‫פרק ראשון‬

‫א‬
‫תמיד אחזור אל השביל‪ .‬אל הבתים הנמוכים‪ .‬אל דלתות הקש של‬
‫הילדים‪ .‬אל רעפי העלייה העצובים‪ ,‬המתולתלים כמין רעמה פרועה‬
‫של עורות שועלים‪ .‬קיר נוגע בקיר‪ ,‬דלת בדלת‪ ,‬ומבעד לסדקים עולה‬
‫כמו אז בכייה הנורא של רוחמה‪ .‬החלונות פתוחים‪ .‬ריחם לא נמר‬
‫מעולם‪ .‬רק להושיט יד ולגעת בחמין השעורה של סבתא‪ .‬הכיסאות‬
‫עודם עזובים בשמש‪ .‬כך גם ספסל העץ של סבא‪ .‬מיותם‪ .‬קערת‬
‫הנחושת מחלידה‪ ,‬תלויה על חבל פשתים בעליית הגג‪ .‬היו אוספים‬
‫בה פעם תפוזים חמים ומאכילים בהם את כל המשוגעים‪ .‬עתה לא‬
‫נותר מהם דבר‪ .‬גם לא מן הנשים‪ .‬כולן אבדו‪ .‬מרת כהן‪ ,‬מרת שרעבי‪,‬‬
‫מרת רדעי‪ .‬והיכן נעלמה גם מרת שאולוף הקטנה‪ .‬אמרו שנסעה‬
‫בגיגית לעיר של אוניות‪ ,‬אך הכול יודעים שהיו אלה העשבים שעלו‬
‫בלחייה‪.‬‬
‫אבל השכונה לא מתה‪ ,‬ואפילו שעכשיו היא רק מלח בישול‪ ,‬היו‬
‫נכנסים בה פעם על גבי חמורים‪ .‬שותים מיץ צימוקים אצל מרת‬
‫אכלופי ומניחים בקערה גם לבהמות‪ .‬שכונה ישישה‪ .‬אבודה מכדי‬

‫‪12‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫לשלוח יד בנפשה‪ .‬כך גם עציצי הבשמים‪ .‬נושרים טלאים‪ ,‬טלאים‪,‬‬
‫כמין דמעות עצובות של אלוהים‪ .‬כך סיפר לנו אבא‪ .‬עכשיו מת גם‬
‫הוא‪ ,‬ונותר רק חמורו של לוי הסבל‪ ,‬ללעוס בשלווה את מזרן המתים‬
‫של סבתא סולטנה‪.‬‬
‫בקצה סמטת הנפחים עומדת הרפת של אלקוצר הזקן‪ .‬גדר הפחים‬
‫התמוטטה‪ .‬דמות הרפאים של מרת אלקוצר עדיין תועה שם בין‬
‫ההריסות ומקלפת בציפורניה את שחין האבעבועות‪ .‬על פניה לא שרד‬
‫עוד כלום‪ .‬ואפילו כך‪ ,‬כלואה בציציות של דם‪ ,‬ממאנת נשמתה לצאת‪.‬‬
‫הזבובים גומלים עמה חסד‪ .‬רובצים על ראשה הקירח כמו מליטים‬
‫בחמלה על איזו אגדה עתיקה‪ .‬מיום שמת אלקוצר הזקן‪ ,‬חרבה הרפת‬
‫וגוועו בה הפרות‪ ,‬ונותרו רק נאדות העור הריקים שהיתה משוטטת‬
‫בהם בין הסמטאות‪.‬‬
‫אני קרב לעברה ומחזיק בכף ידה‪.‬‬
‫"את זוכרת אותי?"‬
‫עיניה שוב אינן רואות דבר‪.‬‬
‫"יצחק‪ ,‬זוכרת?"‬
‫איש אינו מחליף את בגדיה‪ .‬דומה שאף אינה נושמת‪ .‬רק ריח‬
‫הבהמות שעדיין עולה מצחין מבין רגליה‪ ,‬מעלה על הלב איזו תקווה‬
‫עגומה לקץ הימים‪.‬‬
‫"יצחק‪ ,‬זוכרת‪ .‬יצחק אבולעפיה‪ .‬הבן של יוסף‪ ,‬מטאטא‬
‫הרחובות‪".‬‬
‫והנה‪ ,‬כאן‪ ,‬גדר ביתו של חכם דואק‪ .‬אמרו שגדר זו סייג לחוכמה‪,‬‬
‫וחכם דואק מופלג בה וגדול‪ ,‬והתורה מעטירה ממוחו‪ ,‬נשפכת כקמח‬
‫הפיתות הטובות של קודם שבת‪ .‬בטליתות מגוהצות עמדנו שם מול‬
‫שער ביתו‪ ,‬ממתינים לספר תורה שיצא‪ ,‬וחכם דואק‪ ,‬שיקום כחתן‬
‫בראשית מקהל החוגגים וירכיבו כטלה על כתפיו‪ .‬עכשיו מוטל גם‬
‫ביתו כפגר שסוע‪ .‬סיפרו שכלאו אותו במושב הזקנים של הספרדים‪.‬‬
‫הלכתי לשם‪ .‬איש אינו מכיר‪ .‬ואולי כבר מת‪ .‬ואולי משקרים האנשים‬
‫שהפקירו אותו ככלב עזוב בין הביבים‪ .‬אשאל אצל הרבנים‪ .‬הם הרי‬
‫מחזיקים בפנקסי המתים‪ .‬לא שמעו אף הם עליו דבר‪ .‬אולי בגלל‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪13‬‬

‫הזקן שנשר פתאום מסנטרו ופחדו שתפרוץ מגפה‪ .‬כך השליכו אותו‬
‫לבית המצורעים של טלביה‪ .‬נשבעו שגם שם דרים ספרדים טובים‪,‬‬
‫וחשבו להם זאת לצדקה‪ .‬כשימות‪ ,‬ידביקו בוודאי מודעה על הקירות‪.‬‬
‫בשכונה הזאת כבר יש מי שיודעים לקרוא‪.‬‬
‫היום גרים בביתו זרים‪ .‬חיוורים כמו האשכנזים‪ .‬באו מסלוניקי‬
‫ונשבעו שנמנים גם הם עם מגורשי ספרד‪ .‬הכול אומרים על השכונה‬
‫הזאת‪ .‬מתביישים להודות‪ .‬מדברים לשון של שוקת שבורה‪ ,‬ומאמינים‬
‫שכבר מתו המלאכים שהפכו את סדום לעמורה‪ .‬טוב שהשליכו את‬
‫אותו חכם לבית המצורעים קודם שבאו לכאן הנוכרים‪.‬‬
‫עתה לא נותר מן השכונה דבר‪ .‬אולי רק הישישות שעדיין זוכרות‬
‫את קימשי החייט‪ ,‬שהיה תופר לתינוקות מכנסיים קטנים משקים‬
‫קרועים של מלפפונים‪ ,‬ומעמיד אותם נקיים ומגוהצים מול פרוכת‬
‫הקדושים של יום הכיפורים‪ .‬ואבא שעמד שם אותו ערב של "כל‬
‫נדרי" מול פרוכת ההיכל וביקש בבכי על נפשה של רוחמה‪ .‬ואיש מן‬
‫המתפללים‪ ,‬אף לא חכם דואק‪ ,‬לא עמד עליו לסלקו‪ ,‬והשמים נתעכבו‬
‫אף הם‪ ,‬ועדיין קולו של אבא נאחז כצלוב בין קרנות המזבח‪ ,‬מתחנן‬
‫ביבבות רותחות על רוחמה הקטנה שלא תמות‪ ,‬קודם שעמד החכם‬
‫ואסף בחמלה את ספר התורה מידו‪" .‬כל נדרי ואסרי ושבועי ונדויי‪".‬‬
‫והנה‪ ,‬כאן‪ ,‬בסמטת הסנדלרים הצרה‪ ,‬החצר של משפחת שאולוף‪.‬‬
‫ריבוע האבן שעל פי הבור נאטם‪ .‬כיסו אותו במלט ירוק‪ .‬העמידו עליו‬
‫עציץ של פח‪ ,‬ובחג הנטיעות לימדו אותנו שכך מפריחים את השממה‪.‬‬
‫כאן גרו יונה ומשה שרעבי‪ .‬אף שנולדו עוד קודם לבריאת העולם‪ ,‬לא‬
‫היו להם ילדים מעולם‪ .‬רק אותו ספר תורה שחולל עמו משה שרעבי‬
‫בשמחת תורה ומילמל בבכי‪" ,‬זה הקדיש שלי‪ ".‬בשבת היו מושכים‬
‫את הספסל הקטן מתוך החדר‪ ,‬מעמידים עליו את הפיתות ומורחים‬
‫בעיסה אדומה חריפה‪ ,‬שהיתה הופכת את הלשון הנדהמת ללפיד‬
‫של אש‪ .‬בערב היו קמים מעל הספסל ושבים לחדרם‪ .‬ידעו שנבוא‬
‫בעקבותיהם‪ ,‬וחייכו לעברנו בארשת פנים מאושרת של קערת נחושת‬
‫ממורקת‪ .‬ושולחן עמד שם בטבור החדר ומיני פירות רחוצים ערוכים‬
‫עליו ביד אוהבת‪ .‬ושתי מיטות סדורות למשעי ונעלי בית נקיות‪,‬‬
‫ניבטות בנו בעיני שמש נרגשת שחמקה בשארית כוחותיה בינות סורגי‬

