You are on page 1of 10

‫בעה"י‬

‫התגלות הלב‬
‫אביחי‬

‫צור‪1‬‬

‫'מפורס‪-‬של‪-‬שקר' הינו דמות חשובה בכתבי ר' נחמ )=ר"נ(‪ ,‬שאחד ההסברי‬
‫לה מתאר ּה כמי שאינה מחדשת‪ ,‬אלא ממחזרת את שהיה לפניה‪ .‬ואכ‪ ,‬לא אציע‬
‫סקירה מחקרית של פשט המושג העיוני‪ ,‬או של ההקשר ההיסטורי של אי‪-‬‬
‫פירסומו של ר"נ בחייו ורדיפת חסידיו‪ .‬דמותו הריאלית של ה'מפורס'‪ ,‬מולה עמד‬
‫ר"נ‪ ,‬חדלה מהתקיי ע השתנות אורח‪-‬החיי‪ ,‬ואולי ג בשל ביקורתו של ר"נ‬
‫שחדרה לתודעה‪ .‬אול‪ ,‬למרות שלבושיו השתנו מהותו נותרה )ולעיתי נמצא‬
‫'מפורס' שבעצמו משמיע את הביקורת על 'המפורסמי'(‪ .‬ברצוני לתאר את‬
‫'המפורס' כפי שאולי היה ר"נ מתארו לו היה חי היו‪ ,‬קרי‪ :‬אינטרפרטציה‬
‫מתחדשת‪ ,‬בכלי שוני משפתו של ר"נ‪ ,‬המלמדי על מציאותו העכשווית של‬
‫'המפורס' ‪-‬לא רק בחברה‪ ,‬כי‪-‬א בנפש כל אחד ואחת‪ ,‬על הפחדי‪ ,‬העוצמה‪,‬‬
‫הכנות והשקרי שבה‪.‬‬

‫עזות‪-‬פני ודמגוגיה‬
‫הרב שג"ר מתאר את 'המפורס' כמי שמשק‪ $‬את מה שמונהגיו רוצי לשמוע‪,‬‬
‫בכדי לזכות באהדת‪ ,‬בניגוד לאותנטיות וחידושי התורה של המנהיג האמתי‪:‬‬
‫מפורסם‪-‬של‪-‬שקר אמנם נודע כצדיק‪ ,‬אך]‪ [...‬הוא איננו יוצר אותנטי החי את חירותו‪ ,‬דעתו היא‬
‫חיקוי]‪ [...‬לדעה הלגיטימת ב]‪[...‬ציבור הסובב אותו‪ .‬העזות שבו היא שהוא איננו באמת כן עם עצמו‪,‬‬
‫אלא מחקה את חברתו משום שהוא רוצה פרסום וכוח‪ .‬תאוות השלטון מפוגגת את ההשראה‪...] ,‬ה[כנות‬
‫וחירות]‪ [...‬המנהיג שוכח את עצמיותו והופך]‪ [...‬תלוי במונהגים]‪ [;...‬בשונה ממנו צדיק אמיתי נתון‬
‫בהשראה]‪ [...‬מגלה תורה חדשה שאיננה תלויה בסובבים אותו‪ ,‬אלא בכנותו]‪ [...‬האמונה מחייבת עזות‪,‬‬
‫‪1‬‬

‫המאמר התפרסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון‪ ,‬שבת פרשת תזריע‪ ,‬כז אדר ב‪ ,‬תשע"א‪.2.4.2011 ,‬‬
‫ללא ידיעתי קיצרה מערכת המוסף מעט את המאמר ושינתה את כותרתו ל‪' :‬על הנהגה‪ ,‬אותנטיות ורמייה עצמית'‪ ,‬ראו באתר‬
‫‪http://musaf-shabbat.com/2011/03/31/%D7%A2%D7%9C‬‬‫)‪:(31.3.2011‬‬
‫המוסף‬
‫‪%D7%94%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%94‬‬‫‪%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA‬‬‫‪%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%94‬‬‫‪/%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%97%D7%99‬‬

