‫‪ r‬קופסת התכשיטים הכסופה ‪q‬‬

‫של סבתי‬

‫"תראי מה עשית עכשיו! הרגת את אמא שלך!" אמר לי אבי בפרסית‪.‬‬
‫זה היה יום מעונן באוקטובר ‪ .1998‬חובשים הורידו את אמי על‬
‫אלונקה בגרם המדרגות הצר בביתי הפרוורי שבקנדה‪ .‬עמדתי במבואה‬
‫הקטנטונת‪ .‬דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה‪ ,‬ואני רעדתי ברוח הקרה‬
‫שנשאה ניחוח של חורף‪ .‬שמחתי שהחובשים לא דוברים את שפתנו‪.‬‬
‫אבל אחד מהם הביט בי בעיניים שואלות‪ ,‬ושיערתי שחש בקולו של‬
‫אבי את הכעס החד כזכוכית שבורה‪ .‬אבי ביקש אשמים‪ .‬כאילו יוכל‬
‫לתקן את המצב ולהביא להחלמתה של אמי אם יימצא האדם האחראי‬
‫למחלתה הפתאומית‪.‬‬
‫החובשים שנשאו את אמי עברו על פני במהירות‪ .‬הספקתי להעיף‬
‫מבט בפניה‪ .‬הם היו חיוורים מהרגיל‪ ,‬והקמטוטים סביב עיניה החומות‬
‫נראו עמוקים יותר‪ .‬אבל היה עוד משהו‪ :‬עיניה השתנו; הן לא היו‬
‫חמורות ומאשימות כמו תמיד‪ .‬היא נראתה כמו ילדה מרדנית שנתפסה‬
‫בקלקלתה‪ ,‬אבל אינה מתחרטת‪ ,‬אף לא לרגע‪ ,‬על מה שעוללה‪ .‬יצאתי‬
‫החוצה בעקבות החובשים ובעקבות הורי‪ ,‬והדמעות התגלגלו על פני‪.‬‬
‫ניגבתי אותן בגב ידי‪ .‬אני הרי חזקה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הנה אני‪ ,‬אישה בת‬
‫שלושים‪ ,‬מרגישה כאילו אני שוב בת שמונה ובטהראן‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫ליוויתי בעיני את אורות האמבולנס שנעלמו מעבר לפינה‪ .‬אחר כך‬
‫אנדרה ואני רכשנו אותו ביולי ‪,1993‬‬
‫ֶ‬
‫נכנסתי חזרה אל הבית‪ .‬בעלי‬
‫שנתיים אחרי שבאנו לקנדה כמהגרים‪ .‬הורי הצטרפו אלינו בסתיו של‬
‫אותה שנה‪ .‬המחצית העליונה של הקיר הסמוך למדרגות היתה צבועה‬
‫צהוב‪ ,‬המחצית התחתונה — ירוק‪ .‬רצועה רחבה של פרחים כחולים‬
‫ולבנים הפרידה בין השתיים‪ .‬רציתי לצבוע את הקיר ההוא ברגע‬
‫שעברנו אל הבית‪ ,‬אבל כיוון שעבדתי במשרה חלקית במקדונלדס‬
‫שאלה") וגם הייתי עסוקה בגידול שני בני הקטנים‪,‬‬
‫ֶ‬
‫ב"סוויס‬
‫(ואחר כך ְ‬
‫נאלצתי לדחות את הדבר זמן־מה‪.‬‬
‫אחרי והתיישבתי על הרצפה לפניה‪ .‬לא יכולתי‬
‫נעלתי את הדלת ַ‬
‫לשאת עוד את משקל גופי‪ .‬הייתי אסירת תודה על שלא היתה נפש‬
‫חיה בבית; הילדים היו בבית הספר‪ ,‬ואנדרה היה בעבודה‪ .‬ידעתי‬
‫שעלי לטלפן אליו‪ ,‬לבקש שיאסוף את הילדים ויבוא הביתה כדי‬
‫שנוכל לגשת לבית החולים ולברר מה קרה לאמי‪ .‬אבל לא הייתי‬
‫מסוגלת לזוז‪.‬‬
‫"תראי מה עשית עכשיו! הרגת את אמא שלך!"‬
‫האם אבי מגיב סוף־סוף על מה שהתרחש בטהראן לפני שש־עשרה‬
‫שנים? ב־‪ ,1982‬כשהייתי בת שש־עשרה‪ ,‬עצרו אותי באשמת פשעים‬
‫פוליטיים כביכול‪ ,‬ואחר כך הייתי אסירה בכלא ֵאוִ וין הנודע לשמצה‪.‬‬
‫ידעתי שמאסרי גבה מחיר מהורי‪ .‬אבל הוא גבה את מחירו גם ממני‪.‬‬
‫שנים לא חשבתי על אווין‪ .‬עברי היה כרוח רפאים‪ ,‬שאני‪ ,‬כמו גם‬
‫בני משפחתי‪ ,‬בחרנו להתעלם ממנה‪ ,‬אף שלא היה אפשר להתכחש‬
‫לנוכחותה‪ .‬מעולם לא דיברתי עם הורי על מה שקרה לי בבית הסוהר‪.‬‬
‫ולא זו בלבד שמעולם לא שאלו אותי‪ ,‬הם גם הבהירו שברצונם לשכוח‬
‫את החוויה‪ .‬מיד אחרי שחרורי‪ ,‬לא רציתי לדבר על מאסרי‪ ,‬אבל הייתי‬
‫יכולה להיות רגועה יותר אילו ידעתי שהם נכונים להקשיב כשאהיה‬
‫מוכנה לכך‪ .‬כעת אמי גססה‪ ,‬והם עדיין לא ידעו דבר על מה שהתרחש‬
‫מאחורי חומות אווין‪ .‬וכי איך יכולתי לספר להם שעינו אותי ושעמדו‬
‫להוציא אותי להורג? איך יכולתי לומר שאילצו אותי להתחתן עם‬

