You are on page 1of 6

‫'ואירא כי עירֹ ם אנכי ואחבא'‬

‫אביחי צור‬

‫‪1‬‬

‫ֶכה? ‪ -‬שאלתו של אלוהים ותרגום המסורת בהגותו של אברהם יהושע‬
‫על ספרו של דרור בונדי‪ַ ,‬אי ָּ‬
‫השל‪ ,‬הוצאת שלם‪ ,‬ירושלים תשס"ח‪ 753 ,‬עמודים‪ 37 ,‬ש"ח‪.‬‬
‫ספרו המעמיק של דרור בונדי פורש את משנתו של אברהם יהושע השל בשני שלבים עיקריים‪.‬‬
‫הראשון הוא בי רור התשתית הפילוסופית של השל‪ .‬לטענת בונדי‪ ,‬השל מציב אלטרנטיבה לשאלות‬
‫ההכרה של הפילוסופיה המערבית‪ .‬תורות אלו בנויות על קוטביות של אובייקט ‪-‬סובייקט אשר בה‬
‫זוכה האדם למעמד בלעדי של הסובייקט המכיר בעוד שכל מושאי הכרתו אינם אלא אובייקטים‪.‬‬
‫הנחת יסו ד זו מאלצת את הוגיה לנוע בגבולותיה ‪ .‬על דרך ההכללה נוכל לתאר את התפתחות‬
‫הפילוסופיה מעמדה העוסקת באובייקט המוחלט‪ ,‬החל מתוארי האל והשלכותיהם על האדם‪,‬‬
‫דרך המהפכה הקופרניקאית של קאנט ― הטוען לאי ‪-‬יכולתו של האדם לגשת אל 'הדבר‬
‫כשלעצמו' ‪ ,‬וכל שנותר הוא העיסוק האנושי במושגים קורלטיביים לעולם התופעות ― ועד‬
‫לפילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות המוותרות על העיגון באובייקט כ'אמת' ובוטחות דווקא‬
‫בסובייקט‪ .‬סופו של התהליך מופיע בהגות הפוסט ‪-‬מודרנית הכופרת גם במוחלטותו של‬
‫הסובייקט‪ ,‬הנתון ברשתות שיח ‪-‬כו ח המעצבות את מושגי האמת היחסית שלו‪.‬‬
‫האדם הדתי שהתמודד עם ההכרה המערבית בשלביה השונים נאלץ לאנוס את מושגיו הדתיים‬
‫לתוך מ צר קוטביות זו שבין האובייקט לסובייקט‪ .‬בצדדים הק יצוניים נמצא מחד את‬
‫הפונדמנטליזם ומאידך את המיסטיקה‪ :‬הפונדמנטליסט מקדש את האובייקט לכלל דֹוגמה‬
‫נוקשה על ידי טענה בדבר התגלות האובייקט (נבואה‪ ,‬כתבי קודש וכד')‪ ,‬המכריחה ואונסת את‬
‫המציאות‪ ,‬לדבריו‪ .‬המיסטיקן‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מתמקד בסובייקט ו בהכרתו הפנימית‪ ,‬ומ כיוון שגם הוא‬
‫מתעלם מן המציאות הסובבת הוא מבקש להתאחד באובייקט המוחלט‪.‬‬
‫אולם גם עמדות המבקשות ללכת 'בין הטיפות' ללא הקצנה לכאן ולכאן נאלצות לדעת בונדי לאלץ‬
‫את מקורות הדת ואת מושגיה אל תוך הסד הדיכוטומי‪ .‬עצם השימוש בשפתה של הפילוסופיה‬
‫המערבית מניח את האקסיומות שלה כהנחות יסוד גם להצדקתה של הדת‪ ,‬וממילא‪ ,‬מושגיה‬
‫מתעוותים‪.‬‬
‫השל‪ ,‬לטענת בונדי‪ ,‬מבקש (ואף מצליח) להציג אלטרנטיבה לתורת ההכרה המערבית‪ ,‬שאיננה רק‬
‫ברמת המושגים אלא בעיקר בהתרחשות הממשית החלה בה‪ .‬בעזרת ניתוח פנומנולוגי ― שאף‬
‫הוא עובר סובלימציה בהיותו ניזון משורשי הפילוסופיה המערבית ― של הגות הנביאים‪ ,‬חז"ל‪,‬‬
‫הרמב"ם והחסידות משכיל השל לפתח מושגים שאינם מתעלמים מהקושיות הרבות של התרבות‬
‫המערבית א ך גם לא נאבקים להשיב להן תשובה‪ .‬כמענה לשאלות המערביות הוא מפתח שאלות‬
‫אלטרנטיביות המוצאות מזור והתחדשות דווקא מתוך מסורת היהדות פנימה‪.‬‬
‫דרך ניתוח המושגים החדשים של השל ― 'נפלא ‪-‬מתיאור' (תרגום מקורי של בונדי למונחו של‬
‫השל '‪' ;)'The Ineffable‬מענה'; 'מילות הצבעה'; 'שאלתו של אלוקים' ועוד‪ ,‬מצליח בונדי להעביר‬
‫את האלטרנטיבה המצויה בדבריו של השל‪ :‬לא עוד האל כאובייקט נחקר והאדם כסובייקט‬

‫‪ 1‬פורסם ב מבוע נ'‪ ,‬קיץ תשס"ט‪ ,‬עמ' ‪.37-077‬‬

‫בלעדי‪ ,‬אלא האדם כאובייקט הנשאל על ידי האל‪ ,‬שהוא ה'סובייקט המוחלט' (וגם כאן מובאים‬
‫'אובייקט' ו'סובייקט' רק בהשאלה על מנת להקל על הנ כנס לשפה החדשה); לא עוד הגדרות‬
‫מושגיות נוקשות של האובייקט‪ ,‬אלא 'מענה' דיאלוגי נפלא ‪-‬מתיאור של התרחשות שלמעלה מן‬
‫המילים‪ ,‬שמילותיה אינן אלא הצבעה על מה שמעבר להן; לא עוד תשובות תוכניות המגבילות הן‬
‫את האדם הן את האל כמנוכרים זה לזה‪ ,‬אלא תשובה מלאה אכפתיות הניכ רת בעצם פנייתו של‬
‫האל לאדם (דבר המוכחש בפילוסופיה המ ערבית) ובאכפתיות המצופה מן האדם בחזרה; ועוד‪.‬‬
‫תיאוריו של בונדי (או במילותיו‪' :‬הצבעותיו') החוזרים ונשנים את מושגיו של השל הופכים למעין‬
‫מנטרה המצליחה לשחרר את החשיבה המורגלת בדיכוטומיה אובייקט ‪-‬סובייקט אל עבר עולם‬
‫מושגים חדש הכובש את המחשבה‪ .‬כך למשל הוא כותב‪:‬‬
‫כאשר האדם מבקש לאחוז את המציאות בכלי החשיבה המופשטים ― היא מתגלה לפניו‬
‫כאובייקט; כאשר האדם מרפה מכלי החשיבה שלו ומאפשר למציאות לפנות אליו ―‬
‫הוא מגלה כי תודעתו שלו נשאלת כאובייקט‪ .‬אין כאן אחדות מיסטית עם המציאות‪,‬‬
‫אלא פליאה קדם ‪-‬מושגית לפני שפע המסתורין; דיאלוג של מיסתורין שבו מגלה האדם כי‬
‫הנה נשאל את שאלת הפליאה (עמ' ‪ ,75‬ועוד רבים כמותו)‪.‬‬
‫על ידי ניסוחים כאלו יוצר בונדי בעצמו 'מענה' להשל בבקשו להימנע מהגדרת השל כ'פנומנולוג'‪,‬‬
‫כ 'מיסטיקן'‪ ,‬כ 'פואטי'‪ ,‬כ 'אקזיסטנציאליסט' וכן הלאה‪ ,‬ולהכיר בשפה חדשה שרק מתוכה תוכר‬
‫רצינותה ומשמעותה‪ .‬בונדי מתאר את תורתו של השל על ידי 'מילות הצבעה' שאינן מוחלטות‪ ,‬אך‬
‫השימוש החוזר בהן מכניס את הקורא ל'שפת אמונה' חדשה ומפתיעה‪.‬‬
‫השל טוען נגד המוחלטות של ההכרה המערבית‪ ,‬ובעצם טוען בשם כל תרבות ותורה אחרת להצעת‬
‫אלטרנטיבה‪ .‬אולם מדברי בונדי עולה שדווקא העיסוק במושגי היהדות הוא המבקש את‬
‫ההתחדשות ואת התרגום המתמיד‪ ,‬ועל כן דווקא בירור מושגי היהדות הוא המציב אלטרנטיבה‬
‫למושגי החשיבה המערבית‪ .‬לאמור‪ :‬כל תרבות תבקש את האלטרנטיבה מבחינת התוכן‪ ,‬ואילו‬
‫ניתוח ה יהדות יבקש את עצם הביקורת על מוחלטות המתודה המערבית‪ .‬מתוך כך ניתוח זה יציג‬
‫לא רק אלטרנטיבה תוכנית אלא אף אלטרנטיבה מתודית‪ .‬מובן שבי רור זה משפיע גם על מושגי‬
‫היסוד של היהדות עצמה‪ ,‬ובכך עובר בונדי לשלב השני ― שאלת תרגום המסורת כיישום לתורת‬
‫ההכרה האלטרנטיבית של השל‪.‬‬
‫כיצד ניתן לתרגם מסורת קבועה נוכח התחדשות הזמן? גם שאלה זו נ בחנת ראשית ברמה‬
‫ההרמנויטית המופשטת‪ .‬השל מבקש להצביע על הדינמיקה הפנימית של המסורת כ'מסורת של‬
‫התגלות של מסורת'‪ .‬כלומר‪ ,‬פרדוקס המצביע על מסורת דינמית ומתפתחת המלמדת ומצביעה‬
‫על התגלות מוחלטת וק בועה שמהותה ותוכנה הפוכים ― מסורת דינמית ומתחדשת יום יום‪.‬‬
‫בונדי מפנה בין השיטין לא רק למתודה ('דיאלוג השאלות') או לתפיסות היסוד של השל‪ ,‬אלא גם‬
‫ליישום שיטתו הפרשנית כלפי הנביאים‪ ,‬כלפי חז"ל ובעיקר כלפי מי שעל פניו נראה כסותר את‬
‫עמדתו הדינמית – הרמב"ם במורה הנבוכים‪.‬‬
‫גם בחלק זה נמנע ניתוחו של בונדי ממופשטות יתר‪ ,‬שהרי מטרתו של השל היא להביא לדיאלוג‬
‫בלתי אמצעי עם האל על ידי הפרשנות וההרמנויטיקה‪ .‬בונדי משתדל להשתמש בכליו של השל על‬
‫מנת לנתח כלים אלו עצמם‪ ,‬בחינת 'צבת בצ בת עשויה'‪ .‬באופן זה‪ ,‬לא רק פרשנותו של השל‬
‫לקודמיו הופכת כלי למגע בלתי אמצעי עם הקב"ה אלא אף פרשנותו של בונדי את השל נראית‬
‫כמכוונת לאותה מטרה‪ .‬ואכן‪ ,‬בסוף הספר הוא מיישם את המתודה העקרונית והמופשטת של‬
‫תרגום המסורת לנושא ספציפי ― בנוגע ליחסו של השל לארץ ישראל ולציונות‪ .‬בעניין זה ניכרת‬

‫פעולת התרגום של השל לא רק לגבי כלל המסורת וההגות היהודית אלא גם לגבי הגותו שלו‪.‬‬
‫השל‪ ,‬העומד נוכח הכותל לאחר שחרורו‪ ,‬עובר טלטלה פנימית (בעקבות התגלות נבואית?) היוצרת‬
‫דינמיקה פנימית אף בהגותו שלו בעניין היחס בין קדושת הזמן (כפי שפיתחּה בספר 'השבת') ל בין‬
‫קדושת המקום‪ .‬מכאן בחירתו של בונדי בנושא זה כדוגמא ליישום תורתו של השל‪ ,‬אשר בה‬
‫משתלבים הדברים מניה וביה‪ :‬לא רק התכנים עם המתודה כי אם הנושא החוקר עם מושא‬
‫המחקר‪.‬‬
‫מעבר לסוגיה עיונית זו‪ ,‬מובן שנושא ארץ ישראל והציונות מאפשר לקורא הישראלי מגע ממשי‬
‫וקונקרטי עם הגותו של השל‪ .‬כפי שמקדים בונדי במבואו לספר‪ ,‬השל‪ ,‬על דמותו והגותו‬
‫המיוחדות והמורכבות‪ ,‬חסר ביותר בשיח הישראלי‪ .‬שיח זה מפּו רר לא רק בשל הדיכוטומיה‬
‫הבינארית של אובייקט וסובייקט אלא בשל ססמאות לאין קץ והגדרות בינאריות וסטיגמטיות‪:‬‬
‫ימני ‪-‬שמאלני; דתי ‪-‬חילוני; אשכנזי ‪-‬ספרדי וכד'‪ .‬האלטרנטיבה שמציע השל עשויה לפתוח אפיק‬
‫חדש לדיון ציבורי ― על הדיכוטומיות עצמן; על מושגים ישנים שנטענו בשל הדיכוטומיות‬
‫ברגשות שליליים או בתכנים מסולפים וכן על מושגים חדשים שמתח הקטבים העלים מן העין‪.‬‬
‫קשה לתמצת את מורכבות האלטרנטיבה שבמושג 'מקום של זמן '‪ .‬בונדי מסכם את הדברים כך‪:‬‬
‫"אל לה לציונות לנהוג כחירשת‪ ,‬לתאר את מושגי ה'ארץ ' וה'מדינה' במנותק משורשם הרוחני‪ ,‬אך‬
‫אוי לו לירא ‪-‬ה' אם מתעלם הוא ממענה האדם לשאלת אלוהים‪ ,‬אם עוצם הוא את עיניו מראות‬
‫את התחדשות דרכי ה'‪( ".‬עמ' ‪.)933‬‬
‫במובן זה‪ ,‬טוב עשה בונדי שהציע בפנינו דווקא ספר עיוני כפתח להיכרות עם השל‪ .‬אמנם‪ ,‬כדי‬
‫להופכם לחלק מהדיון הציבורי נדרש עוד 'צמצום' רב של המושגים העמוקים ומשמעותם ו כן‬
‫'הפצה' בדרכים הסלולות לרבים ולא רק למעיינים‪ .‬אולם לּו היתה ההתחלה בדרך זו‪ ,‬קשה היה‬
‫להציג את השל כאלטרנטיבה לשפה הקיימת ול דיכוטומיות הכלולות בה‪ .‬הצגתו בדרך פופול רית‬
‫היתה מחטיאה את האלטרנטיבה וגולשת מיד לשאלות פוליטיות המנסות להגדירו ולשייכו באופן‬
‫סוציולוגי לזרם דתי או ל זרם מדיני כאלו או אחרים‪ .‬לפי שיוכים אלו היינו חוזים בניסיונות ניכוס‬
‫הגותו מחד או בהדרתה מאידך‪ ,‬על ידי זרמים שונים‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬הגות המציעה שפה אחרת עלולה‬
‫להישמע 'פואטית' וחסרת רצינות‪ ,‬ובכך להידחות‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ומצד שני עמקותו של השל עלולה‬
‫להיות מגויסת לטובת חיזוק שטחיותם של המבקשים קיצורי דרך רוחניים‪.‬‬
‫אולם בנקודה זו עולות כמה קושיות על אופיו ותוכנו של הספר‪:‬‬
‫תחילה עלי להעיר שטרם קריאת 'אי כה?' הכרתי אך מעט מהביוגרפיה של השל ומעט מהגותו‪,‬‬
‫שאת תכניה לא קראתי מעודי‪ .‬היכרותי את צדדי אישיותו השונים ― מחסידות ועד פילוסופיה‬
‫דיאלוגית ‪-‬אקזיסטנציאליסטית‪ ,‬מפרטיקול ריות יהודית ועד אוניברסליזם בין ‪-‬דתי (בצעדה לצד‬
‫מרטין לותר קינג)‪ ,‬ממסורת מלאה 'יידישקייט' ועד הוראה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים‬
‫― טרם ה ביאתני להעמקה בהגותו ובוודאי לא לידיעה כיצד‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מתקשרים הקצוות‪ .‬גם‬
‫כעת אין בידי אלא ידיעותי מהצגתו של בונדי‪ .‬דברי להלן אינם אפוא אלא מנקודת מבטו של מעיין‬
‫המבקש מבוא להגותו של השל‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬ספרו של בונדי א כן נותן מענה למבקש מבוא מעמיק להגותו של השל הן ברמה המושגית‬
‫הן ברמה ההרמנויטית‪ ,‬ואף מציג את האלטרנטיבה הטמונה בה לחשיבה המערבית‪ .‬אולם נראה‬
‫שהדברים נשארים ברמת ה'ידיעה'‪ .‬ניכר בבונדי ― ואף בהשל על פי הצגתו ― הרצון להפוך את‬
‫השל לאזרח ממשי בעולמו הדתי של הקורא בפרט ובשיח הישראלי בכלל‪ .‬במידה שבה ישמור רצון‬

‫זה על גבולותיו הוא יצליח 'לפתוח' את הקורא מחד ואת הגותו ואת מושגיו של השל מאידך‪,‬‬
‫ולה ביאם למפגש ולדיאלוג‪ .‬אולם עודף ב רצון זה יוצר מערכת מושגית פנימית וסגורה המוטלת על‬
‫הקורא ללא הרף עד שהוא חש שלא רק שהשל סגור בפניו אלא שהוא עצמו נסגר כמגננה משטף‬
‫המושגים הלא מוכרים‪ .‬חזרתו המדיטטיבית של בונדי על מושגיו של השל אמנם מכניסה את‬
‫המעיין לתוך 'שפת האמונה' שלו וחושפת את העמקות שאינה 'פואטיקה'‪ .‬עם זאת‪ ,‬ככל שהמעיין‬
‫שומע שוב ושוב את המילים‪ ,‬ש כ כלל הן זרות לעולמו (שהלוא הן באות להציע אלטרנטיבה)‪ ,‬הוא‬
‫מוצא אותן יותר ריקות מתוכן‪ .‬גם מילה מוכרת הנאמרת פעמים רבות ברצף מתרוקנת לאחר זמן‬
‫ממשמעותה‪ .‬קל וחומר כשמדובר בשפה שתוכנה זר מלכתחילה‪ .‬אותן מילים שהפכו ברמת‬
‫הידיעה מובנות וברורות (ולא פואטיקה) הופכות בשלב זה וחוזרות להיות פואטיקה ריקה ברמת‬
‫המפגש הממשי בין הקו רא ל בין השל‪ .‬והלוא עיקר בקשתו של בונדי היתה מפגש זה‪ .‬נראה‬
‫ש בקשתו הכשילה אותו‪.‬‬
‫בפן העיוני של הספר נוכל ליישם את ביקורתנו כך‪:‬‬
‫'איכה?'‪ ,‬כספר מבוא להגות‪ ,‬מבקש לספק כלי עזר להבנת מושגיו ה חדשים של הוגה לא מוכר‬
‫שא ף מנסה להציע אלטרנטיבה למושגים מקובלים‪ .‬הספר מציע אמנם כלי עזר למושגים שבתוך‬
‫תורתו של השל‪ ,‬א בל הוא אינו מכוון להנחות היסוד שעליהן המערכת מתבססת‪ .‬למשל‪ ,‬עולמו‬
‫הרוח ני של השל מתחיל את תנועתו מתוך "שאלה שמפנה האל‪ ,‬הנפלא מתיאור‪ ,‬לאדם‪ ,‬מתוך‬
‫ציפייה למענה"‪ .‬בונדי מביא אמנם את הקורא להבנה של כל מרכיב ומרכיב של המשפט‪ :‬האל;‬
‫הפליאה; המענה וכו'‪ ,‬אולם משפט זה‪ ,‬החוזר בו וריאציות שונות אינספור פעמים בספר‪ ,‬מורכב‬
‫מכמה אקסיומות שניתן לשער שכמה וכמה קוראים ימצאו עצמם רחוקים מרחק עצום‬
‫מממשותן‪ ,‬שלא לומר מהתרחשותן‪:‬‬
‫אודה ואבוש ― מעולם לא זכיתי לשמוע את קול 'המסתורין' של האל או 'להיות נפלא' מנוכחותו‪.‬‬
‫אינני חש בשאלתו אלי למרות רצון עז ועמל קשה לשומעה‪ .‬מרוב שההתרחשות 'נפלאה מתיאור'‬
‫נראה ששום 'מילות הצבעה' לא יוכלו עוד לקשר אליה את מי שלא זכו בה‪ ,‬שכן היא איננה‬
‫מעלמא הדין‪ .‬האם מבקש השל לתת אינטרפרטציה לתחושות פנימיות של האדם‪ ,‬כרבותיו‬
‫החסידיים ‪ ,‬עליהם מרחיב בונדי בהערות השוליים? אם כן‪ ,‬האם כל תחושה כזו היא היא קול‬
‫האל? מה ה ם הקריטריונים? ובמה חידש השל ע ל החסידים? או שמא השל אכן מדבר על‬
‫התרחשות אונטולוגית שמחוץ להכרתו של האדם? אם כן‪ ,‬האם זה פשוט 'קורה' לברי מזל כהשל‬
‫(ו כ בונדי ‪ ,)?-‬או שכל אדם העמל לדבוק באלוקיו יכול לה? ואם כן‪ ,‬כיצד? ומה יעשה מי ש'מגעו ' עם‬
‫האל אינו אלא דרך המסגרת ההלכתית ה'יבשה' ואין הוא זוכה להשראות או ל רגשות רוחניים‬
‫כלשהם? במה יעורר עצמו? באחת ― מה הם כלי העזר‪ ,‬ה'ידות'‪ ,‬להתרחשות בסיסית ‪-‬‬
‫אקסיומטית זו?‬
‫תורת ההכרה שמציג בונדי נפלאה בתיאורה‪ .‬המבנה מושלם‪ .‬המושגים נהירים‪ .‬אך למבקש‬
‫דיאלוג עמה היא נפלאה מתיאור ומהשגה‪ ,‬כיוון שליסודות המבנה לא נבנו כלי עזר‪ .‬גם כשנבנה‬
‫כלי‪ ,‬אין הוא אלא 'הצבעה' על 'נפלא מתיאור'‪ ,‬ובכך שוב מאבד המעיין הפשוט את ידיו ורגליו‬
‫בסבך המושגים והרגשות‪.‬‬
‫בפן המתודי של הספר נוכל ליישם את הביקורת באופן אחר‪:‬‬

‫בונדי מדגיש את דברי השל‪ ,‬שמילים אינן אלא הצבעה על מה שהוא 'נפלא מתאור'‪ .‬זוהי‬
‫אינטרפרטציה לתוארי השלילה של הרמב"ם‪ ,‬המבקשת להוסיף אמירה חיובית‪ .‬כתיבתו של בונדי‬
‫מלאה במילות הצבעה אלו המייצרות פאתוס‪ ,‬למרות הרצון להימנע מפואטיקה‪ .‬רצונו הנלהב‬
‫להפוך את השל לממשי בחיי הקורא הופכת לע רטול חושפני של תובנות ורגשות‪ .‬התרחשות‬
‫דיאלוגית 'נפלאה מתיאור'‪ ,‬במידה שהיא אכן אותנטית‪ ,‬אינה אלא כמעשה אהבה (ואכן‪ ,‬בונדי‬
‫מתאר את פנייתו של האל כאקט של אהבה אכפתית‪ ,‬ואת תגובת האדם ב'ואהבת לרעך כמוך')‪.‬‬
‫שימוש נפרז במילים‪ ,‬מצביעות ככל שיהיו‪ ,‬עלול להפיל את מעשה האהבה לפורנוגרפיה‪ .‬הקורא נע‬
‫בחוסר נוחות מול המילים‪ .‬עקיצות ציניות עולות בו‪ ,‬ואותן ניתן לפרש בשתי דרכים‪ :‬כאי אמון‬
‫ו כתיוג הגותו של השל כפואטיקה לא רצינית; כאמון‪ ,‬שממילא מבקש לכסות על מה שנגלה יתר‬
‫על המידה‪.‬‬
‫במקרה השני‪ ,‬הציניות תשמש כהגנה בשלושה מישורים‪ .0 :‬על הקורא עצמו‪ ,‬שנחשף לאהבה‬
‫שאינו יכול להכילּה מחד‪ ,‬ומאידך נדרש להפגנת אהבה שכל זמן שהוא לא הוא מכיר ומבין את בן‬
‫שיחו הוא אינו מסוגל לספקּה; ‪ .9‬על בן שיחו (השל או בונדי)‪ ,‬שנ חשף בכנותו יתר על המידה; ‪.7‬‬
‫על אלוקיו‪ ,‬שהפך למושג נוקשה בשטף מושגים חדשים ומובנים היטב‪ .‬א כן‪ ,‬המילים המצביעות‬
‫דורשות את שלילתן‪ ,‬וה'מענה' מבקש התחדשות מושגית‪ .‬אולם החזרה הכפייתית על המושגים‪,‬‬
‫שליסודותיהם אין גישה ברורה‪ ,‬עלולה להפוך אותם עצמם לדֹוגמה‪ .‬ישנן עוד דרכים ש בהן מתגלה‬
‫הקב"ה‪ ,‬ולא רק בשאלה שהוא מפנה לאדם‪ .‬לעתים גם האדם החי רש לשאלת אלוקים מוצא לו‬
‫נתיב‪ ,‬ואתו‪ ,‬ואף עם מי שכלל לא מצא נתיב‪ ,‬מבקש השל לנהל דיאלוג ולהיות נוכח בחייהם‬
‫הדתיים‪ .‬בעודף הפאתוס הוא אינו מותיר להם מקום‪ ,‬והדיאלוג נמנע‪.‬‬
‫בעוד שתארי השלילה המגבילים את ההכרה הם נקיטה ב'מידת ‪-‬הדין' וב'צמצום'‪ ,‬הרי ש'מילות‬
‫ההצבעה' הן פתח להפגנת אהבה ולמידת החסד‪ .‬עודפותן עלולה לסחוף ולהטביע כשטף מים‬
‫רבים‪ .‬הקורא מתמודד עם עודף החסד בעזרת עודף של מידת הדין ― ב ביקורתיות צינית‪ .‬את‬
‫הציניות אפשר היה למנוע מלכתחילה ב דרך נוספת ואחרת משלילת התארים‪ ,‬הלוא היא‬
‫האירוניה‪ .‬דרך זו פועלת אף היא על פי מידת ה דין‪ ,‬א בל ללא קיצוניות 'עמלקית' כאחותה הצינית‪.‬‬
‫ואמנם ‪ ,‬האירוניה העצמית והכללית חסרה מאד בספר‪ ,‬הן ככלי להצבעה על האל מתוך שלילת‬
‫תאריו הן כאיזון לפאתוס שלעתים אכן נצרך ונדרש למהלך הדברים‪ .‬בכך גם היתה נשמרת‬
‫המוטיבציה הבסיסית ― לאפשר מפגש ממשי עם השל והגותו‪.‬‬
‫האם זהו השל? אינני יודע‪ .‬מכל מקום‪ ,‬כ ך מגיש אותו בונדי‪ .‬בכך הוא עלול להפסיד את שביקש‬
‫להשיג לכתחילה‪ :‬הבנת הרצינות והעומק בהגותו של השל‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬הכנסתו לשיח ממשי בעולמו‬
‫הדתי והפוליטי של האזרח בישראל‪.‬‬
‫דברים אלו אין בהם אלא לאזן ספר מעמיק המציג הגות מורכבת ומבקש לאפשר מגע ממשי עם‬
‫הוגה שללא ספק חסר בשיח הישראלי‪ .‬איזון זה נדרש דווקא בשל המוטיבציה הברוכה שבספר‪,‬‬
‫המבקש להיות יותר מאשר ספר עיון‪ ,‬ולהציע דרך אחרת בעבודת האל ובפנייה אל כל אדם‪ .‬כאשר‬
‫המוטיבציה אינה מאוזנת היא עלולה להחטיא את מטרתה‪.‬‬
‫לעיל העלינו את הסכנה הגלומה בדרישה מן האדם להיחשף לפ ניו של האל הנפלא מתיאור‪ ,‬וזאת‬
‫קודם שהאדם גילה את פניו שלו‪ .‬על האדם להצטמצם ולהכיר את פניו שלו בטרם יפנה למפגש‬
‫'פנים בפנים' עם הזולת‪ .‬ואולי בכך היטיב בונדי עם השל‪ ,‬כשהצטמצם וגילה את פניו בצורה‬

‫מוחלטת‪ ,‬פנימית וסגורה‪ ,‬קוד ם המפגש הדיאלוגי עם התרבות הישראלית‪ .‬ניתן לומר שכשם‬
‫שטוב עשה בונדי כשהחל ב הכנסתו של השל לשיח הציבורי דווקא ב בחינה עיונית ומעמיקה של‬
‫הגותו‪ ,‬אף שנדרש כעת צמצום לקהל הרחב‪ ,‬כך טוב עשה כש בנה שפת אהבה וחסד 'סגורה' שתוכל‬
‫כעת להביא את פניה המלאים לכלל דיאלוג עם פניה של החברה הישראלית הצינית והביקורתית‪.‬‬