‫רדיקליות דקדושה‪ ,‬שרק באמצעותה ניתן להשתחרר מדפוסי אמונה חברתיים שהינם אמונות כוזבות‪.‬‬
‫המפורסמים יכולים להיות יראי‪-‬שמים‪ .‬אבל הדבורים שלהם חסרי אמת]‪ [...‬לכאורה הם משפיעים לטובה‬
‫על המציאות‪ ,‬אבל טמון בהם זיוף‪ ,‬הם הרי לא באמת מאמינים במה שהם עושים]‪ [...‬הם מדברים בצורה‬
‫אכסטטית]‪ [...‬אבל]‪ [...‬עושים כי כולם עושים]‪ [...‬באים בשם הקדושה‪ ,‬אבל הדתיות שלהם היא רק‬
‫עטיפה‪) .‬תורת רבינו‪ ,‬העתיד לצאת בקרוב(‪.‬‬
‫זהו תרגו 'המפורס' למושגי ימינו‪' :‬עזות‪-‬הפני' )ליקוטי מוהר" תנינא א( הינה‬
‫דמגוגיה‪ ,‬דיבור מ‪-‬השפה‪-‬ולחו‪ %‬המבקש להשיג כוח‪ .‬אלא שמאז ומתמיד ביקרו‬
‫זה את זה הוגי ומנהיגי על שאינ אותנטיי‪ ,‬מחדשי או יראי‪-‬שמי‪ :‬שאינ‬
‫"באמת"‪ .‬מהו החידוש הביקורתי של ר"נ?‬
‫זאת ועוד‪ ,‬הדמויות אות מבקר ר"נ אינ ידועות‪-‬לשמצה כמחליקות‪-‬דברי‬
‫לפיתוי‪ ,‬לכפירה‪ ,‬או להשכלה‪ ,‬וא‪ $‬לא התבררו בדורות שאחר‪-‬כ' כשקריות‬
‫ומוליכות‪-‬שולל‪ .‬ר"נ מבקר את גדולי החסידות שבזמנו ובתוכ דודו‪ ,‬ר' ברו'‬
‫ממז'יבוז'‪ ,‬שישב על כס‪-‬ההנהגה של סבו‪ ,‬הבעש"ט‪ .‬לא זו בלבד שר"נ גדל בחצר‬
‫זו‪ ,‬אלא שלומד חסידות יכול למצוא הגות משמעותית ג במסורות שנשמרו מר'‬
‫ברו'‪ .‬א‪ $‬א אי הוא חדש כר"נ‪ ,‬אי בכ' לפגו בתורתו עד שייקרא 'שקר'!‬

‫שאלת המוּ דעות‬
‫אחד המפתחות להבנת המושג נעו‪ %‬בשאלת המוּ דעות‪ .‬לכאורה‪ ,‬נית לתאר את‬
‫'המפורס' כמי שמודע לעצמו; הוא יודע כיצד מחדשי תורה ברוח דינאמית‬
‫וחופשית; אול הוא מזהה ַבדינאמיות סכנה הנשקפת לכוח ולשררה שהוא‬
‫מבקש‪ ,‬הדורשי קיבעו ממושמע מצד הנשלטי; לכ יפנה את כל כוחו לניטרול‬
‫הרוחות המחדשות בעול‪.‬‬
‫דמות כזו מתוארת אצל איי ראנד בספרה כמעיי המתגבר‪ :‬אלסוורת טוהי המבקש‬
‫כוח‪ ,‬בונה לעצמו לאיטו ש כפילנטרופ חסר‪-‬אגו‪ ,‬המבקש לתק את העול‬
‫באמצעות חינו' ציבור הקוראי של טור ביקורת‪-‬האדירכלות שלו‪ ,‬בעיתו שמרני‬
‫על‪-‬ס‪ $‬הצהובו‪ .‬הוא מטי‪ $‬לקוראיו‪ ,‬בשפה פסאודו‪-‬מרקסיסטית‪ ,‬להיות בעלי‪-‬‬
‫חסד‬

‫הטורחי‬

‫רק‬

‫למע‬

‫הזולת‪,‬‬

‫כשהוא‪-‬עצמו‬

‫מהווה‬

‫כביכול‬

‫הדוגמא‬

‫האולטימטיבית לכ'‪ .‬אול‪ ,‬הטפתו האלטרואיסטית אינה מהפכנות מרקסיסטית‪,‬‬

‫אלא קונפורמיות‪ ,‬בה לאד אי עצמיות כי‪-‬א רק השתקפות של עצמו במראת‬
‫האחר‪ :‬כל‪-‬אחד תלוי בשאלה מה יאמר עליו האחר )בעיקר מה יאמר טוהי(‪,‬‬
‫מיצירותיו – שתמיד לא תחדשנה ולא תיסתכנה בעצמיות יוצרת ומתבלטת – ועד‬
‫שיחות הסלו‪ .‬טוהי‪ ,‬שאינו מצוי בא‪ $‬עמדת‪-‬כוח גלויה‪ ,‬רוכש לעצמו חבר‪-‬‬
‫מעריצי‪ ,‬המצויי תמיד בעמדות‪-‬הכוח‪ ,‬ויעשו כבקשותיו‪ .‬בסופו‪-‬של‪-‬חשבו‬
‫משרתי הללו את תאוות הכוח שלו‪-‬עצמו‪ .‬טוהי‪ ,‬המתואר כחסר תאוות ממו‬
‫ומיניות‪ ,‬מוש' בחוטי החברה הגבוהה על‪-‬ידי ניכוס עמדות המפתח של עול‬
‫הרוח והאמנות‪ .‬על‪-‬ידי התגברות על התאוות האנושיות הירודות בעיניו‪ ,‬הוא‬
‫משיג את תאוותו העיקרית‪ ,‬וכדבריו‪" :‬כדי להיות עשיר במלוא מוב המלה‪ ,‬על‬
‫האד ללקט נפשות" )עמ' ‪ .(310‬מוב שאי זה ליקוט הנשמות של הצדיק מ‬
‫החלל‪-‬הפנוי )ליקוטי מוהר" סד(‪ ,‬שמטרתו לגואל מהספקות המנטרלי אות‬
‫ולהוציא לחופשי‪ ,‬כי‪-‬א ללקט תחת חסותו השתלטנית‪.‬‬
‫ר"נ מתאר )ליקוטי מוהר" רס ועוד( את הפרסו כשווה לש האד‪ ,‬שהינו נפשו‬
‫ועיקר הווייתו‪' :‬המפורס' משתמש בכל הדעות המקובלות בדבר יראת‪-‬שמי‬
‫ועבודת‪-‬ה' בכדי לרצות את חבר‪-‬מאזיניו‪ ,‬שיַ קנו לו ש‪ ,‬פרסו וקיו‪ .‬אול‬
‫לאמית‪-‬של‪-‬דברי‪ ,‬קיו זה – וא‪ $‬כוחו המעשי של טוהי‪ -‬הינו חסר‪-‬עצמיות‬
‫וממשות‪ ,‬שכ הוא תלוי תמיד בדעת‪-‬הקהל‪ ,‬בי א זו ירודה או גבוהה‪ .‬עצ‬
‫היותו תלוי‪ ,‬מביאו לאיבוד האפשרות לעבודת‪-‬ה' וחידושי תורה אותנטיי וכני‪.‬‬
‫לכ יוצר 'המפורס' דתיות שמרנית ומהוגנת‪ ,‬בה כל חידוש הופ' לכפירה או‬
‫למצער למוזרות שיש לדחותה ממקומותינו‪ .‬הוא מטי‪ $‬תורה‪ ,‬הנתפסת‬
‫בחיצוניותה כאמת של חסד וטוב‪ ,‬של ויתור‪-‬עצמי ויראת‪-‬שמי‪ ,‬היוצרי תחושת‬
‫אשמה בסיסית ונצחית; בכ' הוא משעבד )ליקוטי מוהר" כב( את ציבור השומעי‬
‫לדבריו‪ :‬מי שיבקר יתפס כמתנגד לטוב שבה‪ ,‬ומאיד' רק דבריו יוכלו לגאול את‬
‫המאזי מתחושת האשמה‪ .‬בזהותו חידוש – ואכ יש לו את המודעות והכישרו לכ'‬
‫– הוא נוקט בהתעלמות בכדי למנוע מהחידוש להתקיי‪ ,‬וכשזו לא מתאפשרת‪,‬‬
‫הוא משתלח בחידוש ומגדירו כאגואיז נרשע‪.‬‬

‫אול‪ ,‬כא עולה ג ההבדל בי טוהי ל'מפורס'‪ :‬מודעותו של טוהי וחוסר‬
‫תאוותיו‪ ,‬עד כדי אי‪-‬אנושיות‪ ,‬אינ קיימות אצל 'המפורס'‪ .‬קשה לומר שר"נ‬
‫התעסק במחלוקת על דמגוגי מובהקי‪ ,‬ששקר ודאי יתברר בעתיד ג בלעדיו;‬
‫הדמויות בה עסק‪ ,‬כאמור‪ ,‬אינ מצטיירות כנרשעות‪ ,‬בניגוד לטוהי‪' ,‬המפורס'‬
‫הינו אנושי וחסר‪-‬מודעות למעשיו‪ :‬הוא בעל‪-‬כשרו לזהות את החידוש וא‪$‬‬
‫לחשוש ממנו‪ ,‬א' ללא מודעות ליסוד העיקרי בחידוש – יצירתיות דינאמית פנימית‬
‫– ולא לפחדיו‪-‬הוא‪ ,‬שדינאמיות זו מאיימת עליה‪.‬‬
‫כוחו של טוהי אינו ממשי‪ ,‬א' מודעותו להתנהלות החברתית והיכולת לנצלה‬
‫מעמידות אותו בכל‪-‬זאת מעל לחברה ומקנה לו כח מעשי מסוי‪ .‬בניגוד אליו‪,‬‬
‫חסר 'המפורס' את המודעות ג להתנהלות זו‪ :‬הרב שג"ר תאר את 'המפורס'‬
‫כבעל יראת‪-‬שמי‪ ,‬אלא שזו מהווה שיקו‪ $‬של מונהגיו; 'המפורס'‪ ,‬כמו חסידיו‪,‬‬
‫הינו עוד ב‪-‬אנוש בסדרת שיקופי אינסופית של חברה‪ ,‬בה אי לאד עצמיות‪,‬‬
‫אלא זו המשתקפת בזולת; הוא מפיק את כוחו כ'מפורס' כחלק מאותה התנהלות‬
‫עצמה‪ .‬א‪ $‬שהוא אוחז בכוח רב ‪-‬על‪-‬ידי משיכה בחוטי‪ ,‬חינו' לתורה‬
‫קונפורמית וליראת‪-‬שמי מפוחדת‪ ,‬מקובעת ודוגמאטית‪ -‬מתברר שכוחו אינו אלא‬
‫דמיו‪ :‬כוח ממשי אי לו שהרי אי הוא תלוי בעצמיותו‪ ,‬אלא בחסידיו שיתנו לו‬
‫כוח; וכיוו שא‪ $‬לזה‪-‬עצמו אי הוא מודע‪ -‬לכאורה ג כוח מעשי אי לו!‬
‫חוסר‪-‬המודעות מסיר את הרשעות ומשיב את האנושיות‪ -‬א' נוטל את העוק‪:%‬‬
‫א 'המפורס' איננו דמגוג אלא כ‪ ,‬או למצער לא‪-‬מודע‪ -‬מהי ביקורתו של ר"נ על‬
‫'מפורס‪-‬של‪-‬שקר'? מאיד'‪ ,‬כש ששקריותו של 'מפורס' תתברר בעתיד‪ ,‬כ' ג‬
‫ניוונו ‪-‬בחוסר המעו‪ $‬ועמוד‪-‬השדרה שבשיקו‪ $‬סביבתו‪ -‬בוודאי יתגלה! מה‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫חידש ר"נ בזעקתו?‬

‫התגלות הלב ושקר עצמי‬
‫נראה שלפנינו דמות טיפולוגית )ולפיכ' שייכת לכל נפש( הנושאת‪-‬הפכי‪ :‬מחד‬
‫היא מודעת לכוחה‪ ,‬ליכולת היצירה והחידוש האנושיי‪ ,‬לגדולת ה' ולצור' לירא‬

‫ממנו וללמוד ולחדש את תורתו; במוב זה‪' ,‬המפורס' אכ מפורס בשורשו‪ ,‬בעל‬
‫סגולת הצדיקות וההנהגה הצריכות לפרסו )ור"נ )ליקוטי מוהר" תנינא סז( דבר‬
‫בשבחה ובהכרחיותה(; עד כא זהו פרסו אמת‪ .‬אול מאיד' זהו שקר במלוא‬
‫המוב‪ :‬לא שקר נבזה רק כלפי השומעי – אלא שקר ממשי‪" ,‬אמתי"‪ ,‬הכולל את‬
‫'המפורס' עצמו‪.‬‬
‫והתלבשות ]עשו בלבושי אדם‪-‬הראשון[ לא היה להתעות למראה עין בשר ]ב[לבד‪ ,‬רק ]=אלא[ גם‬
‫להמבין בפנימיות לבבו היה מעלים גם בלב‪ .‬כי יש התגלות הלב ומעמקים‪ ,‬וכמו שנאמר )משלי יח‪ ,‬ב(‪:‬‬
‫"אין חפץ לכסיל בתבונה"‪ -‬דהיינו הבינה שבמעמקי הלב‪" ,‬כי אם בהתגלות לבו"‪ -‬שרוצה להתעות את‬
‫עצמו גם‪-‬כן לחשוב כי לבבו טוב ורק היצר מסיתו לכל חטאיו]‪ [...‬כי עתיד עשו להתעטף בטליתו ובא‬
‫ויושב אצל יעקב‪ ,‬שחושב שיכול להתעות גם את השם‪-‬יתברך הצופה ללבב‪) .‬ר' צדוק הכהן מלובלין‬
‫)=ר"צ(‪ ,‬דברי סופרים‪ ,‬לח(‬
‫ר"צ מתאר את עשו כדמות טראגית של צדיק מעוט‪ $‬טלית )לבושי אד‪-‬הראשו(‬
‫המבקש באמת לעשות את הטוב‪ ,‬לא רק במעשי החיצוניי אלא ג בכוונה‬
‫הפנימית‪ ,‬בלב‪ .‬אול אמת זו היא רק בהתגלות הלב‪ ,‬שכ הוא חושש מפנימיותו‬
‫ומתנגד אליה‪ .‬דווקא הכנות והאמת‪ ,‬השייכות ללב‪ ,‬מצויות בחיצוניות ‪-‬בהתגלות‬
‫הלב ולא בפנימיותו‪ -‬ובכ' הופכות לשקר‪ :‬לעצמו ולזולתו )השקר העצמי של עשו‬
‫עולה ג בדברי הרב שג"ר על סוד ההתחפשות של ר"צ ‪ -‬שובי נפשי עמ' ‪ ;150‬פור‬
‫הוא הגורל עמ' ‪ ;44-45‬על כפות המנעול עמ' ‪' .(28‬התגלות הלב' ג היא‬
‫חיצוניות‪ ,‬ומסתבר שאינה אותנטית כפי שמשמע מביטוי זה לכתחילה‪.‬‬
‫'המפורס' בטוח שמעשיו טובי‪ ,‬ואכ כל כוונתו לטובה‪ ,‬ואי לנו אלא להאמי‬
‫לו)!‪ ,‬ודברינו להל נטולי סרקז(‪ :‬הוא באמת ירא‪-‬שמי )בל נשכח מיהו ר' ברו'!(‬
‫ומבקש לעבוד את ה'; הוא א‪ $‬יכול להשתכלל ולומר בש ר"נ עצמו שאסור‬
‫יפתח‬
‫ֵ‬
‫להזדק )שיחות‪-‬הר" נא(‪ ,‬להתקבע ולמנוע מגוו בעבודת ה'‪ ,‬ועל‪-‬כ הוא‬
‫את המגוו הזה‪ .‬אול עדיי מדובר באותו 'מפורס' המו ָנע מפחדי )כמעיי‬
‫המתגבר‪ ,‬עמ' ‪ (237‬שוני‪ :‬ממגוו‪ ,‬מכ' שיש ש דבר שהוא אינו מכיר‪ ,‬שאיננו‬
‫שיי' לו‪ ,‬או הוא אליו‪ .‬על‪-‬כ‪ ,‬ריבוי הגווני שיעודד 'המפורס' יהיה על‪-‬מנת‬
‫לתייג ולנכס‪ :‬קונפורמיות רב‪-‬ערכית‪ .‬כל חידוש רוחני ומגוו תרבותי חייבי‬
‫להיכנס תחת מגירה והגדרה‪ :‬מרכילות‪-‬של‪-‬בית‪-‬כנסת המתייגת כל פנומ‬
‫בקריצת‪-‬עי מבטלת‪ ,‬ועד דיו ענייני ועמוק בה‪' .‬המפורס' ידו‪-‬בכל‪-‬ויד‪-‬כל‪-‬בו‪:‬‬

‫הוא מכיר את כל התופעות‪ ,‬חבר )מקרוב‪ ,‬לא רק קולגה( של כל ההוגי החדשי‬
‫והישני‪ ,‬הוא היה ש‪ ,‬חווה את זה וכתב על זה; ותמיד עמוק ומיוסר‪ ,‬מורכב‬
‫ומיוחד‪ .‬וזה תמיד באמת‪ :‬הוא באמת מפורס‪ ,‬כישרוני ובעל חושי לזהות חידוש;‬
‫באמת מתכוו לזה וחושב שהוא ש; באמת מציג תמונה מורכבת ומגיע למקורות‬
‫מידע שרובנו לא חולמי עליה; באמת מיוחד‪ ,‬כי הוא כותב ויוצר בדברי שטר‬
‫נגעו בה במקומותיו; תמיד מבוסס על טראומה עובדתית שקרתה לו‪ ,‬שהופכת‬
‫לאליבי לכנותו )קשה להתווכח ע מסכנות אמפירית של קרב‪ ,‬ההופכת כ'‬
‫להוכחה אפריורית לכנות דבריו‪ ,‬בלא תלות בתוכנ(‪ .‬אבל מרוב שהכל אמת‪ ,‬כל‪-‬‬
‫כ' אמת‪ ,‬ובכל נושא‪ ,‬תופעה ואד – הרי שהכל שקר‪ .‬שקר אמתי‪ .‬באמת )ליקוטי‬
‫מוהר" סו(‪.‬‬
‫א 'המפורס' המודרני )טוהי( השמיע אידיאולוגיות קונפורמיסטיות‪ ,‬בורגניות‬
‫וחד‪-‬ערכיות של תודעה‪-‬כוזבת – להשגת שליטה או עצמיות מזוייפת על‪-‬ידי‬
‫תשואות הקהל‪ -‬הרי ש'המפורס' הפוסטמודרני מכיל כבר את הצור' בחידוש‪,‬‬
‫את ההשפעה מהמגוו‪ .‬א טוהי הטי‪ $‬על‪-‬גבי העיתו‪ -‬הרי שכיו העיתו ישמש‬
‫להנהגת המגוו עצמו; במקו טור מסרס – טור מנכס‪ :‬בהשתדלות להיות זה‬
‫שחש‪ $‬את החידוש לפני העול‪ ,‬אפילו בפלגיאט ממש‪ ,‬אותו יחשוב )בכנות(‬
‫כניסיו להפצת החידוש‪ .‬הכנסת החידוש הרוחני למדיו העיתונאי כופה אותו‬
‫מובנה; להתלהטות רעיונית הנעה מקצה לקצה ומעניי לעניי‪,‬‬
‫ְ‬
‫לשטחיות‬
‫המפרה את האינטימיות שבה נקני התורה וחידושה‪.‬‬
‫מאקטואלי לנצחי ובחזרה‪ֵ ,‬‬
‫כל חידוש מוכנס לקטיגוריות ישנות‪ ,‬שאינ מתאימות לו ו)אולי(מאפשרות "לשלוט"‬
‫בו‪ ,‬כמו בכל השאר‪ ,‬על‪-‬ידי כותרות ומילי מודגשות ומפתות‪ ,‬מחו‪ %‬להקשר ולעיו‬
‫המעמיק‪.‬‬
‫העזות‪-‬דקדושה הרדיקלית והחידוש המתמיד אליה חתר ר"נ )יהודה ליבס‪,‬‬
‫"החידוש של ר' נחמ"‪ ,‬דעת ‪) 45‬תש"ס(‪ ,‬עמ' ‪ (91-103‬אינ בתו ֶכ‪ ,‬אפילו מגוו‬
‫וחדיש‪ ,‬שמתייש ומתקבע ע חידושו; ר"נ מכוו אל המדיו המתחדש תמיד‪ ,‬וזה‬
‫אינו נקנה אלא במסירות‪-‬נפש אל מול ביקורת החברה המהוגנת‪ ,‬הקופאת על‬

‫שמריה ומבקרת כל תופעה חדשה‪ .‬זהו "קידוש‪-‬הש"‪ :‬מסירות‪-‬הנפש‪/‬ש של‬
‫הצדיק בפרסו )שכיוו שהוא בטל לה' ולא מבקש ש לעצמו‪ ,‬הריהו מתעצ על‪-‬‬
‫ידי ש‪-‬ה'; ליקוטי מוהר" רס(‪ ,‬הגורר ביקורות וביזיונות הנטפלי עליו‪ -‬פרסו‬
‫הפו' לגמרי מ'המפורס'‪.‬‬

‫יראת‪-‬השמי והבינה שבלב‬
‫כא מצויה יראת‪-‬השמי‪ ,‬הבינה‪ ,‬שמקומה בלב )תנינא א(‪ .‬הצדיק אינו מפחד‬
‫מדעת‪-‬הקהל‪ :‬זו שייכת להתגלות הלב‪ .‬הוא מבי בעומק ליבו‪ ,‬הוא ירא את‬
‫אלוקיו ומוסר נפשו‪/‬שמו‪ ,‬כלומר מתבטל‪ ,‬ובזה עצמו זוכה בעצמותו המחדשת‬
‫תורה‪ .‬ההתמסרות ניכרת בצמצו‪ ,‬בברית‪ ,‬בהתרכזות בדבר אחד‪ ,‬בוויתור על‬
‫השלטו והכוח מבלי לחשוש לאבד את העצמיות‪ .‬ה"ביטול" החסידי‪ ,‬שמוחק את‬
‫ה'יש' הגאוות העומד בפני‪-‬עצמו ואומר 'אנא אמלו''‪ ,‬אינו מבטל את עצמיותו של‬
‫המתבטל כי א מעניק ּה לו מחדש‪ .‬דווקא מתו' הכרת גבולותיו ומקומו יכול‬
‫האד לגעת בכל תחו אחר עד אינסו‪ ,$‬בעוד שללא גבול הכל מתמסמס‪.‬‬
‫כמו הביטול לאינסופיות האלוקית שאינה אגו דורסני‪ ,‬כ' הביטול לצדיק‪-‬האמת‬
‫נות לאד אפשרות למצוא את שורש נשמתו ובכ' את שפתו‪-‬שלו‪ ,‬וא‪ $‬שהוא דובר‬
‫חדשה לדבר אחר‪ .‬הצדיק הבטל לאלוקיו בטל ג למונהגיו‪,‬‬
‫ּ‬
‫בשפת רבו הוא מ‬
‫שהרי "אי מל' בלא ע"‪ :‬כפייה עצמית על המונהגי אינה מבטאת כוח כי‪-‬א‬
‫תלות מהופכת‪' .‬מפורס' המבקש עוצמה וכביכול חופש‪ ,‬שבוי א‪ $‬הוא‬
‫בדיאלקטיקה האינסופית של האדו‪-‬והעבד‪ .‬ביטול הצדיק לע‪ ,‬כמו לקב"ה‪ ,‬אינו‬
‫חוסר‪-‬העצמיות של 'המפורס'‪ ,‬המשק‪ $‬את הקונפורמיז המפוחד של "קול‪-‬‬
‫הע" הנפול‪ ,‬אלא ביטוי לחופש הדדי בי מנהיג למונהגיו‪.‬‬
‫ר"צ מלמד )דובר‪-‬צדק‪ ,‬נר‪-‬המצוות‪ ,‬פרו‪-‬ורבו( שיראת‪-‬השמי )הבינה( שבלב –‬
‫לעומת המחשבה במוח והמעשה שבידיי ובפה‪ ,‬הנתוני בידי שמי – היא‬
‫התחו היחידי שמצוי בשליטת האד‪ .‬הבחירה אכ נתונה לאד וזו מתממשת‬
‫דווקא בהכרתה בקב"ה ובאינסופיותו הכוללת‪-‬כל‪ ,‬אפילו את הבחירה עצמה‪.‬‬

‫היראה אינה חרדה אובססיבית‪ ,‬שהרי זו נובעת מאחיזה מבוהלת באגו; זוהי אימה‬
‫מפני האינסופיות הכוללת בקרבה ג את נשמת האד‪ ,‬שמתגלה א‪ $‬היא‬
‫באינסופיותה‪ ,‬ומכא היכולת לחדש בתורה‪ .‬יראת‪-‬השמי היא הפתח לכ'‬
‫שהכנות תצא מפנימיות ומבינת הלב‪.‬‬

‫הגור לחיצוניות‬
‫ואול 'המפורס'‪ ,‬ע כל כישרונותיו וייחוסו‪ ,‬חושש מחידוש )נושא‪ ,‬תופעה‪,‬‬
‫אד( ולא מסוגל להתמסר א‪ $‬לאחד מהחידושי‪ ,‬אות הוא מפי‪ %‬לכל בהסברי‬
‫נרחבי ובכותרות זועקות; היותו בכול משאירו מחו‪ַ %‬לכול‪ .‬כנותו נותרת‬
‫בחיצוניות‪-‬הלב‪ .‬דווקא האמת שבו דוחקתו להשמיע דבריו באזני‪-‬כול ובזה‬
‫חוסמת את החידוש מלהישמע‪.‬‬
‫'המפורס' מסרב להכיר בעמדת‪-‬הכוח המעשית שתפס‪ ,‬המוגבלת לעניי אחד‬
‫מטבעה‪ ,‬ובבעלי‪-‬הפלוגתא שיהיו לו מיניה‪-‬וביה‪ :‬מי שלוקח כבוד‪-‬מלכות‪ ,‬כול‬
‫שואלי עליו )ליקוטי מוהר" ו(‪ .‬הוא אינו רוצה בעמדה אחת אלא לאחוז בשלל‬
‫הדעות‪ ,‬ושכול יהיו חבריו )באמת(; דווקא משו‪-‬כ' בעלי‪-‬הפלוגתא ‪-‬בעיקר‬
‫חידושי המבקרי את ִקבעונו בעצ קיומ‪ -‬נתפשי בעיניו כמחרחרי‪-‬הריב‪,‬‬
‫במקו לקבל את שונות מתו' הפלורליז אליו הוא‪-‬עצמו מטי‪ .$‬בכ' מלבה‬
‫הוא‪-‬עצמו את האיבה‪ ,‬א' מאשי בה את החידוש‪' .‬המפורס'‪ ,‬המפחד‬
‫מייחודיות‪ ,‬מבקש להישאר נקי בכל מחיר‪ ,‬ושכול ימשיכו לאהבו‪ -‬למרות שכל‬
‫פרסו ומלוכה גוררי בעיקבותיה לכלו'‪ ,‬אפילו קלוש‪ .‬לא אחת‪ ,‬בודאי לעומת‬
‫'המפורס'‪ ,‬החידוש חסר כל כוח מעשי ומקו במציאות החומרית‪ ,‬למרות שיש‬
‫בו כוח מהותי; א' 'המפורס' המזהה בכשרונותיו )האמיתיי( כוח מהותי יחוש‬
‫וידמיי שהנה דווקא ש מצוי הכוח המעשי‪ ,‬שהרי אי הוא ברשותו‪.‬‬
‫משו‪-‬כ' יבקש ה'מפורס' )בכנות המשקרת לעצמה( לקחת חלק בחידוש‪,‬‬
‫כתלמיד 'מבפני'‪ ,‬ביכולותיו לשווק את החידוש לקהל הרחב‪ ,‬ויסבור שהנה קלט‬
‫אותו בתמללו אותו לאחרי‪ .‬למעשה זוהי עמדה חיצונית ומנכסת‪ ,‬הבאה א'‬

‫לתייג ולהמשי' הלאה; חידוש הנמנע מתלמיד שאינו הגו )ליקוטי מוהר" ס( יסרב‬
‫ל'מפורס' אינסטינקטיבית‪ ,‬ישתוק ויימנע מהמניירות שלו‪.‬‬
‫החידוש מטבעו‪ ,‬אמנ מזמי להיכנס פנימה – הזמנה שמשמעה ביטול וענווה‪,‬‬
‫ויתור על הש‪/‬הפרסו‪/‬האגו המקובע‪ ,‬שאינ דריסה‪-‬עצמית אלא גילוי וזכייה‬
‫בעצמיות אינסופית מתחדשת ודינאמית‪ .‬כש שהחידוש עצמו תלוי בביטול‪ ,‬כ'‬
‫הדרישה לביטול כלפיו‪-‬הוא אינה מתנשאת וכפויה אלא ענווה וטבעית‪ .‬אול‪,‬‬
‫כשרונו של 'המפורס' לחוש בחידוש הוא ג המעורר בו פחד מפניו ומפני מסירת‬
‫שמו‪/‬נפשו לש‪-‬שמי‪' .‬המפורס' אוחז בשמו‪/‬כוחו בעקשנות‪ ,‬ואיננו יכול‬
‫להתקרב לחידוש‪ ,‬הדורש ממנו התמסרות‪ .‬ממילא אי הוא יכול למפות ולנכס את‬
‫החידוש המאיי עליו בעצ חידושו‪ ,‬שכעת מתגלה כבלתי‪-‬נית‪-‬לניכוס במהותו‬
‫ולפיכ' מאיי שבעתיי‪ .‬התסכול רב‪ :‬לפי תפיסותיו ה"מתקדמות"‪ ,‬אי‬
‫'המפורס' יכול לדחות את החידוש‪ ,‬כדר' ה'מפורסמי' לפניו; א' ג מלנכסו‬
‫הוא מנוּ ע‪.‬‬
‫דווקא בהזמנתו "פנימה" יחוש 'המפורס' שהחידוש ‪-‬ולא אי‪-‬יכולתו‪-‬שלו‬
‫להתמסר‪ -‬הוא המונע את כניסתו )וניכוסו(‪ ,‬בכוחו ובגאוותנותו‪ .‬למעשה‪ ,‬בעצ‬
‫האשמתו זו – 'המפורס' הוא המוציא את עצמו‪ ,‬וגור לחידוש לשתוק ולהימנע‬
‫מחידושו‪) .‬הא כעת ישתמש 'המפורס' – כטוהי בשעתו‪ -‬בכוחו המעשי למנוע‬
‫את החידוש? אולי‪ .‬מכל‪-‬מקו ג אז יאשימו במניעו; ת‪ :‬כביכול קשייו נובעי‬
‫מסירובו לעזרה ופרסו(‪.‬‬
‫בלשונו של ר"צ‪ :‬הכסיל חפ‪ %‬בלב‪ -‬א' רק בהתגלותו‪ ,‬ביראת‪-‬השמי החיצונית‬
‫)שג בה יש אמת‪ ,‬כפי שלימד ראי"ה בשמונה קבצי‪ ,‬ג‪ ,‬שמא(‪ ,‬א' אי הוא חפ‪%‬‬
‫שהבינה ‪-‬יראת‪-‬השמי‪ ,‬החידוש‪ ,‬הבחירה והאותנטיות‪ -‬באמת תחדור לליבו‪,‬‬
‫מחשש לביטול האגו שלו‪.‬‬

‫שאלת הפרסו‬

‫הביקורת אינה על דמגוגיה ריקה‪ ,‬אלא על שקר‪-‬עצמי ודמגוגיה מלאה במסורת‬
‫וכישרו‪ .‬אולי זהו הפשט בכ' שבניה של תלמידי‪-‬חכמי אינ מצויי להיות‬
‫תלמידי‪-‬חכמי )בבלי נדרי‪ ,‬פא ע"א(; והרי אנו רואי ג ההיפ'?! אלא שר"נ‬
‫מזהה בר' ברו' תלמיד‪-‬חכ שאמנ ירש מסבו‪ ,‬הבעש"ט‪ ,‬את הכישרונות‪ ,‬א'‬
‫כיוו שאלו באו לו כמוב‪-‬מאליו‪ ,‬אי בכ' חידוש מתמיד‪ ,‬אלא קפיאה על שמרי‪.‬‬
‫לא בכדי התלבט ר"נ ג לגבי עצמו )ואנו לגבי עצמנו(‪ ,‬הא הוא אכ מחדש או‬
‫אולי ג הוא ני‪-‬תלמיד‪-‬חכ‪ ,‬ברו'‪-‬כשרונות‪ ,‬א' חסר‪-‬חידוש? הא הוא מחדש‬
‫עד כדי קטיעת המסורת )ראו בחלומו‪ ,‬חיי‪-‬מוהר"‪ ,‬צא( או שזו עצמה המסורת‬
‫)"אני הול' בדר' חדש]‪ [...‬אעפ"י שהוא דר' יש מאוד אעפ"כ הוא חדש לגמרי" –‬
‫ש‪ ,‬שצב(? הא הפרסו הוא ביטוי להתיישנות‪ ,‬או שג לחידוש יש צור'‬
‫בקונפורמיות כלשהי ובפרסו להפצת אמונת האמת?‬
‫אי הכוונה שלא נית לפרס ולהתפרס‪ ,‬להיפגש ע מגוו ולהגות בו על‪-‬גבי‬
‫מדיה רחבה‪ ,‬או שכל המתפרס דינו לשטחיות‪ .‬להיפ'‪ ,‬הפרסו חשוב היה לר"נ‪,‬‬
‫שכ בכדי ליצור תיקו ממשי יש להביא את האמת דווקא לרבי ולעולמות‪-‬‬
‫התחתוני‪ .‬הפרסו האמתי‪ ,‬העושה ש על‪-‬ידי ש‪-‬ה' ולא כנגדו )ליקוטי‬
‫מוהר" תנינא סז(‪ ,‬מודע לעצמו וללכלו' הכרו' בו‪ ,‬ומקבל את עצמו על חסרונותיו‬
‫המצויי במהותו הקיומית של האד כאד‪ .‬אחיזה בכל אמת שישנה הופכת‬
‫אותה לאמיתות‪-‬הרבה ובכ' לשקר‪ ,‬שהרי האמת היא אחת )ליקוטי מוהר" סו(‪.‬‬
‫אול האותנטיות‪ ,‬האמת‪-‬האחת‪ ,‬מתגלה בקבלה‪-‬עצמית‪ ,‬ג של שקריה‪ ,‬ג א‬
‫לא כול יאהבו את ייחודיותה ושקריותה הבאי כאחד‪ .‬בהתמסרות לאחת‬
‫מהתופעות הרוחניות וליכולת לחדש בה באופ פנימי ומהותי‪ ,‬יכול האד לצאת‬
‫חו‪ %‬לתחומיו ולפרס; להיפגש ע כל שאר החידושי )וא‪ $‬לחלוק עליה בכבוד(‬
‫בעול ללא ערבוב הדעת‪-‬טוב‪-‬ורע‪ ,‬וללא רעש וצלצולי‪ .‬הכרת המקו וגבולותיו‬
‫הופכת אותו‪-‬עצמו לנחלה‪-‬בלי‪-‬מיצרי‪ ,‬ומאפשרת מגע ע האינסו‪ $‬על‪-‬ידי סוד‬
‫הצמצו )ליקוטי מוהר" סד( הדורש מאמר לעצמו‪.‬‬