‫‪13‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫אחד החוקרים שלי ושביליתי איתו לילות בתא הבידוד שלי? והיה עוד‬
‫הרבה‪ ,‬הרבה יותר —‬
‫הטלפון התחיל לצלצל‪ ,‬אבל לא העזתי לענות‪ .‬אולי אמי מתה?‬
‫אולי אבי צודק ו באמת הרגתי אותה?‬
‫עד מהרה נודע לי שלא גרמתי לאמי התקף לב‪ .‬היה לה סרטן בכיס‬
‫המרה‪ ,‬והיא נזקקה לניתוח‪ .‬אמי ידעה על הסרטן שלה זה מכבר‪ ,‬אבל‬
‫לא אמרה לנו דבר‪ .‬היא לא רצתה להדאיג אותנו‪ ,‬אמרה אחר כך‪.‬‬
‫התקשורת בין הורי לביני אף פעם לא היתה טובה‪ .‬בילדותי‪,‬‬
‫כשאמי רצתה להעניש אותי‪ ,‬היא נהגה לנעול אותי בחוץ‪ ,‬במרפסת‬
‫דירתנו שבמרכז טהראן‪ .‬גרנו בשתי דירות צמודות ששכרנו מעל‬
‫מסעדה קטנה וחנות רהיטים‪ ,‬בפינה הצפונית־מערבית של שדרת‬
‫השאה ושדרת ראזי‪ .‬שלושת חדרי השינה שלנו‪ ,‬המטבח הקטן וחדר‬
‫האמבטיה היו משני צדיו של מסדרון צר וחשוך‪ ,‬בין מכון היופי של‬
‫אמי לבין הסטודיו לריקודים של אבי‪.‬‬
‫הפעם הראשונה שאמי נעלה אותי בחוץ על המרפסת זכורה לי‬
‫היטב‪ .‬זה היה זמן קצר אחרי מותה של ְק ֵסנָ ה‪ ,‬סבתי מצד אבי‪ ,‬כשהייתי‬
‫אבוּ ‪ ,‬כפי שקראתי לה — ניהלה את משק‬
‫קסנה — או ַּב ּ‬
‫בת שבע‪ .‬סבתי ֵ‬
‫הבית‪ .‬היא בישלה וניקתה וטיפלה בי‪ .‬בכל יום היתה לוקחת אותי‬
‫אל הפארק וקוראת באוזני‪ .‬היא היתה חברתי הטובה ביותר‪ .‬את אמי‬
‫כמעט לא ראיתי‪ .‬היא עבדה כל היום במכון היופי שלה‪ ,‬ובערבים‬
‫אבוּ ‪ ,‬כמו אמה של אמי‪ ,‬היתה נוצרייה ממוצא רוסי‪.‬‬
‫נהגה לצאת‪ַּ .‬ב ּ‬
‫הסבתות הרוסיות שלי נישאו לגברים איראנים שבאו לעבוד ברוסיה‬
‫לפני המהפכה הקומוניסטית ב־‪ .1917‬אחרי המהפכה נאלצו שתי‬
‫המשפחות לעזוב את רוסיה; הגברים לא היו אזרחים רוסים ולא הורשו‬
‫עוד לשהות ברוסיה‪.‬‬
‫כשקסנה ועיסא‪ ,‬סבי‪ ,‬עברו מרוסיה לאיראן‪ ,‬קסנה נשאה בבטנה‬
‫את אבי‪ .‬אחותו היחידה של אבי‪ ,‬תמרה‪ ,‬היתה אז בת ארבע‪ .‬אבי‬
‫שהד ב־‪ ,1921‬זמן קצר אחרי שהמשפחה הגיעה לאיראן‪.‬‬
‫נולד בעיר ַמ ָ‬
‫אחר כך עקרה המשפחה לטהראן‪ .‬שבועות ספורים לאחר מכן יצא‬

‫‪14‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫עיסא למכור את התכשיטים שהביא איתו מרוסיה כדי לרכוש בית‬
‫למשפחתו‪ .‬בדרך נרצח‪ ,‬וכל מה שנשא איתו נגנב‪ .‬קסנה‪ ,‬שלא דיברה‬
‫פרסית והיתה זרה באיראן‪ ,‬הצליחה לשרוד‪ .‬עם הזמן היא פתחה בית‬
‫הארחה קטן ופירנסה את שני ילדיה בכבוד‪ .‬היא מעולם לא נישאה‬
‫שוב‪.‬‬
‫עיסא נתן לקסנה קופסת תכשיטים עשויה כסף‪ .‬אחרי מותו‬
‫העמידה את הקופסה על שולחן המטבח והשתמשה בה ככלי לסוכר‪.‬‬
‫בכל פעם שהמתיקה את התה שלה‪ ,‬נזכרה בבעלה‪ .‬אהבתי את הקופסה‬
‫ההיא‪ .‬אחרי מותה רציתי שהיא תהיה שלי‪ ,‬ויום אחד רוקנתי את כל‬
‫הסוכר על שולחן המטבח והחבאתי את הקופסה מתחת למיטה שלי‪.‬‬
‫אמי גילתה מהר מאוד מי עשה את המעשה ונעלה אותי במרפסת כדי‬
‫להעניש אותי‪ .‬ברור שזאת לא היתה הפעם האחרונה שלי במרפסת‪.‬‬
‫הייתי ילדה סקרנית‪ ,‬דעתנית ורהוטה‪ .‬רציתי לדעת הכול‪ .‬תשובה‬
‫שלילית אף פעם לא סיפקה אותי‪" .‬לא" היה אתגר בשבילי‪ ,‬ותמיד‬
‫הגבתי עליו ב"למה?" לאמי היפה לא היתה די סבלנות אלי‪ .‬היא‬
‫היתה עסוקה בעבודתה וגם סבלה קשות מתופעות של גיל המעבר‪.‬‬
‫היא מצאה אפוא עונש מושלם שירחיק אותי מדרכה‪ :‬היא נעלה אותי‬
‫בחוץ‪ ,‬במרפסת‪ .‬אחי לא היה יכול להושיע‪ַָ .‬אליק‪ ,‬אחי היחיד‪ ,‬היה‬
‫מבוגר ממני בארבע־עשרה שנים‪ .‬הוא עזב את הבית בגיל שמונה־‬
‫עשרה כדי ללמוד באוניברסיטה בעיר אחרת‪.‬‬
‫שנאתי את המרפסת‪ .‬היה לי חם מדי או קר מדי‪ ,‬אבל הגרוע‬
‫מכול — הייתי בודדה‪ .‬ואולם זה המקום שלמדתי בו אורך רוח‪ ,‬מעלה‬
‫שלא נמצאה בי באופן טבעי‪ .‬יותר מלהיות נעולה בחוץ שנאתי את‬
‫ההשפלה‪ ,‬ולכן אף פעם לא התקוממתי‪ .‬אף פעם לא צרחתי‪ ,‬לא‬
‫הלמתי בדלת המרפסת ולא רקעתי ברגלי‪ .‬בכיתי חרש‪ ,‬ומעל מחיצות‬
‫הבמבוק שהקיפו את תאי נטול הגג‪ ,‬שגודלו מטר על שניים וחצי‪,‬‬
‫השקפתי אל הרחוב‪.‬‬
‫ארבעת נתיבי הרחוב סאנו מתנועה בשעות הלחץ‪ ,‬והאוויר הדיף‬
‫אדי מפלט‪ .‬מעבר לרחוב ַמכר חסן אקא‪ ,‬הרוכל הגידם‪ ,‬שזיפים ירוקים‬

‫‪15‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫חמוצים באביב‪ ,‬אפרסקים ומשמשים בקיץ‪ ,‬סלק אדום מבושל בסתיו‬
‫וכל מיני עוגיות בחורף‪ .‬באחת מפינות הצומת הושיט זקן עיוור את‬
‫ידיו הגרומות אל העוברים ושבים‪ ,‬ומבוקר עד לילה קרא‪" ,‬עזרו לי‪,‬‬
‫מראה של בניין‬
‫ָ‬
‫בשם אלוהים!" מול דירתנו נצצו בשמש חלונות‬
‫משרדים בן חמש־עשרה קומות‪ ,‬שתנועת העננים השתקפה בהם‪.‬‬
‫בלילה נדלקו אורות הניאון מעל החנויות וצבעו את החשכה‪.‬‬
‫גזר הדין שלי על המרפסת נמשך מחצי שעה ועד שבע שעות‪ .‬רוב‬
‫הזמן יכולתי לשמוע ואלס או טנגו מבעד לחלונות אולפן הריקודים‬
‫של אבי‪ ,‬ולפעמים שמעתי את אבי סופר‪" ,‬אחת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪...‬‬
‫אחת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪ "...‬דימיתי בעיני רוחי את התלמידים של אבי‪,‬‬
‫זוגות לבושים בהידור‪ ,‬סובבים ומחליקים לצלילי המוזיקה‪ .‬נכספתי‬
‫לקחת חלק בעולם האסור של הסטודיו‪ .‬אבל אבי מעולם לא הרשה לי‬
‫להיכנס כשעבד‪ .‬לעתים קרובות‪ ,‬כשהתעוררתי מוקדם מאוד בבוקר‬
‫וכולם עדיין ישנו‪ ,‬נכנסתי לסטודיו וחגתי לצלילי ואלס דמיוני עד‬
‫שראשי הסתחרר ונפלתי על רצפת הלינוליאום החומה והקרירה שריח‬
‫שעווה עלה ממנה‪.‬‬
‫בילדותי פחדתי מאבי‪ .‬הסתכלתי עליו כשישב כל ערב בכיסא‬
‫העור השחור החביב עליו‪ ,‬באזור ההמתנה של הסטודיו שלו‪ ,‬וקרא‬
‫עיתון‪ .‬יציבתו היתה תמיד מושלמת — זקופה כסרגל‪ .‬אם הפרעתי לו‬
‫בדיבור כלשהו או ברעש‪ ,‬הוא הביט בי בעיני הענבר הרציניות שלו‪,‬‬
‫ופיו קו מתוח שנראה כאילו אינו מסוגל לחייך‪ .‬גם הוא היה חסר‬
‫סבלנות כלפי ילדים‪ .‬ידעתי היטב שאם לא אתנהג יפה הוא יסטור על‬
‫פני‪ .‬בשבילי‪ ,‬זו היתה החוויה המשפילה ביותר‪.‬‬
‫כך גדלתי‪ ,‬מבחוץ‪ ,‬משקיפה על משפחתי מרחוק‪ ,‬כאילו חוצצת‬
‫שגדלה והולכת עם כל יום שעובר‪ .‬מצאתי מפלט‬
‫בינינו חומת לבנים ֵ‬
‫בספרים‪ ,‬בבית הספר ואצל חברות‪ ,‬ואת רוב זמני העברתי בקריאה‬
‫ובלימודים‪ .‬תמיד הצטיינתי בלימודי‪ ,‬וכשהייתי בת שתים־עשרה‬
‫החלטתי להיות רופאה‪ .‬כל המורים עודדו אותי ואמרו לי שבזכות‬
‫ההתמדה שלי אוכל להיות כל מה שאבחר בו‪ .‬בינתיים‪ ,‬חיי היו דומים‬

‫‪16‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫מכל בחינה אחרת לחיי ילדה ממוצעת בצפון אמריקה‪ .‬בכל יום‬
‫חמישי בערב צפיתי ב"בית קטן בערבה" (בדיבוב פרסי)‪ ,‬ובכל יום‬
‫שישי צפיתי ב"דוני ומרי" (באנגלית)‪ .‬הייתי מאוהבת עד טירוף בדוני‬
‫אוסמונד! היה לנו בית נופש לחוף הים הכספי‪ ,‬שבו ביליתי בעונות‬
‫הקיץ ברכיבה על אופניים‪ ,‬בשיזוף על החוף‪ ,‬במסיבות עם חברים‬
‫ובריקודים לצלילי הבי־ג'יז‪.‬‬
‫כשהייתי בת שלוש־עשרה התחוללה המהפכה האסלאמית ושינתה‬
‫את עולמי לבלי הכר‪ .‬מחלוני השקפתי על השמים המתקדרים‪ .‬בתחילה‬
‫היה רק זרזיף‪ ,‬אבל הוא הפך לשיטפון שהציף את הרחובות והדיח את‬
‫הנורמליות מתוך חיינו‪ .‬הרחוב שלנו‪ ,‬שתמיד היה עמוס במכוניות‬
‫ובהולכי רגל‪ ,‬התרוקן ודמם‪ .‬אפילו הקבצנים נעלמו‪ .‬לא עבר זמן‬
‫רב וכלי רכב צבאיים הטילו את צלם על כל פינה‪ .‬מדי כמה ימים‬
‫מילאו מאות מפגינים זועמים את הרחוב‪ ,‬גברים מזוקנים בראש ונשים‬
‫בצ'אדורים בעקבותיהם; באגרופים שלוחים מעלה הם צעקו‪" ,‬מוות‬
‫לשאה!" ו"עצמאות‪ ,‬חופש‪ ,‬רפובליקה אסלאמית!" בפעם הראשונה‬
‫בחיי שמעתי יריות; הצבא פתח באש על המוני המפגינים‪ .‬אמי ציוותה‬
‫עלי להתרחק מהחלונות‪ ,‬והפעם נשמעתי לה בלי ויכוח‪.‬‬
‫אף על פי שהמהפכה צברה תאוצה‪ ,‬הורי האמינו שחבורה של‬
‫מוּ לות ואזרחים לא חמושים לעולם לא יביסו את צבאו של השאה‪.‬‬
‫אבל הם טעו‪ .‬השאה יצא לגלות; אייתולה ח'ומיני‪ ,‬שבילה בגולה‬
‫שנים רבות‪ ,‬חזר לאיראן; הרפובליקה האסלאמית של איראן נולדה‪,‬‬
‫ואילו עולמנו‪ ,‬וכל החוקים שליכדו אותו קרסו‪ .‬תושבי איראן רצו‬
‫דמוקרטיה‪ ,‬אבל לא זכו לזה‪ .‬עד מהרה נחשב הריקוד למעשה שטן‪.‬‬
‫אבי סגר את הסטודיו שלו והתחיל לעבוד כלבלר במפעל פלדת האל־‬
‫חלד של ידידו‪ .‬הוא תיעב את עבודתו החדשה‪ ,‬אבל קיווה שהממשלה‬
‫ ‬

‫הצ'אדור הוא מעין גלימה שלובשות חלק מנשי איראן בפרהסיה‪ ,‬והוא רק אחת‬
‫הדרכים שבהן נשים מוסלמיות יכולות לקיים את קוד הלבוש האסלאמי‪ ,‬חג'אב‪.‬‬
‫הצ'אדור מכסה את כל גוף האישה‪ ,‬ורק פניה נשארים גלויים‪( .‬כל ההערות הן‬
‫הערות המחברת‪ ,‬אלא אם כן מצוין אחרת‪).‬‬

‫‪17‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫האסלאמית החדשה לא תאריך ימים‪ .‬איפור‪ ,‬בגדים נאים וספרים‬
‫מערביים נאסרו על פי החוק‪ .‬עד מהרה התמוסס חלומי להיות רופאה‪,‬‬
‫היות שנשים קנאיות ממשמרות המהפכה‪ ,‬שרובן אפילו לא סיימו בית‬
‫ספר תיכון‪ ,‬החליפו בהדרגה את מורותינו‪ .‬מורות חסרות הכשרה אלה‬
‫העבירו את רוב השיעורים בדקלום סיסמאות פוליטיות‪ .‬כשמחיתי‬
‫בפני המורה החדשה לחשבון וביקשתי שתלמד חשבון במקום למנות‬
‫את כל הדברים המצוינים שעשה ח'ומיני למען הארץ‪ ,‬אמרה לי לצאת‬
‫מהכיתה אם הסדר החדש אינו לרוחי‪ .‬יצאתי ושלא במתכוון גרמתי‬
‫לשביתה כללית בבית הספר שנמשכה שלושה ימים‪.‬‬
‫בחודשים שלאחר מכן ייסדתי עיתון של בית הספר וכתבתי מאמרים נגד‬
‫הממשלה‪ .‬המנהלת החדשה שלנו — שהיתה כבת תשע־עשרה וחברה‬
‫במשמרות המהפכה — החלה לראות בי אחת מאויבותיה הגרועות‬
‫ביותר‪ .‬רוב חברותי היו עכשיו תומכות של קבוצות מרקסיסטיות או‬
‫מרקסיסטיות־אסלאמיות‪ ,‬אנטי־ממשלתיות‪ ,‬ואני התאמצתי בכל כוחי‬
‫להשתלב בפעילותן‪ .‬ואולם‪ ,‬אף על פי שתיעבתי את הממשלה החדשה‪,‬‬
‫הייתי נוצרייה אדוקה והשתתפתי יום־יום במיסה‪ ,‬ולכן מצאתי את‬
‫עצמי עד מהרה מבודדת ומדוכאת‪ .‬הורי היו מודעים לרוב פעילויותי‪,‬‬
‫אבל אף פעם לא ניסו לעכב בעדי; אחרי הכול‪ ,‬על פי אמות מידה‬
‫רגילות‪ ,‬לא עשיתי כל רע‪ .‬רציתי רק ללמוד מתמטיקה‪ ,‬מדע וספרות‪,‬‬
‫לא תעמולה ממשלתית‪ .‬לבסוף מסרה המנהלת את שמי ואת שמותיהן‬
‫של תלמידות רבות אחרות מבית הספר שלנו — תלמידות "אנטי־‬
‫מהפכניות" — לבית המשפט האסלאמי לצדק‪.‬‬
‫עצרו אותי ב־‪ 15‬בינואר ‪ 1982‬בתשע בערב‪ ,‬ואני בת שש־עשרה‬
‫בסך הכול‪ .‬מעצרי נמשך שנתיים ימים‪ .‬בזמן הזה סבלו אמי ואבי סבל‬
‫באווין‪ .‬הם שמעו על‬
‫רב‪ .‬הם ידעו שאסירים פוליטיים עוברים עינויים ֵ‬
‫אונס נערות צעירות ועל ההמונים שהוצאו יום־יום להורג‪ .‬בכל יום‬
‫הם חיכו לשיחת טלפון שתודיע להם לבוא אל שערי הכלא ולקחת את‬
‫חפצי מפני שהוצאתי להורג‪.‬‬

‫‪18‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫אווין היה כמו מדינה בתוך מדינה‪ .‬היו לו חוקים משלו‪ ,‬ובמובן‬
‫מסוים‪ ,‬גם ממשלה וצבא משלו‪ .‬השומרים והחוקרים היו בעלי כוח‬
‫עצום‪ .‬האסירים באווין איבדו את כל זכויותיהם ונחשבו נחותים‬
‫מעבדים‪ .‬לרוב האסירים התירו ביקורים של בני משפחה קרובים‪,‬‬
‫ולפיכך ראיתי את הורי אחת לחודש‪ ,‬בין חמש לעשר דקות‪ .‬מחיצת‬
‫זכוכית עבה חילקה את אולם הביקורים הגדול לשניים‪ .‬בחודשים‬
‫הראשונים לשהותי באווין לא היו טלפונים באולם הביקורים‪ ,‬ולכן‬
‫לא יכולנו לדבר‪ ,‬אלא בשפת הסימנים‪ .‬חמושים ממשמרות המהפכה‬
‫עמדו בכל פינה ועקבו אחרי כל תנועה שלנו‪ .‬הורי בכו בלי הרף‪ ,‬ואני‬
‫השתדלתי לחייך ולהרגיע אותם‪ .‬באחד הביקורים‪ ,‬כשישה חודשים‬
‫אחרי מעצרי‪ ,‬אמרתי להם שהתאסלמתי‪ .‬הם לא שאלו מדוע‪ .‬הם הבינו‬
‫שהדבר נכפה עלי‪ .‬איש לא העז לחקור מה מתרחש באווין‪.‬‬
‫כאשר שיחררו אותי — כעבור שנתיים‪ ,‬חודשיים ועשרים יום — הורי‬
‫התנהגו כאילו נסעתי לחופשה ממושכת‪ .‬בערב הראשון שלי בבית‬
‫ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל‪ ,‬והורי דיברו על מזג האוויר‪ .‬הקשבתי‬
‫להם בתדהמה‪ .‬כמעט הרגשתי נעולה שוב במרפסת‪ .‬נדרשו לי כמה‬
‫ימים עד שהבנתי שהשתיקה שלהם היתה מן הסתם דרכם לגונן על‬
‫עצמם וגם עלי; הם לא רצו לדעת על הסבל והאימה שהיו נחלתי‬
‫בכלא‪ ,‬ולכן העמידו פנים שהדבר לא התרחש כלל‪ .‬הם קיוו שכולנו‬
‫נשכח זאת‪ .‬אבל אני לא שכחתי‪ .‬דחקתי את זיכרונותי לפינה אפלה‬
‫במוחי‪ ,‬הרדמתי אותם לשנים רבות‪ .‬הפכתי לאסירה של שתיקה‪.‬‬
‫שוחררתי ב־‪ .1984‬אבל ממשלת איראן סירבה להעניק לי‬
‫דרכון גם שש שנים לאחר השחרור‪ .‬לבסוף הורשיתי לצאת מהארץ‬
‫בתנאי שאתחייב לשוב ואפקיד עירבון של חמש מאות אלף‬
‫טומאנים — כשלושת אלפים וחמש מאות דולר אמריקניים‪ .‬אם אשוב‬
‫בתוך שנה‪ ,‬הכסף יוחזר‪ .‬אם לא‪ ,‬הוא יימסר לממשלה‪ .‬בשעתו היתה‬
‫משכורתו של אנדרה שבעת אלפים טומאן בחודש — כשישים דולר‬
‫אמריקניים‪ .‬לא היה ברשותנו די כסף ונדרש לנו זמן כדי לגייס אותו‪.‬‬
‫כשהכסף היה בידינו‪ ,‬הממשלה הרשתה לנו לצאת‪ .‬ואולם‪ ,‬משלא‬

‫‪19‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫חזרתי לאיראן אחרי תום השנה‪ ,‬חששתי שמשמרות המהפכה יחליטו‬
‫לאסור את הורי כדי להעניש אותי‪ .‬אחרי כל מה שקרה באיראן‪ ,‬לא‬
‫יכולתי למצוא לעצמי מנוח עד שאמי ואבי יגיעו בשלום לקנדה‪.‬‬
‫מבחינה חוקית‪ ,‬אנדרה ואני לא יכולנו לערוב להם עד לקבלת האזרחות‬
‫הקנדית — הליך שידענו שיארך שלוש שנים ויותר‪ .‬ולכן‪ ,‬זמן קצר‬
‫אחרי שהגענו לטורונטו‪ ,‬באוגוסט ‪ ,1991‬ביקשתי מאחי ָאליק‪ ,‬שהיגר‬
‫לקנדה עוד ב־‪ ,1979‬לערוב להורי‪.‬‬
‫אמי נפטרה מסרטן במרס ‪ ,2000‬לפני שהספקתי לספר לה את‬
‫סודותי‪ .‬אבל העבר התעורר לחיים ולא הרפה‪ .‬הוא תסס כהר געש‬
‫שש־עשרה שנים ועמד על סף התפרצות‪ .‬כשחברי משמרות המהפכה‬
‫באו לביתי לעצור אותי וכיוונו רובים אל פני‪ ,‬לא הרגשתי מאומה‪.‬‬
‫כאילו עזבתי את גופי וצפיתי בסרט‪ .‬באותו רגע מחריד נכנסתי‬
‫למצב של הלם מתמשך‪ .‬בלי להבין זאת‪ ,‬איבדתי את היכולת להרגיש‬
‫משהו באופן עמוק‪ .‬פחד‪ ,‬אהבה‪ ,‬כעס ושנאה התחככו בעורי‪ ,‬אבל‬
‫אף פעם לא חדרו לבשרי‪ .‬זה היה המנגנון שבאמצעותו שרדתי בבית‬
‫הסוהר‪ ,‬המקום שתשעים אחוזים מאלפי האסירים ששהו בו היו בני‬
‫נוער שנגררו ממיטותיהם החמות והולקו בכפות רגליהם עד שלא היו‬
‫מסוגלים עוד ללכת‪ .‬טווח הפשעים שבהם נאשמו הילדים האלה נע‬
‫מקריאת רומנים מערביים או כתבים של מרקס ולנין או פרסומים של‬
‫קבוצות פוליטיות לא חוקיות‪ ,‬ועד לבוש לא הולם‪ ,‬או התבטאות נגד‬
‫ערכי המהפכה האסלאמית‪ .‬היו מי שהשתתפו באספות מחאה נגד‬
‫המשטר והיו שחילקו עלונים של קבוצות פוליטיות "אנטי־מהפכניות"‪.‬‬
‫אווין היה משול לבית ספר תיכון בגיהינום‪.‬‬
‫האפיזודה הפסיכוטית הראשונה שלי התרחשה מיד אחרי הלווייתה‬
‫של אמי‪ ,‬באמצע מרס ‪.2000‬‬
‫מכורבלים במעילינו החמים‪ ,‬בכובעים ובכפפות‪ ,‬נכנסנו כולנו‬
‫לטויוטה קאמרי הזהובה שלנו — אנדרה‪ ,‬אבי‪ ,‬בנַ י תומס ומישל‪,‬‬
‫ואנוכי‪ .‬הילדים שתקו‪ .‬אפילו הם הבינו איכשהו שלא כדאי לדבר‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫השתיקה נעשתה לי בת משפחה; היא התפשטה כמו עשב פרא לתוך‬
‫כל המרווחים שבינינו‪ ,‬תחליב סמיך ועיקש של סודות‪ ,‬סבל וכעס‪.‬‬
‫המכונית נסעה ברחובות אפורים‪ ,‬מתחת לרקיע אפור‪ .‬האביב נראה‬
‫רחוק לאין קץ‪ ,‬ואנשים צעדו בחיפזון‪ ,‬שפופים כנגד הרוח‪ .‬תהיתי אם‬
‫אמי משקיפה עלינו‪ ,‬אם אלוהים סיפר לה על מה שקרה לי באווין‪,‬‬
‫ואם סוף־סוף הבינה כמה גלמודה הייתי‪ .‬האם תחבק אותי עכשיו‬
‫ותלחש מילות נחמה כדי להפיג משהו מעיצבוני?‬
‫גל של אשמה הציף אותי‪ .‬איזו אנוכיות איומה היא לחשוב על‬
‫עצמי בדרך להלוויה שלה‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬היא הסתלקה‪ ,‬ואני עדיין אמורה להתמודד עם העולם‪.‬‬
‫האם אבקש מאלוהים שיסלח לה? האם אני סלחתי לה? סלחתי על מה?‬
‫ראשית‪ ,‬על ילדות ספוגת בדידות ולעתים קרובות מפחידה‪ .‬לפעמים‬
‫היא איימה שתעזוב אותי לתמיד אם לא אתנהג יפה‪ .‬כמה פעמים‬
‫אפילו העמידה פנים שהיא הולכת — חטפה את הארנק ורצה זועמת‬
‫במדרגות‪ ,‬ואני נתליתי על החצאית שלה או על רגליה והתחננתי‬
‫שתישאר‪ .‬היא אף פעם לא עזבה ממש‪ ,‬אבל בכל פעם שהלכה‬
‫למכולת או לסידורים כלשהם ישבתי ליד החלון בחשש שלעולם לא‬
‫אראה אותה שוב‪ ,‬ובכיתי עד שחזרה‪ .‬אבל על כל אלה סלחתי לה כבר‬
‫לפני שנים‪ ,‬כנראה כשמלאו לי שלוש־עשרה‪ .‬אז כבר נעשיתי ילדה‬
‫עצמאית‪ ,‬ילדה שהגיעה להבנה שלצורך הישרדותה היא יכולה לבטוח‬
‫רק בעצמה‪ .‬סוף־סוף איבדתי את הפחד לאבד את אמי‪ .‬האם האשמתי‬
‫אותה על שלא שאלה אותי יותר על אווין? לא‪ ,‬לא האשמתי אותה‪,‬‬
‫אבל הנשיאה בנטל העבר השרתה עלי עצב ובדידות וגרמה לי תחושה‬
‫שאני עדיין בבית הסוהר‪ .‬רציתי רק שתבין איך הרגשתי ושתדע את‬
‫האמת‪ .‬לא רציתי שתרחם עלי‪ .‬לא רציתי לרחם על עצמי‪ .‬הייתי פשוט‬
‫מתנחמת בידיעה שהיא יודעת‪.‬‬
‫עצרנו אצל "לוֹ ְּבלאוס"‪ ,‬ברחוב יאנג פינת שדרות סטילס‪ ,‬כדי‬
‫לקנות פרחים‪ .‬סייפנים ורודים ולבנים‪ .‬הצבע האהוב על אמי היה‬
‫כחול‪ ,‬אבל בחנות לא היו פרחים כחולים‪ .‬כמה ימים לפני מותה‪,‬‬

‫‪21‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫באחד מרגעי הצלילות הנדירים שלה‪ ,‬היא ביקשה ממני להבטיח לה‬
‫שתיקבר בשמלה הסגולה שלבשה בחתונתי‪.‬‬
‫"אני מבקשת ממך מפני שאביך מתרגש מדי עכשיו‪ ,‬אבל את‬
‫הגיונית‪ ,‬ואני יודעת שאוכל לסמוך עלייך‪ ",‬אמרה לי‪.‬‬
‫הגיונית?‬
‫תמיד האמנתי שאילו היתה צריכה למצוא מילת תואר יחידה‬
‫שתתאר אותי‪ ,‬היא היתה בוחרת ב טיפשה‪ .‬הסרטן שינה אותה‪,‬‬
‫כאילו השפיע על נפשה ולא רק על גופה‪ .‬אבל לא רק הסרטן כילה‬
‫אותה — גם המורפיום‪.‬‬
‫יום אחד היא התעוררה משנת התרופות שלה והביטה סביבה כמו‬
‫חיה פצועה ומבועתת‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬מאמאן?" שאלתי וקפצתי מן הכיסא שהיה סמוך‬
‫למיטתה‪.‬‬
‫"הם באים לקחת אותי‪ ...‬הם כאן‪ ...‬תסתכלי‪ ,‬הנה‪ ,‬שם!" אמרה‬
‫והצביעה על החלל הריק שלפני הדלת‪ ,‬ואחר כך על החלון‪ .‬אבל איש‬
‫לא היה שם‪.‬‬
‫היא תפסה בידי באצבעותיה הגרומות והקרות‪ .‬עורה היה יבש‬
‫כמו חול המדבר‪ .‬זכרתי אותה צעירה ובריאה ויפה‪ .‬זכרתי את ידיה‬
‫החמימות והרכות שהדיפו תמיד ריח ורדים‪.‬‬
‫"מרינה‪ ,‬תגידי לי שאת רואה אותם! תסתכלי! שם!"‬
‫"את מי את רואה‪ ,‬מאמאן? אם תגידי לי איך הם נראים‪ ,‬אולי אוכל‬
‫לגרש אותם‪".‬‬
‫כשהייתי בת שש התעוררתי פעם רועדת ובוכה‪ ,‬ולא יכולתי‬
‫אבוּ אמרה לי אותו הדבר כדי שאספר על הסיוטים‬
‫להוציא הגה מפי‪ַּ .‬ב ּ‬
‫שלי‪ .‬בשקט־בשקט סיפרתי לה הכול‪ .‬חשבתי שאם אדבר בקול‪ ,‬הם‬
‫עלולים לשמוע ולהעניש אותי‪ .‬סיפרתי לה על הצללים המתהלכים‬
‫בחדרי‪ .‬כשהתעוררתי באמצע הלילה‪ ,‬חשבתי שאני רואה אותם‪ .‬גופם‬
‫היה מכוסה גלימות שחורות וארוכות‪ ,‬והם היו תמירים ואפלים יותר‬
‫מן האפלה שהקיפה אותנו‪ .‬הם צעדו במעגל בקצב אטי וקבוע‪ .‬את‬

‫‪22‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫פניהם לא יכולתי לראות‪ ,‬כי הם תמיד הרכינו את ראשיהם‪ .‬ידעתי‬
‫שהם מזמרים‪ ,‬אבל קולותיהם היו כמו עשויים מחושך‪ .‬כמעט יכולתי‬
‫לראות את שירם‪ ,‬אבל לא יכולתי לשמוע אותו; ברור שזה היה סוד‬
‫אבוּ עליהם‪ ,‬היא הביטה בי‬
‫מוגן שלא נועד לאוזני‪ .‬אחרי שסיפרתי ל ַּב ּ‬
‫מהורהרת ובחנה בעיניה הענבריות את חדרי‪ .‬זה היה ביום ולא היו‬
‫בחדר שום צללים‪.‬‬
‫"נזירים‪ ",‬הרגיעה אותי וחייכה‪.‬‬
‫"נזירים? מי הם? הם רעים? הם יפגעו בי? הם מפחידים!"‬
‫"שמעת פעם מה הם אומרים?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"האם הם פגעו בך אי־פעם?"‬
‫"לא‪ .‬הם רק הולכים במעגל‪".‬‬
‫"הם אף פעם לא יפגעו בך‪".‬‬
‫"את בטוחה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אבל מאין את יודעת? הם הולכים גם מסביב לחדר שלך?"‬
‫"לא‪ ,‬אבל יש לי סיוטים משלי‪".‬‬
‫אבוּ ‪ .‬הם לא סיוט! הם אמיתיים!"‬
‫"אבל אני רואה אותם‪ַּ ,‬ב ּ‬
‫"אני יודעת‪ .‬אני יודעת‪ .‬גם לי היו סיוטים אמיתיים‪ .‬תסמכי עלי‪.‬‬
‫אבוּ יודעת‪ .‬לפי מה שסיפרת לי‪ ,‬אין ספק שהם נזירים‪ .‬הם טובים‪.‬‬
‫ַּב ּ‬
‫הם מסתובבים במעגל ומתפללים‪ .‬אולי הם מתפללים בשבילך‪".‬‬
‫"באמת?"‬
‫"מי זה יכול להיות אם לא הם? אם השטן היה רוצה לפגוע בך‪ ,‬את‬
‫חושבת שהיה שולח חבורת חלשלושים כאלה‪ ,‬שיסתובבו בחדר שלך‬
‫ולא יעשו כלום? איזה טעם יש לזה?"‬
‫היא צדקה‪ .‬לשטן היו כנראה מפלצות מפחידות מאוד‪ .‬הרבה יותר‬
‫מפחידות מהנזירים שלי‪ .‬טוב היה לדעת את שמם; "נזיר" היה עדיף‬
‫בהחלט על "צל אפל"‪.‬‬
‫"אז‪ ...‬מה אני צריכה לעשות?" שאלתי‪.‬‬

‫‪23‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫"את צריכה להכיר בהם‪".‬‬
‫"איך?"‬
‫"תדברי אליהם‪".‬‬
‫"בשום אופן לא!"‬
‫"למה לא?"‬
‫"הם מפחידים!"‬
‫"מפחידים? אמרת לי שהם אף פעם לא פגעו בך‪".‬‬
‫"נכון‪ ...‬אני לא יודעת‪ ...‬מה להגיד?"‬
‫"מה בקשר לתפילת 'אווה מריה'?"‬
‫"בסדר‪ ...‬אני אנסה‪".‬‬
‫"אי אפשר לברוח מצללים ומסיוטים‪ ,‬מרינה‪ .‬צריך להתעמת‬
‫איתם‪".‬‬
‫ליעלעתי‪.‬‬
‫במשך כמה לילות לחשתי תפילה אל הצללים‪ .‬כל מילה שלי‬
‫היתה מעט יותר מנשימה שהזדחלה באי־רצון מתוך פי‪ ,‬דרך שפתי‬
‫הרוטטות‪ ,‬וריחפה חסרת אונים אל תוך הלילה‪ ,‬נעלמת בסיוט השחור‬
‫שחי בחדרי‪ .‬הצללים חדלו לנוע לרגע‪ ,‬אבל עד מהרה שבו למצעדם‬
‫הקודם‪ .‬ואולם אני שמעתי משהו‪ .‬זה היה קולי‪ .‬הוא חזר אלי כהד‬
‫בעוצמה מפתיעה‪" :‬שמחי מרים‪ ,‬ברוכת החסד‪ ,‬אדוני ִעמך‪ .‬ברוכה‬
‫את בנשים וברוך פרי בטנך ישוע‪ .‬מרים הקדושה‪ֵ ,‬אם ישוע אלוהינו‪,‬‬
‫התפללי בעדנו החוטאים‪ ,‬עתה ובשעת מותנו‪ ".‬וכשהתפילה נגעה‬
‫בפני‪ ,‬התחיל פחדי להתפוגג‪" .‬לילה טוב‪ ",‬אמרתי לנזירים‪ .‬התהפכתי‬
‫על צדי ועד מהרה נרדמתי‪ .‬לא פחדתי עוד‪ .‬לפחות‪ ,‬לא כמו קודם‪.‬‬
‫אבוּ צדקה‪ .‬הם היו בסך הכול נזירים פתאים שלא מצאו עיסוק טוב‬
‫ַּב ּ‬
‫יותר מלהתהלך סביב חדרי‪.‬‬
‫כעת זו היתה אמי שראתה צללים‪ .‬החלפנו עמדות‪ :‬אני הייתי‬
‫המבוגר והיא הילד‪.‬‬
‫"מאמאן‪ ,‬אם תגידי לי מה את רואה‪ ,‬אני אוכל לעזור לך‪",‬‬
‫אמרתי‪.‬‬

‫‪24‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫"הם באים לקחת אותי‪ .‬הם רוצים לכלוא אותי‪ .‬הם ימצצו את‬
‫דמי‪".‬‬
‫"מי?"‬
‫"פסדארה‪".‬‬
‫"מאמאן‪ ,‬אין כאן משמרות המהפכה‪ .‬מה שאת רואה הוא מן העבר‪.‬‬
‫אנחנו בקנדה‪ .‬המקום הזה בטוח‪".‬‬
‫"אבל הם כאן‪ ,‬מרינה‪ ,‬והפעם הם רוצים אותי!"‬
‫"אני לא אתן להם לקחת אותך‪ ,‬מאמאן‪".‬‬
‫"אבל הם באו לקחת אותי‪ .‬אני יודעת את זה!"‬
‫"לא‪ ,‬מאמאן‪ .‬הם באו בגללי‪ ,‬ואני אגיד להם שכבר הייתי אצלם‪,‬‬
‫והם יסתלקו‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬תעשי את זה‪ ",‬אמרה אמי‪ ,‬מותשת‪.‬‬
‫"לכו מכאן!" אמרתי בתקיפות‪" .‬כבר הייתי אצלכם‪ .‬הניחו לנו!"‬
‫אמי דממה פתאום‪ .‬האם היא נושמת? הנחתי את ידי על חזה‪.‬‬
‫צלעותיה התרוממו קמעה מתחת לאצבעותי‪ .‬היא חיה‪.‬‬
‫קרוב מזה לא הגענו‪ ,‬אמי ואני‪ ,‬לשיחה על אווין‪.‬‬
‫זמן קצר אחרי ההזיה הזאת היא כבר לא זיהתה איש מאיתנו‪ .‬היא‬
‫היתה ערה‪ ,‬אבל מתה‪ .‬עיניה לא היו אלה שהכרתי כל חיי‪ .‬הן הפכו‬
‫לזכוכית‪ .‬קרות‪ ,‬שבירות‪ ,‬ריקות מסיוטים ומחלומות‪ .‬נפשה עזבה את‬
‫גופה‪.‬‬
‫ילדי ואני‪ ,‬ליד האח‪ ,‬אבל ברגע‬
‫בבית ההלוויות התחממנו‪ַ ,‬‬
‫ההוא‪ ,‬כל ִא ֵשי הגיהינום לא היו מצליחות להפסיק את רעידתי‪.‬‬
‫באי־רצון פשטתי את המעיל‪ .‬לא לבשתי שחורים‪ ,‬אלא אפודה‬
‫בצבע בז' וחצאית חומה‪ ,‬הבגדים המשובחים ביותר שהיו לי‪.‬‬
‫כשהתלבשתי לקראת בית ההלוויות התחוור לי שאין לי בגדים‬
‫שחורים‪" .‬איזו אישה לא לובשת אף פעם שחור?" שאלתי את עצמי‪.‬‬
‫אחרי ניצחון המהפכה באיראן כפו על נשים ללבוש צבעים כהים‬
‫בלבד‪ .‬האם לכן שנאתי שחור ונמנעתי ממנו? האם משום כך צבעתי‬
‫את חדר המגורים שלי בגוני צהוב "מעניינים"‪ ,‬כפי שאנדרה התבטא‬

‫‪25‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫בנימוס? למה אני חושבת מחשבות טיפשיות כאלה בהלווייתה של‬
‫אמי?‬
‫היה עלינו לעלות קומה אחת כדי להגיע לאולם המבקרים‪ .‬נעלתי‬
‫נעליים גבוהות עקב‪ ,‬וכפות רגלי כאבו‪ .‬היה הגיוני יותר אילו לבשתי‬
‫מכנסיים ונעלתי מגפיים‪ .‬אבי צעד לפני‪ .‬הוא היה בן שבעים ותשע‪,‬‬
‫אבל יציבתו היתה מושלמת; עדיין היה בו מהידורו של הרקדן‪ .‬כל‬
‫תנועה שלו היתה קלילה‪ ,‬כאילו חוק הכבידה לא חל עליו‪ .‬כשהושיט‬
‫יד ללחוץ את ידי האנשים‪ ,‬יכולתי כמעט לשמוע ברקע את נעימות‬
‫הוואלס והטנגו של הסטודיו שלו לריקודים‪ .‬איך הרגיש כשהמהפכה‬
‫האסלאמית באיראן גזלה ממנו את המוזיקה? מה קורה לאומה בלי‬
‫צבע‪ ,‬בלי מוזיקה‪ ,‬בלי שירה וספרות? מה קורה לנו כשהיופי הופך‬
‫לפשע?‬
‫אנשים הנידו בראשיהם‪ ,‬חייכו ונראו עצובים‪ .‬הכרתי כמה מהם‪,‬‬
‫אבל רובם היו ידידים של אליק שלא פגשתי מעולם‪ .‬חשתי אשמה‬
‫כשעמדתי שם ובירכתי זרים וקיבלתי את תנחומיהם‪ .‬הם לא ידעו‬
‫שהייתי בת איומה‪ ,‬שנכלאתי בבית סוהר כשהייתי בת שש־עשרה‬
‫וגרמתי סבל להורי‪ .‬האם תהו מדוע לא לבשתי שחורים? ראיתי אחדים‬
‫מידידי ונאנחתי בהקלה‪ .‬גם אם לא ידעו את הפרטים‪ ,‬הם ידעו שהייתי‬
‫בבית סוהר‪ ,‬ובכל זאת בחרו לבוא להלוויה‪.‬‬
‫ארונה של אמי‪ ,‬המכוסה פרחים‪ ,‬נח בצדו האחר של האולם‪ .‬ידעתי‬
‫שהיא לובשת את שמלתה הסגולה‪ .‬היא נראתה בה נהדר בחתונתי‪.‬‬
‫ביום ההוא‪ ,‬בכנסייה‪ ,‬היא לא בכתה כמנהג כמה אימהות שבנותיהן‬
‫מתחתנות‪ .‬היא כעסה עלי שהתחתנתי עם אנדרה; היא לא הבינה‬
‫מדוע עשיתי מעשה כה מופרך‪ .‬אבל היא מילאה‪ ,‬בלי דמעות‪ ,‬את‬
‫תפקיד האם הגאה והמאושרת‪ ,‬ואני הכרתי לה תודה על כך‪ .‬אני עצמי‬
‫לא ידעתי מדוע אני מתחתנת עם אנדרה‪ ,‬אבל הייתי משוכנעת לגמרי‬
‫שעלי לעשות זאת‪ .‬כאילו רעבתי ללחם‪ ,‬והייתי חייבת לאכול‪ .‬אף‬
‫על פי שחזרתי לאמונתי הדתית מיד אחרי שחרורי‪ ,‬ממשלת איראן‬
‫עדיין ראתה בי אישה מוסלמית‪ .‬וכיוון שלאישה מוסלמית אסור‬

‫‪26‬‬

‫אחרי טהראן‬

‫ונישואי לאנדרה בבחינת‬
‫ַ‬
‫להינשא לגבר נוצרי‪ ,‬היו חזָ ָרתי לכנסייה‬
‫גזר דין מוות‪ .‬האם רציתי למות? האם לכן התחתנתי עם אנדרה? או‬
‫שהיתה בכך התרסה — רצון להצהיר קבל עם ועדה שאני עדיין אני‪,‬‬
‫ושהרפובליקה האסלאמית לא הצליחה לשבור את רוחי?‬
‫אחרי הטקס הלכנו עם בני משפחה וידידים לביתו של אליק לארוחת‬
‫צהריים‪ .‬בשל פער הגילים בינינו — ארבע־עשרה שנה — אליק ואני לא‬
‫היינו קרובים אף פעם‪ .‬גם איננו דומים‪ :‬גובהו מטר תשעים וחמישה‪,‬‬
‫הוא רזה‪ ,‬עורו לבן‪ ,‬אפו גדול ועיני הענבר שלו עמוקות‪ .‬ואילו אני‪,‬‬
‫קומתי מטר וחצי ושערי ועיני כהים‪ .‬חברת הקייטרינג הכינה ארוחה‬
‫פרסית של אורז בסמטי ועוף ושפודי בקר‪ ,‬אבל לא הייתי רעבה‪.‬‬
‫אנשים אכלו ופיטפטו‪ .‬לקינוח היו ספלים של שוּ ֶלה זארא‪ ,‬פודינג‬
‫אורז פרסי‪ ,‬עשוי במי ורדים‪ ,‬זעפרן וקינמון‪ .‬לקחתי פודינג — הייתי‬
‫זקוקה למעט סוכר — וישבתי ליד אבי‪.‬‬
‫ניחוח הקינמון הביא אותי לעצום את עיני ולחשוב על אושר‪ .‬האם‬
‫אני מאושרת בחיי? שרדתי את אווין‪ ,‬נישאתי לגבר שאהבתי — אף‬
‫כי בנסיבות משונות — יש לי שני ילדים יפים‪ ,‬בית נאה‪ ,‬ובסך הכול‬
‫חיים קנדיים נפלאים‪ .‬האם תחושת האושר אמורה להיות חריפה?‬
‫כשחשבתי על אושר החזירו אותי זיכרונותי אל ימי ילדותי ליד הים‬
‫הכספי‪ ,‬כשכירסמתי עוגיות קינמון על החוף והבטתי בשקיעת השמש‪.‬‬
‫"מרינה‪ ,‬אמך סלחה לך לפני מותה‪ ",‬הודיע אבי לפתע‪.‬‬
‫"מה?" שמעתי את עצמי אומרת‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬היא סלחה לך‪".‬‬
‫לטשתי בו עיניים ותחושה מוזרה עלתה מקיבתי אל חזי‪ ,‬וכמו‬
‫מילאה את לבי ואת ריאותי בנוזל סמיך וגירי‪ .‬לרגע חשבתי שאקיא‪.‬‬
‫אבל לתדהמתי התחלתי לצרוח‪ .‬לא אמרתי שום דבר‪ .‬רק צרחתי‪.‬‬
‫כשעינו אותי לא צרחתי‪ .‬לא מפני שהחזקתי מעמד‪ ,‬אלא מפני שכל‬
‫הצלפה שנחתה על כפות רגלי היחפות‪ ,‬כמו רוקנה כל שריד אנרגיה‬
‫מגופי‪ .‬בעינויים לא הייתי מסוגלת לנשום כהלכה‪ ,‬כאילו שכחתי איך‬
‫עושים זאת‪ .‬האיש שהכה אותי‪ ,‬חאמד‪ ,‬חשב ששתיקתי היא סימן‬

‫‪27‬‬

‫מרינה נעמת‬

‫למרדנות והצליף בי בכוח רב יותר‪ .‬למה אני צורחת עכשיו? לא‬
‫ידעתי‪ ,‬אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק‪ .‬ציפיתי שעיני ואפי ואוזני‬
‫ידממו‪ ,‬שעורי ייקרע‪ .‬כעס‪ .‬רגש שלא חשתי זה עידן ועידנים‪.‬‬
‫צעקותי נעשו כה דוחקות‪ ,‬שלא הצלחתי לנשום‪ .‬רצתי החוצה‬
‫לאוויר הפתוח‪.‬‬
‫הפנים סביבי היו ערפל של צבעים וקווים שהתמזגו ונעו‪ .‬לפעמים‬
‫התבהר לנגד עיני קלסתר שכל מה שיכולתי לפענח בו היה רגש של‬
‫נח ִתי בחצר הקדמית‪ ,‬עדיין צורחת‪ .‬נזקקתי למישהו‬
‫זעזוע ופחד‪ַ .‬‬
‫שיעזור לי להפסיק‪ ,‬אבל כולם בהו בי‪ .‬התמוטטתי‪ .‬חברה שלי‪ ,‬רופאה‪,‬‬
‫גחנה מעלי‪" .‬את בסדר‪ ",‬אמרה‪" .‬הכול בסדר‪ .‬תביטי בי ותנשמי‪".‬‬
‫התבוננתי לתוך עיניה החומות‪ ,‬המוכרות‪ .‬בטחתי בה‪ ,‬תמיד בטחתי‬
‫בה‪ .‬בעלה היה עמית של אנדרה‪ ,‬ובאיראן היא היתה רופאת המשפחה‬
‫שלנו‪ .‬התרכזתי בקולה‪.‬‬
‫איני זוכרת איך הגעתי הביתה‪ ,‬אבל בימים שאחרי כן‪ ,‬איש לא‬
‫טילפן לברר מה שלומי‪ .‬איש לא שאל מדוע התנהגתי כפי שהתנהגתי‪.‬‬
‫הם חשבו ודאי שמותה של אמי הסעיר אותי‪ .‬אבל התפרצות כזאת לא‬
‫היתה אופיינית לי כלל‪ .‬מה שעשיתי לא היה נורמלי משום בחינה‪.‬‬
‫זה לא היה ֵא ֶבל‪ .‬למה אנשים לא שאלו אותי שום דבר? אולי נהגו‬
‫נכון‪ .‬אולי הייתי צריכה לעשות מה שעשיתי כל השנים ההן ולהמשיך‬
‫הלאה‪ .‬הייתי מחויבת למקום העבודה שלי‪ ,‬למשפחה‪ ,‬לחיים‪ ,‬הייתי‬
‫צריכה לטפל בכולם‪ .‬לכן השתדלתי לעשות זאת‪ .‬המשכתי להגיש‬
‫אלה"‪ ,‬המקום שעבדתי בו‪ ,‬חייכתי‬
‫ב"סוויס ָש ֶ‬
‫ארוחות של רבע עוף ְ‬
‫אל הלקוחות ושאלתי אם ירצו צ'יפס או סלט עם הארוחה‪ .‬לאחר מכן‪,‬‬
‫ילדי מבית הספר‪,‬‬
‫בכל יום‪ ,‬אחרי משמרת הצהריים שלי‪ ,‬אספתי את ַ‬
‫באתי הביתה‪ ,‬כיבסתי והכנתי ארוחת ערב‪.‬‬

‫‪28‬‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful