר כל הקשורים לעניין נזכרים ומעלים זיכרונות‪ .‬היה ברור שצריך להביאו בהקדם לבית‪-‬חולים‪ .‬אך בלהט האירועים הוא לא חש דבר‪ .‬על אף כאבי התופת‪ .‬הם‬ ‫השכיבו אותו ו"עבדו" עליו שעה ארוכה עד שהכול נשלף ונוקה‪ .‬היה אז איתך איזה ילד שהגיע‬ ‫בריצה‪ .‬ונקבע ביקור בנווה‪-‬איתן באמצעות חבר‬ ‫מארגון נכי‪-‬צה"ל‪.‬עד שנודע להוריו של הלל ששלום לבנם‪ .‬והפלוגה ה"מסייעת" התמקמה בחאן בלב‬ .‬כשהחישו אותו לחדר‪-‬‬ ‫הניתוחים‪ .‬הילד הזה!'"‬ ‫*‬ ‫הגדוד עבר לבית‪-‬שאן‪ .‬כי המוקש שהתפוצץ מאחוריו מילא את גבו ברסיסים‪.‬הוא היה כל‪-‬כך נרגש וכל הזמן האיץ בנו‬ ‫למהר ולהגיע אליך‪ ..‬כי באותו יום מלאו‬ ‫עשרים וחמש שנה לפציעתו‪ .‬הצביע עלי ואמר‪:‬‬ ‫"'הנה‪ .‬מצבם לא היה‬ ‫קל‪..‬הסתבר‪ .‫– ‪– 94‬‬ ‫נסעו בלי אורות‪ .‬‬ ‫לאחר שביני אושפז‪ .‬‬ ‫וכשהלל המתין במסדרון‪ .1973‬ביני טילפן אל הלל וסיפר לו‪ .‬נזהרים שלא לטלטל את האלונקה‪ ..‬איפה הוא הילד הזה? ולמה לא הבאת אותו?"‬ ‫ביני הסתובב‪ .‬את ההכרה איבד בפתח בית‪-‬החולים‪ .‬אחר‪-‬כך שיחזרו את החילוץ‪ .‬הוא דיבר כל משך‬ ‫הנסיעה‪ .‬וניסו לזהות את‬ ‫מקום הפיגוע‪ .‬‬ ‫"דרך‪-‬אגב‪ ".

‬בית‪-‬שאן היתה עיר רפאים‪ .‬ואגב‬ ‫חפירה נתקל יהודה אלטמן בנר‪-‬שמן מחרס‪ .‬ותפקידה להבטיח שתושבי העיר לא‬ ‫יסתננו חזרה לבתיהם‪ .‬הוא תהה‪ .‬‬ ‫"הדלקת‪-‬נרות‪ .‬כלבים עמוסי קרציות רחרחו‬ ‫בפחי‪-‬אשפה‪ .‬בקתות‪-‬חימר מזה ובתי‪-‬בזלת מזה‪.‬חפרנו בשכבותיו וחיפשנו מטבעות וכלי חרס עתיקים‪..‬גוף רזה‪ .‬‬ ‫למד עברית עוד בפולין‪ .‬אין ספק‪.‬הוא ליטף באצבעותיו‬ ‫העדינות את הנר ועיניו נצצו‪ .‬על מגרש מלא קוצים ודרדרים‪.‬ושיער שהוא מבית יהודי‪ .‬שהדליקה את הנר לאחרונה? ההיה זה בימי‬ ‫שאול המלך? יהודה המכבי? ואולי מדובר בימי המרד הגדול‪ .‬‬ ‫באחד הימים נצטווינו לחפור עמדה למכונת‪-‬ירייה מדרום לחאן‪ .‬בארוחת ליל‪-‬שבת כבר‬ ‫דלק הנר ויהודה בירך "שהחיינו"‪.‬שיהודים ישבו באותה עת בבית‪-‬שאן‪ ..‬הוא תפקידן של נשים‪ ".‬תרנגולות חומות עטורות נוצות צבעוניות‬ ‫התרוצצו בין הבתים וחיפשו זרעונים‪ .‬‬ ‫הרבינו לטייל בסביבה‪ .‬מנהל "בית חיים‬ ‫שטורמן"‪ .‬לחם‬ ‫כקצין בצבא האדום‪ .‬‬ ‫נברו וחיפשו "שמונצעס"‪.‬עיניים חומות‪ .‬במסורת היהודית‪ .‬טיפסנו על התל‬ ‫העתיק‪ .‬הוא ברח עם זרם הפליטים לרוסיה‪ .‬באוויר הלוהט היה אפשר לחוש‬ ‫בצחנת פגרי בהמות‪ .‬המכון לידיעת‪-‬הארץ בעין‪-‬חרוד‪.‬עטור קישוטים של עלי‬ ‫זית‪.‬‬ ‫שיש עם עיטורים קורינתיים‪ .‬שנקברו באדמה ובסבכי‬ ‫היו מונחים עמודי ַ‬ ‫קוצים – שרידיה של עיר רומית עתיקה‪ .‬שנהרסה‬ ‫ברעידת‪-‬אדמה‪.‬הצעתי שנתקשר אל נחמיה צורי‪ .‬אילו חברתי רחל היתה פה – היא היתה מתכבדת בהדלקתו‪".‬כשאיציק חבצלת מוביל‪ .‫– ‪– 95‬‬ ‫העיר‪ .‬גילה אגב שיטוט בעיר כותרת של‬ ‫דוד פָ ִ‬ ‫עמוד עטור אשכולות ענבים‪ .‬‬ ‫דוד פליק‪ .‬‬ ‫עמוד מבית‪-‬כנסת יהודי‪ .‬סקיתופוליס‪ .‬‬ ‫כאילו התאחד עם אבותיו הקדמונים‪ .‬ממול לחאן‪ .‬היה נרגש כילד‪ .‬הוא סיפר לי‬ ‫והלכנו לראות‪ .‬‬ ‫עידן תורכי מול עידן ערבי‪ .‬‬ ‫"נר‪-‬שמן יהודי!" קרא בהתרגשות וחיבק אותו באצבעותיו הדקות‪.‬מי‬ ‫היתה אותה אם יהודייה‪ .‬עצובות‪-‬משהו‪.‬קומה בינונית‪ .‬הוא ידאג להעבירו לבדיקה ארכיאולוגית‬ .‬הגיע ארצה לקיבוץ ניר‪-‬דוד והתנדב לגדוד ‪.‬וחתולים יללו מרעב‪ .‬ופניו חוורו‪ .‬ודוד הוליך אותו אל‬ ‫המקום‪ .‬יהודה‬ ‫אלטמן נכנס ל"טראנס היסטורי" והפגין בקיאות‪ .‬‬ ‫המחלקה שירתה כחיל‪-‬מצב‪ .13‬‬ ‫למחרת הופיע נחמיה צורי מלא סקרנות‪ .‬חיילים הסתובבו בשעות הפנאי בבתים הריקים‪.‬נחמיה התרגש למראה עיניו‪ .‬דוד צדק‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ליק‪ .‬עיניו ברקו משמחה‪ .‬לחש‬ ‫לאוזני‪" .‬אחד מאנשי המחלקה‪ .‬בימיו של‬ ‫שמעון בר‪-‬כוכבא? ידוע‪ .‬‬ ‫ואמר שיכתוב לה על כך‪.

‬תודה שבאתם‪ ".‬שיצא מכליו מרוב‬ ‫דוד פָ ִ‬ ‫התרגשות‪.‬‬ ‫הדתית‪ .‬להערכתו‪.‬יהודה‬ ‫התרוצץ סביב המקום‪ .‬יהודה גייס קבוצת חיילים מפלוגה ב'‪.‬ונודה לך אם תוכל להתחקות אחר שרידים נוספים מסוג זה‬ ‫או מסוג אחר‪ .‬‬ ‫"תודה‪ .‬יהודה הפתיע את כולנו‪ .‬וביקש מדוד שימשיך בחיפושיו‪ .‬כשבעיני רוחו עמדו רגליו בבית‪-‬כנסת יהודי‪.‬‬ ‫למחרת היום יצאו כמה חבר'ה מן המחלקה אל המקום‪ .‬‬ ‫בכל הכבוד ובהוקרה‪.‬זוהי מציאה‬ ‫חשובה‪ .‬‬ ‫לרגע עצר וקבע בפסקנות‪ .‬והוא מלמל בהתרגשות דברי‬ ‫תודה‪.‬ומתוך כבוד ליהודה‬ ‫אלטמן ולמסורת היהודית‪ .‫– ‪– 96‬‬ ‫מדוקדקת ב"בית שטורמן"‪ .‬‬ ‫כעבור שבוע הגיעה משאית והעבירה את העמוד לבית חיים שטורמן‪.‬ונערכה במקום תפילת שחרית של שבת‪.‬‬ ‫בשם הנהלת בית חיים שטורמן‬ ‫נחמיה צורי‬ ‫ליק הראה את המכתב ליהודה אלטמן‪ .‬בשבת בבוקר‪ .‬‬ ‫*‬ .‬חלק של אפריז )אולי מבית‪-‬הכנסת של בית‪-‬שאן –‬ ‫"כנישתא דבית שאן" הנזכר בתלמוד( שמצאת באזור‪ .‬כי בבית‪-‬שאן היתה‬ ‫קהילה יהודית בימי המשנה והתלמוד‪ .‬אפילו אנחנו‪ .‬‬ ‫כמו כן אנו מביעים לך את תודתנו על השתתפותך בסיור עם חברנו‬ ‫נחמיה צורי באזור‪ .‬ונקווה כי גם להבא תושיט לו את העזרה כשם‬ ‫שהגשת עד כה‪.‬כי בגומחה בקיר עמד ארון‪-‬הקודש‪.‬‬ ‫גילוי זה מחזק את הגרסה המופיעה בתלמוד‪ .‬‬ ‫ב‪ 23-‬בנובמבר ‪ 1948‬קיבל דויד פליק מכתב‪:‬‬ ‫בזה אנו מאשרים בתודה את תרומתך החשובה למחלקת העתיקות‬ ‫שבמכוננו‪ .‬הוא פנה לכיוון ארון‪-‬הקודש‬ ‫והתפלל בכוונה גדולה "תפילת‪-‬שחרית"‪ .‬חשנו צמרמורת‪ .‬שלף מתוך שקית‬ ‫זוג תפילין והניחם על זרועו וקדקודו‪ .‬הם לקחו‬ ‫עימם אתי‪-‬חפירה צבאיים וחשפו חלקים ניכרים של העמוד‪ .‬‬ ‫הואיל והיתה שעת בוקר‪ .‬‬ ‫והוא מונח שם עד עצם היום הזה‪.‬היתה זו תחושה‬ ‫בלתי מוכרת לחלוטין – עמוד בית‪-‬כנסת שחיבר אותנו אל מורשתו של‬ ‫עם‪.‬אפיקורסים‬ ‫מקיבוץ של "השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬שמהם נוכל ללמוד על תולדות העיר וסביבתה בימי‬ ‫התלמוד ולאחריו‪.‬כיסינו ראשנו במטפחות‪ .‬הודה לנו בתום התפילה ולחץ בחום את ידו‬ ‫של כל אחד‪ .

‬כעבור שלוש‪-‬עשרה שנה בלבד‪ .‬דבר שעורר‬ ‫בעיר פחד רב‪ .‬ועל גגה צלב עץ‪ .‬פתיל והם מיהרו אל הבנק המקומי‪.‬רכב‪.‬שנורה מן התל‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בלב העיר עמדה כנסייה שלא נפגעה‪ .‬‬ ‫והרגשת כוח ועוצמה מילאו את חזי‪".‬קנינו בהם דברי מתיקה וערכנו‬ ‫לפלוגה מסיבה כיד‪-‬המלך‪ .‬לקבל את כניעת העיר‪.‬‬ ‫"אספתי את מעט המטבעות שהותיר‪ .‬מספר יורה ארצי‪" .‬הדלקתי והוריתי לאברהם להסתתר מאחורי קיר‪ .‬‬ ‫שיכנע אותם סופית כי בידי היהודים נשק אטומי‪ .‬הוא סיפר כי לפני כיבוש בית‪-‬שאן‪ .‫– ‪– 97‬‬ ‫באחד הסיורים בעיר חלפנו ליד הבנק המקומי והשגחנו בקיר סדוק‪.‬שטרות ומטבעות זהב‪ .‬זכיתי‪ .‬הערתי‪.‬קרא המג"ד ליו ֶ‬ ‫לבנת חבלה‪ .‬ונפל למרגלותיו‪.‬היה פיצוץ‬ ‫ודלת הכספת נפרצה‪ .‬‬ ‫בעקבות אותו אירוע‪ .‬אמר‪.‬עשן סמיך התאבך ולאברהם לא היתה סבלנות‬ ‫להמתין עד שהעשן יפוג ומיהר לשם עם שני תיקי עור ואני אחריו‪ .1935-‬כשלא היה פה אף יישוב עברי‬ ‫אחד‪ .‬היה זה הכיבוש הראשון שלי במלחמת‪-‬השחרור‪.‬ממחלקת החבלנים‪ .‬כתב אברהם יפה‪:‬‬ ‫"בין‪-‬לילה נעשיתי המג"ד העשיר ביותר בצה"ל‪ .‬שהגעתי לעמק ב‪ .‬האולם היה מלא מושבים וספרי‬ .‬‬ ‫רה ארצי‪ .‬היו‬ ‫שם מספר מטילי זהב של חמישה ק"ג‪ .‬שעם‬ ‫השנים אבדו‪".‬‬ ‫בגומחה ובכספת פרוצה‪.‬הצמדתי‬ ‫פתיל‪ .‬העיר הופגזה מהתל‬ ‫ואחד הפגזים פגע בבקתת חימר ומשפחה שלימה נספתה‪ .‬‬ ‫אספקה – כל מה שלא העליתי בחלומותיי הוורודים‪ .‬ציווה עליו‪.‬ילד‪-‬טוב‪-‬עין‪-‬חרוד‪ ".‬‬ ‫אברהם יפה היה מרוצה מאוד שעלה בידו להבטיח כי כספי העיר‬ ‫יועברו בשלימותם לקופת המדינה‪.‬‬ ‫שחלשה על העמק כולו ומתוכה יצאו הפורעים בתקופת המאורעות‬ ‫להתנכל לנו‪ .‬הנחתי לבנה‪ .‬שהשתתף‬ ‫"לא מדוייק‪ ".‬‬ ‫"ואני‪ .‬והם נכנעו‪.‬הפטיר יו ֶ‬ ‫באותו סיור‪ .‬‬ ‫אחת הדילמות שהטרידה את אברהם יפה היתה‪ :‬כיצד מבטיחים‬ ‫שהכסף המצוי בכספת סניף "הבנק הערבי הלאומי" לא ייגנב?‬ ‫רה ארצי ופקד עליו לקחת עימו‬ ‫לאחר טקס הכניעה‪ .‬‬ ‫"מישהו כבר דאג לשדוד את הבנק‪ ".‬נותרו לי מאז למזכרת שתי מטבעות‪ .‬פגז של "דווידקה"‪ .‬אברהם‬ ‫הכניס הכול לתיקים ונותרו כמה מטבעות זהב‪.‬היו לי נשק‪ .‬היתה זו הרגשה‬ ‫נפלאה‪ :‬אני‪ .‬‬ ‫"'זה בשבילכם‪ '.‬ללמדך‬ ‫שבין ערביי העיר היו גם נוצרים‪ .‬‬ ‫"פרוץ את הכספת‪ ".

‬‬ ‫המדהים מכל קרה שכאשר בתרגום הופיעה המילה "סוף" – הסתיים‬ ‫הסרט‪ .‬אני שונאת אותך!" – והחבר'ה צעקו‪" :‬קדימה‪" – ".‬‬ ‫"מטומטם!" – "מפגר!" – והשריקות והצעקות לא פסקו כל משך‬ ‫הסרט‪ .‬‬ ‫מחיילי המחלקה – בעגה הונגרית כבדה‪.‬‬ ‫כדי לסובב את גלגל התרגום‪.‬כאשר הזוג התנשק‪ .‫– ‪– 98‬‬ ‫תפילה באנגלית‪ .‬הם החליטו שאני הונגרי‪ .‬בבית‪-‬שאן יתקיימו חיי תרבות‬ ‫יותר עשירים מאלה שהיו לאוכלוסייה הערבית שהתגוררה כאן‪.‬‬ ‫אך ללא הועיל‪ .‬לדבריו‪ .‬עמוס דגני‪ .‬ותמיד או שהקדמתי או‬ ‫שאיחרתי‪.‬הגדוד הוזמן לכנסייה‪ .‬‬ ‫קצין‪-‬התרבות של הגדוד‪ .‬כל משך הסרט לא היה רגע‬ ‫אחד שהנקרא תאם לנראה‪ .‬‬ ‫מישהו שאל את המסריט לשם הסרט‪ .‬כעבור שבוע הגיע קומנדקר ועליו‬ ‫מכונת‪-‬הסרטה ומתקן ידני לתרגום העברי‪ .‬ומשגבר הלחץ‪ .‬סובבתי את גלגל‪-‬התרגום הלוך ושוב‪ .‬כל שידע‬ ‫לומר הוא שזה סרט הונגרי‪ .‬‬ ‫מהחיילים הניפו אותי בידיהם ושתלו אותי ליד ִ‬ ‫הסרט החל וסובבתי את גלגל התרגום‪ .‬אמר לי בסוף הסרט דוד ברקו‪.‬הופיע בתרגום‪:‬‬ ‫"מנוול‪ .‬ושאל אם מצוי בין החיילים דובר הונגרית‪.‬אחורה‪– ".‬והכול החלו ללחוץ עליי שאתרגם‪.‬צרפתית וערבית‪.‬והזמין סרט‪ .‬וזה משך בכתפיו‪ .‬כמה‬ ‫מתקן התרגום‪.‬שנייה יחידה שהמלל והתמונה הלכו שלובי זרוע‪.‬‬ ‫איש לא התנדב‪ .‬‬ ‫נשבעתי שאני פולני בן‪-‬פולני‪ .‬החליט להפוך את הכנסייה‬ ‫לבית‪-‬קולנוע גדודי‪ .‬שאינו יודע אף מילה אחת בהונגרית‪.‬ומישהו מ"המסייעת" צעק בבדיחות‪-‬דעת שאני‬ ‫דובר הונגרית‪ .‬ונהנה‬ ‫מביקורי אמנים ולהקות צבאיות‪ .‬‬ ‫"הונגרי הגון כבר לא ייצא ממך‪ ".‬לפני‬ ‫הקרנת הסרט הודיע הקצין כי מעתה נצפה בסרטים מדי שבוע‪ .‬‬ .

‬‬ ‫כשחלפנו ליד כניסה של בית ישן באזור התחנה‪ .‬‬ ‫המתנתי לנעמה בתחנה המרכזית‪ .‬‬ ‫"משחת‪-‬שיניים?" נעמה צחקה‪ .‬שהועבר אליי‬ ‫מהקיבוץ‪ :‬כל מי שהשתתף בקורס דאייה בכפר‪-‬ילדים וסיים את‬ ‫הקורס בהצלחה‪ .‬ולאחר בדיקות‬ ‫נוספות הודיע לי כי עברתי את המבחנים בהצלחה‪ .‬אני מקבלת משכורת ואתה חייל‪" .‬רציתי לשלם‪ .‬התבקשתי להוכיח‬ ‫קוארדינציה בשתי ידיי‪ .‬‬ ‫"אני יותר עשירה ממך‪ .‬‬ ‫הייתי בעננים‪.‬‬ ‫"אני‪ .‬התנשקנו כזוג מטורפים‪.‬פתח את הדלת‪ .‬ולקחתי שני עפרונות ודף‪-‬נייר – ובבת‪-‬אחת‬ ‫ציירתי שני פרצופים זהים‪ .‬טיילנו לאורך רחוב אלנבי‪ .‬אך נעמה התעקשה‪.‬אני‪ ".‬מוזמן למבדקי קורס טיס בתל‪-‬אביב‪ .‫– ‪– 99‬‬ ‫ט"ו‪" :‬פעולה" בקן‪-‬מרכז‬ ‫בוקר אחד קיבלתי מכתב ממטה חיל‪-‬האוויר‪ .‬אמרה‪.‬‬ ‫"אל תגיד כלום‪ .‬‬ ‫טילפנתי למקום עבודתה של נעמה והצעתי שניפגש בתל‪-‬אביב‪.‬‬ ‫"דווקא קיבלנו משכורת על משלטי ג'נין‪ :‬שתי לירות ומשחת‪-‬‬ ‫שיניים‪".‬רציתי לבטא את שמחתי‪ .‬‬ ‫"אתה יודע מה? אני באה‪ .‬השמש‬ ‫להטה והזיעה זלגה‪ .‬וזכיתי ליום חופשה‪.‬ואולי בקרוב אהיה טייס‪ .‬רציתי לנשק אותה אך חששתי שמא מישהו יזהה‬ ‫אותנו‪.‬אני יודעת הכול‪ ".‬‬ ‫"ואיפה נישן?" שאלה בדאגה‪.‬‬ ‫אחד הדיירים שמע קולות במסדרון‪ .‬ראה אותנו‬ ‫מתנשקים וצרח‪:‬‬ ‫"פה לא בית‪-‬זונות!"‬ ‫נבהלנו וברחנו‪ .‬וכשירדה מהאוטובוס לא ידעתי‬ ‫נפשי מרוב שמחה‪ .‬וכי בשבוע הבא‬ ‫עומד להתחיל קורס‪-‬טיס‪ .‬חשתי שנעמה‬ ‫מושכת אותי למסדרון‪ .‬והבהירה כי הפעם אשתה על‬ .‬‬ ‫"החול על שפת‪-‬הים יותר רך מחורשת הקזוארינות‪".‬אך נעמה בלמה את מילותיי‬ ‫בשפתיה ורק קולות מוזרים נפלטו מפי‪.‬חכה לי בארבע בתחנה המרכזית‪".‬הוא צייד אותי במסמכי אכ"א‪-‬מטכ"ל )אגף‬ ‫כוח‪-‬אדם‪ .‬נעמה הציעה שנשתה משהו ועצרנו במזנון‬ ‫"ויטמן"‪ .‬המטה הכללי( ובהם העברה מ"גולני" לחיל‪-‬האוויר‪.‬סיפרתי לה שעברתי בהצלחה את מבדקי חיל‪-‬‬ ‫האוויר‪ .‬הבוחן התלהב מהביצוע‪ .‬צה"ל החליט‬ ‫להכשיר טייסים כחול‪-‬לבן‪ .‬‬ ‫לשמחתי עברתי את המבחנים בהצלחה‪ .

‬פיסת דשא עגולה ובמרכזה מזרקה‪ .‬לאף אחד לא היה‬ ‫ראש ללימודים‪ .‬‬ ‫כיכר דיזינגוף‪ .‬לבסוף‪ .‬לו ידעת‪ .‬‬ ‫פנינו לרחוב פינסקר‪ .‬כאשר סביבם‬ ‫נאסף קהל מאזינים‪ .‬שבשעתו‬ ‫שימש בית‪-‬דפוס של האצ"ל‪ .‬אך היא לא ויתרה‪.‬‬ ‫"מי זה?"‬ ‫"רבינוביץ‪".‬התווכחנו‪ .‬‬ ‫היה נורא קשה במוסד‪-‬החינוכי בשנה האחרונה‪ .‬אני כל‪-‬כך שמח שבאת‪ .‬שריח הנקניקיות גירה את תאבונו‪ .‬מסוייד בגון צהבהב‪ .‬מן הסתם לא אכל זמן רב‪.‬‬ ‫ובפיו יללה מתחנחנת‪ .‬וכשסיים‬ ‫רחץ בכפו הקדמית את פניו ואת שפמו המסומר‪ .‬לרגע קם מרבצו וחיכך גבו ברגלה של נעמה‬ ‫והשמיע מיאו נוגה‪ .‬דקות ארוכות ישבנו‬ ‫להנאתנו‪ .‬קרב אט‪-‬אט‬ ‫והתיישב על המדרגות סמוך לרגלינו‪ .‬שם הסרט‪" :‬האחים סוליבאן"‪.‬מעלינו התנוססה תמונה המתארת‬ ‫להקה של מטוסי‪-‬קרב אמריקאיים מטילים פצצות על עיר במלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬‬ .‬לראשיהם מצנפות ארוכות‪ .‬‬ ‫נעמה בצעה נתח מהנקניקייה ונתנה לו‪ .‬‬ ‫קנינו נקניקיות מתובלות בחרדל‪ .‬אף פעם לא הייתי שם‪ ".‫– ‪– 100‬‬ ‫חשבונה‪ .‬מתחת לשעון עמדו שני מוכרי נקניקיות בסינרים‬ ‫לבנים‪ .‬הכיכר המתה וסאנה‪ :‬מכוניות צפרו‪ .‬הוא זלל בהנאה‪ .‬והתיישבנו על‬ ‫מדרגות קולנוע "מוגרבי"‪ .‬‬ ‫"שב וחכה בסבלנות‪ ".‬רוכבי‬ ‫אופניים עקפו הולכי‪-‬רגל‪ .‬‬ ‫ועגלונים קשוחים הצליפו בהם‪ .‬‬ ‫נעמה נזכרה כי קראה במוסף של עיתון על אותם זמרי אופרה‬ ‫שנמלטו מברלין כאשר הנאצים עלו לשלטון‪ .‬עיניו הירוקות התמקדו בכריך‪.‬שם נמסרו לי חבילות כרוזים להדבקה‪.‬ענה קול של אישה‪ .‬‬ ‫"הנדלמן בבית?"‬ ‫ואז פתחו את הדלת ופנס סינוור את עיניי‪.‬חשנו עייפות‬ ‫והתיישבנו על ספסל פנוי‪.‬קיבלתי שני‬ ‫תיקי עור עם "סחורה"‪.‬‬ ‫"מה דעתך שניגש לכיכר דיזינגוף‪ .‬רציתי ללכת לפלמ"ח והיו ויכוחים קשים עם החבר'ה‪".‬הציעה‪.‬עליתי אז לקומה‬ ‫שלישית וצלצלתי שלוש פעמים‪.‬‬ ‫חתול ג'ינג'י‪ .‬זכו למחיאות‪-‬כפיים סוערות ולמטר מטבעות‪.‬‬ ‫היה זה בית קומות רגיל‪ .‬‬ ‫"נעמה‪ .‬‬ ‫כיכר מוגרבי‪ .‬ריח נקניקיות לוהטות‬ ‫הלם בנחירינו‪ .‬ושרו קטעי אופרות‪ .‬קשה להבין כיצד לא נמחצו בזרם העוברים‬ ‫ושבים‪.‬הם סלסלו בקולם כאילו ניצבו על במה‪.‬‬ ‫"הוא לא גר כאן‪".‬כמה התגעגעתי אליך‪.‬מביטים ביונים נועזות שניתרו בזריזות בין מוכרי הנקניקיות‬ ‫וליקטו פרורי לחם שנשרו‪ .‬‬ ‫משסיימו‪ .‬סוסים תשושים גררו עגלות עמוסות זיפזיף‪.‬ששום עין לא היתה‬ ‫מסוגלת לחשוד שבין כתליו מדפיסים כרוזי מחתרת‪ .‬בדרכנו לכיכר הצבעתי על בית‪ .‬עם כרוב כבוש‪ .‬ונעמה קבעה כי אופרות ונקניקיות הולכות טוב ביחד‪.

‬וכשהחלו להתעופף צהלה הכיתה והרעש היה גדול‪.‬אחר‪-‬כך היינו‬ ‫בסנדלה וניצלתי בנס‪".‬וברחנו כמו שפנים‪ .‬כי לא היה די נשק בגדוד‪ .‬לפתע שאלה בדאגה אם בדעתי לגרור אותה‬ ‫לשפת‪-‬הים‪ .‬ובעודי על העץ‪.‬הבחנתי במר פרוינד ובאישה שהתיישבו על הספסל‪..‬סיפרתי לה כי כאשר הגעתי ארצה‪.‬וציינה שאינה סובלת אותו‪.‬‬ ‫שוחח עם אימה וביקש שתשפיע עליה‪ .‬‬ ‫נעמה ליטפה את ראשי‪ .‬היא קראה באחד המוספים שבלילות מסתובבים שם‬ ‫סוטים ומציצנים‪ .‬‬ ‫המורה‪ .‬‬ ‫עקבתי אחריהם מלמעלה‪ .‬ומשנוכח שאיש‬ ‫אינו בסביבה‪ .‬‬ ‫נעמה משכה בכתפיה‪ .‬ולאחר‪-‬מכן הם החלו‬ ‫להתנשק‪ .‬ולמזלנו לא התפוצץ‪".‬‬ ‫אחר‪-‬כך סיפרה על עבודתה במפעל לחבלים‪ .‬סדיסט עם דיפלומה‪ִ .‬שרקתי‬ ‫וצעקתי בעברית‪:‬‬ ‫"'מר פרוינד‪ .‬בנו של בעל המפעל מחזר אחריה‪ .‬מישהו מהקיבוץ עלול לעבור‪".‬שלח את ידו מתחת לשמלתה‪ .‬‬ ‫"הייתי תוקע לו כדור בראש‪".‬והיא‬ ‫הבהירה לו שיש לה חבר בקיבוץ‪ .‬‬ ‫זה היה בית‪-‬הספר הראשון שבו למדתי‪ .‬‬ ‫השמש שקעה‪ .‬לדבריה‪ .‬זינגר החוצה!" וכך‬ ‫ביליתי ימים רבים על אמירו של אקליפטוס זה‪.‬הוא מוכן לשאת אותה לאישה‬ ‫ולדאוג לכל צרכי המשפחה‪ .‬ולקרב הראשון יצאנו עם רימון‬ ‫ומקל‪ .‬‬ ‫"למה הוא לא הלך לצבא? חתיכת משתמט מחורבן!" הפטרתי‬ ‫בזעם‪.‬‬ ‫"את רוצה להגיד לי שבקיבוץ לא מתנשקים?"‬ ‫"לא באמצע הכיכר‪".‬חלפנו ליד קבוצת עצי אקליפטוס גבוהים ועבי גזע‪.‬שבנו לרחוב פינסקר ופנינו שמאלה‬ ‫לרחוב בוגרשוב‪ .‬וכשהיו בשיא תשוקתם‪ .‬ישבתי בכיתה‪ .‬כשלא היתה‪.‬ואני משכתי אותה אליי‪ .‬בשעתו הייתי חניך שם‪ .‬‬ ‫"אנשים רואים אותנו‪ .‬‬ ‫אך יום אחד פסקו המכות‪ .‬צדתי זבובים וקשרתי לרגליהם‬ ‫חוטי תפירה‪ .‬ועל השיעמום הנורא‬ ‫להימצא בעיר‪ ..‬לרגע נבוכותי והצעתי שניגש לקן "השומר‪-‬הצעיר‬ ‫מרכז"‪ .‬אם עוד פעם תרביץ לי – אני מספר לכל הכיתה!' –‬ ‫היה זה המשפט העברי הראשון שיצא מפי!"‬ ‫נעמה התפוצצה מצחוק‪ .‬ליד קולנוע "אסתר" עמד דוכן‪-‬פלפל ונעמה הציעה‬ ‫שנסעד את ליבנו‪ .‬‬ ‫לרוב היה נכנס לכיתה ואומר‪" :‬בוקר‪-‬טוב ילדים‪ .‬‬ ‫לאחר הלימודים‪ .‬מהיום הראשון סירבתי ללמוד‬ ‫את השפה העברית‪ .‬‬ ‫שלידם הגימנסיה הדתית "מוריה"‪ .‬‬ .‬הוא ביקר בביתה‪ .‬מר פרוינד הציץ כה וכה‪ .‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"פגז של תותח נפל קרוב מאוד אל ו ִָוי ואליי‪ .‫– ‪– 101‬‬ ‫"הספקת להשתתף בקרבות?"‬ ‫סיפרתי לה שבצבא יש המון בלגן‪ .‬ניסיתי לנשקה‪.‬‬ ‫הרבה להחטיף לי מכות‪.‬מתחת לעץ ניצב ספסל‪ .‬לרגע הציצה כה וכה והחטיפה לי נשיקה‬ ‫גנובה ללחיי‪.‬מר פרוינד‪ .‬תחבתי שתי אצבעות לפי‪ .‬להוריו "נכסים כבדים"‪.

‬לרגע‬ ‫הדלקנו אור ולשמחתנו גילינו ערימת שמיכות בפינת החדר‪ .‬אברהם יפה שמח לראותי ושאל על כל אחד‬ ‫מחיילי "אורן"‪ .‬‬ ‫"אל תדאג‪ .‬‬ ‫לשיחה עם המג"ד‪ .‬החל להחשיך‪ .‬ליטפתי ונשקתי כל שד‪ .‬ליטפה באצבעותיה וליקקה‬ ‫בלשונה‪ .‬נעמה דיברה על חלומה לחיות בקיבוץ‬ ‫ולגדל משפחה גדולה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בדרכי חזרה לציפורי סרתי למשטרת נצרת‪ .‬אמרתי בגאווה‪.‬אתה הלא יודע שאני רוצה להיות חברת קיבוץ‪".‬‬ ‫כרכתי ידיי סביב מותניה ונשקתי לה‪ .‬הגשתי לו את‬ ‫מסמכי ההעברה לחיל‪-‬אוויר‪ .‬אל מטה הגדוד‪.‬כנראה‬ ‫שאחת הקבוצות שבה מטיול‪ .‬פשטה את חולצתה‬ ‫והתירה את כפתורי חזייתה‪ .‬ישבנו צנופים וחבוקים –‬ ‫מציצים דרך התריס לרחוב‪ .‬ואם נחוץ –‬ ‫תחליפי מקום עבודה‪".‬‬ ‫הצמידה שפתיה לשפתיי‪ .‬וקפצנו פנימה‪ .‬התירה את‬ ‫כפתורי מכנסיי‪ .‬וצהלת קולות ומוסיקה עלו‬ ‫מבית זאב ז'בוטינסקי – מרכז תנועת בית"ר‪ .‬התפשטנו וחדרתי לתוכה‪.‬פסי אור חדרו מבעד לתריס ושדיה‬ ‫פוספסו כעורה של זברה‪ .‬‬ ‫נסוגותי כשאוני ניתז על בטנה‪.‬עשי טובה וסלקי את המשתמט הזה מהשטח‪ .‬שהיה במרחק של בתים‬ ‫אחדים‪ .‬שלפה את אברי הזקור‪ .‬הפטירה נעמה‪.‬ובאמצע הכול נשמעה צפירתה של כבאית שדהרה‬ ‫לכבות שריפה‪.‬ובמיוחד התעניין במ"מ החדש‪ .‬‬ ‫"נעמה‪ .‬התחננה‪.‬רק אל תגמור‬ ‫אצלי‪ ".‬בחצות שוב חדרתי לתוכה ועם פציעתן של קרני בוקר ראשונות‬ ‫שוב הייתי בתוכה‪ .‬אך החלון נותר פתוח‪ .‬אני מודאג מהבוס שלך‪".‬לא אמר מילה‪ .‬ואני מיהרתי להצהיר שנהיה שבט גדול מאוד‪-‬‬ ‫מאוד‪ .‬כשחיוך על פניי‪.‬‬ ‫כל הלילה התלטפנו ושוחחנו‪ .‬שיחחררה את אבזם חגורתי‪ .‬אברהם שתק‪ .‫– ‪– 102‬‬ ‫הגענו לקן שניצב בפינת קינג‪-‬ג'ורג' ובוגרשוב‪ .‬‬ ‫"יותר חזק‪ .‬‬ ‫ידי נדדה לעבר שדיה המוצקים והיא חייכה‪ .‬סיפרתי לו‬ ‫על "ניסוי‪-‬כלים" שערכנו בכפר‪-‬מנדא‪ .‬הולמים בנעליהם על הכביש ובפיהם‬ ‫שירה‪" :‬שתי גדות לירדן ‪ /‬זו שלנו זו גם‪-‬כן!"‬ ‫"פאשיסטים קטנים‪ ".‬הייתי בשמיים‪ .‬לפתע "נדלקה"‪.‬לפתע שמענו קול תופים‪ :‬חניכים צעירים בחולצות חומות‬ ‫ובנעליים מסומרות צעדו בסך‪ .‬איש לא היה שם‪.‬אריה מלניק‪ .‬ועל תקוותו הכמוסה לסלק את‬ ‫ערביי הכפר מעל אדמתם‪ .‬‬ ‫הדלת היתה נעולה‪ .‬יותר חזק!" דירבנה אותי בתנועות אגנה‪" .‬נעמה פרשה ארבע שמיכות זו על גבי זו‬ ‫והושיטה את שתי ידיה‪.‬‬ .‬‬ ‫"מה זה?"‬ ‫"עברתי בהצלחה מבדקי‪-‬טיס וזומנתי לקורס‪ ".‬‬ ‫"נעמה‪ .

‬מטוסים מפציצים‪ .‬היא מזדיינת עם "הבוס"!‬ ‫אבל נעמה אמרה שהיא לא סובלת אותו‪ .‬אבל‪ .‬‬ ‫"אולי אתה רוצה לספר לי על מלחמת עולם השנייה?" שאל בלגלוג‪.‬קרע אותם לפיסות זעירות והשליכם‬ ‫לפח‪-‬אשפה‪.‬כמו מדריכת‪-‬מין מנוסה‪ .‬משהו פה לא מסתדר‪.‬‬ ‫הזנאי הזה עוד מסוגל לשכנע אותה שתתחתן איתו‪ .‬קקה‪ .‬כל‪-‬כך שמחה שבאתי עד שמשכה אותי לתוך‬ ‫מסדרון אפל של בית והתנפלה עלי בנשיקות‪ .‬הוזמנתי למבדקי טיס ועברתי אותם בהצלחה‪ .‬‬ ‫"חזור מיד למשלט‪ ".‬זה ברור‪.‬אך החייל הקרבי‬ ‫הוא שבולם את האוייב‪ .‬אצלי הפופיק‬ ‫רעד והיא‪ .‬בקושי התאפק שלא‬ ‫להרים את קולו‪.‬אני תקוע‬ ‫במשלטים והוא – תוקע לה!‪.‬ליקקה ואחר‪-‬כך ניווטה אותו‬ ‫פנימה‪ .‬היא הפגינה‬ ‫ניסיון מיני מדהים‪ .‬אולי תאמר לי‬ ‫איך אשמור עליך כשאתה מרחף לי באוויר?"‬ ‫"אבל על המסמכים האלה חתם ראש אכ"א!"‬ ‫"אכ"א‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בדרכי למשלט הייתי מוטרד מהתנהגותה של נעמה‪ .‬‬ ‫הרהרתי להגנתה‪ .‬שמקה‪ .‬ממי היא למדה כל זה‪ .‬חזרה למשלט!"‬ ‫בקושי התאפקתי שלא לפרוץ בבכי‪..‬התחננתי‪ .‬בשעתו עברתי קורס‪-‬‬ ‫דאייה‪ .‬אמר כשהוא שולף מן המעטפה את טפסי‬ ‫אכ"א‪ .‬באיזה ביטחון פרמה את מכנסיי ושלפה את אברי‪ .‬כובש משלטים ועושה היסטוריה‪ .‬ופני אברהם סמקו‪ .‬‬ ‫"מה פתאום להשתמט? חיל‪-‬אוויר זה חייל קרבי מאוד‪ .‬לכל‪-‬הרוחות?‬ ‫זה ברור‪ .‬מאה פצצות‬ ‫של חיל‪-‬האוויר לא היו בולמות את העיראקים כפי שבלמתם אותם‬ ‫בסנדלה ובזרעין‪ .‬‬ ‫"אני יודע שהיית קצין בצבא הבריטי‪ .‫– ‪– 103‬‬ ‫"האם אתה מתכוון להשתמט מקרבות?" נימת כעס נשזרה בקולו‪.‬‬ ‫"במלחמה מנצח חיל רגלים‪ .‬‬ ‫במלחמת העולם השנייה טייסי הקרב עשו עבודה עצומה‪".‬לתומי חשבתי שהיא בתולה ותתנהג בפחד‪-‬מה‪.‬אברהם‪ .‬אני‬ ‫רוצה להיות טייס‪ "..‬ורוצה להיות חברת‪-‬קיבוץ‪..‬ה'בי"ת‪-‬אל"פים'‪ .‬‬ ..‬אתה יודע שהיצלתם את העמק מחורבן?! –וחוץ‪-‬מזה‪.‬הוא אפילו לא הציץ בהם‪ .‬‬ ‫כמוני‪ .‬‬ ‫התחייבתי בפני הקיבוץ לשמור עליכם‪ .

‬‬ ‫נאמן לצו המפקד פניתי לאוהל הבנות‪ .‬וכשחייכה‪ .‬‬ ‫וככה‪ .‬בלא אומר‬ ‫התלבשה והלכה‪ .‬שווילונו‬ ‫אטום‪ .‬מדי‪-‬פעם שמעתי רסקי משפטים ונימות‬ ‫של דברי שידול ודחייה‪ .‬אחד המפקדים‪ .‬קלרה נשארה טבחית‪ .‬קלרה‬ ‫חייבת להכין בדחיפות שתייה חמה לקראת יציאה אפשרית של הגדוד‬ ‫לכיבוש ג'נין‪.‬רבצנו‬ ‫באהלים‪ .‬הערתי אותה‪ .‬‬ ‫כדברי להקת "הצ'יזבטרון"‪ .‬משאית מזון הגיעה מאחד הקיבוצים‪ .‬‬ ‫אז עדיין לא היה "דיסטאנס" בין מפקדים לטוראים‪ .‬והתרוצצו בעיקר סביב קלרה‪ .‬סיפרתי לה על‬ ‫המשימה וביקשתי שתסור בדחיפות לצריפו של לייזר‪ .‬באמצעו של חמסין‪ .‬עד מהרה‬ ‫התרוקנה המשאית ויצאה לדרך‪ .‬מחנה ארעי‬ ‫הוקם ליד המעיין‪ .‬מלווה ענני אבק‬ ‫שחדרו למאהל‪ .‬‬ ‫*‬ ‫כעבור ימים אחדים שמרתי בלילה על מחסן הנשק הגדודי‪ .‫– ‪– 104‬‬ ‫פרק ט"ז‪ :‬גילוי אריות‬ ‫הגדוד עבר למעין‪-‬חרוד‪ .‬ובלילות‬ ‫שמרנו‪ .‬והטלפון‬ ‫צלצל‪ .‬כאשר הגלבוע פלט אדי חום לוהטים‪ .‬ובדימיוני הרהורי חטא‪ .‬ואנחנו שיחקנו שש‪-‬בש‪ .‬‬ .‬ובתא הנהג‬ ‫צעירה יפהפיה‪ .‬‬ ‫"מה קרה?" שאלתי בבהלה‪.‬עיניים ירוקות‪ .‬עולה חדשה מצרפת‪ .‬גם המפקדים גילו‬ ‫"לפתע" רוח התנדבות‪ .‬נחנקים מחום‪ .‬אך לא רק אנחנו‪ .‬לדבריו‪ .‬משום‪-‬מה נשארתי לעמוד סמוך לחלון‪ .‬ביקש שאעיר בדחיפות את קלרה‬ ‫ואשלח אותה אל חדרו‪.‬לפתע נשמע רעש מנוע‪ .‬וזכתה לכינוי‬ ‫"קלרה היפה"‪.‬והכול המתינו לתחילת המבצע‪ .‬נאסר עלינו "לקפוץ" למשקים‪ .‬שתי גומות חן נפערו‬ ‫בלחייה‪.‬‬ ‫ובשעת צהריים‪ .‬המפקדים היו‬ ‫טרודים בלימוד המפות‪ .‬קלרה – ו"הגדוד כולו על ברך‪".‬פנים שחומות‪ .‬‬ ‫מצאנו עצמנו פורקים ארגזי מזון‪ .‬כדור‪-‬עף‪ .‬לייזר‪ .‬וזוג צמות‬ ‫שחורות כפיח הקיפו את ראשה‪ .‬כשאף אחד לא היה מסוגל להניע אבר‪.‬כי בכל רגע עשוי הגדוד לצאת‬ ‫לדרך‪.‬לאחר זמן‪-‬מה כבה האור‪ .‬ובהמשך שכם ועד לשחרור כל ירושלים‪ .‬נשכתי שפתיים‬ ‫וקינאתי באותם מפקדים היודעים דרך גבר בעלמה‪.‬השמועה דיברה על מבצע צבאי‪ :‬כיבושה‬ ‫מחדש של ג'נין‪ .

‬והבעל אימץ את הילדה‪.‬ואילו אני הצטערתי על‬ ‫אותה פליטת‪-‬פה אומללה וניסיתי לטשטשה ללא הצלחה יתרה‪ .‬שבשעתו‬ ‫התגוררה בו קלרה‪ .‬לביטחון‪ .‬‬ ‫הגדוד ירד לנגב המערבי‪ .‬אך מאז שנישאנו הייתי היחידה בחייו‪".‬אך איש לא ידע לומר לאן עקרה‪.‬וקרצתי קריצה צופנת סוד‪.‬לאורה רעייתו‬ ‫ולילדיו דני ותמר‪.‬‬ ‫"הו‪ .‬ללווייה‪ .‬‬ ‫נזכרנו גם בקלרה היפה‪ .‬אמרתי‪ .‬שסיפור הריונה לליזר היה ידוע‪ .‬התחתנה‪ .‬‬ ‫מזכיר הקיבוץ דיבר על נאמנותו לקיבוץ‪ .‬בתו של לייזר‪.‬‬ ‫לימים נודע לי שתמר לא נרגעה‪ .‬‬ ‫האמנם היא לא שמעה על קלרה? הגדוד ידע והיא לא? לא אחת‬ ‫קורה‪ .‬מה שם הבת ומה כתובתה – על אלה לא‬ ‫הייתי מסוגל להשיב‪.‬‬ ‫תמר נדהמה ותלתה בי זוג עיניים תמהות‪ .‬הנוגעת לשלום אחותה‪.‬‬ ‫"למיטב ידיעתי אין לי אחות‪ ".‬ונשים היו‬ ‫כרוכות אחריו‪ .‬‬ ‫כעבור שנה נודע בגדוד שקלרה ילדה בת מחוץ לנישואין‪ .‬אך היכן היא‪ .‬שבגדוד כינו את אימה‬ ‫"קלרה היפה"‪ .‬ובין היתר סיפרה שניסתה‬ ‫לשאול את אימה באותו עניין‪ .‬תמר‬ ‫דרשה בתוקף פרטים‪ .‬וכל שידעתי לומר‪ .‬שסודות כמוסים מוצאים דרכם לכול‪ .‬לאחר ימים‬ ‫אחדים נסעו חיילי העמק לקיבוצו‪ .‬ואני מלמלתי‪ .‬בעמק אין‬ ‫סודות‪ .‬באחד הכנסים של "ארגון מגדלי‪-‬‬ ‫פירות" התוודעתי לתמר‪ .‫– ‪– 105‬‬ ‫*‬ ‫במרוצת השנים נזכרתי לא אחת באותו לילה שהחל בהכנות‬ ‫לכיבושה של ג'נין והסתיים בכיבושה של קלרה‪.‬היכרתי את אביך‪ .‬אמנם הוא היה דון‪-‬ז'ואן‪ .‬החברים הוותיקים זכרו‬ ‫אותה‪ .‬המג"ד תיאר את אומץ ליבו‬ ‫בקרב‪ .‬‬ ‫ומדי יום עצמאות‪ .‬זולת האיש שהעניין נוגע‬ .‬יחד לחמנו‪ ".‬ספק אליה‬ ‫ספק אל עצמי‪:‬‬ ‫"נדמה לי שידיעותיך אינן מדוייקות‪ ".‬כאשר התכנסנו לזבח ובפינו מעללי גבורה‪.‬אך איש לא ידע היכן קלרה ומה עלה בגורלה‪.‬‬ ‫כעבור חודשים אחדים טילפנה אליי תמר‪ .‬השיבה‪ .‬היא נסעה לקיבוץ הדתי‪ .‬וזו הסבירה כי סביב בעלה תמיד‬ ‫התרוצצו מיני רכילויות מרושעות‪" .‬עזבה את‬ ‫הקיבוץ‪ .‬וסיים כמקובל ש"במותו‬ ‫ציווה לנו את החיים‪".‬הדגיש את כשרונותיו האסטרטגיים‪ .‬ובאחד הקרבות לייזר נהרג‪ .‬‬ ‫*‬ ‫למעלה מעשרים שנה חלפו‪ .‬וניסתה לדלות פרטים‪ .‬ולפני שנפרדנו מצאתי‬ ‫עצמי פולט שאלה‪ .

‬שנים שאני‬ ‫מחפשת את אחותי האבודה‪ .‬רב‬ ‫המושב‪ .‬האם אני‬ ‫דומה לה?" שאלה בקול נכמר‪.‬‬ ‫קלרה חיבקה אותה ברוך‪ .‬‬ ‫"איזור ג'נין חוזר על עצמו בדרך מוזרה למדי‪ ".‬הערתי ביובש‪.‬ואיש אינו יודע על‬ ‫"פרשת מעיין‪-‬חרוד"‪.‬‬ ‫לקראת סוף הכנס ניגשה תמר אל אחד הקצינים הוותיקים‪ .‬אך‬ ‫איש לא היה מסוגל לסייע בפרטים‪ .‬שעזב‬ ‫את העמק‪ .‬עברה תמר ממפקד‬ ‫למפקד ושאלה על "קלרה היפה"‪ .‬התחננה תמר‪" .‬בעוד הגדוד מתרפק על עלילות גבורותיו‪ .‬לקלרה בעל‪ .‬הודתה שהדמיון אכן רב‪" .‬‬ ‫"אל תגידי לי שאת עדיין מחפשת את קלרה היפה‪ ".‬ולמרבה הפלא ידע האיש לומר לה כי‬ ‫"קלרה היפה" מתגוררת באיזור רחובות‪ .‬שעד כה התאפקה‪ .‬גילתה את קלרה‪ .‬הוסיפה‬ ‫בנימה כעוסה‪-‬משהו‪.‬ולמרבה תמהוני תמר הופיעה‪.‬ופרצה‬ ‫בבכי‪.‬הציגה את‬ ‫עצמה וביקשה לפגוש את אחותה‪.‬והסתלקה‪.‫– ‪– 106‬‬ ‫לו‪.‬באחד המושבים‪.‬‬ ‫"קלרה‪ ...‬אני מוכרחה לראות את אחותי‪ ".‬‬ ‫קלרה הזדעזעה ודרשה ממנה שתרפה מן העניין‪ .‬‬ .‬‬ ‫והיא השיבה כי אנשים נוסעים מיבשת ליבשת כדי לפגוש בני משפחה‪.‬הסיפור שלך אינו מניח לי‪ ".‬‬ ‫*‬ ‫חלפו עוד שנים אחדות‪ .‬‬ ‫בטרם התפזר הכנס שאלתי את תמר מדוע כה חשוב לה הדבר‪.‬זו אובססייה‪ .‬וכנס חטיבת "גולני" נערך בצומת גולני‪ .‬ולאחר שתראה אותה‪ .‬בארץ‪-‬ישראל‪ .‬אמרתי כאשר‬ ‫לחצנו ידיים‪.‬והיא אלמנת מלחמה‪ .‬‬ ‫היא השיבה שבאה לכאן בתקווה קלושה‪ .‬ליד‬ ‫האנדרטה לחללי החטיבה‪ .‬ולה אין מושג היכן‪.‬‬ ‫קלרה‪ .‬וכך קלרה‬ ‫מסרה לה כי שם אחותה הוא ורד כהן‪ .‬המפקדים הוותיקים זכרו אותה‪ .‬תרפה מן העניין‪ .‬עזרי לי‪ ".‬‬ ‫לימים סיפרה שהגיעה אל אותו מושב‪ .‬אנא‪ .‬‬ ‫"ואולי אותה אחות אינה יודעת את האמת ומדוע להרוס את חייה?‬ ‫האם מוצדק לעורר שדים רדומים?"‬ ‫תמר שילחה בי מבט שוטם‪ .‬‬ ‫נראה היה שתמר נואשה למצוא את אחותה והעניין שקע‪.‬עקבתי אחריה מרחוק וראיתי‬ ‫הרבה משיכות כתפיים‪.‬הלומדים בישיבה‪ .‬עבר לדרום הארץ‪ .‬ששכלה‬ ‫את בעלה בשנות השבעים במירדפים באיזור ג'נין‪.‬‬ ‫וכך‪ .‬שלא תספר לה כי היא‬ ‫אחותה החורגת‪ .‬‬ ‫ואחותה מתגוררת כאן‪ .‬שאולי קלרה תופיע וכך‬ ‫היא תגלה את אחותה האבודה‪" .‬תמר הבטיחה‪ .‬שלושה בנים בוגרים‪ .

‬‬ ‫יום אחד נתקלתי בתמר במרכז החקלאי‪ .‬‬ .‬ותמר לא טרחה להתקשר‪ .‫– ‪– 107‬‬ ‫וביקשתי לדעת אם קלרה עדיין כה יפה‪ .‬‬ ‫תמר נשארה ללון אצלה וכל הלילה סיפרו זו לזו את קורותיהן‪.‬‬ ‫ביקשה לפרוק את אשר עם ליבה‪ .‬ולאחר כעס על תמר על שלא‬ ‫עמדה בדיבורה‪ .‬ענף שאותו ריכזה בקיבוצה‪.‬עשרות פעמים חשבה לצלצל אליי‪.‬וכפי שהבטיחה לקלרה – הסתלקה מחייהן‪.‬אך ליבה אמר לה שאינה זרה‪ .‬אך לפתע היתה לי אחות‪.‬אינני בטוחה שאתה מבין זאת‪ .‬יום אחד נסעה לקיבוצה של ורד ודפקה על דלתה‪ .‬שחשבתי אותה לאומללה‪ .‬וכיוון שהייתי מעורב בו‪.‬וסיפרה לה הכול‪.‬‬ ‫"ואיך קיבלה זאת קלרה?" שאלתי‪.‬שפתיו הדקיקות וזוג גומות חן‪ .‬‬ ‫לתדהמתי השיבה כי עז רצונה לגולל את המשך הסיפור‪ .‬‬ ‫אך נרתעה‪.‬‬ ‫ורד לא ידעה מי היא‪ .‬‬ ‫לרגע שמחתי‪ .‬‬ ‫האף היווני של אבא‪ .‬כאשר נפרדו‪ .‬התנשקו‬ ‫כשתי אחיות‪" .‬היא הזמינה‬ ‫אותה פנימה והגישה קפה עם עוגיות‪ .‬הניבה‬ ‫אושר וקרבת לבבות‪.‬התחננה בפניה שלא תאמר מילה לבעלה ולאחיה‪.‬לתומי חשבתי‪.‬הסוד הוא‬ ‫כה עמוס עד שהיא מתקשה לשאתו לבדה‪ .‬תמר הסתכלה בה ולא יכלה להוציא הגה מפיה‪ .‬‬ ‫קלרה הודתה בפני ורד שבדתה סיפור על בעל שנפטר מהתקף‪-‬לב‬ ‫באונייה‪ .‬היא לא‬ ‫היתה מסוגלת למלא אחר הבטחתה לקלרה‪ .‬‬ ‫שפגשה את אחותה‪ .‬אותו גובה‪ .‬פליטת‪-‬פה‪ .‬ורד‬ ‫פתחה‪ .‬‬ ‫בת גילי‪".‬‬ ‫היה זה אחד הלילות המאושרים בחייה‪ .‬‬ ‫לתדהמתה‪ .‬‬ ‫מסתבר שוורד סיפרה לה הכול‪ .‬‬ ‫*‬ ‫מחצית השנה חלפה‪ .‬גוללה תמר את סיפורה‪ .‬אותן עיניים צרות וירוקות‪.‬חשה הקלה‪:‬‬ ‫הסוד פוענח‪ .‬הדמיון הדהים‪:‬‬ ‫אותו מבנה גוף‪ .‬לשתיהן שיער‬ ‫בהיר ואפילו תסרוקת דומה‪.‬כרכה ורד זוג זרועות סביב צווארה ונשקה לה בחום‪ .‬שאם אין רצונה לדוש ב"סוד הכמוס" – אין כל הכרח‪" .‬בדרך לארץ‪-‬ישראל‪.‬‬ ‫ציינתי‪ .‬נשתה‬ ‫קפה ונשוחח על מצב מטעי האבוקדו‪ – ".‬אותו צבע פנים‪ .‬תמר אט‪-‬אט נרגעה‪ .‬הנה‪ .‬והזמנתי אותה לכוס קפה‪.‬ותמר הודתה שהיא מקסימה‪.‬‬ ‫"חודשים של לבטים קשים עברו עליי מן הרגע שנודע לי היכן‬ ‫מתגוררת אחותי‪ ".‬סוף‪-‬‬ ‫סוף נודע לה מי היה אביה – מפקד אמיץ שנפל במלחמת‪-‬השחרור‪.‬לכאורה‪ .‬‬ ‫בבוקר תמר הלכה עימה ללול ועזרה לה באיסוף ביצים ובצהריים‬ ‫שבה לקיבוצה‪.

‬והשניים נפגשו‪ .‬כי‬ ‫אם שריפה גדולה‪ .‬יוצר 'פלונטרים'‬ ‫ומשבש הכול‪".‬‬ ‫מששבה המשיכה לספר‪" :‬דרכם של דברים שהם מתרחשים למורת‬ ‫רוחנו‪ .‬‬ ‫אורה לא סלחה לליזר על מעלליו‪ .‬אך לאחר שתשמע את‬ ‫המשך הסיפור גם אתה תמצא עצמך חסר הסברים‪".‬‬ ‫כי שמעה שלאביה יש עוד בת‪ .‬עליו לשקם את חייו‪ .‬‬ ‫"היא אינה מסוגלת‪".‬‬ ‫תמר לא סיפרה לו על ורד והחליטה להמתין עד שיתאושש מאבלו‪.‬‬ ‫תמר‪ .‬כאילו שם‪ .‬נאחזתי בשפופרת הטלפון ולא ידעתי מה לומר‪.‬וסירב למסור פרטים‪ .‬עברה לרחובות‪.‬זאת לאחר‬ ‫שדני סיפר לה על אחותו תמר‪.‬‬ ‫תמר יצאה לשירותים‪ .‬‬ ‫כעבור שלושה ימים דני לא התאפק‪ .‬‬ ‫ופוטר מכהונתו‪ .‬מישהו מושך בחוטים‪ .‫– ‪– 108‬‬ ‫*‬ ‫היחסים בין שתי האחיות התהדקו והלכו‪ .‬‬ ‫"עשרות שנים שאביך בקבר והשקרים מסרבים לגווע‪".‬אני לא מאמינה בהשגחה עליונה‪ .‬‬ .‬ומבלי שידעה‬ ‫על כך‪ .‬‬ ‫לדני‪ .‬‬ ‫"הייתי בהלם‪ .‬וכל מה שאירע לאחר‪-‬מכן‪.‬לתדהמתה‪ .‬לא‪ .‬‬ ‫לפני זמן‪-‬מה ראתה באחד מעלוני התנועה מודעה על נופש רווקים‬ ‫בנתניה והציעה לדני שיסע‪ .‬אל אותו‬ ‫ליל שמירה‪ .‬‬ ‫ובין‪-‬ליל זקנה וקמלה‪.‬ולא חדלה לבכות‪" .‬טענה‪.‬החלה להאמין בכל השמועות‬ ‫הדירה רגליה מבית‪-‬הקברות‪ .‬קלרה היפה נעקרה מביתה במושב‪ .‬אני סבור שורד צריכה לספר‬ ‫לדני ולהיפרד ממנו‪ ".‬לאחר שהתאוששתי‪ .‬‬ ‫שמעתי את יבבותיה של ורד‪ .‬והזיכרונות השיבו אותי למעיין‪-‬חרוד‪ .‬והאם הגיבה בכעס‪.‬אהבה‬ ‫שהפכה ללהבה‪.‬תמר ניסתה לרמוז לאימה‪.‬וורד השיבה שזו אינה מדורה‪ .‬ככלות הכול‪ .‬לא קישרה בין הדברים‪.‬בתמימותה‪ .‬היתה אישה שנפטרה לפני כשנה מסרטן‪.‬‬ ‫מרבצי כעס הציתו אש גדולה‪ :‬משנודע לרב המושב שאשתו‬ ‫"זנתה‪ – ".‬אמרתי‪.‬נזכרתי בפתגם שתורגם‬ ‫מיידיש ‪.‬למעלה‪ .‬‬ ‫"האדם צופה הרחק – ואלוהים צוחק‪ ".‬טילפן לאחותו וסיפר לה כי‬ ‫פגש את אהבת חייו‪ .‬‬ ‫אריה אמיתי‪".‬‬ ‫"לא‪ .‬דני הפליג לחו"ל ודג דגים על‬ ‫שנפוצו‪ .‬גם ורד יצאה לאותו נופש‪-‬רווקים‪ .‬ו ֵ‬ ‫ספינה באלסקה‪ .‬‬ ‫תחילה סירב‪ .‬כדבריו‪ .‬שאהבתן החלה לפרוח – צהבו זו לזו‪.‬גם ורד צלצלה וסיפרה‬ ‫בהתרגשות כי לראשונה בחייה יצאה לנופש‪-‬רווקים ו"גיליתי אריה‪.‬‬ ‫ימים אחדים לאחר‪-‬מכן התקשרה אליה ורד בבהלה‪ .‬נפרד ממנה ומוורד בתו בכעס ובבושה גדולה‪.‬אמרתי לה כי מוטב‬ ‫לכבות את המדורה בעודה באיבה‪ .‬אחיה של תמר‪ .‬אל קולות השידול ששמעתי‪ .‬האחיות‪ .‬ולאחר הפצרות רבות נסע‪ .

‬שחקרה במופלא ממנה‪ .‬‬ .‬איש לא ניצל‪.‬והביאה חורבן‪ .‬‬ ‫אף בי דבקו רגשי‪-‬אשמה על אותה פליטת‪-‬פה אומללה‪ .‬שהתעקשה‬ ‫לרדת לעומקה של אמת‪ .‬‬ ‫טרגדיה יוונית אך בלי ה"קטרזיס"‪.‫– ‪– 109‬‬ ‫אך עיקר הכעס היה על תמר‪ .‬שבדרכה‬ ‫עשתה שמות‪.

‬מסובך‪".‬‬ ‫מטרת המבצע לטהר את הנגב‪-‬המערבי מהכוחות המצריים על‪-‬ידי‬ ‫תפיסת שלושה תלים וכפר ערבי באזור ואדי‪-‬עזה‪ .‬וטרקה את השפופרת‪.‬אך יש לי חושים‬ .‬על פוליטיקה אין מדברים בצבא‪ .‬אך קולה נשמע מהוסס‪:‬‬ ‫"זה‪ .‬פנים צרים‪ .‬‬ ‫"האם בכנס הקצינים דיברו גם על ההיבטים הפוליטיים?" שאל בנצי‬ ‫צבעוני‪.‬לקראת הירידה לנגב‪ .‬צאלים‪ .‫– ‪– 110‬‬ ‫פרק י"ז‪ :‬ג'קסון‬ ‫יצאנו לחופשת סוף שבוע‪ .‬‬ ‫קי‪ .‬משה ִ‬ ‫זה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫הגדוד ירד דרומה‪ .‬בארות‪-‬יצחק‪ .‬טילפנתי למפעל‬ ‫החבלים בירושלים‪ .‬‬ ‫וממשיך לנהל משם את חייו‪.‬היוצאת מדי לילה למארבים ומחבלת‬ ‫בקו‪-‬המים‪ .‬תל ֵ‬ ‫מה‪ .‬ג'וליס‪ .‬אסף‬ ‫אותנו‪ .‬לא יכולה לדבר עכשיו‪ ".‬ובקיצור‪ :‬סיקו‪ .‬לשאלת אחד‬ ‫מ ִ‬ ‫בת‪ָ -‬‬ ‫ראן ועל הכפר חיר ֶ‬ ‫שיח'‪-‬נו ָ‬ ‫עה‪ .‬לאחר‬ ‫בינונית‪ .‬גבולות‪ .‬תל‪-‬פַר ְ ָ‬ ‫ג' ָ‬ ‫ָ‬ ‫החיילים על כוחות האוייב‪ .‬והתמקמנו במחנה צבאי‪ .‬בארי‪ .‬‬ ‫"כידוע לכם‪ .‬קומה‬ ‫ס ִ‬ ‫סיקובַלְ ְ‬ ‫קצין חדש בא למחלקה‪ .‬הוא הצביע על תל‪-‬‬ ‫עין‪ .‬‬ ‫"יהיה מעניין לבקר שם‪ ".‬כך תוכל לפגוש את כל חברי הכיתה‪ .‬ר ֶ‬ ‫ימי התארגנות ראשונים הוזמן סיקו לישיבת קצינים וכששב‪ .‬לא עוד קפיצות‬ ‫הביתה ל"חליבת‪-‬ערב" של מושבניקים או ל"שעות‪-‬הילדים" של‬ ‫קיבוצניקים‪ .‬הדביק עליו את מפת הנגב והחל להרצות על "מבצע‬ ‫אסף"‪.‬הציב לוח‪ .‬אורים‪ .‬‬ ‫ובדברו סימן על המפה קו‪-‬צינור דימיוני‪ .‬כדי לקלוט את קרני האור אל תוך הבונקרים‪.‬מקום עבודתה של נעמה‪ .‬הציב מראות בפתחי‬ ‫הכניסות למקלטים‪ .‬‬ ‫ניר‪-‬עם‪ .‬סיפר כי לפי ידיעות המודיעין על כל אחד‬ ‫מהתלים יושבת מחלקה מצרית‪ .‬מבטחים ונירים‪.‬עיניים ירוקות וחיוך ששבה לב נערות‪ .‬בגלל ההפגזות הבלתי‪-‬‬ ‫פוסקות ירד קיבוץ נירים אל מתחת לפני האדמה‪ .‬שהוא "החמצן של הנגב" ועובר לאורך היישובים‪ :‬דורות‪.‬לחש ממיק‪.‬‬ ‫"מה מסובך?"‬ ‫"הכול‪ .‬והצעתי שתבוא לקיבוץ‬ ‫לשבת‪ .‬מעתה גרים בקסרקטין‪.

‬וייכבשו התילים‪ :‬תל‪ָ -‬‬ ‫ואדי עזה‪ ..‬סיקו‬ ‫ע ְ‬ ‫ביר‪ַ -‬‬ ‫ִ‬ ‫חייך והוסיף‪:‬‬ ‫"מחר הם שוב יציירו קו‪-‬גבול חדש‪".‬‬ ‫בשלב ראשון ייכבש הכפר שועוט‪ .‬המנקז אליו מים רבים‪ .‬ולא היה מנוס מלגשת‬ ‫לקיבוץ סעד‪ .‬שיישום ההפוגה הראשונה היה אחד מהישגיו‪.‬‬ ‫*‬ ‫גשמים כבדים ירדו בסוף נובמבר‪ .‬לאורך‬ ‫מה ותל‪-‬פַר ְ ָ‬ ‫ג' ָ‬ ‫יציאה לכוחות המצריים‪ .‬שבו נפרצה הדרך לנגב‬ ‫פיר –‬ ‫ח ִ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫ג'ה‪ֶ -‬‬ ‫ובאר‪-‬שבע שוחררה‪ .‬‬ ‫עין‪ .‬‬ ‫יונה דוידוביץ'‪ .‬לחש דן גלילי לממיק‪.‬‬ ‫במשאית "המסייעת"‪ .‬‬ ‫עתה החל לסקור את ההיבטים הצבאיים של מבצע "אסף"‪ .‬שלפי המידע הוא ריק מאדם‪.‬‬ ‫המהומי צחוק הדהדו‪ .‬‬ ‫בֶר ְ ָ‬ ‫הערבים שיכנעו אותו שכביש מג'דל‪-‬פלוג'ה הוא גבולה הדרומי של‬ ‫מדינת‪-‬ישראל‪ .‬שהמתינה לגרירה‪ .‬היו עתה שני חיילים‬ ‫חדשים‪ :‬יונה דוידוביץ' ומשה גורודנצ'יק‪ .8‬אשר בראשו עומד יצחק‬ ‫שדה‪ .‬‬ ‫וגדוד הפשיטה הממוכן של חטיבת השיריון ‪ .‬לדבריו‪ .‬סיפר שהוא מתאגרף‪ .‬ובהגיעה לצומת סעד שקעה בבוץ‪ .‬‬ ‫"נשמע קצת שחצן‪ ".‬‬ ‫ישתתפו בו צוותי‪-‬קרב חטיבתיים שהורכבו מגדוד ‪ .‬בהמשיכם לטעון שהם שולטים על כל הנגב המרכזי‪ .‬שישב לידו‪ .‬שהוא בסיס ההתארגנות ל"מבצע‪-‬אסף"‪.‬סימנו המצרים קו גבול חדש‪ :‬עו ָ‬ ‫סלוג'‪ .‬בשלב הסופי של התוכנית‬ ‫תפרוץ חטיבת השריון מהאגף ותשטוף את הצבא המצרי‪.‬אך לאחר מבצע "יואב"‪ .‬והחבר'ה ניסו לתהות על‬ .‬כך הוא נוקם‬ ‫באימפריה הבריטית‪.‬הערבים הדגישו בפני ראשי האו"ם‬ ‫שהם עומדים לכבוש בחזרה את באר‪-‬שבע‪..‬מתווך האו"ם‪ .‬המעיט במילים‪ .‬משם יצא טרקטור‪-‬זחל לחלץ רכבים‪.‬גברתן‬ ‫ענק‪-‬ממדים‪ .‬המצרים משתדלים ליצור רושם במסדרונות האו"ם‬ ‫קה‬ ‫שהנגב כולו בשליטתם – טענה שבשעתו התקבלה על‪-‬ידי הרוזן פולְ ֶ‬ ‫נדוט‪ .‬משה גורודנצ'יק‪ .‬ובמקרה של גשמים כבדים תהיה‬ ‫בעייה להגיע לאורים‪ .‬לדבריו‪.‬‬ ‫לדברי סיקו‪ .‫– ‪– 111‬‬ ‫פוליטיים מחודדים למדיי ואענה על השאלה‪".‬שהתמחה ב"מכות‪-‬וו" שמחצו‬ ‫בהצלחה את פרצופם של מתאגרפים בריטיים‪ .‬ומי‬ ‫השטפונות נקווים במקומות נמוכים‪ .‬המוכר בכינויו‪" :‬הזקן"‪.‬סיקו פנה למפה והצביע עליהם‪ .‬צומת סעד נחשב לאזור נמוך‬ ‫במיוחד‪ .‬‬ ‫חיילים גלגלו עיניים ונשמעו לחשושי הערכה‪ :‬אישיות כה בכירה‪.‬חלק מאדמת הנגב אינו סופג בנקל גשמים‪ .‬וסיקו טען כי פני הנגב כפני אדם‬ ‫– כל הזמן משתנים‪ .‬שיירת הגדוד הדרימה בראשית‬ ‫דצמבר‪ .13‬יחידות תותחנים‪.‬המשמש בסיס‬ ‫עבָ ָ‬ ‫הכיבוש תיערך פשיטת הסחה על הכפר הערבי ַ‬ ‫עה‪ .‬לדבריו‪ .‬למחרת‬ ‫מ ִ‬ ‫בת‪ָ -‬‬ ‫ראן וחיר ֶ‬ ‫שיח'‪-‬נו ָ‬ ‫ולאחריו יגיע תורם של המשלטים ֵ‬ ‫סאן‪ .‬‬ ‫איציק חבצלת שאל לגבי האקלים‪ .

‬הצטרף לאצ"ל‪ .1944‬בליל "הסדר"‪ .‬קופץ לרחוב‪.‬לאחר‬ ‫שידולים והפצרות החליט שמן הראוי שקיבוצניקים שטופי‪-‬מוח יישמעו‬ ‫גם גירסה אחרת‪.‬לאחר‬ ‫הפצרות רבות סיפר שראשית דרכו היתה בתנועת‪-‬הנוער של בית"ר‪.‬עקף את השדה ופתח דרך חדשה‪.‬‬ ‫חולף ליד קולנוע "אדיסון" ודוהר לרחוב גאולה‪ .‬הבריטים הגיעו לחומה‬ ‫באקדחים שלופים – ועד שמצאו את השרת שפתח את השער‪ .‬חלפנו ליד מאהל בדואי‪ .‬לעינינו‬ ‫נפרש שולחן שטוח‪ .‬‬ ‫יונה לא נטה לדבר‪ .‬משלוח של כובעים‪" ..‬והוא ידע שהוא חי על זמן שאול‪.‬הגדוד הקים מחנה אוהלי סיירים‪ .‬הוא נכנס‬ ‫לחצרות‪ .‬‬ ‫בקיבוץ למדנו לשנוא אותם מבלי שהכירנו איש מהם‪ .‬‬ ‫שנע בפראות מצד אל צד‪.‬החל מרדף לאורך רחוב דויד ילין‪ .‬דילג מעל גדרות‪ .‬די שנשמע‬ ‫"אצ"לניק" כדי שנוסיף לו תואר "פאשיסט"‪.‬שמו כבר היה רשום‬ ‫במשרדי הבולשת‪ .‬‬ ‫יומיים נמשך החילוץ‪ .‬עם זאת‪ .‬‬ ‫אחר‪-‬כך‪ .‬ויוסי בסין‪ .‫– ‪– 112‬‬ ‫קנקנו‪ .‬גבה‪-‬קומה‪ .‬חמור התגרד על גזעו של עץ שיטה דק‪.‬שיער חום וחיוך טוב‪-‬לב‪ .‬ויום‬ ‫אחד‪ .‬מצאה‬ ‫עצמה השיירה ליד שדה חיטה שאך נבט‪ .‬‬ ‫ביץ' וביקש שיספר‬ ‫דִוידו ִ‬ ‫בערב‪ .‬ניצבה בפתח חולייה בריטית‪.‬מטפס בזריזות על חומת בית‪-‬הספר‪ .‬הנהג‪ .‬נטפל ו ִָוי אל יונה ָ‬ ‫מהרפתקאותיו באצ"ל‪ .‬עמקים‪ .‬מכפר‪-‬יחזקאל‪ .‬ושני גמלים קשורים ברגליהם‬ ‫האחוריות רבצו והעלו גרה‪ .‬הטרקטור נאלץ לגרור רכב אחר רכב למרחק‬ ‫רב‪ .‬עם פציעתן של קרני בוקר ראשונות‪ .‬וכעבור שלושה ימים‪ .‬של אדמת חול טבולה במרבצי לס‬ ‫אפרפר‪ .‬ואת מסלול החניכות התחיל כמקובל‬ ‫בהדבקת כרוזים‪.‬בירושלים‪ .‬האפסנאי חילק‬ ‫תחתונים ארוכים וגופיות חורף‪ .‬שמע שריקת משרוקית וידע שהבריטים דולקים‬ ‫אחריו‪ .‬‬ ‫הנוף השתנה באחת‪ :‬לא עוד הרים‪ .‬בשעה שהדביק‪ .‬המחתרת לימדה אותו לנצור את פיו – מה עוד‬ ‫שהיושבים מולו נמנו עם הללו שהסגירו רבים מחבריו לבריטים‪ .‬עד שמצא עצמו בבית‪-‬ספר לבנות "למל"‪.‬היטל‪-‬‬ ‫מאכער"‪.‬שטיח של פלומה ירקרקה‬ ‫נפרש‪ ..‬הגיע מאמריקה‪.‬פתאום הן ראו בחור‬ ‫צעיר רץ כמטורף‪ .‬‬ ‫חייכתי ונזכרתי כיצד הייתי חבוי בברוש עבות ענפים‪ .‬לא היה מסוגל לדרוס‬ ‫בגלגליו שדה ירוק‪ .‬גוף אתלטי‪ .‬והכול קראו‪" :‬שפוך את חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל‬ ‫ממלכות אשר בשמך לא קראו‪ – ".‬בשכונת הבוכרים‪ .‬‬ ‫קיבוץ אורים‪ .‬‬ ‫יונה נעצר בשבעה באפריל ‪ .‬כשהסב עם בני‬ ‫משפחתו‪ .‬לאחר הארוחה‪ .‬ואגב קריאת ההגדה‪ .‬שפם‪ .‬‬ ‫ג'קסון סיפר כי בהיותו בן שש‪-‬עשרה נשלח להדביק כרוזים‪ .‬לא כל יום מצטרף למחלקתנו אצ"לניק‪.‬‬ ‫היה זה בשעת הפסקה‪ .‬יונה‬ ‫כבר היה בביתו‪ .‬סלעים וצוקים‪ .‬והבנות התרוצצו בחצר‪ .‬כאשר פתח האב את הדלת לאליהו‪-‬‬ ‫הנביא‪ .‬רחב‪-‬ידיים‪ .‬‬ .‬והבריטים‬ ‫חיפשו אותי נואשות‪.

‬בתא מספר ‪ .‬‬ ‫"הבריטים נשארו ג'נטלמנים‪ .‬ושב לפעילות‪ .‬‬ ‫יומיים לפני הבריחה המתוכננת נתגלתה המנהרה‪.‬דויד‬ ‫דוידוויץ'‪ .‬ללא דופי‪.‬‬ ‫"שמעתי שגורודנצ'יק קורא לך 'ג'קסון'? איך הכינוי הזה נדבק‬ ‫אליך?" שאל ממיק‪.‬יונה‬ ‫ג'קסון השתתף בפיצוץ בניין הטאבו ברחוב ממילא‪ .‬‬ ‫מסלול המאסר כלל חקירות‪ .‬‬ ‫ליונה לא היתה תשובה סבירה כי אם השערה בלבד‪ :‬אביו‪ .17‬ומשם הוא הועבר למחנה‪-‬‬ ‫מעצר בלטרון‪ .‬בדרכו לאולם החביא את האקדח מאחורי האסלה‬ ‫בבית‪-‬השימוש‪ .‬‬ ‫"הסזון?"‬ ‫"הפעם אסיר שהיה קאפו אצל הגרמנים ונשתל על‪-‬ידי הבריטים‪".‬אחר‪-‬כך הם פוצצו את בניין הבולשת‬ ‫הבריטית‪ .‬מושכים בעדינות‬ ‫בחוטי‪-‬השחרור‪ .‬לבריטים היה שם‬ ‫חדר‪-‬עינויים שנועד לאנשי אצ"ל‪ .‬לדבריו‪ .‬שירת במלחמת‪-‬העולם השנייה בצבא הבריטי‪ .‬הם סגרו את‬ .‬יומיים לפני הבריחה הגיעו הבריטים לצריף‪ .‬‬ ‫פיר!'‬ ‫סיר‪ .‬‬ ‫"שוב הלשנה?"‬ ‫"שוב הלשנה‪".‬הבריטים הפכו עולמות כדי למצוא אותו‪ .‬‬ ‫"מי אמר לך שלא ניסינו?"‬ ‫בחודש מאי ‪ 1947‬הם הספיקו לחפור ‪ 70‬מטר של מנהרה‪ .‬ולבסוף סיפר כי‬ ‫בשכונת מוסררה התגורר קצין בריטי שהתעלל קשות באסירי אצ"ל‪."Old David" :‬אולי בזכות אביו לא נשלח‬ ‫לאריתריאה?‬ ‫"ואיך זה שלא ניסיתם לברוח מלטרון?" היקשה ווי‪.‬לבסוף נתפס וישב בלטרון שלוש וחצי שנים‪ .‬ואני חייב להודות שאפילו אז לא‬ ‫שנאתי אותם‪".‬‬ ‫יונה חייך‪ .‬‬ ‫לפי הפקודות הם נהגו להוציא כל בוקר את המיטות מהצריף‪ ..‬את האדמה שהוציאו‪ .1948‬‬ ‫"איך זה שלא שלחו אותך לאריתריאה יחד עם אסירי האצ"ל‬ ‫והלח"י? מה יותר טבעי מאשר להרחיק טרוריסט נועז כמוך מגבולות‬ ‫הארץ?" תהיתי‪.‫– ‪– 113‬‬ ‫ה"סזון" פעל‪ .‬נמלט מהמקום‪ .‬זמן‪-‬מה שתק‪ .‬כעבור חודשים אחדים שוחרר‪ .‬שלפו‬ ‫מן הרצפה את האריחים הנכונים וחשפו את פתח המנהרה‪.‬כדי‬ ‫לשטוף את הריצפה‪ .‬הגיע לכיכר ציון‪ .‬ישיבה בבית‪-‬הסוהר‬ ‫המרכזי במגרש‪-‬הרוסים‪ .‬‬ ‫ובימי ראשון נהג להתפלל בכנסייה השכונתית‪ .‬החבר'ה החלו להציק לו‪ .‬הכניסו לכיסים‪..‬קנה כרטיס ונכנס‬ ‫לקולנוע "ציון"‪ .‬עד שנת‬ ‫‪.‬והם העריכו‬ ‫אותו מאוד וכינוהו בחיבה‪ .‬והכיסים אט‪-‬אט התרוקנו‪.‬זה לא ֵ‬ ‫"אמרתי באותו מעמד לאחד הבריטים‪ֵ ' :‬‬ ‫"הוא הסתכל עליי‪ .‬עינויים בכלא‪ .‬אחרי שיונה חיסל אותו‬ ‫ביריית אקדח‪ .‬‬ ‫וכישצאו מהצריף טיילו להנאתם בשטח הפתוח‪ .‬חייך וסינן תשובה שכל‪-‬כך אופיינית להם‪:‬‬ ‫"'תפקידכם לחפור ותפקידנו לגלות‪'.‬והיו‬ ‫קרובים מאוד לגדר המחנה‪ .

‬‬ ‫נעזר במקל הליכה‪ .‬וג'קסון חייך‪.‫– ‪– 114‬‬ ‫התנועה ברחובות יפו ובן‪-‬יהודה‪ ..‬‬ ‫ג'קסון שאל אם הצריף שבו כלאו אנשי ה"הגנה" את חברי האצ"ל –‬ .‬‬ ‫לדבריו‪ .‬גם בנגב לא פסקתם לשיר שירי‪-‬הלל לאימא‬ ‫רוסיה‪".‬למקרה שייתפס וייחקר‪ .‬רחב גרם‪ .‬‬ ‫לא בימי התנ"ך‪ .‬יונה נפצע בקרבות הנגב‪ .‬שיער שיבה דליל‪.‬יוכל לטעון שהיה בקולנוע מתחילת‬ ‫הסרט‪ .‬ערכו חיפושים עצבניים בכל האזור‪.‬נשק מעולם לא הכריע מלחמות בארץ‪-‬ישראל‪.‬‬ ‫"ג'קסון‪ .‬וביניהם של חוקרים בריטיים‪.‬‬ ‫על משפחתו‪ .‬בתום הישיבה בוועדה המחוזית לבניין‪-‬ערים‪ .‬‬ ‫המודים‪ .‬לכנסי הגדוד לא הופיע‪ .‬שמו של אותו קצין שחוסל היה "ג'קסון"‪.‬אתם נקטתם במדיניות‬ ‫של 'הבלגה'‪".‬‬ ‫בעוד אנחנו פוגעים בבטנם הרכה של הבריטים‪ .‬לא ראיתי אותו מאז השחרור‪ .‬‬ ‫"אני זוכר את הסיפורים שלכם איך ימים ולילות ניקיתם את הגריז‬ ‫מהנשק הצ'כי‪ .‬מצפון‪-‬מזרח נצצו אורותיה של כוכב‪-‬הירדן‪ .‬ומאז גורר רגל‪ .‬אתה‬ ‫מוכן להודות בכך?"‬ ‫יונה סירב להודות‪ ..‬‬ ‫לא עברה שעה קלה ושבנו לוויכוח ההיסטורי‪ :‬מי גירש את הבריטים‬ ‫מן הארץ‪ .‬הכל מצוי בארכיונים‪.‬לחצנו‬ ‫ידיים והתחבקנו‪ .‬‬ ‫מקבץ אורות מצפון עורר את סקרנותו והוא שאל‪" :‬עין‪-‬חרוד?"‬ ‫"עין‪-‬חרוד‪ ".‬נזכר בי‪.‬כי האצ"ל והלח"י הם‪-‬הם ששברו את גב הגמל וגרמו‬ ‫להחלטתם הסופית להסתלק מארץ‪-‬ישראל‪ .‬ומעל‬ ‫לשדה‪-‬נחום – מחנה‪-‬גדעון‪ .‬יונה שמר על כרטיס הקולנוע‬ ‫כאליבי‪ .‬וג'קסון חייך‪.‬לא בימי יהודה המכבי ולא במערכות ישראל‪ .‬פנים מחורצים‪ .‬‬ ‫קבלן‪-‬בניין שהוזמן להשתתף במכרז הנוגע לשיחזור העיר הרומית‬ ‫בבית‪-‬שאן‪ .‬ששני ארגוני "הפורשים" לא מנו יותר מכמה אלפי‬ ‫חברים בעוד שה"הגנה" מנתה עשרות אלפים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ארבעים שנה חלפו‪ .‬סיפר על עצמו‪.‬הוא נמנה עם‬ ‫הקבלנים שהירבו לבנות ביהודה ושומרון‪.‬אל תשכח שהנשק הצ'כי הציל את מדינת‪-‬ישראל‪ .‬הטלפון צלצל בדירתי בקיבוץ‪ .‬‬ ‫"בוא מיד!" אמרתי בהתרגשות‪.‬אל תשכח‪.‬‬ ‫והוא ישב ועקב להנאתו אחר מרדפי סוסים באחד מסרטי "המערב‬ ‫הפרוע" בכיכובו של השחקן ג'ון ויין‪ ..‬לאחר שסקרנו את חברי המחלקה‪ .‬ג'קסון היה על‬ ‫הקו‪ .‬והדגיש שהיא עדיין "לאומית מאוד"‪ .‬יונה‪.‬‬ ‫טילפן והציע שניפגש‪.‬‬ ‫כעבור זמן‪-‬מה הופיע‪ .‬שהגיע‪ .‬אישרתי‪..‬נועזותו‬ ‫של הלוחם העברי ונכונותו להקרבה‪-‬עצמית הם שקבעו‪" .‬טענתי‪ .‬מחקרים רבים פורסמו מאז‪ .‬‬ ‫יצאנו למרפסת‪ .

‬מה אני יודע?‬ ‫הוא סיפר כי קיבוצים אחדים‪ .‬ולאחר שתיקה מלמל‪:‬‬ ‫"עוד תראה שיום אחד גם גדה זו תהיה שלנו‪".‬ג'קסון‬ ‫הסתכל בתמיהה‪ ..‬‬ ‫"שתי גדות לירדן ‪ /‬זו שלנו זו גם כן‪ ".‬אני ממליץ לך להיפרד סופית מעבר‪-‬הירדן המזרחית‬ ‫ומהפאנטיות הז'בוטינסקאית שלך‪".‬‬ ‫משכתי בכתפי‪ .‬זמזמתי‪ ..‬מי בגילי‬ ‫נפרד מאמונה?"‬ ‫"אנחנו נפרדנו מ'אימא רוסיה'‪".‫– ‪– 115‬‬ ‫עדיין עומד על תילו‪.‬בהם עין‪-‬חרוד‪ .‬‬ .‬הוא לא תיאר לעצמו שחשמל כבר הגיע אל כפרי‬ ‫ירדן‪ .‬שימשו בשעתו‬ ‫כמקומות מעצר לחטופי אצ"ל עד שהוסגרו לבריטים‪.‬‬ ‫"ג'קסון‪ .‬והוא חייך‪.‬‬ ‫ממזרח הוארו פסגות רכסי הגלעד בחגורת אורות דלוחים‪ .‬‬ ‫"להיפרד מז'בוטינסקי זה לתת גט לכל מה שאני מאמין בו‪ .

‬אביו סיפר שהיטלר אמר לו פעם‪" :‬השטן עוד ייקח אותך!"‬ ‫"תגיד‪ .‬התיישב‪ .‬ובתום המיפקד עלתה‬ ‫המחלקה על משאיות בדרכן מערבה‪.‬אגב‪ .‬שבראשה קבר‪.‬אבל כל מיני תמונות מהילדות עוברות לי מול העיניים‪".1948‬אחר‪-‬הצהריים‪ .‬‬ ‫ממשיכים לנוע‪.‬‬ ‫תחנה ראשונה‪ .‬‬ ‫הוריו ברחו מגרמניה ב‪ 1937-‬וגרו בתל‪-‬אביב ברחוב הרב קוק‪.‬עצי תמר כפופי‪-‬גחון המזכירים ג'ירפות‬ ‫לוחכות עשב‪ .‬‬ ‫סיפרתי לו שביריה היא ליד צפת‪ .‬שסיקו מינה אותו לרץ אישי בשל זריזותו‬ ‫וכושרו הספורטיבי‪ .‬בכל‪-‬זאת משהו לימדו אותך ב'שומר‪-‬‬ ‫הצעיר'‪ .‬מחלקת מרגמות‪ .‬התותחנים תופסים עמדות‪ .‬הוספתי שבביריה התגוררו פעם תנאים ואמוראים‪.‬והטבח‬ ‫מחלק שימורי‪-‬בשר‪ .‬גוף דק‬ ‫שהתנועע על מושבו באי שקט‪ .‬הרב יוסף קארו השלים בביריה את החלק הראשון של‬ .‬לעיתים השחיל‬ ‫משחולת בקנה רובהו ומשך‪ .‬חייל עם פני ילד‪ :‬עיניים ירוקות בוערות‪ .‬בקתות‬ ‫חימר‪ .8‬ואחריה שיירת משאיות‬ ‫ובהן שתי פלוגות רגלים‪ .‬‬ ‫כעבור עשר שנים עלה עם גרעין "בני‪-‬עקיבא"' לביריה‪ .‬עצי שקדים בשלכת‪ .‬‬ ‫יהודה זקר גבות מהתפעלות‪" .‬למה אתה ממציא סיפורים? מה פתאום שהיטלר וגרינג יבואו‬ ‫לחנות ספרים של יהודים? עזוב‪ .‬‬ ‫"יהודה‪ .‬הדימיון שלך מפליג למרחקים!"‬ ‫אך יהודה התעלם‪.‬החמישה בדצמבר ‪ .‫– ‪– 116‬‬ ‫פרק י"ח‪ :‬שיח'‪-‬נוראן וחירבת מעין‬ ‫יום ראשון‪ .‬קרה משהו?" שאלתי‪.‬שעועית ומיץ‪-‬תפוזים‪.‬‬ ‫לידי יושב יהודה אלטמן‪ .‬ולדבריו היטלר וג ֶ ִ‬ ‫הקודש‪ .‬הכפר הערבי שועוט שכל תושביו נמלטו‪ .‬‬ ‫בראש השיירה יחידת פשיטה של חטיבה ‪ .‬‬ ‫מתעכבים לארוחת‪-‬ערב‪ .‬‬ ‫והדברים פרצו ממנו – להוריו בברלין היתה חנות‪-‬ספרים בנושאי‬ ‫נג ביקרו בה לעיתים ודיפדפו בספרי‬ ‫רי ְ‬ ‫יהדות‪ .‬מיפקד היציאה‬ ‫ל"מבצע אסף"‪ .‬ופגזים נשלחים לעבר‬ ‫הגבעה‪ .‬וכי ה"הגנה" התעמתה שם עם‬ ‫הבריטים‪ .‬סיקו בדק את הנשק האישי ודחף אצבעות לתוך‬ ‫מנגנוני הירי‪ .‬מחלקת מכונות‪-‬ירייה וצוותי‬ ‫תותחנים‪.‬‬ ‫שיח'‪-‬נו ָ‬ ‫ֵ‬ ‫כשלושה קילומטר מגבעת‬ ‫מתעכבת השיירה‪ .‬חיילים צובאים על מטבח מאולתר‪ .‬‬ ‫"אני בסדר‪ .‬ועתה שאל‬ ‫אותי אם שמעתי על המקום‪.‬בחורשת קזוארינות‪.‬וגדרות‪-‬צבר‪.‬אישוניו התרוצצו בחוסר מנוחה‪ .‬מדי‪-‬פעם קם‪ .‬אחר‪-‬כך דרך ושיחרר‪.‬אתה נראה לי מתוח‪ .‬‬ ‫ראן‪ .

‬כשעל קדקודה עדיין שרדה קווצת שיער דלילה‪.‬ורחל התמסרה לך?"‬ ‫"עוד לא הגיעה העת‪ .‬נחמה החובשת התמקמה בירכתי המשלט‪ .‬ממש‬ ‫אומללות‪ .‬‬ ‫יהודה היה הנשק של ביריה‪ .‬הזחל"מים הסתערו מדרום‪ .‬עד‬ ‫אחרון רגעיי‪".‬לבחור דתי יש בחורה אחת‪ .‬‬ .‬עמוס דגן הופתע לגלות שהגבעה‬ ‫מלאה קברים‪ .‬חבצלת ונחמה מהקיבוץ ואת אברהם‬ ‫ני ְ‬ ‫מ ִ‬ ‫סלו ְ‬ ‫כצמן‪ .‬עתה בתוקף חיים אכזריים ‪ /‬נצטרך להיות בודדים‪ / ..‬בסיוע צוותי מרגמות‪ .‬צוותי מכונות‪-‬ירייה‬ ‫זה" וסוללת תותחי‪-‬שדה ‪ 65‬מ"מ‪ .‬הוא נזכר שכתב שיר לרחל‬ ‫ולרגע השתתק‪ .‬רחל‪ .‬החיים כפונו ‪ /‬ממעיין אושרנו הרחיקונו ‪ /‬את כל חלומותינו‬ ‫הרסו ‪ .‬‬ ‫"יהודה‪ .‬‬ ‫כן‪ .‬‬ ‫"מה זה צריך להיות‪ ..‬אמר במהירות כשעצב על פניו‪.‬אחר‪-‬כך התנצל שהוא זוכר רק שורות בודדות‪ .‬‬ ‫הם חפרו במרץ בור לממלאי שרשרות‪-‬כדורים‪ .‬הכול רושם‪ .‬‬ ‫בת‪ָ -‬‬ ‫מהכוח‪ .‬אני מסתכל על הבנות‬ ‫שלכם והן כל‪-‬כך חופשיות עם בנים‪ .‬שלו היא‬ ‫מתמסרת וזהו‪".‬כשיגדל‪ ".‬תעלות מצריות‬ ‫הקיפו את התל מכל צדדיו‪ ..‬אהבת חייו‪ .‬לאחר כיבוש התל ניתנה פקודה לפלוגה ב'‬ ‫הדתית להתמקם על התל‪ ..‬עמוס דגן‪ .‬צוואה?"‬ ‫"לא יודע‪ .‬יש לו שם‬ ‫חברה‪ .‬בפסגת הגבעה ניצב קבר‪-‬שיח'‪ :‬מבנה‬ ‫מאבנים עם כיפה‪ ..‬הם עלו לפסגת הגבעה‪ .‬אתה יודע מה יקרה להן כשתתבגרנה?"‬ ‫"עזוב‪ .‬הם הירבו לטייל ולשוחח‪..‫– ‪– 117‬‬ ‫'שולחן‪-‬ערוך'‪".‬‬ ‫"נגעת בה?" שאלתי בעדינות‪ .‬המשיך בדרכו לחיר ֶ‬ ‫גבעת שיח'‪-‬נוראן‪ .‬ואז עלה בדעתו של‬ ‫שאוליק כי כדאי להשתמש בדלת הגדולה והכבדה‪ .‬הניחו‬ ‫אותה על הבור וערמו עליה אדמה‪ .‬איציק‪ .8‬ועימו חלק‬ ‫"בֶ ָ‬ ‫מעין‪.‬אני מבטיח לך שרובן בתולות‪".‬את התפילין והסידור‬ ‫תמסרו לאחי דוד‪ .‬בשטח‬ ‫שסומן כ"מרפאה" ונועד לריכוז פצועים‪.‬שסגרה על הקבר‬ ‫כגג – לעמדה‪ .‬‬ ‫"אני לא מ'השומר‪-‬הצעיר'‪ .‬ניתקו את הדלת מציריה‪ .‬תפסיק עם זה‪".‬והמצרים נחפזו לעלות על‬ ‫ארבע משאיות ולהימלט‪ .‬ומדי לילה יצא לניסוי כלים‪ .‬להיפרד‪/ .‬כאילו רעבות למין‪ .‬רחל‪ .‬זה לא כמו אצלכם‪ .‬‬ ‫"נו‪ .‬השיריון של חטיבה ‪ .‬מתוך אחד הקירות הציצה גולגולת עם שתי ארובות‬ ‫חלולות‪ .‬עצם‬ ‫עיניו והחל לדקלם‪:‬‬ ‫"‪.‬אחד מצוותי ה"בזה" כלל את שאוליק‬ ‫צקי‪ .‬אבל אם אפול תקברו אותי בביריה‪ .‬כי אצלם זו אהבה זכה‪ .‬‬ ‫יהודה הסביר‪ . /‬אם גופותינו הופרדו ‪ /‬נשמותינו לא נותקו ‪ /‬נשבעתי‪ / .‬ויהודה הזדעזע מן השאלה‪.‬הם החלו לחפור במרץ עמדות‪-‬ירי למכונת‪-‬ירייה‪ .‬‬ ‫לאחר ריכוך של ירי תותחים החל השריון של חטיבה ‪ 8‬לנוע לעבר‬ ‫תל שיח'‪-‬נוראן‪ .

‬העיר‬ ‫בטלפון למפקד המשלט כי הטווח אינו יעיל‪ .‬וכשפרצה מלחמת‪-‬השחרור היה בגרמניה וסייע‬ ‫בארגון ה"בריחה" – ריכוז יהודים והברחתם ארצה‪ .‬סיקו זיהה כי הללו מסוג‬ ‫"לוקוסט"‪ .‬מספר אחת בצוות שלנו‪ .‬כאשר בצוות‪ :‬אברהם טופצ'יק‪ .‬עלה ארצה ביולי ‪1948‬‬ ‫באונייה "לא תפחידונו"‪ .‬שיירת משאיות שיצאה מהכפר‬ ‫עבסאן‪ .‬‬ ‫המפקד התעלם‪ .‬מרחוק ראיתי דרך‬ ‫המשקפת פלח‪ .‬תוצרת ארצות‪-‬הברית‪ .‬‬ ‫השישה בדצמבר‪ .‬‬ ‫אברהם טופצ'יק‪ .‫– ‪– 118‬‬ ‫גם חירבת‪-‬מעין נכבשה ללא קרב‪ .‬מיהרתי לדווח‪.‬בקתות חימר וצמחייה כמושה‪ :‬שיחים תלושי עלים‪.‬המשכתי לדווח‪ .‬‬ ‫צמחי צבר הפרידו בין חלקות בוסתנים בשלכת‪ .‬עלו על רכביהם והצטרפו לנסוגים‪.‬בגלבייה אפורה וכאפייה לפופה לראשו‪ .‬‬ ‫חירבת‪-‬מעין‪ .‬וכאשר הגיעה למרחק של כקילומטר מחירבת‪-‬מעין‪ .‬שיחי צבר וסלילי תיל רמוסים‪.‬ושני פגזי תותח נורו לעבר הטנקים‪.‬התמקד על החיילים‬ ‫וסחט צרורות אחדים‪ .‬פקד על הבזות לפתוח באש‪.‬לפנות‪-‬בוקר‪ .‬‬ ‫שקד מדולדל עלווה‪ .‬‬ ‫מצפון הוצבו שני תותחי ‪ 20‬מ"מ‪ .‬ומפקד המשלט האיץ בתותחנים לפתוח באש‪.‬‬ ‫ניסו להמריא‪ .‬הטנקים דהרו‪ .‬בין בקתות הכפר‪.‬הנגב נראה שומם ומשעמם‪ .‬‬ ‫תותח שני לא ירה עקב תקלה‪.‬יליד מזרח פולין‪ .‬המרגמות הוצבו מאחור‪ .‬הודעתי‪ .‬ואילו עמדת התותחים תיחשף‪.‬הזרוע הדרומית‬ ‫פנתה לכיוון שיח'‪-‬נוראן‪ .‬הוא תבע לעלות‬ .‬‬ ‫ממזרח הפציעו קרני בוקר והצינה הרעידה את הגוף‪ .‬‬ ‫"שישה טנקים בדרך אלינו‪ ".‬‬ ‫קבוצת חיילים ירדה‪ .‬תמר דק גזע‪ .‬בוקר אפור‬ ‫ועגמומי‪ .‬הפטיר פליק וסינן קללה רוסית‪.‬הפגזים לא יחדרו את‬ ‫השריון‪ .‬‬ ‫דוד פליק‪ .‬‬ ‫"ידעתי שזה יקרה‪ ".‬‬ ‫שחדרו לעיניים ולאוזניים‪ .‬כגלילים חלולים‪.‬והחליט כי לפי מבנה הרובים שבידי החיילים –‬ ‫צלפים הורדו לשטח‪.‬מערבה ממנו‪ .‬עקפו את המשלט מצפון ומדרום‪ .‬עצרה‪.‬‬ ‫דוד פליק‪ .‬‬ ‫"משוריין קטן מוריד אנשים‪ ".‬הללו נבהלו‪ .‬סיקו קבע כי המשוריין‬ ‫הוא מסוג "דינגו"‪ .‬הצמידה משקפות וצפתה עלינו‪ .‬בימי מלחמת‪-‬העולם השנייה לחם בצבא‬ ‫האדום והשתתף ב"קרב לנין" שליד העיר סמולנסק‪ .‬‬ ‫סיקו סימן את מקומן של שתי העמדות‪ :‬האחת בגזרה המערבית‬ ‫והשנייה בדרום‪-‬מערב‪ .‬כל הלילה חפרנו ולקראת בוקר‬ ‫סיימנו‪ .‬‬ ‫השמש החלה לשקוע ורוח שורקנית העיפה קוצים וסחפה גרגירי חול‪.‬אדמת מישור וחול חום‪-‬צהבהב‪.‬עוזי ציזלינג‪ .‬‬ ‫התגובה לא איחרה לבוא‪ :‬פגז מצרי שיתק את אחד משני התותחים‪.‬‬ ‫ומפקד המשלט‪ .‬מערבולות חול זעירות‪ .‬וכשהגיעו לטווח של‬ ‫כחצי קילומטר‪ .‬אך לאחר פרפורים אחדים דעכו באפיסת כוחות‪.‬בוגר קורס‬ ‫קצינים ומפקד פלוגה‪ .‬יגלניצה‪ .‬מספר שתיים בצוות שלנו וסרן בצבא‪-‬האדום‪ .‬משראו המצרים את המשאיות‬ ‫נסוגות משיח'‪-‬נוראן‪ .‬דוד פליק ואני‪.‬עלו על הרכבים ומיהרו להסתלק‪.‬צועד אחר‬ ‫גמל רתום למחרשת‪-‬עץ‪ .‬נשלחתי לעמדת תצפית קדמית‪.

‬שהסתתרה מאחורי קפל קרקע‪ .‬פליק דרש שאסיר את‬ ‫משקפי‪-‬השמש‪ .‬אך זו המשיכה לשעוט‪ .‬נוכח לדעת לתדהמתו כי‬ ‫יתר הטנקים לא נעו בעקבותיו‪ .‬כשכדורי‬ ‫צלפים שורקים מעל ראשי‪ .‬הלביש כובע‪-‬פלדה על קצהו של רובה‪ .‬חיילים קרביים‪.‬והסתתרה מאחורי קפל קרקע‪ .‬על אף דרגתו וניסיונו הצבאי‪ .‬טנק אחד פרץ את קו‬ ‫העמדות שלנו והגיע למרכז הכפר‪ .‬שלא נרים את הראש‪ .‬יותר מכל‪ .‬‬ ‫לצה"ל נחוצים‪ .‬ובקפיצות‪-‬קרב הגעתי‪ .‬היו בצבא‬ ‫לא מעט עולים חדשים שחלקם שירתו כקצינים בצבא‪-‬האדום אך הם‬ ‫לא הוערכו כערכם‪.‬‬ ‫קיבלתי פקודה לשוב לעמדה‪ .‬ולפתע התעשת הטנקיסט‪.‬מחשש שהזכוכית ממקדת קרני אור ומסגירה את‬ ‫העמדה‪.‬נראתה‬ ‫נעה קדימה‪.‬צלפים גילו את העמדה‬ ‫ולהוכחת דבריו‪ .‬וכשהעיר מדי‪-‬פעם למפקדיו הערות טקטיות‬ ‫ואסטרטגיות – פרי נסיונו הצבאי – הם לרוב התעלמו ממנו‪ .‬‬ ‫והתקשיתי לפענח את כוונותיהם‪ .‬זיהיתי מיד את קצב האש האיטי של‬ ‫ה"ִויקרסים"‪ .‬פגז "פיאט" פגע בכיפתו והוא החל‬ ‫לבעור‪ .‬הגיע לניר‪-‬דוד‪ .‬ונזכרתי בקרב על פקועה‪.‬‬ ‫פלוגת חיל רגלים מצרית‪ .‬ייתכן שצדק‪.‬‬ ‫הבזות שילחו צרורות‪ .‫– ‪– 119‬‬ ‫מיד ולתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל‪ .‬האם הם מתאמנים בנהיגה? מנסים‬ ‫כלים? ואולי מבקשים להפחיד אותנו?‬ ‫"קיבינימט‪ .‬‬ ‫שיירת טנקים מצריים החלה לנוע קדימה כשתותחיה פולטים אש‪.‬‬ ‫ומשפתחו באש – חייכתי‪ .‬‬ ‫פלוגת רגלים מצרית החלה לנוע לכיוון חורשה‪ .‬דמותו של אברהם יפה עלתה לנגד עיניי – כשהוא‬ ‫קורע את מסמכי העברתי לחיל‪-‬האוויר‪ .‬טופצ'יק "רדף" אחריהם עד‬ ‫שנשכבו כולם‪ .‬כקילומטר דרומית‪-‬‬ ‫מערבית לכפר‪ .‬העדיף‬ ‫ללחום כטוראי‪ .‬השמיעו קול!" נשמע קולו של סיקו בטלפון‪.‬שקט השתרר‬ ‫לזמן‪-‬מה‪.‬הרהרתי‪" .‬‬ ‫"בזות‪ .‬טור של שישה טנקים נע קדימה ואחורה‪.‬‬ ‫אברהם טופצ'יק העלה את הגררה ל‪ 800-‬מטר – וצרור ארוך קידם‬ ‫את פניהם‪ .‬לדבריו‪ .‬טופצ'יק שוב סחט את ההדק והם נבלמו‪ .‬‬ ‫שני צוותים מצריים הציבו מכונות‪-‬ירייה מערבה לחירבת‪-‬מעין‪.‬חלקם נשכב ואחרים נסו‪ .‬במחשבה שנייה‪ .‬אל משפחת‬ ‫אחותו ומיהר להתגייס לגדוד‪ .‬ושני כדורים חיררוהו לאלתר‪ .‬הרימו קמעה‬ ‫מעל פני האדמה‪ .‬משעצר‪ .‬סיקו העריך כי פלוגה‬ ‫זו תסתער בחיפוי שיריון‪ .‬קצב ההפגזות גבר וחיל‪-‬הרגלים המצרי התעשת ושב‬ ‫להסתער‪ .‬קולות שמחה בקעו מן העמדות‪ .‬דויד פליק דאג לנו כאב והתחנן כל הזמן‬ ‫שניזהר‪ .‬אילו הייתי טייס‪ ".‬‬ ‫סובב את הטנק הבוער – ונסוג‪.‬הייתי טס מעל אותו כוח‬ ‫ומדווח על כוונותיו‪ ".‬‬ .

‫– ‪– 120‬‬

‫"אתם יודעים שהייתי פעם נער דתי?" הפטיר טופצ'יק‪ ,‬בשעה‬
‫שמילאנו שרשרות כדורים‪ .‬הוא למד בבית‪-‬הספר "תחכמוני" בתל‪-‬‬
‫אביב‪ ,‬ולאחר שסיים כיתה חי"ת‪ ,‬עבד במפעל אריגה ב"מרכז‪-‬‬
‫קי"‪ .‬להוריו יש חנות דגים בשוק‪-‬הכרמל‪ ,‬ובכל שבת בבוקר‬
‫ס ִ‬
‫וולובֶלְ ְ‬
‫היה מגיע לחנות‪ ,‬שולה מן הבריכה דגים שמתו‪ ,‬מכניס למקרר והולך‬
‫עם חברו שלמה כהן )היום שגב(‪ ,‬המשרת עימו בגדוד כנהג‪ ,‬לאכול‬
‫פלפל אצל אבו‪-‬דרוויש‪ ,‬בקצה הדרומי של השוק‪ ,‬קרוב ליפו‪.‬‬
‫לדבריו היה חבר ב"בני‪-‬עקיבא" אך גם באצ"ל‪ .‬וכאשר התחיל‬
‫להיעלם בלילות‪ ,‬ירדו הוריו לחייו‪" :‬איפה היית ולמה אתה מגיע הביתה‬
‫כל‪-‬כך מאוחר?" – לבסוף עזב הכול והצטרף לחברת‪-‬הנוער בקיבוץ‬
‫שדה‪-‬אליהו‪ ,‬שגרעינה נועד להתיישב בביריה‪ .‬שם פגש את יהודה‬
‫אלטמן‪ ,‬אברהם כצמן‪ ,‬בנימין ורדי וחברים נוספים‪ .‬אחר‪-‬כך התגייס‬
‫ל"משטרת‪-‬הישובים" וסיפר שהיה "משוגע" על הכובע האוסטרלי‬
‫שניפקו לו שם‪ .‬לפני שיצא לחירבת‪-‬מעין הפקיד אותו בידי חברו‬
‫שלמה כהן‪ ,‬למשמרת‪.‬‬
‫רת שתקפה אותך פתאום?" שאלתי‪.‬‬
‫דבֶ ֶ‬
‫"טופצ'יק‪ ,‬מה הַ ַ‬
‫וטופצ'יק השיב כאילו בצחוק‪" :‬לא יודע‪ ,‬מין תחושה כזאת בבטן‪...‬‬
‫אבל כשומר מסורת‪ ,‬אני מאמין בהשגחה‪-‬עליונה‪"...‬‬
‫לרגע חייך ומבע של ילד‪-‬טוב‪-‬ירושלים היה נסוך על פניו‪.‬‬
‫כעבור דקות אחדות התרומם לרגע‪ ,‬כדור צלף חדר ללחיו מתחת‬
‫לעין‪ ,‬דם פרץ מנחירי אפו והוא נפל‪.‬‬
‫"חובש! חובש!" צעקתי בבהלה‪.‬‬
‫בנימין ורדי‪ ,‬החובש‪ ,‬הגיע בריצה ובאצבעותיו ניסה לחסום את הדם‪,‬‬
‫"מוכרחים להעביר אותו מיד לבית‪-‬חולים‪ ",‬צעק ורדי המבוהל בטלפון‪.‬‬
‫"איך? באווירון? אנחנו מוקפים‪ ,‬אולי בלילה‪ ",‬השיבו‪.‬‬
‫"הוא לא יחזיק מעמד עד הלילה!"‬
‫דוד פליק זרק מבט אחד לעברו והפטיר‪" :‬זה הסוף שלו‪ .‬ראיתי‬
‫מקרים כאלה בצבא האדום‪".‬‬
‫טופצ'יק מת חבוק בידי חברו לגרעין‪ ,‬בנימין ורדי‪ .‬פרשנו שמיכה‬
‫בתעלה והשכבנו אותו עליה‪ .‬בערב הוא הועבר לבקתת המרפאה‪.‬‬
‫דוד פליק היה למספר אחת ואני מספר שתיים‪.‬‬
‫"שמע‪ ,‬זה נורא‪ ...‬טופצ'יק נהרג‪ ...‬הלא רק לפני רגע סיפר‪"...‬‬
‫התייפחתי מרות‪.‬‬
‫משנודע דבר האסון מיהר סיקו לעמדה וניסה לנחם אותנו‪ .‬הוא‬
‫הבטיח לשלוח כריכים להעלאת המוראל‪.‬‬
‫"אל תסכן חיילים‪ ",‬אמר לו פליק‪" .‬צלפים פזורים בשטח‪ .‬עוד מעט‬
‫יחשיך ואז נאכל ונשתה‪".‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ",‬ענה סיקו ושב בקפיצות‪-‬קרב אל עמדת הפיקוד‪.‬‬
‫סיקו פקד על רצו האישי‪ ,‬יהודה אלטמן‪ ,‬לרוץ למטבח – שטח פתוח‬
‫של כשמונים מטר – ולהביא לחבר'ה מנות‪-‬קרב‪ .‬דוד פליק שמע על‬
‫כך‪ ,‬לא התעצל‪ ,‬טילפן לסיקו ודרש ממנו שלא יסכן חיילים‪ .‬סיקו לא‬
‫שעה לאזהרותיו‪ .‬מרחוק ראינו את יהודה אלטמן פורץ בריצת זיגזג‬

‫– ‪– 121‬‬

‫מהירה לעבר המטבח וצרורות כדורים בעקבותיו‪.‬‬
‫"מזל שהגיע בשלום‪ ",‬פלטתי‪.‬‬
‫פליק קילל את סיקו‪.‬‬
‫יהודה הצטייד במנות קרב ולאחר דקות ספורות נראה שוב פורץ‬
‫בריצה מטורפת לכיוון העמדות‪ ,‬ובעודו רץ – כדור צלף הרגו‪ .‬נתקפנו‬
‫בהלה נוראה‪.‬‬
‫"חובש‪ ,‬חובש!" נשמעו צעקות משתי העמדות ובנימין ורדי חש אליו‪.‬‬
‫פליק לא שלט בעצמו וזמן רב קילל את סיקו ברוסית וביידיש ‪ .‬עדיין‬
‫הייתי המום ופרצתי בבכי‪.‬‬
‫בלילה טען סיקו כי יהודה לא הבין אותו‪ .‬הוא פקד עליו לדאוג למזון‬
‫רק לאחר שיחשיך‪.‬‬
‫ליק‪.‬‬
‫"חתיכת שקרן!" התפרץ עליו פָ ִ‬
‫הערב נחת והכפר נעטף באדרת שחורה‪ .‬מצפון הוארו עזה וסביבתה‬
‫בזיקוקים ובאלומות אור עצבניות‪ ,‬שתרו אחר מטוסי אוייב‪ .‬בלילה‬
‫הובא מזון לעמדות‪ .‬רוב הזמן שמרנו‪ ,‬חששנו מפני התקפת‪-‬פתע‪.‬‬
‫ההרהורים על טופצ'יק לא הניחו לנו‪ .‬אמרתי לפליק כי טופצ'יק הרגיש‬
‫שסופו קרב‪ ,‬עובדה‪ ,‬חש צורך לשפוך את ליבו ולספר את קורותיו‪.‬‬
‫התלבטתי אם לספר לו על הווידוי ששמעתי מפי יהודה אלטמן‪ ,‬אך‬
‫חששתי שבכך אפתח פה לשטן‪...‬‬
‫לילה שקט עבר‪.‬‬
‫משהתפזרו ערפילי בוקר נכנס המשלט לכוננות‪ .‬אלחוטן סיפר‬
‫ששמע על פתק שנזרק מ"פייפר" ובו נאמר כי שני טורי שריון מצריים‬
‫לה‬
‫הי ָ‬
‫סו ָ ִ‬
‫נעים לעבר חירבת‪-‬מעין‪ ,‬ומאחוריהם אספסוף מהכפרים בני‪ְ -‬‬
‫סאן‪.‬‬
‫עבָ ָ‬
‫ו ַ‬
‫חשתי במעיי והחלטתי להתרחק קמעה מן העמדה לכיוון דרום‪-‬‬
‫מערב‪ .‬השיחים נראו לי כמקום מתאים לריקון מעיי‪ .‬ובעודי רץ שמעתי‬
‫יציאה של פגז והשתטחתי‪ .‬וכשרציתי לקום‪ ,‬יד נחתה על כובע הפלדה‬
‫שלי ונבהלתי‪ .‬ואז שמעתי קול‪:‬‬
‫"חייל‪ ,‬היתה עוד יציאה‪".‬‬
‫הרמתי את עיניי ולתדהמתי – יצחק שדה שכב לידי ומשקפת תלוייה‬
‫על צווארו‪ .‬זיהיתי אותו מתמונות שראיתי בעיתון‪ .‬הסתכלתי עליו‬
‫בעיניים פעורות‪:‬‬
‫"יצחק שדה? מה אתה עושה פה?"‬
‫"יצאנו לסיור‪ .‬גדוד הפשיטה של חטיבה שמונה מתכנן התקפת‪-‬נגד‬
‫כדי לשחרר אתכם מהמצור‪".‬‬
‫הייתי נרעש‪ .‬מפקדים רמי מעלה מסכנים את חייהם לא פחות‬
‫מחיילים‪.‬‬
‫פלוגה מצרית החלה לנוע לעבר חירבת‪-‬מעין בהשמיעה צעקות‪-‬‬
‫עידוד‪" :‬אטבח‪-‬אל‪-‬יהוד!" – טבחו ביהודים!‬

‫– ‪– 122‬‬

‫דוד פליק‪ ,‬שנתמנה למספר אחת‪ ,‬מיהר אל ה"בזה"‪ ,‬פתח בצרורות‪,‬‬
‫ואלה נסוגו אל מאחורי קפל קרקע‪ .‬כעבור זמן שוב הקימו אותם‬
‫המפקדים‪ ,‬ופליק חזר וירה לעברם והם נסוגו‪ .‬המראה הזכיר גלי ים‬
‫התוקפים בשצף‪-‬קצף את החוף‪ ,‬ונסוגים בחימה שפוכה‪.‬‬
‫נותרנו עם ארגז כדורים אחד‪ .‬מה הלאה? טילפנו אל עוזי ציזלינג‪,‬‬
‫שהורה להכין רימונים‪ .‬שמענו מפיו כי בשיח'‪-‬נוראן המצב קשה מאוד‪.‬‬
‫"מי יודע אם כל ה'אורנים' עודם בחיים‪ ",‬הרהרתי בדאגה וליטפתי‬
‫את ארבעה הרימונים שבאמתחתי‪" .‬לאחר שאשליך שלושה‪ ,‬את‬
‫הרביעי אשמור לעצמי‪ .‬כאותם לוחמי האצ"ל שחבקו רימון לליבם‪.‬‬
‫נזכרתי במחנך שלנו‪ ,‬שכנא נשקס‪ ,‬שהזכיר את גבורתם בשיעור‬
‫תנ"ך‪ .‬לא‪ ,‬לא אפול חי לידי אספסוף מצרי!"‬
‫המצרים הפגיזו את שיח'‪-‬נוראן‪ .‬גבעת קבר השיח' שימשה מטרת‬
‫ציון נוחה‪ ,‬ובחיפוי ההרעשה‪ ,‬טנקים מלווים וחיל רגלים – החלו לתקוף‪.‬‬
‫הטנקים התפצלו לשלושה ראשים‪ :‬האחד עמד להסתער על המשלט‬
‫מצפון‪-‬מערב‪ ,‬השני ממערב‪ ,‬והשלישי מדרום‪-‬מערב‪ .‬גדוד רגלים‬
‫התקדם‪ ,‬ומגיני המשלט הצמידוהו לקרקע‪.‬‬
‫טנק מצרי ניסה לפרוץ‪ ,‬ונפגע על‪-‬ידי זחל"ם נושא תותח אנטי טנקי‪.‬‬
‫אותו זחל"ם הוציא מכלל שימוש חמישה טנקים מצריים‪ .‬הטנקים לא‬
‫ויתרו והגיעו לטווח של כמאה מטר מגדרות המשלט‪ .‬תחמושתם של‬
‫המגינים החלה לאזול‪ ,‬וזוגות של לוחמים גלשו למורד התל‪ ,‬לעבר‬
‫משאית עמוסה ארגזי תחמושת‪ ,‬שצופרה נתפס וצפר כל שעות היום‪.‬‬
‫רק בלילה נותקו חוטיו‪.‬‬
‫במורד התל‪ ,‬על כר דשא מוריק‪ ,‬צמד חמורים ליחך לו עשב כאילו‬
‫אין מלחמה‪.‬‬
‫ההפגזות גברו‪ ,‬ואחד הפגזים נפל על עמדת ה"בזה"‪ .‬עמוס היה‬
‫בטוח כי שאוליק נגמר‪ .‬למזלו‪ ,‬מזרן הונח על גג העמדה‪ ,‬וספג את רוב‬
‫הרסיסים‪.‬‬
‫מפקד השיריון המצרי החליט לפרוץ לפסגת התל ויהי‪-‬מה‪ .‬לרשותו‬
‫עמדו שמונה טנקים‪ :‬שלושה יפרצו וחמישה יחפו‪ .‬אחריהם תנוע פלוגת‬
‫חיל‪-‬רגלים‪.‬‬
‫טנק מצרי פרץ קדימה ודהר לכיוון עמדת ה"בזה"‪ .‬שאוליק ואיציק‬
‫חבצלת ירו בו‪ ,‬אך הכדורים לא חדרו מבעד לשריון‪ ,‬והבזקי‪-‬אש ניתזו‬
‫מן הפלדה‪.‬‬
‫וכשהגיע הטנק למרחק של שלושה מטר מהם‪ ,‬שינה בבת‪-‬אחת כיוון‬
‫ועלה על "הגשר" שנבנה מאותה דלת כבדה‪ .‬מתחת לגשר‪ ,‬בבור‪,‬‬
‫ישבו עמוס דגן ואברהם כצמן ומילאו שרשרות כדורים‪ .‬הם לא ידעו‬
‫שטנק מצרי מעליהם‪ ,‬אף שהבחינו‪ ,‬כי הגג חרק וקצת שקע‪ .‬תפנית‬
‫הטנק היתה כה מהירה שלא הספיקו להזהירם‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬הטנק‬
‫עבר בהצלחה את ה"גשר" והמשיך אל מרכז הגבעה‪ .‬וכשהגיע אל‬
‫קבר השיח' עצר‪ .‬לתדהמתו‪ ,‬יתר הטנקים לא הצטרפו‪ ,‬והוא מצא עצמו‬
‫בודד בשטח אוייב‪ .‬איש ה"פיאט" ניסה לפגוע בו ממרחק של‬

‫– ‪– 123‬‬

‫כחמישה‪-‬עשר מטר‪ ,‬אך מרוב התרגשות – החטיא‪ .‬סמל המחלקה‬
‫לקח ממנו את הכלי‪ ,‬דרך‪ ,‬ופגע בקדמת הטנק‪ .‬הפגיעה גרמה‬
‫לדליקה‪ ,‬ולרגע האירה את התל‪ ,‬שהחל להחשיך‪.‬‬
‫החבר'ה יצאו מהתעלות בשאגות שמחה‪ .‬עד מהרה התעשת נהג‬
‫הטנק‪ ,‬ועל אף הדליקה סובב אותו ושעט במהירות חזרה‪ .‬שוב "רמס"‬
‫את דלת הקבר‪ ,‬ועצר במורד הגבעה‪ .‬בן‪-‬זוגו‪ ,‬טנק חיפוי‪ ,‬מיהר לחבור‬
‫אליו‪ ,‬ובעזרת כבל פלדה גרר אותו לשטח המצרי‪.‬‬
‫למחרת בבוקר נתגלה בטווח של כשלושה וחצי קילומטר גדוד חיל‪-‬‬
‫רגלי מצרי‪ ,‬כשמאחוריו שיריוניות וטנקים‪ .‬המרחק היה מעבר לטווח‬
‫האפקטיבי של ה"בזה"‪ ,‬כך נכתב בחוברת ההדרכה‪ ,‬אך שאוליק‬
‫ועמוס החליטו לבדוק את נכונות הדבר‪ .‬הם העלו את הגררה עד‬
‫סופה‪ ,‬ל‪ 3,500-‬מטר – ושילחו במצרים צרור ארוך‪ .‬ההפתעה‬
‫הדהימה‪ :‬חיילים החלו להתרוצץ בבהלה‪ ,‬אמבולנסים עצרו‪ ,‬אספו‬
‫פצועים‪ ,‬והסדר שובש‪.‬‬
‫כאשר הודיעו למפקד המשלט יהודה נהרי על הימצאותם של‬
‫אמבולנסים בשטח – פקד לנצור אש‪ .‬צה"ל אינו יורה על אמבולנסים‪.‬‬
‫וכך‪ ,‬מבלי שהתכוונו‪ ,‬הם שיבשו התקפה מצרית‪.‬‬
‫ההפגזות גברו והלכו‪ .‬עמוס ושאוליק ישבו בתעלה‪ ,‬ליד העמדה‪.‬‬
‫עמוס התרומם לרגע כדי לקחת מימייה מדופן התעלה‪ ,‬ורסיס פגע‬
‫בגבו‪.‬‬
‫"נפצעתי‪ ",‬הודיע בשקט לשאוליק‪.‬‬
‫לקריאות "חובש‪ ,‬חובש!" הופיעה נחמה והחלה לטפל בו‪ .‬אנשי‬
‫הצוות היו מבוהלים‪ .‬עד אז אף אחד מה"אורנים" לא נפגע‪ .‬נחמה‬
‫חבשה את הפצע וכאן התחיל משא‪-‬ומתן מייגע על זריקה להפגת‬
‫כאבים‪ .‬עמוס‪ ,‬מאז ומתמיד‪ ,‬פחד מזריקות‪ ,‬ואחר ויכוח קולני‪ ,‬ובניגוד‬
‫לדעתו‪ ,‬נחמה הזריקה לו זריקה‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬הודה לה על כך‪ ,‬כי זו‬
‫הקלה על כאביו‪ .‬לאחר שנחבש‪ ,‬הוא הובל לריכוז הפצועים מאחורי‬
‫קבר השיח'‪ ,‬ובלילה פונה לבית‪-‬חולים‪.‬‬
‫פצוע זעק לעזרה ונחמה זחלה אליו‪ ,‬חבשה אותו‪ ,‬אך לא יכלה‬
‫לגרור אותו לגבעה וביקשה עזרה‪ .‬גדעון ברוידא ויוסף מיכאלי מעין‪-‬‬
‫חרוד נענו לקריאותיה‪ ,‬גלשו בזריזות למדרון וסייעו להביאו למשלט‪.‬‬
‫הפצוע נפטר בדרכו לבית‪-‬החולים‪.‬‬
‫עם נסיגת האוייב‪ ,‬ובחסות החשיכה‪ ,‬הגיעו למשלט מחלקת ג'יפים‬
‫של החטיבה ואמבולנס לפינוי נפגעים‪ .‬לנו‪ ,‬למגינים‪ ,‬היו שלושה‬
‫הרוגים ועשרים וחמישה פצועים‪ ,‬ואילו לאוייב שלושים הרוגים וכמאה‬
‫פצועים‪ .‬שבעה טנקים מצריים הוצאו מכלל שימוש‪.‬‬
‫הקרב בשיח'‪-‬נוראן הסתיים‪ .‬המצרים השלימו עם הכיבוש‪ .‬למחרת‬
‫היום יצא דף‪-‬קרבי של החטיבה ויוזק לימון קצין‪-‬התרבות החטיבתי‬
‫כתב‪:‬‬

‬וכשבאה ההפגזה‪ .‬‬ ‫ולפתע בוקעת קריאה רועמת של המפקד עוזי ציזלינג‪:‬‬ ‫"לא לירות! אלה חבר'ה שלנו! זה גדוד הפשיטה של חטיבה‬ ‫שמונה!"‬ ‫שתי פלוגות זחל"מים ופלוגת שיריון שועטות כמטורפות על המערך‬ ‫המצרי‪ .‬אני יודע שעוד מימי ילדותך‬ ‫חונכת לעשות את עבודתך בצנעה‪ .‬החי לו באמריקה ולא כל‪-‬כך איכפת לו ממני‪ ..‬ניגש‬ ‫אליה ונושק ללחייה‪ .‬תמרות אבק‬ ‫התרוממו השמימה‪ .‬בעלה חובק את מותניה‬ ‫ומחזיק בה‪ .‬המחזיק על זרועותיו את מוטי‪ ..‬גיבור יוסף נפל‪"..‬עמוק‪-‬עמוק התחפרנו‪.‬‬ ‫מנעמה שתזכור אותי כחוויית נעורים‪ .‬הללו‬ ‫לא הספיקו לירות – והזחל"מים רמסו אותם חיים‪ ...‬‬ ‫אני עוצם עיניים וחולם על לווייה‪ :‬אני נפרד מאימי‪ .‬בעד ארצנו‪ .‬אמא לבושה‬ ‫שחורים‪ .‬אף‪-‬על‪-‬‬ ‫פי‪-‬כן לא אוכל לשכוח אותם רגעים על המשלט‪ .‬צפופים ודחופים‪ .‬בלי לדרוש פרס ושילומים‪ .‬‬ ‫איננו חיילים טירונים‪ .‬היא אינה מבחינה בי‪ .‬אחי התינוק‪ .‬גלוייה‪ .‬הנוסע מזרחה‬ ‫אט‪-‬אט‪ .‬‬ ‫שקט שרר בחירבת‪-‬מעין‪.‬מאין הם הגיעו לכל‪-‬הרוחות? שלשום הלך טופצ'יק‪.‬המעמד מזעזע אותי ואני חש צורך לעודד אותה‪ ..‬‬ ‫שאינן מתמהמהות לבוא‪ .‬ומחבריי לכיתה‪ .‬‬ ‫אתמול יהודה אלטמן והיום תורנו‪".‬במלוא קומתך – כשהפגזים‬ ‫מתפוצצים מימינך ומשמאלך‪ .‬אין כל סיכוי שנהדוף התקפה כה מאסיבית של‬ ‫שיריון מצרי‪ .‬כי הכיבוש לרוב קל מהתקפות הנגד‪.‬‬ ‫אחר‪-‬הצהריים נשמע לפתע רעש מחריד מצפון‪-‬מערב‪ .‬אחר הארון אני מבחין באימא ובצבי‬ ‫בעלה‪ .‬‬ ‫אני יודע שתרגזי עליי‪ .‬מאחוריו מתנהל הקיבוץ‪ .‬ובאצבעותיי המיוזעות מיששתי את טבעת‬ ‫הניצרה‪.‬פלוגה אחת עוקפת את חירבת‪-‬מעין מדרום לכיוון מערב‬ ‫ונתקלת בפלוגת חי"ר מצרית שמסתתרת מאחורי קפל קרקע‪ .‬עשרות זחל"מים‬ ‫וג'יפים נראו מרחוק‪ .‬האם אני רוח? אנו הולכים‬ ‫ובוכים והדמעות חונקות בגרון‪.‬‬ ‫שלפתי מהתרמיל רימון‪ .‬דוהרים כמטורפים ויורים אגב נסיעה‪.‫– ‪– 124‬‬ ‫‪.‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן אני מודה לך ולוחץ את ידך‪..‬הטמנו עצמנו עמוק בתוך החפירות – ורק‬ ‫את רצת כרוח סערה בין העמדות‪ .‬‬ ‫ארון עטוף שחורים יונח על עגלה רתומה לטרקטור‪ .‬קשובה לקריאות‪" :‬חובש‪ .‬ומוצא‬ ‫עצמי מרחף לי מעל ללווייה כששפתיי ממלמלות שורה של שיר‪-‬גבורה‬ ‫ידוע‪:‬‬ ‫"בעד עמנו‪ .‬והכול יסתיים‪.‬פגז‬ ‫אחר פגז‪ .‬מבול כדורים חלף מעל ראשינו‪ .‬‬ ‫"זה הסוף שלנו‪ .‬על‪-‬כן חפרנו וחפרנו‪ .‬הינומה על פניה והיא ממררת בבכי‪ .‬פלוגת שיריון שנייה‬ .‬אני מעלה באוב‬ ‫את אבי הסופר‪ ..‬יקרא שיר של‬ ‫משורר כלשהו‪ .‬אני יודע נחמה שתרגזי עליי מאוד‪ .‬‬ ‫המספיד בקיבוץ מן הסתם יאמר מילים חבוטות‪ .‬יודעים אנו‪ .‬חובש!‪".‬מבני‪-‬משפחתי‪.

‬חיילים מצריים‬ ‫נמלטים ישר אל מארב שהכינה פלוגת ג'יפים של החטיבה‪ .‬כשאנו צורחים‪ ..‬‬ ‫יצחק שדה קיים את הבטחתו‪.‬‬ ‫"מחזה מהסרטים!" שאגתי‪ .‬הפטיר דוד פליק‬ ‫בצער‪.‫– ‪– 125‬‬ ‫מסתערת על השיריון המצרי הנמלט ופוגעת בו אנושות‪ .‬‬ .‬‬ ‫"חבל שאברהם טופצ'יק ויהודה אלטמן לא זכו‪ ".‬ותחושות של מוות התחלפו בי לשמחת‬ ‫חיים אדירה‪..‬בצבא האדום‪:‬‬ ‫רה!"‬ ‫רה! הו ָ‬ ‫"הו ָ‬ ‫יצאנו מן העמדות‪ .‬מתחבקים ומנפנפים ידיים‪.‬‬ ‫דוד פליק נעמד על העמדה והחל לשאוג כמו אז‪ .‬העושה‬ ‫בהם שמות‪.

‬וחיילי המחלקה התהלכו בתחושות של‬ ‫כעס‪ .‬והגעתי‬ ..‬נפטר‪ .‬‬ ‫לא שכחתי את הנסיעה עם יהודה בדרכנו לחירבת‪-‬מעין‪ .‬כולם שמעו‬ ‫את אזהרותיו של דוד פליק‪ .‬ונסעה עימם ברכבת מוורשה‬ ‫לבילגוריי‪ .‬ואלוהי ישראל שתק?!‬ ‫יהודה החוויר‪ ..‬במקרים רבים‪ .‬נענע ראשו בעצב‪ .‬ומרוב נחת שכח להציץ למטה ולראות מה מעוללים‬ ‫לעמו הנבחר‪"..‬מסבירים אותן תחושות‪-‬בטן? טקס הווידויים‬ ‫חזר על עצמו פעם אחר פעם‪ :‬יוסף זינגר‪ .‬אפוף מקהלת חנפנים שלא פסקו‬ ‫להללו ולשבחו‪ .‬איש לא סלח לסיקו על נפילתו של יהודה אלטמן‪ .‬מין פרופסור‪-‬‬ ‫מסתדר שידע הכול יותר טוב מכולם‪.‬‬ ‫נזכרתי בשיחה שקיימתי עם יהודה אלטמן בבית‪-‬שאן‪ .‬כשהתעורר‪.‬לכל הרוחות‪ .‬האינסטינקט‬ ‫אמר לה שחלמה חלום‪-‬אמת‪ .‬‬ ‫אך כיצד‪ .‬וביקשתי הסבר לשאלה הנוראה‪ :‬כיצד‬ ‫קהילות שלימות של חסידים וצדיקים‪ .‬אברהם טופצ'יק‪ .‬בחינוך המטריאליסטי שקיבלנו אמנם אין מקום לאמונות טפלות‪.‬העיר את‬ ‫רחל‪ .‬‬ ‫בהזדמנות אחרת סיפר יהודה אלטמן כי בהיותו בביריה ניכווה‬ ‫ברגליו והוחש לבית‪-‬חולים‪ .‬קרוב‬ ‫ללובלין‪ .‬לעורר כעס וביקורת רבה‪ .‬ולמחרת בבוקר נטלה את שני ילדיה‬ ‫הצעירים‪ .‬חברו‬ ‫לגרעין‪.‬באחת התחנות‪ .‬רבה של העיירה בילגוריי‪ .‬הוא הצליח‪ .‬נסיעה שארכה שלושה ימים‪ .‬ולאחר הרהור השיב‪" :‬אלוהים‬ ‫שהה אותה עת ברקיע השביעי‪ .‬‬ ‫נמלט מבית‪-‬החולים‪ .‬ששמרו בקנאות על תרי"ג‬ ‫המצוות – נשרפו חיים בתנורי אושוויץ‪ .‬וכששכב שם חלם שמת‪ .‬תיקן את כובע הקסקט האפור‬ ‫לראשו והפטיר אגב משיכת כתפיים‪" :‬אל תחקור במופלא ממך‪".‬‬ ‫אבי הסופר נשאל פעם אותה שאלה‪ .‬‬ ‫במלחמה קרו הרבה דברים שאין להם הסברים הגיוניים‪ .‬את אבי יצחק ואת אחיו משה‪ .‬יהודה‬ ‫אלטמן‪ .‬הגיע לביריה בשלוש לפנות‪-‬בוקר‪ .‬שגלשה‬ ‫לצדיק ורע לו‪ .‬וכיצד גולל‬ ‫קורותיו‪ .‬‬ ‫חלומות‪ .‬ואת תשובותיו היהירות‪ ..‬שבישרו לה כי אביה‬ ‫נפטר‪.‬רשע וטוב לו‪ .‬היא פגשה בשתי נשים מבילגוריי‪ .‬שאם לא יחזור מהמלחמה – שתלך עם דובי‪ .‬שוב נוכחתי לדעת כי אדם ההולך למות חש בבטנו פרפורי‪-‬‬ ‫מוות‪ .‬ואמר לה‪ .‫– ‪– 126‬‬ ‫פרק י"ט‪ :‬זליג הגיבן‬ ‫המחלקה שבה לשועוט‪ .‬בזמן‬ ‫הקצר שהיה במחלקה‪ .‬הם נבואה‪.‬‬ ‫ובאותו נושא סיפר לי לימים אבי כי שמע מאימו בת‪-‬שבע שלילה‬ ‫אחד חלמה שאביה‪ .‬כל אחד בתורו מיהר לגולל קורותיו פן לא יספיק‪.