‫‪14‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫החלון וניגפה רסיסים־רסיסים על רצפת האבן המקורצפת‪ .‬ושידה‬
‫עמדה שם‪ ,‬כהה ועתיקה‪ ,‬מדיפה ריח משומר של מי ורדים מצוואר‬
‫אגרטל הנחושת שעליה‪ .‬והזקנה‪ ,‬תמיד בשמלה ארוכה וידיה פשוטות‬
‫כבתפילה‪ ,‬ממתינה לבעלה שידליק את נר ההבדלה‪ .‬סבתא סיפרה לנו‬
‫שאנו הנינים שלהם‪ ,‬והישיש האמין אף הוא‪ ,‬וקידם את פנינו בעיניים‬
‫עגומות של ציפורים חולות‪ ,‬שאלמלי נר השעווה‪ ,‬לא היינו יודעים‬
‫אם עכשיו קם ממיטתו‪ ,‬או שמא עכשיו מבקש לטפס עליה‪ .‬ועמדנו‬
‫שם לצדם נושמים‪ ,‬בתוך שתיקה מתוקה‪ ,‬קטורת מפויחת של להבה‬
‫גוססת וחזיון קסמים של קערת פירות צוחקת‪ .‬וכמו שבה הרוח ועברה‬
‫בין הווילאות הרקומים‪ ,‬הצטדקה מרת שרעבי בבושת פנים ואמרה‪,‬‬
‫"תאכלו‪ ".‬והישיש הצטחק עמה ולחש חצי תפילה על תפוח מיותם‪ ,‬וגם‬
‫בננה הפריד לנו‪ ,‬ואפשר אבטיח שלם היה מבקע לנו בכוח לבו בלבד‪,‬‬
‫אלמלי נטלה אשתו את הסכין מידו וחצתה אותו לשניים‪ .‬וגם תמרים‬
‫אספה לנו בין אצבעותיה וצימוקים שחורים וצנצנת אפלה של מרקחת‬
‫תאנים עגומה‪ .‬ושוב לא נכלמנו מפניהם ומצצנו בהנאה‪ ,‬רוקקים בבלי‬
‫דעת את קליפות הגרעינים על ראי הרצפה‪ ,‬ומתפללים בלב חרד שלא‬
‫ייגמר לעולם‪ .‬וכל כך חזקה היתה השלווה‪ ,‬ואין קול נוגע בקול‪ ,‬עד‬
‫ששמענו משתאים רחש כנפיהם של הזבובים‪ ,‬שריחפו במתינות מעל‬
‫מטפחת המשי של הישישה ולא נגעו בה לרעה‪ .‬והדממה לא הופרה‪,‬‬
‫וכבר חדלנו לאכול‪ ,‬ועדיין שותקים‪ ,‬מנסים את קול האלוהים המהלך‬
‫בשכונה‪ ,‬עד שזעה מעט הדלת‪ ,‬והזקנים‪ ,‬השניים‪ ,‬פשטו צווארם ברצון‬
‫וכך יצאה נשמתם באחד‪ .‬ארבע שבתות תמימות הוציא חכם דואק‬
‫את ספר ה"קדיש" מתוך ההיכל‪ ,‬ואף שהפצירו בו המתפללים לא‬
‫שעה לעצתם‪ ,‬והוסיף להלום באגרופו על לוח התיבה ולזעוק בתחינה‬
‫בשמה של יונה שרעבי‪ .‬קודם שהשיאו אותה למשה שרעבי היה שמה‬
‫יונה גמליאל‪ .‬כאילו שמות הם רק קללה‪.‬‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪15‬‬

‫ב‬
‫עוד קודם שעברתי ליד חנותו של טוביה האשכנזי‪ ,‬ראיתי מרחוק‬
‫את גג ביתנו הקרוע‪ .‬החלונות מבוקעים‪ .‬תריסי העץ שמוטים‪ .‬ואף‬
‫הקירות תלויים שם מקומרים כמו על גבי חוט של עפיפונים‪ .‬לאבק‬
‫צבע מבעית‪ ,‬ואף שאינו צהוב‪ ,‬נותרת הלשון קפוצה כמו לפני צעקה‪.‬‬
‫שם‪ ,‬על אבן השער‪ ,‬ישב אבא ימים רבים קודם שמת‪ .‬לימד אותנו‬
‫להאמין שאנשים נמוכים אינם מתים לעולם‪ .‬הם רק מסתתרים בין‬
‫העשבים ונעשים בפרוח הקמה לפרפרים‪ .‬דבר־מה‪ ,‬שעה שדיבר‪,‬‬
‫עורר בנו אימה‪ ,‬המשקפיים‪ .‬ואותו יום כשמת‪ ,‬ונשאו אותו הזקנים‬
‫על המיטה‪ ,‬נפלו המשקפיים ונשברו העדשות‪ ,‬ואמא אז לעגה לנושאי‬
‫המיטה ואמרה שעכשיו הם קוברים עיוור‪.‬‬
‫תמיד האשימה אמא את אבא‪ .‬אמרה שהמיתות המדומות שלו הן‬
‫מזימה להרוס את חייה‪ .‬אך אותו יום כשמת‪ ,‬האמינה‪ .‬אולי מפני היום‪.‬‬
‫יום שישי‪ ,‬מועד מיתתם של צדיקים וישרים‪ .‬אבא לא היה צדיק‪ ,‬אך‬
‫אמא ביקשה לעשותו מגוחך וציוותה על הזקנים לקבור אותו עירום‪.‬‬
‫אנשים חשבו שהשתגעה‪ ,‬אך אמא היתה רק עייפה‪ ,‬והחלומות הם הבל‪,‬‬
‫והרופא הקטן לא התיר להשליכה שוב אל אותו בניין נורא שעצים‬
‫שחורים הקיפו אותו בלילות‪ ,‬וגעיות נוראות עלו מחלונותיו כל הימים‪.‬‬
‫הוא לא אמר בית משוגעים‪ .‬הבטיח ששם תלמד לנגן בפסנתר‪.‬‬
‫כשמת אבא‪ ,‬היה אפילו לשקט צליל אחר‪ .‬עתה ידענו שלעולם‬
‫לא יחדלו הקולות‪ ,‬ואמא תשוב להשתגע כרצונה‪ ,‬כמו אותן מלכודות‬
‫עכברים שהעמידה בכל פינות הבית‪ ,‬ואמרה שריחו המאוס של אבא‬
‫יכול להעלות אפילו את הצפרדעים מן היאור‪ .‬הרופא הטוב שוב‬
‫לא שעה לעצת האנשים‪ .‬איפה יוליכו אותה‪ .‬והרי גם לכתוב אינה‬
‫יודעת‪.‬‬
‫לא בכינו‪ .‬שלמה אחי אמר שאסור לבכות על המתים‪ .‬לימד אותי רק‬
‫לצחוק‪ .‬שלא כמו אבא‪ ,‬שלמה נולד גבוה ורזה‪ ,‬וכשהיה פעמים שולח‬
‫ידו אל על‪ ,‬מנסה בייאוש לגרד את הטיח מהתקרה‪ ,‬היה אבא מבטיח‬
‫לו שבימיו הטובים ייבנה בית המקדש‪ .‬ואם לא המקדש כולו‪ ,‬לפחות‬

‫‪16‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫שני עמודי ההיכל‪ ,‬שיוכל שלמה‪ ,‬כשמשון‪ ,‬ללפות אותם בין זרועותיו‬
‫ולהפילם על ראש כל הפלשתים‪ .‬אבא לא התכוון לרופאים האשכנזים‪.‬‬
‫גם נשמר שלא להאשים אותם בכל אותם מיני מזיקים ומחלות שהביאו‬
‫עמם לעולם‪" .‬הרי את הג'וקים והכינים המציא אלוהים לפניהם‪ ",‬ניסה‬
‫לשכנע אותנו בטוהר מידותיהם‪ .‬כסבא‪ ,‬שנא רק את האנגלים‪ ,‬אלא‬
‫שאלוהים‪ ,‬כמו עשה יד אחת עם אמא‪ ,‬התעמר בו‪ ,‬ועשה אותו מטאטא‬
‫רחובות דווקא בשכונתם של אותם צוררים‪.‬‬
‫אלה היו הימים שהחלה אמא מספרת שהיא אלמנתו של מלח‬
‫אנגלי‪ .‬סיפרה על ארמונות עתיקים מעוטרים בצלבים יהודיים‪,‬‬
‫וחלונות צבעוניים מצופים בעלי חסה טריים‪ .‬סיפרה גם על חרבות‪,‬‬
‫ורקדה בתוך שמלות שקופות של נשף טורקי‪ .‬הכול הלם את גופה‪.‬‬
‫קיפצה בתנועות מחול מגונות‪ ,‬ולא שכחה קודם לריקוד להשליך על‬
‫ראשו של אבא את כל הסמרטוטים‪" .‬אחת ושתיים‪ ,‬אחת ושתיים‪,‬‬
‫עכשיו שלוש ועוד שלוש‪ ",‬כך על פני כל החצר‪ ,‬פסיעות מגונות‬
‫כשל מחלה ממארת‪" .‬וגם חזיר אכלתי שם‪ ,‬וגם חומוס‪ ",‬אספה את‬
‫האוויר בכפותיה‪" ,‬שעועית וגם עכברים מבושלים בשמן רותח של זנב‬
‫לווייתנים‪ ".‬גם בשעה שסיפרה על מות בעלה האנגלי‪ ,‬צחקה‪" .‬טבע‬
‫בים‪ ",‬אמרה בקול עליז‪" ,‬במלחמה נגד הטורקים‪ .‬עכשיו אני נשואה‬
‫לחמור בוכרי ולובשת סמרטוטים‪ ".‬אמרה סמרטוטים כאילו בלעה‬
‫מיליון יתושים‪.‬‬
‫כך התחילו המיתות הרבות של אבא‪ .‬נפל רועד על הרצפה ופלט‬
‫ריר‪ ,‬וסבתא אז תחבה את פקק הגומי בין שיניו‪ ,‬ושאלה את אלוהים‬
‫אם אין לו רעיונות עוד יותר מוצלחים‪ .‬אחר כך התעורר ואמא נפלה‬
‫תחתיו על הרצפה‪" .‬הוא לא רוצה למות הממזר הזה‪ ",‬צעקה‪ .‬עטפו‬
‫אותה בבגדים עבים שלא תפצע עצמה על האבנים‪ .‬סבתא אמרה שטוב‬
‫שיש לאמא מלח בישול על הפנים‪ .‬היא לא אמרה משוגעת‪ .‬ואבא ישב‬
‫למולה‪ ,‬צייתן וקטן‪ ,‬וביקש סליחה‪ .‬הבטיח שבפעם הבאה לא ירשה‬
‫לסבתא לתחוב את הפקק לגרונו‪ .‬אחר כך נמלט לצריף בית הכיסא‬
‫ובכה‪ ,‬ואמא רדפה אחריו עד לשם‪ ,‬הולמת במקל המטאטא על דלת‬
‫העץ הסדוקה‪ ,‬ונשבעה שמשה רבנו כבר היה טוב ממנו‪ .‬משה רבנו היה‬
‫הצרות שלה‪ .‬שנאה את התורה‪.‬‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪17‬‬

‫אבל שלמה ניחם אותי‪ .‬הבטיח שאבא לא ימות‪ .‬הוא עוד צריך‬
‫לגבוה‪ .‬וטוב שאבא נולד ננס בתוך נעלי הבית הריקות של סבא‪ ,‬כי‬
‫אצל ביילה המלוכלכת הולכים רק אנשים גבוהים עם פאות בלחיים‬
‫והרבה לכלוך בין הרגליים‪ .‬אחר כך אמר לי‪" ,‬אל תבכה‪ ",‬והלך גם‬
‫הוא אצל ביילה‪ .‬בערב החזירו אותו האנשים עם תחתונים קרועים‬
‫אל הבית‪ ,‬וציוו על סבתא לרחוץ אותו בהרבה נפט וליזול‪ .‬וסבתא‬
‫כמעט משוגעת‪ ,‬צעקה שגם בלי אותה מלוכלכת‪ ,‬לא חסרים בעולם‬
‫הארור הזה אשכנזים‪ ,‬וסבא גם הוא כבר לא בדיוק אברהם אבינו‪,‬‬
‫וקיללה גם את האנגלים‪ ,‬שאף שתוקע סבא למולם בשני שקים של‬
‫שעועית חרוכה‪ ,‬עדיין לא עזבו את הארץ‪ ,‬ואם לא ימהר סבא לנסות‬
‫גם אפונה יבשה‪ ,‬עלולים‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬לחזור גם הטורקים לכאן‪.‬‬
‫אחר כך גררה את אמא בשערותיה לגיגית הכביסה‪ ,‬ושאלה שוב את‬
‫אלוהים‪ ,‬אם הוא כל כך בטוח שהוציא את האנשים הנכונים מארץ‬
‫מצרים‪.‬‬
‫סבתא אולי צדקה‪ .‬היה זה סבא שגירש את האנגלים מן הארץ‪.‬‬
‫אולי לא את מרביתם‪ ,‬אך בוודאי את כולם‪ .‬בכל לילה היה חומק‬
‫ממיטתו‪ ,‬ועם האבא השמן של מנשה בביוף השמן‪ ,‬היו נעלמים שניהם‬
‫בסמטאות חשוכות‪ ,‬שאפילו נרות השעווה לא דלקו בחלונותיהן‪,‬‬
‫ומנסים שם‪ ,‬כבני עמרם‪ ,‬להטביע את כל סוסיו של המלך האנגלי‬
‫בים‪ .‬סמוך לשחר היה שב עייף וזועף ממלחמותיו‪ .‬גלימתו מגואלת‬
‫בכתמי דבק גסים‪ ,‬זקנו פרוע‪ ,‬וכשהיתה סבתא מנסה בייאושה לחפש‬
‫גמדים אנגלים בכיסיו‪ ,‬היה לופת אותה בשתי כפותיו ומאיים להעביר‬
‫גם אותה‪ ,‬עם שאר סוסיו של העמלק האנגלי‪ ,‬מן העולם‪" .‬את לא‬
‫רואה‪ ",‬הזהיר אותה‪" ,‬הם עדיין חיים אותם ממזרים‪".‬‬
‫אך את עיקר המערכה כיוון סבא כנגד הנציב העמלקי העליון‪.‬‬
‫בכל יום שני בשבוע‪ ,‬או אולי היה זה שלישי‪ ,‬היה הופך אחוריו אל‬
‫עבר ארמונו של הנציב העליון ותוקע שם למולו עם שני שקים של‬
‫שעועית חרוכה‪ ,‬כשהוא מוסיף למלחמה גם קללה עסיסית לבריאותו‬
‫של המלך האנגלי‪ .‬למחרת‪ ,‬כשנודע לו מפי הרדיו של האשכנזים‪,‬‬
‫שהבלעם העליון עדיין קיים‪ ,‬הטה אחוריו שוב כנגד חומות הארמון‬
‫וניסה הפעם להפתיע את אויביו בשק של אפונה ירוקה‪ ,‬כשכל אותה‬

‫‪18‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫שעה ניצבת סבתא עם אוזניים אטומות וממתינה לרעידת האדמה‬
‫שתקבור עמה הפעם גם את הפחה הטורקי‪.‬‬
‫אלא שסבא‪ ,‬גם לאחר שניסה כוחו במספוא של חמורים‪ ,‬לא הצליח‬
‫לשבור שם בארמון אפילו לא חלון‪ ,‬והעמלק העליון‪ ,‬כמו תינוק בן יתוש‪,‬‬
‫לא ארז את המזוודות‪ ,‬ואפילו לא שלח טלגרמה‪ ,‬אלא עמד בשלווה‪,‬‬
‫כלבה המתולתל של אשתו‬
‫ּ‬
‫והאכיל‪ ,‬דווקא באותו יום שלישי‪ ,‬את‬
‫היפה בגבינה של "תנובה"‪ ,‬ושלח בהולים את שני משרתיו הסודנים‬
‫להתעניין אצל היהודים‪ ,‬אם בנוסף למספוא‪ ,‬יש ברשותם גם מזון טרי‬
‫לחתולות‪ .‬וסבא שוב קילל‪ ,‬והפעם את סבתא‪ ,‬על שלא הוסיפה לאפונה‬
‫גם כוזברה חרוכה‪ ,‬והשקיף מבעד לחלון הכבשן של חודש תמוז על‬
‫השמים הצהובים של אלוהים‪ ,‬ושאל שם את הכוכבים‪ ,‬אחד לאחד‪ ,‬מתי‬
‫בפעם האחרונה ראו גם הם את המלך האנגלי בסביבה‪ .‬רק אז‪ ,‬בתנועה‬
‫מגונה של סבל כורדי‪ ,‬ירק לרצפה‪ ,‬וכשהוא צונח כבד ומובס על ספת‬
‫העץ הצרה‪ ,‬השליך לעברה של סבתא את שתי נעליו המגושמות וציווה‬
‫עליה בקול שופר‪" ,‬תצחצחי‪ ".‬תרועה רמה‪ ,‬שגרמה אפילו לזבובים‬
‫לחשוד בתחיית המתים‪ .‬וסבתא אז מיהרה לחצר הקטנה‪ ,‬וקודם שירקה‬
‫במיאוס על חייה המיותרים‪ ,‬גירדה בדאגה את הזקן העבה שצמח לה‬
‫בינתיים מתחת לשיניים‪ ,‬ובדיוק לנס הזה המתין סבא כל אותה שעה‪.‬‬
‫התרומם בזהירות מעל המיטה ומשך בנו בהיחבא אל מאחורי ארון‬
‫הסמרטוטים‪ ,‬מה שהיה תמיד סימן מן השמים ששוב הסתיר לנו בכיס‬
‫הפנימי של גלימתו סוכריות דביקות של תימנים‪ .‬אך קודם שנתן בידינו‬
‫מן האוצר האלוהי‪ ,‬קרא בקול גדול‪ ,‬שישמעו בוודאי גם כל הנידחים‬
‫מארץ תימן‪ ,‬עם שאר החמורים שעלו משם‪" ,‬תריחו‪ ,‬אל תפחדו‪ ,‬זה‬
‫רק טבק סורי‪ ".‬ושלמה אז נטל שלוש סוכריות מן הכף הימנית‪ ,‬ולי‬
‫הוסיף רביעית מן הכף השמאלית‪ ,‬ואמר בקול חרישי‪ ,‬שעכשיו מצווה‬
‫מן התורה לנשק את זקן הפרעושים האדום של סבא‪ ,‬למרות שקיננו‬
‫שם תמיד כינים‪ .‬כך אולי רצה להצחיק אותי‪ .‬אמר שילדים עצובים‬
‫מתים מוקדם יותר מילדים שמחים‪ ,‬וזה סימן נורא שבעוד שלושים שנה‬
‫יישארו בארץ הזאת רק האשכנזים‪ .‬ועוד סיפר לי בדאגה נוראה על‬
‫כרס השעועית הנפוחה של סבא‪ ,‬שביחד עם הרעמים והברקים יכולה‬
‫לגרום גם לכוכבים להימלט עם האנגלים מן הארץ‪ .‬ואז‪ ,‬כך האמין‪,‬‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪19‬‬

‫יבואו תחתם האבודים מארצו של רעמסס‪ ,‬והנידחים מארץ כוש‪ ,‬ועוד‬
‫הוסיף והבטיח לי שאני אהיה הראשון שאבשר בשופר על אוזנה של‬
‫אמא‪ ,‬שהגיע סוף־סוף גם למענה החמור מארץ תימן‪ .‬אלא שאז גילתה‬
‫סבתא את המזימה‪ ,‬וקיללה את סבא על שמשחית לנו את השיניים‬
‫היפות בסוכריות מלוכלכות של הצ'כנזים‪ .‬היא לא ידעה מעולם לבטא‬
‫את המילה אשכנזים‪ .‬רק ירקה אותם מפיה כמו את קליפות הגרעינים‪,‬‬
‫וקיללה גם את אותו חמור צ'כנזי‪ ,‬שבוודאי יעקור לנו‪ ,‬בצבת הצינורות‬
‫של גברת פריצקר‪ ,‬את כל השיניים‪ .‬אלא שגברת פריצקר כבר מתה‪,‬‬
‫ואפילו שחיפשה אצלה סבתא ירושה בין הרהיטים‪ ,‬לא מצאה אפילו‬
‫מסמר‪ ,‬וקיללה גם את הנפטרת‪ ,‬שבוודאי לקחה עמה עם התכריכים‬
‫והתולעים גם את שאר הבגדים‪ .‬וסבא אז טפח שוב על כרסו‪ ,‬וקודם‬
‫שהזעיק אליו בשופרו את כל עשרת השבטים למלחמה‪ ,‬נתן לנו שוב‪,‬‬
‫והפעם מקופסת סוכריות חדשה שהעלה כמו המלקוש מכיסו‪ ,‬ולחש על‬
‫אוזננו את הסוד הנכסף‪ ,‬שגם בני ישראל מצצו אצלו מאותה קופסה‪,‬‬
‫והאדמה הטובה לא פצתה עליהם את פיה‪ ,‬ואפילו משה רבנו מצץ‬
‫אצלו מאותו הנס קודם שמת‪ ,‬כמו האשכנזים‪ ,‬בן מאה ועשרים‪ ,‬עם‬
‫שיניים בריאות וכרס קטנה‪ ,‬שבקושי הספיקה לשתי ציפורים לסעודה‬
‫האחרונה‪ .‬וטוב שקברו את גברת פריצקר עם הצבת‪ ,‬כי גם כך כבר לא‬
‫נשארו לסבתא שיניים‪ .‬אלא שאז הריח סבא טבק ונרדם‪ ,‬ונותרה רק‬
‫סבתא בחצר‪ ,‬מכוערת ורזה‪ ,‬מקללת את החיים המתוקים שעדיין נותרו‬
‫לה לבלות עם כלה משוגעת ושני נכדים מטומטמים‪.‬‬

‫ג‬
‫אותו לילה לא חזר סבא אל הבית‪ .‬סבתא ישבה מחרישה על הספסל‬
‫הקטן ליד משאבת הבור וצפתה בכוכבים‪ .‬גם בשעה שעלה הירח‪ ,‬לא‬
‫יצאה משתיקתה‪ .‬נכנסה אל המטבח ושבה עם ספל הקפה‪ .‬רק לאחר‬
‫שהניחה אותו ריק מידה‪ ,‬יצאה לראשונה מדעתה‪.‬‬
‫"איפה הלך?" חטפה מידו של אבא את סמרטוט הנשפים של‬
‫אמא‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫אבא קם על רגליו ופנה אל עבר שער החצר‪.‬‬
‫"עכשיו איפה גם אתה הולך?" עצרה בו בקולה‪.‬‬
‫"לחפש אותו‪".‬‬
‫"אבל עכשיו חושך‪".‬‬
‫"יש לי גפרורים‪".‬‬
‫"ומה יהיה על הילדים‪".‬‬
‫"גם הם כבר כמעט יתומים‪ ",‬הפתיע אותה בחוכמתו‪.‬‬
‫מקץ שעה ארוכה כששב אל הבית‪ ,‬כבר היו פניו דוממים‪.‬‬
‫"מצאת אותו?"‬
‫"לא‪".‬‬
‫"אז איפה הלכת?"‬
‫"לחפש אחריו‪".‬‬
‫גם כשהוציאה לאבא את הקפה‪ ,‬נותרו פניו שותקים‪.‬‬
‫"אז מה נעשה עכשיו?" שאלה‪.‬‬
‫"נחכה‪".‬‬
‫"ובינתיים ימיתו אותו אותם ממזרים‪".‬‬
‫"מי?"‬
‫"האנגלים‪ ",‬צעקה‪.‬‬
‫"והטורקים?" הזכיר לה את צערה הנושן‪.‬‬
‫"בקושי נשאר מהם סנדלר אחד‪".‬‬
‫רק אז נתפתה אבא ולגם מן הקפה‪.‬‬
‫"טעים‪ ",‬אמר‪.‬‬
‫סבתא הנידה בראשה וישבה על הספסל כמקודם‪ .‬אולי בלבה‬
‫האמינה שגם היא כבר סוף־סוף אלמנה עליזה‪ ,‬או אולי איזו עגונה‬
‫צעירה‪ ,‬כי לפתע עלתה בת צחוק בהירה על פניה‪ ,‬שעה שהניחה ידה‬
‫על ראשו של אבא‪.‬‬
‫"אתה רוצה אולי גם איזו עוגה?"‬
‫אבא מיאן‪ ,‬עדיין לא רצה להתייתם‪ .‬הניח את ספל הקפה מידו‬
‫וניסה להגביה את ראשו‪ .‬אז ידענו שאבא מתאמץ שוב לצמוח‪ .‬קטן‪,‬‬
‫קטן‪ ,‬מין בעל חיים זעיר בתוך נעל הבית הריקה של סבא‪ .‬כך שלמה‬
‫אמר‪ .‬הכול הוא יודע‪ .‬גם אמר שאבא תמיד בוכה עם בטן נפוחה בתוך‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪21‬‬

‫השמלה של אמא‪ ,‬ואמא עומדת עליו ומונה על ראשו באגרוף של‬
‫חמש אצבעות‪ ,‬את שמות כל שבטי בני ישראל‪ .‬שלמה אמר שכך אמא‬
‫מלמדת את אבא את כל התורה על רגל אחת‪ .‬ובלילה‪ ,‬כשהיה אבא‬
‫מכסה את אמא בשמיכה‪ ,‬ראינו שהיו לה אלף אצבעות בידיים ואולי‬
‫שישים ריבוא ברגליים‪ ,‬וכשהיה יורד השקט האחרון‪ ,‬היה אבא עובר‬
‫לאט עם המטאטא על פני הרצפה ואוסף את כולן אל תוך נעלי הבית‬
‫הקרועות של אמא‪" .‬עכשיו הוא בטח יודע בעל־פה גם את מגילת‬
‫אסתר‪ ",‬גילה לי שלמה‪.‬‬
‫סמוך לחצות שב סבא בתרבוש קרוע אל הבית‪ .‬בפעם הזאת שוב לא‬
‫היה כל ספק בלב איש שגבר עמלק‪ .‬גילה לסבתא‪ ,‬בשיניים מאוסות‬
‫מטבק‪ ,‬שאלוהים אוהב כנראה את בני המן ובלעם יותר מאשר את‬
‫בני אברהם‪ ,‬כי גם את הנעל השמאלית איבד אצלם‪ .‬וסבתא שוב‬
‫אינה צריכה מי שיבעיר לפידים בעיניה‪ .‬מיהרה בסערה למטבח‪,‬‬
‫וכששבה‪ ,‬מניפה את פטיש הדגים בידה‪ ,‬הזהירה את ראש התרבוש‬
‫המרוט שלמולה‪ ,‬שהמלך האנגלי אינו כל כך מטומטם כפי שחושדים‬
‫בו הבחורים היהודים‪ ,‬וכי לבסוף ישיגו אותו חציו של הוד מלכותו‪,‬‬
‫ואיש אז בשכונה‪ ,‬גם לא הפחה הטורקי‪ ,‬לא ילווה את כרסו הנפוחה‪.‬‬
‫והמשיח התימני‪ ,‬בן־דוד או בן־יוסף‪ ,‬לא יתקע בשופר גדול‪ ,‬ורק אולי‬
‫חמשת גוריה של אשתו היפה של הנציב העליון‪ ,‬יחוסו על כבודו‬
‫ויבואו במקהלה עליזה להשתין על קברו‪ .‬אלא שלפתע נחרדה סבתא‬
‫מנבואתה‪ ,‬צנחה על הספה הצרה והתייפחה בקול חרישי‪" .‬אל תמות‪",‬‬
‫ביקשה‪" ,‬אל תמות‪".‬‬
‫במהרה נעשו האותות מפורשים‪ .‬סבא שב למחרת היום אל הבית‬
‫וגילה לסבתא שהאנגלים תלו בחור יהודי‪ .‬סבתא לא שאלה לשמו‪.‬‬
‫תפסה באמא והשליכה על ראשה את כל הסמרטוטים‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬מנוולת‪ ,‬רק את חסרה לי‪".‬‬
‫לא יצאו ימים רבים‪ ,‬וכבר עברה השמועה בשכונה‪ ,‬שהאבא של‬
‫מנשה בביוף השמן מחזיק אקדח בביתו‪ .‬לא הועילו לסבא כל תחנוניו‬
‫שהאיש פקיד מכובד במחלקת המים של העירייה‪ .‬סבתא‪ ,‬משאך שמעה‬
‫את הבשורה‪ ,‬תפסה שוב באמא והפעם גם שפכה ליזול על ראשה‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫"מתי כבר תמותי‪".‬‬
‫גם באבא שפכה את חמתה‪.‬‬
‫"ידעתי‪ ",‬קוננה על מזלה הרע‪" ,‬זה מה שעושים שני המשוגעים‬
‫האלה בלילה‪".‬‬
‫"מי?" נבהל‪.‬‬
‫"השמן ההוא עם האבא המטומטם שלך‪ .‬שני חמורים בשק אחד‪.‬‬
‫הנה‪ ,‬תסתכל מה מצאתי אצלו אתמול בכיס‪ ",‬הוציאה נייר לבן מקומט‬
‫מפתח נסתר בשמלתה‪.‬‬
‫"מה זה?"‬
‫"עם זה מלכלכים את הקירות בלילה‪ .‬רוצים להרוג את כל העולם‪.‬‬
‫ככה‪ ,‬את כל העולם‪ ,‬עד שלא ינשק להם המלך האנגלי את התחת‪.‬‬
‫למה ינשק? למה אין לו אישה? וגם הבוכרי השמן ההוא‪ ,‬תלך תסתכל‬
‫עליו‪ ,‬אפילו הרגליים כבר לא יוצאות לו מהנעליים‪".‬‬
‫בפעם הזאת לא הניח אבא לסבתא למוטט על שניהם את הבית‪.‬‬
‫חטף את הנייר מידה ומיהר להבעיר אותו בגפרור‪.‬‬
‫"את רואה‪ ",‬טרף את האפר אל תוך פח האשפה‪" ,‬נגמר‪".‬‬
‫ועדיין נותרה האימה כשהיתה‪ .‬אנשים משכימים מבתיהם בחרדה‬
‫ונבלעים בבית הכנסת‪ .‬התרנגולים אף הם אינם יודעים מנוח‪ .‬צווחים‬
‫מעל ראשי כל הגגות‪ .‬רחש עמום‪ ,‬כמין סם סמיך‪ ,‬חונק את הגרונות‪,‬‬
‫וכשקמה סבתא בבוקר להרתיח את הכבסים‪ ,‬כבר דומה היה שנעשו גם‬
‫פניו של אבא ללפיד של אש‪ .‬אחר כך נאספו עננים בשמים‪ ,‬וכמו לפני‬
‫חמסין‪ ,‬החלו האנשים לנדור נדרים‪ ,‬וסיפרו שבחורים יהודים ישנים‬
‫בשדות ללא שמיכות‪ ,‬וזה כבר היה סימן נורא לבואו של המשיח‪.‬‬
‫מאותה שעה החלה סבתא נוהגת כבוד בחמורו של לוי הסבל‪ .‬אם‬
‫צריך אותו משיח לבוא על חמור‪ ,‬שיהיה זה לפחות חמור בוכרי‪ .‬אלא‬
‫שלוי הסבל עדיין מעכב בעד הגאולה‪.‬‬
‫"קודם שישתין אותו מנוול‪ ",‬רוגז על בהמתו‪.‬‬
‫אך סבתא בשלה‪ .‬רק חמורו של לוי הסבל‪ .‬ואפילו שהגיעה גם‬
‫אליה השמועה‪ ,‬שיש יתושים המסוגלים‪ ,‬כמו הנחשים‪ ,‬לטרוף אפילו‬
‫פילים‪ ,‬אינה ממירה אותם בבהמתו של אותו סבל‪ .‬בלילות אורבת‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪23‬‬

‫לסבא מאחורי משאבת הבור‪ ,‬ממתינה לראות איזה חמור מבין השניים‬
‫יגיע ראשון‪ .‬וסבא אינו מאחר להפתיעה‪ .‬חומק כצל הרים מבין סדקי‬
‫הבתים ונופל כפרי באוש בין כפותיה‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬איפה עוד פעם הלכת הלילה?" תופסת בגלימתו וגוררת אותו‬
‫עמה אל תוך הבית פנימה‪.‬‬
‫פעמים מנסה גם בקבקב העץ לפתוח את ראשו‪.‬‬
‫"למה תמיד רק אתה?"‬
‫"ואותם בחורים?" שב והזכיר לה את אסונם‪.‬‬
‫"עוד פעם תלית הלילה בחורים?" הזהירה אותו‪.‬‬
‫"זה מה שכתוב בעיתונים‪".‬‬
‫"עיתונים‪ ,‬עיתונים‪ ,‬רק זה מה שהכניסו לך הצ'כנזים בראש‪.‬‬
‫אבל האנגלים‪ ,‬מה עשו לך אותם אנגלים‪ .‬אה? למה הוציאו לך פעם‬
‫איזה עין? גנבו לך איזה נעל? תבוא תסתכל עליהם‪ .‬בקושי באים פה‬
‫מסכנים בשביל לשתות איזה מים‪".‬‬
‫"ואת בטח‪ ,‬חמורה‪ ,‬מוציאה להם גם קפה‪ ",‬איים עליה‪.‬‬
‫"למה אברהם אבינו שלך יותר טוב? עגל שלם הוציא לאנשים‪.‬‬
‫ובכלל‪ ,‬תבוא תראה איזה כבוד עושים לילד שלך כשבא אצלם עם‬
‫המטאטא‪ .‬כל יום‪ ,‬בוקר טוב אדון ג'וזף‪ .‬בבקשה תשב‪ ,‬אדון ג'וזף‪.‬‬
‫בבקשה ביסקוויט‪ ,‬אדון ג'וזף‪ .‬ובערב‪ ,‬כמו אחשוורוש‪ ,‬להתראות אדון‬
‫ג'וזף‪".‬‬
‫"טפו!"‬
‫"לבריאות‪ ",‬מהנהנת עמו בראשה‪.‬‬
‫ועדיין אין נותנים לילות הקיץ לסבא מנוח‪ .‬כאלף יתושים מסתערים‬
‫על מיטתו והופכים אותו מעליה‪ .‬גם לסבתא אינו נותן מנוח‪.‬‬
‫"את שומעת‪ ,‬אישה‪ ",‬מנער אף אותה ממיטתה‪" ,‬אומרים שגם‬
‫היום תלו האנגלים איזה בחורים‪".‬‬
‫"מאיפה אתה יודע?"‬
‫"זה מה שאומרים‪ ",‬בז לבורותה‪.‬‬
‫"ואותם בחורים‪ ,‬צ'כנזים?"‬
‫"כמעט כולם‪".‬‬

‫‪24‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫"אז למה אתה עצוב?"‬
‫ועדיין שנתו נודדת‪ .‬דבר־מה באוויר מבשר על רעה‪ .‬שוב יורד יחף‬
‫מעל המיטה ומעיר בפעם הזאת גם את אבא משנתו‪.‬‬
‫"למה אתה ישן?"‬
‫"כבר לילה"‪ ,‬מצטדק אבא בפניו‪.‬‬
‫"ואותם בחורים‪ ,‬לא חבל לך עליהם?" משליך את השמיכה‬
‫מעליו‪.‬‬
‫לאט גולש אבא ממיטתו ובא בעקבותיו של סבא למטבח‪ .‬הקפה‬
‫הרותח שורף את לשונו‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬אינו אומר כלום‪ .‬לוגם ושוב‬
‫חונק את האש בגרונו‪ .‬יודע שעוד מעט יתחיל סבא למנות את שמות‬
‫כל הבחורים על ראשו‪ ,‬וכמו תמיד ישוב וימדוד בבוז את קומתו‪.‬‬
‫"איך נולדת כזה קטן?"‬
‫ואבא אינו מאחר להשכילו‪.‬‬
‫"זכר ונקבה ברא אותם‪".‬‬
‫גם העצים אינם שקטים בלילות אלה של תמוז‪ .‬נושמים בכבדות‪.‬‬
‫מישהו נאחז שם בין גזעיהם ומאיים לקרוע את האדמה משורשיה‪.‬‬
‫שלמה‪ ,‬כמו העצים‪ ,‬אינו ישן אף הוא‪ .‬גורר אותי עמו אל עבר החלון‬
‫ומציץ עמי מבעד לחרכי התריס‪.‬‬
‫"תסתכל‪ ,‬שמה‪ ,‬הוא עוד פעם בא‪".‬‬
‫"מי?"‬
‫"האבא השמן של מנשה בביוף השמן‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"בטח להביא את אותם ברזלים‪ ",‬מהסה אותי בקולו‪.‬‬
‫דבר אינו נסתר מעיניו של שלמה‪ .‬סבא מטפס ראשון במדרגות‬
‫העץ המוליכות אל עליית הגג‪ ,‬ובעקבותיו מתנשם האבא השמן של‬
‫מנשה בביוף השמן‪ .‬הרופאים ניסו פעם להצילו ממשקלו‪ ,‬ויעצו לו‬
‫להתחיל לאכול רק מסופה של הארוחה‪ ,‬אך משעה שנולד בכורו‬
‫מנשה‪ ,‬שמן כמותו‪ ,‬שלח מעליו את הרופאים לחפש לעצמם שולחנות‬
‫אחרים‪ .‬עכשיו‪ ,‬נושא את הארגז הגדול על גבו‪ ,‬כמו לא ניכר עליו‬
‫משקלו ההררי כלל‪ .‬גמא כצל גמלים את המדרגות ונבלע בעקבות‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪25‬‬

‫סבא אל תוך עליית הגג‪ .‬לרגע ניצת שם גפרור ואחריו שבה העלטה‬
‫כשהיתה‪.‬‬
‫"ראית?" נבהל שלמה ומיהר למשוך בידי‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"המטפחת של סבתא‪".‬‬
‫"איפה?"‬
‫"על הראש של אותו שמן‪".‬‬
‫"עכשיו בטח יהרגו גם אותה‪".‬‬
‫"למה?"‬
‫"ש‪ ...‬ש‪ ...‬ש‪"...‬‬
‫בבוקר דומה שלא נודע מן האימה כלום‪ .‬סבתא נותרה בחיים‪ .‬רק‬
‫מטפחת הראש שלה שרדה על דלת עליית הגג‪ ,‬אלא שסמוך לצהריים‬
‫כבר נמצאו קרעיה בחבית האשפה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬הדבר שוב לא נסתר‬
‫גם מעינינו‪ .‬עוד שן נשרה מפיה‪.‬‬
‫באמא שופכת עתה סבתא את כל חמתה‪ .‬גוררת אותה עמה לחבית‬
‫הרחצה ומאיימת להטביע אותה בתוכה‪.‬‬
‫"מאיפה באו לך עכשיו גם כל הכינים האלה?" שבה ותוחבת‬
‫ראשה במים‪" ,‬וגם העפר הזה‪ .‬ומאיפה צמחו לך פתאום גם האוזניים‬
‫האלה?"‬
‫ואמא עולזת‪ .‬קולות החיילים האנגלים שעל שביל העפר ממלאים‬
‫את לבה שמחה‪.‬‬
‫"המלחים שלי‪ ",‬מתיזה את המים לכל עבר‪.‬‬
‫ידיה‪ ,‬רגליה‪ ,‬עיניה‪ ,‬הכול נושאים אותה אל מחול המלחים‪.‬‬
‫תינוקות בהירי שיער תביא ממעיהם‪ .‬ריצ'רד‪ .‬צ'רלס‪ .‬הנרי‪ .‬נוצרים‬
‫כשרים לאלוהים‪ .‬בשמלות נשף תדהר לארמונותיהם‪ .‬במרכבתו‬
‫המפוארת של לוי הסבל‪.‬‬
‫לשווא מנסה סבתא לשוב ולהטביעה‪ ,‬אמא שבה ויוצאת במחולות‪.‬‬
‫את אנגליה כולה תזמין לחגיגה‪.‬‬
‫"בטח‪ ,‬למה לא תביאי פה גם את פרעה‪ ",‬שבה סבתא ותוחבת‬
‫ראשה בחבית‪" ,‬גם את המן‪ .‬גם את בלעם‪ .‬את כל הצ'כנזים כולם‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫שנראה פעם מאיפה משתינים כל החמורים האלה‪ .‬עכשיו‪ ,‬מנוולת‪,‬‬
‫מספיק‪ ,‬תכניסי כבר את הראש‪".‬‬
‫גם באבא מוציאה סבתא את חמתה‪.‬‬
‫"אני כבר מהיום הראשון שהבאת אותה אל הבית‪ ,‬אמרתי לך‬
‫שהעיניים שלה לא מוצאות חן בעיני‪ .‬זה לא עיניים של יהודים‪ .‬כחול‬
‫כמו הצ'כנזים‪".‬‬
‫ואבא ממהר לגונן עליה‪.‬‬
‫"אבל תסתכלי איזה פרצוף‪".‬‬
‫"טפו‪".‬‬
‫במהרה עלה האד מן הארץ‪ .‬הגיעו החמסינים‪ .‬בתחילה כמין אוושה‬
‫עכורה של אוויר חלוד‪ ,‬אך במהרה שטף זעפם את כל בתי השכונה‪.‬‬
‫בורות המים נאנקו‪ .‬אנשים התאמצו לנשום‪ .‬כך גם התינוקות‪ .‬חדלו‬
‫לינוק‪ .‬ואז אותם ימים‪ ,‬כשנודע בשערים שהאנגלים שוב תלו כמה‬
‫בחורים‪ ,‬יצאו גם הזקנים מדעתם והזעיקו את ילדיהם לשדות‪ .‬מי לה'‬
‫אלי‪ .‬אלא שחמורו של לוי הסבל עדיין ממאן לצאת עמם בצבאות ה'‬
‫למלחמה‪ .‬מנער זנבו בנחת ומפזר גלליו לכל דורש‪.‬‬
‫כל אותם ימים מסתתר אבא מפניו של סבא‪ .‬מאז שהחלו הזקנים‬
‫בבית הכנסת מתלחשים באימה שכבר צריכים היהודים צבא‬
‫חשמונאים משלהם למערכה‪ ,‬חושש אבא שמא יתלה סבא כובע של‬
‫סיסרא על ראשו ויצווה עליו לישון עם הבחורים בסנדלים קרועים‬
‫בשדות‪ .‬שוב חזר להסתתר מתחת לשמלתה של סבתא והמתין‬
‫לבאות‪.‬‬
‫גם בפעם הזאת לא הניחה סבתא לסבא להניח כובע חאקי על ראשו‬
‫של אבא‪ .‬בסכין לעריפת דגים המתינה לו מאחורי משאבת הבור‪.‬‬
‫"אתה לא תיקח את הילד הזה לשום מקום‪ ",‬הסתערה עליו‪,‬‬
‫"אתה שומע‪ ,‬לשום מקום‪ .‬אם מחפש אתה גיבורים‪ ,‬תגמור קודם עם‬
‫הצ'כנזים‪ .‬אני אוציא לך את העיניים לפני שתגמור לי את הילד הזה‪.‬‬
‫למה כמה ילדים ראיתי ממך‪ .‬בקושי אחד‪ .‬וגם הוא‪ ,‬תסתכל עליו‪,‬‬
‫בקושי גפרור‪ .‬מאיזה צד יתלו אותו העמלקים שלך?"‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪27‬‬

‫אינה בזה בגלוי לקומתו של אבא‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬אינה מסתירה גם‬
‫מפניו על חרפתה‪.‬‬
‫"מתי כבר תתחיל לצמוח?"‬
‫ושוב יורד הלילה‪.‬‬
‫אחרי ימים מעטים אכן תלו האנגלים עוד שני יהודים‪ ,‬ואבא חש עצמו‬
‫הפעם אשם במותם‪ .‬נעשה שקט ורגזן‪ ,‬ולא הניח גם לסבתא לנפשה‪.‬‬
‫"איפה הסנדלים?" גער בה‪ .‬גם את המכנסיים תבע מידה‪ .‬כך גם דחה‬
‫את צלחת המרק מידה‪" .‬אני לא רעב‪ ",‬אמר‪ .‬לא ידע כיצד לרצות את‬
‫סבא‪ .‬גם את הלחם סילק מידה של סבתא‪ .‬כך תמיד‪ ,‬שותק‪ ,‬שותק‪,‬‬
‫מול פניו המאיימים של סבא‪ .‬ושלמה אמר שעכשיו בוודאי יתחיל‬
‫אבא לבכות‪ ,‬וסבתא שוב תשליך על אמא את סמרטוטי הנשף של‬
‫המלחים האנגלים‪ ,‬ואבא אז יהפוך לסידור של תפילה‪ ,‬וסבא‪ ,‬עייף‬
‫מכל מלחמות היהודים‪ ,‬יחזיק בו כבתפילת יום הכיפורים ויבכה על‬
‫הדפים הקטנים‪ .‬ופתאום התחיל גם שלמה לבכות‪ ,‬ואפילו שחיבקתי‬
‫אותו בכוח‪ ,‬נעשה קטן־קטן‪ ,‬מין תינוק שעדיין לא נולד‪ ,‬עד שנותרו‬
‫ממנו רק האצבעות‪ ,‬שזחלו כמו פשפשים מתוקים מתחת למיטה‬
‫והסתתרו בתוך נעלי הבית הריקות שגנב מאמא‪" .‬היא אפילו כבר לא‬
‫מרביצה לי‪ ",‬שב לבכות‪.‬‬
‫ואכן למחרת הוטבו פניו של סבא‪ .‬היהודים הרגו קצין אנגלי‪ ,‬וסבא‬
‫אז לקח עמו את מגילת שיר השירים וגילה מתוכה לכל המתפללים‬
‫הנדהמים‪ ,‬שלשלמה המלך היו אלף נשים‪ ,‬וזה סימן שהגיע הזמן לתקן‬
‫את הרעפים‪ ,‬ואמא עלזה אף היא על הבשורה ויצאה שוב במחולות‪,‬‬
‫ומנתה על ראשו של אבא כמקודם את שמות כל עשרת השבטים‪ ,‬וגם‬
‫זה היה סימן ששוב ירקה על פניו‪.‬‬
‫בלילה החזיק בי שלמה מתחת לשמיכה ושוב רצה למות‪ .‬אמר שילך‬
‫מחר להדביק גם הוא מודעות בשביל הבחורים היהודים‪ ,‬ויגרש עם‬
‫סבא את כל האנגלים מן הארץ‪ .‬ואז‪ ,‬כשייעלמו המנוולים‪ ,‬אולי יחזרו‬
‫תחתם סוף־סוף הטורקים לארץ‪ ,‬ואמא אז תשוב לבשל לנו אטריות‬
‫בגבינה‪ ,‬ואבא יתחיל גם הוא לצמוח‪ ,‬ושוב לא יצטרך לצאת עם‬

‫‪28‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫המטאטא אל רחוב האנגלים‪ ,‬ולאסוף שם מתוך הפחים את צואת‬
‫החזירים ואת סמרטוטי הדם של נשות הערלים‪.‬‬
‫"גם הבן של נדרה רדעי מדביק מודעות‪ ",‬גילה לי‪.‬‬
‫שוב נעשו עיניו אדומות‪ ,‬ואפילו שכבר היה אותם ימים גבוה‬
‫מאבא‪ ,‬קיפל את רגליו כחתול ורצה להיות שוב‪ ,‬כמו פעם‪ ,‬כדור קטן‬
‫בבטן של אמא‪.‬‬
‫"אל תבכה‪ ",‬ירדתי מעל המיטה‪" ,‬אביא לך מים‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬התחנן‪.‬‬
‫"אז אולי גזוז‪ ",‬ניסיתי לנחמו‪.‬‬
‫במטבח מצאתי את אבא יושב יחף על השרפרף ומטליא בחוט‬
‫ומחט את סמרטוט הנשפים של אמא‪.‬‬
‫"למה קמת?" הציץ בי בדאגה‪.‬‬
‫פניו היו עצובים‪ ,‬ואם כי לא נאנח‪ ,‬שוב היו אצבעותיו שותתות‬
‫דם‪.‬‬
‫"אני רוצה לבית כיסא‪ ",‬חמלתי עליו‪.‬‬
‫"אז למה במטבח?"‬
‫"אני כבר הולך‪".‬‬
‫"תלין בטוב‪ ",‬ליווה אותי בקולו העגום‪.‬‬
‫"תקיץ ברחמים‪ ",‬השבתי‪.‬‬
‫כששבתי למיטה‪ ,‬כבר היה שלמה ישן‪.‬‬
‫אבל כמעט‪ .‬כי למחרת‪ ,‬כשהתעוררתי‪ ,‬משך אותי שלמה אחריו‬
‫לגנוב את השמלה הריקה של מרת מוֹ ָל ַקנְ דוֹ ף השמנה‪ .‬לחש לי‪ ,‬שלא‬
‫תאזין לנו סבתא‪ ,‬שבכיסים הגדולים שלה מסתירה היא את העודף של‬
‫הערב שגונבת מבעלה בבוקר‪ .‬גם הבטיח לי שעם השרוולים הארוכים‬
‫שלה אפשר לתפור תחבושות לראש הקבקבים הפצוע של אבא‪ .‬אלא‬
‫שאלוהים קם כנראה אותו בוקר מוקדם מאיתנו ומיהר להזהיר את‬
‫מרת מוֹ ָל ַקנְ דוֹ ף השמנה מפני שני המלאכים הקטנים המאיימים להפוך‬
‫גם אצלה את סדום לעמורה‪ ,‬כי כשהגענו לחבל הכביסה מצאנו אותו‬
‫ריק מתקוות‪ ,‬ורק שתי יוני בר נחו עליו והתאמצו בציוצים צרודים‬
‫להטיל גללים על רצפת העשבים‪.‬‬
‫כל הדרך הביתה לא יכול היה שלמה לסלוח לאלוהים על בגידתו‪,‬‬

‫ארטור‬

‫|‬

‫‪29‬‬

‫וכשהגענו קרוב לבית המרחץ של האשכנזים‪ ,‬הרים אבן גדולה וניסה‬
‫לעקור בה את אחת מעיניו‪ ,‬אלא שלא דייק הפעם בכעסו ופגע‪ ,‬תחת‬
‫זאת‪ ,‬בשמשת הזכוכית המאובקת של שלט הכניסה‪" ,‬בארה של‬
‫מרים"‪.‬‬
‫גם אחרי שלושה ימים לא נואש‪ ,‬ואותו לילה‪ ,‬עוד קודם שהתעורר‬
‫אלוהים משנתו‪ ,‬יצא בהיחבא לחצרה של מרת מולקנדוף השמנה‪,‬‬
‫אלא שאותו לילה‪ ,‬ואף שחזר גם בפעם ההיא בידיים ריקות‪ ,‬היו פניו‬
‫מאושרים‪.‬‬
‫"גם בעלה שמן‪ ",‬גילה לי‪.‬‬

‫ד‬
‫ואז יום אחד החלה אמא מקיאה‪ .‬סבתא פרצה ראשונה אל עבר צריף‬
‫בית הכיסא‪ ,‬וכשהיא גוררת בעקבותיה את אבא‪ ,‬הלמה על דלת העץ‬
‫הישנה‪.‬‬
‫"זוליכה! זוליכה!" צעקה בשמחה‪.‬‬
‫אבא עמד שם עמה כמי שנשתבשה עליו דעתו‪ .‬משך מבלי משים‬
‫את מכנסיו מעלה וכמעט תלה אותם על סנטרו‪.‬‬
‫"איך‪ .‬איך‪ ",‬מילמל בבהלה‪.‬‬
‫אמא פתחה כושלת את הדלת ועמדה למולם מזוהמת בקיא כמו‬
‫הניחו קערת דייסה סדוקה על ראשה‪.‬‬
‫"בשעה טובה!" הסתערה עליה סבתא וחיבקה אותה בכוח‪.‬‬
‫הרתיעה‪ .‬מצצה את הקיא המאוס של אמא וצעקה‬
‫ּ‬
‫הריח הרע לא‬
‫אל עבר אבא בקול‪.‬‬
‫"יהיה לנו תינוק!"‬
‫אבא לא ידע היכן להניח את עצמו‪ .‬תלה עיניו במרומים‪ ,‬וכמו‬
‫נאחזו רגליו ברעפים נשק כמעט לשמים‪ .‬מין עוג מלך הבשן שראשו‬
‫בעננים‪.‬‬
‫"תינוק‪ ,‬תינוק"‪ ,‬חיבק רועד את אמא‪.‬‬
‫לפתע השליך מעליו את נעליו ופרץ יחף אל שביל העפר‪ .‬רצתי‬

‫‪30‬‬

‫|‬

‫דן־בניה סרי‬

‫אחריו‪ ,‬מניף לעברו את נעליו הקטנות‪ ,‬אלא שאבא כבר נבלע בסמטת‬
‫הנפחים‪ ,‬ורק הפרפרים‪ ,‬שעדיין כירסמו כמו החגבים את שיחי‬
‫הבשמים‪ ,‬התעופפו שם בשלווה‪.‬‬
‫"אבא! אבא!" צעקתי בקול‪.‬‬
‫שני הילדים המטומטמים של נסראללה צחקו לעברי בקול‪.‬‬
‫"הוא בטח הלך להשתין אצל ביילה המלוכלכת‪ ",‬לעגו לי מעבר‬
‫לחלון‪.‬‬
‫"מטומטמים‪ ",‬צעקתי לעברם‪" ,‬יהיה לנו תינוק‪".‬‬
‫"אז מה‪ ",‬שבו ללגלג עלי‪" ,‬גם אמא שלנו שמנה‪".‬‬
‫כמעט רציתי להמית את שניהם‪ .‬קודם את בנימין ואחריו את המטומטם‬
‫השני‪ .‬תמיד לועגים עלינו‪ .‬גם על אבא‪ .‬פעם אמרו‪ ,‬שאם ייפלו לו‬
‫האצבעות מהסנדלים יצמחו לו לטאות במקום ציפורניים‪ .‬שיישרפו‪.‬‬
‫בטח גם את השטויות האלו לימד אותם הדוד המכוער שלהם‪ .‬זה‬
‫שהולך כל הימים עם כובע של קרחת מתחת לפנסים‪ ,‬וגר ליד המים‬
‫המלוכלכים שקוראים להם תל אביב‪ .‬אבא מעולם לא קילל את הדוד‬
‫שלהם‪ .‬תמיד אהב עיראקים עם עניבה‪ .‬ותמיד‪ ,‬כשהיה הדוד הקירח‬
‫שלהם מגיע‪ ,‬מהמים המלוכלכים שקוראים להם תל אביב‪ ,‬לשכונה‪,‬‬
‫היה אבא ממהר לקוד בפניו ראשונה קידה‪ ,‬ולמרות שראשו אז נגע‬
‫כמעט באדמה‪ .‬גם שאל בקול מנומס‪" ,‬מה שלומך‪ ,‬אדון שמעון?"‬
‫אלא שהדוד הקירח שלהם‪ ,‬שגם מבלי שחסרו לו ארבע שיניים בפה‪,‬‬
‫היה מכוער‪ ,‬לא השיב לאבא כלום‪ ,‬ואפילו לא הסיר בפניו את כובע‬
‫הקירחים‪ ,‬אלא נתן לילדים המטומטמים של נסראללה אוטו קטן‬
‫שנוסע על גלגלים של פח‪ ,‬וזה היה סימן מעליב‪ ,‬שהעיראקים‪ ,‬כמו‬
‫האשכנזים‪ ,‬לעולם לא ימותו עניים‪.‬‬
‫אז סמטת הנפחים‪ ,‬שלתוכה רדפתי עם הנעליים אחרי אבא‪ ,‬היתה‬
‫ריקה‪ .‬אפילו החתולים‪ ,‬כמו שמעו אף הם את הבשורה‪ ,‬נעלמו מתוך‬
‫פחי האשפה‪ .‬רק מעט זבובים נותרו שם מעל קליפות האבטיחים של‬
‫אדון מולקנדוף‪ ,‬כשלפתע נסו אף הם למראה מרת שאולוף הקטנה‬

Sign up to vote on this title
UsefulNot useful