‬‬ ‫התוכנית כללה מסעות ואימוני ירי‪.‬טחן בשיניו את‬ ‫רסיסיה עד דק‪ .‬עד‬ ‫בוכנוואלד‪ .‬נשקו האישי לידו‪ .‬הגיב סיקו‪.‬‬ ‫ממיק הציע שנקבור את המת‪ .‫– ‪– 127‬‬ ‫למסקנה כי לצד הראציונל פועלת מערכת אינסטינקטים ותחושות‪.‬‬ ‫פנים רחבים‪ .‬הסתכלתי עליו זמן‬ ‫רב‪ .‬וכשחייך חשף שיני זהב‪.‬חלקים מגופו נקרעו על‪-‬ידי תנים וציפורי‬ ‫האָווה‪.‬‬ ‫"על דיבורים כאלה הולכים אצלנו לבית‪-‬סוהר‪ ".‬‬ ‫לרגע עצר‪ .‬אישוניו התרוצצו כזוג כדורי כספית‪ .‬ארגזי תחמושת‪ .‬הפטיר ז ֶ ִ‬ ‫מגלגל עיניים לשמיים‪ .‬‬ ‫בערב כינס אלן המג"ד את קציני הגדוד בשועוט והחליט להוציא‬ ‫אותנו לאימונים‪ .‬‬ ‫"לא ברור מי צריך ללכת לשם‪ .‬למצחו טוטפת תפילין ועל זרועו כרוכות‬ ‫הרצועות‪ .‬‬ ‫חברה‪-‬קדישא של ממשלת מצרים?" – ובעט בבוז בגולגולת‪.‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"מאז מצעד המוות אני נרדם בזמן הליכה‪ ".‬פתח בקבוק וודקה – ובלע את "התרופה"‪ .‬‬ ‫נוסף על כך‪ .‬ראיתי מרחוק את יהודה אלטמן עומד‬ ‫בתוך שוחה‪ .‬ואילו בחירבת‪-‬מעין הלכו שניים – ואתם‬ ‫מחרבנים במכנסיים‪".‬‬ ‫למחרת בבוקר ארזה המחלקה שתי מכונות‪-‬ירייה‪ .‬‬ ‫סיקו פרץ בצחוק‪" :‬מה‪ .‬ממבטי החבר'ה הבין שהמחלקה מזדהה עם ממיק‪.‬המראה זיעזע והסירחון הזכיר את הגוויות ב ַ‬ ‫ליג כשהוא‬ ‫"אתם רואים גופה של מת ועושים במכנסיים‪ ".‬‬ ‫שתחילתה בקו המותניים וסיומה בחוליות הצוואר‪ .‬אני או אתה‪ .‬לפתע נזכרתי כי בחירבת‪-‬מעין‪.‬ובכוונה גדולה התפלל לאלוהי ישראל‪ .‬לפתע התעוותו פניו‬ ‫והחל להכות בכוח על בטנו‪ .‬‬ ‫רסיסי הזכוכית מגרדים את "דפנות הקישקעס" ומרגיעים אותן‪..‬הגענו למסילת‪-‬ברזל ישנה שהוליכה למחנות רפיח‪.‬‬ ‫בבוקרו של יום‪ .‬בבחינת מתן כבוד לחייל כאדם‪.‬סיפר שלקראת סוף‬ .‬וזליג כמעט מעד‪.‬האם קול דמו של‬ ‫יהודה אלטמן לא צועק אליך מן האדמה?!"‬ ‫סיקו החוויר‪ .‬וליבי אמר לי שזו תפילתו האחרונה‪.‬שלף מתרמילו כוס זכוכית‪ .‬עצמות לחיים בולטות‪ .‬והרכבת נסעה שמונה‪-‬עשר יום בלי מזון‪ .‬לדבריו הוא סובל מגירודים בדפנות מעיו‪.‬כיוון ההליכה היה‬ ‫לצפון‪-‬מזרח‪ .‬כל נבלה שנפגוש נקבור? מה אנחנו‪.‬קשיים גופניים דרכם להדחיק מצוקות נפש‪.‬לא המתין והחל לספר‪" :‬היינו מאה ועשרים‬ ‫איש בקרון‪-‬בקר‪ .‬‬ ‫הם המשיכו לצעוד‪ .‬‬ ‫הלכנו לאורכה ובבת‪-‬אחת נעצרנו למראה גופת חייל מצרי שרועה על‬ ‫החול‪ .‬ויצאנו לדרך‪ .‬תשעים מתים‬ ‫שכבו בערימות בתוך הקרון‪ .‬שני קנים‬ ‫רזרביים‪ .‬לדבריו‪ ..‬‬ ‫שלא אחת מכתיבה לאדם את דרכו‪ .‬עם הנץ החמה‪ .‬היה בו אי‪-‬שקט של‬ ‫אדם נרדף‪ .‬הגדוד עדיין לא סיים את משימותיו ויש להתכונן לבאות‪.‬נגס נתח ממנה‪ .‬עטוף טלית‪ .‬‬ ‫"חתיכת סאדיסט מחורבן‪ ".‬גב כפוף בקשת גדולה‪.‬בסוף המסע נשארנו שלושים איש חיים‪ .‬לדבריו‪.‬נשק אישי‪ .‬‬ ‫כאב‪-‬אל‪ָ -‬‬ ‫כאו ַ‬ ‫טרף‪ .‬‬ ‫שהאמריקנים התקינו לו אחר המלחמה‪ .‬פלט ממיק‪.

‬לא פעם חלם שהוא לופת את גרונו של סגן‪-‬מפקד המחנה‪ .‬‬ ‫גובהו של כוך היה בין שישים לשמונים סנטימטר‪ .‬‬ ‫ו ִָוי ביקש מזליג שיספר את קורותיו‪ .‫– ‪– 128‬‬ ‫המלחמה הוציאו אותם למצעד‪ ..‬מתחת לעץ‪ .‬‬ ‫בהיותו בן שש‪-‬עשרה פרצה המלחמה והוא הועמס יחד עם כל‬ ‫הגברים בלודז' על רכבת שעצרה באושוויץ'‪ .‬למיון‪ ..‬‬ ‫בריא בגופו‪ .‬מבחינתו אפשר לנוח בצל‪ .‬זליג עקב אחר ילדה בדואית בשמלה שחורה‪ .‬‬ ‫בלילה התשיעי או העשירי באותו מצעד הרגיש שזה הסוף‪ .‬‬ ‫טע ָ‬ ‫לקס א גו ֶ‬ ‫קס ַ‬ ‫זליג הציץ בעטיפה והפטיר ביידיש‪" :‬אֶ ְ‬ ‫לקס דבר נפלא –‬ ‫קס ַ‬ ‫סאך‪ ".‬הדי‬ ‫ההפצצות הגיעו עד לאוזניהם‪ .‬‬ ‫קטנה‪ .‬אתה‬ ‫מוכרח לראות בעיניים שלך איך הנאצים האלה מתפגרים‪ ".‬השמש להטה ולאות‬ ‫שיתקה את הגוף‪ .‬המנוחה התארכה וסיקו הבהיר כי אין כל סיבה‬ ‫שיילכו קילומטרים רבים‪ .‬מי שהיה לו כוח‬ ‫– הלך להתרחץ‪.‬מי שנפל – חטף‬ ‫כדור‪".‬‬ ‫בי ְ‬ ‫א ִ‬ ‫בולעים מעט – פולטים כדת‪".‬הם לקחו את‬ ‫הלחם‪ .‬הזענו‪ .‬הסתדרו בשורה והלכו שמונה קילומטר‬ ‫אל המכרה‪ .‬ובתרגום חופשי‪" :‬אֶ ְ‬ ‫קט א ַ‬ ‫קא ְ‬ ‫מ ָ‬ ‫סל‪ֵ .‬‬ ‫בערב הם עברו ליד עיירה גרמנית בשם איישהאוזן‪ .‬ואגב הליכה‪ֵ -‬‬ ‫כעבור שלושה ימים הגיעו האמריקנים‪.‬‬ ‫המחלקה עצרה מתחת לעץ צאלה רחב גזע ועטור ענפים‪ .‬בחצות שבו למחנה‪ .‬שם זכו לראשונה למנת מזון יומית‪:‬‬ ‫רבע קילוגרם לחם שחור וצלחת מרק חמוץ ודליל‪ .‬שהיו מלווים ביטויים ביידיש‬ ‫ובגרמנית‪.‬על אף החורף‪ .‬‬ ‫סט‬ ‫ע ְ‬ ‫מ ֶ‬ ‫זאך‪ְ .‬רועת‬ .‬שאפשר גם ללכת וגם לישון‪ .‬הוא גמר‬ ‫להתאבל על עצמו אבל איכשהו ידע שהצבא האמריקני קרוב‪ .‬אך אט‪-‬אט עלה‬ ‫סיפור חייו מתוך דבריו המגומגמים‪ .‬החבר'ה התפרקדו‬ ‫מתחת לצאלה וחלקם נמנם‪ .‬ובציפורניו קורע את בשרו‪.‬‬ ‫איש לא התווכח אף שלא נראו סימני שמחה‪ .‬ונפלו רצוצים על הדרגשים‪ .‬האנס‬ ‫שטורמאן‪ .‬בשלוש לפנות‪-‬בוקר‬ ‫קמו לקול צעקות השומרים‪ .‬זליג היה צעיר‪.‬וכשסוף‪-‬סוף‬ ‫נשבה רוח – היא הטיחה בנו גבעולים יבשים וגרגירי חול‪.‬וזה נתן לו‬ ‫כוח‪ .‬‬ ‫מרחק‪-‬מה מהם נפרשה פיסת שדה שלף מצהיב‪ .‬מכרות הפחם היו בנויים כוכים‪-‬כוכים‪.‬עד‬ ‫ארבע אחר‪-‬הצהריים ואחר‪-‬כך לשוב לשועוט‪.‬ועיזים שחורות‬ ‫לחכו עשב דל‪ .‬החביאו בבגדיהם‪ .‬סיקו‬ ‫הודיע על מנוחה‪ .‬שבעה ימים בשבוע‪ .‬‬ ‫"אף‪-‬פעם לא ידעתי‪ .‬מחינו את פנינו בפלנליות‪ .‬חצו תעלת‪-‬מים‬ ‫שינה זליג החליק לתוכה והשומרים לא הרגישו‪.‬הוא זכר שאמר אז לעצמו‪" :‬זליג‪ .‬וזליג היסס‪ .‬הגרמנים שלחו אותו אל‬ ‫עיר מכרות קטנה ליד קטוביץ'‪ .‬הם חצבו בכריעה‬ ‫שמונה‪-‬עשרה שעות ביממה‪ .‬גבו ישר כסרגל ופיו מלא שיניים‪ .‬‬ ‫לפתע שוב אחז בבטנו ושאל את בנימין ורדי החובש אם יש לו בתיק‬ ‫חומר משלשל‪ .‬הם הלכו שבוע ואולי עשרה ימים‪.‬וזה זרק לעברו חפיסת גלולות "אקסלקס"‪.

‬יהודה אלטמן הלך – אז‬ ‫מה שנחוץ לנו זה סיפורי שואה?" תהה כצמן‪.‬‬ ‫"זליג‪ .‬תיש מנומר חום‪-‬לבן‪ .‬אתם יודעים‪ .‬שמא לא יהיה מה לאכול‪.‬זו היתה שאלה של‬ ‫זמן עד שכולנו נגווע ברעב‪".‬הפטיר כצמן – אך זליג נשבע שהכול‬ ‫אמת‪.‬‬ ‫זליג פרץ בצחוק ולפתע הרצין‪" .‬מצת כסוף‪ .‬‬ ‫עדיין חושש‪ .‬היתה לך פעם תחושה שלא תשרוד?" שאל ווי‪.‬שבלילות דפק עז‪ .‫– ‪– 129‬‬ ‫עיזים‪ .‬חשף שיניים לשמיים‪ .‬הוא רחרח את אחוריה‪.‬הצית סיגריה‬ ‫ובלע את עשנה‪.‬כדי לגנוב מצלחתו שיירי עצמות‪ .‬הגיעו לבוכנוואלד‪ .‬לא פעם ראיתי שני‬ ‫גרמנים מחזיקים עז והקצין תוקע לה‪".‬היה לנו במחנה קצין‬ ‫גרמני‪ .‬‬ ‫"דמיון חולני של פליט שואה‪ ".‬ממינהלת המחנה‪ .‬כל יום זליג זכה לשתי זריקות‪.‬שהתיידד עם זליג‪ .‬‬ ‫קרניו מעוגלות – ניסה לגהור על עז צעירה‪ .‬עטור זקן‪.‬‬ ‫הגרמנים ערכו עליו ניסיונות עיקור‪ .‬‬ ‫"תגידו‪ .‬ששמרה על העדר לבל יתפזר‪ .‬קיוו לנס‪ .‬‬ ‫"תאמינו לי שהכפר המסריח שועוט הוא פנסיון חמישה כוכבים‬ ‫לעומת מה שהיה במחנות‪".‬עניין של מזל‪ .‬‬ ‫"א שטיק שלימז'ל‪ ".‬סיפר שאחרי כל ארוחה נוהג זליג לאסוף את‬ ‫שיירי הלחם שנותרו על השולחן‪ .‬עוטף אותם במגבת ואורזם בתרמילו‪.‬פעם כשחטפתי דיזינטריה ופעם כשנסענו‬ ‫בקרון‪-‬בהמות בלי אוכל ובלי מים שמונה‪-‬עשר יום‪ .‬אילו נסעה הרכבת עוד‬ ‫יומיים‪-‬שלושה כולם היו נגמרים‪ .‬אוכל קיבלו אחת ליום‪ .‬אסיר אחד הפשיט אותם‪ .‬‬ ‫ווי‪ .‬ביום השחרור היה‬ ‫משקלו עשרים ושניים קילוגרם! האמריקנים אישפזו אותו בבית‪-‬חולים‬ ‫צבאי והרופאים עמלו נואשות ליישר את גבו ולרפא את נזקי הזריקות‪.‬לאחר שחצו את‬ ‫צ'כוסלובקיה‪ .‬בטח‪ .‬והיא חמקה‪.‬‬ ‫זליג חש בבטנו ומיהר החוצה‪.‬איך באמת?"‬ ‫"כשהייתי מתגנב בלילה למאורת הכלב של סגן מפקד‪-‬המחנה‬ ‫האנס שטורמאן‪ .‬‬ ‫שנתיים שכב כשמחצית גופו נתונה בגבס‪.‬נאנק‪ .‬‬ ‫*‬ .‬‬ ‫"נו‪ .‬הרבה פעמים‪ .‬‬ ‫"אולי אתה מוכן להחליף אותו?" שאל ממיק‪.‬שני גילח‪-‬‬ ‫מרט את שיער ראשם ושלישי השליך אותם לבריכת ליזול שגרמה‬ ‫להם כוויות בכל הגוף‪ .‬‬ ‫זליג שב‪ .‬‬ ‫הקרון היה מלא רבנים ובחורי‪-‬ישיבה שכל הזמן אמרו תהילים ולא‬ ‫פסקו להרים עיניהם השמימה‪ .‬‬ ‫אחת לבית‪-‬החזה ואחת לחוט‪-‬השדרה‪.‬ולמה אתם לא שואלים‬ ‫איך אני יודע?"‬ ‫"נו‪ .‬‬ ‫געה‪ .‬אין פה די דיכאונות? טופצ'יק הלך‪ .‬שלף מתרמילו קופסת סיגריות‪ .‬המהם זליג‪.

‬הם הידקו את‬ ‫מכנסיו לקרסוליו‪ .‬‬ ‫כאילו היית נסיך‪ " .‬כששלחת את יהודה אלטמן‬ ‫להביא סנדביצ'ים!"‬ ‫השכבנו את ממיק על אלונקה ונשאנו אותו לשועוט‪.‬בצבא‪-‬האדום‪.‬‬ ‫כעבור דקות אחדות הופיע סיקו מלא חיוכים‪ .‬הוא השליך חזיז כדי‬ ‫"להכניס את המחלקה לאווירת מלחמה‪ ".‬ולפתע‬ ‫נזכר‪" :‬גם אותי פעם נשאו על הידיים‪".‬כי פחדו שה'דרעק'‪ .‬אדום‪ .‬ניסה סיקו להצדיק את עצמו‪.‬חלפנו ליד מסילת‪-‬‬ ‫הברזל‪ .‬‬ ‫קמנו‪ .‬וכשעברו ליד הז'נדארמים בשער‪-‬‬ ‫המחנה‪ .‬מה פתאום השלכת חזיז?!" צעק עליו ממיק‪.‬‬ .‬דקות‬ ‫ארוכות שכבנו‪ .‬חלפנו ליד גדר של עלי צבר‪ .‬לפנות‪-‬ערב‪ .‬שוב יצאנו למסע‪ .‬‬ ‫מה קרה? האם עלינו על מארב?‬ ‫הצבנו במהירות את שתי מכונות‪-‬הירייה – נכונים להשיב אש‪ .‬ירוק‪ .‬‬ ‫אווירון חלף בריטון ואורותיו הבהבו‪ .‬שמאחוריה נחבא בוסתן מאפיל‪.‬ניקר בו החשש שמא המנוחה עלולה לפגוע‬ ‫בו כבומראנג‪ .‬הוא כרע על ארבע והחל להקיא‪ .‬להיות חולה ולא לצאת לעבודה זה‬ ‫כדור בראש! האמת שכבר נפרד מן החיים‪ .‬‬ ‫סיקו קלט את המסר‪ .‬‬ ‫"רציתי שלא תשכח שיש מלחמה‪ ".‬הגענו לצאלה‪ .‬‬ ‫יום אחד זליג קיבל דיזינטריה‪ .‬ראשו הסתחרר והוא‬ ‫איבד את שיווי המשקל‪.‬הוא גם קלט‬ ‫כי צעד זה אינו משפר את יחסיו המתוחים עם המחלקה‪.‬‬ ‫משראה כי הכול נקהלו סביב ממיק‪ .‬ליד גופת המצרי‪ .‬רוח‬ ‫נשבה וברושים נעו מצד אל צד ופיזרו ענני אבק‪.‬אדום‪ .‫– ‪– 130‬‬ ‫למחרת‪-‬היום‪ .‬‬ ‫לאחר כשעה ניגש אליו דוד פליק ואמר לו כי אצלם‪ .‬כלומר‪ :‬מי‬ ‫שמזלזל באמונים – כושל בקרב‪..‬‬ ‫נגוהות אחרונים של יום גוועו ומקהלת צרצרים פתחה בהרעשה‪.‬‬ ‫מניין לכל‪-‬הרוחות נורתה האש והיכן נעלם סיקו? אולי דרך על מוקש?‬ ‫ממיק היה קרוב למקום הפיצוץ וחש רעידות בלתי נשלטות בכל‬ ‫חלקי גופו‪ .‬שאתה עושה חיים‪ .‬אבל אתה שכחת‪ .‬העיר לו זליג‪ .‬‬ ‫תתאושש! זה בסך‪-‬הכול חזיז‪".‬כדבריו‪.‬‬ ‫לפתע נשמעה התפוצצות עזה ובבת‪-‬אחת נשכבנו‪.‬ביקש להרגיעו‪" :‬ממיק‪.‬‬ ‫"תאמין לי ממיק‪ .‬כל אחד מהמחלקה מסוגל להלשין עליו‪ .‬אבל חבריו הכריחו אותו‬ ‫לצאת לעבודה‪ .‬ירוק‪ .‬‬ ‫"אני לא שכחתי‪ .‬מאמצים עיניים‪ .‬ייזהם את הכביש‬ ‫והגרמנים יתקעו לו כדור בראש‪ .‬הוא לא היה מסוגל לעמוד על רגליו‪ .‬הם הרימו אותו מתחת לבתי‪-‬שחיו ונשאו אותו כך שכפות רגליו‬ ‫לא דרכו על הכביש הסלול‪.‬וסיקו הודיע על מנוחה‪.‬‬ ‫החובש בנימין ורדי חש אליו‪ .‬שנמנה עם נושאי האלונקה‪ .‬ארבעה חבר'ה סוחבים אותך‪..‬כדי לחדור מבעד לכתמי החשיכה‪.‬‬ ‫"חתיכת אידיוט שכמוך‪ .‬בדק את גופו ולא מצא פציעות‬ ‫חיצוניות‪.‬מהול בדם‪ .‬‬ ‫קיימת אימרה‪" :‬לחוס באימונים משמע לא לחוס בקרב‪ ".

‬ביקשה שלא ידליק אור‪ .‬ושהותם ב"שנלר"‪ .‬נאווה גנחה מכאב ודמעות ניקוו בעיניה‪ .‬‬ ‫"זה עדיין תקף‪ ".‬זליג הזמין‬ ‫לעצמו כוס קוניאק ואני הסתפקתי בבקבוק מיץ‪-‬תפוזים‪ .‬‬ ‫"אתה רוצה להגיד לי‪ .‬ונאווה‬ ‫נחרדה‪.‬‬ ‫*‬ ‫בשנת ‪ 1951‬נשלחתי להדרכת נוער בעיר העולים עכו‪ .‬לזיונים בלי חברות אין הרבה טעם‪".‬זה בסדר?"‬ ‫"קיבלת הוכחה שדיברתי אמת?"‬ ‫"ועוד איך קיבלתי‪ .‬ממיק לא התאפק‬ ‫ושאל על אותה רכילות מרושעת‪ .‬‬ ‫עד מהרה‪ .‬החמיק את כף‪-‬ידו מתחת לגומיית מכנסיה הקצרים והחדיר‬ ‫אצבעות‪.‬כאילו שמחו לאידו‪.‬ושעון‬ ‫הדור על פרק ידו השמאלית‪ .‬ששכבה עם ג'רי מהאצ"ל‪ .‬‬ ‫ממיק נשק לשפתיה וחרש יצא‪ .‬השיחה‬ ‫התגלגלה לימי נצרת העליזים‪ .‬לבד משתי טבעות נוצצות שענד על‬ ‫אצבעותיו הקצרות והסדוקות‪ .‬ושם פגשתי‬ ‫בזליג שכמעט לא השתנה‪ .‬‬ ‫"ממיק‪ .‬רציתי אז לקום ולתת לך נשיקה‪".‬זוכרת‪ .‬קרץ בחיוך וחשף שיניים לבנות‪.‬‬ ‫"עוד רגע תיווכח‪".‬הניף‬ ‫ידיו ורגליו באוויר ואת כל כובד משקלו מיקד על אברו הזקור –‬ ‫והמחסום נפרץ בסערה‪ .‬זכה לחופשה קצרה ונסע לקיבוץ‪ .‬אני בתולה‪".‬התיישבנו בבית‪-‬קפה‪ .‬ממיק החזיר נשיקה ואגב חיבוק לש את‬ ‫שדיה‪ .‬מצאו עצמם במיטה‪.‬הגנתי עליך בכל ליבי באותו דיון‪ .‬ששוחררה מהצבא מסיבות בריאות‪ .‬‬ ‫נאווה ניגשה אליו‪ .‬‬ ‫"נאווה‪ .‬‬ ‫ממיק החל לחדור ונעצר במחסום‪ .‬שרשרת זהב עם מדליון לצווארו‪ .‬ירח הגיח מבעד לשבכי השיחים‬ ‫וכוכבים נצצו וכבו‪ .‬באחד הערבים‬ ‫ביקר בחדרה של נאווה‪ .‬תפסה בשתי ידיה בראשו‪ .‬שהאמנת לשקרים האלה?"‬ ‫"אם זכור לך‪ .‬יתלבש ויילך‪.‬זליג שאל על‬ .‬מול בית‪-‬הקולנוע המקומי‪ .‬העניקה לו חיבוק‬ ‫ממושך ונשקה לשפתיו‪ .‬זוכרת‪ .‬בהיותו ספורטאי מצטיין‪ .‬אוכל לבוא גם מחר?"‬ ‫"ממיק‪ .‬זוכרת מה‬ ‫שאמרתי?"‬ ‫נאווה הנהנה‪" .‫– ‪– 131‬‬ ‫*‬ ‫ממיק התאושש‪ .‬‬ ‫"אני לא מאמין‪".‬לאחר‬ ‫שפרק מטענו‪ .‬דומה כי משהו מן הלבנטיניות המקומית‬ ‫דבק בו‪ .

‬‬ ‫*‬ ‫אוקטובר ‪ .‬תפסתי אותו בצוואר‪.‬נשלחתי מטעם‬ ‫הקיבוץ לקריית‪-‬מוצקין‪ .‬באחד הערבים‬ ‫אורגנה אסיפה שהוקדשה למאבק בכפייה הדתית‪ .‬שיערו נשר‬ ‫וכבדות ניכרת באבריו‪ .‬שפשף את עיניו והחליט‪" :‬כן‪ .‬תעתועי דימיונו המיוסר‪ .‬‬ ‫הפנה את ראשו והכלב כשכש בזנבו‪.‬מאירות‪ .‬הביע חרטה עמוקה‬ ‫בבית‪-‬המשפט‪ .‬אגרוף בבטן ואגרוף ב'פיסק'‪".‬ופתאום אני‬ ‫רואה את האנס שטורמאן‪ .‬‬ ‫באותו ערב נודע לי שדבורה היא בת למשפחת רבנים מראשון‪-‬לציון‪.‬שוב פגישה עם שרידי חבריו למחנות‪ .‬‬ ‫נתתי לו אגרוף בראש‪ .‬יום אחד אני מטייל פה‪ .‬הם דיברו יידיש‬ ‫מהולה פולנית וגרמנית‪.‬ודבורה סירבה‪ .‬‬ ‫כעבור שנה הביא הדואר איגרת ובה הזמנה‪" :‬דבורה וזליג נישאים‪".‬לראשונה‬ ‫בחייו‪ .‬הוריה של דבורה‪ .‬בשנות‬ ‫השלושים לחייה‪ .‬אותו כלב‪".‬עלו לבמה כמה מן הנאספים‪.‬מכנסי‬ ‫קורדרוי חומים‪-‬כהים‪ .‬השולחנות היו עמוסים‬ ‫עוגות‪ .1965‬מועד הבחירות לכנסת השישית‪ .‬השופט השתתף בצערו והטיל עליו קנס סמלי ומאסר על‪-‬‬ ‫תנאי‪.‬ששמו מופיע ברשימה השחורה של "פסולי חיתון" – כיוון‬ ‫שהגרמנים ערכו ניסויים בגופו‪ .‬על הרעב ועל חבריהם שניספו‪ .‬‬ ‫האנס ִ‬ ‫"הרגשתי שהדם עולה לי לראש‪ .‬‬ ‫"אתה מבין‪ .‫– ‪– 132‬‬ ‫חיילי "אורן" ואחר‪-‬כך סיפר בעוגמה כי לאחרונה הסתבך עם החוק‪.‬‬ ‫דרשו שתיטוש אותו ולא תמיט עליהם חרפה‪ .‬לבש חולצת משי צחורה‪ .‬‬ ‫שהביעו את אשר בליבם‪ .‬סגן מפקד המחנה‪ .‬זליג נראה מאושר‪ .‬גם‬ ‫הכלב‪ .‬‬ ‫אחר‪-‬כך הוזעק אמבולנס והמשטרה לא איחרה לבוא‪ .‬פירות ובקבוקי יי"ש‪ .‬אין ספק‪ .‬לעזור למפ"ם בבחירות‪ .‬עם דוק של‬ ‫שובבות‪ .‬לפתע עלה זליג‪ .‬שרק את השריקה שהאנס נהג לשרוק לכלבו‪.‬לרוע מזלו‬ ‫טעה בזיהוי‪ .‬אותן הסתודדויות‪.‬זליג התנצל‪ .‬נמוכת קומה‪ .‬עיניים גדולות‪ .‬דבורה‪ .‬‬ ‫התלוצצויות על הסבל‪ .‬‬ ‫אך כדי להיות בטוח‪ .‬הירבתה להתלוצץ ולהגיש מטעמים‪ .‬היה‬ ‫להם הרבה מן המשותף‪ :‬אותו להט לטיפה המרה‪ .‬הדירה שפעה‬ ‫פרחים ואורחים‪ .‬המסיבה‬ ‫נערכה ללא רב‪.‬‬ ‫זליג נעצר‪ .‬זה האנס‪ .‬הולך עם הכלב שלו‪".‬משנודע להם הדבר‪.‬תחילת דבריו לא הגיעו אל אוזניי בשל ליקויי‬ .‬‬ ‫הם החליטו להתחתן ופנו אל משרד‪-‬הפנים ואז נודע לזליג‪ .‬‬ ‫חלק מחיילי "אורן" נענו להזמנה ונסעו לחתונה‪ .‬לאחר נאומה‬ ‫המרגש של הפרטיזנית חייקה גרוסמן‪ .‬ברחוב הראשי‪ .‬גופו שמן‪ .‬ניגשתי אליו‪ .‬ולדש חולצתו פרח ציפורן סמוק‪ .‬אך כיוון שריסק את פרצופו ושבר כמה מצלעותיו –‬ ‫הורשע‪ .

‬הוא לבש מעיל מרופט‪ .‬‬ ‫"זליג!" קראתי בהתרגשות‪ .‬אינכם‬ ‫טובים מהנאצים!" צעק בזעם‪ .‬‬ ‫מחנה דכאו‪ .‬‬ ‫ליד המשרפות ראיתי את זליג‪.‬בתורים הארוכים אל תאי הגאזים‪ .‬כולם היו כשרים להישרף‬ ‫בתנורים‪".‬אך בהדרגה קולו גבר‪:‬‬ ‫"‪.‬‬ ‫ולגבו הכפוף צמחה חטוטרת מכוערת‪ .‬זליג‬ ‫התכוון לרדת מן הבמה‪ .‬וזכה למחיאות‪-‬כפיים סוערות‪.‬מנסה בכל כוחי להתעלם ממראהו‪ :‬פניו‬ ‫כוסו זקן לבן שהתפרע לכל עבר‪ .‬נעליים בלויות בלי שרוכים ובלי גרביים‪ .‬וכי אשמתי היא שהגרמנים התעללו בגופי?‬ ‫הגרמנים הענישו אותי כיוון שאני יהודי‪ .‬ביטויים ביידיש‬ ‫נשתרבבו לתוך דבריו‪" .‬ואתם הולכים בדרכם‪ .‬אבל גם בעיניהם של רבני ישראל אנחנו‬ ‫'פאפלוכטע יודען' – מצורעים‪ .‬ולאחר רגע של מחשבה הוסיף‪" .‬רוח קרה נהמה‬ ‫ופתיתי שלג נסחפו והסתחררו‪.‬משרד‪-‬הסעד מנוע מלהעניק ילדים לצורך אימוץ לזוגות שאין‬ ‫בידיהם תעודות‪-‬נשואין מטעם הרבנות‪ .‬‬ ‫זליג היה חיוור כסיד‪ .‬‬ ‫"אתם יודעים‪ ..‬מכנסיים‬ ‫מטולאים‪ .‬יהודים ארורים‪.‬‬ ‫לימים נודע לי כי לא עמד לו כוחו לשאת את חרפת היותו "פסול‬ ‫חיתון"‪ .‬כיוון שלא נישאו כדת‬ ‫וכדין‪ ..‬גופו הזדעזע‪ .‬אך לפתע חזר‪.‫– ‪– 133‬‬ ‫מקרופון‪ . אולי יותר‬ ‫טוב היה אילו נשרפנו בתנורים ולא זיהמנו את הגזע היהודי הטהור!"‬ ‫ואז הרים את קולו ושאל‪" :‬רבותי הרבנים‪ .‬‬ ‫שוין‪ ..‬מוקצים מחמת מיאוס‪ .‬עברתי בין הביתנים וחשתי זעם‪ .‬אז הגרמנים אמרו‪ .‬שם‪ .‬שאסור להתחתן‬ ‫איתנו‪ ".‬הסדר הגרמני נשמר בו בקפידה‬ ‫רבה‪ .‬השתדלויותיו לעורר דעת‪-‬קהל‬ .‬‬ ‫זליג נעץ בי מבט בוהה ותוהה‪ ..‬לרגל פתיחת קו‬ ‫תעופה חדש פראנקפורט‪-‬ירושלים )עטרות(‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בשנת ‪ 1974‬נשלחתי מטעם העיתון לגרמניה‪ .‬ולגם מכוס המים שעל השולחן‪ .‬אולי הם צודקים.‬בפאתי המחנה‬ ‫ניצבו התנורים‪.‬מי נתן לכם רשות לפסול‬ ‫אותי מלהתחתן? איך זה שאף פעם לא שאלתם את עצמכם היכן היה‬ ‫אלוהיכם כשקהילות שלימות של יהודים חרדים וטהורי לב הלכו לתאי‬ ‫הגאזים?!" התרגשותו גברה וקולו הפך לזעקה‪ .‬אך לפתע הצטמרר באימה‬ ‫מסתורית‪ .‬כל ניסיונות הזוג לאמץ ילד עלו בתוהו‪ .‬בבחינת‪ :‬מה לכהן בבית‪-‬קברות? –‬ ‫לרגע התכוון לקלוט את ידי המושטת‪ .‬חשתי שלא אוכל לדרוך‬ ‫על אדמת גרמניה מבלי להתייחד תחילה עם קורבנות השואה‪.‬אז הגרמנים אמרו שאנחנו 'פאפלוכטע יודען'‪ .‬והוא פתח במנוסה מבוהלת‪.‬הגרמנים לא‬ ‫הבחינו בין יהודי טהור לפסול חיתון‪ .‬אתר תיירות מטופח‪ .‬כובע ברט דהוי עטף חלק מקרחתו‪.‬חוסר אונים‪ .

‬אל אפרם של‬ ‫ידידיו‪ .‬החי על‬ ‫קיצבת שילומים ותמיכתה של הקהילה היהודית‪.‬זליג שב אל‬ ‫הטיפה המרה‪ .‫– ‪– 134‬‬ ‫לשינוי החוק נכשלו‪ .‬ויחסיו עם דבורה התערערו‪.‬שם הוא אינו "פסול‪-‬חיתון"‪ .‬‬ ‫יום אחד נטל מזוודה ושב אל המחנות‪ .‬שם הוא "זליג הגיבן"‪ .‬רק מפלגתו הקטנה מפ"ם תמכה בו‪ .‬אל התנורים‪ .‬‬ .

‬כשהוא עוקב אחר‬ ‫"עושה רושם שמכינים ֶ‬ ‫הקצינים הבאים ויוצאים‪" .‬לדבריו‪ .‬שיירת גוררי תותחים ומשאיות עמוסות נשק ותחמושת הגיעו‬ ‫לכפר‪ .‬לחש ו ִָוי‪ .‬גדר צבאית בקו רפיח‪-‬עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר משמשת קו‪-‬מחבר בין‬ ‫ע ְ‬ ‫ַ‬ ‫שתי הזרועות‪.‬מטרת צה"ל לזרוק את הפולש המצרי הרחק מגבולות‬ ‫הארץ‪ .‬‬ ‫לו בנחת על התחת ומעלה ֵ‬ ‫לדבריו‪ .‬ועל ישראל‪ .‬‬ ‫טבח חדש‪ ".‬הם סירבו לנהל‬ ‫משא‪-‬ומתן עם ישראל על שביתת‪-‬נשק‪ .‬עדיין קיימת‬ ‫סכנה לניתוק הנגב מן המדינה‪ .‬‬ ‫לאלץ את המלך פארוק לפתוח במשא‪-‬ומתן על הסכם שביתת‪-‬נשק‪.‬הפעם צה"ל יפעל כמו צבא מודרני‪ .‬אבו‪-‬ע ֵ‬ ‫עריש‪ .‬חטיבה ‪"8‬‬ ‫המשוריינת‪ .‬אך לא בגבולותיה‪ .‬במסגרות משולבות אשר‬ ‫תעלנה בהיקפן על כל המערכות שקדמו להן‪ .‬מפקד המבצע – יגאל אלון‪".‬צבא מצריים שלח שתי זרועות‬ ‫לארץ‪-‬ישראל‪ :‬זרוע מערבית הפרושה לאורך כביש‪-‬החוף עזה‪-‬אל‪-‬‬ ‫ביר‪-‬‬ ‫פיר‪ִ -‬‬ ‫ח ִ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫ג'ה‪ִ -‬‬ ‫עריש‪ .‬גדודים מחטיבות הפלמ"ח "הראל" ו"הנגב"‪" .‬‬ ‫"נשמע אדיר!" לא התאפק בנצי והגיב בקול‪-‬רם‪.‫– ‪– 135‬‬ ‫פרק כ'‪ :‬הדרך למשלט‬ ‫לאחרונה פקדו מפקדים רמי מעלה את שועוט והסתודדו עם קציני‬ ‫הגדוד‪ .‬הוא התקשה להסתיר את המתחולל‬ ‫בנפשו ופניו נעטפו יגון‪.‬יצא למסע אל מותו‪ .‬עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר‪ .‬המעצמות הגדולות אמנם‬ ‫הכירו במדינת‪-‬ישראל‪ .‬להערכת סיקו‪ .‬סיקו הוזמן לישיבה ושב‬ ‫בפנים נפוחים מחשיבות‪.‬בעוד חטיבת "אלכסנדרוני" תמשיך לצור על החטיבה‬ ‫המצרית שנלכדה בכיס‪-‬פלוג'ה‪ .‬וזרוע מזרחית העוברת לאורך כביש עו ָ‬ ‫סלוג'‪ .‬והם‬ ‫גילה ואל‪-‬‬ ‫מתחילים באות עי"ן – ביר‪-‬עסלוג'‪ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫"מי רוצה לקבור אותך?"‬ ‫ווי‪ .‬ריח של מבצע צבאי ריחף באוויר‪ .‬מבלי לחוש‪ .‬כשפיו אינו חדל לפזם‪" :‬כשנמות‬ ‫יקברו אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון"‪ .‬‬ ‫סיקו החל להסביר את תכנית המבצע‪ :‬המכה העיקרית תונחת על‬ .‬‬ ‫בשעות אחר‪-‬הצהריים אסף סיקו את המחלקה והחל להסביר את‬ ‫"מבצע‪-‬חורב" או "מבצע‪-‬עין" על‪-‬שם הישובים העומדים להיכבש‪ .‬באמצעות מבצע צבאי‪.‬הסביר‪.‬‬ ‫"עד שלא תוקעים פלפל אדום בתחת של הגמל המצרי – הוא רובץ‬ ‫גרה‪ ".‬‬ ‫סיקו חייך ונענע בראשו‪ .‬על אף כישלונותיהם הצבאיים‪ .‬אולם המצרים המשיכו להפר‬ ‫את הפסקת האש‪ .‬מדי פעם השמיע ביטויי הומור‬ ‫שחור על פגישת‪-‬מחזור בשמיים‪ .‬טופצ'יק ואלטמן כנראה לא הספיקו להם‬ ‫וגם אותי הם רוצים לקבור‪".‬במבצע ישתתפו‪ :‬חטיבת‬ ‫"גולני"‪ .‬ב‪ 19-‬בדצמבר ‪ 1948‬הופסקו הקרבות בנגב בהתאם‬ ‫להחלטות מועצת‪-‬הביטחון של האו"ם‪ .

‬אתה בא בטענות לאיש הלא‪-‬נכון‪ .‬‬ ‫*‬ ‫לפנות‪-‬ערב נערך בשועוט מפקד ולאחריו הוקראה פקודת‪-‬יום‪.‬ואני מתפלא עליך‪ .‬‬ ‫מפקד חזית‪-‬הדרום‪ .86‬החולשת על הכביש הראשי עזה‪-‬אל‪-‬‬ ‫תק את התנועה למשך יממה‪ .‬ואיש לא התייעץ איתנו‪ ".‫– ‪– 136‬‬ ‫הזרוע המזרחית על‪-‬ידי חטיבות הפלמ"ח בסיוע שריון וארטילריה‪ .‬כרך‬ ‫בנאומו את שיחרור הנגב עם מלחמות המכבים לחירותם‪ .‬ודוד פליק – לאחותו בניר‪-‬דוד‪.‬את התוכנית קבע יגאל אלון‪.‬ויש ֵ‬ ‫הצבא המצרי למקד את כל כוחותיו עלינו‪ .‬אני מסכים עם ווי‪ :‬אנחנו‬ ‫נהפוך לבשר‪-‬תותחים והפלמ"ח יחגוג‪ ".‬הוא איחל הצלחה ללוחמים‪ .‬‬ ‫"סיקו‪ .‬יתקוף את‬ ‫לאח‪.‬וכשתתרוקן הזרוע המזרחית‬ ‫מצבא – יכבוש הפלמ"ח את ביר‪-‬עסלוג'‪ .‬והיו שישבו על החול הרך – וכתבו צוואות‪.‬גדוד‬ ‫‪ֵ 13‬יצא למבצע הטעייה ‪ 48‬שעות לפני תחילת המבצע‪ .‬אתה נחשב לפוליטיקאי ערמומי ‪ .‬‬ ‫המג"ד אלן חורין‪ .‬שכתב לאֶ ָ‬ ‫מטהרן‪ .‬‬ ‫על קירות של בקתות‪ .‬ועד מהרה נראו חיילים נסמכים על גזעי עצים‪.‬‬ ‫"סיקו‪ .‬התמרמר ווי‪.‬‬ ‫"ממיק‪ .‬ששירבט משהו על הנייר‪ .‬יגאל אלון הועיד לפלמ"ח טיול‪-‬של‪-‬כיף ואותנו‬ ‫דפק עד העצם‪ :‬אנחנו נשאב את רוב הצבא המצרי עלינו‪ .‬האפסנאות‬ ‫ניפקה ניירות ועפרונות‪ .‬באזור ִ‬ ‫גדוד ‪ 13‬יכבוש את גבעת ‪ .‬שנתמנה למפקד‪-‬הגדוד במקום אברהם יפה‪ .‬טען ממיק בזעם‪.‬והעיתונות תגמור עליו את ההלל‪ .‬נאכל המון חרא‪ .‬הפלמ"ח גם יגיע לאל‪-‬עריש‪.‬במבצע זה‪ .‬שנתבקשו לכתוב‬ ‫מכתבים ליקיריהם‪ .‬כי יגאל אלון נקט‪ .‬‬ ‫חיו ולמטפלת‬ ‫חיפשתי פינה מרוחקת וחלפתי ליד ווי‪ .‬הפלמ"ח יכבוש את הנגב בסערה ויעשה‬ ‫היסטוריה‪ .‬טען סיקו להגנתו ומשך‬ ‫בכתפיו‪.‬נקיז דם‪ .‬שכן חג‪-‬‬ ‫חנוכה קרב ובא‪ .‬‬ ‫"ווי‪ .‬לפי דעתי‪ .‬שאינך‬ ‫תופס‪ .‬‬ ‫בבחינת‪ :‬אין מה לעשות‪.‬וכשהזרוע‬ ‫המזרחית תתרוקן מצבא מצרי – ֵיצא הפלמ"ח למסע‪-‬ניצחון ויזכה‬ ‫לתהילת‪-‬עולם‪ ".‬‬ ‫"מה אתה מציע?"‬ ‫"שתדברו עם המג"ד ושהדברים יגיעו ליגאל אלון‪".‬עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר ואבו‪-‬עגילה‬ ‫ואם הכול יעבוד בהתאם לתוכנית‪ .‬אנחנו צבא‪ .‬‬ ‫ממיק כתב לבני‪-‬משפחתו‪ .‬‬ .‬כולל שריון‬ ‫וארטילריה‪ .‬הרמז היה ברור‪ :‬רבים לא ישובו‪ .‬הנוכחות על הגבעה תאלץ את‬ ‫עריש‪ .‬קרע את הנייר לפיסות קטנות והכריז בקול‪-‬רם‪:‬‬ ‫"אם הגרמנים לא הצליחו להרוג את זליג – אף אחד לא יצליח‪".‬מרחק‪-‬מה ממנו ישב זליג‪ .‬נחטוף אש תופת‪ .‬ולפתע‬ ‫התמלא זעם‪ .‬עמדה פוליטית מובהקת‪ :‬בן‪-‬‬ ‫גוריון החליט על פירוק הפלמ"ח ויגאל אלון מתכוון להציג בפני עם‪-‬‬ ‫ישראל את עלילות גבורותיו‪ .‬לא קיבוץ!" השיב סיקו ופרש שתי ידיו‪.‬‬ ‫אל‪-‬בָ ַ‬ ‫דיר‪ֶ -‬‬ ‫הזרוע המערבית ויתקע טריז בלב רצועת‪-‬עזה‪ .

‬‬ ‫אני בכל‪-‬זאת מקווה שעוד ניפגש כאן‪ .‬איתותים לגורלי קיבלתי בקרבות סנדלה וחירבת‪-‬מעין‪.‬‬ ‫כמה נסים יכולים לקרות לאדם? אמנם אין לי תחושה שהגיע יומי‪ .‬סיקו עבר מאחד לשני‪ .‫– ‪– 137‬‬ ‫לאחר לבטים החלטתי לכתוב לנעמה‪ .‬‬ ‫מפקד‪-‬יציאה‪ .‬אצלנו בצבא‪-‬האדום לא יצאו לקרב‬ ‫בלי לגימה הגונה‪ ".‬הלילה יוצאים לקרב שספק אם‬ ‫אשוב ממנו‪ .‬על פני האדמה‪.‬יש להכין את הנשק והציוד‪ ".‬‬ .‬‬ ‫*‬ ‫"עד לשעת היציאה‪ .‬הצהיר בעגה ליטאית של עולה חדש‪ ..‬לא היה לי האומץ להיפרד‬ ‫מאימי‪ .‬ונבר באצבעותיו בתוך מנגנוני מכונות‪-‬ירייה‪ .‬מצפון‪-‬מערב נשמעו זמזומי‬ ‫מטוסים ולאחריהם הדי התפוצצויות‪ .‬מרגמות‪ .‬מחלקה אחר מחלקה עלו‬ ‫על משאיות‪ .‬‬ ‫"שתו ילדים‪ .‬אך‬ ‫רגשות לחוד וקרבות לחוד‪.‬ג'יפים של "המיוחדת"‪ .‬אם אפול – קצין‪-‬העיר כבר יביא לה את הבשורה‪.‬אחד האמין ב"השגחה‪-‬עליונה" ונשאר בלי השגחה‪.‬קומנדקרים גוררי תותחים אנטי‪-‬‬ ‫טנקים‪ .‬‬ ‫לקחתי בקבוק‪ .‬‬ ‫לוחיות‪-‬זיהוי‪ .‬התחנן‪" .‬‬ ‫"אתה בעצמך ילד!" השיב לו קול מן החשיכה‪.‬האם מפציצים את עזה? מנחם‬ ‫האפסנאי התרוצץ בין המשאיות ובידו בקבוק קוניאק‪.‬שזנבן נבלע בין בקתות הכפר‪ .‬הודיע סיקו‪.‬‬ ‫"ידעתי שילד אחד ייעלב‪ – ".‬‬ ‫השמש שקעה ורוחות קרות נשבו ממערב‪.‬אמר "תפילת‪-‬שחרית" – ולא זכה להתפלל‬ ‫"מנחה"‪ .‬תשמרו על עצמכם!" התחנן מנחם אושמן בקול אבהי‪.‬רכבים עם תחמושת‪ .‬‬ ‫אם אפול‪ ..‬‬ ‫נעמה יקרה‪.‬נעמה!"‬ ‫"ילדים‪ .‬עננים‬ ‫שחורים פלשו ממערב ועימם דמדומי ערב‪ .‬שתו‪ ".‬המשיכי לזרום עם החיים‪.‬‬ ‫נראה‪ .‬פסק בנימה מתנצחת‪.‬‬ ‫"האם זו פעם אחרונה שהשמש שוקעת לי?" שאלתי את עצמי‬ ‫בעצב‪.‬שיירה ארוכה ובה משאיות‬ ‫עם צוותי מכונות‪-‬ירייה‪ .‬כי גורל דור תש"ח נחרץ‪ .‬כנראה שזה מה שצריך היה לקרות‪ .‬הצמדתי פייתו לפי ולחשתי‪:‬‬ ‫"לחייך‪ .‬עם ציוד חבלה‪.‬כולנו כאן‬ ‫פאטאליסטים‪ .‬אל תתאבלי עליי יותר מדי‪ .‬בדק תחבושות‪-‬אישיות‪.‬‬ ‫*‬ ‫נסענו באורות כבויים ובעלטה מוחלטת‪ .‬שלמד‬ ‫עברית בבית‪-‬ספר "תרבות"‪.‬‬ ‫שני התעטף בטלית‪ .

‬כדי להתחמם‪ ..‬עולה חדש מגרמניה‬ ‫שצורף למחלקה‪.‬עזרה‪-‬ראשונה‪ ..‬‬ ‫"סיקו הוא בורג קטן‪".‬התחנן ממיק‪.‬והגוף הצטמרר‪ .‬חיילים שיחקו‬ ‫ב"קרב‪-‬תרנגולים"‪ :‬עומדים על רגל אחת‪ .‬‬ ‫צריך לדחות את הפעולה‪".‬גם האוייב נרטב!"‬ ‫"סיקו יושב לו בקבינה כמו מלך ומטיף לנו מוסר‪ ".‬‬ ‫טיפות גדולות הלמו על כובעי‪-‬הפלדה‪ .‬‬ ‫כדורים נותבים נפלטו ממקלע מרוחק‪ .‬לחש ווי לאוזני‪" .‫– ‪– 138‬‬ ‫מזון‪ .‬משלבים ידיים והודפים זה‬ ‫את זה‪ .‬ובמאסף ג'יפ של המשטרה‪-‬הצבאית‪ .‬קליע אחד נטש משום‪-‬מה את המסלול‪ ..‬הוא ֵידע לאן "לפרוח"‪.‬מלוות מטחים של גרגרי חול‬ ‫סחופים ברוח‪.‬מאזור מחנות רפיח‬ ‫זינקו לשמיים זיקוקים‪ .‬הקרב על משלט‬ ‫‪ 86‬החל‪.‬שאל החובש‬ .‬‬ ‫"לא יכול בלעדיו?"‬ ‫"רוצה לדעת איך לפרוח הביתה‪ .‬עשה‬ ‫דרכו לכיוון המשאיות – והכול השתטחו על הרצפה‪ .86‬‬ ‫ירדנו מהרכבים וזכינו למסטינג‪-‬של‪-‬תה מהביל‪ .‬נהגים שירבבו ראשיהם אל מחוץ‬ ‫לחלון‪ .‬ציפור‪-‬לילה חלפה במעוף נמוך ובצריחה מקפיאת‪-‬דם‪..‬‬ ‫"איך אפשר ללחום בגשם‪ .‬לא עכשיו‪ ".‬הפטיר ווי בכעס‪.‬‬ ‫"תציע לסיקו‪".‬הפריח ווי‪.‬‬ ‫"ומה לגבינו?"‬ ‫"אתם לא מסוכר‪ .‬לדעתי‪.‬לרגע נפרמו‬ ‫העננים וכוכב‪-‬הצפון ניצנץ‪ .‬‬ ‫"ציפור‪-‬לילה זה כמו חתול שחור – סימן רע מאוד‪ ".‬ונקודות אדומות חצו את‬ ‫השמיים בקשת מרהיבה‪ .‬בערפל מבלי לראות דבר‪ ".‬‬ ‫הנסיעה ללא אורות הכבידה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫משלט ‪ .‬כדורים‬ ‫נותבים שרטו עננים נמוכים בדרכם מאופק אל אופק‪ .112‬תחנת המתנה עד שפלוגות ב' ו‪-‬ג' תכבושנה את‬ ‫משלט ‪.‬‬ ‫"איפה פה כוכב‪-‬הצפון?" שאל פאול היקה‪ .‬פאול היה מאושר‪ .‬שלרגע שלף‬ ‫ראשו מתא הנהג‪.‬‬ ‫"תדאגו שהכלים לא יירטבו!" נשמע קולו של סיקו‪ .‬מרחוק שומעים צרורות אש‪ .‬קרקעית‬ ‫המשאית הקפיאה את הרגליים‪ .‬שהאירו גבעות רחוקות‪ .‬וכל הזמן דרכנו על מקומנו ושפשפנו‬ ‫רגל ברגל‪ .‬זה‬ ‫קרה לנו במחנה כשהיינו‪".‬לרחוב בן‪-‬יהודה שטראסה‪".‬‬ ‫"מפה פורחים רק בארון‪ ".‬קבע זליג‪" .‬פערו עיניים צרובות ונאבקו במטחי חול שחדרו לעיניהם‪.‬‬ ‫"זליג בחייך‪ .‬גשם החל לרדת‪.‬כנראה שנמות בתולים‪ ".‬‬ ‫הצינה חדרה מבעד למעילים‪ .‬‬ ‫"אין מה לעשות‪ .

‫– ‪– 139‬‬

‫בנימין ורדי‪.‬‬
‫"גם האוייב לא רואה כלום והוא מפחד יותר מאיתנו‪ ",‬השיב לו‬
‫אברהם זוהר‪.‬‬
‫"אנחנו עלולים לירות בטעות על כוחותינו‪".‬‬
‫"גם הם‪".‬‬
‫"אבל להם לא איכפת‪".‬‬
‫לפתע פלט מכשיר הקשר‪" :‬תלם‪-‬שמיר‪-‬בועז ארבע‪ ,‬הודע עוצמת‬
‫אותותיי‪".‬‬
‫זיהיתי את קולו הרועם של עוזי פיינרמן‪ ,‬המ"מ מכפר‪-‬יחזקאל‪.‬‬
‫"אתה נשמע חמש‪-‬חמש‪ ,‬עבור‪".‬‬
‫"המשלט בידנו!"‬
‫"רות סוף‪".‬‬
‫עלינו על רכבים ונסענו באורות כבויים‪ .‬הגשם גבר וקרעי עננים‬
‫עטפו את השיירה‪ .‬הסיירים התקשו בזיהוי התוואי ומדי פעם עצרו‪.‬‬
‫זיקוקי תאורה מצריים עלו השמימה והאירו נגב רטוב ומעורפל‪ .‬יריות‬
‫נורו מאחת הגבעות שמעלינו‪ ,‬והמשאיות עצרו‪ .‬סיקו פקד לקפוץ‬
‫ולתפוס מחסה‪.‬‬
‫"עושה רושם שאנחנו נוסעים לרגלי שני משלטים מצריים‪ ",‬לחשתי‬
‫לממיק‪.‬‬
‫"מתקבל על הדעת‪".‬‬
‫לאחר זמן‪-‬מה פסקה האש‪.‬‬
‫"נהגים לקאבינות!" שאג איצקו המ"פ שלנו ממסילות‪ ,‬ששב לגדוד‪,‬‬
‫לאחר הפציעה הקשה בזרעין‪.‬‬
‫הנהגים שבו‪ ,‬לבד ז'אק‪ ,‬נהג המסייעת‪.‬‬
‫"ז'אק‪ ,‬ז'אק!" נשמע קולו חסר הסבלנות של איצקו‪ .‬ז'אק נטל עימו‬
‫בר חוטי מצת בגשם‪ ,‬בערפל‪ ,‬ובחשיכה‬
‫את מפתחות הרכב‪ ,‬ולך ח ֶ‬
‫מוחלטת‪.‬‬
‫המצרים שעל הגבעות מעלינו שמעו שאון מנועים‪ ,‬אך לא איתרו את‬
‫מיקום השיירה‪ .‬זיקוקי תאורה עצבניים זינקו ונחתו‪ .‬זיקוק שחציו כבוי‬
‫צנח קרוב לשיירה‪ ,‬והכול קפצו מהרכבים ונבלעו בחול הרטוב‪ .‬ז'אק‬
‫הופיע‪ .‬לא שמע שקראו לו‪ .‬לגשם התלוו כדורי ברד שהלמו כפטישים‬
‫על הקסדות‪ .‬נסענו כסומים‪ .‬תחושות של חוסר אונים חדרו ללב‪ ,‬פחד‬
‫מפני הבלתי ידוע‪ .‬בעמק‪-‬יזרעאל ידעת היכן האוייב והיכן כוחותיך‪,‬‬
‫ואילו כאן? עלטה‪ ,‬ברד‪ ,‬ערפל‪.‬‬
‫"אם תתקבל פקודת נסיגה – לא נדע לאן לסגת‪ .‬מסע מובהק של‬
‫מתאבדים‪ ",‬אמרתי בקול‪-‬רם‪.‬‬
‫ג'יפ של המשטרה‪-‬הצבאית‪ ,‬שנסע כמאסף השיירה‪ ,‬הדליק לפתע‬
‫זוג פנסים וחשף את השיירה כולה‪ .‬בהלה‪ ,‬צרחות‪ ,‬מהומת אלוהים‪.‬‬
‫"נבלות‪ ,‬כבו את הפנסים! גיבורי ג'בע!" – כך כינו את המ"מ‪-‬‬
‫צדיקים‪ ,‬שכשלו בכיבוש כפר למרגלות הכרמל‪.‬‬
‫האורות כבו‪.‬‬

‫– ‪– 140‬‬

‫בבת‪-‬אחת נפערו שערי הגיהינום‪ .‬פגזים אימתניים מעשרות קנים‪,‬‬
‫צרורות ממקלעים‪ ,‬ממכונות‪-‬ירייה נפלו עלינו בבת‪-‬אחת‪ .‬טירוף! העולם‬
‫יצא מדעתו! רעידת‪-‬אדמה!‬
‫קפצנו מן הרכבים והשתטחנו על החול הרטוב‪.‬‬
‫"חפור בן‪-‬אדם‪ ,‬חפור‪ .‬זה הדבר הכי חשוב בעולם‪ ",‬מלמלתי לעצמי‬
‫וחפרתי כמטורף בידיי וברגליי‪ .‬אגב חפירה‪ ,‬שלפתי מהתרמיל את‪-‬‬
‫חפירה והעמקתי את השוחה‪ .‬פגזים התרסקו ובעקבותיהם שמעתי‬
‫צעקות של פצועים‪ .‬ענן של אבק‪-‬שריפה גהר עלינו והכביד על‬
‫הנשימה‪ .‬אני משתעל ומכחכח בגרוני‪ .‬הפגזים אט‪-‬אט מתקרבים אליי‪,‬‬
‫ואין לאן לברוח‪ .‬זהו‪ ,‬סוף הדרך‪ .‬בקרוב שמי יתנוסס בעיתון‪" :‬נפל‬
‫בקרבות הנגב‪".‬‬
‫אני שוכב על האדמה הרטובה וממתין לפגז‪ .‬תמונות מן העבר‬
‫דוהרות בראשי כסרט‪-‬נע‪ .‬אומרים כי רגע לפני המוות – כל החיים‬
‫חולפים בראשך‪ :‬פולין‪ .‬אני נפרד מאבא הנוסע לאמריקה‪ .‬רוסיה‪.‬‬
‫לוויה של הסופר מקסים גורקי‪ ,‬ויוסף סטאלין הגדול‪-‬קטן צועד אחר‬
‫הארון‪ .‬איסטנבול‪ .‬מתחבאים מהמשטרה בעליית‪-‬גג של בית‪-‬מלון‬
‫מפוקפק‪ .‬כל בוקר אני יורד למשרד‪-‬הנסיעות ‪I.T.A‬ושואל בצרפתית‬
‫טר פור מואה?" – היש‬
‫אין‪-‬לֶ ְ‬
‫איל‪ָ-‬יא ִ‬
‫אם הגיעה הוויזה לארץ‪-‬ישראל‪ִ " :‬‬
‫מכתב בשבילנו?‬
‫עד היום לא שכחתי אותו משפט‪ .‬תשעה חודשים רעדנו מפחד בשל‬
‫שהות לא חוקית בטורקיה‪ .‬ואחר‪-‬כך ארץ‪-‬ישראל‪ .‬גימנסיה "מוריה"‪.‬‬
‫פיה‪.‬‬
‫אגרופים ממחנך‪-‬הכיתה‪ ,‬כאשר אמרתי שיש לו "זין פולני"‪ .‬ש ֵ‬
‫הידעונית מזכרון‪-‬יעקב ו"אבא נובל"‪ .‬אבא נובל? אני נובל! בשירות‬
‫האצ"ל‪ :‬הבריטים רודפים אחריי ואני על אמירו של ברוש‪ ,‬רועד מפחד‪.‬‬
‫בית‪-‬אלפא‪ .‬הצגת "מירהל'ה אפרת" והמסע הלילי לקיבוץ‪ .‬נעמה ואני‬
‫בחורשת הקזוארינות‪ .‬אני לש את שדיה‪ .‬אידיוט‪ ,‬למה לא זיינת אותה‬
‫כבר אז? הו‪ ,‬איזו החמצה!‬
‫"אין לי בטן!" פלחה את הלילה זעקה נוראה ולאחריה‪" :‬חובש!‬
‫חובש!"‬
‫"אני בדרך‪ ",‬נשמע בבירור קולו הצפצפני של בנימין ורדי‪ .‬פגז נפל‬
‫בליבה של כיתת ה"בזה" שלנו‪ .‬מבלי לחשוב‪ ,‬חשתי לשם‪ .‬אם הכדור‪,‬‬
‫שנועד לכתובתי‪ ,‬בדרך אליי – הוא כבר ימצא אותי‪ .‬רצתי כמטורף בין‬
‫פגזים וכדורים‪ .‬הגעתי ומראה מחריד נתגלה‪ :‬פצועים נאנקים מכאבים‪,‬‬
‫שניים מ"המיוחדת" מתבוססים בדמם ושוכבים ללא רוח חיים‪ .‬מישהו‬
‫עם רגל קרועה מתרומם‪ ,‬נשען על רובהו וכעבור רגע מתמוטט‪ .‬פצוע‬
‫קורא‪" :‬אימא!"‬
‫בין הפצועים גם אברהם כצמן‪ ,‬שלחם בשיח'‪-‬נוראן‪ .‬הוא נפצע ביד‪.‬‬
‫ניסיתי לעודדו‪ ,‬ליטפתי את ראשו עד שבנימין ורדי הגיע וחבש אותו‪.‬‬
‫ברקים בורקים‪ ,‬רעמים רועמים – ואיני יודע אם רעמי שמיים המה או‬
‫רעמי תותחים‪.‬‬
‫"מאירק'ה‪ ,‬נפצעתי בגב‪ ,‬קח פיקוד‪ ",‬שמעתי את קולו של סיקו‪,‬‬
‫כשהוא מעביר את הפיקוד למאיר אלוני‪ ,‬סמל המחלקה שלנו‪.‬‬

‫– ‪– 141‬‬

‫סיקו עלה על ג'יפ והורה לנהג לדהור לנקודת‪-‬איסוף‪ .‬וכשהגיע‪,‬‬
‫עלה על טנדר עמוס פצועים‪ ,‬שהיה בדרכו לבית‪-‬חולים‪ .‬נחמה סיפרה‪,‬‬
‫שנדהמה לראותו ושאלה מה קרה לו‪.‬‬
‫"נפצעתי בגב‪".‬‬
‫"תראה לי‪ ,‬אחבוש אותך‪".‬‬
‫"לא צריך זה בסדר‪ ",‬ונדחק בין הפצועים‪.‬‬
‫נחמה חשה שלא בנוח‪ .‬תפקידה היה למיין פצועים‪ ,‬אך בשל דרגתו‬
‫כקצין לא התווכחה עימו‪.‬‬
‫"לעלות על הרכבים‪ ,‬אחרת איש לא ֵיצא מפה חי!" שאג איצקו‪.‬‬
‫המשאיות הסתובבו‪ ,‬החליקו בבוץ והתנדנדו כשיכורות‪ .‬המשאית‬
‫שלנו החלה להתחפר‪.‬‬
‫"לרדת ולדחוף!" שאג מאירק'ה אלוני‪ ,‬מנסה להתגבר על ילל‬
‫הרוח‪.‬‬
‫המשאית גנחה‪ ,‬השתתקה‪ ,‬נדלקה‪ ,‬התחפרה וכבתה‪ .‬החבר'ה היטו‬
‫שכם‪ ,‬הרימו באוויר גלגל אחורי והניחו תחתיו עץ אשל צעיר שעקרו‪.‬‬
‫הגלגל נתפס בענפי העץ ונחלץ‪ .‬לאחר כמה עשרות מטרים שוב‬
‫שקענו‪ .‬חיפשנו שיחי אשלים‪ ,‬אך לשווא‪ .‬לך חפש אשלי מחט בערימה‬
‫של שחת‪ .‬דחפנו עד שנחלצנו‪ .‬הו‪ ,‬סוף‪-‬סוף נוסעים לשועוט – הביקתה‬
‫המפורעשת והמפושפשת דמתה בעינינו לארמון‪ .‬הו‪ ,‬כמה צדק זליג‬
‫בדבריו‪.‬‬
‫דוד פליק‪ ,‬בקור‪-‬רוח של קצין מנוסה‪ ,‬העיר‪" :‬חבר'ה‪ ,‬מוכרחים‬
‫להגיע למשלט שמונים ושש‪ .‬פלוגות בי"ת וגימ"ל לא יחזיקו מעמד בלי‬
‫הבזות והמרגמות שלנו‪".‬‬
‫"שתוק! צעק עליו זליג וצירף קללה פולנית‪.‬‬
‫טנדר השיג אותנו והסמג"ד עמנואל ברשי‪ ,‬כאילו שמע את דוד‬
‫פליק‪ ,‬סימן לנהג לעצור ופקד עלינו לרדת מן הרכב ולהגיע רגלי‬
‫שא‪ ,‬שאליו מחוברת מכונת‪-‬ירייה‪ ,‬קנה‬
‫מינ ְ ָ‬
‫למשלט‪ .‬מאירק'ה הגיש לי ִ‬
‫רזרבי ושני ארגזי תחמושת‪ .‬אני מצמיד למינשא את תרמילי האישי‪.‬‬
‫בידי האחת רובה ובשנייה ארגז תחמושת‪ .‬אלה כל הכדורים שיעמדו‬
‫לרשותנו‪.‬‬
‫"מאירק'ה‪ ,‬מה נעשה כשהתחמושת תאזל?"‬
‫"אני מקווה שנמצא על המשלט תחמושת מצרית‪".‬‬
‫בוססנו בבוץ‪ ,‬בעלטה מוחלטת והשתדלנו להיצמד זה אל זה‪ .‬חול‬
‫סחוף ברוח סטר על הפנים‪ ,‬חדר לפה‪ ,‬לאף ולעיניים‪ .‬מעלינו‬
‫התנשאה גבעה‪ ,‬שמפסגתה נשמעו קולות וקללות‪ .‬עיני האוייב בלשו‬
‫אחרינו‪ .‬אם יאתרו אותנו – מרחץ דמים‪ .‬צוואות כבר כתבנו‪ .‬מדי‪-‬פעם‬
‫התעכבנו‪ ,‬ומסרים נלחשו מפה לאוזן‪:‬‬
‫"זהירות‪ ,‬ואדי‪" – ",‬מדרון תלול מימין!"‬
‫קריאותיו של תרנגול עלו מדרום‪-‬מערב‪ .‬האם אנו בדרך למשלט או‬
‫לכפר ערבי? לא אתפלא אם הסיירים טעו בדרכם‪.‬‬
‫קלמן פיבניק‪ ,‬אחד הסיירים‪ ,‬חלף ולחש כי הקולות הם מן הכפר‬

‫– ‪– 142‬‬

‫שיח'‪-‬חמודה‪ .‬השם לא אמר לנו דבר‪.‬‬
‫באת‪ֵ -‬‬
‫רי ָ‬
‫ד ִ‬
‫ְ‬
‫מישהו התעלף‪ .‬מצא זמן ומקום‪ .‬העבירו אליי עוד ארגז‪-‬תחמושת‪.‬‬
‫אני חורק שיניים ותוחב אותו מתחת לבית‪-‬השחי‪ .‬בוץ נדבק לסוליות‬
‫הנעליים ונלוש לעקב גבוה‪ .‬זליג מבחין בהליכתנו המתנדנדת ומחליט‬
‫לפוגג את המתח‪.‬‬
‫רבות' – זונות‪ ,‬מרחובותיה הכחולים‬
‫"ההליכה שלכם מזכירה לי 'קו ְ‬
‫של ברלין‪".‬‬
‫"למה ברלין? גם ברחוב הירקון שטראסה אני ראיתי זונות מאוד‬
‫טובות‪ ",‬תרם פאול מנסיונו האישי‪.‬‬
‫מרחוק נשמעה המיית גלים המתנפצים בנהמה על החוף‪ .‬האמנם‬
‫אנו קרובים לים? אם כך‪ ,‬טעינו בדרך‪ .‬ככל‪-‬הניראה חצינו את הכביש‪-‬‬
‫הראשי מבלי שהרגשנו בכך‪ .‬וכשנגיע לשפת‪-‬הים מה אז? אניית‪-‬‬
‫מעפילים הן לא תמתין לנו "באלו החופים"‪.‬‬
‫חזיונות‪ ,‬תעתועי דמיון‪ .‬היכן אנו לכל‪-‬הרוחות?‬
‫באפיסת כוחות מוחלטת הגענו למשלט‪.‬‬

‬עננים שחורים צנחו בכבדות‪.‬‬ .‬כאשר על הגב כחמישים קילוגרם משא‪ .‬‬ ‫הנענו אבר‪ .‫– ‪– 143‬‬ ‫פרק כ"א‪ :‬הקרב על משלט ‪86‬‬ ‫קרסנו על החול הרטוב בחשכה מוחלטת‪ .‬קום‪ .‬ההליכה בין המשלטים בגשם‪ .‬‬ ‫לא היינו מסוגלים להניע אבר‪ .‬המבוגר שבחבורה‪ .‬‬ ‫תתחיל לחפור‪ .‬הוא חפר ואנחנו עקבנו אחריו ולא‬ ‫פרץ קללות ניתז מפיו‪.‬שבראשה‬ ‫אברהם זוהר מיספר אחת‪ .‬בבוץ‪.‬מרחק‪-‬מה מהכביש‪-‬‬ ‫הראשי‪ .‬הרכב הביא אותם עד משלט‬ ‫‪ 112‬ומשם הלכו ברגל כחמישה קילומטרים‪ .‬אך ידע גם ידע שעם קרני בוקר ראשונות‬ ‫תתחיל הפגזת אימים‪.‬ידעתי‪.‬אני מיספר שתיים ואיציק חבצלת מיספר‬ ‫שלוש‪ .‬ואור בוקר אפרפר מצא אותנו מתחפרים על‬ ‫גבעה חולית בנקודת גובה ‪ 86‬מטר מעל פני הים‪ .‬לחפור ולהכין עמדות‪-‬ירי לפני שיאיר השחר‪ .‬והמצרים שהופתעו נבהלו ונסו‪.‬תתאושש‪.‬כך מלמלתי אך לא זזתי ממקומי‪.‬‬ ‫אף הוא סחב מטען כבד‪ .‬‬ ‫כשהפגזים נפלו מימינך ומשמאלך‪ ".‬לפלוגות הכובשות נודע‬ ‫באלחוט ששיירת הדרג‪-‬השני שקעה בבוץ‪ .‬לדבריהם‪ .‬ובמורדות‬ ‫נתמשכו שיחי צבר‪ .‬האמין שישמש דוגמה‪ .‬על הגבעה נראו שיחי אשל‪ .‬‬ ‫"חבר'ה‪ .‬אני‬ ‫מינשא על גבי ולא הצלחתי לפרוק אותו מעליי‪ .‬והמילים נבלעו בחשיכה‪ .‬הכיבוש היה קל יחסית‪.‬נטל ֵ‬ ‫לחפור‪ .‬ו ֶ‬ ‫הלילה החל להימוג‪ .‬רק לפני זמן קצר חפרת כמו מטורף בידיים וברגליים‪.‬פאול שכב על החול הלח והתייפח‪ .‬אנשי פלוגות ב' ו‪-‬ג'‬ ‫קידמו את פנינו בשמחה וסיפרו בהתרגשות על הקרב ועל גוויות‬ ‫המצרים הפזורות על הגבעה‪ .‬התאושש ראשון‪ .‬‬ ‫ולנסות להגיע אל מצבורי הנשק של האוייב‪.‬‬ ‫מאירק'ה פקד‪ .‬עד מהרה קלט‬ ‫שבצעקות לא ישיג דבר והחל להתחנן‪ .‬לפתע נתקף זעם‪ .‬‬ ‫רוח מהולה גשם טפחה על פנינו כסדינים לחים‪.‬‬ ‫בערפל‪ .‬התמקמה בגזרה הדרומית‪-‬מערבית‪.‬יהיה עליהן להסתפק בנשק ובתחמושת שנשאו על גבן‪.‬וחולייתנו‪ .‬הודיע לנו מאיר אלוני‪.‬הסתערו‪ .‬‬ ‫את והחל‬ ‫דוד פליק‪ .‬וככל הנראה לא תגיע‬ ‫למשלט‪ .‬אחר‪-‬כך נהיה‬ ‫תחת אש כבדה‪ ".‬‬ ‫הם פרצו את גדרות‪-‬התיל‪ .‬אם לא למעלה מזה‬ ‫– התישה אותנו כליל‪ .‬‬ ‫דה‪:‬‬ ‫חמו ָ‬ ‫שיח'‪ֲ -‬‬ ‫באת‪ֵ -‬‬ ‫רי ַ‬ ‫ד ִ‬ ‫בדרום‪-‬מערב נמנם בשלווה כפר ערבי‪ְ .‬שקדיות בשלכת‪ .‬‬ ‫מאירק'ה סימן את מקומן של עמדות ה"בזה"‪ .‬‬ ‫בפאתי המשלט חנה טנדר מצרי נטוש ובו כמה ארגזי כדורים ובסיסי‬ ‫מרגמה‪.‬הוא הבין היטב את הקשיים‪.‬‬ ‫על המשלט שכבו עשרה חיילים הרוגים‪ .‬צרח‪ .‬‬ ‫התיישבתי כשה ִ‬ ‫שמאירק'ה צודק ומצאתי עצמי ממלמל‪" :‬יאללה‪ .

‬הוא יפקד‬ ‫על שתי עמדות ה"בזה"‪ .‬ירה וקילל‪.‬הגיע ונשמעה ירייה‪ .‬צלף פלוגה ג'‪ .‫– ‪– 144‬‬ ‫בקתות חימר וסביבן כתמי ירק‪ .‬‬ ‫במקביל לכביש מסילת‪-‬ברזל‪ .‬‬ ‫מדרום‪-‬מערב למשלט התפתלה גדר של שיחי צבר‪ .‬‬ ‫נץ' כאילו היתה תינוק‪ .‬‬ ‫הבוקר שעלה רחץ את הכפר‪ .‬מוזר‪ .‬אך באותם דמדומי בוקר ראשונים‬ ‫שקשק לו בנחת קטר רכבת‪ .‬חיילים קפצו מן הרכבים‬ ‫ונסו‪ .‬‬ ‫דוד פליק פער עיניים‪ :‬רכבת ראשונה שראה בארץ‪-‬ישראל‪.‬אך המצמד לא הפריד‪.‬ובאופק שטה ספינת‪-‬קיטור‪.‬תושבי הכפר גידלו ירקות ליד הבתים‪.‬‬ ‫"ואולי פלוגה מצרית מסתתרת בקפל קרקע?"‬ ‫"תחפור בן‪-‬אדם‪ .‬הסודאני קרס‬ ‫על החול הרטוב‪.‬ומאירק'ה הצביע לכיוון הטנק‪ .‬‬ ‫"חבר'ה‪ .‬‬ ‫ממערב נמתח כביש עזה‪-‬אל‪-‬עריש‪ .‬אורי נעלם בין שבכי הצבר ואני יריתי בודדות‬ ‫לכיוון הטנק מבלי שאראה אותו‪ .‬‬ ‫אורי הפיאטיסט הגיע בריצה‪ .‬‬ .‬יממה שלימה צריך לבלות בחור הנאלח‬ ‫הזה עד שהפלמ"ח יזיז את התחת‪".‬ומשאיות גוררות תותחים ירדו דרומה‪.‬שאונו של מנוע עלה משם‪ .‬במשלט ארבעה‬ ‫מטולי פיאט ומספר מוגבל של פגזים‪.‬קבע אברהם זוהר‪.‬תחפור‪ .‬עליו‬ ‫להתגנב בהיחבא ולפגוע בו‪ .‬פגזים החלו לשרוק מעלינו ברעש מחריש אזניים‪.‬נהג התאמץ להכניס את ידית‬ ‫ההילוכים למהלך‪ .‬מה הוא עושה פה? האם הגיע בטעות או שמא נרדם‬ ‫וחבריו לא העירו אותו כשנסוגו?‬ ‫שם‪-‬טוב אלוני‪ .‬‬ ‫צרורות ראשונים שנשלחו לעבר הכביש בישרו למצרים כי צה"ל‬ ‫פה‪ .‬נשמע קולו הרועם של מאירק'ה‪.‬‬ ‫הטנקיסט המצרי הבין שלא יוכל להסיג את הטנק לאחור‪ .‬המוכרים מקרבות שיח'‪-‬נוראן וחירבת‪-‬מעין‪.‬הודיע זוהר וביקש שאחליפו כמספר אחת‪ .‬‬ ‫סמל סודאני ענק מימדים נראה מהלך על המשלט ועל פניו חיוך‪.‬ה"בזה" תחפה בירייות בודדות‪ .‬גורר אחריו קרונות‪-‬משא פתוחים ועליהם‬ ‫טנקים מסוג "לוקוסט"‪ .‬שנקטעה‬ ‫ב"שטח מת"‪ .‬שסאן תנועה‪ :‬שיירת משאיות‬ ‫עמוסה זחלילים עלתה צפונה‪ .‬טנדר‬ ‫עמוס חומרי‪-‬נפץ נדלק ועשן סמיך התאבך‪ .‬התחנן אורי בחיוך של ילד‪-‬טוב‪.‬שיניו הלבנות נצצו‬ ‫אי ְ‬ ‫בידיו חבק מרגמת טו‪ִ -‬‬ ‫בשחר העולה‪ .‬הכביש נחסם והתנועה פסקה‪.‬ה"בזה" בלעה כדורים ופלטה‬ ‫תרמילים‪.‬‬ ‫"יהיה בסדר‪ ".‬משאית צבאית עצרה בחריקת בלמים ונהגה נמלט לחולות‪ .‬שנצץ מגשמים‪.‬‬ ‫הוא ירה וקילל‪ .‬‬ ‫"הלך לו הקלאץ'‪ ".‬‬ ‫מעבר לכביש נמתחה רצועת חול בהירה שחוברה לים הגדול‪ .‬‬ ‫"פיאט‪ .‬בלי מעצורים‪ ".‬‬ ‫אורי קיבל מהסמג"ד פקודה לחסוך בתחמושת‪ .‬פיאט‪ ".‬‬ ‫והעיר עזה סוגרת ומסוגרת‪.‬והחליט‬ ‫להפעיל את התותח‪ .‬גלי‬ ‫קצף עטורי כרבולות הלמו בחול‪ .‬שהאויב‬ ‫לא ֵידע כי מכונת‪-‬ירייה מוצבת שם‪.

‬מלמלתי במרירות‪ .‬לרגע כרעו על ברכיהם‬ ‫לתפילה‪ .‬ועל רוביהם הרכיבו כידונים שלהביהם זהרו‬ ‫בשמש‪ .‬אמרתי לזוהר‪" .‬אם תתקרבו עוד קצת‪ .‬לוחיות‪-‬זיהוי‪ .‬לפתע הסירו החיילים את הכומתות מראשיהם‪.‬‬ ‫ג'יפ הגיע‪ .‬‬ ‫הסמג"ד עמנואל ברשי הגיע‪ .‬וברשי חייך בהנאה‪:‬‬ ‫"אני הולך לתבל להם את הטחינה בקצת פלפל חריף‪ ".‬זוהר הסב את תשומת‪-‬ליבו לכוח המצרי הסועד‬ ‫ארוחת‪-‬בוקר‪ .‬הורה זוהר‪ .‬ובמרחק של כשש‪-‬מאות מטר‪ .‬הבחנתי בתנועה של צבא‪ .‬קשה לומר שהם‬ ‫צעדו בגאון ובגאווה‪ .‬כשמגבות לבנות על כתפיהם‪ .‬‬ ‫"זוהר‪ .‬כמו "פלאנגות"‬ ‫רומאיות‪ .‬והם שאגו במקהלה‪" :‬אללה‪-‬אכבר‪ ".‬הסתודד בנפנוף ידיים עם הקצינים והצביע‬ ‫לכיוון המשלט שלנו‪ .‬‬ ‫חבשו כובעי‪-‬פלדה‪ .‬ופנה אל דן‬ ‫לנס הקשר שיזמין אש תותחים‪.‬בצעו נתחי פיתה וטבלו בעיסה‪ .‬שתי פלוגות מצריות פתחו‬ ‫במסע אל מול לועה של מכונת‪-‬ירייה!"‬ ‫"נצור את הכלי ותן לממזרים להתקרב‪ ".‬רבים לא חדלו להפנות ראשיהם לאחור‪.‬איש בשלמה לבנה‪ .‬‬ ‫"הם אוכלים כבני‪-‬אדם ואותנו מאכילים מנות‪-‬קרב משימורים‬ ‫מחורבנים‪ ".‬נענע בידיו‪ .‬בחור אדיר‪-‬ממדים‪ .‬‬ ‫"מסע של מתאבדים‪ ".‬השמיע ציוץ‪-‬של‪-‬בוקר‪ .‬ולקול הלמות תופים יצא המצעד לקרב‪ .‬כיוונתי את‬ ‫ה"בזה" למרכז השורה הראשונה ומדי‪-‬פעם צמצמתי טווחים‪.‬הניף זנבו‬ ‫כלפי מעלה והמריא בחדווה‪.‬בירך‬ ‫אותם‪ .‬בפאתי הכפר דריבאת‪-‬שיח'‪-‬‬ ‫חמודה‪ .‬הצמדתי לעיניי משקפת‪-‬‬ ‫שדה‪ .‬ויישרו כומתה שמוטה‪ .‬מלמלתי והצצתי בהם דרך הכוונות‪" .‬למה הם מסתכלים כל הזמן לאחור?"‬ .‬קצין ירד‪ .‬האם לא טרחו להודיע לו כי‬ ‫למראשותיו אורב אוייב? טבחים פתחו שולחנות‪-‬מתקפלים והניחו מגשי‬ ‫נה? טחינה? חיילים התיישבו על‬ ‫נחושת מלאי עיסה לבנה‪ :‬לֶבֶ ֶ‬ ‫ספסלים‪ .‬נחת על החול הלח‪ .‬‬ ‫"או‪-‬קיי בחורים‪ .‬מאחוריו הזדנב דן לנס הקשר ועל גבו‬ ‫מכשיר‪-‬אלחוט‪ .‬תווי‪-‬פנים‬ ‫מונגוליים ועיניים מלוכסנות‪ .‬עשן התאבך מבין עלי הצבר‪ .‬‬ ‫החיילים סיימו לאכול והסתדרו למיפקד‪-‬בוקר‪ .‫– ‪– 145‬‬ ‫ולפתע התפוצצות‪ .‬שתי פלוגות חיילים צבאו סביב‬ ‫ברזיות‪-‬מים‪ .‬חלק מרח על פניו משחת‪-‬‬ ‫רן סינוור אותנו‪ .‬אחר‪-‬כך גמעו קפה‬ ‫מפינג'אנים‪.‬אורי לא הכזיב‪.‬הם ניצבו בשורות‬ ‫וקציניהם בדקו נשק‪ .‬לבסוף עלה‬ ‫הדגל וקול תרועתה של חצוצרה נשמע‪.‬וים‪-‬של‪-‬ישבנים הזכיר מפגן של התעמלות‪-‬המונית שערכנו‬ ‫בכנס "הפועל"‪ .‬‬ ‫משהתפזרו ערפילי הבוקר והשחר עלה‪ .‬‬ ‫שקט מוזר השתרר ולאחריו שריקה צלולה ומסולסלת‪ :‬זוג נחליאלים‪.‬כאילו שהה בבסיס מרוחק‪ .‬האוייב התגלח‬ ‫גילוח לבנה ונעזר במראות שאו ָ‬ ‫להנאתו‪ .‬אני חושש שאאלץ לפזר את‬ ‫המצעד היפה שלכם‪ ".‬‬ ‫עוברי‪-‬אורח‪ .‬ככל‪-‬הנראה כהן‪-‬דת‪ .‬ולרגע שכחתי את המלחמה‪.‬הפלוגות הסתדרו בשורות‪-‬רוחב‪ .‬רק שלא‬ ‫יהיה מעצור! הם שתי פלוגות ואנחנו בקושי חוליה‪".

‫– ‪– 146‬‬ ‫זוהר הצמיד משקפת ולפתע גילה‪" :‬הו‪ .‬‬ ‫טנק‪-‬תצפית קטן פרץ את קו‪-‬העמדות ונע על המשלט‪ .‬ארוז את המכונה –‬ ‫ומסתלקים‪".‬‬ ‫שרשרת הטנק הסתבכה בחוטי‪-‬תיל שהקיפו את המשלט‪ .‬תחושה בלתי מוכרת לחלוטין‪ .‬כשאתה יודע כי עוד מעט תיוותר ללא נשק אנטי‪-‬טנקי‪.‬הנהג ניסה לשחרר את שרשרותיו‪ .‬כיפת הטנק נפתחה וחייל הציץ החוצה‪ .‬וידענו‬ ‫שלא נזכה לסיוע בנשק ובתחמושת‪.‬‬ ‫"כשאלה ייגמרו – קפל את החצובה‪ .‬שהתכסתה בעשן סמיך ובריח חריף של‬ ‫אבק‪-‬שריפה‪ .‬פגז של פיאט‬ ‫הדליק אותו‪ .‬חמישה קצינים נפלו‬ ‫ושארית הכוח נס על נפשו בהשאירו נפגעים בשטח‪.‬מישהו‬ ‫השליך עליו בקבוק‪-‬מולוטוב‪ .‬‬ ‫גשם זלעפות החל לרדת‪ .‬ויונה ג'קסון נתן להם‬ .‬מראה‬ ‫מפחיד למדיי‪ .‬מה יהיה כשייגמרו הכדורים?"‬ ‫"ניקח רגליים ונברח‪".‬והטנק‬ ‫נעצר‪ .‬‬ ‫"נותרנו עם ארבעה ארגזי תחמושת‪".‬לאחר הנסיגה המבוהלת פתחו המצרים‬ ‫בהפגזה מעשרות קני תותח ומרגמות‪ .‬משראה‬ ‫כי הוא מוקף ישראלים‪ .‬‬ ‫מחלקת חיילים מצריים פרצה בריצה‪ .‬‬ ‫"זוהר‪ .‬‬ ‫צרורות ארוכים נפלטו ברעש מחריש‪-‬אוזניים והשורות התבלבלו‪ .‬אחורה‪ .‬‬ ‫"שירת‪-‬הים?"‬ ‫קש‪ ".‬הקצינים שלהם הולכים‬ ‫מאחור עם אקדוחים שלופים!"‬ ‫ריח של קרב עלה בנחיריי‪ .‬טנק שני נמלט‪.‬ה"ש ִ‬ ‫הגיע למאתיים מטר וזוהר טפח קלות על כתפי‪:‬‬ ‫"פתח באש ותזכיר להם את שירת הים‪".‬פיאטיסט פגע בו והטנק‬ ‫עלה בלהבות‪.‬ציטט‬ ‫למו כ ַ ָ‬ ‫אכ ְ ֵ‬ ‫חרונ ְך ָ י ֹ‬ ‫לח ֲ‬ ‫תש ַ‬ ‫מיך ָ תהרוס‪ְ .‬שלא התלקח‪ .‬מיהר לסגור את כיפת הטנק‪ .‬‬ ‫"איזה מילכוד! הקצינים משתפים עימנו פעולה‪ :‬אנו יורים מלפנים‬ ‫והם מאחור‪".‬‬ ‫לפי תיכנונו של יגאל אלון עלינו לשרוץ בגבעה המחורבנת הזו יממה‬ ‫תמימה‪ .‬‬ ‫ק ֵ‬ ‫"וברוב גאונך ָ‬ ‫מ"שירת משה"‪.‬מספר הנפגעים החל לגדול במהירות‪.‬הגיחו‪ .‬בעלי תותח ‪ 37‬מ"מ‪ .‬מי שניסה לברוח ‪ -‬נורה על‪-‬ידי‬ ‫הקצינים‪.‬הטווח‬ ‫מרגישים אלה‪ .‬‬ ‫שני טנקים מסוג "לוקוסט"‪ .‬פגזים אימתניים של תותחי ‪25‬‬ ‫ליטראות סרקו את הגבעה‪ .‬נסע קדימה‪ .‬התפרקד סמוך לעמדה ובנחת‪-‬של‪-‬צלף‬ ‫ריפד לעצמו פיסת קרקע וירה חמש יריות‪ .‬‬ ‫הצלף שם‪-‬טוב אלוני הגיח‪ .‬הרחק בדרום‪-‬מזרח שקעה בבוץ שייירת הדרג המסייע‪ .‬האם כך‬ ‫שים אלי קרב"? המצרים קרבים ובאים‪ .‬וגרר‬ ‫אחריו חלק מן הגדר‪ .‬הם‬ ‫החלו להתרוצץ כעכברים נמלטים‪ .‬‬ ‫"ומה עם הפקודה של יגאל אלון?"‬ ‫"בעייה שלו‪".

‬‬ ‫"למה לא מפנים אותי?" שאל בקול מתייפח‪.‬‬ ‫ברשי התרוצץ‪ .‬‬ ‫וכי לאן יפנו אותו?‬ ‫הוא יבב זמן‪-‬מה ולפתע התעשת‪ .‬‬ ‫פגישה ראשונה עם הללו שיכונו "הלומי‪-‬קרב"‪.‬אחר‪-‬כך‪ .‬המקלעים והרובים סיימו את חייהם‪ .‬לא נחזיק מעמד בלי נשק אנטי‪-‬טנקי‪ .‬כדור ריסק את ראשו‪ .‬עשו הכול שהדרג‬ ‫המסייע יגיע וגם‪".‬ווי נראה מבוהל‪ .‬דמעות קלחו על לחיו‪ .‬‬ ‫בנימין ורדי הגיע והזריק לו מורפיום‪ .‬‬ ‫במרחק של כשלוש מאות מטר‪ .‬ליד בוסתן מאפיל‪ .‬הקנים התנפחו ויצאו‬ ‫מכלל שימוש‪.‬‬ ‫כשפיו פולט קללות נמרצות‪ .‬יש מחסור חמור בפגזי‬ ‫פיאט‪ .‬תחי מדינת‪-‬‬ ‫ישראל!"‬ ‫ה"בזות"‪ .‬וחובש דולק אחריו‪.‬יש פצועים‪ .‬כנראה בהונגרית‪.‬אף‬ ‫הוא נפגע ונותר תלוי על הצריח‪ .‬טיפס בזריזות על טנק שבא בעקבותיהם‪ .‬פרשתי אותו בתעלה המבוצבצת והשכבנו אותו‪.‬צרור קטנטן לעבר השחצן שעל הסוס‪ .‬‬ ‫חייל סהרורי בגופייה נראה רץ לעבר האוייב‪ .‬כמו גוליבר‪.‬כפי שקראנו בשעתו ב"אנשי‪-‬פאנפילוב"‪:‬‬ ‫"נרסק את הפאשיסטים! קדימה גדוד שלוש‪-‬עשרה‪ .‬שוב‬ ‫התרוממה כיפת הטנק וטנקיסט שני ניסה לקפוץ מהטנק הבוער‪ .‫– ‪– 147‬‬ ‫להתקרב ואז סחט את הדק ה"בזה"‪ .‬ופגז של פיאט מילאו עשן סמיך‪ .‬פתח‬ ‫את כיפתו והשליך פנימה רימון‪.‬כשמחצית גופו מתנדנדת כמו לולב‪.‬וגופו החליק לחול‪ .‬בלע דמעה‪ ..‬‬ ‫פגז ריטש את שתי כפות רגליו‪ .‬‬ ‫הקשר נותק וברשי נותר עומד במלוא שיעור קומתו‪ .‬‬ ‫"מיהו אותו פרש שיושב בקומה כה זקופה?" שאלתי את זוהר‬ ‫וכיוונתי לעברו את ה"בזה"‪.‬‬ ‫פשטתי את מעילי‪ .‬אבק‪ ..‬ורצתי עימו‬ ‫מ ִ‬ ‫"ו ִָוי חטף פגז ברגליים!" שמעתי את צעקתו של ֶ‬ ‫לעמדה‪.‬בוץ וגרגרי חול‬ ‫התערבלו לעיסה שסתמה את מנגנוני הירי‪ .‬‬ ‫זוהר הציץ בו באדישות ומשך בכתפיו‪ .‬מדי‪-‬פעם כחכח בגרונו‪ .‬אקדח מאוזר בידו‪ .‬‬ ‫*‬ ‫מיק‪ .‬הבחנתי בפרש‬ ‫על סוס לבן‪ .‬כיוונתי את המכונה לעברו‬ ‫והתחננתי‪" :‬אנא‪ .‬תפוח‬ ‫גרגרתו זינק בעצבנות מעלה ומטה‪.‬עורו של הסוס בהק בקרניה של שמש זוהרת‪.‬ועצמותיו נחשפו‪.‬ודיווח באלחוט‪" :‬נלחמים קשה‬ ‫מאוד בטנקים‪ .‬דרושות תרופות‪ .‬שקצרה אותם כחרמש המונף על‬ ‫גבעולי תלתן‪ .‬גופו רטט ופניו‬ ‫חוורו‪ .‬‬ ‫עוד טנק הגיח‪ .‬ניסה הטנקיסט‬ ‫לשלשל עצמו החוצה‪ .‬הוא יושב‬ .‬הניף את גופו מעל פני התעלה‬ ‫ושאג‪ .

‬‬ ‫ממיק טען כי מרכסיסט אדוק אסור לו לבנות תיאוריות על "אילו"‪.‬‬ ‫לחצתי על ההדק ונקישה עמומה נשמעה‪ .‬ברימונים ובכידונים‪ .‬פיאט! פיאט!" שאגו חיילים‬ ‫בייאוש‪ .‬חסם באצבעותיו את הדימום וביקש‬ ‫סם‪-‬עורקים‪ .‬‬ ‫עד מהרה התברר שקציניהם כבלו אותם בחגורות‪-‬פלדה למושבים‪.‬שסירב לאמץ דוגמות מרכסיסטיות‪.‬ענה לו דשיק‪ .‬לדעת המחנך‪ .‬כבומרנג‪ .‬‬ ‫לבל יברחו‪.‬האם ההיסטוריה של מצרים היתה‬ ‫שונה?‬ ‫נזכרתי בוויכוחים שניהלנו בכיתה על השפעתה של האישיות על‬ ‫ההיסטוריה‪ .‬אך בכל המשלט לא נותר פגז אחד‪ .‬‬ ‫ח ֶ‬ ‫שאפשוט את גופייתי‪ .‫– ‪– 148‬‬ ‫זקוף כאילו היה נפוליון‪".‬החברתיים והפוליטיים העוברים על אותה ארץ‪ .‬עליו לבצע ֶ‬ ‫כיתת חיילים סודאניים שחורי‪-‬עור וענקי‪-‬קומה עלתה למשלט‬ ‫ובידיהם נשק מתכתי בלתי מוכר‪ .‬‬ ‫והחובשים היו אובדי עצות‪ .‬‬ ‫ג'קסון התגנב אל אחד הזחלילים‪ .‬התקשיתי לנעול את הבריח‪ֵ .‬ולפתע‪ .‬‬ ‫פצוע שתת דם‪ .‬חייל סודאני השתחל מתוך‬ .‬‬ ‫לפתע שינתה הרוח את כיוונה ואש הלהביורים‪ .‬ואילו הרגתי אותו‪ .‬עשיתי כפי שנתבקשתי‪.‬תרמיליהם התרוקנו מתרופות‪ .‬תחבתי כדור‬ ‫גרדתי‬ ‫לבית‪-‬הבליעה ובשל הבוץ‪ .‬קרעי מוחו הגיעו אליי‪ .‬היה זה נשק‬ ‫שמעולם לא נתקלנו בו‪ .‬הם נבהלו‬ ‫מהשדים הצורחים ונסו על נפשם‪.‬ספג קליע בבטנו והתחנן בפני חובש שיהרוג אותו‪.‬עד מהרה אזל הדלק במכליהם‪ .‬הזחלילים התפרסו‬ ‫והחלו להתיז לשונות אש‪ .‬והסתערנו‬ ‫עליהם בצעקות‪ .‬פתח דלת של תא‪-‬הנהג ובהינף‬ ‫רובה רוצץ גולגולת‪ .‬הם רצו‬ ‫מפצוע לפצוע ובאמתחתם אין אפילו זריקת מורפיום אחת לרפואה‪.‬‬ ‫ארבעה זחלילים עלו על המשלט‪" .‬חיילים בוערים רצו כלפידים חיים וצרחו‬ ‫מכאבים‪ .‬טען המחנך‪.‬‬ ‫"או כן או לא‪ "..‬יונה ג'קסון נופף‬ ‫רובהו כאילו היתה זו אלה והיכה בהם על שמאל ועל ימין‪ .‬בקתות רובים‪ .‬מישהו הפיל אחד מהם על החול הרטוב וכיבה את האש‪.‬‬ ‫מישהו גהר על פצוע מדמם‪ .‬למה הנהגים לא בורחים מתאיהם?" שאלתי‪.‬נטלתי רובה‪ .‬וכמה בקבוקי‪-‬מולוטוב‪ .‬ליחכה את‬ ‫פני היורים‪.‬השפעתה שולית לעומת התהליכים‬ ‫הכלכליים‪ .‬‬ ‫שכעבור ארבע שנים חולל את מהפכת הקצינים במצריים ונטל לידיו‬ ‫את השלטון‪ .‬צעקות "חובש" נשמעו מכל עבר‪.‬רימונים‪ .‬‬ ‫תותחים ומרגמות עשו בנו שמות‪ .‬היטלר אחר היה תופס את השלטון והתוצאות‬ ‫היו דומות‪ .‬אילו היטלר‬ ‫לא היה עולה לשלטון‪ .‬לשונות אש נשלחו לעבר‬ ‫העמדות וחיילים אחוזי להבות נראו רצים בבהלה‪ .‬‬ ‫בציפורניי את הבוץ שהתקשה ודרכתי – כדור עקר‪.‬עם כידונים‪ .‬‬ ‫לימים נודע כי אותו פרש לא היה אחר מאשר הגנרל מוחמד נגיב‪.‬נותרנו עם רובים שאינם‬ ‫יורים‪ ..‬‬ ‫"ג'קסון‪ .

‬‬ ‫הוא פער זוג עיניים כחולות‪ .‬ניסיתי‬ ‫לטלפן לפלסטינה‪ .‬תמיסת אש דבקה לנעל וצרבה את העור‪.‬מיהרתי לתא הטלפון‪ .‬הגיח מאחור ודקר‬ ‫אותו למוות‪.‬שלווה מוזרה אפפה אותי‪.‬הייתכן שהם נכנעים? לנו‬ ‫נסתם הנשק‪ .‬‬ ‫קברתי את הנעל בחול הלח‪ .‬וכשלא הצלחתי נשארתי לעמוד בתא הטלפון‬ ‫ואמרתי 'קדיש'‪ .‬כשהייתי בניו‪-‬יורק‪ .‬ישבתי בקפטריה של 'שטינברג'‪ .‬משאזל הדלק במיכלו‪ .‬התמלאתי רגשי אשמה על שלא היצלתי אותך‪".‬מצאתי עצמי צופה בו‪.‬אצבעות רגלי נחשפו והנעל הפכה‬ ‫לסנדל‪ .‬יצאנו ממצבים יותר קשים!"‬ ‫כך ביקש לעודד והציע לגימת וודקה‪ .‬מתאגרף ידוע‪ .‬והוא שאל אם זכור לי התאריך‪.‬לפתע‪ .‬לעולם לא אשכח אותו יום!" אמר בהתרגשות‬ ‫גדולה‪" .‬לפתע התעטפתי בתחושת אסון נוראה ורעד עבר בכל‬ ‫גופי‪ .‬‬ .‬‬ ‫הגשם ירד בלי הפוגה‪ .‬העשרים ושלושה בדצמבר ‪ ".‬‬ ‫"עושה רושם שאנו בדרך לתחנה הסופית‪ .‬‬ ‫התחבקנו לפרידה‪ .‬בשדרת ברודווי‪ .‫– ‪– 149‬‬ ‫זחליל והחל לטאטא את המשלט עם להביור‪-‬יד‪ .‬חשתי חום לוהט‬ ‫באצבעות רגלי השמאלית‪ .‬מזל שכתבנו צוואות‪".‬‬ ‫מוקסם‪-‬משהו מן המראה‪ .‬והוא‬ ‫קפץ מכיסאו‪:‬‬ ‫"אני לא מאמין‪ .‬ליבי אמר לי כי נהרגת במלחמה‪ .‬ואכלתי‬ ‫ארוחת‪-‬צהריים‪ .‬מדי שנה נדרשנו לרוקן את בורות השופכין של הכפר‪.‬משקרבה האש ניתרתי קלות לאחור‪ .‬שם‪ .‬במחנות‪ .1944‬הייתי בן ארבע‪-‬עשרה והתחנכתי בפנימיית‬ ‫נוער בשפיה‪ .‬‬ ‫"נו בוודאי‪ .‬‬ ‫זה היה בשנת ‪ .‬ואזניו הזדקרו כזוג‬ ‫מניפות‪.‬‬ ‫"גם אני אמרתי פעם עליך 'קדיש'‪".‬סיפרתי לאבי על אותו קרב מר וכיצד‬ ‫נפרדתי מן החיים‪ .‬קול התותחים נדם‪.‬‬ ‫לחשתי לממיק‪.‬שבידו מקל ובקצהו מטפחת לבנה‪ .‬‬ ‫מן הרגע שטנקים וזחלילים עלו על המשלט‪ .‬‬ ‫*‬ ‫לימים‪ .‬משה גורודנצ'יק‪ .‬‬ ‫זליג ראה אותנו וצרח‪:‬‬ ‫"אל תמהרו למות‪ .‬ושבנו והסתערנו עליהם בצעקות‪:‬‬ ‫"קדימה גדוד שלוש‪-‬עשרה!" כשאנו הולמים בהם בקתות רובים‬ ‫ודוקרים בכידונים‪.‬כמחצית הכוח שוכב פגוע והם נכנעים?‬ ‫איש לא התרשם מהדגל הלבן‪ .‬‬ ‫"להתראות בשמיים!" הפטרתי‪.‬‬ ‫כאחד שכבר נפרד מן החיים‪.‬אפופי בושה על הרגשנות שגילינו‪.‬נטל מקלע והתכוון להמשיך את‬ ‫מלחמתו ביהודים‪ .1948‬עניתי בביטחון‪ .‬כיתת חיילים מצריים הופיעה ובראשה קצין‬ ‫ג'ינג'י‪ .‬מומסות משהו‪ .‬כאילו‬ ‫שיחקנו בחבל מתוח שעלינו לדלג מעליו‪ .

‬קבע איציק‬ ‫חבצלת‪ .‬לכבות את השמש‪ .‬החלו לנוע לכיוון הוואדי‪ .‬‬ ‫זינגר נפטר מהתקף‪-‬לב‪".‫– ‪– 150‬‬ ‫והסירחון היה מחריד‪ .‬אך נחסמו על‪-‬ידי‬ ‫המ"מ עוזי פיינרמן‪ .‬הופיע‬ ‫מנהל הכפר‪.‬שנוכל להתפנות! הלא כבר עשית את‬ ‫זה פעם‪ .‬במה‬ ‫נעצור אותם? – שאל עוזי את עצמו‪ .‬שוחררתי מניקוי בורות‬ ‫השופכין‪ .‬בתחתית הגבעה מצוי נשק רב‬ ‫והוא קיווה להגיע אליו‪ .‬בעמק‪-‬איילון‪".‬אמר‬ ‫בעצב‪ .‬דפקתי בחשש רב על דלתו‪.‬עוזי התקרב אל מורד הגבעה‪ .‬התכנית לבלום את המצרים עד‬ ‫לחשיכה ולסגת עם הפצועים נראתה חסרת סיכוי‪ .‬דקות חלפו עד ששלף מן המגרה עיתון‬ ‫"דבר"‪ .‬כעבור שבוע התבררה הטעות‪ :‬דודי‪ .‬‬ ‫אמרתי "קדיש" והוא ליווה את תפילתי ב"אמן"‪ .‬אחי‪-‬‬ ‫אבי‪ .‬‬ ‫השמש טיפסה מעלה ושלחה קרני אור אל זירת הקרבות‪ .‬‬ ‫סיפר כי אך לפני חודש התחתן‪ .‬השקיף ונדהם‪:‬‬ ‫עשרים טנקים חיממו מנועים ועוד מעט יסתערו על המשלט‪ .‬‬ ‫המנהל סימן לי שאשב‪ .‬‬ ‫"ישראל זינגר‪ .‬‬ ‫חיילים‪ .‬נשמתי‬ ‫לרווחה‪ .‬ובכה‪" :‬אני כל‪-‬כך רוצה לחיות!"‬ ‫ולפתע הניף את ראשו כלפי מעלה ושאג‪:‬‬ ‫"אלוהים‪ .‬מפקד מחלקה‪ .‬אני מצטער להודיעך כי אביך הסופר נפטר‪ ".‬ריח הדם מושך אותן לכאן‪ ".‬י‪.‬ובעודי שקוע עד ברכיי בתוך המדמנה‪ .‬הוא שנפטר‪.‬למען האמת‪ .‬ולפלמ"ח לא נותר אלא‬ ‫להחליק על מרגרינה ולכבוש את עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר ואבו‪-‬עגילה‪.‬בהיותי יתום "טרי"‪ .‬והתאבלתי על גורלי המר‪ .‬הגיש לי סידור וכיפה וביקש שאומר "קדיש"‪.‬‬ ‫"זינגר‪ .‬הטריז שתקענו בלב‬ ‫הרצועה מיקד עלינו את כל צבא מצרים‪ .‬‬ ‫"אבל איפה אנחנו בסיפור הזה?"‬ ‫"אנחנו בשר‪-‬התותחים שבזכותו יזכה הפלמ"ח לתהילת‪-‬עולם‪".‬ביקש לנצל את ההפוגה כדי לתקוף את‬ ‫הכוח המצרי שנערך למרגלות המשלט‪ .‬על דעת עצמם‪ .‬הסופר יהושע ישראל זינגר‪ .‬והצביע על זוג שבלולים דבוקים בגופם‪ .‬שניצב על גבעה זעירה‪ .‬פרייה ורבייה נמשכת‬ ‫בכל התנאים‪.‬סמוך לפתח הוואדי‪ .‬צא מהבור‪ .‬ראשית‪ .‬‬ ‫עוזי ציזלינג‪ .‬‬ ‫להקת ציפורי‪-‬טרף חלפה‪" .‬מקלע‬ ‫בידו ושאג בקולו הרועם‪" :‬גדוד שלוש‪-‬עשרה לא נשבר! גדוד שלוש‪-‬‬ .‬לא סולקתי מהכפר ושנית‪ .‬הוא הבין שתוכניתו אינה מעשית‬ ‫ומיהר לדווח לברשי‪.‬חייל פצוע בשתי רגליו ישב על גבעת חול זעירה‪.‬מזג‪-‬‬ ‫האוויר השתפר‪ .‬‬ ‫השעה היתה אחת בצהריים‪ .‬ומתחתיה‪" :‬הסופר הדגול י‪.‬הערתי לזוהר כי‬ ‫תכניתו של יגאל אלון הצליחה מעל למשוער‪ .‬רוץ להתקלח והתייצב במשרדי!"‬ ‫להתייצב במשרד‪-‬המנהל פירושו סילוק מן הכפר‪ .‬לא היה לי מושג‬ ‫על מה ולמה‪ .‬בעמוד הראשון התנוססה תמונה‪ .‬‬ ‫התחבושות שכיסו את פצעיו היו ספוגות דם‪.

.‬הם בכו‪.‬ופתח בריצה מטורפת לכיוון הוואדי‪.‬הם לא יגיעו‪ ".‬‬ ‫עזרתי לממיק להעמיסו על גבו‪ .‬שהיה‬ ‫מאחוריי‪ .‬‬ .‬‬ ‫לפתע הופיע מאיר אלוני‪" :‬איפה ווי? תנו לי אותו! יש פקודת נסיגה!"‬ ‫"אנחנו כבר נדאג לו‪ .‬מעתה יהיה עימנו באשר נהיה‪ .‬‬ ‫לרגלי הוואדי שכב חייל שותת דם‪ .‬שהיה במשלט ‪ .‬זחלילים‬ ‫יורקי‪-‬להבות‪ .‬פגזים התנפצו‪ .‬נעצרו‪ .‬ממיק‪ .‬נשכב לידו‪ .‬צרח ממיק ובכה מרות‪..‬עוזי התחנן‪ ..‬והם צרחו‪ .‬שספג רסיסים בבטנו ומעיו היו‬ ‫שפוכים‪ .‬כשהכול עומסים פצועים שניתן‬ ‫לטלטלם‪ .‬ראשם שמוט וגופם של כמה מהם פירכס בעצבנות‪ .‬‬ ‫"הם לא יגיעו‪ .112‬ופקד לקחת פצועים‬ ‫שניתן לשאתם‪ .‬שסיכויו לשרוד יותר טובים‪ .‬חטף את‬ ‫ווי‪ .‬ממיק הופיע‪ .‬ברשי קיבל את‬ ‫הפקודה מהמג"ד אלן חורין‪ .‬לידם‬ ‫ישב חובש ולפת את ראשו ביאוש‪..‬העמיסו על גבו הרחב‪ .‬בתוך שוחה עמוקה שכב חייל פצוע‪ .‬‬ ‫"אל תדאג ווי‪ .‬‬ ‫רצתי אל ו ִָוי ומצאתי אותו שוכב בתחתית התעלה ובוכה‪ .‬אמרנו לו‪.‬בדרכם לוואדי‪ .‬צרח ולבסוף נאלץ להפעיל‬ ‫כוח‪.‬ביד אחת לפת רימון שלוף ובשנייה החזיק ניצרה ולא פסק‬ ‫מלצעוק‪:‬‬ ‫"תמות נפשי עם פלישתים! תמות נפשי עם פלישתים!"‬ ‫מרחוק הבחנתי בקבוצת חיילים היושבת בלי נוע ואינה משה‬ ‫ממקומה‪ .‬לך יש מחלקה על הראש‪ ".‫– ‪– 151‬‬ ‫עשרה לא ייסוג!"‬ ‫הוא דמה בעיניי לגיבור סרט סובייטי‪.‬ולפני שיתרסק סופית – הורה על נסיגה‪ .‬שסרקו את העמדות‪ .‬שמשכתי אותו החוצה‪.‬‬ ‫קרוב לשעה שלוש החלה הנסיגה‪ .‬כשאני תומך ברגליו המרוסקות‬ ‫וקושר אותן למתניו‪ .‬‬ ‫דיברו יידיש ופולנית‪.‬חלף ברשי והורה לי‬ ‫לגשת אל חייל אחר‪ .‬כיוון שכיסה עצמו‬ ‫באדמה‪ .‬‬ ‫מאירק'ה ניסה לקחת אותו מאיתנו ואנו סרבנו בעקשנות‪ .‬סטר על לחיו של ממיק‪ .‬יותר לא נעזוב אותך!" הצהיר ממיק‪.‬הודיע שידאג לו‪.‬הצעתי לו מים‪ .‬מאירק'ה‬ ‫יצא מכליו‪ .‬ולנוע לוואדי‪.‬אך‬ ‫הוא סירב וגנח מכאבים‪.‬ליטף את ראשו ונשק לו‪ .‬צעק‪ .‬‬ ‫המח"ט נחום גולן שיכנע את יגאל אלון שהגדוד עשה מעבר‬ ‫ליכולתו‪ .‬‬ ‫ובעודי מנסה לחבוש אותו ולהעמיסו על גבי‪ .‬‬ ‫"היתה‪ .‬‬ ‫עוזי ציזלינג פקד על שארית מחלקתו לסגת‪ .‬ממיק היה אחד מהם‪.‬איננה עוד‪".‬ולתדהמתי הצטרפו‬ ‫למקהלה‪" :‬גדוד שלוש‪-‬עשרה לא נשבר! גדוד שלוש עשרה לא‬ ‫ייסוג!"‬ ‫כדורים שרקו‪ .‬ואלה לא היו מוכנים‬ ‫להפקיר את חבריהם הפצועים‪ .‬לא השגיחו בו‪ .‬‬ ‫חיילים מבועתים‪ .‬הפיל אותי ארצה‪ .

‬‬ ‫"אסור לעצור‪ .‬מרחוק הבחנתי במנחם אגמון‪ .‬‬ ‫חייל קשר רובה לרגלו השבורה‪ .‬השכיבו אותם על שמיכה וגררו‪ .‬יכול‪ .‬נגיע‪ .‬או לקו במה שנודע לאחר‪-‬מכן‪" .‬בדרך סיפר לי החובש‪.‬כל‬ ‫שאפשר היה לעשות כדי להינצל – עשיתי‪ .‬‬ ‫אך ביני עלה על מוקש‪ .‬‬ ‫הוואדי הפך למלכודת‪-‬אש‪.‬וניתר על רגל אחת‪ .‬‬ ‫בפאתי המשלט נראו זחלילים נושאי להביורים שסרקו את המשלט‬ ‫בלשונות‪-‬אש‪.‬יש פקודת‪-‬נסיגה!" קראתי לעברם‪ .‬רשות‪-‬הדיבור‬ ‫לגורל העיוור‪ .‬היינו‬ ‫מטווח‪.‬איש בריגדה כמוהו יגיע‪".‬בגבור כאביו אף נשך את כתפי‪.‬אחרים צלעו ונשענו על חבריהם‪.‬‬ ‫לא מפקירים פצועים בשום תנאי‪ ".‬‬ ‫"אתה יכול‪ .‬כדי לפזר את האש‪ .‬חבשתי בזריזות את שוקו‪.‬‬ ‫נשאבנו לוואדי כאל תוך משפך‪ .‬כשברשי מכוון‬ ‫את הכוח בעקבותיי‪ .‬‬ ‫"די‪ .‬אולי ראית את מאיר אלוני כשעל גבו ווי?"‬ ‫"ירדו לוואדי‪ .‬ואז עצרתי והסתובבתי‪" .‬השטח היה חשוף וכדורי אוייב זינבו בנו בלי‬ ‫זגזגתי כמו פר משתין‪ .‬‬ ‫העמסתיו על גבי ושבתי לרוץ‪ .‬הוא אימן אותנו בריצות ארוכות מבית‪-‬אלפא לתל‪-‬עמל ובחזרה‪..‬‬ ‫הרטוב קלט אותם בפעימות רכות‪ .‬ורגליי החזירוני אל הפצוע‪ .‬תתגבר‪ .‬כוחותיי אזלו‪ .‬‬ ‫שהם חטפו "שוק"‪ .‬‬ ‫"מנחם‪ .‬‬ ‫הגיעו לפתחו של הוואדי ושילחו פגזים וצרורות דל כדורים אל תוכו‪..‬לאחר קילומטר של ריצה מטורפת‬ ‫העזתי להסתכל לאחור‪ :‬חיילים רצו‪ .‬טיפסתי בזריזות על‬ ‫דופן הוואדי‪ .‫– ‪– 152‬‬ ‫"חבר'ה‪ .‬אך לשווא‪ .‬חבר'ה‪.‬‬ ‫"אני מקווה מאוד שהמצרים יחוסו עליהם‪ ".‬הערוץ היה זרוע רובים‪ .‬הלם‪-‬קרב"‪.‬והם התעלמו‪ .‬כדי לייצבה‪ .‬צעקתי "אחריי!" ופתחתי בריצה מטורפת‪ .‬התברר לאחר הנסיגה‪.‬החייל התייפח‪ .‬המלים הכבידו על קצב‬ ‫הנשימה‪ .‬פקד עליי‪ .‬לפרוץ לשטח הפתוח‪ .‬‬ ‫איש מפצועי ‪ 86‬לא נותר בחיים‪ .‬הפגזים המשיכו לדלוק וריח של אבק‪-‬שריפה נדף מן‬ ‫האדמה‪ .‬ניסה‬ ‫החובש לשכנעם שיצטרפו אליו‪ .‬שבמקרה התנהלתי‬ ‫אחריו‪ .‬‬ ‫"אתה גומר לי את הרגל‪ .‬‬ ‫קסדות וכל דבר שהכביד על הריצה‪ .‬‬ ‫לאחר ריצה של כארבעה קילומטר עצרתי‪ .‬והחול‬ ‫רחמים‪ִ .‬הרגל!" שמעתי צעקה מאחור‪.‬‬ ‫כשראה ברשי את הקטל הנורא‪ .‬יכול‪ ".‬כדורים נשתלו מימיני ומשמאלי‪ .‬לא איכפת לי למות‪ ".‬והיו‬ ‫שנשאו את חבריהם על גבם‪ .‬חבלן מבית‪-‬אלפא‪.‬לא יכול‪".‬אם אגיע בשלום אוכל להודות לביני המדריך על כושרי‬ ‫הגופני‪ .‬נגיע‪ ".‬פלטתי לקצב הריצה ואטמתי עצמי‬ ‫מהמכות‪ .‬‬ ‫לרגע אטמתי עצמי והמשכתי לרוץ‪ .‬‬ ‫כברווזים ב ִ‬ ‫"הרגל‪ .‬מעתה‪ .‬מדי פעם‪ .‬לא יכול‪ .‬הלם בידו האחת על ראשי ובשניה לפת את‬ ‫צווארי‪ .‬אל תדאג‪ .‬‬ .‬איבד רגל והלל נוימן הציל את חייו‪.‬די‪ .‬עלו בי מילותיו של מאירק'ה אלוני‬ ‫באחד האימונים‪ .‬תוריד אותי‪ .‬תרמילים‪.‬כדור פילח את ירכו‪.‬הוא‬ ‫בכה‪.‬טנקים מצריים עלו על המשלט‪.‬אמר‪.

‬‬ ‫"מה קרה?"‬ ‫"קום‪ .‬ביגוד יבש וניסה לעודד את‬ ‫רוחנו‪ .‬אמרתי‪.‬לפתע הירפה הפצוע מצווארי‪..‬התחלחלתי ונמלטתי כמפני שריפה‪ .‬כמו בסנדלה‪ .‬אמר משה גורודנצ'יק בשקט וברצינות‬ ‫רבה‪ .‬שואל‬ ‫חיילים אם ראו את מאיר ואת ווי‪ .‬העייפות גברה ונרדמתי‪ .‬ואם לא נאסוף אותם הלילה – מחר המצרים ישחטו‬ ‫אותם!"‬ ‫"אתה מדבר ברצינות?"‬ ‫"קום כבר!"‬ ‫"ואולי מאירק'ה וווי שוכבים פצועים לא רחוק מכאן? הן לעולם לא‬ ‫אסלח לעצמי אם‪"..‬חוזרים למשלט‪ ".‬ובשארית כוחותיי שבתי לרוץ‪.‬‬ ‫לרגע איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי‪ .‬רובם לא הכירו אותם‪ .112‬‬ ‫"חובש!" צעקתי והתעלפתי‪.‬אך אם לא?‬ ‫לפתע מצאתי את עצמי ממלמל‪" :‬נעמה‪ .‬‬ ‫לשריקות כדורים‪ .‬‬ ‫כך גם ליד קופות בתי‪-‬הקולנוע‪.‬‬ ‫הנהג שלמה כהן הסיע אותנו לשועוט‪ .‬‬ ‫מה קרה? חטף כדור? האם אני סוחב על גבי גווייה?‬ ‫היכיתי בידי על ראשו והוא כנראה התעורר מעלפונו והחל לבכות‪.‬‬ ‫"העיקר שאתה חי!" מלמלתי ואנחת רווחה נפלטה מחזי‪.‬הגיש אוכל חם‪ ..‬היא סיפרה כי בתל‪-‬‬ ‫אביב בכלל לא יודעים שיש מלחמה בנגב‪ .‬הרמז ברור‪ .‬וליד כל תחנת אוטובוסים שני תורים‪ :‬לאזרחים ולחיילים‪.‬מישהו טלטל אותי‬ ‫בעדינות‪.‬אינו מניח‪ .‬הרחובות מלאים קצינים‬ ‫מצוחצחים‪ .‫– ‪– 153‬‬ ‫פגז של תותח נפל ממש לידי והאדמה רעדה‪ .‬מנחם אושמן האפסנאי‬ ‫הקביל את פנינו בדאגה‪ .‬‬ ‫הגענו לגדר של משלט ‪.‬התיישבתי‬ ‫לאכול ליד חיילת שחזרה מחופשה‪ .‬ולאחר‬ ‫שהתאוששתי מיהרתי להעמיסו על גבי‪ .‬והשקט הזה משגע‪ .‬הם כבר בבית‪-‬חולים‪ .‬ניצלתי!" ומיששתי את‬ ‫תמונתה שבכיסי השמאלי‪ .‬לא לעולם‬ ‫חוסן‪ .‬מתקשה להירדם‪ .‬מי יודע אם לא תתרחש‬ ‫הצתה מאוחרת‪ .‬‬ ‫שלמה כהן הסיע אותנו למשלט ‪ .‬אני מתהפך מצד אל‬ ‫צד ומקלל‪ .‬‬ ‫אני בתוך שק‪-‬שינה‪ .‬אם מאירק'ה וו ִָוי ניצלו‪ .‬ויש כאלה שאולי שוכבים פצועים בוואדי או‬ ‫בדרך לכאן‪ .‬ציפור כרמי‪ ..‬‬ ‫קמתי והתלבשתי‪.‬הלכתי ממקום למקום חסר מנוחה‪ .‬הר אדם גהר עליי והתעוררתי בבהלה‪.‬שוב ניצלתי‪ .‬‬ ‫"לשמונים ושש? לגיהנום ההוא?"‬ ‫"הרבה חבר'ה לא הגיעו‪ .‬‬ ‫"ג'ובניקים כבשו את תל‪-‬אביב‪ ".‬הפצוע נשמט מגבי‪ .‬אוזניי הורגלו להפגזות‪.112‬הגשם לא פסק והרוח נשפה‬ .‬סילון עשן נפלט‬ ‫מזנבו‪ .‬רבים לא הגיעו‪ .

‬ברקים האירו נגב עכור‬ ‫ורעמים הלמו בו באכזריות‪ .‬רטובים עד לשד עצמותינו עשינו דרכנו אל הוואדי ולא‬ ‫הגענו אליו‪.‬בלי מצפן‬ ‫ובלי סיכוי‪ .‬‬ ‫"אנחנו אכלנו חרא‪ .‬וכשניסה לקום התברר שנפצע‪.‬פגז התפוצץ וברשי נפל מתבוסס בדמו‪.‬ואור דלוח לא נראה באופק‪.‬יצחק דו ָ‬ ‫שי‪ .‬יגאל אלון בחברת פלמ"חניקים חייכנים‪ .‬‬ ‫יצחק דורה צנח מן ההדף‪ .‬והפלמ"ח זכה בתהילת‪-‬עולם‪ ".‬‬ ‫הלכנו הלוך ובכה‪ .‬מצולמים ליד‬ ‫שלט‪-‬דרכים בצומת אבו‪-‬עגילה‪-‬אל‪-‬עריש‪.‬בַר ְ ִ‬ ‫נשאה הרוח את קולנו וגלגלה בהד עמום‪ .‬‬ .‬יו ֶ‬ ‫"מאירק'ה‪ .‬‬ ‫עם דמדומי בוקר שבנו בידיים ריקות‪.‬‬ ‫רה כי בהיותם בוואדי‪ .‬‬ ‫עלטה כבדה שררה בנגב‪ .‬מדי פעם עצרנו‬ ‫וקראנו בקול‪-‬רם‪:‬‬ ‫רה!"‬ ‫רה ארצי‪ .‬גרגרי ברד היכו בנו ללא רחם‪ .‬שמענו יללות של תנים‪ .‬נזכרתי בדבריו‬ ‫של ווי‪.‬שריח הדם משך אותם לזירה‪.‬שועלים‪ .‬כוכב לא נצנץ‪ .‬שעות בוססנו בבוץ בלי מפה‪ .‬ו ִָוי‪ .‬מבקשים אחר חברינו האבודים‪ .‬במרחק של קילומטר‬ ‫לימים סיפר יצחק דו ָ‬ ‫אחד ממשלט שמונים ושש‪ .‫– ‪– 154‬‬ ‫וזעפה‪ .‬גיששנו‬ ‫דרכנו כסומים באפלה‪ .‬‬ ‫כעבור ימים אחדים הגיע עיתון לשועוט ובעמוד הראשון תמונת אלוף‬ ‫חזית‪-‬הדרום‪ .

‬הוא איכשהו התקדם‪ .‬קרע רצועה‬ ‫מחולצתו וחבש את הירך‪ .‫– ‪– 155‬‬ ‫פרק כ"ב‪ :‬הפחד‬ ‫רה מפלוגה ג' שתת דם‪ .‬לעומתו טען יורה ארצי‪ .‬הוא דחף תחבושת‪-‬אישית לתוך החור שנפער‪ .‬אילו פנו שמאלה‪ .‬שהיה באפיסת כוחות מוחלטת‬ ‫ופצעו שתת דם‪ .‬עלטה נחתה ומסך‬ ‫עננים כיסה את השמיים‪ .‬ורוחות‬ ‫קרות שנשבו ממערב הקפיאו את עצמותיהם‪ .‬שתו ממימיהם הדלוחים והמשיכו ללכת‪.86‬מישהו ניצח עליהם בקריאות נלהבות‪ .‬‬ ‫בתחתיתה של גבעה שמעו קולות אדם‪ .‬כל צעד‬ ‫לדורה היה בבחינת עינוי‪ .‬משלט מצרי‬ ‫התנשא מעליהם‪ .‬באופק לא נראה נצנוץ של אור‪ .‬הגשם גבר‪ .‬כך שיוכלו לצאת ממנו‪.‬שעזב בין האחרונים את המשלט‪ .‬יורה‬ ‫החליט לחצוב "מדרגות" בקיר הוואדי‪ .‬הם מצאו גומחה בוואדי‪.‬‬ ‫התחבאו בתוכה והחליטו להמתין עד רדת החשיכה‪ .‬סוף לסיוט? לרגע חשבו‬ ‫לקרוא לעזרה‪ .‬אך‬ ‫הכאבים גברו והוא נשכב‪ .‬‬ ‫"אני פונה ימינה‪ ".‬הגשם גבר והיה לברד‪.‬והם השיבו‬ ‫בקצב ובשאגות‪" :‬עליהום‪ .‬הנעליים חרקו‪ .‬הציע שיפנו ימינה‪ .‬ואדמה דבקה‬ ‫לסוליות‪ .‬אך עצרו והאזינו‪ .‬ובעזרת יורה‪ .‬מזרחה‪.‬כי דרך זו‬ ‫תוביל אותם לרצועת עזה‪.‬אך משהתיישב – בגדו בו רגליו‪ .‬יצחק דורה‪ .‬מרחוק שמע קולות של חיילים מצריים‪.‬הם חצו ואדיות‪ .‬‬ ‫הם הגיעו לצומת‪-‬דרכים‪ .‬כדורי האוייב ליווהו לאורך הדרך‪.‬יצחק טען כי סיכוייו להינצל אפסיים ויורה‬ ‫עלול להיהרג בגללו‪ .‬הצליח דורה לעלות על "המדרגות"‪.‬לפרוץ עם רגל‬ ‫פגועה לשטח פתוח באור יום זו התאבדות בטוחה‪ .‬זרם המים בוואדי סלקא‬ ‫החל לעלות‪ .‬‬ ‫עם רדת היום‪ .‬דו ָ‬ ‫התרומם על רגליו והחל לצעוד‪ .‬האם התכוון ליפול בשבי?‬ ‫יורה ידע שבלעדיו דורה לא יגיע לשום מקום ולא היה מסוגל להשאירו‬ ‫לבד‪ .‬כל עוד עמד דורה‬ ‫על רגליו‪ .‬לימים הודה יצחק דורה שיורה צדק‪ .‬הוא העריך שאם רצונו להינצל – עליו‬ ‫רה בקושי‬ ‫לעמוד על רגליו וללכת‪ .‬והם הלכו בחשאי למרגלותיו‪ .‬‬ ‫זמן רב עמדו והתווכחו‪.‬אחרת המצרים יגיעו אליו‪ .‬‬ ‫רה ארצי מעין‪-‬‬ ‫באחד מפיתולי הוואדי הוא פגש בחברו למחלקה‪ .‬יו ֶ‬ ‫חרוד‪ .‬שקעו בבוץ‪ .‬‬ ‫שעלו על משלט ‪ .‬הודיע דורה נמרצות‪ .‬אוחזים ידיים לבל‬ ‫יאבדו זה את זה‪ .‬הוואדי ניקז אליו מים מוואדיות רבים‪ .‬אך יורה התעקש‪ .‬הדיבורים היו בערבית‪ .‬יורה תמך בו ולא שעה‬ ‫להפצרותיו שיעזבהו לנפשו‪ .‬‬ ‫לצאת מן הוואדי והם מצאו עצמם בשטח מישורי‪ .‬הפגז שהרג את ברשי פצע אותו‬ ‫יצחק דו ָ‬ ‫בירכו‪ .‬‬ .‬עליהום! יא יהוד!"‬ ‫על אף הפציעה הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את הנסוגים‪ .

‬ומשלא שמעו קולות – החליטו שהכפר ריק מאדם ופרצו‬ ‫שער נעול של אחת החצרות‪ .‬‬ ‫עָיין!" )אנא‪ .‬היה ברור שהם עומדים‬ ‫לרצוח אותו‪ .‬ויצחק התחנן‪:‬‬ ‫"יורה נהג בזהירות!"‬ ‫היו אלו המילים האחרונות שאמר לו כאדם חופשי‪.‬רוח חדרה מבעד לסדקי הדלת והם‬ ‫רעדו מקור‪ .‬‬ ‫בצאתו מן החצר נתקל יורה בנער ערבי ושאלו לשם הכפר‪ .‬והצביע על הכיוון‪.‬החליטו להישאר ערים‪ .‬הם כיוונו לעברו‬ ‫רובים מכודנים‪ .‬כי‬ ‫ערפל כבד שורר בחוץ‪.‬אני חולה!( – והצביע על ירכו‪.‬‬ ‫הפחד לא הרפה מהם והם חששו להתקרב‪ .‬פצוע בירכו‪ .‬קרב אליו‪.‬הם פשטו את בגדיהם‪ .‬השעה היתה שתיים ושלושים אחר חצות‪ .‬פיהם נפער וברכיהם החלו לרעוד‪ .‬כי במרחק של כמאתיים מטר מהם ראה‬ ‫מכוניות חונות‪ .‬אנא ַ‬ ‫ברו ֶ‬ ‫פיש ָ‬ ‫מ ִ‬ ‫בה‪ָ .‬המראה שנתגלה הדהים אותם‪ :‬אדם‬ ‫ערום‪ .‬שני‬ ‫שקים ריקים וסחבה בלוייה‪ .‬הרהיב הסמל עוז‪ .‬שהיו ספוגים מים‬ ‫ועמדו ערומים כביום היוולדם‪ .‬כי הוא קצין ישראלי‬ ‫ויענה כחוק רק לקצינים‪ .‬הנער‬ ‫נבהל‪ .‬לא אחת הציעו‬ ‫זה לזה להתכסות בשני השקים‪.‬אין‬ ‫דה‪ .‬הוא חקר אותו מי הוא‬ ‫ומניין בא‪ .‬פתחו דלת של חדר‬ ‫ונכנסו פנימה‪ .‬וזה הזעיק חיילים שחנו בפאתי הכפר‪ .‬יורה התרשם מהתנהגותו ההוגנת וסיפר לו‪ .‬‬ ‫סוריאליזם במיטבו‪ .‬‬ ‫יורה הובל אל הקצין‪ .‬‬ .‬‬ ‫מ ָ‬ ‫פיש בו ְ‬ ‫מ ִ‬ ‫ָ‬ ‫רובה‪ .‬ניגבו זה את זה והשתטחו על‬ ‫המחצלת‪ .‬כך עמדו סביבו ברובים‬ ‫מכודנים והמתינו‪ .‬לאחר זמן קצר שב וסיפר‪ .‬שליטתו העצמית ונחישותו הצילה את חייו‪.‬תעלו‪.‬הם המתינו עוד כשעה ויורה שוב‬ ‫יצא‪ .‬‬ ‫הקצין שלח לשם כיתת חיילים‪ .‬‬ ‫סאן‪-‬הצעירה – שכונה נלווית לעיירה עבסאן‪ .‬משראו שאינו קם‪ .‬‬ ‫לפתע הופרעה הדממה על‪-‬ידי רעש מכונית מלווה קולות אדם‪ .‬רץ אל אביו‪ .‬כפר ערבי‪.‬יורה לא איבד את עשתונותיו והודיע להם בערבית‪ .‬התלבש(‪.‬לא העזו להתקרב ופלטו הברות מגומגמות‪:‬‬ ‫"קום‪ .‬שידע‬ ‫עוד מימי לימודיו בבית‪-‬ספר התיכון בעין‪-‬חרוד‪ .‬בדמדומי שחר‪ .‬כשהם רועדים מקור‪ .‬‬ ‫יצחק דורה גייס את כל הידע שלו בערבית והצהיר‪" :‬וולה‪ .‬שלא הצליח לזהותן‪ .‫– ‪– 156‬‬ ‫היו מגיעים אל משלטי צה"ל‪.‬יורה‬ ‫שוב יצא ובשובו סיפר‪ .‬הם גיששו באפלה‪ .‬‬ ‫כעבור שעתיים הבחינו‪ .‬בשקים ובסחבה שמצאו‪ .‬הם שכבו‪ .‬האזינו‪ .‬שוכב על מצע מזוהם וכובע פלדה לראשו‪.‬ועל אף‬ ‫העייפות‪ .‬ויורה‬ ‫לבש את בגדיו הרטובים ויצא לסיור‪ .‬‬ ‫לאחר הליכה ממושכת ומייגעת הם הבחינו בכתם שחור‪ .‬מיהרו‬ ‫החיילים לכיוון הבקתה ותפסו את יורה ארצי‪ .‬השוכב בחצר סמוכה‪ .‬בואו‪ .‬מיששו בידיהם ועל הרצפה גילו מחצלת מרופטת‪ .‬כי בכפר מצוי‬ ‫חייל פצוע‪ .‬הם‬ ‫עבָ ָ‬ ‫לימים נודע ששמו‪ַ :‬‬ ‫עצרו‪ .‬שנהג בו מנהג קצינים‪ .‬אלבס!" )קום‪ .‬אין פצצה‪ .‬מבעד לסדקי הדלת‪ .

‬הם‬ ‫גררו אותו אל הקצין ומרחוק הוא הבחין ביורה ארצי‪.‬‬ ‫"אוסקוט!" )שתוק!( – צעק לעברו סמל מצרי שנעץ בו עיני רוצח‪...‬קווֶייס‪) ".‬‬ ‫סה‪) ".‬כפי שקרא בספרים‪ .‬ללא אפשרות סיוע‪ .‬איש לא הבין‬ ‫מדוע יגאל אלון התעקש לתקוף משלט מבודד בלב רצועת עזה ביום‬ ‫גשום‪ .‬החליט יצחק דורה לבדות סיפור‪ :‬הוא פליט‪.‬ונהנו מיחס הוגן‬ ‫ומאוכל טוב‪ .‬המלך פארוק טוב‪.‬וסיפר‬ .‬ב‪ 24-‬בפברואר ‪ .‬‬ ‫תחנתם הבאה היתה אל‪-‬עריש ומשם לקאהיר‪.‬שמע‪ .‬הכדור שחדר לירכו עבר דרכה ויצא‪.‬אולם פקודה‪ .‬אך‬ ‫הפצע אט‪-‬אט הגליד‪ .‬הטיפול בפצעו של יצחק דורה היה אמנם שטחי‪ .‫– ‪– 157‬‬ ‫טלטל את כתפו בתנועת שידול ואמר‪:‬‬ ‫לכ פארוק קווֶייס‪ .‬באותם ימים‪ .‬מזועזעים מן המפלה והמחיר‪ .‬‬ ‫טוב( – כך ביקש להרגיעו ולשכנעו שיקום ויתלבש‪.‬ניסה דורה להסביר‪ .‬לגדוד‬ ‫היו עשרות הרוגים ומעל למאה פצועים‪ ..‬בגדיו היו רטובים ומגואלים בדם‪ .‬סוער‪ ..‬ממיק דיבר על ווי‪ .‬‬ ‫יוצא מחנות המוות באירופה‪ .‬הוא הסביר להם כי כל משפחתו‬ ‫נספתה בשואה והציג את שיניו‪ .‬‬ ‫נכנסו לחדר ועזרו לו להתלבש‪ .‬שמאז ומתמיד היו פגומות‪ .‬במגורי קצינים‪ .‬לא ידועים‬ ‫מקרים רבים של סירוב למלא פקודה‪.‬גבלה עם קדושה‪ .‬‬ ‫עם חתימת הסכמי שביתת‪-‬נשק עם מצרים‪ .‬‬ ‫משהחלו החקירות‪ .‬היו שהרהיבו עוז‪.1949‬יצחק דורה ויורה ארצי‬ ‫הוחזרו ארצה‪.‬מה שלומך?" קרא לעברו‪.‬והללו שוכנעו ועזבוהו לנפשו‪.‬חבשו את עיניהם והטילו אותם על טנדר‪.‬‬ ‫שבוע ימים הם שהו במחנה רפיח‪ .‬‬ ‫*‬ ‫שרידי גדוד ‪ 13‬שבו לשועוט‪ .‬כשהוא פושט‬ ‫פיש פור ְ ָ‬ ‫מ ִ‬ ‫" ָ‬ ‫ידיו לצדדים‪.‬‬ ‫מ ְ‬ ‫"איסמע‪ַ .‬בחסותו של מתווך‪-‬‬ ‫האו"ם ראלף באנץ'‪ .‬‬ ‫שיחה "מרתקת" זו נמשכה למעלה מחצי שעה‪ .‬שאושפזו בבתי‪-‬חולים ברחבי‬ ‫הארץ‪ .‬‬ ‫"הלו‪ .‬‬ ‫שכבנו בבקתות בשועוט וספדנו למתים‪ .‬‬ ‫המצרים כבלו את ידיהם‪ .‬ממיק טען כי המג"ד היה חייב להתייצב על‬ ‫רגליו האחוריות ולהודיע למח"ט כי במזג‪-‬אוויר כה סוער הגדוד לא ֵיצא‬ ‫למשימה‪ .‬האם מישהו האמין שניתן לבלום‬ ‫עשרות טנקים עם ארבעה מטולי פיאט ומספר זעום של פגזים? ומדוע‬ ‫חיל‪-‬האוויר לא סייע להם כפי שאלון הבטיח?‬ ‫השאלות דממו והכאיבו‪ .‬עד שהחיילים הבינו‬ ‫כי לפניהם חייל פצוע‪ .‬אין כוח‪ – (.‬הכול התהלכו בתחושה שהגדוד סיים את חייו‪ .‬ותיאר לפרטי פרטים את זוועות‬ ‫טרבלינקה‪ .‬וכל רעה לא תאונה להם‪ .‬כהוכחה‬ ‫לסבלו הרב‪ .

‬‬ ‫בדרכה לתעלת סואץ‪ .‬נכון‪.‬לבסוף הגיעו למצרים‪ .‬‬ ‫גילויי גבורה כמו באותן עשרים שעות של לחימה במשלט ‪ .‬אך איני זוכר מסירות‪-‬נפש רבה כל‪-‬כך‪.‬והיכו באויב מכה גדולה‬ ‫ומרה‪ .‬וחיילים ישראלים מפלוגת‬ ‫"סולל‪-‬בונה"‪ .‬‬ ‫*‬ ‫מחלקה מפלוגה ב'‪ .‬נערך בשועוט טקס‬ ‫הדלקת נר ראשון של חנוכה‪ .‬אלא שנפלנו קרבן לתנאי לחימה ומזג‪-‬אוויר‬ ‫קשים‪ .‬כל אימת שהוגש להם אוכל –‬ ‫התנפלו עליו כזאבים טורפים‪ .‬ששרתו בצבא הבריטי‪ .‬הצפות‪ .‬שהפליגו באונייה לקאראצ'י )אז בהודו‪ .‬מפקד חטיבת "גולני"‪:‬‬ ‫"ראיתי קרבות רבים בחיי‪ .‬אך לא‬ ‫עת לנוח על זרי דפנה‪ .‬שהיא העיקרית במבצע זה‪ .‬ברגעים ביקשו להשביע רעב של שנים‪.‬ושילמנו את המחיר‪ .‬נחנק ממיק מדמעות‪.‬הצפיפות בבטן האונייה כמעט חנקה‬ ‫אותם‪ .‬שמנעו החשת תגבורת‪".‬לעיר סואץ‪ .‬מתוגברת בחולייה של "המסייעת" שכללה את‬ .‬‬ ‫*‬ ‫כעבור שנים יספר נחום גולן‪ .‬מבחינה צבאית‬ ‫הפעולה הצליחה‪ .‬למשלט ‪ 86‬לא היה כל ערך צבאי‪ .‬הספינה עגנה בעדן‪ .‬כיום בירת פקיסטאן(‪.‬לבד מן העובדה‬ ‫שהיתה זו פעולת הסחה שנועדה לרכז את המצרים ברצועה‪ .‬יכולנו להשיג זאת במספר‬ ‫נפגעים קטן בהרבה‪ .‬‬ ‫"אי‪-‬אפשר לשכוח מראות אלה‪ ".‫– ‪– 158‬‬ ‫על חייהם בבית‪-‬יתומים ליד טהרן‪ .‬לאחר ארוחת‪-‬הערב‪ .‬‬ ‫"היתה הרגשת כישלון בגלל הנסיגה והקורבנות‪ .‬גדוד 'גדעון'‬ ‫יצא במזג‪-‬אוויר קשה‪ :‬גשם‪ .‬‬ ‫בינואר ‪ 1943‬החל המסע לארץ‪-‬ישראל‪ .‬עלו על הסיפון‪ .‬בוץ – מסע לילי רגלי‬ ‫מפרך לעבר המשלט המוחזק על‪-‬ידי המצרים‪.‬משימות נוספות מוטלות על הגדוד‪ .86‬שלחמו מעטים‬ ‫מול רבים בחירוף‪-‬נפש ובהקרבה עילאית‪ .‬וכשהחלו לדבר‬ ‫עימם יידיש – פרצו הילדים בבכי ונדבקו בכל‪-‬כוחם לרגליהם‪ .‬הגדוד מילא בהצלחה גדולה את המשימה שהוטלה עליו‪ .‬מדינה מוסלמית‪ .‬והילדים‬ ‫לא הורשו לעלות על הסיפון‪ .‬סופות חול‪ .‬הם צורפו למשלוח פליטים‬ ‫פולניים‪ .‬עד שיגורש‬ ‫הפולש המצרי מן הארץ‪.‬אבל אין ספק שבכך חסכנו קורבנות רבים בגזרה‬ ‫המזרחית‪ .86‬עשינו‬ ‫הכול כדי למשוך את המצרים לקרב‪ .‬כאילו‬ ‫פגשו בהוריהם‪.‬והמג"ד אלן חורין הזכיר בדבריו את נס‬ ‫חנוכה והשווה את גיבורי המכבים לגיבורי משלט ‪ .‬‬ ‫בליל ה‪ 27-‬בדצמבר‪ .‬‬ ‫שילמנו מחיר יקר‪ .

‬צלפים מצריים התמקמו על גבעות סמוכות‪.‬הוא גמר סופית עם אלוהים‪ .‬מצאתי עצמי לרגע שב אל תחביבי הישן‪ .‬שכה‬ ‫עמלתי להדבירו‪.‬‬ ‫שבת בבוקר‪ .‬לדבריו‪ .‬והאל‬ ‫יצילם‪ ..1949‬בבירות העולם הגדול חגגו‬ ‫ראשיתה של שנה חדשה בנשיקות‪ .‬קרון‪-‬המוות‪ .‬וחל‬ ‫איסור חמור להסתובב בו‪ .‬ושיניי נקשו מקור‪.‬הכופרים בעיקר" – נתפגר‪.‬לסטאלין‪.‬הם קידשו על היין ושרו זמירות‪-‬‬ ‫שבת‪ .‬‬ ‫"זליג‪ .‬‬ ‫תותחים רעמו והבזקי אור בהקו‪ .‬ומדרום כתם ירוק‪ .‬לתפילת השחרית לשבת‪ .‬‬ ‫ההפגזה החלה מיד עם בואנו‪ .‬אל השחמט‪ .‬ובין תפילה לתפילה אמרו‬ ‫בגדנו‪ "..‬האחד בינואר ‪ .‬ממחנות רפיח עלה באותה עת קולו המסולסל של המואזין –‬ ‫מקהלה סוריאליסטית בשני קולות‪.‬המשלט היה חשוף לעין האוייב‪ ..‬שבו‬ ‫נסעו ללא אוכל ושתייה שמונה‪-‬עשר יום‪ .‬‬ ‫זליג שלף מתרמילו בקבוק וודקה והציע שנרים כוסית לחיי השנה‬ ‫החדשה‪..‬הפצצות מן האוויר ואש מקלעים‪.‬‬ ‫ואנחנו – בספיגת פגזי תותחים‪ .‬‬ ‫דוד פליק הביא למשלט לוח שחמט ופיסל כלים מליבתו של לחם‪.‬ממחנות רפיח‪ .‬דוד פליק נעתר ברצון ואילו זליג‬ ‫סירב בתוקף‪ .‬‬ ‫ליק וביקשו שיצטרפו‬ ‫חיילי הפלוגה הדתית פנו אל זליג ואל דוד פָ ִ‬ ‫למניין‪ .‬‬ ‫בזמן התפילה הופצץ המשלט מן האוויר‪ .‬‬ ‫ליותר מזה לא היינו מסוגלים ליחל‪.‬נשלחה למשלט ‪ .‬מלאך‪-‬המוות סימן‬ ‫אותך כקורבנו הבא‪ ".‬פרדס‪.‬לאחר ההפצצה דמה הברזנט לרשת‪-‬דייגים‪.‬‬ ‫מדי‪-‬פעם נשאה עימה הרוח ניחוחות שהזכירו את פרדסי העמק‪ .‬דקה לאחר שזליג ואני כיסינו את המכונה בברזנט‬ ‫לבל תירטב בגשם‪ .‬‬ ‫שהתפללו וביקשו מחילה מן האל וייחלו לנס‪ .‬מה אתה מאחל לנו לשנה החדשה?" שאלתי‪.‬‬ ‫וכל ניסיון להוציא ראש‪ .‬‬ ‫מצפון‪-‬מערב התנשא משלט ‪ 86‬הארור‪ .‬היה דחוס ברבנים ובחסידים‪.‬‬ ‫בם האשם‪ .‬לא אחת זעקו‪" :‬אשמנו‪.‬זליג ואותי‪ .‬בליבם האמינו כי קול שוועתם יפתח שערי שמיים‪ .‬לפנות‪-‬ערב‪ .‬‬ ‫"שנשוב בשלום לשועוט‪".‬סיירתי סביב המשלט‬ ‫כולי אפוף פחדים‪ .‬‬ ‫שיחקנו‪ .‬‬ ‫התעוררתי עם תחושות פחד ויצאתי לשמירה‪ .‬כאילו ָ‬ ‫"תהילים"‪ .‬אחת הפצצות נפלה סמוך‬ ‫לעמדת ה"בזה"‪ .‬בליל שבת‪ .‬חשתי רעידות מוזרות בגפיי‪ .‬כל‬ ‫ערב נערך על המשלט טקס הדלקת נר חנוכה בניצוחם של חיילים‬ ‫חובשי כיפות‪ .‬מכים על ליבם‪ .‬כדי‬ ‫להחליף יחידה מגדוד אחר‪.‬‬ ‫איש מהם לא הגיע חי לבוכנוואלד‪.‬לראשונה ליבי אמר לי‪" :‬היזהר‪ .108‬מול מחנות רפיח‪ .‬בזיקוקין‪-‬די‪-‬נור ובשתייה כדת‪.‬‬ ‫מצאתי עצמי הולך עם כדור בקנה ונודר נדרים‪ :‬לאלוהים‪ .‬לווה באש‪.‬ואף הצגתי בפניהם חידות‪-‬שחמט שזכרתי עוד מהמוסד‪-‬‬ ‫החינוכי‪ .‬והמתפללים נאלצו‬ ‫להפסיק את התפילה ולחוש לעמדות‪ .‬ואילו אנו‪" .‬‬ .‫– ‪– 159‬‬ ‫דויד פליק‪ .‬הלילה היה אפל וקר‪.

‬בחירבת‪-‬מעין‪ ..‬ירה לעצמו כדור ביד‪ ..‬‬ ‫למחרת‪ .‬ושקי‪-‬‬ ‫השינה שלהם נותרו מגולגלים כמצבות אילמות‪.‬טופצ'יק‪ .‬תמשיך לשכב‪ ".‬‬ ‫לראשונה קלטתי אותן תחושות‪-‬מוות הפוקדות את ההולכים למות‪.‬צורפנו ככוח מאבטח‬ ‫לפלוגה מגדוד אחר‪ .‬והביא לי אוכל מן המטבח‪.‬היה זמן ש"התפרנס" מעצמות שגנב ממאורת כלבו של‬ ‫סגן מפקד המחנה‪.‬‬ ‫לילה אחד חש שאין זה "הלילה שלו" ולא יצא לגנוב‪ .‬כל "יציאה" של פגז הקפיצה‬ ‫אותי לשוחה‪ .‬מרוב פחד‪ .‬על רגשותיי‪ .‬‬ ‫והרופא הצבאי המליץ לשחררם עד שיתגברו‪ .‬‬ ‫להורג למען יראו ִוי ָ‬ ‫כל אותו יום לא יצאתי מן השוחה‪ .‬‬ ‫"אתה חולה‪ .‬‬ ‫"אם חיל מרגיש פחד – צריך לתת לו להתגבר עליו בכוחות עצמו‪".‬לספר על חיי‪ .‬סירבנו לישון על מקומות הנפגעים‪ .‬כשידי מעסה את חזי ומנסה‬ ‫להרגיע תחושות‪-‬בטן‪.‬תקפנו משלטים מצריים ושבנו לפנות‪-‬בוקר‬ ‫קרועים ואלונקות בידינו‪ .‬‬ ‫ואחד החיילים‪ .‬במשלט ‪.‬סיפר סגן מפקד המחנה כי כלבו חלה‬ ‫כתוצאה מאובדן משקל‪ .‬‬ ‫אינסטינקט? תחושת‪-‬בטן? החבר'ה הירבו לדבר על תחושות‬ ‫ופחדים‪.‬הוציאו‬ ‫ראו‪.‬וסיפר על חיילים בצבא האדום שנתקפו פחד‪.‬מישהו גונב את מזונו‪ .‬‬ ‫ונזכרתי בווידוייהם של יוסף זינגר‪ .‬והמג"ד‬ ‫הקאזאחסטאני מומיש‪-‬אולי‪ .‬בקרבות שבהם השתתפתי עד כה‬ ‫חשתי לרוב ביטחון יחסי‪ .‬חשתי צורך לדבר‪ .‬ובבוקר נתן לי‬ ‫החובש גלולת הרגעה והציע שאלך לאכול‪.‬‬ ‫הרבינו לצאת למארבים‪ .‫– ‪– 160‬‬ ‫לאפיפיור – לכל מי שמסוגל לשמור עליי‪ .‬שבתי למקלט‪ .‬‬ ‫שבראשו בליטה שהזכירה ִ‬ .‬אף שרעב‬ ‫ככלב‪.‬לדבריו‪ .‬נזכרתי בברמבייב‪.‬‬ ‫מהספר "אנשי פאנפילוב"‪ .‬לשפוך בפני מישהו את ליבי‬ ‫ההומה‪ .‬כך היה בסנדלה‪ .‬אמרתי לו‪ .‬יהודה אלטמן וו ִָוי‪.‬כדי לירות בגנב‪.‬‬ ‫*‬ ‫הארבעה בינואר ‪ .‬שעמדה לכבוש את משלט ‪ – 102‬רכס כורכר‬ ‫פטמת שד של אישה‪.‬שלא הבין כי פחד מחייב טיפול‪ .‬‬ ‫בקושי סיימתי את השמירה‪ .86‬‬ ‫אך הפעם זה היה אחרת‪.‬באותו לילה‬ ‫ארבה כיתת‪-‬משמר גרמנית מאחורי מאורת הכלב‪ .1949‬לילה גשום וקר‪ .‬‬ ‫זליג סיפר כי כשהיה "שם" – לרוב ידע מתי צפוייה סכנה ומתי הכול‬ ‫יעבור בשלום‪ .‬וליבי הלם בעוז‪ .‬כשהצבא הגרמני עמד בשערי מוסקבה‪.‬‬ ‫"אם אצא – לא אחיה‪ ".‬‬ ‫הסביר דוד פליק‪ .‬ניסיתי להעלות באוב את נעמה‪ .‬‬ ‫פליק נגע במצחי ונענע ראשו בדאגה‪.‬במיפקד הבוקר‪ .‬נשכבתי בתוך שק‪-‬‬ ‫השינה כשכולי רועד מקור‪ .‬אך‬ ‫דמותה לא עלתה‪ .‬סיוטים לא הירפו ממני‪ .‬אך איש לא היה ער‪.

‬אם חבלן מיספר אחת ישחיל את הבונגלור בין‬ ‫גדרות התייל‪ .‬והירבו להתרועע‪ .‬בעיני רוחי ראיתי לווייה‪ .‬מה קרה‪ .‬‬ ‫מרחוק נשמע שאון גלים שהתנפץ אל החוף בחימה ובשצף קצף‪.‬ומנחם נשכב סמוך לגדר‪ .‬ולאחר‬ ‫המלחמה נשאר באירופה וסייע בארגון "הבריחה"‪.‬הכוח הכובש‬ ‫עלה על המשלט ונערך לטיהורו‪ .‬זחל עד‬ ‫לגדר‪ .‬‬ ‫קור עז שרר‪ .‬יצא מנחם ויניח בונגלור שני‪.‬המערך התוקף התערער והכוח נסוג מן‬ .‬וזה הזמן לדפוק‬ ‫אותם‪ ".‬קרה אסון‪ :‬כמה פגזי תותחים‬ ‫נפלו בליבה של המחלקה הפורצת‪ .102‬בין‬ ‫היוצאים לפעולה היה החבלן מנחם אגמון מבית‪-‬אלפא‪ .‬‬ ‫"עושה רושם שהמצרים מתוחים מאוד הלילה‪ .‬שיירי אשפה ממחנות רפיח‬ ‫וגרגרי חול‪ .‬שבהם חונים טנקים‬ ‫ותותחים – ולפוצץ אותם‪.‬שנועד‬ ‫לפוצץ חוטי‪-‬תיל דוקרניים ולפרוץ דרך לכוח מסתער‪ .‬‬ ‫והיו שמועות שנמנה עם יחידות הנקמה בנאצים‪.‬התוכנית היתה לפרוץ את מערכת הביצורים שממזרח‬ ‫למחנות רפיח‪ .‬כשמזכיר‪-‬הקיבוץ‬ ‫מציין את חברותם העמוקה ומסיים את דבריו בפסוק המקראי‪:‬‬ ‫"הנאהבים והנעימים‪ ..‬שהצטייד בכלי‪-‬‬ ‫פריצה ובשני צינורות בונגלור – צינור הממולא בחומר‪-‬נפץ‪ .‬‬ ‫מנחם עבר בשלום את כל מוראות המלחמה בנאצים‪ .‬ומפקד המחלקה וכמה מן‬ ‫הלוחמים נפגעו‪ .‬אפילו גווייה לא תישאר‪ ..‬ואז קרתה התפוצצות‪.‬קדימה!"‬ ‫מנחם אגמון התרומם והחל לנוע לעבר הגדר‪ .‬‬ ‫הכוח נע בכבדות‪ .‬וזה לא יתפוצץ‪ֵ .‬‬ ‫"מנחם נקרע לגזרים!" נפלטה זעקה מתוכי‪ .‬לחש זליג‪.‬מנחם נמנה עם חבריו הטובים של‬ ‫מאיר אלוני‪ .‬רוח סחפה גבעולים‪ .‬השחיל את הבונגלור מתחת לגלילי התייל‪ .‬ונשכתי בכוח את שרוול‬ ‫מעילי‪ .‬ושכבנו על‬ ‫החול הלח‪.‬ואז‪ .‬בונגלור עקר?‬ ‫לפתע נשמעה לחישה רועמת של המפקד‪:‬‬ ‫"חבלן מספר שתיים‪ .‬‬ ‫קרבנו בחשאי והגענו למרחק של כמה מאות מטר ממשלט ‪ .‬‬ ‫חבלן מיספר אחת יצא לדרכו‪ .‬‬ ‫קולות של מקלעים ופגזי מרגמות קרעו את הלילה‪ .‬מרחוק הבליחו אורות‬ ‫קלושים של מחנות רפיח‪ .‬‬ ‫הגענו למרחק של כמה מאות מטרים מגדר המשלט‪ .‬הוא לקח עימו מוט בונגלור‪ .‬‬ ‫ציפינו במתח להתפוצצות‪ .‬מדי‪-‬פעם‬ ‫נשלחו השמימה קרני זרקורים עצבניים בתורם אחר מטוסי אוייב‪.‬שבוששה לבוא‪ .‬נוצרה מהומה‪ .‬לחדור אל בסיסי הצבא המצרי‪ .‬וכדורים נותבים התעופפו באוויר‪ .‬מנחם נקבע‬ ‫לחבלן מיספר שתיים‪ .‬הדליק את פתיל‪-‬‬ ‫ההצתה ומיהר לשוב‪.‬כעבור זמן‪-‬מה הגיח‬ ‫זיקוק לשמיים‪ .‬בחייהם ובמותם לא נפרדו‪".‫– ‪– 161‬‬ ‫מדרום נמצא "משלט בית‪-‬הקברות" – עוד פטמה שהשלימה חזה‬ ‫של אישה‪ .‬שמיים זכים וכוכבים זוהרים‪ .‬בוץ דביק נלוש ודבק בסוליות הנעליים והשמיע‬ ‫קולות של מציצה‪ .‬הם יחד שירתו בבריגדה היהודית במלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ .‬לילה מרופש‪.

‫– ‪– 162‬‬ ‫המשלט‪.‬הפטיר המפקד‪..‬אילו נפגעתי לא‬ ‫הייתי נחשב לחלל צה"ל‪ .‬‬ ‫ובאותו בוקר‪ .‬ההולך ומתנדנד כשיכור‪.‬וכשסיפרתי לחבלן הראשון‪.‬‬ ‫"מנחם‪ .‬לפשוט בלילות על‬ ‫משלטי אוייב‪ .‬‬ ‫במנחם אגמון‪ .‬‬ ‫אט‪-‬אט התברר‪ .‬הקור חיסל אותי כליל‪ .‬‬ ‫אך מה רבה היתה שמחתי כשלפתע הבחנתי‪ .‬‬ ‫*‬ ‫שבנו לשועוט‪ .‬אגב‪ .‬‬ ‫"אתה משקשק כמו משאבת‪-‬מים בפרדס ערבי‪ ".‬קרבות הנגב היו מרים וקשים‪ .‬ולפנות‪-‬בוקר שבנו ואלונקות בידינו‪ .‬סדר הנופלים תאם‬ ‫איכשהו את שורת שקי‪-‬השינה‪ .‬אתה בסדר?" נחנקתי מהתרגשות‪ .‬וריח חם ומתקתק התפשט באד מהביל‪.‬נהגנו להתבדח ולחשב את הלילה‬ ‫שלאחריו נצא לחופשה ארוכה‪.‬לא‬ ‫חשתי את גופי‪ .‬ומפקד‪-‬הפעולה‬ ‫איבד את סבלנותו ושלח אותי במקומו‪ .‬ומרחוק נצנצו אורות רפיח‪ .‬ששק‪-‬השינה‬ ‫שלו היה צמוד לשלי – ידעתי כי הגיע לילי‪ .‬ממתינים לפקודת‬ ‫הסתערות‪ .‬שרטטו מהנאה אחרונה‪.‬אפילו הגיתי בחבריי מתוך‬ ‫אהדה‪ .‬הייתי מת מבחינה נפשית –‬ ‫מצפה לכדור שיבצע את המוטל עליו‪ ..‬‬ ‫שהוא כמעט הרג אותי – חטף שוק ופרץ בבכי‪ .‬התנדבתי למלחמה‪ .‬‬ ‫הוא חייך ונענע בראשו‪ .‬מדי פעם הדהדו התפוצצויות‪.‬לאחר הקרב על משלט ‪ .‬ולא חויילתי רשמית‬ ‫לצה"ל‪".‬הכפור התעלל בנו בלי רחמים‪ .‬רצתי אליו וטפחתי על‬ ‫גבו‪.‬‬ ‫"הקסדה הזאת הצילה את חיי!" הוסיף והצביע עליה‪" .‬באחד הערבים חשתי צורך לשתף את נעמה בכמה‬ ‫מחוויותיי‪:‬‬ ‫‪.‬לאחר הפיצוץ‬ ‫שכבתי על הגדר והכוח פרץ קדימה‪".‬ש"נזכר" להתפוצץ‪ .‬הלכתי לידו‪ .‬כל‬ ‫הדרך הרהרתי בחיי הקצרים וספדתי לעצמי בלי בושה‪ .‬כשנשאנו על אלונקה את אחד החבר'ה‪ .‬קרוב לחצות יצאנו‪ .‬‬ ‫"למה לקח כל‪-‬כך הרבה זמן עד שהבונגלור הראשון התפוצץ?"‬ ‫"חבלן מספר אחת חיבר פתיל‪-‬השהייה ארוך מאוד‪ .‬זמן‪-‬מה לא היה מסוגל לדבר‪.‬‬ ‫מישהו לידי החל להשתין‪ .‬הוא היה סמוך מאוד‬ ‫לבונגלור הראשון‪ .86‬שבו‬ ‫נפלו ווי ומאיר‪ .‬שכבנו ללא ניע‪ .‬‬ ‫שאבתיו בנחיריי הגלודים‪ .‬בין החיילים הנסוגים‪.‬רעדתי‬ ‫מקור והזעתי מפחד‪ .‬הלילה היה‬ ‫בהיר וצלול‪ .‬מנחם חטף מכת‪-‬הדף עזה‬ ‫בראשו והקסדה "התלבשה" בכוח רב על גולגלתו‪.‬המשכנו לשבת על משלטים‪ .‬‬ ‫בחשאי התגנבנו למרגלותיו של משלט‪ .‬‬ ...‬כי ברגע שהזיקוק עלה לשמיים‪ .‬כדור נותב חלף‪ .‬משקל זה שיעמסו על גבם!‪.

‫– ‪– 163‬‬ ‫והגיש לי בקבוק קוניאק‪ .‬חיילים שאגו‪" :‬למען המולדת ולחיי החבר סטאלין!"‬ ‫– ואני מצאתי חרוז‪:‬‬ ‫"למען האומה ולחיי נעמה!"‬ ‫ציפינו במתיחות לשלוש הנקישות המוכרות‪ .‬הייתי מוכן להסתערות אחרונה על‬ ‫תקוותיי האבודות‪.‬ופיותנו נצמדו בלהט‪ .‬האם הייתי כותב לך מכתב זה או אולי מוטל כבר‬ ‫מתחת לערימת עפר?"‬ .‬‬ ‫ואצבעי נדדה אל שמורת ההדק‪ .‬‬ ‫ברגעי הסתערות‪ .‬ההיתה זו יד הגורל? ואילו התאחרה‬ ‫אותה חתימה ביממה‪ .‬וקיבתי בערה‪ .‬שפירושן‪" :‬הסתער!"‬ ‫הנקישות התמהמהו‪.‬פתחו‬ ‫הנוזלים במחול מוות‪ .‬חלצתי את פקקו‪ .‬‬ ‫בינואר נפתח משא‪-‬ומתן ברודוס בין המשלחת המצרית למשלחת‬ ‫הישראלית‪ .‬והפעולה בוטלה‪ .‬‬ ‫שאון האלחוט נדם‪ .‬כיווצתי את רגליי‪ .‬היה זה אחד מאותם לילות‬ ‫שחשתי כי גורלי נחרץ‪ .‬דרכתי בדי עמל את שריריי‪.‬אך לא הייתי מסוגל להשתמט מן הפעולה‪.‬אני אומר שנית‪ .‬סוף‪".‬שובו‪ .‬‬ ‫הדממה האלחוטית הופרה בקול לחישתו האיטית של מפקד‪-‬‬ ‫הפעולה‪:‬‬ ‫"שובו‪ .‬שובו‪ .‬‬ ‫פתאום מצאתי את עצמי מהרהר‪" :‬מהו המשפט האחרון שאפלוט‬ ‫לפני שהכדור יחסל אותי?" – דויד פליק סיפר פעם שבצבא הרוסי‪.

‬לוחמי תש"ח התהלכו‬ ‫במחנה בכובעים אוסטרליים‪ .‬ונשאר שבוע שלם בתל‪-‬אביב‪.‬לדבריו‪.‬‬ ‫באחד הימים יצא הגדוד לאימוני ירי באזור אשדוד‪ .‬כפי שוותיקי הגדוד הגדירו זאת‪.‬‬ ‫כעבור שבוע פנה המח"ט למג"ד וביקש דיווח מפורט על הקרב‪.‬כל נסיונות‬ ‫השידול לא הועילו‪ .‬הוא נסע למטה‪-‬החטיבה בג'וליס וסיפר בפרטי‬ ‫פרטים על קרב הגבורה של הגדוד‪ .‬לגדוד הגיעה פלוגה של עולים חדשים‪ .‬ובמגרש‪-‬המיסדרים ניתן היה לשמוע כל שעות היום‪" :‬שמאל‬ ‫ימין‪ .‬כאפיות‪ .‬‬ ‫ממתינים לאמבולנסים‪ .‬‬ ‫לפי פקודות מטכ"ל‪ .‬ולדברי הלל‬ ‫נוימן‪ .‬לאחר ההרצאה‬ ‫החליט כי הוא ראוי למנוחת הלוחם‪ .‬הוא הרצה על‬ ‫הקרב בפני אלופי צה"ל והשיב על כל שאלותיהם‪ .‬ופגז נפל בליבה של‬ ‫כיתת רגמים‪ .‬מכנסיים קצרים‬ ‫וסנדלים‪ .‬ואווירת הדיכאון לא נטשה אותם‪.‬‬ ‫ובבת‪-‬אחת נפרדה הפלוגה מ"הזקנים"‪ :‬אושמן‪ .‬ושוב שכבו חיילים על החול מרוסקי אברים‪ .‬שמאל ימין!"‬ ‫הוחלט במטה צה"ל שצריך לעצב צבא שיפעל על פי תקנים‬ ‫בריטיים שיכללו חדרי‪-‬אוכל נפרדים לבעלי דרגות שונות‪ .‬הוא דאג להתעדכן בפרטי קרב ‪ .‬סיפר ששכב בבית‪-‬חולים ונמלט משם‪ .‬מדממים‪.‬החבר'ה נסעו ללוויות‪ .‬ושימשנו דוגמה רעה למתגייסים החדשים‪ .‬המח"ט התרשם מתפיסתו‬ ‫האסטרטגית ומכושר ניסוחו הרהוט‪ .‬שאך הוקם‪ .‬הוותיקים‪ .‬והמראות המוכרים חזרו על עצמם‪ .‬זליג‪ .‬‬ ‫למן היום הראשון היה ברור לנו‪ .‬אחד מסמלי המרגמות לא שמע כהלכה את הפקודה שניתנה‬ ‫והסיט קנה של מרגמה שמאלה במקום ימינה‪ .‬כובעי‪-‬גרב‪ .‬בני עשרים וחמש ומעלה החלו להשתחרר‪.‬היו קצינים שטענו כי יש להוציא אותנו לאימונים‪.‬ביקרו אצל הפצועים בבתי‪-‬‬ ‫החולים‪ .‫– ‪– 164‬‬ ‫פרק כ"ג‪ :‬השיכרון‬ ‫סיקו הגיע לשועוט‪ .‬באותם‬ .‬והופעלו לחצים לשחרר אותנו‪ .‬‬ ‫שלא נסתובב בין האוהלים באפס‪-‬מעשה ונזרע אי‪-‬סדר‪.‬‬ ‫סיקו התנדב לדווח‪ .‬רובם יוצאי צפון‪-‬‬ ‫אפריקה‪ .‬הצדעות‪.‬כי נסרב להשתלב‬ ‫ב"בולשיט"‪ .‬בקיצור‪" :‬בולשיט"‪ .‬נכנסנו חופשית לחדר‪-‬אוכל של קצינים‪ .‬סירבנו‬ ‫להצדיע‪ .‬וכאשר התבקש המח"ט לדווח על‬ ‫הקרב למטה‪-‬הכללי של צה"ל – סיקו נשלח לרמת‪-‬גן‪ .‬‬ ‫*‬ ‫הגדוד חזר למחנה ג'וליס קרוע ושסוע‪ .‬‬ ‫רסיס שטחי חדר לגבו‪ .86‬וימים‬ ‫תמימים תיחקר מפקדים וחיילים‪.‬פאול ורבים‬ ‫אחרים‪ .‬רבים נפלו ואחרים שכבו‬ ‫בבתי‪-‬חולים‪ .‬‬ ‫עניבות‪ .

‬‬ ‫שעל דעת עצמו שינה את התפריט‪.‬‬ ‫דמויות הנופלים‪ .‬והרבינו להתפרץ ולהתרגז‪.‬פסיכולוגים ובתי‪-‬‬ ‫הבראה לא היו אז לצה"ל‪ .‬‬ .‬כדי לעבור על הכישלון לסדר‪-‬היום‪ .‬בנצי‪ .‬אחד הקצינים טען כי‬ ‫בכוחו של שיכרון להדחיק זיכרונות קשים‪ .‬ישבנו‬ ‫ליד שולחן‪ :‬ממיק‪ .‬עם סיום הלחימה – נפגעו‪.‬כל ירייה או רעש הקפיצו אותם‬ ‫ממיטותיהם‪ .‬‬ ‫עירבב עם וודקה והקציף בבירה‪ .‬שתינו וחשנו בחילה‪ .‬אני אפתח את הפה וכל הסיכויים שיעיפו אותך מהצבא‪".‬‬ ‫"אדרבא‪ .‬ויירגעו‪.‬‬ ‫איש לא הפריך השערה זו‪.‬חלומי הגדול היה להניח את ראשי‬ ‫על הכר בערב ולהתעורר למחרת בבוקר‪ .‬נמנע מלהיכנס לחדר‪-‬‬ ‫האוכל של קצינים‪ .‬די שקצין יצטט את תקני‬ ‫הצבא הבריטי‪ .‬‬ ‫סיקו דרש שנשתלב ב"בולשיט"‪ :‬נצדיע‪ .‬‬ ‫*‬ ‫מרבית הלוחמים שהיו במשלט ‪ 86‬סבלו מסיוטי לילה‪ .‬דשיק ודוד פליק‪ .‬החזה צרב‬ ‫והקיבה בערה‪.‬ואיש לא ידע להשיב‪ .‬‬ ‫התייחסנו לשתייה כאל תרופה‪ .‬לבית‪-‬קפה‪ .‬נענוב עניבות למיפקדי‪-‬בוקר‪.‬התהלכנו חיוורים וארובות עינינו כהות‪.‬חסרי‪-‬מנוחה‪ .‬ממיק הציץ‬ ‫בתפריט והזמין לכולנו גזוז וגלידה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫למחרת בערב הוצאה המחלקה לראשון‪-‬לציון‪ .‬‬ ‫כיצד מתמודדים עם חיילים מרוטי עצבים הסובלים מסיוטי‪-‬לילה? –‬ ‫שאלו עצמם מפקדים מודאגים‪ .‬המלצר פער פה והסתודד עם סיקו‪.‬שני בקבוקי וודקה ושישה‬ ‫בקבוקי בירה‪.‬‬ ‫עד שיום אחד התפרץ ממיק ושאל אותו‪:‬‬ ‫"אולי במקרה היכרת את יהודה אלטמן?"‬ ‫וסיקו החוויר כמת‪.‬הנסיגה המטורפת – היו תמונות‬ ‫שלא נטשו אותנו‪ .‬חלק מהנפגעים עברו‬ ‫את כל קרבות הגדוד בשלום ועתה‪ .‬המאשרים ארבעה אחוזי פגיעה בשעת אימונים כמיכסה‬ ‫מקובלת‪ .‬איציק חבצלת‪ .‬וכל קצין נהג לפי הבנתו‪ .‬נופיע למיפקד‪-‬בוקר‪ .‬חיילים שיכורים יישנו שנת‬ ‫ישרים‪ .‫– ‪– 165‬‬ ‫ימים לא הוקמו ועדות‪-‬חקירה לבדיקת מחדל‪ .‬‬ ‫"אגיש נגדך תלונה‪".‬היינו עצבניים‪ .‬זעקות הפצועים‪ .‬דוד פליק מזג לנו קוניאק‪.‬שנתם נדדה‬ ‫והם הירבו לצעוק ולבכות מתוך שינה‪ .‬באחת מישיבות‬ ‫הקצינים הוצע לשכר אותנו עד אובדן חושים‪ .‬‬ ‫לשולחן הובאו שני בקבוקי קוניאק‪ .

‬רגע‪ .‬צחוק ומוזיקה‪ .‬‬ ‫והוא הקיא על קרקעית המשאית‪.‫– ‪– 166‬‬ ‫כשהתרוקנו הבקבוקים‪ .‬הקיאו‪ .‬מדי‪-‬פעם נעמד על רגליו ודיקלם קטעים‬ ‫מ"יבגני אונייגין"‪ ..‬‬ ‫בית‪-‬הקפה המה אדם‪ .‬‬ ‫"מה קרה לפצועים באותו חלום?"‬ ‫"הו‪ .‬קם ורצה להכותו – ובין‪-‬רגע התייצבה מולו‬ ‫חבורה חצי מתנדנדת והוא הבין כי ֵיצא מכאן בשן ועין‪.‬בחורשה סמוכה‪.‬‬ ‫איציק חבצלת נהם כחזיר‪ .‬ושר שירי זימה שלמד ברוסיה‬ ‫האסייתית‪ .‬חיבק את מותני הנערה‪ .‬שעל כתפיו דרגות‬ ‫נוצצות‪ .‬‬ ‫משתינים ומקיאים‪.‬רוסית‪ .‬דיבורים קולניים‪ .‬על מי אתה עושה פה‬ ‫רושם?"‬ ‫הקצין לא נשאר חייב‪ .‬והיתר – לקרבות‪ ..‬ששב לאחרונה מקורס סמלי " ֶ‬ ‫"ממיק‪ ..‬וכל‬ ‫מי שקרס – מיהרה חולייה של שוטרים צבאיים להובילו בעדינות‬ ‫ולהעלותו למשאית שחנתה ליד בית‪-‬הקפה‪.‬ריפאו את כל הפצועים והחיו את כל המתים‪.‬היתה פקודה‬ ‫של איצקו‪ ..‬הבטן שוב מקרקרת‪".‬בית‬ ‫רומנו ברחוב יפו‪-‬תל‪-‬אביב היה שם‪-‬דבר למקום שירותם של חיילים‬ ‫ומפקדים שמצאו בצבא ג'ובים לא קרביים(‪" .‬שוכבים ומתרפשים בקיאנו‪.‬‬ ‫המשטרה הצבאית היתה בסוד "הבילוי הרפואי" שלנו‪ .‬ויצאנו בניגוד‬ .‬ובאמצע הכול הרצין לרגע ושאל‪:‬‬ ‫"דשיק‪ .‬‬ ‫"משתמטים מחורבנים!" פלט לעברנו‪ .‬‬ ‫ממיק דיבר יידיש‪ .‬והם‬ ‫מיהרו להסתלק‪.‬היא תלתה בו עיני מעריצה‪.‬איך זה שאף אחד מבני‪-‬הקיבוץ לא היה ב‪ ?86 -‬זה מקרה‬ ‫בעיניך? הו‪ .‬קצין‪ ..‬פולנית‪ .‬ג'ובניק מחורבן מ'בית‪-‬רומנו'‪ ".‬החיים‬ ‫בראשון‪-‬לציון נמשכו כאילו לא היתה מלחמה‪ .‬ישב עם בחורה בשולחן סמוך וסיפר לה צ'יזבטים ממעללי‬ ‫גבורתו‪ .‬הם ליקטו‬ ‫באצבעותיהם הארוכות טנקים מצריים וזרקו אותם זה על זה כאילו היו‬ ‫כדורי‪-‬טניס‪.‬ודינוזאורים הגיחו ממחילות האדמה‪ ..‬ברשי התרוצץ עם המאוזר שלו וצרח‪:‬‬ ‫'לשוב לעמדות! לשוב לעמדות!‪ '.‬אחר‪-‬כך סיפר על חלום שחלם‪ :‬אלוהים הפך את‬ ‫משלט ‪ 86‬על פניו‪ .‬‬ ‫"חתיכת שקרן‪ ..‬כאילו איזה מנגלה‬ ‫ערך פה סלקצייה‪ :‬בני‪-‬קיבוץ לג'ובים‪ .‬ירדו משמיים‬ ‫מלאכים בחלוקים לבנים‪ .‬דאג המלצר לבקבוקים נוספים‪ .‬לא נשאר חייב‪:‬‬ ‫דשיק‪ .‬לפני שהמשלט התהפך על גחונו‪ .‬לאחר‬ ‫שלוש "נגלות" מצאנו עצמנו מחוץ לבית‪-‬הקפה‪ .‬החבר'ה שתו‪ ...‬‬ ‫איציק לא מצא את כפתורי ה"חנות" והשתין במכנסיים‪.‬שהלל ואני נצא לקורס מפקדי מכונות‪-‬ירייה‪ .‬אני מת להשתין‪".‬טוב ששאלת‪ .‬רגע‪ .‬‬ ‫פתאום ראיתי את ווי עומד על שתי רגליו ופוצח בשיר‪' :‬כשנמות יקברו‬ ‫אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון‪ '.‬התנדנדו‪ .‬אני מציע שתפסיק לפתח רגשי קיפוח‪ .‬וחייליה‬ ‫הוזמנו להשגיח לבל יופר הסדר‪ .‬קרא לעברו‪) .‬‬ ‫ממיק האזין לדברים וקלט שהבחור "מוכר לה לוקשים‪".‬‬ ‫בזות"‪ ..‬‬ ‫עד מהרה מצאנו עצמנו על המשאית‪ .

‬כשנדרשה "ועדת‪-‬‬ ‫הגיוס" המקומית למלא את מכסת המגוייסים לצה"ל‪ .‬תחילה גויסו‬ ‫חברות‪-‬הנוער‪ .‬רוצה – נעמד‪ .86-‬מי יודע אם לא היו נהרגים שם‪ .‬עוד לפני היציאה לכאוכב‪ .‬לפעמים העין משתוקקת‪ .‬בן‪-‬גוריון בכבודו ובעצמו‪ .‬‬ ‫*‬ ‫במטה הגדוד הוחלט לחלק ללוחמים הוותיקים ג'ובים ולנטרל אותם‬ ‫מן הפעילות הצבאית השוטפת‪ ..‬דן גלילי ושאוליק לא היו‬ ‫ב‪ .‬הועבר לנשקייה‪ .‬שאוליק‪.‬דשיק‪ .‬ועמוס נפצע בשיח'‪-‬נוראן‬ ‫והשתחרר‪".‬יזדקף כברוש‪ .‬לקורס מדריכי‪-‬ספורט‪ .‬וביקש שתעביר אותן‬ ‫לאביה כ"דרישת‪-‬שלום מאחד האסירים‪".‬אתה גם שיכור וגם אידיוט‪ .‬‬ ‫יום אחד שאל אותנו זליג איך מגדירים זין? ולאחר שהתשובות שלנו‬ ‫לא סיפקו אותו‪ .‬לא בא לו – שוכב‬ ‫לישון‪ .‬נחמה‬ ‫גלילי וממיק התמנו למדריכי‪-‬ספורט‪ .‬אברהם יפה הבטיח‬ ‫שיחזיר את הבנים הביתה בשלום?"‬ ‫"אז הבטיח‪"..‬שלא הסכימו לשבת בבית‬ ‫והתנדבו למלחמה‪ .‬אלא אם אוטמים‬ ‫אותה‪ .‬ונעמי פקידה‪.‬מעבר למכסה הקיבוצית‪ .‬אך איצקו התעקש‪ .‬היא סיפרה לו בתמימות שהיה שומר‬ ‫במחנה‪-‬ריכוז‪ ..‬אלא אם עוצמים אותה‪ .‬‬ ‫אך ממיק לא ויתר‪" :‬אתה זוכר שבמסיבת‪-‬הפרידה‪ .‬אך היו גם בני‪-‬קיבוץ ואחרים‪ .‬הלב מתחנן והוא –‬ ‫שט!‬ ‫ני ְ‬ ‫ֹגאר ְ ִ‬ ‫זליג סיפר שבגרמניה הלך פעם אל זונה‪ .‬לנשקייה‪ .‬ובאמצע ה"קרב" שאל‬ ‫אותה מה עשה אביה במלחמה‪ .‬זקף‬ ‫הזין זוג אוזניים ונפל שדוד‪ .‬‬ ‫אותו לילה ישנו כפגרים‪ .‬‬ .‬מה פתאום אתה מעלה שאלה‬ ‫כזו טפשית?" שאלתי בכעס‪.‬המחליט מה‬ ‫שמתחשק לו ולא שואל אף‪-‬אחד‪ .‬‬ ‫ממיק סיפר ששמע כי בכמה מקיבוצי העמק‪ .‬ולפתע פרצתי בצחוק היסטרי‪.‬והזין – פוליטיקאי עצמאי‪ .‬‬ ‫אחרי שיח'‪-‬נוראן‪ .‬משנצטללה דעתנו – שבו‬ ‫הזכרונות ולא הירפו‪.‬אם הבחורה תמצא חן בעיניו‪ .‬למחרת‪ .‬עוד לפני שהגדוד ירד לנגב‪ .‬שאוליק נשלח‪ .‬‬ ‫נזכרתי בבדיחה ששמעתי מפי זליג‪.‬שום כוח בעולם לא הצליח להעמידו‪ .‬קבע כי זין הוא האבר הכי עצמאי שקיים בגוף האדם‪.‬לא תמצא חן‬ ‫בעיניו – לא ייצא מגדרו‪ .‬כמו מנחם אגמון‪.‬‬ ‫הערתי לממיק כי מזל גדול שהלל‪ .‬אושוויץ' או טרבלינקה‪ .‫– ‪– 167‬‬ ‫לרצוננו‪ .‬ואם המכסה לא התמלאה – צורפו‬ ‫בני‪-‬קיבוץ‪ ..‬דן‬ ‫בזה"‪ .‬הלל ודשיק מדריכי " ֶ‬ ‫במרפאה החטיבתית‪ .‬היא לא זכרה אם בדכאו‪ .‬רצינו לרדת עם הגדוד לנגב‪ .‬‬ ‫"ממיק‪ .‬אחר‪-‬כך ילדי‪-‬חוץ‪ .‬כאמור‪ .‬האוזן שומעת‪ .‬‬ ‫העין רואה‪ .‬דן גלילי‬ ‫נשלח‪ .‬לפני‬ ‫שנפרד ממנה תקע לה שתי סטירות‪-‬לחי הגונות‪ .‬שנערכה בחדר‪-‬‬ ‫האוכל של הקיבוץ‪ .

‬אימא‬ ‫מאושרת וכך גם האחים‪ .‫– ‪– 168‬‬ ‫לבנצי ולאיציק חבצלת לא נמצאו ג'ובים והם הסתובבו באפס‬ ‫מעשה‪ .‬הסביר לי שאין הדבר בסמכותו‪ .‬‬ ‫פניתי אל הפקיד הפלוגתי שינפק לי "פס"‪ .‬האנגלית שלי אמנם גרועה‪ .‬‬ ‫"איפה היית – חתיכת שמוק‪ .‬כשאנחנו היינו‬ ‫בשמונים ושש?!" צעקתי עליו‪.‬תנועת אצבעותיו עיצבנה אותי‪.‬בשעתו‪ .‬ג'ובניק‪ .‬שהוא בית‪-‬‬ ‫ספר הרבה יותר טוב מ"תלמוד‪-‬תורה‪-‬מזרחי"‪ .‬אינדיאן" משנת ‪ .‬הגרמנים מנסים‬ ‫להתנקות מעברם ומוכרים לו חבלים‪ .‬וגאה בי מאוד‪.‬עד עכשיו גרנו בצפיפות‪ .‬‬ ‫שלום ולהתראות‬ ‫נעמה‬ ‫עובדיה הוא נבלה סרוחה‪ .‬דם נטף‬ ‫מאפו והוא יבב בקול‪-‬רם‪.‬בין מעטפות הדואר‪ .‬חזרנו מחו"ל וחיכתה לי הפתעה‪ :‬עובדיה קנה דירה למשפחה שלי‬ ‫בשכונת מקור‪-‬ברוך‪ .‬מלחמת‪-‬העולם בקושי‬ ‫הסתיימה והוא כבר סוחר עם הנאצים‪ .‬‬ ‫מבחינת עסקים‪ .‬כל נסיונותיו לשכנעם נכשלו‪.‬אבא ז"ל היה סוחר בשוק מחנה‪-‬יהודה‪ .‬ברחוב רש"י‪ .‬אדם חסר מצפון‪ .‬תיארתי את המלחמה הנוראה‬ ‫ואת הצורך לבסס את המדינה‪ ..‬‬ ..‬ביקרנו בגרמניה‪ .‬והגרמנים החליטו לקנות‪.‬שלחתי אגרוף לפרצופו‪ .‬ועד לקבלת רשיון‪-‬נהיגה ביליתי את ימיי בנסיעות מהחטיבה‬ ‫לגדודים וחוזר חלילה – מעביר שדרים ודברי‪-‬דואר‪.‬היו לי שיחות רציניות עם בעלי מפעלים‪ .1942‬עם מהלכי‪-‬‬ ‫יד‪ .‬כי הוא עסוק‪ .‬פקיד מחורבן‪ .‬נפגשנו עם סוחרי חבלים‬ ‫והצלחתי לשכנעם שהחבלים שאנו מייצרים הם יותר חזקים ויותר‬ ‫איכותיים‪ .‬והם התרשמו‬ ‫מהדברים שאמרתי‪ .‬הם נרשמו לבית‪-‬ספר "תחכמוני"‪ .‬אך עם קצת עזרה‬ ‫של עובדיה הצלחתי לשכנעם‪..‬והמורים לא מרביצים‬ ‫מכות‪ ..‬‬ ‫החלטתי לעלות לירושלים‪ .‬יוצא שואה‬ ‫מהונגריה‪ .‬‬ ‫נעמה אינה תופסת שגרמניה היא מחוץ לתחום‪ .‬לבקר אצלה ולהסביר לה מדוע אין‬ ‫לסחור עם גרמניה‪.‬לגדוד היה אופנוע כבד‪" .‬‬ ‫ואני הצלחתי‪ .‬‬ ‫עצרתי את האופנוע בצד הכביש ומיהרתי לפתוח את המעטפה‪:‬‬ ‫‪.‬חבר שלהם‪ .‬אתה רוצה לדעת איך הצלחתי? הסברתי להם‬ ‫את המצב הקשה שבו נתונה המדינה‪ .‬‬ ‫נכון‪ .‬שילבתי נימוקים לאומיים עם נימוקים‬ ‫כלכליים‪ .‬לי הוצע לשמש קשר‪-‬אופנוע‪ .‬הבחנתי בכתב‪-‬יד מוכר‪ .‬נעמה‪.‬אבל אני אף פעם לא‬ ‫מצאתי עניין במסחר‪ .‬הוא טוען שיש לי חוש מסחרי מפותח‪ .‬והמשפחה עקרה לשם‪ .‬ארץ מוקצית מחמת‬ ‫מיאוס‪.‬‬ ‫בוקר אחד‪ .‬הם תלו עליהם יהודים‪.‬וסימן לי באצבעותיו‬ ‫שאתנפנף מהמשרד‪ .‬מעתה – ארמון‪.‬‬ ‫עובדיה טוען שאני סוחרת ממולחת‪ .‬‬ ‫הדם עלה לי לראש ומבלי להסס‪ .‬והתפקיד מצא חן בעיניי מהרגע‬ ‫הראשון‪ .‬הפקיד‪ .

‬‬ ‫התהלכתי מעוצבן מקצה החדר אל קצהו האחר‪ .‬הם טענו כי זו השפלה‪ .‬ככל הנראה העציר הקודם השאיר אותם‪.‬והפקיד‪ .‬‬ ‫זליג סיפר פעם שאחרי הניצחון על גרמניה נכנס לחנות בגדים‬ ‫בברלין וביקש לקנות סוודר‪ .‬‬ ‫כשהוכנסתי לחדר‪-‬מעצר והדלת ננעלה‪.‬וכשהבחינה‬ ‫במיספר שעל זרועו‪ .‬מה קרה לי שלא שלטתי ברוחי? הפקיד הפלוגתי הוא‬ ‫בסך‪-‬הכול אפס‪ .‬‬ ‫מתחשק לי לנסוע לירושלים‪ .‬ותוך דקות הגיעה כיתת שי"ן‪-‬גימ"לים‬ ‫)שוטרים גדודיים(‪ .‬מחדלי מלחמת יום‪-‬כיפור אינם מניחים‪ .‬לא בריונות‪.‬ואני‬ ‫משחיל לו אגרוף לפרצוף‪ .‬ועל אף דרגותיו התעלם מהדיסטאנס הצבאי והיה חבר‪-‬‬ ‫מפקד‪ .‬‬ ‫חייב לעבור לדום‪ ..‬יכלאו‬ ‫אותי בכוח‪ .‬כך סיפר לי הלל‪ .‬הבנתי שאם אתנגד‪ .‬להערכתו‪.‬בראשות מפקד היחידה יקי‪ .‬החגורות צבועות לבן‬ ‫ואבזרי הנחושת בהקו‪.‬‬ ‫החבר'ה מ"אורן"‪ .‬אני אתחיל להפעיל את הראש‬ ‫ולא את האגרופים‪ .‬שאין לו סמכות להנפיק פס‪.‬תרח זקן בן שלושים עם רגל אחת בקבר‪ .‬מדי השי"ן‪-‬גימ"לים היו מגוהצים‪ .‬לרגע חשבתי כי הללו שהיו ב‪ – 86-‬מותר‬ ‫להם הכול‪.‬עליי ללמוד שכאן זה צבא‪ .‬‬ ‫בחדר ניצבה מיטה מכוסה שמיכה צבאית‪ .‬הקימו לאלתר "ועד למען‬ ‫אסירנו" בהנהגת הלל נוימן‪ .‬אילו דרש ממני להתנצל בפני אותו פקיד מחורבן – הייתי חורק‬ ‫שיניים ומתנצל‪ .‬מקיבוץ שכן‪ .‬המוכרת נקבה מחיר‪ .‬אכלנו ממסטינגים חלודים‬ ‫קיב ֶ‬ ‫שגוייסנו‪ :‬יחד חפרנו שוחות במו ֶ‬ ‫במחנה‪-‬גדעון‪ .‬‬ ‫גלי רחמים עצמיים הציפו אותי‪ .1973‬אני עורך "חותם"‪ .‬ג'ובניקים בחוץ ולוחמים בפנים‪ ".‬שנדהם‬ ‫וביקש ממני בנימוס רב להצטרף לכוחותיו‪ .‬תפס בשערות ראשה‪ .‬אפשר היה לסיים הכול גם בלי להשפיל אותי‪.‬והוא התרגז‪ .‬והוא הורידו לחצי‪.‫– ‪– 169‬‬ ‫בחדר סמוך ישב המ"פ איצקו‪ .‬את המ"פ ואת כל הג'ובניקים‪.‬לידה כוננית ועליה בלוק‪-‬‬ ‫כתיבה ועיפרון‪ .‬שצבא אינו זירת איגרוף‪ .‬עליי להבין‪ .‬איצקו היה חייב לגלות יותר רגישות‬ ‫כלפי אלה שעברו את מוראות המלחמה‪ .‬‬ ‫שכבתי במיטה והרהרתי‪ .‬‬ ‫היא התעקשה‪ ..‬והלכו במשלחת לאיצקו כדי לנסות‬ ‫לשחררני‪ .‬שאחד משלהם יישב בכלא‪ .‬מוסף שבועי לעיתון "על‪-‬‬ ‫המשמר"‪ .‬כשאני מקלל את‬ ‫הפקיד‪ .‬‬ ‫*‬ ‫דצמבר ‪ .‬אני שומע כי איצקו‬ .‬הוא היה עימנו מן הרגע‬ ‫לה‪ .‬בתאים האחוריים של מוחי חשתי שאיצקו‬ ‫איכשהו צודק‪ .‬אך‬ ‫איצקו התעקש‪ .‬סיננתי בכעס‪.‬לדבריו‪ .‬ששמעו מה קרה לי‪ .‬‬ ‫"ככה זה‪ .‬הבינה כי עם הללו שהיו "שם" – אין מתווכחים על‬ ‫מחיר‪.‬שבא לביקור והסתייג‬ ‫מהתנהגותי האלימה‪.‬‬ ‫לילה בכלא לא יזיק לי ואולי אף יועיל‪ .

‬שיבה זרקה בצדעיו‪ .‬‬ ‫איצקו דיבר בכאב‪ .‬אם כמא"ז‪ .‬ולא הכינו את עצמם לאפשרות של מלחמה‪.‬האדמה היתה מבוטשת‬ ‫והכבישים מלאי חריצים‪ .‬מחסני‪-‬רהיטים או חדרי יצירה לאמנים מקומיים‪" .‬יד‪-‬מרדכי‪.‬ומחליט לפגוש בו‪.‬ערפל דק כיסה את אזור אל‪-‬‬ ‫על‪ .‬ובתפקידים צבאיים אחרים‪.‬לחיצת‪-‬יד חמה‪ .‬הן של המערכת הצבאית והן של יישובי‬ ‫הגולן‪ .‬‬ ‫ואילו בצה"ל סברו כי היישובים אינם מנצלים כראוי את תקציבי‬ ‫הביטחון שהוזרמו אליהם‪ .‬חודשיים ומשהו חלפו‪ .‬לרגע הרימה ראשה והציצה‬ ‫בנו בעיני בהמה תמהות‪.‬ורמת‪-‬‬ ‫הגולן עדיין לוקקת פצעיה‪ :‬טנקים שרופים‪ .‫– ‪– 170‬‬ ‫בן‪-‬משה אחראי על הפקת לקחים ברמת‪-‬הגולן‪ .‬מזערי‪ .‬על צה"ל השתלטה קונספציה‪ .‬לבטחוננו‬ ‫ידאג צה"ל‪ ".‬טנקים דהרו עליהם ושירטטו קווי אורך‬ ‫עקלקלים‪ .56-‬כך היה ב‪– 67-‬‬ ‫וכך האמינו שיקרה גם בעתיד‪ .‬והיישובים פונו?‬ ‫איצקו דיבר בכאב‪ .‬מדוע אותה קונצפציה לא פעלה ברמת‪-‬‬ ‫הגולן‪ .‬חיוכי‪-‬שמחה‪ .‬לכן‪ .‬‬ ‫והיישובים לא הוכנו להגנה ולא צויידו בנשק כבד‪ .‬כל יישוב‪-‬ספר נחשב למשלט‪.‬מתחת לגביניו זוג‬ ‫עיניים מאירות‪ .‬איצקו הזמין אותי לסיור‪.‬‬ ‫ואני קלטתי שאין השעה כשרה לשוב אל ימי תש"ח‪ .‬כך היו נירים‪ .‬עד לייצובו של קו בלימה חדש‪.‬‬ ‫אם במלחמת‪-‬השחרור כל קיבוץ היה משלט מבוצר‪ .‬דגניה‪ .‬וחיוך‪ .‬‬ ‫הוא דיבר בהתרגשות על הלקחים שהם מפיקים ממחדלי יום‪-‬כיפור‪.‬והערפל סירב להימוג‪ .‬כך היה ב‪ .‬ומה הפלא‬ ‫שכאשר פרצה המלחמה‪ .‬אפרוריות רכה‬ ‫כיסתה את הרמה‪ .‬בהמתינם לפקודה‬ ‫להמשיך ולהתקדם – ייתכן שצה"ל היה נאלץ להמשיך ולפנות יישובים‬ ‫גם בעמק‪-‬החולה ובעמק‪-‬הירדן‪ .‬איצקו המשיך לנשום ביטחון‪ .‬כשפרצה‬ ‫המלחמה – לא היה מנוס מלפנותם‪.‬‬ ‫המחדל התמצה בשאננות‪ .‬איצקו עדיין מזכיר איכר רוסי בעל גוף חסון‪ .‬שאם תפרוץ‬ ‫מלחמה – היא תתנהל בשטחי האוייב‪ .‬הלמו על‬ ‫מתחמי‪-‬הגנה סמוכים ליישובים‪ .‬עשרים וחמש שנה כמעט‬ ‫שלא התראינו‪ .‬‬ ‫ומבחינה הגנתית – לגדוד קרבי‪ .‬מכאן שתפקידם ההגנתי של היישובים‬ ‫נחשב שולי‪ .‬טענו הכול‪.‬אנשיו של איצקו הפכו עולמות‪ .‬ופניו הוצפו קדרות‪ .‬‬ ‫גשר וכל יתר ישובי הספר‪ .‬‬ ‫וכך נע לו כדור‪-‬השאננות בין המא"זים למפקדות צה"ל‪ .‬‬ ‫בעקבות מלחמת יום‪-‬כיפור‪ .‬‬ ‫בדרך הזכרתי לו כי בתש"ח‪ .‬בצה"ל זלזלו בחשיבותה של ההגנה‪-‬המרחבית‪.‬ובהם‬ ‫שולחנות ותבעו הקמתם של ִ‬ .‬חלק מהמקלטים הוזנח‪ .‬נגבה‪ .‬והצצה זה‬ ‫על זה‪ .‬יישובי רמת‪-‬הגולן לא היו ערוכים לבלימה?‬ ‫לולא עצרו הטנקים הסורים לפני בית‪-‬המכס העליון‪ .‬ופרה מנומרת תלשה עשבים דלים‪ .‬זחל"מים מפוייחים ותותחים‬ ‫מרוסקים פזורים במרחבי הגולן‪ .‬אם כאחראי‬ ‫על ההגנה המרחבית‪ .‬אזיי במלחמת‬ ‫יום‪-‬כיפור היישובים היוו נטל על הצבא‪.‬ריח המלחמה עדיין לא פג‪ .‬‬ ‫האם ייסגרו חשבונות שנפתחו בתש"ח?‬ ‫נפגשנו ברמת‪-‬מגשימים‪ .‬במקרה הטוב הם שימשו כמעבדות‪-‬‬ ‫צילום‪ .

‬בבקתות עלובות‪ .‬שאסור ליהודי לדרוך עליה‪ .‬ברכות על הדירה החדשה‪ .‬ששנית יישובי רמת‪-‬הגולן לא יפונו‪ .‬תותחים‪ .‬אני ב"חד‪-‬גדיא"‪..‬‬ ‫*‬ ‫למחרת שוחררתי מחדר‪-‬המעצר וקיבלתי יום חופשה‪ .‬ואולי לא תאמיני‪ .‬ובמקרה הטוב – באוהלים‪ .‬ואני מקווה מאוד להגיע‬ ‫אליך בקרוב‪.‬אם "מיג" סורי ימריא – ייתקל‬ ‫מתחמי רמת‪-‬הגולן‪.‬לפי הוראותיו‬ ‫של איצקו הונפק לי "פס" על‪-‬ידי הפקיד הפלוגתי‪ .‬אני חושב שהמדינה חייבת לאסור על אזרחיה לנסוע‬ ‫לשם‪ .‬שנית‪ .‬הישן‬ ‫בשוחות‪ .‬התחממתי ותקעתי לו‬ ‫אגרוף בפרצוף‪ .‬‬ ‫כיתת "אורן"‪ .‬‬ ‫*‬ ‫לנעמה שלום!‬ ‫‪.‬אנו שוכבים על הספה כשראשי‬ ‫בחיקה ואני מסביר לה מדוע אדמת גרמניה טמאה ואין לסחור עימה‪.‬הרמה‬ ‫הופכת לקו‪-‬עומק אסטרטגי עם עוצמת אש אדירה!"‬ ‫לא התאפקתי ושאלתי אם הוא עדיין זוכר את הצרות שעשינו לו‪.‬לרגע ניפח‬ ‫איצקו את חזהו ודיקלם בפאתוס ובעגה בולגרית‪ .‬ואני – מספר שתיים של צוות מכונת‪-‬ירייה‪ .‬ויצאתי בטרמפים‬ ‫לירושלים‪.‬מוכרחים לבצר את רמת‪-‬הגולן‪".‬‬ ‫באש צפופה וחזקה עוד ב ִ‬ ‫מתחם‪-‬הגנה בתהליך בנייה‪ ".‬הציע איצקו‪ .‬חששתי מפני הפער שנוצר בינינו‪ :‬היא‬ ‫סוחרת ממולחת‪ .‬כשהוא מתאר בפניי את מיקומם‬ ‫של כלי‪-‬הנשק השונים שיוצבו בו‪ ..‬והוביל אותי‬ ‫"בוא ותראה ִ‬ ‫למשטח מוגבה ליד אחד היישובים‪ .‬אל מדינה ששחטה שישה מיליון יהודים‪ .‬‬ ‫למה? ככה‪ .‬בדימיוני‪ ..‬מקלעים כבדים וכל היתר‪ .‬‬ ‫ראשית‪ .‬שהזכירה הצהרות‬ ‫מהימים ההם‪:‬‬ ‫"אני יכול להבטיחך‪ .‬חיל‪-‬רגלים סורי אם שוב‬ ‫יתקוף – יבלמו אותו יישובי רמת‪-‬הגולן‪ .‬‬ .‬נעמה‬ ‫פותחת לי את הדלת‪ .‬והוא לרגע חייך ומייד הרצין‪:‬‬ ‫"עזוב‪ .‬אני מתפלץ למחשבה‬ ‫שאת נוסעת לגרמניה‪ .‬והסיפורים שלו מסמרי שיער‪.‬יש לי המון מה להגיד לך בנושא זה‪ .‬איש אינו בבית‪ .‬זו בושה‪ .‫– ‪– 171‬‬ ‫טנקים‪ .‬הדחפורים עדיין עבדו‪ .‬זה לא‬ ‫בסדר‪ .‬נעמה‪ .‬‬ ‫אדמת גרמניה היא אדמה טמאה‪ .‬יש לנו‬ ‫במחלקה חבר שהיה במחנות‪-‬ריכוז‪ .‬על כמותו נאמר‪" :‬עבד כי ימלוך"‪ .‬לסחור‬ ‫עם גרמניה פירושו לסלוח לה על מה שעוללה ליהודים‪ .‬לא אתאר לפנייך את המקום שבו אני שרוי‪ .‬תפס "פוזה" ולא רצה לתת לי "פס"‪.‬‬ ‫כל הדרך הגיתי בנעמה‪ ..‬די אם אציין כי עמדתי‬ ‫לבקר אצלך ואיזה פקיד מחורבן‪ .‬בראשית הדרך‪ .

‬בשירה ובזימרה‪.‬לדידם צפת לא שוחררה בידי הפלמ"ח כי אם בידי אומרי‬ ‫תהילים‪ ..42‬הבית שבו התגוררנו‪ .‬‬ ‫על נקלה מצאתי את שכונת מקור ברוך ואת רחוב רש"י‪ ..‬כי הוא יוצא לחירבת‪-‬מעין‪ .‬רגליי נשאוני לשכונת כרם‪-‬‬ ‫אברהם‪ .‬אחרים ישנו‬ ‫כשהנעליים לרגליהם‪ .‬‬ ‫היא הזמינה אותי להיכנס ולהתכבד‪ .‬אל רחוב צפניה ‪ .‬לרגע אורו‬ ‫עיניה‪ .‬ייתכן שהיה‬ ‫מסתפק בקללה‪ .‬הורדו שולי האוהל‪ .‬חלק חלץ אותם והניחם למרגלותיהם‪ .‬לניצוץ‬ ‫המתריס שבעיניה‪.‬חברו הטוב‪ .‬‬ ‫"היכן היה אלוהיכם ומדוע לא הצילכם?" היה שואל אותם‪.‬וקראתי בתדהמה‬ ‫שהישיבות הן חזית והאברכים – צבא‪-‬השם‪ .‬אך לא התאוששה‪ .‬ההורג עצמו באוהלה של‬ ‫תורה‪ .‬הגיבור והנורא‪".‬לפתע אני מגלה שלא‬ ‫רק לגופה אני מתאווה אלא גם להקשבתה‪ .‬טען שבזמן השואה אלוהים שהה ברקיע‬ ‫השביעי אפוף חנפנים ומעריצים‪ .‬‬ ‫שלמה נזכר באוהל הסיירים הקטן ליד קיבוץ אורים‪ .‬שהפך לבית‪-‬קברות‪.‬תורים ארוכים‬ ‫השתרכו ליד מכליות‪-‬מים‪ .‬כאשר אברהמל'ה טופצ'יק‪ .‬וכשסיפרתי לה מי אני‪ .‬תור נקהל מאחורי‬ ‫עגלתו של מחלק קרח והכול נראה קודר‪.‬היא ועובדיה נסעו‬ ‫בעקבות עיסקה‪.‬באוהל עמדה צחנה כבדה שהיקשתה על‬ ‫הנשימה והותירה את שלמה ער‪.‬סירבתי ומיהרתי להסתלק‪.‬וציטט מתפילת‪-‬שחרית לשבת וליום‬ ‫טוב‪.‬אך ייתכן גם שהיה מספר להם על קרון‪-‬הרכבת עמוס‬ ‫החסידים‪ .‬והמזון עדיין בקיצוב‪ ." :‬וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה‪ .‬אך מיד התנצלה והסבירה כי נעמה בחו"ל‪ .‬ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם‬ ‫האל המלך הגדול‪ .‬והאזין לטיפות המים שעשו דרכן לדלי שליד מיטתו‪.‬מחמת הגשם השוטף והקור‬ ‫העז ששרר‪ .‬לחיוכיה המבינים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫לילה אחד שכב הנהג שלמה כהן )שגב( באוהלו בג'וליס‪ .‬‬ ‫ומברכים ומשבחים‪ .‬‬ ‫מעניין מה זליג היה אומר אילו קרא את המודעה‪ .‬ביקש ממנו‬ ‫שישמור על כובעו האוסטרלי‪ .‬ומתאר‬ ‫את המעבר מ"צבא‪-‬העם" ל"צבא‪-‬של‪-‬בולשיט"‪ .‬‬ ‫אבי‪ .‫– ‪– 172‬‬ ‫אחר‪-‬כך אני מספר לה על המלחמה‪ .‬כפי שכבר סיפרתי‪ .‬ונעליהם הכבדות של הנהגים לא‬ ‫הוצאו לאיוורור‪ ..‬על מיטת‬ ‫ברזנט מתקפלת‪ .‬אימה פתחה‪ .‬שבתפילותיהם מיגרו את האויב‪.‬ובתחושה‬ ‫המוזרה שחש‪ .‬‬ ‫עגום וזועם התהלכתי ברחובות העיר‪ .‬‬ ‫דלי נוסף עמד ליד המוט במרכז האוהל‪ .‬‬ ‫ירושלים השתחררה מהמצור‪ .‬קול מרושע‬ .‬בלב הולם‬ ‫נקשתי על דלת ביתה‪ .‬לרגע עצרתי ליד‬ ‫לוח‪-‬מודעות ברחוב גאולה בשכונת מאה שערים‪ .‬על הביזיונות של סיקו‪ ..

‬‬ ‫יד נשלחה והוציאה אותו מן ההזיות‪:‬‬ ‫"שלמה‪ .‬קח קומנדקאר‪ .‬שלמה והדוד התעלמו‬ ‫מהם‪ .‬והוא יצטרך להפגין את כישוריו‬ ‫בנהיגה‪.‬‬ ‫"תתלבש ובוא למשרד‪"..‬‬ ‫אתים ומעדרים הורדו מן הרכב והחלה עבודת חפירה‪ .‬שישב על דרגש עשוי מקלעת‪-‬קש‪" ..‬‬ ‫וידעתי‪ .13‬החושך היה עדיין בעיצומו‪ .‬כובעך לקחתי‪.‬לאתר את חלקת הקברים‪.‬‬ ‫בחמש לפנות בוקר הגיעו לחורשה ליד קיבוץ אורים‪ .‬היצליח? אנשי חברה קדישא נזרקו מדי‪-‬פעם ממקומם‪ .‬קם‪ .‬אולי דברי תפילה‪ .‬הושיבו אותם מאחור‪.‬לא תחזור‪ .‬ואני‪ .‬והצביע על אדם כבן ארבעים‬ ‫וחמש‪ .‬שיחכו ליד שער בית‪-‬‬ ‫הקברות‪ .‬כתב‪:‬‬ ‫"אכן ידעתי‪ .‬‬ ‫ואלה התאוננו על הקור ברכב הפרוץ לרוח‪ .‬תוציאו אותו מקברו‪.‬המרה לא העזתי צו הגורל‪ / ...‬הוריו רוצים שיקברו אותו‬ ‫בנחלת‪-‬יצחק‪ .‬אסוף שני אנשי חברה קדישא‪ .‬נכון?" שאל‬ ‫מפקדו‪.‬שבה קבורים‬ ‫חיילי גדוד ‪ .‬כך נגזר מעל‪".‬אמר הקצין‪ .‬השתתפת בקבורתו של אברהם טופצ'יק‪ .‫– ‪– 173‬‬ ‫ובלתי‪-‬נשמע צעק אז אל מוחו‪" :‬הוא לא יחזור!" ולימים‪ .‬השיב בבהלה‪ .‬‬ ‫מן שמחה קטנה וביישנית התגנבה לליבו של שלמה‪ :‬הנה‪ .‬התשמרהו למעני?' –‬ ‫טרם תלך שאלת‪ / .‬סע לאורים‪ .‬הוריו יחכו לכם שם‪ .‬‬ ‫שלמה‪ .‬‬ ‫שלמה זרק מבט במחוגי הזרחן של שעונו וראה שהשעה כמעט‬ ‫שלוש לפנות בוקר‪ .‬יען כובעך לי נתת‪' / .‬והוא‬ ‫שמע אותם ממלמלים משהו‪ .‬ואנשי חברה קדישא סייעו‪.‬‬ ‫הוא ידע שיש לחצות את נחל הבשור הגועש ולטפס על המדרון‬ ‫החלק‪ .‬‬ ‫"זה הדוד של טופצ'יק‪ ".‬הכאב האפיל על קולותיהם והפך אותם למסוגרים בתוך עצמם‬ ‫ואדישים למזג האוויר‪.‬‬ ‫וסעו לנחלת‪-‬יצחק‪ .‬כיוון שאתה יודע היכן הוא קבור‪ .‬נטל‬ ‫את הסטן ויצא‪.‬עטה על גופו שכמיית גשם‪ .‬התלבט ולבסוף קבע‪:‬‬ ‫"זה כאן‪".‬ששכב בבגדיו ובנעליו‪ .‬אל המקום שבו הוא קבור‪ .‬הדוד יתלווה אליך‪".‬הם הגיעו ל"כביש‪-‬הרעב"‪ .‬סע‬ ‫לרחובות‪ .‬ונזכר שאת כובעו הכניס לקבר לפני הקבורה‪.‬‬ ‫"כן‪ ".‬שנמשכה זמן‬ .‬ודרכי העפר היו משובשות‬ ‫ומלאות בוץ‪.‬החליק פנימה‪ .‬אך עלו גם ספקות‪ :‬איך ימצא בלילה את‬ ‫המקום? כיצד יגיע לשם?‬ ‫הגשם לא פסק מרדת ימים רבים‪ .‬‬ ‫בעזרת פנסי‪-‬כיס שהביאו עימם‪ .‬‬ ‫שלמה חיפש את שלט העץ שעליו היה רשום שמו של אברהם‬ ‫טופצ'יק וכשלא מצא‪ .‬הוא שוב‬ ‫יראה את אברהמל'ה‪ .‬הקומנדקאר הגיע‬ ‫לוואדי‪ .‬ושלמה נתן לגלגלים למצוא את הנתיב הנוח‬ ‫להם‪.‬עוד כעשרה קילומטר‬ ‫יסתיים הכביש המרוצף באבני נחל‪ .‬‬ ‫את אנשי חברה קדישא הם אספו ברחובות‪ ..

‬כי הכול נפוח‪ .‬‬ ‫מתוך הדמעות ומבין ערפילי השחר העולה הבחין שלמה במגבעת‬ ‫הלבד רחבת‪-‬השוליים‪ ..‬ואדים מלווים ריחות רעים עלו משם‪.‬מילמל‪-‬‬ ‫התייפח‪.‬קרר‪ .‬גברה התרגשותו של שלמה‪ ...‬שנשתמרה בארון והיתה מונחת למראשותיו‬ ‫והיא יבשה‪ .‬‬ ‫"לא כך רציתי לראות אותך‪ .‬כוחו של שלמה כשל והוא רעד‬ ‫בכל חלקי גופו‪.‬‬ .‬כפי שאהב‪.‬‬ ‫ככל שהעמיקו חפור‪ .‬‬ ‫נפתח המיכסה‪ .‬איפה החיוך? קשה להבחין‬ ‫בך‪ .‬אמר‪.‬יורד‪ .‬אברהמ'לה‪ ..‬מגוהצת‪ .‬עד שהגיעו אל‬ ‫ארגז עץ‪.‬‬ ‫"מה זאת אומרת – לא הוא"? שאלו‪.‬כאילו מתמרמרת הגופה על שפוגעים במנוחתה‪..‬לסתום ולחפור את הקבר שליד‪".‬כן‪ .‬‬ ‫"כן‪ .‬‬ ‫הקבר נסגר והחלה חפירה חדשה‪ .‬זה אברהמ'לה‪"..‬‬ ‫"זה הוא?" הדהדה שאלתם של החופרים‪ .‬ואתה נרטב כולך‪ ".‬‬ ‫ליבו של שלמה היה קר‪ .‬יפה‪ .‬כשהגיעו לארון הבא‪.‬‬ ‫"תפתחו‪ ".‬‬ ‫"זה לא אברהמ'לה‪ .‬והגשם יורד‪ .‬קררר‪.‬‬ ‫בחריקות צורמות‪ ..‬‬ ‫"זה לא הוא!" קרא שלמה בבעתה‪.‫– ‪– 174‬‬ ‫רב בגלל הרגבים שדבקו לכלי‪-‬החפירה‪..

‬‬ ‫מאיר אלוני‪ .‬החטיבה המצרית התשיעית כותרה ב"כיס פלוג'ה" ונלכדו כ‪-‬‬ ‫‪ 4000‬חיילים מצריים וכ‪ 1000-‬ערבים מקומיים‪ .‬באוקטובר ‪ 1948‬נערך‬ ‫מבצע "יואב"‪ .‬קיבוץ שנפל בידי המצרים‪ .‬ניצנים‪ .‬נשלחה לאיזור יד‪-‬‬ ‫מרדכי‪ .‬הקיבוץ שוחרר‪.‬כחייל‬ ‫בבריגדה היהודית הלוחמת‪ .1948‬לאחר הפגזות כבדות‪ .‬ובמשך חמישה וחצי חודשים היה בשליטה‬ ‫מצרית‪ .‬נווה‪-‬יעקב ‪ -‬כל אלה בידי‬ ‫האוייב‪".‬אך מפקדת חזית הדרום העריכה‬ ‫שהקיבוץ לא יחזיק מעמד מול כוח מצרי עדיף‪ .‬מתוגברת בחוליית "בזה"‪ .‬יישובי גוש‪-‬עציון‪ .‬ב‪18 -‬‬ ‫במאי‪ .‬המצרים נהגו להבריח ל"כיס‬ ‫פלוג'ה" שיירות של גמלים מרצועת עזה עם מזון‪ .‬ב‪ 23-‬במאי ‪ .‬בחמישה בנובמבר‪ .‬לא יהיה לאן לשוב‪ .‬‬ ‫והפצצות חיל‪-‬האוויר‪ .‬אולם בסופו‪-‬של‪-‬‬ .‬ניסה לעודד את רוחנו‪ .‬חמישה ימים קודם לכן‪ .‬ובערב הגיעה‬ ‫הידיעה שהקיבוץ נפל לידי המצרים‪ .‬עטרות‪ .‬הגיעו עד מחנה ג'וליס‪ .‬פרצו טנקים מצריים‬ ‫ליד‪-‬מרדכי‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ביום פינויה של יד‪-‬מרדכי היינו בכאוכאב‪-‬אל‪-‬האווה‪ .‬מרגמות וזחלילים נושאי ברן‪ .‬הפסד במלחמה‬ ‫היה לדידם סוף החלום הציוני‪ .‬ואיפשר הקמת קו‪-‬בלימה ליד‬ ‫אשדוד‪ .‬שער‪-‬‬ ‫הגולן‪ .‬ישבנו‬ ‫ליד מדורה מצוברחים ומבוהלים‪ .‬שבמהלכו נפרצה הדרך לנגב הנצור‪ .‬‬ ‫קיבוץ יד‪-‬מרדכי פונה‪ .‬הדי רעמים של תותחים‪.‬קיבוץ יד‪-‬מרדכי בלם בשעתו את‬ ‫התקדמות המצרים למשך חמישה ימים‪ .‬ההתקפה נהדפה‪ .‬שישב עימנו וחש בדיכאון‪ .‬והחליטה על פינוי‪.‫– ‪– 175‬‬ ‫פרק כ"ד‪ :‬הפלמחניק‬ ‫הכביש הראשי המה רכבים צבאיים‪ .‬כשפצצות נפלו‬ ‫עליהם וחברים נפגעו – אף הם נתפסו להרהורי ייאוש‪ .‬‬ ‫מחלקה של הגדוד‪ .‬‬ ‫הגדוד נדרש להקצות כוח לעיבוי הכיתור ולמניעת ההסתננויות‪.‬ועל חורבותיו הצטלם המלך פארוק בחברת קציניו‪.‬‬ ‫במהלך מבצע "יואב"‪ .‬באר‪-‬שבע‬ ‫שוחררה‪ .‬שבדרך כלשהי הציק לכולנו‪:‬‬ ‫"האין אנו עומדים בפני חורבן בית שלישי? יד‪-‬מרדכי‪ .‬נשק ותחמושת‪.‬ראינו מפסגת ההר את שער‪-‬הגולן ומסדה עולות בלהבות‪ .‬לא פעם ולא פעמיים‪ .‬הסתכלנו בלהבות העולות מעמק‪-‬‬ ‫הירדן‪ .‬ו ִָווי פלט הרהור‪ .‬לרשותם עמדו‬ ‫תותחים‪ .‬הוא‬ ‫סיפר על קרבות קשים שעבר במלחמת העולם השנייה‪ .‬מסדה‪ .

‬לא נותר בה‬ ‫בית אחד שלם‪ .‬‬ ‫סיפרתי באותו מעמד לאחד מחברי הקיבוץ הוותיקים‪ .‬‬ ‫מאיר אלוני וָווי לא זכו להיות ביד‪-‬מרדכי המשוחררת‪.‬הלל נוימן ָ‬ ‫תהיתי אם זה בסדר שאנחנו מרעיבים את המצרים‪ .‬כעבור שלושה ימים – שער‪-‬הגולן ומסדה שוחררו‪.‬נראתה שיירת גמלים ששבה‬ ‫לרצועה‪ .‬לדבריו‪ .‬‬ ‫בראשית דצמבר יצאה שיירה מצרית ל"כיס"‪ .‬‬ ‫בדרך למארב חצינו חורשת עצי אקליפטוס ובין עציה נתגלתה‬ ‫גווייה‪ .‬תהיינה בה עליות וירידות‪ .‬בתים קרסו ומדרכות נקרעו‪ .‬והקצין סיפר‬ ‫שבעקבות פנייתה של קאהיר לאו"ם‪ .‬והזכיר את כאוכאב‪.‬מאיר משוכנע כי יישוב‬ ‫עברי שייכבש – ישוחרר וישוקם‪.‬‬ ‫חודשיים לאחר שיחרורה‪ .‬שהמוסד‪-‬‬ ‫החינוכי שבו למדנו נקרא על שם גיבורי מרד גטו ורשה‪ .‬‬ ‫ואכן‪ .‬עשרות‬ ‫אלפי פגזים נפלו על היישוב‪ .‬שנראה כמו לאחר רעידת‪-‬אדמה‪.‬‬ ‫שיק בקור‪-‬‬ ‫ד ִ‬ ‫"אם תשיגו לי ג'יפ – נוכל לסלק אותו מכאן‪ ".‬הוחלט בישראל לאפשר למצרים‬ ‫לפנות את פצועיהם ולהכניס ל"כיס פלוג'ה" שיירת מזון ותרופות‬ ‫בלבד‪.‬יד‪-‬מרדכי היתה עדיין הרוסה‪ .‬‬ ‫"כך ייראה קיבוץ שייפול בידי האוייב‪ ".‬בצדק‪ .‬כי צה"ל לא יפתח באש על גמלים‬ ‫פר למעלה ממאה גמלים נספרו‪.‬‬ ‫*‬ ‫דיר‪-‬סנייד‪ .‬‬ .‬דרומית‪-‬מזרחית‬ ‫ליד‪-‬מרדכי‪ .‬רימונים ופגזים לרוב‪.‬מפקד המרד‪.‬‬ ‫חלפנו ליד הגווייה בריצה‪ .‬כשהכול סותמים את אפם‪.‬‬ ‫קופסאות שימורים ריקות נערמו בכל מקום‪.‬דשאים יבשו‪ .‬עם קרני בוקר ראשונות‪ .‬וחלק מאיתנו‬ ‫ראה לנגד עיניו את בית‪-‬אלפא הרוסה ומרוסקת‪.‬‬ ‫ממיק שאל אם נוכל לסייע בניקוי הקיבוץ ובשיקומו‪ .‬והוא השיב‬ ‫בעצב שהכיר בשעתו את מרדכי אנילביץ'‪ .‬המערכה על ארץ‪-‬ישראל‬ ‫היא רק בתחילתה‪ .‬‬ ‫יום אחד‪ .‬‬ ‫ולמנוע הסתננויות של שיירות מצריות‪.‫– ‪– 176‬‬ ‫דבר התעשתו בנות‪-‬הברית וניצחו‪ .‬‬ ‫ישראל ביטלה את ההסכם והחרימה את הנשק‪.‬הערבים הניחו‪ .‬‬ ‫ס ַ‬ ‫שאין על דבשתם משא‪ .‬כל שקשוק פחים עורר אותנו‬ ‫לפתוח באש‪.‬תחנת‪-‬רכבת זנוחה בין עצי אקליפטוס‪ .‬הפטיר ממיק‪ .‬הפטיר ָ‬ ‫רוח האופייני לו‪ .‬אולם הובהר‬ ‫לנו‪ .‬תנים וציפורי‪-‬טרף עשו בה שמות‪ .‬כי נשלחנו לדיר‪-‬סנייד כדי לעבות את הכיתור על "כיס פלוג'ה"‪.‬מדי לילה יצאנו למארבים‪ .‬ובמחסום ערכה‬ ‫ישראל חיפוש ונתגלו במיטענה חלקי מקלעים‪ .‬אלפי זבובים צבאו עליה‪.

‬משהעיר לו‪ .‬ועל הורדות מעפילים בחופי‬ ‫ס ֶ‬ ‫ק ְ‬ ‫"השבת השחורה"‪ .‬‬ ‫*‬ ‫מינואר ‪ 1949‬החלו לזרום לגדוד פלמ"חניקים שגדודיהם פורקו‪..‬‬ ‫אחד הבאים אלינו היה פלמ"חניק מוזר בשם ג'וני‪ .‬ועל סגנון‬ ‫ה"בולשיט" שפשה בצבא‪.‬התנוסס סמל הפלמ"ח מצוחצח ונוצץ‪ .‬מסמכי‬ ‫שיחרורו התעכבו‪ .‬וממיק ואני‪ .‬שהוא משוחרר‬ ‫מהמיפקד‪ .‬‬ ‫פעם הראה לי צילום שבו הוא חבוק עם יצחק שדה‪ .‬‬ ‫תחילה הם עיקמו את אפם ועל כל דבר אמרו‪" :‬אבל אצלנו בפלמ"ח‪".‬ואיצקו כעס ולא פירש‪.‬‬ .‬והובטח לו שישוחרר בקרוב‪ .‬בעדינות‪ .‬קצין עם שני‬ ‫סרדינים על כתפיו‪ .‬שהתהלך במחנה כשעל פניו סלידה ממראה עיניו‪.‬‬ ‫הדבר הזכיר להלל נוימן‪ .‬הם שומרים על הנשק למקרה שתפרוץ מהפכה‬ ‫סוציאליסטית בארץ‪-‬ישראל‪.‬‬ ‫בקורס מפקדי מחלקות‪..‬‬ ‫"מי הם בדיוק 'אנשים שלנו'?" תהה דשיק‪ .‬העביר את סיכת הפלמ"ח לחולצת הפיג'מה‪ .‬רמז להם איצקו כי חשוב מאוד ש"אנשים שלנו" יהיו‬ ‫בעלי ידע מקצועי‪.‬על‬ ‫ע ָ‬ ‫ג'וני הירבה לגלגל צ'זבאטים על הימים הגדולים של ג'ו ָ‬ ‫טל‪ .‬חלילה‪ .‬‬ ‫– ולא היה מנוס מלהזכיר להם כי הפלמ"ח הוא היסטוריה‪.‬מעל לכיס‬ ‫השמאלי‪ .‬הוקסמנו מ"הטיפוס" הזה‪.‬‬ ‫בעיתונים התנהלו ויכוחים על פירוק הפלמ"ח‪ .‬היה זה בשפיה‪.‬ועל חולצתו הצבאית‪ .‬והמ"כ לא ידע כיצד "בולעים"‬ ‫קצין הניצב בין טוראים‪ .‬‬ ‫ג'וני נראה בעינינו זקן מופלג‪ .‬ג'וני חבש כובע אוסטרלי‪ .‬היו שטענו כי זו‬ ‫החלטה פוליטית שנועדה לפגוע במפלגות השמאל‪ .‬שהזכיר קדושים נוצריים מימי‬ ‫הביניים‪ .‬כדי‬ ‫שלרגע לא יחשדו בו‪ .‬ולא רוקנו את‬ ‫"הסליקים"‪ .‬‬ ‫כשפשט את חולצתו‪ .‬כי כאשר נדרש לצאת עם דשיק לקורס‬ ‫מפקדי "בזות"‪ .‬על כיבוש ה ַ‬ ‫הארץ‪.‬הוא הוכנס לאוהל‬ ‫שלנו‪ .‬‬ ‫לאחר שקודם‪-‬לכן פורק מטה האצ"ל – בנימוק כי הצבא על נשקו חייב‬ ‫להיות כפוף לרשות צבאית אחת‪.‬‬ ‫רה‪ .‬היה אף מי שסיפר‬ ‫כי הקיבוצים עדיין לא מילאו את פקודתו של בן‪-‬גוריון‪ .‬‬ ‫יום אחד ג'וני הופיע למיפקד הבוקר‪ .‬מוסר קלוקל‪ .‬סיפרו כי בלילה‪.‬כבן שלושים ואולי יותר‪ .‬רזה‪ .‬‬ ‫גבה קומה‪ .‫– ‪– 177‬‬ ‫*‬ ‫בשבעה בנובמבר ‪ 1948‬החליט בן‪-‬גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח‪.‬כי הוא מ"גולני"‪.‬זקן מדובלל וכסוף‪ .‬מן הרגע הראשון‪ .‬זכה לנאום ציוני על ערכים ירודים‪ .

1948‬כאשר טבחו למעלה ממאה גברים‪ .‬אנשי 'שתי גדות לירדן'‪".‬נשים וטף‪.‬‬ ‫ג'וני נדלק כגפרור‪ .‬ואלה ביצעו מעשי פשע מחפירים‪.‬וטען שנשק אינו יכול‬ ‫להיות טהור כי הוא נועד להרוג‪ .‬והעולם כולו – לעולם‪ .‬‬ ‫רא ַ‬ ‫חיל‪ָ -‬‬ ‫ד ִ‬ ‫לס"‪ְ " .‬‬ ‫חר ֶבֵ ָ‬ ‫קס"‪" .‬מניין לך שהסיפור אמיתי ואינו המצאה מגמתית להאדרת‬ ‫ערכי הפלמ"ח?" שאל ממיק‪" .‫– ‪– 178‬‬ ‫"ג'וני‪ .‬כאשר נקלע‬ ‫לוויכוח‪ .‬פזורה על קודקוד סגלגל‪ .‬הוא הזכיר את הערבי‬ ‫הזקן‪ .‬הרים קול‪ .‬‬ ‫"אם כן‪ .‬וכשראו מכונית נכנסת לכביש‬ ‫המוביל לשפיה – נפנפו בדגל‪ .‬לדבריו לא היה שם טבח אלא קרב קשה‪.‬אתה בוודאי זוכר כיצד התאמן הפלמ"ח בחורשה‪ .‬‬ ‫מזעזעים‪ .‬לעולם לא יסלחו לאותם‬ ‫רוצחים פאשיסטים‪ .‬י ַ ְ‬ ‫ביטויים כמו‪" :‬ז ֶ ְ‬ ‫לף" – אמרות מימי המדורות – היו מנכסי סגנונו‪ .‬גדליה גם הוסיף כי קרב דיר‪-‬יאסין‬ ‫תרם תרומה נכבדה לבריחת הערבים מיישוביהם‪ .‬הוא הכביר מילים‪ .‬וכאנטי‪-‬תזה גולל‬ ‫את סיפור הרצח המתועב שערכו אנשי אצ"ל ולח"י בדיר‪-‬יאסין‬ ‫בתשעה באפריל ‪ .‬‬ ‫והטיף לשיבה אל הערכים המוסריים של הפלמ"ח ול"טוהר הנשק"‪.‬אני חניך כפר‪-‬הילדים מאיר‪-‬שפייה‪ ".‬‬ ‫"בושה וכלימה שאיש 'השומר‪-‬הצעיר' תומך במעשי‪-‬רצח מתועבים‬ ‫שבוצעו בדיר‪-‬יאסין!" צרח‪ ..‬‬ ‫מן הבלורית הסבוכה שבצילום לא נותרה אלא ציצת שיער דלילה‬ ‫בצבע הפשתה‪ .‬ותלמידי‬ ‫הכפר עמדו על גג בניין הבוגרים‪ .‬לצאת להתעמלות‪-‬בוקר עם‬ ‫יצחק שדה ולהסתער בסטנים על משלטי באב‪-‬אל‪-‬ואד‪ .‬‬ ‫ממיק הביע הסתייגות מהמושג "טוהר‪-‬הנשק"‪ .‬כי המיספרים‪ .‬‬ ‫ממיק טען ששמע מפי גדליה‪ .‬ובלהט הצעקות החטיף לממיק סטירה‬ ‫מצלצלת על לחיו ובעט בעיטה הגונה בישבני‪ .‬‬ ‫בק"‪.‬ונחירי אפו החלו לרטוט‪ .‬הציונות‪ .‬‬ ‫חא ָ‬ ‫בסוט‪ָ -‬‬ ‫מ ְ‬ ‫תכ"‪ַ " .‬להאזין‬ ‫בה‪-‬אֶ ֶ‬ ‫"חבו ָ‬ ‫לג'וני – זה לשתות קפה עם יגאל אלון‪ .‬‬ ‫ג'וני קפץ ממיטתו כנשוך נחש‪.‬מפקד "המיוחדת" ואיש אצ"ל ותיק‪.‬שמחלקת הל"ה פגשה בדרכה לעזרת גוש‪-‬עציון ולא פגעה בו‬ ‫לרעה‪ .‬‬ ‫"ג'וני‪ .‬טהור – שאין פוגעים‬ ‫בקשישים‪ .‬אף ששתקתי כל העת‬ ‫ולא אמרתי מילה‪.‬‬ ‫הוא לא סלח לבן‪-‬גוריון שפירק את הפלמ"ח – "תפארת הנוער‬ ‫העברי‪".‬‬ ‫ג'וני כעס והחל לצרוח כמטורף‪ .‬בנשים ובטף‪.‬‬ ‫מוגזמים ומגמתיים‪ .‬הייתי אחד האתתים‪".‬הוא נופף ידיים‪ .‬‬ ‫ממיק יצא מהאוהל‪ .‬‬ ‫שארבעה חיילי אצ"ל נהרגו בו‪ .‬הלא איש מהל"ה לא נותר בחיים כדי‬ ‫לספר את מי פגשו בדרכם לגוש‪-‬עציון‪".‬וכעבור דקות אחדות הביא עימו את גדליה‬ .‬לשפוך דם‪.‬והנשק הוחבא בסליקים‪".‬שפורסמו בעיתונים‪.‬אמרתי‪.‬‬ ‫"אלה חסו על זקן העובד בכרמו‪ .‬‬ ‫"אני זוכר היטב‪ .‬הזמן לדידו עמד מלכת‪..‬אש ניצתה בעיניו‪ .‬ואיכלוסם לימים‬ ‫ביהודים‪.‬זעק חמס‪.‬‬ ‫שהשתתף בקרב דיר‪-‬יאסין‪ .‬וראה בהם מופת להומאניזם נאור‪ .

‬‬ ‫גירוש הגרמנים מחבל הסודטים‪ .‬שנהג לשתף אותנו בהרהוריו על האדם‬ ‫וגורלו‪ .‬משלא הצליחו לסובב את‬ ‫רכביהם ולנוס על נפשם‪ .‬אני לא מכיר אף קיבוץ‬ ‫או כפר יהודי‪ .‬אם לא ננהג כך – יונצח‬ ‫הסכסוך לדורות‪.‬לא אחת התקשה להסביר בדרך הגיונית צרופה תוצאותיהם‬ ‫של קרבות שונים‪.‬השיב לו‬ ‫ג'וני‪..‬והיוונים במיעוט הטורקי‪ .‬‬ ‫הוא לא פסל אפשרות זו‪ .‬ונמלט מן האוהל‪.‬הערבים דחו ושללו את‬ ‫הפשרה שהציעה "ועדת‪-‬פיל" בשנת ‪ .1937‬ואת תוכנית החלוקה‬ ‫שהציעה עצרת האו"ם ב‪ 29-‬בנובמבר ‪?1947‬‬ ‫"כידוע לך‪ .‬גדליה ניסה להסביר לג'וני כי ההסטוריה של המאה‬ ‫העשרים הוכיחה שגירושים היטיבו לא אחת עם המגרשים והמגורשים‪.‬ובהסדר בינלאומי‪ .‬לאחר מלחמת העולם‬ ‫הראשונה – היו אכזריים מאוד אבל תרמו להפרדת אוכלוסיות שהיו‬ ‫נתונות בסכסוכי דמים במשך שנים רבות‪.‬‬ ‫גדליה שאל את ג'וני מדוע‪ .‬‬ ‫גדליה הזכיר את הכרזותיהם של עזאם פחה‪ .‬אני פלמ"חניק ולא נציגם של ערביי ארץ‪-‬ישראל‪ .‬ראה עצמו מרכסיסט אדוק‪ .‬‬ ‫ושל והמופתי‪ .‬כל‬ ‫היישובים העבריים שנכבשו בידי הערבים‪ .‬אבל‬ ‫אל דאגה‪ .‬‬ ‫לערבים למעלה מעשרים מדינות‪ .‬‬ ‫מעשה בפלוגת ג'יפים שיצאה לסיור‪ .‬כולל הרובע היהודי בעיר‪-‬‬ ‫העתיקה – יושביהם גורשו והם נהרסו כליל‪" .‬שאינו מאמין בניסים‪.‬המשיכו לנסוע כמטורפים ברחובה הראשי‬ .‬הם משלמים מחיר יקר מאוד על שגיאותיהם‪ ".‬אתה מציע לגרש את כל הערבים מארץ‪-‬ישראל?" שאלתי‪.‬שחונך על ברכי הסוציאליזם של יצחק‬ ‫טבנקין ובן‪-‬אהרון‪ .‬תרם‬ ‫לרווחתם של הצ'כים ושל הגרמנים כאחד‪ .‬‬ ‫*‬ ‫ג'וני היה פילוסוף‪-‬בפרוטה‪ .‬לאחר מלחמת‪-‬העולם השנייה‪ .‫– ‪– 179‬‬ ‫מ"המיוחדת"‪ .‬‬ ‫ג'וני לא החזיק מעמד‪ .‬איך לדעתך ייפתר הסכסוך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"גדליה‪ .‬‬ ‫גדליה היה בטוח כי בסופה של המלחמה – רק מדינה אחת תשרוד‬ ‫מדינה יהודית ובה מיעוט ערבי או מדינה ערבית נקייה מיהודים‪.‬האם שולט האדם במתרחש סביבו או שמא גם למקריות יש מה‬ ‫לומר לגבי העתיד? – ג'וני‪ .‬טעתה בדרכה‪ .‬לרווחת שני העמים‪ .‬הטיהורים שביצעו הטורקים‬ ‫במיעוט היווני‪ .‬ואמר כי עליי לזכור שבמלחמה הזו‪ .‬לפי דעתו‪ .‬שנכבש על‪-‬ידי הערבים ותושביו הושארו על אדמתם‪".‬ולפתע מצאה‬ ‫עצמה בליבה של עיר ערבית סואנת‪ .‬‬ ‫"גדליה‪ .‬ערב הפלישה של צבאות ערב לארץ‪-‬ישראל‪ .‬שהבטיחו‬ ‫טבח ביהודים‪.‬מזכ"ל הליגה הערבית‪.‬שיכלול פיצויים‬ ‫נדיבים – ניתן להעביר את ערביי ארץ‪-‬ישראל אל אחיהם באחת‬ ‫הארצות השכנות‪ ..‬‬ ‫עם זאת‪ .

‬וכשעלה השחר הם גילו לחרדתם כי טנקים עיראקיים‬ ‫מקיפים אותם מכל עבר‪ .‬ג'וני פקד על נושא ה"דווידק'ה" לשחרר פגז‬ ‫יחיד שהיה עימם‪ .‬שחנתה בתוך שדה תירס‬ ‫ללינת לילה‪ .‬שנותר קר‪-‬רוח‪ .‬וה"זבנג" שיכנע סופית את העיראקים כי לפניהם‬ ‫"מחלקת תותחים אטומיים"‪.‫– ‪– 180‬‬ ‫של העיר כשמקלעיהם יורים לכל עבר‪ .‬בלעדיו‪ .‬‬ ‫התמונה שנראתה הדהימה את העיראקים‪ :‬שלושים צינורות‬ ‫אלומיניום נעים קדימה‪ .‬וג'וני‪ .‬‬ ‫"הפלמ"ח היה שם?"‬ ‫"הפלמ"ח היה בכל מקום‪ .‬‬ ‫הטנקים נמלטו כל עוד רוחם בם‪.‬וכל חייל נצטווה לתפוס צינור‪ .‬‬ .‬החבר'ה נבהלו‪ .‬והתוצאה המפתיעה‪ :‬מכובדי‬ ‫העיר המתינו והניפו דגלים לבנים‪ .‬היינו רוקדים 'צ'רקסייה כפולה'‬ ‫במזבלה של מסחה‪".‬צ'יזבאטניק אמיתי‪.‬‬ ‫"באיזה קרב זה היה?" שאלתי‪.‬ולולא טעו בדרך?‬ ‫באחד הלילות ג'וני סיפר על מחלקתו‪ .‬‬ ‫וג'וני הרהר רגע והפטיר‪" :‬קרבות ג'נין‪"..‬‬ ‫שתקנו‪ ..‬פקד‬ ‫עליהם לפרק קו צינורות השקייה מאלומיניום שהיה מונח באותה‬ ‫חלקה‪ .‬ולפקודתו להניף בבת‪-‬אחת את‬ ‫לועי הצינורות כלפי מעלה ולהתחיל לצעוד אל מול הטנקים‪.

‬אך ציין שקיימות שלוש דרכים להגיע לאום‪-‬רשרש‪ .‬‬ ‫עין‪-‬חוסוב‪ .‬אם צה"ל יחליט לכבוש את אילת‪ .‬אזיי שתי הזרועות ינועו‬ ‫בתנועת מלקחיים‪ :‬גדוד "גדעון"‪ .‬כאשר כל החופשות בוטלו?"‬ ‫משכתי בכתפיי והשבתי לו ש"סיקו ככל‪-‬הנראה יודע מה הוא‬ ‫עושה‪".‬דרומה משם השתרע שטח‪-‬‬ ‫פיר‪ֵ -‬‬ ‫ח ִ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫ג'ה‪ִ -‬‬ ‫השתרע בקו עו ָ‬ ‫הפקר‪ .‬יחידות סיור של הליגיון‪-‬הערבי ושל‬ ‫ישראל נעו בו בחופשיות‪ .‬דרך שאינה באה בחשבון‪ .‬שכונה‪" :‬הדרום הפרוע"‪ .‬‬ ‫יום לפני הירידה דרומה נטל אותנו סיקו לראות את פינוי כיס‪-‬פלוג'ה‬ ‫בעקבות ההסכם שנחתם עם מצרים‪ .‬שהיא דרך‪-‬המלך‪ .‬בהיותו קרוב לגורמים צבאיים‪ .‬דרך שנייה לאורך הערבה‪ .‬קו הגבול הדרומי‪ .‬‬ ‫והימים היו ימי המשא‪-‬ומתן בין נציגי ישראל לנציגי עבר‪-‬הירדן‪.‬סירב סיקו להשיב‪ .19‬‬ ‫ינוע לאורך הערבה‪ .‬שם ימתין‬ ‫לנו הרכב‪.‬היא‬ ‫אילת‪ :‬דרך אחת‪ .‬‬ .‬‬ ‫לשאלה‪ .‬מלווה בפלוגת סיור של גדוד ‪.‬‬ ‫שכללה זחלילים‪ .‬התעדכן בתוכניות החשאיות‬ ‫וסיפר למחלקה‪.‬חציית נחל ה ִ‬ ‫קב‪.‬‬ ‫רא ִ‬ ‫ג'י ָ‬ ‫– עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר‪ .‬לאחר‪-‬מכן הודיע סיקו שיוצאים לחופשת‪-‬ערב לתל‪-‬אביב‪.‬צפינו בשיירה מצרית ארוכה‪.‬לנוע על הרכסים של הרי מואב ואדום שבעבר‪-‬‬ ‫הירדן‪ .‬וזרוע שנייה‪" .‬‬ ‫איש לא ידע את הסיבה ל"מצב‪-‬הכן" שהוכרז‪.‬איגוף הרי הנגב ממערב‪ .‬אם יש כוונה לכבוש את אילת‪ .‬עמדנו על‬ ‫נייד ובאותן שיירות‪-‬מזון על גמלים‪ .‬חטיבת‪-‬הנגב" –‬ ‫תנוע לאורך ההרים‪ .‬‬ ‫הלל נוימן תהה ולחש באוזני‪" :‬כיצד זה מפקד מחלקה מוציא חיילים‬ ‫לחופשה‪ .‬פיסת קרקע זו אמנם נקבעה בהחלטות‬ ‫עצרת האו"ם בתחומי מדינת‪-‬ישראל‪ .‬‬ ‫סיקו‪ .‬‬ ‫סיקו קבע כי בחצות נפגשים מתחת לשעון בכיכר‪-‬מוגרבי‪ .‬אך למנהלי המשא‪-‬ומתן ברודוס‬ ‫היה ברור כי מה שלא יושג עד לחתימת הסכמי השלום הסופיים – כבר‬ ‫לא יושג‪.‬‬ ‫נא ֶ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫ראס‪ִ -‬‬ ‫וירידה למפרץ דרך תחנת הגבול המצרית ָ‬ ‫לדבריו‪ .‬טנקים ותותחים – בדרכם לרצועת עזה‪ .‬על ייצוב הגבולות‪ .‬וכל החופשות בוטלו‪.‬שישראל שלטה בו‪.‬‬ ‫ברודוס‪ .‫– ‪– 181‬‬ ‫פרק כ"ה‪ :‬כיבוש אילת‬ ‫סוף פברואר ‪ .‬בבחינת‬ ‫סוד‪-‬צבאי‪ .‬תחצה את מכתש‪-‬רימון ותגיע עד ראס‪-‬אל‪-‬נאקב‬ ‫המצרית‪.‬שהסתננו‬ ‫ס ֵ‬ ‫דיר‪ְ -‬‬ ‫גבעה ונזכרנו ב ִ‬ ‫ל"כיס"‪ .1949‬הגדוד נערך למבצע סודי‪ .‬ושלישית‬ ‫פי‪.

‬‬ ‫עין‪-‬ר ַ ְ‬ ‫ג'יראפי ל ֵ‬ ‫למחרת בצהריים ירד הגדוד ל"מבצע עובדה"‪ .‬ירדה‪ .‬מה הפעם? רכב עלה על מוקש?‬ ‫לא‪ .‬בפיקודו של הבריגדיר‬ ‫חה‪ .‬‬ ‫נסענו באורות כבויים כדי שהאוייב לא יידע שצה"ל מוריד כוחות‬ ‫דרומה‪ .‬התעכבנו‬ ‫זמן רב בחצר‪-‬המשטרה‪ .‬בדרך התנהל ויכוח על‬ ‫הסכנות הצפויות לנו אם הבריטים יחסמו מעברים וימקשו דרכים‪ .‬ולידו בסיס בריטי‬ ‫ק ָ‬ ‫ע ַ‬ ‫כי מעבר למפרץ אילת שוכן הכפר הירדני ַ‬ ‫גדול‪ .‬ואחדות מן‬ ‫המשאיות שקעו‪ .‬כי‬ ‫תקלה טכנית קרתה לו‪ .‬משאית אחר משאית החלו לרדת ירידה תלולה ולתמרן‬ ‫בעיקולים חדים הלוך ושוב‪ .‬החבר'ה לא פסקו לתהות‬ ‫כיצד זה מפקד‪-‬מחלקה עוזב את חייליו ערב המבצע? היו שחשבו‪ .‬קוצים וחלוקי אבנים‪ .‬שיערנו שהבריטים לא יראו בעיין יפה את התקרבות צה"ל‬ ‫לבסיסם‪ .‬עתה התחפרנו בחול‪ .‬ולאיש לא‬ ‫היה מושג על הנוף המטריף שנראה משם‪ .‬ידענו‬ ‫בה‪ .‬ו"הדובה הגדולה"‬ ‫זהרה‪ .‬איפה אנחנו?" קראתי לעברו של מ"צ‪ .‬אז שקענו בבוץ‪ .‬כולנו בכיכר‪ .‬שרנו עם הלהקה ומחאנו כפיים בהתלהבות‪.‬והיה מי שסבר כי סיקו לא שכח את ההפגזה‬ ‫בדרך למשלט ‪ .‬‬ ‫הערב ירד‪ .‬הפעם איש לא שאל כיצד "פורחים לרחוב בן‪-‬יהודה שטראסה‪".‬כיום עין‪ֲ -‬‬ ‫ליאב מטירת‪-‬צבי‪ .‬עד מהרה הובאו חצאי‪-‬‬ ‫זחלים שחילצו אותנו‪.‬סיקו סיפר כי יחידות הליגיון‪-‬הערבי‪ .‬‬ ‫אורי אֶ ִ‬ ‫ונתגלתה ערבה צחיחה שהצמיחה שיחים‪ .‬‬ ‫השירים היו מוכרים‪ .‬‬ .‬כשהכול מכורבלים‬ ‫בשינלים‪ .‬בפיקודו של המ"מ‬ ‫חצ ֵ ָ‬ ‫חוסוב‪ .‬על אף החשיכה הכבדה חשנו כי אנו חולפים על פני מרחבים‬ ‫פתוחים‪.‬‬ ‫ההיתה זו מסיבת‪-‬פרידה מן הציביליזציה?‬ ‫ליד כורנוב עלתה השיירה על מישור חולות נודדים‪ .86‬והחליט שלא להסתכן‪ .‬ההתעסקות בחילוץ הזכירה את הירידה לנגב‬ ‫המערבי‪ .‫– ‪– 182‬‬ ‫חצות‪ .‬ממתינים לסיקו‪ .‬‬ ‫איש לא שמע על המקום‪ .‬כעבור זמן‪-‬מה עצרנו בעין‪-‬‬ ‫בה‪ .‬‬ ‫פאול היקה השתחרר‪.‬כשחיילי המשטרה‪-‬הצבאית מכוונים את‬ ‫הנהגים לבל יחליקו מן הדרך וידרדרו את הרכב לתהום‪.‬הרכבים ירדו בזהירות רבה‪ .‬שלא הגיע‪ .‬ומחלקה מהפלוגה הדתית‪ .‬עטופים בכאפיות ובכובעי‪-‬גרב‪ .‬הגענו לבאר‪-‬שבע‪ .‬פסגותיה משוננות‪ .‬פרושות בתחנות‪-‬גבול ארעיות לאורך הערבה‪.‬בשעה אחת‬ ‫ושלושים אחר חצות יצאנו לדרך בלעדיו‪ .‬‬ ‫"מעלה‪-‬עקרבים‪".‬שעמד בצד הדרך‪.‬המשכנו דרומה‪ .‬השחר אט‪-‬אט עלה‪.‬השמיים היו עמוסי כוכבים נוצצים‪ .‬‬ ‫"חבר'ה‪ .‬וקרני שמש‬ ‫ראשונות החלו לפלח אותן ולהאיר שטחים אפורים‪.‬‬ ‫לאבְ פֶ ָ‬ ‫הבריטי ג ְ ָ‬ ‫דל – תחנת‪-‬משטרה הצמודה לגבעות המזרחיות שבין ואדי‬ ‫ג'ר ַנ ְ ָ‬ ‫בסיסן ב ָ‬ ‫דָיאן‪.‬ממזרח‬ ‫התנשאו הרי אדום כצללית כהה‪ .‬וצפינו בהופעתה של להקת הצ'יזבאטרון‪.‬‬ ‫לפתע נעצרה השיירת‪ .

‬‬ ‫מישור רחב‪-‬ידיים נפרש לפנינו‪ .‬לא‬ ‫היה אפשר לחפור בה ונאלצנו‪ .‬שניראו קטנים מהעורב‬ ‫השחור שהיכרנו‪ .‬בין העשבים נראו‬ ‫ערימות של גללי‪-‬צואה‪ .‬ושדי הבנות רטטו כאשכוליות על‬ .‬‬ ‫לפנות‪-‬ערב יצאתי עם איציק חבצלת לסיור‪ .‬‬ ‫נרגע‪ .‬ושם‬ ‫פגשתי בהלל נוימן‪ .‬שהיה המ"כ שלנו בקרב על פקועה‪ .‬לוואדי ג'יראפי‪ .‬חום כבד שרר בערבה‪.‬אחר‪-‬כך ביקרו במעיינות עין‪-‬גדי‬ ‫וההתפעלו מיופיים‪.‬סלעים ושיחי‬ ‫קוצים‪ .‬‬ ‫בוקר אחד התעוררנו לקול שאגות‪" :‬בית‪-‬אלפא! בית‪-‬אלפא!" –‬ ‫יצאנו בבהלה מן האוהל ולתדהמתנו משאית אזרחית ועליה שתי כיתות‬ ‫מהמוסד‪-‬החינוכי‪ .‬כיום עין‪-‬י ָ ָ‬ ‫עין‪-‬ו ֶ ָ‬ ‫ֵ‬ ‫שנשפך לתוך שוקת‪ .‬עקרבים‪ .‬שהזכירו פולי קפה‪ .‬‬ ‫אחר‪-‬הצהריים התעוררנו רטובים מזיעה‪ .‬ש"נזכר" לשוב לגדוד‪ .‬ולמרגלותיו צבאו עורבים‪ .‬האדמה היתה סלעית‪ .‬סיקו‪ .‬איציק חבצלת‬ ‫ואני‪ .‬הם טיפסו עימו למצדה‬ ‫ושמעו מפיו הסברים מאלפים‪ .‬והשיב שזה‬ ‫עתה שב מסיור אצל חייליו הפזורים במשלטי הערבה‪.‬אדמתו חלוקי אבן‪ .‬המ"מ יונה הופרט אישר לאיציק חבצלת ולי להצטרף לטיול‪.‬מארגני‬ ‫הטיול החליטו לעבור בין המשלטים ולאסוף את חיילי הקיבוץ בדרכם‬ ‫לאילת‪ .‬הרמנו אבנים‪ .‫– ‪– 183‬‬ ‫הב – גבעה ובתחתיתה מעיין‪ .‬קציץ‪-‬בשר שכונה בשם "לוף"‪.‬נשאל במטה‪-‬הגדוד היכן היה‪ .‬ומיני רמשים שלא היכרנו‪ .‬למלא שקי‪-‬אדמה‪ .‬נחשים‪ .‬ומשנודע לו כי פוזרנו לאורך הערבה‪.‬גון צווארם ועורפם שחמחם ומקורם דק‪ .‬ממעוז‪-‬‬ ‫חיים‪ .‬משקרבנו‬ ‫פתחו במקהלה שהזכירה צלילי פעמונים חלודים‪.‬‬ ‫שעועית ומיץ‪-‬תפוזים‪.‬והם נדהמו‬ ‫לפגוש בו את סיקו‪ .‬‬ ‫בדרכם חזרה המתינו הלל ודשיק לטרמפ‪ .‬לאחר‪-‬מכן‪ .‬איציק חבצלת מישש‬ ‫אותם באצבעותיו וקבע כי צבאים ואיילות מרווים כאן את צמאונם‪.‬שמימיו ניקוו לצינור‬ ‫בה‪ .‬איציק ביקש לדעת מי‬ ‫ומי חי בערבה‪ .‬לאחר שהיצבנו את‬ ‫המכונה ונקבעו מטרות‪ .‬‬ ‫חומטים‪ .‬לרגע חשו אי נוחות‪ :‬הם‬ ‫הסתלקו בלי רשות ולפניהם המ"מ בכבודו ובעצמו‪ .‬נחפרו שירותים והוקם אוהל‪-‬מרפאה‪ .‬רכב עצר‪ .‬המזון היה‬ ‫על טהרת השימורים‪ :‬ביסקוויטים‪ .‬צפינו במשקפות סביב‪-‬‬ ‫סביב ולא גילינו אוייב‪.‬עץ שיזף עקום‪-‬‬ ‫גזע נראה מרחוק‪ .‬פה ושם הזדקרו עצי שיטה דלי עלווה‪ .‬נברנו מתחת לסלעים וגילינו‪ :‬לטאות‪.‬שסיפר כי כמה בית‪-‬אלפים הצטרפו לטיול שיצא‬ ‫למצדה ולעין‪-‬גדי‪ .‬עם בואנו התחלנו להכין עמדת "בזה"‪ .‬‬ ‫חיילי המחלקה הדתית התארגנו לשהות ממושכת‪ .‬והקימו אוהל‬ ‫לחדר‪-‬אוכל ולמטבח‪ .‬סביב המעיין – אואזיס ירוק‪ .‬‬ ‫המשאית התנדנדה כשיכורה‪ .‬הקמנו אוהלי‪-‬סיירים ושכבנו לישון‪.‬להפתעתם הם פגשו שם את מנשק'ה הראל‪ .‬היה זה טיול אזרחי ראשון שיצא לערבה‪ .‬‬ ‫מחלקה דתית ירדה מהמשאית ועימה אברהם זוהר‪ .‬‬ ‫כעבור ימים אחדים נשלחתי אל מטה הגדוד‪ .‬סיקו חקר אותם‬ ‫על מיקומם של חיילי המחלקה‪ .

‬‬ ‫אורי אליאב לא התפעל ושאל‪" :‬אז בגלל אורחים מחו"ל וצלמי‬ ‫פר‬ ‫ס ָ‬ ‫עיתונות‪ .‬אדרבא‪ .‬צוקים ובתרי אבן – התגבהו משני צידי‬ ‫הערוצים‪.‬ביקרנו ב ָ‬ ‫שלמה‪ .‬אט‪-‬אט‬ ‫"נקטפו" חיילי הקיבוץ מן המשלטים השונים בדרך אילתה‪.‬‬ ‫זה סיפר כי למחרת היום עומד ראש‪-‬הממשלה ושר‪-‬הביטחון דוד בן‪-‬‬ ‫גוריון‪ .‬‬ ‫הביקור הממלכתי בוטל‪.‬העשויים לצלם צבא 'שלומפרי' – נזכרתם בנו? אפילו ַ‬ ‫לא הורדתם לערבה‪ .‬‬ ‫מכנסיים‪ .‬אורחים מחו"ל‪.‬מחלפות ראשיהם של חיילי המשלט מזכירים את‬ ‫שמשון הגיבור‪ .‬נזכרתי בריקוד "האשכולית"‪ .‬ירדנו למכרות המלך‬ ‫נא ֶ‬ ‫אל‪ָ -‬‬ ‫ראס‪ִ -‬‬ ‫העפלנו לפסגות‪ .‬שיכורים מן הנוף המטריף‪.‬השיב אורי‪.‬‬ ‫אום‪-‬רשרש‪ .‬נעליים‪ .‬שהבנות רקדו במסיבת‬ ‫הסיום של שנת הלימודים‪ .‬ה‪ 15-‬במרץ‪ .‫– ‪– 184‬‬ ‫עצים נעים ברוח‪ .‬בגופייה ובסנדלים מרופטים‪ .‬שבן‪-‬גוריון בעצמו ויראה איך אנחנו ניראים!"‬ ‫והחבר'ה סביבו אמרו לקצין‪ .‬‬ ‫לאחר ימים אחדים השיבה אותנו המשאית בחזרה למשלטים‪.‬היצרים להבו‪ .‬זכה המשלט להיקרא‪:‬‬ .‬וטייל עימנו בסביבה‪.‬‬ ‫באחד הימים החלטנו איציק ואני להצפין לעין‪-‬חוסוב לביקור אצל‬ ‫מפקד‪-‬המשלט‪ .‬ועיניי לא משו מהן‪ .‬ולכבוד‬ ‫הביקור הוחלט "להלביש" את החיילים כיאה וכנאה לצבאה של מדינה‬ ‫גאה‪ .‬ודשיק לרינה‪ .‬‬ ‫קיבלנו פקודה לעבור למשלט יותר דרומי‪ .‬‬ ‫"מה קרה שפתאום נזכרתם בנו והבאתם ציוד?" שאל אורי את קצין‪-‬‬ ‫האפסנאות של חזית‪-‬הדרום‪.‬אורי אליאב‪ .‬‬ ‫שק"ם? כבר שכחנו טעמו של בקבוק עסיס וַואפְ ָ‬ ‫"מי פה מפקד המשלט?" שאל קצין‪-‬האפסנאות בחוסר סבלנות‪.‬‬ ‫"ואיפה הדרגות שלך?"‬ ‫אורי שלף מכיסו דרגות‪-‬בד מהוהות‪ .‬והבין עם מי יש לו עסק‪.‬הקצין התפלץ‪ .‬‬ ‫"אני‪ ".‬‬ ‫הואיל ואותו יום‪ .‬‬ ‫קב‪ .‬שברבות‬ ‫השנים נשא אותה לאישה‪.‬‬ ‫בערבים נערכו מסיבות‪ .‬אורי התהלך‬ ‫במכנסיים קצרים‪ .‬‬ ‫ממיק נצמד אל אחת מבנות "ילדי‪-‬טהרן"‪ .‬חל חג‪-‬פורים‪ .‬מלווה פמלייה גדולה של חברי ממשלה‪ .‬גרביים ואפילו עניבות צבאיות‪.‬ליד שפך ואדי חיאני‪..‬נכבשה בעשרה במרץ‪ .‬‬ ‫בשעות הצהריים הגיעה למשלט משאית עמוסה ציוד‪..‬והשירה התנועתית הזכירה ימים רחוקים‪.‬שהוא חובב טבע מושבע‪ .‬ובסיכת‪-‬ביטחון הצמידן‬ ‫לכתפיות גופייתו‪ .‬‬ ‫בוהקות בצבעי חום וכתום‪ .‬ונימת מרירות בקולם‪" :‬ולמה לא הגיע‬ ‫לה מצופה‪".‬קצין‪-‬האפסנאות סיפר שהמשאית עמוסה כל‪-‬טוב‪ :‬חולצות‪.‬לבנים‪ .‬‬ ‫עיתונאים וצלמים – לערוך במשלטי הערבה ביקור ממלכתי‪ .‬גבעות חשופות‪.‬היא אילת‪ .‬הים הכחול והרי‬ ‫הגרניט הזוהרים והמתנשאים – הדהימו ביופיים‪ .‬‬ ‫ובתקווה שעם דרגים יותר גבוהים ייקל עליו למצוא שפה משותפת‪.

‬היה זה ערב נוסטלגי‪ .‬הכוח נטה אוהלים על ַ‬ ‫באמצע כלום‪ .‬שלרגע דילג על פני משלטים‪ .‬‬ ‫בי ִ‬ ‫בְ ִ‬ ‫רוב חברי הכיתה שהו באילת‪ .‬היה לי‬ ‫פרימוס‪-‬בנזין זעיר וניסיתי להדליקו‪ .‫– ‪– 185‬‬ ‫דה מישורית‪ .‬העיר לי הלל‪ .‬‬ ‫מחליפים רשמים‪ .‬‬ ‫החבר'ה משכו כתפיים‪.‬ממתינים להתפוצצות נוספת‪ .‬עלינו על הרי שחם שהיו עטופים קרעי‬ ‫קניונים‪ .‬מנפנפת זנבה באצילות ימינה‪ .‬‬ ‫"מאה אחוז‪".‬חוויות וזיכרונות‪ .‬החבר'ה‬ ‫התכבדו בעוגות‪ .‬קרתה‬ ‫התפוצצות – תחתית הפרימוס נקרעה מבסיסה‪ .‬שמאלה‪ .‬ויצרנו מיני‬ ‫צורות גיאומטריות‪.‬שלא באה‪ .‬‬ ‫באחד הטיולים חצתה לטאה גדולה את הוואדי בתנועות איטיות‪.‬והעלינו זיכרונות כיצד צעדנו בגאווה ברחובות תל‪-‬אביב‪.‬טיילנו מבוקר עד ערב‪ .‬‬ ‫"אני מוכן לחבר 'הוראת‪-‬יום'‪ ".‬לאחר רחצה בים‪ .‬‬ .‬‬ ‫"מה דעתכם שנערוך מחר מיפקד לכבוד האחד במאי?" הציע ממיק‬ ‫ועיניו נצצו‪.‬שפכנו במשפכים לתוך בקבוקים ריקים‪ .‬הלל הזהיר אותי כי באוהל מצויים‬ ‫רימוני‪-‬יד‪ .‬לבד מהעובדה שאזרחים מכל‬ ‫שדרות היישוב החלו לפקוד את המשלט‪ .‬הסתובבנו בוואדיות מעוקלים‪.‬ואיציק רדף‬ ‫אחריה‪ .‬ונזכרו בארץ‪-‬ישראל הטובה והטעימה‪.‬‬ ‫בית נמחצו‬ ‫הוואדיות התגנדרו בשלל צבעים‪ .‬‬ ‫הזרועים חלוקי אבנים וחול‪ .‬שבנו אל "הפעולה" התנועתית‪ .‬אך היא חמקה‪.‬בדרכם לאילת‪ .‬עד מהרה היינו ל"אמנים"‪:‬‬ ‫גרדנו אבקות צבע‪ .‬והידרמנו עד למצודת ראס‪-‬אל‪-‬נקב המצרית‪.‬שם היתה התקופה היותר יפה‬ ‫בחיינו‪ .‬כי בא‪ .‬וכשהגענו למילים‪" :‬דגל‬ ‫תק את הכבלים‪ ".‬והדבר מסוכן‪ .‬בממתקים‪ .‬אמרתי‪.‬החלטנו לשפות קנקן קפה‪ .‬ונזכר‬ ‫ני‪ .‬כאשר נסעו יחד באופנוע למעוז‪-‬חיים‪.‬‬ ‫הלל נוימן ואני התגוררנו באוהל‪-‬סיירים‪ .‬נישא במרום‪ / .‬מדי ערב נפגשנו ליד מדורה‪.‬מקום סתמי‬ ‫מ ָ‬ ‫ח ָ‬ ‫"משלט‪-‬פורים"‪ .‬‬ ‫"פעם שנייה שאני מזהיר ולא שומעים בקולי‪ ".‬נזכרנו בסיפורים על‬ ‫טיול התנועה לעין‪-‬גדי והאסון שהתחולל שם כאשר רימון התגלגל‬ ‫למדורה‪".‬‬ ‫נושאים בגאון דגלים אדומים‪.‬‬ ‫ובאחד הימים‪ .‬‬ ‫עננים‪ .‬וזינקנו בבהלה מן‬ ‫האוהל‪ .‬דשיק הזכיר כי למחרת היום יחול‬ ‫האחד במאי‪ .‬שדומה כי התרחשה לפני‬ ‫יובלות‪.‬לא רחוק משפת המים‪.‬התרגשנו עד‬ ‫אדום‪ .‬ירדנו ל ֶ‬ ‫שעל תורנה התנוסס דגל מצרי‪ .‬מלחמות‬ ‫ושכול‪ .‬ובעודי נועץ מחט בחריר הפרימוס‪ .‬שכבות אבן‪-‬חול נו ִ‬ ‫שכבה על שכבה ויצרו קירות מפוספסים‪ .‬היום – נ ֵ‬ ‫מאוד‪ .‬הנופים שיכרו אותנו כליל‪.‬סדר היום לא השתנה‪ .‬‬ ‫כעבור ימים אחדים עקרנו לאילת‪ .‬‬ ‫כמעט בנחת‪ .‬‬ ‫נחמה פצחה קולה באחד משירי המהפכה‪ .

‬לא ידעו אם לצחוק או לבכות‪.‬הטכסט נשמר אצלי‬ ‫באלבום‪-‬תמונות‪ .‬ועושקת דל ומחפירה פני‬ ‫יתום ‪ – /‬על זאת עוד תבואי חשבון! – אבל תהיי‪ / .‬האזין למליצות נבובות – וסיים‬ ‫בהימנון קומוניסטי‪ .‬שהים פלט‪ .‬ממשית‪ .‬שהוקדש לכיבוש הערבה‪.‬במעמד זה אנו קוראים לפרולטריון הירדני לראות בנו‬ ‫את אחיהם למעמד‪ .‬אילת! ‪ //‬תמכרי גזוז‪ .‬ושני‬ ‫המחנות הסתופפו סביב האש ששבה והציתה לבבות‪.‬היה תהיי! גדולה‪.‬שבתגובה קמו‬ ‫על רגליהם והשיבו בהימנון משלהם‪:‬‬ ‫לי בריקדות‬ ‫"שתי גדות לירדן ‪ /‬זו שלנו זו גם‪-‬כן‪ – ".‬מרבה‬ ‫זלזול ומרבה שתות‪ / .‬בשידור האלחוטי‪ // .‬ושלף‬ ‫מכיסו עיתון מהוה‪.‬‬ ‫נאום מול גלים והר ‪ /‬משה שמיר‬ ‫‪.‬מולידה‪ .‬מולנו בנמל עקבה עובדים‬ ‫פועלים קשי‪-‬יום‪ .‬‬ ‫לרגע נתגבהו החומות‪ .‬חמת‪-‬‬ .‬דייגת‪ / .‬רוצים לשמוע קטע ממנה?" שאל‪ .‬תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה ‪ /‬ותעשיית‪-‬תענוגותיה‬ ‫למכור בתקליט‪ ...‬‬ ‫מישהו סיפר שלאחרונה התארח באוהלם הסופר משה שמיר‪.‬אחות לערי הארץ הזאת‪ / .‬ואחר‪-‬כך‪" :‬ע ֵ‬ ‫ניפגש‪ .‬‬ ‫"קדימה‪"..‬אל מול הרי אילת‪ .‬אחות דרומית‪ .‬מפלגת ימים‪ .‬רוכלת וסוחרת‪ .‬בתקווה שהסוציאליזם ינצח ושלום ישרור בין עמים‪.‬באום‪-‬רשרש‪ .‬כדגל‪ .‬שספק אם אי‪-‬פעם שמעו על יום הסולידריות‬ ‫הבינלאומית‪ .‬כשהכול‬ ‫מאזינים ברצינות תהומית ל"הוראת‪-‬היום"‪:‬‬ ‫לכל השומרים‪-‬החיילים חזק!‬ ‫כאן‪ ..‬אפשר תהיי חטאה‬ ‫הרבה ומכבירת‪-‬זנונים ‪ /‬ועיר בוגדה אולי‪ .‬ואת תהיי יפה אצלי‪ .‬חירות נישא בדם ואש‪"..‬‬ ‫והמתח התפוגג‪ .‬‬ ‫שפירסם מקאמה על אילת‪" .‬דן גלילי שפך בנזין על גזע עץ יבש‪ .‬‬ ‫שבט מוזר התייצב לטקס תמוה‪ .‬תלינו על קצהו ספל פח הפוך ונחמה נידבה‬ ‫מטפחת‪-‬ראש אדומה‪ .‬ונחמה הבינה את הסכנה הטמונה בצחצוח‬ ‫חרבות‪ ..‬אולי לראשונה בהסטוריה‬ ‫האנושית‪ .‬תדליקי אורות‬ ‫חשמלייך‪ / .‬יחד ניאבק בקפיטליזם‪ .‬ופתחה ב"הרוח נושבת קרירה ‪ /‬נוסיף הקיסם למדורה‪– ".‬‬ ‫חיילים מהגדוד שצפו בנו היו המומים‪ .‬ניפגש ‪ /‬עלי בריקדות‪ .‬יחד נילחם‬ ‫באימפריאליזם‪ .‬בקולנוע‪ .‬בין הצופים היו גם חיילי "המיוחדת"‪ .‬אנו מניפים את הדגל האדום‪ .‬אחר‪-‬הצהריים נערך המפקד‪ .‬‬ ‫קיימת‪ .‬‬ ‫תחי ברית‪-‬המועצות מעוז הקידמה!‬ ‫סיימנו את המפקד בשירת ה"אינטרנציונל"‪ .‫– ‪– 186‬‬ ‫למחרת הקמנו תורן‪ .

‬קיללנו‪ .‬באותו משלט היתה‬ ‫עין‪-‬ו ֶ ָ‬ ‫בע" –‬ ‫טבחית בשם דרורה‪ .‬היתר נהרסו‪ .‬ביקרנו בחווה חקלאית מודרנית‪.‬‬ ‫עצרנו בעין‪-‬חוסוב‪ .‬‬ ‫בה‪ .‬את השבטים הנודדים – שפסעו לרגליו במרוצת‬ ‫ההסטוריה‪ .‬גדוד ‪ 13‬ופלוגת הסיור של גדוד ‪ .‬ואת תהיי יפה אצלי‪ .‬כיום עין‪-‬יהב‪ .‬‬ ‫התפעלנו משטחי ענק ירוקים של פלפל לייצוא‪ .‬לתומנו‬ ‫העיר אילת לא יצאה מ ִ‬ ‫האמנו שבכניסה לעיר תתנוסס כתובת‪-‬ברכה‪ .‬‬ ‫מראות הוד קדומים שבו ונתגלו‪ .‬ובמקומן הרקיעו בתי מלון הדורים‪.‬‬ ‫בצומת רותם עזבנו את כביש הערבה ופנינו אל מעלה‪-‬עקרבים‪.‬ונזכרנו באותו ביקור‬ ‫ממלכתי שלא נערך‪.‬והמשלט זכה להיקרא על שמה‪" :‬איין ָויי ֵ‬ ‫ביידיש – "אישה אחת"‪ .‬‬ ‫למחרת עלה הגדוד צפונה‪ .‬כמה אבק‬ ‫בלענו באותו קיץ‪.‬אילת!‬ ‫תהיתי לגבי השורה "תרקדי את אשר תכתיב לך אמריקה‪ ".‬ונשבענו שלא לשוב עוד‬ ‫לאילת אלא ברכבת או באווירון‪.‬אילת היא עיר תיירותית על‬ .‬הוזמנו לחגיגות‬ ‫היובל‪" :‬חטיבת‪-‬הנגב"‪ .‬ייתכן שהיינו‬ ‫לומדים פרק מרתק בהיסטוריה הקדומה של ארץ‪-‬ישראל‪.‬שהקפיצה אותנו עד צאת ה"קישקעס"‪ .‬‬ ‫גדרה להקביל את פני משחרריה‪ .‬אילו קירקרה אותה צפרדע בלשון בני‪-‬אדם‪ .19‬אף‬ ‫שנסענו באוטובוסים ממוזגים ועל כביש חלק‪ .1999‬מקץ חמישים שנה לאילת‪ .‬לימים נשא אותה לאישה מפקד המשלט‪.‬כשראשו נטוי כלפי מעלה‪ .‬מי יספור‬ ‫את השיירות‪ .‬ושאלתי‬ ‫אם אין המשורר מזהיר אותנו מפני סכנות האמריקניזציה? משה שמיר‬ ‫הוא כידוע איש "השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬הו‪ .‬ועיריית העיר וילדיה‬ ‫יקבילו את פנינו – אך איש לא השגיח בבואנו‪.‬‬ ‫*‬ ‫תשעה במרץ ‪ .‬מקדים ברכה לחולפים‪ .‬האם‬ ‫בשירו הוא מבטא אזהרה פוליטית לעתיד?‬ ‫הוויכוח למה התכוון המשורר התארך עד חצות‪.‬סלע "הצפרדע" עדיין ניצב בתחתית‬ ‫המעלה‪ .‬כיום עין‪-‬חצבה‪ .‬‬ ‫התנדנדנו כשיכורים ואף היו שהקיאו‪ .‫– ‪– 187‬‬ ‫מזג‪ //.‬והמשיך לטפס בסולם הדרגות עד לדרגת‬ ‫אלוף‪.‬לא שכחנו את דרך‬ ‫החתחתים‪ .‬‬ ‫המ"מ יונה הופרט )אפרת(‪ .‬‬ ‫לרגע תהיתי אם לא נקלענו ללאס‪-‬וגאס‪ .‬אף הוא מושב מצליח‪ .‬חבר קיבוץ משמר‪-‬העמק ומעריץ‬ ‫הסוציאליזם הסובייטי בהנהגתו הדגולה של החבר יוסף סטאלין‪ .‬‬ ‫במקום חמש בקתות חימר עלובות של אום‪-‬רשרש ההסטורית‪.‬הנסיעה על דרכי‪-‬עפר הכבידה‪.‬‬ ‫נותרה בקתה אחת‪ .

‬סיפר באותו מעמד כי‬ ‫ביקר אצל מפקד חטיבת "גולני" זמן קצר לפני פטירתו‪ .‬לתומי סברתי‪ .‬מוסה פלד‪ .‬לאור היום ובמחשך‪ – '.‬נשלח מטוס פייפר אל מח"ט "גולני"‪ .‬החלטתי שהפלמ"ח יגיע ראשון‬ ‫לאילת‪".‬‬ ‫נחום גולן‪ .‬עד ששוב הופיע "פייפר" והשליך פתק נוסף‪.‬המצלמה דילגה מחטיבת "גולני" לחטיבת "הנגב"‪ .‬‬ ‫שהורה לו להמשיך במסע‪ .‬והוא ציטט שורה מהימנון הפלמ"ח‪'" :‬ראשונים תמיד‬ ‫אנחנו‪ .‬התנהג מפקד‬ ‫"סיירת‪-‬גולני"‪ .86‬‬ ‫בהמשך המסע החליט יגאל אלון ששתי החטיבות תיכנסנה ביחד‪.‬‬ ‫אולם זה לא קרה‪ .‬עצר את‬ ‫השיירה לשעתיים‪ .‬לא חשד במאום‪ .‬‬ ‫האלוף עוזי נרקיס הבהיר באותו סרט‪" :‬הפקודה שקיבלתי מהמח"ט‬ ‫שלנו‪ .‬דגל‬ ‫הדיו כבר התנוסס על התורן‪.‬‬ ‫ניר דורסיני‪ .‬ובו פקודה לעצור את מסע‬ ‫ההתקדמות‪.‬לרגע התייחסנו לנושא בחיוך‪ :‬וכי‬ ‫חשוב מי הגיע ראשון? האין שתי החטיבות שותפות מלאות להישג‬ ‫ההסטורי? אך במדינה שבה ה"רייטינג" עושה כותרות‪ .‬הוזמנו לחזות בסרט‬ ‫וידיאו‪" :‬המסע אל דגל הדיו"‪ .‬ממושמע‪ .‬‬ ‫דיאן‪ .‬הפלמ"חניקים החליטו להפר את פקודתו של יגאל‬ ‫אלון ו"להראות" לבן‪-‬גוריון עם מי יש לו עסק – בעקבות החלטתו לפרק‬ ‫את הפלמ"ח‪.‬הם ישבו בנגב כל‬ ‫ימי המלחמה‪ .‬ככלות‪-‬הכול‪ .‬ואילו "חטיבת הנגב" היתה‬ ‫צריכה להיעצר על צוקי ההרים החולשים על הים‪ ..‬סבלו אבדות כבדות‪ .‬כארבעים‬ ‫עין‪-‬ר ַ ְ‬ ‫כשהגיעה פלוגת הסיור של חטיבת "גולני" ל ֵ‬ ‫קילומטר מאילת‪ .‬הסרט נשא מסר אחד‪ :‬מי יגיע ראשון‬ ‫לאום‪-‬רשרש‪ .‬העדיפו יוצרי‬ ‫הסרט להדגיש את המפריד על פני המאחד‪.‬‬ ‫חד וחלק‪..‬‬ ‫הגענו למלון‪ .‬כשהיינו‬ ‫בצפון‪ .‬והשליך פתק‪..‬נחום שריג‪ .‬ביתר שאר רוח‪'" :‬גולני' יכלה‬ ‫להגיע ראשונה‪ ..‬וכשסיירי "גולני" הגיעו לאום‪-‬רשרש‪ .‬חטיבת‬ ‫"גולני" נועדה להיכנס ראשונה לאילת‪ .‬אם מפקד‬ .‬כי‬ ‫ייתכן שיגאל אלון ביקש לפצות אותנו על מה שקרה לנו במשלט ‪.‬כולל צעירות סקנדינביות עם ובלי‪..‬‬ ‫כתוב על טופס של חזית‪-‬הדרום‪ .‬מפקד החטיבה‪ .‬ולאחר התרעננות וארוחת‪-‬ערב‪ .‬אך ראוייה 'חטיבת‪-‬הנגב' שתגיע ראשונה‪ ...‬לימים אלוף‪ .‬היתה מספיק מעורפלת כדי לעשות את מה שצריך‬ ‫היה לעשות‪ ".‬נחום היה‬ ‫משוכנע כי הפקודה לעצור את פלוגת‪-‬הסיור של החטיבה בעין‪-‬רדיאן‬ ‫היתה "תרגיל מכוער" של מפקדת חטיבת‪-‬הנגב‪..‬‬ ‫לפי פקודה שהוציא בשעתו מפקד חזית‪-‬הדרום‪ .‬והגיעה להם זכות ראשונים‪ .‬אבל‬ ‫למה לרמות ולבצע 'תרגיל' כל‪-‬כך מכוער?'"‬ ‫לעומת השאיפה הבלתי נשלטת של מטה הפלמ"ח‪ .‬אגב‬ ‫ציון יומי להיכן הגיעה כל אחת מהן‪ .‬הפלמ"חניקים היו בדרום ואכלו שם הרבה חרא‪ .‬‬ ‫"אילו אמרו לי לעצור על‪-‬מנת לאפשר ל'חטיבת‪-‬הנגב' להגיע‬ ‫ראשונה – הייתי מקבל זאת בהבנה‪ .‬איש גדוד ‪ 13‬וחבר מושב מולדת‪ .‬יגאל אלון‪ .‫– ‪– 188‬‬ ‫כל סממניה‪ .

‬‬ ‫דן )בְ ֶ‬ ‫שוב הונף דגל‪-‬הדיו והפעם על‪-‬ידי שני האלופים‪ :‬אברהם אֶ ֶ‬ ‫נציג הפלמ"ח‪ .‬באוטובוס הממוזג‪ .‬באותו ִ‬ ‫רן(‪...‬בהשתתפות‬ ‫מיפקד‬ ‫לוחמים משתי החטיבות‪ .‬‬ ‫ובדרכנו חזרה צפונה‪ ..‬‬ ‫למחרת היום‪ .‬שעל שיריהם גדלנו והתרפקנו‪:‬‬ ‫"‪.‬ומאיר עמית מטעם "גולני"‪.‬‬ .‬ראש‪-‬העיר‪ .‫– ‪– 189‬‬ ‫חזית‪-‬הדרום האלוף יגאל אלון לא נתן להם את הפקודה – אזיי שר‪-‬‬ ‫ההסטוריה הוא שקיבל החלטה טובה‪"....‬אבל דבר אין להכיר ‪ /‬על המשלט יושבת עיר ‪ /‬אולי בזכות אותם‬ ‫זמנים‪".‬בקע מן הרדיו תקליט ישן‪-‬‬ ‫נושן של להקת הצ'יזבטרון‪ .‬‬ ‫באיחור של חמישים שנה תוקן העוול ההסטורי‪.‬עסקנים ותלמידים‪ .‬נערך באום‪-‬רשרש ההסטורית מיפקד‪ .

‬שהיא‬ ‫העמדה האחורית משמאל‪ .‬שהבין ללב‬ ‫לוחמיו שלא הסכימו להשתלב ב"בולשיט"‪ .‬כדבריהם‪ .‬והמליץ להפנות אל הג'ינג'י את מרבית‬ ‫הכדורים‪ .‬והסתובבנו בין שבילי המחנה בסנדלים‪ .‬וכשזו נסתיימה לא ראינו‬ ‫טעם לשבת בבסיס באפס מעשה ולהמתין לשיחרור‪.‬שיחקו‪ .‬במשחק הראשון הם זכו‪.‬שהתחרתה עם יתר הגדודים על אליפות חזית הדרום‪ .‬לאכול בחדר‪-‬האוכל של‬ ‫לצאת ל ִ‬ ‫הטוראים‪ .‬‬ ‫*‬ ‫אחת מנקודות האור‪ .‬‬ ‫*‬ .‬‬ ‫ובאחת השבתות נערכה אליפות חזית‪-‬הדרום וכל הגדוד בא‪ .‬באותם ימים‪ .‬בנבחרת הגדוד‪ :‬דן גלילי המנחית ואני‬ ‫המגיש‪.‬כשהוא מחזיק בגביע‪.‬לדבריו הוא איתר את "עקב‪-‬אכילס" של הפלמ"חניקים‪ .‬המג"ד פקד‪ .‬אך ללא הצלחה יתרה‪ .‬‬ ‫בזכות הנחתותיו של עוזי ויזל‪.‬‬ ‫באמצע המשחק השני ביקש להפתעתנו המג"ד‪ .‬כולל‬ ‫המג"ד‪.‬‬ ‫בכובעים אוסטרליים וביתר אביזרי תש"ח‪.‬סירבנו‬ ‫מיפקדי‪-‬בוקר‪ .‬‬ ‫תלונות החלו להיערם על שולחנו של אלן המג"ד‪ .‬אלן חורין‪" .‬היתה קבוצת הכדור‪-‬עף של‬ ‫הגדוד‪ .‬להצדיע לקצינים‪ .‫– ‪– 190‬‬ ‫פרק כ"ו‪ :‬בערבות‪-‬הנגב‬ ‫החזרה לג'וליס דיכאה עד עפר‪ .‬פסק‪-‬‬ ‫זמן"‪ .‬ועשינו כדבריו‪ .‬הנבחרת‬ ‫מנתה חברי קיבוצים‪ .‬ימים‬ ‫שלימים התאמנו בכדור‪-‬עף לקראת אליפות חזית‪-‬הדרום‪ .‬‬ ‫המפקדים ניסו להחזירנו לתלם‪ .‬התוצאה‪ :‬ניצחון‪ .‬המשכנו‬ ‫באותה מדיניות ואת מרבית הכדורים שילחנו לעברו של אותו שחקן‬ ‫חלש‪ .‬שענף זה היה חלק מהמסורת הספורטיבית‬ ‫במשקיהם‪ .‬‬ ‫שיחקנו בגמר נגד אחד מגדודי הפלמ"ח‪ .‬במכנסיים קצרים‪.‬בתום המשחק הצטלמנו יחד עם‬ ‫אלן‪ .‬בין היתר‪ .‬שאלן סימן – וזכינו באליפות‪ .‬מה טעם לשרת בצבא לאחר‬ ‫שנחתמו הסכמי שלום? התגייסנו למלחמה‪ .‬הוא השליך את‬ ‫התלונות לפח‪-‬אשפה והחל ללחוץ על מוסדות‪-‬הצבא להקדים את‬ ‫שיחרורנו‪.

‬והגנו‬ ‫בחירוף‪-‬נפש על נגבה‪ .‬עשר שעות של הסתערויות מצריות‪ .‬שם המחזה‪" :‬בערבות‪-‬הנגב"‬ ‫מאת יגאל מוסינזון‪ .‬‬ ‫עם רדת המסך עלה על הבמה חבר צעיר‪ .‫– ‪– 191‬‬ ‫היינו בחופשת‪-‬שבת בקיבוץ והוזמנו להצגת תיאטרון "הבימה"‬ ‫שנערכה על הבמה המרכזית בעין‪-‬חרוד‪ .‬שניסה להסביר כי כאן חיים‬ ‫חברים‪ .‬‬ ‫אברהם הקיבוצניק ניסה להבהיר לאנשי הצבא כי המפעל הציוני‬ ‫אף‪-‬פעם לא פעל מתוך היגיון צרוף‪ .‬מג'וליס אל נגבה ומנגבה אל איבידיס הדהדו היום הגבעות מקול‬ ‫ענות גבורה‪ :‬לא יעבור הפולש‪ .‬המחזה הציג תמונה מסולפת כאילו הצבא הציע‬ ‫לנטוש את נגבה וחברי הקיבוץ התנגדו לנסיגה‪" ..‬לא יעבור!‬ .‬עומדת – ותעמוד!‬ ‫‪.‬הבית והמשלט‪ .‬טען שקיבוץ‬ ‫במלחמה הוא בסך‪-‬הכול משלט‪-‬צבאי‪ .‬היתה הרמונייה מלאה‪ .‬שהיא‬ ‫בקעת‪-‬יואב‪ .‬‬ ‫שיקול צבאי מול שיקול ציוני‪ .‬גל אחר גל‬ ‫נשבר‪ .‬המצב נראה‬ ‫אבוד‪ .7.‬המשורר‬ ‫"נ ֶג ֶבַג ְ ָ‬ ‫אבא קובנר‪:‬‬ ‫‪.‬ההצגה תיארה קיבוץ במצור‪ :‬ברד של פגזים‬ ‫וכוחות מצריים עדיפים תקפו את הקיבוץ גלים גלים‪ .‬נגבה איתנה‪ .‬בין ההרוגים תמצאו חברי‪-‬‬ ‫קיבוץ וחיילים‪".‬לא היו הבדלי השקפות בין‬ ‫אנשי הצבא לחברי הקיבוץ‪.‬פרי דמיונו הקודח‪ .‬יחד השבנו אש ויחד אכלנו מן המזון שסיפק‬ ‫לנו מיטבח הקיבוץ‪ .‬‬ ‫וסיפר כי לחם בחטיבת "גבעתי" והשתתף בהגנה על נגבה‪ .‬‬ ‫שבו שוטפים את המלח מכל שעל אדמה‪ .‬זהו שקר גס!" צעק‬ ‫בזעם‪ .‬ברוך – מפקד הצבא‪ .‬והשיקולים חייבים להיות‬ ‫צבאיים טהורים‪ .‬‬ ‫מלאכותית‪ .‬מיום ‪ 13.‬‬ ‫חשתי צמרמורת כשנזכרתי ביד‪-‬מרדכי החרבה‪.48‬שכותרתו היתה‪:‬‬ ‫רד" והיא נכתבה על‪-‬ידי קצין‪-‬התרבות של החטיבה‪ .‬שהשקיעו עשרים וחמש שנות חיים באדמה זו‪ .‬בקעת‪-‬יואב אינו‬ ‫רק משלט – כי אם בית! ועל בית מגינים בכל נשק קיים‪..‬מחבר המחזה‪ .‬שתת דם ונהדף אחורה‪ .‬כפי שעשו‬ ‫חברי קיבוץ בית‪-‬הערבה‪" .‬ודרש לסגת ולנטוש את הקיבוץ‪.‬אותם איכרים הציבו את הפירמידה של בורוכוב על‬ ‫בסיסה הרחב והפכו את היהודים לעם ככל העמים‪ ".‬וויכוח התלקח בין מפקדי הצבא לחברי הקיבוץ – אם לסגת‪.‬ולהוכחת דבריו שלף מכיסו "דף קרבי"‪.‬‬ ‫לדבריו‪ ..‬נהדפו‪ .‬‬ ‫עלונה היומי של חטיבת "גבעתי"‪ .‬וביקש שָיראו לו עוד מקום בעולם‪.‬יגאל מוסינזון‪ .‬‬ ‫מולו התייצב אברהם הקיבוצניק‪ ..‬יצר סיטואצייה כוזבת‪.‬ודן גלילי‬ ‫חייך ותקע מרפק למותני‪:‬‬ ‫"סוף‪-‬סוף מישהו עושה שימוש בתורתו של בורוכוב‪".‬הוא תיאר חיילים וקיבוצניקים שלחמו שכם אלי שכם‪ .‬לדבריו‪ .‬שמונה‬ ‫שעות רצופות הפציצו מטוסי האוייב את כל מרחב נגבה‪ .‬‬ ‫"יחד איישנו עמדות‪ .‬כדי לגדל ירקות‪ .‬אדמה זו הפכה פליטים לעובדי‪-‬אדמה החיים‬ ‫מיגיע כפיהם‪ ..‬אמר‪ .‬גל אחר גל‪ .‬מאחד הישובים בסביבה‪..

‬עמדתי לידו חסר‪-‬אונים‪ .‬חייל שכב על‬ ‫שמיכה‪ .‬‬ ‫*‬ ‫יום‪-‬העצמאות קרב ובא‪ .‬‬ ‫הוא קרא בשמי‪ .‬‬ ‫"ניסיתי להרימו‪ .‬שמשך בכתפיו והסביר‬ ‫כי זו פקודה‪ .‬שהיו סיוט אחד גדול‪ .‬את הבכי שלו אני‬ ‫שומע כל לילה‪ .‬ועוול משווע הוא להציג הפרדה תהומית בין הצבא‬ ‫לחברי היישובים‪"..‬על 'רעות בקרב'‪ .‬חבריו חבשו‬ ‫אותו‪ .‬‬ ‫"כל‪-‬כך חבל לי למות‪'..‬וברגע הראשון לא זיהיתי אותו‪ .‬מה שווים כל הדיבורים הגבוהים של הפלמ"ח על‬ ‫'אחוות‪-‬לוחמים'‪ .‬אך גופו היה חרוך‪ .‬‬ ‫"'אבל אם אתה לא לוקח אותי – אז תקע לי כדור בראש‪ ".‬בדרכו‪ .‬ביקש‪.‬לאמן אותנו בתרגילי‪-‬סדר‪ .‫– ‪– 192‬‬ ‫‪.‬והבטיחו שבבוא‬ ‫הנסיגה יקחו אותו עימם‪ .‬יאיר בן‪-‬‬ ‫צבי מתל‪-‬יוסף‪ .‬אך גם כבוד‪ .‬התחנן על‬ ‫חייו‪.‬פניו חרוכים ורק עיניו הירוקות בלטו מתוך גולגולת פחומה‪.‬‬ ‫הנימוק היה רחוק מלשכנע‪ .‬הוא התייפח‪ ..‬אל הנגב‪ .‬‬ ‫פתח איציק חבצלת את סגור‪-‬ליבו‪:‬‬ ‫"כשהתחלנו לסגת ממשלט ‪ .‬כל נגיעה בו גרמה‬ ‫ליסורי‪-‬תופת‪ .‬וכשאמר את שמו‬ ‫נזכרתי‪ .‬‬ ‫ראינו בו חלק בלתי נפרד מסגנון ה"בולשיט" הבריטי‪ ..‬ברית‪-‬דמים נכרתה בין‬ ‫הצבא ליישובים‪ .‬אך הם לא הגיעו‪ .86‬ליד צאלון עקום‪-‬גזע‪ ..‬בצה"ל הוחלט לשתף את חיילי תש"ח‬ ‫במצעד צבאי חגיגי שעמד להיערך ברחובות תל‪-‬אביב‪ .‬ושנינו בכינו‪ .‬השכיבוהו על שמיכה ליד הכניסה לוואדי‪ .‬כיצד‬ .‬הפותחים‬ ‫סטלינגרדי!‬ ‫בעמידה‬ ‫סטלינגרדית‬ ‫יזכו‬ ‫במהרה‬ ‫גם‬ ‫לסיום‬ ‫"נגבה לא היתה עומדת בגבורה ולא היתה הודפת את כל ההתקפות‬ ‫עליה אילו שורותיה לא היו מלוכדות‪ ".‬היה לי ברור שלא ניתן להעמיסו על‬ ‫הגב ולרוץ‪ .‬כיצד‬ ‫משתמטים? – שאלנו את עצמנו ופנינו לאיצקו‪ ..‬כל עם‪-‬ישראל יצפה באלה ש"עשו‬ ‫היסטוריה"‪..‬‬ ‫המחזה‪ .‬שיחד חיפשנו מטבעות עתיקות על תל בית‪-‬שאן‪ ..‬וכשעברתי לידו שמעתי את שמי ועצרתי‪ .‬מפורר‪ .‬כשאתה משאיר מאחוריך חבר?‬ ‫לא היה בי האומץ לתקוע לו כדור‪"..‬‬ ‫ממיק לחש לאוזניי‪" :‬ברוסיה היו תולים את יגאל מוסינזון בביצים!‬ ‫במקום לפאר שותפות‪-‬אמת של מלחמת‪-‬אמיצים הוא מציג‬ ‫קונפליקטים מזוייפים‪".‬רעיון הצעידה‬ ‫בתלבושת צבאית‪ ...‬החזיר אותנו למלחמה‪ .‬נתקלתי בגוש‬ ‫פחם שחור‪ .‬והוא צעק מכאבים‪ .‬הוטל על רב‪-‬הסמל הפלוגתי‪ ..‬השלים‪" .‬בדרכנו הביתה‪.‬כולל עניבות צבאיות ומדים תיקניים – הרגיז אותנו‪.

‬מעל הברך‪ .‬חשתי כאב קל‬ ‫ברגלי השמאלית‪ .‬אך הואיל ואורך‬ ‫המצעד נקבע לשבעה – הלל שוחרר מהמצעד‪ .‬בקצות המדרכות‪ .‬‬ ‫ובבואם פקקו את כבישי מסלול הצעידה‪ .‬‬ ‫נתן לו פתק שמותר לו לצעוד ארבעה קילומטר בלבד‪ .‬היה ברור שצה"ל לא יצליח‬ ‫לצעוד אם לא יפונו הכבישים‪ .‬‬ ‫בסיומו של דבר‪ .‬זמן רב לא צפיתי במשחקי‬ ‫כדורגל‪.‬מישהו בממשלה הציע לפזר לאורך‬ ‫המסלול‪ .‬אך יו"ר הכנסת‪.‬משלחץ עליה‬ ‫קלות‪ .‬בחום הלוהט‪ .‬לאחר ששוכנע כי צעידתו לוקה בהיעדר‬ ‫קוארדינצייה – שיחררו מהמצעד‪.‬‬ ‫הגיעו לתל‪-‬אביב כדי לחזות ב"מצעד הראשון של הצבא המנצח"‪.‬ביום‪-‬העצמאות תש"ט‪.‬החלטתי להגיע לאיצטדיון‪ .‬‬ .‬‬ ‫*‬ ‫באחת השבתות הסתננתי מבעד לגדר המחנה לכביש הראשי‪.‬‬ ‫לאחר שעות מתישות של תרגילי‪-‬סדר‪ .‬וכשהחלו האימונים‪ .‬והרס"פ בן‪-‬צבי‪ .‬שאינה קיימת ברגלי‬ ‫השנייה‪ .‬וכך יצא שממיק‪ .‬דשיק‬ ‫ובנצי היו היחידים שנאלצו לרקוע בנעליהם על מגרש‪-‬המסדרים‪.‬פרצתי בצעקות והרופא מיהר לשחררני‪ .‬בן‪-‬יהודה‪.‬המצעד הראשון של צה"ל‪ .‬גדרות‪-‬תיל עלולים להזכיר‬ ‫לחלק מן הצופים את מחנות‪-‬הריכוז‪.‬וזכה לכינוי‪" :‬המצעד שלא צעד"‪.‬פסל את הרעיון על הסף‪ .‬בהיותי אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל‬ ‫תל‪-‬אביב"‪ .‬‬ ‫כשרגל ימין תצעד קדימה גם יד ימין תצטרף אליה והסדר הטוב‬ ‫ישתבש‪ .‬‬ ‫‪ .‬‬ ‫מכונית צבאית הדורה עצרה‪ .‬ולתדהמתי המג"ד אלן חורין היה‬ ‫בתוכה‪.‬לאחר שבדק אותן‪.‬ורבים וטובים חיים‬ ‫עימה בשלום‪.1949‬בתל‪-‬אביב – לא צעד‪ .‬והיו שלא נזקקו‬ ‫לתרוצים‪ :‬דן גלילי – מדריך‪-‬ספורט חטיבתי‪ .‬לימים התברר כי "עצם‬ ‫מיותרת" זו מוכרת היטב לרופאים אורטופדיים‪ .‬‬ ‫אף הלל נוימן התאונן שרגליו כואבות‪ .‬כשלוש מאות אלף איש‪ .‬‬ ‫דיזינגוף והמלך‪-‬ג'ורג'‪ .‬והרופא‪ .‬לשווא תירגלו חיילי הפלוגה בשמש הלוהטת‬ ‫הליכה גאה וזקופה‪ .‫– ‪– 193‬‬ ‫משתמטים מהמצעד?‬ ‫איציק חבצלת החליט כי עליו לשנות את הרגלי צעידתו‪ :‬מעתה‪.‬מכל קצות הארץ‪.‬‬ ‫שליד עצם הקולית צמחה לה עצם נוספת‪ .‬חובת הצעידה לא חלה על הבנות‪ .‬ואגב מישוש השוק גיליתי לתדהמתי‪.‬ברחובות אלנבי‪ .‬פניתי למרפאה‬ ‫והרופא מישש את רגלי והופתע מן "העצם המיותרת"‪ .‬סלילי תיל דוקרניים‪ .‬שיבשה הליכתו את‬ ‫הסדר הטוב‪ .‬‬ ‫המצעד אמור היה לעבור בתל‪-‬אביב‪ .‬איציק בילה לילה תמים על מגרש‪-‬המסדרים בצעידה גמלונית‬ ‫עד שהפך אותה להרגל שני‪ .‬שאוליק – נשק בנשקייה‬ ‫הגדודית‪ .‬‬ ‫יוסף שפרינצק‪ .‬והחלטתי כי זו סיבה להתחמקות מהמצעד‪ .‬‬ ‫והמתנתי לטרמפ‪ .

‬הוא‬ ‫משקיע מאמצים שנקבל "חופשה חקלאית"‪ .‬אמר ממיק‪ .‬‬ ‫כחלק מגיבוש אופיו המהפכני‪ .‬עלולים‬ ‫להכניס אותנו לכלא‪.‬השיב‪" .‬עניתי במבוכה‪ .‬‬ ‫וחשש הסתמן על פניו‪.‬גם אני נוסע לשם‪ .‬קיבוצו‪ .‬‬ ‫נדהמתי‪ .‬חושש שישאל אותי אם יש לי "פס"‪.‬ויש לו זכויות בגדוד הזה‪".‬חבר טירת‪-‬צבי נוסע בשבת? אך לאחר מחשבה שנייה‬ ‫מצאתי לכך צידוק הלכתי‪ :‬ישיבת מטכ"ל כמוה כפיקוח‪-‬נפש דוחה‬ ‫שבת‪ .‬על עריקה חוטפים כלא‪ .‫– ‪– 194‬‬ ‫"לאן?" שאל אלן‪.‬אל תהיה שפן‪ .‬‬ ‫"אתם זוג מטומטמים!" קבע הלל‪.‬‬ ‫בדרך אלן סיפר כי לאחר שנכשל להשיג לנו שחרור מוקדם‪ .‬אמרתי בביטחון רב‪.‬כאילו היה בתא כלא צר‪.‬‬ ‫פרק כ"ז‪ :‬כלא ארבע‬ ‫באחת החופשות ביליתי בקיבוץ ונודע לי כי בקרוב עומדת להיערך‬ ‫ה"שומריה"‪ .‬העיר כי חרף הזכויות הרבות‪ .‬הזכיר לי הלל‪.‬ושנינו חשנו צער רב‪.‬שמהפכן הגון מבלה זמן‪-‬מה מחייו בכלא‪.‬‬ ‫הצעתי לממיק שיחד נסתלק מג'וליס‪.‬שנסתלק מהמחנה לחמישה ימים?" תהה ממיק‪.‬ולנגן עימם בתזמורת המנדולינות‪.‬ונאלצנו להפעיל קשרים כדי לשחררך‪ ".‬בחיוך‬ ‫והחל להלך במהירות הלוך ושוב‪ .‬‬ ‫"אל תהיה כל‪-‬כך בטוח‪ .‬‬ ‫"מקריאה בספרות למדתי‪ .‬‬ ‫"הם לא יעזו להכניס לכלא לוחמים ותיקים‪ ".‬שמי שלחם בשמונים ושש וכבר היה‬ ‫עם רגל אחת בעולם הבא‪ .‬‬ ‫בדרכנו חזרה לבסיס אלן טען כי שריקה שגוייה של השופט גרמה‬ ‫הפסד ל"הפועל‪-‬ת"א"‪ .‬כשארשת נוסטלגית על פניו‪.‬טירת‪-‬צבי‪ .‬שנכח באותה שיחה‪ .‬‬ ‫"ממיק‪ .‬‬ ‫הלל‪ .‬‬ ‫"לאיצטדיון‪ ".‬מה הם יכולים לעשות ללוחמי תש"ח?‬ ‫מקסימום ינזפו בנו‪ .‬יש לו יחס מיוחד לחיילי‬ ‫הקיבוץ‪ .‬‬ .‬מחנה‪-‬צופי ארצי של תנועת "השומר‪-‬הצעיר"‪ .‬אל תשכח‪ .‬והוא שאל על הוותיקים‪ .‬המג"ד לא שאל אם יש לי "פס" ואני לא סיפרתי‪ .‬שהוא נסע‬ ‫בשבת‪.‬יש לי ישיבה‬ ‫במטכ"ל ולאחריה נשוב יחד למחנה‪".‬על‬ ‫מורדותיו הדרומיים של הכרמל‪ .‬אל תשכח שכבר‬ ‫ישבת פעם‪ .‬‬ ‫"אתה רוצה לומר‪ .‬הבטחתי לחניכי המוסד‪-‬החינוכי‬ ‫שאבוא לעזור להם בהקמת המחנה‪ .‬אחרי המשחק‪ .‬היה ב"הכשרה" בבית‪-‬אלפא לפני שעלה‬ ‫להתיישבות‪ .‬‬ ‫"עלה‪ ".‬ויתכן שהגיע תורנו‪ ".

‬בפינה עמד דלי מים שנועד לשתייה‪ .‬‬ ‫ריח של ליזול חריף נדף מרצפת הבטון‪.‬ימין‪ .‬חייל‪-‬שוקולדה!" – צרחתי עליו והוא‬ ‫החוויר‪ .‬הוא זקוק למנוחת הלוחם‬ ‫אחרי הקרבות המרים שבהם השתתף‪ .‬קברנו‬ ‫חברים ואתה ישבת לך ב'כסית'‪ .‬שקש בצבץ מקרעיו‪ .‬יחד לחמנו‬ ‫בעמק‪ .‬אולי אתה מוכן לספר לנו‬ ‫באיזה קרבות השתתפת? הסתערת במקרה על לטרון? לחמת בנגב?‬ ‫ואולי כבשת את באר‪-‬שבע? ג'ובניק עלוב! אנחנו שפכנו דם‪ .‬אך לפי‬ ‫צבעו הבנתי שמישהו השתין לתוכו‪ .‬לאחור פנה‪ .‬סייענו בהקמת המתקנים‪ .‬השתתפנו‬ ‫ב"שטפטה" )תחרות היתולית צופית‪-‬ספורטיבית( וניגנו בתזמורת‪-‬‬ ‫המנדלינות‪ .‬‬ ‫פסק‪-‬הדין של איצקו היה חמור ומדהים‪ :‬אחד‪-‬עשר ימי מחבוש‬ ‫לממיק ולי בכלא ארבע בסרפנד‪ .‬‬ ‫*‬ ‫שני מטר על שני מטר‪ .‬שמאל ימין‪.‬ואני מציע לך‬ ‫לוותר על כבודך המנופח ולהתנהג בהתאם‪".‬ב"שמאל‪-‬ימין"‬ ‫צעקני ומשפיל‪ .‫– ‪– 195‬‬ ‫הגענו למחנה "שומריה"‪ .‬ושני סמלים גררו אותי לצינוק‪.‬הפטרתי במרירות‪.‬‬ ‫*‬ ‫"קפוץ במהירות מהרכב ופול! קום! פול! קום! אתה תעשה כל מה‬ ‫שהמפקד אומר לך‪ .‬מעליי תקרת פח גלילית‪ .‬‬ ‫"אתה לא תלמד אותי איך להתנהג!"‬ ‫"שמעיה‪ .‬ימין‪ .‬‬ ‫והתיישבתי על מזרן מזוהם‪ .‬‬ ‫ממיק היה בהלם‪.‬‬ ‫"אתה לא תלמד אותי מה זה צבא! ג'ובניק! שמעת פעם שריקת‬ ‫כדור ליד האוזן?" ירקתי לעברו בבוז‪ .‬‬ ‫"אם אתה מפקד כזה דגול ורב‪-‬מעללים‪ .‬היה זה אחד ממיבניו הישנים של הצבא הבריטי‪.‬‬ ‫הרס"פ בן‪-‬צבי נדרש להכניסנו למשפט כמקובל‪ .‬‬ ‫כאשר סירבתי לרדת בזריזות מהמשאית‪.‬‬ .‬מרחוק שמעתי‬ ‫פקודות קולניות‪" :‬שמאל‪ .‬עם תום ה"שומריה" שבנו לבסיס והועמדנו למשפט‪.‬קרב אליי וסינן בשקט‪:‬‬ ‫"אדוני הלוחם האגדי‪ .‬אך סירב‪ .‬שמעת אסיר מחורבן!?" צעק עליי מפקד‪-‬הכלא‪.‬לאחור פנה!"‬ ‫שעות צעדו האסירים מקצה מגרש‪-‬המסדרים אל קצהו האחר‪.‬ככלות‪-‬הכול‪ .‬אל תשכח שנשלחת לכלא‪ .‬בנגב והיינו שכנים‪.‬פייטרים כמוהו צריכים ללמוד‬ ‫מה זה צבא‪".‬קח את הגיבור הזה לצינוק‪ .‬שקלטה‬ ‫את כל חום העולם‪ .‬‬ ‫שמאל ימין‪ .‬היינו רעיו לנשק‪ .‬שמאל‪ .‬‬ ‫"כך רומסים את כבודם של לוחמי תש"ח‪ ".‬היא צריפין‪.

‬שכבתי על‬ ‫רצפת בטון מזוהמת‪ .‬הריחו הזבובים את הדם והחלו לינוק את‬ ‫דמי בשקיקה‪ .‬‬ ‫"על עריקה של חמישה ימים‪ .‬לבשתי את חולצתי‪ .‬‬ ‫גדודי זבובים‪ .‬צדק‪".‬ריאותיי ציפצפו כל אימת שפלטתי אוויר‪.‬הזבובים‪ .‬פקיד בכיר במשרד הביטחון‪ .‬מלמלתי‪.‬מהקרבות יצאתי‬ ‫נצלה‪ .‬אמרתי בקול מאיים‪" .‬זה בעיניך‬ ‫פשע כל‪-‬כך גדול? לא גדלת בתנועת‪-‬נוער? דע לך‪ .‬על גופי החלו לפרוח נקודות‬ ‫אדומות והתגרדתי עד זוב דם‪ .‬‬ ‫איצקו הסמיק מזעם וסימן לבן‪-‬צבי שיוציא אותנו ממשרדו‪ .‬יתושים ופרעושים הסתערו עליי בחימה שפוכה‪ .‬וחסר‬ ‫שיגלו אותי צועד בתוך קבוצת אסירים‪ .‬‬ ‫פשטתי את מדיי ונותרתי בתחתוניי‪ .‬חדרו‬ ‫לפה‪ .‬הרכילות‪.‬וזמזמו בעצבנות‪ .‬ככל הנראה‪ .‬מעל לכיס השמאלי התנוסס סמל‬ ‫החטיבה ובמרכזה כתוב‪" :‬גדוד גדעון" – גאוות היחידה‪ .‬על פה גדול משלמים ביוקר‪ ".‬וזו תפנה לברוך רבינוב‪ .‬אני אדאג שמוסדות‪-‬התנועה ומזכירות‬ ‫קיבוצך יידעו על התנהגותך המחפירה!"‬ ‫ממיק החוויר ולא היה מסוגל לפתוח את פיו‪.‬‬ ‫הגיחוכים‪ .‬קר‪ .‬החל להתחמם והגג להט‪ .‬‬ ‫"אין לך מה להתאונן‪ .‬טחוב‪ .‬מוטב מושתן ממעולף‪ ".‬‬ ‫ידעתי שכמה מחבריי לקיבוץ שוהים בצריפין‪ .‬לנחיריים‪ .‬ולרגע חשתי‬ ‫הקלה‪ .‬דורשים את ליטרת בשרי‪.‬כעבור‬ .‬וכאן ‪ -‬כבשן‪ .‬בספרים קראתי שצינוק הוא מקום‬ ‫איכשהו בשלום‪ .‬אני שופט אתכם לאחד‪-‬עשר ימי‬ ‫מחבוש‪ ".‬לא נשארתי חייב‪:‬‬ ‫"איצקו‪ .‬שזה לא יעבור לך‬ ‫בשקט‪ ".‬קיבוצניק בכלא זו חרפה לקיבוץ!" יטענו‪.‬כשראשי שעון על מזרן מעופש‪ .‬‬ ‫"אבל איצקו הוא חבר קיבוץ‪ .‬בקורסים שונים‪ .‬אתה לא חושב שהגזמת? לאן אתה חושב שהסתלקנו?‬ ‫ל'קפה פילץ'? ל'בית‪-‬רומנו'? מאז שחזרנו מאילת לא עושים פה שום‪-‬‬ ‫דבר‪ .‬הרהרתי להגנתי‪.‬שעליו נשענתי‪ .‬הרהרתי להגנתי‪ .‬‬ ‫קיר האסבסט‪ .‬אז במקום להתבטל – קפצנו ל'שומריה' כדי לעזור‪ .‬‬ ‫ראשי החל להסתחרר‪ .‬פסק‪.‬מלמלתי ביני‬ ‫לביני‪" .‬הללו ימהרו לדווח למזכירות‪-‬‬ ‫הקיבוץ‪ .‬הוא היה יכול להעריך את נאמנותי‬ ‫לתנועה ולהעלים עין‪ ".‬כדי‬ ‫שישחררני‪" .‬זיעה חדרה לעיניי ולא פסקתי לשפשפן‪.‫– ‪– 196‬‬ ‫כאשר המפקד יושב על כיסא ומדי‪-‬פעם משמיע פקודה‪.‬‬ ‫"הם לא יחרבנו עליי‪ .‬הלל נוימן‪ .‬‬ ‫קמתי מרבצי ושפכתי על עצמי את דלי המים הנאלחים‪ .‬עתה אני ִ‬ ‫אפל‪ .‬‬ ‫העגה הבולגרית עדיין הדהדה באוזניי‪ .‬‬ ‫אחר‪-‬כך אתקשה להראות את פניי בחדר‪-‬האוכל‪ .‬ריחות שתן‬ ‫וליזול גרמו לי לקוצר נשימה‪ .‬מזכיר את "התופת" לדנטה שלמדנו‬ ‫בכיתה יו"ד‪.‬אני לא חייל‪-‬בובה‪ ".‬לאוזניים‪ .‬וידעתי שאם לא אפעל בנחישות בעוד רגע –‬ ‫אתעלף‪.‬נגעלו מן הריח ועזבו אותי לנפשי‪.‬כדרכו‪ .‬ריח של שתן‬ ‫נדף ממני‪" .‬המבטים‪.‬הסרתי את‬ ‫הסמל וקימטתי אותו באצבעותיי המיוזעות עד שנשבר‪ .‬‬ ‫חשתי יובש בפה וגופי קדח‪ .

‬זליג סיפר ש"שם"‪ .‬ואולי חמישים‪ .‬שריוניות עיראקיות פרצו את קו ההגנה ודוהרות‬ ‫לעמק ובעקבותיהן אספסוף משולהב מכפרי ג'נין‪.‬תסתום את הג'ו ָ‬ ‫התעוררתי מסוייט ונרעש‪" .‬הדפתי‬ ‫את ראשי לאחור והתזתי אותה הישר אל תוך הדלי‪ .‬בשנת ‪.‬‬ ‫שיחה ידידותית נינוחה קלחה בין שני החתנים ביידיש עסיסית‪ .‬כשפה שלא תרמה רבות לעברית‪ .‬ענני זבובים ויתושים שבו ועטו עליי‪ .‬‬ ‫אבי בתשובתו ניסה להסביר שיידיש זו שפה שאין באמתחתה מילים‬ .‬‬ ‫מיר אין טוחעס!" צעק ג ָ ָ‬ ‫*‬ ‫ימים ספורים לפני שאבי עמד לצאת לשטוקהולם‪ .‬כשאני מתקשה להבחין בין חלום ליקיצה‪:‬‬ ‫אנחנו לרגלי זרעין‪ .‬מיליוני כינים‪ .‬הגיעה לביתו שיחת טלפון‪ .‬‬ ‫"איך ניתן לנהל צבא ביידיש?" שאל‪" .‬אך איני טורח כלל לגרשם‪ .‬מילמלתי‪.‬ראש ממשלת‬ ‫ישראל‪ .‬‬ ‫החום העיק והחניק‪ .‬לקבלת פרס נובל‬ ‫לשלום‪ .‬עוד שניים‬ ‫שהסתבכו‪ .‬והן נשמעו‬ ‫לאוזניו כבדיחה עצובה‪.‬הייתי שרוי במין‬ ‫עילפון‪ .‬גופי רטט‬ ‫ונתקפתי שיעול‪ .‬באחד‬ ‫המחנות‪ .‬עליהום ִ‬ ‫"מוכרחים לעצור אותם‪ .‬‬ ‫חעס! קיש‬ ‫אין טו ֶ‬ ‫מיר ִ‬ ‫קיש ִ‬ ‫מבחוץ נשמעו קולות של מריבה ביידיש‪ִ " :‬‬ ‫ח"לְֵייץ על מפקדו‪.‬‬ ‫וסוהר מיהר לפתוח את דלת הצינוק‪.‬נרדמתי והתעוררתי‬ ‫בבהלה‪.‬נדמה לי שעכשיו אני מבין למה התכוון‪ .‬צהובה‪ .‬וביקש לפגוש באבי באחד מבתי‪-‬המלון של מנהטן‪.‬וכי האוזן תקלוט שמפקד‬ ‫ך' במקום 'עמוד דום'!?" וצחוק לגלגני על‬ ‫ליי ְ‬ ‫טיי ג ְ ַ‬ ‫ש ֵ‬ ‫יאמר לחייליו‪ְ ' :‬‬ ‫פניו‪ .‬טבח‬ ‫בח ִ‬ ‫ד ַ‬ ‫אל‪ָ-‬יהוד! אִ ְ‬ ‫"עליהום ִ‬ ‫מתחולל! הם בבתי‪-‬הילדים! בחדר‪-‬האוכל! במוסד‪-‬החינוכי! הם‬ ‫אל ָיהוד!"‬ ‫אונסים את הבנות וצורחים במלוא גרונם‪" :‬עליהום‪ .‬ארבעים וחמש מעלות‪ .‬הוא התלהם‪ .‬בדרכנו‬ ‫לצריפין‪.‬מנחם בגין‪ .‬מוכרחים לעצור אותם!" צעקתי בכל כוחי‪.‬עד‬ ‫לרגע שבו הופיעו מצלמות הטלוויזיה‪ .‬לפתע החל בגין ללגלג על‬ ‫היידיש‪ .‬הגיע לניו‪-‬יורק בדרכו לאוסלו‪ .‬מוזר‪ .‬‬ ‫רה שלך!"‬ ‫"חתיכת חרא‪ .‬‬ ‫אל‪ָ-‬יהוד!" הם שואגים בטרוף‪ .‬התלהב ותירגם עוד פקודות ליידיש‪ .‬כיוון שאי‪-‬אפשר לשלח בה‬ ‫פקודות לחיילי צה"ל‪.‬‬ ‫החום ממיס אותי‪ .‬תודה‪-‬לאל שזה לא קרה‪ ".‬זבובים ופשפשים עקצו אותם בלי הרף‪ .‬הצינוק לא היה בשימוש זמן רב‪ .‬ולאחר‬ ‫זמן‪-‬מה התרגלו ולא חשו דבר‪ .‬בפינת החדר‪.‬‬ ‫נארגו קורי עכביש ושני מקקים מיובשים התערסלו‪ .‬מלווים בשני שי"ן‪-‬גימ"לים‪ .‬גופם התנפח והתמלא מורסות‬ ‫מוגלתיות‪ .‬ממערות גרוני נשאבה ליחה צמיגה‪ .1978‬‬ ‫לקבלת פרס נובל לספרות‪ .‫– ‪– 197‬‬ ‫חצי שעה ישבנו על משאית‪ .‬הם עושים בי‬ ‫שמות‪ .

‬‬ ‫צעדנו במסדרון והשומר פקד עליי בצעקות‪" :‬שמאל‪ .‬שמאל‬ ‫ימין!"‬ ‫התעלמתי והלכתי לי בקצב איטי‪ .‬בשעריים‪ .‫– ‪– 198‬‬ ‫לנשק‪ .‬‬ ‫"היית תלמיד טוב?"‬ ‫"ואתה?" השבתי בהתרסה‪.‬תשתה קפה?" שאל‬ ‫בקול ענייני‪.‬‬ ‫"לא מצדיע‪ ".‬לתחמושת‪ .‬השמיים נגהו בשלל‬ ‫כוכבים‪ ..‬שהמפקד ישמע‪.‬‬ ‫סוהר המתין שאסיים וביקש שאתלבש ואתלווה אליו‪ .‬וצחנה עלתה מן התא‪ .‬‬ ‫"סיגריה?"‬ ‫"לא מעשן‪".‬‬ ‫דאס‪ – ".‬ואיך אומרים‬ ‫חעס'?"‬ ‫בעברית 'תו ֶ‬ ‫"מה זאת אומרת? 'תחת'‪ .‬חייך מפקד‪-‬המחנה והושיט את ידו‪.‬‬ ‫"חבל‪ .‬לחייו‬ .‬היית טוב בכתיבת חיבורים?"‬ ‫"הייתי במערכת העיתון של בית‪-‬הספר‪ .‬לא טרחתי להושיט יד לג'ובניק‪" ..‬ואבי לבסוף לא התאפק ושאל‪:‬‬ ‫"אדוני ראש הממשלה‪ .‬זה חלק מהחקירה?"‬ ‫לא השיב‪ .‬‬ ‫"לאן? לחקירה?"‬ ‫בספרים מרבים לכתוב על אסירים המוזמנים לחקירות‪.‬הוא התעצבן‪ .‬אולם בגין לא נרגע‬ ‫והמשיך ללגלג‪ .‬כמובן!" התפאר בגין‪.‬כל היום התעסקנו באצ"ל‪ .‬לאימונים צבאיים ולתכסיסי מלחמה‪.‬ריחות זיעה‪ .‬‬ ‫"אני מבין‪ ".‬פנים כאלה יש לו‪..‬ימין‪ .‬קוראים לי זכריה‪ ".‬‬ ‫האט ֹ‬ ‫נים ֹ‬ ‫זא פו ִ‬ ‫"א ָ‬ ‫*‬ ‫הדלת נפתחה בחריקה‪ .‬‬ ‫"לא כל‪-‬כך‪ .‬‬ ‫"שב‪ .‬תגיד‪ .‬מבעד לחלון המסורג במוטות ברזל הבחנתי‬ ‫בחשיכה‪ .‬יא מניאק!" צרח‪.‬השתתק לזמן‪-‬מה‪.‬שתן וליזול נדפו מגופי‬ ‫וגרמו לבחילה‪ .‬להומאניזם‪ ".‬הבחנתי בלבטיו‪ .‬‬ ‫שנותרה באוויר‪ .‬צעק ושלח בי‬ ‫מבטים רצחניים‪.‬בקושי עמדתי‬ ‫על רגליי‪.‬נו‪ .‬לח"י‬ ‫וכדורגל‪ .‬שהעלימה עצי אקליפטוס שרשרשו‪ ." .‬דק כמקל ופנים כהים‪ .‬‬ ‫"בסדר‪"..‬‬ ‫לפני משרדו של מפקד‪-‬הכלא הזכיר לי שעליי להצדיע כשאיכנס‬ ‫אל מפקד‪-‬הכלא‪.‬היידיש‬ ‫היא שדה‪-‬ניסוי לחיים בשלום‪ ..‬‬ ‫"תתלבש מהר‪ .‬נו‪ .‬דרך טובה להעביר זמן‪ .‬אצלנו‪ ..‬אמור נא לי בבקשה‪ .‬קרבתי לדלי והיקאתי‪.‬השבתי בקול רם‪ .‬גבה‪-‬קומה‪ .‬גמרת תיכון?"‬ ‫"כשהיינו ביו"ד‪-‬בי"ת פרצה המלחמה‪".

‬התרוצצנו חופשיים בין תאי‪-‬הכלא‪ .‬עשן כחלחל של סיגריה תימר ונמוג‬ ‫באוויר החם‪ .‬העובדה שאחיו נפל בקרב הביכה‪.‬‬ ‫העדפתי את משרדו על פני הצינוק‪ .‬שעה תמימה עמדתי מתחת לשושנת המים הקרים‪.‬אני רוצה לספר לך על אחי שמעון‪.‬גמעתי את המשקה בהנאה‬ ‫מרובה‪ .‬וכשסיימתי פרץ‬ ‫בבכי‪ .‬קודם תשמע‪ .‫– ‪– 199‬‬ ‫שקועות ואפו מחוטט‪ .‬‬ ‫כותבים שם על חיילים שנפלו‪ .‬‬ ‫ואתה תכתוב את זה בעיתון‪".‬אחרי השבעה חזרתי לגדוד‪ .‬הפכתי לבן‪-‬יחיד והם שלחו‬ ‫אותי לכאן בניגוד לרצוני‪".‬אף שלא הבנתי מה רצה ממני‪.‬‬ ‫"זה ברור‪ ".‬לא אמר מילה‪.‬והזכיר במשהו את נעמה‪ .‬‬ ‫זכריה סיפר על אחיו ואני רשמתי‪ .‬‬ ‫חיל נכנס והביא שתי כוסות קפה שחור‪ .‬‬ ‫לגדוד התשיעי‪ .‬‬ ‫הסוהרים קיבלו פקודה שלא להוציא אותי למיסדרים ולא להטיל‬ ‫עליי שום עבודה‪ .‬דרשתי שגם ממיק ייהנה מאותן פריבילגיות‪ .‬‬ .‬‬ ‫הציע שאתקלח‪ .‬‬ ‫עיניו דמעו והוא היה נרגש‪ .‬ורוב הזמן שהינו‬ ‫בספרייה וקראנו ספרים‪ .‬כעבור חודש בישרו לי שאחי שמעון‪ .‬מדי פעם הובאו מהשק"ם גזוז‬ ‫וואפלים‪ .‬‬ ‫"בתנאי שתוציא אותי מהכבשן ההוא‪".‬דיבר בחי"ת ובעי"ן‪ .‬הוא ידאג ללבנים ולמדים נקיים‪ .‬שהיה בחטיבת‬ ‫גבעתי‪ .‬אחי הנופל‪ .‬היתה זו‬ ‫רשימתי העיתונאית הראשונה‪.‬לא‬ ‫פקודה‪ ".‬‬ ‫הרשימה הופיעה בעיתון בחתימת זכריה כהן‪ .‬וזכריה‬ ‫הסכים מיד‪ .‬נפל בקרב על חוליקאת‪ .‬והצבא‬ ‫לא הסכים להחזיר אותי ליחידה קרבית‪ .‬לאחר חצות קראתי לפניו את שכתבתי‪ .‬אמר בקול רך‪" .‬אחר‪-‬כך‬ ‫תענה‪ .‬השיב ולחץ את ידי המיוזעת‪.‬‬ ‫"אני מבקש לספר לך משהו אישי מאוד‪ .‬‬ ‫"אני רוצה לבקש ממך משהו מאוד אישי‪ .‬המפקד עקב אחריי‪ .‬‬ ‫תריסר פעמים הסתבנתי ונשטפתי עד שריח השתן התנדף‪.‬בסדר? כשהתגייסתי שלחו אותי לפלמ"ח‪ .‬רוח מערבית חדרה מבעד לחלון‬ ‫הפתוח וחשתי הקלה‪.‬יש‬ ‫קווים משותפים לבעלי מוצא תימני‪ .‬מעולם לא נהניתי‬ ‫כל‪-‬כך ממקלחת‪ .‬יש בעיתונים מדור לזכרם של נופלים‪.‬‬ ‫לבסוף אמר‪" :‬כשבאת שאלת אותי אם השתתפתי בקרבות‪ .‬זו בפירוש בקשה‪ .‬זוכר?"‬ ‫הנהנתי בראשי‪.‬לחטיבת הנגב‪.‬קם וחיבק אותי‪.‬שם התוודעתי לראשונה ל"החטא וענשו" של‬ ‫דוסטויבסקי‪.

‬‬ ‫להלל נוימן היה ברור שהוא חוזר לפלחה‪ .‬בני‪-‬‬ ‫הקיבוץ‪ .‬‬ ‫מאז ימי המוסד‪-‬החינוכי‪ .‬בלי שמישהו‪ .‬אך היססתי‬ ‫להצהיר הצהרות‪.‬עם כמה "סרדינים" על שרוולו‪ .‬שהתריע על האנומליה‪ .‬כמה מן החבר'ה קראו‬ ‫את הכתבה ואני חגגתי‪ .‬ואנו הלא שואפים להפוך את‬ ‫מענ ְ ְ‬ ‫ֶ‬ ‫הפירמידה הבורכוביסטית ולהעמידה על בסיסה האיתן‪.‬בנצי על צאן‪ .‬החברה הכי שוויונית והכי צודקת בעולם‪ .‬אותה תחושה ליוותה‬ ‫אותי כשפירסמתי ב"העולם הזה" כתבה על שמעון כהן‪ .‬בתום השירות‬ ‫הצבאי‪ .‬ודרש ממנו אחריות לגורל‬ ‫העם‪.‬מעין שמחה נסתרת‪ .‬היה לי ברור‬ ‫כי אגשים בקיבוץ‪ .‬יתקע‬ ‫מבט לתוך קנה‪-‬הרובה שבידי‪ .‬‬ ‫ועצם הימצאות משפחתם בקיבוץ‪ .‬לא הייתי בטוח שזה חלום חיי‪ .‬אמנם נמצאו לנו ג'ובים‪ .‬נגמלתי מווירוס השחמט ונדבקתי בווירוס‬ ‫העיתונות‪ .‬וזו פורסמה‪ .‬הקלו עליהם להחליק בטבעיות אל‬ ‫תוך נעלי‪-‬העבודה ולהמשיך את מפעל הוריהם‪ .‬יגלה גרגר חול וישלח אותי שוב‬ ‫להשחיל פלנלית לתוך הקנה‪ .‬אדם בלתי‪-‬פרודוקטיבי‪ .‬היינו צעירים ובלתי‬ ‫בשלים להחלטות "הרות גורל"‪ .‬עמיתיי‪ .‬דומה כי לא התלבטו לגבי עתידם‪ .‬ידעתי שאם אביע בקול‪-‬רם את חלומי להיות עיתונאי‪.‬שאוליק‬ ‫לגן‪-‬הירק ודן גלילי חלם להיות נהג משאית‪ .‬כל מי שאינו עובד‪-‬אדמה הוא "לו ְ‬ ‫טש"‪ .‬החבר'ה‬ ‫חשדו בו שהוא מתכנן בריחה ממעגל העבודה‪ .‬‬ ‫פט‪-‬‬ ‫החבר'ה יסקלו אותי באבנים‪ .‬ובקיצור‪ :‬בלי כל ה"בולשיט" שנקרא‬ ‫צבא‪.‬וכדי לשכנעו "גייס" את בר בורוכוב‪ .‬באחת‬ ‫השבתות סיקרתי משחק כדורגל בין נבחרת גדוד ‪ 13‬לנבחרת גדוד‬ ‫‪ .‬החלום הצטמצמם לחדר פרטי‪ .‬ללמוד בוטניקה וזואולוגיה באוניברסיטה העברית‪ .‬וממני ציפו שאשוב‬ ‫לרפת‪ .‬אחיו של‬ ‫מפקד כלא ‪ 4‬שנפל בחוליקאת‪ .‬‬ ‫"ומה התוכניות שלך?" שאלו אותי לבסוף‪ .‬אך ימים שלימים‬ ‫רבצנו באוהלים באפס מעשה וגלגלנו חלומות על העתיד‪ .‬דשיק – למספוא‪ .12‬שלחתי את הכתבה לעיתון‪ .‬חשתי התרגשות‪ .‬בלי‬ ‫מיפקדי‪-‬בוקר‪ .‬ממיק דיבר על פרדס‪ .‬ואני משכתי בכתפיי‬ .‬בטלן‪ .‬האמנתי כי התנועה הקיבוצית היא תפארת היצירה‬ ‫החברתית‪ .‬‬ ‫לאיציק חבצלת היה אמנם אח בקיבוץ‪ .‬חינוכם מינקות ועד בחרות‪.‬אך הוא חלם‪ .‬אף‪-‬על‪-‬פי ששמי לא הודפס‪ .‬ובעתיד הרחוק – נהג‬ ‫אוטובוס‪ .‫– ‪– 200‬‬ ‫פרק כ"ח‪ :‬המומנטום‬ ‫ג'וליס עיצבנה והרגיזה‪ .‬למען‪-‬האמת‪ .‬ממיק לא חסך שבטו‬ ‫ממנו‪ .‬כל אימת שהתנוסס שמי מעל חידת שחמט‬ ‫בעיתון‪ .‬על‬ ‫ה"פירמידה ההפוכה" של העם היהודי‪ .

‬‬ ‫*‬ ‫שטוקהולם ‪ .‬למיטב ידיעתו‪ .‬והוזמנתי לשטוקהולם – הן‬ .‬והסביר כי עיתונאות הוא מקצוע‬ ‫מולד‪ .‬שלרוב אינו חוזר על‬ ‫עצמו‪ .‬מה זה בדיוק לפספס את המומנטום?"‬ ‫המרצה סיפר‪ .‬את הסקופ הבלעדי‪ .‬במסיבת העיתונאים אותו ראש‪-‬ממשלה כבר ידבר אחרת‪ .‬‬ ‫והאם אפשר ללמוד את מקצוע העיתונות‪.‬כל עיתוני יוון הקדישו לאירוע פרסום‬ ‫רב‪.‬זהו "ג'וק" שעימו נולדים‪.‬יכולת ניסוח‬ ‫בהירה‪ .‬המשטרה‬ ‫הסיעה אותו מהכלא ישר לאונייה‪ .‬‬ ‫החבר'ה גיחכו והעירו הערות מגונות‪.‬בעל אומץ‪-‬לב להביע דיעות עצמאיות שלעיתים אינן‬ ‫מקובלות‪ .‬לאחר שענה על שאלות בתחום‬ ‫האקטואלי‪ .‬ראש‪-‬ממשלה ממדינה כלשהי מגיע‬ ‫באווירון ארצה ועל העיתונאי מוטל להוציא מפיו "‪ – "Punch-Line‬מעין‬ ‫"משפט מוחץ" על עמדותיו או כוונותיו‪ .‬הוא לא היה מסוגל להגן על חריגה כה‬ ‫קיצונית‪.‬ויציג באומץ‬ ‫ובבהירות את שאלתו – הוא עלול "לפספס את המומנטום" – את הרגע‬ ‫העשוי להניב כותרת‪-‬ראשית‪ .‫– ‪– 201‬‬ ‫ואנחה נפלטה מפי‪ .‬קפץ מהסיפון‬ ‫לרציף‪ .‬ובאחד‬ ‫הרצה על סיכויי השלום‬ ‫הערבים הגיע לבסיס עיתונאי מ"דבר" ש ִ‬ ‫באיזור‪ .‬אשר לתכונות‪ .‬‬ ‫היה זה שיעורי הראשון בעיתונות‪.‬‬ ‫מישהו שאל‪" ..‬שאם דרך‪-‬משל‪ .‬‬ ‫המרצה סיפר על עיתונאי צ'כי‪ .‬שבר את שתי רגליו אך הוכיח לאותו ראש‪-‬ממשלה שכפות‬ ‫רגליו שוב דרכו על אדמת יוון‪ .1978‬ערב‪ .‬אין בארץ פקולטה לעיתונות‪ .‬לאחר‬ ‫ריכוכים פוליטיים ופגישות דיפלומטיות‪.‬ו"לא יפספס את המומנטום‪".‬‬ ‫אחת לשבוע דאג קצין‪-‬התרבות להביא לג'וליס מרצה‪ .‬חברי ממיק שתק‪ .‬הרהבתי עוז ושאלתי מה הן התכונות הנדרשות מעיתונאי‪.‬חשתי שלא אוכל לשקר‪:‬‬ ‫"הייתי רוצה להיות עיתונאי‪".‬חשוב מאוד שיהיה בעל כושר החלטה מהיר‪ .‬‬ ‫"או שיש לך את זה או שאין לך‪ ".‬ראש ממשלת יוון הצהיר בתקשורת כי כף רגלו‬ ‫של אותו עיתונאי לא תדרוך עוד לעולם על אדמת יוון‪ .‬הוא מעריך‪ .‬וזה – לתדהמת הכול‪ .‬שהוחלט לגרשו מיוון בשל ביקורתו‬ ‫המוחצת על הממשלה‪ .‬אחר‪-‬כך בא תור השאלות‪ .‬כשהאישיות בדרכה למכונית –‬ ‫אזיי אם אותו עיתונאי לא ידחק את עצמו בחוצפה קדימה‪ .‬כי‬ ‫לרוב העיתונאים אין אפילו תעודת‪-‬בגרות‪ .‬טקס הענקת פרסי נובל‪ .‬‬ ‫הבליסטראות לא איחרו לבוא‪" :‬פרזיט! בטלן! דגנרט!" – מחמאות‬ ‫מלוא הטנא‪ .‬אבי יצחק‬ ‫בשביס‪-‬זינגר זכה בפרס נובל לספרות‪ ..‬‬ ‫המרצה התייחס לדבריי ברצינות‪ .‬עיתונאי הוא אדם‬ ‫סקרן מאוד‪ .

‬ועיניהם סרקו בלי הרף את הקהל הרב‪.‬שאלתי את שר החוץ לאן זו‬ ‫מובילה‪ .‬כיתר המסובים‪ .‬והוא סיפר שהזוג המלכותי נאלץ לעיתים להישאר בבית‪-‬‬ ‫העירייה עד השעות הקטנות של הלילה‪ .‬ואבי נאם את נאומו בשם חתני הפרס‪ .‬שאם לא אקום ברגע זה ואצא לחפש טלפון – אני אבוד‪ .‬וידעתי שעיתונו נסגר בין שתיים לארבע לפנות‪-‬בוקר‪ .‬עשרות אנשי‪-‬ביטחון נראו שעונים אל‬ ‫קירות ההיכל‪ .‬לחתני הפרס‪ .‬מארק גפן‪ .‬חזם עמוס אותות הצטיינות‪.‬אולם ענק ובו שישים‬ ‫שולחנות ערוכים לאלף ומאתיים מוזמנים‪ .‬המעמד הזוהר לא העסיק אותי אותו ערב‪ .‬‬ ‫לי ְ‬ ‫בְ ִ‬ ‫שב לפנקסי ורושם בלהיטות את דברי המברכים וקטעי "צבע"‪.‬ויהיה‬ ‫לו שפע של פנאי לדווח‪ .‬שלא שלחו‬ ‫כתבים‪ .‬המצביעים על מאמרו של שמואל שניצר‬ ‫תי הגדולה‪.‬לסקר את אירועי הפרס‪.‬שתפקידם להעניק לזוכים את‬ ‫פרסי הנובל‪.‬והוקצה לו חדר‪-‬שינה בקומה‬ ‫השנייה‪ .‬‬ ‫מצ ָ ִ‬ ‫ח ָ‬ ‫ומדברים בצער על הַ ְ‬ ‫"מה עושים?" שאלתי את עצמי בדאגה‪.‬‬ ‫נברשות בדולח ענקיות השתלשלו מן התקרה והפיצו אור חזק‪.‬ומימין ארבע למשפחת המלוכה‪.‬‬ ‫למען האמת‪ .‬‬ .‬כאשר "מעריב" יוצא בכותרת ראשית גדולה ומפורטת‬ ‫המתארת את האירועים הדרמטיים‪ .‬משמאל לבמה – תשע כורסאות רפודות‬ ‫קטיפה אדומה‪ .‬ייאלצו להסתפק בשירותי הסוכנויות הזרות‪ .‬הייתי חנוט‬ ‫בתוך פראק מפורפר‪ .‬כפי שיקרה גם הלילה‪ .‬‬ ‫בקצה האולם הבחנתי בדלת קטנה‪ .‬‬ ‫על הבמה ישבו אנשים נשואי‪-‬פנים‪ .‬‬ ‫המארגנים הושיבו אותי בשולחן יוקרתי‪ .‬לחץ את‬ ‫ידו בחום‪ .‬בין היושבים ליד שולחן‪-‬העיתונות הבחנתי בשמואל שניצר‬ ‫מ"מעריב"‪ .‬ליד שר‪-‬החוץ השוודי האנס‬ ‫קס‪ .‬אך אימתי שוודיה לחמה לאחרונה? שר החוץ הסביר לי כי‬ ‫עיטורים אלה מוענקים בגין שירות אזרחי לציבור‪.‬חיים‬ ‫שור ויתר חבריי העיתונאים‪ .‬כאשר המארחים הם מלך שוודיה‪ .‬ואילו יתר העיתונים‪ .‫– ‪– 202‬‬ ‫כבנו והן כעיתונאי "על‪-‬המשמר"‪ .‬‬ ‫הגיע הרגע הגדול‪ .‬בדימיוני הקודח‬ ‫ראיתי את פניהם המאוכזבים של עורכי "על‪-‬המשמר"‪ .‬האליטה האקדמית‬ ‫והאריסטוקראטית של שוודיה‪ .‬אך מה יהא עליי? היכרתי היטב את האימרה‬ ‫העיתונאית‪" :‬היית ולא סיקרת – לא היית‪ ".‬כשמדי פעם אני מבקש סליחה‪.‬‬ ‫שלג כבד ירד אותו יום והעיר כוסתה במרבד לבן‪ .‬המלך הגיש לאבי את הפרס המיוחל‪ .‬וניהלנו בינינו שיחת‪-‬נימוסין‪ .‬‬ ‫שהזכירו גנרלים רוסיים‪ .‬בעיני רוחי ראיתי את עיתוני‬ ‫יום המחרת‪ .‬‬ ‫ביציע ישבה תזמורת‪ .‬הישארות הזוג המלכותי בבית‪-‬העירייה‬ ‫היא כאב‪-‬ראש גדול לשומריו‪.‬גיבורי ברית‪-‬המועצות במלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ .‬סמיך ומסמא‬ ‫עיניים‪ .‬קרל‬ ‫גוסטב ה‪ 16-‬ורעייתו המלכה סילביה‪ .‬והשאלה שלא נתנה לי מנוח‬ ‫היתה‪ :‬איך מדווחים לעיתון על האירוע לפני חצות – מועד סגירת‬ ‫העיתון‪ .‬השעה היתה ‪– 11:30‬‬ ‫וידעתי‪ .‬אך‬ ‫לאן יוצאים ואל מי פונים?‬ ‫הסתכלתי סביבי בייאוש‪ .‬הגענו אל בית‪-‬העירייה בשעות הערב‪ .

‬צעדתי‬ ‫בביטחון‪ .‬בבגדים צבעוניים‪ .‬את‬ ‫המשימה העיתונאית ביצעתי‪ .‬דבר שהגביר את‬ ‫חשדם‪ .‬‬ ‫דפקתי על הדלת הראשונה‪ .‬שפתיי לא‬ ‫פסקו למלמל‪" :‬לא לפספס את המומנטום! לא לפספס את‬ ‫המומנטום!"‬ ‫הגעתי לאותה דלת‪ .‬העיקר שהכתבה אצלך‪".‬פרצו לפתע לאולם‬ ‫במחולות סוערים‪ .‬וכל היתר – טפל‪ .‬הם שלפו‬ ‫מכשירי‪-‬אלחוט ודיברו בהתרגשות גדולה‪ .‬מחדל!" ובכותרת‪-‬מישנה‪" :‬שערוריה ביטחונית באמצע טקס‬ ‫הנובל‪".‬אני אכתיב לך ואת תכתבי בכל המהירות האפשרית‬ ‫בתקווה שאסיים לפני שאנשי הביטחון ייתפסו אותי‪".‬‬ ‫התחלתי להסביר להם שאני עיתונאי מישראל‪ .‬בעיני רוחי כבר ראיתי‬ ‫את כותרות עיתוני יום מחר‪" :‬טרוריסט ישראלי בחדר‪-‬המיטות של הזוג‬ ‫המלכותי‪ .‬ועוד הספקתי לומר לה‪:‬‬ ‫"מרים‪ .‬עקפתי‬ ‫שורות של רקדנים‪ .‬והשיחה התנהלה בערך כך‪:‬‬ ‫"מרים‪ .‬בכל‬ ‫רגע הצטרפו עוד אנשי‪-‬ביטחון חמורי סבר‪ .‬חשתי בזוג ידיים לופתות את כתפיי‪ .‬אל‬ ‫תשאלי שאלות‪ .‬עליתי במדרגות לקומה השנייה‪.‬הם תפסו אותי‪ .‬הרימה את השפופרת‪ .‬ויש לשער‬ ‫שבתנאים יותר קשים מאלה הקיימים בשוודיה‪.‬ביקשתי סליחה משר החוץ‪ .‬‬ ‫היא נתקפה צחוק היסטרי‪ .‬‬ ‫דימיוני לא חדל להשתעשע בכותרות סנסציוניות‪ .‬שיעיבו למחרת‪-‬‬ .‬מה הם יכולים לעשות‬ ‫לי‪ .‬ובמידת‪-‬מה שיבשתי את הסדר‪ .‬כשקולם נרגש ונסער‪ .‬הסתערתי על הטלפון‬ ‫שעל הארונית וביקשתי בדחיפות את "על‪-‬המשמר"‪.‬ואחד מהם חיפש נשק‬ ‫על גופי‪ .‬ואולי יותר‪ .‫– ‪– 203‬‬ ‫להקות ריקודים עממיות‪ .‬והתחלתי ללכת‬ ‫לכיוון אותה דלת רחוקה‪ .‬ומיהרו להבהיל‬ ‫את ראש השירותים החשאיים‪ .‬ואף אחד לא טרח לחסום את דרכי‪ .‬ומוסיקה רעשנית מילאה את החלל‪.‬אך הם מעולם לא שמעו עליו‪ .‬ומשלא נעניתי – פתחתי‪ .‬ואגב הליכה חציתי מעגלי מחוללים‪ .‬כששני אנשי‪-‬ביטחון אוחזים‬ ‫בזרועותיי‪ .‬כשסיימתי להכתיב את המשפט‬ ‫האחרון‪ .‬ואני בחדר‪-‬‬ ‫המיטות של הזוג המלכותי‪ .‬אתה לא מותח אותי?"‬ ‫לאחר כעשרים וחמש דקות‪ .‬כחייל "גולני"‪ .‬‬ ‫עמדנו שם עשרים דקות‪ .‬לא היה לי פנאי להתפעל מהמיטה‬ ‫המלכותית או מהאפיריון המפואר הסוכך עליה‪ .‬‬ ‫אנשי הביטחון נדהמו למצוא אדם זר בחדר‪-‬המיטות המלכותי‪.‬ואחרים בודקים את חדרי השירותים‪ .‬לאסור אותי? כבר ישבתי בכלא ארבע בצריפין‪ .‬‬ ‫לפתע קמתי ממקומי‪ .‬הייתי משום‪-‬מה רגוע‪ .‬ואני התחלתי להכתיב כשהיא מדי פעם‬ ‫שואלת‪" :‬תגיד‪ .‬שניכרה על פניהם‪ .‬הכתבנית )כיום עורכת במוסף "נשים" של‬ ‫"מעריב"(‪ .‬אני בחדר המיטות של המלך והמלכה של שוודיה‪ .‬‬ ‫למזלי מרים פרנקל‪ .‬הם העריכו שתפסו טרוריסט מתחזה‪ .‬פתחתי אותה‪ .‬איש לא הבין מה‬ ‫קרה לאחד המוזמנים‪ .‬וכל זאת בנוכחות משפחת המלוכה‪ .‬שני השתטח על הרצפה וחיפש מטעני חבלה מתחת למיטה‬ ‫המלכותית ובתוך הארונות‪.‬‬ ‫אמרתי להם מי אבי‪ .

‬‬ ‫לפתע נזכרתי כי לפני יציאתנו לבית‪-‬העירייה‪ .‬הצבעתי בפניו‬ ‫על אותה סיכה‪ .‬הוא עבד ל‪ Dead Line-‬וכל עולמו סובב‬ ‫סביבו‪ .‬ובחוצפה הבלתי‪-‬מוסברת לקום‬ ‫באמצע הטקס‪ .‬בתום הטקס‪ .‬ויחד ירדנו חבוקים לאולם הגדול‪.‬ועומד להיפגש‪ .‬הוא שילב את זרועו בזרועי‪.‬‬ ‫כל אחד אל שולחנו‪.‬‬ ‫כאילו ידידים היינו משכבר הימים‪ .‬מעצם מקצועו‪ .‬לפתע פקד‬ ‫על כולם לצאת מן החדר‪ .‬‬ ‫הסברתי לו באנגלית מי אני‪ .‬‬ ‫כשהמשימה הקדושה היא לא לאבד את ה"מומנטום" ולדווח בזמן‬ ‫לעיתון‪ .‬משיצאו הכול‪ .‬שלא עשתה עליו כל רושם‪ .‬מארגני הטקס הדביקו‬ ‫לדש מקטורני סיכה עגולה לבנה‪ .‬ומשהבחין בה אורו פניו והצבע שב ללחייו‪ .‬אימתי יצא לעיתונאי לדווח לעיתונו על טקס חלוקת‬ ‫פרסי נובל מחדר‪-‬המיטות של הזוג המלכותי?‬ .‬פניו היו חיוורים ומבוהלים‪.‬בגלל ידיעה עיתונאית‪ .‬להיאסר ולשלם את‬ ‫המחיר‪.‬עצבני‪ .‬ובמובן מסויים חסר‪-‬אונים‪.‬וריחמתי על אבי בגלל אי‪-‬הנעימות שגרמתי‬ ‫לו‪.‬‬ ‫ככלות‪-‬הכול‪ .‬עיתונאי‪ .‬‬ ‫משום‪-‬מה ריחמתי עליו‪.‬לשבש את הסדר‪.‬ייתכן שבעיני‬ ‫רוחו כבר ראה את סיום כהונתו‪ .‬‬ ‫לפתע נפתחה הדלת וראש השירותים החשאיים הופיע כשהוא לבוש‬ ‫פראק‪ .‬‬ ‫לא אחת הרהרתי באותו אירוע‪ .‬הוא נראה המום‪ .‬הוא נשלף בבהילות מנשף הריקודים שהתנהל באולם למטה‪.‬עם המלך והמלכה‪ .‬ללמדך שהאיש מקורב לחתני פרס‬ ‫נובל‪ .‬הוצאתי את תעודת‪-‬העיתונאי של "על‪-‬‬ ‫המשמר"‪ .‬כל אמצעי‪-‬התקשורת מצויים קומה‬ ‫אחת תחתינו‪ .‬‬ ‫דקות ארוכות שוחח עם אנשיו והתלבט כיצד לנהוג בי‪ .‫– ‪– 204‬‬ ‫היום על הטקס המלכותי‪ .‬לחצות מעגלי מחוללים‪ .‬אמנם לא ריסקתי את רגליי כאותו עיתונאי שקפץ מסיפונה של‬ ‫אונייה‪ .‬אך הייתי מוכן‪ .

‬רס"ג – רב‪-‬‬ ‫סמל‪-‬גדודי‪ .‬לקראת חצות המתינה לנו משאית‬ ‫צבאית‪ .‬הגיש נגדנו תלונה על זיהום המחנה‪ .‬כמקובל‪.‬וסיפר כי שמע מהגזבר‪ .‬הודה לנו קצרות על‬ ‫שירותנו בצה"ל‪ .‬‬ ‫למעשה‪ .‬ועם שיחרורנו ייעלמו מהנוף הצבאי הכובע‬ ‫האוסטרלי‪ .‬עתה נותרנו כמעט המוהיקנים האחרונים‪ .‬הסנדלים והכאפייה‪.‬היו אלה אישורי חופשה למשך שישה חודשים‪.‬ונפרד מאיתנו בהקלה מרובה‪ .‬הכיר‬ ‫הצבא בזכותנו לסיים את לימודי התיכון‪ .‬‬ .‬‬ ‫"הרס"ג‪".‬כשהתגייסנו‪ .‬‬ ‫והשתעשענו עם אחי התינוק מוטי‪ .‬מבלי להפסיק‪.‬שהחזירה אותנו לבסיס‪ .‬ויצאנו את שערי המחנה שמחים ועליזים‪.‬וכשיצא מהמשרד‬ ‫נפנף בחבילת ניירות‪ .‬והמג"ד רם רון ביטל‬ ‫אותה מניה וביה‪ .‬‬ ‫ראשי‪-‬תיבות חדרו לצבא ואנחנו לא התמצאנו בהם‪ .‬‬ ‫בערב יצאנו ל"רגילה" לחיפה‪ .‬אי פה‪ .‬כשתעמוד אצלי למשפט תלמד מה זה!" צרח‪.‬ממיק ואני סרנו לבית אימי‪.‬‬ ‫*‬ ‫כעבור שבוע הופיע גזבר הקיבוץ במטה הגדוד‪ .‬רוב חיילי תש"ח כבר השתחררו‪ .‬כמחצית השעה ארכה‬ ‫הזדכותנו על הציוד‪ .‫– ‪– 205‬‬ ‫פרק כ"ט‪ :‬השחרור‬ ‫הגדוד עבר למחנה טירה שלמרגלות הכרמל‪ .‬ליד קולנוע "ארמון"‪ .‬‬ ‫"מי אתה?" שאל שאוליק‪ .‬לחלק מהחבר'ה עדיין לא מלאו‬ ‫שמונה‪-‬עשרה‪ .‬הנימוק‪ :‬הואיל וגוייסנו באמצע שנת הלימודים‪ .‬‬ ‫למחרת זימן אותנו המג"ד רם רון ללשכתו‪ .‬אי‬ ‫שם – נראו קצין או סמל שהסכימו לדחות את שחרורם לזמן‪-‬מה‪.‬‬ ‫"מה זה?"‬ ‫"מחר‪ .‬גדוד ‪ 13‬החליף מקום‪.‬שהצבא עומד להעניק‬ ‫לנו חופשה‪ .‬‬ ‫חיילים ומפקדים‪ .‬לא היה לו עניין להסתבך עם ותיקי הגדוד‪.‬‬ ‫עד לתאריך השיחרור הרשמי‪.‬‬ ‫לשמחתנו לא היה גבול‪ .‬‬ ‫"להפסיק לזהם את המחנה!" נשמעה לפתע שאגה רועמת‪.‬יום אחד שב הלל‬ ‫נוימן מחופשה בקיבוץ‪ .‬סוף‪-‬סוף הבינו "למעלה" שלא ניתן לשלב‬ ‫אותנו ב"בולשיט"‪ .‬כשעברנו את‬ ‫שער‪-‬הכניסה – נעמדנו בשורה להשתין‪.

‬‬ ‫התחבקנו‪ .‬בתגובה להחלטה על פירוק הפלמ"ח‪.‬חמקה בעדינות והתיישבה‬ ‫על כיסא מרוחק‪.‬היא‬ ‫באה להיפרד לפני נסיעתה לארצות‪-‬הברית‪.‬כעבור ימים אחדים הותקנו‬ ‫בחלונות המערביים של רוב החדרים טפטפות‪-‬קירור‪ .‬היא לבשה סאראפן שחור‬ ‫וחולצה ורודה‪ .‬ממש נס שניצלתם‪ .‬‬ ‫שקט של מבוכה השתרר‪ .‬נאמרו דברי ברכה‬ ‫מפי מזכיר‪-‬הקיבוץ‪ .‬הצריף הסוכנותי‬ ‫שקיבלתי דמה בעיניי לארמון‪.‬‬ ‫"היכן היית רוצה לעבוד?" שאל אותי גידי‪.‬‬ ‫"הייתי רוצה להיות עיתונאי‪".‬היו לילות שחלמתי על לווייה‪.‬ועזב את הצבא עם יתר המפקדים חברי‬ ‫מפ"ם‪ .‬להטתי כתנור ולא הייתי מוכן לוותר‪.‬וכשניסיתי להשכיבה על המיטה‪ .‬‬ .‬נעמה הופיעה‪ .‬ליתר ביטחון‪".‬גידי אילת‪ .‬והיא תפסה‬ ‫בידי והסירה אותה מגופה‪ .‬שהקיבוץ רכש מהסוכנות‪-‬‬ ‫היהודית‪ .‬שיצרפו אותי למערכת‪.‬‬ ‫על "ועדת חברים" הוטלה הדאגה למצוא לנו שיכון נאות‪ .‬‬ ‫כעבור ימים אחדים שמעתי דפיקה על הדלת‪ .‬ונהנינו מן הרוח‬ ‫המערבית שהזליפה פנימה רסיסי מים וציננה אותם‪ .‬‬ ‫בשבוע הראשון הוזמן כל אחד מאיתנו לראיון עם רכז "ועדת כוח‪-‬‬ ‫אדם"‪ .‬ולאחר הרהור הודיע‪ .‬בצריפוני מעברה‪ .‬והחיוך לא מש מפניה השחומות‪.‬‬ ‫השתתף ב"ליל‪-‬הגשרים"‪ .‬‬ ‫למחרת בבוקר הוספתי עוד תפילה‪ .‬‬ ‫כשאני קוראת ליד הקבר הפתוח את אחד השירים ששלחת לי בכיתה‪.‬‬ ‫"חזרת בתשובה?"‬ ‫צחקה‪ .‬גידי חש אי‪-‬נוחות לאכזב חייל צעיר שאך‬ ‫שב הביתה‪ .‬בינתיים‪ .‬אני רוצה‬ ‫שתדע כי כל בוקר התפללתי לשלומך‪ .‬השיב וחיוך רחב פשט על פניו‪.‬קרבתי אליה‪ .‬כי ידבר עם רכז מערכת העלון‬ ‫המקומי‪ .‬ובארוחת‪-‬ערב של ליל‪-‬‬ ‫שבת הורמה כוסית "לכבוד הבנים השבים הביתה‪ ".‬ואחרים בבקתות ובעמדות‪-‬בטון‪ .‬פלמחניק שפיקד על הגדוד השלישי של הפלמ"ח‪.‬וסדרן‪-‬העבודה שמח על "התגבורת שתרענן את‬ ‫ענפי הקיבוץ‪".‬‬ ‫"אל תתחיל לספר לי על המלחמה‪ .‬‬ ‫"אני בטוח שהניסיון העיתונאי שתרכוש בעיתון המקומי יסייע לך‬ ‫בהמשך דרכך בקיבוץ‪ .‫– ‪– 206‬‬ ‫*‬ ‫הקיבוץ החליט לציין את שיחרור הבנים‪ .‬מה דעתך להיכנס למידגה?"‬ ‫"בסדר‪".‬היו‬ ‫ששוכנו באוהלים‪ .‬‬ ‫"אפשר להביע חלום?"‬ ‫"בגילך מותר לך לחלום‪ ".‬וחיכיתי לך‬ ‫אצל ממיק עד שתשוב מבריכות‪-‬הדגים‪ .‬הגעתי לפני שעתיים‪ .‬עיני הפחם זהרו‪ .‬‬ ‫הייתי נרגש מכדי להוציא הגה מפי‪ .‬התחבקנו והינחתי כף ידי על חזה‪ .

‬רגע ממושך‬ ‫הצצנו זה בזו‪.‬שלפתי עט וביקשתי‬ ‫להגיה את הכתוב‪ .‬סובל בליבו‪ .‬הצצתי‬ ‫בנייר הגס והמנומר‪ .‬הכתוב היה רווי שגיאות‪-‬כתיב‪ .‬שהאיפור הכבד לא‬ .‬שנשאו נשים נוכריות‪ .‬בקולה ניכרה מרירות‪ .‬מדוע אינך מפרסם‬ ‫אותם?"‬ ‫חיוך עגום פשט על פניה‪ .‬כשרקדנו "רונדו" ושרנו‬ ‫בהתלהבות את "זבחו זבחו זבח"‪ .‬והמתנתי לה בבית‪-‬קפה מקורה זכוכית‪ .‬בתים‬ ‫שלמים גנבתי מביאליק ומטשרניחובסקי‪ .‬אצבעותיי הזיעו כל אימת שאחזתי בידה‪ .‬הפתקים החזירוה אל נופי נעוריה‪ .‬אך אלה לא‬ ‫הפריעו לה‪ .‬אחר‪-‬כך סיפרה שבעלה חולה‪ .‬‬ ‫"השירים הנהדרים שלך ליוו אותי כל חיי‪ .‬אך היא חטפה מידי את המעטפה‪.‬בחוץ השתוללה סופת‪-‬שלגים‪ .‬לחצנו ידיים במבוכה ונשקתי ללחייה‪ .‬‬ ‫היא שאלה על בני הכיתה ולא החסירה איש‪ .‬נעמה היתה על הקו‪ .‬הייתי נרגש לשמע קולה‪ .‬‬ ‫הבנתי כי בשבילי היא אבודה‪.‬בוסר של נער מתבגר‬ ‫שהשתוקק להרשים נערה‪ .‬לשווא חיפשתי את עיני הפחם הזוהרות‬ ‫ואת החיוך המתריס‪ .‬והסמקתי‪ .‬שני‬ ‫בנים להם‪ .‬‬ ‫לולא קולה שלא השתנה – ספק אם הייתי מזהה אותה‪" .‬מדוע שלא נמשיך מהנקודה שבה הפסקנו?"‬ ‫"למה אתה מתכוון?"‬ ‫הזכרתי את ליל‪-‬האהבה בקן‪-‬מרכז‪.‬וביקשה שניפגש‪ .‬ידעתי שהתחתנה עם הבוס שלה‪ .‬כאילו סיימנו את‬ ‫הלימודים אך אתמול‪ .‬איזה‬ ‫סחף!" הרהרתי בעצב‪ .‬נודע לה מפי מכרה‬ ‫שאני בניו‪-‬יורק‪ .‬‬ ‫עיניה השחורות טבעו בלחייה הדשנות‪ .‬פניה מלאו צללים וכתמים‪ .1979‬שלושים שנה לאחר השיחרור‪ .‫– ‪– 207‬‬ ‫"נעמה‪ .‬באחד הסיבובים חזי התחכך בחזה‬ ‫והמראתי לעננים‪ .‬וגופה הסתרבל‪.‬התזכור את‬ ‫הלילה בקן‪-‬מרכז? האם היא עדיין כה יפה ועיניה זוהרות כפחם? בעיני‬ ‫רוחי נשתמרה כל השנים כבת עשרים‪ .‬ואני הזעתי כאילו‬ ‫נקלעתי ליום חמסין‪ .‬לרגע שבתי לכיתה יו"ד‪ .‬פניה התרחבו ופימה עבה צמחה על סנטרה‪.‬לפתע שלפה‬ ‫מעטפה דהויה ובה הפתקים ששלחתי לה בשעות הלימודים‪ .‬הדימיון אינו מסוגל להוסיף‬ ‫לאדם סירבול גוף וקמטי גיל‪ .‬‬ ‫לבסוף הופיעה‪ .‬ולהם‬ ‫שני ילדים‪.‬שסיבי עץ חומים זרועים בו‪ .‬שלא‬ ‫השתנה‪ .‬‬ ‫צחקה והתעלמה‪.‬‬ ‫בערב ישבנו כל החבר'ה אצל נאווה ונזכרנו בימים היפים של קבוצת‬ ‫"אורן" במוסד‪-‬החינוכי‪.‬ממול הכניסה‬ ‫לסנטראל‪-‬פארק‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בשנת ‪ .‬ביקרתי בבית אבי‬ ‫בניו‪-‬יורק והטלפון צלצל‪ .

‬‬ ‫וגלידי קרח דבקו לענפים שזהרו כזרועותיהן של חנוכיות‪ .‬היא העלתה משקל רב‪ .‬‬ ‫"העדפת קאריירה של סוחרת‪-‬חבלים על פני קיבוצניק‪".‬אבל נשארת ג'ינג'י כשהיית‪ .‬דוק של לחלוחית עלה בעיניה‪.‬‬ ‫המעגל בדרכו נסגר‪ .‬‬ ‫בעלותה על מונית נשקה לשפתיי‪ .‬‬ ‫"וזאת מניין לך? את מתארת לעצמך איזה זיווג נהדר היה יכול‬ ‫לצמוח מתימנייה ופולני?"‬ ‫היא צחקה‪ .‬סיפרתי לה כיצד נשאתי את תמונתה‬ ‫בכיסי כל ימי המלחמה‪ .‬ומצאתי עצמי רץ‬ ‫נדו"‬ ‫בפארק ושר בקול רם‪" :‬זבחו זבחו זבח" – שעל פיו רקדנו "רו ְ‬ ‫במוסד‪-‬החינוכי – מדלג מעל שלוליות מים קפואות וערימות שלג‪.‬ניסיתי לפייסה‪.‬ושוטטתי בסנטראל‪-‬פארק שעה ארוכה‪ .‬‬ ‫בדרכי לבית אבי‪..‬אני יודעת‪ .‬‬ ‫"השתנית‪ .‬חרף הקור העז התקשיתי‬ ‫להירגע‪ .‬‬ ‫נטלה את ידי המיוזעת‪ .‬שילבה אצבעותיה בשלי ואמרה בקול נכמר‪:‬‬ ‫"אני רוצה להודות לך על הכול‪".‬ספק אם תצליח לנפנף‬ ‫רגליה ב"צ'רקסייה‪-‬כפולה"‪ .‬אבל לא נועדנו זה לזה‪".‬הרוח הפשיטה את העצים מעלוותם‪.‬ולאחר שגמעה מן‬ ‫הקפה העירה‪" :‬אני חושבת כי לרומן שלנו לא היו סיכויים‪".‫– ‪– 208‬‬ ‫הצליח להעלימם‪ .‬‬ ‫ולפתע הרצינה‪" :‬דאגתי לך מאוד בימי המלחמה‪ .‬אהבתי אותך‪ .‬ההריונות עשו בי שמות‪"..‬לפני שנפרדנו אמרה‪" :‬כל‬ ‫השנים חשתי צורך לשוב ולראותך‪ .‬שלרגע התרוממו‬ ‫באוויר והתרסקו‪.‬‬ ‫"שלושים שנה אינן הולכות ברגל‪ ".‬משהו בינינו לא מוצה‪".‬קלילות נמסכה באבריי‪ .‬‬ ‫"לא נכון‪ .‬‬ ‫פניה הרצינו וקצות שפתיה רטטו‪ .‬פרצי רוח‬ ‫הגיחו ממערב וסיחררו פתיתי שלג לגלילים חלולים‪ .‬נשיקתה בערה בי‬ ‫ושלג כבד כיסה את הדשאים‪ .‬והיא חייכה בעצב‪.‬המבטים היו חמקניים‪ .‬‬ .‬אל תענה לי‪ .‬ואני חששתי‪ ".‬הייתי מזהה אותך ברחוב‬ ‫ללא כל קושי‪ .‬‬ ‫ערפל דק עלה‪.‬בכל יום הופיעו‬ ‫בעיתונים שמות של בחורים שנפלו‪ .

‫– ‪– 209‬‬ ‫פרק ל'‪ :‬לווייה שהתאחרה‬ ‫מיק ואליי וביקש‬ ‫מ ִ‬ ‫זמן‪-‬מה לאחר השחרור‪ .‬במירדף אחריו הוא דילג מגג אל גג‪ .‬והלכתי אל מחסנאית‪-‬הבגדים לבקש פרטים‪.‬שנתגלה‬ ‫בניו‪-‬יורק כפורץ‪-‬דירות‪ .‬שוב ראיתי עצמי נושא חייל פצוע על גבי‪ .‬ולהביאם‬ ‫לקיבוץ‪ .‬סומנו במחסן‪-‬‬ ‫הבגדים של הקיבוץ‪ .‬שנרחצה באותו בוקר‪ .‬כך או‬ ‫כך‪ .‬‬ ‫אנו שוב בדרך אל התופת‪ .‬אל רגשי‪-‬האשם כלפי אלה שנותרו שם‪.‬הסבירה לי בעגה היקית‪.‬‬ ‫המצוקה‪ .‬מניין הכוח לרוץ חמישה קילומטרים בגשם‪.‬מכניפה לאדם‪-‬בצרה כנפיים – והוא מגלה בעצמו‬ ‫כוחות בלתי אנושיים וממריא להישגים אדירים‪.‬נתבקשנו לזהות את מאיר אלוני ואת ו ִָוי‪ .‬‬ ‫"מה פתאום?"‬ ‫וכשהסברתי לה נחה דעתה‪.‬אל הגשם‬ ‫והבוץ הטובעני‪ .‬כשעל גבי חייל פצוע?‬ ‫נזכרתי כי היכן‪-‬שהוא קראתי על אלוף עולם בקפיצה לרוחק‪ .‬על אחד הארונות נשענה שקית אפורה ובתוכה‬ ‫מסמרים ופטיש‪ .‬אש הלהביורים כילתה אותם‪.‬‬ ‫עלינו על המשאית הכחולה‪ .‬פנה מזכיר‪-‬הקיבוץ אל ֶ‬ ‫שנשוב לנגב‪ .‬‬ ‫בבוץ‪ .‬אל קבר‪-‬האחים שהמצרים כרו לחללי משלט ‪.‬בין כדורים שורקים‪ .‬פגזים מתרסקים‪ .‬ספלנות‪ ".‬‬ ‫איש מהפצועים לא שב מהמשלט חי‪ .‬בשלוש ושלושים תיערך‬ .‬את תחינותיהם שניקח‬ ‫אותם עימנו‪ .‬אל קבר ישראל‪.‬‬ ‫"כיצד נזהה אותם לאחר זמן כה רב?" שאלתי בדאגה‪.‬‬ ‫כשעלינו צפונה נשבענו לא לשוב לגיהנום ההוא‪ .‬התעכבנו‬ ‫בנגרייה והעמסנו על המשאית שני ארונות קבורה‪ .‬בעוד שעות אחדות‬ ‫מאיר וו ִָוי ינוחו בתוכם‪ .‬תקעתי מבט בשני ארונות הקבורה‪ .‬ומתעורר שטוף זיעה קרה‪ .‬‬ ‫"תגיעו עד שלוש!" ביקש מזכיר‪-‬הקיבוץ‪" .‬מצאנו עצמנו שבים אל הזיכרונות‪ .86‬‬ ‫לחילופי גוויות‪ .‬אל בכי הפצועים‪ .‬הרופאה היקית מחפצי‪-‬בה‬ ‫טוענת שזה עניין של זמן עד שהגוף והנפש יעכלו את מוראות‬ ‫המלחמה‪.‬בדרכה‪ .‬וכשמדדו‬ ‫השוטרים את המרחק בין גגות הבתים – הבינו כי לפניהם שיאן עולם‪.‬‬ ‫המחסנאית נעצה בי עיניים זועפות‪:‬‬ ‫"אתה מתכוון לרשת אותם?" זעם נשזר בקולה‪.‬‬ ‫בלילות אני ממשיך לשמוע את קול בכיים‪ .‬ויצאנו לדרך‪ .‬בכיו‬ ‫ותחינותיו שאניח לו למות‪ .‬‬ ‫"ספלנות‪ .‬וה"פורד" הכחול‬ ‫בדרכו לשם‪ .‬כדי למסמר את מכסי הארונות‪.‬‬ ‫ממיק הביע סברה שהגופיות והתחתונים שלבשו‪ .

‬כלבים‬ ‫נבחו בקול צרוד וילדים בשלמות ארוכות נפנפו ידיהם לשלום‪.‬שאף מהם יצאו משאיות‬ ‫בדרכן אל הנגב‪ .‬שלטים בישרו על חובת הצדעה לקצינים ושמירה‬ ‫על סדר וניקיון‪.‬‬ ‫"הבהלת חייל צעיר‪".‬היצעתי לחייל שֵישב לידי‪ .‬הרים בבת‪-‬אחת את‬ ‫ס ִ‬ ‫מ ְ‬ ‫כאשר קרבנו ל ַ‬ ‫מכסה הארון‪ .‬לאורך‬ ‫הכבישים והשבילים‪ .‬‬ ‫התעכבנו בג'וליס לקבלת רשיונות‪-‬מעבר לשטח המצרי‪ .‬אך מהבעת‬ ‫פניו הבנתי כי חלילה לו להפנות עכוז למת‪ .‬‬ ‫מעתה נסענו בשיירת משאיות ובראש רכב או"ם‪ .‬ליד עפולה הרים ממיק מכסה של אחד משני‬ ‫הארונות והשתחל פנימה‪ .‬‬ .‬‬ ‫הנסיעה התארכה‪ .‬‬ ‫"ישנתי כמו מת‪ ".‬בעוד רגע יאמר "קדיש"‪ .‬על הארון‪ .‬טען‪ .‬מאות ליטרים של מי‪-‬סיד נשפכו על אבני השפה‪ .‬אף גופה לא נותרה שלימה‪ .‬הוא שלף כיפה מתרמילו והצמידה‬ ‫בסיכה לראשו‪ .‬כשדגל הלאום משמש כר למראשותיו‪.‬וקצות רגליו של אדם שוכב –‬ ‫החוויר‪ .‬‬ ‫סירבתי‪.‬ומשראה שני ארונות מתים‪ .‬ממיק מתח את אבריו ונחלץ מן הארון‪.‬חייל טיפס בזריזות על‬ ‫המשאית‪ .‬‬ ‫ה"פורד" חלף על פני יישובי הסביבה‪ .‫– ‪– 210‬‬ ‫הלוויה‪ .‬הרהרתי‪ .‬המצרים‬ ‫כרתו אברים והתעללו בגופות בלי חמלה‪ .‬‬ ‫מֶיה התעורר ממיק משנתו‪ .‬ברוך רבינוב מטפל בדבר‪".‬ריח נורא עלה מן המקום‪.‬המחנה‬ ‫שינה פניו‪ .‬חמורים וגדרות צבר‪.‬‬ ‫השכמנו באותו יום בשלוש לפנות‪-‬בוקר למשלוח דגים‪ .‬‬ ‫ואותיר חריץ לאוויר ליד רגליו‪.‬ייתכן ששפתיו לחשו‬ ‫תפילה‪ .‬סימנתי בידי שזה בסדר‪ .‬חברי‪-‬‬ ‫כנסת ואולי אפילו שרים‪ .‬ובקושי‬ ‫הספקנו להתקלח‪.‬ומאות יגיעו ובהם חברים ממזכירות‪-‬התנועה‪ .‬בשל השמש היוקדת‪.‬אוהלי קידר‪ .‬המפלגה‪ .‬בקתות חימר‪ .‬‬ ‫בדואי לפוף‪-‬ראש חרש את אדמתו במחרשה רתומה לגמל‪ .‬‬ ‫"אני מת לישון‪ ".‬‬ ‫*‬ ‫זיהוי הגופות נמשך זמן רב‪ .‬והזמין אותי לאייש את הארון השני‪.‬הנגב נשאר אותו‬ ‫נגב‪ :‬עצי שיטה‪ .‬‬ ‫בצומת חדרה עצר הנהג לטרמפיסט‪ .‬‬ ‫"מה קרה?" שאל ממיק ופיהק‪.‬אך אפשר גם שדמיינתי זאת לעצמי‪.‬התיישב והחל לשפשף את עיניו‪ .‬אך הייתי עייף מכדי להשיב‪ .‬החייל נבהל עד מוות‬ ‫וקפץ מן המשאית בעודה נוסעת‪.‬‬ ‫ממיק ביקש שאכסה אותו במכסה‪-‬העץ‪ .‬מדי פעם ניסה‬ ‫לשאול שאלות‪ .‬יתכן שפירש את שתיקתי‬ ‫כבקשה שלא להפר את מנוחת המתים‪.

‬מן הסתם‪ .‬‬ ‫כעבור שעות אחדות הסתיים הכול‪ .‬היינו‬ ‫רעבים וסחוטים‪ .‬קצין האו"ם התחנן שיחדלו‪ .‬כשעל כל אחד מהם רשום שם הנופל בערבית ובאנגלית‪.‬בעוד כשעה וחצי יתאסף הקיבוץ על‬ ‫אורחיו בבית‪-‬התרבות ללווייה‪ .‬אכלנו מרק‪-‬בשר‪.‬הסירחון דבק לבגדים וסירב‬ ‫לנטוש אותנו‪.‬ואיום‬ ‫שהכדור הבא יפגע בניצים‪ .‬ממיק טען שכ"חברה‪-‬קדישא" מגיעה לנו ארוחת‪-‬‬ ‫צהריים‪ .‬‬ ‫תפסנו שולחן ליד חלון פתוח‪ .‬‬ ‫נותרנו המומים ומבוהלים‪ .‬ברחבה שליד המסעדה‪ .‬נטלנו‬ ‫בתקווה שהעשן יפיג את הצחנה‪.‬ושיכבדו את מתיהם‪ .‫– ‪– 211‬‬ ‫עבדנו כמטורפים‪ .‬‬ ‫בצאתנו מן המסעדה גילינו לחרדתנו – כי המשאית נעלמה‪ .‬ללא שמירה‪ .‬שאחז בידו רימון וצרח‪" :‬תמות נפשי עם פלישתים!" – האם‬ ‫השליך את הרימון בסופו של דבר? למזלנו‪ .‬רק‬ ‫איומיו של קצין מצרי‪ .‬‬ ‫סטייק עם צ'יפס ושתינו בירה‪ .‬לבניהם של מאיר אלוני‬ ‫וווי – סומנו בחוט סגול במחסן‪-‬הבגדים‪ .‬טקס צבאי נערך במקום‪ :‬כיתת חיילים מצריים‪ .‬‬ ‫ורבו בצעקות מי יטול אותן לעצמו‪.‬היא לא‬ ‫חנתה במקום שהחנינו אותה‪.‬יהיו שיאשימו אותנו בחוסר‬ ‫אחריות כאשר נטשנו מכונית‪ .‬זיהינו והקאנו‪ .‬‬ ‫לעומתם‪ .‬פתחו את המכסים‪ .‬הפרידו את השמיכות שעטפו את הגוויות‪.‬מבית‪-‬‬ ‫קברות צבאי לחללי אוייב הובאו גופותיהם של חיילים מצריים בתוך‬ ‫ארונות‪ .‬‬ ‫ותאריך קבורתו‪ .‬והקלו על הזיהוי‪.‬בתום הארוחה הדלקנו סיגריות ופלטנו‬ ‫עשן‪ .‬‬ ‫*‬ ‫בצומת עין‪-‬שמר‪ .‬שלושה מטחי אש סיימו את הטקס‪ .‬שעה ארוכה עמדנו ליד כיור‪-‬הרחצה בשירותי המסעדה‬ ‫וקירצפנו את ידנו ואת פנינו‪ .‬קצין‪-‬הקישור הישראלי‪.‬ואיש האו"ם – לחצו ידיים ולא הסתירו את שביעות‪-‬‬ ‫רצונם מהצלחת המבצע‪.‬ממיק ואני לא עישנו‪ .‬כל משך הארוחה לא הופרה הדממה‪.‬ומשחש‬ ‫בריח‪ .‬שהיו‬ ‫מרושלים בלבושם‪ .‬אך מאימתי שומרים על‬ ‫מתים? מי יגנוב אותם?‬ .‬מי לכל הרוחות מעוניין בסחורה שלנו?‬ ‫לא ידענו אם לבכות או לצחוק‪ .‬‬ ‫עמיתו המצרי‪ .‬מלצר ניגש‪ .‬שמו קץ לטירוף‪.‬אך משהציע לנו הנהג סיגריה‪ .‬‬ ‫היינו המומים‪ .‬וכשהועברו הארונות‬ ‫לידיהם‪ .‬ששלף אקדח וירה שתי יריות באוויר‪ .‬‬ ‫המשאיות דהרו הביתה‪.‬רשם בזריזות את מבוקשנו והסתלק בחיפזון‪ .‬‬ ‫השעה היתה אחת ושלושים‪ .‬החליט הנהג לעצור‪ .‬כיתת חיילי צה"ל ניצבה ב"דגל‪-‬שק" וביראת כבוד‬ ‫לנופליה‪ .‬בפאתי המסעדה‪ .‬אך לשווא‪ .‬הארונות כוסו ומוסמרו‪ .‬נדמה לי שזיהיתי את גופת החייל‬ ‫השרוף‪ .‬הצדיעו באדישות למתיהם‪ .

‬‬ ‫ג'יפ משטרתי הקפיץ אותנו לשם‪ .‬עשרים שנה שירת במשטרה‪-‬הבריטית ומעולם לא‬ ‫הוגשה תלונה כזאת‪.‬הנפש פרחה מזמן‪ ".‬‬ ‫הגענו לקיבוץ בשעה ארבע ושלושים‪ .‬לפי הריח – שחיטה בלתי חוקית בוצעה במקום‪.‬והיומנאי החל לחקור ולשאול שאלות‪ .‬‬ ‫כעבור שעה וחצי דיווחה אחת הניידות כי משאית כחולה נטושה‬ ‫חונה בוואדי‪-‬ערה‪ .‬עבודה רבה‬ ‫לפניו‪.‬אני מת לדעת מה קרה?"‬ ‫"אל תמות‪ .‬והתבשר שההלוויות כבר הסתיימו‪ .‬הם לא ראו את‬ ‫ה"פורד" הכחול‪ .‬‬ ‫מזכיר הקיבוץ טילפן בשעה שלוש ושלושים לאחד הקיבוצים‬ ‫השכנים‪ .‬המשאית חנתה מתחת לעץ חרוב‪.‬לטענת אותו‬ ‫שוטר‪ .‬‬ .‬התלוצץ היומנאי וטרק את השפופרת‪.‬‬ ‫"מתי תעביר?" שאל המזכיר‪.‬‬ ‫"לא כל‪-‬כך גרוע‪".‬כל הלילה היה בתפקיד וביקש שלא יעירו אותו‬ ‫אלא במקרים של פיקוח‪-‬נפש‪".‬הקצין התקשה בכתיבה עברית‪ .‬שאלנו אנשים אם ראו "פורד"‬ ‫כחול‪ .‬‬ ‫"זה פיקוח‪-‬נפש!"‬ ‫"אדוני‪ .‬ושוב נשאלנו אם הסתכלנו היטב מסביב‪ .‬רחבת בית‪-‬התרבות המתה‬ ‫חברים ואורחים עצבניים‪ .‬‬ ‫"כשהקצין יתעורר‪ .‬בכביש פנימי‪ .‬‬ ‫היומנאי במשטרת בית‪-‬שאן רשם את התלונה והבטיח להעביר את‬ ‫המסר לממונים עליו‪.‬עוד יגנבו אותך‪ ".‬ואז החל הרישום‬ ‫המייגע‪ .‬אינו מתאפק וצורח בקול‪-‬רם‪:‬‬ ‫"נבלות סרוחות‪ .‬משגילה הגנב מה גנב‬ ‫– נמלט כל עוד רוחו בו‪.‬הפטיר ממיק בייאוש‪.‬‬ ‫בין שני כפרים‪ .‬אך איש לא ראה‪.‬והורה לכל ניידות הצפון לעזוב הכל ולחפש "פורד" כחול‪.‬‬ ‫שהנהג מסר לו את מספרו‪.‬סיפרנו ליומנאי מה‬ ‫קרה‪ .‬מכסה אחד הארונות היה פתוח‪ .‬והציעו להתקשר למשטרה‪.‬‬ ‫"כבר שכבת בארון‪-‬מתים ואתה מכיר את הטעם‪".‬ענה לו ממיק וחיוך סארקסטי על פניו‪.‬ומדי פעם לא התאפק ופרץ‬ ‫בצחוק עצבני‪ .‬ירדנו מהרכב בעיניים מושפלות והמזכיר רץ‬ ‫לקראתנו‪ .‬במעלה אחד הכפרים‪ .‬שקילל את הקיבוצניקים "חסרי‬ ‫האחריות"‪ .‫– ‪– 212‬‬ ‫סרקנו את השטח פעמים אחדות‪ .‬‬ ‫שעה ארוכה ישבנו בתחנת המשטרה‪ .‬לא‪ .‬‬ ‫מישהו התנדב להסיע אותנו למשטרת חדרה‪ .‬‬ ‫לבסוף הזעיק את קצין המחוז‪ .‬וזה ניסה להסביר לנו כי אין לו פנאי לבדיחות‪ .‬לאחר דקות‬ ‫אחדות החליט שהנושא "גדול עליו" והזמין קצין חוקר‪ .‬‬ ‫"אני לא חוזר חי לקיבוץ‪ ".‬‬ ‫התעקשנו‪ .‬חזרנו על‬ ‫גירסתנו‪ .‬כוססים ציפורניים ומתווכחים‬ ‫בינינו אם לטלפן הביתה‪.

.‬‬ ‫עתה עדיין הכול ברור‪ ...‬ולפעמים‬ ‫הרבה‪.‬מקום שם החיים סוערים‬ ‫ברות גואה אל חוד הנשק והחיים כחוט השערה נקנים רגע‪-‬רגע‬ ‫והג ַ ְ‬ ‫יץ עד שגואים‬ ‫בריכוז כל החושים‪ .‫– ‪– 213‬‬ ‫*‬ ‫משאית ניר‪-‬דוד הביאה את עמנואל ברשי לקבורה בבית‪-‬העלמין‬ ‫בקיבוץ‪ .‬עם האהוב והיקר‪ ..‬עם כל‬ ‫הקדוש‪ .‬‬ ...‬אובד הקשר עם הקיים‪ .‬כשבוע לפני נפילתו עוד כתב מכתב לרעייתו טובה‪ ..‬קרוב ומתגעגעים – כך קצת‪ ..‬ושוב נפליג בדרכים המובילות דרומה‪ .‬הכול נעלם מאחורי מסך ערפל עבה‪.‬‬ ‫‪.‬טובלים בסערה בלי חשבון ובלי ח ִ‬ ‫עם הנחשול ונישאים אל הניצחון‪ .‬שבו הביע‬ ‫חששות מודחקים לסערה הגדולה שהתחוללה בו‪.

‬ב‪ 22-‬לדצמבר‪ .‬‬ ‫חשתי כי הנושא טעון‪ .‬חיוניות וחן‬ ‫רב‪ .‬והוא צחק‪ .‬‬ ‫ידעתי שאלן הוא ספורטאי‪-‬בדם וחובב כדורגל מושבע‪ .‬אתה‬ ‫בוודאי רוצה לדעת מדוע לא נדחה כיבוש משלט שמונים ושש בשל‬ ‫מזג‪-‬האוויר הקשה ששרר אז‪ .‬עדיין זכר כמה מן‬ ‫השחקנים ששיחקו באותו משחק והזכיר את השריקה השגוייה של‬ ‫השופט ל"נבדל"‪ .‬הזמן בדרכו נתן בו אותותיו‪:‬‬ ‫בגר‪ .‬לבוש חולצת‪-‬עבודה כחולה ולראשו כיפה סרוגה‪.‬‬ ‫ישבנו ושתינו קפה‪ .‬זיעה בצבצה על מצחו ולחייו סמקו‪.‬אחרת נחנקים ממועקות‪-‬לב‪ .‬מותר לשאול שאלה‪ .‬שמציקה לי מאז ועד היום הזה?"‬ ‫שאלתי‪ .‬ואחסוך ממך את השאלה‪ .‬בנעוריו‬ ‫שיחק ב"הכוח נירנברג" ובארץ – כסרג'נט נוטרים‪ .‬ואלן התלבט אם לפתוח את סגור ליבו‪.‬החום הכבד של‬ ‫עמק בית‪-‬שאן עדיין לא פג‪ .‬ובאחד‬ ‫הימים פגשתי בשער קיבוץ טירת‪-‬צבי את המג"ד‪-‬לשעבר אלן חורין‪.‬‬ ‫ממוצע‪-‬קומה‪ .‬אך המשיך לשדר נינוחות‪ .‬הזכרתי לו‬ ‫את נסיעתנו המשותפת לאיצטדיון‪ .‬‬ ‫"מילואים‪ .‬‬ ‫"אני מבטיח‪".‬‬ ‫"בתנאי שלא תכתוב על כך בעיתון‪".‬נכון?"‬ ‫"נכון‪".‬חריצי גיל רצו לאורך פניו‪ .‬‬ ‫"בוא‪ .‬ואלן הרצין בבת‪-‬אחת ותלה בי מבט קודר‪.‬ורוח לוהטת העלתה ענני אובך‪.‬שגרמה הפסד ל"הפועל"‪.‬‬ ‫הביא עימו ניחוחות של נקניק ובשר טחון‪ .‬‬ ‫"עדיין ב'על‪-‬המשמר'?"‬ ‫"עדיין‪".‬אמר בחיוך והזמין אותי בתנועת‪-‬יד רחבה‪.‬היחידות הכובשות ייאלצו‬ .‬‬ ‫"מה אתה עושה פה?" שאל אלן והבעת הפתעה על פניו‪.‬נשתה כוס קפה‪ ".‬‬ ‫"אלן‪ .‬הוא שאל על חיילי הגדוד וזכר כל אחד בשמו המלא‪ .‬כי באותו לילה‪ .‬‬ ‫מעובדיו הבכירים של המפעל לנקניקים ולמוצרי בשר של הקיבוץ‪.‬שהירבתה להתחרות בקבוצות המשטרה‬ ‫הבריטית‪.‬דואג שהגבול עם ירדן יהיה רגוע‪".‫– ‪– 214‬‬ ‫פרק ל"א‪ :‬פקודה שגוייה‬ ‫בסוף שנות השבעים שירתתי במילואים כנהג קומנדקאר‪ .‬אף שהיתה שעת בין ערביים‪ .‬כשהגדוד החל דרכו‬ ‫למשלט ‪ 86‬וגשם עז ניתך על האיזור‪ .‬היה ברור לו כי בתנאים אלה‬ ‫הגדוד לא יעמוד במטלות שהוטלו עליו‪ .‬אך‬ ‫נדמה לי שאני יודע מה מציק לך‪ .‬‬ ‫"על שאלות מציקות חייבים להשיב‪ .‬‬ ‫זמן‪-‬מה לא הופר השקט‪ .‬נמנה עם נבחרת‬ ‫"משטרת‪-‬הישובים"‪ .‬‬ ‫אלן סיפר‪ .

‬והזכיר את ההתקפה‬ ‫שנערכה על קיבוצו‪ .‬הלוחמים‪ ..‬לדבריו‪ .‬הארטילרייה לא סייעה‪ .‬נוסף על הבעייה הצבאית קיימת גם דילמה פוליטית‪.‬גדוד שלוש‪-‬עשרה‬ ‫נשלח למשימה שגוייה בתנאי מזג‪-‬אוויר בלתי אפשריים‪ .‬לשעה קלה שב אל הנגב‪ .8‬אם פעולת ההסחה לא‬ ‫תצא לדרך‪ .‬אנחנו לא סלחנו ולא‬ ‫נסלח‪".‬ונשחק‪ ..‬‬ ‫נחום הסכים עימו‪ .‬גשם זלעפות ירד‪.‬אך נחום גולן לא אישר‪ .‬‬ ‫המחייבת יצירת עובדות מהירות לפני שיסתיימו הדיונים ברודוס‪.‬‬ ‫"מרחץ‪-‬דמים יתחולל שם!" הדגיש אלן בקולו המאופק‪.‬‬ ‫אתה חורק שיניים וממלא פקודות שלהערכתך שגויות‪".‬‬ ‫והבחורות הצילו את המצב כשהגיעו לעמדות מצויידות בסמרטוטים‪ .‬‬ .‬ב‪ 16-‬בפברואר‪ .‬‬ ‫עיניו כוסו בדוק של לחלוחית‪.‬וחיל‪-‬האוויר לא הצליח לחדור מבעד‬ ‫לעננים‪.‬התקשר לאלוף חזית‪-‬הדרום‪ .‬‬ ‫אלן טען כי הגשם והבוץ יסתמו את לועי הקנים‪ .‬‬ ‫הם ערערו והגיעו עד יגאל ידין‪ .‬‬ ‫כי אין דרך חזרה והבטיח סיוע ארטילרי והפצצות מאסיביות של חיל‪-‬‬ ‫האוויר‪ .‬אל הסופה‪ ..‬ותיארו בפניו מה‬ ‫יקרה באותה פעולת‪-‬הסחה‪ .‬ששיכנעו‪.‬‬ ‫"לאחר המלחמה היו לנחום גולן ולי חילופי דברים קשים מאוד עם‬ ‫יגאל אלון‪ .‬אני‬ ‫דואב על כך כל חיי‪ .‬הוא רצה מאוד להיות עימנו על גבעת ‪ 86‬ולפקד על‬ ‫הפעולה‪ .‬לא היה לו ספק כי התחמושת שנשא הגדוד‬ ‫על גבו לא תספיק לבלימת המצרים למשך יממה תמימה‪ .‬‬ ‫"התרוצצתי במשלט מאה ושתים‪-‬עשרה כארי בסוגר‪ .‬במחנות‬ ‫רפיח חנו טנקים רבים וכשאלה יתקפו – במה יבלמו אותם?‬ ‫אלן התקשר למח"ט נחום גולן‪ .‬איני‬ ‫צריך לספר לך שהיו במשלט מעשי גבורה עילאיים והמשימה שהוטלה‬ ‫על הגדוד מולאה במלואה‪ .‬כאשר הגדוד ישאב אליו את כל צבאות‬ ‫הגזרה המערבית של רצועת‪-‬עזה‪ .‬הטראומה אינה רק שלכם‪ ..‬‬ ‫אלן היה נסער‪ .‬‬ ‫כידוע‪ .‬יגאל אלון‪ .‬שטען כי‬ ‫כוחות "חורב" כבר יצאו ליעדיהם‪.‬הן‬ ‫ניגבו את הבוץ ממנגנוני הכלים ויבשו את התחמושת‪.‬אך הדבר לא הקל עליי‪ .‬הסביר לו את הבעייה ודרש לדחות‬ ‫את הפעולה‪.‬אך אין בכך נחמה‪ .‬‬ ‫יגאל אלון האזין והשיב כי המחיר שהגדוד ישלם יהיה כאין וכאפס‬ ‫לעומת האבידות שתהיינה לפלמ"ח ולחטיבה ‪ .‬והאמן לי‪ .‬כיוון שרכבי‬ ‫הדרג השני ישקעו בבוץ‪ .‬שלא קל לי‪".‬אני פוגש חלק מאלמנות הנופלים ושומר עימן על‬ ‫קשר‪ .‬כשעל גבן כל נשקן ותחמושתן‪ .‬היה לי אמנם‬ ‫קשר צמוד עם סגני‪ .‬‬ ‫יגאל ידין ביקש ארכה להתייעצות טלפונית עם יגאל אלון‪ .‬הוא חשש לאבד מג"ד וסמג"ד‬ ‫בקרב אחד‪.‬סגן‪-‬הרמטכ"ל‪ .‬עמנואל ברשי ז"ל‪ .‬טירת‪-‬צבי‪ .‬והתחמושת תאזל‪.‫– ‪– 215‬‬ ‫להגיע למשלט ברגל‪ .‬‬ ‫לדבריו‪ .‬וביקש מאלן שיסתכל על הזירה ממבט יותר רחב‪.‬אל התופת‬ ‫ולבסוף הפטיר‪" :‬כשאתה חייל – ואין זה חשוב מהי דרגתך – לעיתים‪.

‬העמיקו שורש‪ ..‬ב‪ 23-‬בדצמבר‪ ..‬בשנה שעברה ירד מבול‪.‬‬ ‫בית‪-‬הקברות רחש חיים ומוות‪ .‬בתחבולות מלחמה"‪ .‬וסייעתי לממיק להעמיסו‬ ‫על גבו‪ .‬וגם מח"ט "גולני"‪ .(97‬‬ ‫*‬ ‫מדי שנה‪ .‬‬ ‫סילקתי מעל גופו רגבי בוץ שדבקו לבגדיו‪ .‬שמתי לב כי על חולצתו התנוסס סמל התנועה‪" :‬חזק ואמץ!"‬ ‫מע‪ .‬ולאחר עמידה יפה מאוד‬ ‫של אנשינו‪") ".‬מפקד חזית‪-‬הדרום‪ ..‬‬ .‬‬ ‫נשק לפניו החיוורים‪ ..‬יום הקרב על משלט ‪ .‬המצרים ִ‬ ‫שימוש בלהביורים בפעם הראשונה במלחמה זו‪ .‬ושאלתו עדיין דקרה‬ ‫כתער‪:‬‬ ‫"מדוע לא דוחים את הפעולה? מדוע? מדוע!"‬ ‫גם מג"ד ‪ .‬ליטף את ראשו‪..‬בשיא כאביו החליט ווי לעודד את‬ ‫רוחנו ופצח בשירו האהוב‪:‬‬ ‫"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון‪-‬לציון‪".‬סיפר כי אימץ את הסמל כק ֵ‬ ‫אנילביץ'‪ .‬נחום גולן – מתייסרים‬ ‫בלילות באותה שאלה ואינם סולחים‪..‬השתרגו בנופלים וצמרותיהם הֵ ֵ‬ ‫הקברים‪ .‬‬ ‫לאחר שפגז קרע את שתי כפות רגליו‪ .‬שכב ווי בתעלה ונשך את‬ ‫שפתיו מכאבים‪ .‬נפל כשסמל התנועה על דש חולצתו‪.‬בכדורי הברד שהלמו על הקסדות‪.‬והדפו את אנשינו‬ ‫מהמוצב הזה ]משלט ‪ [86‬לאחר קרב קשה‪ .‬‬ ‫עם פקודת הנסיגה הגענו אליו‪ .‬רטוב עד לשד עצמותיי‪ .‬‬ ‫התעלמתי מהפצרות בני משפחתי לדחות את ההליכה וטענתי כי גם אז‬ ‫ירד מבול!‬ ‫גשמי ברכה ירדו אותה שנה על הרי הגלבוע המקוללים‪.‬ושניהם בכו‪ .‬ממיק ואני‪.‬‬ ‫לא‪ .‬עצי אורן עבותים‪ .‬והבין כי‬ ‫גורלו נחרץ‪ ..‬הוא הציץ בזירת הקרב‪ .‬בשיירת האספקה התקועה‪ .‬הוא לא איבד את הייאוש‪.‬‬ ‫ישבתי על קברו של ווי‪ .‬חשתי משום‪-‬מה נינוחות‪ .‬‬ ‫ובזעקות הפצועים‪.13‬אלן חורין‪ .‬שמחטיהם רחוצים‬ ‫צלו על‬ ‫ונוצצים‪ .‬ממיק נשכב לידו‪ .‬כולל‬ ‫"‪.‬לדבריו גם מרדכי‬ ‫– כשהיינו בסנדלה‪ .‬מדי פעם מתח את שרירי ידיו והניף את גופו מעל פני‬ ‫התעלה‪ .‬ונזכרתי‬ ‫בגשמים הכבדים שירדו בנגב‪ .‬וכשראה זחלילים נושאי‪-‬להביורים קרבים ובאים‪ .‬חיפשנו נואשות‪ .‬מפקד גטו ורשה‪ .‬עמ' ‪.‬‬ ‫כשזיהינו את ווי באותו קבר‪-‬אחים ארור‪ ..86‬אני פוקד את‬ ‫בית‪-‬הקברות ומתייחד עם הנופלים‪ .‬גרף אדמה על עצמו ושכב כמת‪.‬ואת‬ ‫חבריו נמלטים מפני לשונות‪-‬האש‪ .‫– ‪– 216‬‬ ‫בערב פתחתי את ספרו של יגאל אלון‪ .‬ששלח‬ ‫אותנו לאותו קרב מר‪:‬‬ ‫הפנו התקפת‪-‬נגד עד כדי קרב פנים‪-‬אל‪-‬פנים‪ .‬גשם וברד ניתכו בעוז‪ .

‬חייל מצרי תלש אותו למזכרת‪ .‬בארון‪.‬בת נולדה לנו ושמה מאירה‪.‬יום יבוא‪ .‬שיחצו את מרחבי הנגב‪.‬אך לשווא‪ ..‬דשיק ואיציק חבצלת נפטרו‪ .‬‬ ‫מאיר אלוני‪ .‬כל‪-‬כך רצינו‬ ‫להניחו לידו‪ ..‬לדאבון‪-‬לב‪ .‬‬ ‫אגדה? לאו דווקא‪.‬אציל‪-‬רוח‪.‬כתב אז בחוברת שהוציא הקיבוץ לזכרם‪:‬‬ ‫‪.‬ואנו לא זכינו לראות בשמחת אב עם‬ ‫בתו‪ .‬ישבתי על האבן הרטובה‬ ‫ובאצבעותיי הקפואות ליטפתי את האותיות החרוטות‪ ..‬‬ ‫*‬ ‫המלחמה הסתיימה‪ .‬‬ ‫מזרע גיבורים היא – כי גיבור היה אביה‪ ..‬שלמענו לחם אביה‪.‬אחרים התפזרו לכל‬ ‫רוח‪ .‬‬ ‫במלחמה‪ ..‬‬ ‫סוף‬ .‬‬ ‫ני‪ ..‬‬ ‫והשלום – מי ישורנו?‬ ‫חלק מחברי קבוצת "אורן" חיים עימנו בקיבוץ‪ ..‬מצבת שיש זועקת ובוהקת‪ .‬‬ ‫‪.‬תגדל הילדה בין ציפורים ופרחים‪ .‬ציצי ההר ישפיעו עליה שפע‬ ‫ריחות ובושם הרים‪ ..‬הקמנו משפחות‪.‬תמלמל‪.‬‬ ‫"אבי היה גיבור‪ ".‬‬ ‫מאיר לא זכה לראות את בתו‪ .‬ממיק‪ .‬לאחר נפילתו‪.‬ובבוא האביב תדלג בין סלעים‪ .‬ואנו עדיין‬ ‫כבולים באזיקי סיוטיו‪:‬‬ ‫עזבנו את ‪ .‬כלניות אדומות תפרחנה – אדומות כדם‬ ‫שנשפך – וילדים קטנים יקטפו פרחים ויטבלו את אפיהם השזופים‬ ‫והקלופים באפיקי מים‪ .‬שדרך על מוקש ואיבד רגל‬ ‫בי ִ‬ ‫בת נולדה לו ולשרק'ה רעיתו‪ִ .‬והחלקה הצבאית‬ ‫התרחבה וכבר קלטה למעלה מעשרים בנים שנפלו במערכות ישראל‪.‬‬ ‫למעלה מחמישים שנה חלפו מאותו קרב מר ואכזר‪ .‬‬ ‫נולדו ילדים‪ .86‬אך ‪ 86‬אינו עוזב אותנו‪.‬צח ואוורירי ומעל משלט ‪ – 86‬בכל אשר תפנה העין –‬ ‫ייראו שדות בר‪ .‬תנשום עמוק את‬ ‫אוויר הדרור‪ .‬יישובים‪ .‬וגם נכדים הופיעו‪.‫– ‪– 217‬‬ ‫את הסמל‪ .‬ואחריה באו עוד מלחמות‪ .

‬השתתפנו בקרבות העמק‪ .‬תלמה‬ ‫שור‪ .‬‬ ‫וללא יומרות לשמש פרשן או היסטוריון צבאי‪ .‬‬ ‫השורות היו דלילות ורוח הלחימה דו ֶ‬ ‫אם לא נבלום את האוייב – נחווה המשך לשואת אירופה‪ .‬יורה ארצי‪ .‬לשנת הלימודים התש"ו )‪ .‬אין לי ויכוח עם הללו‬ ‫שראו דברים אחרת‪ .‬‬ ‫ישראל זמיר‪ .‬‬ ‫זהו ספר שרובו אמת‪ .‬‬ ‫בספרו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר נתנאל לורך‪ .‬שאך הוקמה‪ .‬למבצעי "אסף" ו"חורב"‪.‬כתבתי מנקודת‪-‬ראותו של לוחם‪ .‬‬ ‫צה"ל‪ .‬נתן שחם‪ .‬עמוד ‪.‬העירו‬ ‫והאירו‪ .‬‬ ‫שאול סלומניצקי‪ .‬אמנון דגיאלי‪ .‬רוב גיבורי הספר מופיעים בשמם‬ ‫האמיתי‪ .‬‬ ‫לכולם נתונה תודתי‪.‬עמוס דיסטנפלד )כיום דגן(‪ .‬המציאות‬ ‫נתגלתה במלוא חריפותה‪ :‬יישוב קטן‪ .‬קורות מלחמת‪-‬העצמאות" – נאמר על אותו קרב‬ ‫משפט בן ארבע מילים בלבד‪" :‬משלט ‪ 86‬נכבש ופונה‪) ".‬לדאבון‪-‬לב‪ .‬‬ ‫היה זה אחד הקרבות היותר קשים שידעה מלחמת‪-‬העצמאות‪.‬אפרים חנון‪.‬מקים ענף‬ ‫ההיסטוריה בצה"ל‪" .‬‬ ‫רן בר‪-‬גיורא‪ .‬וארכיונאי ניר‪-‬דויד‪ .‬וכן אלה שקראו את הטקסט‪ .‬יהושע לוריא‪.‬‬ ‫הקרב על גבעת ‪ 86‬ב"מבצע חורב" אינו מרפה ממני כל השנים‪.‬ספר זה‬ ‫מוקדש להם‪.‬אחרים‪ .‬אגב כתיבה נסחפתי לחופים‬ ‫אחרים ולתקופות שונות בחיי‪.(1945-1946‬נקראנו‬ ‫"קבוצת‪-‬אורן"‪ .‬מעט נשק מול כל צבאות‪-‬ערב‪.‬וגדלנו בצילם של עימותים פוליטיים וצבאיים חריפים‪.‬ארכיונאית בית‪-‬‬ ‫אלפא מאירה הכהן‪ .‬הלל נוימן‪.(615‬‬ ‫ברצוני להודות לכל אלה שזכרו וסיפרו‪ .‬וביניהם חבריי מקבוצת "אורן"‪ :‬נחמה )כיום מרים(‪ .‬אך ככל סיפור‪ .‬אחר‪-‬כך‬ ‫ירדנו לנגב‪ .‬ידענו‪.‬דניאל הכהן‪ .‬יונה דוידוביץ' )ג'קסון(‪ .‬טוראי בצוות מכונת‪-‬ירייה‪.‬יש בו גם דמויות ואירועים‬ ‫בדויים‪ .‬‬ ‫הלוחמים גילו מעשי גבורה עילאיים‪ .‬לכיתה יו"ד‪ .‬ורבים נפלו בקרב‪ .‬זו זכותם‪ .‬‬ ‫בכיתה י"ב נזעקנו למלחמה‪ .‬מכתבים מאותם ימים‪ .‬מנחם אגמון‪ .‬בנימין ורדי‪ .‬גידי אילת‪ .‬מסיבות שונות – שונו‪ .‬שהעמידו לרשותי יומנים‬ ‫אישיים‪ .‬ושובצנו כמחלקת מכונות‪-‬ירייה בגדוד‬ ‫‪ .‬דן גלילי‪ .‬‬ ‫מה שמילאה את הפרצות‪ .‬‬ ‫שקדמו למלחמת העצמאות‪.‬העדיף להאדיר ניצחונות ולהעלים כישלונות‪.‬בית‪-‬אלפא‬ ‫קיץ ‪2004‬‬ .‬וחברים‬ ‫נוספים‪ :‬דויד פליק‪ .‫– ‪– 218‬‬ ‫על הספר‬ ‫נער בן שש‪-‬עשרה הגיע למוסד‪-‬החינוכי בקיבוץ בית‪-‬אלפא כילד‪-‬‬ ‫חוץ‪ .13‬חטיבת "גולני"‪ .‬שלמה כהן )כיום שגב(‪ .

– 219 – .

‫– ‪– 220‬‬ ‫שמות הפרקים‬ ‫פרק א'‪ :‬ילד‪-‬חוץ‬ ‫פרק ב'‪ :‬ההתמכרות לשחמט‬ ‫פרק ג'‪ :‬ההשבעה ל"הגנה"‬ ‫פרק ד'‪" :‬ליבי לעם"‬ ‫פרק ה'‪ :‬מדינה יהודית‬ ‫פרק ו'‪ :‬אצ"לניק מחורבן‬ ‫פרק ז'‪ :‬ראש העיר נמלט‬ ‫פרק ח'‪ :‬תותחים עם ריח בצל‬ ‫פרק ט'‪ :‬פקועה‬ ‫פרק י'‪ :‬אלטלנה‬ ‫פרק י"א‪ :‬סנדלה‬ ‫פרק י"ב‪ :‬הקרב על זרעין ו"דרך‪-‬בורמה"‬ ‫פרק י"ג‪ :‬גן‪-‬עדן בציפורי‬ ‫פרק י"ד‪ :‬המוקש והעמוד היהודי‬ ‫פרק ט"ו‪" :‬פעולה" בקן‪-‬מרכז‬ ‫פרק ט"ז‪ :‬גילוי אריות‬ ‫פרק י"ז‪ :‬ג'קסון‬ ‫פרק י"ח‪ :‬שיח'‪-‬נוראן וחירבת מעין‬ ‫פרק י"ט‪ :‬זליג הגיבן‬ ‫פרק כ'‪ :‬בדרך למשלט‬ ‫פרק כ"א‪ :‬הקרב על משלט ‪86‬‬ ‫פרק כ"ב‪ :‬הפחד‬ ‫פרק כ"ג‪ :‬השיכרון‬ ‫פרק כ"ד‪ :‬הפלמחניק‬ ‫פרק כ"ה‪ :‬כיבוש אילת‬ ‫פרק כ"ו‪ :‬בערבות‪-‬הנגב‬ ‫פרק כ"ז‪ :‬כלא ארבע‬ ‫פרק כ"ח‪ :‬המומנטום‬ ‫פרק כ"ט‪ :‬השחרור‬ ‫פרק ל'‪ :‬לווייה שהתאחרה‬ ‫פרק ל"א‪ :‬פקודה שגוייה‬ ‫על הספר‬ .

‬חתן פרס‬ ‫נובל לספרות ‪ .‬מפקד חזית‪-‬‬ ‫הדרום‪ .‬שימש שנים רבות ככתב‬ ‫וכעורך‪-‬מישנה של העיתון‪ .‬‬ ‫ישראל זמיר הוא בנו יחידו של הסופר יצחק בשביס‪-‬זינגר‪ .‬יגאל אלון‪ .‬המחזה "הנאהבים והנעימים"‪ .1978‬ותירגם מיצירות אביו לעברית‪.‬משנת‬ ‫‪ 1972‬היה חבר מערכת "על‪-‬המשמר"‪ .‬עשיר בתיאורים‬ ‫שמפליאים בדיוקם גם עשרות שנים לאחר התרחשותם‪ ..‬התעלם מפנייתם ודרש מהם "להסתכל על הזירה‬ ‫ממבט יותר רחב‪".‬‬ ‫זמיר למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪..‬עורך המוסף "חותם"‪ .‬שאותן צפו מראש‪ .‬הקים‬ ‫את המוספים‪" :‬הדף‪-‬הירוק" ו"קו‪-‬למושב"‪ .‬‬ ‫ספרי חמד( תורגם לשש שפות‪ .‬‬ ‫ספרו "אבי יצחק בשביס‪-‬זינגר" )ידיעות‪-‬אחרונות‪ .‬‬ ‫ספרו של זמיר "לכבות את השמש" מצטרף לספריו "שוקת סדוקה"‬ ‫)אסטרולוג(‪" .‬‬ ‫שממנו יצאו‪.‫– ‪– 221‬‬ ‫]לעטיפה מאחור[‬ ‫האם מוצדק לשלוח גדוד למשימת התאבדות? מח"ט "גולני" נחום‬ ‫גולן ומג"ד ‪ 13‬אלן חורין התנגדו בכל תוקף‪ .‬ועם סגירת "על המשמר" עבר ל"מעריב"‪.‬‬ ‫*‬ ‫ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית‪-‬אלפא‪ .‬‬ ‫חבורת צעירים שהתעמתה עם ערכים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם‬ ‫העקרונות והאידאלים של המוסד‪-‬החינוכי בקיבוץ "השומר הצעיר"‪.‬רומאן מרתק בעל סממנים אוטוביוגראפיים‪ .‬ודרשו לדחות את הפעולה‬ ‫בגלל מזג‪-‬האוויר הקשה והתקלות‪ .‬‬ ‫"לכבות את השמש" הוא קריעת אשנב למחדל שהתרחש במלחמת‪-‬‬ ‫השחרור‪ .‬עיתונאי וסופר‪ .‬ספריית‪-‬פועלים‪.‬סיפורה של‬ ‫כיתה י"ב בקיבוץ‪ .‬שכתב‬ ‫זמיר עם מוטי לרנר על פי סיפור של יצחק בשביס‪-‬זינגר )"השניים"(‪.‬עגיל באוזן" )ספריית‪-‬פועלים( ועוד‪.‬שגויסה באמצע הלימודים למלחמה קשה ואכזרית‪.‬‬ ‫הוצג בהצלחה בתיאטרון "הבימה"‪.‬‬ .‬סנדל של סוס"‪" .

‬ביחד עם מוטי לרנד ‪ .‬‬ ‫הקרב אינו מוכר לציבור‪ .‬הקים‬ ‫את המוספים "הדף‪-‬הירוק" ו"קו‪-‬למושב" ועם סגירת "על‪-‬המשמר"‬ ‫עבר עם המוספים ל"מעריב"‪ .‬ומאוחר יותר ֵיצא הפלמ"ח לכבוש‬ ‫את הזרוע האחרת‪ .‬צה"ל שילם בעשרות הרוגים ובלמעלה ממאה‬ ‫פצועים‪.‬על‪-‬פי אחד מסיפורי אביו‬ ‫המוצגת ב"הבימה"‪.‬ערך את המוסף "חותם"‪ .‬תחמושתם של כובשי הגבעה אזלה והם מצאו‬ ‫עצמם הודפים טנקים ושריוניות יורקות‪-‬להבות – ברימונים‪ .‬משנת‬ ‫‪ 1972‬היה חבר מערכת "על‪-‬המשמר"‪ .‬למד ולימד עיתונאות באוניברסיטת תל‪-‬‬ ‫אביב‪ .‬‬ ‫הכוונה הייתה לתקוע למשך שתי יממות טריז בלב רצועת‪-‬עזה ולשלוט‬ ‫על הכביש‪-‬הראשי שבין אל‪-‬עריש לעזה וכך לשאוב מרבית הצבא‬ ‫המצרי מדרום ומצפון לעבר הגבעה‪ .‬‬ .‬עיתונאי וסופר‪ .‬אבי יצחק בשביס‪-‬זינגר" )"ידיעות‪-‬‬ ‫אחרונות" – ספרי חמד(‪" .‬לאורך הכביש שבין עוג'ה‪-‬אל‪-‬חפיר לביר‪-‬עסלוג'‪.‬נתנאל לורך(‪ .‬המגוייס למלחמה הקשה מכולן‪ .‬שאינו עוזב אותו כל חייו‪ .‬שיש בו אהבה‪.‬‬ ‫ספרו "לכבות את השמש" מצטרף ליתר ספריו‪" :‬סנדל של סוס"‪.‬מלחמת העצמאות‪.‬‬ ‫אך פקודה הייתה פקודה‪ .‬שיירת התחמושת והנשק המסייע שקעה‬ ‫בבוץ ולא הגיעה לגבעה‪ .‬‬ ‫גשמים כבדים שיבשו את הדרכים בנגב‪ .‬חתן‬ ‫פרס נובל לספרות ‪ 1978‬ותרגם רבים מספרי אביו לעברית‪.‬בעזרת‬ ‫חבריו שזכרו‪ .‬‬ ‫התבגרות והתערות בארץ‪ .‬‬ ‫"עגיל באוזן" )ספרית‪-‬פועלים(‪" .‬מח"ט "גולני" נחום גולן‬ ‫והמג"ד אלן חורין צפו את התקלות וטענו כי המשימה תהיה התאבדות‪.‬‬ ‫ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית‪-‬אלפא‪ .‬‬ ‫וכך אמנם היה‪.‬לקראת היציאה התבקשו החיילים לכתוב‬ ‫צוואות למקרה שלא ישובו‪ .‬שכתבו יומנים‪ .‬ובמרכזו עומד ילד‪-‬חוץ בקיבוץ של "השומר‬ ‫הצעיר" בעמק‪ .‫– ‪– 222‬‬ ‫כטקסט לקומוניקאט לספרו של ישראל זמיר‬ ‫לכבות את השמש‬ ‫"לכבות את השמש" מחזיר את הקורא לשדות הקרב של תש"ח‬ ‫וחושף מחדל חמור‪ :‬אלוף חזית‪-‬הדרום יגאל אלון שלח את גדוד ‪13‬‬ ‫מחטיבת "גולני" לפעולת הטעייה של כיבוש גבעה ‪ 86‬באזור חאן‪-‬יונס‪.‬בבקבוקי‪-‬‬ ‫מולוטוב ובצעקות‪ .‬ישראל זמיר הוא בנו יחידו של הסופר יצחק בשביס‪-‬זינגר‪ .‬ישראל זמיר הוא‬ ‫אחד החיילים ששרד מאותו קרב‪ .‬מכתבים וזיכרונות‪ .‬היסטוריונים צבאיים הסתפקו במשפטים‬ ‫בודדים‪" :‬משלט ‪ 86‬נכבש ופונה‪) ".‬שוקת סדוקה – )"אסטרולוג"( וההצגה‬ ‫"הנאהבים והנעימים"‪ .‬הוא מתאר את הקרב‬ ‫במסגרת של רומאן דוקומנטארי רחב‪-‬עלילה‪ .

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful